אלוהים ברחוב החול לא היה צריך להגביה שבת. יכול היה להתיישב על הענן הראשון והנמוך ביותר, הקרוי בלשוננו עננה, בישיבה מזרחית, בקיפול רגליים תחתיו. ולא היה זקוק לכיסוי-ראש, אלא רק פעם אחת או פעמיים בשנה, כשמגיעים הקרובים יראי-השמים מירושלים בקפוטותיהם השחורות, בפיאותיהן הנכריות והמכוסות במטפחת שחורה של נשיהם, בכובעיהם רחבי-השוליים, ובטפם. כל ימות השנה לא היה מחויב לכסות את ראשו והיה רשאי לשבת עמנו לסעוד, ואפילו לעיין בתנ"ך, בגילוי-ראש.

אלוהים שם משכנו בבית-כנסת מזרח-אירופי, עשוי לווחי עצים. כל כמה שהתאמצנו לשימו במשכן של אוהל-נוודים בדואי, משכן מקראי, אוהל-מועד, דמות נישאה על אפריון, או על מרכבותיו של יחזקאל הנביא – חזר והושיב עצמו מעל לראשינו, נמוך למדי, בתוך בית-כנסת “פולני” עשוי עץ. שעון היה בהסבה על תורות לוטות בשמלות-משי מרוקמות בזהב, ודלתות ארון-הקודש היו נפתחות ונסגרות בהבל פיו. ושרפים, בדמות המלאך הנאבק עם יעקב, עומדים עליו סביב, כשהם מחליפים מלבושי עאביות ערביות חומות באבנטים, ב“קיטלים” של רביים בחצרות נכר.

לנו, למטה, היה אלוהים פרטי אחר לגמרי של ילדים. אלוהים נוקמני, מקראי, שנון, המתערב בכל העניינים ובכל המלחמות, בכל דיבור ודיבור; בכל עיסקה מדינית עתיקה. אשורי בעל זקן שחור ומרובע, מחוטב באבנים עתיקות, שקדים לפניו אפיים ארצה כעבדים הקדים בלוח-אבן שהוצא מן האדמה, כדרך שקדים לפני מלכי מצרים, בבל ואשור.

מכאן, שהיה הבדל עצום בין אלוהים המתגורר באוהל-מועד ובמקדש שעל הר המוריה ובין אלוהים היושב בבית-כנסת עשוי עץ, עם חלונות מאורכים מרושתי זכוכית, הבוכים בגשם סתיו שלא-מכאן, קפואים בשלגי חורף שלא-מכאן וזבים מים בהפשרת אביב שלא-מכאן. זה היה אלוהים של הורי-ההורים בשטריימל, אלוהים של אבותיהם בגולה. של איזה סבא או סבתא שלא ראינום מעולם בעינינו ושמענו עליהם מפי השמועה בלבד. כי לפני אבא ואמא לא היה כלום: תהום פעורה, חלל ריק של מעבר-לים גדול. שום סימן-חיים לא היה מעבר מזה. שום אדם לא היה זקן יותר מאבא ואמא. הם נולדו מן האין. להוריהם לא היתה ממשוּת. רק סיפורים וזכרונות בלבד. קשה להאמין במציאותם של סבא וסבתא שלא ראית במו עיניך, וקשה עוד יותר לשחר פני אלוהיהם, המדבר אידיש, ולא כמו אלוהים שלנו המדבר עברית בהברה ספרדית ואומר “הלוך הלכתי” ומאיים בשלושה פשעי מואב. אלוהים שמתעסק עם עמונים, מדיינים ובני-אמון אינו מתעסק עם אוקראינים, עם איבאנים ועם מוּז’יקים, לא כל שכן עם קולאקים.

מערכת כפולה זו של דת ושל אלוהים היתה כמעט בבחינת עבודת-אלילים. הנשמע כדבר הזה, שלהורים ולילדים יהיו שני מיני אלוהים? וכי בית-הספר היסודי עוד היה מטפח עניין זה של אלוהים נפרד, בעל צורה אחרת, לשון אחרת, בכי אחר ורחמים אחרים. האלוהים שלנו בכה עם ירמיהו ובלשון “ואבכה יומם ולילה על שבר בת עמי”, ואילו אלוהים של הורינו הוליך אחד מל“ו צדיקים אל בקתה דחויה של עני מרוד ומסכן לסייע לו בחוליו ובמצוקתו. האלוהים של הורינו התעסק בקטנות, בכל מיני יהודים צמוקים ודווּיים, שאין להם חלה ויין לשבת ואין להם עצים להסקה; ואילו אלוהים שלנו, המדברי, התעסק בלאומים, במלחמות, ב”שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", בפלשתים, בארמים, בדייק, בחומה, במלכים ובשרי-צבא.

כשביקשו הורינו לכפות עלינו את אלוהיהם הרך והמסכן, שיש לו זקן גדל-מידות ולבן והוא נראה כרבי לוי יצחק מברדיצ’ב בממדים מוגדלים, כשלמרגלותיו יושבים הרבי מקוצק והרבי מריז’ין, הגאון מווילנא והמהרש"א, והכול סחים באידיש ומתבלים דבריהם רק פה-ושם בפסוק של “עברי”, היה קשה לתאר את כל אלה בחמסין הגון מייגעים את מוחם בפלפולי תורה ולא יושבים סתם ומספרים כאן, בבני-ברק, ביציאת מצרים.

האלוהים שלנו, למרות מזגו החם, היה עליז יותר, לוגם יין ותירוש, שחום וגבה-קומה, לבוש מדי שש עם ארגמן, בעל כידון ורומח, גדול מגלית, חכם משלמה, מיטיב נגן אלף מונים יותר מדוד, גיבור פי כמה משמשון, ופיוטי מישעיהו עם הכבש והזאב והילד הקטון הנוהג בם.

עניין זה מצא חן בעינינו: הילד הקטון הנוהג בם. דבר מובן, קרוב, מציאותי, כמעט מתקבל על הדעת. משפחתי. אפשר לנהוג באלוהים שכזה ולהביאו אל איזה אתר עתיק, כגון עמודי ארמון ירבעם בשומרון, היא סבסטיה, שאליה טיילנו עם בית-הספר. אין שם גג. לא חשוב. העמודים והנדבכים הכבדים יספיקו. את אלוהי הורינו הטלנו אל הגג השטוח, יחד עם יער האלונים של שם, הפטריות, האוכמניות, הגשם בקיץ והשלג בחורף.

אלוהינו היה אלוהי שאול, גבוה משכמו ומעלה וכו', גיבור-חיל שמנגנים לפניו כדי להוציאו מדכאונו. אלוהינו הסתתר במערות עם דוד. בעוד שלאלוהי הורינו היתה אסתמה, ליחה בגרון, והוא כח תמיד וכיסה פניו בממחטה גדולה ולבנה. הוא היה אלוהי העקדה ומעשה יוסף והבור – שני סיפורים במקרא השנואים עלינו תכלית שנאה. אברהם היה בחיר אלוהי העברים, ואילו יצחק המסכן אך הצעיר בחיר אלוהים שלנו. שנאתי את יוסף המוּרד בידי אחיו החורגים לבור עם עקרבים ונחשים. אולי מפני שהיה לי אח חורג משלי. חששתי שיפשיטני את כתונת-הפסים ויורידני לבור כגון זה. ואלוהי ההורים צופה בנו ולא איכפת לו. ראיתי עצמי מובלת אל הר המוריה והאיל בושש לבוא. ואלוהי ההורים מדדה על זוג רגליים ישישות ומתמהמה להורות לאיל להגיע בשעה היעודה. ומה חטא האיל המסכן?!

ואילו אלוהים שלנו, הצעיר, נחפז מהר להעביר את רוע הגזירה ולשלוח איל למקום המעשה בהר המוריה. כי אלוהינו הוא אלוהי המפל הקרוי ה“תנור” שליד מטולה, אלוהי הדיבור העברי המהיר, הבולע אותיות ומלים. בשעה שאלוהי הורינו מדבר צחות, סחור-סחור, במשפטים מתארכים, כצפים על פני מים רבים, ואומר “בצורה שכזאת” במקום “כך”.

שליחיו של האלוהים בגולה, זה הרכרוכי, היו קרובינו שומרי-המצוות וקנאים באמונתם, היושבים בירושלים; אלה המונים בנו את כל החטאים שלא חטאנו וטוענים שבגללנו המה נענשים. כאשר היו מגיעים, פעם בשנה, להתארח בביתנו, הם, נשיהם וטפם, היה משתלט עלינו האלוקים משם, בעל הרגליים הדקות, הנתונות באנפילאות לבנות – זה ממיבני העץ, היער, הגשם בקיץ, אלוהי הערבות הקרות, הדובים, השריפות הגדולות ובוסתני התפוחים. אבינו אץ אז לחבוש כיפה לראשו. היו בודקים מייד במטבח אלונטיות של בשר וחלב, מקפידים על כלים נפרדים, והכשרוּת היתה ניצבת בבית כאשה נרגנת וקפדנית מכתביו של שלום עליכם, הנקראים במקורם מדי שבת בבוקר. וראה זה פלא: פאותיהם של הקטנים בקרובינו, שהגיעו אלינו, הסתלסלו כשולי אדרתו של אלוהי הורינו. מלבושיהם היו כמלבושיו. ציציות הארבע-כנפות שלהם כמבצבצות משולי אדרתו שלו, וכל תנועה מתנועותיהם מלוּוה בסלסולי חזנות של סירוטה, יוס’לה רוזנבלט וקווארטין – חזנים מהוללים מרואי פניו של אלוהי הורינו. החזנות ריחפה באוויר הבית כעמוד-האש בחללו של אלוהים-המדברי שלנו. קול המצלתיים של המחוללות בכרמים וקול תופיה של מרים לא יכלו להשתיק בכייה תאנייה זו באוזני אלוהים קשיש המבין שפת דמעות בלבד, שפת השתוחחות כנועה, יבבנית ונאנקת.

בסתר לבנו התייראנו דווקא מאלוהי הגולה, אך במשא-ומתן ענייני על בעיות יום-יום קטנות שבקטנות נכנסנו עם שלנו, המבין את לשוננו. שלנו יכול לשים משכנו במערות הכרמל המפוחמות, הנפערות בצוקים ססגוניים ותלולים, כלוע הנפער בבוא רופא-הילדים לבדוק מיחושי גרון ופוקד: פתח את הפה ואמור “אה!”.

תארו לכם את האלוהים השני במערה פעורה בכרמל! עם עדרי הצאן השחורים העוטים על השקמים וריחם עולה בחלל. הלא מגודל הצחנה ישתנק חלילה. שלנו יכול להסתתר במערה כזאת מפני שרב וגשם, רוח וצינת לילה ושמש יוקדת. מפני שהוא צעיר וזקוף, עם צינה ורומח ואשפת חצים וקשת. לו תלתלים כבדים היורדים על כתפיו ולא הפאות המסולסלות, הדקות, האווריריות, הנשיות של קטני קרובינו שהגיעו אלינו להתארח בביתנו. פאותיהם של אלה הסתלסלו כשולי איצטלתו של אלוהי הורינו, ומלבושיהם היו העתק מדויק ממלבושיו וקפוטתו של הלה, שלא היה מהלך אלא מדדה על זוג רגליו החלושות, כשחקני “הבימה” ב“הדיבוק”. כל תנועה מתנועותיהם, כתנועותיו, היו מלווים בסלסולי חזנות של החזנים – אותם חזנים תמיד: יוס’לה רוזנבלט, סירוטה וקווארטין.

החזנות ריחפה באוויר הבית כאחיו החורג של המואדזין מן המסגד הסמוך, וכעמוד-האש במדברו של האלוהים שלנו. שלנו נאלץ להסתתר עתה לזמן-מה ולהסתופף בבית-ספרנו בלבד, כי בביתנו נטל גדולה לעצמו אלוהים גלותי ותשוש שנוהגים עמו כעם אורח בלתי-צפוי, שטרם החליטו היכן להציע לו את מצעו, היכן להושיבו, ובינתיים עומדים עליו והומים ומשתוחחים ומשתאים על עצם היותו בינינו. כי הלוא הוא האלוהים של “המתנות” לפרץ, של מעוּני הצלבנים ושל אנוסי האינקביזיציה, של תוגרמא, אספמיה, וורמישא, רש"י, קלויז, “חדר”, מורה-הוראה, רבי ושולחן ערוך.

לא היה כל קשר בין שני האלוהים. לא רק משום הבדלי הגיל – משום ששלנו יכול להיות נכדו של הלה, הגלותי, אלא פשוט משום שהיו שני יהודים שונים לחלוטין: האחד יהודי והשני עברי; שלנו איש יהודה ושלהם אידישי רבני, לא מושיע ופודה, אלא אב-הרחמים הנטפל אל צדיקים מסכנים שלא חטאו לו.

ואז התחלנו לשנוא את מטבע-הלשון: “רחם עלי” ועשה כך וכך! שנאנו את הרחמים, הרחמים הגדולים שהובאו משם, מירכתי מזרח-אירופה. הלוחם האלוהי הצעיר שלנו לא יכול להיות אב רחום וחנון, אלא אלוהים צעיר, שאם אפשר בכל עת להשיח עמו, משמע שבתוכנו הוא שוכן. לזקן התשוש לא נניח לשבת בתוכנו.

ומה על קרובינו הקטנים? האם בתוכם יושב אלוקים שב וזקן ונוטה למות? נתנו בקטנים מבטים של אימה ודימינו לשמוע קול שיעול צרוד עולה מנשמתם הצעירה. כשהתפשטו הילדים את בגדיהם לעת ערב, לפני עלותם על יצועם, דימינו לראות את גיוום זקן ושבע ימים, שאלוהים זקנים שוכנים בתוכם. אך גוום היה רך וענוג וצעיר כשלנו. אולי ענוג ולבן עוד יותר, כי לא היה חושף עצמו לשמש ולרוח כמונו.

הילדים ברכו על מזונם בהמולה רבה, ובנו הטיחו קריאה: “נו, בענטשן!” ואפילו טענו כנגדנו, שאם אנו איננו מברכים הם ניזוקים בגללנו, שהם שארי-בשרנו ואחראים גם לנו ונענשים בעטיינו. אבל אנו דממנו ואמרנו מה שאמרנו בלבנו פנימה. לאלוהינו שלנו. כי לו לא היו צדיקים – רק צדוקים, ולא היו לו גאונים – רק נביאים, ולא נגידים – אלא מלכים בלבד, ולא גבירים – אלא שועי-ארץ, ואפילו לא גבירות יפהפיות ובנות רבנים, המוסרות נפשן על מזבח עמן ואמונתן, אלא מלכות תככניות, הרוחצות עלי גגות במערומיהן, אמהות ערמומיות ויפות-תואר, נביאות סוערות, לוחמות מחוללות ומלכות-חשמונאים, מלאות בוז לנכרים.

לכל אחד משארי-בשרנו הקטנים היו שני שמות: יעקב-מאיר, חיים-שמעון וטובה-חיה, כשני דליים שעל אסלו של שואב-המים בגולה, כשני עטיני פרה, כשתי עיניים, ידיים, רגליים עג… לא חשוב. הכפילות המשונה הזו העידה אף היא על חולשת אלוקיהם, שמכפיל כל אחד מחסידיו פי שניים, להיעזר בהם מזה ומזה, כמו בזוג קביים. היתה איזו נשיות מוסווית, שאין לפרשה במלים בחוסר אחידות זה.

איש לא העלה על דעתו שצריך לעשות משהו לאחר צאת קרובינו שומרי המצוות מביתנו ושובם לעיר-הקודש ירושלים, שצריך לפשר בין שני מיני האלוקים – שלהם ושלנו. והיות שאסור היה באיסור חמור הדיבור בלשון נכר או באידיש בביתנו (הימים היו ימי “גדוד מגיני השפה” ואבינו אסר על לשון נכר, ואמנו סברה שלא נאה לדבר אידיש בפרהסיה) התחיל אלוהים שלנו מקצץ בנטיעותיו של הלה וללחום בו מלחמה-מצווה. הוא לא סבל אלוהים אחרים על פניו, רצה להיות אחד ויחיד. הוא שם משכנו מעל לרחוב החול שלנו, באוהל של שש, והיה מעיק על בית-הכנסת העשוי עץ של אלוהי הגלות, כשם שנצרת עלית מעיקה עתה על נצרת תחתית.

ברחוב קטן ועלוב כשלנו, שאין בו כביש ואין בו מדרכות, אלא חול בלבד, ואין גדרות של ממש, אלא כמה נדבכי בטון עלובים, ושבתיו החדשים נראים מלכתחילה ישנים, ושיש בו בית אחד שכבר הטילו עליו חרם-דרבנן ועוד בית, בית-בושת ערבי – איך אפשר להלין בשמיו שני מיני כוחות עליונים? כשיש לו מחיצת ים גדולה מזה, ים רחב-ידיים ממערב, ומדבר צייה מצפון עד בואכה בית-הקברות הערבי, ומסגד ערבי מדרום וכל זה קרוב מאוד – איך אפשר עוד לשכן שם שני מיני אלוהים?

את ישו אסור היה להזכיר בבית, כשהיינו קטנים, וכשאמר מי מהמבוגרים: ישו היה איש גדול בדרכו שלו, היסוהו מיד, שלא ישמעו הילדים דברי-כפירה ולא תיהרס התודעה היהודית של ילד המתחנך על אל אחד, אל נקמות ה'. הדוּאליוּת הדתית, שבה היינו שרויים אנחנו, לא הפריעה לאיש. אבל כשצריך היה לבקש משהו מאלהים, איזו טובה פרטית, לעשות עמו עסקה של “תעשה לי ואתפלל לך”, “תשמור לי ואחלה פניך!” – לא ידענו בכל-זאת לאיזה אלוהים כדאי לפנות: אל הגלותי, הבדוק, או אל המקומי שלנו, ההפכפך במקצת. ואף-על-פי-כן נראה הארץ-ישראלי בטוח יותר בארץ הזאת ובתנאים האלה, מה גם שהיה צעיר וצולח ומכיר את רזי המקום. לפנות אל הגלותי היה כמו להסב אל שולחנו של הצדיק המרחף בעולמות העליונים, משמע להסתבך בתסבוכת גדולה ומופשטת מאוד. הרגשנו ששם יש מסתורין וסמלים, קבלה ושעירין ולילית ואשמדאי וסיטרא-אחרא, ואילו כאן, אצלנו רק רצח במקדש ואוחזים בקרנות-המזבח ונמלטים לערי-מקלט ונהנים מזיו כלי-זהב, ולחם-הפנים, ונרתעים מקודש-הקודשים בלבד.

להחזיק בקרנות-המזבח, רטט היה עובר באברינו בתארנו לנו איש אוחז בקרנות-המזבח בהימלטו מרודפיו ומייד הצדק הקשה, מן העונש הראוי לו, מחזיקים בקרני-ראם של בעל-חיים קדוש ומופלא, שאינם אלא שופרות שצלילם חבוי בהם ותוקעים בהם רק בחגים ובצום. הקולות שבשופרות לא היו סתם תקיעות – כאן לחמו את מלחמות הצדק, ואילו שם, בגולה, חנטו אותם כבכי קפוא ומוערר רחמים.

ידענו שגם להם, בגולה, שופרות, אבל ודאי שאלה שופרות-עץ, כי מנין יקחו קרניים בארץ שאינה ארץ הצבי? שם, לפי השמועה עבד סבנו את אלוהיו בתוך יער גדול ועבות כמעט מבוקר עד בוקר, לילה תמים ויום תמים. עבודת אלוהים זו בלא הפוגה לא נראתה לנו כתורת אלוהים חיים. עניין לסיפורים ומעשיות. בחיי-המציאות ידענו שישנו מזבח על הר גריזים ולמדנו על המזבח שעל הר המוריה. בחיים היו עצים רעננים על כל גבעה רמה ואלילים סמויים ודמיוניים, לכן היו כה מוזרים קרובינו שומרי-המצוות, העובדים כאן בחירוף נפש את אלוהי הגולה. כשירדנו לחברון ולבאר-שבע וראינו אשל אברהם בעינינו, נתחזקנו עוד יותר באמונתנו באלוהי אברהם מארם-נהרים. לא ניתצנו כמוהו אלילים, אבל ראינו את אדמת הנגב המבוקעת בחרבוני הקיץ וחזינו ביצורי-אנוש עתיקים גדולי-מידות מהלכים בכפות רגליים יחפות על אדמה צחיחה מאפירה-מלבינה ויורדים מצרימה ברוב צמאם. תארו לכם את שארי-בשרנו יורדים בקפוטותיהם ובשטריימליהם מצרימה ברגל יחפה!

והיתה עוד תגלית: שלא רק אלוהים יש אחר, אלא שיש אף בני-אדם אחרים. אברהם איננו רוצה לעבוד עצמים, ואילו קרובינו מרקדים ומכרכרים עם התורות בשמחת-תורה; אברהם כבד בצאן ובבקר, ואילו שאר-בשרנו החלוש, דק וצנום, שקוף עור ופנים.

בימים הנוראים הלכנו למניין שנתכנס לתפילה בבית-הספר הסמוך לרחובנו. רצינו לחזות שם בשני מיני האלוהים היושבים ביחד, באין מכלים. היו הורינו יושבים על ספסלי התלמידים – אבינו בעזרת גברים ואמנו בעזרת נשים – והחזן מסלסל ברוח אלוהי הגולה, ואילו המשוררים הצעירים נותנים קולם אל אלוהים שלנו. קרבתי אל אבי ואפילו העזתי לגמגם ולומר אם לא כדאי להחביא את האלוהים של בית-הכנסת העשוי עץ, שיירדם לו במנוחה, ולהמליך עלינו את האלוהים הצעיר-והגיבור, כדי שלא יתפלל כל אחד לאלוהיו שלו, כל מורה בבית-ספר לאדוֹשם שלו, וכל סבא וסבתא לעתיד-לבוא לאלוקיהם? אך איש לא ראה שני מיני אלוהים ברחוב החול שלנו. לאל הים כבר התרגלו, את אל המדבר לא ראו. “אלוהים שבשמים” היתה אימרה, ותו לא. “ריבונו-של-עולם” היתה אנחה, ותו לא. “השם ירחם” יצא מן האופנה. השם המפורש הס מלהזכיר.

ואז נוכחנו שאלוהים שלנו הוא לימודי בלבד – לצורך מבחנים, תעודת-בגרות ומסכות דרמתיות, אלהים שנפל בידי הילדים של בית-הספר. האלוהים של הסבים והסבתות הנעלמים היה צדיק נסתר בשמים, וההורים, שבאמצע, בינינו ובין הסבים האלמוניים, נהגו בו כבשכן בלתי-רצוי. כלומר היו מתעלמים ממנו לחלוטין, אפילו מתגרים בו: מצד אחד מקפידים על צו אחד כמעט עד נתינת הנפש, ומצד שני מפירים קצת. כדי להכעיס. וכשבאה השואה אמרו: אילו היה אלוהים בשמים, לא היה קורה כדבר הזה. בכל-זאת המשיכו לומר: השבח לאל! מתוך הרגל. במלחמת-ששת-הימים אמרו: יש אלוהים גדול בשמים! הרי אתם רואים במו עיניכם את נפלאותיו! ובניהם של שארי-בשרם בירושלים, שבינתיים גדלו והיו לאנשים והם עצמם אבות לבנים, כתבו לנו באגרותיהם לאחר שחרור העיר ואיחודה: “הרי אתם רואים נפלאות השם ומעשיו כי גדולים המה”. אך לאיזה אלוהים התכוונו? לאלוהי הגולה או לאלוקינו שמכאן, מימי ילדותנו?

לאבי, שמואל שרירא ז"ל

בקטנותי גידלתי אבטיח זעיר בקופסת שימורים מלאה חול. זרעתי גרעין שחור ויחיד בחול השמנוני המעורב בזיפזיף שברחובנו הפורץ לים והוא נבט. תחילה הזדקר הגבעול, יבש קמעה, מחוספס, שעיר, ענוג בקיפולו ופריך-חריף למגע. לאחר מכן נשא פרי, אבטיח שהלך וגדל עד שהגיע לגודלו של כדור פינג-פונג והיה זה שיא גודלו. כך נשאר. ננס של אבטיח. זוטא נצחי. אבטיח זה, הפרי הגדל בחול היה – ארץ-ישראל. פרי מלא מים קרים וחרצנים שחורים, אדום מלגו וירוק מלבר. אין לאכלו והוא מתקרר מעצמו בחמה. את קופסת השימורים המלאה חול היצגתי על מעקה מרפסת ביתנו המרובעת הגדולה ודמוית החדר, שפתחיה המרובעים והגדולים מעוטרים בארגזי עץ מלאים אדמת-חמרה וצבועים בירוק וגדל בהם הגרניום. אלא שהגרניום לא היה ארץ-ישראל. רק האבטיח הזעיר היה ארץ-ישראל. ואני נולדתי בו בתוך האבטיח הזה. אף שנולדתי כמה שנים לפני כן וכלל וכלל לא באותו המקום.

כל אחד נולד אצלנו מתי שרצה והיכן שרצה. אבי הקדים ונולד במנגינה. בציריו של ניגון בעל כיסופין לתיקון הנשמה. כיסופין קוראים אף לתוגה היהודית העממית המשתוקקת לגאולה. ולכן סבר, שכל אדם לידתו בניגון והיה שואל כל הנקרה לו בדרכו: השמע לי ניגונך? ואם אין בידו ניגון ביקש אגדה או מעשייה.

מה ראיתי אני שנולדתי באבטיח זעיר? משום שלא רציתי להיות מובאת משם. מהנכר. אני נולדתי בו משום שאנוכי שתלתיו ולי נתן פרי של עצמי ואני קבעתי לידתי שלי כאן, שכן אדם נולד במקום שרוצה לפקוח עיניו שם. שכן מולדת של אדם תולדת מעשיו הוא. יתכן שלידתי דווקא בקופסת פח מחלידה לא נשאה חן מלפני. אולם הפרוטה לא היתה מצויה באותם הימים בעיר-העברית-הראשונה וכו' ואיש לא היה מעלה על דעתו לתת ביד ילדה קטנה ממון די הצורך כדי קניית עציץ של חומר אדום וסופג מים לרוב. ולכן נקבתי חור בתחתית הקופסה כדי שתחלום על מי תהום וזרעתי בה החרצן וציפיתי. ציפיתי. ציפיתי ציפייה נוראה תשעה ירחי לידה. השקיתי מים לרוב. הרביתי ליצוק מים טהורים לקופסה ולחול אשר בקרבה. ידעתי שהאבטיח אוהב מים לרוב. השקיתי גם את עצמי. הייתי המוליד והיולדת. מהמוליד החולם על צירים התוקפים גם אותו.

ראשי היה סחרחר עלי מעצם המחשבה שאשא פרי. בלי הוא והיא. הייתי כלי מלא בושה. לא נתתי אמון רב בחול המיוקד והמזוהם שברחובנו שהייתי מתפלשת בו עם שאר ילדי הרחוב להנאתי המזיעה והמזוהמה. לא ידעתי כיצד מקדמים גידולו של אבטיח.

שירי לו, נגני לו! – סנטו בי בני הבית על תומת תוחלתי. זימרתי לו, ניגנתי לו, אולם הוא עמד בצמיחתו ולא יסף, אולי הפריע לו היער למעלה. ואולי לא היה כוחי גדול בניגון והיה גדול ממני בבית.

בית משונה מאין כמוהו היה לנו באותם הימים ברחובנו הקרוי רחוב הים בתל-אביב. למטה דיוטה לא נחשבת של בני-אדם זרים הדוברים עברית בנעימה גרמנית ועולים כולם במשמן בשרם על גדותיהם. משם היה עולה קול הפסנתר. בדיוטה ב' אנחנו: חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר, בלא פרוזדור, כשבלול המתפתל מחביוני מעונו, בחדרים מפולשים ועד המרפסת המרובעת, והיא אף הכניסה. והיא מפולשת לשלוש רוחות השמים. ימה, דרומה ליפו הסמוכה, ומזרחה. וזה מקום גידולו של אבטיחי הזעיר, הוא אני עצמי.

עצים של ממש לא היו לנו. אפילו אקליפטוס לא היה. אך מעל לביתנו לא היה סתם גג שטוח. חלילה. מה אנו אנשים חסרי-דמיון? שם היה נטוע בלבנו יער של עצי אלון עבי גזע, המשתרע על פני “וורסטאות” רבות. והוא רווי תדיר מים וגשם אפילו בימות השרב של האביב והסתיו של כאן. ביער חלומי זה שעל גגנו ירדו הגשמים כל הקיץ כולו ברכות צ’כובית תובעת הבנה יתירה ואינה נענית. גשם המשקה פטריות שלא נקטפו מעולם ורק פרצו מסגור אדמה זרה ודשנה כבבואות ענק של תהומות שמים הפוכים.

אז למה שלא ינבוט האבטיח היחיד והזעיר שלי מאדמת חולו המצערה? ולא רק יער נכרי היה על גג ביתנו. בעיבורו של אותו היער היה בניין בודד, בית-עץ שריח עץ מנוסר שלו היה מתחרה במלחות הים שלנו, המלחות הקרובה ממערב. כך היו לנו שני מיני סאון. המיית הים היפואי בלילה ואיוושת היער הצפוני ממעל. כי סב-אבינו ישב באותו בניין בודד והיה ממונה על היער מטעם בעליו. ואבינו גדל ביער זה שמעולם לא ראינוהו בעין של ממש, הרחק מן העיר הקרובה. כדי ללכת העירה ללמוד שם, היה חייב לעבור על פני היער האפל אפילו בשעת בוקר: לא פעם היינו עוברים עמו באפלת היער כשהוא נער יחיד לנפשו ואף תועים עמו בלילה ביער כאשר מקדימים מתוך קונדסות להעירו ולשלחו שמה באישון הלילה.

ולכן תמהתי תמיד כאשר בני-כיתתי בארץ כתבו בחיבוריהם על כוכבים בשמים. איך הם חוזים בכוכבים מבעד ליער העבות אשר על גג ביתנו – שהכוכבים מתנוצצים בו בקלישות של אין. בשל תעלומת ואפלת היער לא היטבנו לראות את אדמת החול שברחובנו למטה ורק בוססנו בה. היו לה מעמקים ללא תכלה. מעמקים של יקוד מזה ויובש. ומבעד לאפלת היער המדומה ראינו רק את מסגרות השחור סביב ההודעות הצמודות אל דלת המכולת ממול. מודעות נופלים ב“מאורעות”, כפי שקראו אז לתקריות.

בית שצומח מעליו על גגו יער נכרי הוא בית רב הגות. כבד-ראש, ראשו כבד עליו. כבד תעלומה, כדי שיוכל גגו לשאת עליו עוד בית ויער ושמים ממעל, שמים המסתמנים בקושי והמה מצועפים, עלומים, דקים ומלאים מן הלא-כאן ובעתות של חסד אף מן השמים המרוקעים מעל לירושלים. שמים שמוטים על הרים מעוגלים מזקירי ברושים, זיתים ומצהילי רימונים.

כאמור, לא היתה לי יומרה באותם הימים להיות משהו אחר מלבד אבטיח. לא היתה לי יומרה להיות איביסקוס. אף כי בסתר נפשי חמדתי את פרחיו הגדולים והאדומים. ולא רציתי להיות עץ פלפל יחיד שבחצר הסמוכה. הלה גדל מעצמו. אפילו לא אקליפטוס מחליף גווניו, העץ היחיד שהכרתיו והרביתי לנעוץ עיניים בין עליו כדי להבחין בבן-השכנים מנגד. כאמור, הייתי מוכנה לחיות חיי האבטיח הזעיר שלי, כשם שאבי חי בניגונו שחיפשו כל ימיו אפילו שזה היה רק מדדה ויושב על דופן גגנו או בצמרת אחד מעציו של היער הגדול ממעל. אלא שלא היינו ציידים ולא צדנוהו מעולם להמיתו. כיוון שלבש לפרקים הניגון דמות ציפור, לא דוכיפת, לא טווס חלילה, אלא ציפור שכולה כנפיים בלא גוף ובלא רגליים, אפילו בלא מקור, אלא אך עיניים ציפוריות בלבד – הכרנו אברותיו בלבד. אבי חיפש את ניגונו לכתחילה על פני ארץ רבה של שם. לאחר מכן בחדר-בתוך-חדר שבכאן, לאחר שנטש היער העבות שעל גג ביתנו. אף שתעה בו עד שיצא ממנו. והיה מוסיף ונאבק בו מאבק מתיש. שהוא היה מפזם בלשון קודש והיו משיבים לו בלשון של חולין. כשנואש מלשדל אותה ציפור מופלאה שתרד אלינו ותשב עמנו, החל מבקשה בין ציפורי המזרח של כאן. היה מסלסל בסלסולים של שתיים ציפורים של מערב ומזרח, עד שמביא מהן בת-קול אחת מאוחדה לרווחתו.

מכיוון שלא נמצאה לו בת-קול מגג הבית, פתח ספר לחפשה בספר-הספרים שמא מגירה משם והיא נתונה בנרתיקה ואין רואים אותה.

קטנה מדי הייתי לארוב עמו לבנות-קול של שם ושל כאן. של שכחת השם הכפורי, המעונה, בחשכת-זרים ושל כאן המיוקד המקראי המשוזף והמתפלש בין אמונות שונות והתחלתי לגדל לי משהו משלי. גידלתי לי אבטיח. משלי.

אבי אולי הבחין שיש יותר מארץ-ישראל באבטיח הדל שלי למראה, מאשר בציפורי-השיר התמוהות המשיקות אברותיהן זו בזו על גג ביתו בלא פרי. בעוד אשר אבטיחי המצומק שאין לתיתו בפה, שהוא צורה בלבד ללא טעם וללא ריח ולא יצא לעולם מכלל קטנותו ולא יתמלא עסיס, הוא אף על פי כן פרי. שכן יש לו אדמת גידולו קופסת פח. אין לה מי תהום. אין לה מרחב. אין לה כל מאומה לגדל “פרי הילולים”. אף על פי כן אדמה מכאן.

יום אחד הרהבתי עוז לגלות אוזנו שאני נולדתי באבטיח כאן בארץ הזאת. ולא בעיירה ששמה קוביליאקי בארץ אחרת, רחוקה, קרה, קפואה, נכרית. וכי לא אותי הציגו שם עם כל בני ביתי “אל-הקיר” ורק משום שאמר חייל לחברו, הנח! עודנו בין החיים.

“אני לא הייתי שם. אני נולדתי באבטיח הזה. בבטן הירוקה הזאת”.

לא תמה אבי על דברי. הסכים עמי מייד שנולדתי בקופסת הפח החלודה המלאה חול, לידה דלה באבטיח.

וכך מוטב. כי ילדה קטנה הקופצת מסיוטיה בלילה ממיטתה ועומדת עם ידיים פשוטות אל הקיר, ילדה המפחדת למראה כל לובש מדים ושוטר שמא הוא חייל ובידו אקדח מכוון, מוטב לה להיוולד כאן באבטיח של חול. מי צריך את היערות הגדולים שעל הגג?

אינני זוכרת מה היה בסופו של אותו אבטיח. אם נקטף, אם התאבן ועודנו מוסתר במרתפי ביתנו. למעשה היתה לנו אדמת חול. אולם הורינו הצמיחו לנו מרתפים מתחת, מלאים שקי תפוחים, שבשעת אימה היו מסתתרים בהם. אולי משום כך לא שמענו את המיית מי התהום. רק לאחר מכן הכרנו את המכתשים הגדולים שמעליהם רצינו לקבוע רגליים לבתינו.

*

יום אחד מתה עלינו אמנו ואבדו לנו המרתפים הגדולים והטחובים. היא שמרה בהם את פחדיה פן נפצח פינו בבכי-עוללים ויחנקונו כל המתייראים ממרתף שהפך לתיבת-נגינה.

יום אחד מת עלינו אבינו ונמלטנו מן הבית שיער נכרי צומח על גגו. רחקנו אפילו מן המואדזין היפואי הקורא מן המסגד הסמוך ומן המליחות החריפה העולה מן הים שהיתה מכה בנחירינו בקנאות של ערבי היוצא בנבוט לנקום בנו נקמתו. הבתים המקורים על מרתפים ומגיעים ביערות הפכו לקובות-לילה. ביקשנו בתים מגולי גגות בלא זכרונות ובלא יערות, עם כוכבים גלויים העומדים בחוץ בתור להיחרז במחרוזת של כליון. רצינו בית בלא מרתפים. ואז יצא עלינו רוגזה של המלחמה וצמח לנו מקלט מפוחם ושורץ ברחש.

ירדנו למקלטים והשבח לאל, החול ניגר מן התקרה כמו בסרט יפאני ואין עוד גשמון צ’כובי קיצי רך וענוג כרגשת נבכינו הסמויים. כל ששרד לנו הן אברות ציפורי הניגון חסרות הגוף, הראש והרגליים, שפעם לא ידעו לקרוא להן בשם וקראו להן ציפורים. והיום, היום בסך הכל צוצלת. המיה ותו לא.

ובלילה לא עוד אנו שומעים המיית הים הרחוק אלא נאקת ציפור עלומת שם מגן-החיות הסמוך שהוא מקלט לכל ציפורי העולם הזה. אלא שנאקת ציפור זו שאני שומעת מדי לילה, איני יודעת למי לשייכה. וכבר נועצתי במנהל הגן, בעובדיו, שומריו, מטפחיו וגודריו. וכבר השמיעו באוזני קולות של הציפורים שבגן ועדיין לא זיהיתי את שלי.

אך סייעה בידי הנאקה לחלום פעם, שבשבתי בתוך אבטיחי מוגנה מכל צר ומכל רע, שזו היא נאקת הניגון של ציפור מיוחדת במינה המתלבטת על כרכובו של בניין בן כ"א שנים ולא נתנו לה לבוא פנימה אפילו לאחר שהרחיב שטחיו ומעוניו. אומרים שלא זכתה הציפור ופשוט מתה בדרך אל צמרת העץ והבית, נשמטה ונקברה באדמת החול.

אחרים סוברים, נאקות הלילה הן נאקות הציפורים המקננות בהר-משה הקרוי זאת-הארץ-ואליה-לא-תבוא. של עקודי הר המוריה שהאיל בושש לבוא אליהם ואפילו לא נגלה להם בחלומם.

אומרים שנאקה בודדה היא של מי שהלך ולא ידע אפילו שהובסו הגרמנים במלחמת העולם. בלי דעת שירושלים היא בירת ישראל. לא-שלימה ושלימה. בלי דעת מה זה ישראל. בלי. בלי. בלי. לפני. לא פלא ששומעים אנו בלילות את נאקות הציפורים הנעלות שהלכו בדרך ולא הגיעו. פשוט נשמטו ולא היו. אולי יקראו להם בני-משה וירווח לצאצאיהם, ואולי הולכי בדרך-כל-הארץ ולא בארץ בלבד.

