(מרשימוֹתיו של הנסיך לחליוּדוֹב)

אמש הגעתּי ללוּצרן וקבעתּי אכסַניה בּבית־המלוֹן שוייצרהוֹף, בּית־המלוֹן המשוּבּח בּעיר.

“לוּצרן, עיר קנטוֹן עתּיקה, השוֹכנת על שׂפת האגם בּן־ארבּעת־הקנטוֹנים, – אוֹמר מוּרַי, – הריהי אחד המקוֹמוֹת הרוֹמַנטיים בּיוֹתר שבּשוייץ; שלוֹש דרכים ראשיוֹת מצטלבוֹת בּקרבּה; וּממנה ועד הנהר ריגי, אשר מראשוֹ מתגלה אחד המראוֹת הנהדרים בּיוֹתר בּעוֹלם, רק מרחק של שעת־נסיעה אחת בּאנית קיטוֹר”.

אם נכוֹן הדבר ואם לא, אך כּך אוֹמרים גם המדריכים האחרים, וּלפיכך אתּה מוצא בּלוּצרן המוֹן תּיירים מכּל האוּמוֹת, וּביחוּד אנגלים.

הבּנין המפוֹאר של שוייצרהוֹף, בּן חמש הקוֹמוֹת, הוּקם לפני זמן לא־רב על החוֹף, על שׂפת האגם ממש, בּמקוֹם ששם נמצא בּימים קדוּמים גשר עץ מקוֹרה וּמתפּתּל, עם חדרי כּנסיה קטנים בּפינוֹתיו ואִיקוֹנין של קדוֹשים בּעמוּדיו. עתּה, בּשל הזרם העצוּם של התּיירים האנגלים, בּשל צרכיהם, טעמם וּממוֹנם, הרסוּ את הגשר הישן וּבנוּ בּמקוֹמוֹ רציף ישר כּמַקל הנשען על כַּן; לאוֹרך הרציף הקימוּ בּתּים חלקים וּמרוּבּעים, בּני חמש קוֹמוֹת; ועל יד הבּתּים נטעו בּשתּי שוּרוֹת עצי תּרזה דלים, עשׂוּ להם מַשענוֹת, וּבין העצים הדלים העמידוּ, כּנהוּג, ספסלים ירוּקים. זוֹהי – הטיילת; וּפה יתהלכוּ להם הלוֹך ושוֹב אנגליוֹת אשר לראשן כּוֹבעי קש ממלאכת שוייץ ואנגלים, אשר בּגדיהם חזקים ונוֹחים, והם מתענגים על מעשׂי ידיהם. אפשר שאלה הרציפים והבּתּים ועצי התּרזה הדלים והאנגלים נאים הם בּיוֹתר אי־שם בּמקוֹם אחר, על כּל פּנים לא בּמקוֹם הזה, בּתחוּמוֹ של נוֹף טבע מוּזר־נשׂגב, שהוּא גם רך והרמוֹני בּמידה שאין להבּיע בּמלים.

כּשעליתי למעלה אל חדרי ופתחתּי את החלוֹן הנשקף על פני האגם – הוּכּיתי בּסַנורים ונרעשתּי ממש בּרגע הראשוֹן למראה היִפעה אשר למשטח המים ואשר להרים ולשמים האלה. הרגשתּי כּי היתה אי־מנוּחה בּקרב נפשי והרגשתּי את הצוֹרך להבּיע באיזה אוֹפן את הדבר אשר מילא פּתאוֹם את נפשי על גדוֹתיה. אוֹתוֹ רגע אחָזני חשק לחבוֹק את מישהוּ, לחבוֹק בּכל עוֹז, לדגדג אוֹתוֹ עד־בּלי־הכיל, לצבוֹט את בּשרוֹ; בּכלל לעשׂוֹת עמו ועם עצמו משהוּ בּלתּי רגיל.

היתה השעה השביעית בּערב. כּל היוֹם ירד גשם ועכשיו התעוֹרר הכּל. האגם, הכּחוֹל כּעין הגפרית הבּוֹערת, ועליו נקוּדוֹת הסירוֹת עם נתיבוֹתיהן הנמוֹגוֹת, השׂתּרע בּלי תּנוּעה לפני החלוֹנוֹת בּינוֹת לחוֹפיו המגוּוָנים מכוּסי־הירק, מִשטָח חָלק הנראה כּמתקמר, נמשך והוֹלך כּשהוּא מתכּווץ בּין שני מדרוֹני הרים עצוּמים, הלוֹך והַאפּל ונלחץ ונמוֹג אל בּין ההרים והעבים וגוּשי הקרח הנערמים אלה על אלה. בּראש המחזה – החוֹפים הרטוּבים בּהירי הירק המשׂתּרעים לעברים, הזרוּעים סוּף, שׂדוֹת עשׂב, גנים וּבתּי־קיץ; מאחריהם – מדרוֹני ההרים עטוּיי העצים, כּעין הירוֹק האַפלוּלי, עם עיי הטירוֹת; וּבירכּתים – קו מרחקי־הרים, מראה לבן־סגוֹל, עם פּסגות צוּקיהם המשוּנוֹת וּפסגוֹת שלגיהם כּעין הלוֹבן העמוּם; וכל זה טוֹבל בּכּחוֹל העדין והרך של האויר וּמוּאר בּקרנים הלוֹהטוֹת של השקיעה המתפּרצוֹת מן השמים הקרוּעים. גם על האגם וגם על ההרים וגם על השמים אין קו אחד שלם ואין צבע אחד שלם ואין רגע אחד תּמים לפי אָפיוֹ: בּכּל תּנוּעה, אי־תּוֹאַם, זרוּת־המראה, ריבּוּי ותערוֹבת לאין קץ של צללים וקוים, וּבכּל מנוּחה, רוֹך, היחידוּת וההכרחיוּת של היפה. וּפה, בּקרב היוֹפי הבּלתּי מסוּים, המסוּבּך והחפשי, ליד חלוֹני ממש – הזדקר לוֹ המקל הלבן של הרציף בּצוּרה אוילית, כּנקוּדת עיקר, ואלה עצי התּרזה הדלים עם משענוֹתיהם והספסלים הירוּקים, מעשׂי אדם עלוּבים וּתפלים שלא נמוֹגוּ בּתוֹך ההרמוֹניה הכּללית של היוֹפי, כּאוֹתם בּתּי־הקיץ ועיי החרבוֹת שבּמרחקים, אלא, להיפך, שימשוּ לוֹ סתירה. מבּטי חזר ונתקל על כּרחי בּאוֹתוֹ קו־מישרים איוֹם של הרציף, מתכּוון לסלק אוֹתוֹ וּלהעבירוֹ מן העוֹלם, דוּגמת רבב שחוֹר שנדבּק אל החוֹטם מתּחת לעין; אך זה הרציף עם הטיילים האנגלית עמד בּמקוֹמוֹ, ואנכי השתּדלתּי בּלי־משׂים למצוֹא לי נקוּדת־מבּט אשר לא אוֹסיף לראוֹת אוֹתוֹ משם. הרגלתּי את עצמי להבּיט כּן, ועד לשעת הסעוּדה התענגתּי לנפשי על אוֹתה הרגשה בּלתּי שלמה, וּמתּוֹך כּך מתוּקה עוֹד יוֹתר בּעָגמתה, האוֹפפת את האדם בּשעה שהוּא מסתּכּל בּיחידוּת בּיָפיוֹ של הטבע.

בּשבע וחצי נקראתי לבוֹא אל הסעוּדה. בּאוּלם מרוּוָח, מקוּשט לתפארת, אשר בּקוֹמה התּחתּוֹנה היוּ ערוּכים שני שוּלחנוֹת ארוּכּים, מקוֹם למאה מסוּבּים, לפחוֹת. כּשלוֹשה רגעים ארכה התּנוּעה החרישית של האוֹרחים המתאספים: אִושת השׂמלוֹת של הנשים, צעדים קלים, שׂיח־ושׂיג שבּלחש עם המלצרים המנוּמסים והעדינים להפליא; וּלבסוֹף נתפּסוּ כּל המקוֹמוֹת המזוּמנים על ידי גברים וגבירוֹת שהיוּ לבוּשים הדר, אפילוּ עד כּדי מידה של יקר, וּבדרך כּלל בּקפּדנוּת בּלתּי שכיחה. רוֹב האוֹרחים היוּ גם כּאן, כּרגיל בּשוייץ, אנגלים. וּלפיכך נסתּמנוּ בּשוּלחן המשוּתּף הסימנים העיקריים האלה: נימוּסיוּת חמוּרה, כּחוֹק בּל יעבוֹר, התבּדלוּת שאינה נוֹבעת מתּוֹך גאוָה כּי אם מחוֹסר צוֹרך בּהתקרבוּת, וזוֹ קוֹרת־הרוּח שבּיחידוּת הבּאה מסיפּוּק צרכים בּדרך נוֹחה וּנעימה. מכּל העברים מבריקוֹת מַלמלוֹת צחוֹרוֹת־מצחוֹר, צוארוֹנים צחוֹרים־מצחוֹר, שינַים נכוֹנוֹת אוֹ תּוֹתבוֹת צחוֹרוֹת־מצחוֹר, פּרצוּפים וידים צחוֹרוֹת־מצחוֹר. אבל הפּנים האלה, שרבּים מהם חוֹננוּ בּיוֹפי רב, מבּיעים רק את הכּרת השלוֹם והנחת אשר להם עצמם ואת אי־ההתענינוּת הגמוּרה בּכל דבר אשר מסביב, כּלדבר שאין בּוֹ משוּם ענין בּלתּי אמצעי לאישיוּת הפּרטית, ואלה הידים הצחוֹרוֹת בּטבּעוֹת היקר ובכּפפוֹת אינן מתעוֹררוֹת לתנוּעה אלא כּדי להשיב את הצוָארוֹן לתיקוּנוֹ אוֹ לחתּוֹך את מנת הבּשׂר אוֹ למזוֹג את היין אל הכּוֹס: שוּם תּנוּעה מתּנוּעוֹתיהן אינה מבּיעה התרגשוּת שבּנפש. מסוּבּים מבּני משפּחה אחת מחליפים לפעמים בּיניהם דברי לחש על אוֹדוֹת טעמו הטוֹב של אחד המאכלים או היינוֹת או על המראה הנאה המתגלה מהרי ריגי. הבּודדים שבּתּיירים וּבתּיירות יוֹשבים זה בּצד זה גלמוּדים, אלמים, ואפילוּ אינם מבּיטים איש אל רעהוּ. ואם יִקרה לפעמים רחוֹקוֹת אשר שנַיִם מבּין האנשים האלה יִכּנסוּ בּשׂיחה איש עם רעהוּ, ודאי שידבּרוּ על מזג האויר ועל העליה להר ריגי. הסכּינים והמזלגוֹת נעים חרש על פּני הצלחוֹת, מן המאכלים יוּקח בּמידה מצוּמצמת, מקפּידים לאכוֹל את האפוּנה ואת הפּירוֹת רק בּמַזלג; המלצרים, המקבּלים על עצמם בּלי משׂים את מרוּת השתיקה הכּללית, שוֹאלים בּלחש על דבר היין אשר יבחר לוֹ האוֹרח. בּסעוּדוֹת מסוּג זה אוֹפף אוֹתי תּמיד רגש של מצוּקה ואי־נעימוּת, וּבסוֹפוֹ של דבר יוֹרדת עלי עצבוּת. דוֹמה לי כּל הזמן כּי אָשמתּי בּדבר מן הדברים, כּי הוּטל עלי עוֹנש, בּדוֹמה למה שהיה בּילדוּתי שנהגוּ להענישני על מעשׂה משוּבה בּישיבה אל השוּלחן והיוּ אוֹמרים לי דרך לעג: “שב ותנוּחַ, חביבי!” ואוָתה שעה הלם הדם הצעיר בּעוֹרקים וקוֹל מצהלוֹתיהם של אחַי נשמע מן החדר הסמוּך. לפנים הייתי מתאמץ להתגבּר על רגש זה של דכדוּך שאפפני בּמסיבּוֹת סעוּדה כּאלה, אך מעוֹלם לא עלה הדבר בּידי: כּל הפּרצוּפים המתאים האלה משפּיעים עלי השפּעה שאין לה תּקנה, ואף אנכי נעשׂה דוֹמה לאחד המתים. איני רוֹצה דבר, אין בּי כּל מחשבה, ואף אינני מסתּכּל. קוֹדם הייתי מנסה להכּנס בּשׂיחה עם שכני; אך מעוֹלם לא קיבּלתּי תּשוּבוֹת אחרוֹת מחוּץ לדיבּוּרים מנוּסחים, שכּמוֹתם ודאי נשנוּ ונאמרוּ מאה אלף פעם בּאוֹתוֹ מקוֹם וּמאה אלף פּעם על ידי אוֹתוֹ האיש. והן כּל האנשים האלה לא עדת כּסילים הם וחַסרי רגש, וּברוּר הדבר כּי רבּים מבּיניהם חיים כּמוֹני את חיי נפשם וגם רב בּיניהם מספּר האנשים אשר חייהם מוּרכּבים ומלאי ענין מחיי אנכי. ולמה איפוֹא הם מחַסרים את נפשם מאחת ההנאוֹת המשוּבּחוֹת שבּחיים – להתענג איש על חברוֹ, להתענג על האדם?

לא כן היה הדבר בּפּנסיון שלנוּ בּפּאריס, מקוֹם שם היינוּ עשׂרים איש בּני אוּמוֹת שוֹנוֹת, שוֹנים לפי משלח־ידם ואָפים, וּבהשפּעתה של מידת החַברוּתיוּת הצרפתּית היינוּ בּאים אל שוּלחן הסעוּדה המשוּתּף כּבוֹא אל מקוֹם שעשוּעים. שם רגיל היה הדבר, כּי שׂיחת המסוּבּים מקצה השוּלחן ועד קצהוּ, שׂיחה מתוּבּלת בּבדיחוֹת וּבחידוּדי מלים, נַעשׂית מן הרגע הראשוֹן לשׂיחה כּללית, אם כּי התנהלה לפעמים קרוֹבוֹת בּלשוֹן פּגוּמה. שם דיבּר כּל אחד כּכל העוֹלה על רוּחוֹ, בּלי לחשוֹש פּן יקלקל; שם היה לה למסיבּתנוּ אחד פּילוֹסוֹף משלָה, אחד וַכּחן משלה, אחד bel esprit משלה, ואף אחד פּתי סוֹפג־לעג משלה, הכּל היה לנוּ בּמשוּתּף. שם נהגנוּ לפנוֹת את השוּלחן הצדה מיד עם גמר ארוּחת הצהרים, ועל פּני המַרבד הפּוֹלט אבק היינו רוֹקדים עד לעת ערב את הריקוּד Polka בּין שרקדנוּ בּקצב וּבין שרקדנוּ לא בּקצב. שם אמנם נראינוּ כּגנדרנים ולא בּבחינת חכמים ונכבּדים, אבל היינוּ כּבני־אדם. הרוֹזנת מספרד, שקוּפּה של הרפתקאוֹת רוֹמַנטיוֹת היתה תּלוּיה לה מאחריה, והכּוֹמר האיטלקי שעם גמר סעוּדת הצהרים היה קם לדקלם את הקוֹמדיה האלוֹהית, והדוֹקטוֹר מאמריקה שהיתה לוֹ זכות לבקר בּארמוֹן טיוּלירי, והדראמַאטיקן הצעיר המגדל שׂערוֹת ארוּכּות, והפּסַנתּרנית שיצרה לפי עדוּתה היא עצמה את המַנגינה לריקוּד הפּוֹלקה המצוּינת בּיוֹתר שבּעוֹלם, והאלמנה האוּמללה יפת־התּוֹאר העוֹנדת שלוֹש טבּעוֹת־יקר לכל אחת מאצבּעוֹתיה – כּוּלנוּ התייחסנוּ זה לזה יחסים אנוֹשיים, שהיה בּהם אמנם מן השטחיוּת אך גם מן החיבּה, ונשׂאנוּ זכרוֹנוֹת על חברינוּ, מי זכרוֹנוֹת קלים וּמי זכרוֹנוֹת אמת שבּלב. ואוּלם ליד table d’hôt של אנגלים אני מהרהר לפעמים קרוֹבוֹת, בּהבּיטי אל כּל אלה המַלמָלוֹת והסרטים ומשחת השׂערוֹת ושׂמלוֹת המשי, כּי בּלבוּשי הפּאֵר האלה אפשר היה להביא אוֹשר לכמה וכמה נשים תּמימוֹת־חיים והללוּ היוּ מביאוֹת על ידי כּך אוֹשר גם לאחרים. מוּזר הוּא הדבר כּשאתּה מהרהר: כּמה ידידים ומאַהבים יוֹשבים פּה זה לצד זה, ידידים וּמאַהבים מן המאוּשרים שבּעוֹלם, והם אוּלי אינם יוֹדעים זאת. וּלעוֹלם, ואלוֹהים יוֹדע על מה ולמה, לא ידעוּ זאת, ולא ינחילוּ איש לאָחיו את האוֹשר שכּל כּך קל להם להנחילוֹ ושנפשם חפצה בּוֹ בּכל מאוֹדה.

אחַזתני עצבוּת, כּאשר יהיה עמי תּמיד עם גמר סעוּדוֹת כּאלה, וּבלי שסיימתּי לאכוֹל את קינוּח הסעוּדה יצאתי להסתּוֹבב בּחוּצוֹת העיר ורוּחי רעה עלי עד מאד. הרחוֹבוֹת הצרים והמזוּהמים וחַסרי המאוֹר, החנוּיוֹת שדלתוֹתיהן הוֹלכוֹת וננעלוֹת, הפגישוֹת עם פּוֹעלים סבוּאים ועם נשים ההולכוֹת להביא מים אוֹ עם נשים חבוּשוֹת כּוֹבעים המגששוֹת ליד הקירוֹת והחוֹמקוֹת ועוֹברוֹת על פּני הסימטאוֹת בּשלחן את מבּטן לעברים – כּל אלה לא הפיגוּ את עצבוּתי, ורק הגבּירוּ אוֹתה עוֹד יוֹתר. אפילה גמוּרה כּבר שלטה בּרחוֹבוֹת כּשפּניתי ללכת הבּיתה, בּלי הבּיט סביבי וּבלי הרהר בּשוּם דבר, ותקוָתי היתה כּי השינה תּגאָלני ממצב־רוּחי הקוֹדר. רגש מתגבּר של קוֹר לָפף את נפשי, רגש של בּדידוּת ומוּעקה כּאשר יהיה לפעמים עם אדם ללא נסיבּה בּרוּרה בּזמן שהוּא נוֹסע ועוֹבר למקוֹם חדש.

הלכתּי על פּני הרציף בּדרך אל שוייצרהוֹף, כּשאני מכוון את עינַי רק אל הצעדים אשר לרגלי, והנה הוּפתּעתּי מקוֹל נגינה מוּזרה, שהיתה גם נעימה וחמוּדה. קוֹל הנגינה השפּיע עלי בּן־רגע התעוֹררוּת של חיים. דוֹמה היה כּי אוֹר בּהיר ושוֹפע שׂמחה חָדר וּבא אל נפשי. ירדה עלי רוּח טוֹבה ועליזה. חוּש התענינוּתי הנרדם פּנה שוּב אל כּל הדברים אשר מסביב. וזוֹ יִפעת האגם והלילה שהייתי קוֹדם שוה־נפש למראֶה, הפתיעה אוֹתי עכשיו עד לחדוָה, כּמשהוּ חדש. בּן רגע אחד קלטתּי בּלי־משׂים אל קרבּי את מראה השמים הקוֹדרים, כּעין קרעים אפוֹרים על פני תּכלת אפלוּלית, המוּארים בּאור הירח העוֹלה, ואת משטח האגם כּמראה הירוֹק־הכּהה עם האוֹרוֹת המשתּקפים בּמימיו, ואת ההררים המתמַזגים בּערפל בּמרחקים, ואת קוֹלוֹת הקרקוּר של הצפרדעים הבּאים מעֵבר פראָשאָנבּוּרג, ואת שריקת השׂלוים, הרעננה מטל, המגיעה מחוֹף האגם האחר. ואוּלם הַישר למוּלי, בּמקוֹם שמשם נשמעוּ הצלילים ושאליו היתה מכוּונת בּעיקר התענינוּתי, הבחַנתּי וראיתי בּאפילה־למחצה קהל אנשים מתגוֹדד בּאֶמצע הרחוֹב בּדמוּת חצי־גוֹרן עגוּלה, וּבמרחק לא־רב מאֵצל הקהל בּן־אדם זעיר קוֹמה ולבוּש שחוֹרים. וּמאחרי הקהל וּבן־האדם הזעיר הסתּמנוּ למוּל השמים הקרוּעים – ערבּוּב כּהה ואָפוֹר וכחוֹל, – הצפצפוֹת הזקוּפוֹת העוֹלוֹת מן הגן, וּמשני צדי הכּנסיה עתּיקת הימים נזדקרוּ החוּדים החמוּרים השנַים אשר למגדלים.

הלכתי והתקרבתּי אל המקוֹם, הצלילים הלכוּ ונעשׂוּ בּרוּרים יוֹתר. שמעתּי כדי הבחָנה גמוּרה צלילי קַטרוס רחוֹקים וּמלאים, המרטטים בּאויר הערב, וקוֹלוֹת זמרה אחדים ששיסעוּ זה את זה ולא שרוּ את הנוֹשׂא אשר למַנגינה, כּי אם הבליטוּ אוֹתוֹ לסירוּגין, בּזמירת הפסוּקים הבּוֹלטים בּיוֹתר. הנוֹשׂא היה מעין ניגוּן נחמד וּמלא חן לריקוּד המאזוּרקה. קוֹלוֹת הזמרה נשמעוּ חליפוֹת קרוֹבים אוֹ רחוֹקים, פּעם עלה קוֹל טנוֹר וּפעם קוֹל בּס וּפעם קוֹל גרוֹן גבוֹה המסַלסל בּנוּסח טירוֹלי. לא שיר מנגינה היה זה, כּי אם מִרשם קל של מנגינה שנעשׁה בּיד אָמן. לא יכוֹלתּי להבין בּדיוּק את טיב הדבר, אך הדבר היה נהדר. אלה צלילי הקטרוֹס הרפים וּספוּגי החשק, זוֹ המנגינה החמוּדה והקלה וזוֹ הדמוּת הבּוֹדדת של האדם זעיר הקוֹמה וּלבוּש השחוֹרים, בּמסיבּה הדמיוֹנית של האגם האַפלוּלי והירח המציץ מבּין העננים וּשני חוּדי המגדלים העצוּמים המזדקרים בּדממה והצפצפוֹת המשחירוֹת מִתּוֹך הגן – כּל זה מוּזר אך יפה בּמידה שאין להבּיע בּמלים, או שכּן היה מראהוּ בּעיני.

המון הרשמים הבּלוּלים של החיים, הבּאים שלא מדעת, נהיוּ פּתאוֹם בּעיני בּעלי־חשיבוּת וחמוּדים. כּאילו פּרח רענן, נוֹתן ריח ניחוֹח, פּתח את ציציו בּנפשי. תּחת העייפוּת וּפיזוּר הנפש והאדישוּת לכל דבר, אשר רחשתּי רגע לפני כן, בּאַני פּתאוֹם צוֹרך בּאהבה, שפע תּקוה, חדוַת חיים סתוּמה. מה אחפּוֹץ וּמה אבקש אשר אשאף אליו? אמרתּי בּלי־משׂים לנפשי, הנה הוּא היוֹפי הפּיוּטי השת עליך מעברים, לגוֹם אל קרבּך את היוֹפי הזה לגימוֹת לגימוֹת גדוֹלוֹת, כּכל אשר תּוּכל, והתענג. מה לך עוֹד. הכּל נתוּן לך, הכּל אוֹשר…

התקרבתּי וסרתּי עד המקוֹם. האיש הקטנטן היה, כּפי שנתבּרר לי, טירוֹלי נוֹדד. הוּא נצב לפני חלוֹנוֹת בּית־המלוֹן כּשרגלוֹ הקטנה נטוּיה לפנים וראשוֹ משתּרבּב כּלפּי מעלה, וּבפרטוֹ על הקטרוֹס היה מזמר את הזמר מלא החן מתּוֹך חילוּפי־קוֹל שוֹנים. הרגשתּי מיד רגש של רוֹך כּלפּי האיש הזה ורגש תּוֹדה על התּמוּרה אשר הביא על נפשי. הזַמר, כּפי שיכוֹלתִי לראוֹת, היה לבוּש מעיל ארוֹך ושחוֹר, שׂערוֹתיו היוְ שחוֹרוֹת

וּקצרוֹת, וּלראשוֹ מצנפת נוֹשנה, מצנפת רגילה בּיוֹתר של קרתּנים. בּלבוּשוֹ לא היה שוּם סימן המעיד על שׂחקן־אָמן, ואוּלם עמידתוֹ המתגנדרת, בּתוֹספת עליצוּת ילדוּתית, תּנוּעוֹתיו וקוֹמתוֹ הזעירה – כּל זה נצטרף למראה מעוֹרר המיַת לב וגם מבדח. בּמבוֹא בּית־המלוֹן, המוּאר לתפארת, וליד החלוֹנוֹת ועל פני הגזוֹזטראוֹת נצבוּ גבירוֹת־בּקרינוֹלינות המבריקוֹת בּתכשיטי פּאֵר, וּגברים עוֹטי צוארוֹנים צחוֹרים־מצחוֹר, ושוֹמר הסף והמשרת בּלבוּשי־מַדים רקוּמי זהב; בּרחוֹב וּבתוֹך הקהל העוֹמד כּחצי־גוֹרן עגוּלה, והלאה משם על פּני שׂדרת הטיוּל, בּין עצי התּרזה הדלים, התקבּצוּ ועמדוּ מלצרים לבוּשים בּעדינוּת של חן, טבּחים אשר מצנפוֹתיהם המחוּדדוֹת וּמעיליהם הקצרים מַלבּינים מכּל לוֹבן, עלָמוֹת שלוּבוֹת מתּוֹך חיבּוּק, וּסתם מטיילים. כּוּלם, כּנראה, היוּ נתוּנים לאוֹתוֹ רגש ששלט גם בּי. כּוּלם עמדוּ בּשתיקה מסביב לזמר והאזינוּ מתּוֹך הקשבה. שׂררה דממה, רק בּהפסקוֹת הבּינַים של הזמר הלך ועבר על פני המים מרחוֹק קוֹל קצוּב של הקשת פּטיש, וּמאצל פראָשאָנבּוּרג עלוּ קוֹלוֹת הצפרדעים כּסלסוּלים מתפּזרים, ששוּסעוּ לרגעים בּשריקה הרטוּבּה והחַדגוֹנית של השׂלוים.

האיש הקטנטן היה הוֹלך וּמסלסל בּקוֹלוֹ כּזמיר בּתוֹך האפילה וּבלב הרחוֹב, פּזמוֹן אחרי פּזמוֹן וזמר אחרי זמר. ואם כּי התקרבתּי ועמדתּי קרוֹב אליו, הוֹסיפה בּכל זאת זמרתוֹ להשרוֹת עלי עוֹנג רב. קוֹלוֹ, אשר לא עוֹז לוֹ, היה נעים מאד, אך הרוֹך וחוּש הטעם והמידה, שגילה בּשימוּש הקוֹל הזה, נראוּ כּבלתּי שכיחים והעידוּ על כּשרוֹן גדוֹל שמלידה. את הניגוּן החוֹזר של כּל בּית היה מזמר בּדרך אחרת, ונראה היה כּי כּל החליפוֹת האלה רבּוֹת החן נבעוּ מקרבּוֹ על־נקלה, כּהרף עין.

בּקרב הקהל, גם מלמעלה בּבית־המלוֹן וגם מלמטה על פּני רציף הטיוּל, נשמעוּ לפעמים קרוֹבוֹת לחישוֹת מבּיעוֹת רצוֹן, וּשתיקת כּוָנה שלטה מסביב. בּגזוֹזטראוֹת וּבחלל החלוֹנוֹת הלכוּ ונתרבּוּ גברים ונשים מהוּדרים, שעמדוּ נשענים בּאוֹפן ציוּרי בּאוֹר בּית־המלוֹן. מטיילים עמדוּ מלכת, וּבצל על הטיילת התגוֹדדוּ בּכל מקוֹם ליד העצים קבוּצוֹת של גברים ונשים. על ידי עמדוּ, כּמתרחקים מן ההמוֹן, משרת וטבּח מן הסוּג המיוּחס, כּשהם מעשנים סיגרוֹת. הטבּח חש בּיוֹתר את חמדת הנגינה, וּלכל צליל זמרה גרוֹני וחד היה מנענע בּראשוֹ כּלפּי המשרת, אגב התלהבוּת והתפּלאוּת, ודחק את חברוֹ מתּוֹך הבּעה האוֹמרת: “מה דעתּך, הלזה מזמר כּהלכה?” המשרת, שבּת־צחוֹקוֹ המתמוֹגגת העידה בּפנַי על תּענוּגוֹ הרב של בּעליה, היה עוֹנה על דחיקוֹת הטבּח בּמשיכת כּתפים, כּמי שמעיד על עצמוֹ כּי לעוֹלם לא יביאוּ איש כּמוֹהוּ לידי התפּעלוּת, כּי שמוֹע שמע מימיו דברים נפלאים הרבּה יוֹתר.

בּאחת ההפסקוֹת שבּזמרה, כּשהזמר היה הוֹלך וּמכעכּע כּדי להיטיב גרוֹנוֹ, שאַלתּי את המשרת מי הוּא האיש ואם הוּא סר הנה לעתּים קרוֹבוֹת.

– כּפעמַים בּמשך הקיץ יסוּר הנה, – ענה המשרת – הוּא בּן הקנטוֹן אַרגוֹי, מין קבּצן נוֹדד.

– וכי מצוּיים עוד רבּים כּמוֹהוּ? – שאלתּי.

– ודאי, ודאי, – ענה המשרת, שלא הבין מתּחילה את עיקר שאלָתי, אלא שלבסוֹף תּפס את הענין והוֹסיף ואמר: – לגמרי לא! רק את זה האחד אני רוֹאה בּמקוֹמנוּ. אין אחרים.

אוֹתוֹ זמן סיים האיש הקטנטן את פּזמוֹנוֹ הראשוֹן, הפך בּתנוּעה זריזה את הקטרוֹס על פּניו, ואמר, כּמדבּר אל נפשוֹ, איזה דיבּוּר בּז’רגוֹן הגרמַני שלוֹ, שאנכי לא הבנתּי את פּירוּשוֹ ושעֹורר לעוּמת זה תּרוּעת צחוֹק בּקרב ההמוֹן הנצב מסביב.

– מה הדבר אשר אמר? – שאלתּי.

– הוּא אמר כּי יבש גרוֹנוֹ, והוּא מוּכן לשתּוֹת כּוֹס יין, – תּרגם לי המשרת שעמד על ידי.

– הוּא להוּט, כּנראה, אחרי השתיה?

– כּך הוּא דרכּן של הבּריוֹת הללוּ, – ענה המשרת מתּוֹך בּת־צחוֹק וּברמז של מנוֹד־ראש כּלפּי האיש.

הזמר הסיר את מצנַפתּוֹ, נפנף בּקטרוֹס שבּידוֹ והתקרב אל הבּית. בּשרבּבוֹ את ראשוֹ כּלפּי מעלה פּתח ונאַם אל האדוֹנים אשר בחלוֹנוֹת וּבגזוֹזטראוֹת: Messieurs et mesdames אמר האיש בּמבטא שהיה למחצה אִיטלקי וּלמחצה גרמני, וּכשהוּא עוֹשׂה לדיבּוּרוֹ הטעמוֹת כּדרך המוּקיוֹנים הפּוֹנים בּדברים אל הקהל “Si vous croyez que je gagne quelque chose vous vous, trompez; je ne suis qu`un puvre tiaple” הוּא הפסיק את דבריו, שהה רגע בּשתיקה; אַך מכּיון שאַף אחד לא העניק לוֹ מתּנת יד – חזר ונפנף בקטרוֹס ואמר: "A prèsent, messieurs et mesdames, je vous chanteral l’air du Righi¹ הקהל אשר מלמעלה שתק, אך שהה בּעמידתוֹ וחיכּה לפּזמוֹן החדש, וּבקרב ההמוֹן אשר מלמטה נתנוּ אנשים את קוֹלם בּצחוֹק, כּנראה, על נוּסח־הדברים המשוּנה אשר לאיש ועל אשר לא קיבּל כּל מתּנת כּסף. אני נתתּי לוֹ סַנטימים אחדים, הוּא זרק אוֹתם בּזריזוּת מיד אל יד, גנַז אוֹתם בּכיס החזיה שלוֹ, ואחרי כן חבש את כּוֹבעוֹ והתחיל שר מנגינה טירוֹלית חדשה, נעימה ורבּת חן, אשר קרא להם בּשם l’air du righi. מנגינה זוֹ, השמוּרה עמוֹ לשם סיוּם, היתה אפילוּ משוּבּחת מכּל הקוֹדמוֹת, וּבתוֹך הקהל, שנתרבּה בּינתים, נשמעוּ

מכּל הצדדים קריאוֹת רצוֹן. הוּא גמר. והוּא נפנף שוּב בּקטרוֹס, הסיר את מצנפתּוֹ, החזיק אוֹתה כּנגד פּניו, התקרב כּדי שני צעדים לעבר הבּית וחזר ואמר את המשפּט הבּלתּי מוּבן: “Me ssieurs et mesdames Si vous croyez que je gagne quelque chose”² זה, שהוּא חשבוֹ, כּנראה, לרב־סגוּלה וחריף־חכמה מאין כּמוֹהוּ, אך בּקוֹלוֹ וּבתנוּעוֹתיו הבחנתּי עכשיו כּעין סימנים של הססנוּת וביישנוּת ילדוּתית, שבּלטוּ בּחריפוּת יתירה עם קוֹמתוֹ הזעירה של האיש. קהל הצוֹפים המהוּדר עמד כּבראשוֹנה עמידה ציוּרית על פּני הגזוֹזטראוֹת וּבחלל החלוֹנוֹת, לאוֹר

האוּרים הרבּים, בּהדר התּלבּשוֹת המפוֹארוֹת; הללוּ שׂוֹחחוּ בּיניהם בּקוֹל מתאפּק שבּנימוּס, ודאי על הזַמר, זה שעמד לפניהם בּיד נטוּיה; והללוּ הבּיטוּ כלפּי מַטה וּבחנוּ בּעיניהם את הדמוּת הזעירה הלבוּשה שחוֹרים; מעל אחת הגזוֹזטראוֹת נשמע קוֹל צחוֹק עליז וּמצלצל של נערה צעירה. בּהמוֹן אשר מלמטה הלכוּ וגברוּ יוֹתר ויוֹתר קוֹלוֹת רמים של שׂיחה וּצחוֹק. הזמן אמר בּשלישית את נוּסח־הדברים שלוֹ, אך בּקוֹל רפה עוֹד יוֹתר, ולא גמר אוֹתוֹ עד תּוּמוֹ, הוֹשיט שוּב את ידוֹ עם המצנפת וחזר והוֹריד אוֹתה בּן־רגע. וּבכל מאות³ האנשים האלה, הדוּרי הלבוּשים, העוֹמדים כּמקשיבים, לא נמצא גם בּפּעם השניה אף אחד אשר יעניק לזמר מטבּע של נחוֹשת. צחוֹק ללא רחמים פּרץ מקרב ההמוֹן, דמוּת האיש הקטן, כּפי שנדמה לי, קָטנה עוֹד יוֹתר, הוּא הטיל את הקטרוֹס אל ידוֹ האחרת, הגבּיה את מצנפתּוֹ מעל לראשוֹ ואמר: “Messieurs et mesdames, je vous remercie et je vous souhaite une bonne nuit”⁴ וחָבש את המצנפת לראשוֹ. ההמוֹן הריע בּצחוֹק חדוָה. מן הגזוֹזטראוֹת התחילוּ מסתּלקים לאט לאט הגברים והנשים יפי־התּוֹאר, כּשהם משׂוֹחחים בּיניהם בּנחת. על פּני הטיילת התחיל שוּב שוֹטף זרם המטיילים. הרחוֹב, שדמם בּזמן הנגינה, נתעוֹרר שוּב מתּנוּעה, ורק אנשים אחדים צחקוּ והבּיטוּ מרחוֹק אל הזמר, בּלי לגשת אליו. שמעתּי את האיש הקטנטן ממַלמל איזה דיבּוּר כּלפּי עצמוֹ, אחרי כן הפך את פּניו, וקוֹמתוֹ כּאילוּ קָטנה עוֹד יוֹתר, וּפנה והלך בּצעדים מהירים לעבר העיר. הטיילים העליזים, שהבּיטוּ אליו, הלכוּ בּמרחק לא־רב וצחקוּ…

הייתי כּנבוֹך, לא הבינוֹתי את פּירוּש הדבר, וּבלי לזוּז ממקוֹמי וּכאיש לא יֵדע את נפשוֹ שלחתּי מן החשיכה את מבּטי אחרי האיש הקטנטן, ההוֹלך וּמתרחק, זה שהרחיב את צעדיו ועשׂה את דרכּוֹ לעבר העיר, ואחרי הטיילים שטוּפי הצחוֹק ההוֹלכים בּעקבוֹתיו. הרגשתּי כּאב וּמרירוּת,

וקשה בּיוֹתר היה רגש הבּוּשה שאחָזני בּגלל האיש הקטנטן וּבגלל ההמוֹן וּבגלל עצמי, כּאילוּ אנכי הייתי האיש אשר בּיקש מתּנת יד ולא נתנוּ לוֹ מאוּמה וצחקוּ עליו בּקוֹל. ואף אנכי, בּלי הבּט לצדדים וּבלב נלחָץ מכּאב, פּניתי ללכת בּצעדים מהירים אל מעוֹני, לעבר מבוֹא־הכּבוֹד אשר לשוייצרהוֹף. לא ניסיתי עדיין לברר לעצמי את טיב ההרגשה שבּנפשי; רק הרגש הרגשתּי כּי משהוּ חָמוּר, שלא מצא את תּיקוּנוֹ, מילא את נפשי והעיק עלי.

בּמבוֹא המפוֹאר של שוייצרהוֹף, העוֹמד בּאוֹרוֹתיו, נתקלתּי בּשוֹמר הסף, שהרתּיע את עצמוֹ בּנימוּס הצידה, וּבמשפּחה של אנגלים. גבר בּעל־בּשׂר, יפה־תּוֹאר וּגבה־קוֹמה, עם פּיאות־זקן שחוֹרוֹת מאצל הלסתוֹת כּנוּסח האנגלים, על ראשוֹ מגבעת שחוֹרה, על זרוֹעוֹ תּלוּיה ויוֹרדת שׂמיכת־דרך וּבכף־ידוֹ מקל טיוּל יקר – הלך הילוּך עצלתּים מבּיע בּטחון והוֹליך בּזרוֹעוֹ גברת לבוּשה שׂמלת משי ועל ראשה צניף עם סרטים מבהיקים וּמַלמלוֹת חמוּדוֹת להפליא. על ידם הלכה נערה צעירה, נאה ורעננת פּנים, לראשה מגבּעת הדוּרה ממלאכת שוייץ עם נוֹצת נוֹי a là mousquetaire וּמתּחת למגבּעת יוֹרדים לה סביב סביב לפניה הצחוֹרים תּלתּלים ארוּכּים של שׂער רך, כּעין הצהוֹב הבּהיר. לפניהם היתה מדלגת והוֹלכת ילדה כּבת עשׂר אדוּמת לחיים, בּרכּיה הילדוּתיוֹת לבנוֹת וּמלאוֹת והן נשקפוֹת מבּעד לתחרים דקים מן הדקים.

