רקע
שושנה שרירא
אלהים ברחוב החול

אלוהים ברחוב החול לא היה צריך להגביה שבת. יכול היה להתיישב על הענן הראשון והנמוך ביותר, הקרוי בלשוננו עננה, בישיבה מזרחית, בקיפול רגליים תחתיו. ולא היה זקוק לכיסוי-ראש, אלא רק פעם אחת או פעמיים בשנה, כשמגיעים הקרובים יראי-השמים מירושלים בקפוטותיהם השחורות, בפיאותיהן הנכריות והמכוסות במטפחת שחורה של נשיהם, בכובעיהם רחבי-השוליים, ובטפם. כל ימות השנה לא היה מחויב לכסות את ראשו והיה רשאי לשבת עמנו לסעוד, ואפילו לעיין בתנ"ך, בגילוי-ראש.

אלוהים שם משכנו בבית-כנסת מזרח-אירופי, עשוי לווחי עצים. כל כמה שהתאמצנו לשימו במשכן של אוהל-נוודים בדואי, משכן מקראי, אוהל-מועד, דמות נישאה על אפריון, או על מרכבותיו של יחזקאל הנביא – חזר והושיב עצמו מעל לראשינו, נמוך למדי, בתוך בית-כנסת “פולני” עשוי עץ. שעון היה בהסבה על תורות לוטות בשמלות-משי מרוקמות בזהב, ודלתות ארון-הקודש היו נפתחות ונסגרות בהבל פיו. ושרפים, בדמות המלאך הנאבק עם יעקב, עומדים עליו סביב, כשהם מחליפים מלבושי עאביות ערביות חומות באבנטים, ב“קיטלים” של רביים בחצרות נכר.

לנו, למטה, היה אלוהים פרטי אחר לגמרי של ילדים. אלוהים נוקמני, מקראי, שנון, המתערב בכל העניינים ובכל המלחמות, בכל דיבור ודיבור; בכל עיסקה מדינית עתיקה. אשורי בעל זקן שחור ומרובע, מחוטב באבנים עתיקות, שקדים לפניו אפיים ארצה כעבדים הקדים בלוח-אבן שהוצא מן האדמה, כדרך שקדים לפני מלכי מצרים, בבל ואשור.

מכאן, שהיה הבדל עצום בין אלוהים המתגורר באוהל-מועד ובמקדש שעל הר המוריה ובין אלוהים היושב בבית-כנסת עשוי עץ, עם חלונות מאורכים מרושתי זכוכית, הבוכים בגשם סתיו שלא-מכאן, קפואים בשלגי חורף שלא-מכאן וזבים מים בהפשרת אביב שלא-מכאן. זה היה אלוהים של הורי-ההורים בשטריימל, אלוהים של אבותיהם בגולה. של איזה סבא או סבתא שלא ראינום מעולם בעינינו ושמענו עליהם מפי השמועה בלבד. כי לפני אבא ואמא לא היה כלום: תהום פעורה, חלל ריק של מעבר-לים גדול. שום סימן-חיים לא היה מעבר מזה. שום אדם לא היה זקן יותר מאבא ואמא. הם נולדו מן האין. להוריהם לא היתה ממשוּת. רק סיפורים וזכרונות בלבד. קשה להאמין במציאותם של סבא וסבתא שלא ראית במו עיניך, וקשה עוד יותר לשחר פני אלוהיהם, המדבר אידיש, ולא כמו אלוהים שלנו המדבר עברית בהברה ספרדית ואומר “הלוך הלכתי” ומאיים בשלושה פשעי מואב. אלוהים שמתעסק עם עמונים, מדיינים ובני-אמון אינו מתעסק עם אוקראינים, עם איבאנים ועם מוּז’יקים, לא כל שכן עם קולאקים.

