איש ואורו

עוד לא הגיעה, כמובן, השעה לסיכום פעלו ודרכו וייחודו. ואולם, בבוא השעה הזאת, ותתפרש לפנינו יריעת קסמים של דמות מופלאה, ברוכת־חן ועתירת־נוי ושופעת־אור שמיטב סגולות המורשת נתלבלבו בה והניבו פרי בשליחות הגאולה של ישראל. שכן היה הוא, שז"ר, ליסוד בל־ינותק במלחמת תקומתנו וביקוד גאולתו, ממנה נחצבה נפשו ועליה טבע מחותמו.

כיצד אמר המשורר? קורצנו מהחומר אשר חלומותינו קורצו ממנו.

עם הכתרתו בתואר דוקטור לספרות העיר הוא עצמו, בין היתר, בדבריו הנפעמים והמאופקים, כי הנה הוצא “לרגע קט מתוך סערת העסקנות הבהולה ששקעתי בתוכה”, כדי להזכיר לו, כי… “בשרשיות הדברים ברית כרותה מאז ביני לבין השתאות לחכמת עמו”. ודומה, כי בה, בהשתאות זו, שנתעוררה־נדלקה בעלם הצעיר משטויבץ העיירה, השורש, ממנו צמחה ונתגבשה דרך חייו ועלה חלקו בגאולת עמו ותרומתו לשירת חיי עמו.

האין תאוות הגאולה יסוד ושורש לחכמת ישראל מזה, ולמערכותיו הנפלאות על קיומו והתנערותו מזה? והחוליה המבריחה בנפשו – השירה.

שכן, דומה עלי, כי מורה ההלכה הזה, העלוי שדבק בציונות ובסוציאליזם, בעבודה ובחלוציות מנעוריו וחבר למורי דרכה, החוקר והפרשן הלוהט בתולדות עמנו ובפרשיות־מוקד שלהם, המנהיג הרוחני והלוחם הנסער הוא, בעיקרו משורר, ורוח השירה מרחפת על פני כל ילדי רוחו ושדות עשייתו ויבולו ופעליו והיא המחדירה אותם בלהט, בחזון, בדבקות, ברוח, בנפש, באש קנאות גדולה, קנאת אמת.

לא נמנה בזה את פרי רוחו החצוב ממעמקים זכים, שלא מעט ממנו מפוזר עדיין באכסניות ובלשונות שונות, ולא נעיר אלא זאת, כי אור גדול זרוע עליהם ומפציע מהם, אור מחמם ומאיר ומלהט, הייתי אומר אורה החוזר הרווי אהבת אדם ואהבת ישראל וכוסף גאולה ותשוקת התקדשות של תנועת חב"ד, שמיזגה חכמה בינה ודעת באש קדושה.

ידוע כי הגאון ר' יעקב פולאק, מלובלין, שהניח (שבנה את) היסוד ללימוד התורה נוסח פולין, אם הגלויות, לא הניח אחריו שאלות ותשובות וכתבים בהלכה. משהפצירו בו תלמידיו, ובכללם הגאון שלום שכנא, השיב, שאין הוא רוצה לשים עצמו פוסק, וכי יעודו להניח תלמידים ולא ספרים… והנה, נראה, כי גם אהובנו שניאור זלמן רובאשוב – שז"ר, עיקר יעוד חייו אף הוא לא בא על ביטויו בספרים ובמסות, במחקרים ובמאמרים, על אף משקלם וזיוום, כי אם בעשיית נפשות במובן הנעלה של המושג, בכיבוש לבבות, במלחמת הגאולה ובהעמדת דורות של חסידים ותלמידים ומעריצים היונקים מן השפע שלו, מברכת נפשו ורוחו, בארץ ובתפוצות ישראל. ואם גם נתן לנו הרבה, וכל נתינתו מקור, הרי בעיקר נתן לנו את עצמו – את הדמות המופלאה, הנאמנה, היקרה, האהובה של אחד מטובי חולמי־לוחמי ציון וגאולה. אישיות שתבונה בה וחן בה ונפש בה ועין טובה ועממיות נאמנה ואש חזון יוקד וכל הנכווה בגחלתו לא ישכחנו כל הימים, באהבה וביקר.

