רקע
דב סדן
בין מעין ליובליו, על ח. נ. ביאליק – מאמר ג: עדוּת משולשת

 

א    🔗

במלאות עשרים שנה לפטירתו של ח. נ. ביאליק נערכה, מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, אזכרה בהשתתפותם של יוסף קלוזנר, עליו השלום, ושל נ. ה. טור־סיני, שיאריך ימים, שנשאו דברם על המשורר, כפי שהניחה בידם הזכייה הגדולה שזכו לה ובה, – הלא הכירו אותו מקרוב והיו עמו, במחיצה אחת של עשייה משותפת; ראשון בתקופה מוקדמת יותר ובעיקר בתחומה של ספרות; אחרון בתקופה מאוחרת יותר ובעיקר בתחומה של לשון. והנה בהיותי, באותה אזכרה, שלישי לזימון, לא יכולתי שלא לחוש את ההבדל שבינם לביני, שלא הכרתי את המשורר אלא בשנותיו האחרונות וגם זו היכרות מרחוק, שאף שלא החסרתי, ככל שידי היתה מגעת, כל מעמד־פומבי שלו, למן הספדו לאחד־העם עד דברי־פרידתו האחרונים מעם תל־אביב, לא הגעתי למידה של קירבה, וכל הקולר תלוי בי – יראת־כבודו כפתה עלי מצוות־ריחוק; וכשהציגני לפניו ב. כצנלסון, עליו השלום, הרי השיחה שבינינו ארכה כמחצית דקה, שלאחר שעניתי על שנשאלתי, הבלעתי את עצמי בין סובביו והשחלתי את עצמי אל למאחוריהם. לא אומר, שלא התקנאתי בבני־גילי, כל שכן בצעירים שבהם, שהיתה להם דריסת־רגל בביתו או היו קרבים אליו ברחוב והוא מקרבם ומהלך עמהם כאח וריע, אבל לא היה בידי לשנות את דרכי.

אך נחזור למה שפתחנו בו, הוא ענין האזכרה, כדי להעיר, כי משאמרתי בה את דברי, שהיו בחזקת ניסוי לסכם מה שהעלתה לי יגיעתי בקצת סעיפים של שירת ביאליק, ראה יוסף קלוזנר לפסוק עליהם פסק של תמיהה, שכמותה כאמירת אי אפשי; אף פנה אלי, בהניעו ידו ימין, לאמור: ארבעים שנה לא זזה ידי מידו, וידעתי כל שורה ושורה משלו, ואדוני שלא ידעוֹ, מתאמר למצוא בו את אשר לא מצאנו בו אנו. השיבותי לו, כי אפשר שהיא הנותנת: היכל גדול – הקרוב אליו אינו רואה אוו במלוֹא־גבהו; הרחוק ממנו – רואה אותו במלוֹא־גבהו; ואף הוספתי משמו של מי ששאל מפי החכם הכרת הבורא כיצד, הושיבוֹ החכם באמצע האולם הגדול, נטל ספר וקירבוֹ בסמוך לעיניו ואמר ליושב: קרא; השיב: איני יכול, הספר קרוב מדי; רץ החכם לקצה האולם והספר פרוש בידו והוא אומר לו ליושב: קרא; השיב: איני יכול, הספר רחוק מדי; וסיימתי ברמיזה, כי אפשר שמזלם של בני דורי הוא, שאין אנו קרובים מדי לחייו ולספרו של ביאליק ואין אנו רחוקים מדי מהם, ושעל כן קריאתנו קריאה.


 