מערכת כפולה זו של דת ושל אלוהים היתה כמעט בבחינת עבודת-אלילים. הנשמע כדבר הזה, שלהורים ולילדים יהיו שני מיני אלוהים? וכי בית-הספר היסודי עוד היה מטפח עניין זה של אלוהים נפרד, בעל צורה אחרת, לשון אחרת, בכי אחר ורחמים אחרים. האלוהים שלנו בכה עם ירמיהו ובלשון “ואבכה יומם ולילה על שבר בת עמי”, ואילו אלוהים של הורינו הוליך אחד מל“ו צדיקים אל בקתה דחויה של עני מרוד ומסכן לסייע לו בחוליו ובמצוקתו. האלוהים של הורינו התעסק בקטנות, בכל מיני יהודים צמוקים ודווּיים, שאין להם חלה ויין לשבת ואין להם עצים להסקה; ואילו אלוהים שלנו, המדברי, התעסק בלאומים, במלחמות, ב”שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", בפלשתים, בארמים, בדייק, בחומה, במלכים ובשרי-צבא.

כשביקשו הורינו לכפות עלינו את אלוהיהם הרך והמסכן, שיש לו זקן גדל-מידות ולבן והוא נראה כרבי לוי יצחק מברדיצ’ב בממדים מוגדלים, כשלמרגלותיו יושבים הרבי מקוצק והרבי מריז’ין, הגאון מווילנא והמהרש"א, והכול סחים באידיש ומתבלים דבריהם רק פה-ושם בפסוק של “עברי”, היה קשה לתאר את כל אלה בחמסין הגון מייגעים את מוחם בפלפולי תורה ולא יושבים סתם ומספרים כאן, בבני-ברק, ביציאת מצרים.

האלוהים שלנו, למרות מזגו החם, היה עליז יותר, לוגם יין ותירוש, שחום וגבה-קומה, לבוש מדי שש עם ארגמן, בעל כידון ורומח, גדול מגלית, חכם משלמה, מיטיב נגן אלף מונים יותר מדוד, גיבור פי כמה משמשון, ופיוטי מישעיהו עם הכבש והזאב והילד הקטון הנוהג בם.

עניין זה מצא חן בעינינו: הילד הקטון הנוהג בם. דבר מובן, קרוב, מציאותי, כמעט מתקבל על הדעת. משפחתי. אפשר לנהוג באלוהים שכזה ולהביאו אל איזה אתר עתיק, כגון עמודי ארמון ירבעם בשומרון, היא סבסטיה, שאליה טיילנו עם בית-הספר. אין שם גג. לא חשוב. העמודים והנדבכים הכבדים יספיקו. את אלוהי הורינו הטלנו אל הגג השטוח, יחד עם יער האלונים של שם, הפטריות, האוכמניות, הגשם בקיץ והשלג בחורף.

אלוהינו היה אלוהי שאול, גבוה משכמו ומעלה וכו', גיבור-חיל שמנגנים לפניו כדי להוציאו מדכאונו. אלוהינו הסתתר במערות עם דוד. בעוד שלאלוהי הורינו היתה אסתמה, ליחה בגרון, והוא כח תמיד וכיסה פניו בממחטה גדולה ולבנה. הוא היה אלוהי העקדה ומעשה יוסף והבור – שני סיפורים במקרא השנואים עלינו תכלית שנאה. אברהם היה בחיר אלוהי העברים, ואילו יצחק המסכן אך הצעיר בחיר אלוהים שלנו. שנאתי את יוסף המוּרד בידי אחיו החורגים לבור עם עקרבים ונחשים. אולי מפני שהיה לי אח חורג משלי. חששתי שיפשיטני את כתונת-הפסים ויורידני לבור כגון זה. ואלוהי ההורים צופה בנו ולא איכפת לו. ראיתי עצמי מובלת אל הר המוריה והאיל בושש לבוא. ואלוהי ההורים מדדה על זוג רגליים ישישות ומתמהמה להורות לאיל להגיע בשעה היעודה. ומה חטא האיל המסכן?!

ואילו אלוהים שלנו, הצעיר, נחפז מהר להעביר את רוע הגזירה ולשלוח איל למקום המעשה בהר המוריה. כי אלוהינו הוא אלוהי המפל הקרוי ה“תנור” שליד מטולה, אלוהי הדיבור העברי המהיר, הבולע אותיות ומלים. בשעה שאלוהי הורינו מדבר צחות, סחור-סחור, במשפטים מתארכים, כצפים על פני מים רבים, ואומר “בצורה שכזאת” במקום “כך”.