כאמור היה בית ועליו יער אלונים שלא מכאן. ומרתפיו גדולים ומלאים תפוחים. ובתווך אבטיח זעיר בקופסת פח מלאה חול. ואני נולדתי באבטיח לקול מנגינות ערביות נאקניות מזה וניגונים ברים ונכספים בכליון נפש מזה. כל מליחות הים בנחירי ונאקות ציפורי-השיר הנכזבות באוזני. מה פלא שאין עוד ניגון ברחובנו שכן כיסו את חול הזיפזיף שלו באספלט, אי אפשר להתפלש וגם אין איפה לצמוח.

אז התיישבתי בקופסת הפח המלאה חול כדי לצמוח. אינני פרי מאכל; אני פרי קופסה צרה ומסוגרת. קופסת הפח.

שלכם באהבה, אבטיח.

בקטנותנו אף אחד לא רצה להיות אשה, נערה, ילדה. כל אחד רצה להיות איש, נער, ילד. נכון יותר לומר, כל אחת ולא כל אחד. אולם רק בטיול בית-הספר הותר ללבוש מכנסיים המכונים “אמריקניים” מתנפחים בברך וצמודים לגרביים גבוהים. ואף זאת למורת רוחה של המחנכת המגלה בשריה בקיבורות ידיה ובפרקי רגליה.

אי-שם במרחבים הארציים הרחוקים, בעמק, בגליל או על שפת הכינרת היו חלוצות עוטות שמלות ארוכות ונעליים כבדות, אולם בבחינת מושג רחוק ובלתי ממשי, בול של קרן-קיימת או פסל בחצר תל-חי. אולם איש לא ראה בעיניו צורת אשה כזו. בבחינת בדיחה מהלכת על שתיים, שבתוליה נשתכחו ונשמרים בעל כרחם ובנעליה הגדולות והמגושמות טבעו שרידי פתיוניה. וחברת קבוצה שראינו פעם במו עינינו בצורת בת-עיר של ההורים, המופיעה בבית, היתה קצוצת שער, מלאת גוף וחזה יורד על גדותיו שקוראים לה צפורה במקום פייגה או פירה, ובכל קמט בפניה דונם של ביצת זעה ואבק שחור שהיא מייבשת בלא הפוגה בממחטתה, ויורדת עמה על פי צווארה ולסוטתה.

קשה היה לנו איפוא בילדותנו להגדיר, מה זאת אשה? מלבד הנשים המקשישות מן הרחוב הסמוך המבשמות ממחטותיהן, שערן המאפיר ותנוכי אוזניהן הרקועים, גיוון מסתרבל – בעיניהן במאמרי אחד-העם, בעליהן ראווה לעיניים בלבד, ביאליק הוא מחמל תוחלתן וניגוני חסידים בפיהן. הליכת-רכיל שלהן לא יכלה למוטט את אשיות היישוב, אולם יכלה לקעקע כמה בתי-אב לדור אחד או שניים. ואילו הנפשות הענוגות פרפרו אצלן, ויתרו על תוחלתן ונאלמו דום כדגי אילת שאלמוגיהם נעקרים תחתיהם, אולם הנשים הללו, הרגשנו אפילו בקטנותנו, אינן בבחינת נשים כלל.

מה זאת אשה, היינו מקשים בלבנו ושואלים בתוגה שאין עמה מענה. אפילו התופרנית הדקיקה שוליונת התופרת שברחוב הסמוך שתפרה לנו את חולצתנו החדשה לחגים, המתגפפת לעת ערב על מדרגות ביתו של הזמר הר-מלח עם שוליית הסנדלר הקיפח, אינה בבחינת אשה כלל. הם ישובים על מדרגות ביתו של זמר האופרה הגוץ בשעות הערב המוקדמות ואילו אנו הקטנים אורבים להם מעמדה מוסיקלית שנייה וחבויה יותר מאחרי מדרגות ביתו של זמר אופרה שני, פרידמן-לבוב, חוזים בפרטי המראה וחשים אף על פי כן בלבנו שאשה זו, עלובה זו, שמלטפים אותה, אינה בבחינת אשה של ממש. אשה שמספרים בה בספרים, שמזמרים בה באופרות (גולינקין וחבריו שהורינו מבקרים אצלם בהצגותיהם), מפייטים לה פיוטים ומציירים אותה בציורים.

ואף על פי כן: מה זאת אשה של ממש? אפילו הפסנתרנית המנומשת בקרן שני הרחובות שכל הכנרים מתלווים אליה בנגינה על שום חזה המעומד, המרות ומורת-הרוח שבפניה, זרועותיה המלאות והמנומשות ביוהרה, ירכיה המעוגלות ורגליה השעירות, אינה בבחינת אשה לכל דבר.

ואילו היצאניות שגוויהן עולים על גדותיהם בבית הערבי הסמוך והילוכן מתנדנד מצד אל צד כספינה על כינרת סוערה, אינן נשים של ממש. לא כל שכן שתי האחיות היהודיות הסמוכות על שולחנו של אפנדי ערבי בעל התרבוש האדום, אינן נשים בה' הידיעה. או שלוש האחיות מנגד, בהירות השער והספונות בתוך אספרגוס המשתרג על כתלי ביתן הקטן, היו סתם בבחינת שעועית לבנה. אלה נשים, אלה? לולא האקליפטוס הזקן המטיל צלו עליהן ועל ביתן הקטן, היו בבחינת שעועית שרויה במים.

הרגשנו בעליל שהמין הנשיי הפסיד משהו בארץ הזאת. כל אותם בנות-חווה שהתאוננו על החום, על הלהט, על האקלים, על החול היוקד, על החררה (בועות מוגלה סמוקות על העור), על הלשון העברית שהן העמידו פנים שהן דוברות בה בציבור, ובינן לבין עצמן היו מלהגות בלשון אחרת. כל אלה היו בבחינת נשיות שנותרה אי-שם, מעבר-לים. כאילו הותירוה, את נשיותן הרכה, המלבלבת, הענוגה, הרעננה, מעבר לים. במקום שאין ים ואין מליחות שתתנכל לה, בארצות רחוקות של גולה. ואילו הנה, ארצה, בעלותן בעל-כרחן ובלכתן אחר בעליהן, הביאו עמהן נשיות בשלה, מכורכמת כל-שהוא, מובישה, מסתרבלת והולכת או מדקיקה ומרזה ביבושת בלתי רצויה. בחומו של מזרח חזו הללו במורא כאילו היה ממריר קסמי שארן האחרונים.

ואותן נשים ברחוב החול החום, המעורב בזיפזיף שהיו מבקשות להן מאהבים צעירים מהן לימים, שכנים בודדים בלי אבא-אמא, ומרעיפים עליהם אמהות זמנית עד עלות אמהותיהם ארצה, לא היה בהן מן האשה אלא מן הפיוס החשוד, המשלים, הוותרני, כאילו וויתרו מראש על קסמיהן למען הארץ הנבנית והאומה המתחשלת ולמען החלוץ המיותם שלא היה אלא לבלר בעירייה או פקיד זעיר בבנק הסמוך.

אפילו דבורה היפה, בתו של בעל-המכולת, רחבת הגרם, תכולת העיניים ומדובשנת השער, לא יכלה להיחשב אשה. את רגליה הסתירה באנפילאות צמר עבות בחורף ובגרבי משי מבהיקות בקיץ. מראה מבחיל בכל עתות השנה. שערה שלה דמה לפאה נכרית על שום החלקתו והדבקתו אל פדחתה ביובש חמסיני מבגיר. חזה עלה על גדותיו והשתפל לצדדין כנחל מוסררה העולה על גדותיו בחורף וכרסה התעגלה ונתבלטה בשל עמידה משונה כאילו היתה הריבה החסודה בחודש החמישי.

והעולה מארה"ב שהיתה משקיפה תדיר מגזוזטרת בית בדיוטה השנייה וסרט ארגמן עוטר את ראשה כזר הנוצות של אינדיאני, משקיפה על הרחוב כמו בסיור תיירים מתמיד, היתה קעורה, שמוטה ומהווה קמרון של בת-אדם כמו נעקרו ממנה כל חמודותיה למפרע, נעלמו חזה, ירכיה ושוקיה והותירו לפליטה רק גב מקומר ורגליים תומכות בו בבהילות של תרנגול קורא. אולם במקום קריאה היו שומעים: פס…פס…פס. ולמי קראה, לא ידע איש. ברור שרצתה מאוד להינשא לאיש.

אפילו מרת קלורמן ההדורה, החובשת כפפותיה הלבנות, רעלתה השחורה על מחצית פניה, נעלי לכה שחורות וקטנות לרגליה, ההולכת יום יום אחר הצהריים לספריית “מעין” ברחוב הראשי הסמוך, לא יכלה להיחשב אלא לכל היותר לאלמנה מעניינת. אפילו שפניה נעימות, מצומצמות ונאות כשל ילדה שנזדקנה בינקותה, אף היא הותירה את עלומיה אי-שם בארץ רחוקה על שפת נהר גדול שבו טבע בנה. הרבה שנים אחר התאלמנותה עלתה ארצה בבחינת אם בלבד. אפילו אניוטה, העולה החדשה, למרות מיעוט שנותיה, לא יכלה להיחשב לעלמה. היא התעתדה להיות מלצרית ברחוב אלנבי במסעדה חלבית. כל מעייניה היו בחישובים, כיצד מתרוצצים בין השולחנות המרובים של “בית-האוכל” עם צלחות המרק המלאות והמהבילות ואין מתמוטטים עמהן. ועל פניה משוח חוט של מתח דאגני משורש חטמה ועד פיה כאילו יש לאל ידו של חוט זה לתמוך בה. מה חן יש כאן ומה קסם של נערה? יעצו לה לנעול נעליים שטוחות של מטבח-הפועלים.

וכל זה אף שהצעירות היו מעלות שולי שמלותיהן הצרות מעל ברכיהן המלאות (שמלניות עשויות משארית אחת או שתיים משוק-הכרמל הסמוך) ומתירות צמותיהן הארוכות המתדלדלות ויורדות להן על מתניהן כמטרוניתות מהעידן התנ“כי. (הן רקמו שטיחי קיר שהתהלכו בהם אבות המקרא כפלאחים מזוקנים שעוד מעט ויפצחו פה וישאגו כגיבורי “יעקב ורחל” ב“אהל”). לא, אלה לא היו נשים כלל. ובמשפחות התימניות הגרות ב”כרם" הסמוך היו נשים ונערות שצניעותן לא התירה להן להבליט את יפי גוון. והיו כשמוטות, כסויות ומצניעות-לכת ואינן מגלות אפילו טפח כל שהוא. אפילו מלכות היופי שנבחרו בפורים, רכבו על גמלים, רבוצות על דבשת, מכורבלות ועדויות, עד שנראות כהר של בגדי צבעונין, מטבעות, רקמה, מעשה צורף בכסף, ללא שאר, ללא גוף, אלא עיניים בלבד.

*

אולם בחוש סמוי של ילדים קטנים ידענו כי בכל הרחוב שלנו וברחובות הסמוכים יש רק אשה אחת בלבד. כזו שאפשר לקרוא לה אשה. אשה של ממש. ללא רוב הגדרות והוכחות. אשה במלוא מובנה של המלה. והיא האשה שכמעט לעולם אינה נראית לעין כי כל כבודה פנימה. כי תמיד היא ספונה בביתה. טמונה בו. תריסי הבית מוגפים והיא מהלכת בו או שרועה בו או יושבת שם באפלולית למחצה של ביתה המסוגר והווה בו ובכל ההוויה הסובבת אותה כולה.

אשתו של סוחר האריגים קנטי ראול קנטי. אפילו שנראית רק לרגע על מרפסת ביתה, רואים להבה אדומה של שער ארוך ושופע. פרום, פרוש, מהבהב, מעורטל ומזדחל על גבה, על חזה ועד למתניה יגיע. לפיד של חנוכה. מודיעין שלם שכל נרות החנוכה של כל תהלוכות בתי-הספר לא יאפילו עליו. נס גדול היה שם.

שער כזה, אומרים, יש בו חשמל לרוב. הוא מתנפץ בגיציו. מיד מחשמל את הרחוב כולו ותוקפו הלם מחמת כוח נשים סמוי זה. כלל גווה מלא כל שהוא בטובתו. עורה לבן עד מאוד משום שלעולם אינה יוצאת באור השמש מפתח ביתה. אישה קונה ומפרנס כל צורכי הבית. והיא סמויה תדיר כיאות, מעבר לתריסים שצללים נדחקים בהם ומתנפצים ברוב סקרנותם על זגוגיות החלונות המבהיקים. לעולם אינה לובשת לבוש של ממש, אלא חשרות צעיפים דקות הנפרשות לחלוקים. חלוקים שקופים ולא שקופים שפינה שלה אחת שקופה ושנייה אטומה. וכל זה מכסה על כותנתה לעורה, או שאינו מכסה כחסד תנועותיה ונענועי גווה. ושלמות אלה תכולות, ירוקות, וורודות, אדומות-סגולות, מימיות בקיץ וקפלי קטיפה אדומי יין וחומי עץ ספרדי בחורף. רוך הצבעים ובהירותם של צבע-לא-צבע בקיץ משלה היה אותנו לראותם כ“בגדי-המלך-החדשים”. כקורטוב של גוון על לובן. ואילו בחורף, קפלי אדרותיה של איזבלה מלכת ספרד. אך עולה על הכול השער הזהוב הלוהט שירקות נחושת בורקת בו כאילו משחוהו בשמן.

בבית-הספר למדנו על האיש שמשחוהו למלך. ומייד הרהרנו בשערה של האשה קנטי שברקו משומן ושופע, מבהיק, זוהר ומעלה תמונות מבורקות כקולנוע. אם רוצים, הרי זה אטלס של שמלת-פורים. הכיצד עושה האשה בשערה שלא במשחת נעליים של גוון התפוז?

אשה זו, קנטי, היתה צריכה לשמש לנו הרבה דברים. להיות תמר אשת ער. להיות פילגש בגבעה. תמר אחות אמנון. דבורה הנביאה. מיכל בת-שאול. אלכסנדרה החשמונאית, חנה אשת אלקנה. דלילה. רחב. אנה קרנינה. מדם בובארי. תאיס. מדם פומפדור. מארי טיודור. או אשתו של טרומפלדור, אילו היתה לו כזאת. תדיר היה צריך להזין בה את הדמיון המורעב. והמזון דל. כי רק לעתים רחוקות יצאה אל גזוזטרת ביתה. אמנם שובלים לא היו לשמלותיה-חלוקיה, אולם שובלים כפינו עליה כיד רצוננו הטוב עלינו. רעלות ערביות שחורות לא נשאה כמובן, שהרי היתה בת ישראל כשרה. אולם כאשר קראנו בספרי פייר לוטי ו“נכזבותיו” על נשי טורקיה, הלבשנו את מרת קנטי ברעלות מכסות והותרנו לה רק זוג עיניים חומות-מנקדות-נמריות או כפתורים גדולים חומים הגדלים על פרוותה החומה של אמא, פרוות הפוני שהובאה מחו"ל. פרוות כבשים שחורות ומדובללות הלבשנו את מרת קנטי בלילות החורף הקרים והכפוריים ונשבענו ששמענו ילל זאבים בערבות הרחוקות. ותמיד מלאה האשה את המעיל על גדותיו בלא בושה בהרבה בשרים ועורקים ושרירים ותפיחות ממולאה באיזו קשיות מקסימה, בשומה, כבשמי הודו.

כי כשעברנו לתומנו על פני ביתה דימינו שעולים ממנו בשמי הודו כבדים, מתקתקים-מרים עלומי-טעם, כמעט מתפזמים בהיותם שונים מכל אותם בשמי הארץ העלובים העשויים מפרחי השיטה הצהובה או מאיזה לילך סחוט שקץ בחייו באיזו ארץ-מערב רחוקה. זה בושם זה? בושם המבליג על כל טעם טוב שכל חפצו לטשטש ריחות גרועים ממנו. שאין בו מקדשים וקטורת, אלא רקמת צלבים וממחטות מעומלנות. וכמו זה כל פעלו עלי אדמות ללחום בריחות אנוש מגונים.

ואילו מביתה של אשה זו עלה רקח בזכות עצמו. פריחה או ציץ מאיזה מכתש מדברי למדרגות מקדש אבן או קבר חצוב בסלע בחצי הדרך בין התהום לבין מרומי הצוק. אולי מגדלת היא איזה צמח מיסתורי בחדרה ואיזו אבקת אפרסמון מבשמת את תוכו? צמח כזה אולי הוא צומח רק בפטרה, היא סלע. אולי האשה רוקחת צמחים כגון עלי שושנים רקוחים בפרי אפרסמון או מאנגו מתובל בקליפת אתרוג, או קינמון מתובל בעולש או פודרה של “קוטי” מעורבת באבקת פעוטות ריחנית שרויה במפיסטופלס יבש (זו האחרונה המצאה פרטית עם פטנט פרטי שאין לו כמובן שחר).

אין גבול, מה אפשר לעשות בביתה של אשה כגון זו. כי ריחות המזרח לא הזיעו כאן אלא הקיזו ניחוחי פלא מצמחים עלומים אפריקניים כגון סרספרילה מז’מאיקה, פואנסטיה, ברגמוט או טפה. מיני ירק טיבטיים, סיניים, עם ניצות לילך ודובדבן יפאני. מה הוא בד הקאשמיר, לא ידענו באותם הימים. אך דיו בשם הרך, המבהיק-לא-מבהיק, הנכרי הזה, כדי להעטות על האשה מרת קנטי אריגי קאשמיר ססגוניים-רכים ולפרוש לרגליה שטיחי טבריז. שכן שטיחים היו לה למכביר. ורגליה שהיו נתונות בנעלי-בית מרוקמות בשני ובזהב, בתכלת ובכסף, כמעשה ערבסקה כמו מאיזה מסגד בעכו, השמיעו תדיר את ה“של נעליך מעל רגליך” כאילו כפות רגליה היו כל כולן מעשה בהונות, קרסול, ציפורן ואצעדות שלא היו לה כלל אלא שכרכנו לה על רגליה בצורת נזמי נחשים של מצרים. על קיבורות זרועותיה ענדנו לה נחשי כסף מחורטים ליתר תפארת.

*

כשכלתה רוחנו אליה, התדפקנו על דלת העץ הנקובה, המחוררה ומשובצה בזגוגיות צבעונין מאוטמות של ביתה ושאלנוה: אשה, את רוצה לקנות פרחים? ובידינו פרחי החבלבל וחבצלות-הים הלבנות שקטפנו בחולות לא הרחק מן הים או בדרך רחוקה יותר בסמוך לבית-הקברות המוסלמי. כל מיני צמחי-בתה שעירים הצענו לה במחיר ולא במחיר, בידיים קטנות ורועדות ממבוכה. כי מי צריך את המטבע? רצינו רק לראותה פנים אל פנים. אלא שלא היתה פותחת כלל את פתח ביתה, אלא פוערת רק צוהר זעיר ואומרת: מה יש, מה יש לכם? כאילו שואלת לשלומנו, לבריאותנו, לרעות רוחנו, לדכדוכנו, לאזלת-ידינו.

במאורעות 29' ברחו כל אנשי הרחובות הללו שעל גבול יפו לרחוב אלנבי. מרוצת המונים נכאי-רוח. מר קנטי השיג כרכרה עם רכב יהודי, אפשר זבנו מן החנות, (איפה ראיתם רכב יהודי ולא ערבי לכרכרה “פייטון” בלע"ז?) והוליך את מרתו ספונה בתוכה עד לביתם של שארי-בשרם במעלה רחוב אלנבי בואכה פסי הרכבת. למרות המרוצה ראיתי את שובל חלוקה של מרת קנטי משתפל ויורד מן הכרכרה לעבר מדרגתה התלויה באוויר בשני גוונים של שלמה ובטנה. השובל סגול-אפרפר כאדי בקרו של סתיו. והבטנה כעין ירוקה-צהובה ירוקת-החמור. משמע, לא הספיקה להתלבש, אף שדומני שלמעלה הטילה על עצמה מעיל משי שחור ומבהיק. ברוב חפזונו תחב לידה אישה ארנק ברוקאט צבעוני ובו כנראה כל יקרות ביתם בחפצי-חן ובתכשיטים. את הבית עצמו על כל אשר בו זנחו כמובן. חשבתי שאם ישמש ביתם עמדה להגנה ואנו נקדים לשוב לרחוב, אכנס להציץ, מה מראה ביתה כלפי פנים. ומייד פצרתי בהורי לומר לי, מתי אנו שבים הביתה, לאחר לינת הלילה על רצפת ביתם של מיודענו במעלה רחוב אלנבי על הרצפה?

בינתיים הוספתי להרהר בהם. אלמלא היה לה בעל סוחר באריגים, היה צריך להמציאו בדיוק כמות שהוא: גבה-קומה, מקריח, בעל-גוף מכריס כרס עגלגלה עוטה תדיר חליפה כחולה-כהה, נעליים שחורות מבהיקות, עניבה אדומה כהה עם סיכת זהב, ושעון שרשרת של זהב בכיס מתנו. חולצתו לבנה ונתונה בתוך חזיה כחולה מאריג החליפה בעלת שורת כפתורים שחורים וקטנים. בקיצור, אפנדי, שחסר לו רק תרבוש אדום. דמיתי ששרוול מקטורנו הימני שחוק ומשופשף מנשיאת האריגים והגבהם להראותם ללקוחותיו באותה תנופה ידועה וראוותנית שיש בה כדי להעטות קסם על כל יריעת בד שהיא. בשרוול זה ראינו את כל תגרני שוקי תוגרמה וכוזר.

פעם ניסה למכור משהו לשכניו אולם, עד מהרה נואש מהם: דלפונים. גם כן קוני שכיות-המזרח!

אינני זוכרת, שהיו לה למרת קנטי ולדות. ילדים, ודאי שלא. שאילו היו, ודאי שהיתה יוצאת עמהם החוצה. מוליכתם לגן או לבית-הספר או לכל צורך אחר של טיול או משחק. כשנתקלתי בפעם הראשונה במלה ‘קורטיזנה’, יחסתי לה אף מלה זו. מבלי דעת מדוע. כאילו לא היה די ביהודית של הולופרנש, ביעל של סיסרא, במדם לופסקו של רומניה ובמלכת הכוזרים היהודית.

עברו ימים ושנים. באקראי שמעתי שמוציאי לעז מספרים שיום אחד חזר סוחר האריגים מבית מסחרו שבנחלת-בנימין לביתו ולא מצא בו את רעייתו. פרחה ונעלמה לה בלא אות ובלא ליטול ברכת-הפרידה. אמרו שירדה ליפו ולא חזרה. נעלמו עקבותיה. היה מי שאמר שפגשה בימים אלה בעזה, אשה באה בימים שראשה משוח בחינה. סיפרו שנישאה לערבי ונותרה שם. לאחר המלחמה ניגשה לממשל וביקשה עבודה לבנה, כי יהודייה היא. אחרים טענו, כיצד יתכן שהיא בעזה, והרי הלכה אחר הלבלר שהתגורר מנגד לביתה והיגר לארצות אמריקה הדרומית, הניח ונטש כאן ביתו ובניו ונסע שמה והיא באה אחריו. אבל אין זו אלא הנטייה האנושית לקשר בין הנעלמים, אשר עזבו באותם הימים של ראשית העיר את בתיהם ולא שבו אליהם עוד. כי הדמיון ביקש לקשר ביניהם כדי להשלים איזו אגדה שאפשר לסיימה בנוסח של “וחיו שם חיי אושר עד סוף ימיהם”. הזדוניים שבינינו טענו שנעלמה בבית-בושת ערבי סמוך. אף היה מי שראה אותה בקיבוץ בצפון והיה מי שפגשה בקאהיר בימי מלחמת העולם בחברת חייל בריטי ועוד ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטוב עלינו.

מר קנטי היה ממשיך לדור בביתו, כאלמן, המתאבל על מתו. איננה, מתה, היה אומר. ואין יודע אם אמנם אל נכון מתכוון לכך שכבר אינה בין החיים או קובע עובדה לגבי דידו הוא. לימים הכניס טלפון לביתו, כמחכה לשיחה רחוקה ממנה. הכניס רדיו וטלוויזיה והשלים עם גורלו.

*

יש שאני יורדת אף בימים אלה אל רחובות הים הנידחים של ימי הילדות. באחד מטיולי אלה ראיתי את מר קנטי יושב על גזוזטרת ביתו כבודהה צהוב. ברכתיו לשלום ושאלתיו אם הוא זוכרני. – ודאי! מלמל מתוך הנימוס והטעם הטוב. כיוון שלא יכולתי לשאול מה שלום האשה והילדים, שאלתי: מה נשמע? ואיך העסקים?

“השבח לשם”, אמר, “וגם הבן מסתובב פה”.

נתבלבלתי ולא ידעתי למה האיש מתכוון. והוא, שראה במבוכתי אמר: “הכנסתי טלפון הביתה. שיהיה. מה איכפת לי. אולי יצלצל. ויום אחד באמת מצלצל: הבן שלך מדבר”.

“איזה בן?”, אני אומר לו.

“הבן שלך מעזה. של האשה שלך. הבן החורג שלך”.

“כל הכבוד”, אמרתי לו, “שיבוא. תפדל! אני מכניס אורחים, אני”. בא. אין לו איפה לגור. הילד כבר בן שלושים ושתיים אולי. עובד קצת פה, שם. אני יכול להכניס אותו לחנות. היא גדולה. לא רוצה. לי יש הרבה מקום. מה איכפת לי. איפה אמא שלו? מתה. אבא שלו? מת. יתום. אני לא מאמין לו. אבל שיהיה. יש לי הרבה מקום בבית. בבקשה. אם יש לו רק רשיון לגור פה. ושלא יעשה עניינים וצרות. מאיפה הכתובת שלי והשם שלי? מאמא. בירושה מאמא. לא סובל את אמא שלו. אבל בא אלי. סובל אותי. אולי מפני שלא היה סובל אותה, סובל אותי. ובא אלי. משפחה אחת, לא?"

“איך הוא נראה?”, שאלתי ברוב סקרנותי השאלה האחת שלא נתנה לי מנוח. לא יכולתי לתאר לעצמי, מה מראה יש לבנה.

“שחקן קולנוע, בחיי. רק שהמשטרה לא תבוא ולא תתחיל לחשוד ולהחשיד אותו. הזה עושה לי דאגות הרבה. מה אני אעשה? לא ישן בלילות. בן שלה, בן שלי. מה לעשות. אין סבלנות לריב. דומה לה כמו שתי טיפות מים. אבל אומר שהוא ערבי”.

רציתי מאוד לראות את בנה, אולם לא השתהיתי במקום, אף שהזמינני להיכנס ולהתכבד. בעוד אני מתמהמהת במבוכת הפרידה, הבין שעליו להוסיף ולהסביר ואמר: “זה ככה. נפתחו הגבולות. כמו נשמו הריאות אוויר חדש. האדמות חלצו את האברים. כל מיני תעלומות נפתרו. מה שנעים ומה שלא נעים. מה שכשר ומה שלא כשר. וזה כבר בחור קטן. הבנאדם כבר למעלה משלושים. לא אשה ולא ילד. כלום כלום. לא פה ולא שם. לא שלי ולא של אף אחד. של עצמו. כמו אבן בשדה. לא שייך פה לא שייך שם. לא יודע איפה לשים את עצמו. אז מקודם היה טוב. עשרים שנה סגור. ושונא את העם של האמא שלו. עכשיו פתוח, אז הולך לחפש, כמו שאומרים את העבר. את העבר של אמא שלו. מה מוצא. מוצא אותי. כמו שאני יושב פה על המרפסת דומם כמו אבן”.

“אנדרטה של אבן. של אדם”, הרהרתי ביני לביני.

“מסתובב. אני לא חושב שעובד. לא רוצה לעבוד אצלי בחנות. מסתכל ברחוב ובעיר ובבית של אמא שלו. וחוזר אלי.”.

*

הלכתי. האמת צריכה להאמר, שמשהו לא נתן לי מנוח. הסקרנות הציקה לי ושוב שוטטתי באותם הרחובות שעל גבול יפו, לא הרחק ממסגד חסן בק. בהתקרבי לרחובנו מאז, ראיתי על מרפסת ביתו של קנטי את השניים. הזקן היושב והצעיר הניצב לא הרחק ממנו. שער נחושת. מבהיק כאותן תמונות מרצדות של אמו. פנים מנומשות כידיו של פסנתרן מזדקן. גדול גוף. מלא גוף. כחמוקי אמו שנתרבעו. משהו משכני להתקרב ולראות ילוד-אשה זה. כאילו היה זה רק פרי דמיוני להחיותו על גזוזטרת ביתה.

פתאום ראיתי שקנטי פורץ הביתה ומתחיל להשליך מן הארון חלוקים ושמלות משי, מלמלה ותחרים ושאר בגדי אריגים דקיקים ועדינים כשהוא מערים לרגלי הצעיר, עד כי הלה נשאר עומד בתוך ערמת שיראין ישן וצעיפים דקיקים מכורסמים מחמת יושן כמו היה פסל מתנשא מתוך אבן-מסד מתנועעת ורועדת בתכריכיה חסרי הנשימה.

הצעיר כמו ביקש למנוע בעדו מלרגמו באריגים, אולם זה הוסיף והערים עליו ערמה גדולה שהוא היה שוקע בה כבאדמת טיט טובענית ובוגדנית כשהוא מפרפר ומנפח בידיו ימינה ושמאלה ועוד מעט ורק ראשו האדום מבצבץ מתוכו בלהט של נחושת-קלל ישנה, מאוטמה.

יתכן שהצעיר הרכין עצמו כמתגונן ממטר הסחבות, השחיח כל כולו עד שלרגע נבזק מה ממנה, מאמו והיתה כשם שהתאווינו לראותה בקטנותנו בראשית עלומיה: אנדרטה של אשה. אלא שככל דבר של אמת, היה ההישג בדיוק הפוכו של דבר. אנדרטה-של-איש.

*

לימים הודה בפני קנטי, בהזדמני לאותו הרחוב, שהיה זה סתם גנן שעבד ברחוב בגני הבתים וזה מכבר חזר אל כפרו שבמשולש. ומה היה המראה שראיתי? ומה שאמר? “לא היו דברים מעולם”.

ברחוב החוֹליי התגוררו בני-אדם בבתים בני דיוטתיים או דיוטה אחת. שני חדרים לדירה לכל היותר. והחלונות והמרפסות הגדולות פתוחים לרווחה מבית לבית. כל שהתארע בדירה הסמוכה ראינו מבעד לחלון בלא חציצה. אפילו פרשו על פתחי המרפסות הגדולות סדינים לבנים, ידענו כל הנעשה אצלם כי דרכם של סדינים להתנפנף ברוח. ופעם התגוררנו אנו בדירתו של השרברב המעולה קפולניק, והיכרנו כל פינה ופינה שבה אף שבביתנו שם היו סדרים אחרים. כי המסדרון הפנימי הקטן הפך למטבח והמטבח המרווח הפך לחדר.

יום אחד אירעה תופעה משונה ומתמיהה ברחובנו. הבתים התרוקנו מיושביהם. אנו הקטנים קראנו לזאת “צהוב”. כשנותר האיש לבדו בביתו, ואשתו ובנו או בתו או בניו נעלמו פתאום מן העין, ידענו שירדו לכמה שנים טובות אל משפחותיהם, בעיקר הוריהם היושבים בגולה, כדי להתפטם מעט, להחליף-כוח ולהניח לראש-המשפחה הוא האב להמשיך ולבנות את הארץ, לעשות חיל, להשתכר מעט יותר, לבסס מעמדו הכלכלי באין בני-ביתו עמו ואין עוּלם מעיק עליו. כך התרוקנו כמה בתים, כלומר כמה וכמה דירות, ברחובנו החוֹליי הנופל הימה בנמיכות-רוח של קשיש שיצא לפנסיה. לבתים הללו קראנו “צהובים”. משמע סרחו ועשו מה שעשו. לראשי-המשפחה שנותרו עמנו קראנו אלמני-הקש-הצהובים.

קפולניק השרברב, שנודע ברחובנו בעיקר בשל חוֹלי-הנופלים שלקה בו, ובעצם מחלתו המסתורית הטיל מורא דוסטויבסקאי על הרחוב כולו, שלח אף הוא את בני-ביתו, אשתו ובנו, אל בית חמיו שבגולה והיה מהלך בריקות דירתו כאסטרונאוט על פני הירח, בצעד זהיר, מתון וחשאי, כדי שלא להרעיש חלילה ולא לעורר עניין השכנים ולהצניע-לכת ככל האפשר בבדידותו. לימים אפילו הסתלק מן הרחוב, הותיר דירתו נעולה ויצא לעבודה ששכרה הרב בצדה מחוץ לעיר.

גם קוראלניק, בעל חנות-הצילום, שלח את אשתו ובתו אל עיירתו בגולה והיה לאלמן-קש-צהוב. רק פפר הלבלר בבאנק שלח את אשתו ואת בניו לפילאדלפיה שבארצות-הברית. ומעשה זה היה חשוד הרבה יותר. הוא נחשב כבר לאלמן-קש-כתום. משמע, חשדנו בו שמתעתד אף הוא לצאת לשם בעקבותיהם.

אלמני-קש-צהובים אלה לא חברו זה אל זה. לא הקימו איגוד ולא שבת-אחים-גם-יחד. אפילו הנגר קימלמן, שהיה בעל בית-מלאכה לנגרות-רהיטים בפתח כרם-התימנים והיה משתעשע אף הוא במחשבה הנוחה לשלוח את ריבה אשתו ואת בנו יקותיאל לפיטום אל עירו שבפולין, לא חבר אליהם ולא שאל בעצתם. כי הכול נעשה בסודי-סודות. כאילו חשו בני-האדם אף באותם הימים, ובעיקר באותם הימים, שאין מן הטעם הטוב בעצם המעשה. אף שלא נסעו היורדים אלא לשנים מספר בלבד ורובם חזרו, היה עצם המעשה נתקע בלועו של רחובנו העלוב כשיניים חלולות שלא נסתמו בידי המרפא והן מציקות לכול.

על דרך הטעם הטוב והטאקט המובחר לא שאלו הורינו לשלום האשה והבנים שירדו, והתעלמו מן העניין כממום שאין סחים בו ודרשו רק בשלום ההורים שבגולה ואחים ואחיות שם, ושאלו מתי יש נפשם של הללו לעלות כבעלי-הון זעירים ארצה, אף שהכול ידעו שאין את נפש ההורים לעלות והמה מתחננים לפני בניהם החלוצים שישובו אליהם הביתה. אלא שבעצם השאלה היו כמרמזים: אימתי ייצאו אלמני-הקש מכלל רווקותם הזמנית ומתי תשובנה המשפחות ארצה? כי משפחה מפוצלת כגון זו אינה משפחה תושבת-קבע.

דברים אלו שבחשאי-חשאין וחשרת אי-הוודאות שבצדם הטילו על רחובנו מום של חולשה שברוח-החלוצית-הבונה. ומי שעלה כאבינו שלנו מטעמי כמיהה עזה לציון היה סובל בגין חולשת-רוחם של אלה שקצה נפשם בתלאות בניין-הארץ. בעינינו, הילדים, דמו הדירות הריקות העומדות ומצפות למילוי לאותה תרנגולת שהיו ממלאים אותה במילוי דשן לשבת כדי להכפיל המנות ולהשביחן. בערבי-שבתות היו השכנים חוככים בדעתם אם להזמין את אלמני-הקש-הצהובים לסעודת ערב-שבת או בצהרי-שבת, או לפחות לתפוחי-אדמה ודג מלוח ובצלים במוצאי-שבת, או להעלים עין ממצבם המיוחד הדורש יחס אנין מאין כמוהו.

גם מי שמעשה משלוח נשים וילדים חוצה לארץ להתפטמות ולהחלמה לא ישר בעיניו מחשש שמא ייוותרו שם ויגררו את ראש-המשפחה לרדת אחריהם, אף הוא לא ערב לבו להטיף להם מוסר או לכהוֹת בהם על מעשיהם. כי ידעו שנתנסו בסבלות רבים של מחלות-התאקלמות, שכוֹל תינוקות וסתם חוליים של נשים ענוגות, בעברן מארץ לארץ, מאקלים לאקלים, מנוף לנוף, מלשון ללשון, ובעיקר ממצב של רווקות למצב של נישואין והקמת משפחות בארץ חדשה דווקה. ומתוך האהדה לא פסקו מלכנות להללו רפות-הרוח בכינויים של חיבה כגון: מיר’קה, וחנ’קה ואסתר’קה ופריד’קה וצפור’קה.

על שום ההתעלמות והאהדה היו אלמני-הקש-הצהובים סובבים ברחובנו כחצאי-ברמינן, שחציים החי לוּקח מהם, והם הולכים לסעוד את לבם במטבח-הפועלים שברחוב ברנר, שם מגישות לפניהם בנות-עירם שטרם היו לאיש ועלו כחלוצות בגפן. אף הן ענוגות כנשיהם, ואינן אמונות בנשיאת צלחות מהבילות. היו הן מגישות לפניהם את מאכלי אמותיהם שערבו להם, ואף הן מעלימות עין מן המצב העדין של עזיבוּת פתאומית ושואלות לשלום המשפחה רבתי, משני הצדדים, בעיירה הרחוקה, ומרמזות בזאת בלי לומר ברמז של ממש שיש כעת הידוק הקשר בין כאן לשם. ואלמני-הקש מגמגמים מעין תשובות משתמטות על עורקים חלושים, המלאים דם מדולל הזקוק לתוספת חיות וכוח וסחים באנמיה המפורסמת, מחלה שכיחה מאין כמוה שצברים אדומים שבכאן אין לאל-ידם להאדימה אלא פיטום של שם יוכל לה.

למעשה היה ידוע לכול שהללו, האלמנים, רוצים להתנער ולוּ לפחות לתקופה קצרה מעוֹל משפחה ובית לצאת לעבודות-חוץ, לקבלנות, למאמץ של יום-ולילה כדי לעשות חיל, להרוויח ממון רב ולהשיב המשפחה אל קנה. והאנשים אהבו אז מלה זו קן, בין שהמדובר בקן של תנועת-נוער ובין בקן-המשפחה. אף קן הצוצלת, שהושיבה עצמה על אדן שבין תריס פתוח מעט לחלון, הוקירו ולא נגעו בו לרעה עד לאחר הדגירה והסתלקות הגוזלים מרצונם הטוב.