ב    🔗

איני יודע, אם תשובתי נתקבלה עליו, אך ידעתי כי בחידודה, או על שום חידודה, לא נתקבלה, ואף אינה מתקבלת עלי, ביחוד בשעה, שוודאי לי, כי מה שאני אומר בם, במשורר ושירתו, סותר, במעט או בהרבה ואפילו לחלוטין, אמירתם של קודמי. שכן דווקא בשעה כזאת איני יכול שלא לשאול את עצמי, האמנם בדברי אלה נאמנתי למה שהוא בגדר־המוּתר, הוא ההיתר לדרוש את שאנו דורשים מתוך חייו ושירתו, או שמא הפלגתי למה שהוא בגדר האָסור, הוא האיסור לדרוש את מה שאנו דורשים לתוך חייו ושירתו. בלשון אחר: האם המדרש שלנו, שאינו יוצא מכלל מדרש גם אם נקראנו עיון או חקר, זוכר, כי הוא מחויב לדעת את נקודת־המוצא הגדורה והמסויימת, היא רצועת זמנו ומקומו של המשורר, קרקע צמיחתו ואווירתה, ולראות אותו עולה מתוכה לרומו ויורד מתוכה לעומקו, כדי שנדרוש בו דרש של ממש; או שהמדרש שלנו מתעלם מאותה נקודת־המוצא הגדורה והמסויימת, היא רצועת זמנו ומקומו של המשורר, קרקע צמיחתו ואווירתה, ותולה אותה כאוות הנפש, ונמצא שהדרש שלנו שומט מתחתיו כל שארית של פשט, וממילא מה שדרשנו בו הוא דרש של תוהו. לאמור, המבקש לזכוֹת בממש ולהימלט מתוהו, זקוק לכרחו לכל עדוּת ועדוּת על אופיה וטיבה של אותה רצועה, רצועת זמנו ומקומו (בלשון מדוקדק: רצועת זמניו ומקומותיו) של המשורר, שאפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את השירה הזאת, לא בלבד מצווה אלא חובה עלינו להקשיב למסַפרים על דרך: בדידי הווה עובדא, בעינינו ראינוהו בהיעלותו מעלינו ובאזנינו שמענו משק־כנפיו.

לא אומר, כי כעדותם על נקודת־מוצאו של המשורר היא עדותם על נקודת־מובאו; עדוּת ראשונה ענינה בחינת כך הווה עובדה, ואי אפשר לנו בלעדיה; עדוּת אחרונה ענינה בחינת מאי קסבר, וכשם שסמיכתם על העובדה, שהם היו עדיה, משמשת סברתם אחת, כך סמיכתנו אנו על עדותם, משמשת סברתנו אחרת. אך אם נדמה, כי אפשר לנו בלא עדותם, הרינו שומטים מידנו את כלי־הביקורת של עצמנו, שאין בו, אמנם, כדי להבטיחנו מפני שגגת־השערה, (הבטחה חלוטה כזאת אינה בנמצא), אך יש בו כדי להבטיחנו מפני זדונה, פריה של הקשה שבחנופות, היא החנופה לעצמנו.


 

ג    🔗

הקדמתי דברי אלה בבואי לגלגל בעדוּת צנועה שאיחרתי, לצערי, להכירה, הלא היא עדותו של הסופר והפדגוג הנודע, יום־טוב הלמן, ממשובבי הנתיבות של החינוך לספרות עברית ובה בכרכי הים ובארצנו, והיא עדוּת משולשת. עדות ראשונה – בתחומה של ביוגראפיה, סיפור זכרונות מהימן, המובא במאמרו “ביאליק בבית המדרש” (והוא כלול בספרו “הגות ודמות”, ירושלים תשכ"ג); עדוּת שלאחריה – בתחומה של ביקורת, והם שני מאמריו “בינה בביאליק”, “משירי הלילה של ח. נ. ביאליק” (הכלולים אף הם בספרו ההוא); עדות אחרונה –בתחומה של הוראה: מחברתו “עשרה פרקים לשירי ח. נ. ביאליק” (מהדורה שניה, תשי"ז).

וזאת לדעת, עדוּת ראשונה היא חוליה בשרשרת זכרונות גדולה יותר, על מוריו שלמד תורה מפיהם, אם בישיבה באודיסה – מנדלי מוכר ספרים ויוסף קלוזנר; אם באקדמיה ללימודי היהדות בפטרבורג – שמעון דובנוב והבארון דוד גינזבורג, וניתן לצרף להם את מאמרו על ר' חיים טשרנוביץ (רב צעיר); והם דברי עדות של תלמיד, שסופו מורה, על מוריו, ודבריו ראויים להימנות עם מיטב ספרות הזכרונות, שתיאור והערכה מפותכים בהם יפה־יפה. גם עדוּת, שלאחריה היא בשלשלת מאמרים גדולה יותר – הבינה בביאליק קודמת לה בינה במ. ז. פייאֶרברג ולאחריה תבוא בינה במשוררים, וכמעט כולם בני המשמרת שלאחר בני דורו של ביאליק – א.צ. גרינברג ושלונסקי, למדן וש. שלום. ואף עדוּת אחרונה היא אחות לשכמותה – כמתכונת מחברתו על ביאליק שהוסיף לה, כאמור, פרק בספרו: “משירי הלילה של ח. נ. ביאליק”, היא מחברתו “פרקים בשירי שאול טשרניחובסקי” (תשי"ז), שהוסיף עליה פרקים בספרו “פרקי טשרניחובסקי”. והמבקש להכיר את האיש, שהביא לפנינו כל אלה, יקרא את המאמרים שבראש הספר. והם דברי חבריו מישיבת אודיסה ואילך (יהושע גוטמן, ברוך קרוא), מעבודתו באמריקה ביחוד כעורך “הדואר” (א. ר. מלאכי) ובירושלים (י. מהלמן), ויחזיק טובה לאלמנתו, מרת חיה הלמן, שטרחה על הוצאתו של הספר, החשוב לכל שעניני ספרות וחינוך קרובים ללבו.