– לילה נהדר, – אמרה האשה בּקוֹל מתוֹק, רווּי אוֹשר, בּרגע שעברתּי על פּניהם.

– Ohe! – ענה האנגלי בּנהימת עצלתּים, כּנראה נעמוּ עליו החיים כּל כּך בּעוֹלם הזה עד שגם הדיבּור היה לוֹ למוֹתר. גם לכל האנשים ההם היה, כּנראה, מעשׂה החיים שקט ונוֹח ונקי וקל. מתּנוּעוֹתיהם וּמפּניהם נשקפה אדישוּת לחייהם של כּל האחרים וּבטחוֹן בּדבר, כּי שוֹמר־הסף ירתּיע את עצמוֹ בּפניהם הצידה ויברך אוֹתם בּקידה, וכי בּשוּבם ימצאוּ מן המוּכן את המיטה המוּצעת הנקיה ואת החדרים אשר להם, וכי כּל זה הוּא דבר הראוּי להיוֹת וכי להם המשפּט להיוֹת זוֹכים בּכל הדברים האלה – עד שאנכי השויתי בּלי משׂים את הזמר הנוֹדד, שהיה הוֹלך ובוֹרח עכשיו מפּני ההמוֹן הצוֹחק והוּא עייף ויגע ואוּלי גם רעֵב, והבינוֹתי מה הדבר אשר העיק על לבּי כּאבן כּבדה, ונפשי מלאה חימה עזה לאין הכיל על האנשים האלה. עברתּי פּעמַים על פּני האנגלי, וכל פּעם נמנעתּי מסוּר הצידה וּפגעתּי בּוֹ בּמַרפּק מתּוֹך הנאה לאין שיעוּר, וּלבסוֹף ירדתּי בּמַדרגוֹת המבוֹא של בּית־המלוֹן וּפניתי ללכת בּמרוּצה לצד העיר, בּדרך אשר בּה התחַמק האיש הקטן.

כּשהדבּקתּי שלוֹשה אנשים, שהלכוּ יחד, שאלתּי אוֹתם היכן הזמר; רמזוּ לי אגב צחוֹק על דמוּתוֹ אשר בּמרחק לא־רב. הוּא הלך בּיחידוּת, בּצעדים מהירים, איש לא התקרב אליו, והוּא עוֹד הוֹסיף, כּפי שנדמה לי, למלמל בּפני עצמוֹ מלמוּל של כּעס. הדבּקתּי אוֹתוֹ וּפניתי אליו בּהצעה שנלך יחד לאיזה מקוֹם לשבת על כּוס יין. הוּא הוֹסיף ללכת בּצעדים מהירים כּמקוֹדם, והפנה אלי את עיניו מתּוך הבּעה של אי־רצוֹן; אך לאחר שעמד על טיב הענין – נעצר מלכת.

– ולמה לא, לא אסרב, אם אדוֹני מַראה לי חביבוּת כּזו, – אמר. – הנה כּאן בּית־קפה קטן, אפשר לסוּר לשם, – הוּא מן הפּשוּטים, – הוֹסיף ואמר, בּרמזוֹ לי על מסבּאה קטנה שהיתה עוֹד פּתוּחה.

מלָתו: מן־הפּשוּטים – הביאה אוֹתי בּלי משׂים לידי מחשבה שלא ללכת עמוֹ אל בּית־קפה מן הפּשוּטים, אלא לשוייצרהוֹף, מקוֹם שם נמצאוּ האנשים אשר שמעוּ את זמרתוֹ. ואף על פּי שהוּא סירב וחזר וסירב, מתּוך מבוּכה של בּיישנוּת, לסוּר לשוייצרהוֹף, בּאָמרוֹ כּי המקוֹם הוּא מפוֹאר יתר על המידה, לא זזתּי ממה שאמרתּי, והוּא כּבר העמיד עכשיו פּנים כּמי שאינוֹ נבוֹך כּל עיקר, פּנה עמי לחזוֹר בּדרך הרציף כּשהוּא מנפנף את הקטרוֹס בּתנוּעה של עליזוּת. כּמה טיילנים בּטלים, משראוּ אוֹתי ניגש ועוֹמד אצל הזמר, בּאוּ ועמדוּ בּקרבתנוּ והקשיבוּ אל הדברים אשר דיבּרתּי אליו, ועכשיו הלכוּ בּעקבוֹתינוּ מתּוֹך שׂיח וּויכּוּח עד לפני מבוֹא המלוֹן, מתּוך תּקוה, כּנראה, כּי הטירוֹלי עתיד להעניק לקהל עוֹד משהוּ מהצגוֹתיו.

הזמנתּי בּקבּוק יין אצל המלצר שנפגש לי בּמסדרוֹן. המלצר הסתּכּל בּנוּ, בּהעלוֹתוֹ בּת־צחוֹק על פּניו, והסתּלק מאֶצלנוּ ללא כּל מַענה. ראש־המלצרים, שפּניתי אליו בּבקשה זוֹ, שמע את דברי אגב הבּעה של רצינוּת, וּלאחר שבּחן בּמבּטוֹ את הדמוּת הקטנה והבּיישנית של הזמר מכּף רגל ועד ראש – אמר בּקוֹל חמוּר לשוָמר־הסף שיוֹליכנוּ אל האוּלם אשר משׂמאל. אוּלם זה אשר משׂמאל שימש, כּנראה, מסבּאה בּשביל המוֹן־העם הפּשוּט. בּאחת הפּינוֹת שבּחדר זה עסקה שפחה גיבּנת בּשטיפת כּלים, וּמערכת הרהיטים לא כּללה אלא שוּלחנוֹת וספסלים חשׂוּפים עשׂוּיי־עץ. המלצר, שבּא לשמש לפנינוּ, הבּיט אלינוּ בּבת־צחוֹק שבּוַתּרנוּת ולעג, ואגב כּך החליף דברי־שׂיחה עם שוֹטפת־הכּלים הגיבּנת, כּשידיו תּחוּבוֹת לו בּכיסיו. הוּא רצה, כּנראה, להסבּיר לנוּ כּי אף־על־פּי שהוּא רוֹאה את עצמוֹ נַעלה לאין שיעוּר על הזמר מבּחינת המצב החברוּתי וּסגוּלוֹת האדם, הרי בעמדוֹ וּבשמשוֹ לפנינוּ לא רק שאינוֹ רואה בּכך משוּם עלבּוֹן לעצמוֹ, אלא הדבר ממש משעשע אוֹתוֹ.

– היוֹאיל להזמין יין פּשוּט? – שאל המלצר, והוּא מעמיד פּנים כּיוֹדע־דבר, רוֹמז לי בּעיניו על איש־מסיבּתי, וּמטיל מיד ליד את המַפּית.

– תּביא יין שמפּניה וּמן המין המשוּבּח בּיוֹתר, – אמרתּי

למלצר, כּשאני משתּדל לשווֹת לעצמי מראה של גאוָה ורוֹממוּת כּכל האפשר. ואוּלם גם יין השמפּניה וגם הגאוה והרוֹממוּת כּביכוֹל שבּארשת פּני – לא השפּיעו על המלצר: הוּא גיחך, שהה רגע על עמדוֹ כּשעיניו תּלוּיוֹת בּפנינוּ, הבּיט הבּטה מתוּנה אל שעוֹנוֹ העשׂוּי זהב, ויצא בּצעדים מדוּדים מן החדר כּמי שצוֹעד והוֹלך להנאתוֹ. אחרי זמן קצר חזר והוּא נוֹשׂא את היין וּבלויתוֹ שני מלצרים אחרים. שנים מן החבוּרה ישבוּ להם אצל שוֹטפת־הכּלים, והיוּ הולכים וּמהַנים בּנוּ את מבּטם בּהתענינוּת עליזה וּבבת־צחוֹק וַתּרנית, בּדוֹמה להוֹרים המבּיטים בּהנאה על ילדיהם הנעימים המשתּעשעים בּנעימוּת. רק שוֹטפת־הכּלים הגיבּנת הבּיטה אלינוּ, כּפי שנראה, לא בּלעג אלא בּהשתּתּפוּת. ואם כּי בּאִשָן של עיני מלצרים בּוֹחנוֹת היה לי גם קשה מאד וגם לא נעים לשׂוֹחח עם הזמר וּלשדלהוּ לשתיה, אף על פּי כן השתּדלתּי לעשׂוֹת את הדבר אשר לפנַי כּכל האפשר בּדרך חירוּת. כּנגד האוֹר היטבתּי לראוֹת את דמוּתוֹ. זה היה בּן־אדם זעיר, שגוּפוֹ המגוּיד בּנוּי בּמתכּוֹנת נכוֹנה, כּמעט גמד, ולוֹ שׂער שחוֹר וקשה כּזיפים, עיני־שחוֹר גדוֹלוֹת וחסרוֹת עפעפּים, המלאוֹת תּמיד לחלוּחית של דמעוֹת, וּפה קטן ונעים מאד עם הבּעת רוֹך בּקיפּוּל השׂפתים. היוּ לוֹ פּיאוֹת־זקן קצרוֹת, שׂערוֹתיו לא ארוּכּוֹת, בּגדיו פּשוּטים ודלים בּיוֹתר. הוּא היה מלוּכלך, בּלוּי בּלבוּשוֹ, שזוּף־פּנים, וּמראהוּ בּדרך כּלל כּמראה אדם מן העמלים. היה דוֹמה יוֹתר לרוֹכל עני מאשר לשׂחקן־אָמן. רק בּעיניו המבריקוֹת שלא פּסקה מהן הלחלוּחית, וּבקיפּוּל פּיו הקטן – נתבּטא דבר־מה מיוּחד הנוֹגע עד הלב. לפי מראהוּ מוּתּר היה לאמוֹד את שנוֹתיו מעשׂרים וחמש עד ארבּעים; וּבאמת היה בּן שלוֹשים וּשמוֹנה.

והנה דברים מפּרשת חייו, אשר סיפּר בּנכוֹנוּת שבּתמימוּת וּמתּוֹך כּוָנת־אמת, כּנראה. מוֹצאוֹ מאַרגוֹי. עוֹד בּילדוּתוֹ מתוּ עליו אביו ואמו; בּני משפּחה אחרים אין לוֹ. רכוּש לא היה לוֹ מעוֹלם. מתּחילה התאַמן בּמלאכת הנַגרוּת, אך לפני עשׂרים וּשתּים שנים פּגעה בּידוֹ מחלת רקב־העצמוֹת, וניטל ממנוּ כּוֹשר העבוֹדה. מילדוּתוֹ היתה מצוּיה אצלוֹ תּשוּקה לזמרה, והוּא נַעשׂה זמר. תּיירים מן הנכרים העניקוּ לוֹ לפעמים מתּנת כּסף. הוּא עשׂה את זמרתוֹ משלח־יד, וזה שמוֹנה־עשרה שנה שהוּא נוֹדד על פּני שוייץ ואיטליה ונוֹשׂא את זמרתוֹ לפני בּתּי־המלוֹן. כּל צרוֹרוֹ – הקטרוֹס והאַרנק, וארנקוֹ מכיל בּשעה זוֹ פרנק וחצי, סכוּם שהוּא עוֹמד להוֹציא עוֹד הלילה לסעוּדה ולינה. שנה שנה, זוֹ הפּעם השמוֹנה־עשׂרה, הוּא סר ועוֹבר על פּני כּל המקוֹמוֹת המפוּרסמים והמרוּבּים בּתיירים שבּשוייץ, כגון: ציריך, לוּצרן, אִינטאָרלאקן שאמוּני, וכוּ'; בּדרך סט. בּאָרנארד הוּא עוֹבר לאיטליה, וחוֹזר משם בּדרך סט. גוֹטארד אוֹ דרך סאבוֹיה. עכשיו ההליכה נעשׂתה קשה עליו, שכּן הוּא מרגיש כּי הכּאב בּרגלים, המכוּנה בּפיו בּשם מיחוּש־האיברים, הוֹלך וּמתחזק משנה לשנה בּהשפּעת ההצטננוּת, והעינים והקוֹל שלוֹ הוֹלכים ונחלשים. אף־על־פּי־כן הוּא עוֹמד עכשיו לצאת ולסוּר לאינטאָרלאקן ואל Aix־les־Bainsוּמשם ילך דרך סט. גוֹטארד הקטן לאיטליה, הארץ החביבה עליו בּיוֹתר; בּדרך כּלל נראה הדבר כּי הוּא מוֹצא קוֹרת־רוּח גמוּרה בּחייו. כּששאלתּי אוֹתוֹ למה הוּא חוֹזר למקוֹם מוֹלדתּוֹ, אם יש לוֹ שם בּני־משפּחה אוֹ בּית או חלקת אדמה – נעשׂה פּיו הקטן כּעין קיפּוּלים והעלה בּת־צחוֹק עליזה, והוּא ענה לי:

“Ohi, le sucre est bon, il est doux pour les enfants!”⁵

וקרץ בּעיניו לעבר המלצרים.

לי נשאר סתוּם לגמרי פּירוּש הדברים, ואוּלם בּמסיבּת המלצרים נשמעוּ קוֹלוֹת צחוֹק.

– אין לי שם כּלוּם, שהרי אלמלי כּך לא הייתי נע ונד, – הסבּיר לי, – וּמה שאני חוֹזר הבּיתה הוּא מפּני זה שדרך אדם להיוֹת נמשך למקוֹם מוֹלדתּוֹ.

והוא חזר שוּב על המשפּט הקוֹדם בּבת־צחוֹק של הנאה וערמוּמיוּת: “Oui, le sucre est bon” – וּמפּיו פּרץ צחוֹק שבּתמימוּת לב. המלצרים נהנוּ הנאָה מרוּבּה וצחקוּ בּקוֹל. ורק שוֹטפת־הכּלים הגיבּנת הבּיטה מתּוֹך כּוֹבד־ראש בּעיניה הגדוֹלוֹת והטוֹבוֹת על האיש הקטנטן והרימה למענוֹ את הכּוֹבע שהשמיט בּלי משׂים מעל הספסל בּשעת השׂיחה. שׂמתּי לב לכך, כּי הזמרים הנוֹדדים והלוּדרים ואפילוּ אלה שמלאכתּם עשׂיית־להטים – כּוּלם אוֹהבים לכנוֹת את עצמם בּשם אָמנים, וּמשוּם כּך רמזתּי עכשיו כּמה פּעמים לאיש־שׂיחתי כּי אני רוֹאה אוֹתוֹ כּשׂחקן־אָמן, אבל הוּא לא רצה להסכּים לכך כּי השם הזה הוֹלם אוֹתוֹ, התעסקוּתוֹ היתה בּעיניו מלאכה פּשוּטה לשם פּרנסה. כּששאלתּי אוֹתוֹ אם הוא עצמוֹ מחבּר את הפּזמוֹנוֹת שהוּא שר לפני הקהל – תּמה על השאלה המוּזרה הזאת וענה, כּי אין כּוֹחוֹ בּכגוֹן זה והללוּ הם כּוּלם שירים טירוֹליים עתּיקים.

– כּיצד, וזה הזמר על ריגי הרי אינוֹ, כּמדוּמני, מסוּג השירים העתּיקים?

– נכוֹן הדבר, זה נתחבּר לפני חמש־עשׂרה שנה בּערך. איש גרמני אחד ישב בּבּזל, איש גדוֹל בּחכמה, והוּא שיצר אוֹתוֹ. פּזמוֹן מצוּין! שיר זה, להוי ידוּע לאדוֹני, חיבּר למען התּיירים.

והוּא התחיל לקרוֹא לפני, בּתרגוּם ללשוֹן הצרפתּית, את דברי השיר על ריגי, שנפלאוּ מאד בּעיניו:

אִם עַל הַר־רִיגִי עֲלוֹת רָצִיתָ

עַד וֶגִּיס אֵין צֹרֶךְ בְּנַעֲלַיִם

(כּי נוֹסְעִים בָּאֳנִיַת קִיטוֹר).

וּמִוֶּגִיס טוֹל לְךָ מַקֵּל עָבֶה,

וְשַׁלֵּב זְרוֹעֲךָ בִּזְרוֹעַ עַלְמָה,

וְסוּר בַּדֶּרֶךְ לִשְׁתּוֹת כּוֹס יַיִן,

אַךְ אַל תַּרְבֶּה בְּמַשְׁקֶה,

כִּי הַמְבַקֵּשׁ לִשְׁתּוֹת –

חַיָּב לִקְנוֹת לוֹ זְכוּת לְכָךְ…

המלצרים טעמוּ, כנראה, טעם טוֹב בּיוֹתר בּשיר הזה, שכּן הם קרבוּ וניגשוּ אלינוּ.

– ויגיד נא לי, מי חיבּר את המנגינה לשיר הזה? – שאלתּי.

– אין כּלל מחבּר למנגינה זוֹ, סתם דבר ששרים לפני תּיירים, כּגוֹן זה צריך שיהיה בּוֹ משוּם חידוּש.

משהביאוּ לנוּ קרח ואני מזגתּי לאיש־שׂיחתי כּוֹס יין שמפּניה – נעשׂה מראהוּ כּאיש נבוֹך, והוּא התנוֹדד הנה והנה על הספסל ושלח מן הצד מבּטים אל המלצרים. הרימוֹנוּ את כּוֹסוֹתינוּ לחיי האמנים; הוּא לגם כּמחצית הכּוֹס וּמצא לנכוֹן לשקוֹע בּהרהוּרים וּלקמט את מצחוֹ כּאדם המעמיק מחשבה.

– זה ימים רבּים שלא טעמתּי יין כּזה, je ne vous dis que ça מין היין d’Asti שבּאיטליה הוּא טוֹב, אבל זה משוּבּח יוֹתר. הה, איטליה! טוֹב לחיוֹת שם! – אמר לבסוֹף.

– אמנם כּן, אנשי איטליה נוֹהגים להוֹקיר את הנגינה ואת אָמניה – אמרתּי אנכי, בּכוָנה לעוֹרר בּזכרוֹנוֹ את אי־ההצלחה שנפלה הערב בּחלקוֹ לפני שוייצרהוֹף.

– לא, – ענה הוּא, – שם אין אני מסוּגל כּלל לגרוֹם לבּריוֹת תּענוּג בּנגינה שלי. האיטלקים – הם עצמם יוֹדעי נגינה, מן המשוּבּחים שבּעוֹלם; כּוָנתי רק לפּזמוֹנוֹת הטירוֹליים, הללוּ הם בּבחינת חידוּש גם אצלם.

– ויגיד נא, האדוֹנים שם הן נדבת ידם גדוֹלה יוֹתר? – הוֹספתּי לדבּר, בּרצוֹתי לשתּף אוֹתוֹ בּזעם זה שזעמתּי על דיירי שוייצרהוֹף. – הרי שם לא יִקרה דבר כּגוֹן זה, אשר מבּית־מלון עצוּם, המאכסן עשירי־עשירים, יקשיבוּ מאה איש לזמרת אָמן ולא יעניקוּ לוֹ מאוּמה?

שאלה זוֹ ששאלתּי השפּיעה בּאוֹפן אחר לגמרי מכּפי שקיויתי.

הוּא לא התכּוון כּלל לכעוֹס עליהם; להיפך, אמירתי נתפּרשה לוֹ כּנזיפה כּלפּי כּשרוֹנוֹ שלא הצליח להביא מתּן־שׂכר והוּא השתּדל להצטדק בּעיני.

– לא תּמיד אדם יוֹצא בּשׂכר גדוֹל, – ענה ואמר, – יש מקרים שקוֹלך נפסד ואתּה עייף ויגע, הרי כּתשע שעוֹת שהיתי היוֹם בּהליכה וכל היוֹם כּמעט לא פּסקתּי מזמרה. כּגוֹן זה לא דבר קל הוּא, והנכבּדים והשוֹעים הללוּ יש ואין להם חפץ כּלל לשמוֹע שירי זמרה טירוֹליים.

– ואף על פּי כן, כּיצד יִתּכן שלא יתּנוּ מאוּמה? – חזרתּי ואמרתּי.

הוא לא הבין את פּירוּש דברי.

– לא זה הענין, – אמר: – הענין הוּא שכּאן “On est trés serré pour la police”⁶ זהוּ עיקרוֹ של דבר. כּאן אוֹסרים על האדם בּשם החוּקים הרפּוּבּליקניים להתעסק בּזמרה, וּבאיטליה מוּתּר לאדם להתהלך בּארץ כּחפצוֹ, אין מוֹחים בּידוֹ. כּאן הדבר תּלוּי בּרצוֹנם, אם רוֹצים להניח יניחוּ לך, ואם אינם רוֹצים – מוּתּר להם לחבוֹש אוֹתך בּבית־האסוּרים.

– וכי כּך הדבר בּאמת?

– ודאי. אם מזהירים אוֹתך פּעם אחת ואתּה חוֹזר וּמזמר – סכּנה לך שיוֹשיבוּ אוֹתך בּבית־הסוֹהר. פּעם כּבר הייתי חבוּש בּבית־האסוּרים זמן של שלוֹשה חדשים, – אמר אגב בּת־צחוֹק, כּאילוּ מאוֹרע זה היה מן המאוֹרעוֹת הנעימים ביוֹתר בּחייו.

– הה, איוֹם ונוֹרא! – אמרתּי אני. – וכי מה החטא בּכגוֹן זה?

– הללוּ התקינוּ כּך לפי החוּקים החדשים של הרפּוּבּליקה שלהם, – המשיך לדבּר כּשהוּא נאחז בּענין בּהתלהבוּת. – הללוּ אינם מעלים על דעתּם שצריכים להניח גם לאדם אֶביוֹן אפשרוּת של קיוּם. אלמלי מוּם זה שבּגּופי, הייתי עוֹסק בּמלאכה. ועכשיו, שאני עוֹסק בּזמרה – מה הפסד בּכך לאחרים? מה טעמוֹ של דבר? וכי העשירים רשאים לחיוֹת, ואחד כּמוֹני Un pauvre tiaple⁷אין לוֹ רשוּת אפילוּ לראוֹת חיים מה טעם לחוּקי רפּוּבּליקה כּאלה? אם כּך הדבר, הרי אין אנוּ רוֹצים בּרפּוּבליקה, וכי לא צדקתּי בּדברי אדוני הנכבּד? אין אנוּ רוֹצים בּרפּוּבּליקה, אנוּ רוֹצים… אנוּ רוֹצים פּשוּט… – לשוֹנוֹ כּשלה לרגע אחד: אנוּ רוֹצים בּחוּקים טבעיים.

הוֹספתּי וּמילאתי לוֹ את כּוֹסוֹ.

– הוּא לא שתה כּלל מן היין, – אמרתּי לוֹ.

הוּא נטל את כּוֹסוֹ לידוֹ והחוָה כּנגדי קידה.

– הרי אני יוֹדע מה שהעלה בּרצוֹנוֹ, – אמר בּמצמצוֹ בּעיניו וּבהתריסוֹ כּנגדי בּאצבּע דרך איוּם: – רצוֹנוֹ להביאני לידי שכרה ולראוֹת מה דמוּת לי בּשכרוֹני; אבל לא יהיה ולא יבוֹא, כּבוֹדוֹ לא יצליח בּכך.

– מה טעם אֶרצה להביא את כּבוֹדוֹ לידי שכּרוֹן? – אמרתּי אנכי: – לא נתכּוַנתּי אלא לגרוֹם לוֹ הנאה.

הוּא התחרט, כּנראה, על העלבּוֹן שגרם לי על ידי זה שפּירש לגנַאי את כּוָנתי, והוּא נתפּס למבוּכה, התרוֹמם ממקוֹמוֹ ונטפּל בּלחיצה אל מרפּק ידי.

– לא, לא, – אמר, ועיניו הרטוּבּוֹת הבּיטוּ בּי בּהבּעה של תּחנוּנים, – הרי מה שאמרתּי לא אמרתּי אלא בּדרך הלצה.

ואחרי כן הפליט משפּט מסוּבּך ומוּרכּב מאין כּמוֹהוּ, שתּכליתוֹ היתה להסבּיר שאני בּכל זאת אדם הגוּן.

“je ne vous dis que ça!” – אמר כּמסיים.

בּדרך זוֹ המשכנוּ אני והזמר את מסיבּתנוּ בּשתיה ושׂיחה, והמלצרים הוֹסיפוּ להתענג ללא היסוּס על המחזה, וכנראה גם התלוֹצצוּ בּנוּ. ואף על פּי שהייתי נתוּן לענין השׂיחה, לא יכוֹלתּי בּכל זאת להסיח את דעתּי מאלה, וכעסי, אני מוֹדה, הלך וגבר יוֹתר ויוֹתר. אחד מן המלצרים קם ממקוֹמוֹ, ניגש עד האיש הקטנטן, נעץ את עיניו בּקדקדוֹ של זה והתחיל מצטחק. בּקרבּי כּבר היה מן המוּכן עוֹמס גדוּש של מַשׂטמה כּלפּי האנשים שבּשוייצרהוֹף, ולא הספּקתּי עדיין לשפּוֹך על ראש מישהוּ את המשׂטמה הזאת, ועכשיו, אני מוֹדה, הרגיזני אוֹתוֹ קהל־מלצרים עד לבלי נשֹׂוא. שוֹמר־הסף נכנס החדרה ולא הסיר את כּוֹבעוֹ, וקבע לוֹ ישיבה סמוּך אצלי בּשׂוּמוֹ את מרפּקי ידיו על השוּלחן. מעשׂה אחרוֹן זה, שפּגע בּהכּרת ערכּי אוֹ בּגאַותנוּתי, הביאָני לידי בּוּלמוֹס של כּעס וגרם לכך שאוֹתה חימה רבּה עד־למַחנק שהלכה ונצטבּרה בּקרבּי בּמשך הערב תּתפּרץ החוצה. מדוּע השתּחוָה לפנַי דרך התרפּסוּת בּמבוֹא המלוֹן, כּשהייתי בּיחידוּת, ועכשיו

צנח וישב על ידי, הוֹאיל ואני יוֹשב בּמסיבּה אחת עם הזמר הנוֹדד? שטוּף הייתי כּוּלי אוֹתה חימה מפעפּעת שבּהתמַרמרוּת שהיא חביבה עלי, ואני גם מעוֹרר אוֹתה בּקרבּי לעת מצוֹא, בּנוֹח עלי רוּח כּזאת, יען היא מרגיעה את נפשי וגוֹרמת לי, לפחוֹת לעת קצרה, מין גמישוּת בּלתּי שכיחה, שפעת מרץ ועצמת כּל הסגוּלוֹת הגוּפניוֹת והמוּסריוֹת.

קפצתּי ממקוֹמי.

– על שוּם מה אתּה צוֹחק? – נתתּי בּקוֹלי על המלצר, והרגש הרגשתּי כּי על פּנַי עולה חיוָרון ועוִית עוָברת בּלי־משׂים בּשׂפתי.

– איני צוֹחק, אני רק סתם כּך, – ענה המלצר בּהרתּיעוֹ את עצמו מפּני.

– לא, צחוֹק צחקתּ לאיש הזה. וּמהיכן נטלתּ לך רשוּת לשהוֹת ולשבת כּאן בּזמן שמצוּיים כּאן אוֹרחים? אַל תּעיז עוֹד לשבת! –

נתתּי עליו בּקוֹלי.

שוֹמר־הסף קם ממקוֹמוֹ, כּשהוא ממַלמל איזה דבר, ונסוֹג לעבר הדלת.

– מה רשוּת לך להטיל צחוֹק בּפני האיש הזה ולשבת לצדוֹ בּזמן שהוּא כּאן אוֹרח ואתּה משרת? משוּם מה לא הטלתּ את צחוֹקך בּפנַי אנכי בּשעת הסעוּדה וישוֹב לא ישבתּ לצדי? וכי משוּם כּך שהוּא לבוּש מלבּוּשים דלים והוא סוֹבב וּמזמר בּרחוֹבוֹת? וכי משוּם כּך? ואנכי איש לבוּש בּגדים נאים. הוּא עני, אבל הוּא טוֹב ממך אלף מוֹנים, שכּן הוּא לא גרם עלבּוֹן לשוּם איש, ואתּה מעליב בּוֹ.

– הרי אני לתוּמי, למה זה יִרגז כּבוֹדוֹ, – ענה המשרת־יריבי כּמפחד – וכי אני מעכּב בּידוֹ מלשבת כּאן?

המלצר לא עמד על כּוָנת דברי, ונאוּמי הגרמני עלה בּתּוֹהוּ. שוֹמר־הסף עז־הפּנים ניסה לריב את ריב המלצר, אך אני השׂתּערתּי עליו בּחימה עזה כּל כּך, שהעמיד פּנים כּאילוּ גם הוּא אינוֹ תּוֹפס את דברי, ונסתּלק בּמנוֹד־ראש. שוֹטפת־הכּלים הגיבּנת, אם מפּני שהשגיחה בּמצב הרתיחוּת שלי וחָששה שמא יבוֹאוּ הדברים לידי שערוּריה, ואם מפּני שהסכּימה לדעתּי, – התחילה טוֹענת לזכוּתי, השתּדלה להתיצב בּתָּוֶך כּדי להפריד בּיני ובין שוֹמר־הסף, שיעצה לוֹ לחדוֹל מריב בּאמרה כּי הצדק עמי, ואוֹתי שידלה בּדברים כּי אשקיט את רוּחי. Der Herr hat Recht; Sie haben Recht⁸ חזרה ואמרה כּמה פּעמים. אוֹתה שעה היה פּרצוּפוֹ של הזמר עלוּב ונפחד לאין שיעוּר, והוֹאיל ולא הבין, כּנראה, מה טעם רתיחוּתי, וּמה הדבר שאני טוֹען לוֹ, הפציר בּי שאמהר ואסתּלק מן המקוֹם. אך בּקרבּי הלכה וגברה יוֹתר ויוֹתר תּאוַת דיבּוּר שוֹפעת־משׂטמה. בּזכרוֹני קם ונתעוֹרר הכּל: זה ההמוֹן אשר צחק לזמר וזה קהל השוֹמעים אשר איש מבּיניהם לא נתן לוֹ מאוּמה, ורוּחי לא אבה בּשוּם אוֹפן להֵרָגע. סבוּר אני כּי אלמלא הוַתּרנוּת מצד שוֹמר־הסף והמלצרים הייתי נכנס עמהם בּעוֹנג רב בּתגרה של מַהלוּמוֹת, אוֹ הייתי מוֹריד את מקלי על ראש העלמה האנגלית מחוּסרת־המגן. אילוּ בּסאֶוַסטוֹפּוֹל אנכי אוֹתה שעה – ודאי שקפצתּי בּתענוּג רב אל חפירתם של האנגלים, למען הכּוֹת וּמחוֹץ בּחרב.

– וּמה טעם הבאת אוֹתי ואת בּן־לויתי אל האוּלם הזה ולא אל האוּלם האחר? הלא תגיד לי! – חקרתּי את שוֹמר־הסף, בּתפסי את ידוֹ כּדי שלא יסתּלק ממני. – כּיצד נטלתּ לך רשוּת להחליט בּדבר, כּי לאוֹתוֹ איש מוּתּר לשבת בּאוּלם זה ולא בּאוּלם האחר? וכי אין הכּל שוים בּבית־המלוֹן, בּזמן שהם משלמים בּכספּם? לא רק בּארץ ששם רפּוּבּליקה, כּי אם גם בּכל העוֹלם? משוּקצת היא בּעיני זוֹ הרפּוּבּליקה שלכם!… כּזוֹ היא מידת השויוֹן. הרי לא היית מעיז להביא לחדר זה את האנגלים, אוֹתם האנגלים ששמעוּ חינם את זמרת האדוֹן הזה, הוֵה אוֹמר שכּל אחד מהם גנב ממנוּ גניבה כּדי סַנטימים אחדים, כּסף־שׂכרוֹ שהיוּ חייבים לתת לוֹ. איך העזתּ להוֹבילנוּ אל האוּלם הזה?

– אוֹתוֹ אוּלם הוא נעוּל, – ענה שוֹמר־הסף.

– לא, – נתתּי עליו בּקול, – שקר הדבר, לא נעוּל הוּא האוּלם.

– יהא שכּבוֹדוֹ יוֹדע ידיעה נכוֹנה יוֹתר.

– ודאי שאני יוֹדע, יוֹדע אנכי שאתּה משקר.

שוֹמר־הסף הפך את פּניו ונסוֹג מאצלי.

– הה, לא כּדאי לדבּר! – בּאה אמירתוֹ.

– לא, אַל תּאמר “לא כּדאי לדבּר”, אלא בּוֹא והוֹליכני בּוֹ־בּרגע אל האוּלם ההוּא.

על אף שידוּליה של הגיבּנת והפצרוֹתיו של הזמר, כּי מוּטב לנוּ להסתּלק איש לדרכּוֹ – דרשתּי לקרוֹא אלי את ראש־המלצרים והלכתּי עם בּן־לויתי אל האוּלם האחר. ראש המלצרים, מששמע את קוֹלי הנרגז וראה את פּנַי המַבּיעים התרגשוּת, לא ניסה לטעוֹן כּנגדי ואמר בּנימוּסיוּת שבּבוּז כּי רשאי אני להכּנס לכל מקוֹם שאני רוֹצה. לא יכוֹלתּי להוֹכיח לשוֹמר־הסף את שקרוֹ על פּניו, לפי שהוּא נסתּלק לוֹ עוֹד לפני שנכנסתּי לאוּלם.

האוּלם היה בּאמת פּתוּח וּמוּאָר, ואל אחד השוּלחנוֹת ישבוּ זוּג אנגלים, איש ואשה, ואכלוּ את סעוּדת הערב. ואם כּי הראוּ לנוּ לשבת אל שוּלחן מיוּחד, הלכתּי ונטלתּי מקוֹם, לי ולזמר המלוּכלך, אצל האנגלי ממש, וציויתי שיביאוּ לי הנה את בּקבּוּק היין שלא גמרנוּ להריקוֹ.

האנגלים הסתּכּלוּ, מתּחילה בּתמהוֹן וּלבסוֹף בּחימה,

בּדמוּת האיש הקטנטן, שישב על ידי כּמי שפּרחה נשמתוֹ; הללוּ החליפוּ בּיניהם איזה דיבּוּר, הגברת הרתּיעה את הצלחת מעל פּניה, הרעישה את שׂמלת המשי שלה, וּשניהם נסתּלקוּ: בּעד דלת הזכוּכית ראיתי איך האנגלי טען בּחימה אל המלצר, כּשהוּא רוֹמז וחוֹזר ורוֹמז בּידוֹ לעבר מקוֹם מוֹשבנוּ. המלצר שירבּב את ראשוֹ לתוֹך חלל הדלת והבּיט משם אל האוּלם. ואני מַמתּין הייתי מתּוֹך חדוָה שיבוֹאוּ ויוֹציאוּ אוֹתנוּ מכּאן ושתּזדמן לי לבסוֹף על ידי כּך הזדמנוּת כּשרה לשפּוֹך על ראשם את כּל הכּעס המפעפּע בּלבּי. ואוּלם לאָשרי, ואם כּי הדבר לא נעם לי בּשעתוֹ, הניחוּ לנוּ והשאירוּ אוֹתנוּ לנפשנוּ.

הזמר, שסירב קוֹדם לשתּוֹת מן היין, הריק עכשיו אל קרבּוֹ בּחפּזוֹן את כּל שארית הבּקבּוק, וכל זה כּדי להחיש את מוֹעד צאתוֹ מן המקוֹם. ואף על פּי כן הוֹדה לי בּרוֹב רגש, כּפי שנדמה לי, על הַזמנתי. עיניו הבּכיניוֹת נעשׂוּ דוֹמעוֹת וּמבריקוֹת עוֹד יוֹתר, והוּא פּתח ואמר כּנגדי משפּט־תּוֹדה מוּזר וּמסוּבּך מאין כּמוֹהוּ. וּבכל זאת מצאתי קוֹרת־רוּח מרוּבּה בּדבריו אלה, משאָמר לי, כּי אילוּ התהלכוּ כּל האנשים עם האָמנים כּמוֹני, היה רוֹאה את עצמוֹ בּטוֹב, וכי הוא מאַחל לי כּל אוֹשר וכל טוּב. יצאנוּ יחד אל המסדרוֹן.

כּאן עמדוּ המשרתים וזה יריבי שוֹמר־הסף, שכּנראה, התאוֹנן בּפניהם עלי. וכוּלם, דוֹמה לי, הבּיטו עלי כּעל מטוֹרף. המתּנתּי עד שהאיש הקטן התקרב לעבוֹר על פּני כּל הקהל הזה, וּמשהגיע לאוֹתוֹ מקוֹם הסירוֹתי את כּוֹבעי, כּשאני מעלה על עצמי הבּעה של יִראת־כּבוֹד כּכל האפשר, ולחצתּי את כּף־ידוֹ אשר עם האצבּע הנוּקשה והיבשה. המשרתים העמידוּ פּנים כּאילוּ אינם מַשגיחים בּי כּלל, ורק אחד מן החבוּרה נתן את קוֹלוֹ בּצחוֹק מלגלג.

לאחר שהזמר נפרד בּקידוֹת ונעלם בּחשיכה, עליתי אל חדרי ורציתי להפיג על ידי שינה את כּל הרשמים האלה ואת הכּעס הזה, האוילי והילדוּתי, שהשתּלט עלי באוֹפן בּלתּי צפוּי כּל כּך. ואוּלם משראיתי כּי התרגשוּתי לא תּניח לי להגיע לידי שינה, חזרתּי ויצאתי אל הרחוֹב, בּכוָנה להמשיך בּהליכה עד שתּרד עלי מנוּחה וגם, אני מוֹדה, מתּוֹך תּקוה בּלתּי בּרוּרה שאמצע הזדמנוּת ואקרא לריב את שוֹמר־הסף אוֹ את המלצר אוֹ את האנגלי, ואוֹכיח להם את כּל קשיחוּת הלב וּביחוּד את אי־הצדק שבּהתנהגוּתם. אך מלבד שוֹמר־הסף, שהשגיח בּי והפך אלי עוֹרף, לא פּגשתּי בּשוּם איש, והתחלתּי מהלך בּיחידוּת גמוּרה הלוֹך ושוֹב על פני רציף החוֹף.