זה מקרוב הוא נשא דברו במלאת כ“ה שנה לייסודו של כפר אז”ר, שהוא קשור בו בנימי־נפש־וחיים. לכאורה, נאום אחד מרבים רבים, שתורה בו ושירה בו ותמצית מזוקקה של חזון צרוף והשתאות – זו ההשתאות המלווה כתיבתו של גאנז ועל היהודי מאורמיה, על מארכס ועל בורוכוב ועל… ישבתי בין קהל הרבים – שמעתיו, ראיתיו, הרגשתי בכל חושי. עמדה דממה דרוכה סביב. אורות הבהיקו בין עפאי העצים של הגבעה, שגם אני, שנות חיים משלי קשורות בה. ליל קיץ בשום בלב שדות. והוא העלה את דמותו הנלבבת של אז"ר, החבר מספר א' בהסתדרות העובדים, שהנחיל מרוחו וממורשתו לנערים רבים; והוא שר את שירת העבודה והשדה, היצירה והברכה שבקעה מתוך המאמץ החלוצי. בימים ההם התחיל – לפני רבע המאה – פרץ ההשמד המאויים באירופה, והטעים והמחיש וגילף את שני הקטבים בתולדותינו: גאולה וכלייה.

ישבתי והרהרתי: האם מקרה הדבר, שבקונגרסים ובועידות תנועת הפועלים, מעלה הוא את דמויות הנפטרים וחורזם בשלשלת הנצח? האין כל עשייתו (לרבות אותה “עסקנות בהולה” בציונות, בתנועת הפועלים, בעם ובמדינה) בחזקת מלאכת חריזה והנחלה של ערכים ונכסים, קניינים ויסודות, אישים ודמויות, המצטרפים לשלשלת רוח עמנו עתיר הגילויים, והוא עצמו מחוליותיה המפוארות, והוא גם מנוצריה וממטפחיה וממקדשיה?

לימים הוא נשא משאו בישיבה של מערכת “דבר” שקוימה לכבוד מלאת לו שבעים שנה, ובו עמד על יעודו של עתון עברי בישראל. ובעיקר הוא הטעים את שליחותו של העתון, כמנחיל לקוראיו ערכי העם בתפוצות וערכי העם בתולדותיו, והיה בעיני אותה שעה אחד עומד על המצפה, – הצופה לבית ישראל.

כבר עמדו רמזו על חלקו בחקר השבתאות והבנתה החדשה, המעמיקה, האותנטית – והיא אבן אחת במגוונת־ החן של תרומתו הרוחנית; ואני עצמי רמזתי על כך כאשר הקדשתי לו, בהוקרה עמוקה ובאהבת אמת, את הרומאן ההיסטורי שלי על פראנק ועדתו “והאש השאירה אפר”. ואולם, כאמור, לא שעת סיכומים ומיצוי עתה, למונוגרפיה המקיפה שהאיש ראוי וזכאי לה, ואשר שעתה בוא תבוא. ואך כדבר המשורר נאמר, שאורם של רבים – בארץ ובפזורה – מאורו בא להם; ואעז לומר: הוא נושא אור־יקרות בחיינו, תקווה ונחמה ואמונת־אומן באמת הדרך והמערכות. באמתו של ישראל, באמת האדם.

אשרי מי שזכה והרבה אורו של הדור

כתבתי שורות אלה בצפת זרועת האור, בסמוך לבית־הכנסת של האר“י, ואין בידי להשתחרר מרשמה העז של מסתו הנפלאה של שז”ר “צופיך צפת”, שטעמה עומד בי… והרי דוגמה מועטה לקסמו ולחינו וללהטו ולאורו של האיש, הדבקים בכל מי שזכה לבוא במגע עמו, והתבשם ממנו וללמוד מפיו ולינוק מדמות־המופת היקרה ועזת־ההשראה.

ועוד הדרך רבה לסיכום ברכת האיש ויבוליו

אור אדם ויהודי.