(מרשימוֹתיו של הנסיך לחליוּדוֹב)

אמש הגעתּי ללוּצרן וקבעתּי אכסַניה בּבית־המלוֹן שוייצרהוֹף, בּית־המלוֹן המשוּבּח בּעיר.

“לוּצרן, עיר קנטוֹן עתּיקה, השוֹכנת על שׂפת האגם בּן־ארבּעת־הקנטוֹנים, – אוֹמר מוּרַי, – הריהי אחד המקוֹמוֹת הרוֹמַנטיים בּיוֹתר שבּשוייץ; שלוֹש דרכים ראשיוֹת מצטלבוֹת בּקרבּה; וּממנה ועד הנהר ריגי, אשר מראשוֹ מתגלה אחד המראוֹת הנהדרים בּיוֹתר בּעוֹלם, רק מרחק של שעת־נסיעה אחת בּאנית קיטוֹר”.

אם נכוֹן הדבר ואם לא, אך כּך אוֹמרים גם המדריכים האחרים, וּלפיכך אתּה מוצא בּלוּצרן המוֹן תּיירים מכּל האוּמוֹת, וּביחוּד אנגלים.

הבּנין המפוֹאר של שוייצרהוֹף, בּן חמש הקוֹמוֹת, הוּקם לפני זמן לא־רב על החוֹף, על שׂפת האגם ממש, בּמקוֹם ששם נמצא בּימים קדוּמים גשר עץ מקוֹרה וּמתפּתּל, עם חדרי כּנסיה קטנים בּפינוֹתיו ואִיקוֹנין של קדוֹשים בּעמוּדיו. עתּה, בּשל הזרם העצוּם של התּיירים האנגלים, בּשל צרכיהם, טעמם וּממוֹנם, הרסוּ את הגשר הישן וּבנוּ בּמקוֹמוֹ רציף ישר כּמַקל הנשען על כַּן; לאוֹרך הרציף הקימוּ בּתּים חלקים וּמרוּבּעים, בּני חמש קוֹמוֹת; ועל יד הבּתּים נטעו בּשתּי שוּרוֹת עצי תּרזה דלים, עשׂוּ להם מַשענוֹת, וּבין העצים הדלים העמידוּ, כּנהוּג, ספסלים ירוּקים. זוֹהי – הטיילת; וּפה יתהלכוּ להם הלוֹך ושוֹב אנגליוֹת אשר לראשן כּוֹבעי קש ממלאכת שוייץ ואנגלים, אשר בּגדיהם חזקים ונוֹחים, והם מתענגים על מעשׂי ידיהם. אפשר שאלה הרציפים והבּתּים ועצי התּרזה הדלים והאנגלים נאים הם בּיוֹתר אי־שם בּמקוֹם אחר, על כּל פּנים לא בּמקוֹם הזה, בּתחוּמוֹ של נוֹף טבע מוּזר־נשׂגב, שהוּא גם רך והרמוֹני בּמידה שאין להבּיע בּמלים.

כּשעליתי למעלה אל חדרי ופתחתּי את החלוֹן הנשקף על פני האגם – הוּכּיתי בּסַנורים ונרעשתּי ממש בּרגע הראשוֹן למראה היִפעה אשר למשטח המים ואשר להרים ולשמים האלה. הרגשתּי כּי היתה אי־מנוּחה בּקרב נפשי והרגשתּי את הצוֹרך להבּיע באיזה אוֹפן את הדבר אשר מילא פּתאוֹם את נפשי על גדוֹתיה. אוֹתוֹ רגע אחָזני חשק לחבוֹק את מישהוּ, לחבוֹק בּכל עוֹז, לדגדג אוֹתוֹ עד־בּלי־הכיל, לצבוֹט את בּשרוֹ; בּכלל לעשׂוֹת עמו ועם עצמו משהוּ בּלתּי רגיל.

היתה השעה השביעית בּערב. כּל היוֹם ירד גשם ועכשיו התעוֹרר הכּל. האגם, הכּחוֹל כּעין הגפרית הבּוֹערת, ועליו נקוּדוֹת הסירוֹת עם נתיבוֹתיהן הנמוֹגוֹת, השׂתּרע בּלי תּנוּעה לפני החלוֹנוֹת בּינוֹת לחוֹפיו המגוּוָנים מכוּסי־הירק, מִשטָח חָלק הנראה כּמתקמר, נמשך והוֹלך כּשהוּא מתכּווץ בּין שני מדרוֹני הרים עצוּמים, הלוֹך והַאפּל ונלחץ ונמוֹג אל בּין ההרים והעבים וגוּשי הקרח הנערמים אלה על אלה. בּראש המחזה – החוֹפים הרטוּבים בּהירי הירק המשׂתּרעים לעברים, הזרוּעים סוּף, שׂדוֹת עשׂב, גנים וּבתּי־קיץ; מאחריהם – מדרוֹני ההרים עטוּיי העצים, כּעין הירוֹק האַפלוּלי, עם עיי הטירוֹת; וּבירכּתים – קו מרחקי־הרים, מראה לבן־סגוֹל, עם פּסגות צוּקיהם המשוּנוֹת וּפסגוֹת שלגיהם כּעין הלוֹבן העמוּם; וכל זה טוֹבל בּכּחוֹל העדין והרך של האויר וּמוּאר בּקרנים הלוֹהטוֹת של השקיעה המתפּרצוֹת מן השמים הקרוּעים. גם על האגם וגם על ההרים וגם על השמים אין קו אחד שלם ואין צבע אחד שלם ואין רגע אחד תּמים לפי אָפיוֹ: בּכּל תּנוּעה, אי־תּוֹאַם, זרוּת־המראה, ריבּוּי ותערוֹבת לאין קץ של צללים וקוים, וּבכּל מנוּחה, רוֹך, היחידוּת וההכרחיוּת של היפה. וּפה, בּקרב היוֹפי הבּלתּי מסוּים, המסוּבּך והחפשי, ליד חלוֹני ממש – הזדקר לוֹ המקל הלבן של הרציף בּצוּרה אוילית, כּנקוּדת עיקר, ואלה עצי התּרזה הדלים עם משענוֹתיהם והספסלים הירוּקים, מעשׂי אדם עלוּבים וּתפלים שלא נמוֹגוּ בּתוֹך ההרמוֹניה הכּללית של היוֹפי, כּאוֹתם בּתּי־הקיץ ועיי החרבוֹת שבּמרחקים, אלא, להיפך, שימשוּ לוֹ סתירה. מבּטי חזר ונתקל על כּרחי בּאוֹתוֹ קו־מישרים איוֹם של הרציף, מתכּוון לסלק אוֹתוֹ וּלהעבירוֹ מן העוֹלם, דוּגמת רבב שחוֹר שנדבּק אל החוֹטם מתּחת לעין; אך זה הרציף עם הטיילים האנגלית עמד בּמקוֹמוֹ, ואנכי השתּדלתּי בּלי־משׂים למצוֹא לי נקוּדת־מבּט אשר לא אוֹסיף לראוֹת אוֹתוֹ משם. הרגלתּי את עצמי להבּיט כּן, ועד לשעת הסעוּדה התענגתּי לנפשי על אוֹתה הרגשה בּלתּי שלמה, וּמתּוֹך כּך מתוּקה עוֹד יוֹתר בּעָגמתה, האוֹפפת את האדם בּשעה שהוּא מסתּכּל בּיחידוּת בּיָפיוֹ של הטבע.

בּשבע וחצי נקראתי לבוֹא אל הסעוּדה. בּאוּלם מרוּוָח, מקוּשט לתפארת, אשר בּקוֹמה התּחתּוֹנה היוּ ערוּכים שני שוּלחנוֹת ארוּכּים, מקוֹם למאה מסוּבּים, לפחוֹת. כּשלוֹשה רגעים ארכה התּנוּעה החרישית של האוֹרחים המתאספים: אִושת השׂמלוֹת של הנשים, צעדים קלים, שׂיח־ושׂיג שבּלחש עם המלצרים המנוּמסים והעדינים להפליא; וּלבסוֹף נתפּסוּ כּל המקוֹמוֹת המזוּמנים על ידי גברים וגבירוֹת שהיוּ לבוּשים הדר, אפילוּ עד כּדי מידה של יקר, וּבדרך כּלל בּקפּדנוּת בּלתּי שכיחה. רוֹב האוֹרחים היוּ גם כּאן, כּרגיל בּשוייץ, אנגלים. וּלפיכך נסתּמנוּ בּשוּלחן המשוּתּף הסימנים העיקריים האלה: נימוּסיוּת חמוּרה, כּחוֹק בּל יעבוֹר, התבּדלוּת שאינה נוֹבעת מתּוֹך גאוָה כּי אם מחוֹסר צוֹרך בּהתקרבוּת, וזוֹ קוֹרת־הרוּח שבּיחידוּת הבּאה מסיפּוּק צרכים בּדרך נוֹחה וּנעימה. מכּל העברים מבריקוֹת מַלמלוֹת צחוֹרוֹת־מצחוֹר, צוארוֹנים צחוֹרים־מצחוֹר, שינַים נכוֹנוֹת אוֹ תּוֹתבוֹת צחוֹרוֹת־מצחוֹר, פּרצוּפים וידים צחוֹרוֹת־מצחוֹר. אבל הפּנים האלה, שרבּים מהם חוֹננוּ בּיוֹפי רב, מבּיעים רק את הכּרת השלוֹם והנחת אשר להם עצמם ואת אי־ההתענינוּת הגמוּרה בּכל דבר אשר מסביב, כּלדבר שאין בּוֹ משוּם ענין בּלתּי אמצעי לאישיוּת הפּרטית, ואלה הידים הצחוֹרוֹת בּטבּעוֹת היקר ובכּפפוֹת אינן מתעוֹררוֹת לתנוּעה אלא כּדי להשיב את הצוָארוֹן לתיקוּנוֹ אוֹ לחתּוֹך את מנת הבּשׂר אוֹ למזוֹג את היין אל הכּוֹס: שוּם תּנוּעה מתּנוּעוֹתיהן אינה מבּיעה התרגשוּת שבּנפש. מסוּבּים מבּני משפּחה אחת מחליפים לפעמים בּיניהם דברי לחש על אוֹדוֹת טעמו הטוֹב של אחד המאכלים או היינוֹת או על המראה הנאה המתגלה מהרי ריגי. הבּודדים שבּתּיירים וּבתּיירות יוֹשבים זה בּצד זה גלמוּדים, אלמים, ואפילוּ אינם מבּיטים איש אל רעהוּ. ואם יִקרה לפעמים רחוֹקוֹת אשר שנַיִם מבּין האנשים האלה יִכּנסוּ בּשׂיחה איש עם רעהוּ, ודאי שידבּרוּ על מזג האויר ועל העליה להר ריגי. הסכּינים והמזלגוֹת נעים חרש על פּני הצלחוֹת, מן המאכלים יוּקח בּמידה מצוּמצמת, מקפּידים לאכוֹל את האפוּנה ואת הפּירוֹת רק בּמַזלג; המלצרים, המקבּלים על עצמם בּלי משׂים את מרוּת השתיקה הכּללית, שוֹאלים בּלחש על דבר היין אשר יבחר לוֹ האוֹרח. בּסעוּדוֹת מסוּג זה אוֹפף אוֹתי תּמיד רגש של מצוּקה ואי־נעימוּת, וּבסוֹפוֹ של דבר יוֹרדת עלי עצבוּת. דוֹמה לי כּל הזמן כּי אָשמתּי בּדבר מן הדברים, כּי הוּטל עלי עוֹנש, בּדוֹמה למה שהיה בּילדוּתי שנהגוּ להענישני על מעשׂה משוּבה בּישיבה אל השוּלחן והיוּ אוֹמרים לי דרך לעג: “שב ותנוּחַ, חביבי!” ואוָתה שעה הלם הדם הצעיר בּעוֹרקים וקוֹל מצהלוֹתיהם של אחַי נשמע מן החדר הסמוּך. לפנים הייתי מתאמץ להתגבּר על רגש זה של דכדוּך שאפפני בּמסיבּוֹת סעוּדה כּאלה, אך מעוֹלם לא עלה הדבר בּידי: כּל הפּרצוּפים המתאים האלה משפּיעים עלי השפּעה שאין לה תּקנה, ואף אנכי נעשׂה דוֹמה לאחד המתים. איני רוֹצה דבר, אין בּי כּל מחשבה, ואף אינני מסתּכּל. קוֹדם הייתי מנסה להכּנס בּשׂיחה עם שכני; אך מעוֹלם לא קיבּלתּי תּשוּבוֹת אחרוֹת מחוּץ לדיבּוּרים מנוּסחים, שכּמוֹתם ודאי נשנוּ ונאמרוּ מאה אלף פעם בּאוֹתוֹ מקוֹם וּמאה אלף פּעם על ידי אוֹתוֹ האיש. והן כּל האנשים האלה לא עדת כּסילים הם וחַסרי רגש, וּברוּר הדבר כּי רבּים מבּיניהם חיים כּמוֹני את חיי נפשם וגם רב בּיניהם מספּר האנשים אשר חייהם מוּרכּבים ומלאי ענין מחיי אנכי. ולמה איפוֹא הם מחַסרים את נפשם מאחת ההנאוֹת המשוּבּחוֹת שבּחיים – להתענג איש על חברוֹ, להתענג על האדם?