כּזה הוּא איפוֹא גוֹרלה המוזר של הפּוֹאֶסיה, – הייתי הוֹלך וּמהרהר, לאחר שרוּחי נרגעה בּמקצת. – הכּל אוֹהבים אוֹתה וּמחַפּשׂים אחריה, רק אליה תּשוּקתם ואוֹתה יבקשוּ בּחייהם, ואוּלם אין איש מוֹדה בּכוֹחה, אין מוֹקיר את סגוּלת החמדה הזאת של החיים, אין מוֹקיר אוֹתה ואין מחזיק טוֹבה לאלה המביאים אוֹתם לבני־האָדם. שאַל את מי שתּשאל, את כּל הדיירים שבּשוייצרהוֹף, מה היא הטוֹבה המשוּבּחת שבּחיים? והכּל, אוֹ תּשעים למאה יענוּ ויגידוּ לך, בּהעלוֹתם על פּניהם בּת־צחוֹק שנוּנה, כּי הטוֹבה המעוּלה בּחיים היא – הכּסף. “אפשר שסברה זוֹ אינה מוֹצאת חן בּעיניך ואינה בּהתאם למוּשׂכּלים הנעלים המקוּבּלים עליך, – יאמר האוֹמר, – אבל מה לעשׂוֹת, זה סדר חיי האדם שרק הכּסף בּלבד יש בּכוֹחוֹ להביא אוֹשר לאדם. לא הייתי רשאי למנוֹע את שׂכלי מֵראוֹת את העוֹלם כּפי שהוּא, – יוֹסיף הלז לדבּר, – לאמוֹר: מראוֹת את האמת”. עלוּב הוּא שׂכלך, עלוּב הוּא אוֹתוֹ אוֹשר שאתּה משתּוֹקק אליו, ויצוּר אוּמלל אתה שאינך יוֹדע בּעצמך מה שנחוּץ לך… מה טעם עזבתּם כּוּלכם את ארץ מוֹלדתּכם, את בּני משפּחתּכם, את מלאכתּכם ואת עסקי הממוֹן שלכם, וּבאתם להצטוֹפף יחד בּלוּצרן, העיר הקטנה בּשוייץ? מה טעם הֵגַחתּם כּוּלכם הערב אל הגזוֹזטראוֹת והקשבתּם מתּוֹך שתיקה של יראת־כּבוֹד אל זמרת האביון קטן־הקוֹמה? ולוּ רצה הלז להוֹסיף וּלזמר, הייתם מוֹסיפים לשתוֹק וּלהקשיב. הלא תּגידוּ, האם בּכוֹח הכּסף, ואפילוּ בּכוֹח של מיליוֹנים, אפשר היה לעקוֹר את כּוּלכם ממוֹלדתּכם וּלקבּץ אתכם יחד בּמקוֹם נידח ששמוֹ לוּצרן? האם תּמוּרת כּסף אפשר היה להוֹציא את כּוּלכם יחד אל הגזוֹזטראוֹת וּלהמריצכם שתּעמדוּ בּמשך חצי השעה דוֹממים וקוֹפאים בּמקוֹמכם? לא! הכּוֹח המעוֹרר אתכם לפעוּלה, ואשר יֶחזק תּמיד מכּל מניעי החיים האחרים, הוּא הצוֹרך בּפּוֹאֶסיה, זה שאינכם יוֹדעים אוֹתוֹ ורק מרגישים בּוֹ והַרגש תּרגישוּ בּוֹ תּמיד, כּל עוֹד תּשאר בּנפשכם בּחינה אנוֹשית. המלה “פּוֹאֶסיה” היא נלעגת בּעיניכם וטעמה בּלשוֹנכם כּעין נזיפה שבּלגלוּג, מניחים אתּם את מציאוּתה של אהבה למשהוּ פּיוּטי אצל ילדים ואצל עלמוֹת פּתיוֹת, וצחוֹק תּצחקוּ גם לאלה; ואוּלם לעצמכם תּבקשוּ את הממשי. אך הילדים הם התּוֹפסים את החיים תּפיסה נכוֹנה; הם יוֹדעים לאהוֹב ויוֹדעים מה אדם צריך לאהוֹב וּמה הדבר המביא אוֹשר, ואתּם – החיים בּלבּלוּ וקלקלוּ אתכם בּמידה כּזאת, ששׂחוֹקכם יוֹרד על הדבר שלוֹ נתוּנה כל אַהבתכם, וּביקוּשכם הוֹלך אחרי הדבר השׂנוּא עליכם שהוּא מקוֹר אסוֹנכם. בּלבּוּלכם גדוֹל עד כּדי כּך, שאינם מבינים את חוֹבתכם כּלפּי הטירוֹלי הקבּצן, האיש שגרם לכם הנאה צרוּפה, ועם זה אתּם רוֹאים את עצמכם חייבים להתרפּס חינם, ללא תּוֹעלת וּללא הנאה לכם, לפני אחד הלוֹרדים, וּמוּכנים מאיזה טעם בּלתּי מוּבן לוַתּר למענוֹ על מנוּחתכם ונוֹחיוּתכם. איזה דבר שכּוּלוֹ הבל, איזוֹ שטוּת שאינה ניתנת להֶסבּר! ואוּלם לא דבר זה הפליאַני הערב באוֹפן מיוּחד. התעלמוּת הדעת מן הדבר המביא אוֹשר והתעלמוּת ההכּרה מן ההנאוֹת הפּיוּטיוֹת – מידה זוֹ מוּבנה לי אוֹ שאני רגיל בּה כּמעט, לפי שנתקלתּי בּה לעתּים קרוֹבוֹת בּחיים: והרִשעוּת הגסה שבּלא־יוֹדעים מצד ההמוֹן אף היא לא הפתּיעה אוֹתי כּדבר חדש; יאמרוּ מה שיאמרוּ הסַניגוֹרים של השׂכל העממי – ההמון הוּא ציבּוּר אנשים שאף אם טוֹבים הם אינם נוֹגעים זה בּזה אלא בּסגוּלוֹת טבעם הבּהמיוֹת והנתעבוֹת ואינוֹ מגלה אלא את הצד החלש והאכזרי של טבע האדם. ואוּלם איך היתה כּזאת, אשר אתּם, בּנים לעם בּן־חוֹרין ואנוֹשי, אתּם בּני הדת הנוֹצרית, אתּם בּני־אדם סתם – גמַלתּם לאיש אוּמלל וּפוֹשט־יד, חלף ההנאה הצרוּפה אשר גרם לכם, רק קרירוּת־לב ולגלוּג? אך לא כן הדבר, בּארצכם מצוּיים בּתּי־מַחסה בּשביל קבּצנים. – קבּצנים אינם במציאוּת, אסוּר הדבר שיהיוּ נמצאים, ואסוּר שיהא נמצא רגש של רחמנוּת, זה המשמש יסוֹד לקבּצנוּת. – ואולם האיש ההוּא עשׂה את מלאכתּוֹ, גרם לכם שׂמחה, הוּא התחנן אליכם כּי תּתּנו לו מתּנת־יד מן המוֹתר אשר בּידכם, חלף עמלוֹ אשר השתּמשתּם בּוֹ. ואתּם, מתּוֹך אוּלמיכם הגבוֹהים

ורבּי־הפּאֵר, התבּוֹנַנתּם בּוֹ בּבת־צחוֹק קרה כּהתבּוֹנן בּדבר בּלתּי־שכיח, וּבכל עדתכם, כּמאה איש מאוּשרים ועשירים, לא נמצא אף אחד, אף אחת, אשר ישליך לוֹ מתּנת כּסף קטנה! והוּא, המבוּיש, הלך ונסתּלק מעל פּניכם, וזה ההמוֹן חסר־הבּינה, הצוֹחק את צחוֹקוֹ, לא אחריכם רדף ולא בּכם הטיל עלבּוֹנוֹת על־דבר היוֹתכם קרי־לב, אַכזרים ונבלים; על־דבר אשר לקחתּם לכם בּגניבה את התּענוּג אשר הוא גרם לכם – על כּל אלה העליבוּ אוֹתוֹ.

“בּשביעי ליוּלי שנת 1857 עמד זמר נוֹדד עני לפני בּית־המלוֹן שוייצרהוֹף בּלוּצרן, מקוֹם שם מתאַכסנים אנשים מוּפלגים בּעשירוּת, ונשׂא את זמרתוֹ וּפרט על הקטרוֹס בּמשך חצי שעה. כּמאה איש הקשיבוּ אל זמרתוֹ. הזמר פּנה שלוֹש פּעמים אל קהל השוֹמעים וּביקש מתּנת־יד. איש לא נתן לוֹ מאוּמה, ורבּים הלעיגוּ בּוֹ בּצחוֹקם”.

זהוּ דבר לא מן הדמיוֹן, כּי אם מאוֹרע מן המציאוּת. וכל הרוֹצה לבדוֹק את הדבר יוּכל לחקוֹר בּענין זה את הדיירים הקבוּעים של שוייצרהוֹף, ויש בידוֹ לעיין ולמצוֹא בּעתּוֹנים את שמוֹת התּיירים שהתאכסנוּ בּשביעי ליוּלי בּבית המלוֹן שוייצרהוֹף.

הנה המאוֹרע שההיסטוֹריוֹנים שלנוּ חייבים לרשוֹם לזכּרוֹן בּאוֹתיוֹת אשר לא תּמָחינה. זהוּ מאוֹרע אשר בּערכּוֹ וּבבחינתוֹ הרצינית וּבמשמעוּתוֹ העמוּקה לאין שיעוּר הוּא עוֹלה על כּל העוּבדוֹת הנרשמוֹת לזכּרוֹן בּעתּוֹנים וּבספרי ההיסטוֹריה. אשר האנגלים הרגוּ עוֹד אלף איש מן הסינים על־דבר אשר אינם קוֹנים סחוֹרוֹת בּכסף, וארצם בּוֹלעת את כּל המטבּע העשׂוּיה מַתּכת; אשר הצרפתּים הרגוּ עוֹד אלף איש מן הקבילים בּשל התּבוּאה הגדלה בּשפע באַפריקה ויען כּי המלחמה המַתמידה נוֹחה היא לטיפּוּח הגייסוֹת; כּי השגריר התּוּרכּי בּניאַפּוֹלי אינוֹ רשאי להיוֹת איש הנמנה על זרע היהוּדים, וכי הקיסר נַפּוֹליוֹן מטייל בּרגל על פּני Plombires וּמסבּיר לבני עמוֹ מעל דפּי העתּוֹנים כּי הוּא מוֹלך לפי רצוֹן העם, – כּל אלה הם מלים הבּאוֹת לשם גילוּי אוֹ כּיסוּי של דברים הידוּעים מכּבר; ואוּלם אוֹתוֹ המאוֹרע שאֵירע בּלוּצרן בּשביעי ליוּלי נראה בּעיני כּחדש וּמוּזר, והוּא שייך לא אל תּכוּנוֹת הקבע הרעוֹת של טבע האדם, כּי אם אל תּקוּפת התפּתּחוּת מסוּימת של החברה. זוֹהי עוּבדה שיש לצרפה לא אל תּוֹלדוֹתיהן של עלילוֹת האדם, כּי אם לתוֹלדוֹתיהן של הקִדמה והציביליזציה..

כּיצד עוּבדה לא־אנוֹשית זוֹ, שאינה עלוּלה להתרחש בּשוּם כּפר גרמני אוֹ צרפתּי אוֹ איטלקי, יכלה להתרחש כּאן, מקוֹם שהציביליזציה והחוֹפש והשויוֹן הגיעוּ למעלה עליוֹנה, מקוֹם שמתקבּצים נאוֹרי התּיירים מקרב העמים הנאוֹרים בּיוֹתר? מה טעם בּני־אדם אלה, המפוּתּחים וההוּמאניים, העלוּלים בּדרך כּלל לעשׂוֹת כּל מעשׂה הגוּן והוּמאני, אין להם רגש אנוֹשי נוֹבע מן הלב לשם מעשׂה חסד אישי? מה טעם האנשים האלה, שבּבתּי־נבחריהם וּבאסיפוֹתיהם וּבאגוּדוֹתיהם ידאגוּ בּשקידה יתירה למצבם של סינים ללא נישׂוּאין בּהוֹדוּ וּלהפצת הנַצרוּת וההשׂכּלה בּאפריקה ולהקמת אגוּדוֹת השוֹאפוֹת להשבּחת כּל המין האנוֹשי – לא יוּכלוּ למצוֹא בּנפשם את הרגש הפּשוּט והראשוֹני אשר מאדם לאדם? האוּמנם נעלם הרגש הזה, וּבמקוֹמוֹ בּאוּ הגנדרנוּת, אהבת הכּבוֹד ואהבת הבּצע, והן משמשוֹת קו לאנשים האלה גם בּבתּי־נבחריהם וּבאסיפוֹתיהם וּבאגוּדוֹתיהם? האוּמנם כּן הוּא, אשר התאַגדוּת בּני־אדם, מוּשׂכּלת ואוֹהבת עצמה, זוֹ המכוּנה בּשם ציביליזציה, סוֹתרת וּמעבירה מן העוֹלם את הצוֹרך בּהתאַגדוּת טבעית מתּוֹך אהבה? והאם זה הוּא אוֹתוֹ השויוֹן אשר לשמוֹ נשפּך דם נקי לאין שיעוּר ונעשׂוּ מעשׂי תּוֹעֵבה לאין קץ? האם העמים, כּדרך הילדים, עלוּלים להיות מאוּשרים בּצלילה בּלבד של המלה שויוֹן?

השויוֹן בּפני החוֹק? אך האם חייהם של בּני־האדם הוֹלכים וּמתרחשים בּמילוּאָם בּתחוּמוֹ של החוֹק? רק אחד מאֶלף מכּל המוֹנם שייך לבחינת החוֹק, וכל השאר הוֹלך וּמתרחש מחוּץ לגבוּלוֹ, אלא בּתחוּם המידוֹת וההשקפוֹת של החברה. וּבחברה הֹווה הדבר אשר המשרת הדוּר הוּא בּלבוּשוֹ מן הזמר והוּא מעליב בּוֹ ללא הֵעָנש. אני הדוּר בּלבוּשי מן המשרת וּמעליב בּוֹ ללא הענש. שוֹמר־הסף רוֹאה אוֹתי כּנַעלה עליו ואת הזמר כנמוּך בּמעלָה ממנוּ; וּכשהתחבּרתּי אל הזמר – ראה את עצמוֹ דוֹמה לנוּ בּמעלה והתחיל נוֹהג בּגסוּת. התחלתּי נוֹהג בּשוֹמר־הסף יהירוּת שבּחוּצפּה – ושוֹמר־הסף חזר וראה את עצמוֹ פּחוּת ערך ממני. המשרת נהג לגבּי הזמר יהירוּת שבּחוּצפּה – והזמר ראה את עצמוֹ פּחוּת ערך מן המשרת. וכי כּזוֹ היא המדינה החפשית, הקרוּיה בּפי הבּריוֹת בּשם מדינה חפשית ממש, זוֹ שבּה עלוּל אֶזרח, ויהא אפילוּ אזרח אחד יחיד, להיוֹת חבוּש בּבית־האסוּרים על־דבר אשר עשׂה את המלאכה האחת שבּידוֹ הפּוֹדה אוֹתוֹ ממיתת רעב, והוּא לא גרם בּכך תּקלה אוֹ הפרעה לאיש מן האנשים?

יצוּר אוּמלל ועלוּב הוּא בּן־האדם, על כּל הצוֹרך שלוֹ בּהכרעוֹת החלָטיוֹת, והוּא מוּשלך לתוֹך אוֹקינוֹס זה, רחב־הידים ואחוּז־התּנוּעה תּמיד של הטוֹב והרע, של עוּבדוֹת והסברוֹת והפכים! מימוֹת עוֹלם יגעוּ ועמלוּ בּני־אדם למען הזז את הטוֹב לעבר אחד ואת הרע לעבר האחר. דוֹרוֹת יִנקוֹפוּ וּככל אשר יטיל השׂכל הצרוּף של האדם, בּכל מקוֹם שהוּא, על אחת מכפּוֹת המאזנַים אשר לטוֹב ואשר לרע – כּפּוֹת המאזנים לא תּרעדנה, וּמזה וּמזה הטוֹב והרע שקוּלים ועוֹמדים. אילוּ רק הִרגיל האדם את עצמוֹ להמנע מן השיפּוּט וּמדרך המחשבה החריפים וההחלטיים, וּלהמנע מתּת מענה על שאלוֹת שלא ניתּנוּ לוֹ לאדם אלא בּבחינת שאלוֹת שאין להן פּתרוֹן לעוֹלם! אילוּ רק הבין לדעת, כּי כל מחשבה היא אמיתּית וכוֹזבת כּאחת! כּוֹזבת היא לפי חד־צדדיוּתה, לפי חוֹסר כּוֹחוֹ של האדם לתפּוֹס את האמת כּתוּמה, ואמיתּית לפי שהיא מבטאה את הצד האחד של שאיפוֹת האדם. תּחוּמים תּחמוּ להם בּני־האדם בּתוֹהוּ־ובוֹהוּ זה של הטוֹב והרע, המתנוֹעע בּלי־הפוּגוֹת וּגבוּל לוֹ אַין וערבּוּבוֹ לבלי־קץ, העבירוּ קוים מדוּמים על פּני הים הזה, ועכשיו הם מצפים ועוֹמדים, שהים ייחלק לפי תּכניתם. כּאילוּ אין סוּגי חלוּקה אחרים למיליונים, מנקוּדת־ראוּת שוֹנה לגמרי וּבשטח אחר לגמרי. אמנם נכוֹן הדבר, כּי אלה סוּגי החלוּקה החדשים הוֹלכים ונשלָמים בּמשך מאוֹת בשנים, ואוּלם גם מאוֹת־השנים מספּרן עוֹלה ויעלה בּמספר מיליוֹנים. הציביליזציה – טוֹבה, הבּרבּריוּת – רעה; החירוּת – טוֹבה, העבדוּת – רעה. והנה הדעת המדוּמה הזאת משמידה את שאיפוֹת הטוב, האינסטינקטיביוֹת והראשוֹניוֹת והבּרוּכוֹת בּיוֹתר אשר בּטבע האדם. וּמי יגדיר ויאמר לי מהי בּעצם החירוּת, מהי העריצוּת, מהי הציביליזציה, מהי הבּרבּריוּת? והיכן הוּא הגבוּל בּין זוֹ לזוֹ? אי האיש אשר קנה־המידה הזה שלם בּנפשוֹ כּל כּך, שהוּא מסוּגל למדוֹד את העוּבדות החוֹלפוֹת והמסוּבּכוֹת? אי האיש אשר כּוֹח שׂכלוֹ עצוּם בּמידה כּזאת, שיוּכל לתפּוֹס לפּחוֹת את כּל העוּבדוֹת כּוּלן של העבר העוֹמד ללא נוֹע ולהביא אוֹתן בּמשקל? וּמי האיש אשר ראה מצב־דברים שאין בּוֹ בּבת אחת מן הטוֹב וּמן הרע? וּמהיכן אני יוֹדע, אשר בּראוֹתי את האחד מרוּבּה מחברוֹ אין ראייתי זוֹ נגרמת על ידי כּך שאני עוֹמד בּמקום לא־נכוֹן! וּמי האיש המסוּגל להנתק בּכוֹח שׂכלוֹ מן החיים, לפּחות לרגע אחד, עד כּדי כּך שיוּכל להשקיף אליהם דרך־חירוּת מגבוֹה? יש לנוּ רק מוֹרה־דרך אחד הנעלה על כּל טעוּת, הוּא רוּח היקוּם המפעֵם את כּולנוּ יחד ואת כּל אחד ואחד לחוּד, הנוֹתן בּלבּנוּ את השאיפה למַה שנחוּץ; הוּא הוּא הרוּח המכּה על העץ ואוֹמר לו גדל לקראת השמש ועל הצמח יצוה לפזר את זרעוֹ לעת הסתיו ואוֹתנוּ יצוה להִלחץ איש אל אחיו בּלא יוֹדעים.

ואת קוֹל הבּרכה האחד הזה, שאין לפניו שגגה, יחריש אוֹתוֹ מֵרוץ־המוּלה של התפּתּחוּת הציביליזציה. מי דוֹמה יוֹתר לאדם וּמי דוֹמה יוֹתר לפרא: האם אוֹתוֹ איש מן הלוֹרדים אשר בּראוֹתוֹ את הלבוּש הבּלוּי אשר לזמר קם ויצא בּחרי־אף מאצל השוּלחן, ונתוֹן לא נתן לאיש הזה חלף עמלוֹ אף כּחלק המיליוֹן מהוֹנוֹ, ועכשיו, שׂבע ושוֹכן בּחדר־מנוּחוֹת מלא אוֹר, ידוּן בּמנוּחת נפש בּעניני סין, בּהצדיקוֹ את מעשׂי הרצח הנעשׂים בּארץ ההיא, אוֹ זה הזמר קטן־הקוֹמה, הצפוּי למאסר ואין בּכיסוֹ אלא הסכוּם של פרנק אחד – והוּא מתהלך זה כּעשׂרים שנה על פּני הרים וּבקעוֹת, בּלי לגרוֹם תּקלה לשוּם אדם, וּמצמיח נחמה בּלבּוֹת האנשים בּכוֹח זמרתוֹ, הוּא הזמר אשר העליבוּ בּוֹ הערב וכמעט גרשוּהוּ בּחרפּה, ואשר יצא יגע ורעֵב וּמבוּיש לבקש לוֹ משכּב לילה פּני מַצע תּבן נרקב?

אוֹתוֹ זמן קלטה אזני בּדממה המלאה וּממרחק רב מעֵבר העיר את צלילי הקטרוֹס הקטנטן וקוֹל זמרתוֹ.

לא נכוֹן הדבר, הרהרתּי בּלי משׂים, אין אתּה רשאי לחמוֹל על זה וּלהתמרמר על רוֹב־העוֹשר אשר לאוֹתוֹ איש מן הלוֹרדים. מי שקל וידע את מידת האוֹשר הצפוּנה בּנפש כּל אחד מן האנשים האלה? זה הזמר ודאי יוֹשב לוֹ עכשיו בּאיזה מקוֹם על סף־בּית מזוּהם, מסתּכּל בּשמים המזהירים עטוּרי־הירח, וּמזמר בחדוָה בּלב הלילה החרישי המלא ריחוֹת ניחוֹח; בּנפשוֹ אין תּרעוֹמת ואין כּעס ואין חרטה. וּמי יוֹדע מה מתרחש בּשעה זו בּנפש כּל האנשים ההם אשר מעֵבר לקירוֹת החדרים הגבוֹהים והמפוֹאָרים? מי יוֹדע אם כּל אלה יחד צוֹפנים בּנפשם מנה של חדוַת־חיים, רבּת־חסד ושאנַנה, כּזוֹ הצפוּנה בּנפש האיש הקטנטן ההוּא? גדוֹלה וּרחבה מני ים היא מידת החסד והחכמה אשר למי שאמר ונתן זכוּת קיוּם לכל ההפכים האלה. רק לָך, תּוֹלעת־איש עלוּבה, אשר תּתייהר, ללא כּל הצדקה, להגיע עד חקר חוּקיו וּמגמוֹת־חפצוֹ, רק לך הם נראים כּהפכים. בּרוֹב חסדוֹ ישקיף ממרוֹמי האוֹר אשר לאין־קץ, ויעלוֹז למראה ההרמוֹניה האין־סוֹפית אשר בּקרבּה אתּם רוֹחשים כּוּלכם כּהפכים מעוֹלם ועד־עוֹלם. בּגאוָתך אמרתּ להוֹציא את עצמך מחוּקי הכּלל. לא, גם אתּה, על כּעסך הקטן והתּפל אשר כּעסתּ על המשרתים – גם אתּה נַענית לאוֹתוֹ צוֹרך הרמוֹני המבקש את הנצחי ואת האין־סוֹפי…

1857.

I

היה סתיו. בּדרך־המלך נסעוּ שתּי מרכּבוֹת בּדָהרה מהירה. בּמרכּבה הקִדמית ישבוּ שתּי נשים. האחת היתה גברת, כּחוּשה וחיורת. האַחרת – משרתת שפּניה מבהיקים מאַדמוּמית ואיבריה מלאים. שׂערוֹתיה הקצרוֹת והיבשוֹת היוּ משתּרבבוֹת ויוֹצאוֹת לה מתּחת למגבּעתּה, שדהה צבעה, וכף ידה אדוּמת העוֹר, הנתוּנה בּכפפה מרוּפּטת, היתה הוֹלכת ומחזירה את השׂערוֹת לתיקוּנן. חָזה הרם, העטוּף מטפּחת מעשׂה מַרבד, הפיק בּריאוּת; עיניה השחוֹרוֹת והמהירוֹת הבּיטוּ לפעמים דרך החלוֹן אחרי השׂדוֹת הנסוֹגים והוֹלכים, פּעמים הסתּכּלוּ מתּוֹך היסוּס בּפני הגברת, וּפעמים סקרוּ מתּוֹך אִי־מנוּחה את פּינוֹת המרכּבה. כּנגד חָטמה של המשרתת התנַדנדה, תּלוּיה לצד הרשת, המגבּעת אשר לגברת, על בּרכּיה שכב כּלבלב, רגליה בּצבּצוּ מעל פני התּיבות הניצבוֹת על הרצפּה, והיוּ מַקישוֹת עליהן קלוֹת, לרעש הנדנוּד של צירי המרכּבה וּלקוֹל ההצטלצלות של השמשוֹת.

הגברת, כּשידיה שלוּבוֹת על בּרכּיה ועיניה עצוּמוֹת, התנדנדה בּלָאט על הכּרים, שהניחוּ לה לצד גבּה, והשתּעלה שיעוּל מחוּנק בּקרב החזה מתּוֹך הקמָטה קלה של הפּנים. לראשה ענדה שביס לילה לבן וצניף כּחוֹל, שהיה קשוּר לה על צוָארה העדין והחיור. שביל ישר, שהלך והתעלם מתּחת לשביס, חָצה את השׂערוֹת הצהבהבוֹת, המשוּחוֹת והמשוּטחוֹת בּמידה יתירה, ולוֹבן העוֹר של שביל נרחב זה הפיק משהוּ מן המות. העוֹר הכּמוּש, הצהוֹב בּמקצת, חיפּה חיפּוּי לא־מהוּדק את יצוּרי הפּנים הנאים והדקים, והאדים על הלחיים ועל בּליטוֹתיהן של הלסתוֹת. השׂפתים היוּ יבשוֹת וחַסרוֹת־מנוּחה, הריסים הצנוּמים לא נסתּלסלוּ, וחלוּק הדרך העשׂוּי אריג נתקפּל קיפּוּלים ישרים על פּני החזה הנוֹפל. ואם כּי העינים היוּ עצוּמוֹת, הפיקו פּני הגברת עייפוּת ורוֹגז ועינוּי.

המשרת, נשען על כּוּרסת מוֹשבוֹ, נמנם על גבּי דוּכן המרכּבה, העגלוֹן של מרכּבת הדוֹאר, המצעק לסירוּגין על הסוּסים, הריץ בּזריזוּת את רביעיַת הסוּסים המגוּדלים וּמכוּסי הזיעה, כּשהוּא נפנה מזמן לזמן אל העגלוֹן האחר, הנוֹתן את קוֹלוֹ על סוּסיו מן הכּרכּרה אשר מאחוֹר. העקבוֹת הרחבוֹת והמקבּילוֹת של חישוּקי הגלגלים נמשכוּ בּקו עז וישר על פּני מַדמנַת הסיד של הדרך. השמים היוּ אפוֹרים וקרים, ערפל טחוֹב הסתּנן על השׂדוֹת ועל הדרך. בּתוֹך המרכּבה שׂרר מחנק, נדף ריח של אוֹדֶקוֹלוֹן ואבק. החולָה הסיטה את ראשה לאחוֹר וּפקחה את עיניה. העינים הגדוֹלוֹת היוּ רבּוֹת זוֹהר וצבען הכּהה נאה להפליא.

– שוּב, – אמרה החוֹלה, כּשהיא מסיטה מתּוֹך עצבּנוּת בּידה הנאה והצנוּמה את קצה המעיל של המשרתת, שנגע נגיעה כּל־שהיא בּרגלה, וּפיה התעוות אגב כּך עוִית של חוֹלָניוּת. מַטרוֹשה אספה בּשתּי ידיה את כּנפוֹת המעיל, קמה על רגליה האַמיצוֹת והלכה וישבה בּמקוֹם מרוּחק יוֹתר. פּניה הרעננים נשטפוּ בּאַדמוּמית מבהיקה. עיניה הכּהוֹת והנהדרוֹת של החוֹלה תּרוּ בּסַקרנוּת עזה אחרי תּנוּעוֹתיה של המשרתת. הגברת נשענה בּשתּי ידיה אל מקוֹם מוֹשבה ורצתה אף היא להתרוֹמם, כּדי לזוּז ולשבת בּמַעלה המקוֹם; ואוּלם כּוֹחוֹתיה עזבוּה. פּיה התעקם, וּבכל מלוֹא פּניה הסתּמנה עוית של לעג־רשעוּת ושל חוֹסר אוֹנים. “אילוּ עזרתּ לי, לפּחות!… אַה, אין צוֹרך בּכך! אוּכל גם בּכוֹח עצמי, ורק שלא תּטילי עלי אוֹתם השׂקים שלך, חסד זה עשׂי־נא עמי!… אבל מוּטב שתּסַלקי את ידיך, אם אינך מבינה לעשׂוֹת כּהוֹגן!” הגברת עָצמה את עיניה, אבל העיפה שוּב את ריסיה אל מעלה והסתּכּלה בּמשרתת. מַטרוֹשה, שהבּיטה אל גברתּה, נשכה את שׂפתה התּחתּוֹנה המבהיקה בּאַדמוּמיוּתה. אנחה כּבדה התרוֹממה מחָזה החוֹלה, אך האנחה לא הגיעה לסיוּמה ונהפּכה לשיעוּל. החוֹלה הסַבּה את פּניה המעוּוָתים ואחזה בּשתּי ידיה בּחָזה. וּלאחר שפּסק שיעוּלה, חזרה ועצמה את עיניה ויָספה לשבת בּלי־נוֹע. המרכּבה והכּרכּרה נכנסוּ לתחוּמוֹ של כּפר. מטרוֹשה הוֹציאה יד מגוּשמת מתּחת למטפּחת והצטלבה.

– מה כּאן? – שאלה הגברת.

– תּחנה, גברתּי.

– שמא תּגידי לי מה־טעם אתּ מצטלבת?

– בּית־יִראה, גברתּי.

החוֹלה נפנתה אל החלוֹן והתחילה מצטלבת בּמתינוּת, כּשהיא מסתּכּלת בּמלוֹא עיניה הגדוֹלוֹת בּבית־היראה הכּפרי, הגדוֹל והבּנוּי־עץ, שמרכּבת החוֹלה עקפה אוֹתוֹ עכשיו.

המרכּבה והכּרכּרה נעצרוּ יחד ליד בּנין התּחנה. מן הכּרכּרה ירדוּ בּעלה של החוֹלה והרוֹפא, ונגשוּ אל המרכּבה.

– כּיצד אתּ מרגישה את עצמך, גברתּי? – שאל הרוֹפא בּמַששוֹ את הדוֹפק.

– וּמה, חביבתי, המרגישה אתּ עייפוּת? – שאל הבּעל בּצרפתּית, – שמא אתּ רוֹצה לרדת מן המרכּבה?

מטרוֹשה אספה את צרוֹרוֹתיה והתכּנסה לקרן־זוית שלא להפריע את המשׂוֹחחים.

– כּך, הכּל כּמו שהיה, – ענתה החוֹלה. – לא ארד מן המרכּבה. – הבּעל שהה על ידה זמן־מה והלך ונכנס אל בּית־התּחנה. מטרוֹשה קפצה וירדה מן המרכּבה, וּפנתה לרוּץ על בּהוֹנוֹת רגליה בּדרך המַדמנה אשר לעֵבר החצר.

– אפילוּ אם אני שרוּיה בּמַחלתי, אין זה טעם שאדוֹני יִמנע את עצמוֹ מארוּחת בּוֹקר, – סחה החוֹלה, אגב בּת־צחוֹק קלה, כּלפּי הרוֹפא שעמד לפני החלוֹן.

“הללוּ אינם מעלים אוֹתי כּלל על לבּם, – הוֹסיפה וסחה לעצמה בּרגע שהרוֹפא, לאחר שסר מעל פּניה בּצעדים מדוּדים, התחיל עוֹלה בּריצה על פּני כּבש הכּניסה של בּית־התּחנה. – הללוּ שרוּיים בּטוב, וּמה אִיכפּת לי. הה! אל אלוֹהים!”

– מה דעתּוֹ, אֶדוּאַרד אִיבנוֹביץ', – אמר הבּעל בּהתחבּרוֹ אל הרוֹפא וּבשפשפוֹ את ידיו אגב חיוּך, – ציויתי שיביאוּ לכאן את תּיבת היינוֹת, מה דעתּוֹ של מר בּענין זה?

– מוּתּר, – השיב הרוֹפא.

– וּמה מצבה? – שאל הבּעל מתּוֹך אנחה, בּהשפּילוֹ את קוֹלוֹ וּבמשכוֹ את גבּוֹת עיניו.

– הרי כּבר אמרתּי: אין בּכוֹחה להגיע לאיטליה, והלוַאי שתּבוֹא עד מוֹסקוָה. וּביחוּד מזג־האויר הזה.

– וּמה לעשׂוֹת עכשיו! הה, אלי! אלי! – הבּעל חיפּה בּידוֹ על עיניו. – הגישה לכאן, – חזר ואמר למשרת, שהכניס את תּיבת היינוֹת.

– ראוּי היה להשאירה בּבּית, – ענה הרוֹפא אגב משיכת כּתפים.

– שמא יאמר לי, מה יכוֹלתּי לעשׂוֹת? – החזיר הבּעל דברים, – הן השתּמשתּי בּכל התּחבּוּלוֹת כּדי לעכּב בּידה; טענתּי לפניה גם בּדבר ההוֹצאוֹת, גם בּדבר הילדים שנצטרך לעזוֹב אוֹתם לנפשם, וגם בּדבר העסקים שלי, – והיא אוֹטמת את אזניה משמוֹע. היא מַתקינה לעצמה תּכניוֹת לשם החיים בּחוּץ־לארץ, כּאילוּ היתה בּריאה וּשלמה. ואילוּ אמרוּ להסבּיר לה את מצבה, היוּ מקרבים את מוֹתה.

– הרי זה קרוֹב בּין כּך וכך, הגיעה השעה שידע את הדבר, וַסילי דמיטריץ'. אין אדם יכוֹל לחיוֹת בּזמן שאין לוֹ ריאָה, ואין דרכּה של ריאָה לצמוֹח ולגדוֹל מחדש. הדבר מעציב וּמצעֵר, אך מה לעשׂוֹת? מר ואנכי חייבים עוֹד להשתּדל רק בּזאת, שהקץ המזוּמן לה יהא מרוּבּה בּשלוָה כּכל האפשר. עכשיו הגיעה שעתּוֹ של הכּוֹמר.

– הה, אלי! יתאֵר לעצמוֹ מה יִהיה עלי אם אבוֹא להעלוֹת לפניה ענינים של שכיב־מרע. יהיה מה שיהיה, ואני לא אזכּיר לפניה ענין זה. הן מר מכּיר את נדיבוּת לבּה…

– ואף על פּי כן, ינסה נא מר להשפּיע עליה כּי תסכּים להשהוֹת את הדבר עד שתּהא דרך־חוֹרף מתוּקנת, – אמר הרוֹפא בּהנידוֹ את ראשוֹ לשם הטעמה יתירה, – שאם לא כּן עלוּלה לבוא תּקלה באמצע המסע…

– אַקסיוּשָה, אַ, אקסיוּשָה! – צווחה הבּת של מנהל התּחנה, בּהפשילה על ראשה את מעיל הפּרוָה הקצר ורגליה בוֹססוֹת בּתוֹך המדמנה אשר על פּני כּבש הכּניסה האחוֹרי, – בּוֹאי ונלך לחזוֹת בּגברת השירקינית; מסַפּרים שמוֹליכים אוֹתה לחוּץ־לארץ בּשל מַחלת חָזה. עדיין לא ראיתי מימַי כּיצד מראהוּ של אדם השרוּי בשחפת.

אקסיוּשה קפצה ויצאה אל סף הבּית, והשתּים פּנוּ לרוּץ אל מחוּץ לחצר, כּשהן אוֹחזוֹת זוֹ בּיד זוֹ. משהגיעוּ למרכּבה האיטוּ את צעדיהן, עברוּ לאט על פּניה והציצוּ בּעד האֶשנב המוּגף. החוֹלה הפנתה אליהן את ראשה, אך משהבחינה בּסקרנוּתן – נזדעפה והסַבּה את פּניה.

– אוֹי ואבוֹי! – סחה בּת־המנהל, בּהפנוֹתה בּתנוּעה מהירה את ראשה. – הרי קוֹדם היתה זוֹ יפהפיה שאין כּמוֹתה, ומה צוּרה לה עכשיו? ממש אימה. וכי ראית, וכי ראית, אַקסיושה?

– בּאמת, הריהי כּחוּשה לאין שיעוּר! – הוֹסיפה אקסיוּשה משֶלָה. – נלך ונסתּכּל שנית, כּאילוּ הליכתנוּ לצד הבּאֵר. הרי זו סילקה את פּניה, אבל ראיתיה שוּב, כּמה חבל עליה, מאשה.

– ואיזה שֶפך של מַדמנה! – החזירה מאשה דברים, והשתּים חזרוּ לרוּץ לעבר החצר.

“נראה שפּנַי נעשׂוּ מבהילים, – הרהרה החוֹלה. – לוּ רק הגעתּי בּמוּקדם, מוּקדם בּיוֹתר, לחוּץ־לארץ. שם אתקן בּמהרה את בּריאוּתי”.

– וּמה, חביבתי, מה שלוֹמך? – אמר הבּעל, בּגשתּוֹ אל המרכּבה וּבלָעסוֹ לגימת־פּה.

“שאלה אחת זוֹ שגוּרה על פּיו, – הרהרה החוֹלה, – והוּא מצדוֹ עוֹסק לוֹ בּאכילה!”

– כּרגיל, – סיננה דיבּוּר מבּין שיניה.

– שמעי ואגיד לך, חביבתי, חוֹששני שהנסיעה בּמזג אויר זה תּשפּיע עליך לרעה, ואֶדוּאַרד איבנוֹביץ' אף הוא סבוּר כּך. שמא כּדאי שנחזוֹר הבּיתה?

היא שתקה שתיקה של זעף.

– הן יכוֹל להיוֹת שמזג־האויר יִשתּנה לטוֹבה! תּהא שוּב דרך מתוּקנת, ואוּלי גם יבוֹא שיפּוּר בּמצב בּריאוּתך. ואוֹתה שעה היינוּ יוֹצאים ונוֹסעים כּוּלנוּ יחד.

– הלא תּסלח לי. אילוּ לפני זמן רב נמנעתּי משמוֹע בּקוֹלך, הרי נמצאתי עכשיו בּבּרלין והייתי בּריאה וּשלמה.

