רקע
שושנה שרירא
שלכם באהבה, אבטיח...

לאבי, שמואל שרירא ז"ל

בקטנותי גידלתי אבטיח זעיר בקופסת שימורים מלאה חול. זרעתי גרעין שחור ויחיד בחול השמנוני המעורב בזיפזיף שברחובנו הפורץ לים והוא נבט. תחילה הזדקר הגבעול, יבש קמעה, מחוספס, שעיר, ענוג בקיפולו ופריך-חריף למגע. לאחר מכן נשא פרי, אבטיח שהלך וגדל עד שהגיע לגודלו של כדור פינג-פונג והיה זה שיא גודלו. כך נשאר. ננס של אבטיח. זוטא נצחי. אבטיח זה, הפרי הגדל בחול היה – ארץ-ישראל. פרי מלא מים קרים וחרצנים שחורים, אדום מלגו וירוק מלבר. אין לאכלו והוא מתקרר מעצמו בחמה. את קופסת השימורים המלאה חול היצגתי על מעקה מרפסת ביתנו המרובעת הגדולה ודמוית החדר, שפתחיה המרובעים והגדולים מעוטרים בארגזי עץ מלאים אדמת-חמרה וצבועים בירוק וגדל בהם הגרניום. אלא שהגרניום לא היה ארץ-ישראל. רק האבטיח הזעיר היה ארץ-ישראל. ואני נולדתי בו בתוך האבטיח הזה. אף שנולדתי כמה שנים לפני כן וכלל וכלל לא באותו המקום.

כל אחד נולד אצלנו מתי שרצה והיכן שרצה. אבי הקדים ונולד במנגינה. בציריו של ניגון בעל כיסופין לתיקון הנשמה. כיסופין קוראים אף לתוגה היהודית העממית המשתוקקת לגאולה. ולכן סבר, שכל אדם לידתו בניגון והיה שואל כל הנקרה לו בדרכו: השמע לי ניגונך? ואם אין בידו ניגון ביקש אגדה או מעשייה.

מה ראיתי אני שנולדתי באבטיח זעיר? משום שלא רציתי להיות מובאת משם. מהנכר. אני נולדתי בו משום שאנוכי שתלתיו ולי נתן פרי של עצמי ואני קבעתי לידתי שלי כאן, שכן אדם נולד במקום שרוצה לפקוח עיניו שם. שכן מולדת של אדם תולדת מעשיו הוא. יתכן שלידתי דווקא בקופסת פח מחלידה לא נשאה חן מלפני. אולם הפרוטה לא היתה מצויה באותם הימים בעיר-העברית-הראשונה וכו' ואיש לא היה מעלה על דעתו לתת ביד ילדה קטנה ממון די הצורך כדי קניית עציץ של חומר אדום וסופג מים לרוב. ולכן נקבתי חור בתחתית הקופסה כדי שתחלום על מי תהום וזרעתי בה החרצן וציפיתי. ציפיתי. ציפיתי ציפייה נוראה תשעה ירחי לידה. השקיתי מים לרוב. הרביתי ליצוק מים טהורים לקופסה ולחול אשר בקרבה. ידעתי שהאבטיח אוהב מים לרוב. השקיתי גם את עצמי. הייתי המוליד והיולדת. מהמוליד החולם על צירים התוקפים גם אותו.

ראשי היה סחרחר עלי מעצם המחשבה שאשא פרי. בלי הוא והיא. הייתי כלי מלא בושה. לא נתתי אמון רב בחול המיוקד והמזוהם שברחובנו שהייתי מתפלשת בו עם שאר ילדי הרחוב להנאתי המזיעה והמזוהמה. לא ידעתי כיצד מקדמים גידולו של אבטיח.

שירי לו, נגני לו! – סנטו בי בני הבית על תומת תוחלתי. זימרתי לו, ניגנתי לו, אולם הוא עמד בצמיחתו ולא יסף, אולי הפריע לו היער למעלה. ואולי לא היה כוחי גדול בניגון והיה גדול ממני בבית.