שליחיו של האלוהים בגולה, זה הרכרוכי, היו קרובינו שומרי-המצוות וקנאים באמונתם, היושבים בירושלים; אלה המונים בנו את כל החטאים שלא חטאנו וטוענים שבגללנו המה נענשים. כאשר היו מגיעים, פעם בשנה, להתארח בביתנו, הם, נשיהם וטפם, היה משתלט עלינו האלוקים משם, בעל הרגליים הדקות, הנתונות באנפילאות לבנות – זה ממיבני העץ, היער, הגשם בקיץ, אלוהי הערבות הקרות, הדובים, השריפות הגדולות ובוסתני התפוחים. אבינו אץ אז לחבוש כיפה לראשו. היו בודקים מייד במטבח אלונטיות של בשר וחלב, מקפידים על כלים נפרדים, והכשרוּת היתה ניצבת בבית כאשה נרגנת וקפדנית מכתביו של שלום עליכם, הנקראים במקורם מדי שבת בבוקר. וראה זה פלא: פאותיהם של הקטנים בקרובינו, שהגיעו אלינו, הסתלסלו כשולי אדרתו של אלוהי הורינו. מלבושיהם היו כמלבושיו. ציציות הארבע-כנפות שלהם כמבצבצות משולי אדרתו שלו, וכל תנועה מתנועותיהם מלוּוה בסלסולי חזנות של סירוטה, יוס’לה רוזנבלט וקווארטין – חזנים מהוללים מרואי פניו של אלוהי הורינו. החזנות ריחפה באוויר הבית כעמוד-האש בחללו של אלוהים-המדברי שלנו. קול המצלתיים של המחוללות בכרמים וקול תופיה של מרים לא יכלו להשתיק בכייה תאנייה זו באוזני אלוהים קשיש המבין שפת דמעות בלבד, שפת השתוחחות כנועה, יבבנית ונאנקת.

בסתר לבנו התייראנו דווקא מאלוהי הגולה, אך במשא-ומתן ענייני על בעיות יום-יום קטנות שבקטנות נכנסנו עם שלנו, המבין את לשוננו. שלנו יכול לשים משכנו במערות הכרמל המפוחמות, הנפערות בצוקים ססגוניים ותלולים, כלוע הנפער בבוא רופא-הילדים לבדוק מיחושי גרון ופוקד: פתח את הפה ואמור “אה!”.

תארו לכם את האלוהים השני במערה פעורה בכרמל! עם עדרי הצאן השחורים העוטים על השקמים וריחם עולה בחלל. הלא מגודל הצחנה ישתנק חלילה. שלנו יכול להסתתר במערה כזאת מפני שרב וגשם, רוח וצינת לילה ושמש יוקדת. מפני שהוא צעיר וזקוף, עם צינה ורומח ואשפת חצים וקשת. לו תלתלים כבדים היורדים על כתפיו ולא הפאות המסולסלות, הדקות, האווריריות, הנשיות של קטני קרובינו שהגיעו אלינו להתארח בביתנו. פאותיהם של אלה הסתלסלו כשולי איצטלתו של אלוהי הורינו, ומלבושיהם היו העתק מדויק ממלבושיו וקפוטתו של הלה, שלא היה מהלך אלא מדדה על זוג רגליו החלושות, כשחקני “הבימה” ב“הדיבוק”. כל תנועה מתנועותיהם, כתנועותיו, היו מלווים בסלסולי חזנות של החזנים – אותם חזנים תמיד: יוס’לה רוזנבלט, סירוטה וקווארטין.