במצב זה של עזיבות מרצון לא חברו אלמני-הקש ברוב בדידותם זה לזה אפילו לא כדי לצאת לקולנוע “עדן” או לבית-העם. אף בעדלאידע של פורים צפו כל אחד בפני עצמו, בודד לנפשו כמו אין לו חלק-שבזכות בשמחת הכלל. אף שאחת הנשים הצעירות, נדיבה דורמן, הרכילה עליהם שנצבה בקרב הקהל, צופה בתהלוכת-פורים, ואחד מהם, מאלמני-הקש-הצהובים, התרפק עליה בתוך ההמון הרב והדחוק בהצמידו עצמו אליה, אל מותנה ועכוזה, בלהיטות יתרה – התייחסו באי-אמון אל דבריה ובסלחנות אל דמיונה הפורה. כי סברו שדמיינה כל אותו עניין כדרך נערה מתבגרת. אפשר שהיה זה סתם אדם שלא מן היישוב, ולאו-דווקה אחד מאלה הנמקים בבדידותם, או שהיה זה סתם בגלל הדוחק.

אולם ריבה מצניק, נערה צעירה, עמדה על דעתה שאף היא נצבה בקרב ההמון הצובא על מדרכה ברחוב הראשי ואדם מסוים, קוראלניק שמו, אפילו לאט מה שלאט על אוזנה ואין היא מוכנה לפרש מה שעשה בשאר אבריו, ועדיין אטמו אוזן תושבי העיר הצעירה בארץ הנבנית ואמרו שנדמה לה לנערה המתבגרת והיא רואה מהרהורי לבה. כי איש עדיין לא הגיע למעשים כגון אלה, בכל אופן לא בארץ החלוצית ההולכת ונבנית ובין יהודים עולים ארצה לחוננה ולהפרות שממותיה, ולא בקרב תושבי העיר העברית הראשונה וכו'.

כשצביה טרמו, היא טירה של היום, פרצה אפילו בקריאת נזיפה ובסניטה של ממש: אסוף ידיך! כלומר בסגנון “בלי ידיים!” של אותם הימים – אגב, ביטוי נלוז ומחריד וגילוי של חוסר-טעם שגילו אנשים באותם הימים שסבלו מחוסר טעם אסתטי כרוני; כי מה משמע “בלי ידיים” כשיש לו לאדם שתי ידיים בריאות וצעירות ומשולחות? אפשר לאסוף אותן אבל אין להטיל עליו לקצצן, לעקרן או לשלול קיומן בצו לשוני-מילולי גרידא – אף אז, כשנשמעה מפי צביה הקריאה הקולנית סרת-הטעם, שיבחו את השותקות והסובלות בדומייה ואינן מטילות בהבל-פיהן קלון על ישוב יהודי צעיר, חלוצי-בונה, שאין לו חלילה יצרי חושים רעים ומדיחים אלא יצרי בניין ותקומה בלבד. גם אז השתיקוה במבטים של זעם ולא פגעו בו לרעה. שהרי היה צעיר מסכן ועזוב ובודד ואחראי לשובה של משפחה צעירה ורעננה מן הגולה השבעה אל ארץ הצבי הנמקה במשברה הכלכלי העז.

באותם הימים היה המורה הוותיק יואל נחמנסון עסוק-טרוד מעל לראש בחיבור מסה רעיונית ממצה על תדירותו של השם הפרטי הנשיי רחל בקרב חלוצות העליות הראשונות. במסתו זו אפילו העז בר-אוריין זה המאחר שבת בלילה לטעון, שאין זה מקרה כלל שכל בחורה שנייה שנחלצה לעלות ארצה ויצאו לה מוניטין כלשהם היה שמה בדיעבד רחל. וכדי להדגים רעיונו המקורי סיפר בחיבורו מעשה בארבע נערות עולות משנות העשרים, שכל אחת מהן רחל שמה: רחל ליקבורניק, רחל ליפסקי, רחל אודס ורחל פיטלזון. ארבעתן ישבו בעיר העברית הראשונה בחדר אחד, בשכר של ארבע לירות לחודש, סכום עצום באותם הימים, ורק האחת מהן נישאה לאיש, היא רחל אודס. שלוש הנותרות פקדו אותה ואת ביתה לפרקים, נשאו בניה בחיקן, סעדו את אישה בשעה שנפלה למשכב או בלדתה את בניה, כי מייד חש אף הוא ברע בגינה, ספדו לה לאחר פטירתה והקדישו פרקים נרגשים לזכרה ביומניהן. את מכתביה מבתי-ההבראה של קיבוצים שיירו למזכרת.

כשהגיע נחמנסון במסתו לפרק “השם רחל בשירה הארץ-ישראלית הצעירה” עמד על העובדה המצערת, שחסרה לו עוד רחל אחת לסיום, אף כי כבר אסף מאתיים שלושים ושמונה רחלות בגימטריא רחל פחות אחת, כלומר מאתיים שלושים ושבע בלבד. ואז העירה אוזנו מרת לקריץ, שלמדה מעט לשון צרפת בנעוריה, שאף השם ראשל הוא רחל בלשוננו, ואי לכן העסקנית הנודעת מצרפת מרת ראשל קופרמינץ תוכל להיחשב רחל כשרה לכל דבר ולסיים הפרק: רחל השם במפלגה ובתנועת העבודה.

“עוד מעט תגידי ראשל הגדולה! זאת אני מכליל במסתי הבאה בדבר גדולת השם רחל על במות העולם וטרקליניו!”, סנט בה נחמנסון.

לשובה של רחילקה קפולניק מן הגולה ציפה נחמסון לא רק בשל שמה הקוסם והחלוצי, אלא בשל השקותה אותו תה חם מדי יום ביומו. ואילו עתה, ברדתה אל ביתה בגולה, הותירה ביתה ריק מאין יושב ואותו בלי תה-של-ידי-רחל-העדינות.

מתי ידעו שהמשפחות המתפטמות חוזרות בשעה טובה ועולות מן הגולה? כשאלמני-הקש-הצהובים היו מתחילים לסייד את דירותיהם, להכניס פאטפונים ולהתקין מעוניהם לקראת השבים. אך כיוון שלא גילו דבר הנסיעה והירידה מחמת הבושה לא גילו אף את מועד השיבה.

כל אותה ירידה זמנית לא היתה לטעמו של אבינו. הוא לא נזף בהם, אולם אף לא שיבחם על חרדתם לבני-ביתם, אף שקפולניק התפאר לפניו שרחילקה שהתפטמה תשוב ותעלה ארצה, תקבל מכל טוב הארץ אצלו ותגביר העלייה הפנימית.

גם נוות-ביתו של קימלמן עמדה לחזור, והלה אפילו הזמין סוכך חדש לחנותו שברחוב אלנבי. ועוד עמד והתפאר בפני באי חנותו, בטלנים ולא קונים שהיו באים שמה סתם לפוש, שגם אחותו רוחצ’ה עולה עם משפחתו ארצה. מייד נתבלבלה עליו דעתו של המורה הוותיק נחמנסון שהיה באותו מעמד, כי ראה בעליל שיש להרחיב מסתו שתכלול אף את הרוחצ’ות הרחוקות והראיסות למיניהן. ואז עדיין לא ידע שעתיד הוא לפרוש כנפיו על אחת מהן, עולה חדשה בשם רלה שוחטמן, רחל גם היא, ששמה רלה אינו אלא שיבוש השם רחלה. עיקר קסמה היה דבר הגילוי המרעיש שרלה, שמה, אף הוא כלול בשורת שמות הפאר היישוביים בעלי שלוש האותיות רחל. אומרים שנכדם ראובן, שחזר כעבור עשרות שנים ממלחמת ששת הימים בריא ושלם, בכה בזמרו את הזמר: “ראי רחל ראי, ראי ריבון עולם” בזכרו את סבו ומסתו הרחלית, ובתארו בנפשו כיצד היה מקדם הלה במסה חדשה פני שובה של רחל המקראית אל זרועות מדינתה.

כשחזרה רחילקה קפולניק עם בנה נפתלי ארצה, ניגנו שם כל היום תקליטים בפונוגראף עם שפופרת-ענק משיריו האיטלקיים של הזמר הגוץ יוסף שמידט ומשירי הזמרת ג’אנט מקדונלד. רחילקה אף היא נשאה קולה בשיר. נחמנסון הוזמן להכיר את רלה שוחטמן. ובין שתי הרחלות נמס לבו בקרבו. הוא הבין שאין מנוס. קפולניק שחזה בהתמוטטותו הרגיעוֹ שאף לו חולשה אל השם רחל, והא ראיה שאכל במטבח הפועלים אך ורק מידיה של בת-עירו רחל שטארקמן. הגיעו הדברים עד כדי כך שהכול החלו חושדים בצעירות שמשנות שמן בכוונה, ובמחיר כמה פיאסטרים מצריים בלבד הן משנות שמן לרחל כדי לפרסמו. כי כל אדם פיזם “רחל עמדה על העין” ו“את רחל, רחל שלי, מטפסת על ההרים”. השם הקצר ובעל שלוש האותיות הפך לאט-לאט לסמל רב-משמעות. גביר כגון גולדברג, שהתגורר בחווילתו ברחוב אלנבי, כינה לאשתו בשם רחל. ואיש לא הבין כיצד יתכן שהבארוניות לבית רוטשילד אינן רחלות כלל אלא עדה ובתיה. רבלסקי ורחבלניק טענו שניהם ששמותיהם הם שיבוש מרחל. וידי המורה נחמנסון היו מלאות, כי בכל רחמילביץ, רכילניק ורוכמן נתגלו בצבוצי-רחל מאוששים. העובדה ששמות המשפחה רוחלמן, רחלי, רוחל ורוטמן הסתירו איזו רחל סמויה לא מנעו משמות כרוֹך, רוחלס ורוחלסון מלהתקדם בצעדי ענק לקראת האצולה האמיתית. המורה הוותיק נחמנסון כמעט נחנק משפע הנתונים, מגודל הארכיונים ומגודש הסימוכין, עד כי החליט לצעוד קדימה ולהוכיח כי המלים רחץ, רעץ ורחם אינן אלא פועל יוצר מרחל, וכי המלים רך, רוך, חרול, ליח, ריח ועוד קרובות ומקורבות לשם הנערץ. לשמע הדברים כמעט זרקוֹ קפולניק מביתו החוצה. ואותה שעה ממש היה נחמנסון קרוב להוכחה שהמלים פרח, קרח, דרך ותרח יונקות מאותם מקורות רחליים, עד כי שכנו קפולניק כמעט נתקף בחוליו ונפל ארצה.

*

באותם הימים עלתה ארצה אחותו של קפולניק, שרה ולא רוחצ’ה. והיו מרננים שאף היא לוקה באותה מחלה. שרה טראכטמן היתה גרושה. את טראכטמן הניחה אחריה בגולה ועלתה עם גבירצמן בנישואים פיקטיביים. המורה נחמנסון הוצג לפניה, בשעת שתיית התה, כסתם אשה שרה שמה. לא, לא רחה ולא רחב, כי אף אלה היו בעיני המורה שיבושים מובהקים של אותו השם הנערץ. ובעוד הוא שקוע ברעיוניו אם יש לייחס שמה שרה לשיבוש השם הלאומי בחילוף ש' לח' או לל', אף שזאת נשופה וזאת נהגית במגע הלשון בלסת, והנה הוא רואה ששרה כמות שהיא ובלא השם המהולל היא יפת-תואר על-פי דרכה. שערה שחור כבזלת ופניה לבנים סמוקים אף כי מנומשים מעט, וכל גופה האצור בשמלת-כפר פרחונית הוא חגיגה שלמה של בנות-כפר צוהלות ולא אשה אחת בלבד. ריבוי נשים זה באחת כמעט שהעבירוֹ על דעתו, והוא הרהיב עוז בנפשו להזמינה לקונצרט-עלי-כינור, להטות אוזן לנגינתו של יאשה חפץ המהולל. שרה נעתרה לו, אלא שהיה מתיירא מחמת הרינונים ללכת עמה למקום ציבורי שמא תיתקף בחוליו של אחיה בן-בשרה. והיה מתאר בינו לבינו כיצד הם עומדים בפתח האולם והיא קורסת ארצה. היא בכל יופיה הבשל מתמוטטת לרגליו. ואז נפל לבו בקרבו ושיקר לה שלא השיג כרטיסים למאורע המוסיקאלי המהולל. הכול ידעו שהוא משקר בלא בושה; שנפל ברשתה של שרה דווקא ולא רחל; שהוא נותן עינו בה עד כי מבטל עצמו בגינה מהמשך מחקרו המופלא, וכבר עוסק בו בשעות קטנות של לילה בלבד.

ואף כי בנחמנסון זכתה בסופו של דבר רלה ולא שרה, היא נושאת השם המקודש, עדיין היתה שמורה עמו בלבו ימים רבים ואולי כל ימי חייו שרה המוצקה, התפוחה והממלאה את שמלת-הכפר הפרחונית כהפשרת שלגים, שאינך יודע עד אנה תגיע בהשתפכותה. ונחמנסון חי כל ימיו באיזו אשמה שבלב על נטישתו את שרה. והיתה חיבתו אליה תלויה בחלל עולמו כפרוכת שאינה אלא טלית שנלקחה מעל ארונו של מת, אף שתמימים סברו שלא נשא את שרה על שום הפגם אשר בשמה, וכי אילו היתה פרומה, פרחה או קלרה עוד היתה לה תקווה. רק המורה נחמנסון ידע צרת-לבו שבנדון דידן כבר היה קרוב לוויתור, כשם שכל אדם נדרש להקריב כל היקר לו על מזבח אהבתו וכו'. והיה מהלך כל ימיו כמי שהחמיץ איזה עיקר, ולפרקים פורץ בטרוניה ואיש אינו מבין מה הוא זועק, עד שנרגע וחוזר אל עצמו ואל ענייניו שברוח וחוזר אל מחקרו וגילוייו לבקרים.

פעם שמע שבחפירות בית-אל נמצאו כלי-תמרוקים וכתובת של אשה קדומה “רחצי רצפה אשת ער”, והחוקר הזדעזע לשמע רמזי קדומים אלה. הכול כבר האיצו בו שיפנה למוציא-לאור ויראה מחקרו אור, אלא שהוא עדיין המשיך בהרחבת המחקר והחלתו על נתונים נוספים. ואף בזאת יש יד לאחד מאלמני-הקש-הצהובים.

הרחלות, ידוע, ככל שיופיין גדול הן אף ידועות-חולי. ורחילקה שכנתו של החוקר כלתה ברעה אחת. שבאותם הימים נעקצו נשים וילדים בזבוב מסתורי. איש לא ידע שמו, שכן לא הבדילו בין צרעה לשפירית, בין זבוב הים-התיכון לבין פרעוש. עוקצני היה וגורם למורסת מוגלה, להרעלת-דם ולסוף מר. אומרים שהזבוב, בעל הכנף הזעיר, היה עוקץ דווקה בנות-אדם בעלות עור לבן וענוג. ורחילקה הלא זה עתה התפטמה בעיירתה בבית אביה והחזירה עמה לבנונית-עור מסנוורת, זו המושכת אליה בעלי-כנף חומדים צחי-צמא. ובעוד רחילקה נושאת קולה בשיר ומלווה זמרת תקליטיה הזיווניים וקולה רועד ברוב רגשיו והנה היא נופלת למשכב. אף קולו של נחמנסון נסדק בדברו בעניין זה שקרה פעמיים בחצר המקוללה לרחילקה של קפולניק ולפעוטה של האברמסונים, ששערה הזהוב ועורה הלבן צהלו באותה חצר בזוהר מקרין דאגה.

אחר אסונות החצר עקר נחמנסון משם, נשא את רלה לאשה ונטל את יתומה של רחילקה אל ביתו כדי שלא יישלח למוסד בשרון בעת אשר אביו נודד על פני הארץ לרגל מלאכתו. ומדי שבוע בשבוע היתה שרה טראכטמן, דודתו שלא נישאה לאיש, באה לבקר את הקטן. בבואה היתה יורדת חשרת אשמה סמויה על הבית. ונחמנסון היה שואלה ברוב מבוכתו אם לדעתה נשות זנגוויל ופרוג שלא היו מבנות-ישראל לא נקראו במקרה רחיל או ריצ’ל, ומכאן נהייתן אחר יהודים?

שרה טראכטמן היתה מתבוננת בו בתמהון מעושה, בעינים שחורות וגדולות. כי משוגתו מחלה לו אך לא מחלה לו על נטשו אותה. ואז עקר נחמנסון ביתו ברחובנו אל קצהו הפונה לים. כי כל מעייני רלה אשתו היו בים. בבניין הפתוח לים, ההומה והסוער בחורף ומקציף קצף של אַצות חומות, התגורר אלמן-הקש-הצהוב עקיבא פרלמן. הוא ששלח את אשתו עטיה ואת בנם ובתם ליזי ולייזר אל עירם דוּבנא, בהוראה מפורשת לשבת שם עד שהוא ייהפך כאן לעתיר נכסים והון. הוא שהיה מכנה לאשתו שלא בפניה ריטה, מעשה שהכה בתמהון את נחמנסון. עד היכן הגיעו הדברים שאין הוא יכול לכתוב על עמוד אחרון של מסתו “תם ונשלם”, שכן אין לדבר סוף. ויש הפקרות בשמות. ואף שהגה הרעיון להקדיש מסתו לזכרה של רחילקה שכנתו, שבינו-לבינו חשד שלא הזבוב הכריעה אלא עגינותה ושבירותה שלא יכלה לשאת בתלאות ובטלטולים מכאן לשם ומשם לכאן, היה שואל עצמו עתה אם לא מן הראוי ללכת לכינרת ולבקש רשות וסמכות להקדיש מסתו לגדוֹלה שבהן ולא לאלמונית ענוגה, סתם אשה נופלת על אם הדרך.

עד שהוא חוכך בדעתו למי להקדיש את מסתו, ואולי לרחל אמנו, סיפר לו אלמן-הקש-הצהוב פרלמן שעטיה אינה כלל אלא רחל. אך כיוון שאמו בגולה נקראת רחל ואין לשאת אשה ששמה כשם אמך, שלא ייעשה כן בין יהודים, עמדו והחליפו שמה לעטיה.

עודף זה של רחלות כמעט שהכריע את נחמנסון. הרחלות הציפוהו כמימי הדן את אפיקו. עד שעמד ועלה במצוקתו אל ארז הרצל במוצא לבקש פתרון ורמז מן החוזה: היכן ישים מחסום לזרם הגורפו כמעט לאבדון? חוזה מדינת היהודים לא שעה אליו. אולם פתרון נמצא לו בלבו פנימה. ואלמן-הקש דיסקין חש לעזרתו. “צריך לחוקק חוק”, אמר האופה דיסקין, “שאסור באיסור חמור למורות לשנות שמות ילדות לעבריים בשרירות-לבן מבלי לשאול פי הורים. להתרות בבתי-חולים ליולדות שבל ייזכר ובל ייפקד שם השם. כי אחרת, נחמנסון, הנני מתרה בך שאתה צפוי חלילה למוות בטביעה בזרמי השם השוטף הזה, המטביע כל שלומי אמוני ישראל”. ואז פנו השניים במנשרים אל הוועד הלאומי, אל הקרנות הלאומיות, ואל ויצ"ו שיש לה מוסדות לילדים אסופים חסרי-שם.

מה היה בסופה של מסת נחמנסון לא ידוע. אומרים שהיא מצהיבה בגנזי אחד התיאטרונים, משום שמישהו הגה רעיון נועז לעבדה למחזה. אומרים שאבדה בעטיו של במאי. נכדו של המחבר חילי נחמן, שהוא היום בלהקה צבאית, שנואש מפניות אל התיאטרון, הוא שחיבר פזמון הצועד מזה כמה שבועות בראש המצעד, “ילדים חולים ברחליטיס”. הוא נשא לאשה את נכדת פרלמן רחל. סבתה ריטה הרבתה כה הרבה לרדת לשם להתפטם עד כי לא הצליחה עוד להימלט משם. דיסקין היה מהלך כל ימיו ונפשו עגומה וטרופה עליו, על כי בגלל מנהג נפסד זה של ירידה לצורך פיטום נתפוררו משפחות ונספו.

הוא שמספר שבסוף המסה מודה נחמנסון למשפחות אלמני-הקש-הצהובים, שעמדו לו בדרכו הארוכה. משנפטר היתה הצעה לחרות השם רחל על קברו ותו לא, אלא שבני משפחת המשוררת התנגדו לכך. בנו של קפולניק, שבסופו של דבר התחנך בקיבוץ ונשאר חבר בו, גדר פינה במשק, נטע גינה ומכנה לה גן-רחל. והמבין יבין. כל פרחי הגינה צהובים: הגלאדיולות הכריזאנטמות והדליות. הוא פשוט אוהב צבע צהוב.

כל אחד ידע חלב מה הוא. קרום מבחיל מה הוא. אבל פרה לא ראינו בעינינו. לא בעיניים שלנו. מובן שהיו לנו בבית בגדים ישנים לצורך חליבת פרות שלא היו. כי כל העולה לארץ-ישראל מחויב להיכון לקראת חליבת פרות חלוציות. לא סתם פרות. פרות יהודיות. ארצישראליות. פרה שתנובתה גדושה. מלכת-הפרות. שיש לה שם. שם עברי. לא מקראי. שם של מקווה-ישראל, יפה. או פרחה. או יבנאלה. או דרומה. לא סתם שרה, רבקה מרים או צפורה. אלא דווקא אילה. או תנובה. או נירה או אירית.

כי אז היו בגדים אולם פרות לא היו. כלומר לא היו פרות עד שהובאנו לטיול בית-הספר למקווה-ישראל. כדי לראות פרות. אבל מאורע זה קרה לאחר מכן. בתחילה היו בגדי החליבה בלבד. פרדות היו. חמורים היו. גמלים היו. כלבים ערביים היו. אבל פרות היו מושג לימודי בספר הלימוד: הפרה נותנת חלב. החלב מזין את האדם. האדם בינקותו ניזון מחלב. לימודי מאוד. מאלף מאוד. חלב מופשט מאין כמוהו.

אבל היה עוד חלב מלפני כן. מלפני היות הארץ הזאת. היתה חלבנית לבושה שמלנית תכולה עם מעגלים לבנים. בעת שאנו הגענו בקומתנו אל שמלניתה בלבד. החלב היה מושג המובא על ידי השמלנית הזאת כשחוטמנו מגיע לגובה השמלה בלבד. כי אנו קטנים מאוד, האשה הזאת החלבנית היא מושג החלב. שמלנית כחולה ומעגלים לבנים מצוירים עליה משמע החלב. כחול עם לבן. לא דגל. לא. שמלנית של אשה. האשה סמל החלב. המיניקה.

אחר כך היתה כל טפשה פרה. פרה שכמותך. זאת פרה, ולא אשה! שמענו בני-אדם אומרים. “פרה שכמותה”.

אחר-כך באו פרות-הבשן. אלו נשי ישראל השמנות פרות הבשן. עדיין לא ראינו פרות אבל פרות הבשן המקראיות כבר היו לנו. יחד עם ארץ זבת חלב ודבש. אבל חלב-ודבש היה מושג מילולי בלבד. משהו ששותים כשהגרון ניחר.

ואז בא רופא המשפחה הד"ר טראבלוס ואמר שבאקלים הארץ הזאת בכלל לא בריא להרבות בשתיית חלב ונפטרנו מעונשו של חלב.

אחר-כך הגיעו בני-עיר מקיבוצים וכשלא ידעו העירונים מה לשאול שאלו: “נו ואיך אצלכם ברפת, כמה ראשים יש לכם שם?”

או: “רפת בניתם כבר? בתים עוד אין לכם לשבת בהם, שיהיו מושב לבני-האדם. אבל רפת בוודאי כבר יש לכם, מפוארת מאין כמוה?” רפת כמוה כהיכל.

ואמרו: “זה רפתן!” והצביעו עליו בגאווה. מין חלוץ שכזה שמשכים לקום בבוקר בשעה ארבע, לפני עלות השחר והולך באישון-הלילה אל הרפת לחלוב את הפרות. לאור הפנסים. הלוקסים. זה היה גיבור-חיל-חלוצי משכים קום אל הפרות. כי הפרות הן גאוות כל משק.

ובכל זאת פרה היה מושג של גנאי. אפילו הפרה החלוצית הישראלית המרבה לתת חלב בשפע. היה מי שהגדיל לעשות ואמר זאת “אַ בהמה”. בלשון “בהיימאֶ”.

ואז באו הסיפורים לילדים המספרים בפרה אחת ויחידה בבית עניים המספקת כל צורכי הבית: בחלב, בגבינה, בשמנת, בלבן, בשומן, בקרום, בדיסות-חלב וכו'. והפרות באידיליות הנלמדות. והפרות הגועות מו-מו-מו. ופרות-משה-רבנו הזעירות שאינן נותנות חלב כלל.

וחלום המשק באיזה כפר נידח. כשיהיו לנו פרות וכבשים וגדיים ושדות ומטעים! והמשק החלומי היה מתחיל תמיד מן הפרות. מן הרפת. כאילו אין משקו של אדם יכול להתחיל מלולים. מאפרוחים. מתרנגולים. משק של עולה וחלוץ בארץ מתחיל קודם כול ברפת. בפרות. לפחות בפרה חולבת אחת.

והמושג המקסים “פרה חולבת”. ו“זאת בכלל פרה חולבת”. מישהו שאפשר לחלבו עד לאין שיעור. הלוך וחלוב. והוא ניתן לחליבה מתמדת. כל זאת לפני שראינו פרה בעיניים של ממש.

יום אחד נפל דבר בחיינו. נתבשרנו כי בקצה רחוב אלנבי הגובל ברחוב העלייה, בדרך העולה ירושלימה יש לגיסו של מיודענו, הסוחר הנכבד והידוע מר מיכאל גילמן, כלומר לאחי אשתו קלרה, לגיסו רפאלוביץ, יש חוות פרות. חווה של ממש. ופרות של ממש. בלי שמות. ובלי מושגים מופשטים. פרות עם ריח של ממש. עם נשימה של ממש ועם שוקת של ממש ושחת וכל השאר. ואנו מוזמנים לבוא לראותן, את הפרות שחולבים אותן בידיים.

התכונה לקראת ההליכה אל החווה היתה גדולה. הקלה זו בעיניכם? הרי אנו כבר יושבים בארץ שנים תמימות ועדיין לא ראינו פרה בעינינו אף שהתעתדנו להיות חולבים אותן לפרנסתנו. כלומר הורינו התעתדו להיות חולבים אותן כיאות לעובדי-אדמה בארץ הנבנית.

אך לתמהוננו הרב לא לבש איש את בגדי החליבה המצויים עמנו בבית ואשר הובאו לצורך זה מן הגולה. וכמות שהננו, שמנו פנינו בלוויית גילמן ורעייתו אל חוות הפרות של רפאלוביץ. לא ידענו מה מראה יש לחלבן זה אך גילו לנו מפה לאוזן שהוא מגדל זקן רב מידות ומדובלל. כולו מכוסה נמשים והוא שחום מאוד ומקומט למראה מיגיעה מרובה בחוותו. אשתו דקה, צנומה, סחוטה, ומגישה לחם מאפה-בית. ואילו בנו הולך בגדולות ועוסק בפוליטיקה מתקדמת ורוצה לתקן עולם.

היציאה אל חוות-הפרות דמתה להליכה של היום לקרקס. לבשנו בכל זאת בגדים פשוטים ולא של שבת, כאלה שאפשר לזהמם מעט. ונטלנו לנו מידה של סבלנות כלפי ריחות שדה, בעלי-חיים, זבל ושחת ולא סעדנו פת-ערבית כי נודע לנו שנקבל שם חלב חמוץ בטעם בית, גבינה, חמאה, שמנת, ירקות טריים וחביתה.

אולם, האמת צריכה להאמר, שמישהו מידידי הורינו, אמנם, עוסק בחקלאות של ממש ולא בתאוריה החקלאית או באידיאל חקלאי בלבד וערטילאי, נראה לנו כבלתי-מתקבל על הדעת. חששנו שברגע האחרון יתברר שעורבא פרח. שהחווה כתובה על ספר וחבויה בכתב. במעשייה, בזכרון משם מן הגולה. שהפרה היא צדיק נסתר. שהחוואי הוא מלמד ו"ו הצדיקים. בדוי. חלומי. שהפרות הן גימטריה, אגדה, החווה: כנסת ישראל. החוואי: הקדוש ברוך הוא. החלב: שיר-השירים והחלבנית: צאינה-וראינה מאיזה סיפור נלמד.

התפללנו בדרך לחווה שזה לא יהיה מין סנדלר כמו יוחנן הסנדלר. ומין כלב כמו כלבא שבוע. ומין נר כמו אבנר בן נר. ומין זקנה רוחצת כמו בת-שבע. בקיצור שזו לא תהיה פיקציה. זאת מלה לועזית שלמדנו בשחר ימינו. פיקציה. הכול היה פיקציה. שידוך היה פיקציה. נישואין היו פיקציה, לצורך עלייה. סוכה היתה פיקציה שלאחר מכן הופכים אותה לבית. חבורת פועלים חקלאיים היתה פיקציה, למעשה, היו חברי “הגנה”. מרתף יין היה פיקציה כי שימש סליק לנשק. הכול היה פיקציה. השולחן. הארון. הכיסא. הלבוש. הכול. ארגזים. יריעות-בד ערביות.

הלוואי. הלוואי שהחווה הזאת לא תהיה פיקציה. התפללנו בלבנו. ושהפרות לא יהיו פיקציה. ושהחלבן לא יהיה פיקציה. ושהאשה החלבנית תהיה ממש ולא איזו פיקציה לצורך עלייה בלבד. ושכל הגיס הזה של גילמן לא יהיה פיקציה אחת גדולה לצורך הסוואת משהו. שזאת תהיה חווה של ממש ולא עלייה חשאית על הקרקע. חווה של ממש ולא שתילת עצי-קרן-קיימת. חוה של ממש ולא נטיעת ט"ו בשבט. ופרות. ושלא יגידו שהיו כאן וכבר מכרו אותן. מפני שלא נתנו די חלב. מפני שהיו שבע פרות רזות. ולא שבע פרות שמנות. ושלא יהיו סמלים בחלומות של פרעה מלך מצרים. ולא חומר לפענוחו של יוסף ושאר חרטומי מצרים. לא פרות דלות-מראה. ולא פרות יפות-מראה. אלא פרות פשוטות נותנות חלב וגועות.

לא געייה מרומזת. לא “אומרת דרשני” ביטוי שלמדנוהו בהקדם. לא מדרש. ולא פלפול. ולא רעיון חלוצי. ובעיקר לא תיקון-נפש-האדם. וחזרה-אל-חיי-טבע ועבודת-אדמה ותפוקת האדמה והמרעה. אלא פרה. פרה פשוטה, קצת מלוכלכה. קצת נודף ממנה ריח בעל-חי מטיל גללים, מנפנף בזנבו, בועט ומקרטע. פרה של גויים. של כזאת שיש בוודאי בשרונה הגרמנית, פרה שאיננה חיה בלב אלפיים שנות גלות. שאינה יוצאת ממצרים ואינה יולדת עגל של זהב.

“לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי”. לא עגל כזה בחרוזים. במשקל. בריתמוס. בלי התי-תי ובלי התם-תם. בלי שעשועי מלים וחכמות עבריות צרופות.

פרה מזיעה, רוטטת מרעידה עורה, מפחידה בממשותה ועטינה גדול ושופע כמו בתמונה המצוירת בספר.

שוב ספר. לא כמו בספר. ולא כמו בשיעור ציור. ולא כמו במשחק הקוביות המצוירות. ובלי כל המקנה הרועה באחו והעדרים הכתובים עלי ספרים. והרועים המחללים להן בחלילים.

פרה. פרה אחת ואני נותנת תמורתה את כל בובותי וצעצועי. חשדנו אפילו בסוחר, מר גילמן, שהוא בוש במקצת בגיסו הבער העוסק בבעלי-חיים וכל פרנסתו עליהם. הוא הסוחר יפה-המראה הכותב פזמורים לעת מצוא ומתרועע עם אנשי-רוח וביאליק ותומך בהוצאת כתביהם היה נראה כאוטם מלכתחילה חטמו הגדול מפני ריחות בעלי-החיים והזבל. הילוכו היה זהיר כחוצה דרכו בין הגללים.

המשלחת, היא האקספדיציה, בלעז, אף היא מלה נפוצה באותם הימים, כאקדמיה לצורך התכנסות גדולה, ובנקט לצורך מסיבה גדולה וז’ורפיקס לצורך מסיבה קטנה וטאט-אַ-טאט לצורך שניים, יצאה אל החווה הכפרית הסמוכה לעיר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כדי שנגיע לשלוש סעודות. והגיעה ליעודה כבר בשעות הערב. איש לא הטריד רוחו בדאגה שמא כבר ישנות הפרות ואינן חפצות בנו ובביקורנו.

“מה אם הפרות כבר עלו על משכבן”, אמרנו בעברית צחה כדי להנעים דברינו באוזני הורינו המקפידים על לשוננו הצחה. “מה אם כבר סיימו עמל יומן? מה אם כבר חושך ברפת? אם לא רואים את הדרך, את השביל אל משכנן?”

תמיד דיברנו עברית יפה ונמלצת כאשר רצינו לשאת חן וחסד בעיני הורינו המחיים את הלשון העברית בארץ המולדת. “מה אם פרות רפאלוביץ כבר קראו קריאת שמע והפקידו רוחן בידי בוראן?”

“מה אם פרות רפאלוביץ כונסו כעת למיטינג (ישיבה בלעז) לעיון בפרשיות העתים ולדיוני העת החדשה?”

מייד נחשדנו בעיני הסוחר גילמן שאנו ממלאים צחוק פינו על בעלי-חיים יהודיים כשרים והעיר את אוזנינו שחייב אדם מישראל להעלות על נס כל רועה צאן ובקר וכי דוד בן-ישי נלקח ממכלאות הצאן להנעים זמירות ולקלע קלעים.

כך הגענו כבר לעת ערב אל החווה העירונית ולא ראינו הרבה במראה עין אלא קרבנו אל הרפת וחשנו בנשימת בעלי-החיים בחווה הנרגעים כבר למנוחת-הלילה. מישהו הדליק גפרור. נר. החוואי רפאלוביץ הביא פנס ומרתו אמרה: “ובלבד שהילדים יראו את הפרות!” ראינו צללית בועטת בקוצר-רוח ונושבנו בנשימה חמה ודימינו לשמוע קילוח של חלב שלא היה.

ביקשתי לנגוע בה. אחרת לא האמנתי שפרה לנגד עיני. כשנגעתי בה השיבה עלי בזנבה דבלול של חוטים יבשים והרעד היה כרטט של מגע לח, דביק, מפנים ומתפרש באיזו צוותא מסתורית. ומאז חשתי בחלב את כוסף בשרן של פרות.

מסתבר שפרה אינה תמונה. היא דבר חי. זנב מיטלטל. קרניים זעירות. געייה הפוטרת את בעל-החי מכל שאר טענות. וכיוון שהחוואי לא הרבה להקפיד על נקיון בעלי-החיים גהרנו לתוך ריחות שתן, זבל, חלב וחום מעיק של נשימות כבדות, של מעשי טבע כאילו נקלענו לעדר גדול ולבין מאות פרות מהמות.

מייד נראה לי החוואי רפאלוביץ לא סתם תושב תל-אביב הקטנה אלא אישה של אביגיל הכרמלית. אף שגילמן גיסו לחש על אוזנינו שפרות-הבשן הללו הן סתם ארבע פרות צמוקות שלא שפעו חלב למכביר. ולא כמו בקיבוצים ובקבוצות. קיבלנו ספלי חלב חמים בספלי חמר עבים, חלב שדמה למעיינות לבנים שרויים בדבש. דבש אמנם לא נתנו לנו אבל פרוסות לחם גדולות חמות ועבות פרסו לנו. מי שלא אכל לחם עבה שרוי בחלב חם אצל החוואי רפאלוביץ בעיבורה של העיר לא טעם טעם מאכל ישראלי חלוצי מעודו.

“והחלאוצים”, אמר גילמן, “בכלל לא טועמים מחלבם אלא שולחים הכול העירה. והם שורים פתם במים מעופשים”.

מייד לשמע דברי הנאצה הפך לי חלבי למי-הירקון המלאים בילהארציה. הלחם היה ללחם ניקודים ולפת-קיבר. אבי רב את ריבם את המחסרים-מנפשם וממיתים-עצמם על מזבח מולדתם. מישהו שר באוקראינית שיר-רועים מלא כיסופים. כנראה מרת קלרה גילמן. מרת רפאלוביץ הגישה תפוחי אדמה חמים, דג-מלוח ובצלים שרויים בחומץ. חלב חמוץ קר הוגש עם תפוחי האדמה לתבלם בו.

הסבנו סביב שולחן עץ בלתי מהוקצע שלא היה אלא סתם קורות צמודות על פני יתדות תקועים באדמה. עץ התות מעל לראשינו, לאט משהו על תולעי-משי. משוכות צבר ירוקות העידו ממרחק-מה שיש כפר ערבי בקרבת מקום. ואמנם היתה מגיעה משם יללת שמחה, ניגון מיובב, קול המשאבה בפרדס וריח גללים מיובשים כדי להטיל הזרות המזרחית היבשה בתוך ספל החלב החם, הרטוב.

וכאילו יצא חלב כבשים להלחם בחלב פרה. חלב גמלים להאבק בחלב פרה. גבינת עזים בגבינת חלב פרה.

גם בבית שתינו חלב חם או חלב באורז מעורב בניגונים ערביים מרוחקים-שהויים. ואילו כאן היתה סמיכות יתרה. כי כאן היתה דחיסות יתרה של ריח רקב, אשפה ויובש גללים, שעלה ממרחק מה ונבלל כאן עם “זיו” הירק היהודי שעל שולחננו.

ומה שנראה היה לנו יותר מכול, שאין קוצצים כאן את הירק לקווקווים קטנים. אלא מגישים כל ירק בשלימותו. פלפל ירוק שלם. גמבה שלמה. מלפפון שלם ולח. עגבנייה שלמה. צנון גדול. ענק. בצל גדול ושלם. ראש בצל. בלא גינוני-חן של בית המצטעצע במאכליו הענוגים.

זה היה כמעט להיות בכפר. לאכול בכפר. לאכול על שולחנו של איכר. לעבוד את האדמה. עבודת-אדמה של ממש. לא חלום. לא אגדה. לא רעיון מדומה. הממשות עלתה מן האדמה בדמות הלחם, הבצל והצנון. וכל זה שעט על מפלי אשדות החלב, הניגר מעטינים של ממש.