– וכי מה אפשר לעשׂוֹת, יקירתי, הדבר היה מן הנמנע, כּפי שידוּע לך. ועכשיו, אילוּ שהית עוֹד כּחוֹדש ימים, היית מגיעה לידי מידה הגוּנה של החלָמה, אנכי יכוֹלתּי לסַיים את עסקי, והיינוּ מצרפים לנסיעה גם את הילדים…

– הילדים בּריאים ואנכי חוֹלה.

– אך שׂימי אל לבּך והביני שבּמזג־אויר זה, אם תּגבּר עליך המחלה, הרי מוּטב הדבר שנהיה לכל הפּחוֹת בּבּית.

– וּמה טוֹבה לי בּבּית? כּדי למוּת בּבּית? – השיבה החוֹלה מתּוֹך התרגשוּת של כּעס. אך המלה למוּת הטילה עליה פּחד, כּנראה, והיא תּלתה בּפני בּעלה מבּט שוֹאל וּמתחנן. הלז הוֹריד את עיניו ושהה בּשתיקה. פּיה של החוֹלה נתעקם פּתאוֹם כּדרך ילדים וּדמעוֹת התחילו נוֹזלוֹת מעיניה. הבּעל כּיסה על פּניו בּמטפּחת האף וסר מאצל המרכּבה.

– לא, נסוֹע אֶסע, – אמרה החוֹלה, בּהרימה את עיניה כּלפּי השמים, והיא שילבה את ידיה והתחילה לוֹחשת מלים קטוּעוֹת. – הה, אלי! מה חָטאתי? – סחה ודמעוֹתיה נזלוּ בּיֶתר שׂאֵת. היא האריכה והתפּללה בּרוֹב כּוָנה, אך מֵחָזה לא פּסקוּ המוּעקה והכּאב, בּשמים וּבשׂדוֹת ועל פּני הדרך היוּ כּמקוֹדם הסַגריר והמראה האָפוֹר, ואוֹתוֹ ערפל סתוי, לא מַפחית והוֹלך ולא מַתמיד והוֹלך, אלא מוֹסיף ויוֹרד על פּני מדמנת הדרך ועל הגגוֹת ועל המרכּבה ועל הפּרווֹת של העגלוֹנים, אשר משחוּ את המרכּבה והתקינוּה לנסיעה, אגב שׂיחה בּקוֹלוֹת אמיצים ועליזים.

II

המרכּבה עמדה מוּתקנת לנסיעה, אך העגלוֹן בּוֹשש לבוֹא. הוּא נכנס אל הבּקתּה המוּקצָה לעגלוֹנים. בּבּקתּה שׂרר חוֹם וּמחנק, היתה עלטה וּמוּעקה, נדף ריח של בּית־דירה, של לחם טרי, של כּרוּב ושל עוֹר כּבשׂים. אנשים מספּר מן העגלוֹנים נתכּנסוּ לתוך הקיטוֹן, המבשלת הלכה וטיפּלה לפני התּנוּר, על גב התּנוּר מוּטל היה חוֹלה מעוּטף בּמעיל של עוֹרוֹת כּבשׂים.

– הדוֹד חואָדוֹר, אַ, הדוֹד חואָדוֹר! – קרא בּחוּר צעיר לימים, מן העגלוֹנים, לבוּש פּרוָה והשוֹט תּחוּב מאחוֹרי אַבנטוֹ,

בּהכּנסוֹ אל החדר וּבפנוֹתוֹ אל החוֹלה.

– לשם מה, ליצן שכּמוֹתך, אתּה דוֹרש לפאָדקה? – התעוֹרר לדברים אחד מן העגלוֹנים: – הרי מַמתּינים לך הנוֹסעים בּמרכּבה.

– רציתי לבקש מאתּוֹ את המַגפים: שלי כבר מכוּתּתוֹת עד־גמירא, – ענה הבּחוּר בּהרקידוֹ את שׂערוֹתיו וּבתקנוֹ את הכּפפוֹת התּחוּבוֹת לוֹ בּאַבנטוֹ. – אוֹ שמא הוּא ישן? – אַ, הדוֹד חואָדוֹר? –

חזר וקרא בּקָרבוֹ אל התּנוּר.

– מה לך? – נשמע קוֹל חלש, וּפרצוּף צהוֹב ורזה נשתּרבּב מעל גב התּנוּר. היד הרחבה והשׂעירה, שכּחשה והחוירה, משכה והעלתה את המעיל על הכּתף המחוּדדת, הנתוּנה בּכוּתּוֹנת מזוּהמת. – הב מים לשתיה, אֶחָא; ואתּה מה רצית?

הבּחוּר הגיש את כּדית המים.

– זה הענין, פֶדיה, – אמר בּהטוֹתוֹ את עצמוֹ מרגל אל רגל. – מסתּבּר שאתּה לא תּהא עוֹד זקוּק מעכשיו לנַעלים חדשוֹת; תּן לי את מַגפיך, הרי אתּה פּטוּר כּבר מהליכה.

החוֹלה, שהדבּיק את ראשוֹ העיף אל הכּדית המבריקה והטבּיל בּמים המשחירים את שׂפמוֹ הרך והמשתּלשל, לגם בּתאוָה לגימות רפוּיוֹת. זקנוֹ המדוּבלל היה מלוּכלך, העינים היגעוֻת והעכוּרוֹת נפנוּ בּיגיעה כּנגד פּרצוּפוֹ של הבּחוּר, משפּרש מן המים רצה להרים את ידוֹ, כּדי לנַגב את השׂפתים הרטוּבוֹת, אך כּוֹחוֹ לא עמד לוֹ והוּא התנַגב בּשרווּל מעילוֹ. וּבנשמוֹ מתּוֹך שתיקה נשימה כּבדה דרך האף – הבּיט למישרין לתוֹך עיני הבּחוּר, והיה הוֹלך ואוֹסף את כּוֹחוֹתיו.

– שמא כּבר נתתּ למישהוּ הבטחה על כּך? – סח הבּחוּר. – כּלוֹמר, חינם. עיקרוֹ של דבר, שבּחוּץ טחַב, ואני נוֹסע לפי מלאכתּי; וּמשוּם כּך אמרתּי לעצמי: הבה אלך ואבקש מאת פֶדקה שיתּן לי את מַגפיו, לוֹ ודאי אין צוֹרך בּהם. ושמא אתּה עצמך זקוּק להם, מוּטב שתּגיד…

בּחָזהוּ של החוֹלה התחיל משהוּ מבעבּע והוֹמה; והוּא נתעקם והיה הוֹלך ונאבק בּמַחנק השיעוּל הגרוֹני, שלא הגיע לידי פּוּרקָן.

– כּיצד הוּא זקוּק לאלה, – פּתחה לפתע פּתאוֹם המבשלת בּאמירה רוֹגזת, כּשקוֹלה המפצח הוֹלך על פּני כּל הבּקתה, – זה החוֹדש השני שלא זז מעל גב התּנּור, ראוּ כּיצד זה הוֹלך וּמרסק את קרָבָיו, אפילוּ אני גוּפי חשה בּקרבַי בּשל השמיעה בּלבד. ומה צוֹרך לו בּמגפים? לא יִנעלו לוֹ מגפים חדשים לקבוּרה. שעתּוֹ הגיעה זה־כּבר יסלח אלוֹהים מוֹצא שׂפתי. ראוּ כּיצד הוּא שוּב מרסק את קרביו. אוֹ שמא תּסיעוּ אוֹתוֹ מכּאן לבית אחר אוֹ לאיזה מקוֹם שהוּא. אוֹמרים שבּעיר יש מיני בּתּי־חוֹלים לשם כּך; וכי מן היוֹשר הוּא הדבר, תּפס לוֹ את כּל אוֹתוֹ המקוֹם והענין גמוּר. וּלך עצמך אין כּלל מקוֹם רוָחָה, וגם תּוֹבעים שיהיה נקיוֹן.

– היכן אתּה, סֶרֶגָה! לך ועלה על המרכּבה. האדוֹנים מחכּים לך! – תּקע מפקח התּחנה בּקוֹלוֹ לתוֹך פּתח הדלת.

סרגה רצה להסתּלק מבּלי להמתּין לתשוּבה, אך החוֹלה רמז לוֹ בּעיניו תּוֹך כּדי שיעוּלוֹ כּי בּרצוֹנוֹ להשיב לוֹ דבר.

– מוּתּר לך לקחת את המגפים, – אמר, בּהשתּיקוֹ את שיעוּלוֹ וּבהנפשוֹ רגע אחד. – רק זאת עשׂה, קנה אֶבן לכשאָמוּת, – חזר ואמר מתּוֹך נַחרה.

– תּודה, הדוֹד, הריני לוֹקח את המגפים, ואת האבן אקנה, בּאמוּנה.

– עֵדים אתּם כּי שמעתּם, אחי, – היה עוֹד בּכוֹח החוֹלה להגיד, והוּא נתעקם שוּב כּלפּי מטה ונאחז במַחנק השיעול.

– ניחָא, שמוֹע שמענוּ, – אמר אחד מן העגלוֹנים. – לך, סרגה, וּתפוֹס את מקוֹמך. הרי המפקח חוֹזר ורץ לכאן. בּשל הגברת השירקינית החוֹלה.

סרגה חָלץ את מגפיו הקרוּעים, הרחבים מכּדי מידת רגליו, וזרק אוֹתם אל מתּחת לספסל. המגפים החדשים של הדוֹד פֶדוֹר התאימוּ בּדיוּק לרגליו, וסרגה פּנה ללכת אל המרכּבה כּשמַבּטוֹ חוֹזר וסוֹקר את המגפים.

– כּמה הגוּנים המגפים הללוּ! הבה ואַעלה עליהם משחה, – אמר העגלוֹן המחזיק את כּלי המשחה, בּוֹ בּרגע שסרגה, המטפּס ועוֹלה על הדוּכן, אסף לידוֹ את המוֹשכוֹת. – הכי חינם קיבּלתּ אוֹתם מידוֹ?

– שמא קנאה לך בּשל זה? – השיב סרגה, בּזקפוֹ את עצמוֹ וּבהפשילוֹ אצל הרגלים את כּנפוֹת הפּרוָה – הרף ממני! עוּרוּ, חברים! – נתן בּקוֹלוֹ על הסוּסים, בּנַפנפוֹ בּשוֹט הקטן, והמרכּבה והכּרכּרה, על הנוֹסעים והמזוָדוֹת והארגזים אשר בּקרבּן, התחילוּ דוֹהרוֹת על פּני הדרך הטחוּבה, כּשהן הוֹלכוֹת ונַעלמוֹת בּערפּלי הסתיו האפוֹרים.

העגלוֹן החוֹלה נשאר לנפשוֹ על גב התּנוּר, בּבּקתה השרוּיה בּמחנק, וּבלי שהגיע לידי פּוּרקן בּשיעוּל – התהפּך בּשארית כּוֹחוֹ על צדוֹ, ונשתּתּק.

עד לשעת הערב היוּ אוֹרחים נכנסים ויוֹצאים בּבּקתה ואחרים סעדוּ את ארוּחת הצהרים, וקוֹל החוֹלה לא נשמע. ועם בּוֹא הלילה טיפּסה ועלתה המבשלת על התּנוּר ונטלה את הפּרוָה מבּעד רגלי החוֹלה.

– אַל תּכעסי עלי, נאסטאסיה, – סח החוֹלה, – לא יֶארך הזמן ואַפַנה לָך את מקוֹמך.

– ניחָה, ניחא, אין בּכך כּלוּם, – אמרה נאסטאסיה דרך מלמוּל. – היכן אתּה חש מכאוֹבים הדוֹד? הלא תּגיד.

– כּל קרבי כּחלילים. אלוֹהים יוֹדע מה טיבוֹ של זה.

– ודאי גם הגרוֹן יִכאב לך מכּוֹח השיעוּל?

– מכאוֹבים לי בּכל מקוֹם בּגוּף. הגיעה שעתּי למוּת, זהוּ הענין. אוי! אוֹי! אוי! אוֹי!– השמיע החוֹלה קוֹל גניחה.

– כּגון זה תּעשׂה ותעטוֹף את רגליך, – אמרה נאסטאסיה, בּפרשׂה אגב ירידה את המעיל על רגלי החוֹלה וּבהשמיטה את עצמה מעל התּנוּר.

בּלילה הוּארה הבּקתה בּאוֹרה הקלוּש של מנוֹרה קטנה.

נאסטאסיה וחבוּרה של עשׂרה עגלוֹנים ישנוּ את שנתם, בהשמיעם נַחרה עזה, על פּני הרצפּה ועל הספסלים. רק החוֹלה לבדוֹ היה הוֹלך וּמשמיע גניחוֹת רפוּיוֹת, והשתּעל והתנוֹדד מצד אל צד על משכּב התּנוּר. וּלעת הבּוֹקר חדל מהשמיע כּל קוֹל.

– דבר משוּנה ראיתי הלילה בּחלוֹמי, – סחה המבשלת, משהקיצה למחרת הבּוֹקר והיתה מוֹתחת את גוּפה בּאוֹר הקלוּש. – דוֹמה לי בּחלוֹמי כּאילוּ הדוֹד חואָדוֹר משלשל את עצמוֹ מעל התּנוּר ויוֹצא לחטוֹב עצים. תּניני, נאסטאסיה, אמר, ואסייע לך בּעבוֹדה; ואני משיבה לוֹ: אִי אתּה יכוֹל לחטוֹב עצים, והוּא חטף ונטל את הקרדוֹם והתחיל מבקע את העצים בּכוֹח כּזה, שצרוֹרוֹת ניתּזוּ לצדדין. כּיצד, אוֹמרת אני, והרי היית שרוּי בחוֹלי? לא, הוּא עוֹנה לי, אני בּקו הבּריאוּת, והֵעיף את הקרדוֹם בּכוֹח כּזה, שנפלה עלי אימה. צעקה יצאה מפּי והתעוֹררתּי משנתי. ושמא כּבר נפח את נפשוֹ? הדוֹד חואָדוֹר, אַ, הדוֹד!

הדוֹד לא השמיע קוֹל מענֶה.

– ושמא מת בּאמת? יש ללכת ולראוֹת, – סח אחד מן העגלוֹנים שהקיצוּ משנתם.

היד הצנוּמה והמכוּסה שׂערוֹת צהוּבּוֹת, המשתּלשלת מעל התּנוּר, היתה קרה וחיורת.

– אלך ואגיד למפקח, דוֹמה שנפח את נפשוֹ, – אמר העגלוֹן.

קרוֹבים לא היו לפֶדוֹר, – מן הנכרים היה. למחרת היוֹם קברוּהוּ בּבית־הקברוֹת החדש אשר מעֵבר לחוֹרשה, ונאסטאסיה היתה הוֹלכת וּמספּרת בּמשך כּמה ימים לכל שוֹמע את דבר חלוֹמה אשר חָלמה, ואת אשר הקדימה לפני כּל האחרים לחשוֹש לדוֹד פֶדור.

III

הגיע האביב. על פּני הרחוֹבוֹת הטחוּבים שבּעיר שקשקוּ שלוּליוֹת נחפּזוֹת בּינוֹת לגזרי קרח מרוּפּשים; צבעי בּגדיהם וּצלילי קוֹלוֹתיהם של העוֹברים ושבים היו בּהירים. בּגינוֹת מעֵבר לגדרוֹת תּפחוּ פּקעים על העצים, וזלזליהם התנוֹעעוּ בּרוּח הרענן מתּוֹך אִושה חרישית. בּכל מקוֹם נזלוּ־נטפוּ נטפים שקוּפים… האַנקוֹרים צייצוּ בּלא־קצב והתעוֹפפוּ ממקוֹם למקוֹם בּכנפיהם הזעירוֹת. על פּני הגדרוֹת והבּתּים והעצים שלצד השמש היה הכּל מזהיר ונע. חדוָה ונוֹער בּשמים וּבארץ וּבלב האדם.

לפני בּית־אדוֹנים גדל־מידה אשר באַחד הרחוֹבוֹת הראשיים היה מִשטָח של קש טרי; בּבּית פנימה שכבה אוֹתה חוֹלה הוֹלכת למוּת שרצתה לנסוֹע וּלהגיע במוּקדם לחוּץ־לארץ.

לפני הדלת הסגוּרה של החדר עמדוּ בּעל החוֹלה ואשה בּאָה בּימים. על הדרגש ישב הכּוֹמר כּשעיניו מוּרדות והוּא מחזיק דבר־מה מעוּטף בּגלימת הכהוּנה. בּכסא מָארך שבּפינת החדר שכבה אשה זקנה – אֵם החוֹלה – והתיפּחה בּבכי מר. סמוּך אצלה עמדה המשרתת והחזיקה מטפּחת אף נקיה, בּהמתּינה לכך שהזקנה תּתבּע אוֹתה מיָדה; משרתת אחרת שפשפה בּמשהוּ את צדעֵי הזקנה ונשפה בּרוּח פּיה על ראש השׂיבה אשר מתּחת לשביס.

– וּבכן, אלוֹהים יעזוֹר לך, חביבתי, – סח הבּעל אל האשה הבּאה בּימים שעמדה עמוֹ על יד הדלת, – היא רוֹחשת לך אֵמוּן בּמידה מרוּבּה בּיוֹתר, ואין כּמוֹך יוֹדע לדבּר אליה בּאוֹפן רצוּי, דבּרי על לבּה, כּכל אשר תּוּכלי, יקירתי, הוֹאילי והכּנסי עכשיו. – הוּא כּבר התכּוון לפתּוֹח לפניה את הדלת, אך הדוֹדנית עיכּבה בּידוֹ, חזרה והטילה כּמה פּעמים את מטפּחת־האף על העינים והנידה כּמתנַערת את ראשה.

– עכשיו, כּמדוּמני, אין סימן דמעוָת בּפנַי, – אמרה, והיא עצמה פּתחה את הדלת ונכנסה פּנימה.

הבּעל היה אחוּז התרגשוּת יתירה, וּמראהוּ העיד על מבוּכת־רוּח גמוּרה. מתּחילה כּיון את לכתּוֹ כּנגד הזקנה, אך משהיה קרוֹב כּדי צעדים אחדים חזר והפנה את עצמוֹ, עבר על פּני החדר וניגש אל הכּוֹמר. הכּוֹמר הסתּכּל בּוֹ, משך את גבּוֹתיו כּלפּי שמים והוֹציא אנחה. הזקנקן העבוֹת, אשר עם חתימת השׂיבה, אף הוּא התרוֹמם כּלפּי מעלה וחזר וירד.

– אלי! אלי! – אמר הבּעל.

– מה לעשׂוֹת? – אמר הכּוֹמר מתּוֹך אנחה, וגבּוֹתיו וּזקנקנוֹ שוּב התרוֹממוּ כּלפּי מעלה וחזרוּ וירדוּ.

– ואף אמא בּמעמד זה! – סח הבּעל כּמעט בּיאוּש.– זוֹ לא תּעצוֹר כּוֹח לשׂאת את הדבר. הרי היא אוֹהבת אוֹתה בּמידה כּזוֹ, אוֹהבת אוֹתה בּמידה כּזוֹ, וכיצד היא… לא אוּכל לתאֵר לעצמי. שמא ינַסה הוּא, אבּא, להרגיע את רוּחה וּלדבּר על לבּה כי תּלך מכּאן.

הכּוֹמר קם ממקוֹמוֹ וניגש אל הזקנה.

– מן הידוּע, אין איש מסוּגל להעריך לב אֵם, – אמר הכּוֹמר, – אבל מרוּבּים רחמי אדוֹני.

פּניה של הזקנה נעשׂוּ פּתאוֹם אחוּזי עוית, ושיהוּק היסטאֶרי תּקף אוֹתה.

– מרוּבּים רחמי אדוֹני, – חזר הכּוֹמר לדבּר לאחר שנרגעה בּמקצת. – אספּר דבר לכבוֹדה, בּקהילה שאני משמש היה חוֹלה אחד, וחָליוֹ בּמדרגה קשה הרבּה יותר מזוֹ של מַריה דמיטרייבנה, וצא וּראֵה, איש פּשוּט מן הקרתּנים העלה לוֹ ארוּכה בּמשך זמן קצר בּכוֹח של עשׂבים. ואוֹתוֹ קרתּני נמצא אפילוּ עכשיו בּמוֹסקוָה. סחתּי ענין זה לוַסילי דמיטרייביץ' – כּדאי היה לנסוֹת את הנסיון. בּכך אפשר לגרוֹם לפּחוֹת נחמה לחוֹלה. ויד אדוני הכּל תּוּכל.

– לא, אין לה עוֹד תּקוה לחיים, – אמרה הזקנה, – כּך גזר אלוֹהים שאני אהיה בּחיים והיא תּלך למוּת. – ואוֹתוֹ שיהוּק היסטאֶרי גבר עליה בּמידה כּזוֹ שחוּשיה עזבוּה.

בּעל החוֹלה כּיסה את פּניו בּידיו ויצא בּמרוּצה מן החדר.

יצוּר האדם הראשוֹן, שנפגש לוֹ בּמסדרוֹן, היה נער בּן שש שרדף בּכל כּוֹחוֹ אחרי ילדה צעירה יוֹתר.

– וּמה, מר לא יצוֶה שיביאוּ את הילדים לפני האֵם? – שאלה האוֹמנת.

– לא, אין בּרצוֹנה לראוֹתם. הדבר יביא אוֹתה לידי התרגשוּת.

הנער נעצר לרגע אחד, בּהבּיטוֹ בּפני אביו בּמבּט בּוֹחן, וּפתאוֹם רקע בּרגלוֹ וחזר לרוּץ מתּוֹך תּרוּעה של חדוָה.

– עשׂינוּ אוֹתה סוּסה אמוּצה, אבּא! – קרא הנער בּקוֹל רם בּרמזוֹ על אחוֹתוֹ.

ואוֹתוֹ זמן ישבה הדוֹדנית בּחדר האחר ליד החוֹלה, וּבדברי שׂיחה מכוּוָנים השתּדלה להכניס בּלב החוֹלה את הרעיוֹן בּדבר המות. הרוֹפא ליד החלוֹן האחר התקין סם מַרפּא.

החוֹלה, לבוּשה חָלוּק לבן וּסמוּכה מכּל צד בּכרים, ישבה בּמיטה והבּיטה דוּמם בּפני הדוֹדנית.

– הה, חביבתי, – אמרה החולה, בּהכּנסה פּתאוֹם לדברי חברתּה, – אל תּבוֹאי לפנַי בּדברים המכינים את הלב, אַל תּחשביני לתינוֹקת. נוֹצריה אנכי. יוֹדעת אנכי את הכּל. אני יוֹדעת כּי ימַי ספוּרים, ואני יוֹדעת כּי אילוּ שמע בּעלי קוֹדם בּקוֹלי, הרי נמצאתי עכשיו בּאיטליה ואפשר, אוֹ בּודאי, שהייתי בּריאה. הכּל אמרוּ לוֹ כּדבר הזה, אך מה לעשׂוֹת, נראֶה שכּך היה בּרצון אלוֹהים. אנחנוּ כּוּלנוּ חטאֵינוּ מרוּבּים לפני אלוֹהים, אנכי יוֹדעת זאת, אך תּקוָתי לרחמי אלוֹהים, את כּוּלנוּ יחוֹנן בּסליחה, סבוּרה אנכי, את כּוּלנוּ יחוֹנן בּסליחה. אני משתּדלת להבין את נפשי. אף אנכי הבאתי על נפשי הרבּה עווֹנוֹת, חביבתי, אבל כּנגד זה הן סבלתּי יסוּרים רבּים. השתּדלתּי לשׂאת את יסוּרי בּאוֹרך רוּח…

– האקרא איפוֹא לכּוֹמר, חביבתי? על ידי הוידוּי תּבוֹא עליך הקלה חדשה.

החוֹלה הֵשחָה את ראשה לאוֹת הסכּמה.

– אלי! סלח לי כי חטאתי, – אמרה בלחישה.

הדוֹדנית יצאה ושלחה רמז כּלפּי הכּוֹמר.

– הריהי דוֹמה למַלאך אלוֹהים! – אמרה אל הבּעל מתּוֹך דמעוֹת. הבּעל התחיל בּוֹכה, הכּוֹמר נכנס בּפתח הדלת, הזקנה שרוּיה היתה עדיין בּעֶלפּוֹן חוּשים, וּבחדר הראשוֹן השתּלטה דממה גמוּרה. כּעבוֹר חמישה רגעים יצא הכּוֹמר מפּתח הדלת, פּשט את גלימת הכּהוּנה ותיקן את שׂערוֹתיו.

– תּוֹדה לאל, הגברת שרוּיה עכשיו בּהרגעה יתירה, – אמר הכּוֹמר, – רצוֹן לה לראות את פּניכם.

הבּעל והדוֹדנית נכנסוּ אל החדר. החוֹלה בּכתה בּכי חרישי בּהבּיטה אל האיקוֹנין.

– בּרכתי לָך, חביבתי, – אמר הבּעל.

– תּוֹדתי לך! כּמה טוֹבה ההרגשה שירדה עלי עכשיו, כּמה מוּפלא רגש זה של מתיקוּת שאני חשה בּנפשי, – סחה החוֹלה, וּבת־צחוֹק קלה רפרפה על שׂפתיה הדקוֹת. – כּמה מרוּבּים רחמי אלוֹהים! הלא כן? הוּא רחוּם וכל־יכוֹל! – והיא חזרה והבּיטה בּתחינה עזה אל האיקוֹנין כּשעיניה מלאוֹת דמעוֹת.

ואחר כּך היה פּתאוֹם כּאילוּ נזכּרה בּדבר־מה. בּרמזים קראה אל בּעלה שיגש אליה.

– כּך דרכּך תּמיד שאינך ממלא את משאלוֹתי, – סחה בּקוֹל רפה המבּיע אי־רצוֹן.

הבּעל, שעמד בּפישוּט צואר, הקשיב בּהכנעה לדבריה.

– מה כּוָנתך, חביבתי?

– הרי תּמיד אמרתּי, כּי הרוֹפאים הללוּ אינם יוֹדעים ולא כלוּם; יש נשים פּשוּטוֹת העוֹסקוֹת בּריפּוּי, והללוּ יוֹדעוֹת לרפּא מחלוֹת… הנה אבּא הכּוֹמר סח לי… קרתּני אחד… שלח…

– אחרי מי, חביבתי?

– הה, אלי, שוּב הוּא מוֹנע את עצמוֹ מהבין. – והחוֹלה עיקמה את פּניה ועצמה את עיניה.

הרוֹפא ניגש אל החוֹלה ואחז בּידה. הדוֹפק הלך ונחלש בּאוֹפן ניכּר. הוא רמז לבּעל. החוֹלה הבחינה בּתנוּעה זוֹ והבּיטה סביבה כּנפחדת.

הדוֹדנית הפנתה את פּניה והתחילה בּוֹכה.

– אל תּבכּי, אל תּעַני גם את עצמך וגם אוֹתי, – סחה החוֹלה, – כּגוֹן זה נוֹטל ממני את מנוּחתי האחרוֹנה.

– כּמלאך אלוֹהים אתּ! – אמרה הדוֹדנית בּנשקה את יד החוֹלה.

– לא כך, נַשקי לי כּאן, רק למתים מנשקים בּכף־היד. הה, אלי! אלי!

בּערבּוֹ של אוֹתוֹ יוֹם כּבר היתה החוֹלה גוִיה, והגויה הנתוּנה בּארוֹן מתים שכוּבה היתה בּאוּלמוֹ של הבּית הגדוֹל. בּחדר רחב־הידים, שדלתּוֹ היתה סגוּרה, ישב בּיחידוּת סגן־הכּוֹמר וּבקוֹל קצוּב, ההוֹלך אל החוֹטם, קרא מזמוֹרי תּהלים. אוֹרם הבּהיר של נרוֹת השעוָה, הנתוּנים בּפמוֹטי הכּסף הגבוֹהים, נחל על המצח החיור אשר למתה, על כּפּות הידים הכּבדוֹת אשר כּעין השעוָה, ועל הקיפּוּלים הנקשים של הכּסוּת שנזדקרוּ בּאופן מַטיל־אימה מעל לבּרכּים ואצבּעוֹת הרגלים. הסגן, שלא הבין את פּירוּש המלים היוֹצאוֹת מפּיו, קרא בּקצב את המזמוֹרים, וּכמוֹ מוּזרים עלוּ ונמוֹגוּ צלילי המלים בּחדר הדוֹמם. מזמן לזמן נשמעוּ מחדר רחוֹק צלילי קוֹלוֹתיהם של ילדים וּנקישוֹת רגליהם.

“תּסתּיר פּניך – יִבּהלוּן, – אמר ספר התּהילים, – תּוֹסף רוּחם יִגוָעוּן ואֶל עפרם ישוּבוּן. תּשלח רוּחךָ יִבּראוּן וּתחַדש פני אדמה. יהי כּבוֹד ד' לעוֹלם”.

פּני המתה הפיקוּ חוּמרה וגַדלוּת. גם על המצח הקר והטהוֹר וגם על השׂפתים הצמוּדוֹת בּחָזקה לא עלה כּל רחש תּנוּעה. כּל דמוּתה הבּיעה הקשבה. אך האִם הבינה בּשעה זוֹ לפּחוֹת את פּירוּשן של המלים הכּבּירוֹת האלה?

IV

כּעבוֹר חוֹדש ימים התנשׂא על פּני קברה של הנפטרת חדר־יִראה קטן, בּנוּי אבן. על פּני קברוֹ של העגלוֹן לא היתה עדיין מַצבה, ורק עשׂבים כּעין הירוֹק הבּהיר בּצבּצוּ ועלוּ מן התּל ששימש עדוּת יחידה לאדם שהיה ועבר מן העוֹלם.

– חטא אתּה נוֹטל על עצמך, סרגה, – סחה פּעם המבשלת בּבית־התּחנה, אם לא תּעמיד אבן לדוֹד חואֶדוֹר. קוֹדם היית אוֹמר: עוֹנת חוֹרף היא, עוֹנת חוֹרף, ולמה אינך מקיים עכשיו את הדבר? הרי בּנוֹכחוּתי היה הדבר. פּעם כּבר בּא אליך בּחלום ותבע ממך, ואם לא תּקנה עכשיו – יבוֹא שנית, בּגרגרת יאחז אוֹתך.

– מה יש כּאן, וכי אני מסרב, – השיב סרגה, – אֶקנה את האבן, כּפי שאמרתּי, קנה אקנה, בּמחיר רוּבּל וחצי אקנה. לא נשכּח הדבר מלבּי, אלא שאוֹתה אבן מצריכה הוֹבלה. כשתּהיה לי הזדמנוּת לנסוֹע העירה, אסע ואקנה.

– ראוּי שתּעמיד צלָב, לכל הפּחוֹת, זה ענין, – השמיע דברים אחד מזקני העגלוֹנים, – וּבלא כּך אתּה חוֹטא. הרי בּמגפים אתּה משתּמש.

– וּמהיכן יש ליטוֹל מין צלב כּזה? מבקע עצים לא תּגלוֹף לך כּמוֹתוֹ.

– בּשל מה דיבּוּרים כּאלה? מבּקע עצים לא תּגלוֹף, קח את הקרדוֹם וצא עם השכּמת בּוֹקר אל החוֹרשה, שם תּגלוֹף לך צלב. עץ אֵלָה צעיר, למשל, תּכרוֹת לך, והרי שלך בּידך. אוֹ שמא תּאמר לכפּר את פּני השוֹמר בּשתיית יי“ש, וכי מהיכן אדם נוֹטל יי”ש בּשביל דברים בּטלים כּאלה. הנה אני, למשל, נשבּרוּ לי לפני זמן מאזני היצוּל, הלכתּי וחטבתּי לי חדשים וּמשוּבּחים. ואיש לא מיחה בּידי.

בּהשכּמת הבּוֹקר, עם נצנוּץ השחר, נטל סרגה את הקרדוֹם ויצא אל החוֹרשה.

הכּל מכוּסה היה שכבה קרה וּלבנה־עמוּמה של הטל ההוֹלך ויוֹרד ואינוֹ מוּאָר עדיין בּאוֹר השמש. פּאַת המזרח הלכה והבהירה לאִטה, ואוֹרה הרָפה נשתּקף בּעננים הדקים הנמתּחים על פּני כּיפּת הרקיע. אף קטן גבעוֹלים לא זע בּדשא למטה ואף לא עלה על זלזל בּצמרת. מזמן לזמן הפריעוּ את הדממה רק אִושת כּנפים מסבך העצים אוֹ רשרוּש העוֹבר על פּני האדמה. וּלפתע פּתאוֹם הריע ונמוֹג בּפאת היער קוֹל משוּנה, זר וּמוּזר לטבע. ושנית עלה הקוֹל, והתחיל הוֹלך ונשנה בּקצב מאצל גזעוֹ של אחד העצים הניצבים בּלי־נוֹע. אחת הצמרוֹת נזדעזעה בּדרך בּלתּי־רגילה, עליה הדשנים לחשוּ דבר־מה, והעֶשבּוֹנית, שישבה על זלזל מזלזלי הצמרת, נפנפה את עצמה מתּוֹך שריקה שני נפנוּפי טיסה, הרעידה את זנבה הקטן וצנחה וישבה על עץ אחר.

קוֹל הקרדוֹם המַקיש למטה הלך ונעשׂה כּבוּש יוֹתר ויוֹתר,

שבבים דשנים־לבנים ניתּזוּ אל פּני הדשאים הטלוּלים, וחריקה קלה נשמעה מבּינוֹת לקוֹלוֹת החטיבה. העץ נזדעזע בּכל גוּפוֹ, נתכּוֹפף וחזר ונזדקף בּמהירוּת, והוּא מתנוֹדד כנפחד על שרשיו. רגע אחד שבה והיתה דממה, אך העץ נתכּוֹפף שנית, קוֹל מפצח עלה מקרב גזעוֹ, וּמתּוֹך הפשלת זלזל וּשבירת ענפים צנח העץ לארץ הרטוּבּה והכפּיש בּפניה את צמרתּוֹ. קוֹלוֹת הקרדוֹם והצעדים נדמוּ. הצפּוֹר השמיעה קוֹל שריקה וּפרחה למקוֹם גבוֹה יוֹתר. זלזל, שכּנפיה נתקלוּ בּוֹ דרך טיסה, רעד בּמשך זמן־מה ואחרי־כן שב ונרדם על כּל עליו כּיתר הזלזלים. העצים שלוי־הענפים התנוֹססוּ בּיתר חדוָה בּשטח הרוָחה החדש.

קוי השמש הראשוֹנים נצנצוּ ברקיע, בּחָדרם מבּעד העננה המפוֹרצת, וחלפוּ על פּני ארץ ושמים. הערפל התחיל נוֹהה גלים־גלים אל הנִקרוֹת, הטל הנוֹצץ פּתח בּמשׂחק על פּני הצמחים, בּני־עננים שקוּפים שהלבּינוּ נתפּזרוּ בּחפּזון על פּני כּיפּת השמים הכּחוּלה. צפּרים התעוֹפפוּ בּתכוּנה רבּה בּלב החוֹרש וצייצוּ כּמתהוֹללוֹת משהוּ אוֹמר אוֹשר; עלים דשנים בּראש אמירם התלחשוּ בּשלוָה וגיל, וענפי העצים החיים התחילוּ מתנוֹעעים בּלאט וּבגאוֹן על פּני העץ המת הכּוֹרע לארץ.

1859

– הנה אַתּם אוֹמרים, כּי אין אָדם יכוֹל להבין בּכוֹח עצמוֹ מה טוֹב וּמה רע, כּי הגוֹרם המכריע היא הסביבה, וכי הסביבה מנַוונת את האָדם. ואני סבוּר כּי הגוֹרם המכריע הוּא המקרה. אספּר לכם מה שאֵירע לי…

בּדברים אלה פּתח איוַאן וַאסילייביטש, איש מכוּבּד בּעיני הכּל, בּסוֹפה של שׂיחה שניהלנו בּינינוּ ושתּכנה היתה הדעה, כּי כּדי להשיג את תּיקוּן המידוֹת של היחיד יש צוֹרך לשנוֹת מתּחילה את המסיבּוֹת שבּהן חיים בּני־האָדם. אַף אחד לא אָמר, בּעצם, כּי אין אדם יכוֹל להבין בּכוֹח עצמוֹ מה טוֹב וּמה רע, אבל נוֹהג כּזה היה אצל איוַאן וַאסילייביטש שהיה עוֹנה לרעיוֹנוֹתיו, העוֹלים בּלבּוֹ בּהשפּעת שׂיחת דברים, וּמשׂיח אגב רעיוֹנוֹת אלה מאוֹרעוֹת שאירעוּ לוֹ בּחייו. פּעמים רבּוֹת היה מסיח את דעתּוֹ לגמרי מן הענין שהביאוֹ לידי דברים, והלך ונמשך אחרי סיפּוּרוֹ, וּבפרט שהיה מספּר את סיפּוּריו מתּוֹך מידה רבּה של כּנות ואמת.

כּך נהג גם הפּעם הזאת.

– אספּר לכם מה שאירע לי. כּל חטיבת חיי קיבּלה צוּרה זוֹ ולא אחרת לא בּכוֹחה של הסביבה, אלא בּכוֹחוֹ של משהוּ אחר.

– וּמה הדבר? – שאלנוּ.

– סיפּוּר אָרוֹך כּרוּך בּענין זה. כּדי להבינכם – צוֹרך לי להאריך בּסיפּוּר הדברים.

– יפתּח איפוֹא בּסיפּוּרוֹ.

איוַאן וַאסילייביטש שקע בּהרהוּרים, הניע בּראשוֹ.

– אָמנם כּן, – אָמר. – כּל חטיבת החיים נשתּנתה אגב לילה אחד, אוֹ, מה שנכוֹן יוֹתר, אגב בּוֹקר אחד.

– וכיצד אירע הדבר?

– אירע הדבר שהייתי שרוּי בּהתאַהבות רבּה. פּעמים רבּוֹת נתפּסתּי להתאַהבוּת, ואוּלם זוֹ היתה אהבתי הגדוֹלה בּיותר. הדבר הוּא מן העבר הרחוֹק: זוֹ כּבר יש לה עכשיו בּנוֹת נשׂוּאוֹת. שמה היה בּ… כּן, וַאראָנקה בּ. – איוַאן וַאסילייביטש הגיד את שם המשפּחה. – זוֹ גם בּגיל של חמשים שנה יָפתה להפליא, ואוּלם בּנעוּריה בּגיל של שמוֹנה־עשׂרה היתה נהדרת בּיפיה: קוֹמתה גבוֹהה, גזרתה זקוּפה, תּנוּעוֹתיה רבּוֹת־חן וּדמוּתה מפיקה הוֹד, אָמנם כּן: דמוּתה הפיקה הוֹד, והיא החזיקה את גוּפה תּמיד בּזקיפוּת בּלתּי רגילה, כּאילוּ לא יכלה לעשׂוֹת בּאוֹפן אחר, כּשהיא מַטה את ראשה בּמקצת לאָחוֹר, והדבר שיוה לדמוּתה – אגב יפיה זה שלה וקוֹמתה הגבוֹהה, אף שהיתה רזה, רזה כּמעט עד לידי בּליטת עצמוֹת – רוֹממוּת של מַלכוּת, מידה שהיתה עלוּלה להטיל יִראָה וּלהרחיק מעל פּניה אנשים, אלמלא אוֹתוֹ חיוּך של נדיבוּת, חיוּך עליז תּמיד, המתעלם על שׂפתיה ועיניה החמוּדוֹת והמזהירוֹת, וּמלוֹא כּל דמוּתה הנעימה וּרוַת־העלוּמים.