 

ד    🔗

לענין העדות הראשונה, בתחום הביוגראפיה, ראוי להקדים, כי בעל הזכרונות, כמותו כנושאם, הוא יליד ווֹהלין, ויודע את קרקע גידולו של המשורר מנפשו, ואפשר ואף היא נסיבה לדבקוּת, אך אין הוא מזכירה וניתן, לכל המרובה, לשערה כמנגינת־לוואי חשאית של תוספת־ליבוב. כי בקטעי־זכרונותיו הוא נכנס מיד לפנימו של הענין והוא פותחו בדברי ביאליק עצמו, ששמעם לאחר הרצאתו על מנדלי, ועיקרם באמירה: “המעשה הקטן ביותר טוב מן החלום היפה ביותר,” והוא, שומעו, עושאם יתד לתלות בה את הגשר בין המשורר והעושה, או כפי שהוא מנסח בפשיטות: בין היוצר לבין העסקן, ששניהם הם לו כאוויר לנשימה, חזונו של זה ומציאותו של זה. והוא כביכול בוחן את הגשר לאורה של שנה אחת, שנת תרס"ז, שחזונו העלה בה מקצה מזה “קראו לנחשים” ומקצה מזה העלה “הם מתנערים מעפר”, ומציאותו מציאות של הוראה בישיבה הגדולה באודיסה.

אבל דין לומר, כי בדיקת הגשר, כפי שמנסה בה הכותב, היא שלא בנקודתה הריאלית ביותר, שיותר משיש בה זימון יש בה התנגשות, כגון המשורר כסוחר עצים ביערות קורוסטישוב או כמלמד בסוסנובצה או כמדפיס באודיסה, עד שענין הגשר יותר משהוא מתחבר הוא מתפקק. ואדרבה זו בדיקת הגשר בנקודתה האידיאלית ביותר, זו שיותר משיש בה התנגשות יש בה זימון, כגון המשורר כאומן־פדגוג וכמורה־הוראה, שבה ניתן פורקן לעדפו, עדפה של שירתו, שגם הסיפור והמסה שלו ניזונו הימנו, ואותו פורקן ניתן באופן שענין הגשר יותר משהוא מתפקק הוא מתחבר. אבל אף דין לומר, שהקביעה, כפי שמנסה בה הכותב, כי פה, בכיתת ההוראה, אם לא נולד, הרי נתגבש, הגילוי הניפלה הקרוי ביאליק־שבעל־פה, היא קביעה של ממש, והדוגמאות הניתנות לכך מחזקות אותה כהלכה, ולא עוד אלא כל שזכו לימים להתנאות לאורו של הגילוי הזה, ששני הכרכים “ביאליק שבעל פה” הם אך בבוּאתם העמומה, לא יוכלו שלא לתמוה, איך גרעינו של הגילוי, כפי שבא על ביטויו בשנת ההוראה ההיא, כבר נכללו בו, לא בלבד במבורר אלא אף במבושל, כל יסודותיו לפירודם ולמיזוגם כאחד. אבל מה שאירע לגרעין אירע לשיבולת המלאה לה חלב־חיטים – כאן וכאן לא שרדו בלתי אם קטעי דברים, שברים המרמזים על יקר־הכלי כולו. אכן, אף לוּחות ושברי־לוּחות מונחים בארון, וחובה לומר, כי שברים, שנשתיירו במחברותיו של הכותב מימי לימודו, יש בהם שהם ככלים שלמים. וביותר שהעמיד את בעל־הכלים במלוא החיות הדינמית של דיוקנו.