החזנות ריחפה באוויר הבית כאחיו החורג של המואדזין מן המסגד הסמוך, וכעמוד-האש במדברו של האלוהים שלנו. שלנו נאלץ להסתתר עתה לזמן-מה ולהסתופף בבית-ספרנו בלבד, כי בביתנו נטל גדולה לעצמו אלוהים גלותי ותשוש שנוהגים עמו כעם אורח בלתי-צפוי, שטרם החליטו היכן להציע לו את מצעו, היכן להושיבו, ובינתיים עומדים עליו והומים ומשתוחחים ומשתאים על עצם היותו בינינו. כי הלוא הוא האלוהים של “המתנות” לפרץ, של מעוּני הצלבנים ושל אנוסי האינקביזיציה, של תוגרמא, אספמיה, וורמישא, רש"י, קלויז, “חדר”, מורה-הוראה, רבי ושולחן ערוך.

לא היה כל קשר בין שני האלוהים. לא רק משום הבדלי הגיל – משום ששלנו יכול להיות נכדו של הלה, הגלותי, אלא פשוט משום שהיו שני יהודים שונים לחלוטין: האחד יהודי והשני עברי; שלנו איש יהודה ושלהם אידישי רבני, לא מושיע ופודה, אלא אב-הרחמים הנטפל אל צדיקים מסכנים שלא חטאו לו.

ואז התחלנו לשנוא את מטבע-הלשון: “רחם עלי” ועשה כך וכך! שנאנו את הרחמים, הרחמים הגדולים שהובאו משם, מירכתי מזרח-אירופה. הלוחם האלוהי הצעיר שלנו לא יכול להיות אב רחום וחנון, אלא אלוהים צעיר, שאם אפשר בכל עת להשיח עמו, משמע שבתוכנו הוא שוכן. לזקן התשוש לא נניח לשבת בתוכנו.

ומה על קרובינו הקטנים? האם בתוכם יושב אלוקים שב וזקן ונוטה למות? נתנו בקטנים מבטים של אימה ודימינו לשמוע קול שיעול צרוד עולה מנשמתם הצעירה. כשהתפשטו הילדים את בגדיהם לעת ערב, לפני עלותם על יצועם, דימינו לראות את גיוום זקן ושבע ימים, שאלוהים זקנים שוכנים בתוכם. אך גוום היה רך וענוג וצעיר כשלנו. אולי ענוג ולבן עוד יותר, כי לא היה חושף עצמו לשמש ולרוח כמונו.

הילדים ברכו על מזונם בהמולה רבה, ובנו הטיחו קריאה: “נו, בענטשן!” ואפילו טענו כנגדנו, שאם אנו איננו מברכים הם ניזוקים בגללנו, שהם שארי-בשרנו ואחראים גם לנו ונענשים בעטיינו. אבל אנו דממנו ואמרנו מה שאמרנו בלבנו פנימה. לאלוהינו שלנו. כי לו לא היו צדיקים – רק צדוקים, ולא היו לו גאונים – רק נביאים, ולא נגידים – אלא מלכים בלבד, ולא גבירים – אלא שועי-ארץ, ואפילו לא גבירות יפהפיות ובנות רבנים, המוסרות נפשן על מזבח עמן ואמונתן, אלא מלכות תככניות, הרוחצות עלי גגות במערומיהן, אמהות ערמומיות ויפות-תואר, נביאות סוערות, לוחמות מחוללות ומלכות-חשמונאים, מלאות בוז לנכרים.

לכל אחד משארי-בשרנו הקטנים היו שני שמות: יעקב-מאיר, חיים-שמעון וטובה-חיה, כשני דליים שעל אסלו של שואב-המים בגולה, כשני עטיני פרה, כשתי עיניים, ידיים, רגליים עג… לא חשוב. הכפילות המשונה הזו העידה אף היא על חולשת אלוקיהם, שמכפיל כל אחד מחסידיו פי שניים, להיעזר בהם מזה ומזה, כמו בזוג קביים. היתה איזו נשיות מוסווית, שאין לפרשה במלים בחוסר אחידות זה.