– כּמה איוַאן וַאסילייביטש יוֹדע לתאר תּיאוּרים!

– ואם גם אַעלה לפניכם מידה יתירה של תּיאוּר – לא אוּכל לתאר לכם כּיצד היתה זוֹ בּדמוּתה. ואוּלם לא בּכך הענין. מעשׂה זה שאני עוֹמד לספּר לכם היה בּשנוֹת הארבּעים. אוֹתוֹ זמן הייתי סטוּדנט בּאַחת האוּניברסיטאוָת שבּערי־השׂדה. אין אני יוֹדע אם יש בּכך משוּם בּחינה טוֹבה אוֹ רעה, אבל בּאוּניברסיטה שלנוּ לא היוּ מצוּיוֹת שוּם אגוּדוֹת ושוּם תּוֹרוֹת ואנחנוּ היינוּ סתם בּני־עלוּמים וחָיינוּ כּדרך בּני־עלוּמים: עסַקנו בּלימוּדים והתעלסנוּ בּשׂמחה. אָנכי הייתי בּחוּר עליז ועֵר בּיוֹתר, ונוֹסף לכך בּן־עשירים. החזקתּי לי סוּס־שעט משוּבּח, הייתי יוֹצא עם עלָמוֹת להתגלש בּמדרוֹן הרים (נַעלי קרח לא נעשׂוּ עדיין דבר שבּאָפנה), ערכתּי משתּאוֹת עם חברים (בּאוֹתה תּקוּפה נהגנוּ לשתּוֹת רק יין שמפּאני; משחָסַרנוּ כּסף – מנענוּ את עצמנוּ מן השתייה, ולא שתינוּ ווֹדקה, כּפי שנהוּג עכשיו). ואוּלם ראש תּענוּגוֹתי היו נשפי החגיגה ונשפי המחוֹלוֹת. את מעשׂה הריקוּדים ידעתּי כּהלכה, ולא הייתי מכוֹער־מַראֶה.

– מילא, אַל ילבּש ענווּת יתירה, – שיסעה אוֹתוֹ בּדברים אשה מן החבוּרה. – הרי אָנוּ מכּירים את תּמוּנתוֹ העשׂוּיה עוֹד בּאוֹפן דאגאֶרוֹטיפּי. לא זוֹ בּלבד שלא היה מכוֹער־מראה, אלא היה אפילוּ יפה־מראה.

– נאמר שהייתי יפה־מראה, אבל לא בּכך הענין. הענין הוּא שבּאוֹתוֹ זמן, לעת אשר אהבתּי את אַהבתי הגדוֹלה בּיוֹתר, נקריתי להיוֹת, בּיוֹם האַחרוֹן ל“שבוּע־החמאָה”, בּנשף מחוֹלוֹת בביתוֹ של ראש התאַחדוּת האצילים אשר בּפּלך, ישיש בּעל מזג טוֹב, גדוֹל בּעשירוּת, מכניס אוֹרחים ועוֹמד בּתוֹאר כּבוֹד של שָליש. בּקבּלת הפּנים של האוֹרחים טיפּלה אשתּוֹ, בּעלת מזג טוֹב כּבעלה, הלבוּשה שׂמלת קטיפה ועל ראשה נזר יהלומים, והיא חוֹשׂפת כּתפים וחזה, נוֹבלים מזקנה וּתפוּחים וּלבנים, ודמיוֹן לה כּלאַחת התּמוּנוֹת של יֶליזאבאֶטה פּטרוֹבנה. נשף המחוֹלוֹת היה נפלא. האוּלם נהדר, עם יציע, המנַגנים – מן המשוּעבּדים של בּעל־אחוּזה אחד חוֹבב נגינה, שהיוּ מפוּרסמים בּזמן ההוּא, המזנוֹן שוֹפע מַטעמים, וים של יין שמפּאני עוֹבר על גדוֹתיו. אמנם אהבתּי לשתּוֹת יין שמפּאני, אבל מנעתּי את עצמי משתייה משוּם שגם בּלא יין הייתי שיכּוֹר מאַהבה, ותחת זאת רקדתּי עד לידי אָבדן חוּשים גם את הואלס וגם את הפּוֹלקה, וּכבת־זוּג בּחרתּי לי, כּמוּבן, כּל הזמן, עד כּמה שאפשר, את וַארנקה. היא לבשה שׂמלה לבנה עם חגוֹרה ורוּדה וּכפפוֹת־עוֹר לבנוֹת, שהגיעוּ כּמעט עד לקצוֹת מרפּקיה הצנוּמים והחדים, ונעלָה נַעלי משי לבנוֹת. את ריקוּד המאזוּרקה גזל ממני המהנדס הנתעב אַניסימוֹב, – עד היוֹם הזה איני יכוֹל לסלוֹח לוֹ את הדבר – הוּא בּא לפניה בּהזמנה תּיכף לכניסתה, ואנכי סרתּי אל הגלב ונכנסתּי לקבּל את הכּפפוֹת שלי, ואֵיחרתּי את המוֹעד. וכך יצא הדבר, כּי לא היא היתה בּת־זוּג לי עם ריקוּד המאזוּרקה, אלא עלמה אחת בּת גרמנים, שקוֹדם הייתי מחַזר אחריה בּמידה כּל־שהיא, אבל חוֹששני שאוֹתוֹ ערב נהגתּי עמה שלא כּדרך הנימוּס, לא החלפתּי עמה דברים ולא הפניתי אליה את עיני. עיני ראוּ רק את הדמוּת הגבוֹהה והזקוּפה אשר בּשׂמלה הלבנה עם החגוֹרה הורוּדה, ואת פּניה המזהירים והלהוּטים מאַדמוּמית אשר עם גוּמוֹת החן, ואת עיניה הנעימוֹת אשר עם המבּט החוֹנן. ולא אנכי בּלבד, – הכּל הסתּכּלוּ בּה והתענגוּ על מַראֶה, התענגוּ גם הגברים וגם הנשים, ואם כּי חן כּוּלן כּהה כּנגד חִנה. בּעל כּרחן התענגוּ על מראה.

להלכה, כּביכוֹל, רקדתּי את ריקוּד המאזוּרקה עם בּת־זוּג אחרת, אבל למעשׂה רקדתּי כּל הזמן עמה. היא, בּלי התבּייש, הישירה לכת לקראתי דרך כּל האוּלם, ואָנכי הייתי קוֹפץ וקם ממקוֹמי בּלי המתּין להזמנה, והיא הוֹדתה לי בּחיוּך על אשר ניחשתּי את כּוָנתה. משהקריבוּ אוֹתנוּ כּנגדה והיא לא ניחשה לדעת את תּפקידי, משכה בּכתפיה הדקוֹת, כּשהיא מוֹשיטה את ידה למישהוּ אחר, וחייכה כּנגדי לאוֹת הצטערוּת והבטחת שילוּמים.

משרקדוּ את הלוּכי המאזוּרקה בּצוּרה של ואלס, הארכתּי בּלויתה בּסיבּוּבי הואלס, והיא, בּנשימה מהירה וּבחיוּך על פּניה, היתה אוֹמרת לי: ¹“ENCORE” ואָנכי חזרתּי והסתּוֹבבתּי עמה בּסיבּוּבי הואלס וּכאילוּ לא הרגשתּי עוֹד בּגוּפי.

– כּיצד הוּא אוֹמר, שלא הרגיש עוֹד בּגוּפוֹ, וידוֹ הרי חיבּקה גזרת עלמה; דוֹמה לי שהוּא הרגיש לא רק בּגוּפוֹ אלא גם בּגוּפה, – סח אחד האוֹרחים.

אַדמוּמית עלתה פּתאוֹם בּפניו של איואן ואסילייביטש, והוּא קרא בכעס וקוֹלוֹ צוֹעק כמעט:

– הנה זה טיבכם, בּני הנוֹער של עכשיו. אין עיניהם רוֹאוֹת אלא את הגוּף בּלבד. לא כּך היה הדבר בּזמננוּ: כּכל שהלכה וגָדלה אַהבתי, נעשׂתה לי זוֹ אשר אָהבתּי נטוּלת גוּף יוֹתר ויוֹתר. אתּם רוֹאים עכשיו את הרגלים, את פּיקת המרפּק ועוֹד משהוּ אחר, את הנשים שהתאַהבתּם בּהן אתּם מדמים לכם בּמַערוּמיהן, ואוּלם אנכי, כּמוֹ שאוֹמר אַלפונס קאר – סוֹפר משוּבּח היה האיש – דימיתי לי תּמיד את האשה אשר אהבתּי כּאילוּ היא בּלבוּש של בּרוֹנזה. אנחנוּ לא זוֹ בּלבד שלא דימינוּ לנוּ את הנשים במערוּמיהן, אלא שקדנוּ לכסוֹת על המערוּמים, בּדוֹמה לבּן הישר של נוֹח. מילא, בּין לא תּבינוּ.

– אל ישׂים לב למה שזה אוֹמר. וּמה היה המשך הדברים? – אמר אחד מן החבוּרה.

– כּך, המשכתּי איפוֹא עמה בּריקוּדים, ולא הרגשתּי כּי

הזמן עוֹבר. המנגנים, מתּוֹך התייאשוּת של עייפים – הלא ידעתּם, דבר רגיל הוּא זה בּשעת הגמר של נשף מחוֹלוֹת – חזרוּ וּפתחוּ שוּב בּאוֹתוֹ ניגוּן של מאזוּרקה, בּחדרי האוֹרחים התחילוּ האבוֹת והאמהוֹת פּוֹרשים מאצל שוּלחנוֹת הקלפים והיוּ עוֹמדים וּמצפּים לסעוּדת הלילה, המשרתים עברוּ עכשיו בּתכיפוּת דרך האוּלם, כּשהם נוֹשׂאים וּמביאים דברים שוֹנים. היתה השעה השלישית. צריך הייתי להשתּמש בּרגעים האחרוֹנים. הזמנתּיה שוּב לרקוֹד, ועברנוּ בּפּעם המאה כּרוֹקדים על פּני האוּלם.

– גמוּר איפוֹא, שהיא מזוּמנת לי כּבת־זוּג אל הקאדריליה אשר לאחר הסעוּדה, – סחתּי לה, משהוֹלכתּיה אל מקוֹמה.

– ודאי, אם לא אֶלקח הבּיתה, – אמרה מתּוֹך חיוּך.

– אני אעכּב בּדבר, – אמרתּי.

– יתּן לִי איפוֹא את המניפה.

– חבל לי להוֹציא את זוֹ מידי, – סחתּי לה, משמסרתּי לידה את המניפה הקטנה, הלבנה והפּשוּטה.

– אתּן לוֹ מַתּן, לשם נחמה, – אמרה, וקרעה מעל המניפה בּדל נוֹצה ונתנה על ידי.

לקחתּי את בּדל הנוֹצה, ורק בּמבּט עין יכוֹלתּי להבּיע את התלהבוּת לבּי ואת רחשי תּוֹדתי. הייתי לא רק שׂמח וּמרוּצה, כי אם מאוּשר, שרוּי בּעוֹנג, הייתי נדיב לב, הייתי לא אני עצמי כי אם יצוּר שלא מעוֹלם זה שאינוֹ יוֹדע את הרע ויוֹדע רק את הטוֹב. צפנתּי את הנוֹצה הקלה בּמחבוֹא הכּפפה שלי והוֹספתּי לעמוֹד בּמקוֹמי, משלא היה בּכוֹחי להסתּלק מעל פּניה.

– יבּיט נא, מזמינים את אבּא לרקוֹד, – סחה לי, משרמזה על הדמוּת הגבוֹהה והנהדרה אשר לאָביה, שׂר־הגדוּד בּכיתפוֹת הכּסף, שעמד בּפתח הדלת בּמסיבּת גברוֹת.

– וארנקה, תּגש נא הנה, – הגיע לאזנינוּ קוֹלה הרם של בּעלת־הבּית, אשר עם נזר היהלוּמים והכּתפים בּנוּסח יֶליזאבטה.

וארנקה ניגשה אל הדלת, ואנכי אחריה.

– תּשדל נא בּדברים את אבּא שלה, ma chére, כי ירקוֹד יחד עמה ריקוּד. אנא, פּטר ולאדיסלָבוֹביטש, – פּנתה בּעלת־הבּית אל שׂר־הגדוּד.

אָביה של וארנקה היה זקן יפה־תּוֹאר, גבוֹה ונהדר ורענן בּמראהוּ עד־מאד. פּניו היו אדוּמים בּיוֹתר, שׂפמוֹ לבן ועשׂוּי בּסלסוּל à la Nicolas I, פּיאוֹת זקנוֹ לבנוֹת אף הן וּמוּתאמוֹת לשׂפם, שׂערוֹתיו אשר בּצדעוֹת מסוֹרקוֹת לעֵבר פּניו,

וחיוּך עליז, בּדוֹמה לזה אשר אצל בּתּוֹ, מתעלם בּעיניו המזהירוֹת ועל גב שׂפתיו. מבנה גוּפוֹ היה נהדר, חזהוּ רחב, מקוּשט בּאוֹתוֹת־כּבוד לא מרוּבּים, והוּא זוֹקר אוֹתוֹ כּדרך אנשי צבא, כּתפיו אמיצוֹת ורגליו גבוֹהוֹת וּזקוּפוֹת. זה היה מפקד־צבא לפי הטיפּוּס הישן של החייל הוָתיק, וּבנוּסח ההדרכה של תּקוּפת ניקוֹלאי.

משניגשנוּ אל הדלת סח שׂר־הגדוּד דברי סירוּב, בּאָמרוֹ כּי מלאכת הריקוּד נשכּחה ממנוּ. ואַף על פּי כן, הצטחק, העביר את ידוֹ לצד שׂמאל, הוֹציא את חרבּוֹ מתּוֹך התּלי וּמסרה על־יד איש צעיר מוּכן־לשירוּת, העלה את כּפפת העוֹר על ידוֹ הימנית, – בּאָמרוֹ אגב חיוּך: “יש לעשׂוֹת את הכּל כּמצוָה”, – נטל את יד בּתּוֹ והתקין לעצמוֹ עמידה של רבע סיבּוּב, ונשאר עוֹמד וּממתּין להתחלת הקצב של הריקוּד.

משהתחילה המנגינה של ריקוּד המאזוּרקה – רקע, מעשׂה בּן־חיל, בּרגלוֹ האחת, הסיט את האחרת לפנים, וּדמוּתוֹ הגבוֹהה והכּבדה התחילה נעה מסביב האוּלם, פּעם בּנחת ודרך רחיפה וּפעם בּרעש וּבסערה, מתּוֹך תּפיפת סוּליוֹת והקשת רגל בּרגל. הדמוּת הגראציוֹזית של וארנקה שטה יחד עמוֹ, כּשהיא מאריכה אוֹ מקצרת בּרגע הנכוֹן, וּבלי שיבחינוּ בּכך, את צעדי רגליה הקטנוֹת אשר בּנעלי המשי הלבנוֹת. כּל האנשים בּאוּלם תּרוּ בּעיניהם אחרי כּל תּנוּעה ותנועה של הזוּג הזה. ואנכי לא רק התענגתּי על המראה, אלא הבּטתּי בּרוֹקדים מתּוֹך התלהבוּת וחנינת לב. וחנינת לבּי גברה בּיוֹתר למראה מגפיו, המחוּפּים פּתילים, מגפים משוּבּחים מעוֹר עגל, אבל עשׂוּיים לא לפי האָפנה, – כּאלה שחַרטוּמיהם מחוּדדים, – אלא בּטעם הזמן הישן, מגפים בּעלי חרטוּמים מרוּבּעים וחסרי עקבים, ונראה היה הדבר, שאלה הוּתקנוּ על ידי הסנדלר של הבּטליוֹן… “כּדי שתּשׂיג ידוֹ להביא את בּתּוֹ בּחוּגי החברה וּלהעניק לה את שׂמלוֹתיה – הריהוּ מוֹנע את עצמוֹ מקניית מגפים ונוֹעל כּאלה שמלאכתּם מלאכת בּית”, הרהרתּי בּלבּי, ואוֹתם חרטוּמי מגפים גרמוּ לי חנינת לב מרוּבּה. היה ניכּר כּי הוּא ידע לפנים את מלאכת הריקוּד בּאוֹפן משוּבּח, אבל עכשיו כּבר נעשׂה גוּפוֹ כּבד וּלרגליו לא היתה עוֹד מידת הגמישוּת כּדי התקין כּל אוֹתם הצעדים הנאים והמהירים שהוּא התכּוון לעשׂוֹת. וּבכל זאת התקין בּזריזוּת שני סיבּוּבים. אוּלם לבסוֹף, כּשהוּא שרבּב בּתחילה בּמהירוּת את רגליו וחזר והדבּיקן זוֹ לזוֹ, ואחר כּך כּרע ונפל על בּרכּוֹ האַחת, אם כּי בּתנוּעה כּבדה בּמקצת, והיא, מחייכת ומשיבה לתיקוּנה את כּנף שׂמלתה שנאחזה בּרגלוֹ, עשׂתה הקפה מסביב בּתנּועה שכּוּלה רחיפה – התחילוּ הכּל מוֹחאים כּף בּהתלהבוּת. והוּא התרוֹמם מכּריעתוֹ מתּוֹך מידה של התאמצוּת, הטיל את ידיו בּנעימוּת וּברוֹך מסביב לאזני בּתּו ונשק לה על מצחה, אחרי כן הוֹליכה והביאה אלי, בּחשבוֹ כּי אני בּן־זוּג לה לרקוֹד. אמרתּי לוֹ כּי לא בּן־זוּגה אנכי.

– מילא, אחת היא, יתקין הוּא עמה עכשיו ריקוּד, – אמר אגב חיוּך של נדיבוּת לב, בּהכניסוֹ את חרבּוֹ לתוֹך התּלי.

כּשם שמצוּי הדבר, שטיפּה אחת היוֹצאת מן הבּקבּוּק גוֹרפת אחריה בּזרם שוֹטף את כּל מה שיש בּוֹ, כּך היה הדבר גם בּנפשי, שרגש האהבה לוארנקה פּתח דרך לכל כּוֹשר האהבה הצפוּן בּנפשי. אוֹתה שעה חוֹבק הייתי מלוֹא עוֹלם בּאהבתי. אהבתּי גם את בּעלת־הבּית אשר בּנזר היהלוּמים ועם החזה בּטעם תּקוּפת יֶליזאבטה, ואת בּעלה, ואת אוֹרחיה, ואת משרתיה, ואפילוּ את המהנדס אַניסימוֹב שהיה מזדעף כּנגדי. ואוּלם לאביה, אשר מגפים לוֹ מעשׂה מלאכת בּית וחיוּך חביבוּת הדוֹמה לחיוּך שלה, רחש לבּי אוֹתה שעה איזה מין רגש של התלהבוּת ורוֹך.

המאזוּרקה נסתּיימה, אדוֹן־הבּית והגברת קראוּ את האוֹרחים לשבת לסעוּדה, ואוּלם שׂר־הגדוּד הסתּלק מן ההזמנה, משאָמר כּי הכרח לוֹ לקוּם מחר בּהשכּמה, ונפרד מבּעלי הבית. מתּחילה נפחדתּי, כּי חששתּי שמא תּלך גם היא, אבל היא נשארה עם האֵם.

לאחר סיוּם סעוּדה רקדתּי עמה את ריקוּד הקאדריליה, כּפי ההבטחה שניתּנה לי, ואף על פּי שכּבר הייתי לכאוֹרה מאוּשר לבלי קץ, הרי אָשרי הלך וגדל עוֹד בּלי־הפוּגוֹת. לא החלפנוּ בּינינוּ אף דיבּוּר אחד על אוֹדוֹת אהבה; לא שאלתּי אצלה, ואף אצל עצמי לא שאלתּי, אם היא אוֹהבת אוֹתי. די היה לי שאנכי אהבתּיה. ולא חששתּי אלא לכך שמא יִפּגם אָשרי על ידי משהוּ.

משחזרתּי הבּיתה וּפשטתּי את מעילי ורציתי לפרוֹש לשינה – ראיתי כּי הדבר אינוֹ כּלל בּגדר האפשרוּת. החזקתּי בּידי את בּדל הנוֹצה אשר ממניפתה, וּכפפה אחת שלמה מכּפפוֹתיה, שהיא נתנה לי עם יציאתה, משעמדה לעלוֹת על המרכּבה ואני תּמכתּי מתּחילה בּאם ואחר כּך בּה. הסתּכלתּי בּשני החפצים האלה, וּבלי שעצמתּי את עיני שיויתי את דמוּתה לנגדי, כּפי שראיתיה בּאוֹתוֹ רגע כּשעמדה לבחוֹר לה בּן־זוּג מבּין השנַים, והיא ניחשה לנכוֹן את תּכוּנתי ואמרה בּקוֹלה הנעים: “הגאוָה, הלא כן?” אוֹ כּמוֹ בּשעת הסעוּדה, משהגישה אל שׂפתיה גביע של יין שמפּאני וּמצמצה כּנגדי בּעינים מלטפוֹת. אבל לרוֹב דימיתיה לנגדי כּפי שראיתיה בּשעת הריקוּד עם אָביה, משהיא נעה על ידוֹ כּמרפרפת, וּבגאוָה וּבשׂמחה על אביה ועל עצמה היא שוֹלחת את עיניה אל הרוֹאים המתענגים על המחזה, ואנכי מצרף בּלי־משׂים את שניהם בּרגש אחד של חנינת־לב.

בּזמן ההוּא גּרתּי יחד עם אָחי המנוֹח. אחי לא אהב בּכלל את חיי החברה, וּמנע את עצמוֹ מלכת אל נשפי מחוֹלוֹת, וּבימים ההם היה מכין את עצמוֹ לבחינוֹת הגמר, ונוֹהג חייו היה של סדר גמוּר. הסתּכּלתּי בּראשוֹ, שהיה כּבוּש בּכּר וּמכוּסה למחצה בּשׂמיכת פלאנל, וחמלתּי עליו חמלת אהבה, חמלתּי עליו בּשל כּך שהוּא לא ידע אהבה זוֹ שהרגשתּי אנכי ולא לקח בּה חלק. המשרת שלנוּ פּאֶטרוּשה, מן המשוּעבּדים, בּא לקראתי עם נר בּיד ורצה לשמשני בּשעת פּשיטת הבגדים, אבל אני שלחתּיו מעל פּני. פּניו נסוּכי השינה, עם השׂער המדוּבלל, נראוּ לי נעימי־רוֹך ונוֹגעים עד הלב. בּזהירוּת, שלא לעוֹרר שאוֹן, עברתּי על בּהוֹנוֹת רגלי אל חדרי וישבתּי על גב המיטה. לא, אָשרי היה רב מהכיל, לא יכוֹלתּי לישוֹן. ועם זה היתה קשה לי החמימוּת שבּחדרים המוּסקים, ואני, בּלי שפּשטתּי את בּגד־השׂרד שלי, יצאתי בּלאט אל חדר הכּניסה, פּתחתּי את הדלת החיצוֹנית ויצאתי החוּצה.

מנשף המחוֹלוֹת יצאתי בּשעה חמש; ואגב נסיעתי הבּיתה והשהוּת ששהיתי בּבּית עברוּ עוֹד כּשעתים, וּבצאתי החוּצה כּבר היה אוֹר בּוֹקר. מזג האויר היה כּזה הרגיל בּ“שבוּע החמאָה”: היה ערפל; השלג הספוּג מים הלך והפשיר בּדרכים, וּמכּל הגגוֹת נטפוּ טיפּוֹת מים. משפחת בּ. התגוֹררה בּזמן ההוּא בּקצה העיר. בּקרבת שׂדה רחב ידים שבּקצהוּ האחד נמצאה כּכּר לטיוּל וּבקצהוּ האחר – בּית־חינוּך לבנוֹת. עברתּי על פּני הסימטה שלנוּ, השוֹממה מאָדם, ויצאתי אל הרחוב הגדוֹל, מקוֹם שנפגשוּ לי גם עוֹברים ושבים וגם עגלוֹני משׂא, שמזחלוֹתיהם הטעוּנוֹת עצים נגעוּ בּבדיהן עד למרצפת. גם הסוּסים, המנענעים מתּוֹך קצב את ראשיהם הרטוּבּים מתּחת לקשתוֹת המנצנצוֹת, גם העגלוֹנים העוֹטים מחצלוֹת, שרגליהם בּמגפים הכּבּירים בּוֹססוּ לצד הקרוֹנוֹת, וגם בּתּי הרחוֹב שנראוּ בּערפל כּגבוֹהים בּיוֹתר – כּל אלה נראוּ לי כּדברים נעימים וחשוּבים.

משנכנסתּי לתחוּם השׂדה, ששם נמצא הבּית שלהם, הבחינוּ עיני בּקצה השׂדה בּמשהוּ גדוֹל ומשחיר, ואזני קלטה קוֹל חליל ותוֹף שהגיע מן העבר ההוּא. נפשי היתה שרוּיה כּל הזמן בּשירה וּבקרבּה עלה לפרקים ניגוּן המאזוּרקה. אבל הנגינה ההיא טיבה היה אחר, מין נגינה גסה, לא טוֹבה.

“מה טיבוֹ של דבר זה?” שאלתּי את נפשי, וּפניתי והלכתּי על פּני הדרך החלקלקה, דרך עגלוּת הטבוּעה בּאמצע השׂדה, לעבר המקוֹם שמשם הגיעוּ הקוֹלוֹת. משעברתּי כּמאה צעדים התחלתּי מבחין מבּעד הערפל בּהמוֹן אנשים משחירים, כּנראה, – חיילים. “ודאי שהללוּ מתאַמנים שם בּתרגילים”, הרהרתּי בּלבּי, והתחלתּי מתקרב אל המקוֹם, משנלויתי אל הנפּח, הלבוּש בּמעיל קצר וסינר מזוּהמים משמנוּנית, שהלך לפני ונשׂא משהוּ בידוֹ. החיילים בּמדיהם השחוֹרים עמדוּ ערוּכים בּשני טוּרים זה כּנגד זה, כּשהם מחזיקים את רוֹביהם אל כּף רגלם וניצבים בּלי נוֹע. מאחריהם עמדו המתוֹפפים והמחלל וחזרוּ והשמיעוּ בּלי־הפוּגוֹת אוֹתה המנגינה הבּלתּי־נעימה וצוֹרמת.

– מה הללוּ עוֹשׂים? – שאַלתּי את הנַפּח, שקבעתּי לי עמידה על ידוֹ.

– ריצת עוֹנש היא לטאטארי בּשל בּריחה, – ענה הנפּח בּקוֹל זוֹעף, בּהבּיטוֹ אל קצה הטוּרים אשר מעֵבר האחר.

אף אנכי הפניתי את עינַי לעבר המקוֹם ההוּא, וראיתי בּתחוּם שבּין הטוּרים משהוּ מאוּים שהלך והתקרב לעֵבר פּנַי. אוֹתוֹ דבר שהתקרב כּנגדי היה בּן־אדם חשׂוּף עד לחלָציו, כּפוּת לרוֹביהם של שני חיילים שהוֹליכוּ אוֹתוֹ. על ידוֹ צעד קצין צבא בּמעיל שׂרד וּבמצנפת שׂרד, שדמוּתוֹ נראתה לי כּמוּכּרה. הנענש הלך והתקרב כּנגדי כּשהמכּוֹת ניתּכוֹת עליו מעֵבר מזה וּמזה, כּשהוּא מזדעזע בּכל גוּפוֹ וגוֹרר את רגליו בּתוֹך השלג המתמסמס וּמסיט את עצמוֹ לפרקים לאחוֹר – ואז היוּ הסגנים המוֹליכים אוֹתוֹ בּרוֹביהם, הוֹדפים אוֹתוֹ לפנים, אוֹ מפּיל את עצמוֹ לעבר פּניו – ואז היוּ הסגנים, בּעכּבם בּידוֹ מנפוֹל, מוֹשכים אוֹתוֹ אחוֹרנית. ועל ידוֹ, בּלי לשׂטוֹת הצדה, צעד והלך הקצין גבה־הקוֹמה בּצעדים אמיצים וּמרטטים. זה היה אביה, בּעל הפּנים האדוּמים והשׂפם וּפיאוֹת־הזקן הלבנים.

עם כּל מכּה היה הנענש מפנה, כּמשתּוֹמם, את פּניו המעוּוָתים מיִסוּרים אל הצד שמשם ירדה המכּה, וּבחשׂפוֹ את שיניו הלבנוֹת היה חוֹזר ואוֹמר אוֹתה אמירת דברים. רק משנמצא כּבר קרוֹב בּיוֹתר אל מקוֹם עָמדי – הבחנתּי בּמה שאמר. הוּא לא דיבּר, אלא התייפּח: “אחים, זכרוּ רחמים, אחים, זכרוּ רחמים”. אבל האחים לא זכרוּ רחמים, וּלעת שהתּהלוּכה הגיעה סמוּך למקוֹמי ממש – ראיתי איך שאחד החיילים, שעמד ממוּלי, הסיט את עצמוֹ כּדי צעד לפנים, נפנף את מקלוֹ בּרעש של שריקה והצליף בּוֹ בּחזקה על גבּוֹ של הטאטארי. הטאטארי הרתּיע את עצמוֹ קדימה, אבל הסגנים עצרוּהוּ, וּמכּה כּעין זוֹ ניתּכה עליו מן הצד האחר, ושוּב מצד זה ושוּב מן הצד האחר… שׂר־הגדוּד צעד והלך על־יד הנענש, משהוּא מבּיט פּעמים אל צעדי רגליו וּפעמים אל הנענש, שאף אל קרבּוֹ את האויר בּנַפּחוֹ את לחָייו והוֹציא את נשימתוֹ דרך שׂפתוֹ המפוּשׂקת. וּלאחר שהתּהלוּכה עברה הלאה מאצל מקוֹם מעמדי – ראיתי תּוֹך כּדי מבּט חוֹלף, בּין הטוּרים, את גבּוֹ של הנענש. אוֹתוֹ דבר היה משהוּ נקוֹד, רטוֹב, אדוֹם, יוֹצא מגדר הטבע, ולא יכוֹלתּי להאמין כי זה גוּף של אדם.

– אוֹי, ריבּוֹן עוֹלם, – סח הנפּח שעמד על ידי.

התּהלוּכה הלכה והתרחקה. כּמקוֹדם ניתּכוּ המכּוֹת על גב האיש הכּוֹשל והמתעוות, וּכמקוֹדם תּוֹפפוּ התּוּפּים והחליל השמיע את שריקתוֹ, וּכמקוֹדם נעה הדמוּת הגבוֹהה והאַמיצה של שׂר־הגדוּד בּשוּרה אחת עם הנענש. וּפתאוֹם נעצר שׂר־הגדוּד בּדרכּוֹ וניגש בּמהירוּת אל אחד החיילים.

– מיד תּדע מידי טעם של מריחה, – שמעתּי את קוֹלוֹ המדבּר בּחימה. – היֶשך עוֹשׂה כּמוֹרח? הישך עוֹשׂה?

וראיתי איך שהוּא סטר בּידוֹ החזקה אשר בּכפפת העוֹר על פּרצוּף החייל הגוּץ והחלש – על־דבר אשר לא הוֹריד את מקלוֹ בּדי כּוֹח על גבּוֹ האדוֹם של הטאטארי.

– הביאוּ שבטים חדשים! – קרא בקוֹל רם, בּסוֹבבוֹ את עיניו, ותוֹך כּדי כּך הבחין בּי וראַני. והוּא, משעשׂה את עצמוֹ כּאילוּ אינוֹ מכּיר אוֹתי, לבש זעף ואימה והסַב בּמהירוּת את פּניו. ואני נַעשׂיתי מבוּיש בּמידה כּזוֹ שלא יכוֹלתּי לשׂאת את עיני, כּאילוּ אנכי הוּא שנתפּסתּי למעשׂה מחפּיר גרוּע בּיוֹתר, וּמשהשפּלתּי את עיני נזדרזתּי

להסתּלק וללכת הבּיתה. וּבמשך כּל דרכּי המה בּאָזנַי חליפוֹת קוֹל השברים של התּוּפּים עם שריקת החליל, אוֹ הקוֹל המדבּר: “אחים, זכרוּ רחמים”, אוֹ קוֹלוֹ הבּוֹטח והכּוֹעס של שׂר־הגדוּד, הרוֹעם וצוֹעק: “היֶשך עוֹשׂה כּמוֹרח, היֶשך עוֹשׂה?” ואגב כּך חשתּי בּלבּי צער שוֹמם, עד לידי בּחילה, דוֹמה כּמעט למיחוּש גוּפני, ודוֹמה היה לי כּי עוֹד מעט אגיע לידי הקאָה ואקיא את האימה אשר ספגתּי אל קרבּי עם המחזה הזה. איני זוֹכר כּיצד הגעתּי לביתי ועליתי על מיטתי. ואוּלם לא הספּקתּי לשקוֹע בּתנוּמה עד ששתוּ עלי שוּב כּל הקוֹלוֹת וכל המחזה, ואני קפצתּי ממקוֹמי.

“נראה שהלז יוֹדע איזה דבר שאני לא ידעתּיו”, הרהרתּי בּלבּי בּדבר שׂר־הגדוּד. “אילוּ ידעתּי אף אני אוֹתוֹ דבר, הייתי מבין גם את המחזה אשר ראיתי ולא היה גוֹרם לי יסוּרים”. ואוּלם כּל כּמה שהרבּיתי בּמחשבוֹת לא יכוֹלתּי להבין את הדבר הידוּע לשׂר־הגדוּד, והגעתּי לידי שינה רק לעת ערב, ואף זוֹ רק לאחר שהלכתּי אל אחד מידידי וסבאתי בּחברתוֹ עד לשכרה.

ושמא אתּם חוֹשבים שאוֹתה שעה החלטתּי בּלבּי, כּי מה שראיתי בּעיני היה מעשׂה מגוּנה? כּלל וּכלל לא. “אם יֶשנם עוֹשׂים את הדבר בּבטחוֹן כּזה והכּל מוֹדים בּהכרחיוּתוֹ, הרי שהללוּ יוֹדעים משהוּ שאני לא ידעתּיו”, הרהרתּי בּדעתּי והתאמצתּי להגיע לידי ידיעת הדבר ההוּא. אבל כּל כּמה שאימצתּי את מחשבתּי – לא יכוֹלתּי גם לאחרי כן להגיע לידי אוֹתה הבנה. וּמשלא ידעתּי את הדבר, לא יכוֹלתּי להכּנס לשירוּת הצבא, כּפי שהתכּוונתּי קוֹדם, וּמנעתּי את עצמי לא רק משירוּת הצבא, אלא מכּל מין שירוּת בּכלל, ונעשׂיתי כּאיש בּטל לכל דבר, כּפי שאתּם רוֹאים.

– מילא, ידענוּ גם ידענוּ באיזוֹ מידה הוּא נעשׂה לאיש בּטל לכל דבר, – סח אחד מן החבוּרה. – מוּטב שיאמַר: אלמלא הוּא – כּמה אנשים היוּ נעשׂים בּטלים לכל דבר.

– דבר זה הוּא בּודאי בּבחינת שטוּת גמוּרה, – סח איוָאן וַאסילייביטש מתּוֹך התרגזוּת כנה.

– וּמה היה סוֹפה של אוֹתה אהבה?

– אוֹתה אהבה? מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילָך הלכה זוֹ ונתמעטה. כּל פּעם שהיתה שוֹקעת בּהרהוּרים, אגב חיוּך על פּניה, כּדרך ההרגל שלה, הייתי נזכּר מיד בּשׂר־הגדוּד אשר על הכּכּר, והרגשתּי את עצמי משוּם־מה בּמצב בּלתּי־נוֹח וּבלתּי־נעים, והתחלתּי רוֹאה את פּניה לעתּים רחוֹקוֹת יותר. עד שנמוֹגָה עד־תּוֹם כּל האהבה. – הנה אילוּ דברים מצוּיים בּעוֹלם וּמהיכן תּמוּרה וּמסלוּל חדש לכל מעַרכי חיי אדם. ואתּם אוֹמרים… – סיים האיש את דבריו.

I

בּשעה שבע בּערב, לאחר שתייה טה, יצאתי לנסיעה מתּחנה אחת ששמה לא נשמר בּזכרוֹני, אבל זכוּר לי שזוֹ היתה בּאיזה מקוֹם בּחבל צבא־הדוֹן, סמוּך לנוֹבוֹטשאָרקאַסק. כּבר שלטה חשיכה בּשעה שקניתי לי ישיבה בּעגלת־החוָרף, לצדוֹ של אַלוֹשקה, והתעטפתּי בּפּרוָה וּבכסוּת המזחָלה. המקוֹם מעֵבר לבית־התּחנה נראָה שרוּי בּשלוָה וּבחמימוּת. אמנם ממרוֹם לא ירד שלג; אך לא נראָה גם סימן של כּוֹכב, וּמראה הרקיע היה נמוּך וּמַאפיל בּיוֹתר בּהשוָאה לעַרבת השלג הטהוֹרה, שהשׂתּרעה לנוֹכח פּנינוּ.

רק עברנוּ על פּני הדמוּיוֹת האפילוֹת של הטחָנוֹת, שאחת מהן הנידה בּכבדוּת את כּנפיה רחבוֹת־המידה, ויצאנוּ מתּחוּם המוֹשב, – והנה הבחַנתּי שהדרך נעשׂתה קשה יוֹתר וּמגוּבּבת יוֹתר בּשלג, הרוּח התחילה מנַשבת וּפוֹגעת בּי בּיתר עוֹז מצדי השׂמאלי, מגָררת הצידה את זנבוֹתיהם ואת רעמוֹתיהם של הסוּסים וּמרימה וּמטלטלת בּעקשנוּת את השלג המתרסק תּחת בּדי המזחָלה וּפרסות הסוּסים. קוֹל המצילה התחיל הוֹלך ונמוֹג, קילוּח של אויר קר חָדר דרך איזה מִפתָּח שבּשרווּלי וּפגע בּגבּי. נזכרתּי בּעצתוֹ של מפקח התּחנה, שיעץ לי להמנע מנסיעה, שלא אסתּוֹבב בּתעיה כּל הלילה ולא אֶקפּא בּקוֹר.

– הלוַאי ולא נגיע לידי תּעיה, – סַחתּי לעגלוֹן. ואוּלם, משלא הגיעני כּל מענֶה, ניסחתּי את שאלתי בּאוֹפן בּרוּר יוֹתר: – וכי סבוּר אתּה, העגלוֹן, שנגיע אל התּחנה? ולא נתעה מן הדרך?