אכן, כמהתלה מרה נשמעים דברי הכותב על קשייו של ביאליק בהיתר־הוראה, באין בידו “תעודה” לפחות של “מורה בית”, ודומה עלינו, כי הוא אף פתח־הבנה לעזרתו הנמרצת של ביאליק למי שתורתם מייתרת “תעודות” (אפרים ירושלמי, הרב י. ח. קוסובסקי), ושלא על אחריותו של הכותב אלא לפי שורת הגיונו נאמר, כי ניתן להתקנא בישיבה שבאודיסה, שזכתה, ולוּא לשנה אחת, להעמיד את ביאליק על דוכן הוראתה, שכן הר־הצופים לא זכה גם לכך, ולוּא זכה אפשר ונמשך הענין ומצא, גם בבחינה זו, סדן פטישו, ומשלא זכה אף לכך, ואותו כוח־הוראה קצתו נקלט ורובו בוזבז ב“עונג שבת” וכדומה, אבידה היא לדור ולדורות.


 

ה    🔗

לעניין העדוּת שלאחריה, תחום הביקורת הריהי פותחת בתהייה על עצמה של ספרותנו, שכבר שלוש תקופות קלאסיות מאחוריה, ואורכה של כל אחת כאורך חייו של עם בעמי אירופה, וגודלה וגובהה מעבר לכל מידה עצומה, ועם זאת לא תעמוד מלדת, כי אם תישא את נפשה לקלאסיקה חדשה, ויש אשר תשור ולא תוכל – וכן נראות למחבר כמה תקופות, ולפי הסימנים שהוא נותן, כוונתו, ככל הנכון, לספרות המליצה, בין בימי־הביניים ולאחריהם בין בימי ההשׂכלה, ויש אשר תשור ותוכל, כאשר בעינינו ראינו בשני דורות אחרונים. עצם ההשתערות לברוא חדשה חידה היא ופשרה הוא בכלל הגדול, כי יצירת תקופה חדשה היא הנחה מוקדמת לסגולת הספיגה וההבלעה של התקופות הישנות, כי משפסקה יצירה של חידוש, פסק גם עיכול של מסורת. ולפי שהכותב מונה שלוש תקופות קלאסיות – התנ“ך, התלמוד ומחשבת האמונה של ימי־הביניים, הרי בבואו להגדיר טיבה של התקופה הקלאסית בימינו, הוא מנסה לבארה כספיגה וכהבלעה של שלושתן, באופן שהוא מעמיד בתוך ספרות־ימינו ומתוכה שלושה גואלים, גואל גואל לתקופה. והרי דבריו כלשונם “בא אחד־העם וחבריו וניהל משא־ומתן של כבוד עם התקופה השלישית, בא מנדלי ותלמידיו וקיבלו עליהם את תקופת המישנה, אולם הראשונה, התנ”כית, זו נפלה בחלקו של ביאליק”; ולאחר שקיצר בשניים הראשונים הוא מאריך בו באחרון וכך לשונו: “ראשון היה למשחררי ספרותנו, שגאלה מכוח ראשון, הכוח היותר מקורי, התקופה הקלאסית הראשונה. הוא הבליע את התנ”ך לתוכה, ובזה הרימה עד לימי הגובה היותר גבוה של ספרותנו הארוכה: לידי הגובה התנ“כי. לא חיקה את התנ”ך – בלעוֹ. לא דיבר בלשונו – חזר ויצר את לשונו מחדש. קלט את סוד היצירה של התנ“ך ומסרוֹ לספרותנו. בליעה חדשה בלע את התנ”ך, שונה מזו של בעלי התלמוד ויוצרי ימי־הביניים ובריאה חִדשה בראוֹ, בריאה בת ימינו. שלנו היא שירתו, אבל – תנ“כית. שירה תנ”כית של זמנו. לא לחינם הוכרחו בני דורו להכריז עליו, כי לא נביא הוא, וכי מה בין יוצר תנ“כי לנביא? לא הכל עמדו על הבדל פנימי זה, מפני גודל הדמיון שבסוד יצירתם”.