לא כן היה הדבר בּפּנסיון שלנוּ בּפּאריס, מקוֹם שם היינוּ עשׂרים איש בּני אוּמוֹת שוֹנוֹת, שוֹנים לפי משלח־ידם ואָפים, וּבהשפּעתה של מידת החַברוּתיוּת הצרפתּית היינוּ בּאים אל שוּלחן הסעוּדה המשוּתּף כּבוֹא אל מקוֹם שעשוּעים. שם רגיל היה הדבר, כּי שׂיחת המסוּבּים מקצה השוּלחן ועד קצהוּ, שׂיחה מתוּבּלת בּבדיחוֹת וּבחידוּדי מלים, נַעשׂית מן הרגע הראשוֹן לשׂיחה כּללית, אם כּי התנהלה לפעמים קרוֹבוֹת בּלשוֹן פּגוּמה. שם דיבּר כּל אחד כּכל העוֹלה על רוּחוֹ, בּלי לחשוֹש פּן יקלקל; שם היה לה למסיבּתנוּ אחד פּילוֹסוֹף משלָה, אחד וַכּחן משלה, אחד bel esprit משלה, ואף אחד פּתי סוֹפג־לעג משלה, הכּל היה לנוּ בּמשוּתּף. שם נהגנוּ לפנוֹת את השוּלחן הצדה מיד עם גמר ארוּחת הצהרים, ועל פּני המַרבד הפּוֹלט אבק היינו רוֹקדים עד לעת ערב את הריקוּד Polka בּין שרקדנוּ בּקצב וּבין שרקדנוּ לא בּקצב. שם אמנם נראינוּ כּגנדרנים ולא בּבחינת חכמים ונכבּדים, אבל היינוּ כּבני־אדם. הרוֹזנת מספרד, שקוּפּה של הרפתקאוֹת רוֹמַנטיוֹת היתה תּלוּיה לה מאחריה, והכּוֹמר האיטלקי שעם גמר סעוּדת הצהרים היה קם לדקלם את הקוֹמדיה האלוֹהית, והדוֹקטוֹר מאמריקה שהיתה לוֹ זכות לבקר בּארמוֹן טיוּלירי, והדראמַאטיקן הצעיר המגדל שׂערוֹת ארוּכּות, והפּסַנתּרנית שיצרה לפי עדוּתה היא עצמה את המַנגינה לריקוּד הפּוֹלקה המצוּינת בּיוֹתר שבּעוֹלם, והאלמנה האוּמללה יפת־התּוֹאר העוֹנדת שלוֹש טבּעוֹת־יקר לכל אחת מאצבּעוֹתיה – כּוּלנוּ התייחסנוּ זה לזה יחסים אנוֹשיים, שהיה בּהם אמנם מן השטחיוּת אך גם מן החיבּה, ונשׂאנוּ זכרוֹנוֹת על חברינוּ, מי זכרוֹנוֹת קלים וּמי זכרוֹנוֹת אמת שבּלב. ואוּלם ליד table d’hôt של אנגלים אני מהרהר לפעמים קרוֹבוֹת, בּהבּיטי אל כּל אלה המַלמָלוֹת והסרטים ומשחת השׂערוֹת ושׂמלוֹת המשי, כּי בּלבוּשי הפּאֵר האלה אפשר היה להביא אוֹשר לכמה וכמה נשים תּמימוֹת־חיים והללוּ היוּ מביאוֹת על ידי כּך אוֹשר גם לאחרים. מוּזר הוּא הדבר כּשאתּה מהרהר: כּמה ידידים ומאַהבים יוֹשבים פּה זה לצד זה, ידידים וּמאַהבים מן המאוּשרים שבּעוֹלם, והם אוּלי אינם יוֹדעים זאת. וּלעוֹלם, ואלוֹהים יוֹדע על מה ולמה, לא ידעוּ זאת, ולא ינחילוּ איש לאָחיו את האוֹשר שכּל כּך קל להם להנחילוֹ ושנפשם חפצה בּוֹ בּכל מאוֹדה.

אחַזתני עצבוּת, כּאשר יהיה עמי תּמיד עם גמר סעוּדוֹת כּאלה, וּבלי שסיימתּי לאכוֹל את קינוּח הסעוּדה יצאתי להסתּוֹבב בּחוּצוֹת העיר ורוּחי רעה עלי עד מאד. הרחוֹבוֹת הצרים והמזוּהמים וחַסרי המאוֹר, החנוּיוֹת שדלתוֹתיהן הוֹלכוֹת וננעלוֹת, הפגישוֹת עם פּוֹעלים סבוּאים ועם נשים ההולכוֹת להביא מים אוֹ עם נשים חבוּשוֹת כּוֹבעים המגששוֹת ליד הקירוֹת והחוֹמקוֹת ועוֹברוֹת על פּני הסימטאוֹת בּשלחן את מבּטן לעברים – כּל אלה לא הפיגוּ את עצבוּתי, ורק הגבּירוּ אוֹתה עוֹד יוֹתר. אפילה גמוּרה כּבר שלטה בּרחוֹבוֹת כּשפּניתי ללכת הבּיתה, בּלי הבּיט סביבי וּבלי הרהר בּשוּם דבר, ותקוָתי היתה כּי השינה תּגאָלני ממצב־רוּחי הקוֹדר. רגש מתגבּר של קוֹר לָפף את נפשי, רגש של בּדידוּת ומוּעקה כּאשר יהיה לפעמים עם אדם ללא נסיבּה בּרוּרה בּזמן שהוּא נוֹסע ועוֹבר למקוֹם חדש.

הלכתּי על פּני הרציף בּדרך אל שוייצרהוֹף, כּשאני מכוון את עינַי רק אל הצעדים אשר לרגלי, והנה הוּפתּעתּי מקוֹל נגינה מוּזרה, שהיתה גם נעימה וחמוּדה. קוֹל הנגינה השפּיע עלי בּן־רגע התעוֹררוּת של חיים. דוֹמה היה כּי אוֹר בּהיר ושוֹפע שׂמחה חָדר וּבא אל נפשי. ירדה עלי רוּח טוֹבה ועליזה. חוּש התענינוּתי הנרדם פּנה שוּב אל כּל הדברים אשר מסביב. וזוֹ יִפעת האגם והלילה שהייתי קוֹדם שוה־נפש למראֶה, הפתיעה אוֹתי עכשיו עד לחדוָה, כּמשהוּ חדש. בּן רגע אחד קלטתּי בּלי־משׂים אל קרבּי את מראה השמים הקוֹדרים, כּעין קרעים אפוֹרים על פני תּכלת אפלוּלית, המוּארים בּאור הירח העוֹלה, ואת משטח האגם כּמראה הירוֹק־הכּהה עם האוֹרוֹת המשתּקפים בּמימיו, ואת ההררים המתמַזגים בּערפל בּמרחקים, ואת קוֹלוֹת הקרקוּר של הצפרדעים הבּאים מעֵבר פראָשאָנבּוּרג, ואת שריקת השׂלוים, הרעננה מטל, המגיעה מחוֹף האגם האחר. ואוּלם הַישר למוּלי, בּמקוֹם שמשם נשמעוּ הצלילים ושאליו היתה מכוּונת בּעיקר התענינוּתי, הבחַנתּי וראיתי בּאפילה־למחצה קהל אנשים מתגוֹדד בּאֶמצע הרחוֹב בּדמוּת חצי־גוֹרן עגוּלה, וּבמרחק לא־רב מאֵצל הקהל בּן־אדם זעיר קוֹמה ולבוּש שחוֹרים. וּמאחרי הקהל וּבן־האדם הזעיר הסתּמנוּ למוּל השמים הקרוּעים – ערבּוּב כּהה ואָפוֹר וכחוֹל, – הצפצפוֹת הזקוּפוֹת העוֹלוֹת מן הגן, וּמשני צדי הכּנסיה עתּיקת הימים נזדקרוּ החוּדים החמוּרים השנַים אשר למגדלים.

הלכתי והתקרבתּי אל המקוֹם, הצלילים הלכוּ ונעשׂוּ בּרוּרים יוֹתר. שמעתּי כדי הבחָנה גמוּרה צלילי קַטרוס רחוֹקים וּמלאים, המרטטים בּאויר הערב, וקוֹלוֹת זמרה אחדים ששיסעוּ זה את זה ולא שרוּ את הנוֹשׂא אשר למַנגינה, כּי אם הבליטוּ אוֹתוֹ לסירוּגין, בּזמירת הפסוּקים הבּוֹלטים בּיוֹתר. הנוֹשׂא היה מעין ניגוּן נחמד וּמלא חן לריקוּד המאזוּרקה. קוֹלוֹת הזמרה נשמעוּ חליפוֹת קרוֹבים אוֹ רחוֹקים, פּעם עלה קוֹל טנוֹר וּפעם קוֹל בּס וּפעם קוֹל גרוֹן גבוֹה המסַלסל בּנוּסח טירוֹלי. לא שיר מנגינה היה זה, כּי אם מִרשם קל של מנגינה שנעשׁה בּיד אָמן. לא יכוֹלתּי להבין בּדיוּק את טיב הדבר, אך הדבר היה נהדר. אלה צלילי הקטרוֹס הרפים וּספוּגי החשק, זוֹ המנגינה החמוּדה והקלה וזוֹ הדמוּת הבּוֹדדת של האדם זעיר הקוֹמה וּלבוּש השחוֹרים, בּמסיבּה הדמיוֹנית של האגם האַפלוּלי והירח המציץ מבּין העננים וּשני חוּדי המגדלים העצוּמים המזדקרים בּדממה והצפצפוֹת המשחירוֹת מִתּוֹך הגן – כּל זה מוּזר אך יפה בּמידה שאין להבּיע בּמלים, או שכּן היה מראהוּ בּעיני.

המון הרשמים הבּלוּלים של החיים, הבּאים שלא מדעת, נהיוּ פּתאוֹם בּעיני בּעלי־חשיבוּת וחמוּדים. כּאילו פּרח רענן, נוֹתן ריח ניחוֹח, פּתח את ציציו בּנפשי. תּחת העייפוּת וּפיזוּר הנפש והאדישוּת לכל דבר, אשר רחשתּי רגע לפני כן, בּאַני פּתאוֹם צוֹרך בּאהבה, שפע תּקוה, חדוַת חיים סתוּמה. מה אחפּוֹץ וּמה אבקש אשר אשאף אליו? אמרתּי בּלי־משׂים לנפשי, הנה הוּא היוֹפי הפּיוּטי השת עליך מעברים, לגוֹם אל קרבּך את היוֹפי הזה לגימוֹת לגימוֹת גדוֹלוֹת, כּכל אשר תּוּכל, והתענג. מה לך עוֹד. הכּל נתוּן לך, הכּל אוֹשר…

התקרבתּי וסרתּי עד המקוֹם. האיש הקטנטן היה, כּפי שנתבּרר לי, טירוֹלי נוֹדד. הוּא נצב לפני חלוֹנוֹת בּית־המלוֹן כּשרגלוֹ הקטנה נטוּיה לפנים וראשוֹ משתּרבּב כּלפּי מעלה, וּבפרטוֹ על הקטרוֹס היה מזמר את הזמר מלא החן מתּוֹך חילוּפי־קוֹל שוֹנים. הרגשתּי מיד רגש של רוֹך כּלפּי האיש הזה ורגש תּוֹדה על התּמוּרה אשר הביא על נפשי. הזַמר, כּפי שיכוֹלתִי לראוֹת, היה לבוּש מעיל ארוֹך ושחוֹר, שׂערוֹתיו היוְ שחוֹרוֹת

וּקצרוֹת, וּלראשוֹ מצנפת נוֹשנה, מצנפת רגילה בּיוֹתר של קרתּנים. בּלבוּשוֹ לא היה שוּם סימן המעיד על שׂחקן־אָמן, ואוּלם עמידתוֹ המתגנדרת, בּתוֹספת עליצוּת ילדוּתית, תּנוּעוֹתיו וקוֹמתוֹ הזעירה – כּל זה נצטרף למראה מעוֹרר המיַת לב וגם מבדח. בּמבוֹא בּית־המלוֹן, המוּאר לתפארת, וליד החלוֹנוֹת ועל פני הגזוֹזטראוֹת נצבוּ גבירוֹת־בּקרינוֹלינות המבריקוֹת בּתכשיטי פּאֵר, וּגברים עוֹטי צוארוֹנים צחוֹרים־מצחוֹר, ושוֹמר הסף והמשרת בּלבוּשי־מַדים רקוּמי זהב; בּרחוֹב וּבתוֹך הקהל העוֹמד כּחצי־גוֹרן עגוּלה, והלאה משם על פּני שׂדרת הטיוּל, בּין עצי התּרזה הדלים, התקבּצוּ ועמדוּ מלצרים לבוּשים בּעדינוּת של חן, טבּחים אשר מצנפוֹתיהם המחוּדדוֹת וּמעיליהם הקצרים מַלבּינים מכּל לוֹבן, עלָמוֹת שלוּבוֹת מתּוֹך חיבּוּק, וּסתם מטיילים. כּוּלם, כּנראה, היוּ נתוּנים לאוֹתוֹ רגש ששלט גם בּי. כּוּלם עמדוּ בּשתיקה מסביב לזמר והאזינוּ מתּוֹך הקשבה. שׂררה דממה, רק בּהפסקוֹת הבּינַים של הזמר הלך ועבר על פני המים מרחוֹק קוֹל קצוּב של הקשת פּטיש, וּמאצל פראָשאָנבּוּרג עלוּ קוֹלוֹת הצפרדעים כּסלסוּלים מתפּזרים, ששוּסעוּ לרגעים בּשריקה הרטוּבּה והחַדגוֹנית של השׂלוים.