אשדות החלב נשפכו פתאום מיריחו לתוך הירדן ואל ים המלח. מן הגלעד והבשן אל הכינרת. מפלי החלב גאו בשאגה וכיסו את עין הארץ. אנו רחצנו בחלב חם ועורנו ענוג כעורה של קלאופטרה. בת-פרעה רחצה עמנו בחלב החמים והטעים. לקקנוהו כעוללים. התקיימנו עליו בלא דאגת פרנסה. היה לנו למכביר לכל ימי חיינו. בלא צורך לעמול. בלא צורך לטרוח. לרכוש מקצוע. ללמוד. לסיים בית-ספר. בגרות. למצא עיסוק. פירנסנו נפשנו על חלב כתינוקות כי חיינו בארץ זבת חלב ודבש.

הכול סביבנו זב חלב. מעיניו הגדולות והתכולות של סוחר הקמח גילמן שפעו מעייני חלב. בנו של החוואי רפאלוביץ נשא מדברותיו של תיקונו של עולם ברוח המהפכה במפלי-חלב גועשים ומציפים. כל האמהות שפעו חלב. פטמותיהן חלב. עור פניהן זהב בלובן של חלב. כולנו היינו צחים כחלב.

ברים כחלב. זכים כחלב שופעים חכמה כחלב. חיינו על יד הפרות כעל יד מקור-חיים במדבר. הצטיידנו בדבשותינו בחלב לאורך ימים כגמלים במדבר במים.

רק אז הבנו למה השתוקקו הורינו בגולה להיות חולבי פרות בארץ הנבנית. למה הביאו בגדים לחליבת חלב. למה נשאו נפשם אל החלב. למה – נפעמו ועגמה נפשם עליהם כשאמרו להם שיש חולבי חלב וחולבי פרות אחרים וכי עליהם לעסוק בעיסוקים של רוח ודעת. וכי צעירים מהם חולבים פרות במשק. הם רצו לחיות בחלב. לצלול בחלב. לינוק חלב משלהם. להישאר תינוקות.

ולמה דיברו בחרדה על מקווה-ישראל, המכשירה בני יהודה לעסוק בחקלאות ובמשק.

רפאלוביץ לא הבין מה ההתרגשות. הוא לא ראה את זרמי החלב. הוא ראה רק ספלים מרוקנים והיה מצר בלבו שאין בידו עוד חלב לתת לנו. צמאוננו לחלב הכה אותו בתדהמה. הוא ראה שאנו רעבתני חלב. זוללי חלב. שיכורי חלב. מסוממי חלב. גרגרני חלב. חלביים למהדרין. הוא כבר התחיל לחשוד שאנו מופרעי חלב. מטורפי חלב, ששגיונות החלב פגעו בנו פגיעה קשה.

כמעט שהחל מצר שלא הלך עמנו אל טחנותיו של גילמן בחיפה. שהוא היה סוכנן. סוכנו של הברון. שם היו נותנים לנו קמח. קמח לבן. מאביק. ואז היינו שיכורי קמח. מופרעי קמח. חוזי קמח במקום להיות חוזי חלב. מה רע בחזיון הקמח מחיפה?

בכלל לא רצה בחוזים. פחד מפני חוזים. מי צריך חוזים הוזים על חלב וקמח. והכול לבן כל-כך. צח כל-כך. מנופה כל-כך. טחון וצלול ובלתי בלול כל-כך. וסודי ובראשיתי כל-כך. וכל-כך “לא על הקמח לבדו” אלא גם על החלב. כמובן. תשוקתנו לחלב הממה אותו וביקש להיפטר ממנו. כמעט שעקר את יתדות שולחנו מרוב קוצר-רוח. כי לא הותרנו בביתו אף טיפת חלב אחת. ונשקפה לו סכנה גדולה שפרותיו הצמוקות לא תמהרנה למלא את החסר.

צמאון החלב-החזוי שלנו לא נראה אף לבנו הדוגל במהפכות ובתיקון עולם והסובר שדי בלחם ומים ואין צורך בחלב דווקא. הוא שנא חלב. היה לו פשוט חלב בשפע. הוא תעב את החלב. והגבינה והשמנת סמל הבורגנות של דודו גילמן שאליו היו מביאים, בעיקר הוא היה מביא בצעירותו חמאה חבוצה ושמנת ושאר מטעמי חלב ובית. קלרה דודתו היתה מקפידה תמיד שיקנח כהלכה את נעליו בהיכנסו לביתה, פן יטנף מרבדיה. בתמורה היה מקבל קמח. לא ביד רחבה.

עסקי החליפין של קמח וחלב הזכירו אותה בלילה שהגישו ליצחק העיוור בניו יעקב ועשיו. איזה שמץ רמייה היה תחוב בזה. וכי מה עושים אלה שאין להם מה להחליף. למשל כמונו? מה נחליף אנו? ספרים שהביא אבינו מן הגולה? אנציקלופדיה שלמה מוזהבת בעלת כרכי עור עבים? זאת לא נחשבה סחורה.

אבל בינתיים עדיין הסבנו לשולחן והתבוננו בידי המגיש והמגישה, הם בעלי החווה העירונית ודימינו לראות על ידיהם רגבי אדמה אדומה. והיא זבה רקב שמן. אפילו עצי ההדר המעטים שבחצר נראו כאן פראים וריחם גס כאילו היו פרדס שלם.

באמת, עדיין לא היה להם ריח ועוד לא באה עת האביב. אולם אנשים ציפו לריחם הצפוי כמצפים לתאווה סמויה. אך לא בהחבא אלא ברשות. שכן הריח חוקי, ישראלי, עצם מעצמות התחייה. ריח ההדרים היה פספורט, דרכון להפליג בו להתפרעות החושים, לקטנים ולגדולים. להתפרעות החושים המותרת. הלגיטימית. ילדים יכלו לתלות בהם אהבה מקווה, מרעישה, פותחת. ראשונה. וזקנים, אחרונה, מפתיעה, נואשת. סוגרת.

אבל הריח המקווה שלא היה כמו המון החלב שלא שפע, כמו המון הקמח שלא נטחן, היה בבחינת צפייה מותרת לבאות, לפושעים מועדים וכביכול שומרי-מוסר שנתפקרו. מפני שכאן בארץ היה מותר להשתעשע אפילו בהתפרקות כל שהיא של מוסר-כליות סמוי. סחיבה היתה לקיחה. העלמה היתה מבוכה. סתר היה הצנע-לכת. וספרים מוחלפים ומועברים, ומוחזרים ונלקחים היו הסוואות לכל מיני כוונות ודברים.

באותה חצר באותה שעה הגיתי בעצי-ההדר שעדיין לא פרחו. רציתי לזכותם בחלבי היקר לי, כדי שיקדימו לפרוח. להתיז בהם חלב פרות לבן כדי שיתנוצצו בלילה בלובנם במוהלם הלבן כמוהל הקקטוס מרובה הקנים הירוקים. מוהל לבן כחלב. כי אף בעורקי צמחים זורם לפרקים חלב לבן ודביק. בלא ריח. קר. דם לבן ותו לא.

כבר דימיתי לחוש בעורקי דם לבן כדם הצמח הירוק מרובה הקנים. עורקים לבנים כמו אצל חולבי-הפרות האמיתיים. להם דם לבן ולנו אדום. מפני שאנחנו לא, אנחנו לא בעלי פרות. אנחנו רק בעלי בגדים-לחליבת-פרות. אנחנו מדומים. הם אמיתיים. מה יהיה על הפרות של רפאלוביץ כשהוא ואשתו ימותו ובנם ילך אל עולם המהפכה לתקן עולם?

ואז פרץ הוויכוח הפוליטי עם הבן. בעוד אני מזילה בעורקי דם לבן וחם שמעתי קריאות: “המתחברים אל צוררינו”, “המזנבים בנו”, “הזונחים אותנו ואת מפעל-התחייה ויורדים אל ירכתי צפון ושלג”. ובן החוואי מתיז ים של זיקוקין די נור: “קלריקליזם”, “אופיום”. “נחשלות”. “אימפריאליזם”. “אחווה”. “אחוות העמים”.

תמיד הייתי רגישה למלה אחווה, אולי משום שלא היה לי אח. הוא מת עלי בקטנותו בהיותו בן שבוע ימים בלבד. אחווה היא, אמנם, נקבה, אבל נראתה לי בדמות אח קטן ומסכן.

אותה שעה שאנו היינו מצרים על אחינו שאיננו, היו הורינו טוענים שהחלב המשובח מחמיץ בקרביהם מעוצר צרה ויגון לשמע דברי הבלע המוֹפ"סיים. וכי “ההמונים הנבערים” שלנו אינם סובלים כלל אלא להפך מתקדמים עמנו הפלא ופלא.

הפלא-א-א- ופלא ו-פ-ל-א זמרר מישהו. כי המלה פלא היתה אחת המלים האהובות ביותר על משוררי הזמן. מלה קצרה. אלמונית. שפשרה עלום. נוחה. נוח להחרז עם כלא, ודבוקה לפלאים כמו חסיד לרבו.

הפרות בעטו ברפת. ירח של שלהי החורף עלה פתאום מעל לחווה הקרובה לעיר והאיר את חוות-הפועלות הסמוכה, שבה נאנקו על משכבן בתולות שעמלו קשה ביום ולא רקדו בלילה.

“הבחורות שקטות”, אמר החוואי, נהנה מהמלה החדשה בחורות “של ביאליק”, אמר. והתרפק בפיו על המלה החדשה, בחורה, כמי שמתרפק על המלה אצעדה. כי היתה עוד דוקרנית, מגושמה, גדולה, שמנה, כעשויה כלונסאות במקום רגליים.

“יפות, יפות?” שאל גילמן שלא היה שווה-נפש לכגון דא.

“מכוערות”, אמר רפאלוביץ. “היפות והענוגות נותרו שם. נחטפו. כל הלאות עלו, הרחלות נותרו”.

היום היו אומרים “העייפות” הגיעו.

העייפות והיגע-החקלאי פשטו מחוות-הפועלות והגיעו אלינו בשכבה סמיכה. מייד נפלה על כולנו חשרה כבדה של יגע זר, נכרי, גויי, כגוי של שלום-עליכם.

מישהו רצה לבדר את דעתנו ולשלם למארח כגמולו ופצח בשיר של קינוח דשנו של שולחן. זה מלמל “יפים-הלילות” וזה השיב ברוסית של “לילות עגומים” וזה שקע ביה-בה-בם וכל מיני מנגינות שמבקשים ליהדן ולשבצן במלים עבריות, הדהדו סביבנו כממזרים גויים חובשי כיפות.

לבסוף קנחו בחזנות. והכול נשתתקו. והאחד היה מזמר בסלסוליו שלו בלבד. והיו ממלמלים: זאת ממש דוֹינה רומנית. אופרה איטלקית. ומכל-מקום-לקחו-ונטלו-במלא-היד.

עצב היגע-החקלאי רבץ על רפאלוביץ וביתו ביובש של אדמה צחיחה. ועל המתעתדים כל ימיהם להיות חקלאים וחולבי-פרות בלחות מגרה של מעלי גירה.

החלב נרדם בעורקינו הזעירים. היינו קטנים. וקלטנו כל מיני מלים של מבוגרים. קיבלנו לפתע ראשים זקנים. מלאים זכרונות-של-זקנים שלא פסקו להשמיעם באוזנינו, זכרונות על ארץ אחרת. לא נתנו לנו לראות כלל את הארץ הזאת. על כל עץ ועל כל גבעה רעננה צמחו שבלולי זכרונותיהם-הגלותיים. העומס היה כביר. נרדמנו ביגיעה רבה על השולחן המהוקצע לפני ספל החלב הריק.

מישהו העלה זכרונות על זבדה וחמאה-חבוצה-בעלי-חסה מובאת בידי גויה למכירה. ביקשנו את נפשנו למות. רצינו זכרונות משלנו. פרטיים. עכשוויים. מקומיים. משל עצמנו. שגם לנו יקרה משהו. שנסלסל סלסולים משלנו במנגינותינו. שמנגינותינו לא תהיינה משם. מובאות הישר משם ומתורגמות. וביקשנו לדבר עברית פשוטה, לא מדויקת. מקוצרת. פגומה. חסרת קצוות. חסרת אותיות. צולעת. מומית. לא מתוך ספרים או שירים. מתוך מה שקורה לנו. ובלי משפטים סדורים. ובלי דגש וקמץ-קטן והדגשת הח' והע' הה' וההבדל שבין הת' והט' הלקוחים מהלשון-האחות, הערבית.

לא רצינו לדבר כמו ז. ווילנאי על ידיעת-הארץ. כמו, כמו איתמר בן-אבי בלהטי המצאת הלשון. ולא כמו יצחק אפשטיין בירושלים. ולא כמו הדקדקן פפר. ולא כמומחי הערבית למיניהם. לא כמו לובראני ולא כמו קריין התנ"ך. לא כמו המורה לגיאוגרפיה המשוגע לת' ולט' ולא כמו בן-יהודה. תרגומי טריווש מרוסית בהוצאת שטיבל עם בתי-הידיים לא בייתו את העברית אלא ניכרוה בספרים ובסיפורים.

לקול החזנות השנואה נמנמנו כציפורים מעומדות. לא נתנו לישון בשקט. ניערו אותנו מחלום החלב החם ואמרו לנו במתק שפתיים “לא כל יום פורים” וכבר נגררים היינו על פני כל רחוב אלנבי בואך רחוב גאולה הביתה.

אף אחד לא חשב שרחוב גאולה הוא גאולה של ממש אלא שבאותו הערב באה, אמנם, הגאולה בדמות השיבה הביתה.

בחלומי שעטו המון פרות באחו. כולם הלכו לאיזה מקום ואותי לא לקחו. קיפוח ישן כיסס בי כאילו הייתי זקנה קנטרנית ולא ילדה קטנה. הפרות שעטו בתמרות אבק כיציאת מצרים. כל בני ישראל היו מאיצים בהן להתקדם. אל המחר. אל העתיד. אל הגאולה. אל התחייה. אל השיבה. האור. האור-לגויים. ההתנערות. ההתפעמות. המגן והמאבק הצמוד והרצוף. הפרות דהרו כגמלי המדבר קלי הרגליים. כבכרות ואיילות רצות. כגמל-יריד-המזרח. על כל פרה רכב גמל עשוי מעץ זית. פשוט לא היה לו כוח ללכת ברגליו הוא. ובקסתות הדיו שבדבשות גמלי העץ בעבע במקום דיו חלב חם, לוהט. ומי שהוא נשא דבריו ואמר: שאילו טבלו ראשי המדברים עטיהם בחלב במקום בדיו היו מקרבים את הגאולה. פלא שבכל הדהרה המדברית הזו לא נשפך החלב החם מקסתות הגמלים. הפרות הדוהרות הן שסיפקו את החלב לקסתות. בקילוח גדול וחם וניתז. כל המדבר היה מוצף חלב כתוב בקסתות. באתים. געיית הפרות התערבה עם קול המואדזין, שעלה בלילה מיפו הסמוכה. עדרי בקר כאלה היו אולי רק ללבן הארמי.

לא עברו ימים רבים ושמענו שנורו יריות על רפתו של רפאלוביץ. שתיים מפרותיו נהרגו ושתיים נפצעו והובאו אף הן לבית המטבחיים. מאז לא רציתי לראות עיתון. למה דווקא הפרות של רפאלוביץ? אלה שלנו. היו ימים של מאורעות ואיש לא שאל שאלות כאלה. אבל למה דווקא ארבע הפרות המסכנות הללו? ודווקא עליהן נתכו היריות מאבו כביר.

אומרים שמרוב צער על בעירו לא האריך ימים. מה קרה לחוותו?

לימים ואחרי שנים עברתי במקום. רחקתי מהכנסייה, שוטטתי בדרך בוצית וראיתי שהקימו שם על אדמתו של רפאלוביץ אצטדיון למשחקי שבת בלבד. ריח הפרות נספג באדמה כלא היה. חוות הפועלות נתרוקנה אף היא מאין יושב. ההדרים נעקרו. בנו של בעל-החווה עקר לארץ צפונית נכרייה, נתענה שם ושב ועלה כעבור שנים נבוך ונדכא, והתיישב בשיכון סמוך בדיוטה עליונה הנשקפת על פני האיצטדיון. תמורת ירושתו קיבל שתי דירות חינם. מדי יום ביומו הוא משקיף על האיצטדיון הרועם במקום שנהמו פרות בית אבותיו. בתוך שאגת הקהל המעודד את השחקנים הוא מדמה לשמוע געיות הפרות דלות-המראה של בית אבותיו. התמהוני שומע קולות: מו, מו, מו, יש ועיניו מתערפלות והוא רואה משטח אחד לבן במקום משטח הראשים ההומה מסביב. בבית-הקברות המוסלמי ממול פורחים פרחים לבנים. השטח גדור כהלכה. בגדר רמה כחומה. ועל האיצטדיון מתנוסס שלט זעיר: “הוקם הודות לקרן על שם פרץ מילקמן”.

מה הפלא שאני פורצת בצחוק למראה השלט המעיד כמאה עדים על פרות וחלב וחליבה לשעבר. רפאלי הבן מתבונן בהמונים באיצטדיון המריעים לנבחרות ואומר: “מה הפלא! נאבקים ביניהם על אדמת החלב והלחם הטוב ויש להם כוח במתניהם. אני לא ראיתי חלב בירכתי צפון שנים רבות”.

נכדי גילמן הטוענים שסבם נתן הלוואה של מאה ל"י, סכום עצום באותם הימים לגיסו, החוואי רפאלוביץ, כדי לחלצו ממצוקתו ועד היום לא נפרעה ויש להם נחלה במקום, זכו בכרטיסי חינם לאיצטדיון בכל שבת למשך כל ימי חייהם.

ומה הפלא שכולנו שומעים שם בדמנו געיית פרות בועטות, לחות, ורוק של בעל-חיים וחמדת חלב שרוף. ובכל שעה ששרים השיר ארץ זבת חלב ודבש אני טועמת טעמו של חלב החווה ברחוב אלנבי. כי כל אדם יש לו חלב אחד. לחם אחד. יין אחד. על הלחם בפעם אחרת. על היין בפעם אחרת. ועל החלב – –

---

לא פעם אני מוצאת עצמי מרחרחת את איצטדיון ותרה אחר ריחו מאז. ואפילו הכדור המתגלגל וחובט באדמת החווה נושא עמו געיות של ילדות. ואף וכחנות המלים, המלים של אנחנו והם, מכאן ועד קצה העולם, נותרה. ואינני יודעת מדוע טוענים שאדמות החווה נמכרו למקווה-ישראל לאחר מות החוואי. והוחזרה אדמת פרות לפרות ואדמת הפרט לכלל. הרי היו לאיצטדיון הומה כזירת קרב מהמה. ובזכות החלב הטוב מנצחים המנצחים.

כשרק נכנסו לגור באותה דירה בדיוטה תחתונה מול דירתנו בבית הסמוך שבדיוטה ב', זכו לכינוי הייקים המזמרים, אף שהאשה לא נצטיירה כאשה ייקית שמנמנה עגלגלה, או דקה גרוּמה, אלא היתה אשה שחורת שיער ארוך וגולש לה על גבה עד עכוּזה כמעט, והשם אלכסנדרה שיווה לגזרתה הדקה והגבוהה הדרת-מלכות קדומה. אישה היה שמנמן, טוב-לב, חייכן, מזכיר איגוד מוניות פרטי, והיה צוחק לעת ערב בשובו הביתה ב“חו, חו, כו, כו, כו” מחלחל כזה המסתיים בשריקה, ויפה היה לו לסחור בשוק ולהכריז על מרכולתו בקולו הרם היוצא מחיכו הרחב, שהוא מצרו בכוונה וצוחק “חו, חו, חו” ולא “חה חה חה”.

כשהיה נשאר בבית בערב-קיץ, לבוש גופייה לבנה וצחה, היו הנמשים על גבו, על כתפיו ועל חזהו דומים לפטריות מיובשות מעורבות בכוסמת.

איש לא היה שם-לב אליהם במיוחד, לולא יום השישי, נכון יותר ערב שבת. אחר פת-ערב של שבת היה מתחולל שינוי נועז במרפסתם רחבת-הידיים של הללו, המפולשת משתי רוחותיה, ורק מעברה האחד היא צמודה לחדר, ומעברה השני לאכסדרה צרה ולמטבח.

מרת אלכסנדרה היתה מהלכת לבושה בחלוק אדום של קטיפה ששרווליו מכווצים, משל היתה המלכה אליזבת הראשונה. שערה הכחול מכה גלים וברקים על גב הקטיפה, כאילו היה זה הים האדום. הריקמה הלבנה על אצילי ידיה, הם שרוולי החלוק, היתה דומה לאלמוגים לבנים. והיא מהלכת במרפסתה ופורשת יריעות בד צבעוניות. שטיחים בפסים אדומים, כתומים, חומים ושחורים, והופכת עד מהרה את מרפסתה המרובעת לאדמת ספרד, משחירה, מאדימה, שחומה, תרוּגה, מעלות ומורדות שהשטיחים מכסים על כל פגימות הספות הישנות, המושבים הרבים, הארגזים, השרפרפים, השולחנות הקטנים, הכרים והאדנים.

אותה שעה היה אישה הגוץ, החייכן והעליז מנסה קולו ברמה. מעלה ומוריד, ומוריד כל-כך כבס היורד בקולו לשאול תחתיות, כאשמדאי בכבודו ובעצמו.

ויש והיה מנסה להיות טנור, ומחנחן קולו בנעימות מתוקה ומקציפה, כביכול קולוראטורות של סופּראן, הנאטמות בבת-אחת וחסרות קול לחלוטין. כל אותם נסיונות שלא היו עולים בידו היה מסיים בצחוק מחלחל, ממושך, מדרדר, נוקב, יורד לכל השוניות, המכתשים, הגאיות והתהומות הבלתי נראים לעין.

עד מהרה נתברר, שמרת אלכסנדרה בונה את ארץ ספרד במרפסתה. קולב מעילים וכובעים נייד עשוי עץ כוסה במפה ירוקה והיה לעץ זית. על השולחן פרשה מעיל חום מרוקם בירוק והיה לשדה ואחוּ. רדיד הצמר השחור-לבן היה לפרה רועה באחו ומעילו השחור של בעלה מר כצנשטיין נהפך לשור משתולל רכוב על מסעד של כורסה.

מרת אלכסנדרה רצתה לבנות במרפסתה צוקים וסלעים, וכל אותם ניירות חומים שתלתה על מטאטאים מעומדים שיוו למרפסת לא מראה נוף צוקים וסלעים, אלא אנדרלמוסיה של משולשים חומים נטויים על סלעים כתומים-בהירים עשויים מסוודרים מגולגלים לערמות קטנות.

מה הולך שם? תמהנו, ניצבים בחלון דירתנו מנגד, צופים בנעשה מלמעלה. זה מחסן של אלטע זאכן או בית ממכר עתיקות?

מה פתאום מריקה מרת אלכסנדרה את כל יקרות ביתה וארונותיה, ותוך כדי כך מפזמת אותה מנגינה ממש שהיא מנגנת תדיר בתקליט והקרויה “כרמן”.

כשכוסתה כל המרפסת רחבת הידיים בכל מיני מעטים וכיסויים בשלל גוני אדמה ונוף, התחילו להתכנס הקרואים, וכל אחד מביא עמו “שמאטעס” מביתו. כובעי סומבררו שחורים מפורים שעבר. אפודות קטיפה אדומות וקצרות. מכנסי משי שחורים תחובים בגרביים לבנים של נשים על רגלי הגברים. שאבּריות מנחושת משוק ירושלים. “מה זה פה, שוק אמהות עובדות?” שאל שכננו יהונתן, “או פורים קטן?”

אבל היה זה ליל קיץ חם, של חודש אב, איך הם יכלו ללבוש את כל הדברים הללו ולא למות מחום? לא ידענו אז, בילדותנו, מה פירוש “להט אמנות ותשוקת ההבעה הארטיסטית”, כמו שאמר אביו של יהונתן, שעלה אף הוא בעקבות בנו הקטן אל דירתנו למעלה, כדי לחזות במראה מהיציע.

קציעה אחותי התעקשה לקרוא לו “אדון יהונתן”, כאילו היה זה שם משפחתו, ולא מר חנוביץ. “אדון יהונתן אבא שלו”, אמרה, “מה זה יכול להיות שם למטה? מקריבים קרבנות למולך, או בנות ציון רוקדות בכרמים?” היא למדה אותו בוקר תנ"כ בבית-הספר. כי מרת אלכסנדרה הופיעה לפתע לבושה חולצה לבנה מכווצת שרוולים, אפודת קטיפה סגולה ושמלנית שחורה ומתנפנפת, וקציעה חשבה שהיא הולכת לרקד בכרמים כדי להיחטף.

“יהיה קשה לחטוף אותה”, הירהר יהונתן הקטן בקול רם. “היא גדולה-ענקית ואני לא יודע איך יסחבו אותה, את כל האלכסנדרה עם השערות הארוכות שלה שעשתה מזה צמות שחורות סביב ראשה כמו חלה קלועה לשבת-הגדול”.

ובאמת, על ראשה של אלכסנדרה השתרגו צמות קלועות מעונבות כאופניים על אוזניה וחוזרות ונערמות על עורפה ועל קודקודה ומסתיימות בזוג פאות-שיער פרועות לשתי רוחות ראשה.

היא החזיקה בידה מניפה ונפנפה בה לעבר פניה וחזה בפזיזות כה מסחררת עד כי היה חשש שלפתע יתפרק משהו: האשה עצמה, המניפה, או הנוף שהיא מתרוצצת על פניו בטפיפת-עקבים רמה.

ואז התחיל התקליט לנגן את הפתיחה, ולאחר מכן פצחו הנאספים בשיר. כל אחד בתורו הוא וכולם ביחד.

מרת שפיגל מדיוטה ב' שמעליהם, שלא יכלה לראות דבר אלא בניחוש בלבד ושמעה אך צלילים, פסקה מייד: “מציגים את ‘כּאַרמן’. אופרה. הוי השכנים האלה יודעים להתהולל”.

ואז נפרשו הסדינים על פתחי המרפסת הגדולה ולא ראינו עוד דבר, ורק שמענו. ניצבנו בעיניים מסונוורות לעומת הסדינים הצחים שפלטו לעברנו צלילים שונים, שירת גברים ונשים, ותקליט, ומקהלה וקולות חבטה, וחיקוי לצהלות סוסים וחמורים.

“זה המבריחים”, אמר מישהו מהמבוגרים.

ואז שמעתי את קולה שלה, של מרת אלכסנדרה. הקול היחיד שהכרתי. מאחר שלא ראיתיה פנים, מחמת הסדין הלבן החוצץ בינינו, היה לקולה מסתורין, כקול העולה מתחת לתכריך. תכריך לבן. אבל בעליצות קולה הדובר פעמונים-כבדים התחבט איזה צער נסתר שלא ידעתי לפענחו. אולי צער אין-קהל, אין-שומעים, אין-ציבור, אין-מחיאות-כפיים. אין-צפייה-לתשואות. אין-ביקורת. אין-הערכה. אין-הערצה. צער המשתתפים בעצמם בלא לשתף אחרים. צער הפיכת חבריה-למשחק לקהלה-להנאה. הצער המתחבט הזה, הצפון בקולה שמתחת לסדין הלבן, היה כעולה מאוב. כצל לקול המרנן כביכול בלא דאגה ובלא שמץ של חרטה.

זה כמובן הסברי היום, אולם באותם הימים פשפשתי בקול כעיוור מסונוור וחיפשתי את צלו האפור, הכהה, הדק, הצנום, השטוח על הארץ, שאינו נשמע, אבל הקיים והוודאי, שצערו שטוח דק ומצומצם כמחבת שטוחה על אש קרה.

כיוון שכל הצבעוניות נעלמה מן העיניים, נותרו רק צלליות על הסדין הלבן וקולות המדברים גם בתנועות, ולא בקול בלבד. ואז גיליתי גם את התנועה בקול. את הנענועים הסמויים שבו. את תחתית תהומו של הקול הרונן למעלה.

יהונתן שהיה מדוכא מפני שאין רואים דבר אלא שומעים בלבד אמר משהו באותו עניין: “אלכסנדרה זאת הגדולה שרה בשני קולות כמו מקהלה”.

“מה פתאום בשני קולות?” אמר אביו, אדון יהונתן, כפי שקראה לו קציעה אחותי. “כשהיא רוצה היא עולה, וכשהיא רוצה היא יורדת. וכשהיא רוצה היא עולה ויורדת בשני קולות”. הבין משהו יהונתן, “כמו ליצן שצוחק ובוכה ביחד”.

על מה אלכסנדרה הגדולה בוכה כשהיא צוחקת ושמח לה כל-כך שהיא שרה? אולי בעלה נוסע בדרכים מסוכנות במאורעות והיא מפחדת מערבים? אולי מפני שהיא משועממת. את פיהוקיה שומעים בכל רחוב החול. אולי יש לה איזו מחלה שהיא שוכבת תמיד על הספה במרפסת וישנה או משימה עצמה ישנה?

אדון יהונתן חשב אחרת: לכצנשטיין יש קול לא רע לגמרי, אמר, וגם לאלכדנדרה זאת הגדולה יש קול ראוי להישמע. אולי זה המקשר ביניהם, הקולות הנעימים האלה".

“לא פלא שהם כל כך אופראטיביים”, אמרה מרת שפיגל מלמעלה.

“אופראייים”, תיקן מר יהונתן.

“כלומר, אופרטיים”, אמרה מרת שפיגל בהתנצלות.

“אופראיים”, עמד מר יהונתן על שלו.

“אם כבר מציגים אופרה במרפסת שלהם הפתוחה לא היו צריכים להסתיר את מראה העיניים בסדינים לבנים וצחים כאלה. קודם-כול הסדינים מתלכלכים”, אמרצה מרת שפיגל. “ושנית, הלובן הזה מחליא. ממית”.

מה איכפת לה? בין כה וכה היא לא רואה כלום.

“כמו בית-חולים לבן”, אמר יהונתן בינו לבינו כמעט.

“כמו סרבלו של רופא, אחות, מלאך בהצגה בבית הספר”.

פתאום כאילו האזין מישהו לדברינו, נשמעה הקריאה בהפסקה שבין מערכה למערכה: “חם! אולי נפתח מעט את מסכי המרפסת ונשאף אוויר צח”.

הסדינים הועפו לצדדים. היתה הפוגה. השחקנים הלבושים שלל צבעים, ישבו לנוח. שתו קפה עם “קוּכן”, היא עוגת-הצימוקים-והתפוחים, וריח צמיגותה השרופה, הריחנית כצפורן פשט בחלל שבין שני הבתים שחצץ בינינו לבינם, עד שראיתי בהם כמעט פועלים נופשים בבנין בהפסקה בעבודה ומיטיבים לבם במאכל ובמשקה.

חשבתי שיפה לאנשים אלה בהצגתם. אצלנו רק משחקים בשאח או מתווכחים על פוליטיקה בקולי-קולות. לעתים משחקים בדומינו. אבל להציג הצגות שלמות, ועוד אופרה על אדמת ספרד?

“אופרה צרפתית”, אמר אדון יהונתן. “זה לא ספרדית. זה רק הרקע”.

כך ראיתי בפעם הראשונה את אדמת ספרד על מרפסתה המרובעת של מרת אלכסנדרה הגדולה.

כשסיימו לשתות ולאכול, ואף מר כצנשטיין ומרת אלכסנדרה היטיבו את לבם בקפה וב“קוכן”, קרה דבר מוזר מאוד.

מרת אלכסנדרה התחילה למרר בבכי.

“אולי היא בוכה מפני שהיא צריכה למות”, אמר אדון יהונתן. “כמו בכל אופרה הגונה המכבדת את עצמה מוכרחים הגיבורים למות בתוך המשחק. אין ברירה. ואחר-כך לקום ולהחוות קידה לקהל”.

כל מיני ממחטות צבעוניות, אדומות ושחורות וסגולות וורודות וירוקות, כנראה, כמנהג ספרד, הוגשו לאלכסנדרה הגדולה כדי שתמחה עפעפיה מבכי ועיניה מדמעה. אבל מעיין הדמעות לא דלל. הדבר התרחש לא בהצגה אלא בהפסקה. ואז למדתי לדעת שגם להפסקות יש ערך תיאטראלי רב. אולי יותר מאשר להצגה עצמה. וכי זאת מעין הצגה אמיתית-לא-אמיתית, בתוך הצגה אמיתית בדיונית לא-אמיתית, מדומה.

“הבכי הזה לא מוצא חן בעיני”, אמרה מרת שפיגל לאחר שהוסטו המסכים הלבנים, וכל המראה הצבעוני של מלכות ספרד נתגלה לרגליה, ושמץ אף לעיניה והיא מרכינה עצמה.

“אני לא חושבת שצריך לבכות בנוכחות אורחים, אלא אם ההצגה תובעת זאת. או שהיא, אלכסנדרה, רגשנית מדי, עד לזרא, או שעצוב לה על הלב. גם אז לא ממררים בבכי בנוכחות כל קהל האורחים-השחקנים האלה שבאו לבלות ערב תרבותי של ליל שבת”, טענה. המלה “תרבות” היתה אהובה מאוד על מרת שפיגל. לא היה מעשה גדול בעיניה מערב-תרבותי-קולטוראלי נאות.

“גם אם הפילה שוב לפני חצי-שנה היא לא צריכה למרר בבכי כמו ילדה מפונקת”, פסקה מרת שפיגל. “זה בכלל לא תרבותי מצדה, ורחוק מאוד מלהיות מעשה של אדם שהביא עמו קולטורה אירופית מובהקת”.

מיד ראינו שכמה גבירות לבושות שמלניות שחורות מכווצות, עם מניפות בידיהן, שביסי תחרה שחורים בראשיהן והמון אלמוגים על צוואריהן הוליכו את מרת אלכסנדרה הגדולה מן המרפסת אל החדר פנימה, כדי להשכיבה שם ולהרגיעה לקראת המערכה הבאה.

משם עלו עד מהרה צעקות קטועות: אני לא רוצה, אני בהחלט לא רוצה שהוא יתן את הטנור. פעם אחת, כן פעם אחת, אני רוצה מישהו אחר. ודי.

כאלה היו הצעקות העולות מן החדר, וכלל לא צעקות של אופרה מן המשמרת הקלאסית המובהקת. בכל אופן לא על-פי ביזה.

“זה היה בעצם יהודי”, אמר אדון יהונתן. “מלחין יהודי, כלומר, ממוצא יהודי בצרפת. לכן אולי הוא חביב כל-כך על הקהל שלנו. אני הייתי חושב שהייקים האלה יציגו את ואגנר. איזה ברונהילדה פראית בתוך משהו. או מייסטרזינגר, או אני יודע מה עוד מן הניבלונגן”.

מרת שפיגל העיפה בו מבט משונה. כאילו נתערבבו עליו כל המעשים והמושגים, ואמרה:

“אני כבר הייתי מעדיפה, ואני חושבת לנכון מצדם להציג איזה שמשון ודלילה לסן-סאנס, צרפתי גם הוא וגוי, אבל על נושא יהודי לפחות, כיאות וכמותאם לארץ הזאת”.

“זה חסר לי”, אמר יהונתן “פלשתים עליך ישראל. כמו לשבת בכיתה ולשנן פרק בתנ”ך. נמאס לי הספחת הזאת שמשון עם החידות המחורבנות שלו. חידה אחת יצאה לי הפוך במבחן האחרון: מה מתוק מארי ומה עז מדבש?"

“ארץ פלשתים עם מקדש פלשתי קצת קשה להציג”, אמר מר יהונתן והעיף מבט של בוז במרפסת הגדולה של השכנים למטה.

אמי הגישה אף היא תקרובת. לנו, הצופים מלמעלה: תה עם בלינצ’יס של לימון ממותק ומבושל בסוכר. מעדן איסטניסי באותם הימים.

הלימון המסוכר בא לפינו כמרמלדה מעודנה. תמיד חשבתי על מעיינות קרים בצוק סלע, באוכלי מעדן זה.

צעקותיה של מרת אלכסנדרה הגדולה מנבכי החדר לא פסקו.

“אני לא רוצה, בשום פנים ואופן. לא, לא, לא. עכשיו שישחק מישהו אחר. יש כאן עוד זמרים חוץ ממנו”.

למי היא מתכוונת וצועקת כל-כך?

“כך היא יכולה להרשות לעצמה לצעוק רק על בעלה”. פסקה מרת שפיגל מלמעלה. היא סעדה לבה בכוס מיץ ותופין דבש. משום מה היו לה כפפות שחורות סרוגות כתחרים מחוררים על ידיה. בתופין נעצה מזלג, והכפפות השחורות האוחזות בכוס המיץ ובמזלג תאמו אולי את ארץ ספרד למטה או את אנינותה של מרת שפיגל האלגאנטית.

“אולי יש לה חארארה או אקזמה על הידיים!” אמר יהונתן.

“ש, ש, ש, ש,” השתיקו אדון יהונתן. “היא כבר מזמן בארץ וכבר עברה לה החארארה”.

“אבל הגיעו לה אורחים-עולים מחו”ל וודאי יש לה מהם חארארה", עמד יהונתן על שלו.

ואז פרצו הצעקות בקולה הצלול של מרת אלכסנדרה, הפעם קול אחד בלבד, בלי צל ובלי תוספת, ובוודאות ברורה ומוחצת: “לא, לא, לא. בשום אופן לא. אמרתי ודי!”

ראיתי פתאום את מר כצנשטיין משיל מעל עצמו בהחלטיות את מלבושי הדון הספרדי, כובע הסומבררו השחור, הקפטן העשוי קטיפה ירוקה ומתבונן במכנסיו השחורים במבט תוהה כאינו יודע מה יעשה בהם לעיני הקרואים המשתאים.

“אם הוא, אז אני לא!” צעקה אלכסנדרה הגדולה. “הוא אמר שאני מזייפת, אז אני לא. וזה בכלל לא זיוף. זה הבעה. זה רגש. זה לא זיוף. זה העמקה. זה אינטנסיביות של רגש. זה…”

אז גם הוא, מר כצנשטיין שמע משהו בקולה של אלכסנדרה הגדולה כשהיא שרה את כארמן? ואמר לה מה שאמר לה. מה בעצם אמר לה?

“בכלל לא תרבותי מצדו” אמרה מרת שפיגל, מנופפת בידה הנתונה בכפפה המחוררת השחורה, כנראה תחליף למניפות הנאות הנראות למטה במרפסת הפתוחה. “לא תרבותי להעיר הערות לזמרת, אפילו היא אשתך שלך. גם אם היא מזייפת והיא עושה כל-מיני דברים בקול שלה, קולה הוא! ואסור לו להתערב בינה ובין קולה. לגמרי לא אירופי מצדו. והוא מזכיר איגוד מוניות ובחו”ל היה סטודנט… ו…בכלל… איזה מסכנה אלכסנדרה הגדולה!"