בית משונה מאין כמוהו היה לנו באותם הימים ברחובנו הקרוי רחוב הים בתל-אביב. למטה דיוטה לא נחשבת של בני-אדם זרים הדוברים עברית בנעימה גרמנית ועולים כולם במשמן בשרם על גדותיהם. משם היה עולה קול הפסנתר. בדיוטה ב' אנחנו: חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר, בלא פרוזדור, כשבלול המתפתל מחביוני מעונו, בחדרים מפולשים ועד המרפסת המרובעת, והיא אף הכניסה. והיא מפולשת לשלוש רוחות השמים. ימה, דרומה ליפו הסמוכה, ומזרחה. וזה מקום גידולו של אבטיחי הזעיר, הוא אני עצמי.

עצים של ממש לא היו לנו. אפילו אקליפטוס לא היה. אך מעל לביתנו לא היה סתם גג שטוח. חלילה. מה אנו אנשים חסרי-דמיון? שם היה נטוע בלבנו יער של עצי אלון עבי גזע, המשתרע על פני “וורסטאות” רבות. והוא רווי תדיר מים וגשם אפילו בימות השרב של האביב והסתיו של כאן. ביער חלומי זה שעל גגנו ירדו הגשמים כל הקיץ כולו ברכות צ’כובית תובעת הבנה יתירה ואינה נענית. גשם המשקה פטריות שלא נקטפו מעולם ורק פרצו מסגור אדמה זרה ודשנה כבבואות ענק של תהומות שמים הפוכים.

אז למה שלא ינבוט האבטיח היחיד והזעיר שלי מאדמת חולו המצערה? ולא רק יער נכרי היה על גג ביתנו. בעיבורו של אותו היער היה בניין בודד, בית-עץ שריח עץ מנוסר שלו היה מתחרה במלחות הים שלנו, המלחות הקרובה ממערב. כך היו לנו שני מיני סאון. המיית הים היפואי בלילה ואיוושת היער הצפוני ממעל. כי סב-אבינו ישב באותו בניין בודד והיה ממונה על היער מטעם בעליו. ואבינו גדל ביער זה שמעולם לא ראינוהו בעין של ממש, הרחק מן העיר הקרובה. כדי ללכת העירה ללמוד שם, היה חייב לעבור על פני היער האפל אפילו בשעת בוקר: לא פעם היינו עוברים עמו באפלת היער כשהוא נער יחיד לנפשו ואף תועים עמו בלילה ביער כאשר מקדימים מתוך קונדסות להעירו ולשלחו שמה באישון הלילה.

ולכן תמהתי תמיד כאשר בני-כיתתי בארץ כתבו בחיבוריהם על כוכבים בשמים. איך הם חוזים בכוכבים מבעד ליער העבות אשר על גג ביתנו – שהכוכבים מתנוצצים בו בקלישות של אין. בשל תעלומת ואפלת היער לא היטבנו לראות את אדמת החול שברחובנו למטה ורק בוססנו בה. היו לה מעמקים ללא תכלה. מעמקים של יקוד מזה ויובש. ומבעד לאפלת היער המדומה ראינו רק את מסגרות השחור סביב ההודעות הצמודות אל דלת המכולת ממול. מודעות נופלים ב“מאורעות”, כפי שקראו אז לתקריות.

בית שצומח מעליו על גגו יער נכרי הוא בית רב הגות. כבד-ראש, ראשו כבד עליו. כבד תעלומה, כדי שיוכל גגו לשאת עליו עוד בית ויער ושמים ממעל, שמים המסתמנים בקושי והמה מצועפים, עלומים, דקים ומלאים מן הלא-כאן ובעתות של חסד אף מן השמים המרוקעים מעל לירושלים. שמים שמוטים על הרים מעוגלים מזקירי ברושים, זיתים ומצהילי רימונים.