האיש הקטנטן היה הוֹלך וּמסלסל בּקוֹלוֹ כּזמיר בּתוֹך האפילה וּבלב הרחוֹב, פּזמוֹן אחרי פּזמוֹן וזמר אחרי זמר. ואם כּי התקרבתּי ועמדתּי קרוֹב אליו, הוֹסיפה בּכל זאת זמרתוֹ להשרוֹת עלי עוֹנג רב. קוֹלוֹ, אשר לא עוֹז לוֹ, היה נעים מאד, אך הרוֹך וחוּש הטעם והמידה, שגילה בּשימוּש הקוֹל הזה, נראוּ כּבלתּי שכיחים והעידוּ על כּשרוֹן גדוֹל שמלידה. את הניגוּן החוֹזר של כּל בּית היה מזמר בּדרך אחרת, ונראה היה כּי כּל החליפוֹת האלה רבּוֹת החן נבעוּ מקרבּוֹ על־נקלה, כּהרף עין.

בּקרב הקהל, גם מלמעלה בּבית־המלוֹן וגם מלמטה על פּני רציף הטיוּל, נשמעוּ לפעמים קרוֹבוֹת לחישוֹת מבּיעוֹת רצוֹן, וּשתיקת כּוָנה שלטה מסביב. בּגזוֹזטראוֹת וּבחלל החלוֹנוֹת הלכוּ ונתרבּוּ גברים ונשים מהוּדרים, שעמדוּ נשענים בּאוֹפן ציוּרי בּאוֹר בּית־המלוֹן. מטיילים עמדוּ מלכת, וּבצל על הטיילת התגוֹדדוּ בּכל מקוֹם ליד העצים קבוּצוֹת של גברים ונשים. על ידי עמדוּ, כּמתרחקים מן ההמוֹן, משרת וטבּח מן הסוּג המיוּחס, כּשהם מעשנים סיגרוֹת. הטבּח חש בּיוֹתר את חמדת הנגינה, וּלכל צליל זמרה גרוֹני וחד היה מנענע בּראשוֹ כּלפּי המשרת, אגב התלהבוּת והתפּלאוּת, ודחק את חברוֹ מתּוֹך הבּעה האוֹמרת: “מה דעתּך, הלזה מזמר כּהלכה?” המשרת, שבּת־צחוֹקוֹ המתמוֹגגת העידה בּפנַי על תּענוּגוֹ הרב של בּעליה, היה עוֹנה על דחיקוֹת הטבּח בּמשיכת כּתפים, כּמי שמעיד על עצמוֹ כּי לעוֹלם לא יביאוּ איש כּמוֹהוּ לידי התפּעלוּת, כּי שמוֹע שמע מימיו דברים נפלאים הרבּה יוֹתר.

בּאחת ההפסקוֹת שבּזמרה, כּשהזמר היה הוֹלך וּמכעכּע כּדי להיטיב גרוֹנוֹ, שאַלתּי את המשרת מי הוּא האיש ואם הוּא סר הנה לעתּים קרוֹבוֹת.

– כּפעמַים בּמשך הקיץ יסוּר הנה, – ענה המשרת – הוּא בּן הקנטוֹן אַרגוֹי, מין קבּצן נוֹדד.

– וכי מצוּיים עוד רבּים כּמוֹהוּ? – שאלתּי.

– ודאי, ודאי, – ענה המשרת, שלא הבין מתּחילה את עיקר שאלָתי, אלא שלבסוֹף תּפס את הענין והוֹסיף ואמר: – לגמרי לא! רק את זה האחד אני רוֹאה בּמקוֹמנוּ. אין אחרים.

אוֹתוֹ זמן סיים האיש הקטנטן את פּזמוֹנוֹ הראשוֹן, הפך בּתנוּעה זריזה את הקטרוֹס על פּניו, ואמר, כּמדבּר אל נפשוֹ, איזה דיבּוּר בּז’רגוֹן הגרמַני שלוֹ, שאנכי לא הבנתּי את פּירוּשוֹ ושעֹורר לעוּמת זה תּרוּעת צחוֹק בּקרב ההמוֹן הנצב מסביב.

– מה הדבר אשר אמר? – שאלתּי.

– הוּא אמר כּי יבש גרוֹנוֹ, והוּא מוּכן לשתּוֹת כּוֹס יין, – תּרגם לי המשרת שעמד על ידי.

– הוּא להוּט, כּנראה, אחרי השתיה?

– כּך הוּא דרכּן של הבּריוֹת הללוּ, – ענה המשרת מתּוֹך בּת־צחוֹק וּברמז של מנוֹד־ראש כּלפּי האיש.

הזמר הסיר את מצנַפתּוֹ, נפנף בּקטרוֹס שבּידוֹ והתקרב אל הבּית. בּשרבּבוֹ את ראשוֹ כּלפּי מעלה פּתח ונאַם אל האדוֹנים אשר בחלוֹנוֹת וּבגזוֹזטראוֹת: Messieurs et mesdames אמר האיש בּמבטא שהיה למחצה אִיטלקי וּלמחצה גרמני, וּכשהוּא עוֹשׂה לדיבּוּרוֹ הטעמוֹת כּדרך המוּקיוֹנים הפּוֹנים בּדברים אל הקהל “Si vous croyez que je gagne quelque chose vous vous, trompez; je ne suis qu`un puvre tiaple” הוּא הפסיק את דבריו, שהה רגע בּשתיקה; אַך מכּיון שאַף אחד לא העניק לוֹ מתּנת יד – חזר ונפנף בקטרוֹס ואמר: "A prèsent, messieurs et mesdames, je vous chanteral l’air du Righi¹ הקהל אשר מלמעלה שתק, אך שהה בּעמידתוֹ וחיכּה לפּזמוֹן החדש, וּבקרב ההמוֹן אשר מלמטה נתנוּ אנשים את קוֹלם בּצחוֹק, כּנראה, על נוּסח־הדברים המשוּנה אשר לאיש ועל אשר לא קיבּל כּל מתּנת כּסף. אני נתתּי לוֹ סַנטימים אחדים, הוּא זרק אוֹתם בּזריזוּת מיד אל יד, גנַז אוֹתם בּכיס החזיה שלוֹ, ואחרי כן חבש את כּוֹבעוֹ והתחיל שר מנגינה טירוֹלית חדשה, נעימה ורבּת חן, אשר קרא להם בּשם l’air du righi. מנגינה זוֹ, השמוּרה עמוֹ לשם סיוּם, היתה אפילוּ משוּבּחת מכּל הקוֹדמוֹת, וּבתוֹך הקהל, שנתרבּה בּינתים, נשמעוּ

מכּל הצדדים קריאוֹת רצוֹן. הוּא גמר. והוּא נפנף שוּב בּקטרוֹס, הסיר את מצנפתּוֹ, החזיק אוֹתה כּנגד פּניו, התקרב כּדי שני צעדים לעבר הבּית וחזר ואמר את המשפּט הבּלתּי מוּבן: “Me ssieurs et mesdames Si vous croyez que je gagne quelque chose”² זה, שהוּא חשבוֹ, כּנראה, לרב־סגוּלה וחריף־חכמה מאין כּמוֹהוּ, אך בּקוֹלוֹ וּבתנוּעוֹתיו הבחנתּי עכשיו כּעין סימנים של הססנוּת וביישנוּת ילדוּתית, שבּלטוּ בּחריפוּת יתירה עם קוֹמתוֹ הזעירה של האיש. קהל הצוֹפים המהוּדר עמד כּבראשוֹנה עמידה ציוּרית על פּני הגזוֹזטראוֹת וּבחלל החלוֹנוֹת, לאוֹר

האוּרים הרבּים, בּהדר התּלבּשוֹת המפוֹארוֹת; הללוּ שׂוֹחחוּ בּיניהם בּקוֹל מתאפּק שבּנימוּס, ודאי על הזַמר, זה שעמד לפניהם בּיד נטוּיה; והללוּ הבּיטוּ כלפּי מַטה וּבחנוּ בּעיניהם את הדמוּת הזעירה הלבוּשה שחוֹרים; מעל אחת הגזוֹזטראוֹת נשמע קוֹל צחוֹק עליז וּמצלצל של נערה צעירה. בּהמוֹן אשר מלמטה הלכוּ וגברוּ יוֹתר ויוֹתר קוֹלוֹת רמים של שׂיחה וּצחוֹק. הזמן אמר בּשלישית את נוּסח־הדברים שלוֹ, אך בּקוֹל רפה עוֹד יוֹתר, ולא גמר אוֹתוֹ עד תּוּמוֹ, הוֹשיט שוּב את ידוֹ עם המצנפת וחזר והוֹריד אוֹתה בּן־רגע. וּבכל מאות³ האנשים האלה, הדוּרי הלבוּשים, העוֹמדים כּמקשיבים, לא נמצא גם בּפּעם השניה אף אחד אשר יעניק לזמר מטבּע של נחוֹשת. צחוֹק ללא רחמים פּרץ מקרב ההמוֹן, דמוּת האיש הקטן, כּפי שנדמה לי, קָטנה עוֹד יוֹתר, הוּא הטיל את הקטרוֹס אל ידוֹ האחרת, הגבּיה את מצנפתּוֹ מעל לראשוֹ ואמר: “Messieurs et mesdames, je vous remercie et je vous souhaite une bonne nuit”⁴ וחָבש את המצנפת לראשוֹ. ההמוֹן הריע בּצחוֹק חדוָה. מן הגזוֹזטראוֹת התחילוּ מסתּלקים לאט לאט הגברים והנשים יפי־התּוֹאר, כּשהם משׂוֹחחים בּיניהם בּנחת. על פּני הטיילת התחיל שוּב שוֹטף זרם המטיילים. הרחוֹב, שדמם בּזמן הנגינה, נתעוֹרר שוּב מתּנוּעה, ורק אנשים אחדים צחקוּ והבּיטוּ מרחוֹק אל הזמר, בּלי לגשת אליו. שמעתּי את האיש הקטנטן ממַלמל איזה דיבּוּר כּלפּי עצמוֹ, אחרי כן הפך את פּניו, וקוֹמתוֹ כּאילוּ קָטנה עוֹד יוֹתר, וּפנה והלך בּצעדים מהירים לעבר העיר. הטיילים העליזים, שהבּיטוּ אליו, הלכוּ בּמרחק לא־רב וצחקוּ…

הייתי כּנבוֹך, לא הבינוֹתי את פּירוּש הדבר, וּבלי לזוּז ממקוֹמי וּכאיש לא יֵדע את נפשוֹ שלחתּי מן החשיכה את מבּטי אחרי האיש הקטנטן, ההוֹלך וּמתרחק, זה שהרחיב את צעדיו ועשׂה את דרכּוֹ לעבר העיר, ואחרי הטיילים שטוּפי הצחוֹק ההוֹלכים בּעקבוֹתיו. הרגשתּי כּאב וּמרירוּת,

וקשה בּיוֹתר היה רגש הבּוּשה שאחָזני בּגלל האיש הקטנטן וּבגלל ההמוֹן וּבגלל עצמי, כּאילוּ אנכי הייתי האיש אשר בּיקש מתּנת יד ולא נתנוּ לוֹ מאוּמה וצחקוּ עליו בּקוֹל. ואף אנכי, בּלי הבּט לצדדים וּבלב נלחָץ מכּאב, פּניתי ללכת בּצעדים מהירים אל מעוֹני, לעבר מבוֹא־הכּבוֹד אשר לשוייצרהוֹף. לא ניסיתי עדיין לברר לעצמי את טיב ההרגשה שבּנפשי; רק הרגש הרגשתּי כּי משהוּ חָמוּר, שלא מצא את תּיקוּנוֹ, מילא את נפשי והעיק עלי.