קורא הדברים האלה, כשם שהוא חייב להרהר בהם, כך הוא זכאי להרהר אחריהם. וראשית הרהור הוא בהבדלה שהבדיל הכותב בין השלושה, כי בדברו על אחד־העם, החשוב לו כגואלה של תקופת המחשבה, הוא מזכיר אותו ואת חבריו כשותפים לאותה גאולה; בדברו על מנדלי, החשוב לו כגואלה של תקופת־המישנה, הוא מזכיר אותו ואת תלמידיו כשותפים לאותה גאולה; אולם בדברו על ביאליק, החשוב לו כגואלה של תקופת המקרא, הוא פורש בשמו בלבד. לאמור, ראשון – ראש לחבורתו, והוא והם במעשה הגאולה שלהם; שני – רב ותלמידיו, והוא והם במעשה הגאולה שלהם; שלישי – יחיד וביחידותו הוא במעשה הגאולה שלו. והנה נאמר, כי אם אמנם שלושתם כינוי גואלים הולמם, ואם אמנם ענין גאולתם הן כל שלוש תקופות הקלאסיקה שלנו מתוך חלוקה חותכת, גואל לתקופה גואל לתקופה, הרי קושיה היא, מה היא טיבה של גאולה וגאולה – עולמה של תקופה ותקופה, על תכנה ורוחה, או לשונה וסגנונה בלבד, כשהם משמשים כלי־הבעה להוויה מודרנית, וכל עצמה ועיקרה של הבעתם הם לא בתחומים של החיים ואורח החיים, אלא בתחומה של האמנות. המדקדק בדבריו של הכותב, אי אפשר שלא יגלה בחיתוך לשונו שניים פקפוקים.


 

ו    🔗

הפקפוק האחד: כי הנה בדבר הכותב על אחד־העם הגדיר את עשייתו על דרך שימוש בשיגרה ז’ארגונית: ניהל משא־ומתן של כבוד עם התקופה השלישית, וספק אם אותו שימוש, הבא להקל, הוא מקרה, שכן ככל המשוער, חש הכותב בדיספרופורציה של העמדת “על פרשת דרכים” כספיגה ובליעה של “אמונות ודעות” ו“מורה נבוכים” ו“הכוזרי” ו“מקור חיים” ו“אור ד'” וכיוצא בהם, וכבריאה חדשה השקולה כנגדם, כל שכן כמותם. ואין להפיג את הפקפוק, גם אם נזכור את מאמרו של הכותב, הכלוּל גם הוא בספרו, ושמו: המאמין הגדול, ושם־מישנה לו: אחרי מיטתו של אחד־העם, ופתיחתו שאלה: “יוצרה של הציונות הרוחנית, אדון המחשבה העברית, אחד מאבות הסגנון בדורנו – האם אין די באחד מכתרים אלה להנחיל את נושאו ש”י עולמות?" אכן, גדולה ההגדרה שבאמצע: אדון המחשבה העברית, אבל לפי שהיא נשפעת גם מן ההגדרה שלפניה: יוצר הציונות הרוחנית, גם מן ההגדרה שלאחריה: אחד מאבות הסגנון בדורנו, נמצאת האדנות אדנות גדוּרה למדי, וביותר שמרחק הימים עשוי שיראה, וכמדומה מראה כבר עתה, את ערכה של שיטתו כערך של עראי וערכו של סגנונו כערך של קבע, באופן שמהות ביתו כחולפת ועוברת ומתכונת בניינו קיימת ועומדת. ולא עוד, אלא אפשר שעיקרו בעבריותו, שרובה של הספרות המחשביית שלנו לעז – החל בפילון דרך סעדיה גאון והרמב"ם ור' יהודה הלוי וכלה במנדלסון והרמן כהן ופראנץ רוזנצוויג, שלא להזכיר את שהחגירו מעבר לגבולה, החל בשפינוזה וכלה בברגסון והוּסרל, ואפילו אותו סגנון שקוף ובהיר, מדויק ומלוטש שימש תחום ביניים, המתנודד בין ענינים במזל חיי־שעה ובין ענינים במזל חיי־עולם, הוא סמוֹכה גם ללשון פובליציסטיקה גם ללשון פילוסופיה ודאי שקיים את סיסמתו: סלסלו את המחשבה וכו', אבל נחלתו הקיימת אינה בהנחה, כלומר במחשבתו, אלא במסקנתה, כלומר בלשונו.