כאמור, לא היתה לי יומרה באותם הימים להיות משהו אחר מלבד אבטיח. לא היתה לי יומרה להיות איביסקוס. אף כי בסתר נפשי חמדתי את פרחיו הגדולים והאדומים. ולא רציתי להיות עץ פלפל יחיד שבחצר הסמוכה. הלה גדל מעצמו. אפילו לא אקליפטוס מחליף גווניו, העץ היחיד שהכרתיו והרביתי לנעוץ עיניים בין עליו כדי להבחין בבן-השכנים מנגד. כאמור, הייתי מוכנה לחיות חיי האבטיח הזעיר שלי, כשם שאבי חי בניגונו שחיפשו כל ימיו אפילו שזה היה רק מדדה ויושב על דופן גגנו או בצמרת אחד מעציו של היער הגדול ממעל. אלא שלא היינו ציידים ולא צדנוהו מעולם להמיתו. כיוון שלבש לפרקים הניגון דמות ציפור, לא דוכיפת, לא טווס חלילה, אלא ציפור שכולה כנפיים בלא גוף ובלא רגליים, אפילו בלא מקור, אלא אך עיניים ציפוריות בלבד – הכרנו אברותיו בלבד. אבי חיפש את ניגונו לכתחילה על פני ארץ רבה של שם. לאחר מכן בחדר-בתוך-חדר שבכאן, לאחר שנטש היער העבות שעל גג ביתנו. אף שתעה בו עד שיצא ממנו. והיה מוסיף ונאבק בו מאבק מתיש. שהוא היה מפזם בלשון קודש והיו משיבים לו בלשון של חולין. כשנואש מלשדל אותה ציפור מופלאה שתרד אלינו ותשב עמנו, החל מבקשה בין ציפורי המזרח של כאן. היה מסלסל בסלסולים של שתיים ציפורים של מערב ומזרח, עד שמביא מהן בת-קול אחת מאוחדה לרווחתו.

מכיוון שלא נמצאה לו בת-קול מגג הבית, פתח ספר לחפשה בספר-הספרים שמא מגירה משם והיא נתונה בנרתיקה ואין רואים אותה.

קטנה מדי הייתי לארוב עמו לבנות-קול של שם ושל כאן. של שכחת השם הכפורי, המעונה, בחשכת-זרים ושל כאן המיוקד המקראי המשוזף והמתפלש בין אמונות שונות והתחלתי לגדל לי משהו משלי. גידלתי לי אבטיח. משלי.

אבי אולי הבחין שיש יותר מארץ-ישראל באבטיח הדל שלי למראה, מאשר בציפורי-השיר התמוהות המשיקות אברותיהן זו בזו על גג ביתו בלא פרי. בעוד אשר אבטיחי המצומק שאין לתיתו בפה, שהוא צורה בלבד ללא טעם וללא ריח ולא יצא לעולם מכלל קטנותו ולא יתמלא עסיס, הוא אף על פי כן פרי. שכן יש לו אדמת גידולו קופסת פח. אין לה מי תהום. אין לה מרחב. אין לה כל מאומה לגדל “פרי הילולים”. אף על פי כן אדמה מכאן.

יום אחד הרהבתי עוז לגלות אוזנו שאני נולדתי באבטיח כאן בארץ הזאת. ולא בעיירה ששמה קוביליאקי בארץ אחרת, רחוקה, קרה, קפואה, נכרית. וכי לא אותי הציגו שם עם כל בני ביתי “אל-הקיר” ורק משום שאמר חייל לחברו, הנח! עודנו בין החיים.

“אני לא הייתי שם. אני נולדתי באבטיח הזה. בבטן הירוקה הזאת”.

לא תמה אבי על דברי. הסכים עמי מייד שנולדתי בקופסת הפח החלודה המלאה חול, לידה דלה באבטיח.

וכך מוטב. כי ילדה קטנה הקופצת מסיוטיה בלילה ממיטתה ועומדת עם ידיים פשוטות אל הקיר, ילדה המפחדת למראה כל לובש מדים ושוטר שמא הוא חייל ובידו אקדח מכוון, מוטב לה להיוולד כאן באבטיח של חול. מי צריך את היערות הגדולים שעל הגג?

אינני זוכרת מה היה בסופו של אותו אבטיח. אם נקטף, אם התאבן ועודנו מוסתר במרתפי ביתנו. למעשה היתה לנו אדמת חול. אולם הורינו הצמיחו לנו מרתפים מתחת, מלאים שקי תפוחים, שבשעת אימה היו מסתתרים בהם. אולי משום כך לא שמענו את המיית מי התהום. רק לאחר מכן הכרנו את המכתשים הגדולים שמעליהם רצינו לקבוע רגליים לבתינו.