בּמבוֹא המפוֹאר של שוייצרהוֹף, העוֹמד בּאוֹרוֹתיו, נתקלתּי בּשוֹמר הסף, שהרתּיע את עצמוֹ בּנימוּס הצידה, וּבמשפּחה של אנגלים. גבר בּעל־בּשׂר, יפה־תּוֹאר וּגבה־קוֹמה, עם פּיאות־זקן שחוֹרוֹת מאצל הלסתוֹת כּנוּסח האנגלים, על ראשוֹ מגבעת שחוֹרה, על זרוֹעוֹ תּלוּיה ויוֹרדת שׂמיכת־דרך וּבכף־ידוֹ מקל טיוּל יקר – הלך הילוּך עצלתּים מבּיע בּטחון והוֹליך בּזרוֹעוֹ גברת לבוּשה שׂמלת משי ועל ראשה צניף עם סרטים מבהיקים וּמַלמלוֹת חמוּדוֹת להפליא. על ידם הלכה נערה צעירה, נאה ורעננת פּנים, לראשה מגבּעת הדוּרה ממלאכת שוייץ עם נוֹצת נוֹי a là mousquetaire וּמתּחת למגבּעת יוֹרדים לה סביב סביב לפניה הצחוֹרים תּלתּלים ארוּכּים של שׂער רך, כּעין הצהוֹב הבּהיר. לפניהם היתה מדלגת והוֹלכת ילדה כּבת עשׂר אדוּמת לחיים, בּרכּיה הילדוּתיוֹת לבנוֹת וּמלאוֹת והן נשקפוֹת מבּעד לתחרים דקים מן הדקים.

– לילה נהדר, – אמרה האשה בּקוֹל מתוֹק, רווּי אוֹשר, בּרגע שעברתּי על פּניהם.

– Ohe! – ענה האנגלי בּנהימת עצלתּים, כּנראה נעמוּ עליו החיים כּל כּך בּעוֹלם הזה עד שגם הדיבּור היה לוֹ למוֹתר. גם לכל האנשים ההם היה, כּנראה, מעשׂה החיים שקט ונוֹח ונקי וקל. מתּנוּעוֹתיהם וּמפּניהם נשקפה אדישוּת לחייהם של כּל האחרים וּבטחוֹן בּדבר, כּי שוֹמר־הסף ירתּיע את עצמוֹ בּפניהם הצידה ויברך אוֹתם בּקידה, וכי בּשוּבם ימצאוּ מן המוּכן את המיטה המוּצעת הנקיה ואת החדרים אשר להם, וכי כּל זה הוּא דבר הראוּי להיוֹת וכי להם המשפּט להיוֹת זוֹכים בּכל הדברים האלה – עד שאנכי השויתי בּלי משׂים את הזמר הנוֹדד, שהיה הוֹלך ובוֹרח עכשיו מפּני ההמוֹן הצוֹחק והוּא עייף ויגע ואוּלי גם רעֵב, והבינוֹתי מה הדבר אשר העיק על לבּי כּאבן כּבדה, ונפשי מלאה חימה עזה לאין הכיל על האנשים האלה. עברתּי פּעמַים על פּני האנגלי, וכל פּעם נמנעתּי מסוּר הצידה וּפגעתּי בּוֹ בּמַרפּק מתּוֹך הנאה לאין שיעוּר, וּלבסוֹף ירדתּי בּמַדרגוֹת המבוֹא של בּית־המלוֹן וּפניתי ללכת בּמרוּצה לצד העיר, בּדרך אשר בּה התחַמק האיש הקטן.

כּשהדבּקתּי שלוֹשה אנשים, שהלכוּ יחד, שאלתּי אוֹתם היכן הזמר; רמזוּ לי אגב צחוֹק על דמוּתוֹ אשר בּמרחק לא־רב. הוּא הלך בּיחידוּת, בּצעדים מהירים, איש לא התקרב אליו, והוּא עוֹד הוֹסיף, כּפי שנדמה לי, למלמל בּפני עצמוֹ מלמוּל של כּעס. הדבּקתּי אוֹתוֹ וּפניתי אליו בּהצעה שנלך יחד לאיזה מקוֹם לשבת על כּוס יין. הוּא הוֹסיף ללכת בּצעדים מהירים כּמקוֹדם, והפנה אלי את עיניו מתּוך הבּעה של אי־רצוֹן; אך לאחר שעמד על טיב הענין – נעצר מלכת.

– ולמה לא, לא אסרב, אם אדוֹני מַראה לי חביבוּת כּזו, – אמר. – הנה כּאן בּית־קפה קטן, אפשר לסוּר לשם, – הוּא מן הפּשוּטים, – הוֹסיף ואמר, בּרמזוֹ לי על מסבּאה קטנה שהיתה עוֹד פּתוּחה.

מלָתו: מן־הפּשוּטים – הביאה אוֹתי בּלי משׂים לידי מחשבה שלא ללכת עמוֹ אל בּית־קפה מן הפּשוּטים, אלא לשוייצרהוֹף, מקוֹם שם נמצאוּ האנשים אשר שמעוּ את זמרתוֹ. ואף על פּי שהוּא סירב וחזר וסירב, מתּוך מבוּכה של בּיישנוּת, לסוּר לשוייצרהוֹף, בּאָמרוֹ כּי המקוֹם הוּא מפוֹאר יתר על המידה, לא זזתּי ממה שאמרתּי, והוּא כּבר העמיד עכשיו פּנים כּמי שאינוֹ נבוֹך כּל עיקר, פּנה עמי לחזוֹר בּדרך הרציף כּשהוּא מנפנף את הקטרוֹס בּתנוּעה של עליזוּת. כּמה טיילנים בּטלים, משראוּ אוֹתי ניגש ועוֹמד אצל הזמר, בּאוּ ועמדוּ בּקרבתנוּ והקשיבוּ אל הדברים אשר דיבּרתּי אליו, ועכשיו הלכוּ בּעקבוֹתינוּ מתּוֹך שׂיח וּויכּוּח עד לפני מבוֹא המלוֹן, מתּוך תּקוה, כּנראה, כּי הטירוֹלי עתיד להעניק לקהל עוֹד משהוּ מהצגוֹתיו.

הזמנתּי בּקבּוק יין אצל המלצר שנפגש לי בּמסדרוֹן. המלצר הסתּכּל בּנוּ, בּהעלוֹתוֹ בּת־צחוֹק על פּניו, והסתּלק מאֶצלנוּ ללא כּל מַענה. ראש־המלצרים, שפּניתי אליו בּבקשה זוֹ, שמע את דברי אגב הבּעה של רצינוּת, וּלאחר שבּחן בּמבּטוֹ את הדמוּת הקטנה והבּיישנית של הזמר מכּף רגל ועד ראש – אמר בּקוֹל חמוּר לשוָמר־הסף שיוֹליכנוּ אל האוּלם אשר משׂמאל. אוּלם זה אשר משׂמאל שימש, כּנראה, מסבּאה בּשביל המוֹן־העם הפּשוּט. בּאחת הפּינוֹת שבּחדר זה עסקה שפחה גיבּנת בּשטיפת כּלים, וּמערכת הרהיטים לא כּללה אלא שוּלחנוֹת וספסלים חשׂוּפים עשׂוּיי־עץ. המלצר, שבּא לשמש לפנינוּ, הבּיט אלינוּ בּבת־צחוֹק שבּוַתּרנוּת ולעג, ואגב כּך החליף דברי־שׂיחה עם שוֹטפת־הכּלים הגיבּנת, כּשידיו תּחוּבוֹת לו בּכיסיו. הוּא רצה, כּנראה, להסבּיר לנוּ כּי אף־על־פּי שהוּא רוֹאה את עצמוֹ נַעלה לאין שיעוּר על הזמר מבּחינת המצב החברוּתי וּסגוּלוֹת האדם, הרי בעמדוֹ וּבשמשוֹ לפנינוּ לא רק שאינוֹ רואה בּכך משוּם עלבּוֹן לעצמוֹ, אלא הדבר ממש משעשע אוֹתוֹ.

– היוֹאיל להזמין יין פּשוּט? – שאל המלצר, והוּא מעמיד פּנים כּיוֹדע־דבר, רוֹמז לי בּעיניו על איש־מסיבּתי, וּמטיל מיד ליד את המַפּית.

– תּביא יין שמפּניה וּמן המין המשוּבּח בּיוֹתר, – אמרתּי

למלצר, כּשאני משתּדל לשווֹת לעצמי מראה של גאוָה ורוֹממוּת כּכל האפשר. ואוּלם גם יין השמפּניה וגם הגאוה והרוֹממוּת כּביכוֹל שבּארשת פּני – לא השפּיעו על המלצר: הוּא גיחך, שהה רגע על עמדוֹ כּשעיניו תּלוּיוֹת בּפנינוּ, הבּיט הבּטה מתוּנה אל שעוֹנוֹ העשׂוּי זהב, ויצא בּצעדים מדוּדים מן החדר כּמי שצוֹעד והוֹלך להנאתוֹ. אחרי זמן קצר חזר והוּא נוֹשׂא את היין וּבלויתוֹ שני מלצרים אחרים. שנים מן החבוּרה ישבוּ להם אצל שוֹטפת־הכּלים, והיוּ הולכים וּמהַנים בּנוּ את מבּטם בּהתענינוּת עליזה וּבבת־צחוֹק וַתּרנית, בּדוֹמה להוֹרים המבּיטים בּהנאה על ילדיהם הנעימים המשתּעשעים בּנעימוּת. רק שוֹטפת־הכּלים הגיבּנת הבּיטה אלינוּ, כּפי שנראה, לא בּלעג אלא בּהשתּתּפוּת. ואם כּי בּאִשָן של עיני מלצרים בּוֹחנוֹת היה לי גם קשה מאד וגם לא נעים לשׂוֹחח עם הזמר וּלשדלהוּ לשתיה, אף על פּי כן השתּדלתּי לעשׂוֹת את הדבר אשר לפנַי כּכל האפשר בּדרך חירוּת. כּנגד האוֹר היטבתּי לראוֹת את דמוּתוֹ. זה היה בּן־אדם זעיר, שגוּפוֹ המגוּיד בּנוּי בּמתכּוֹנת נכוֹנה, כּמעט גמד, ולוֹ שׂער שחוֹר וקשה כּזיפים, עיני־שחוֹר גדוֹלוֹת וחסרוֹת עפעפּים, המלאוֹת תּמיד לחלוּחית של דמעוֹת, וּפה קטן ונעים מאד עם הבּעת רוֹך בּקיפּוּל השׂפתים. היוּ לוֹ פּיאוֹת־זקן קצרוֹת, שׂערוֹתיו לא ארוּכּוֹת, בּגדיו פּשוּטים ודלים בּיוֹתר. הוּא היה מלוּכלך, בּלוּי בּלבוּשוֹ, שזוּף־פּנים, וּמראהוּ בּדרך כּלל כּמראה אדם מן העמלים. היה דוֹמה יוֹתר לרוֹכל עני מאשר לשׂחקן־אָמן. רק בּעיניו המבריקוֹת שלא פּסקה מהן הלחלוּחית, וּבקיפּוּל פּיו הקטן – נתבּטא דבר־מה מיוּחד הנוֹגע עד הלב. לפי מראהוּ מוּתּר היה לאמוֹד את שנוֹתיו מעשׂרים וחמש עד ארבּעים; וּבאמת היה בּן שלוֹשים וּשמוֹנה.