איש לא העלה על דעתו שצריך לעשות משהו לאחר צאת קרובינו שומרי המצוות מביתנו ושובם לעיר-הקודש ירושלים, שצריך לפשר בין שני מיני האלוקים – שלהם ושלנו. והיות שאסור היה באיסור חמור הדיבור בלשון נכר או באידיש בביתנו (הימים היו ימי “גדוד מגיני השפה” ואבינו אסר על לשון נכר, ואמנו סברה שלא נאה לדבר אידיש בפרהסיה) התחיל אלוהים שלנו מקצץ בנטיעותיו של הלה וללחום בו מלחמה-מצווה. הוא לא סבל אלוהים אחרים על פניו, רצה להיות אחד ויחיד. הוא שם משכנו מעל לרחוב החול שלנו, באוהל של שש, והיה מעיק על בית-הכנסת העשוי עץ של אלוהי הגלות, כשם שנצרת עלית מעיקה עתה על נצרת תחתית.

ברחוב קטן ועלוב כשלנו, שאין בו כביש ואין בו מדרכות, אלא חול בלבד, ואין גדרות של ממש, אלא כמה נדבכי בטון עלובים, ושבתיו החדשים נראים מלכתחילה ישנים, ושיש בו בית אחד שכבר הטילו עליו חרם-דרבנן ועוד בית, בית-בושת ערבי – איך אפשר להלין בשמיו שני מיני כוחות עליונים? כשיש לו מחיצת ים גדולה מזה, ים רחב-ידיים ממערב, ומדבר צייה מצפון עד בואכה בית-הקברות הערבי, ומסגד ערבי מדרום וכל זה קרוב מאוד – איך אפשר עוד לשכן שם שני מיני אלוהים?

את ישו אסור היה להזכיר בבית, כשהיינו קטנים, וכשאמר מי מהמבוגרים: ישו היה איש גדול בדרכו שלו, היסוהו מיד, שלא ישמעו הילדים דברי-כפירה ולא תיהרס התודעה היהודית של ילד המתחנך על אל אחד, אל נקמות ה'. הדוּאליוּת הדתית, שבה היינו שרויים אנחנו, לא הפריעה לאיש. אבל כשצריך היה לבקש משהו מאלהים, איזו טובה פרטית, לעשות עמו עסקה של “תעשה לי ואתפלל לך”, “תשמור לי ואחלה פניך!” – לא ידענו בכל-זאת לאיזה אלוהים כדאי לפנות: אל הגלותי, הבדוק, או אל המקומי שלנו, ההפכפך במקצת. ואף-על-פי-כן נראה הארץ-ישראלי בטוח יותר בארץ הזאת ובתנאים האלה, מה גם שהיה צעיר וצולח ומכיר את רזי המקום. לפנות אל הגלותי היה כמו להסב אל שולחנו של הצדיק המרחף בעולמות העליונים, משמע להסתבך בתסבוכת גדולה ומופשטת מאוד. הרגשנו ששם יש מסתורין וסמלים, קבלה ושעירין ולילית ואשמדאי וסיטרא-אחרא, ואילו כאן, אצלנו רק רצח במקדש ואוחזים בקרנות-המזבח ונמלטים לערי-מקלט ונהנים מזיו כלי-זהב, ולחם-הפנים, ונרתעים מקודש-הקודשים בלבד.

להחזיק בקרנות-המזבח, רטט היה עובר באברינו בתארנו לנו איש אוחז בקרנות-המזבח בהימלטו מרודפיו ומייד הצדק הקשה, מן העונש הראוי לו, מחזיקים בקרני-ראם של בעל-חיים קדוש ומופלא, שאינם אלא שופרות שצלילם חבוי בהם ותוקעים בהם רק בחגים ובצום. הקולות שבשופרות לא היו סתם תקיעות – כאן לחמו את מלחמות הצדק, ואילו שם, בגולה, חנטו אותם כבכי קפוא ומוערר רחמים.

