“קורצנו מהחומר שהחלומות קורצו על ידינו” – אומר שכספיר. ודומה, יפה כוחה של אימרה זו הן לגבי הסופר שחלום חייו ונפשו משוקעים ביצירתו, הן לגבי איש הצבור שחלום חייו ונפשו משוקעים בפעלו. ואכן, יריעת חייו של לוי אשכול גדושה ומנומרת, מעשים ומערכות, שאיפות ולבטים, – דרמה אנושית בתוך דרמה לאומית, המפתיעה בחיוניותה, במתחה, בלהטה, והיריעה הנרחבת ארוגה בריקמת חייו של הדור הטראגי והגדול בתולדות עם ישראל. דומה, אין לך כמעט פרק בתולדות העם בדורנו, שאין רישומו ניכר בו, אספקלריה כפולת־פנים שפרט וכלל נתמזגו בה לבלתי הפרד.

בית הולדתו של הנער, לוי שקולניק, בלבה של יהדות אוקראינה, בין אומאן לברדיצ’ב, בשלהי המאה הקודמת, על אוירת־ וחרדתה ומשאת נפשה, ודאי שהשפעתו חתומה בדמותו. יהדות אוקראינה רחבת־הלב, נדיבת־האופי וברוכת־הכשרון, המצויינת בתחושה עממית מופלאה ובנכונות הקרבה, זו שלשונה בימינו – חלוציות, ובשפע של פעלתנות חיונית, הרווייה אימת פרעות ותוחלת גאולה, החיה בחיק הטבע, בסמוך לשדות נרחבים, לנהרות וליערות. כאן נטוע היה הבית הגדול, ליד תחנת הרכבת בעיירה אוּראַטוֹבוֹ, שקיומו על חכירת נחלותיהם של בעלי־אחוזות פולנית ועל סחר פחם ודלק וסיד וברזל ודגנים, תוצרתה של אוקראינה, סחר בהיקף נרחב, תוך מגע עם האיכר מזה ועם אנשי העיירה מזה. וכאן, בבית זה גדלה האם, שירשה פעלתנותה והיקף תנופתה מאמה לבית קראנובסקי, וכאן נישאה לבעלה, אביו של לוי, שיחוס חסידים וצדיקים לו, שבתוך ההמולה והעשייה והפרקמטיא, בתוך עולם העשייה והחולין, גדר לעצמו פינת־התייחדות לקודש – לתורה. בית יהודי מסועף, דורות הגדלים זה ליד זה וזה בתוך זה, בית נטוע בעושר ובגדולה ברחבי ארץ־הלחם המבורכת, ואף־על־פי־כן – אָשיותיו מעורערים ואחד הגורל המרחף עליו ועל גורלו של הקבוץ היהודי הזה, שעברו רצוף נהרי נחלי דם ודמעות וגם בהווה טעם טעמם של השפלות וחרדות ופרעות. ואין להאריך. הייפלא, שאין ההתעוררות היהודית לצורותיה השונות פוסחת גם על הבית הנאור הזה, והשאיפה להגירה – אם לארץ ישראל ואם לארגנטינה – נובטת גם בתוכו?

ראשית חינוכו ולימודו של הנער, לוי, בבית אבא – לימודי קודש (וחול – בהסתר בלילה), והמשכו בעיירות הסביבה ועד לווילנה הגיע.

ווילנה, עיר ואם בישראל, מסוערת ותוססת בכל הקשת הנרחבת של תנועות הרוח והחברה החדשות, הצעירות, העממיות שקמו לעמנו המתמרד בגורלו, גורל גולה ונכר, מיעוט והפקר. מהן הנשרפות בלהטי המהפכה לשינוי המשטר ברוסיה, מהן הנושאות עיניהן לציון, יסודות הגיטו והמסורת מתמוטטים מתפוררים והחלל רווי משאת־נפש ומהפכנות ושאיפה לשינוי ערכין. לבו של הנער לוחש לו מה הדרך יבור לעצמו, מה הפתרון – האין הוא נתון בשתי התיבות: צעירי ציון? מכתב המלצה בכיסו מאת יוסף שפרינצק שנזדמן לוילנה, אל יצחק לופבן ביפו, – ולוי הצעיר שם פעמיו לציון.