והנה דברים מפּרשת חייו, אשר סיפּר בּנכוֹנוּת שבּתמימוּת וּמתּוֹך כּוָנת־אמת, כּנראה. מוֹצאוֹ מאַרגוֹי. עוֹד בּילדוּתוֹ מתוּ עליו אביו ואמו; בּני משפּחה אחרים אין לוֹ. רכוּש לא היה לוֹ מעוֹלם. מתּחילה התאַמן בּמלאכת הנַגרוּת, אך לפני עשׂרים וּשתּים שנים פּגעה בּידוֹ מחלת רקב־העצמוֹת, וניטל ממנוּ כּוֹשר העבוֹדה. מילדוּתוֹ היתה מצוּיה אצלוֹ תּשוּקה לזמרה, והוּא נַעשׂה זמר. תּיירים מן הנכרים העניקוּ לוֹ לפעמים מתּנת כּסף. הוּא עשׂה את זמרתוֹ משלח־יד, וזה שמוֹנה־עשרה שנה שהוּא נוֹדד על פּני שוייץ ואיטליה ונוֹשׂא את זמרתוֹ לפני בּתּי־המלוֹן. כּל צרוֹרוֹ – הקטרוֹס והאַרנק, וארנקוֹ מכיל בּשעה זוֹ פרנק וחצי, סכוּם שהוּא עוֹמד להוֹציא עוֹד הלילה לסעוּדה ולינה. שנה שנה, זוֹ הפּעם השמוֹנה־עשׂרה, הוּא סר ועוֹבר על פּני כּל המקוֹמוֹת המפוּרסמים והמרוּבּים בּתיירים שבּשוייץ, כגון: ציריך, לוּצרן, אִינטאָרלאקן שאמוּני, וכוּ'; בּדרך סט. בּאָרנארד הוּא עוֹבר לאיטליה, וחוֹזר משם בּדרך סט. גוֹטארד אוֹ דרך סאבוֹיה. עכשיו ההליכה נעשׂתה קשה עליו, שכּן הוּא מרגיש כּי הכּאב בּרגלים, המכוּנה בּפיו בּשם מיחוּש־האיברים, הוֹלך וּמתחזק משנה לשנה בּהשפּעת ההצטננוּת, והעינים והקוֹל שלוֹ הוֹלכים ונחלשים. אף־על־פּי־כן הוּא עוֹמד עכשיו לצאת ולסוּר לאינטאָרלאקן ואל Aix־les־Bainsוּמשם ילך דרך סט. גוֹטארד הקטן לאיטליה, הארץ החביבה עליו בּיוֹתר; בּדרך כּלל נראה הדבר כּי הוּא מוֹצא קוֹרת־רוּח גמוּרה בּחייו. כּששאלתּי אוֹתוֹ למה הוּא חוֹזר למקוֹם מוֹלדתּוֹ, אם יש לוֹ שם בּני־משפּחה אוֹ בּית או חלקת אדמה – נעשׂה פּיו הקטן כּעין קיפּוּלים והעלה בּת־צחוֹק עליזה, והוּא ענה לי:

“Ohi, le sucre est bon, il est doux pour les enfants!”⁵

וקרץ בּעיניו לעבר המלצרים.

לי נשאר סתוּם לגמרי פּירוּש הדברים, ואוּלם בּמסיבּת המלצרים נשמעוּ קוֹלוֹת צחוֹק.

– אין לי שם כּלוּם, שהרי אלמלי כּך לא הייתי נע ונד, – הסבּיר לי, – וּמה שאני חוֹזר הבּיתה הוּא מפּני זה שדרך אדם להיוֹת נמשך למקוֹם מוֹלדתּוֹ.

והוא חזר שוּב על המשפּט הקוֹדם בּבת־צחוֹק של הנאה וערמוּמיוּת: “Oui, le sucre est bon” – וּמפּיו פּרץ צחוֹק שבּתמימוּת לב. המלצרים נהנוּ הנאָה מרוּבּה וצחקוּ בּקוֹל. ורק שוֹטפת־הכּלים הגיבּנת הבּיטה מתּוֹך כּוֹבד־ראש בּעיניה הגדוֹלוֹת והטוֹבוֹת על האיש הקטנטן והרימה למענוֹ את הכּוֹבע שהשמיט בּלי משׂים מעל הספסל בּשעת השׂיחה. שׂמתּי לב לכך, כּי הזמרים הנוֹדדים והלוּדרים ואפילוּ אלה שמלאכתּם עשׂיית־להטים – כּוּלם אוֹהבים לכנוֹת את עצמם בּשם אָמנים, וּמשוּם כּך רמזתּי עכשיו כּמה פּעמים לאיש־שׂיחתי כּי אני רוֹאה אוֹתוֹ כּשׂחקן־אָמן, אבל הוּא לא רצה להסכּים לכך כּי השם הזה הוֹלם אוֹתוֹ, התעסקוּתוֹ היתה בּעיניו מלאכה פּשוּטה לשם פּרנסה. כּששאלתּי אוֹתוֹ אם הוא עצמוֹ מחבּר את הפּזמוֹנוֹת שהוּא שר לפני הקהל – תּמה על השאלה המוּזרה הזאת וענה, כּי אין כּוֹחוֹ בּכגוֹן זה והללוּ הם כּוּלם שירים טירוֹליים עתּיקים.

– כּיצד, וזה הזמר על ריגי הרי אינוֹ, כּמדוּמני, מסוּג השירים העתּיקים?

– נכוֹן הדבר, זה נתחבּר לפני חמש־עשׂרה שנה בּערך. איש גרמני אחד ישב בּבּזל, איש גדוֹל בּחכמה, והוּא שיצר אוֹתוֹ. פּזמוֹן מצוּין! שיר זה, להוי ידוּע לאדוֹני, חיבּר למען התּיירים.

והוּא התחיל לקרוֹא לפני, בּתרגוּם ללשוֹן הצרפתּית, את דברי השיר על ריגי, שנפלאוּ מאד בּעיניו:

אִם עַל הַר־רִיגִי עֲלוֹת רָצִיתָ

עַד וֶגִּיס אֵין צֹרֶךְ בְּנַעֲלַיִם

(כּי נוֹסְעִים בָּאֳנִיַת קִיטוֹר).

וּמִוֶּגִיס טוֹל לְךָ מַקֵּל עָבֶה,

וְשַׁלֵּב זְרוֹעֲךָ בִּזְרוֹעַ עַלְמָה,

וְסוּר בַּדֶּרֶךְ לִשְׁתּוֹת כּוֹס יַיִן,

אַךְ אַל תַּרְבֶּה בְּמַשְׁקֶה,

כִּי הַמְבַקֵּשׁ לִשְׁתּוֹת –

חַיָּב לִקְנוֹת לוֹ זְכוּת לְכָךְ…

המלצרים טעמוּ, כנראה, טעם טוֹב בּיוֹתר בּשיר הזה, שכּן הם קרבוּ וניגשוּ אלינוּ.

– ויגיד נא לי, מי חיבּר את המנגינה לשיר הזה? – שאלתּי.

– אין כּלל מחבּר למנגינה זוֹ, סתם דבר ששרים לפני תּיירים, כּגוֹן זה צריך שיהיה בּוֹ משוּם חידוּש.

משהביאוּ לנוּ קרח ואני מזגתּי לאיש־שׂיחתי כּוֹס יין שמפּניה – נעשׂה מראהוּ כּאיש נבוֹך, והוּא התנוֹדד הנה והנה על הספסל ושלח מן הצד מבּטים אל המלצרים. הרימוֹנוּ את כּוֹסוֹתינוּ לחיי האמנים; הוּא לגם כּמחצית הכּוֹס וּמצא לנכוֹן לשקוֹע בּהרהוּרים וּלקמט את מצחוֹ כּאדם המעמיק מחשבה.

– זה ימים רבּים שלא טעמתּי יין כּזה, je ne vous dis que ça מין היין d’Asti שבּאיטליה הוּא טוֹב, אבל זה משוּבּח יוֹתר. הה, איטליה! טוֹב לחיוֹת שם! – אמר לבסוֹף.

– אמנם כּן, אנשי איטליה נוֹהגים להוֹקיר את הנגינה ואת אָמניה – אמרתּי אנכי, בּכוָנה לעוֹרר בּזכרוֹנוֹ את אי־ההצלחה שנפלה הערב בּחלקוֹ לפני שוייצרהוֹף.

– לא, – ענה הוּא, – שם אין אני מסוּגל כּלל לגרוֹם לבּריוֹת תּענוּג בּנגינה שלי. האיטלקים – הם עצמם יוֹדעי נגינה, מן המשוּבּחים שבּעוֹלם; כּוָנתי רק לפּזמוֹנוֹת הטירוֹליים, הללוּ הם בּבחינת חידוּש גם אצלם.

– ויגיד נא, האדוֹנים שם הן נדבת ידם גדוֹלה יוֹתר? – הוֹספתּי לדבּר, בּרצוֹתי לשתּף אוֹתוֹ בּזעם זה שזעמתּי על דיירי שוייצרהוֹף. – הרי שם לא יִקרה דבר כּגוֹן זה, אשר מבּית־מלון עצוּם, המאכסן עשירי־עשירים, יקשיבוּ מאה איש לזמרת אָמן ולא יעניקוּ לוֹ מאוּמה?

שאלה זוֹ ששאלתּי השפּיעה בּאוֹפן אחר לגמרי מכּפי שקיויתי.

הוּא לא התכּוון כּלל לכעוֹס עליהם; להיפך, אמירתי נתפּרשה לוֹ כּנזיפה כּלפּי כּשרוֹנוֹ שלא הצליח להביא מתּן־שׂכר והוּא השתּדל להצטדק בּעיני.

– לא תּמיד אדם יוֹצא בּשׂכר גדוֹל, – ענה ואמר, – יש מקרים שקוֹלך נפסד ואתּה עייף ויגע, הרי כּתשע שעוֹת שהיתי היוֹם בּהליכה וכל היוֹם כּמעט לא פּסקתּי מזמרה. כּגוֹן זה לא דבר קל הוּא, והנכבּדים והשוֹעים הללוּ יש ואין להם חפץ כּלל לשמוֹע שירי זמרה טירוֹליים.

– ואף על פּי כן, כּיצד יִתּכן שלא יתּנוּ מאוּמה? – חזרתּי ואמרתּי.

הוא לא הבין את פּירוּש דברי.

– לא זה הענין, – אמר: – הענין הוּא שכּאן “On est trés serré pour la police”⁶ זהוּ עיקרוֹ של דבר. כּאן אוֹסרים על האדם בּשם החוּקים הרפּוּבּליקניים להתעסק בּזמרה, וּבאיטליה מוּתּר לאדם להתהלך בּארץ כּחפצוֹ, אין מוֹחים בּידוֹ. כּאן הדבר תּלוּי בּרצוֹנם, אם רוֹצים להניח יניחוּ לך, ואם אינם רוֹצים – מוּתּר להם לחבוֹש אוֹתך בּבית־האסוּרים.

– וכי כּך הדבר בּאמת?

– ודאי. אם מזהירים אוֹתך פּעם אחת ואתּה חוֹזר וּמזמר – סכּנה לך שיוֹשיבוּ אוֹתך בּבית־הסוֹהר. פּעם כּבר הייתי חבוּש בּבית־האסוּרים זמן של שלוֹשה חדשים, – אמר אגב בּת־צחוֹק, כּאילוּ מאוֹרע זה היה מן המאוֹרעוֹת הנעימים ביוֹתר בּחייו.

– הה, איוֹם ונוֹרא! – אמרתּי אני. – וכי מה החטא בּכגוֹן זה?

– הללוּ התקינוּ כּך לפי החוּקים החדשים של הרפּוּבּליקה שלהם, – המשיך לדבּר כּשהוּא נאחז בּענין בּהתלהבוּת. – הללוּ אינם מעלים על דעתּם שצריכים להניח גם לאדם אֶביוֹן אפשרוּת של קיוּם. אלמלי מוּם זה שבּגּופי, הייתי עוֹסק בּמלאכה. ועכשיו, שאני עוֹסק בּזמרה – מה הפסד בּכך לאחרים? מה טעמוֹ של דבר? וכי העשירים רשאים לחיוֹת, ואחד כּמוֹני Un pauvre tiaple⁷אין לוֹ רשוּת אפילוּ לראוֹת חיים מה טעם לחוּקי רפּוּבּליקה כּאלה? אם כּך הדבר, הרי אין אנוּ רוֹצים בּרפּוּבליקה, וכי לא צדקתּי בּדברי אדוני הנכבּד? אין אנוּ רוֹצים בּרפּוּבּליקה, אנוּ רוֹצים… אנוּ רוֹצים פּשוּט… – לשוֹנוֹ כּשלה לרגע אחד: אנוּ רוֹצים בּחוּקים טבעיים.

הוֹספתּי וּמילאתי לוֹ את כּוֹסוֹ.

– הוּא לא שתה כּלל מן היין, – אמרתּי לוֹ.

הוּא נטל את כּוֹסוֹ לידוֹ והחוָה כּנגדי קידה.

– הרי אני יוֹדע מה שהעלה בּרצוֹנוֹ, – אמר בּמצמצוֹ בּעיניו וּבהתריסוֹ כּנגדי בּאצבּע דרך איוּם: – רצוֹנוֹ להביאני לידי שכרה ולראוֹת מה דמוּת לי בּשכרוֹני; אבל לא יהיה ולא יבוֹא, כּבוֹדוֹ לא יצליח בּכך.

– מה טעם אֶרצה להביא את כּבוֹדוֹ לידי שכּרוֹן? – אמרתּי אנכי: – לא נתכּוַנתּי אלא לגרוֹם לוֹ הנאה.

הוּא התחרט, כּנראה, על העלבּוֹן שגרם לי על ידי זה שפּירש לגנַאי את כּוָנתי, והוּא נתפּס למבוּכה, התרוֹמם ממקוֹמוֹ ונטפּל בּלחיצה אל מרפּק ידי.

– לא, לא, – אמר, ועיניו הרטוּבּוֹת הבּיטוּ בּי בּהבּעה של תּחנוּנים, – הרי מה שאמרתּי לא אמרתּי אלא בּדרך הלצה.