“גם לשיר”, צעק אדון כצנשטיין “גם ללוות בפסנתר ועוד לשמור על הזיופים שלא יהיו, ‘באמת זה כבר יותר מדי’…”

“על איזה זיופים הוא בכלל מדבר”, תהה יהונתן, “את חושבת שהיא זייפה את חתימתו?”

“איזה סקאנדאל או שקאנדאל בלשונם, ובנוכחות קהל”, פיזם מר יהונתן.

“אולי זה מה שרצתה”, טענה מרת שפיגל. “שקאנדאל בנוכחות קהל. אולי היה חסר לה קהל?”

“זאת אשה חכמה וקולטורית”, אמרה אחותי קציעה, “דרכה על זנבו של החתול”.

לא ידענו מה קרה, אך לפתע הושלך הס. אלכסנדרה הגדולה יצאה מן החדר אל המרפסת, זקופת קומה ותמימה למעלה בפניה, כמו ראש של ג’יראפה ענוגה. ממרומיה לא ראתה כלל את הנעשה למטה. היא יכלה לתחוב את ראשה לבינות הסדין והחבל המתוח למעלה כדי לפרשו על פתח המרפסת הנרחב. תמימות הג’יראפה לא גלשה מפניה כל אותה עת. היא היתה פשוט למעלה-מן-הכול. אפילו ירכיה קרסו מאוד בעכוזה כלפי מטה כירכיה של הג’יראפה, וחזה, הזקוף תדיר כענני-גשם נמוכים נשמט מעט כחזה הג’יראפה הצנועה והחסודה.

לא ידענו מה אירע לאלכסנדרה הגדולה, מפני שאף פעם לא ידענו מה חושבות הגי’ראפות כאשר הן מביטות מלמעלה כאילו הטיל אותן מישהו למעלה במקרה ואין הן יודעות מה הן בעצם עושות שם למעלה, מעבר לכלובן הרם והנישא.

באותו הרגע קשה היה לקרוא לה אלכסנדרה הגדולה, היא היתה סמל הענווה, צנועה, נמוכת-רוח וכל חוסנה המאיים, כחוסנם ועזותם של יצורים נמוכים, גוצים, מתנשאים, מתנפחים על גחונם, לא היה לה עוד. היתה לה צמחוניותו של הפיל השומט חדקו ארצה.

פישפשנו בעינינו בכל המרפסת לראות מה מקור תום נעורים נבוך ומביך זה, עד שראינו שכצנשטיין יושב אל הפסנתר הנשקף מבעד לדלת החדר הפתוחה הוא לבוש כאחד האדם בישראל. גופייה לבנה ומכנסיים שחורים. ומישהו אחר מעלה בחפזון על גופו מקטורן שחור. ובמרפסת בתווך ניצב איש שלא ראינוהו כלל או שמא נכנס זה עתה. גוץ המגיע בקושי למתניו של כצנשטיין. על ראשו סומבררו שחור המליט את עיניו כליל כשולי קדרה שחורה ומפוחמה. שפם שחור שהדביק על שפתו העליונה הזדקר לצדדין ונשמט ארצה כשתי ידיות כד-השמן המפורסם (ש“מעעעצמו הוא מתמלא”), סנטרו המחודד ביצבץ מתחת לסומבררו כסנטרו של אַיל עקשן ונוגה. אנפילאות לבנות היו תחובות במכנסיו השחורים כעשן שריפה לבן המשחיר בקצותיו. מתניית הקטיפה הכסופה היתה דומה לתבנית-אפייה של עוגות מוכנות. מכווצה בקצותיה, מרובעה, מלבנית והעוגה עולה פה ושם על גדותיה.

“איזו פארסה”, אמר אדון יהונתן, “זה דון ספרדי, זה? זה קאוואס, זה, זה שוער של מלון מדרגה רביעית. זה מבריח זה? נועז ואלים, זה? זה ספרדי זועם ולוחם-שוורים זה? זה טוריאדור זה? הלא זה סנשו פנשה, או גיבור של מנדלי מוכר ספרים, בנימין או סתם מלך-הקבצנים. חסר לו זוג ציציות ופאות, שכבר יש לו, והוא רבי יודיל או איזה איש חבד. ולפני זה היא עומדת כשה עקוד?”

“מי? אלכסנדרה הגדולה?” הופתע יהונתן.

“אלכסנדרה…”, כבר לא יכולנו להגיד הגדולה, אם היא עומדת בפני הקטן הזה כמו כבשה עלובה. רצינו להגיד מצחינה אבל לא העזנו.

ואז קרה אותו פלא-פלאים. אלכסנדרה הגדולה, שמאסה כנראה במרומים החלולים שבחלל הריק והנישא שבו שכנה תדיר ונתנה מעייניה בנעשה בארץ מתחת, פצחה בשיר ושרה כשם שלא שרה מימיה. פשוט, במקום לשיר לשמים, שרה לארץ. בפעם הראשונה בחייה שרה לאדמה, לעצים, לחיות ולאדם למטה. לבתים, לילדים, לפטריות, לפרחים. לעשבים קטנים ולשיחים, ולא רק לעצים נישאים, לסתם רמשים וזוחלים, לחיות בית ובר. לגאיות, לעמקים, למכתשים ולגבעות נמוכות. לשבילים צנועים ולנקיקים. לא רק לצוקים. לחולות ולאדמת-החמרה השחורה. ללס האפור ולרותם הנמוך. לסנה שאינו בוער. לבוגונוויליה מטפסת ועלובה. לעשננים נמוכים: לערוגות-פרחים צנועות, לאגני אבן תחובים באדמה שפורח בהם גראניום בכל הצבעים. לחלמונית פורחת בעיתה לעת שלהי-הקיץ ותחילת החורף. לאדמונית פורחת בעיתה לעת שלהי-החורף ועל סף הקיץ. לסתם חסיל עלוב וכושן צנוע. לסתם יצורי-אדמה פשוטים שהיו קטנים, וצצו למרגלותיו של הדון החדש והגוץ שניצב לפניה.

כצנשטיין העיף בו מבט הממעיט בערכו ורמז לו בנענוע-מרפקים להתחיל בשיר. ואמנם פצח הטנור החדש בשיר. הוא הרקיע בקולו עד אמירי העצים ועד העננים והמטוסים והחללים ועד הירח שבשמים. ושם נעלם קולו כלא היה. חיפשנוהו על-פני הארץ ולא מצאנוהו.

חליל קולו דהר בשמים כראקטה או כטיל הנשלח לבדו ליעדו. פחדנו שהאיש עצמו ייעלם על כנפי-קולו ויימס בהוויה שלמעלה ולא יהיה עוד. ממש כלא היה.

אלכסנדרה הגדולה הזדקפה והתייחסה אליו בחומרה מהולה ביראת-כבוד. קולה שנספג באדמה וקולו שנעלם בשחקים הותירו סביבם חלל ריק, כאילו נהרס העולם כולו בשואה אטומית. רק חיידקים צנועים של קול ריחפו באין רואים בחלל שביניהם. הוא התבונן בעקבי-נעליה הגבוהים כמי שמתבונן במגדל פיזה. מה ראה בנבכי העקבים לא ידוע. יש אומרים, ראה שם אקוואריום. כי חיפש איזה ים סמוי להעגין בו את קולו המרחף למעלה, לטבלו בו, אלא שאלכסנדרה הגדולה כבר תפסה בקולה היא את כל הימים והאוקיינוסים ולא הניחה לשום צולל לחדור בהם. היא היתה הצוללנית הגדולה מכולם.

מרת שפיגל מלמעלה איבדה את נקודת האחיזה. היא נשאה עיניה למעלה בעקבות קולו וריחפה עמו בערפילים ובחלל שמעבר לעננים ואיבדה את הכרתה. היא טולטלה טלטלה כה גדלה עד שאומרים כי קרביה המו ככינורות, כמאמר המליצה. והיא דימתה כי היא ממליטה פתנים, שנהפכו לילדים חטופים שלא היו לה. הם נחטפו מעגלותיהם בפתח סופרמארקטים ובמקומם הניחו בעגלות-הילדים סמוואַרים קטנים ונוצצים. עטופים בחיתולים חד-פעמיים עשויים נייר. לאחר ימים ושנים כשהיתה זקנה מופלגת, אמרה שראתה את הנולד ואת העתיד, כשניבאה חיתולי נייר, חנויות כל-בו גדולות וחטיפות אלימות.

אומרים שמצאוה מוטלת ללא הכרה על רצפת ביתה בעלפון חושים מוזר. אלכסנדרה הגדולה, לעומתה, הלכה ונספגה באדמה תחתיה, ירדה מצולות אוקיינוסים וחיפשה שם קונכיות ענק מבהיקות, ורודות, ביתיות מכילות משהו חי ומתנועע. משהו מחופה ריר נוזלי ורטוב. מרת אלכסנדרה הגדולה חיטטה לשמע קולו בציפורניה באדמה וחיפשה מטמוני נרות-עתיקים שיאירו לה בשלהבת כלשהי בחושך. היא מצאה את בית-הבד, ששמנו או תירושו יבשו זה מכבר. מסרק עתיק שמצאה באדמה העבירה על שיער ראשה הארוך שנפרע בינתיים מצמותיה הקלועות, והמסרק העתיק שהיה מחודד משום מה יתר על המידה חתך בשיער ראשה עד כי ביצבצו טיפות-דם זעירות. הכאב נעם לה. ככל שקול הטנור המריא שחקים ירדה אלכסנדרה הגדולה למי התהום המלוחים באיזו באר עמוקה וחיפשה את השאול הדמיונית שהכול הושיבוה במעמקי האדמה ולא במרומי השמים. זה היה אַלט.

אנחנו הקטנים לא ידענו מה לעשות עם עצמנו לשמע הקולות השניים האלה. איש לא התרה בנו ולא אמר לנו שאפילו אופרה יכולה להיות דו-קרב בין שמים וארץ. בין שני קולות אדם כל-כך לא סימטריים. כל-כך לא מתאימים. שהקטן קולו רם ונישא והגדולה קולה יורד שאול תחתיות.

ואז עשתה אלכסנדרה הגדולה נסיון אחרון להיות גדולה. היא נשאה זרועותיה מעלה, עד כי נראו כשני קלשונות הננעצים בתקרה. אותו רגע חשבנו שהיא אלילה קדומה, אשתו של דגון אלוהי פלשתים, או אשת הבעל. הבעלה בכבודה ובעצמה או הדגונה בכבודה ובעצמה. על העשתורת קשה לדבר. פשוט לא נעים. ועוד לקרוא לו “העשתור”! נו, באמת. לא נעים. איזה מין עשתור זה, איזה? איש סתם עגל. ולא של זהב. תרפים תחובים במרדעת הגמל!

האשרה הגדולה היא אלכסנדרה, קיבלה פתאום תגבורת סמויה, אולי הרכיבה לו לאשר שלה גוף גולייתי ענק ושם למעלה שוררה לאיזו קסדת כסף סמויה ונוצצת שיר-ערש פעמוני!

“מה לזה ולכרמן?” שאלה קציעה בפתיעה גדולה.

“ש…ש…ש…ש…”השתיקוה.

כצנשטיין אשר על הפסנתר ידע בקושי איך ללוות את העניין הזה המתרחש למעלה. בובת הכסף הגדולה שהורכבה לטנור הקטן והקסדה הנוצצת והחלולה עמדו כפאטה מורגאנה בחללה של המרפסת. הוא רצה לצעוק שזה לא זה. שזה לא לפי התכנית ולא לפי הפארטיטורה ולא לפי התווים. כי נעשים כאן מעשים אשר לא ייעשו. וכי כרמן תמות מידיו, אם תרצה ואם לא תרצה. וכי סיפור הקנאה יתרחש ויהי מה. כמו בכל אופרה הראויה לשמה.

מרת שפיגל התעוררה למראה הקסדה הנוצצת בצליליה בחלל ושאלה: “דוד כבר נצח את גלית?”

“עוד לא”, אמר יהונתן הרועד מצחוק חבוי.

“דבורה וברק יוצאים למלחמה”, אמר אדון יהונתן.

ושוב היתה אלכסנדרה הגדולה כיאות. וכשנגמרה המערכה אמרו כולם שיש לה קול בריא. שהיא יכולה לעשות בו כחפצה. לרדת למעמקים ולעלות אפילו בקולוראטורות למרומים.

“רק הוא, אדונה, קצת סריסי”, אמר אדון יהונתן “הוא מציץ שם למעלה כמו אפרוח”. מרת שפיגל היסתה אותו ואמרה שזה בכלל לא נכון. זה עתה תלתה על ציוצו את מחרוזת פניניה והיא לא נפלה.

כשנדמו הקולות והיתה שוב הפסקה ואלכסנדרה הגדולה וכצנשטיין הגישו גלידה בפנכות-זכוכית מעובות-בסיס אמר מישהו שאין כאמנות לטיהור האווירה העכורה ומרירות-הנפש. אלכסנדרה הגדולה היתה שלווה ומפויסה כצוצלת דוגרת על ביציה.

הצוצל ישב על איזה שולחן מוגבה ובלע בוטנים קלויים בזה אחר זה. הוא סרב לאכול גלידה. כצנשטיין הציע לו ברנדי הוא סירב. חושב שמזיק לקולו.

רגליו, שלא הגיעו לקרקע והיו מיטלטלות קדימה ואחורה, הרגיזו את יהונתן: “לא יודע שאם יעשה כך ברגליים יהיה יתום וימותו לו אבא ואמא”.

“הוא כבר מזמן יתום משני הצדדים”, אמר אדון יהונתן, “יתום מושלם, מפני שהניח את זקניו בחו”ל".

אמונה-תפלה זו שאם מטלטלים רגליים קדימה ואחורה מתייתמים, הילכה עלינו אימים בילדותנו. פחדנו מפני תנועה זו פחד מוות. שערו בנפשכם, לסכן בזאת את חיי הורינו! אבל הגוץ לא פחד, והיה יושב על השולחן בולע בוטנים ומטלטל רגליו.

“אני לא מבינה אותו”, אמרה מרת שפיגל שניעורה מעלפונה, קמה מן הרצפה והיתה מפצחת גרעינים, “הלא הבוטנים מזיקים לקולו יותר מכל דבר אחר. גרונו יהיה ניחר לגמרי לגמרי. אני לא מבינה אותו. איזה איש של תרבות איננו יודע דבר כה פשוט”. אומרים שלא נתעלפה כלל אלא שהיתה מעמידה פנים כמתעלפת בהתרגש עליה לבה.

אינני יודעת כמה מערכות יש ב“כרמן”. את המערכה הבאה ראינו במלואה, כי שכחו לחפות שוב בסדינים על פתחי המרפסת. עייפות קיץ עזה ירדה עלינו. התנמנמנו כבחלום-ליל-קיץ ונהפכנו לפיות וליצורי-דמיון משונים.

כשנרדמתי על אדן החלון היתה אלכסנדרה הגדולה שפופה על פינכת הגלידה כעל מזבח. הגוץ היושב על השולחן התנשא כאלוהי ההודים. היו לו כמה וכמה ידיים שהעיפו בוטנים אל פיו. או אגוזי-המלך. עצי האגוז צמחו ממנו לגובה ונשאו את נרתיקי האגוזים הירוקים כלפי מעלה. אי-אפשר היה להגיע אליהם. כה גבוהים היו.

לא איכפת לי שהגוץ נהפך לעץ-אגוז רם קומה. איכפת לי שאלכסנדרה הגדולה לא ביקשה דבר, לא בשמים ממעל ולא באדמה מתחת. היא היתה פשוט גחונה על פינכת הקאסאטה הצבעונית ולא צעקה ולא בכתה ולא זימרה ולא חיטטה בציפורניה בשום מקום והיתה כולה הנאה יתרה, שהעלתה אופרה בביתה והיא בתפקיד הראשי. והאיש אשר שר עמה נשא את זיופיה למרומים כאילו היתה סתם אשה, אם הבנים שמחה, ולא אשה שהפילה פעמיים את ולדה, וצפוי לה להפיל בשלישית, שעדיין לא עמדו הרופאים על סיבת הדבר.

לולא היה הדבר בלתי מתקבל על הדעת, ששתי נשים תחלומנה בעונה קצרה אותו חלום עצמו, אפשר לומר על אלכסנדרה הגדולה שאף היא חלמה חלום שהיא מניחה ילדה בפתח הכל-בו וכשהיא חוזרת אל עגלת-הילדים היא רואה בעגלה סמוואַר קטן וגוץ עטוף חיתולים במקום הילד, כי הילד נעלם.

מזוועה זו נתעוררה, לחה מזיעה ומבוהלת, שהיתה חוששת ששוב יקרה לה אשר כבר קרה. האם זו בדיחה נוראה? האם דומה הסמוואר הקטן עם זרבוביתו לתינוק עטוף בחיתוליו?

אם שתיים נשים חולמות אותו חלום, נשקפת סכנה שאף שלישית תחלום אותו, וייקרא לדבר מגפת הסמווארים הקטנים והנוצצים, החשמליים האלה, שמתקינים בהם קפה ולא תה. הן מכונות-הקפה הקטנות הנראות כסמווארים. גולת-הזכוכית שבראשו, בפתחו העליון, דומה לעין אחת גדולה. תינוק עם עין אחת וזרבובית למזיגת הקפה. חסר רק חלב.

בתחילה סברה שלאחר הצגת האופרה ועם אכילת הפירות הטריים תספר את חלומה המשונה, כדי שלא תתיירא עוד מפניו ותשתחרר ממנו. אולם לעת ערב נמלכה בדעתה והחליטה שאין זו בדיחה כלל, ואי-אפשר לעשות צחוק מחטיפה עם הומור מאקאברי מעין זה.

וכך הסכימה אלכסנדרה הגדולה למות לעת ההצגה לשעה קלה, ולהחוות קידה עמוקה לאחריה. היא כבר הירהרה ב“טוסקה” של השבוע הבא.

מרת שפיגל, שלא היתה אנינת-דעת כאלכסנדרה הגדולה וכבר הספיקה לרדת אלינו שוב ולשבת עמנו ביציע חלוננו, סיפרה את חלומה בקול רם. ובעוד שחקני האופרה אוכלים ענבים קרים שמעה אלכסנדרה הגדולה קול אשה מלמעלה מספר את חלומה ולא מפיה. זה היה יותר מדי לערב אחד. שתהא היא עצמה מספרת את חלומה מלמעלה, למרות רצונה, מישהו היטה אוזן למסופר למעלה, בדיוטה ב' אצלנו, ואמר: חלום מעניין. מקפיא עצמות! מרת שפיגל, המספרת, ישבה בתוך חדרנו ולא היתה ישובה אצל החלון ואלכסנדרה לא ראתה אותה. רק קולה המספר נשמע. אלכסנדרה הגדולה מילמלה בהתבוננה בטנור הגוץ הישוב על השולחן: לא היה בדעתי לספר. התנסיתי בהתרגשות עזה מדי. אינני יודעת בכלל איך זה יוצא ממני למרות רצוני, בכפייה משונה, מלמעלה!

היו שידעו על מה היא מדברת. והיו שלא הבינו לריעה.

“מזכיר את העניין הזה של הבן של טייס האטלאטיק לינדברג, החטוף”, אמר אדון יהונתן.

ואז תקף שוב עלפון את אלכסנדרה הגדולה שדימתה שדיברה ולא בפיה, אלא בגופה כולו, למרות רצונה.

“הניחו לה שתירגע, היא בחודש השלישי”. מלמל כצנשטיין.

מרת שפיגל סיימה בינתיים את סיפורה. איש לא ניסה לפענחו. איש לא נהנה מהרעיון שתינוק נהפך לסמוואר מבהיק וקטן. חשמלי.

“האם אלה יהיו תינוקות העתיד”, תהה יהונתן לאחר שהסבירו לו מה זה סמוואר. עין אחת ושלוש רגליים, תהה יהונתן. “לא תינוק כל-כך מוצלח”.

אלכסנדרה הגדולה סברה בינה לבינה שצפוי לה ללדת תינוק בעל עין אחת ושלוש רגליים. שבמקום דם יש לו קפה או תה בעורקיו, ובמקום חמצן בריאותיו יש לו חשמל. האם גילתה למישהו את חלומה? אולי למרת שפיגל, השכנה בדיוטה העליונה שבבית הסמוך, שלפניה ביקשה להשיח לבה ולהירגע? הרי פגשה בה בדרכה מן המכולת והחליפה עמה מלים מספר! אולי על שום כך הבלתי-חולמת מסוגלת לספר חלומה של האחרת ואילו החולמת עצמה אינה מסוגלת כלל לספרו?

“גברת שפיגל, איך את מצליחה לחלום חלומות מומצאים כאלה?” שאל יהונתן. “אני בכלל לא חולם דברים כל-כך משונים ומותחים”.

“גם אני לא”. אמרתי.

“גם אני לא”, מילמלה קציעה.

“אנוכי בוודאי ובוודאי שלא”, אמר אדון יהונתן.

אמי שתקה. אבי שיחק שאח בחדר הסמוך.

“אולי גם אני לא”, מילמלה פתאום מרת שפיגל בתהייה גדולה על עצמה. “אולי זה בכלל נחלם-לו באיזה שהוא מקום אחר ואני שמעתי, אולי, מי יודע, מפי מישהו, וסברתי שאני עצמי, בכבודי ובעצמי, החולמת הנכבדה מאוד מאוד. אני באמת לא יודעת. אבל אפשר להגיד עליו: חלום אינטליגנטי-תרבותי מאוד, לא כן מר יהונתן?”

“אפשר להגיד מעניין”, אמר אדון יהונתן.

כשנתעוררה אלכסנדרה הגדולה מעלפונה קמה על רגליה, זקפה ברכיה כעז, רכסה שערה והתנצלה: תסלחו לי. במצבי אני, ואני עוד שרה. להתראות בשבוע הבא. בטוסקה הבאה עלינו לטובה".

“לטובה”, אמר מר יהונתן, “אני מזמין בשבוע הבא את המקום הזה בדיוק. מאז הייתי ב’עטלף' באופרה-של-לבוב לא נהניתי הנאה כזו מהצגה והפסקות וכו'. מעניין מי הבמאי?”

“גמרתי”, צעק כצנשטיין, “אני לא מביים יותר, לא בטוסקה ולא בשום ‘אאידה’ אחרת. מפני שזה בכלל לא בשביל הקול שלך”, הטיח בפני אלכסנדרה הגדולה, שחזרה והתמוטטה על הספה.

“מלכה מולכת עלי כמו דיקטאטור”, השתולל כצנשטיין נגד אלכסנדרה הגדולה.

לימים, כשביקרתי באופרה המלכותית באנגליה בהצגת “טוסקה” וראיתי ביציע המלכותי מלכה של ממש, זכרתי את אלכסנדרה הגדולה פורצת בזעקה:

“טוווווווסקה”.

“אני לא מוכן להקריב את חיי להצגות האלה. ואַת לא יכולה לשיר גם סופראן באאידה וגם אלט. זה לא ייתכן. זה פשע מוסיקלי”.

הוא לא התמוטט. אבל הגוץ שהסב על השולחן ובלע בוטנים חירחר בגרונו מסיבי הבוטנים, והכול טפחו על גבו וזקפו ידיו כלפי מעלה, שיתאושש.

“אמרתי לו שייחנק מזה”, קראה מרת שפיגל קריאת נצחון. “להתראות בשבוע הבא בטוסקה”.

אבל הצגת טוסקה בשבוע הבא לא נתקיימה. אינני יודעת מדוע. היינו קטנים ולא הבנו הרבה. אולי חלמה אלכסנדרה הגדולה חלום חדש שגרם לכך, ולא אבתה לספרו לאיש. היא כבר למדה לקח. בליל שבת היתה אפלה במרפסת הגדולה והמפולשה. אולי הציגו את טוסקה בבית אחר עם זמרת אחרת, עם אלכסנדרה אחרת, וכצנשטיין אחר וטנור גוץ אחר, וקולות אחרים ומנגינות אחרות, כיבוד אחר וחלומות אחרים.

ניסינו להרכיב משהו משלנו. אבל אין לנו מסורת תיאטרלית-אופראית. “מיכל בת שאול הניבטת מן החלון ורואה את דוד המכרכר לנגד כל העם”, לא הצליחה לנו. אני הייתי מיכל ולא יכולתי לשים ללעג את יהונתן, שהיה דוד המכרכר. וגם לא ידעתי להתעלף, להתמוטט, לזייף, ולחלום חלומות משונים כמו אלכסנדרה הגדולה. פשוט לא הייתי אלכסנדרה הגדולה.

פעם היה לנו חצי-בית. לא היה כסף לבנות בית שלם. היו לנו ארבע מדרגות כניסה הביתה, למסדרון הדירה, עם מישורת קטנה וגג-עץ מחפה עליה מפני הגשם. לא היה לנו כסף לקנות אדמה, אף כי התחברנו לעוד דלפונים שלא היה להם כסף לקנות קרקע. אז לווינו מאה לירות. בנינו בית קטן של שלושה חדרים וחצי. לא היה לנו די ממון כדי לשבת בו ולשלם מחירו, והכנסנו עוד משפחה לשבת עמנו. חדר וחצי והם, ולנו שניים. אחרי חצי-שנה שני חדרים להם ואחד וחצי לנו. אלא שהם קיבלו אחד וחצי, האחד גדול, ואילו אנו קיבלנו, בסופו של דבר, אחד וחצי והאחד קטן, והם שניים והאחד גדול, המכונה סלון. המטבח היה משותף. השירותים משותפים, המרפסת משותפת. היא הגזוזרת הצרה. והמסדרון משותף מאוד.

לימים חלתה בתם הילדה בשנית, מחלה מסוכנת באותם הימים, המחייבת אשפוז של בידוד. שמרו על הדבר בסודי סודות שלא ייוודע חלילה לרשויות המנדט, ואנו נטשנו את הדירה והלכנו להתגורר אצל שארי-בשרנו. כך היינו כבר בלא דירה, ובלא חדרים ובלא אדמה, ובדאגה לילדה בלבד, ורק היינו קרבים לעתות ערב על הגזוזרת לשאול את האחות-הרחמנייה מה שלום הילדה. וכבר היה לא רק חצי בית. ולא רק רבע בית, אלא לא-בית.

ואז גמלה בלבנו התקווה הגדולה, לבנות חציו השני של בית לנו, לעצמנו, לרשותנו בלבד. הלכנו לבאנק ללוות ממון רב שלא היה לנו. להצטייד במשכנתא. הזמנו קבלן ופועלים והתחלנו לבנות חציו השני של בית, מעבר למסדרון, ומישורת וגג-עץ מרעיש קולו ברדת הגשם. גג העץ נשאר במקומו אפילו הוקם חציו השני של בית, אלא שנבנה כבר חדר-מדרגות עם דלת כניסה, והיתה מראית של מסדרון ארעי. ואז החלו הקטטות הגדולות בין הקבלן והמהנדס הצעיר, כי אבינו אמר שיש לעודד מהנדס צעיר שזה עתה סיים לימודיו בטכניון, ויש לעודד בעלה של בת-עיר ולסייע לו בפרנסתו. התקוטט הקבלן עם פועליו. המהנדס עם הקבלן. המהנדס עם מנהלי-העבודה. הטפסן עם יוצקי המלט מן המערבל. הרצף עם הסייד. הסייד עם הבנאי שלא השלים מלאכתו. הבנאי עם פועל-המריצה המביא חומר לבניין. הטייח עם הקבלן. השרברב עם הקבלן. החשמלאי עם המהנדס. המהנדס עם הקבלן. ארכיטקט לא היה, ולא היה נחוץ באותם הימים.

לאחר כל התקוטטות היו מפסיקים את העבודה. המהנדס צעק בקולי-קולות כי בשעה שבנו את חציו הראשון של הבית, שנמכר למשפחה השנייה הסיגו גבול החצי השני. כי ראש-המשפחה הנ"ל היה פועל-בניין וידע את אשר הוא עושה, ואי-לכן נמצאת תכנית החצי השני במצוקה. במצוקת שטח. המהנדס צעק שתערובת הבטון אינה לפי התקן. מנהל-העבודה אמר שהוא יודע מה הוא עושה. ואני טילפנתי. טילפנתי אל המהנדס. טלפנתי אל הקבלן. טילפנתי אל העירייה. למחלקה הטכנית. למחלקת התיכנון. למחלקת הבירורים, הצידוקים, התברואה, הגינון. ה –

---

כל הגורמים התקוטטו כל-כך עד כי היה חשש שהבית הקטן לא יעמוד לעולם על תלו. כלומר חציו השני, הצמוד לראשון, לא יושלם לעולם. ריח חדישותו עמד בו זמן רב בקיץ ובחורף, כי בנייתו נמשכה תקופה ארוכה בשל קטטות היהודים אלה באלה. אלה באלה. המהנדס אמר שקבלן נבל כגון זה לא פגש מעודו, אף שזה היה בניינו הראשון והחל לומד מלאכתו דווקא על ראשנו אנו. הקבלן אמר שמהנדס כה צעיר ועיקש וחטטן ועומד על קוצו-של-יוד לא פגש מעודו. אילו כל המהנדסים כמותו, לא היה קם בית אחד בתל-אביב הנבנית. המהנדס אמר שקבלן שחצן כגון זה לא פגש מעודו. הוא מעלים עין מתערובת שאינה טובה די צרכה שמכין מנהל-העבודה, ואינו פוקד כלל את פועליו לראות שלא יעשו מלאכתם רמייה. קבלן כזה, קפלנסקי שמו, אפילו שיש לו אשה יפהפיה, כלומר לא לו, אלא לבנו, אשה נכת-רגליים אך יפהפיה מאין כמוה, שלקתה לא על שום יפי-תארה, מן הראוי שיסולק מכל בניין בעיר, שאם לא כן יתמוטטו כל בתי העיר בזה אחר זה.

הבנאי שהיה עושה בניינו של הבית בבת-צחוק מתמדת, לבוש מקטורן-צמר ישן סרוג בידי אשתו, אמר ששניהם, גם הקבלן וגם המהנדס, שרויים תדיר ביוהרה עצמית גדולה מאין כמוה, ואינם רואים בעין אחת, כלומר בשני זוגות-עיניים-צמודות כיצד מקימים בית קטן אחד בתל-אביב. בצעקות כגון אלה ובמריבות כגון אלה כבר אפשר היה להקים בית-מידות לעירייה, הזקוקה לבניין של ממש לעצמה.

הפועלים, בני-עיר אף הם, האחד בנו של בעל חנות-האופניים בעיירה-של-שם והשני בנו של סוחר נודע של-שם, הריצו במריצות את הבטון, בנו את טופסי היציקה, יצקו את הגג ברעש גדול של שתיית בירה ואכילת כריכי-נקניק ואמרו שמי פילל ומי מילל כי הם, סטודנטים-למשפטים-לשעבר, יהיו בונים את הבית הקטן והוא מלא צעקה ונאצה ווכחנות וצריחה גדולה.

כיוון שאבינו לא היה אותה שעה בארץ ונשלח בשליחות המוסדות העליונים אל יהודי הגולה להביא להם דבר ארץ-ישראל הנבנית, לא היה מי שישכין שלום בין הניצים.

טילפנו אל מיודעו וריעו מנוער, שיבוא אל הבניין וישכין שלום ברוב חכמתו ותושייתו. בא הזקן המכובד לבוש חליפה מהודרת, כובע “קוטילוק” שחור בדמות סירון הפוך לראשו, מטהו בידו, ריח בושם עולה מממחטתו ואמר: “הנחתי אחד המוסדות הגדולים בעיר הזאת וכל עיסוקי-וישיבותי-ומעשי כדי להשכין שלום בין ישראל בבניין קטן אחד, ד' על ד' אמות, ובאתי לשאול: למה בני ישראל ניצים?”

בא הבושם הטוב בחוטמם של הפועלים, המהנדס והקבלן והפסיקו כולם עבודתם בבת אחת, פרשו כל אחד לפינה אחרת וישבו לפוש. בינתיים לא היו בונים ולא היו עושים דבר. היה מספר להם, ריעו של אבינו, סיפור מעשה ברבי זה ובחסיד זה, וכולם מטים אוזן קשובה מחמת כבודו של האיש, וכולם מגחכים בסופה של המעשייה ואומרים: “טוב, איי טוב. אפילו טוב מאד” ויושבים ואין בונים דבר.

אומר המכובד לקבלן: “מה ראית שאינך יכול להגיע לעמק-השווה עם המהנדס? הרי יהודי חכם אתה ויודע ספר. זכורני שהיית מכתת רגליך למכור ספרים של “אמנות” לילדי ישראל, עד שנהפכתם אתה ואביך בנאים וקבלנים בישראל, והרי מצינו בכתובים כל המנאץ פיו אינו זוכה לעולם הבא?”

פנה אל המהנדס הצעיר ואמר לו: “כך אתה מתחיל בקאריירה שלך? והרי עוד בניינים רבים לפניך לבנותם, ואם אתה מוציא לך הנשמה בבניין קטון וראשון זה, אין לך עוד כוח לבנות את בית העירייה הרם והנישא או מוזיאון לעתיד לבוא או באנקים למיניהם? הרי רוצה אתה לבנות עוד כיכרות ורחובות ומוסדות ובתי-חברות ובורסות בעיר הזאת הנבנית? מה לך שאתה מכלה כוחותיך כאן על כל שעל אדמה ועל כל פסיק שבתכניתך? חייב יהודי להיות ותרן, רודף שלום ומתפשר, וכל פשרה היא ויתור”.

נסתבר מדבריו שהמהנדס חייב לוותר לקבלן, כשם שהאמן חייב לוותר לקיר שתולים עליו תמונתו. שאם הקיר צר מדי מקצצים את התמונה. והרופא חייב לוותר לפועל, שאם הפועל חש ברע אפילו מדי יום ביומו חייב הרופא לציידו בתעודת-שחרור מן העבודה מדי יום ביומו. והלקוח חייב לוותר לחייט. שכן אם גזר החייט החליפה שלא כהוגן והיא צרה מהכיל את הלקוח, חייב הלקוח לצמצם נשימתו, להחדיר עצמו לתוך החליפה וללבשה כמי שכל אבריו גדלו וחרגו ממנה ולמלא פיו מים. כי כזה משפט הימים ההם.

הבין המהנדס שעליו לוותר לקבלן, שכן אחרת לא יוקם הבניין הקטן לעולם. נתפשרו, כי המתווך ביניהם היה איש נכבד ונשוא-פנים העומד בראש מוסד גדול בארץ הנבנית, והוא יודע משפט הארץ, דרכיה וחייה. קמו הפועלים בגניחה של רווחה על רגליהם וחזרו אחרי שעות מספר לעבודתם, והמהנדס הלך בבושת-פנים. הקבלן נכנס לבית-הקפה הסמוך, שתה עם מנהל-העבודה המזקין ספל קפה ואמר: "אני אוהב את האיש הנכבד והעשיר הזה. בחיי. הוא איש חכם מאין כמוהו, בעל-תבונה ויודע תמיד מי צריך לוותר למי. אפילו שזה לא כתוב בשום ספר. חוק בלתי-כתוב. הדייקנות ההנדסית, הכלכלית, הממונית, האמנית, החינוכית-פדגוגית, הבנקאית, הגיאוגרפית, אופטית, עולה לי על העצבים. הרי אינני קבלן בן קבלן. כלומר אני דווקא כן, אבל אבי איננו קבלן בן קבלן. כשם שהמהנדס איננו מהנדס בן מהנדס. כולנו חובבים בכל השטחים. והפועל איננו בן פועל. והטייח איננו בן טייח וכן הלאה וכן הלאה, הרצף והשרברב והחשמלאי. כולם בני-טובים, בני מלמדים, סוחרים, רבנים ושדכנים, אז מה יש להקפיד כל-כך על כל פרט ופרט ועל המקצועיות הזאת-של גויים? עדיין לא ראיתי שיתמוטט בית בעיר הזאת הקטנה! מה אנחנו עושים מה? שמים סוכר במלט, כלומר בבטון, כמו ערבים שבונים מעקה עם סוכר והוא מתמוטט מיד?

“סוכר אתה אומר?” אמר מנהל-העבודה. “אני לך לא אגיד, ראיתי כל-מיני דברים שמים בתערובת. במקום חצץ, ובמקום מלט, ובמקום חול, ובמקום כל דבר. לא צריך להיות בדיוק לפי התקן. ורוחב העמודים כזה. ורוחב החגורה כזה. והלבנים שלא יהיו כל-כך הרבה בלוקים-חרורים. ויש מקפידים אפילו על כל באלאטה, היא מרצפת, שלא תהיה חלילה מנופצת במקצת. וחלילה האמבטיה או הכיור או האסלה, שלא יהיו מנופצים אף שמנופצים אף מנופצים כולם בעיר הזאת. זה הקטן יהיה בית חזק, אני אומר לך, עם המהנדס הקפדן הזה, שאפילו ירצו להרוס אותו לא יוכלו. בפצצות ואבק-שריפה לא יוכלו. אני לך אומר”.

צדק הפועל. משבאו – במלחמת העולם השנייה – התוקפים האיטלקים בפצצותיהם והטילו פצצה מזה ופצצה מזה משני צדי הבית הקטן, לא התמוטט הלה ורק כתליו נסדקו ונתרווחו כלפי פנים כחלילים, ואז נמצא מקום לזיקנה לשכון בו. בחללי הכתלים הסדוקים התיישבה הזיקנה.

עוד לפני שנשלם הבית ונמסר המפתח בטקס חגיגי מידי הקבלן לרשותנו, נכנסנו לשבת בדירה. כי המשפחה השנייה שהושבנו בחצי הראשון ושקנתה לה זכות, הטילה את כל חפצינו החוצה ואמרה: “לכו לכם! החוצה! צר לנו המקום ויש לכם בית לשבתכם!” אף שהיו ימי קרה, והסיד והטיח היו לחים, ורטיבות עדיין היתה פושה בכל הבית החדש המריח סיד, צבע ולכה, והמרצפות עדיין לא נתחזקו במקומן והיינו מהלכים מעליהן על גבי מרישים. הכיור עדיין לא הותקן ולא היו מים וחשמל וכבר ישבנו בבית הקטן. ריח הסיד החריף חדר לנשימתנו. השתעלנו. כחנו בגרונותינו. יראנו לישון בריח החריפות העז, בחלונות סגורים לעת לילה. בכל זאת רצינו לשבת ברשותנו אנו, שלנו, ואמנם ישבנו.