והנה הוא במערכת “הפועל הצעיר”, באביב תרע"ד, ערב מלחמת העולם הראשונה. צעיר מאד, בכיסו אין פרוטה, אך חיות בו ואידיאליזם זך וצרוף ולהט עשייה ואהבת הארץ. ויצחק לופבן מציידו במכתב אל נתן שפרה’ס, אל לשכת העבודה באם המושבות, הנאבקת אז בחבלי כיבוש העבודה בפרדסים. בוסס ברגליו בים החולות המשתרע למן יפו ועד פתח תקוה, מהלך בעקבי הדיליג’אנס, הוא מגיע אל המושבה של הימים ההם – הרדומה, החלומה, על שתיים־שלוש חנויותיה, בה מכריז השמש על כניסת השבת בתקיעת שופר, פרדסנים ואוכלוסיה של ערביים וחלוצים, ומרכז חייהם – צריף העץ שבטבורה שעליו קבועה תיבת הדואר ועליה רשום: “פוסטה עברית”.

והוא, כמובן, במגע עם חברי “הפועל הצעיר”, חלוצי כובשי העבודה העברית, שבאו להקביל פניו והכניסוהו בברית העבודה והחיים במולדת – הרי נתן שיפרה’ס, המשופע במרץ ובחזון, מייסדו של המרכז החקלאי, והרי מאיר רוטנברג, איש העבודה וההגנה – “מלך המעדר” כינויו, והרי לבקוביץ וברש אנשי כפר מל"ל – והצד השווה שבהם, שראשונות חלוצית דלוקת הקרבה ואמונה מפעמת בהם. על חומרת קשייה של המושבה בימים ההם, אין להאריך הדבור, אך היתה זו חומרה שחן לה וקסם לה. נעורי חלוצים שנתמזגו בנעוריה של ארץ שבה לתחייה.

יום העבודה הראשון הוא ליד מעיינות הירקון, ב“מפעל השקאה” הראשון לפרדסים. סל נצרים ביד צועד הוא, יום יום, מרחק ששה קלומטרים, לעבודה, יחד עם שפרה’ס. ובערבים הוא משמש, בין היתר, “אקונום” במטבח הפועלים הראשון לפועלי המושבות ומקדים בשעה למקום כדי למכור פתקאות לארוחות. ובין זה לזה, ועל אף ההצטינות בעבודה שהיא לעולה הצעיר כתפילה, לא פסחה עליו, כמובן, הקדחת, יחד עם שאר יסורי קליטה ואחיזה. אולם, כבר אז נמשך הלב – לגליל, להתיישבות – וסוער הויכוח סביב ההצעה החדשה על הצטרפות לדגניה (עוד חי בלב הרושם העז של רצח ברסקי, ומכתבו של האב, ברוסיה, לקבוצה, נוסך עדוד בנפש). בתוך כך נודע על גאולת אדמתן של עטרות וקרית ענבים.

מאיר רוטברג מביא את הבשורה, ו“מגייס” חלוצים להתיישבות. יחד עם הקבוצה המכנה עצמה “קבוצת עבודה” עולה לוי – לאחר שבעת חדשי עבודה בפתח תקוה – לעטרות. צריף מחצלאות. עבודת כיבוש. נטיעת גפנים ערביות. עדר. ומכאן הוא יוצא בפלוגת כיבוש, לקרית ענבים. מתגוררים באבו־גוש – ועובדים בסיקול בהרי יהודה. ומכאן – עוד תחנות עבודה בכרם ובפרדס בכפר־אוריה ובראשון לציון.

והנה פורצת מלחמת העולם הראשונה על יסוריה ומצוקתה לישוב בכללו ולצבור הפועלים במיוחד.