ואחרי כן הפליט משפּט מסוּבּך ומוּרכּב מאין כּמוֹהוּ, שתּכליתוֹ היתה להסבּיר שאני בּכל זאת אדם הגוּן.

“je ne vous dis que ça!” – אמר כּמסיים.

בּדרך זוֹ המשכנוּ אני והזמר את מסיבּתנוּ בּשתיה ושׂיחה, והמלצרים הוֹסיפוּ להתענג ללא היסוּס על המחזה, וכנראה גם התלוֹצצוּ בּנוּ. ואף על פּי שהייתי נתוּן לענין השׂיחה, לא יכוֹלתּי בּכל זאת להסיח את דעתּי מאלה, וכעסי, אני מוֹדה, הלך וגבר יוֹתר ויוֹתר. אחד מן המלצרים קם ממקוֹמוֹ, ניגש עד האיש הקטנטן, נעץ את עיניו בּקדקדוֹ של זה והתחיל מצטחק. בּקרבּי כּבר היה מן המוּכן עוֹמס גדוּש של מַשׂטמה כּלפּי האנשים שבּשוייצרהוֹף, ולא הספּקתּי עדיין לשפּוֹך על ראש מישהוּ את המשׂטמה הזאת, ועכשיו, אני מוֹדה, הרגיזני אוֹתוֹ קהל־מלצרים עד לבלי נשֹׂוא. שוֹמר־הסף נכנס החדרה ולא הסיר את כּוֹבעוֹ, וקבע לוֹ ישיבה סמוּך אצלי בּשׂוּמוֹ את מרפּקי ידיו על השוּלחן. מעשׂה אחרוֹן זה, שפּגע בּהכּרת ערכּי אוֹ בּגאַותנוּתי, הביאָני לידי בּוּלמוֹס של כּעס וגרם לכך שאוֹתה חימה רבּה עד־למַחנק שהלכה ונצטבּרה בּקרבּי בּמשך הערב תּתפּרץ החוצה. מדוּע השתּחוָה לפנַי דרך התרפּסוּת בּמבוֹא המלוֹן, כּשהייתי בּיחידוּת, ועכשיו

צנח וישב על ידי, הוֹאיל ואני יוֹשב בּמסיבּה אחת עם הזמר הנוֹדד? שטוּף הייתי כּוּלי אוֹתה חימה מפעפּעת שבּהתמַרמרוּת שהיא חביבה עלי, ואני גם מעוֹרר אוֹתה בּקרבּי לעת מצוֹא, בּנוֹח עלי רוּח כּזאת, יען היא מרגיעה את נפשי וגוֹרמת לי, לפחוֹת לעת קצרה, מין גמישוּת בּלתּי שכיחה, שפעת מרץ ועצמת כּל הסגוּלוֹת הגוּפניוֹת והמוּסריוֹת.

קפצתּי ממקוֹמי.

– על שוּם מה אתּה צוֹחק? – נתתּי בּקוֹלי על המלצר, והרגש הרגשתּי כּי על פּנַי עולה חיוָרון ועוִית עוָברת בּלי־משׂים בּשׂפתי.

– איני צוֹחק, אני רק סתם כּך, – ענה המלצר בּהרתּיעוֹ את עצמו מפּני.

– לא, צחוֹק צחקתּ לאיש הזה. וּמהיכן נטלתּ לך רשוּת לשהוֹת ולשבת כּאן בּזמן שמצוּיים כּאן אוֹרחים? אַל תּעיז עוֹד לשבת! –

נתתּי עליו בּקוֹלי.

שוֹמר־הסף קם ממקוֹמוֹ, כּשהוא ממַלמל איזה דבר, ונסוֹג לעבר הדלת.

– מה רשוּת לך להטיל צחוֹק בּפני האיש הזה ולשבת לצדוֹ בּזמן שהוּא כּאן אוֹרח ואתּה משרת? משוּם מה לא הטלתּ את צחוֹקך בּפנַי אנכי בּשעת הסעוּדה וישוֹב לא ישבתּ לצדי? וכי משוּם כּך שהוּא לבוּש מלבּוּשים דלים והוא סוֹבב וּמזמר בּרחוֹבוֹת? וכי משוּם כּך? ואנכי איש לבוּש בּגדים נאים. הוּא עני, אבל הוּא טוֹב ממך אלף מוֹנים, שכּן הוּא לא גרם עלבּוֹן לשוּם איש, ואתּה מעליב בּוֹ.

– הרי אני לתוּמי, למה זה יִרגז כּבוֹדוֹ, – ענה המשרת־יריבי כּמפחד – וכי אני מעכּב בּידוֹ מלשבת כּאן?

המלצר לא עמד על כּוָנת דברי, ונאוּמי הגרמני עלה בּתּוֹהוּ. שוֹמר־הסף עז־הפּנים ניסה לריב את ריב המלצר, אך אני השׂתּערתּי עליו בּחימה עזה כּל כּך, שהעמיד פּנים כּאילוּ גם הוּא אינוֹ תּוֹפס את דברי, ונסתּלק בּמנוֹד־ראש. שוֹטפת־הכּלים הגיבּנת, אם מפּני שהשגיחה בּמצב הרתיחוּת שלי וחָששה שמא יבוֹאוּ הדברים לידי שערוּריה, ואם מפּני שהסכּימה לדעתּי, – התחילה טוֹענת לזכוּתי, השתּדלה להתיצב בּתָּוֶך כּדי להפריד בּיני ובין שוֹמר־הסף, שיעצה לוֹ לחדוֹל מריב בּאמרה כּי הצדק עמי, ואוֹתי שידלה בּדברים כּי אשקיט את רוּחי. Der Herr hat Recht; Sie haben Recht⁸ חזרה ואמרה כּמה פּעמים. אוֹתה שעה היה פּרצוּפוֹ של הזמר עלוּב ונפחד לאין שיעוּר, והוֹאיל ולא הבין, כּנראה, מה טעם רתיחוּתי, וּמה הדבר שאני טוֹען לוֹ, הפציר בּי שאמהר ואסתּלק מן המקוֹם. אך בּקרבּי הלכה וגברה יוֹתר ויוֹתר תּאוַת דיבּוּר שוֹפעת־משׂטמה. בּזכרוֹני קם ונתעוֹרר הכּל: זה ההמוֹן אשר צחק לזמר וזה קהל השוֹמעים אשר איש מבּיניהם לא נתן לוֹ מאוּמה, ורוּחי לא אבה בּשוּם אוֹפן להֵרָגע. סבוּר אני כּי אלמלא הוַתּרנוּת מצד שוֹמר־הסף והמלצרים הייתי נכנס עמהם בּעוֹנג רב בּתגרה של מַהלוּמוֹת, אוֹ הייתי מוֹריד את מקלי על ראש העלמה האנגלית מחוּסרת־המגן. אילוּ בּסאֶוַסטוֹפּוֹל אנכי אוֹתה שעה – ודאי שקפצתּי בּתענוּג רב אל חפירתם של האנגלים, למען הכּוֹת וּמחוֹץ בּחרב.

– וּמה טעם הבאת אוֹתי ואת בּן־לויתי אל האוּלם הזה ולא אל האוּלם האחר? הלא תגיד לי! – חקרתּי את שוֹמר־הסף, בּתפסי את ידוֹ כּדי שלא יסתּלק ממני. – כּיצד נטלתּ לך רשוּת להחליט בּדבר, כּי לאוֹתוֹ איש מוּתּר לשבת בּאוּלם זה ולא בּאוּלם האחר? וכי אין הכּל שוים בּבית־המלוֹן, בּזמן שהם משלמים בּכספּם? לא רק בּארץ ששם רפּוּבּליקה, כּי אם גם בּכל העוֹלם? משוּקצת היא בּעיני זוֹ הרפּוּבּליקה שלכם!… כּזוֹ היא מידת השויוֹן. הרי לא היית מעיז להביא לחדר זה את האנגלים, אוֹתם האנגלים ששמעוּ חינם את זמרת האדוֹן הזה, הוֵה אוֹמר שכּל אחד מהם גנב ממנוּ גניבה כּדי סַנטימים אחדים, כּסף־שׂכרוֹ שהיוּ חייבים לתת לוֹ. איך העזתּ להוֹבילנוּ אל האוּלם הזה?

– אוֹתוֹ אוּלם הוא נעוּל, – ענה שוֹמר־הסף.

– לא, – נתתּי עליו בּקול, – שקר הדבר, לא נעוּל הוּא האוּלם.

– יהא שכּבוֹדוֹ יוֹדע ידיעה נכוֹנה יוֹתר.

– ודאי שאני יוֹדע, יוֹדע אנכי שאתּה משקר.

שוֹמר־הסף הפך את פּניו ונסוֹג מאצלי.

– הה, לא כּדאי לדבּר! – בּאה אמירתוֹ.

– לא, אַל תּאמר “לא כּדאי לדבּר”, אלא בּוֹא והוֹליכני בּוֹ־בּרגע אל האוּלם ההוּא.

על אף שידוּליה של הגיבּנת והפצרוֹתיו של הזמר, כּי מוּטב לנוּ להסתּלק איש לדרכּוֹ – דרשתּי לקרוֹא אלי את ראש־המלצרים והלכתּי עם בּן־לויתי אל האוּלם האחר. ראש המלצרים, מששמע את קוֹלי הנרגז וראה את פּנַי המַבּיעים התרגשוּת, לא ניסה לטעוֹן כּנגדי ואמר בּנימוּסיוּת שבּבוּז כּי רשאי אני להכּנס לכל מקוֹם שאני רוֹצה. לא יכוֹלתּי להוֹכיח לשוֹמר־הסף את שקרוֹ על פּניו, לפי שהוּא נסתּלק לוֹ עוֹד לפני שנכנסתּי לאוּלם.

האוּלם היה בּאמת פּתוּח וּמוּאָר, ואל אחד השוּלחנוֹת ישבוּ זוּג אנגלים, איש ואשה, ואכלוּ את סעוּדת הערב. ואם כּי הראוּ לנוּ לשבת אל שוּלחן מיוּחד, הלכתּי ונטלתּי מקוֹם, לי ולזמר המלוּכלך, אצל האנגלי ממש, וציויתי שיביאוּ לי הנה את בּקבּוּק היין שלא גמרנוּ להריקוֹ.

האנגלים הסתּכּלוּ, מתּחילה בּתמהוֹן וּלבסוֹף בּחימה,

בּדמוּת האיש הקטנטן, שישב על ידי כּמי שפּרחה נשמתוֹ; הללוּ החליפוּ בּיניהם איזה דיבּוּר, הגברת הרתּיעה את הצלחת מעל פּניה, הרעישה את שׂמלת המשי שלה, וּשניהם נסתּלקוּ: בּעד דלת הזכוּכית ראיתי איך האנגלי טען בּחימה אל המלצר, כּשהוּא רוֹמז וחוֹזר ורוֹמז בּידוֹ לעבר מקוֹם מוֹשבנוּ. המלצר שירבּב את ראשוֹ לתוֹך חלל הדלת והבּיט משם אל האוּלם. ואני מַמתּין הייתי מתּוֹך חדוָה שיבוֹאוּ ויוֹציאוּ אוֹתנוּ מכּאן ושתּזדמן לי לבסוֹף על ידי כּך הזדמנוּת כּשרה לשפּוֹך על ראשם את כּל הכּעס המפעפּע בּלבּי. ואוּלם לאָשרי, ואם כּי הדבר לא נעם לי בּשעתוֹ, הניחוּ לנוּ והשאירוּ אוֹתנוּ לנפשנוּ.

הזמר, שסירב קוֹדם לשתּוֹת מן היין, הריק עכשיו אל קרבּוֹ בּחפּזוֹן את כּל שארית הבּקבּוק, וכל זה כּדי להחיש את מוֹעד צאתוֹ מן המקוֹם. ואף על פּי כן הוֹדה לי בּרוֹב רגש, כּפי שנדמה לי, על הַזמנתי. עיניו הבּכיניוֹת נעשׂוּ דוֹמעוֹת וּמבריקוֹת עוֹד יוֹתר, והוּא פּתח ואמר כּנגדי משפּט־תּוֹדה מוּזר וּמסוּבּך מאין כּמוֹהוּ. וּבכל זאת מצאתי קוֹרת־רוּח מרוּבּה בּדבריו אלה, משאָמר לי, כּי אילוּ התהלכוּ כּל האנשים עם האָמנים כּמוֹני, היה רוֹאה את עצמוֹ בּטוֹב, וכי הוא מאַחל לי כּל אוֹשר וכל טוּב. יצאנוּ יחד אל המסדרוֹן.