ואז הובאה אדמת החמרה ושתלנו שני ברושים, קזוארינה ודליות. לאחר-מכן באה החבצלת-הלבנה-המתורבתת בגינה בתווך. האיביסקוס והפטוניות הופיעו לאחר-מכן. לא נועצנו בגנן ולא שאלנו פי איש. נטענו את הגפנים בלא לדעת זמנן ועתות-השתילה. למי נחוץ גנן מומחה ומי זקוק לשאול את פיו? ראשית, הוא עולה ממון רב. שנית, תחי החובבנות הקדושה. כולם חובבים. אז למה לא נהיה גם אנו חובבים? השקינו הגינה מים רבים עד כי העבישה כמעט. ערוגות הותרנו במו ידינו וגדרנון בשיירי לבנים.

כיון שהקדמנו להיכנס לדירה לא היה הסיפק בידי הקבלן להשלים הגדר. נותר רק נדבך נמוך שהבדיל בין הגינה לבין הרחוב. מיד באו כל ילדי הסביבה לשבת עליו ולסייע בידינו בעצות, הערות, צריחות, הטרדה וקונדסות.

לא ידענו שהדליות מובישות מהר. קטפנו דליות בגינתנו, שמנו במים באגרטל ולמחרת היום כבר הדליה מובישה בקצותיה. אמרנו: “איזה פרחים משונים יש לנו”. אצל כל בני-האדם הפרחים מחזיקים מעמד בבית כמה ימים, שבוע ואפילו חודש ימים, כמו הסייפנים. מעשה בפרח נדיר, “ציפור-גן-העדן” שמו, המקיים עצמו תקופה ארוכה, והקאלה מקיימת עצמה שבוע ימים. הסייפן מקיים עצמו חודש ימים. אבל הדליות שלנו אין להן חיוּת אלא ליום אחד בלבד. אפילו שיש לנו מהן סגולות, אדומות, צהובות, לבנות וכתומות.

אך “מחמל-נפשנו” היתה החבצלת הלבנה הפורחת בערב השנה החדשה. על אבקניה הצהובים היינו חולמים בלילות. הם נראו לנו ארוכים ככידוני לוחמים מקראיים קדומים, עלי-הכותרת המעודנים, המוארכים והלבנים כשובלי מלוכה, והריח הענוג, הוא המור. העלים הירוקים והמכודנים היוו כותרת-ירק מוארכה וגדולה אף היא. איש לא קטף פרחינו אלה ולא התנכל להם. הם היו יפים ועדינים מדי, ואיש לא רצה בהם. ריחם, שהתערב במליחות הים, היה מסכן ודל כפיטמה מגולה ברבים.

אפילו לא היו זקוקים לאדמה אלא לחול בלבד. צמחי שפלת-חוף שכמותם. צמחי-חול. רצינו להיות צמחי-חול יפים וריחניים כמותם. היה בהם מן העדות ומן המחשבה, שאפשר לשבת בשפלת-החוף על שפת-הים, בעצם החול הזה, ולהיות לבנים ויפים, ענוגים וריחניים. אפשר להיות יופי מעודן, לבן, צח ונקי אפילו בחול הגרגירי הזה הנדבק לידיים. אפשר להישען על עלים ירוקים, ארוכים, דקים, מלאי מוהל והדורים למראה אפילו יושבים בתוך ערימת חול עלובה. אפשר. אפשר בהחלט.

יום אחד אפילו שיחקנו אנו הילדים את משחק החבצלת-הלבנה. הכנסנו רגלינו בתוך החול. פרשנו כפות ידינו על-פני הערימה, הגבהנו ראשנו הלבן, פרענו שערנו הבהיר כאבקנים צהובים ואמרנו: עכשיו אני חבצלת. חבצלת-השרון. השומרון, הירקון. החבצלון. היה רצון עז אף להצמיח משהו. להיות פורה. מוליד. יולדת. להתפצל. להוציא פקע סתום, מסוגר. מאטם. ולאחר-מכן, לאחר שהות ארוכה של הסתגרות, התעלמות מכל הסביבה והסובב. מכל הנעשה במציאות הסואנת מזה. לפקוח זלזלים לבנים, ארוכים, דקים, זקופים ולגלות פנים צהבהב, פנים ריחני, מכמיר רחמים גדולים. מפני שעל לבן כזה מרחמים. כשם שמרחמים על עובדת המספרת שוואדי מוסרארה עלה על גדותיו ושטף את צריפה הדל.

מרחמים. מרחמים על לבן כמו אחות-רחמנייה. כמו בית-חולים. כמו חולים מסכנים. אבל הלבן אינו מוכרח להיות סיד לבן שגורפים אותו מן הקיר ואוכלים. הוא יכול להיות שמלה לבנה, צחה של קיץ. מלמלה דקה ולבנה של אביב. תחרה לבנה ושקופה של סתיו, כשהפרחים סגורים והלשונות מהודקות. הלשונות הלבנות אינן דובבות אף מלה אחת. שותקות.

הלשונות של החבצלת שלנו! חלמנו שיש לנו לשונות רבות כשם שיש לה. ובכל לשון ולשון אנו אומרים אותו דבר בדיוק, או בכל אחת דבר אחר לגמרי. או בכולן ביחד פסוק אחד נמלץ מאין כמוהו כמו בדברי נביא.

פעם אחת ירמיהו בכה בדמעות שליש: “מי יתנני מקור מים ועיני מקור דמעה”. והשקינו את החבצלת מים רבים והיא נטפה מים וירמיהו הסתתר בתוכה מעינו של אלוהים. כל הנביאים הנמלטים מפני השם ואינם רוצים להתנבא נמלטו בילדותנו אל פקעת החבצלת הלבנה המאוטמה, הסגורה על מסגר כסגור נבואי עלום. למה נבואי דווקא? כי הנבואה היא לשונות הרבה. והנבואה היא לבנה, זכה, ואין שלג בארץ הזאת. כמעט שאין לעולם. יש רק לובן הקאלה. ולובן החבצלת. אז לנבואה יש, לפי מושגינו אנו באותם הימים, רק מקום אחד להסתתר בו, בתוך החבצלת הלבנה. השותקת. הסגורה. ושם לא ימצאנה האלוקים הזועף, לעולם ועד. אלא אם תיפתחנה הלשונות. הלשונות השונות לקרקר, לדבר. לפטפט. להלוך-רכיל. להתפלל, להתווכח, לשורר, ללהוג, לצהול, להסיח, להרבות שיח, למלמל ולבגוד בנבואה המסכנה והמסתתרת.

למה דווקא הנבואה בחבצלת? מפני שבערב השנה החדשה אפשר להתנבא על כל השנה הבאה. בערב ראש-השנה אפשר לומר מה יהיה ומה לא יהיה. הפרח מופיע בדיוק בערב ראש-השנה ומתחיל להתנבא. בשקט. בלא קול. בהצנע-לכת. בדומייה גדולה ועצומה. אבל בהמון לשונות. בכל לשון ולשון.

לפעמים היה נדמה שהבית הקטן נצמד אל שיח החבצלת ולא החבצלת לבית. היו שקראו לו בית-החבצלת. לא בית-הברושים אפילו שהיו לו שני ברושים. ולא בית-הקזוארינה, אפילו שהיתה קזוארינה אחת גדולה. ולא בית-הגפן על שם שתי הגפנים, אלא דווקא בית-החבצלת הלבנה האחת. החבצלון, בקיצור.

כל השנה נשכח שיח החבצלת מלב כאילו לא היה קיים. היה מוטל בצל באדמה ואינו עושה כלום. ורק לקראת השנה החדשה נכנס בו הסוד ויצא. כשנפקחו פרחי החבצלת קטפנום והכנסנום הביתה. הריח הכבד והמשכר בבית לא היה דומה כלל לריח הדרי-האביב החושניים. זה היה ריח של התחטאות. של כיפורים. של על-חטא. איזה חוטא גדול שהיה מכה על חזהו ובשרו וטוען “אשמתי”, “בגדתי”, “עוויתי”, “פשעתי”. בכל לשון ולשון, בכל אומה ואומה. זה היה ריח של בקשת סליחה ומחילה. של “על כל פשעי מואב ועל אחד לא אשיבנו”. של כל-נדרי. ההדרים היו ריחו החושני של הגוף, החבצלות היו ריחות הנפש המבקשת כפרה. סליחה. מחילה. הנפש המתחטאת לפני בוראה. ריח הטליתות והסידורים. האתרוגים, כי הורינו הלכו לבית-הכנסת רק פעם אחת בשנה, בימים הנוראים, ואף זאת למניין מאולתר, בבית-הספר הסמוך.

החבצלת היתה ריח הצום. הסיגוף. קיום ילדים יום שלם על כנף עוף. ריח לגימת-היין לאחר הצום. ריח השופר הבהיר. השקוף. ריח הסליחות הלילי. השמלות הלבנות של יום-כיפור. ריח שמחת שמיני עצרת ושמחת-תורה. ריח ה“יה-בּה-בּם” החסידי עם טפיחות על השולחן בכף-היד ומחיאות-הכפיים והטלת הזרוע על שכם הריע והריקוד. ריח החזנות. הבן-יקיר-לי-אפרים. ה“כרם-היה-לידידי”. ריח תקליטי-החזנות. הכינור שמנגנים בו לצורך מנגינת “שרל’ה”.

בדליות לא היה שום דבר. סתם פרח מגושם וצבעוני, מרובה עלים גסים. אבל בחבצלת-המתורבתת היה כל עולמנו היהודי בילדותנו. היהדות הסתגרה בסגורה של חבצלת-הימים-הנוראים כבסדר-תפילות מסוגר אחד. מובן שהנבואה חברה אליה כי למדנו נביאים בבית-הספר והם היו ידועים לנו יותר מכל התפילות שלא ידענו. כרוביו של יחזקאל, דגו של יונה, דמעותיו של ירמיהו, זעפו של עמוס, הארבה של יואל, האתים של ישעיהו, כבשו ונמרו וכל החבקוקים, המיכה והארמית של דניאל חברו יחד להסתגר בחבצלת הברה, הרחק מההגדה של פסח, ממגילת-אסתר של פורים ומחשמונאי חנוכה. כשלמדנו את שירי תור הזהב בספרד ייחדנו בחבצלת-יהדותנו מקום למשוש-תבל, לאיבן-עזרא המסכן, לאיבן גבירול המסתורי, ולכל מיני איבן-גנאח וכל השאר. נבואה ושירה וימים נוראים חברו יחד כהלכה בפקעת אחת של יהדות. לכל היותר אפשר היה לצרף אליהם את מתן-תורה של חג השבועות.

כשבאו מחלות הזיקנה על הורינו היו החבצלות נחמתם על שולחן-לילה ליד מיטת-הדווי. הפרח קצר-הקנה נצב בכוס מים שקופים, שהיו מחליפים אותם מדי יום ביומו, והאבקנים הצהובים על הרקע הלבן היו דומים למוגלה צהובה וזבה על פצע פתוח. והיו אז נכאים בפרח היהודי המסכן, שהזיקנה ממהרת לבוא עליו בעודו צעיר לימים. כשם שאבינו היה עדיין צעיר לימים כשבאו עליו החולי והזקנה הפתאומית. הוא הלך ודהה, ואף הפרח הלך ודהה. הפרח נתסמרטט, נתקרח, כמש, נסדק, נקרע כיריעת משי הנקרעת לפתע, כטלית שסועה, ממורטטת, מיושנה ומצהיבה.

פעם תקעתי בפרח עופרת של עפרון. מה זאת? שאלוני. רצועה שחורה של טלית אמרתי. פעם ביקשתי להציל את חייו של הפרח ולשוב ולסגרו כפקעת אחת מסוגרה, להשיב חיוּתו אליו ולקיימו, אבל כל העניבות שענבתיו בהן לא יכלו לסגרו. הוא נפרע כפה נפער של מי שהמוות הקיץ ובא עליו לפתע. אי-אפשר היה לשוב ולאטמו. הוא נפער כמו דודי הזקן, פעור-פה, נפתע מפתאומיות החדלון.

איש לא ידע מתי מותר להשליך את הפרח. כשנידלדל לגמרי ושלח לשונות שמוטות ובלות לצדדין כאטריות נמקות? כשמילא סרחון-חדלונו את כל סביבתו?

אבינו נטע את הברושים, ולכן מת לפני שהגיע לזקנה. אומרים, הברושים הם עצי בתי-הקברות. ואילו אמנו שתלה את החבצלת הלבנה והאריכה ימים עד זיקנה ושיבה, שלחבצלת יש קיום, יש בצל, היא ענוגה יותר וקיימת יותר. היא פשוט לא חושבת.

כשהלך אבינו לבדיקות לבית-החולים במרכז העיר הבאנו לו חבצלות מהגינה. הוא ביקש ראש-סוכר, כי גרונו ניחר מאוד ולא היה סוכר בימות המלחמה. ריח החבצלת לא הקל על הגרון הניחר. על הנשימה הכבדה. על חרחורי הריאות. על נאקות הנשימה הנעצרת ונפערת. על נאקות-פנים שרוקות. הסוכר היה מיצער. הסוכר ששמו במלט שהתמוטט. הסוכר ששמו בתערובת. סוכר-המלחמה היה מחולק במנות קצובות. מי שקנה ראש-סוכר בעטיפה כחולה והחביאו בחדרי-חדרים היה לו סוכר. מי שלא קנה לא היה לו. היו לו מנות קצובות של סוכר חום.

ריח החבצלת לא הקל על הנשימה המחורחרת, האכולה חולי. השנה לא יילך אבינו להתפלל במניין אפילו פעם אחת בשנה, בימים הנוראים. הסידור מובא אליו. החבצלת מובאת אליו. הכול מובא אליו. גם אנחנו עצמנו. הוא לא יילך.

וכשמתאבן הגוף וכפות-הרגליים מכחילות, חשופות, גלויות לעיון, אין צורך עוד בחבצלת.

יתכן שבצלי-החבצלת עדיין תחובים באדמה שמתחת לבית-המידות הגדול והחדש שנבנה על גבי הבית החדש-הישן, הקטן, חצי-הבית שנתיישן ונהרס ובנו אחר תחתיו. מי שמע על חבצלת הפורחת במעמקי האדמה? בערב ראש-השנה? מי שמע בכלל על פריחה בתוך האדמה שנהפכה, שנשתנתה על-פני קרומה וקיבלה פנים חדשות? מי שמע? ומה אירע לבצל-החבצלת שלנו כשעקרנו משם ללכת למקום אחר? פשוט שכחנוהו באדמה! מי נוטל עמו צמחי-גינה בלכתו ממקום למקום? נוטלים חפצים, מלבושים, כלים, ממון, תכשיטים, אבל חבצלות משאירים.

החבצלון כאמור איננו, אבל עד היום, בעברי באותה הסביבה באותו הרחוב, אפילו בריחוק כמה אמות ממנו, יש רצון עז בלבי לתקוע ציפורני באדמת הבית החדש הניצב שם ולחפש את בצל החבצלת הלבנה. אך מה יאמרו דיירי הבית החדשים? שמטמונים אני מחפשת באדמת מושבם החדש, שרוח עיוועים תקפתני לפשפש באדמת ביתם לבקש את חבצלת-התמול הישנה?

עוד יאמרו שהמצאתי, שאין כדבר הזה בעולם כולו. יש רק חבצלת-בר של חוף-הים שלשונותיה קצרות, מגושמות ופרומות ודבוקות כרגלי בר-אווז, ולא החבצלת הענוגה בת הלשונות הרבות. עוד יאמרו: משוגע-איש-הרוח המחפש את המחילה בפקעת של פרח, את הכיפורים בכפור הלבן של צמח חול עלוב.

תמיד אהבנו בילדותנו את צמחי-החול, כי כה נדמינו להם. פרחים אחרים לא ידענו ולא היכרנו. האחרים היו דומים לזכרונות הורינו משם, שלא היה להם ממש בחיינו אנו. ואילו צמחי-החול הכילו את כל חיינו בצורה, בריח, בפריחה ובכמישה. אפשר היה להתכנס בתוכם בגוף ובלב-ונפש, ולשבת בפנים בשקט ולחכות לגאולה, כל ילד בפרח-חול אחר, ולחכות למדינה שתבוא. לעצים שיבואו. למדרכות שתהיינה. לכבישים. לבוסתנים, לגנים. לפרדסים, לכרמים, שדות, בריכות-דגים ואגמים מיובשים. לשבת בפרח-חול ולצפות לצבא ביבשה. לאניות שבים, למטוסים שבאוויר ואפילו לצוללות. בפרח-חול אפשר להגיע לכל דבר ולכל מקום.

כשדודת אבינו חנצי באה ממה שקרוי גולה לבקרנו בארץ, הגיעה כחומה סגורה ומסוגרה ואיזו תעלומה סמויה בלבה. על חומות לא ידענו הרבה, חומת יריחו, חומת עזה, חומת ירושלים שראינו בעינינו ממש, אבל אשה גדולה ובצורה ממש, החופנת בלבה סוד כמוס כגלעין סמוי, ראינו בפעם הראשונה בחיינו. היא לא באה סתם לבקר בארץ-ישראל. היתה לה מטרה סמויה. וכאשה-שנייה לדוֹד אבינו הזקן, אשר לא ילדה לו בנים, הביאה עמה משהו בלתי-ידוע אשר סכך עליה סביב, חצץ בינה לבינינו והעיד על משהו כמוס שאין מגלים אותו מפה לאוזן.

מתי תיבקע החומה? היה ממלמל אבינו בינו לבינו מבלי לשתפנו ביצר סקרנות זה שתקפו. כי מאז הגיעה האורחת והציגה מחיצה בין לבה לבין לבות כולנו, גדולים וקטנים כאחד, בארץ הנבנית שבה הכול מספרים זה עם זה בעסקי עבודה, דירה, יעוד, אידיאל, התיישבות, גאולה שוויון-וצדק וכיוצא בזה, היתה היא בבחינת יוצא מן הכלל.

אילו החשתה ולא פצתה פה ולא רמזה רמזיה לא היינו מבחינים במסתורין כלל וכלל והיינו סוברים שרוצה לחבר צוואה שיקברוה בהר-הזיתים. או רוצה להדליק נר בקבר רחל אמנו, או לתחוב פתק בכותל. אלא שזו, אשה גדולה ונלבבה שכמותה, אינה מחישה כלל צעדיה לכל אותם מקומות קדושים ורבי-נסים. היא רוצה במשהו אחר לגמרי, ומגששת בינינו גישושיה בחדקה הסמוי שאינו נראה לעין של ממש ושואלת שאלות משונות כגון: מי מתגורר בקרבת הכותל? והיש חלקת נחלה פנויה בקרבתו, איזה כר-דשא או אחו או אמת-קרקע, דל“ת-על-דל”ת? ולא מוכרח להיות שם. אולי יש כגון זה בעיבורה של העיר, במבואותיה או במוצאיה או בדרך ליריחו? או בגיא בן הינום? או – – –

אבל כאמור שואלת ומייד בולמת דבריה. וממלמלת: “לא חשוב, היכן שאניח עצמותי בסופו של דבר לא חשוב כלל וכלל”. וכיוון שידענו שסוחרת ממולחה היא ועוד בימי אישה ניהלה היא כל מסחרו ומו"מ שלו, סברנו מבקשת לה נכסים בארץ הזאת וכל שיודעת בגולה יודעת על ירושלים בלבד.

אולם עד מהרה שוב בלמה פיה ולא דיברה עוד על עניין זה כאילו הסיחה לבה ממנו, ושוב קמו מחיצות גדולות כחומות בינה לבינינו. לא ראינו כל פגם בכך, למרות הילת החום שהביאה עמה, חום של שארי-בשר רחוקים המגיעים מאקלימים אחרים ונראים ככלי-חרסינה מופלאים העלולים להתנפץ בכל רגע כי אין להם אחיזה כאן בארץ הזאת, ובעיר הזאת ובחול הזה ועל שפת הים הזה. שכן הם מאדמה אחרת. פניהם צחים ולבנים. צחוקם מתגלגל על ערבות-נרחבות ולא על פני מגרשים צרים כצחוקנו שלנו. עברית אין להם כלל ואידיש שלהם מובנת ואינה-מובנת. שהיא משובצת במלים פולניות ורוסיות כשבלולים דחוקים ודבוקים לענף. עד שאין רואים את הענף עצמו.

פאם אחת שאלה את אבינו: “ירושוֹלוֹיאם רחוֹיקוֹ?” ולא יספה.

לאחר ימים נסעה וביקרה והדליקה נרות בכל מקום של קדושה ונשתתקה. מה אירע שם לא ידענו. אולם משחזרה ממסעותיה בהרי יהודה ואפילו עלתה עד המדרגה השביעית בפתח מערת-המכפלה והזילה דמעה על קבר רחל, נתמלאה תעלומה כפולה ומכופלה. הפעם גבהה המחיצה בינה לבינינו. ושמענו את אבינו אומר לה: “הרי אמרתי לך, יש שם בעיר הקדושה כל מיני עמים ודתות. נוצרים וערבים וארמנים וכל הלאומים והכתות הדתיות. כולם חיים שם ביחד. וכי מה סברת?”

אכזבתה היתה כה גדולה שלא מצאה כברת-קרקע פנויה למרגלות הר המוריה או סתם בין החומות עד כי רטנה: בעיר החדשה, לא!

נסתבר שאיזו צוואה סמויה מאת אישה היתה נושאת בלבה שלא עלה בידה לממשה. האמת צריכה להיאמר, שלבנו היה גס במקצת בטרדותיה של זו שאינה רואה טעם מיוחד בעיר זו שלנו הנבנית על חולות וקרויה עיר-עברית-ראשונה. היו כאן כברות-קרקע לרוב, חול רב, כרמים ופרדסים הנעקרים והולכים, ושקמים זקנות נעזבות על אם הדרך, והיא מצרה על איזה כרי-אחו מופלאים וקדושים שאינם בנמצא בין החומות שבהר. מה “חסר” לנחלאותינו בין שיחי השיטה הצהובה והריחנית כבושם בבקבוק?

ואז הקימה שוב מחיצות בינה לבינינו ולא יספה עוד לדבר על גאולת קרקע ורכישת נחלה ואמרה באידיש רכה, מנומנמה, הנוטלת עליה את הדין בכניעה יתרה: “לא עמדה לי גם זכותם של שארי-בשרנו שעלו והתיישבו מחוץ לחומה. שמקומם אינו נראה לי והם בתים של קהילות שונות ותומכות כל מיני בתי אונגרין ובתי ורשה ובכלל לא נחלאות של בוסתנים ועצי זית!”

בימים שנחל פיזז לנגד עינינו ביתר-חן מנחלה שלא היתה לה כל ממשות, והתגוררנו בבית שכור, בדירה על פני חול של בעל-בית זר, היושב באיזה מקום בגולה ומשכיר כאן דירותיו, לא הבינונו טעם כמיהתה של הדודה הכבודה לנחלה שבקדושה. אפילו כשבאה כאן בדברים עם אנשים שונים והעבירה כמיהתה לקדושה מעיר הקודש לערי האבות באר-שבע וחברון וטענה, שיש אומרים שאף שם אדמה קדושה שהיו האבות מהלכים שם במו רגליהם וביקשה הסכם לזה מפי אבינו שאמנם גם שם אדמה קדושה, עדיין לא נפלו המחיצות בינינו ולא הבינונו לריעה. נחל באר-שבע, מילא. אבל נחלה בבאר-שבע, או דרומה לה או בסביבתה, או מעבר לה נגבה? כאילו היתה מדברת על ארץ פלאות. בבאר-שבע ישבו ערביים וכשעבר אוטובוס בית-הספר שלנו בטיול על פני באר-שבע אמרו לנו להפסיק את הזמרה כדי שלא להרגיז את התושבים בזמרתנו. אז איזה נחלה קדושה יש שם? אולי רק בלבה של הדודה חנצי שלנו.

מסתבר, שלא רצתה פחות מחמישים דונם. זהו. ולא מצאה חמישים דונם פנויים בתוככי ירושלים. בין החומות. היא פשפשה וחיפשה את חמישים הדונם שלה מתחת לעיר אשר בתוך החומה כמבקשת לה עיר סמויה במעבה האדמה ולא מצאה. כי איזה כרי דשא ואחו אפשר להצמיח בעיר קמורה שבמעבה האדמה? היו שצחקו לה שאם תחטט מדי תגלה בנחלאותיה ערים צלבניות שלמות טמונות באדמה על עמודיהן הכבירים, קמרונותיהם הגוֹתיים המעודנים וחבצלותיהם החרוטות באבן. דודתנו חנצי נזדעזעה. אלו נחלאות של גויים! ואילו אנוכי מתכוונת לנחלאות קדושות של האבות. שאנו עצמנו לא היינו אבות ואמהות לבנים אז לא נותר לנו אלא לחסות בצל אבותינו שלנו.

אשה משונה, שככל שהרבתה לדבר הקימה מחיצות נישאות, צומחות ועולות בינה לבינינו, כאקליפטוסים זקנים ורמי-קומה שפילחו את הרקיע ברוגטקות סמויות של עלי ארגמן וכחול. קלעי הפסיגים הפכו לכוכבים ברקיע, כך האמנו בכל לבנו.

“תרכשי נחלה כאן ותמצאי מקדשי פלשתים בנחלתך”, התגרה בה אבינו, “תחפרי בהר ותמצאי את מקדשי האדומי!”

“אז ארד אל האבות!” – ואמנם נסעה וגילתה מרחבים גדולים בדרום, שרק הם דמו בעיניה לערבות נרחבות ומצאה מקום להתגדר בו. אלא שהיתה מתייסרת עדיין, שלא מילאה אחר מצוות בעלה לרכוש נחלת חמישים-הדונמים בין חומות העיר העתיקה.

מיודענו ובן-ביתנו קלינגר, שהיה ידוע כאיש-הגות ואיש-רוח מובהק, אמר לה: “אפילו את רוכשת אמת-קרקע אחת שם בין החומות יש לך חמישים דונם של חלום בחלל רקיעה של העיר הקדושה. כי החלל שלמעלה בשחקים פעור לך ומפונה לפניך עד הירח והכוכבים”.

דודתנו חנצי התבוננה בו בתמהון גדול ולא הבינה שאפשר לנשום אוויר-פסגות דרך צינור דק וסמוי. “לא לא לא, בלי מרחב לרגליים אי-אפשר. הרי זה מחנק וחיים שלא הורגלתי בהם!”

היא בחרה דווקא במרחבים על פני האדמה ולא בחלל הרקיע בלבד. היא דיברה על סטייפה. היא דמתה בעינינו להגר המשוטטת במרחבי המדבר בלא אלוף לראשה.

ידענו שאבינו סובל בעטיה ממפח-נפש סמוי שהוא עצמו לא השגיח בו. הוא רצה אחיזת-מה בין החומות ואף הסביר לה, שיש בני-אדם המסתפקים בפיסת-רגל בלבד. רק במדרך כף, שתי רגליים. אבל דודתנו חנצי שהיתה סוחרת מעודה לא היתה מוכנה לוותר על חמישים הדונם שלה. ואז עלו המחיצות כבתחילה בינה לבינינו וכל אותו עניין הנחלה נשתתק. אז אף פרצו המאורעות, וקריאות ה“עליהום” של הערביים בין החומות השכיחו נחלתה של הדודה חנצי והכול אמרו: הצדק עמה. סכנת נפשות. מי יכול לשבת מול המסגד הנישא?

קלינגר אמר לדודתנו שאפשר לפרש את צוואת בעלה פירוש אחר ולהכלילה על אדמת האבות בנגב.

דודתנו חנצי נשמה לרווחה. ומיד פתחה באיזה משא-ומתן מסתורי עם כל מיני אנשים. כרכרה שחורה היתה באה עם רכב ערבי לקחתה למקומות ממקומות שונים, והיא היתה שבה עייפה ומיוזעה ואומרת: הייתי בראשון וברחובות ובנחלת, ועד גדרה הגענו! ושוב מסתורין וסודיות. ואיזו אכזבה משונה בעיניה שאין היא נוסעת מזרחה להרים, אלא דרומה לארץ השפלה והחול. וכל אותו משא-ומתן חשאי הגביה שוב את המחיצות בינה לבינינו. לא שלא היינו מורגלים במחיצות. חיינו ביניהן, שיחקנו ביניהן. כרענו ברך בצלן, רבצנו למרגלותיהן. היטלנו עליהן צלנו. ציירנו עליהן. הדבקנו עליהן מדבקותינו. רקמנו עליהן רקמותינו. סרגנו להן גדילינו. שנצים פרמנו להן. ראינו בהן חומות ומגדלים-ומגדלות והרים נישאים.

באין הרים בשפלה ראינו במחיצות החוצצות שבביתנו רכסי הרים, גבעות ותלוליות-עפר. המחיצות שקמו לפתע בחדרים השכורים הזכירו לכול שלא כל החיים הם שטוחים, פרושים, שפופים לקרקע. שלא כל האדמות הן אדמות-חול שתפארת אבניהן היא אבן הכורכר בלבד.

מי שלא ראה הרים מימיו היו לו המחיצות כהרים במדבר-החול. הן הבדילו בין משכן למשכן כדייק. כחומת עיר בצורה. כמבצר מתנשא. כקמרון ערבי. מי שלא ראה בעיניו כנסיות ועמודי-בהט ראה במחיצות שבבתים עמודים דוריים, עמודי ארמנותיהם של שלמה והורדוס. עמודיו של שמשון. ממש גזעי העצים שהובאו מצור ומצדון.

ובחלום הלילה גבהו המחיצות והתרוממו כלפי מעלה, עד כי דמו לנד מים עצום מבעבע בקצפו. הים היה חומר בחלום הלילה במחיצה הירוקה, משתלב עמה וקם כגל מים גדול מתוך הסיפורים על הדייג-מאיסלנד. כל סערות-הים הנוראות וסופות-התהום היו מתנפצות אל מחיצות החדרים הירוקות שלנו.

במחיצה קיננו כל דגי הים, כרישיו, לוויתניו, תמנוניו וכוכביו. אז מה הפלא שעוד מחיצה אחת, שהקימה הדודה חנצי בינה לבינינו, בין נחלתה החלומית ורחבת-הידיים לבינינו, לא הוציאתנו משלוות רוחנו כלל וכלל. פשוט קמנו אנו הילדים וקבענו את המחיצה הנוספת בינה לבינינו כמקבילה לשאר המחיצות אשר חצצו בבתינו בין מדור למדור, בין פרוזדור לחדר, בין מעבר לחדר, בין פינה לפינה. בין רשות היחיד לרשות הכלל. בין אתר לאתר. בין רגל מהלכת לבין יצועו של הפרט. בין היחיד לרבים. בין הד‘-על-ד’ לבין המעבר. השביל. הדרך. ההליכה מהכא להתם. הגרירה. גרירת הרגליים לאן שהוא. ההולכה. הולכת הגוף לאן שהוא. והאזנה לכל הקולות מעֵבר למחיצה. וראיית הרגליים בלבד. הפסיעות בלבד. הנעליים בלבד. העקבים בלבד. השעטה בלבד. הדשדוש. הפסיעה. הטפיפה. ההליכה על בהונות. הרגל היחפה. הפוזמקאות. נעלי-הבית, הלכּה. הערדל. המגף. התקדמות גוף כל-שהוא ללא-רגליים. בכלל ללא רגליים. רק צל של גו, ורגליים מקופלות בתוכו כבתוך צדף השבלול. התנועה העגולה המתקדמת כשל הקבצן חסר הרגליים שבפינת הרחוב.

הליכת הענק מעֵבר למחיצה כשראשו, קדקוד-ראשו נראה בלבד. מצווארו ומעלה. בעניין המחיצות חייבת אני הסבר כל שהוא. כיוון שבראשיתה של העיר הנבנית על החול בנו דירות של חדר בתוך-חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר, ארבעה במספר, המסתעפים זה מזה כדי לחסוך בהוצאות בניית הפרוזדור, ובלא אכסדרה כל שהיא המקשרת ביניהם ומפרידה ביניהם, לא יכלו אף הנזקקים ביותר להפריש אפילו חדר אחד מכל חדריהם ולהשכירו לזרים. ודווקא דירות אלו של חדרים המתפתלים כשבלולים זה מזה היו הזולות ביותר והגדולות ומצויות בידי אלה שפרנסתם אינה מצויה, כגון מורים ופקידים-זעירים ואנשי-רוח למיניהם, מרצים בציבור, ואמנים. חדרים גדולים ומרובים אלה, מרווחים, מרוצפים במרצפות מצוירות, פתוחי-חלונות וגבוהי-תקרה, בידי מעוטי היכולת היו בבחינת לעג לרש. לא ליהנות מהם, שהם מוליכים מזה אל זה וכל אחד הוא בבחינת מעבר, ולא להשכיר. ואז טיכסו הכול עצה, כיצד להפיק בכל זאת תועלת מטובה מרובה זו ולהשכיר חדר אחד לרווקים או שניים למשפחה, ומצאו: קונים ביפו אצל ערביים מחיצת-עץ חומה המחולקת לדלתיות פעורות. ולדלתיות אלה מתקינים יריעת בד ירוקה, מוצקה ובלתי-שקופה, והרי קיר מחיצה למעלה מגובה אדם גוץ עומד ולא כל שכן יושב או שוכב. הקולות אפשר להנמיך. הריחות לאוורר. אמנם תבניות רגליים ונעליים אין להסתיר, אלא שאפשר להלך בקרבת הקיר מנגד, כדי שלא יראו לעין גם אלה.

כך מצאו ורכשו והשכירו חדר ראשון המשמש למעשה כניסה לדירה, והציגו לכל ארכו מחיצה ארוכה של דלתיות לאורך ארבעה או חמישה מטר, ונתהווה פרוזדור. צדו האחד קיר וצדו השני מחיצת-עץ-ובד, ורוחבו לערך מטר.

לתוך פרוזדור זה הוליך אחר כבוד אבינו את דודתו חנצי בהגיעה מן הגולה לביקור בארץ-ישראל. כיוון שלא פרש לרגליה מרבד אדום, פרשׂ לתבנית גופה מחיצה ירוקה. בעינינו הקטנים היתה זו כשדרת שיטה צהובה מוריקה, עוקצנית, מצהיבה וריחנית. מה חשוב על מה הולכות הרגליים, חשוב ליד מה יוצא הגוף כולו לשוח.

אילו יכולנו להצמיח שדרת אקליפטוסים לדודת-אבינו בבואה, בתוך דירת ביתנו ממש היינו עושים זאת. ומייד אמנם הפכנו את המחיצה לעלי אקליפטוסים גדולים, ירוקים, כחולים, ארגמניים, זהובים אפורים. איך הגה אבינו רעיון כה מופלא לגדל שדרת אקליפטוסים בחדר דירתנו הראשון! היה זה למעלה מהשגתנו.

היתה זו דודת אבינו הפרטית. כי לנו עדיין לא היו שום דודים או דודות של ממש מאיזה צד שהוא. עלינו ארצה בלא כל הציוד הזה. היו רק אב ואם. בלא סבתות ובלא סבים ובלא דודים ובלא דודות. אפילו גיסים וגיסות לא נמצאו. ולכן קיבלנו את דודת אבינו כמוסד גלותי, כפּרי שאינו גדל כאן, כחמאה שזוכרים הורינו משם עטופה בעלים ירוקים, חמאה עגולה וקרה בתוך עלים ירוקים ככרוב. דודה שמגיעה כתשורה ארוזה במעיל-פרווה, בכובע בעל סיכה נוצצת, רדיד-פרווה על הצוואר, סיכה נוצצת על חזה ונעלי-סירה שחורים ומבהיקים חובקים גרביים שחורים.

היא פסעה בכבדות בין המחיצה לבין הקיר, כמלכה. מסורבלה מכולם, זקנה מכולם. לבנת-שער מכולם. מקומטה מכולם. כפות ידיה זקנות משל כולם. דוגמא ראשונה של זיקנה מהלכת. של קשישה שלא בנמצא כאן. ידענו שכך נראים זקנים. זקנות. סבים וסבתות שאינם בנמצא. כך הפכה דודת אבינו חנצי, דווקא האשה חשוכת-הבנים לסבתא ראשונה במציאות של ממש.

יתכן שחסרו לנו זקנים בעולמנו הצעיר. והיינו עוקבים אחר תנועותיה המתונות והשׂבוֹת, אחר דשדוש רגליה על פני הבית, כאחר מגדת העתידות מעין-דור. ידענו שדבר מעין זה איננו מאריך ימים וכי קרוב מותו. והתבוננו בה בחשאי ובהחבא בחמלה יתרה כבתופעה חולפת. היום היא כאן ומחר בבלתי-ידוע. אפילו קולה המלא מטמוני גרון מרוכך, משופשף, מרונן מצוויח נשמע בדחיסות המחיצות כקול שבטי בלתי-מוכר הקורא עברית בהברה אשכנזית.

אולם יש לומר בזה, שהדודה הובלה אחר כבוד לא על פני מחיצה אחת בלבד. כי לאחר שהתהווה החדר החדש הראשון שהוא בעל פרוזדור משלו, בא חדר מחיצה שני. ולא עוד, אלא שהיה לו לראשון חלון משלו, שאינו יוצא כלל החוצה אלא לתוך חדר-המדרגות שאינו חדר כלל כי המדרגות המוליכות אל דיוטת הבית השנייה ואל ביתנו אנו ערומות בלא גג ובלא חדר ובלא קירות אלא כבש-מדרגות בלבד ומרפסות מפולשות מזה ומזה. מכאן שהיה החלון פונה אל כבש-מדרגות. אלא שבתוך החלון נשקפה לשון יבשת יפו העיר כלוויתן אדום בשמש, כקרפיון אפור בגשם וכמלכת היער בלילה. המסגד שחצץ בינינו לבינה היה כמפתח ענק לדלת-הסתרים אשר לה.

דודת אבינו חנצי הסיטה מעט המחיצה, התבוננה בחלוננו הגדול הפונה דרומה ואמרה מיד:

“ירוּשוֹלוֹים?”

לבושתנו פרצנו בצחוק. הן לשמע השאלה המבוטאת שלא כהלכה והן לשמע ההשערה המשונה שתהיה ירושלים נבטת בחלוננו שאֶל מול פני יפו וימה.

“יפו”, אמר אבינו בגאווה משונה כאילו ארח לו לחברה ליונה במעי הדג.

דודת אבינו שלא הבדילה בין יפו לירושלים, ידעה ששמה פניה מן הגולה מזרחה לעבר עיר-הקודש. הארץ קטנה והרים וים מצומצמים וחבויים בה זה בזה. היא סברה שאנו יושבים בעיבורה של עיר-הקודש בשכונה של חול חדשה הדבוקה להר הבית.