עד היום זוכר הוא בריגשה עמוקה את הימים ההם שנחרתו בלבו. יום אחד עקץ עקרב את מאיר רוטברג. היסורים אין לשער. מנסים לחרוך מקום העקיצה באש, לזרות עליו מלח. הוא סוחבו מרחק קילומטרים מן הפרדס למקום ישוב, הולך ברגל לרמלה להחיש עזרה רפואית… אחר כך הוא חבר לקבוצת עבודה חדשה בקבלנות העובדת בפרדסי יהודה, קבוצה בתנאי כיבוש, ולה חשבון משותף וחשבון לכל אחד ואחד (את הדין וחשבון שלו, פירסם ב“הפועל הצעיר”). ועוד שמור בזכרונו, כיצד עלה לגליל, ברכבת, בכסף שקיבל כמקדמה לחשבון שכרו, לקנות חיטה לחברים הרעבים ביהודה… ולא היתה חיטה. אך הוא השיג חיטה בבית גן. כופייה לראש, יחף, מעמיס הוא את החיטה על עגלה ומביאה לקבוצה ביהודה. הקבוצה – שאיפתה להתישבות, שלחה בחוריה להכשרה בכנרת, במקוה ישראל, עבדה גם בחולדה, עזה ותקיפה בשאיפתה להגשים מאויי חייה – וכך, בנדודים, ביסורים, ברעב, באמונה לוהטת, בחברות טובה, בעירנות וצפייה לבאות, עד שנשמעה בשורת ההתנדבות לגדוד העברי, והיא מעוררת אסיפות, ויכוחים, דעות חלוקות. סוף 1917 הצבא האנגלי כבר חונה בדרום ומרכז “הפועל הצעיר”, המתנגד להתנדבות, מתכנס בעין גנים ומחליט ללכת לקראת האנגלים, ולבוא עמם בקשרים. התפקיד הוטל על שפרה’ס, אולם מטעמי משפחה לא יצא; ואז יצא הוא, לוי שקולניק, בשליחות זו, לבדו.

הדרך מוליכה על פני חפירות הצבא התורכי, מטעי שקדים, עד שהוא פוגש בחלוץ הצבא האוסטרלי. הצבא התורכי עצמו נתון בתכונת נסיגה, ופתח תקוה הנתונה בתוך מהומת המעבר, באזור החזית המשובש, מחליטה לצאת ליפו. ויכוח על כך נטוש אז בציבור הפועלים במקום, ולוי שקולניק, הנמצא אז עמו, משוללי העזיבה – ונשאר עם הנשארים במושבה אשר בחזית, בין המחניים.

עד מהרה והוא במתנדבים לגדוד יחד עם ב. כצנלסון, ובו הוא פוגש בד. בן־גוריון ויצחק בן־צבי, שחזרו עם המתנדבים מאמריקה.

הוא מתנדב, לאחר מערכה בשאלה זו במפלגת “הפועל הצעיר”, שהוא עם המיעוט שבה, הסובר, שאין לעמוד מן הצד שעה שנחתך גורל הארץ. שנתיים הוא עושה בגדוד, אך חי את ענייני הישוב והתנועה ונושמם במלוא הנשימה, כמאז יומו הראשון בארץ. מכאן, מעמדת השמירה של הגדוד ליד יריחו, הוא נוסע, ברשיון מיוחד, לועידה החקלאית של “הפועל הצעיר”, שלה, לחקלאות, נתונה כל אהבתו והיא היסוד והמסד בכל מעשיו; ומכאן, במדים, הוא עולה עם משלחת חיילים להר הצופים, לחוג הנחת אבן הפינה להיכל התורה על הר הצופים; וכאן בגדוד, הוא מטפח בלבו את חלום המחנה החלוצי העובד, המלוכד, הגואל שייחלץ בתום המלחמה למעשי יצירה והגשמה וכיבוש נועזים; כי ייצר עשייה ולהט פעולה, השקולים כנגד כל הדוקטורינות ואינו משועבד לאחת מהן, הם המדריכים מנוחתו.

בסכמו את פעלה של ההסתדרות החקלאית בשנות המלחמה, כותב ל. שקולניק, בין היתר: “תוכן רב וחשוב היה להסתדרות במשך שנות המשבר; המצב החמרי הקשה, שאלת הצבא, הרדיפות, עבודת־הממשלה, עבודות רזרביות, עבודות יצירתיות בצורה של קבוצה לירקות – כל זה ריכז את הפועלים בנקודה אחת. והנקודה הזאת היתה ההסתדרות. רבה היתה ההשפעה במלחמתה בעד קיום פרודוקטיבי. צריך היה להימצא במרכז העבודה כדי לחוש את זה. זה היה הבית של הפועלים. ברגעים קשים ומסוכנים היו מתאספים אל תוך בית הפועלים על יד ועד הפועלים, סביב המרכז”. (“בעבודה”, עמוד 35)

על כן לא ייפלא, כי בתוך הויכוחים הנפתלים על איחוד מפלגות העובדים שקדמו לייסוד ההסתדרות (וכן בועידת “הפועל הצעיר” המתנגדת בחלקה לאיחוד) נוקט הוא, איש המפלגה, עמדה של גמישות חיובית, שאינה כפותה לאדיקות מפלגתית וחותר במלוא כוחות נפשו לאיחוד, למיצוי כל אפשרויות הבנייה וההתקדמות הגנוזות במחנה – למען המטרה המשותפת. ומפיו נשמעת הדקלרציה על הקמת ההסתדרות…

דוק ומצא, כי בדברים אלה שנכתבו בתרע"ט, מקופלת כל תפיסתו על שליחותה היצרנית והחברתית של ההסתדרות – ושליחותו הוא בתוכה – במשך עשרות בשנים.