ידענו שגם להם, בגולה, שופרות, אבל ודאי שאלה שופרות-עץ, כי מנין יקחו קרניים בארץ שאינה ארץ הצבי? שם, לפי השמועה עבד סבנו את אלוהיו בתוך יער גדול ועבות כמעט מבוקר עד בוקר, לילה תמים ויום תמים. עבודת אלוהים זו בלא הפוגה לא נראתה לנו כתורת אלוהים חיים. עניין לסיפורים ומעשיות. בחיי-המציאות ידענו שישנו מזבח על הר גריזים ולמדנו על המזבח שעל הר המוריה. בחיים היו עצים רעננים על כל גבעה רמה ואלילים סמויים ודמיוניים, לכן היו כה מוזרים קרובינו שומרי-המצוות, העובדים כאן בחירוף נפש את אלוהי הגולה. כשירדנו לחברון ולבאר-שבע וראינו אשל אברהם בעינינו, נתחזקנו עוד יותר באמונתנו באלוהי אברהם מארם-נהרים. לא ניתצנו כמוהו אלילים, אבל ראינו את אדמת הנגב המבוקעת בחרבוני הקיץ וחזינו ביצורי-אנוש עתיקים גדולי-מידות מהלכים בכפות רגליים יחפות על אדמה צחיחה מאפירה-מלבינה ויורדים מצרימה ברוב צמאם. תארו לכם את שארי-בשרנו יורדים בקפוטותיהם ובשטריימליהם מצרימה ברגל יחפה!

והיתה עוד תגלית: שלא רק אלוהים יש אחר, אלא שיש אף בני-אדם אחרים. אברהם איננו רוצה לעבוד עצמים, ואילו קרובינו מרקדים ומכרכרים עם התורות בשמחת-תורה; אברהם כבד בצאן ובבקר, ואילו שאר-בשרנו החלוש, דק וצנום, שקוף עור ופנים.

בימים הנוראים הלכנו למניין שנתכנס לתפילה בבית-הספר הסמוך לרחובנו. רצינו לחזות שם בשני מיני האלוהים היושבים ביחד, באין מכלים. היו הורינו יושבים על ספסלי התלמידים – אבינו בעזרת גברים ואמנו בעזרת נשים – והחזן מסלסל ברוח אלוהי הגולה, ואילו המשוררים הצעירים נותנים קולם אל אלוהים שלנו. קרבתי אל אבי ואפילו העזתי לגמגם ולומר אם לא כדאי להחביא את האלוהים של בית-הכנסת העשוי עץ, שיירדם לו במנוחה, ולהמליך עלינו את האלוהים הצעיר-והגיבור, כדי שלא יתפלל כל אחד לאלוהיו שלו, כל מורה בבית-ספר לאדוֹשם שלו, וכל סבא וסבתא לעתיד-לבוא לאלוקיהם? אך איש לא ראה שני מיני אלוהים ברחוב החול שלנו. לאל הים כבר התרגלו, את אל המדבר לא ראו. “אלוהים שבשמים” היתה אימרה, ותו לא. “ריבונו-של-עולם” היתה אנחה, ותו לא. “השם ירחם” יצא מן האופנה. השם המפורש הס מלהזכיר.

ואז נוכחנו שאלוהים שלנו הוא לימודי בלבד – לצורך מבחנים, תעודת-בגרות ומסכות דרמתיות, אלהים שנפל בידי הילדים של בית-הספר. האלוהים של הסבים והסבתות הנעלמים היה צדיק נסתר בשמים, וההורים, שבאמצע, בינינו ובין הסבים האלמוניים, נהגו בו כבשכן בלתי-רצוי. כלומר היו מתעלמים ממנו לחלוטין, אפילו מתגרים בו: מצד אחד מקפידים על צו אחד כמעט עד נתינת הנפש, ומצד שני מפירים קצת. כדי להכעיס. וכשבאה השואה אמרו: אילו היה אלוהים בשמים, לא היה קורה כדבר הזה. בכל-זאת המשיכו לומר: השבח לאל! מתוך הרגל. במלחמת-ששת-הימים אמרו: יש אלוהים גדול בשמים! הרי אתם רואים במו עיניכם את נפלאותיו! ובניהם של שארי-בשרם בירושלים, שבינתיים גדלו והיו לאנשים והם עצמם אבות לבנים, כתבו לנו באגרותיהם לאחר שחרור העיר ואיחודה: “הרי אתם רואים נפלאות השם ומעשיו כי גדולים המה”. אך לאיזה אלוהים התכוונו? לאלוהי הגולה או לאלוקינו שמכאן, מימי ילדותנו?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!