– אלוֹהים יוֹדע, – השיב לי זה בּלי הפנוֹת ראשוֹ, – שוּר, איזה טירוּף שלגים על פּני הארץ: אי אתּה מבחין בּסימן של דרך. אבינוּ שבּשמים!

– אוּלם מוּטב שתּגיד לי אם יֶשך מקווה להביאנוּ אל התּחנה, אוֹ לא? – הוֹספתּי ושאלתּי. – הנגיע אל המקוֹם?

– מסתּבּר שנגיע אל המקוֹם, – אמר העגלוֹן והוֹסיף ואמר עוֹד משהוּ, אלא שאנכי לא הבחנתי בּדבריו בשל הרוּח.

לא היה לי רצוֹן לחזור; ואוּלם לתעוֹת כּל הלילה בצינה וּבסוּפת שלג על פני ערבה חשׂוּפה בּתכלית, כּערבה זוֹ המשׂתּרעת כּאן בּחבל צבא־הדוֹן – אף זה נראָה לי כדבר לא־נעים בּיוֹתר. ונוֹסף על כּך לא יָטב משוּם־מה העגלוֹן בעינַי ולא עוֹרר בּי אמוּן, אף על פּי שלא יכוֹלתּי בּחוֹשך לראוֹת את פּניו עד כּדי הבחָנה. הוּא ישב, וגם החזיק את רגליו, ממש בּאמצע מקוֹם־המוֹשב ולא מן הצד, קוֹמתוֹ היתה גדוֹלה מדי, קוֹלוֹ מהלך בעצלנוּת, כּוֹבעוֹ לא מסוּג הכּוֹבעים של העגלוֹנים, אלא רחב־מידה וּמתנדנד לצדדין, והעגלוֹן גם לא נהם על הסוּסים לפי המקוּבּל, אלא אחז את המוֹשכוֹת בּשתּי ידיו, בּדוֹמה למשרת שעלה וישב על הדוּכן לשמש בּמקוֹם עגלוֹן. אבל בּיחוּד מנעתּי ממנוּ את אמוּני בּשל כּך שקשוּרה היתה לוֹ מטפּחת מסביב לאָזניו. בּקיצוּר, אוֹתוֹ גב־אדם חָמוּר וכפוּף, המבצבּץ כּנגד עיני, לא הפיק רצוֹן ממני ונראָה לי כּמבשׂר רעה.

– ואנכי סבוּר, שמוּטב לנוּ לחזוֹר, – אמר לי אַלוֹשקה, – מה הנאה בּדבר שנהיה סוֹבבים ותוֹעים.

– אבינוּ שבּשמים, איזה טירוּף של שלגים! אין לראוֹת חתימת דרך, העינים כּמוֹ בּסַנורים… אבינוּ שבּשמים! – ריטן העגלוֹן.

לא נסענוּ כּרבע שעה, עד שהעגלוֹן עצר בּסוּסים והעביר את המוֹשכוֹת לידי אַלוֹשקה, הוֹציא כּמתייגע את רגליו מאֵצל מקוֹם־המוֹשב, והלך לתוּר אחרי סימן דרך, כשהוּא חוֹרק בּמגפיו הגדוֹלים על פּני השלג.

– מה לך? לאן אתּה הוֹלך? וכי נתעֵינו מן הדרך? – פּניתי אליו בּדברי שאֵלה; אבל הלז לא החזיר לי דבר וּפנה והלך מאֵצל המזחָלה, כּשהוּא מסב את פּניו הצדה מלפני הרוּח הצוֹבט את עיניו.

– וּבכן, המצאת את הדרך? – שאלתּי שוּב לאחר שחזר מהליכתוֹ.

– כּלום לא מצאתי, – החזיר לי האיש בּאוֹפן בּלתּי צפוּי דברים נמהרים ונרגזים, כּאילוּ אני אָשמתּי בּכך שהוּא תּעה מן הדרך, ואחר כּך חזר והטיל בּמתינוּת את רגליו על פּני ההדוֹם, והתחיל מישר את המוֹשכוֹת בּכפפוֹתיו הנקשוֹת מחַמת הכּפוֹר.

– וּמה נעשה איפוֹא? – שאלתּי לאחר שזזנוּ שוּב לנסיעה.

– מה יש לעשׂוֹת! נסע כּפי שיתּן אלוֹהים.

ואנוּ חזרנוּ לנסוֹע בּאוֹתה שעָטה רפוּיה שמקוֹדם, ועכשיו

לחלוּטין, כּנראה, פּעָמים על פּני שכבה עמוּקה של שלג משתּפּך וּפעמים על פּני משטח רוֹפף וחשׂוּף.

אם כּי הצינה חָזקה למדי, בּכל זאת הלך ונמַס השלג מעל פּני הצוָארוֹן בּמהירוּת רבּה. סחַרחוֹרת השלג שמלמטה הלכה וחָזקה, וּמלמעלה התחיל יוֹרד שלג דק ויבש.

היה בּרוּר כּי אנחנוּ הוֹלכים ונוֹסעים בּלא־דרך, שכּן בּהוֹסיפנוּ לנסוֹע עוֹד כּרבע שעה לא ראינוּ בּדרכנוּ אף עמוּד־דרך אחד.

– וּבכן, כּיצד אתּה סבוּר, – חזרתּי ושאלתּי את העגלוֹן, – האִם נגיע אל התּחנה?

– עד לאיזוֹ תּחנה? נגיע למקוֹם שממנו יצאנוּ, אם נתּן לסוּסים שיוֹבילוּנוּ כּחפצם: הללוּ יביאוּנוּ אל המקוֹם; אבל ספק אם נגיע לאוֹתה תּחנה אחרת… רק מסַכּנים אנחנוּ את עצמנוּ.

– יהי כּך, נשוּב על עקבוֹתינו, – אמרתּי, – הרי בּאמת…

– מַשמע שיש לחזוֹר? – חזר העגלוֹן על הדברים.

– כּן, כּן, סע וַחזוֹר.

העגלוֹן הרפּה מן המוֹשכוֹת, הסוּסים התחילוּ רצים בּיתר דהרה, ואף כּי לא הבחנתּי בּכך שנפנינוּ לצד אחר, הרי הרוּח החליף את כּיווּנוֹ, וּלאחרי רגעים מוּעטים נראוּ מבּעד השלג דמוּיוֹתיהן של הטחָנוֹת. העגלוֹן התאוֹשש וּפתח בּדברי שׂיחה.

– היה מעשׂה לפני זמן ויצאוּ אנשים בּסוּפת שלג מעֵבר התּחנה ההיא, – סח העגלוֹן, – וסוֹפם היה שהם לָנוּ בּגדישי התּבוּאה ורק לעת בּוֹקר הגיעוּ אל מקוֹמם. ונס אֵירע להם שנתקלוּ בּגדישים, שאילמלא כּך היוּ נקפּאים וּמתים – צינה גדוֹלה היתה בּחוּץ. ואף כּך יצא שלאחד מהם קפאוּ הרגלים, וּשלוֹשה שבוּעוֹת נאבק עם המות בּמחלת רגליו.

– ועכשיו הן חדל הקוֹר ורפתה הרוּח, – אמרתּי אנכי, – שמא כּדאי לנוּ שנשוּב ונסע?

– יש ויש חמימוּת, אבל המערבּוֹלת לא פּסקה. עכשיו שאנוּ חוֹזרים נראה כּאילוּ פּסק כּוֹחה: אבל זוֹ חזקה עוֹד יוֹתר. אילוּ נסע רץ מטעם הדוֹאר אוֹ אחר בּדוֹמה לזה – הרי אפשר היה לנסוֹע, אבל כּאן הנסיעה היא מרצוֹן; וכי דבר קל הוּא – הנוֹסע עלוּל לקפּוֹא בּקוֹר. ומה תירוּץ יהיה בּידי אם תּארע תּקלה לכבוֹדוֹ?

II

אוֹתוֹ זמן נשמע מאחרינוּ קוֹל מצילוֹתיהן של כּמה טרוֹיקוֹת¹, שנסעוּ והתקרבוּ בּמהירוּת יתירה.

– הרי זה הפּעמוֹן של עגלת־הדוֹאר המהירה, – אמר עגלוֹני, – אחד ויחידי הוּא על פּני כּל התּחנה.

וּבאמת, מצילָתה של הטרוֹיקה הקדמית שצליליה הנישׂאים בּרוּח כּבר נשמעוּ היטב לאָזנינוּ, היתה משוּבּחת מאין כּמוֹה: קוֹל טהוֹר, צלוּל, עמוֹק וּמרעיד בּמקצת. כּפי שנוֹדע לי אחרי־כן, הרי זוֹ היתה הַתקָנה כּמעשׂה הציידים: שלוֹש מצילוֹת – אַחת גדוֹלה בּאמצע, וקוֹלה כּקוֹל פּעמוֹני־מַלין, כּפי שרגילים לוֹמר; וּשתּים קטנוֹת, המוּתקנוֹת

כּדי טֶרציָה. צליל הקוֹל הזה אשר כּעֵין הטרציה, בּצירוּף עם קוֹל מצטלצל של קוִינטה, העוֹלה כּהד בּאויר, היה נפלא עד מאד, וּנעימוּת מוּזרה היתה בּוֹ על פּני הערבה הזאת, השוֹממה והעזוּבה.

– רכב הדוֹאר הוא הדוֹהֵר, – אמר עֶגלוֹני, בּעת שהקדמית מבּין שלוֹש הטרוֹיקוֹת התקרבה והגיעה לצדנוּ. – וּמה טיב הדרך? האפשר לעבוֹר בּשלוֹם? – צעק זה כּלפּי האחרוֹן שבּעגלוֹנים; אבל הלז נתן את קוֹלוֹ על סוּסיו ולא השיב לוֹ מאוּמה.

צלצוּל המצילוֹת נמוֹג עד־מהרה על פּני הרוּח, מיד לאחר שרכב הדוֹאר חלף ועבר על פּנינוּ.

דוֹמה שעגלוֹני ראה את עצמוֹ מבוּייש.

– כּדאי בּכל זאת שנסע, אדוֹני! – אָמר אלי, – הלָלוּ בּשלוֹם, והרי עקבוֹת דרכּם עוֹד ניכּרים עכשיו.

הסכּמתּי לכך, ואנחנוּ חזרנוּ ונפנינוּ לצד הרוּח, והתנַהלנוּ בּכבדוּת קדימה על פּני השלג העמוֹק. אנכי הסתּכּלתּי מן הצד בקו הדרך, כּדי שלא נסוּר מן העקבוֹת שנחרתוּ על ידי המזחָלוֹת. כּשתּי וירסטאוֹת נמשכוּ העקבוֹת בּקו בּרוּר, אחרי כן לא היה נראה עוֹד בּמקוֹם המַסלוּל של בּדי המזחלוֹת אלא סימן של גבשוּשיוֹת, ועוֹד מעט ולא יכוֹלתּי עוֹד להבחין בּשוּם אוֹפן אם רוֹאה אני סימן של דרך אוֹ פּשוּט רוֹבד של שלג שנזרע על ידי עברוּ בּשלום, והרי עקבוֹת דרכּם עוד ניכּרוֹת עכשיו.

אשר מתּחת לבדי המזחלה, והתחלתּי מבּיט לנוֹכח פּני. עמוּד הדרך השלישי עוֹד נגלָה לעינינוּ, ואוּלם את הרביעי לא יכוֹלנוּ בּשוּם² אוֹפן לגלוֹת; בּדוֹמה למַה שהיה קוֹדם, נסענוּ גם עם הרוּח וגם כּנגד הרוּח, גם ימינה וגם שׂמאלה, והגענוּ לבסוֹף לידי כּך, שהעגלוֹן טען כי שׂטינוּ בּיוֹתר לצד ימין ואנכי אמרתּי כּי לצד שׂמאל, ואַלוֹשקה טען ואמר כּי לא זה ולא זה, אלא אנוּ נוֹסעים וחוֹזרים על עקבוֹתינוּ. ושוּב חזרנוּ והפסקנוּ כּמה פּעמים מנסיעה, העגלוֹן פּרק את רגליו הגדוֹלוֹת וזחל לתוּר אחרי הדרך; והכּל לשוא. פּעם קמתּי והלכתּי גם אנכי לבדוֹק ולראוֹת אם מה שעבר כּדימוּי לפני עינַי היה בּאמת הדרך הנכוֹנה; ואוּלם רק הספּקתּי לעבוֹר בּדי יגיעה כּששה צעדים כּנגד הרוּח ונעשׂה בּרוּר לי כּי מסביב אין לראוֹת אלא רבדים לבנים של שלג, דוֹמים וחַדגוֹניים, וּכבר לא יכוֹלתּי לגלוֹת בּעיני את המזחלה. קראתי בּקוֹל רם: “העגלוֹן! אַלוֹשקה!” ואוּלם זה קוֹלי – הרגש הרגשתּי כּי הרוּח סחף אוֹתוֹ מעל פּתחי פּי ממש וזרה אוֹתוֹ אֵי־אָנה הרחק מעל פּני. פּניתי וקרבתּי אל המקוֹם ששם נמצאה המזחלה – והמזחלה לא היתה שם; פּניתי לימין – גם שם לא נגלָה דבר. בּוּשה לי לזכּוֹר בּאיזה קוֹל רם וצוֹרח, שנשמעה מתּוֹכוֹ אפילוּ כּעין אֶנקת יאוּש, קראתי שנית: העגלוֹן!" בּוֹ בּזמן שהלז נמצא על ידי בּקירוּב־מקוֹם של שני צעדים. דמוּתוֹ השחוֹרה, על השוֹט ועל הכּוֹבע העצוּם שנשתּמט אל־הצד, בּצבּצה ועלתה פּתאוֹם לנגד עיני. הוּא הוֹבילָני והביאָני עד למזחלה.

– אף זוֹ לטוֹבה שהאויר פּוֹשר, – סח העגלוֹן, – ואילוּ עמדה צינה – והיינוּ בּתקלה!… אבינוּ שבּשמים!

– הנַח לסוּסים, יסעוּ ויחזירוּ אוֹתנוּ על עקבוֹתינוּ, –

אמרתּי לאחר שישבתּי בּמזחלה. – היחזירוּ אוֹתנוּ? כּיצד אתּה סבוּר, העגלוֹן?

– יש לשער שיחזירוּ אוֹתנוּ.

הוא השמיט מידיו את המוֹשכוֹת, הצליף כּשלוֹש פּעמים על פּני אוּכּפוֹ של סוּס־הבּינַים, ואנחנוּ הפלגנוּ ונסענוּ שוּב אי־אָנה. כּחצי שעה המשכנוּ בּנסיעה. וּלפתע פּתאוֹם עלה שוּב מנגד פּנינוּ אוֹתוֹ צלצוּל מוּכּר לי של מצילת הציידים, בּלוית קוֹלן של שתּי המצילוֹת האחרוֹת; אַך הפּעם הזאת הן נישׂאוּ וּבאוּ לקראתנוּ: הללוּ היוּ אוֹתן הטרוֹיקוֹת הקוֹדמוֹת, שכּבר פּרקוּ את מטען הדוֹאר וחזרוּ עכשיו אל התּחנה בּלוית סוּסי החילוּפין, שהיוּ קשוּרוֹת אליהן מאָחוֹר. טרוֹיקת־הדוֹאר, הרתוּמה סוּסים אמיצים ועליה פּעמון הציידים, נסעה בּראש בּדהרה, בּה נמצא העגלוֹן בּלבד, שישב על הדוּכן וזירז בּקוֹל עֵר את סוּסיו. מאחוֹר, בּתוֹך המזחלוֹת הריקוֹת, ישבוּ העגלוֹנים, שנים שנים עגלוֹנים בּמזחלה, וקוֹל שׂיחתם היה בּוֹקע ועוֹלה. אחד מן החבוּרה עישן את מקטרתּוֹ, וזיק אש, שנתלהב בּרוּח, האיר חלק מפּניו. משהסתּכּלתּי בּהם, התבּיישתּי בּעיני עצמי על הפּחד שפּחדתּי מפּני הנסיעה, והעגלוֹן שלי אף לוֹ היתה, כּנראה, הרגשה דוֹמה לזוֹ, מכּיון ששנינוּ אמרנוּ בּקוֹל אחד: “הבה נסע בּעקבוֹתיהם”.

III

העגלוֹן שלי לא הניח לטרוֹיקה האחוֹרית לעבוֹר לפנינוּ, אלא התחיל מַפנה את סוּסיו בּאוֹפן בּלתּי־זריז, והטיל את יצוּל מזחַלתּנוּ בּסוּסים הקשוּרים. שלישִיַת סוּסים אחת נרתּעה לאחוֹר, קרעה את האִפסָר וקפצה הצדה.

– שד עקוֹם־עינים שכּמוֹתוֹ: מַפנה ואינוֹ מבּיט לאן הוּא מפנה – אל מקוֹם של בּני־אדם. שד שכּמוֹתוֹ! – התחיל פּוֹלט אַלוֹת בּקוֹל ניחָר וחוֹרק עגלוֹן אחד נמוּך־קוֹמה וזקן, לפי שיכוֹלתּי לשפּוֹט על־פי הקוֹל וחיתּוּך הגוף, שישב בּטרוֹיקה האחוֹרית; הוּא קפץ בּזריזוּת מעל המזחלה והתחיל רוֹדף אחרי הסוּסים, בּהוֹסיפוֹ להעלוֹת מפּיו אָלוֹת גסוֹת וּלחָרף את עגלוֹני.

ואוּלם הסוּסים התחמקו מתּפיסה. העגלוֹן התחיל רץ אחריהם, ולא עבר רגע אחד עד שגם הסוּסים וגם העגלוֹן נעלמוּ יחד בּאֵד הלבן של השלג.

– וַסילי! הב לכאן את האָפוֹר: בּלא כּך ללא תּתפּוֹ־וֹס! – עוֹד נשמע קוֹלוֹ.

אחד מן העגלוֹנים, גבר גבה־קוֹמה בּיוֹתר, שלשל את עצמוֹ מן המזחלה, התּיר מתּוֹך שתיקה את שלישית הסוּסים שלוֹ, ועלה בּעזרת האִפסר לרכיבה על אחד הסוּסים, וּבחָרקוֹ על פּני השלג התחיל דוֹהר דהרה לא־מהירה והפליג ונעלם בּאוֹתוֹ הכּיווּן.

ואנחנוּ, בּיחד עם שתּי הטרוֹיקוֹת האחרוֹת, הפלגנוּ בּלא־דרך לנוֹכח פּנינוּ בּעקבוֹת הטרוֹיקה המהירה, זוֹ שנסעה בּראש בּשעטה מלאה וּמצילָתה מצלצלת והוֹלכת.

– כּסבוּר הוּא שיתפּוֹס אוֹתם! – אמר עגלוֹני על אוֹדוֹת האיש שרץ לתפּוֹס את הסוּסים. – סוּס שאינוֹ חוֹזר אל חבריו, חזקה עליו שהוּא עיקש, ועלוּל הוּא למשוֹך אוֹתך אחריו למקוֹם… שלא תּשוּב עוֹד משם…

זה עגלוֹני, מזמן שנסע מאחוֹר, נַעשׂה עליז יוֹתר ונוֹטה יוֹתר לשׂיחה, ואנכי השתּמשתּי בּהזדמנוּת זוֹ, כּמוּבן, מאחַר שלא היה עדיין בּרצוֹני לפרוֹש לשינה. התחלתּי שוֹאל אוֹתוָ מהיכן הוּא וּמה טיבוֹ וּמַעשיהוּ, וּבמהרה נתפרש לי כּי הוא בּן־מקוֹמי, מפּלך טוּלָה, נתין בּעל־אחוּזה, מּן הכּפר קירפּיצ’נוֹיֶה; כּי חלק משפּחתוֹ בּקרקע הוּא מוּעט בּיוֹתר, והשׂדוֹת חדלוּ לתת את יבוּלם מעצם הזמן שהיתה מגיפת החוֹלירע; כּי שנַים אחים הם בּמשפּחה, והשלישי הלך אל הצבא; כּי לחם אדמתם אינוֹ מספּיק להם עד לחג המוֹלד והם מתפּרנסים מעבוֹדת חוּץ; כּי אחיו הצעיר הוא בּעל המשק בּבּית, לפי שהוּא נשׂוּי, והוּא עצמוֹ הריהוּ אַלמן! כּי מכּפרם יבוֹאוּ שנה שנה חבוּרוֹת של עגלוֹנים; כּי הוּא עצמוֹ לא עבד בּעגלוֹנוּת, אבל השׂכּיר את עצמוֹ לעבודת הדוֹאר כּדי שיהיה מידוֹ סַעד לאחיו; כּי משׂכּוּרתּו היא כּאן, תּוֹדה לאל, 120 רוּבּל בּכסף שטרוֹת, וּמזה הוּא שוֹגר 100 רובּל הבּיתה, וכי אפשר היה לחיוֹת כּאן בנחת, “אלא שהקוּריאָרים הם קשים באַכזריוּת והבּריוֹת כּאן מפליגים בּחירוּף וגידוּף”.

– הנה, בּשלמה בּא עלי אוֹתוֹ עגלוֹן בּקלָלוֹת? אבינוּ

שבּשמים! וכי בּכוָנה גרמתּי לכך שסוּסיו ינַתקוּ את עצמם מקישוּרם? וכי אני נוֹהג עם מישהוּ בּגזלנוּת? וּלאיזה צוֹרך רץ ורדף אחריהם! ודאי שהיוּ חוֹזרים מעצמם, ועכשיו יגרוֹם לכך שהסוּסים יתעייפו לאין־כּוֹח והוּא עצמוֹ ילך לאבדוֹן, – חזר ואמר אוֹתוֹ בּן־אכּרים ירא־שמים.

– וּמה הדבר המַשחיר מרחוֹק? – שאלתּי אוֹתוֹ, משראיתי מנגד כּמה גוּפים שחוֹרים.

– זוֹ שיירה של עגלוֹת. הרי לנוּ מסע נחמד! – הוֹסיף ואמר, משקרבנוּ ונסענוּ לצד הקרוֹנוֹת העצוּמים, המחוּפּים בּמַחצלָאוֹת, שנסעוּ

בּזה אחרי זה על גלגלים. – שוּר, אין רוֹאים אף בּן־אדם אחד, כּוּלם ישנים. סוּס פּיקח יוֹדע מאליו את הליכתוֹ: בּשוּם אוֹפן לא תּדיח אוֹתוֹ מן הדרך… אף אנוּ נסענוּ בּשיירה, – הוֹסיף ואמר, – והרי אנוּ בּקיאים בּכך.

וּבאמת, היה מוּזר לראוֹת את הקרוֹנוֹת העצוּמים האלה, העטוּפים עטיפת שלג ממעלה המַחצלאוֹת ועד הגלגלים, מתנהלים מאליהם ואין נוֹהג בּהם. רק בּקצה הקדמי הוּרמה מחצלת אחת מוּשלגת כּדי רוֹחב שתּי אצבּעוֹת, וכוֹבע נשתּרבּב לרגע החוּצה – בּאוֹתוֹ רגע שמצילוֹתינוּ נישׂאוּ ועברוּ על פני השיירה. סוּס בּרוֹד בּעל־קוֹמה, משרבּב צואר וּמוֹתח גבּוֹ, צעד בּקצב על פּני הדרך העטוּפה עטיפה שלימה של שלג, נדנד את ראשוֹ נדנוּד חַדגוֹני בּתוֹך קשת העגלה המלבּינה, והטה בּהקשבה את אַחת מאזניו המוּשלגוֹת בּזמן שחלפנוּ על פּניו.

לאחר שהמשכנו בּנסיעה עוֹד כּחצי שעה, נכנס העגלוֹן עמי שוּב בּדברים.

– וכיצד אתּה סבוּר, האדוֹן, וכי אנוּ נוֹסעים בּדרך נכוֹנה?

– קוֹדם היתה הרוּח נוֹשבת בּכל עוֹז, ועכשיו הסוּפה ההיא בּערפּנוּ. לא, אין אנוּ נוֹסעים בּדרך נכוֹנה, שוּב חזרנוּ לתעיה, – סיים ואמר בּמנוּחה גמוּרה. ניכּר היה כּי עם כּל פּחדנוּתוֹ נעשׂה שקט לגמרי מזמן שהתחלנוּ נוֹסעים בּחבוּרה גדוֹלה – בּציבּוּר גם המות קל – ולא הוּא מחוּיב היה לשמש מנהיג וּבעל־אַחריוּת. בּקוֹר רוּח גמוּר היה הוֹלך וּמשגיח בּשגיאוֹת היוֹצאוֹת מלפני העגלוֹן הקדמי, כּאילוּ אין הענין נוֹגע לוֹ בּאיזוֹ מידה שהיא. וּבאמת הבחנתּי בּכך, כּי מזמן לזמן היתה הטרוֹיקה הקדמית נפנית ועוֹמדת לפני עיני מן הצד, פּעם מימין וּפעם משׂמאל; ואפילוּ נראָה לי כּי אנוּ הוֹלכים וּמסתּוֹבבים בּמַעגָל על פּני שטח צר למדי. ואוּלם מוּתּר היה לשעֵר כּי אין בּידי אלא הטעָיַת חוּשים, בּדוֹמה לכך שנראה לי לפרקים כּי הטרוֹיקה הקדמית עוֹלה בּהר אוֹ נוֹסעת בּצלע של רָמה או בּמדרוֹן, בּוֹ בּזמן שהערבה ישרה לכל רוּחוֹתיה.

לאחר שעבר עלינוּ עוֹד זמן־מה בּנסיעה, נעשׂה דוֹמה לי שאני רוֹאה מרחוֹק, בּקצה האוֹפק ממש, רצוּעה שחוֹרה וארוּכּה ההוֹלכת

ונעה; ואוּלם לא עבר רגע אחד עד שנעשׂה בּרוּר לי כּי זוֹ אינה אלא אוֹתה שיירה של קרוֹנוֹת שהדבּקנוּה קוֹדם בּדרך; גם עכשיו נשפּך השלג על פּני הגלגלים החוֹרקים, שכּמה מהם אפילוּ לא התנוֹעעוּ; גם עכשיו ישנוּ כּל האנשים מתּחת למַחצלאוֹת, וזה הסוּס הבּרוֹד ההוֹלך בּראש נראָה גם עכשיו מרחיב נחירים, מריח את עקבוֹת הדרך וזוֹקף את אָזניו להקשבה.

– שוּר, הסתּוֹבבנוּ גם הסתּוֹבבנוּ, ועכשיו הגענוּ שוּב לאוֹתה שיירה עצמה! – סח העגלוֹן שלי בּקוֹל של תּרעוֹמת. – הסוּסים של עגלוֹת־הדוֹאר המהירוֹת הם משוּבּחים: משוּם כּך גם מריצים אוֹתם בּלא־מידה; ושלנוּ סוֹפם שיפסיקוּ בכלל את הליכתם, אם נמשיך ונסתּוֹבב כּך כּל הלילה.

הוא העלה שיעוּל מגרוֹנוֹ.

– הבה נסע חזרה, האדוֹן, לבל תּארע תּקלה.

– מה טעם בּכך? נגיע סוֹף סוֹף לאיזה מקוֹם.

– להיכן נגיע? סוֹפנו שנלין הלילה על פּני הערבה. איזה סַחף של שלג… אבינוּ שבּשמים!

אם כּי היה תּמוּה הדבר בּעינַי שהעגלוֹן הקדמי לא תּר כּלל אחרי הדרך, אלא זירז את סוּסיו בּקוֹל עליז והריץ אוֹתם כּדי דהרה מלאה, בּוֹ בּזמן שניכּר היה שאינוֹ יוֹדע עוֹד את הדרך ואת כּיווּן הנסיעה, – בּכל זאת לא רציתי עוֹד להפּרד מן החבוּרה.

– סע אחריהם, – אמרתּי לעגלוֹן.

העגלוֹן חזר ונסע, ואוּלם עכשיו הריץ את הסוּסים עוֹד בּפחוֹת רצוֹן מאשר קוֹדם, ולא הוֹסיף עוֹד להחליף עמי דברי שׂיחה.

IV

סוּפת השלג הלכה וחזקה, וּמלמעלה ירד שלג יבש ודק; דוֹמה היה שמתּחילה משתּלטת צינת קפּאון: החוֹטם והלחָיים נפגעוּ מן הקוֹר בּמידה גדלה והוֹלכת, קילוּח אויר קר חָדר אֶל מתּחת לפּרוָה לעתּים קרוֹבוֹת יוֹתר, והיה צוֹרך להדק את הפּרוָה על הגוּף. מזמן לזמן הקישה המזחלה על פּני אדמה חַרשׂית גלוּיה וּמוּגלָדה בּכפוֹר, שהשלג טוּאטא מעל פּניה. וּמכּיון שנטלטלתּי בּנסיעה זוֹ למעלה מחמש מאוֹת וירסטאוֹת, ללא הפסקה של לינת לילה, התחלתּי בּלי־משׂים עוֹצם את עינַי לתנוּמה, אם כּי רציתי מאד לדעת מה שיגיע לנוּ בּסוף תּעייתנוּ. פּעם אחת, כשפּקחתּי את עיני, ראיתי לתמהוֹני, מתּוֹך דימוּי שבּרגע ראשוֹן, והנה אוֹר לבן זרוּע על פּני הערבה הלבנה; האוֹפק התרחב בּמידה ניכּרת, הרקיע השחוֹר והנמוּך נעלם פּתאוֹם, מכּל העברים נגלוּ לעין הקוים האלכסוֹניים והלבנים של השלג היוֹרד, דמוּיוֹתיהן של הטרוֹיקוֹת בּראש נראוּ בּאופן בּרוּר יוֹתר, וּכשהבּטתּי למעלה נעשׂה דוֹמה לי בּרגע הראשוֹן כּי העבים נתפּזרוּ ורק השלג הנוֹפל מכסה את מראה השמים. אוֹתוֹ זמן ששהיתי בּתנוּמה – עלה הירח ושלח את אוֹרוֹ הקר והבּהיר מבעד העננים הקלוּשים והשלג היוֹרד. המראה שנגלָה בּרוּר לנגד עיני היתה המזחלה שלי, על הסוּסים ועל העגלוֹן, ושלוֹש הטרוֹיקוֹת הנוֹסעוֹת בּראש: הקדמית, זוֹ המהירה שבּה ישב עוֹד גם עכשיו העגלוֹן בּלבד ישיבה על הדוּכן והריץ את סוּסיו בּדהרה רבּה; השניה בּשוּרה שבּה ישבוּ שנים, ששמטוּ מידם את המוֹשכות וּפרשׂוּ להם חמילה³ כּעין סוּכּת־מגן מפּני הרוּח, והיוּ הוֹלכים וּמעשנים בּלי־הרף בּמקטרוֹתיהם, מה שניכּר היה לפי הזיקים הניתּזים מאוֹתוֹ מקוֹם, והשלישית שלא נראה בּקרבּה שוּם בּן־אדם ועגלוֹנה, כּפי המשוֹער, שכב וישן בּאֶמצעיתה. ואוּלם אוֹתוֹ זמן שהתנַערתּי מתּנוּמתי והתחיל העגלוֹן הקדמי עוֹצר מזמן לזמן בּסוּסיו ותָר וּמחפּשׂ אחרי הדרך; וּכשהיינוּ עוֹמדים מנסוֹע – עלתה בּיתר עוֹז יללת הרוּח ונראתה בּאוֹפן בּרוּר יוֹתר שִפעת השלג העצוּמה המסתּחררת בּאויר. ראיתי איך לאוֹר הירח המעוּמם על ידי מַערבּוֹלת השלג הוֹלך העגלוֹן נמוּך הקוֹמה, המחזיק בּידוֹ את השוֹט העצוּם, וּממשש בּוֹ את השלג אשר לרגליו, הוֹלך ונע אנה ואנה בּתוֹך האֵד הלבנבן, חוֹזר וקרב את המזחלה ועוֹלה מתּוֹך קפיצה שמן־הצד על הדוּכן, – ושוּב חזרוּ ונשמעוּ מתּוֹך שריקת הרוּח החדגוֹנית קריאוֹת־קוֹלוֹ הזריזוֹת והמצלצלוֹת, השלוּחוֹת אל הסוּסים, וּצליליהן של המצילוֹת. וּבזמן שהעגלוֹן הקדמי היה יוֹרד מן המזחלה לחפּשׂ אחרי סימני דרך אוֹ גדישים, נשמע מדי פּעם מתּוֹך המזחלה השניה קוֹלוֹ העז והבּטוּח של אחד העגלוֹנים המצעק אל העגלוֹן הקדמי:

– שמע נא אִיגנַשקה! תּעה נתעינוּ בּמידה יתירה לצד שׂמאל: פּנה לימין אל מאחוֹרי הרוּח. – אוֹ: שלָמה אַתּה מסתּוֹבב סתם בּתעיה? לך וסע עם השלג, כּפי שהוּא פּרוּשׂ לפניך – והרי אתּה יוצא לדרך נכוֹנה. – אוֹ: ימינה פּנה, סע קדימה, אחָא! ושוּר, משהוּ משחיר שם, ודאי עמוּד דרך. – אוֹ: תּעיה ושוּב תּעיה, מוּטב לך שתּתּיר את הבּרוֹד מן הריתמה ותניח לוֹ שילך בּראש, הלה יביאך ממש אל הדרך הנכוֹנה. – בּכך תּהיה תּקנה לדבר.

ואוּלם נוֹתן־העצוֹת עצמוֹ לא זוֹ בּלבד שלא התּיר את סוּס־הלוָי מן הריתמה ולא הלך לתוּר אחרי הדרך על פּני השלג, אלא לא הסיט אפילוּ את חָטמוֹ ממַחבוֹא פּרוָתוֹ, וּבעת שאיגנאשקה־הקדמי החזיר לוֹ פּעם על אחת מעצוֹתיו בּצעקה־מרחוֹק, כּי מוּטב שהוּא עצמוֹ ילך וינהג בּראש, בּאם הוּא יוֹדע דרך נכוֹנה לנסיעה – ענה נוֹתן־העצוֹת כּי אילוּ שימש עגלוֹן בּטרוֹיקה המהירה ודאי שהיה נוֹהג בּסוּסים והוֹלך ונוֹסע בּדרך נכוֹנה. – והסוּסים שלנוּ לא ילכוּ בּראש בּתוֹך המערבּוֹלת! – אמר בּצעקה.

– לא כּגוֹן זה טיבם של הסוּסים הללוּ!

– ואם כּך, אל תּבלבּל את הדעת! – החזיר איגנאשקה ונתן על הסוּסים בּשריקה עליז.

העגלוֹן האחר, שוּתּפוֹ של נוֹתן־העצוֹת בּמזחלה, לא פּנה בּדברים אל איגנאשקה ולא התערב בּכלל בּאוֹתוֹ ענין, אף על פּי שלא פּרַש עדיין לשינה, – דבר שהכּרתּי על פּי מקטרתּוֹ, שלא פּסקה בּה האש, ועל פּי זה שקוֹל דיבּוּרוֹ הקצוּב היה הוֹלך ונשמע בּלי־הפוּגוֹת בּכל פּעם שעמדנוּ מנסוֹע. הוּא סיפּר אגדה. רק פּעם אחת לעת שאיגנאשקה התקין עמידת הפסקה בּפּעם הששית אוֹ השביעית, נתמַלא הלז תרעוֹמת, כּנראה, על זה שמשבּיתים לוֹ את תּענוּג הנסיעה, והוּא סח בּצעקה כּלפּי איגנאשקה:

– אִי לך! למה חזרתּ ועמדתּ? שוּר, זה רוֹצה למצוֹא את הדרך! הדבר אמוּר: סוּפת שלג! שעה זוֹ גם פּקיד־המדידוֹת לא ימצא את הדרך; סע לך לפניך כּל זמן שהסוּסים מקיימים את הנסיעה. מסתּבּר שהצינה לא תּפגע בּנוּ עד כּדי מיתה… סע לך, וחסל!

– כּיצד! ולא היה מעשׂה בּשנה שעברה בּמשוּלח־הדוֹאר שקפא בּקוֹר עד למיתה! – סח העגלוֹן שלי את דבריו.

העגלוֹן אשר לטרוֹיקה השלישית לא יצא כּל הזמן מתּוֹך שינה. רק פּעם אחת, עם עמידת הפסקה, שלח נוֹתן־העצוֹת צעקת־קריאה:

– פיליפּ! אַ, פיליפּ! – ולאחר שלא קיבּל שוּם מענה, חזר ואמר: – ושמא קפא זה בּצינה? כּדאי לך, איגנאשקה, שתּבדוֹק את הדבר.

איגנאשקה, שהספּיק להתפּנוֹת לכל דבר, ניגש אל המזחלה והתחיל הוֹדף וּמנַער את הישן.

הישן השמיע קוֹל נהימה והעלָה מפּיו אָלה.

– הריהוּ חי, אחים! – אמר איגנאשקה, וחזר ורץ קדימה. ואנחנוּ חזרנוּ שוּב לנסיעה, וּנסיעתנוּ היתה אפילוּ מהירה כּל כּך, שהסוּסה החוּמה והפּעוּטה, סוּסת־הלוָי בּמזחלה שלי שהצליפּוּ לה בּלי־הרף בּשוֹט על זנבה, היתה מרקידה לא אחת את רגליה בּדהרה לא־זריזה.

V

כּבר היתה שעת חצוֹת, כּמדוּמני, משחזרוּ ובאוּ אלינוּ הזקן הגוּץ והאיש וַסילי, שרדפוּ אחרי הסוּסים הבּוֹרחים. הללוּ תּפשׂוּ את הסוּסים וּמצאוּ את עקבוֹתינוּ והדבּיקוּ אוֹתנוּ. ואוּלם כּיצד הצליחוּ לעשׂוֹת כּמוֹ אלה בּעלָטת הסַנורים של סוּפת השלג בּלב הערבה החשׂוּפה, – דבר זה יִשאר אצלי בּבחינת חידה. הזקן, שנדנד אגב רכיבה את מַרפּקיו ואת רגליו ורכב בּשעטה על הסוּס האמצעי (שני הסוּסים האחרים היוּ קשוּרים אל המוֹסרוֹת: בּסוּפת שלג אין להניח לסוּסים שילכוּ הליכה נפרדת). משהתקרב לצד המזחלה שלי, התחיל שוּב שוֹלח חירוּפים וגידוּפים כנגד העגלוֹן שלי:

– שוּר, שד עקוּם־עינים שכּמוֹתוֹ! באמת…

– אֶ, הדוֹד מיטריץ', – צעק וקרא הדוֹבר אשר מן המזחלה השניה, – היֶשך חי? טַפּס ועלה אלינוּ.

ואוּלם הזקן לא נתן לוֹ מַענה, והיה הוֹלך ופוֹלט אָלוֹת. משנעשׂה דוֹמה לוֹ כּי מלא את סאָתוֹ, התקרב בּרכיבה אל המזחלה השניה.