*

יום אחד מתה עלינו אמנו ואבדו לנו המרתפים הגדולים והטחובים. היא שמרה בהם את פחדיה פן נפצח פינו בבכי-עוללים ויחנקונו כל המתייראים ממרתף שהפך לתיבת-נגינה.

יום אחד מת עלינו אבינו ונמלטנו מן הבית שיער נכרי צומח על גגו. רחקנו אפילו מן המואדזין היפואי הקורא מן המסגד הסמוך ומן המליחות החריפה העולה מן הים שהיתה מכה בנחירינו בקנאות של ערבי היוצא בנבוט לנקום בנו נקמתו. הבתים המקורים על מרתפים ומגיעים ביערות הפכו לקובות-לילה. ביקשנו בתים מגולי גגות בלא זכרונות ובלא יערות, עם כוכבים גלויים העומדים בחוץ בתור להיחרז במחרוזת של כליון. רצינו בית בלא מרתפים. ואז יצא עלינו רוגזה של המלחמה וצמח לנו מקלט מפוחם ושורץ ברחש.

ירדנו למקלטים והשבח לאל, החול ניגר מן התקרה כמו בסרט יפאני ואין עוד גשמון צ’כובי קיצי רך וענוג כרגשת נבכינו הסמויים. כל ששרד לנו הן אברות ציפורי הניגון חסרות הגוף, הראש והרגליים, שפעם לא ידעו לקרוא להן בשם וקראו להן ציפורים. והיום, היום בסך הכל צוצלת. המיה ותו לא.

ובלילה לא עוד אנו שומעים המיית הים הרחוק אלא נאקת ציפור עלומת שם מגן-החיות הסמוך שהוא מקלט לכל ציפורי העולם הזה. אלא שנאקת ציפור זו שאני שומעת מדי לילה, איני יודעת למי לשייכה. וכבר נועצתי במנהל הגן, בעובדיו, שומריו, מטפחיו וגודריו. וכבר השמיעו באוזני קולות של הציפורים שבגן ועדיין לא זיהיתי את שלי.

אך סייעה בידי הנאקה לחלום פעם, שבשבתי בתוך אבטיחי מוגנה מכל צר ומכל רע, שזו היא נאקת הניגון של ציפור מיוחדת במינה המתלבטת על כרכובו של בניין בן כ"א שנים ולא נתנו לה לבוא פנימה אפילו לאחר שהרחיב שטחיו ומעוניו. אומרים שלא זכתה הציפור ופשוט מתה בדרך אל צמרת העץ והבית, נשמטה ונקברה באדמת החול.

אחרים סוברים, נאקות הלילה הן נאקות הציפורים המקננות בהר-משה הקרוי זאת-הארץ-ואליה-לא-תבוא. של עקודי הר המוריה שהאיל בושש לבוא אליהם ואפילו לא נגלה להם בחלומם.

אומרים שנאקה בודדה היא של מי שהלך ולא ידע אפילו שהובסו הגרמנים במלחמת העולם. בלי דעת שירושלים היא בירת ישראל. לא-שלימה ושלימה. בלי דעת מה זה ישראל. בלי. בלי. בלי. לפני. לא פלא ששומעים אנו בלילות את נאקות הציפורים הנעלות שהלכו בדרך ולא הגיעו. פשוט נשמטו ולא היו. אולי יקראו להם בני-משה וירווח לצאצאיהם, ואולי הולכי בדרך-כל-הארץ ולא בארץ בלבד.

כאמור היה בית ועליו יער אלונים שלא מכאן. ומרתפיו גדולים ומלאים תפוחים. ובתווך אבטיח זעיר בקופסת פח מלאה חול. ואני נולדתי באבטיח לקול מנגינות ערביות נאקניות מזה וניגונים ברים ונכספים בכליון נפש מזה. כל מליחות הים בנחירי ונאקות ציפורי-השיר הנכזבות באוזני. מה פלא שאין עוד ניגון ברחובנו שכן כיסו את חול הזיפזיף שלו באספלט, אי אפשר להתפלש וגם אין איפה לצמוח.

אז התיישבתי בקופסת הפח המלאה חול כדי לצמוח. אינני פרי מאכל; אני פרי קופסה צרה ומסוגרת. קופסת הפח.

שלכם באהבה, אבטיח.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47927 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!