זה הוא אשר ראינו אנו ודודת אבינו מן החלון הגדול החוצה. ואילו כל הנכנס הביתה לבקר אצלנו, ברצונו או שלא ברצונו היה מציץ מבעד החלון אף שמחופה בווילון. כי גובה החלון כקומת אדם, ממותניו ולמעלה. והוא על-פי רוב פתוח לרווחה. ולא פעם היה הבא מתגלה בתחילה בחלון ולאחר מכן נוקש בדלת הכניסה המוליכה למעשה למרפסת גדולה ומרובעה המפולשה משלושת צדדיה.

חלון זה אבד לנו בעטיה של המחיצה החוצצת. כל המראות שבו, בנוף ובאדם, היו כלא היו. רק דודת אבינו חנצי העזה להסיט מעט את המחיצה ולחדור לרשות הזרים ולהציץ מן החלון החוצה. עלינו נאסר הדבר. ולא פעם זכרנו את הימים לפני היות המחיצה ובהיות החדר הראשון בידינו והוא משמש חדר-אוכל ואנו מסובים בו וסועדים אצל השולחן, ולא פעם מזדקרת בחלון באמצע הארוחה בין לשון יפו ומסגד חסן-בק דמות אדם זרה, בלתי-ידועה, תמהונית. יום אחד סעדנו לבנו בחדר שהיה עדיין שייך לנו לפני היות המחיצה, ואז קדה לפנינו בחלון דמות אדם, הוגה-דעות איטלקי ומורה שהציג עצמו ברכינת ראש חיננית: פרופיסור מריו לוי. הוא בא לבקש משׂרת מורה בתיכון שהיה אבינו מנהלו. מכיוון שלא היה טלפון לא צלצל. בזקנו ובשער-ראשו דמה למשה רבנו. כל הופעתו דמתה לציור מימי הרנסאנס. בעוד בלענו בפינו היינו מתבוננים בדמות זו שבחלון, על רקע יפו העיר, כנסייתה ומסגדה, ואיננו מאמינים למראה עינינו שדמות אדם חיה היא זו ולא פסל.

ולאחר ימים, כמובן, פירשנו ואמרנו לתומנו לדודת-אבינו חנצי: לשון היבּשה אינה אלא דג גדול, דג של יונה הנביא שבלעו וחזר והקיאו והוא הופיע כאן בחלון, אצלנו, לנגד עינינו!

“דג!” צהלה הדודה, “אספר לבבצי (עוזרת ישישה העובדת בביתה בגולה) שהיא מכינה מדי שבוע דגים ממולאים לשבת. דג וגם נביא, בחלון?”

“יש לך מושג מי מופיע בחלון המופלא הזה?” אמר אבינו שהיה מיצר שאנו משטים בה.

“בחלון גדול-מידות זה”, אמרה אמנו, “מופיעות לא פעם דמויות שונות ומשונות”.

“חזון הנפשות האומללות”, אמר מישהו.

“משוגעי העיר זלמן וקלמן ניבטים בחלון הזה ובאים לבקש נדבה או דבר-מאכל. או להבדיל עולה מאחת מעיירותינו בגולה ניצב בו ומבקש לינת-לילה ראשונה בארץ. יש ונערה סמוקה ומנומשה, חלוצה ובראשה כובע קש רחב-שוליים, איזו שארת-בשר רחוקה או בת מחותנים או ידידי מחותנים ושאריהם, מבקשת לה כאן אחיזת-מה בארץ, בביתנו שלנו. החלון הזה הוא ארץ-ישראל בזעיר אנפין”.

כך סתם אבינו ולא פירש. הדודה חנצי קלטה בלאו-הכי רק שתי מלים בלבד, דג ויונה-הנביא. רצינו לתרום גם את חלקנו ולהכניס את הדודה בהוויות חיינו בארץ הזאת: “הדג הזה, הפרטי של יונה הנביא, זה שהקיא את כל הסלעים לחוף הים של יפו, אז יש לו שיניים של כריש. הלוע שלו סתום, שהנביא לא יוכל לצאת. אז לפעמים כשיש לנו זמן אנחנו הולכים לשם לשחק עם השיניים הגדולות שלו. אז אנחנו לוקחים את מסגד חסן-בק שזה המפתח של הפה שלו ופותחים לו את הלוע ומשחקים שם בין השיניים שלו או אפילו בתוך הלוע הגדול שלו. ושומעים את הנביא מתנבא על נינווה הרשעה”.

דודה חנצי התבוננה בנו בתמהון לא קטן: “ילדים ביבליים כאלה לא שמעתי מעודי”, אמרה. “אספר לבבצי. היא תתמוגג. הרי היא יודעת לומר פרק בתהילים. למדה ושיננה בעל-פה. מפי אברוּם עליו השלום שמענו ושיננו. כל לשון היבּשה הגדולה הזאת בבחינת דג…!”

“לוויתן” לחשנו לחשושים גדולים, מאיימים.

“לוויתן! ואתם הולכים שמה?”

“מי הולך שמה?” לחשנו בינינו לבין עצמנו, שהיינו מתייראים אפילו מקולו של המואדזין שבמסגד הסמוך. אבל בקול רם התפארנו: “הולכים, לבקר אצל יונה, במעי הדג!”

“את הדודה-הזקנה הזאת אפשר לסדר כמו כלום”, אמר מישהו מהקטנים בבית. “מאמינה לכל דבר. זה הדג הגדול שלה, הלוויתן-ירוּשוֹלוֹים! חושבת שבאמת המסגד הוא המפתח לפה שלו. ולנביא שלו. פתי מאמין לכל דבר!”

כיוון שיפו הסמוכה היתה על פי הרוב עוינת, לא הלכנו שמה כלל אלא לעתים נדירות בלבד, לקנות משהו או לקבל פני הבאים בנמלה, ולכן היתה עזה כה תשוקתנו לספר לדודת אבינו חנצי דברים שהיו ולא היו.

מישהו מילא פיו צחוק ואמר: “הכנסייה הוקמה על גבו של הדג וגם כל השטח הגדול”.

כך נתאזרח יונה-הנביא בביתנו. בלעדיו היה משעמם נורא. בייחוד שהיה לנו עץ קיקיון בחצר.

אבל נשוב אל המחיצות שנטלו את החלון ונטלו את יפו ואת הדג וגם את יונה. כי כשנרכשה המחיצה הראשונה והושכר החדר הראשון לשני סטודנטים שזה עתה השלימו חוק לימודיהם, האחד במשפטים והיה מכין עצמו לבחינות מקומיות בחוק הטורקי, הוא המג’לה, והשני בהנדסה ועדיין לא בנה שום בית, נלקח חלון הפלאים מביתנו שלנו, נתעלם מעבר למחיצה והיה לשלהם לצמיתות. כך נעלמו כל מכמנינו, אגדותינו, נביאינו ומגדלותינו. כי מי מלבד הדודה חנצי העז להסיט מעט את המחיצה ולחזור ולהתבונן בחלון?

כל שלא ראינו בחלון זה קודם לכן, התחלנו לראות בו עתה. כל חברינו שבאו לשחק באבנים או “לעשות” עמנו שיעורים, שהיו מציצים בתחילה לעברנו מבעד לחלון המדרגות הגדול, החלו להגיע עתה במפתיע, ובבת אחת ובמלוא הקומה. ולא במחציתה כבתחילה. כשהתחלנו להתגעגע אל חלונו של יונה, בא תור המחיצה השנייה. לא העלינו על דעתנו כי מצב ביתנו כה יורע, שירכשו מחיצה שנייה ויחצצו אף את החדר הבא לשניים. כלומר חדר חשוך מעבר למחיצה מזה, ופרוזדור רחב יותר בעל שני חלונות פעורים מזה. וכי ישכירו את שני החדרים המחוצצים למשפחה של שארי-בשר שעלו ארצה, הוא דודנו של אבינו יוֹקל עם רעייתו ובנו.

הדודה חנצי כבר הגיעה כשצמחו אצלנו שתי מחיצות נישאות, ולאחר המעשה בגנב שנתבלבל בגלל כל אותן מחיצות שלא היה מורגל בהן, ונתמוטטו עליו באישון-הלילה. באותם הימים היו חלונות הפרוזדור החדש בחדר השני פתוחים לרווחה לעת לילה, והגנב נטל לו סולם מחצר שנייה, עלה בו ונכנס פנימה. למראה המחיצות המרובות לא ידע כנראה אנה ישים פעמיו. יתכן שאפילו בחשיכה, או לאורו של ירח, הטילו עליו המחיצות מורא מאיים ודוחה. כשיניים ירוקות בפה פעור. בפיו של אותו דג ידוע של יונה. אף העציצים המרובים של תמרים ודקלים שהציבה אמנו בכל פינות הדירה, שעליהם נפרשו לצדדים והטילו צללים לכל עבר, אולי דכדכו עליו דעתו (זכר ליער בארץ מוצאה). לבסוף חיטט ומצא את קופסת הקטיפה הירוקה הסמוכה אל מיטת אמנו וסבר שבה כל תכשיטיה, שלא היו לה מפני שנחמסו ממנה עוד בפרעות בגולה. ולא היו בה אלא חוטים וכפתורים ומחטים. אותה קופסה ירוקה הביא הגנב לצל המחיצות הירוקות, והיה מפשפש בה ואינו מוצא ודוקר את אצבעותיו במחטים ובסיכות ודמו שותת והוא מוחה כפו בבד היריעה הירוק של המחיצה. לבסוף הוא משליכה מידיו ונוטל מכנסיו של שאר-בשרנו יוקל, שעלה זה לא מכבר מן הגולה, מכנסיים שחורים, ומחטט בכיסיהם ואינו מוצא ממון רב אלא כמה פיאסטרים מחוררים, הם הגרשים-האגורות, ומיצר על כי נכנס לבית דלפונים מרובה-מחיצות וחסר ממונות, ומשליך את קופסת הקטיפה הירוקה והמכנסיים הפוכי הכיסים ומבקש לקחת לו לפחות שעון לונג’ין שוויצי משובח שהיה לדודנו של אבינו, עד שנתקל באקראי במחיצה והיא מתמוטטת עליו והוא מפרפר בה ללא כל יכולת להיחלץ ממנה. אך לאחר שהצליח כנראה במאבקו להשתחרר מהמחיצה האחת ואבד השעון תוך כדי מאמצו, הסתער לחדר הבא ונחבט במחיצה השנייה והגדולה ממנה, ואף זו נפלה עליו, אמנם בלא רעש גדול, משום שהיתה עשויה עץ דק ויריעת בד בלבד. אלא שחבטה שנייה זו כנראה השלימה סאת קוצר-רוחו וסבלו, והוא ברח כלעומת שבא מבעד לחלון ובמורד הסולם מבלי ליטול עמו מאומה.

למחרת בבוקר התעורר שאר-בשרנו-שכננו משנתו, לא בשל קולות ששמע, או רשרושים, אלא בשל האור הרב שקרן מחלונות החדר לעבר מיטתו, מכיוון שהמחיצה היתה מוטלת על הארץ בערבוביה גדולה. מייד העיר את אשתו ואמר לה: “וירה, אַת שעלית על יצועך מאוחר ממני כי מרבה את לקרוא ברומנים לועזיים, בוודאי היפלת את המחיצה ברוב חופזך ובשל כשל תנועותיך?”

“לא היפלתי כל מחיצה”, השיבה וירה, “והנח לכשל תנועותי, שהן יפות מפאר תנועותיך הבלות. ומה פתאום אפיל מחיצה של חדר-שינה שלנו? ולפני שעצמתי עיני היתה מועמדת וניצבת על מקומה כחומה בצורה. אולי נפלה והתמוטטה מן הרוח?”

“מן הרוח של חודש אב בליל שרב חם זה, שאין בו טיפת אוויר של כלום!” תמה קרובנו, “אולי הילד הפיל את המחיצות בכוונה, בשובבות של קונדסות!”

כך אמר לאחר שראה שאף בחדר הראשון, מקום שנם שנתו הילד מתחת לחלוננו המופלא, נפלה המחיצה והתמוטטה על הקיר מנגד, כי שם לא היה לה מרחב נפילה.

כשקמו הכול וראו את הסולם המוצב לפני החלון הפתוח, הבינו את אשר אירע לאורח הבלתי-קרוא שבא אל הבית, ואז צחקו עליו צחוק גדול:

“הגנב המסכן, בא אלינו ולא מצא אפילו פרוטה שחוקה, ועוד התמוטטו עליו אמות הסיפים”.

“ואיפה המכנסיים שלי, איפה?” צעק קרובנו עד שמצאם מתגוללים על הארץ.

“ואיפה המכנסיים שלי, איפה?” צעק בן-קרובנו עד שמצאם מתגוללים ותחובים ביריעת-המחיצה יחד עם השעון.

הרבה ימים צחקנו על הגנב המסכן שבוודאי נבהל ממראה-עיניו, שבכל אשר נתן עיניו ראה מחיצות שאינן חוצצות ואנשים ישנים את שנתם.

כשבאה דודת אבינו חנצי, עברה אף על פני המחיצה השנייה, התבוננה בה ביראת-כבוד וסברה בלבה: כנראה עניין שבקדושה בארץ-הקודש. וודאי הן פרוכות ירוקות של ארונות סמויים.

ואז תרמה לנו את תרומתה. מכיוון שהיה לה שם בגולה בית-מסחר למטפחות אוקראיניות גדולות וצבעוניות, הביאה לכל אחד מבני המשפחה מטפחת גדולה ולקטנים מטפחות קטנות. לגדולות בצבעים כהים בנוסח טורקי. בכחול ובירוק ובגדילים שחורים. ולקטנות בלבן עם ורדים גדולים ורודים אדומים. מלבד זאת הביאה דומינו משנהב לבן ומדי ערב בערבו ישבה לשחק עמנו במשחק זה. כך נהגה אשתו השנייה של דוד אבינו מנוחתו עדן.

מה משמע אשה-שנייה? לא ידענו. לקח שנייה על פני הראשונה, יפה וצעירה וטובת-מראה ממנה, שהראשונה אינה יולדת לו בנים? אלא שזו זקנה ולא יפת-תואר ואינה יולדת בנים!

כשיצאה למסעותיה על פני הארץ הפסקנו לשחק בדומינו. פעם חזרה מעיר-הקודש נפעמת. בבקשה שם כברת אדמה, כי הביאה כסף באמתחתה וחיפשה נחלת חמישים הדונמים, נכנס עמה בדברים איזה אדם אלמן שכמעט שנשתדך אליה. אותו שאלה מי דר בסימטא הצרה של הכותל מנגד, והשיב לה" “ערביים”. ומי דר בבית-החומה על-יד? “ערביים”. והוא שיעץ לה, שאם היא רוצה דווקא נחלה גדולה, שתרד לרחובות אל האיש סמילנסקי והוא יסייע בידה ברכישת הנחלה ובגאולת הקרקע.

אבל מה יהא על צוואת אישה לרכוש הנחלה בין חומות עיר הקודש? הוא נתכוון לגאולת הקרקע למרגלות הר-המוריה, וזה שולחה דרומה אל ארץ הנגב. מסתבר, שדודתנו ברוב פקחותה החלה להבדיל כבר בין חבל לחבל, בין הר לבין שפלה, בין קודש לבין חול. היתה כבר מדגדגת אותנו ומפזמת: יונה הנביא, מה? דג הלוויתן, מה? קציצות דגים אתם עושים ממני, דודתכם הזקנה?

“כריש!” העמדנוה על טעותה, “כריש ענק”.

“קרפיון, מה?” היא הכירה רק שני מיני דגים, האחד בן-האגדה הלוויתן והאחד בן מאווייה הקרפיון.

מרוב דיבוריה על דגים שכחה לגלות לנו היכן רכשה את חמישים הדונמים שלה. האצנו באבינו שנרד דרומה לראות את הנחלה, אלא שהסתבר שאף הוא אינו יודע היכן היא. שכן היתה מתלוצצת תדיר במשחק הדומינו ואומרת: לכם יש יונה הנביא ולי יש אברהם אבינו.

לך תחפש בנגב את נחלתו של אברהם אבינו! חמישים דונם של אדמת לס מבוקעה, המכונה בפיה אברוּם אוֹבינוּ!

נחלת אברוּם הנעלמה החלה עד מהרה לקרום “עור וגידים”" כמו שאומרים, אף היא. מייד איכלסנו בחוות דודתנו הזקנה את שרידי הצבאים, בנות-היענה, הבכרות, הגמלים, החמורים, וכל המקנה, הבקר והצאן. הקמנו מכלאות וגדרות, רכבנו על סוסים, לבשנו בגדי בוקרים, אילפנו סוסות-בר ערביות אצילות.

כך התקרבנו לבאר-שבע. כי באיזה חוש שישי הרגשנו, שחוותה של הדודה חנצי מצויה בוודאי דרומה לבאר-שבע. העזנו לשאול אותה רק שאלה אחת: “באר יש לך שם, באר מים זכים?”

דודתנו חנצי שרכשה את אדמתה אפילו מבלי לתת בה עיניה אלא על הנייר בלבד, השיבה במאור-פנים: “באר איני יודעת, אבל וודאי יש שם נהרות ויערות”, שהיתה מורגלת בארץ-מוצאה בנהרות רחבי ידיים וביערות המשתרעים על וורסטאות רבות.

ואז נוכחנו שגם זקנים יכולים להיות טיפשים מאין כמוהם. שתשמח אם תהיה לה חורשת אקליפטוסים עלובה אחת. או איזה נווה-מדבר עם נחל מים “מן הצור”. דקל ותמר ואיזה סנה או שניים עם רותם. והצאן מזהמות ברגליהן את הנחל.

כך נקמה בנו הדודה את נקמת יונה הנביא והדג. לא שכחה לנו ששיטינו בה. כששאלנוה אם לפחות חנו בני ישראל היוצאים ממצרים על אדמתה, השיבה: “מספיק לי אברום אבינו, שהיה מדשדש ברגליו הקדושות על אדמתי”. בכל זאת עלתה ירושלימה לבקש שם את סליחת הקדושה על שרכשה במעות שבאמתחתה אדמת מדבר ולא אדמת העיר העתיקה.

מידוענו קלינגר אמר, שאינה מבדילה בין המעט המחזיק את המרובה ולבין המרובה המחזיק אמנם את שער העתיד אלא שלא הישישים יבנו את הנגב.

אבינו הסביר לו, שאין השלטונות מתירים כלל העברת קרקעות מידי נכרים לידינו בעיר העתיקה. אלא שקלינגר בשלו: דווקא היא היתה חייבת להוציא מידי איזה ארמני איזה מבנה שיהיה איזה מלון-אורחים משלנו כשם שיש הוסטל של גויים בעיר העתיקה.

מייד ראינו את דודה חנצי כמלונאית ואת בבצי עוזרתה כחדרנית ומבשלת. והן מקדמות פני הבאים לכותל בלחם-ובמים, בקב חרובים, בדבלת תמרים, פח שמן זית ופלאפל. אבל חוות-הבקר דרומה לבאר-שבע קסמה לנו הרבה יותר. כי בינתיים צצו שם טווסים, פניניות, פליקאנים ורודים ופנגווינים מדדים. אפילו הלאַמה הלבנה הופיעה שם ברוב הדר.

על כל זאת לא סיפרנו לדודת אבינו חנצי שלא תתחרט על מעשיה, לא תחזור בה ותרכוש הנחלה כמצוות אישה אברום בעיר הקודש.

ככל שנתארכו והלכו ימי שהייתה בביתנו וימי פרישת הסדינים הצחים על-פני כל ארגזי התפוזים בביתנו הם רהיטינו, כדי לשוות להם יתר נוי ורעננות, חיטטנו במוחנו, בנינו מגדלות על אדמתה בנגב וביקשנו לפענח סודה, היכן הם בעצם.

ואז התחילו חלומות הלילה מבעתים את דודת אבינו חנצי. (בכלל, כל הבאים מן הגולה נקראו אצלנו מאמצי, בלצי, שמילצי, אברומצי, נוחצי ושאר מיני צי. כל זאת הביאו משם מן היערות והנהיגו אף כאן ליתר חמימות וביתיות משפחתית ענפה שלא היתה). לא עוד אברוּם, אלא אברומצי, שהצעיר לפתע ובא אליה בחלום הלילה במיטב שנותיו ואונו והודיע לה לא פחות ולא יותר אלא שהפרה צוואתו ופקודתו שאין הוא רוצה כלל נחלה דרומה לבאר-שבע בארץ האבות, אלא אותם חמישים הדונמים, אמר, כך נשבעה, לאחר שנתעוררה, בדיוק חמישים דונמים ולא פחות בעיר הקודש, ארץ ציון ירושלים, בתוך החומות. שם אפשר להקים בית-מדרש, בית-כנסת, מקוה, בית-מחסה, בית תמחוי, הקדש, אכסניה ובית-טהרה.

“על בית-מקדש הוא לא אמר שום דבר?” שאלנו בתמהון על הדוד אברום ששכח דווקא מיבנה שהיה קרוב ביותר ללבנו אנו, מלבד אוהל-מועד והמשכן.

“הוי, בבצי תשמע ותצא מכליה לשמע חכמת הילדים הללו!” קראה דודת אבינו חנצי בהתפעמות יתרה.

מסתבר, שהדוד אברום חשב בחלום הלילה רק על מוסדות עיירתיים-גלותיים-חו"ליים מאין כמוהם. ודכדך לא מעט את רוחה של הדודה, שהחלה לשאול אם אין להקים כל אותם המוסדות הנעלים על אדמתה, דרומה לבאר-שבע?

“אפילו אברהם אבינו עסק שם בבקר ובצאן ולא בנה שם בית-תמחוי לעניים”, מלמלנו מתוך רצון עז להציל את המצב, כי ראינו בעליל שחמישים הדונם הנגביים כמעט וגולשים ויוצאים מידינו. כי זו נתבהלה מחלום הלילה, וכבר היא מוכנה לחזור בה ולבטל את העסקה.

מה עשתה הדודה חנצי לא ידוע. אלא שמאז החלום הזה וכמה חלומות-מישנה פחות מפורטים. התחילה דודתנו הזקנה לראות בחלום הלילה את בבצי בלבד, שהיתה לא רק עוזרת בביתה אלא שארת-בשר מצדה היא, “קוזינה” בלע"ז. אותה קוזינה בבצי, כנראה ברכה בעברית פשוטה, או ברוריה, או בבתא הקדומה, עשתה לה מנהג להטריח עצמה מן הגלות ולהופיע בחלומה של דודתנו הזקנה חנצי בעקשנות מירבית ראויה להוקרה. אף שמעולם לא ראתה בעיניה לא את עיר-הקודש ולא את אדמתה של באר-שבע ודרומה לה, טענה שאדם שהוא עצמו לא עלה מעולם ארצה כבעל-רכוש ולא טרח לקבל רשיון-עלייה לבוא לראות את ארץ-הקודש במו עיניו, כמו אברוּם, אין לו רשות להטיל את מרותו על תיירת מיוגעה, קשישה, מזיעה, נופלת מן הרגליים, נוסעת בכרכרות על פני הארץ כולה, ועד רחובות מגיעה, אפילו אם היא אשתו השנייה, האלמנה רבת הפעלים חנצי. ואם היא מכתתת רגליה באומניבוס לעיר-הקודש ואינה מוצאת שם חצר ראויה לשמה המשתרעת על פני חמישים דונם כמצוותו, הרשות בידה לבור לה אדמת-אחו וכרי-דשא דרומה לבאר-שבע, אשר הזינו פעם לשובע בקרם של אברהם, יצחק ויעקב, כולל עשיו, ישמעאל ולוט.

מאין לקחה את הלוט הזה? הרהרנו בינינו לבינינו. אבל חנצי טענה שבבצי היא בתו של שוחט ובקיאה.

וכך התחלנו חוששים בחלום-הלילה שלנו, שתהא בבצי שוחטת את כל הצאן והבקר בחוות דודתנו חנצי בנגב וממירה את בעלי-החיים ביערות עד, באלונים ענפים, לבנים, אורנים, ועצי תאשור וארזים. דווקא את אשל אברהם מחברון שכחנו.

כך התנהלה מלחמת הקודש בחול, בחלומות-הלילה, בביתנו שלנו. בבצי היתה הרמטכ"ל. היא שהשתערה על המחיצות הירוקות שחצצו בביתנו על-פני שני חדרים גדולים (הדודה חנצי קבלה חדר בלי מחיצה, נורמלי), ונעצה רמחיה וכידוניה בבד המוצק ועשתה בו שמות. שאר-בשרו של אבינו יוקל התחיל לטעון משום-מה שמלבד כתמי-הדם מאצבעותיו הפצועות במחטים ובסיכות של הגנב הנכבד נבעו ביריעות המחיצות חורים ופרצים ופרצות ונקבוביות וסדקים המוכיחים בעליל שמישהו רוצה להציץ מבעד למחיצה לחדר פנימה.

“לחלון הגדול פנימה, לחלונו של יונה והדג”, מלמלנו בינינו לבין עצמנו.

האמת היא, שאיש לא קרע חורים ביריעה. מי יעז? מרוב בלותה והתבלותה התחילה מתחררת מעצמה כתחרה ישנה. וראה זה פלא, שהיתה מתחררת מעצמה בצורת קו מאונך כמסגד. ובטן אדמה כלשון יבּשה וכגוף הדג. וכזקן, זקנו של הנביא יונה, וכמעי של דג, שמעיו מתהפכים בו והוא מקיא. היריעות הישנות והירוקות, שלא נרכשו כחדשות אלא מייד שנייה או שלישית, פשוט לא החזיקו מעמד. דווקא בסוף ביקורה של הדודה חנצי התחילו רוקמות להן רקמה משלהן דמיונית מאוד, ואף-על-פי-כן ממשית מאין כמוה.

ואז נרקמה גם עלילת האהבים על המחיצות. בין המחיצה הירוקה לקיר הופיע איש צעיר לימים בחליפה הדורה, שבא אף הוא מן הגולה ולא עלה ממנה. הוא שניצב יום אחד בין המחיצות ושאל לבת מחותננו המנומשת, המטפלת הצעירה בבית אחותו האמידה בעיר מגוריו בגולה. היא נמלטה מפניו ועלתה ברשיון-עלייה משותף של נישואים בדויים עם ידיד, כדי שהוא ירדוף אחריה ויחזירנה “בעל כורחה” ובהצעת נישואין מפורשת.

על פני המחיצות הירוקות והמתחררות הופיעו כבר לא רק לשון יבשת יפו, המסגד, הנביא יונה, הדג, חנצי ובבצי, אלא גם הצעיר המטורזן מר פרץ פלאנט והנערה המנומשת, העגלגלה וסמוקת הפנים בת-שבע. בגודש שערה הבלונדי, העשוי תלתלים זעירים והנערם עליה וסביבה כאלומת קש מפורקה, ריצדו לנגד עינינו לבבות אדומים שאולים מגגות הרעפים האדומים של יפו העיר הסמוכה.

“אם היא גויה שיש לה שער פשתן”, אמרנו, “היא יכולה, בת-שבע, ללכת להתחתן בכנסייה האדומה ביפו”.

“מה פתאום היא גויה בת-שבע?” התרעמה הדודה חנצי, “הרי היא בחורה יהודייה כשרה, ואף הוא צעיר יהודי בן משפחה כבודה בעירנו. אלא שהיה מושך את העניין בלי סוף, עד שנמאס לה וברחה מפניו ארצה”.

משום-מה סברנו, אנו הילדים, שהיא גויה. “אם כך את יכולה ליישב אותם על נחלת חמישים הדונמים שלך בנגב, שינהלו לך את החווה, והיא, בת-שבע, תחלוב לך בבאר-שבע את הפרות שלך והוא יאלף לך את הסוסים הפראיים”.

“הוי, אני אספר לבבצי את סופו של הרומן הזה, והיא תצא ממש מן הכלים, שבת-שבא קוזינה רחוקה שלה גם כן. והיא ידעה על הבריחה-המקרבת הזאת לארץ-ישראל. ומה פתאום אני אושיב אותם על אדמתי שלי? ופרץ פלאנט בכלל לא ציוני, ורק בא אחריה להחזירה אליו. והיא בוודאי חוזרת עמו שנפשה יוצאת…”

“כדי שתהיה בת-שבע רועה צאנה בבאר-שבע…” מלמלנו באכזבה מרה. כי מי יעלה על דעתו שיהיו צעירים חוזרים לגולה לאחר שכבר עלו? מילא, דודה זקנה וחנצי שמה חוזרת לשם. אבל פרשת אהבים מתמשכת, שאינה על הבמה ולא בספר או בקולנוע ומתממשת בין המחיצות שלנו, בצורת גיבור וגיבורה והיא חוזרת לשם!

התחננו לפני אבינו, שאם דודה חנצי מסרבת ליישב את הזוג הנאהב על אדמת נחלתה נסלק אנחנו את דודן אבינו יוקל וביתו מדירת המחיצות שלנו ונושיב שם את הזוג החדש מול חלון יבשת-יפו ומסגדה.

הרעיון לא נראה לשום אדם. מר פלאנט העיף מבט של ביטול במחיצות הירוקות ואמר: “לא בשבילי! אני אינני ציוני. וגם בת-שבע אינה חלוצה, אף שעלתה כחלוצה בחצי-סרטיפיקאט כנשואה נישואים-פיקטיביים ליודקה הקטן. אנחנו בני-אדם אירופאים, שאינם חיים מעבר למחיצות של כלום. בת-שבע יכולה לקבל תסביך ממחיצה ארוכה כזאת”. “בלילה היא נראית כנד המים בים סוף החרב”, הרהרנו בינינו לבינינו.

“היסטריה”, אמר. “יכולה לקבל התקף של היסטריה, זה הוא”.

שכן בת-שבע צחקה תמיד הרבה גם למראה המחיצות. צחקוקיה התנפצו על המחיצות כמרמזים על מה שאין בהן או מעבר להן. הן הזכירו לה איזה סרט צרפתי, אמרה.

דודה חנצי ירקה לתוך ממחטתה הצחה והמעומלנה ומלמלה: “בבצי תשמע, תשתגע לשמע הדברים”. היא אספה פרורי סיפורים בשביל בבצי, כציפור המלקטת מזונם של גוזליה.

הכול חשו בעליל, שהמחיצות וזוג הנאהבים הצעיר אינם חיים ביחד בנחת. פתאום היו למחיצות לא רק רקמות ותחרים, אלא שהחלו לנדוף מהן גם ריחות שהיה קשה להגדירם. “זאת הנערה ווּלגרית”, אמרה אשתו של קלינגר שנזדמנה לבית. את המלים לא הבינונו, אבל מראה עיניים וריחות הבינונו אף באותם הימים בחוש. בחוש בלתי-מודע. הדחיסות מעבר למחיצות עלתה ופרחה ונתפרקדה אף מעל לראשינו. ולא היה זה ריח של גן-חיות. ולא של קופים. לא של ציפורים ולא של חיות בר או פרא. ולא ריח הקנמון של רומיה העוזרת. חשבנו אולי איזה בושם הודי?

בתחילה סברנו, שריח נחלתה של הדודה חנצי הוא הריח הזר. אלא שזו הריחה יובש. ואילו ריח זה שבאפנו היה לח, רירי, דביק, בשרי, כמעט כשל עצמנו ובשרנו. ריח שמלותינו ובגדינו. ריחם של בני-אדם. ריחות אישיים של כל אחד לעצמו. של גן-חיות המורכב לא מחיות אלא מבני-אדם. כלובים של בני-אדם. מכלאות של בני-אדם. נחילים של בני-אדם. ריח מצעים שלא אווררו. ריח אפודתה של בת-שבע. האפודה הסרוגה במו ידיה. בעוד אשר לדודה חנצי לא היה שום ריח.

“המחיצות האלה גומרות אותי”, השתוללה בת-שבע בצחוקה והמרקחת שרקחה אמנו וטרחה להגיש לה נתקעה בגרונה כשיעול מציק. “המחי-חי-חי-חי-צות האלה, חי, חי, חי, הלוא הן בכלל לא חו, חו, חו, חו, חו-צצות, הלוא בכלל לא, לא, לא, לא, חו, חו, חו, חו…”

ראינו בזאת עלבון לאבינו, בעל ההמצאה. בעל הפטנט על המחיצות החוצצות בין רשות היחיד לרשות הרבים.

“בבצי תשמע על החי חי חי ועל החו חו חו”, קיצרה בדברים דודתנו חנצי שלא היתה פטפטנית, “ותצילנה אוזניה, כמו שאומרים”.

“איך יכולים החי חי חי להיות חו חו חו, אם בכלל אינן מגיעות לתקרה למעלה ולא לרצפה למטה?” השתוללה בת-שבע השמחה לבואו של פרץ פלאנט בעקבותיה להחזירה אליו. אז הבינונו שעניין המחיצות בכלל אינו מעניינה של ריבה זו אלא מוצאת לה תואנה לצחוק ולהפגין שמחת-לבה. משמע לבה טוב עליה והיא צוחקת. האם זו פעם ראשונה בחיינו, שגילינו שאין מסיחים במה שמסיחים אלא משיחים במה שמשיחים כדי להסיח את הדעת ממה שאין משיחים בו?

אבל למה שמים אותנו ואת ביתנו לצחוק? בתחילה הגנב הנכבד, לאחר מכן הדג ויונה הנביא שנעלמו מן העין, וכעת המחיצה הנוספת המחלקת את ביתנו לשתי דירות נפרדות? טוב לה לדודה חנצי שיש לה מרחבי-יה של חמישים דונם דרומה לבאר-שבע! לנו יש רק חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר-בתוך-חדר ליד בת-שבע זו, שלנה בראשית בואה ארצה בין המחיצות החוצצות שלנו?

חי חי חי, וחו חו חו הפכה למהתלת-בית. להלצת משפחה. לליצנות אחוותית. לקרקסנות מילולית. לנעימת-הצחוק, שבה מילאנו פינו צחוק על עצמנו וחיינו. “חי חי חי שלא חו חו חו”, חברו לחמישים הדונם המופלאים שלא נודע מקומם כמנגינה עם המנון מיושן, כנעימה ליצירה בלתי-גמורה, כלחן למטפחות הצבעונין שהביאה לנו הדודה חנצי כתשורה מבית-מסחרה שפרשנון על פני נחלתה שבנגב עד שהפכו לבוסתנים לארמנות-מזרח וגני-צבעונין על פני ארץ רבה, על פני אוהלי בדואים, שלבשו ערבסקות טורקיות בכחול, צהוב ושחור. אלא שעדיין היה חסר משהו.

וכי מה תעשה דודה חשוכת-בנים בשלל חמישים הדונם שאינם מבנים-קהילתיים אלא ארץ שממה?

ארץ שממה, ציה, מדבר וכפן. כך נולד המדבר הראשון, הפרטי. האישי, המציאותי שלנו. אנחנו לא סבלנו ממוסר-הכליות שסבלה ממנו הדודה חנצי, שהפרה את צוואת אישה. יצר מכורה התעורר בנו. מה ייעשה לאדמה? לכרם ולפרדס לא תצלח. מים יש שם, כי קרובה האדמה לנחל באר-שבע. אדמת לס פוריה, אמרו המומחים שלא ראוה בעיניהם. מבוקעה בקיץ. אדמת לבה שחורה וסמל הפריון עצמו. היה מי שהעז לומר שזו סתם אדמת מכתשים עשויה שכבות של צבעונין, שוקולדה וקסטה ומרציפן של אדמה.

המיושבים בדעתם, ששתו אצלנו תה-של-אחר-הצהריים ושיחקו בשאח טענו: אדמה צחיחה, מבוקעה, שטוחה מלבינה באפרוריותה בקיץ. אולי אפילו מלוחה, כמו על שפת ים המלח, עוטה מלח של אבק. והאבק מתנשא ועומד שם באוויר כמו עמוד, כמו דגל לבן, כמו מגדל.

אז שתבנה הדודה מגדל לבן בערבה. מצודה לבנה ובודדה כמו בבית-אשל. מייד בנינו על אדמתה מגדלות ולא בירושלים, כדי שלא תתחרט. כדי שחלילה לא תאבד את הקושאן הוא החוזה על אדמה נלבבה וחזותית זו. אמרנו לה שבמגדל הלבן נשב אנו ונשמור בחץ-וקשת על אדמתה השטוחה, על אדמה רבה זו של אברום אבינו. בלא עץ ובלא שיח. שמה משוממה. ורק אנחנו במצפה שומרים-מה-מליל. והאבות יוצאים בלילה מקברותיהם שבחברון ומתהלכים על אדמתה, כמו יורדים מצרימה.

היתה אפילו ילדה בת שכנים, שטענה שאין בכלל בעולם אשה חשוכת בנים. ואם קנתה כל-כך הרבה אדמה ודאי יש לה כנגדה חמישים בנים שתאכלס אותם. בן או בת על כל דונם. ואנחנו נבוא לבקר אצל החמישים כמו אצל שבט.

“או על כל שלושה דונם בן או בת”, אמר מישהו מהקטנים.

אז יוצא חמישה-עשר בנים יחד, לפחות. או לשליש. על חמשת הדונמים הנותרים בנינו בית-ספר. גן-ילדים. קולנוע, מגרש משחקים. גן ציבורי ובית-חרושת לחלבה. מריח טחינה מתוקה. ועוד משהו. על הסוד הזה נלחמנו ולא גילינוהו לאיש. אסור לאיש לדעת, מה נקים על יותרת אדמתה של הדודה. סוד זה מותר לגלות רק לאחר פטירתה של הדודה שׂבעת-הימים וחובבת מטפחות הפרחים. בעצם, – נחלת קבר. שם קברנוה ושתלנו פרחים סביבה. כי היא שקבלה על שבשכונתנו אין אף פרח אחד מלבד חבלבל-החולות ומלכת-הלילה הגדלה פרא.

שתלנו למענה ציפורן סיני זעיר ככפתור, גרברה משוננה וחלמונית צהובה וסתם עשננים לרוב, שהם מתמידים ביבושת של עצמם.

כל זאת לאחר שהדודה כבר נטלה פרידה מעמנו וחזרה אל עיר מגוריה והחוזה על רכישת אדמתה בידה. ודאי נפטרה שם בשיבה טובה ובבצי הניחה את החוזה מתחת לראשה. אף הגן לא היה במתכונת שאנו בחרנו בה. פעם נזדמנו לקיבוץ בהר הנשקף אל הים. בקיבוץ העטור משולשי ים והרים הפוכים ותחובים זה בזה גילינו גוש פרחים לוהט ששתל אחד מחברי המקום. אנו, שהיכרנו הרדופים לבנים, איביסקוסים אדומים ובוגנוויליה סגולה בלבד, ראינו לפתע את מטפחות-הצבעונין של הדודה חנצי פורחות שם על אדמה של ממש. כיוון שלא היה זכר לערבסקות הכחולות-צהובות-שחורות, הבינונו שאין זו נחלתה של הדודה חנצי. שטרם גדרה את שטחה, וכי אחיזתנו בה רפה.

