“בוא וראה” / משה ליב ליליינבלום

נעים הוא לפעמים הויכוח וגם מועיל, אם על ידו יתברר איזה ענין לאשורו על ידי הוכחות חדשות. אבל קשה מאוד ובלתי מועיל הויכוח, בשעה שצריך להראות לבעלֿֿהדין שטעה בדבר משנה ולומר לו “ניתי ספר ונחזי”. לויכוח קשה ובלתי מועיל כזה הכריחני ה' ציטראָן על ידי מאמרו “על דבר המהלך החדש בספרותנו היפה” (הפרדס ח"ג) אשר יחס לי בו דעות שלא אמרתי מעולם.

במאמרו הוא התאונן, כי “ההתעוררות הלאומית האחוזה בעקב רעיון הישוב ותחיית האומה אינה תופסת כל מקום בחיוב או בשלילה” בחלק הספרות היפה שלנו, והוסיף לומר, כי כנראה כבר ישבתי על מדוכה זו, ומפחד פן יבוא איש להטיל ספק בעצם הוית התנועה הלאומית על ידי שאין רשומה נכר על הספרות, על כן הגיתי דעה זרה מאד, באמרי בלוח אחיאסף שנה ב' (?) ואחרי כן בשנוי דברים גם בלוח הנ"ל שנה ג', כי התקופה הספריה חולפת לא נבראה עלֿֿפי שום כח מחייב אלא במקרה.

צר לי כי הושיבני ה' ציטראָן על מדוכה שאינה ידועה לי כלל. אחרי שאמרתי בלוח “אחיאסף” שנה ב‘, כי הספרות לא היתה מעולם אצלנו דמותֿֿדיוקנם של החיים בשלמות, כמו שהיה אצל שאר עמים, עד שאין להכיר מתוך ספרותנו כי ארח חיינו זה זמן רב נוסד ביחוד על המסחר והמלאכה, וכי הספרים מזמן החדש, המציגים לנו תמונות מן החיים ההוים, נעשו רק על פי חקוי שלא הצליח בידנו כראוי (צד 198), הלא לא היה לי מעיקרא דדינא שום צורך במדוכתו של ה’ ציטראָן, שהרי העדר איזה רושם בספרות, שאינה

לו שהוא חברם של בעלֿֿהספק בדורות שעברו, שהיו מסופקים במציאות עצמם. אבל טענות ה' ציטראָן כשהן לעצמן אינן נכונות, כי אם נבין אל כמות הספרות היפה אצלנו, אז נראה כי חלק נכר ממנה מוקדש לתנועת הישוב, ורבים ספורים נכתבו בזה במאספים ובמ“ע, כמו ספורי ה' יעבץ, הספורים “בימי הרעש”, “בישיבה של מטה” של סופרנו הנבהר ה' אבראמאָוויץ, ספוריו של ה' בראנדשטעטער ועוד, והרבה פיליטונים ה”המליץ"; ובכל אופן תפסה תנועת הישוב יותר הרבה בספרותנו היפה ממה שתפסה בה תקופת “הנלכדים”, שאין איש מטיל בה ספק, בלבד מה שהספרות הדרשנית (פובליציסטיק) אצלנו מלאה את התנועה הזו על כל גדותיה.

אם כן אין כאן לא מדוכה ולא מבוכה.

וטעות גוררת טעות. אחרי שטעה ה' ציטראָן במדוכתו נדמה לו כאלו אמרתי, “כי התקופה הספרותית החולפת לא נבראה על פי שום כח מחייב אלא במקרה” (אנכי אמרתי זאת על ת ב י ע ו ת הספרות, כמו מה שהתחילו איזו סופרים פתאם לתבוע בחזקה ספרות מדעית), ועל חרוף וגדוף כזה התקצף בכל חמתו, וישלים דבריו, כי אלו היה איש אומר כזאת על פעולת הסופרים הרוסים “כי עתה בזו לו ולדבריו, ואצלנו נשמעה דעה מוזרה זאת כתורה חדשה מפני שיש לה כתֿב ֿהכשר מחבתֿֿציון, הבאה ופורשת כנפיה על ספרות עברית ברוח פולֿֿדי ֿקוק וזולא”… מיה ענין חבת ציון ופולֿֿדי ֿקוק לכאן, ומתי פרשה חבת ציון כנפיה על ספרות ברוח פולֿֿדי ֿקוק – איני יודע, ואדמה כי גם ה' ציטראָן אינו יודע זאת; אבל יודע אני, כי אם היה ה' ציטראָן משים לנגד עיניו את דברי לא היה לו מקום להתקצף. מעולם לא אמרתי: “כי התקופה הספרותית החולפת לא נבראה על פי שום כח מחייב רק במקרה”, וגם התינוקות שלמדו דקדוק שפתֿֿעבר מס' “תלמוד לשון עברי” של בן ֿזאב כבר שמעו מפי הספר הזה שאין מקרה בעולם. אנכי אמרתי, כי ההתעוררות אל ההשכלה היתה יותר מ ק ר י ת מאשר מסובבה עפ“י ההיסתוריא ומצב חיינו (לוח אחיאסף ג' צד 100), וכי גם תקופת ספרותנו בשנות העשרים למאה השביעית הזאת לא נבראה בכח איזה צרכים חדשים על פי מצב חדש בחיי העם רק כמו במקרה, רק בשנת תרמ”א נתעוררה שאלת ישוב א“י ורעיון הלאומית על פי מצב חיינו באמת (צד 103). כמדומה לי שאיש לא יכחיש, שההשכלה החדשה בראשית צמיחתה אצלנו בארצנו באה לנו לא על ידי מצבנו הפנימי במדינה רק על ידי התעוררות חיצונית מחו”ל, ע"י ספרי המאספים והמבארים, שביאתם לארצנו היתה תלויה במקרה, שהרי היו יכולים לבא עשרים שנה קודם לכן או עשרים שנה אחרי כן.