כּאן עמדוּ המשרתים וזה יריבי שוֹמר־הסף, שכּנראה, התאוֹנן בּפניהם עלי. וכוּלם, דוֹמה לי, הבּיטו עלי כּעל מטוֹרף. המתּנתּי עד שהאיש הקטן התקרב לעבוֹר על פּני כּל הקהל הזה, וּמשהגיע לאוֹתוֹ מקוֹם הסירוֹתי את כּוֹבעי, כּשאני מעלה על עצמי הבּעה של יִראת־כּבוֹד כּכל האפשר, ולחצתּי את כּף־ידוֹ אשר עם האצבּע הנוּקשה והיבשה. המשרתים העמידוּ פּנים כּאילוּ אינם מַשגיחים בּי כּלל, ורק אחד מן החבוּרה נתן את קוֹלוֹ בּצחוֹק מלגלג.

לאחר שהזמר נפרד בּקידוֹת ונעלם בּחשיכה, עליתי אל חדרי ורציתי להפיג על ידי שינה את כּל הרשמים האלה ואת הכּעס הזה, האוילי והילדוּתי, שהשתּלט עלי באוֹפן בּלתּי צפוּי כּל כּך. ואוּלם משראיתי כּי התרגשוּתי לא תּניח לי להגיע לידי שינה, חזרתּי ויצאתי אל הרחוֹב, בּכוָנה להמשיך בּהליכה עד שתּרד עלי מנוּחה וגם, אני מוֹדה, מתּוֹך תּקוה בּלתּי בּרוּרה שאמצע הזדמנוּת ואקרא לריב את שוֹמר־הסף אוֹ את המלצר אוֹ את האנגלי, ואוֹכיח להם את כּל קשיחוּת הלב וּביחוּד את אי־הצדק שבּהתנהגוּתם. אך מלבד שוֹמר־הסף, שהשגיח בּי והפך אלי עוֹרף, לא פּגשתּי בּשוּם איש, והתחלתּי מהלך בּיחידוּת גמוּרה הלוֹך ושוֹב על פני רציף החוֹף.

כּזה הוּא איפוֹא גוֹרלה המוזר של הפּוֹאֶסיה, – הייתי הוֹלך וּמהרהר, לאחר שרוּחי נרגעה בּמקצת. – הכּל אוֹהבים אוֹתה וּמחַפּשׂים אחריה, רק אליה תּשוּקתם ואוֹתה יבקשוּ בּחייהם, ואוּלם אין איש מוֹדה בּכוֹחה, אין מוֹקיר את סגוּלת החמדה הזאת של החיים, אין מוֹקיר אוֹתה ואין מחזיק טוֹבה לאלה המביאים אוֹתם לבני־האָדם. שאַל את מי שתּשאל, את כּל הדיירים שבּשוייצרהוֹף, מה היא הטוֹבה המשוּבּחת שבּחיים? והכּל, אוֹ תּשעים למאה יענוּ ויגידוּ לך, בּהעלוֹתם על פּניהם בּת־צחוֹק שנוּנה, כּי הטוֹבה המעוּלה בּחיים היא – הכּסף. “אפשר שסברה זוֹ אינה מוֹצאת חן בּעיניך ואינה בּהתאם למוּשׂכּלים הנעלים המקוּבּלים עליך, – יאמר האוֹמר, – אבל מה לעשׂוֹת, זה סדר חיי האדם שרק הכּסף בּלבד יש בּכוֹחוֹ להביא אוֹשר לאדם. לא הייתי רשאי למנוֹע את שׂכלי מֵראוֹת את העוֹלם כּפי שהוּא, – יוֹסיף הלז לדבּר, – לאמוֹר: מראוֹת את האמת”. עלוּב הוּא שׂכלך, עלוּב הוּא אוֹתוֹ אוֹשר שאתּה משתּוֹקק אליו, ויצוּר אוּמלל אתה שאינך יוֹדע בּעצמך מה שנחוּץ לך… מה טעם עזבתּם כּוּלכם את ארץ מוֹלדתּכם, את בּני משפּחתּכם, את מלאכתּכם ואת עסקי הממוֹן שלכם, וּבאתם להצטוֹפף יחד בּלוּצרן, העיר הקטנה בּשוייץ? מה טעם הֵגַחתּם כּוּלכם הערב אל הגזוֹזטראוֹת והקשבתּם מתּוֹך שתיקה של יראת־כּבוֹד אל זמרת האביון קטן־הקוֹמה? ולוּ רצה הלז להוֹסיף וּלזמר, הייתם מוֹסיפים לשתוֹק וּלהקשיב. הלא תּגידוּ, האם בּכוֹח הכּסף, ואפילוּ בּכוֹח של מיליוֹנים, אפשר היה לעקוֹר את כּוּלכם ממוֹלדתּכם וּלקבּץ אתכם יחד בּמקוֹם נידח ששמוֹ לוּצרן? האם תּמוּרת כּסף אפשר היה להוֹציא את כּוּלכם יחד אל הגזוֹזטראוֹת וּלהמריצכם שתּעמדוּ בּמשך חצי השעה דוֹממים וקוֹפאים בּמקוֹמכם? לא! הכּוֹח המעוֹרר אתכם לפעוּלה, ואשר יֶחזק תּמיד מכּל מניעי החיים האחרים, הוּא הצוֹרך בּפּוֹאֶסיה, זה שאינכם יוֹדעים אוֹתוֹ ורק מרגישים בּוֹ והַרגש תּרגישוּ בּוֹ תּמיד, כּל עוֹד תּשאר בּנפשכם בּחינה אנוֹשית. המלה “פּוֹאֶסיה” היא נלעגת בּעיניכם וטעמה בּלשוֹנכם כּעין נזיפה שבּלגלוּג, מניחים אתּם את מציאוּתה של אהבה למשהוּ פּיוּטי אצל ילדים ואצל עלמוֹת פּתיוֹת, וצחוֹק תּצחקוּ גם לאלה; ואוּלם לעצמכם תּבקשוּ את הממשי. אך הילדים הם התּוֹפסים את החיים תּפיסה נכוֹנה; הם יוֹדעים לאהוֹב ויוֹדעים מה אדם צריך לאהוֹב וּמה הדבר המביא אוֹשר, ואתּם – החיים בּלבּלוּ וקלקלוּ אתכם בּמידה כּזאת, ששׂחוֹקכם יוֹרד על הדבר שלוֹ נתוּנה כל אַהבתכם, וּביקוּשכם הוֹלך אחרי הדבר השׂנוּא עליכם שהוּא מקוֹר אסוֹנכם. בּלבּוּלכם גדוֹל עד כּדי כּך, שאינם מבינים את חוֹבתכם כּלפּי הטירוֹלי הקבּצן, האיש שגרם לכם הנאה צרוּפה, ועם זה אתּם רוֹאים את עצמכם חייבים להתרפּס חינם, ללא תּוֹעלת וּללא הנאה לכם, לפני אחד הלוֹרדים, וּמוּכנים מאיזה טעם בּלתּי מוּבן לוַתּר למענוֹ על מנוּחתכם ונוֹחיוּתכם. איזה דבר שכּוּלוֹ הבל, איזוֹ שטוּת שאינה ניתנת להֶסבּר! ואוּלם לא דבר זה הפליאַני הערב באוֹפן מיוּחד. התעלמוּת הדעת מן הדבר המביא אוֹשר והתעלמוּת ההכּרה מן ההנאוֹת הפּיוּטיוֹת – מידה זוֹ מוּבנה לי אוֹ שאני רגיל בּה כּמעט, לפי שנתקלתּי בּה לעתּים קרוֹבוֹת בּחיים: והרִשעוּת הגסה שבּלא־יוֹדעים מצד ההמוֹן אף היא לא הפתּיעה אוֹתי כּדבר חדש; יאמרוּ מה שיאמרוּ הסַניגוֹרים של השׂכל העממי – ההמון הוּא ציבּוּר אנשים שאף אם טוֹבים הם אינם נוֹגעים זה בּזה אלא בּסגוּלוֹת טבעם הבּהמיוֹת והנתעבוֹת ואינוֹ מגלה אלא את הצד החלש והאכזרי של טבע האדם. ואוּלם איך היתה כּזאת, אשר אתּם, בּנים לעם בּן־חוֹרין ואנוֹשי, אתּם בּני הדת הנוֹצרית, אתּם בּני־אדם סתם – גמַלתּם לאיש אוּמלל וּפוֹשט־יד, חלף ההנאה הצרוּפה אשר גרם לכם, רק קרירוּת־לב ולגלוּג? אך לא כן הדבר, בּארצכם מצוּיים בּתּי־מַחסה בּשביל קבּצנים. – קבּצנים אינם במציאוּת, אסוּר הדבר שיהיוּ נמצאים, ואסוּר שיהא נמצא רגש של רחמנוּת, זה המשמש יסוֹד לקבּצנוּת. – ואולם האיש ההוּא עשׂה את מלאכתּוֹ, גרם לכם שׂמחה, הוּא התחנן אליכם כּי תּתּנו לו מתּנת־יד מן המוֹתר אשר בּידכם, חלף עמלוֹ אשר השתּמשתּם בּוֹ. ואתּם, מתּוֹך אוּלמיכם הגבוֹהים

ורבּי־הפּאֵר, התבּוֹנַנתּם בּוֹ בּבת־צחוֹק קרה כּהתבּוֹנן בּדבר בּלתּי־שכיח, וּבכל עדתכם, כּמאה איש מאוּשרים ועשירים, לא נמצא אף אחד, אף אחת, אשר ישליך לוֹ מתּנת כּסף קטנה! והוּא, המבוּיש, הלך ונסתּלק מעל פּניכם, וזה ההמוֹן חסר־הבּינה, הצוֹחק את צחוֹקוֹ, לא אחריכם רדף ולא בּכם הטיל עלבּוֹנוֹת על־דבר היוֹתכם קרי־לב, אַכזרים ונבלים; על־דבר אשר לקחתּם לכם בּגניבה את התּענוּג אשר הוא גרם לכם – על כּל אלה העליבוּ אוֹתוֹ.

“בּשביעי ליוּלי שנת 1857 עמד זמר נוֹדד עני לפני בּית־המלוֹן שוייצרהוֹף בּלוּצרן, מקוֹם שם מתאַכסנים אנשים מוּפלגים בּעשירוּת, ונשׂא את זמרתוֹ וּפרט על הקטרוֹס בּמשך חצי שעה. כּמאה איש הקשיבוּ אל זמרתוֹ. הזמר פּנה שלוֹש פּעמים אל קהל השוֹמעים וּביקש מתּנת־יד. איש לא נתן לוֹ מאוּמה, ורבּים הלעיגוּ בּוֹ בּצחוֹקם”.

זהוּ דבר לא מן הדמיוֹן, כּי אם מאוֹרע מן המציאוּת. וכל הרוֹצה לבדוֹק את הדבר יוּכל לחקוֹר בּענין זה את הדיירים הקבוּעים של שוייצרהוֹף, ויש בידוֹ לעיין ולמצוֹא בּעתּוֹנים את שמוֹת התּיירים שהתאכסנוּ בּשביעי ליוּלי בּבית המלוֹן שוייצרהוֹף.

הנה המאוֹרע שההיסטוֹריוֹנים שלנוּ חייבים לרשוֹם לזכּרוֹן בּאוֹתיוֹת אשר לא תּמָחינה. זהוּ מאוֹרע אשר בּערכּוֹ וּבבחינתוֹ הרצינית וּבמשמעוּתוֹ העמוּקה לאין שיעוּר הוּא עוֹלה על כּל העוּבדוֹת הנרשמוֹת לזכּרוֹן בּעתּוֹנים וּבספרי ההיסטוֹריה. אשר האנגלים הרגוּ עוֹד אלף איש מן הסינים על־דבר אשר אינם קוֹנים סחוֹרוֹת בּכסף, וארצם בּוֹלעת את כּל המטבּע העשׂוּיה מַתּכת; אשר הצרפתּים הרגוּ עוֹד אלף איש מן הקבילים בּשל התּבוּאה הגדלה בּשפע באַפריקה ויען כּי המלחמה המַתמידה נוֹחה היא לטיפּוּח הגייסוֹת; כּי השגריר התּוּרכּי בּניאַפּוֹלי אינוֹ רשאי להיוֹת איש הנמנה על זרע היהוּדים, וכי הקיסר נַפּוֹליוֹן מטייל בּרגל על פּני Plombires וּמסבּיר לבני עמוֹ מעל דפּי העתּוֹנים כּי הוּא מוֹלך לפי רצוֹן העם, – כּל אלה הם מלים הבּאוֹת לשם גילוּי אוֹ כּיסוּי של דברים הידוּעים מכּבר; ואוּלם אוֹתוֹ המאוֹרע שאֵירע בּלוּצרן בּשביעי ליוּלי נראה בּעיני כּחדש וּמוּזר, והוּא שייך לא אל תּכוּנוֹת הקבע הרעוֹת של טבע האדם, כּי אם אל תּקוּפת התפּתּחוּת מסוּימת של החברה. זוֹהי עוּבדה שיש לצרפה לא אל תּוֹלדוֹתיהן של עלילוֹת האדם, כּי אם לתוֹלדוֹתיהן של הקִדמה והציביליזציה..