הפקפוק האחר: בדבר הכותב על מנדלי ותלמידיו, הגדיר את עשייתם על דרך שימוש במטבע קדום: קיבלו עליהם את תקופת המישנה, וספק הוא, אם אותו שימוש, הבא להחמיר, נעשה מתוך מיצוי מובנו. כי האמנם המקבל עליו תקופת המישנה אין פירושו כפשוטו, קבלת ההלכה, אלא קבלת־לשונה בלבד, באופן שכלי רחוק משמש תוך קרוב, ואותו תוך אינו דבר הלכה והאגדה המסייעתה, אלא דבר תיאור וציור לגופם. ואפילו נתעלם מכך, כי קדם לו למנדלי, כשני דור לפניו, מנדל לפין בהעדפת לשון המישנה על לשון המקרא, כשם שקדם לו משהו בדורו, אליעזר צבי הכהן צווייפל, ונאמר כי מלאכתם, ששימשה צרכי השכלה, גדולים וקטנים, אינה דומה לאומנותו, ששימשה פרוזה של מופת, הרי על כתפיהם הוא עומד, ואין לקפח זכות ראשונים. ולא עוד אלא אף אין לשכוח, כי מפלאות עשייתו של מנדלי בלשון המישנה בנוּ“ן קמוצה, הוא מתן־מישנה בנוּ”ן סגולה – לפי שנולדה מתוך נפתוליו לברוא בריאת־עברית שוות־ערך ומשקל ליצירתו שכבר נוצרה ביידיש החיה והאידיומאטית. ודרך הבריאה המכוּונת באופן שלא הניח קטנה וגדולה שבלשון הדיבור היידית, בלי למצוא לה מקבילה שלמה או קירובה בלשון־הספר העברית, ושעל־כן תפס לשון אחרון, שהיה בו מכוחה של לשון חיה לכל דבר, לשון המישנה והמירשים, וסייע במכריע בבריאתה של לשון ספרות חיה לכל דבר.

אבל המעמיד, ואפילו בעקיפי רמז, את שלושת הכרכים כספיגה וכבליעה של הש“ס, וכבריאה חדשה השקולה כנגדו, כל שכן כמותו, ספק אם ירד למשמעם של דברי עצמו, שפירושם הוא, כי נחלת הקבע של הש”ס הוא בלטריסטיקה. ושעל כן לא ייפלא, אם הפקפוק מרתת בין השיטין.


 

ז    🔗

אבל דומה, כי כל פקפוק סר בדבּר הכותב על ביאליק, כי בדברו בו אמירתו עזה ובוטחת, ויש לה על מה שתסמוך, כי ספיגתו ספיגת התנ“ך והבלעתו הבלעת התנ”ך אינם שאילת לשון בלבד, אלא קנין רוחו ועולמו של המקרא על חזיונו וראייתו, באופן שיסוד הקדמוּת ויסוד החידוש עולים בקנה אחד, ולא בכדי ראה איש־בינה זהיר ומתון כאחד־העם, לומר באיגרתו ליובלו של המשורר, כי כמוהו לא קם לנו מימי הלוי, ואולי מימי ישעיהו. נמצא הדיבור: ראשון (וההטעמה היא של בעל־הדיבור) הוא למשחררי ספרותנו, שגאלה מכוח ראשון, הכוח היותר מקורי, – דיבור שמלוֹא צידוקו עמו. ודיבור זה צריך הטעמה, ודווקא כשהוא נראה כשלישי למנדלי ולאחד־העם, ובייחוד כיוצא בעקביהם – בעקבי הראשון: בסיפוריו, ובייחוד “אריה בעל גוף”, שבהם היה כבן־תחרות לרבו המספר ובנה דיוטה קטנה לצדו, בעקבי האחרון: במסותיו, שבהן היה כבן תחרות לרבו ההוגה, ובנה דיוטה גדולה מעליו, אבל עיקרו אינו בצדדים השווים שבינו לבינם, אלא בצד השונה, שהוציאוֹ מכלל חבר־לזימון, ועשאו יחיד, ראשון. אבל דין שנזכור את הכלל הגדול, כי לא כל אחרון הוא ראשון, אבל כל ראשון הוא גם אחרון. ונראה, כי הכותב חש בכך, ואם אין ראיה לדבר סימן לדבר – כי הנה בדברו על זכותם והשפעתם של וייזל ואד“ם ויל”ג ומיכ"ל, הקובעים להם חלק בעולם־הבא של ספרותנו, יאמר: “ואף על פי כן, כשאנו מסתכלים בהם לאורו של ביאליק, יש שנדמה לנו, כי כולם לא באו אלא להכין את בואו של ביאליק, לפנות לו דרך ולהכשיר בשבילו את הקרקע. הם ההקדמה, והוא התוכן, הם האמצעים והוא המטרה, הם המבשרים את הגאולה והוא הגואל של השירה העברית”. ובדברו על בני דורו, הרי יאמר: “הוא אַמת המידה, יחידת המידה לדורו ולדורות. הוא הקו – והם הנטיות מן הקו, הוא הדרך – והם צדי הדרכים. ורק שניים מבני דורנו, מנדלי – בפרוזה, ואחד־העם – במחשבה, מתנשאים בגודלם ובקומתם לעומתו, – – איש איש במקצועו. ואף עליהם ייאמר: רבותיו של ביאליק הם ומהם למד”.