לאחר פרשת הגדוד – באה פרשת דגניה ב‘, זו הקבוצה שהיתה חלומו של החלוץ־הכובש – במטעי פתח־תקוה, בהרי ירושלים, במושבות יהודה – חלום השדות הרחבים, הפתוחים, הקבוצה מניבת הלחם, שבה גדלה עדת יהודים עובדי־אדמה, בני חורין וזקופי קומה, מקימי עם וארץ לתחיה, ועצם קיומם מהפכה וחידוש ומופת. דגניה ב’ תהיה טפוס לעצמה גם בתוך ההתישבות הקבוצתית. לא, לא קבוצה אינטימית־משפחתית, אשר האידיאל שלה משפחה המתגוררת בבית אחד… דגניה ב' תפרוץ גבולות באירגון, במשק, בגידולים חדשים, במשיכת חלוצים ונוער רב – ולא רק מובחרים שבמובחרים. האין הקבוצה צריכה לשמש דרך לרבים? ודאי חמורים התנאים, הקדחת אוכלת בכל פה, וזעום התקציב, אך אדם כשקולניק המחונן בחזון־אמת לא זו בלבד שלא יירתע מהם, אלא אף יחוש בבאות! ויראה את העתיד ויאמין בגדולות ויהא נתון כולו לצמיחת העתיד. ואפשר, זה שורש אי־השלמתו עם קאַנונים, עם דוֹגמוֹת קפואות. וכשם שהיה במפלגותו פה לחפץ האיחוד, כן אין לבו שלם עם השלילה הנוקשה של חג העבודה באחד במאי, של שביתות וכו'. ואדרבא, הוא משמש גם סניגור נאמן לפועלי העיר, נושא בלבו חלום של פגישה עמם, עם הרבים, וקירובם אל חלוצי השדה והחדרתם בהתלהבות ובדבקות חלוצית. ואפשר, שמשימה זו, שמצאה את פורקנה בשנות עבודתו כמזכיר מועצת פועלי תל אביב, בצלילה לתוך בעיותיהם ומערכותיהם, בה נעוץ סוד התמזגותו־הזדהותו של איש הקבוצה עם פועלי העיר שאמונם כבש.

ובינתים נקרא־נקרע מן הקבוצה לשליחויות צבור למיניהן, לליטא, לוינה, ולברלין. כמה כוחות נפש שוקעו, למשל, ברכישת נשק בוינה שבה נאסר עם א. גולומב ויב"ל ד. הכהן, או בכיבושם של אנשי “המכבי הצעיר” לדרך החלוצית, לדגניה? ההסתדרות, שהיא הנושאת העיקרית בהתיישבות ובהגשמה, תובעת מלוא יזמתו ופעילותו וכשרו. היא הקובעת אותו לפעולה במרכז החקלאי – מהסדנאות העיקריות של פעולתו במשך שנים. מהמרכז החקלאי ובשמו הוא זונק לפעולה היזומה ששמה “התישבות האלף”. אף זו חוליה שצמחה מתוך שילוב המצוקה של חוסר העבודה בחזון ההתיישבות והיצירה, ולא כאן המקום לעמוד על אוצרות המרץ והדמיון והאמונה ששוקעו במפעל זה, שרבו, בשעתו, המפקפקים בו. וכך שנים על פעולה, יומם ולילה, שכל עיקרה אינו אלא ביצור מעמדה של ההתישבות ומלחמה על ביצור מעמדו של הפועל במושב והסגולות שגילה האיש גם בימי מלחמת העבודה העברית והמשמרות והמשא־ומתן עם האכרים – הלא הן סגולות־השתייה החלוציות הטבועות באופי ובנפש ובכל מהותה של האישיות הדינאמית, שכמו נועדה מטבע ברייתה לגבור קשיים ולהלחם במוסכמות ולפלס דרכים חדשות.