כּיצד עוּבדה לא־אנוֹשית זוֹ, שאינה עלוּלה להתרחש בּשוּם כּפר גרמני אוֹ צרפתּי אוֹ איטלקי, יכלה להתרחש כּאן, מקוֹם שהציביליזציה והחוֹפש והשויוֹן הגיעוּ למעלה עליוֹנה, מקוֹם שמתקבּצים נאוֹרי התּיירים מקרב העמים הנאוֹרים בּיוֹתר? מה טעם בּני־אדם אלה, המפוּתּחים וההוּמאניים, העלוּלים בּדרך כּלל לעשׂוֹת כּל מעשׂה הגוּן והוּמאני, אין להם רגש אנוֹשי נוֹבע מן הלב לשם מעשׂה חסד אישי? מה טעם האנשים האלה, שבּבתּי־נבחריהם וּבאסיפוֹתיהם וּבאגוּדוֹתיהם ידאגוּ בּשקידה יתירה למצבם של סינים ללא נישׂוּאין בּהוֹדוּ וּלהפצת הנַצרוּת וההשׂכּלה בּאפריקה ולהקמת אגוּדוֹת השוֹאפוֹת להשבּחת כּל המין האנוֹשי – לא יוּכלוּ למצוֹא בּנפשם את הרגש הפּשוּט והראשוֹני אשר מאדם לאדם? האוּמנם נעלם הרגש הזה, וּבמקוֹמוֹ בּאוּ הגנדרנוּת, אהבת הכּבוֹד ואהבת הבּצע, והן משמשוֹת קו לאנשים האלה גם בּבתּי־נבחריהם וּבאסיפוֹתיהם וּבאגוּדוֹתיהם? האוּמנם כּן הוּא, אשר התאַגדוּת בּני־אדם, מוּשׂכּלת ואוֹהבת עצמה, זוֹ המכוּנה בּשם ציביליזציה, סוֹתרת וּמעבירה מן העוֹלם את הצוֹרך בּהתאַגדוּת טבעית מתּוֹך אהבה? והאם זה הוּא אוֹתוֹ השויוֹן אשר לשמוֹ נשפּך דם נקי לאין שיעוּר ונעשׂוּ מעשׂי תּוֹעֵבה לאין קץ? האם העמים, כּדרך הילדים, עלוּלים להיות מאוּשרים בּצלילה בּלבד של המלה שויוֹן?

השויוֹן בּפני החוֹק? אך האם חייהם של בּני־האדם הוֹלכים וּמתרחשים בּמילוּאָם בּתחוּמוֹ של החוֹק? רק אחד מאֶלף מכּל המוֹנם שייך לבחינת החוֹק, וכל השאר הוֹלך וּמתרחש מחוּץ לגבוּלוֹ, אלא בּתחוּם המידוֹת וההשקפוֹת של החברה. וּבחברה הֹווה הדבר אשר המשרת הדוּר הוּא בּלבוּשוֹ מן הזמר והוּא מעליב בּוֹ ללא הֵעָנש. אני הדוּר בּלבוּשי מן המשרת וּמעליב בּוֹ ללא הענש. שוֹמר־הסף רוֹאה אוֹתי כּנַעלה עליו ואת הזמר כנמוּך בּמעלָה ממנוּ; וּכשהתחבּרתּי אל הזמר – ראה את עצמוֹ דוֹמה לנוּ בּמעלה והתחיל נוֹהג בּגסוּת. התחלתּי נוֹהג בּשוֹמר־הסף יהירוּת שבּחוּצפּה – ושוֹמר־הסף חזר וראה את עצמוֹ פּחוּת ערך ממני. המשרת נהג לגבּי הזמר יהירוּת שבּחוּצפּה – והזמר ראה את עצמוֹ פּחוּת ערך מן המשרת. וכי כּזוֹ היא המדינה החפשית, הקרוּיה בּפי הבּריוֹת בּשם מדינה חפשית ממש, זוֹ שבּה עלוּל אֶזרח, ויהא אפילוּ אזרח אחד יחיד, להיוֹת חבוּש בּבית־האסוּרים על־דבר אשר עשׂה את המלאכה האחת שבּידוֹ הפּוֹדה אוֹתוֹ ממיתת רעב, והוּא לא גרם בּכך תּקלה אוֹ הפרעה לאיש מן האנשים?

יצוּר אוּמלל ועלוּב הוּא בּן־האדם, על כּל הצוֹרך שלוֹ בּהכרעוֹת החלָטיוֹת, והוּא מוּשלך לתוֹך אוֹקינוֹס זה, רחב־הידים ואחוּז־התּנוּעה תּמיד של הטוֹב והרע, של עוּבדוֹת והסברוֹת והפכים! מימוֹת עוֹלם יגעוּ ועמלוּ בּני־אדם למען הזז את הטוֹב לעבר אחד ואת הרע לעבר האחר. דוֹרוֹת יִנקוֹפוּ וּככל אשר יטיל השׂכל הצרוּף של האדם, בּכל מקוֹם שהוּא, על אחת מכפּוֹת המאזנַים אשר לטוֹב ואשר לרע – כּפּוֹת המאזנים לא תּרעדנה, וּמזה וּמזה הטוֹב והרע שקוּלים ועוֹמדים. אילוּ רק הִרגיל האדם את עצמוֹ להמנע מן השיפּוּט וּמדרך המחשבה החריפים וההחלטיים, וּלהמנע מתּת מענה על שאלוֹת שלא ניתּנוּ לוֹ לאדם אלא בּבחינת שאלוֹת שאין להן פּתרוֹן לעוֹלם! אילוּ רק הבין לדעת, כּי כל מחשבה היא אמיתּית וכוֹזבת כּאחת! כּוֹזבת היא לפי חד־צדדיוּתה, לפי חוֹסר כּוֹחוֹ של האדם לתפּוֹס את האמת כּתוּמה, ואמיתּית לפי שהיא מבטאה את הצד האחד של שאיפוֹת האדם. תּחוּמים תּחמוּ להם בּני־האדם בּתוֹהוּ־ובוֹהוּ זה של הטוֹב והרע, המתנוֹעע בּלי־הפוּגוֹת וּגבוּל לוֹ אַין וערבּוּבוֹ לבלי־קץ, העבירוּ קוים מדוּמים על פּני הים הזה, ועכשיו הם מצפים ועוֹמדים, שהים ייחלק לפי תּכניתם. כּאילוּ אין סוּגי חלוּקה אחרים למיליונים, מנקוּדת־ראוּת שוֹנה לגמרי וּבשטח אחר לגמרי. אמנם נכוֹן הדבר, כּי אלה סוּגי החלוּקה החדשים הוֹלכים ונשלָמים בּמשך מאוֹת בשנים, ואוּלם גם מאוֹת־השנים מספּרן עוֹלה ויעלה בּמספר מיליוֹנים. הציביליזציה – טוֹבה, הבּרבּריוּת – רעה; החירוּת – טוֹבה, העבדוּת – רעה. והנה הדעת המדוּמה הזאת משמידה את שאיפוֹת הטוב, האינסטינקטיביוֹת והראשוֹניוֹת והבּרוּכוֹת בּיוֹתר אשר בּטבע האדם. וּמי יגדיר ויאמר לי מהי בּעצם החירוּת, מהי העריצוּת, מהי הציביליזציה, מהי הבּרבּריוּת? והיכן הוּא הגבוּל בּין זוֹ לזוֹ? אי האיש אשר קנה־המידה הזה שלם בּנפשוֹ כּל כּך, שהוּא מסוּגל למדוֹד את העוּבדות החוֹלפוֹת והמסוּבּכוֹת? אי האיש אשר כּוֹח שׂכלוֹ עצוּם בּמידה כּזאת, שיוּכל לתפּוֹס לפּחוֹת את כּל העוּבדוֹת כּוּלן של העבר העוֹמד ללא נוֹע ולהביא אוֹתן בּמשקל? וּמי האיש אשר ראה מצב־דברים שאין בּוֹ בּבת אחת מן הטוֹב וּמן הרע? וּמהיכן אני יוֹדע, אשר בּראוֹתי את האחד מרוּבּה מחברוֹ אין ראייתי זוֹ נגרמת על ידי כּך שאני עוֹמד בּמקום לא־נכוֹן! וּמי האיש המסוּגל להנתק בּכוֹח שׂכלוֹ מן החיים, לפּחות לרגע אחד, עד כּדי כּך שיוּכל להשקיף אליהם דרך־חירוּת מגבוֹה? יש לנוּ רק מוֹרה־דרך אחד הנעלה על כּל טעוּת, הוּא רוּח היקוּם המפעֵם את כּולנוּ יחד ואת כּל אחד ואחד לחוּד, הנוֹתן בּלבּנוּ את השאיפה למַה שנחוּץ; הוּא הוּא הרוּח המכּה על העץ ואוֹמר לו גדל לקראת השמש ועל הצמח יצוה לפזר את זרעוֹ לעת הסתיו ואוֹתנוּ יצוה להִלחץ איש אל אחיו בּלא יוֹדעים.

ואת קוֹל הבּרכה האחד הזה, שאין לפניו שגגה, יחריש אוֹתוֹ מֵרוץ־המוּלה של התפּתּחוּת הציביליזציה. מי דוֹמה יוֹתר לאדם וּמי דוֹמה יוֹתר לפרא: האם אוֹתוֹ איש מן הלוֹרדים אשר בּראוֹתוֹ את הלבוּש הבּלוּי אשר לזמר קם ויצא בּחרי־אף מאצל השוּלחן, ונתוֹן לא נתן לאיש הזה חלף עמלוֹ אף כּחלק המיליוֹן מהוֹנוֹ, ועכשיו, שׂבע ושוֹכן בּחדר־מנוּחוֹת מלא אוֹר, ידוּן בּמנוּחת נפש בּעניני סין, בּהצדיקוֹ את מעשׂי הרצח הנעשׂים בּארץ ההיא, אוֹ זה הזמר קטן־הקוֹמה, הצפוּי למאסר ואין בּכיסוֹ אלא הסכוּם של פרנק אחד – והוּא מתהלך זה כּעשׂרים שנה על פּני הרים וּבקעוֹת, בּלי לגרוֹם תּקלה לשוּם אדם, וּמצמיח נחמה בּלבּוֹת האנשים בּכוֹח זמרתוֹ, הוּא הזמר אשר העליבוּ בּוֹ הערב וכמעט גרשוּהוּ בּחרפּה, ואשר יצא יגע ורעֵב וּמבוּיש לבקש לוֹ משכּב לילה פּני מַצע תּבן נרקב?

אוֹתוֹ זמן קלטה אזני בּדממה המלאה וּממרחק רב מעֵבר העיר את צלילי הקטרוֹס הקטנטן וקוֹל זמרתוֹ.

לא נכוֹן הדבר, הרהרתּי בּלי משׂים, אין אתּה רשאי לחמוֹל על זה וּלהתמרמר על רוֹב־העוֹשר אשר לאוֹתוֹ איש מן הלוֹרדים. מי שקל וידע את מידת האוֹשר הצפוּנה בּנפש כּל אחד מן האנשים האלה? זה הזמר ודאי יוֹשב לוֹ עכשיו בּאיזה מקוֹם על סף־בּית מזוּהם, מסתּכּל בּשמים המזהירים עטוּרי־הירח, וּמזמר בחדוָה בּלב הלילה החרישי המלא ריחוֹת ניחוֹח; בּנפשוֹ אין תּרעוֹמת ואין כּעס ואין חרטה. וּמי יוֹדע מה מתרחש בּשעה זו בּנפש כּל האנשים ההם אשר מעֵבר לקירוֹת החדרים הגבוֹהים והמפוֹאָרים? מי יוֹדע אם כּל אלה יחד צוֹפנים בּנפשם מנה של חדוַת־חיים, רבּת־חסד ושאנַנה, כּזוֹ הצפוּנה בּנפש האיש הקטנטן ההוּא? גדוֹלה וּרחבה מני ים היא מידת החסד והחכמה אשר למי שאמר ונתן זכוּת קיוּם לכל ההפכים האלה. רק לָך, תּוֹלעת־איש עלוּבה, אשר תּתייהר, ללא כּל הצדקה, להגיע עד חקר חוּקיו וּמגמוֹת־חפצוֹ, רק לך הם נראים כּהפכים. בּרוֹב חסדוֹ ישקיף ממרוֹמי האוֹר אשר לאין־קץ, ויעלוֹז למראה ההרמוֹניה האין־סוֹפית אשר בּקרבּה אתּם רוֹחשים כּוּלכם כּהפכים מעוֹלם ועד־עוֹלם. בּגאוָתך אמרתּ להוֹציא את עצמך מחוּקי הכּלל. לא, גם אתּה, על כּעסך הקטן והתּפל אשר כּעסתּ על המשרתים – גם אתּה נַענית לאוֹתוֹ צוֹרך הרמוֹני המבקש את הנצחי ואת האין־סוֹפי…

1857.