– וכי נתפּשׂוּ כּל הסוּסים?

– שמא חשבתּם שלא נתפּסוּ?

וגוּפוֹ הקטן צנח בּמלוֹא חזהוּ אל גב הסוּס, בּעוֹד זה שוֹעט והוֹלך, קפץ וירד אל פּני השלג, וּללא עמידת הפסקה פּנה בריצה לצד המזחלה והשליך את עצמוֹ פּנימה, כּשרגליו מבצבּצוֹת וּבוֹלטוֹת מעל פּני דוֹפן המזחלה. וַסילי גבה־הקוֹמה הלך וישב בּחשאי, כּמוֹ מקוֹדם, בּמזחלה הקדמית על־יד איגנאשקה, ויחד עם הלז התחיל תּר אחרי הדרך.

– שוּר, איך זה מחרף וּמגדף… אבינוּ שבשמים! – רטן העגלוֹן שלי.

ואחר כּך נסענוּ זמן רב ללא עמידת הפסקה, על פּני הישימוֹן הלבן, בּקרב האוֹר הקר והשקוּף והמרטט אשר לסוּפת השלג. בּפקחי את עיני – וּבצבּצוּ שוּב כּנגדי אוֹתוֹ כּוֹבע מגוּשם ואוֹתוֹ גב מכוּסה שלג, אוֹתה קשת ריתמה לא־גבוהה שמתּחתּה היה הוֹלך וּמתנוֹעע בּרוַח־מקוֹם אחד, בּינוֹת לרצוּעוָת העוֹר המתוּחוֹת של הרסן, ראשוֹ של סוּס־הבּינַים בּעל הרעמה השחוֹרה, שהרוּח הִטה אוֹתוֹ בּקצב אל הצד האחד; מאחרי הגב נראה שוּב קטוֹן־הסוּסים החוּם, סוּס־הלוָי מצד ימין, שזנבוֹ מקוּפּל וּמקוּשר דרך גלילה והוּא דוֹפק לסירוּגין בּדוֹפן המזחלה. אם למטה תּבּיט – והנה אוֹתוֹ שלג עצמוֹ הוֹלך ונחתּך על ידי בּדי המזחלה, והרוּח מרים וּמטלטל את הכּל בּעקשנוּת לצד אחד. לפניך הטרוֹיקוֹת הקדמיוֹת מרחיקוֹת רוּץ כּדי רוַח־מקוֹם אחד; מימין וּמשׂמאל הכּל מלבּין וּמנצנץ. לשוא תּתוּר העין אחרי עצם חדש: אין עמוּד ואין גדיש ואין גָדר – אין לראוֹת מאוּמה. הכּל לבן, לבן ואחוּז־תּנוּעה: פּעמים האוֹפק נראה רחוֹק לאין אַפסַים, וּפעמים כּאילוּ נעשׂה צר ומתכּווץ מכּל צד עד כּדי שני צעדים, פּעמים קיר גבוֹה מבצבּץ ועוֹלה פּתאוֹם מימין ונע לצד המזחלוֹת, וּפתאוֹם ייעלם וישוּב ויעלה לנוֹכח פּנינוּ וּמשם ינוּס ויחלוֹף ממקוֹם למקוֹם, עד העלמוֹ כּליל לאחרוֹנה. ואם למעלה תּבּיט – ונדמה לך מתּחילה כּאילוּ זרעו שם אוֹר, ואף כּוֹכב מנצנץ מתּוֹך הערפל; ואוּלם הכּוֹכבים מתרחקים ממבּטך וּמגבּיהים יוֹתר ויוֹתר, ואינך רוֹאה אלא את השלג החוֹלף לפני עיניך ונוֹפל על הפּנים ועל צוארוֹן הפּרוָה; הרקיע אוֹר אחד לוֹ בּכל מקוֹם, לוֹבן אחד לוֹ בּכל מקוֹם, והוּא מחוּסר־צבע וחַדגוֹני ואחוּז־תּנוּעה ללא הפוּגוֹת. הרוּח כּאילוּ משַנה את טעמוֹ: פּעָמים הוא מנשב מנגד וּמדבּק את העינים בּשלג, פּעמים יטיל מן הצד את צוארוֹן הפּרוה על ראשי כּמוֹ להכעיס ויִטפּח בּוֹ על פּנַי כּמלגלג, וּפעמים יֶהמה מאחוֹר דרך איזה סדק. האוֹזן שוֹמעת את החריקה הרפה והבלתּי־פּוֹסקת הבּאה מן הפּרסוֹת וּמבּדי המזחלוֹת על פּני השלג, ואת צלצוּל המצילוֹת המתמוֹגג והוֹלך בּעת שאנוּ נוֹסעים על פּני השלג העמוֹק. רק לסירוּגין, משאָנוּ נוסעים על פּני אדמה חַרשׂית וּמוּגלדת, האוֹזן קוֹלטת בּאוֹפן בּרוּר את צפצוּפי הזירוּז הנמרצים של איגנאט, ואת צלילה המשתּפּך של אוֹתה המצילה אשר לה קוֹל הקוינטה המצטלצל ועוֹלה כּהד, והקוֹלוֹת האלה ישבּיתוּ לרגע בּצהלתם את העגמה אשר לישימוֹן, ואחרי כן ישוּבוּ ויעלוּ בּקצב חַדגוֹני, הלוֹך וּפזוֹם, בּלי סוֹף וּבדייקנוּת קשה עד בּלי־נשׂוֹא, אוֹתוֹ ניגוּן אחד שאני מעלה בּלי־משׂים בּדמיוֹני. אחת מרגלי התחילה חשה בְצינה, וּמשסוֹבבתּי את עצמי, כּדי לתקן את עטיפת גוּפי, נפל על צוָארי והביאַני לידי צמַרמוֹרת כּל אוֹתוֹ השלג שנצטבּר על הכּוֹבע ועל הצוארוֹן, אבל בּדרך כּלל היה לי עוֹד חם בּתּחוּם המחוּמם של הפּרוָה, והייתי נוֹטה לתנוּמה.

VI

הזכרוֹנוֹת והציוּרים הלכוּ ונתחלפוּ בּדמיוֹני בּמהירוּת מוּגבּרת.

“זה נוֹתן־העצוֹת, שקוֹלוֹ המצעק עוֹד מהלך מתּוֹך המזחלה השניה, מה טיבוֹ בּבחינת איש מן האכּרים? ודאי שהוּא צהוֹב־שׂער, מעוּבּה־גוּף וּקצר־רגלים, – אני מהרהר בּפני עצמי, – בּדוֹמה לפֶדוֹר פיליפּיץ' שלנוּ, הזקן הממוּנה על המזנוֹן”. והנה אני רוֹאה לפנַי את גֶרם המַדרגוֹת שבּביתנוּ רחב־הידים, וחמישה מאנשי־החצר הסוֹחבים וּמעבירים את הפּסַנתּר מבּית האגף בּעזרת מגבוֹת, מתּוֹך צעדה כּבדה; ואני רוֹאה את פֶדוֹר פיליפּיץ', שהפשיל את שרווּלי מעילוֹ העשׂוּי אריג נַנקין, כּשהוּא נוֹשׂא בּידוֹ את אחד ממדרסי הפּסנתּר, מזדרז ורץ לפנים, גורר וּפוֹתח את הבּריחים, מוֹשך בּמקוֹם אחד את היָדית, חוֹמק ועוֹבר בּין רגלי אחרים, גוֹרם לכל האנשים הפרעה וּמעלה בּלי־הרף קוֹל מפיק דאגה:

– אל גבּכם, אתּם הקדמיים, הקדמיים, הנה כּך, את הקצה כּלפּי מעלה, כּלפּי מעלה, הכּניסה דרך הדלת. עכשיו בּסדר.

– יוֹאיל נא ויניח לנוּ, פדוֹר פיליפּיץ'! עשׂה נעשׂה לבדנוּ, – מנסה להגיד דבר־הערה זה הגנן הלחוּץ אל המעקה, שפּניו שטוּפים אַדמוּמית מתּוֹך התאמצוּת יגיעה והוא תּוֹמך את קצה הפּסנתּר האחד בּשארית כּוֹחוֹתיו.

ואוּלם פדוֹר פיליפּיץ' אינוֹ מסלק את עצמוֹ.

"וּמה פּירוּשוֹ של דבר זה? – הייתי הוֹלך וּמדיין בּדעתּי, – האם זה מדמה לעצמוֹ כּי הוּא מוֹעיל ודרוּש לענין הּכללי, אוֹ שמא רק הנאה לוֹ מכּך שאלוֹהים חננוֹ בּכשרוֹן הדיבּוּר הנמלץ, שיש בּוֹ מן הבּטחוֹן וּמכּוֹח ההשפּעה, והוּא הוֹלך ונוֹתן את דיבּוּרוֹ לשם תּענוּג?

מסתּבּר שזה כּך". ואני רוֹאה משוּם־מה בּריכה, חבוּרת בּני־חצר עייפים המוֹשכים בּמכמוֹרת, כּשרגליהם שקוּעוֹת בּמים עד לברכּים, ושוּב אוֹתוֹ פדוֹר פיליפּיץ', הנוֹשׂא מַשפּך בּידוֹ ונוֹתן את קוֹלוֹ על כּל איש ואיש, מתרוֹצץ אנה ואנה על שׂפת הבּריכה, ורק מזמן לזמן יקרב אל המים – וּבעצרוֹ בּידוֹ את הקרשיוֹנים הזהבהבים ישפּוֹך את המים העכוּרים וישאַב מים חדשים. והנה שעת צהרים בחוֹדש יוּלי. אנכי צוֹעד והוֹלך לאיזה מקוֹם על פּני עשׂב הגן שנקצר זה עכשיו, ועל ראשי לוֹהטים קוי השמש המאוּנכים; אנכי עוֹד צעיר מאד לימים, חסר אנכי איזה דבר ונפשי משתּוֹקקת לאיזה דבר. אני הוֹלך אל הבּריכה, אל המקוֹם החביב עלי אשר בּין ערוּגת וַרדי־הבּר וּבין שׂדירת הלבנים, ואני שוֹכב לישוֹן. זכוּרה לי אוֹתה הרגשה שהיתה אצלי משהבּטתּי מתּוֹך שכיבה, מבּעד לגזעיהם האַדמוֹניים והקדוֹרניים של וַרדי־הבּר, אל פּני האדמה, שהעלתה מחוֹרב גרגרי עפר יבשים, ואל ראי הבּריכה אשר כּעין הכּחוֹל הבּהיר. זה היה רגש של שׂביעת רצוֹן מעצמי ושל עצבוּת. הכּל מסביב לי היה יפה כּל כּך והיפה השפּיע עלי במידה מרוּבּה כּל כּך, שנעשׂה דוֹמה לי כּאילוּ אני עצמי משוּבּח, ולא הצטערתּי אלא על כּך שאין איש משתּאֶה לי. שׁוֹרר חוֹם. אני משתּדל להגיע לידי תּנוּמה, לשם נחמה; ואולם הזבוּבים, הזבוּבים הטוֹרדים, ישבּיתוּ גם פּה את מנוּחתי, מתחילים שָתים עלי וּמדלגים בּעקשנוּת וּבקשיוּת, כּעין החַרצנים, ממצחי אל ידי, דבוֹרה מזמזמת בקירוּב־מקוֹם בּתחוּם הלהט של השמש; פּרפּרים צהוּבּי כּנפים, הנראים כּמוֹ תּשוּשים, מתעוֹפפים ועוֹברים מעשׂב אל עשׂב. אני מבּיט כּלפּי מעלה: עינַי תּלאֶינה מהבּיט – השמש מנצנצת בּעוֹז רב מדי מבּעד העלים של עץ הלִבנה המתוּלתּל, המנַענע חרש את זלזליו בּגוֹבה רב מעל לראשי, – ודוֹמה כי החוֹם גבר עוֹד יוֹתר. אני מכסה את פּני בּמטפּחת: והנה מַחנק, והזבוּבים כּאילוּ נדבּקים אל כּפּות ידי, הפּוֹלטוֹת רטיבוּת קלה של זיעה. האַנקוֹרים התחילוּ טסים ועוֹשׂים בּתחוּם הסבך של ורדי־הבּר, אחד מחבוּרתם קפץ ועמד על הארץ בּמרחק אַמה מאֶצלי, עשׂה את עצמוֹ פּעמַיִם כּמנַקר בּמרץ בּאדמה, וּפנה והתעוֹפף מתּוֹך ערוּגת השׂיחים כּשהוּא מרעיד בּחריקה את הפּארוֹת ומוֹציא מגרוֹנוֹ קוֹל צפצוּף עליז; אנקוֹר אחר קפץ אף הוּא לארץ, הניד את זנבוֹ הקטן, הבּיט סביבוֹ, השמיע קוֹל צפצוּף ועף כּעין החץ בעקבוֹת חברוֹ. מאֵצל הבּריכה הוֹלך ונשמע קוֹל המַחבּט החוֹבט על גב הכּבסים הרטוּבּים והחבטוֹת הללוּ יוֹצאוֹת ונישׂאוֹת משוּם מה בּשפל־מקוֹם, על פּני משטח המים. הוֹלך ונשמע קוֹל דברים וּצחוֹק והשתּקשקוּת מתרחצים. נשיבת רוּח עברה והרעישה את צמרוֹת הלבנים תּחילה בּמרחק רב מאֵצל מקוֹמי, והנה קרבה וּבאה עד הנה ואני שוֹמע בּהנידה את הדשאים, הנה רעדוּ תּחתּיהם גם העלים אשר בּערוּגת ורדי־הבּר וינוּעוּ על פּני זלזליהם, והנה הגיע אלי קילוּח רענן והרים את קצה המטפּחת ודגדג בּפנַי המיוּזעים. בּמפתּח המטפּחת המוּרמה נכנס זבוּב והתחיל מתלבּט כּנפחד ליד פּי הרטוֹב. איזה זלזל יבש לוֹחץ תּחתּי בּגבּי. לא, אין תּקוה לי משכיבה זוֹ: אלך וארחץ בּמים. ואוּלם אני שוֹמע פּתאוֹם מאֵצל הערוּגה ממש שעיטת צעדים נמהרים וקוֹל מבּיע־פּחד של אשה.

– אוֹי ואבוֹי, איזה אסוֹן! ואין למצוֹא אף איש מן הגברים.

– מה קרה, מה? – שוֹאל אנכי, בּצאתי בּריצה אל תּחוּם השמש, אצל האשה מן המשרתוֹת העוֹברת על פּני במרוּצה וּמשמיעה קוֹלוֹת אנקה. זוֹ אך מסתּוֹבבת וּמעיפה בּי עיניה, מניעה ידיה וּממשיכה בּריצתה. והנה אני רוֹאה גם את מַטרוֹנה הזקנה בּת השבעים רצה לעבר הבּריכה, כּשהיא כּוֹבשת בּידה את המטפּחת המשתּמטת לה מעל ראשה וגוֹררת את אחת מרגליה הנתוּנה בּגרב של צמר. ילדוֹת שתּים עוֹברוֹת בּריצה כּשהן אוֹחזוֹת זוֹ בּיד זוֹ, וילד כּבן עשׂר, הלוֹבש לגוּפוֹ את מעיל אביו, אוֹחז בשׂמלת הבּד של אחת הילדוֹת ועוֹשׂה את דרכּוֹ מאחוֹר.

– מה קרה? – שוֹאל אנכי את בּני החבוּרה.

– מוּז’יק⁴ טבע.

– היכן?

– בּבּריכה.

– מי הוּא? משלנוּ?

– לא, אחד שעבר בּכאן.

– העגלוֹן אִיוַן, הגוֹרר את מגפיו הגדוֹלים על פּני העשׂב הקצוּר, וסוֹכן המשק יעקוֹב, המוֹליך בּיגיעה את נשימתוֹ, הוֹלכים ורצים לעבר הבּריכה, ואני הוֹלך ורץ אחריהם.

זכוּר לי הרגש שהשמיע את קוֹלוֹ בּקרבּי: “קוּם וּקפוֹץ אל המים וּמשֵה את המוּז’יק, הצל את חייו וכל האנשים מסביב ישתּאוּ למעשיך”, הוּא הדבר אשר אליו התאַויתי בּאמת.

– היכן המקוֹם, היכן? – שוֹאל אנכי אצל חבוּרת אנשי החצר שהתקבּצוּ על שׂפת הבּריכה.

– הרי זה שם, בּעצם המערבּוֹלת, קרוֹב לעֵבר האחר, על־יד בּית־המרחץ כּמעט, – אוֹמרת הכּוֹבסת, כּשהיא אוֹספת על גבּי האֵסל את הלבנים הרטוּבּים.

– רוֹאה אנכי שזה צוֹלל בּמים; והוּא עוֹלה פּתאוֹם מעלה וחוֹזר ושוֹקע, ושוּב נראה למעלה ונתן קוֹל צעקה: “אני טוֹבע, הצילוּ!” וירד אל התּהום, ורק סימן של בּוּעוֹת נשאר על פּני המים. בּכך הבינוֹתי, שאיש מוּז’יק נמצא בּטביעה. וּמיד התחלתּי צוֹוַחת: הצילוּ, מוּז’יק טוֹבע!

והכוֹבסת, שעמסה את האֵסל על כּתפה, פּנתה ללכת בּשביל הנמשך מאצל הבּריכה, כּשהיא מנדנדת אגב הליכה צד אחד מגוּפה.

– עווֹן נתגלגל עלינוּ! – אוֹמר יעקוֹב איואנוֹב, סוֹכן המשק, בּקוֹל מפיק יאוּש. – כּמה טרחוֹת נצטרך לטרוֹח עכשיו בּגינוֹ של בּית־הדין החקלאי – קץ לא יהיה לדבר.

איזה איש מן המוּז’יקים, נוֹשׂא מַגל, נדחה ועבר בּין קהל הנשים והילדים והזקנים, המתגוֹדדים מעבר הבּריכה האחר, תּלה את מגלוֹ על ענף של עץ הערבה והתחיל פּוֹשט את בּגדיו.

– והיכן זה, היכן מקוֹם הטביעה? – שוֹאל וחוֹזר ושוֹאל אנכי, כּי בּרצוני לקפּוֹץ וּלהגיע אל המקוֹם ההוּא ולעשׂוֹת מעשׂה בּלתּי שכיח.

ואוּלם הללוּ רוֹמזים לי על משטח הבּריכה החָלק, שהרוּח החוֹלפת עוֹשׂה לסירוּגין את פּניו גֵבים גֵבים. קשה לי להבין כּיצד זה הגיע לטביעה; וּמשטַח המים נסוּך ועוֹמד כּדרכּוֹ חָלק ונאה ואָדיש והוּא מתנוֹצץ כּעין הזהב מוּל שמש הצהרים. ואני מדמה כּי לא אוּכל לעשׂוֹת דבר, לא אביא שוּם איש לידי השתּוֹממוּת, מה גם שאין מלאכת השׂחיה שלמה בּידי; ואוֹתוֹ מוּזי’ק כּבר פּוֹשט את כּתנתּוֹ בּדרך הראש, וּבעוֹד רגע יקפּוֹץ אל המים. כּל הקהל מבּיט בּוֹ בּתקוה וּבחרדת ציפּיה; ואוּלם המוּז’יק, לאחר שהעמיק בּמים עד למרוֹם כּתפוֹ, חוֹזר ועוֹלה בּמתינוּת וּמעלה על גוּפוֹ את הכּוּתּוֹנת: אין הוּא יוֹדע לשׂחוֹת.

אנשים מוֹסיפים לבוֹא בּריצה, ההמוֹן הוֹלך ורב, הנשים אוֹחזוֹת זוֹ בּיד זוֹ, ואוּלם אין איש מתחיל בּדבר עזרה. אלה שבּאוּ מקרוֹב מחלקים עצוֹת, משמיעים גניחוֹת וּמעלים על פּניהם פּחד ויאוּש; וּמאלה שהקדימוּ לבוֹא מקצתם קוֹנים להם ישיבה על גב העשׂב, לאחר שנתעייפוּ מעמידה, וּמקצתם חוֹזרים וּפוֹרשים לדרכּם. הזקנה מַטרוֹנה שוֹאלת אצל הבּת אם סגרה את פּי התּנוּר; הנער הלבוּש מעילוֹ־של־אבּא הוֹלך וזוֹרק בכוָנה רבּה צרור אבנים אל המים.

אך הנה בּדרך המדרוֹן אשר מאצל הבּית רץ וּבא הכּלב טרֶזוֹרקה, כּלבּוֹ של פדוֹר פיליפּיץ', כּשהוּא נוֹבח נביחוֹת ומבּיט לאחוֹר כּתמֵהַ; והנה נגלתה מאחרי ערוּגת הורדים גם דמוּת האיש עצמוֹ, הרץ במוֹרד ההר וצוֹעק איזה דבר.

– מדוּע אתּם שוֹהים ועוָמדים? – צוֹעק הוא בּפשטוֹ מעל עצמוֹ תּוֹך כּדי ריצה את מעילוֹ. – אדם טבע והללוּ שוֹהים ועוֹמדים! הביאוּ חבל!

כּל הניצבים תּוֹלים בּפדוֹר פיליפּיץ' עינים אוֹמרוֹת פּחד ותקוה, בּעת שהוּא עצמוֹ, נשען על כּתפוֹ של אחד המשרתים המוּכן לעזרה, דוֹחק וחוֹלץ את עקב נעלוֹ הימנית בּחרטוּמוֹ של הנעל השׂמאלית.

– הרי זה שם, מקוֹם שנצטוֹפפוּ האנשים, הנה שם, לצד ימין אצל עץ הערבה, פדוֹר פיליפּיץ', – מסבּיר לוֹ מישהוּ.

– יוֹדע אני, – עוֹנה פדוֹר פיליפּיץ', וּבהרעימוֹ את

מצחוֹ, ודאי לשם תּשוּבה כּנגד סימני ההתבּיישות המתגלים אצל קהל הנשים, הוּא פּוֹשט את כּתנתּוֹ, מוֹריד את הצלב הקטן, ונוֹתנוֹ על יד הנער־הגנן העוֹמד לפניו בּיראת כּבוֹד, והוֹלך ויוֹרד אל הבּריכה בּצעדוֹ צעדים נמרצים על פּני העשׂב הקצוּר.

טרזוֹרקה, שקצרה בּינתוֹ מהבין מה הדבר הגוֹרם לוֹ לבעליו שיגיע לידי מהירוּת תּנוּעה, קוֹנה לוֹ עמידה לצד ההמוֹן, אוֹכל וּבוֹלע מתּוֹך מצמוּץ פּה כּמה חוּטי עשׂבים מאצל שׂפת המים, מבּיט כּשוֹאל לעבר אדוֹניו, וּפתאוֹם הוּא משמיע צריחה עליזה ורץ וקוֹפץ בּיחד עם אדוֹניו אל המים. בּרגע הראשוֹן אין רוֹאים מאוּמה, מלבד הקצף והרסיסים הניתּזים וּמגיעים אפילוּ עד למקוֹמנוּ; אך הנה פדוֹר פיליפּיץ‘, בּחָתרוֹ בּידיו מתּוֹך תּנוּעוֹת נאוֹת, מרים וּמוֹריד את גבּוֹ בּקצב, מתחיל שוֹחה לצד הבּריכה האחר וגוֹמא בּשׂחיה זריזה את פּני המים; וּטריזוֹרקה, המעלע עד למחנק גרוֹנוֹ, נחפּז לחזוֹר על עקבוֹתיו, וּמשהגיע למקוֹם ההמוֹן הוּא מנער מעל עצמוֹ את המים וּמשפשף את גבּוֹ על פּני החוֹף לשם הסתּפּגוּת. אוֹתה שעה, כּשפדוֹר פיליפּיץ’ מתקרב בּשׂחיה אל העבר האחר, שנַים עגלוֹנים בּאים בּריצה עד למקוֹמוֹ של עץ הערבה וּבידיהם מכמוֹרת כּרוּכה על גב מקל. פדוֹר פיליפּיץ' זוקף משוּם־מה את שתּי ידיו, צוֹלל בּמים וחוֹזר וצוֹלל בּשניה וּבשלישית, כּשהוּא מַזרים מדי פּעם מפּיו קילוּח מים, משכו עכשיומתקין בּתנוּעה נאה את שׂערוֹתיו ומוֹנע את עצמוֹ מהשיב דבר על השאלוֹת הניתּכוֹת עליו מכּל צד. לבסוֹף הוּא עוֹלה על החוֹף ואינוֹ מצווה לעשׂוֹת שוּם דבר, מלבד אשר לפרוֹשׂ את המכמוֹרת. והנה שוֹלים את המכמוֹרת, אבל אין בּה דבר מלבד טיט וכמה קרשיוֹנים קטנים המתחבּטים בּתוֹך הטיט. בּשעה שמשליכים בּשניה את המכמוֹרת לתוֹך המים – אני הוֹלך ועוָבר על העֵבר האחר.

שוֹמעים רק את קוֹלוֹ של פדור פיליפּיץ', המחלק פקוּדוֹת, את שקשוּק החבל על פּני המים וגניחוֹת אימה. החבל הרטוֹב, הקשוְר אל הכּנף הימנית המתכּסה והוֹלכת בּעשׂבים, משתּלשל ועוֹלה מתוֹך המים.

– משכוּ עכשיו כּוּלכם יחד, התלקטוּ יפה למשיכה, בּחבוּרה! – נשמע קוֹלוֹ של פדוֹר פיליפּיץ'. מתגלים ועוֹלים שוּלי המכמוֹרת המַזילים מים.

– יש משהוּ, – המשיכה היא בּקוֹשי, חברים! – מכריז מישהוּ.

והנה גם הכּנפים, שבּתחוּמן מפרפּרים שנים־שלוֹשה קרשיוֹנים קטנים, עוֹלוֹת ונמשוֹת מן המים, כשהן מרטיבוֹת וכופפוֹת בּדרכן את העשׂבים. ועוֹד מעט וּמבּעד השכבה הדקה והנעה של המים המוּדלחים מתגלה משהוּ בּתוֹך הרשת המתוּחה. אַנחת אימה חרישית, הנשמעת היטב בּדממה המלאה, עוֹברת בּתוֹך המוֹן הצוֹפים.

– משכוּ, משכוּ יפה, הוֹציאוּ למקוֹם יבש! – נשמע קוֹלוֹ הנמרץ של פדוֹר פיליפּיץ', והללוּ גוֹררים את הטבוּע דרך גלגוּל, על פּני גבעוֹלי החָרוּל והלפּה הקצוּרים, עד למקוֹמה של הערבה.

והנה אני רוֹאה לפני בּדמיוֹני את דוֹדתי הזקנה וטוֹבת הלב הלבוּשה שׂמלת משי, רוֹאה את השמשיה שלה כּעין הסגוֹל הבּהיר, עם זר השוּלים מסביב, השמשיה הנראית משוּם־מה תּפֵלה בּיוֹתר למוּל מחזה המות הזה הנוֹרא בּפשטוּתוֹ, אני רוֹאה את פּניה המוּכנים לפתּוֹח מיד בּבכיה. זכוּרה לי הבּעת האַכזבה שנתבּטאה על אוֹתם הפּנים בּגלל זה שלא היתה כּאן הזדמנוּת להשתּמש איזה שימוּש שהוּא בּאֶרניקה, זכוּר לי הרגש הקשה והמצער שאחָזני בּשעה שהיא סחה לי מתּוֹך אנוֹכיוּת תּמימה שבּאהבה: “נלך מכּאן, יקירי. הה, כּמה נורא הדבר! ואתּה הלא דרכּך לרחוֹץ ולשׂחוֹת תּמיד בּיחידוּת”.

זכוּר לי כּיצד להטה ויקדה אז השמש אל פּני האדמה החרבה, המתפּוֹררת לעפר מתּחת לרגלים, כּיצד נשתּקף זהרה בּראי הבּריכה, איך שיבּוּטוֹת מגוּדלוֹת פּרפּרוּ בּמים סמוּך לגָדוֹת וּבלב הבּריכה רגעוּ נחילים של דגים קטנים את ראי המים, איך נץ טס בּמרוֹם הרקיע והיה הוֹלך וּמרחף על פּני אפרוֹחי האוָזים, שיצאוּ בּשקשוּק וּברעש דרך קני הסוּף ושׂחוּ לאֶמצעיתה של הבּריכה, ועבים לבנים ומסוּלסלים וּמבשׂרי סוּפה התקבּצוּ בּקצה האוֹפק, זכוּר לי איך המַדמנה, שנגררה עם המכמוֹרת אל החוֹף, הלכה ונתמַתּחה לאט לאט, ואיך אחר כּך, בּעברי על פּני הסכר, קלטה אזני שוּב את קוֹל החבטה של מַחבּט הכּביסה הנישׂא על פּני הבּריכה.

ואוּלם מחבּט כּביסה זה קוֹלוֹ כּקוֹלם של שנים מַחבּטים המצטרף לטרציה, והקוֹל מַלאֶה וּמצער אוָתי, בּיחוּד שיוֹדע אני – אוֹתוֹ מחבְט הוּא פּעמון וּפדור פיליפּיץ' לא יוּכל להשתּיקוֹ. וּמחבּט זה, כּסַד של עינוּי, לוֹחץ על רגלי האחוּזה צינה, – ואני שוֹקע בּתנוּמה.

הקיצוֹתי, כּשהיה נדמה לי, שאנוּ דוֹהרים ונוֹסעים בּמהירוּת יתירה, וקוֹלוֹת שנים סחים זה לזה סמוּך אצלי ממש:

– שמע נא, איגנאט, בּבקשה איגנאט! – סח קוֹלוֹ של עגלוֹני, – קח עמך את הנוֹסע – בּין כּך וכך אתּה הוֹלך בּנסיעה, וּבשל מה אהיה דוֹהר חינם גם אנכי! קחהוּ נא!

קוֹלוֹ של איגנאט מחזיר מענה סמוּך אצלי ממש: – וּמה הנאה לי בּכך שאהיה חייב שמירה לגבּי הנוסע הלז? היֶשך מעמיד מחצית־בּקבּוּק לשתיה?

– אי־אפשר בּמחצית… דייני בּרביעית.

– הרי לך: רביעית! – צוֹעק ואוֹמר קוֹל אחר: – וכי כּדאי לייגע את הסוּסים בּשל רביעית?

אני פּוֹקח את עיני. שוּב מנצנץ לפני עיני אוֹתוֹ שלג מתנוֹעע וּמַבהיל, שוּב נראים העגלוֹנים והסוּסים, אלא שבּסמוּך לי אני רוֹאה מזחלה. עגלוֹני הדבּיק את איגנאט, ואנוּ נוֹסעים שעה ארוּכּה למדי בּשוּרה אחת. אם כּי הקוֹל מן המזחלה האחרת מייעץ ואוֹמר כּי לא כּדאי לקבּל פּחוֹת ממחצית־בּקבּוּק, הרי איגנאט עוֹצר פתאוֹם בּטרוֹיקה.

– תּעביר לכאן את המטען; יהי כּך משמע שמזלך גרם. משנחזור מחר תּעמיד לנוּ רביעית. וכי מרוּבּה מטען זה שלך?

עגלוֹני קוֹפץ ויוֹרד אל פּני השלג בּזריזוּת שלא לפי טבעוֹ, מַחוה לי קידה וּמציע את בּקשתוֹ שאעבוֹר למזחַלתּוֹ של איגנאט. אני נוֹתן לכך את הסכּמתי הגמוּרה; אבל ירא־שמים זה מן המוּז’יקים מרוּצה, כּנראה, בּמידה כּזו שהוּא מרגיש צוֹרך לכפּוֹת על מישהוּ את רחשי תּוֹדתוֹ ושׂמחתוֹ. הוּא מחוה קידוֹת, מחלק תּוֹדוֹת לי וּלאַלוֹשקה וּלאיגנאשקה.

– עכשיו מוּתּר להוֹדוֹת לאל שמים! ואילוּ לא כּך, אבינוּ שבּשמים! מחצית הלילה עמדנוּ בּנסיעה, וּנסיעה זוֹ מי יוֹדע מה סוֹפה. הלז ודאי שיביא את כּבוֹדוֹ עד המקוֹם, אדוֹני־רחימַאי, והסוּסים שלי אין בּהם עוֹד כּוֹח להליכה.

והוּא הוֹלך וּפוֹרק את החבילוֹת בּזריזוּת יתירה.

אוֹתוֹ זמן, משהעביר את המטען, הלכתּי עם הרוּח, שהיה מטלטל אוֹתי ממש, ונגשתּי אל המזחלה השניה. מזחלה זוֹ, בּיחוד מאוֹתוֹ צד ששם פרוּשׂה היתה החמילה על ראשי העגלוֹנים השנַים לשם מחסה מפּני הרוּח, נתכּסתה שכבה עבה של שלג; ואוּלם מאחוֹרי החמילה היה תּחוּם נוֹח ושקט. הזקן הגוּץ שכוּב היה כּמקוֹדם כּשרגליו מבצבּצוֹת ועוֹלוֹת למעלה, וזה המספּר היה הוֹלך וּמוֹשך בּסיפּוּרוֹ: "בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ אשר שׂר־הצבא בּא, משמע, בּשם המלך, משמע, אל מאריה אשר בּבית־הכּלא, בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ אוֹמרת לוֹ מאריה: “אדוֹני איש הצבא! לא איש דרוּש אַתּה לי ולא אוּכל לתת לך את אַהבתי, משמע שאין אַתּה מאַהב לי; והמאהב שלי הוּא אוֹתוֹ הנסיך עצמוֹ”.

“בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ”… נתכּוון זה לפתּוֹח בּהמשך־דברים, אלא משהבחין בּי הפסיק לרגע והתחיל מלהיב את מקטרתּוֹ.

– מה, האדוֹן, וכי בּא לשמוֹע אצלנוּ סיפּוּר־מעשׂה? – סח האחר, זה שכּיניתיו בּשם נוֹתן־עצוֹת.

– הרי אני מוֹצא אצלכם מסיבּה עליזה! – אמרתּי אנכי.

– אנוּ סתם כּך, שלא להשתּעמם, – הרעיוֹנוֹת אינם מטרידים, לפּחוֹת.

– הגידוּ נא, שמא אתּם יוֹדעים היכן אנוּ נמצאים עכשיו?

שאלה זוֹ, כּך היה דוֹמה לי, לא נתקבּלה על ידי העגלוֹנים ברצוֹן.

– מי זה יבחין וידע מקוֹמנוּ עכשיו? שמא נתעֵינוּ והגענוּ עד לחנייה של קאלמיקים, – החזיר לי נוֹתן־העצוֹת.

– וּמה נעשה עכשיו? – שאלתּי.

– מה המעשׂה שנעשׂה? הרי אנוּ עוֹמדים בּנסיעה, אפשר שנגיע גם לנסיעה נכוֹנה, – אמר הלז בּקוֹל מבּיע אי־רצוֹן.

– כּיצד, ואם לא נגיע לנסיעה נכוֹנה והסוּסים יעמדוּ בּתוֹך השלג, מה נעשׂה אז?

– מה נעשׂה! לא כלוּם.

– הרי יש סכּנה שנקפּא בּקוֹר?

– ידוּע, יש סכּנה שכּזוֹ, שכּן אין רוֹאים עכשיו סימן של גדישים: משמע שנכנסנוּ בּאמת לתחוּם הקאלמיקים. עיקר הדבר עכשיו להשגיח בּסימני השלג.

– ואתּה מתיירא בּאמת, האדוֹן, שמא תּקפּא בּקור? – שאל הזקן הגוּץ בּקוֹל רוֹעד.

אם כּי זה התכּוון לכאוֹרה ללגלג עלי, הרי נראה היה שכּל עצמוֹתיו מרחפוֹת מקוֹר.

– בּאמת, הצינה נעשׂתה קשה בּיוֹתר, – אמרתּי אנכי.

– אִי לך, האָדון! ממני ראֵה ועשׂה: לסירוּגין תּקוּם ותעבוֹר בּריצה על פּני השלג – זה יביא לך חמימוּת.

– סגוּלה טוֹבה בּיוֹתר היא לרוּץ אחרי המזחלה, – סח נוֹתן־העצוֹת.

VII

– יוֹאיל נא כּבוֹדוֹ, הכּל מוּכן! – צוֹעק אלי אלוֹשקה מאצל המזחלה הקדמית.

סוּפת השלג היתה עזה כּל כּך, שרק בהתאמצוּת יתירה, בּכוֹפפי את גוּפי לפנים ובהאָחזי בּשתּי ידי בּכנפוֹת מעילי, יכוֹלתּי לצעוד על פּני השלג הנע, המתפּזר בּכוֹח הרוּח מתּחת לרגלים, ולעבוֹר את הצעדים המעטים שהבדילוּ בּיני וּבין המזחלה. העגלוֹן הקוֹדם שלי כּבר היה עוֹמד על בּרכּיו בּאֶמצעיתה של המזחלה הריקה, אך משהבחין בּי הוֹריד את כּוֹבעוֹ העצוּם, כּשהרוּח מרים אוֹתוֹ רגע בּשצף קצף את שׂערוֹתיו כּלפי מעלה, ותבע ממני מתּנת־כּסף לשתיה. דוֹמה שלא שיער כּלל שאמלא את בּקשתוֹ, שכּן סירוּבי לא גרם לוֹ כּל צער. הוּא החזיר לי תּוֹדה גם בּשל כּך, העלה את כּוֹבעוֹ על ראשוֹ וסח לי דיבּוּר: “יתּן לך ה', האדוֹן”… ואחר כּך משך בּמוֹשכוֹת, מצמץ בּשׂפתיו והפליג ונסע מעל פּנינוּ. מיד התנער גם איגנאשקה בּמלוֹא גבּוֹ, ונתן את קוֹלוֹ על הסוּסים. וקוֹל חריקת השלג וצעקוֹת העגלוֹנים אל הסוּסים וּצלילי המצילה חזרוּ והחרישוּ את יִללת הרוּח, שגברה בּיוֹתר בּשעת עמידתנוּ על המקוֹם.