יודע אני שכל מקרה מוכרח גם הוא, אבל מה אעשה אם דרך בני ֿאדם לכנות בשם “מקרה” כל דבר המתיחס לחברו שאיננו תולדה ישרה ממנו. אם הלך איש ברחוב העיר ונפלה עליו קורה ונהרג, אנו אומרים עליו שמת במקרה, ואם חלה איש במחלה השחפת ומת– אין אנו אומרים שמת במקרה. יודעים אנו, כי הליכת הראשון ברחוב ונפילת הקורה עליו היו להן כל אחת לעצמה סבות מכריחות או, כלשון ה' ציטראָן, כח מחייב, כמו מחלת השחפת של השני, וכי גם הראשון וגם השני מתו על פי חקי הטבע ולא ע"י מקרה, אבל מיתת השני היתה תולדה ישרה ממחלתו, ומיתת הראשון לא היתה תולדה ישרה מהליכתו ברחוב, מפני שהליכה ברחוב סתם אינה גורמת מיתה. גם אני קראתי את ההתעוררות הראשונה לההשכלה בשם מקרה, מפני שלא היתה תולדה ישרה ממצב בני עמנו אך תולדה חיצונית, ומדעתי שאין מקרה בעולם אמרתי “יותר מקרית”, “כמו במקרה”.

מצב הספרות אצל כל עם הוא פרי מצב חייו, ואצלנו היתה הספרות הישנה פרי מצבנו בהגיטהא, והמצב הזה כמעט שלא נשתנה בשנות תק“פ שיהא בכחי להוליד בנו ספרות חדשה. ואם גם בשנת תקס”ב נרשה ליהודים לבקר את בתי הספר הכוללים, הלא מלבד מה שרק יחידי סגולה השתמשו בחק זה, נודע שלא הם היו בוראי הספרות החדשה וההשכלה אצלנו, וההתעוררות הזו, כמו שאמרתי, היתה על ידי ספרי המאספים והמבארים מחו“ל, שעל כן רובא דרובא של המשכילים הראשונים שלנו ידעו שפות חו”ל ולא שפת המדינה. אם כן ביחס אל מצב חיינו הפנימי היתה אז הספרות החדשה יותר מקרית מאשר מוכרחת ממנו בתולדה ישרה.

ועוד כמה לא שם ה' ציטראָן לנגד עיניו את דברי, נראה מכלל מאמרו. הוא אומר: “בלוח אחיאסף שנה ב' גומר ה' ליליענבלום את ההלל על התנועה הספרותית בימינו, אשר נולדה “בכח צרכים חדשים שנגלו להסופרים על פי מצב חדש בחיי ההיסטוריא של העם”, ובלוח הנ”ל שנה ג' הוא מתרעם על חסר ספרות עברית בעד גבורי הזמן מקרבנו“. אלו היה שם לב לדברי כי אז ראה, כי רק על שאלת ישוב א”י ורעיון הלאומית אמרתי שנולדו על פי מצב חיינו, אבל לא על הספרות בכלל, וכלֿֿשכן שלא גמרתי עליה את ההלל, ואפילו חצי ההלל; וכן היה רואה, שהדברים האלה עם תרעומתי על חסרון ספרות עברית בעד נבוכי הזמן באו במאמר אחד, בלוח אחיאסף שנה ג‘, ובלוח זה שנה ב’ אין זכר לכל אלה.

ראוי הוא, שהמבקרים בבואם לבקר דברי חבריהם, וגם מדפיסי דבריהם, עורכי המאספים השנתיים, שיש להם פנאי הרבה לבדוק אחריהם, לא יסמכו על כח זכרונם החלש, ויטריחו את עצמם לראות תחלה את דברי המבוקרים מהם כמו שהוא, למען לא יהיו כמתעתעים.