ההתישבות העובדת – שנים הרבה היא נתונה כמו “במצור”. מתנכלים לה גבורי “היוזמה הפרטית”, יריבי הפועל ואחרים, רבה הצעקה על “היוקר” ו“הבזבזנות”. במסעות־השליחות המרובות בבריטניה, ברוסיה ביוון – נתונים דעתו ולבו של שקולניק לעניין זה, כיצד להקל ולהחיש ולהוזיל את ההתישבות, שהיא נפשו של המפעל הציוני. כן, יוון, שבה מיושבים המונים שנעקרו מתחומי תורכיה, היא לקח ומופת. כלום אין דוגמה להתישבות המונית־קטסטרופלית? הממשלה קוצבת לבנים, מסמרים, מלט… תבנו בתים, תיישבו הקרקע, תצמחו בה! האם לא ראוי גם לנו להפוך כספי סיוע למבוטלים – מנוף ליצירת־קבע? אלף דלתות, אלף חלונות וכו' וכו' – ויועסקו בעבודה מחוסריה, יתכנסו לגור לבתיהם, הבנויים בידי עצמם, מתנחלים־מתיישבים!

זו הדרך – לנגד את המצוקה למעשי גאולה – והיא המדריכה אותו גם בתקופה עליית בכור הצוררים לשלטון בגרמניה. הצלת הנפש והצלת הרכוש בדין שינוגדו למעשי־גאולה ולמפעלי־קבע במולדת. האם נוסיף מסחר ורוכלות בארץ? יוקמו, איפוא, מפעלים חדשים, ישובים חדשים, יוזרמו חמרים, צנורות… כן, צנורות שפירושם מים.

עוד בימי הלבטים על הקמתה של התיישבות האלף רמז המהנדס בלאס, שאפשר יהיה להשתמש במימי הנעמן להשקאת גוש הקישון… ואין רעיון השקאת השממה נותן לו דומי. אי שם במעמקי הנפש, חיות אסוציאציות המקרא על אבות שחפרו בארות, וחי זכר העבודה הראשונה ליד מקורות הירקון, ופועמת תשוקה עזה לגלות מים רבים נושאי־חיים־וברכה. ממרכז המוסדות הציוניים ברחוב מיינאקה בברלין הוא ממטיר אגרות גם בענין זה, ממריץ להכין תוכניות לניצול מקורות המים הקיימים ולחישוף מקורות חדשים, ואם יש צורך, ישתתפו גם המתיישבים בהוצאות הקידוחים. ויש, כמובן, וכתמיד, מתנגדים וקטני־אמונה למיניהם. אך סופו שניצח – קם “ניר”, וקמה “מקורות” ונרכשו מכונות וציוד להשקאה ולפיתוח חקלאי, בכספים שבאו מאגרות־החוב מצ’כוסלובקיה… (יוסף אהרנוביץ בא אז לברלין, להפציר בלוי שקולניק, שיטול על עצמו את משימתה הגדולה של “ניר”…) היש להוסיף שהאיש חי את צמיחתם של מפעלי־ההשקאה, את הקידוחים, את בית השואבה הראשון בשער העמקים, את חלום השקאת הנגב והרוויית צמאונם של אדם ובהמה ושדה ואילן – ואת צמיחתה של משפחת החוקרים והמהנדסים והקודחים ומניחי הצינורות, הקרוייה בפיו בלשון־חיבה – משפחת המים? ויש שעות רבות של קורת רוח. לימים, כשזרמו מים בצנור שהשקה את אדמות 11 הישובים בנגב (כמה מאמצים קדמו להחלטה זו) היה ברור, שצנור זה הציל לנו את הנגב!

שנים לאחר המערכות ההן, שנים לאחר ההישגים הגראנדיוזיים ששינן את פני ההתיישבות והארץ, שנים לאחר הברכה שהועלתה ממעמקי האדמה ועם התגשמותם של מפעלי השקאה אדירים - אין דעתו של לוי אשכול נתונה אלא לשמירתם, בדומה לקרקע, כנכסי־נצח לאומה ולעתידה.

באה השואה, ההתגייסות בישוב, צרכים דחופים חדשים עולים באופק וראש וראשון להם בטחון הישוב. לוי אשכול נתבע לחזית החדשה, והוא נבלע בה בכל מרצו ואמונתו ומסירותו. עם זה הוא שותף מלא לדאגות ולהכרעות רבות – אם בשדה אירגון מאמצי ההתנדבות של הישוב, אם בשדה הדאגה לכלכלתו בימי חירום מסה, ובשדה ההסתדרות והעבודה והשכר והמערכות המדיניות למיניהן, ושוב הוא נתבע (ב־1947) לאשכול יצירתו, היא ההתיישבות, ומתמנה מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, ועם כנונה של ממשלת ישראל - לתפקידים רמי מעלה וכבדיי אחריות בהם הוא נושא עד היום.