שתיים קביעות הן, ראשונה שענינה קביעת ערכו של ביאליק לגבי משוררי העברים בדורות אחרונים, והיא קביעה שאין עליה ערר, אלא שהיינו מנסחים אותה דרך אמירה, כי הוא שכל מאווייהם נתלכדו בו ומשנתן בהם את כוחו שלו נעשה בחינת אחרון שהוא ראשון. קביעה אחרונה, שענינה קביעת משקלו של ביאליק לגבי סופרי העברים בדורו, והוא מעלה אותו מעל כולם, אך משווה אותו לצמד נחשב שבהם לגודל ולקומה, היא קביעה שיש עליה שאלה, ודומה שהכותב מצד־מה התעלם ממנה ומצד־מה הניח פתח תשובה לה.


 

ח    🔗

הכותב התעלם מצד־מה, שלא שאל: מנדלי ואחד־העם כרבותיו של ביאליק במה וכיצד. שאילו שאל וראה בבירור, כי מתוך שהוא רואה עיקרו כגואלו של המקרא, הריהו מניח ממילא, כי במה שנמשך למישנה – סיפוריו הריאליסטיים, או להגוּת – מסותיו, אינו עיקרו, אלא כטפלה שלו, שהיא אמנם כעיקר לעצמה, ונמצאו רבותיו אלו כרבותיו במה שאינו לו ראש־דבר אלא מישנה לו, ואילו במה שהוא לו עיקר וראש, לא למד מרבותיו אלה והוא כרבו של עצמו. הכותב הניח מצד־מה פתח תשובה – והוא בעדותו השלישית, עדוּת ההוראה. גם במאמרו הגדול “בינה בביאליק” וגם במאמרו הקטן ממנו “משירי הלילה של ח. נ. ביאליק” הוא נכנס לגופה של שירתו, על דרך ניתוח מפורט של שני הנושאים וגילוים וגלגולי גילוים בשירתו. הנושא האחד הוא נושא המרחקים המבריחים שיר ושירה, והם אשר “העניקו לו את לשון הרמזים, הם שעוררו בקולותיהם את ‘חלומות הפלאי’, והם הם שגזרו על חלומותיו אלה שיישארו ‘חלומות בלי פתרונים’. עד בוא שעת סגירת מעגל חייו, והוא שב ברוחו וחזיונו לכפר מולדתו ומרחקי הזמנים נכבשו בדפוסי זמן ואחרית בראשית נשקה”. ועוד זאת, עניין הדממה כיסוד גדול בשירתו, והעצה לצאת ולבקש את אבני החן שבה “דומם”, “לאט”, “חרש”, כדי להבין, כי “מי שלא הקשיב לדממת ביאליק, לא תפשׂ את קולו, את קול אלוהי היצירה, במובנה העברי הראשון. וכרבות הדממה – כן ירבו גם הצבעים – והיא לשון המראות, בה נגלה אלוהים ליוצרי תנ”ך ביחוד".

כיצד יכול הרואה קו כזה של גובה ושיעור כזה של קומה, כפי שמדד לו הכותב לביאליק, להניח לא בלבד מציאותם אלא אפשרותם של שווים לו – חידה היא ותהי לחידה. נראה שלא חש, כי הוא עצמו, בעצם מתיחת־הקו ומדידת־השיעור, סתם מבואי שיווי והשוואה לגובה ולקומה, ופתחם לצד תפיסת המשורר לא בלבד בייחודו, המפליג אותו מעבר לשיווי והשוואה, אלא אף ביחידותו, אשר ם מותר לתלות, בדרך משל, תארו של בורא בנברא הרי בגבולי דורות אחרונים נתקיימה פה בחינת “והוא אחד ואין שני להמשילו לו ולהחבּירה”.


[אב תשכ"ז]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47260 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!