כּרבע שעה לאחר החלָפת המקוֹם לא נתתּי שינה לעיני, והעסקתּי את עצמי בּכך שהסתּכּלתּי בּדמוּתוֹ של העגלוֹן החדש וּבסוּסים. איגנאשקה ישב על הדוּכן ישיבה של בּן־חיל, הִרקיד בּלי־הפוּגוֹת את גוּפוֹ, שלח על הסוּסים את ידוֹ אשר עם השוֹט המשתּלשל, העלה מפּיו קריאוֹת־צעקה, דפק את רגליו זוֹ בּזוֹ, וּבכפפוֹ את עצמוֹ לפנים היה מתקן לסוּס־הבּינים את האִפסר, שהיה מסיט את עצמוֹ בּלי־הרף לצד ימין. האיש לא היה גדוֹל בּקוֹמה, אבל מבנה גוּפוֹ היה משוּבּח, לפי הנראה. מעל למעיל הקצר לבש חמילה לא משוּנסת בּאַבנט, וצוארוֹנה היה מוּפשל כּמעט לאחוֹר; צוארוֹ היה גלוּי לגמרי, מגפיו לא מעשׂה לֶבד אלא עשׂוּיים עוֹר, וכוֹבעוֹ קטן והאיש מוֹריד וּמתקין אוֹתוֹ בּלי־הרף. מכסה לאזניו שימשוּ לוֹ רק שׂערוֹתיו. בּכל תּנוּעוֹתיו ניכּר היה לא רק מרץ בּלבד, אלא בּמידה מרוּבּה עוֹד יוֹתר, כּפי שנדמה לי, הרצוֹן לעוֹרר אצל עצמוֹ את המרץ. ואוּלם כּכל שהפלגנוּ בּנסיעתנוּ כּן הוֹסיף, לשם השבּחת הגוּף, להרקיד את עצמוֹ על הדוּכן, לדפּוֹק את רגליו זוֹ בּזוֹ וּלהחליף דברי שׂיחה עמי ועם אלוֹשקה: דוֹמה היה לי שהוּא חוֹשש שמא תּתעגם עליו רוּחוֹ. והיה טעם לדבר: אם כּי הסוּסים היוּ נוֹחים, הרי הדרך הלכה ונעשׂתה קשה יוֹתר ויוֹתר וניכּר היה כּי רצוֹן־ההליכה של הסוּסים הוֹלך וּפוֹחת: העגלוֹן הוּכרח מעכשיו להצליף עליהם בּשוֹט, וסוּס־הבּינים, סוּס נוֹח וּמשוּבּח וּמתוּלתּל, כּבר מעדה רגלוֹ שתּי פּעמים, ואם כּי מיד, משנפחד מכּך, הסיט את עצמוֹ לאחוֹר והרקיד את ראשוֹ כּלפּי מעלה כּמעט עד כּדי נגיעה בּמצילה. סוּס־הלוָי הימני, שהשגחתּי בּוֹ בּלי־משׂים, השמיט בּמידה ניכּרת את חבל הריתמה, מלבד שציצית העוֹר הארוּכּה של האִפסר התלבּטה ורקדה מן הצד הפּוֹנה לצד חוּץ, ותבע הצלפוֹת שוֹט, אלא שמתּוֹך הֶרגל של סוּס נוֹח, וחם מזג אפילוּ, הצטער כּביכוֹל על חוּלשתוֹ, הוֹריד והרים חליפוֹת את ראשוֹ בּזעף והיה כּתוֹבע את הרסן. ואמנם איוֹם היה הדבר לראוֹת כּיצד סוּפת השלג והצינה גוֹברוֹת והוֹלכוֹת וכוֹח הסוּסים פּוֹחת והוֹלך והדרך נעשׂית קשה יוֹתר ויוֹתר, ואנחנוּ אין לנוּ כּל ידיעה בּדבר היכן אנוּ נמצאים וּמה הכּיווּן שנכוון את דרכּנוּ, לא רק את הדרך לתּחנה אלא אפילוּ דרך המוֹליכה בּכלל לאיזה מקוֹם־מחסה, – וּמבדח וּמוּזר היה לשמוֹע כּיצד המצילה מצלצלת והוֹלכת בּמידה כּזוֹ של עליצוּת וחירוּת, ואיגנאטקה מזרז בּקריאוֹתיו את הסוּסים בּעֵרוּת וּבאוֹפן נאה כּל כּך – כּאילוּ בּצהרי יוֹם של חג הטבילה, בּהיוֹת השמש על פּני הכּפוֹר, אנוּ מפליגים וּמטיילים להנאת החג על פּני רחוֹבוֹ של כּפר, – וביחוּד מוּזר היה לחשוֹב כּי אנוּ הוֹלכים ונוֹסעים, וּמחישים את נסיעתנוּ, ממקוֹם שאנוּ נמצאים בּו אֵי־אן למקוֹם אחר. איגנאטקה פּתח ואמר איזה זמר, אמנם בּקוֹל גרוֹני תּפל, אך בּהגבּהת־קוֹלוֹ בּהפסקוֹת, שבּהן היה מעלה צפצוּף מפּיו, עד כּי לשמע הזמרה הזאת נראה משוּנה הדבר להרגיש פּחד.

– הי־הי! על שוּם מה אתה צוֹוח בּגרוֹנך, איגנאט? – נשמע קוֹלוֹ של נוֹתן־העצוֹת: – עשׂה עמידה לשעה קולה!

– כּיצד?

– עשׂה עמי־י־דה!

איגנאט עצר בּסוּסים. ושוּב נכלאוּ כּל הקוֹלוֹת, ורק הרוּח נתנה את המיָתה ואת צפצוּפה, והשלג המסתּחרר התחיל יוֹרד על המזחלה בּשפע גדוֹל יוֹתר. נוֹתן־העצוֹת ניגש אלינוּ.

– מה הדבר?

– מה הדבר! להיכן אתּה מכוון את דרכּך?

– אלוהים יוֹדע!

– שמא צינה אָחזה בּרגליך, שאתּה מוֹליך אוֹתן בּדפיקה כּזוֹ?

– עוּלפּוּ עד־גמירא.

– כּדאי לך שתּלך לתוּר: הנה שם־שם מנצנץ משהוּ – ודאי מקוֹם חנייה של קאלמיקים. ואגב הליכה תּעלה גם חמימוּת בּרגליך.

– ניחא. החזיקה בּסוּסים… הא לך.

ואיגנאט פנה לרוּץ בּכיווּן לאוֹתוֹ מקוֹם.

– צריך להתבּוֹנן ולגשת עד כּל מקוֹם וּמקוֹם: כּך יתבּרר לך הדבר; שאם לא כּן מה טעם בּנסיעה כּזוֹ ללא תּבוּנה! – סח אלי נוֹתן־העצוֹת. – שוּר, כּיצד זה העביד את הסוּסים עד לידי יֶזע!

כּל אוֹתוֹ הזמן שאיגנאט עשׂה את הליכתוֹ, – וּזמן זה היה ממוּשך כּל כּך, שהתחלתּי אפילוּ לחשוֹש שמא נתעה בּדרכּוֹ – היה נוֹתן־העצוֹת הוֹלך וסח אלי בּקוֹל של מנוּחה וּבטחוֹן, כּיצד יש להתנהג בּזמן של סוּפת שלג, תּחבּוּלה טוֹבה בּיוֹתר היא להתּיר סוּס מן הריתמה וּלשלח אוֹתוֹ לנפשוֹ, ואוֹתוֹ סוּס, מוּתּר לקיים דבר זה בּשבוּעה, יוֹרה את הדרך, ועוֹד אָמר שלפעמים אפשר למצוֹא את הדרך לפי הכּוֹכבים, ושאילוּ היה הוּא נוֹהג בּמזחלה הקדמית – הרי היינוּ נמצאים זה־כּבר בּבית־התּחנה.

– וּבכן, נמצא לך דבר־מה? – שאל זה אצל איגנאט, שחזר והתקרב אלינוּ בּצעדים כּבדים, כּשהוּא צוֹעד ושוֹקע בּשלג כּמעט עד לברכּים.

– ודאי שנמצא, רוֹאים מקוֹם־חנייה של קאלמיקים – השיב איגנאט מתּוֹך קוֹצר נשימה, – אבל אין לדעת מה טיבוֹ של מקוֹם זה. דוֹמה, אחָא, שנתעֵינוּ בּנסיעה עד לבית־הקיץ הפּרוֹלגוֹבי. יש לנטוֹת עכשיו לצד שׂמאל.

– הבלים בּפיך! הללוּ ודאי אָהלי החנייה שמאחרי המוֹשב, – התריס נוֹתן־העצוֹת.

– הרי אני אוֹמר לך שלא כּך!

– ואני, שהבּטתּי לשם בּעיני, יוֹדע שזהוּ אוֹתוֹ המקוֹם;

ואם לא אוֹתוֹ מקוָם, הרי זה טַמישֶבסקוֹ. בּין כּך וכך יש לנטוֹת לצד ימין: בּדרך זו נגיע מיד אל הגשר הגדוֹל אשר עם הוירסטה השמינית.

– הרי אוֹמרים לך שלא כּך! הן בעינַי ראיתי! – השיב איגנאט בּהתרגזוּת.

– אִי־לך, אחא! וכך אוָמר עגלוֹן!

– ודאי שכּך אוֹמר עגלוֹן! קוּם ולך אתּה עצמך לשם.

– על שוּם־מה אלך לשם! בּרוּר לי בּין כּך וכך.

איגנאט נתכּעס, כּנראה: קפץ ועלה על הדוּכן בּלי לענוֹת דבר, והריץ את הסוּסים להמשך נסיעה.

– שוּר, כמה עוּלפּוּ הרגלים שלי: עד שאין להעלוֹת בּהן כּל חמימוּת, – סח זה לאלוֹשקה, כּשהוא ממשיך לדפּוֹק בּרגליו לעתּים קרוֹבוֹת יוֹתר ויוֹתר ולחפּוֹן ולשפּוֹך את השלג שחָדר לבתּי המַגפים.

ואוֹתי אחזה תּשוּקה עזה לשינה.

VIII

"האוּמנם אני מתחיל קוֹפא, – הרהרתּי תּוֹך כּדי תּנוּמה,

– אוֹמרים שהקפּאוֹן מתחיל תּמיד דרך שינה. הטביעה מיתה יפה מן הקפיאה, מוּטב שיִמשוּני מן המים בּמכמוֹרת; אבל אין הבדל בּדבר – אם טביעה ואם קפיאה, – אילוּ רק נפטרתּי מאוֹתוֹ מקל המנַקר בּגבּי ואילוּ ירדה עלי שכחת חוּשים".

לרגע ירדה עלי שכחה.

“מה יהיה בּכל זאת סוֹפוֹ של דבר? – אני סח לעצמי פּתאוֹם בּמחשבה, בּפקחי את עיני רגע אחד וּבהסתּכּלי בּשטח הלבן, – מה יהיה סוֹפוֹ של דבר? אם כּך יהיה שלא נגיע למקוֹם גדישים והסוּסים יעמדוּ מלכת, דבר העוֹמד להתרחש בּקרוב, כּנראה, הרי כּוּלנוּ נמוּת בּצינה”. אני מוֹדה וּמתוַדה, שאם כּי הרגשתּי כּעין יראה בּלבּי, הרי הרצוֹן שיֶארע לנוּ משהוּ בּלתּי־רגיל, שיש בּוֹ מן הטראגיוּת – חזק היה בּקרבּי מאוֹתה מידה קטנה של יִראה. דימיתי לי כּי יהיה בּכך משוּם דבר נאה, אם לעת בּוֹקר יביאוּנוּ הסוּסים מאליהם לכפר אחר זר ומרוּחק, כּשאנחנוּ קפוּאים למחצה מצינה ואחדים מחבוּרתנוּ קפוּאים אפילוּ עד למיתה. וּבדרך זוֹ נישׂאוּ וחלפוּ דמיוֹנוָתי בּמהירוּת וּבבהירוּת בּלתּי שכיחה. הסוּסים עמדוּ מלכת, השלג נערם בּשפע הוֹלך וגדוֹל, וּמדמוּת הסוּסים לא נראוּ לעין אלא הקשת והאזנים; אך פּתאוֹם מוֹפיע למעלה איגנאשקה, הנוֹהג בּטרוֹיקה שלוֹ ועוֹבר וחוֹלף על פּנינוּ. אנחנוּ מתחננים וצוֹעקים אליו כּי יִקחנוּ עמוֹ, אך הרוּח מסַער את הקוֹל והקוֹל לא יִשמע. איגנאשקה צוֹחק לוֹ, מצעק על הסוּסים, מעלה שריקוֹת מפּיו וּמתרחק מעל פּנינוּ כּשהוּא יוֹרד לתוֹך נקיק מלא שלג. הזקן הגוּץ קוֹפץ ועוֹלה על גב סוּסוֹ, מנדנד את מרפּקיו ורוֹצה להריץ את סוּסוֹ, אבל אינוֹ יכול לזוּז מן המקוֹם; עגלוֹני לשעבר, בּעל הכּוֹבע העצוּם, מתנפּל עליו, מפּילוֹ לארץ ורוֹמס אוֹתוֹ על פּני השלג. “אתּה מכשף!” – צוֹעק עגלוֹני, – אתּה מחָרף־וּמגדף! בּוֹא ונסתּוֹבב יחד בּתעיה". ואוּלם הזקן הגוּץ מבקע בּראשוֹ את מַעבה השלג והריהוּ לא זקן גוּץ אלא אַרנב, והוּא רץ וּבוֹרח מעל פּנינוּ. כּל הכּלבים רוֹדפים אחריו. נוֹתן־העצוֹת, שדמוּתוֹ כּדמות פדוֹר פיליפּיץ‘, אוֹמר שהכרח לנוּ כּי נשב כּוּלנוּ בּמַעגָל, ואין תּקלה בּדבר אם יכסנוּ השלג: כּך נהיה שרוּיים בּחמימוּת. ואנוּ שרוּיים בּאמת בּחוֹם ובנעימוּת, אלא שאנוּ חשים בּצמאוֹן. אני מעלה את תּיבת היינוֹת וּמגיש לכל החבוּרה רוֹם מהוּל בּסוּכּר, ואף אני עצמי שוֹתה בּהנאה רבּה. מסַפר האגדוֹת הוֹלך ומגיד איזוֹ אגדה על אוֹדוֹת הקשת בּשמים, – והנה היתה על ראשנוּ תּקרה עשׂוּיה שלג וקשת. “עכשיו נַתקין לנוּ איש איש חדר בּתוך השלג ונפרוֹשׂ לשינה!” אוֹמר אנכי. אני מתקין לי חדר ורוֹצה להכּנס לתוֹכוֹ; ואוּלם פדוֹר פיליפּיץ’, שהבחין וראה את כּספּי המוּנח בּתיבת היינוֹת, אוֹמר: “אַל תּזוּז! הב את כּספּך. בּין כּך וכך אתּה הוֹלך למיתה!” והוּא תּוֹפסני ברגלי. אני מוֹסר את כּספּי, ואיני מבקש אלא שירפּוּ ממני; אבל הללוּ אינם מאמינים שזה כּל כּספּי, והם רוֹצים להרגני. אני תּוֹפס את ידוֹ של הזקן הגוּץ והוֹלך וּמנַשק אוֹתה מתּוֹך תּענוּג שאין לשער: כּף ידוֹ של הזקן היא ענוּגה וּמתוּקה. מתּחילה הוּא מסיט את ידוֹ מאצלי, אבל מיד הוּא חוֹזר וּמוֹשיט לי אוֹתה יד, ולא עוֹד אלא שאף הוּא מתחיל מלטפני בּידוֹ האחרת. אלא שפדוֹר פיליפּיץ' מתקרב וּמתחיל מאַיים עלי. אני בּוֹרח אל חדרי, אבל אין זה חדר אלא מסדרוֹן ארוֹך ולבן, וּמישהוּ אוֹחזני בּרגלי. אני חוֹלץ את עצמי. בּידי האיש שהחזיקני נשארים בּגדי וחלק מעֹורי; ואוּלם אני מרגיש רק קוֹר וּבוּשה, – ורגש הבּוּשה שלי עוֹד גוֹבר בּשל כך, שדוֹדתי, – השמשיה על ראשה ותיבת־אוֹסף של רפוּאוֹת הוֹמאוֹפַּטיוֹת תּחת זרוֹעה, – הוֹלכת וּבאה לקראתי שלוּבת זרוֹע עם הטבוּע. הללוּ צוֹחקים להם ואינם מבינים את פּירוּש הרמזים שאני שוֹלח כּנגדם. אני מטיל את עצמי לתוֹך המזחלה. רגלי נגררוֹת על פּני השלג, ואוּלם אוֹתוֹ זקן גוּץ רוֹדף אחרי, כּשהוּא מנדנד את מרפּקיו. הזקן עוֹד מעט ויִתקרב אלי, אבל אני שוֹמע קוֹלם של שנַים פּעמוֹנים המצלצלים מנגד, ואני יוֹדע כּי אִמלט מן הסכּנה אם אגיע למקוֹם הפּעמוֹנים. צלצוּל הפּעמוֹנים הוֹלך ונעשׂה בּרוּר יוֹתר; אבל אוֹתוֹ זקן גוּץ השׂיגני ורבץ עלי כּשבּטנוֹ על פּנַי, בּאוֹפן שקוֹל הפּעמוֹנים אינוֹ נשמע לאזני אלא בּמידה כּל־שהיא. שוּב אני תּוֹפסהוּ בּידוֹ וּמעניק לזוֹ נשיקוֹת, אבל זקן לא דמוּת זקן לוֹ, אלא דמוּת הטבוּע… והוּא צוֹעק: “איגנאשקה! עצוֹר־נא, הנה שם, כּמדוּמני, הגדישים של שׂדוֹת אַחמאֶט! לך וּבדוֹק את הדבר!” בּכך יש משוּם אימה שהיא למעלה מכּוֹחוֹתי. מוּטב שאֶתעוֹרר משנתי…

אני פּוֹקח את עיני. הרוּח הטיל על פּני את כּנף המעיל אשר לאלוֹשקה, אחת מבּרכּי מגוּלָה, אנחנוּ נוֹסעים על פּני משטח חשׂוּף, וקוֹל הטרציה של המצילוֹת עוֹלה וּמצלצל בּצלילוּת גמוּרה בּאויר, כּשהוּא מעלה מתּוֹכוֹ את ההד המרעיד של הקוינטה.

אני תּר בּעיני לראוֹת את הגדישים. אבל תּחת גדישים אני רוֹאה, כּשעיני כּבר פּקוּחוֹת לגמרי, איזה בּית עם גזוֹזטרה וקיר־מבצר ששׂפתוֹ עשׂוּיה חריצים. אין לי ענין רב להתבּוֹנן היטב בּאוֹתוֹ בּית וּבאוֹתוֹ מבצר: בּעיקרוֹ של דבר אני רוֹצה לראוֹת שוּב את המסדרוֹן הלבן שרצתּי קוֹדם על פּניו, לשמוֹע את צלצוּל הפּעמוֹן של בּית היִראה וּלנשק את כּף־היד של הזקן הגוּץ. אני עוֹצם את עיני ושוֹקע בּשינה.

IX

ישנתּי שינה עמוּקה; אך קוֹל הטרציה של המצילוֹת היה הוֹלך ונשמע כּל הזמן, ונתגלם בּחלוֹמי פּעמים בּצוּרת כּלב הנוֹבח וּמתנפּל עלי, פּעמים בּצוּרת עוּגב שאני אחד מחליליו, וּפעמים בּצוּרת חרוּזי שיר בּצרפתּית שאני כּוֹתב אוֹתם. פּעם נדמה לי בּחלוֹמי כּאילוּ אוֹתה טרציה היא מכשיר של עינוּי, שהמעַנים לוֹחצים בּוֹ בּלי־הרף את עקב רגלי הימנית. הרגשה זוֹ היתה חזקה כּל כּך, שהקיצוֹתי וּפקחתּי את עיני מתּוֹך שאני משפשף את רגלי. זוֹ רגלי התחילה קוֹפאת מצינה. הלילה היה כּמוֹ קוֹדם בהיר, אטוּם, לבן. אוֹתה תּנוּעה שמקוֹדם טלטלה אוֹתי ואת המזחלה; אוֹתוֹ איגנאשקה ישב נטוּי על צדוֹ וחָבט את רגליו זוֹ בּזוֹ; אוֹתוֹ סוּס־לוָי, המוֹתח את צוארוֹ וּמוֹליך את רגליו כּדי הרמה לא־גבוֹהה, רץ בּשעט על פּני השלג העמוֹק, הציצית רקדה על פּני האפסר והצליפה על בּטן הסוּס. ראשוֹ של סוּס־הבּינים, עם הרעמה המתנַפנפת, התנוֹעע בּתנוּעה קצוּבה, כּשהוּא מוֹתח וּמרפּה חליפוֹת את רצוּעוֹת הרסן הקשוּרוֹת אל הקשת. השלג הסתּחרר מנגד, שפע וכיסה מן הצד את בּדי המזחלה ואת רגלי הסוּסים עד לברכּים, ונערם מלמעלה על הצוארוֹנים ועל הכּוֹבעים. הרוּח סערה חליפוֹת מימין וּמשׂמאל, הנידה כּמשׂחקת את הצוארוֹן ואת כּנף החמילה אשר לאַלוֹשקה ואת רעמתוֹ של סוּס־הלוָי, ונתנה קוֹל יללה בּתוֹך הקשת ואל היצוּלים.

הקוֹר הלך וגבר בּמידה מבהילה, וּמשהייתי מסיט את ראשי מתּחוּם הצוארוֹן – מיד בּא בּסחַרחוֹרת השלג היבש והקר כּקרח ונתכּנס לתוֹך הריסים והאף והפּה, והטיל את פּתוֹתיו לתוֹך הצואר; תבּיט מסביב – והנה הכּל לבן, בּהיר וּמוּשלג, לא נראה דבר מלבד בּהירוּת אטוּמה ושלג. אחָזתני אימה גמוּרה. אַלוֹשקה שכב וישן למַטה, בּמַעמק המזחלה. כּל גבּוֹ היה מכוּסה שכבה עבה של שלג. איגנאשקה לא הגיע לידי עגמת רוּח; הוּא משך בּלי־הפוּגוֹת בּמוֹשכוֹת, היה מצעק על הסוּסים וחוֹבט את רגליו זוֹ בּזוֹ. המצילה הוֹסיפה להשמיע את צלצוּלה הנפלא. הסוּסים נחרוּ, אבל הוֹסיפוּ לרוּץ כּשרגליהם מתנַגפוֹת לעתּים קרוֹבוֹת יוֹתר ויוֹתר וריצתם מוּאֶטת בּמקצת. איגנאשקה שוּב קפץ תּחתּיו, עשׂה תּנוּעה בּכפפה שלוֹ והתחיל שר איזה שיר בּקולוֹ הדק והמאוּמץ. וּבלי שסיים את שירוֹ – עצר בּסוּסים, תּלה את המוֹשכוֹת על פּני הדוּכן וירד לארץ. הרוּח המתה בּשצף קצף; השלג שפך את שפעוֹ כּמוֹ בּמַעדר על כּנפות הפּרוָה. הבּטתּי לאחוֹר: המזחלה השלישית לא נראתה עוֹד בּקרבתנוּ (היא התחילה מפגרת אחרינוּ בּאיזה מקוֹם). בּקרבת המזחלה השניה, בּאֵד השלג, נראָה הזקן הגוּץ הוֹלך וקוֹפץ מרגל אל רגל. איגנאשקה התרחק כּשלוֹשה צעדים מאצל סוּסיו, צנח וישב על השלג, התּיר את אַבנטוֹ והתחיל חוֹלץ את מגפיו.

– מה מעשׂה זה שעתּה עוֹשׂה? – שאלתּי.

– הכרח לי לחלוֹץ ולנעוֹל מחדש את המגפים, לפי שרגלי כּמעט קפוּאוֹת מצינה, – ענה הלז והמשיך בּמעשהוּ.

אני יראתי מדי מפּני הצינה משאָסיט את צוָארי מתּחוּם הצוארוֹן ואבּיט אל אוֹפן מעשׂהוּ: ישבתּי ישיבה זקוּפה, כּשאני מבּיט אל סוּס־הלוָי שהטה את רגלוֹ לפנים והיה הוֹלך וּמניע בּתנוּעה חוֹלָנית ומיוּגעת את זנבוֹ המקוּשר והמוּשלג. הדחיפה, שאיגנאט גרם למזחלה אגב עליית־קפיצה אל הדוּכן, הביאַתני לידי התעוֹררוּת.

– מה, היכן אנוּ נמצאים עכשיו? – שאלתּי, – הנגיע למקוֹמנוּ עם אוֹר־הבּוֹקר, לכל הפּחוֹת?

– אַל ידאג: נביאהוּ אל המקוֹם, – ענה איגנאשקה. – עכשיו לאחר שחָלצתּי את המגפים, עלתה חמימוּת הגוּנה בּרגלי.

והוּא הריץ את סוּסיו, הפּעמון פּתח בּצלצוּל, המזחלה שוּב מתנדנדת והרוּח שרק מתּחת לבַדיה. ואנחנו התחלנוּ שוּב שטים על פּני ים השלג המשׂתּרע לאין קץ.

X

שקעתּי בּשינה עמוּקה. וּכשהביאַני אַלוֹשקה לידי יקיצה בדחיפת רגל ואני פּקחתי את עיני – כּבר האיר הבּוֹקר. הרגשת הצינה היתה חזקה עוֹד יוֹתר מאשר בּלילה. מלמעלה לא ירד עוֹד שלג, ואוּלם הרוח העזה והיבשה הוֹסיפה לכנס אבק שלג על פּני השׂדה, וּביחוּד אל מתּחת לפרסוֹת הסוּסים וּבדי המזחלוֹת. בּפאת המזרח אשר מימין קדרוּ מאד השמים בּצבע כּהה־כּחַלחל, ואוּלם הקוים הבּהירים האלכסוֹניים כּעין האדוֹם־המתוֹרג הלכוּ והסתּמנוּ על פּני הרקיע. מעל ראשינוּ, מבּעד לעבי הלוֹבן הטסים שלא נצטבּעוּ אלא בּמידה כּל־שהיא, נשקפה התּכלת החיורת; משׂמאל היוּ עננים בּהירים קלים וּמרחפים. סביב סביב, מלוֹא מבּט העין השׂתּרע על פּני השׂדה שלג לבן ועמוֹק הזרוּע רבדים רבדים משוּנים. פּה ושם נראתה תּלוּלית מַאפירה שאבק שלג, יבש ודק, נישׂא על פּניה בּלי־הפוּגוֹת. כּל עקבוֹת – לא של מזחלה ולא של אדם ולא של חיה – לא נראוּ מסביב. שׂרטוּטי הדמוּת והצבע אשר לגב העגלוֹן והסוּסים הסתּמנוּ היטב, ואפילוּ בּחריפוּת יתירה, על פּני הרקע הלבן… שוּלי הכּוֹבע הכּחלחל־כּהה של איגנאשקה, צוארוֹנוֹ ושׂערוֹתיו, ואפילוּ מגפיו – היוּ לבנים. המזחלוֹת נעשׂוּ עטיפה אחת של שלג. אצל סוּס־הבּינַים האפוֹר־כּהה נתכּסה כּל החלק הימני של הראש ושל השביס – שכבה עבה של שלג, סוּס־הלוָי אשר בּמזחלה שלי רגליו נזרעוּ שלג עד לברכּים, ועכּוּזוֹ המזיע, שנעשׂה כּוּלוֹ מתוּלתּל היה נקוֹד משלג מצדוֹ הימנית. הציצית התנדנדה כּמקוֹדם מתּוֹך התאמה לכל צוּרת ניגוּן העוֹלה בּדמיוֹן, וכך היתה גם ריצתוֹ של סוּס־הלוָי עצמוֹ; רק לפי בּטנוֹ הנוֹפלת, שעלתה וירדה לעתּים קרוֹבוֹת בּיוֹתר, וּלפי אזניו המוּפשלוֹת – ניכּר היה עד־כּמה הוּא רצוּץ. רק דבר חדש אחד משך את תּשׂוּמת הלב: זה היה עמוּד־דרך, שמעל פּניו הלך ונשפּך שלג לארץ ועל ידוֹ ערמה הרוּח מימין ערימה עצוּמה, ועוֹד הוֹסיפה להסעיר ולזרוֹת את אבק השלג מצד אחד למשנהוּ. כּפליאה רבּה היה הדבר בּעיני שאנחנוּ נסענוּ לילה שלם בּאוֹתם הסוּסים עצמם, בּמשך שתּים עשׂרה שעה, בּלי שידענוּ את דרכּנוּ וּבלי שקבענוּ לנוּ הפסקת מנוּחה, וּבכל זאת הגענוּ איך־שהוּא לאיזה מקוֹם. צלצוּל מצילָתנוּ כּאילוּ נעשׂה עכשיו עליז עוֹד יוֹתר. איגנאט משך על גוּפוֹ את כּנפוֹת מעילוֹ והיה מצעק על הסוּסים: מאחוֹר נשפוּ הסוּסים והשמיעוּ את צליליהן מצילוֹת הטרוֹיקה שבּה ישבוּ הזקן הגוּץ ונוֹתן־העצוֹת; ואוּלם הלז, שהיה נתוּן לשינה, רחַק מעִמנוּ בּאוֹפן גמוּר ונשאר על פּני הערבה. לאחר שעברנוּ עוֹד כּמחצית הוירסטה, נתגלָה סימן טרי של עקבוֹת מזחלה וּשלישית סוּסים, שלא נתכּסה שלג אלא בּמידה מעטה, ועל פּניו נראוּ פּה ושם כּתמים אַדמוּמיים של דם, ודאי של סוּס שנפצעה רגלוֹ.

– פיליפּ הוּא! שוּר, הקדימנוּ! – אמר איגנאשקה.

אך הנה נתגלה ליד הדרך בּית בּוֹדד עם שלט, כשהוּא עוֹמד בּתוֹך השלג המכסהוּ כּמעט עד לחלוֹנוֹת ולגג, על יד בּית־המַרזחַ עוֹמדת טרוֹיקה בּת סוּסים אפוָרים, הנראים מתוּלתּלים מזיעה ורגליהם מפוּשׂקוֹת וראשיהם מוּפשלים. מאצל הדלת נגרף השלג הצדה ועוֹמדת שם מגרפה; ואוּלם מעל הגג נישׂא עוֹד שלג, והרוּח ההוֹמה מסַחררת אוֹתוֹ.

לקוֹל מצילוֹתינוּ יוֹצא מפּתח הדלת עגלוֹן גדוֹל־קוֹמה, צהוֹב שׂערוֹת ואדוֹם פּנים, הנוֹשׂא בּידוֹ כּוֹס יי"ש וצוֹעק משהוּ בּקוֹל רם. איגנאשקה מַפנה את פּניו כּנגדי ותוֹבע ממני רשוּת לקבּוֹע הפסקה. וּבכך אני רוֹאה לראשוֹנה את פּרצוּפוֹ.

XI

לפניו לא היה גוון שחרחר ועוֹר יבש וחוֹטם ישר, כּפי שדימיתי לפי שׂערוֹתיו וּמבנה גוּפוֹ. זה היה פּרצוּף עגוֹל ועליז, חרוּמַף ממש, הפּה רחב והעינים בּהירוֹת, העוֹר של הלסתוֹת ושל הצואר אדוֹם, כּמשוּפשף בּמַטלית של אריג; גבּוֹתיו וריסיו הארוּכּים וחתימת השׂער, שעטפה עטיפה ישרה את חלק פּניו התּחתּון, נקוּדים היוּ משלג וּמראיהם כּוּלוֹ לבן. עד לתּחנה לא נשאר אלא כּמרחק מחצית הוירסטה, ואנחנו קבענוּ עמידת הפסקה.

– בּתנאי שלא תּתמהמה בּיוֹתר, – אמרתּי אנכי.

– רק כּמשך רגע אחד, – השיב איגנאשקה, בּקפצוֹ מעל מוֹשבוֹ וּבגשתּוֹ אל פיליפּ.

– הב, אֶחָא, – אמר בּחלצוֹ את הכּפפה מעל היד הימנית וּבזרקוֹ אוֹתה עם השוֹט אל פּני השלג. ואחר כּך שרבּב את ראשוֹ והריק אל קרבּוֹ בּלגימה אחת את צנצנת היי"ש שקיבּל מיד חברוֹ.

המוֹזג, כּנראה, איש מן הקוָזאקים לאחר גמר שירוּת, יצא בּפתח הדלת וּבידוֹ בּקבּוּק יי"ש.

– מי רוֹצה בצנצנת? – אמר הלז.

ואפילו גבה־הקוֹמה, מוּז’יק צנוּם וצהוֹב שזקנוֹ זקן תּיש, ונוֹתן־העצוֹת, השמן וּלבן־הריסים, שזקנוֹ העבה והלבן הקיף את פּניו המַאדימים, נגשוּ אל המוֹזג ושתוּ אף הם מידוֹ את צנצנת היי"ש שלהם. הזקן הגוּץ אף הוּא התקרב מתּחילה אל חבוּרת השוֹתים, אבל המוֹזג לא מזג לוֹ, והוּא פּנה וניגש אל סוּסיו, הקשוּרים מאחוֹר, והתחיל מחליק וּמעביר את ידוֹ על עכּוּזוֹ של אחד הסוּסים.

מראה הזקן היה בּדיוּק כפי שתּיארתּי לי בּדמיוֹני: גוּץ וכחוּש, פּרצוּפוֹ כּמוּש וּמַכחיל, זקנקנוֹ דל שׂערוֹת, חָטמוֹ הקט מחודד ושיניו צהוּבּוֹת. הכּוֹבע על ראשוֹ היה כּשל עגלוֹנים וחדש לגמרי, אבל מעילוֹ הקצר העלוּב, כּוּלוֹ בּלוּי וּמלוכלך בּזפת וּמרוּפּט בּמקוֹם הגב וּבכנפוֹת, לא כּיסה על הבּרכּים ועל בּגד הבּד התּחתּוֹן, המוּפשל לתוֹך בּתּי־הרגלים העצוּמים העשׂוּיים לבד. והוּא עצמוֹ נתכּוֹפף ונצטמק כּוּלוֹ, וּבהרעידוֹ את ראשוֹ ואת בּרכּיו היה הוֹלך וּמטפּל אצל הסוּסים, כּשהוּא משתּדל, כּנראה, להביא את גוּפוֹ לידי חמימוּת.

– שמא תּצוה, מיטריץ', וישׂימוּ לנוּ רביעית: ראוּי לנוּ מאד שנחַמם את הגוּף, – אמר אליו נוֹתן־העצוֹת.

מיטריץ' נתרגש. הוּא תּיקן את האִפסר אצל סוּסוֹ, תּיקן את הקשת, וּפנה וניגש אלי.

– הנה כך, האדוֹן, – סח בּהסירוֹ את הכּוֹבע מעל שׂערוֹת השיבה וּבהחווֹתוֹ כּנגדי קידה עמוּקה, – לילה שלם הסתּוֹבבנוּ בּתעיה יחד עם כּבוֹדוֹ וחיפּשׂנוּ אחרי הדרך: ראוּיים אנוּ שכּבוֹדוֹ ישׂים לנו רביעית אחת. אנא, אדוֹן רחוּם, כּבוֹד מעלתוֹ! בּלא זאת לא נביא כלוּם אל פּינוּ לחמימוּת הגוּף, – הוֹסיף ואמר בּחיוּך של התחַנפוּת.

נתתּי לו רבע רוּבּל. המוֹזג הביא רביעית וּמזג לזקן כּוֹס יי"ש. הלז הטיל הצדה את הכּפפה עם השוֹט, ונטל את הכּוֹס בּכף ידוֹ הקטנה והמשחירה, הזרוּעה קמטים וּמכחילה בּמקצת: ואוּלם בּוֹהן היד, כּאילוּ היה אבר זר, לא ציית לוֹ: הוּא לא עצר כּוֹח להחזיק את הכּוֹס, היין נשפּך והכּוֹס נפלה על השלג.

כּל העגלוֹנים נתנוּ יחד קוֹל צחוֹק.

– שוּר, כּיצד מיטריץ' זה מוּכּה מן הצינה, אפילוּ את הכּוֹס אינוֹ יכוֹל לכבּוֹש בּידוֹ.

אך מיטריץ' נתעצב מאד על אשר שפך את היין.

בּרם, מזגוּ לוֹ כּוֹס אחרת ושפכוּ את היין לתוֹך פּיו. מיד היתה עליו רוּח עליזה, הוּא סר בּריצה לבית־המרזח, הדליק את מקטרתּוֹ, התחיל חוֹשׂף את שיניו הצהוּבּוֹת והנרקבוֹת והיה שוֹפע אָלוֹת עם כּל דיבּוּר. וּמשסיימוּ העגלוֹנים את שתיית הרביעית האחרוֹנה, פּרשוּ איש איש לטרוֹיקה שלוֹ, ואנחנוּ הפלגנוּ לדרך.

השלג הלך והלבּין, הלך והבהיר עד שנלאוּ העינים מהביט בּוֹ. הקוים האדמוּמיים והמתוֹרגים נמתּחוּ וגבהוּ יוֹתר על פּני השמים והלכוּ הלוֹך והבהיר; אף גלגל השמש האדוֹם נראָה בּפאַת הרקיע מבּעד העננים אשר כּעין הכּחוֹל־האפוֹר: התּכלת נעשׂתה מבריקה וכהה יוֹתר. בּסמוּך למוֹשב היתה חתימת הדרך גלוּיה וּברוּרה וּמראֶה כּעין הצהוֹב; פּה ושם נראוּ שוּחין; אויר הצינה הדחוּס הילך קלוּת וּקרירוּת.

השלישיה שלי דהרה בּמהירוּת רבּה. ראשוֹ של סוּס־הבּינים, וצוארוֹ עם הרעמה המתנַפנפת אל פּני הקשת, התנוֹעעוּ בּמהירוּת כּמעט בּתחוּמוֹ של רוַח אחד, מתּחת למצילת הציידים שעִנבָּלה לא התנדנד עוֹד אלא גירד את הדפנוֹת. סוּסי־הלוָי הנוֹחים, שמתחוּ מתּוֹך שיתּוּף את החבלים מכוּסי־הכּפוֹר והמעוּקמים, הרקידוּ בּמרץ את רגליהם, הציצית התחַבּטה עד לבטנם ועד לאפסר. פּעמים היה סוּס־לוַי נתקע לתוֹך תּלוּלית שלג שעל פּני הדרך הפּגוּמה, עיניו מסתּמאוֹת מאבק שלג והוּא שב וחוֹלץ את עצמוֹ מתּוֹך התּלוּלית. איגנאשקה זירז את הסוּסים בּקוֹל טנוֹר; הכּפוֹר היבש חרק מתּחת לבדי המזחלוֹת; מאחוֹר צלצלוּ שתּים מצילוֹת בּקוֹל צלוּל וחגיגי ונשמעוּ קריאוֹת השכּרוֹן של העגלוֹנים. הבּטתּי לאחוֹר: סוּסי־הלוַי האפוֹרים והמתוּלתּלים, שמתחוּ את צואריהם וכבשוּ בּקצב את נשימתם, וּמתגיהם מעוּקמים בּפיהם, הלכוּ ודלגוּ על פּני השלג. פיליפּ היה הוֹלך וּמַתקין את כּוֹבעוֹ תּוָך כּדי הניעוֹ את שוֹטוֹ; הזקן הגוּץ שכב כּמקוֹדם בּאמצעיתה של המזחלה ורגליו מזדקרוֹת כּלפּי מעלה.

עוֹד נסיעה של שני רגעים, והמזחלוֹת עלוּ בּחריקה על פּני רחבת הקרשים שלפני בּית־התּחנה, שהשלג נגרף מעלה, ואיגנאשקה הפנה אלי את פניו הנַעלָסים, הזרוּעים שלג וּמפיקים צינה.

– הרי הבאנוּ אוֹתך בּשלוֹם, האדון! – אמר אלי.