“בחבלי התנהלות” - זה שם הספר בו כונסו מבחר דבריו, אסופה מבורכת של דברים שנאמרו ופורסמו במשך שנים, אגב הפעולות והמעשים המערכות והמאבקים שהיה מחברם שותף להם. שום כותב תולדות הישוב החדש ותנועת העבודה לא יוכל לפסוח עליהם.

פרוזה שלהט פנימי עצור יוקד בה ושירת המעשה הומה בה, ואפשר שירת. נפשו של האיש היא - חדורי העזה ואמונה בעם ובאדם ובארץ הזאת ובעתידם. על כן צמודים גם תפיסתו ושיקוליו ודמיונותיו היוצרים והמפרים בקרקע המציאות. מגזע היוצרים והמגשימים, המשנים סדרי חיים ומקימים חיים חדשים. מחלוצי החלוצים של תקומת ציון בין שתי מלחמות העולם ואחריהן, וכולו ארוג ומזוג בה ללא שיור בתחושת חיים מופלאה שתבונת העשייה חותמה. סגולות אלה, שצמחו ונתגבשו בשנים האחרונות, האפורות, המרות של הצבירה האטית של כוחנו ויכולתנו בארץ, נתלבלבו במלוא יפעתן בתקופת העצמאות ובמפעל שהוא כשיא־הכותרת, מפעל השרשתם של מאות אלפי העולים החדשים (החדשים גם במובן החברתי והרוחני והדמוגראפי) – עקורי המחנות, משוחררי המלחמה, יוצאי עדות המזרח, וגם כאן – תוך יסורי היאבקות ודוחק מתמיד, קשיי פנים וחוץ. אך גם כאן גברה התעוזה והראייה המפוקחת והחתירה אל העיקר, אל השורש, אל הקבע - שכינת היצירה והחלוציות, שפרייה - אלפי משפחות של עובדי אדמה במאות משקים, כפרי עולים וחוות. המעיין בפרקים אלה יחוש ברטט הפנימי שבהם; גם איש השכל הצלול והמעשה השקול אינו נמלט מהתרגשות, כל אימת שהוא נדרש להתישבות העממית הגדולה הזו, במדינת ישראל, לה חלם וערג עשרות בשנים. ועם זאת, אין נעלמים מאפקיו הנרחבים גם צרכים אחרים שהזמן ותפקידי ההתקדמות והקליטה הבלתי פוסקת גרמום: בפיתוח התעשייה, בגילוי אוצרות הארץ, בקידומה הטכני, בביצור כושר התגוננותה וכל כיוצא בהם עניינים, שהם מכבשון קיומנו ועתידנו.

חבריו ידידיו של לוי אשכול, שיזמו להוציא לאור אסופה בכרך של דבריו הרגישו יפה, שאין הוא נלהב לפירסומה; אפשר זה החשש הפנימי המלווה את איש המעשים הגדולים מפני המלה הכתובה, שאין בכוח הכתוב לבטאם; אפשר זו הצניעות הפנימית וההכרה, שעוד חזון למועד, ועדיין לא הגיעה שעת סיכום וחתימה למעשים ולמערכות שטרם תמו, ואדרבא, היקפם מתרחב ואחריותם גוברת והוא עומד, כאז, בלבה של ההתרחשות הגועשת בישראל, כסלע המוצק בלב נחשולי המאורעות, כערובה לאיתנות, ליציבות, לכושר עמידה ועשייה כאחת. מן העיירה באוקראינה, דרך כיבוש העבודה במושבה, הקבוצה בעמק הירדן, העפיל שבילו, על פני חתחתים ולבטים, אל מרומי האחריות, ולא נתרופף המיתח ולא פג הלהט ולא נדמה שירת החלוציות המגשימה בצורותיה ובגילוייה הרבים. אכן, הוא מעדיף את המעשה

על הנאום ועל המאמר, ואולם דומה, עתידים הקוראים בספרו, שיש בו גם ציוני דרך לביוגרפיה הרוחנית והחברתית של האיש, לינוק מתוכו השראה ואמונה ושלמות נפש ועוז רוח שהם מערכי השתייה במלחמת ישראל לתחייה ולתקומה ולגאולה. עדות לדור ולדורות.