ימים רבים המשיכה הדודה לכתוב איגרות לאבינו ולשאול על הדונמים שלה כאילו היו בניה. מכיוון שלא טרחה לגלות לו היכן הם בדיוק לא יכול להשיבה דבר. לא פעם כתבה שיום אחד תכתוב לרחובות ותשאל עליהם כעל בניה אף שאינה חייבת בכלכלתם. ואולי חייבת.

לאט לאט הפכו חמישים הדונמים ברבות ימים לאגדה. ואולי באמת נצטמצמו כדבר צוואתו של הדוד אברוּם והיו לחצר אחת עתיקה בלבד? הדודה לא הובאה לקבר ישראל בנחלתה כאן בארץ, אלא שם, ליד אישה. ונפטרה בעוד מועד ולא סבלה ממוראות מלחמת-העולם שם, אולי בזכות רכישה זו שרכשה כאן. אף הקושאן אבד עמה שם, שימש כנראה במקום תרמיל-העפר מארץ-ישראל למראשותיה. היה ליצים שסיפרו שציוותה לחרוֹת על מצבתה: גאלה חמישים דונם מאדמת אבות.

את גינתה לא נטעו עד היום. בטיול בית-ספר לנגב נטלנו חרס נבטי, תקענו באדמה רחבת-הידיים ואמרנו: חמישין, חמסין, חמישה, אולי חמישה דונם בלבד? תמר, אגבה או רותם אחד? כך הפכה הדודה חנצי לרותם יחיד במדבר. אבל היא היתה רותם. בת-שבע ופרץ פלאנט אבדו שם. אבל הדודה חנצי היתה רותם יחיד פורח פריחה זעירה וצנועה. להחליף כל-כך הרבה פרחים במטפחת ברותם זעיר אחד, בשעה שמטפחות-הצבעונין שהביאה לנו הדודה ממשיכות להתקיים שנים על שנים וכבר הפכו ריפוד לכורסאות ולכסאות, הרי זה בבחינת הוכחה מה דל מעשה ערטילאי שאין עמו ממשות לעומת החפץ המתמיד בקיומו.

כי בינינו לבין עצמנו: לגבי אדם שישב בבית-מסחר חשוך שנים רבות ומכר מטפחות-צבעונין, היתה רכישת אדמת-מדבר רחבת-ידיים בבחינת כישוף, ותו לא. כי היה מי שסיפר בשמה של בבצי, שבסוף ימיה סבלה הדודה מהעדר “אוריינטציה” וכבר היתה קצת עוברת-בטלה ולא אמרה עוד חמישים דונם בארץ-ישראל אלא בירושלים. פשוט לא הבדילה עוד וביקשה להיות נאמנה לצוואת אישה.

איש לא העיר לה על טעותה. אפילו לא הציצו בחוזה. קברוהו כמות שהוא עמה. כשם שקוברים שרידי ספר-תורה. בבצי מעולם לא הציצה לראות מה כתוב בו.

אבל ייתכן שליהפך לרותם במדבר לא רע כל-כך. בייחוד שהיתה טוענת בסוף ימיה, שהרותם גדל בעיר-הקודש. לאיש לא גילתה שאישה אברוּם בא לה עוד פעם בחלום הלילה ואמר לה: עסקה מחוכמה לא היתה זו. אבל אפילו שעל-אדמה אחד מאדמת אבות שגאלת, את נישאת עליו לגן-העדן. הריני ממליץ כאן עליך שייחשב לך שעל זה בעיר-הקודש.

אולי בגלל החלום הזה סירבה לגלות לאבינו ולנו היכן אדמתה. היא פשוט ביקשה המלצת אישה למעלה להעבירה משם למקומה הנכון והמיועד לה במצוותו.

מסתבר, שכל המסתורין והעלמת הנחלה היה להם טעם. שכן הקימה לה הדודה מחיצות לאדמתה, שחצצו והסתירוה מעין כול. היא נטלה אותם עמה גם בלכתה מכאן. גם בלכתה משם. גם בלכתה בכלל. גם בלכתה אחרי השעל האחד של אדמה קדושה יותר. כי לבסוף החלה להאמין גם בשעל אחד בלבד ולא באדמה רחבת-ידיים דווקא. בסוף ימיה נצטמצמה, הקימה יריעה ירוקה בינה לבינינו ונסתתרה. וימים רבים עברו עלינו מאז ועד היום הזה, עד שהסרנו את המחיצה שבכלל לא חצצה.

שריגי הגפן היו דלים. סחופי חול וצנומי מלחים שבאוויר. לולא אמרו לי כי זה כרם, הייתי חושבת כי זאת צמחיית חול שהיתמרה אל על. “כרם זה יעקרו וכאן נבנה בית”, אמר אבי.

“אנחנו נהיה הראשונים בכרם הזה?” שאלתי בשמץ של יראה. “אף אחד לא יבנה בית לפנינו בכרם הזה בצפון?”

“איש אחד יבנה לפנינו. שכננו משמאל. ואנחנו נבנה אחריו ונהיה כאן שניים”.

“ואיפה עוברות אורחות הגמלים?” שאלתי בשמץ של בהלה. “ומאין אני אלך העירה? מכאן? דרך אורחת-הגמלים העוברת על פני השקמים הזקנות? והם צועדים כל הלילה? ובאישון הלילה? ובאשמורת הבוקר ו – – –”

חשבתי: מזל של בת-אדם פחדנית. שם היה לי מסגד חסן-בק, וכאן אורחות הגמלים של סומייל המתחככות בשקמים הזקנות כחתולה ברגלי, עד שמטילות בהן פרשן-פסגיהן והן ממוללות אותו ברגליהן עד שנוצרת שכבת-חול מעורבת בצמיגות עכורה.

“תלכי דרך הרחוב השמאלי האחרון, אל פרשת-הדרכים הנקראת היום ‘העיגול’,” אמר אבי.

חד וחלק. ואיך אני יוצאת בלילה מאותו רחוב צפוני של העיר אל הדרך הראשה ואל העיגול ועוברת רצועת-חול ריקה מיושב, מדבר לבן שהוא היום כרם?

והנה בא הלילה החדש, ובמקום המואדזין של חסן-בק קול פעמוני אורחות-הגמלים העוברות בסמוך. חלוני נשקף אל שממת-חול וחול סחוף כסף-סהר גוהר היה לתוכו כנד של אַין. חלוני היה כאשנב שבים, מוגף, אטום לבל יחדרו משבי הים את תאי באַני המהלך בחול. משברי-חול אלה נשאו עמם כל מיני סחף. הגפנים שנעקרו, שהניחו זכר לענבים שעסיסם לא נשתה. לתירוש שלא תסס. הגפנים הצמיחו בטון. מדרכות, בתים, עמודים. כבישים. אבל זה היה אחר כך. בתחילה נעקרו הגפנים והיתה שממת-החול הבהירה, רוויית לחלוחית הים, שעמודי האור של הירח חרשו בה תלמים זהירים, שקופים, בלילותיה של נערה קטנה שהיתה מיטלטלת מגבול אל גבול. מגבול יפו אל גבול סומייל. מגבול הים לגבול הכרם. מאספרגוס מעודן אל שקמים זקנות, עבות-גזע, מדובללות שריגים, כבדות סבר, שופעות הכנסת-אורחים מדברית, צבעונית כאוהל-האורחים הבדווי.

אך בתחילה ערכו הגרלה. לפי שאין אדם יושב באותם הימים על אדמה שקנה בכספו שלו, אלא משלשל חלקו בממון לקופת הכלל הקרויה חברת “כרמלית”. אבי הוא שהמציא שם זה לחברה. כנראה, נשא נפשו לכרמל ולהדרו אפילו בתוך תל-אביב השפלה. לאחר מכן מתכנסים ומפילים גורל. מי שזוכה במגרש בעיגול היקר המכונה היום “כיכר” ושם מקום לבתים רבי-קומה עד שלוש דיוטות, למיקח וממכּר. ומי שזוכה במגרש באחד הרחובות הסמוכים, הצנועים, הצרים, ובשקעי החול שאפשר להקים בהם בתים קטנים, ענווים, עם גינות-נוי ועצים.

היה אבי מתפלל שלא יזכה חלילה במגרש מהודר ב“עיגול”, שכן מה יעשה בו? יבנה בית-מסחר? בית-ראינוע או בית-קפה? מה לו ולכל אלה? היה מתפלל שיזכה בשטח צנוע באחד הרחובות הקטנים, הסמוכים, הקרוי על שם כפר או קבוצה או קיבוץ שבגליל וישב לו תחת ברושו ותחת קזוארינתו ובצל קוצי הבוגנוויליה הסגולה.

כל תפילות שהתפלל לא נתקבלו. תפילה אחת זו נתקבלה, והוא אמנם זכה בחלקת-קרקע צנועה, מסותרה באחד הרחובות הקטנים, הנמוכים ומרובי החול, הקרויים על שם גיבור שבגליל. שכך נאה וכך יאה לנו.

משהוקמה הקופסה בחול, לצד שכננו משמאל שהקים קופסה קטנה אף הוא, שתלנו איביסקוס מפריח פריחה אדומה בפתח ופערנו חלוננו אל השממה המשתרעת עד כפר סומייל. הגפנים שנעקרו הותירו איזו ערגה אל אשר היה בעץ ובפרי. כשם שכל ימינו ערגנו אל איזה כפר שלא ראינוהו בעינינו ולא ידענו מקומו. וכרם שהיה, מפלט היה לנו לכמיהות הירק והפרי. שתי גפנים ששתלנו בגינתנו לא נקלטו. רק הדליות פרחו. שני ברושים נקלטו. השלישי כמש. והקזוארינה הוריקה על מה שהיה לפני כן בור של סיד. היא ניתנה לי ליום הולדתי. יום אחד נגנבה כולה על שרשה, גזעה ופארותיה. ללמדך שלא היו גנבים באותם ימים רחוקים בתל-אביב.

העגבניות בחלקה סמוכה למטבח לא נבטו כלל. הבצל הוריק וכמש. ורק עץ פילפל גדל בכוח עצמו בלי ששתלוהו, והיה מבדיל בינינו לבין שכננו היחיד משמאל, בין מטבח למטבח, ונותן צלו כעני בפתח בית סגור על מסגר.

באביב פקדונו בחלקתנו צמחי-בר שלא שתלנום מעולם. כל שמחתנו היתה בתכלת וצהוב. כתום ואדום. לבן וזהוב. אלה היו בטוחים יותר. הם פקדונו תמיד. הם באו מעצמם. הסביון, הכלנית, החמציץ, הקחוון הלבן והברוניקה הזעירה ליד הגדר המבדילה בינינו לבין שכננו.

משנשתכחה השכונה ונקראו שמות לרחובות, הגישו לאבא תעודת הרשמה בספר-הזהב של הקהק"ל נתונה במסגרת שחורה. הבריות התחילו לבנות בתים גדולים גם ברחוב שלנו. גילו שיש בנקים המוכנים לתת הלוואות לבניין בתי-קומות לשם השכרת דירות. ולא כן אבא, שחושש היה לקחת הלוואה.

כשנטל עציוני שממול הלוואה ובנה בניין של שלוש דיוטות התבוננו בו הכול בתמהון וסברו שעוד מעט יתמוטט מעוצר דאגה וסבל החובות. כשקיבל גנני עצת שאר-בשרו בארה“ב לבנות לו דירה למעלה ועוד דירה לבתו שישבו בהן זרים כמה וכמה שנים ולאחר מכן תחזורנה הדירות להיות לגנני, סברו הכול שפועל-הבניין הנ”ל ראשו הסתחרר עליו והוא בונה אל האין, להרס עצמו וביתו. לאחר מכן שיכנה העירייה בית-ספר ברחוב הסמוך ופרצה לתוך אחד מבתי רחובנו ושלחה ילדי הכיתות להתעמל ולשחק ברחובנו. ואז פרצה צהלת ילדים וטף הרחובה ברוב שעות היום, ועל גדר ביתנו היו סועדים פת-שחרית שנייה מילקוטיהם ומתיקיהם. כל שנותר ולא היה רצוי בלחם, פרי וליפּוּת של לחם, נזנח על גדר ביתנו מאכל לעוף השמים ולחתולי הרחוב וכלביו.

כיוון שלא היה כביש, לא היה טוב מרחובנו למשחק כדורגל, כדוריד, תופשת, “קלאַס” על בדל של מדרכה, משחק במעגל. באותם הימים נמלך שכננו בדעתו והוסיף קומותיים. לאחר מכן אמנם נאלץ למכור מחצית הבית לזרים בשל ערבוּת שנתן ונאלץ לפרוע חוב לא שלו. אך באותם הימים קם ובנה. מישהו זכה בגורל והוסיף שתי דיוטות. בית-כנסת של חסידים הגביה שם בית קטון כלפי מעלה. מישהו הקים על הגג סטודיו לצילום. תופרת הגביהה על ביתה סלון לתפירה. שחקן הקים על ביתו אולפן למשחק. מהנדס בנה דירת-גג לבתו הנישאת. שען בנה דירה לבנו. ובבית-ספר סמוך קם מניין למתפללים. נותרנו הבית היחיד שקומתו אחת. בית קטן חבוי בין כל הענקים.

באה מלחמת-העולם והטילו האיטלקים שתי פצצות מזה ומזה לבית. בנס לא נפגע. אולם כתליו נסדקו, וכולו נתערער והיה עומד כבדרך נס, כשר וראוי להריסה ולחילופו בבניין טוב וגדול ממנו.

משנהפך ה“עיגול” לכיכר ונבנו בו בתי-מידות, בתי-קפה, בתי-קולנוע, בתי-מסחר ואולפני צילום ובתי-מלון, זחה דעתו של אבי עליו: “מה הייתי עושה שם בעיגול בין כל אלה?”

רופא השיניים, שהקים שם שלוש דיוטות, הלך לעולמו. שכננו משמאל שזכה שם במגרש נחפז למכרוֹ ולהחליפוֹ בצנוע ממנו ברחובנו. סנדלר הרחוב, שישב בחנות מאולתרת ממוסך שנבנה בתחתית אחד הבתים ברחוב, רכש לו ברחובנו דירה בלבד, כיוון שנמצא בית שכבר מכר דירותיו בזו אחר זו ונעשה בית משותף. ברייה חדשה ומשונה. על גגות הבתים אפילו הופיעו דירות זעירות שגזוזרות-גג מחופות להן מקושטות בעציצי-פרחים, ומסביב לכיכר צמחה שורת-חנויות שנייה, פנימית ובלתי נראית לעין. שם דיברו יהודי ספרד רוסית. עלו מדרום רוסיה.

בכיכר נהפכה חנות-פרחים לחנות צורכי-חשמל. מורה-לפסנתר – לאולפן-ג’ז. מרפאה פרטית לבית-ספר לרכיבה. והשען – למוכר צורכי-חשמל. האחות העבירה דירתה לקוסמטיקאית, וזו פתחה ברחוב מכון-יופי. ובית רופא-השיניים בכיכר נהפך לקולנוע. רק בית פקיד העירייה עמד על תלו בכיכר עד שנהפך לאט-לאט לבית-מלון שהלכו ושיפצוהו עד שנהפך למלון גדול בעל אכסדרת בית-קפה נרחבת. חנות-האופטיקה נהפכה למזללה. חנות הספרים – לבית-מרקחת. הנקניקייה לחנות טבע לצורכי פירות מיובשים ושאר צורכי הטבעונים והצמחונים למיניהם. והחנות לחומרי-בניין – לתמרוקייה. רק בית-הקפה של טויבמן, שהיה בית-אוכל עלוב, החליף מחלצותיו ונשאר מסעדה בסגנון מהודר יותר, ומקפה ‘יונתי’ נהפך לבית-קפה ג’וסי.

כשקרא טברסקי לחנות-המכולת שלו מעדנייה סן-פרנציסקו אמר שכננו הנגר שנהפך לקבלן הרצליך, הוא לבבי: ‘זה כבר באמת יותר מדי. מה פתאום סן-פרנציסקו?’ השיב לו טויבמן: ‘מה אתה רוצה שאקרא לבית הקפה שלי ציון, מוריה או קק"ל? אף אחד לא יבוא אלי. רציתי קולוראדו, אמרו לי שזה כבר יותר מדי. אז שיהיה סן-פרנציסקו או שער הזהב’.

כל זאת סבלו השקמים בשתיקה נוטפת מפסגיהן והסתפקו בכך שנכנסו ללשון: “אלך אתך עד השקמים”. או “לפני השקמים”. או “עד אחרי השקמים”. “ניפגש על יד השקמים”. “ראיתיו ליד השקמים”. ואפילו “הרחוב שליד השקמים”, רחוב השקמים עצמו, היה מרוחק למדי מהן.

השקמים ציינו חלוקת הדרך העולה מן העיר הוותיקה אלינו, אשר בשכונת הצפון המרוחקת, לשניים. מגבול יפו ועד שכונת-השכנים ומשכונת השכנים ועד מעבר לעיגול.

את ה“עיגול” ראינו מצויר על הנייר. הוא ניצב מעבר לשכונת הצריפים, עיגול חול ריק מופשט, משהו שאדריכל-ערים התווה על הנייר, ובו פלא מזרקה וערוגות-פרחים לעתיד לבוא. בינתיים היה הפלא הזה משטח חול ריק מאין יושב. חלק. בהיר. ובית-החרושת ללבנים נוטל בסמוך לו חול לרוב מבור עמוק. כך חיינו על שפת החול, על שפת יומו של חול שבו רצו הורינו להרגיע אברי גופם מלחותו של ים. ההליכה צפונה-מזרחה היתה בעיניהם כהליכה אל נווה-מרפא וצרי לגוף הכואב. כאשר קמה הרוח והשיבה החול הדק והנישא בקלות לתוך ביתנו, מסַכּים דקים של חול, חול, חול, חול, התברכו הורינו ביובש. ביובש הטוב הזה. כי לא עוד היו הדמויות הלבושות חלוקים מלאי חול חוזרות מן הים מקורצפות חול, סגולה להתחממות ונגד התקררות.

תמו ימי הריצה שלהם אל הים. ואנו, רק אנו, בני-הנעורים, הוספנו לרוץ אליו. למה הרחיקונו מן הים? למה לקחונו אל ארצות החול הלבן? לאחר שהתגוררנו בארצות החול הצהוב, הזהוב, הזיפזיפי? להם הפתרונים.

השיבה בלוויית חבר לעת לילה הביתה היתה מעשה-גבורה. היה צורך לעבור את משטח החול רחב-הידיים שבין רחוב-העיר האחרון לבין ביתנו הניצב בו כרוֹתם במדבר. רוֹתם זעיר ושפל-רוח. והחול משך אליו את הבית הקטן מטה-מטה. כאילו החליט, ויהי מה, להשפיל קומתו. כל מדרכה וכל כביש הנמיכוהו. מעקה סביב הגג שלא היה לו הנמיכוֹ.

ברבוֹת הימים היו נערים פרחחים ופוחחים החוזרים מבית הקולנוע שבכיכר מיידים אבנים בבית ובחלונותיו. לשם משחק ותעלול. ספסרי-כרטיסים היו מתחבאים בחשכת גינתו הדלה מפני המשטרה הרודפת אחריהם.

הרווק המושבע, שהתגורר באחד מחדרי דירתנו – כי מי ידור באותם הימים בדירה שלמה של שלושה חדרים ולא ישכיר אחד או שניים? – היה תולה אמצעי-מניעה על הבוגנוויליה הסגולה החוסמת את חלונו, לשם שימוש חוזר. שיחי הגדר, שהיה צורך לגזמם ליתר נוי וטעם, גדלו פרא. עלו מעלה-מעלה וחיפו על הבית כשיער פרוע המחפה על פני אשה צועדת ברוח.

כשנבנו מדרכות לבית, החנו עליהן את כל מכוניות הכיכר, זו ליד זו ליד זו. פקחי העירייה התעמרו בנו תמיד על שאין אנו גוזמים את עצינו הגדלים פרא. הפטוניות לא אבו לצמוח בפתח ביתנו. לחדר-המדרגות היה גג של עץ. בימי-הגשמים היה מקרקר כעדת-צפרדעים צרודה. רק החבצלות הלבנות פרחו מדי סתיו, לפני החגים, במרכז גינתנו בלוֹבן של יום-כיפור. ריחן הכביד על תושבי הבית כמוהל של כל עצי היער-שלא-היה. החבצלות הודיעונו מתי ראש-השנה. ביום-כיפור נטף תמיד גשם ראשון. הבא לדור כאן היה כמהגר לארץ אחרת. לארץ שאין בה ים. רק חול. לארץ הבית הקטן. גם כאן לא היו פרות ולא סוסים, לא חמורים ולא עזים, אלא לעת מצוא. בדרך מקרה מופיעים ונעלמים. אבל היו גמלים. והיו מכוניות נתקעות בחול הרחוב ואינן יכולות להיחלץ ממנו אלא בעמל רב. והרחובות נתכנו בשמות סופרים. במקום רחובות הים, גאולה, יונה הנביא ואהבת-ציון, היו רחוב מנדלי ופרישמן, שלום-עליכם וגורדון. הציירים והפּסלים עוד לא היו קיימים. אבל רחוב אחד-העם רדף אחרינו כמעט עד הנה.

במלחמת השחרור בנינו מקלט באדמת הגינה. אלא שהיינו מסתתרים במסדרון. במלחמת סיני – במסדרון. במלחמת ששת הימים כבר נלקחנו משם.

משחק השאח היה המשחק הלאומי מלבד ויכוחים פוליטיים. אבל של הורינו, לא שלנו. השתתפנו בהפגנות שקטות, מסודרות, בשורות-שורות של שישיות. החלפנו מבטים עם בחורים בהפגנות. כי אלה היו שקטות ומסודרות כיאות לעם התנ“ך. קיבלנו פעמיים בחיים תנ”כים. בגמר היסודי ובגמר התיכון. לחצנו ידו של נכבד והבטחנו להיות נאמנים לעם ולמולדת. המולדת היתה אז עוצר, בריטים, מאורעות. בני-אדם נשאלו במישרים: האם אתה סוציאליסט? כשם שנשאלו בתקופות מוקדמות יותר: האם אתה יהודי? אפילו נשאלו: האם חברך סוציאליסט? האם בעלך סוציאליסט?

הזוגות המבוגרים, שעלו בסרטיפיקטים של זקנים בנישואין מבוימים, התחבטו אם להישאר נשואים או לא. צד אחד מסכים, צד שני מסרב. היה מי שחזר לגולה ואבד. חצי זוג נשאר כאן. נשא אשה, הוליד בנים והתאבל כל ימיו על הצד השני שחזר לשם ואבד. שם, בשם ההוא. עניים עדיין ביקשו ארוחה ולא מתת-כסף בלבד. הקבצן לא היה תובעני ותקיף. הוא היה מבויש. הוא שהה במטבח שעה ארוכה, סעד לבו. שוחח. סיפר. ולא תבע מייד מתת-כסף, שכן קבע לו כך וכך בתים ליטול מהם תרומתם. עדיין לא התחזו כעושים מצווה ואוספים למען אחרים. הכול היה אישי. לעצמו. כל אחד לעצמו, לביתו ולילדיו. העני לבית עצמו.

הרחוב השתפל וירד. באמצעיתו, לידנו, כמו שקע תחתיו. כל החידוש שבבתים פג. יושן מוקדם, משתהה ירד עלינו. מראה הבתים התיישן עד מהרה. כל השיפוצים לא הועילו. כל צביעוֹת הצבעים לא יכלו ליוֹשן המוקדם, המאפיר, הנושם זיקנה. ריח של זיקנה ירד על רחובות העיגול. זיקנה בטרם עת. ריח היוֹשן הלם בכל הנכנס לבתים. היושן שלא היה ברחובות-הים הקודמים. שכן הים ברעננותו ובמליחוּתוֹ היה מניס את היושן. ואילו כאן, ברחובות החול שעל פני הכרם, השתהה היושן, צמח כפטרייה דלת-טחב מפיצה ריחה העז. פטריות היושן הקדימו לפשוט על פני רחובות העיגול, היא הכיכר. ובלילות הדהדו האבנים שהטילו פרחחים בתריסי החלונות. למחרת נמלאו מרפסות-הבתים הפתוחות אבנים וגושי-אדמה כבדים. שברי עצים. על עצי הלימון והתפוז של שכננו פשטו פרחחים כעדת דבורים. לא השאירו לו אפילו תפוז או לימון אחד. אפילו מורא קוציו של הלימון לא היה עליהם. הילדים פשטו על גינות-הפרחים הזרות להביא שי לגן ולבית-הספר בערב שבת. להביא פרחים הביתה. הגינות נעשו הפקר. התריסים נעשו הפקר. החלונות נעשו הפקר. כל אדם ניבט בחלונות שהתנמכו. הווילאות הישנים לא יכלו למבטי העוברים-ושבים.

חיילי הוד מלכותו נראו ברחוב. לא נכרים היו. משלנו. ממגויסינו. ארבע שנים כמעט לבשו את המדים. צעקות עלו יום אחד מצריף-מגורים, סמוך לאקליפטוס שברחוב המצטלב עם רחובנו. מישהו, צעיר, נפל באריטריאה.

בנם של שכנים ממול, שדווקא חיים היה שמו, נפל במלחמת-השחרור. בן אחיו, שנולד לאחר מכן, נקרא על שמו. אלא שאיש לא העז לכנותו בשם ההוא וקראו לו מיכה. כאילו היו משנים סדר האותיות, ותו לא. זה ולא זה. זה וגורל אחר. זה על שמו של ההוא, ואף-על-פי-כן לא לשאת שמו של ההוא על דל שפתיים.

החיגרת שברחוב נישאה לאיש. בחנות המכולת נתחלפו הבעלים. הקודם רכש לו חלק בקולנוע שבמרכז העיר. הרופא האלמן נשא הגרושה שכנתו. בת בעל הנקניקייה נתחרשה. רופא הנשים הלך לעולמו. המהנדס זכה בגורל וקנה לו בית גדול. שטח המַפרוּז שעמד בשממונו באה לו גאולה סוף-סוף ובנו עליו בית גדול. בקומת-קרקע אחת פתחו מכבסה. בקומת-קרקע שנייה בית דפוס זעיר לכרטיסי-ביקור. במרתפו של בית אחד – מועדון לנוער מתקשה בלימודיו, המקבל הדרכה בשיעורי-בית אחר הצהריים.

והנה הופיע מוכר-הפרחים בקרן הרחוב. כחוש, חיוור, במעיל-חורף גדול וכבד, מציג פרחים על גדר של בית. ובעלה של מרת טייכמן נסע להשתלמות לארצות הים. בת הטויבמנים נישאה לחקלאי במושב עולים חדשים. בת קרצמן נישאה ועקרה לירושלים.

ואז פתח בנו של טליתמן, המדען, בחקר זבוב הים התיכון. לאחר מכן ירד לארה“ב וטרם שב. אחיו היה לקצין בכיר בצה”ל. בתם האטומה של המַטוּסביצ’ים הצליחה מאוד בנישואיה. נישאה לטייס. באל על. בארקיע. בהי דרומה.

וכבר בלענו שני רחובות הזורמים לצד רחובנו, אם לא שלושה. שכן לא שרוי היה רחובנו הקטן בבדידות רשותו שלו, אלא השתוקק להצטרף לעוד שלושה רחובות סמוכים לו. רחוב באר-שבע, בר יוחאי, יאשיהו המלך ורחוב שמשון הגיבור, הסמוך לרחוב יהודה המכבי. מאז היו ילדי הרחוב משתבחים בלבם: “אני גיבור, אני הכי גיבור. אני שמשון המכבי!”

חשבנו שלעולם לא יסללו כבישים ברחובינו. מחשש פגיעה בילדי בתי-הספר. מחמת שכחה. התקלסות. מיעוט ערכו. עליבותו הסמוכה לרחובות גדולים ומכובדים ממנו, כגון רחוב המלך אדוארד, ורחוב ראש-העיר דידרוביץ, ורחוב המלחין גלינקה ורחוב המלך שאול.

עליבותו של הרחוב לא הניאה את העירייה מלתבוע מכל בעלי הבתים שיסללו בו מדרכות. כדי שיחנה עליהן כל רכב הכיכר. מכונית-אחר-מכונית-אחר-מכונית. כל אופנועי הסביבה. אופני הילדים. שישחקו עליהן קלאס. יציירו עליהן משחקים. יטילו עליהן בדלי סיגריות, שיירי קליפות בננות ותפוזים. המדרכות היו לעג לרש. הרחוב נשכח מלב פקחי העירייה. מלב העירייה. אבל הבריות חיו. הוסיפו לחיות. ולהשתנות. שתי עשרות שנים אינן דבר של מה בכך. בינתיים קמה המדינה, וכל מיני דברים קרו לבריות. מהם שנתפסו להיסטריה, בעיקר הנשים, ושאלו: מה יהיה כשיצאו הבריטים מן הארץ?

היו שנתפסו לעיסוקים חדשים. מר ינובסקי התחיל עוסק בסנדלרות חובבנית. מר ארזי בנגרות-חובבים. מרת קרצמן החלה בשיפוץ ביתה הישן. צביעה, סיוד והריסת קירות פנימיים. מרת גנני סגרה את כל המרפסות בתריסים. מרת אגסי מכרה את הפסנתר הישן באלף לירות. הצלמת מתה והורישה את מקצועה לבתה. במרתף הבית מספר שתים-עשרה מכרו שמלות ישנות שהגיעו בחבילות מארה"ב.

אבל גם הבריות התחילו משנים פניהם וטעמם. ד"ר לכמן לא עסק עוד בהוראה, אלא בביקורת בלבד. ואפילו עבר לדור ברחוב מהודר יותר, או באיזו שכונת-גנים מהודרת. כל מי שירד לא חזר עדיין. עורך-דין השתקע באחד הבתים ופתח משרד. כל מיני נשים התחילו לשאול ברחוב: “איפה גר כאן השוחט?”

בחורים ובחורות נראו לבושי-מדים ברחוב. אפילו קצינה אחת. בבית מספר אחד התחילו לערוך מסיבות מטעם ארגון-נשים נודע. מישהו חזר מאפריקה והביא כל מיני מעשי אמנות כביכול, ופתח “תערוכת אפריקה”. רופא-העיניים האמריקאי לא מצא לו רחוב נאה משלנו והתיישב בו בדיוטה ג' עם אשתו שפאה נכרית לה בראשה ועם חמשת ילדיו. ד“ר נחת היה שמו. מה הנחת, לא ידענו; כנראה, נחת הישיבה ברחוב העלוב שלנו. אולי היה שמו ד”ר גיי, שמשמעו שמחה, יותר מאשר נחת. זכור לי המרבד היחיד הבלה שפיאר את מסדרון דירתו הארוך והחשוך. בעיקר באו אליו שומרי מסורת מבני-ברק וסביבות הישיבה הגדולה בצפון.

הצייר, שהתגורר במספר חמש, הלך מכבר לעולמו. אבל תערוכותיו נערכות בידי אשתו עד היום הזה בעיר ובסביבה. אז עדיין היו זוג צעיר ובלתי-נשוי. החייל משיח, שהצבא הפקיע בשבילו חדר ברחובנו לאחר שהדייר הלשין על בעל-הבית שלא חפץ לפצותו בממון רב, ישב כמה חדשים עם נערתו בחדרו זה, בישל מאכלים חריפים שריחם היה מתבל את הרחוב כולו ויצא אף הוא לעיר רחוקה בצפון. יפהפיית הרחוב הבלונדית, התמירה וההדורה, נישאה לתייר אמריקאי וירדה עמו. אחותה הבכירה נשארה ברווקותה ואביה הוסיף להציג במרפסת ביתו בקבוקי יין-צימוקים שהיה מתסיס בביתו.

מי שלא התחתן לא התחתן עד היום הזה. למשל, בתם של טראכטמאן, שהיא היום ד"ר לכימיה. מרצה בירושלים. ומר זהבי האוגר מטבעות מכל הארצות, כל העמים וכל התקופות.

רוב דרי רחובנו מתו במיטותיהם. בפינתם שלהם. בפיקוח רופאיהם הקטנים, הצנועים, הדרים בסמוך להם. המקיימים חיוּתם בהם בזריקות מחזקות. רק גינותיהם העידו כמאה עדים על חיוּתם הכלה. על איזה יובש שפשה ברחוב. העצים הובישו. הפרחים נעלמו. הגדרות החיות לא נגזמו כהלכה. הבוגנוויליה צמחה פרא בקוציה המבעיתים. ערמת אשפה קטנה שבקטנות גדלה במשך שעות ספורות והיתה לתל-אשפה ענק שנערמו עליו מזרנים, כורסות ישנות, כיסאות שבורים ועגלות-מקררים בלות. צמיחת הערמה היתה ממש שואה. כאילו התחרו ביניהם כל דרי הרחוב מי יערוֹם יותר חפצי-בית ישנים וגרוטאות. עד מהרה איימה עלינו הערמה להאפיל על חלונות ביתנו כליל. נבהלנו כטובעים. טילפנו אל העירייה. באותם הימים כבר היה לנו טלפון. שיווענו אל פקחי העירייה שישלחו מייד משאית לאסוף את כל גרוטאות רחובנו, אשר כמו החל פתאום לפנות את כל מחסניו, מרתפיו ומזוויו. כשהושלכה מיטת-הילדים השבורה אל הערמה, כבר התנשאה זו לגובה דיוטה וחצי. בביתנו השתרר חושך כמו בעת ליקוי-חמה. קליפות התפוזים שהשליכו הילדים מסביב הוסיפו לערמה נופך של צבע עליז מצהיל פניה. אולם הפקחים לא מיהרו לבוא. המשאית לא נחפזה לבוא. איש לא שעה להפצרותינו בטלפון. רק כשאמרנו שמכונת-כתיבה ישנה מתנוססת בראש הערמה ואין יודע למי היא שייכת, הזדרזה משאית לבוא.

ואז החלו עיתונים ישנים להתעופף ברחוב. כי יושבי רחובנו לא השליכו מעולם עיתונים, אלא שמרוּם לקריאה לעת מצוא. מאמרים של שבת. אמרי-חכמה. סתם ידיעות והספדים. בעיקר שמרו על הספדים לאוסישקין, להרצל כשהובא ארונו. לז’בוטינסקי, לוויצמן ולבלפור.

בבתים אכלו פירות מיובשים בט"ו בשבט. ערכו מסיבות-חתונה. קנו ספות מתפרקות לשניים. שולחן גדול עמד במרכז וכיסאות סביב לו. הכול עישנו בלא חשש. סיגריות מסוג גרוע. במטבח בישלו על נפט. ותנורי-הנפט בחורף העלו אד לחות הקומקום העומד עליהם. שלג, שירד לפתע, כיסה את העצים הכמושים עד שקרסו תחתיהם. חנות-הירקות נהפכה לחנות מעדנים. המכבסה לניקוי-יבש נהפכה למכבסת מכונות הכובסת בלי יבוש.

הספרייה הפרטית נסגרה, ובמקומה קמה חנות בגדים מוכנים. האינסטלטור התחיל להלחים מיטות-ברזל. בשכונת-הצריפים הסמוכה עלה עשב ונפתחו חנויות לתיקון-מזוודות, לכובעים, וחייט מדופלם בא להתגורר שם. אחריו חייט מאיסטנבול וחשמלאי מעולה מיקטרינוסלב.

סוכת-האבטיחים הראשונה הוקמה בפתח רחובנו ורחוב המלך אדוארד כבר מאז קום המדינה. חנות “תנובה” הסמוכה אליו תבעה אותו לדין: מפריע לעסקיה. לאחר שהגישו שם פעם אחת מרק ובו מקק לא הוספנו עוד לסעוד שם. לא עמדו לבעלת המסעדה קשריה עם השלטון, שהיא בת אחות אשתו של שר בממשלה. חנות-הרהיטים הראשונה שנבנתה בפינת רחובנו נקראה “נברסקה”. איש איננו יודע למה. אולי יש שם הרבה יערות או הרבה עצים או רהיטים כבדים. במחסן סמוך היו מנסרים שם עצים בכל יום אחר הצהריים, וצרימות העץ החרישו כל אוזן בבית-המלון הסמוך, “עצמאות” שמו.

חנות “זינגר” הראשונה, דווקא של זייגר-מאכר, פיארה את פאת רחובנו כבר בקום המדינה. את טבעות-הנישואין הדקות היו קונים אצל השען יוכלמן. הוא שהשיא את בת אחיו הבתולה המזדקנת לאופטיקאי ווֹסקובוֹיניק.

ואז אירע המאורע הגדול ביותר בחיי-הרחוב שלנו. בית, שאמרו שבנו של ראש-הממשלה התגורר בו לפנים, ואפילו ראש-הממשלה ישב בו זמן-מה, בית ששופט נודע נשא בו בשעתו דברו על דוד במסורת-השירה-והפיוט והחברה לידע-עם פתחה בו משרדיה, ולוחמת חרות ישראל מאחד ממחנות-הפורשים שכרה בו חדר במרתפו והסתתרה בו, בית שגם התגורר בו באחת מדירותיו סגן יו“ר הקהילה היהודית המקומית, ורב שנעשה לאחר מכן לרב האסירים – ממש באותו הבית אירע מעשה. אשר לא ייעשה ולא ייאמן. ולא נודע אלא לשלומי אמוני הרחוב הנ”ל. שם נפתח הדיסקוטק הראשון בישראל.

המנגינות המוגברות שהתחילו מהדהדות ברחוב דמו לגניחות, יפחות, יבּובים, התרסות, פצפוצים, ניתוצים, יללות, תאניות, קינות, והכלל קללה אחת גדולה של טיעונים קוליים משונים.

היה הדבר חודשים אחדים לפני שנהרס הבית הקטן האחרון ברחובנו, הוא ביתנו שלנו. יש אומרים שהקולות הללו הם שהביאו עליו את ההרס הגדול. יש אומרים שהצלילים ההמוניים שטפוהו כגאון הירדן. אף על פי שצעירי הבית כבר אהבו את הצלילים החדשים, ואנו לא ראינו בהם פסול כשם שאהבנו שירי-כושים שקדמו להם, נתפוגגו ממש בתי הרחוב שאפילו הגדולים שבהם כבר היו ישנים למדי. כבני שלושים שנה. והיא תקופה ארוכה מאוד, בארץ הזאת. כשנות דור-וחצי או שניים. יש סוברים, שלושה. כי הם אומרים שבכל עשר שנים בא דור חדש.

המכתבים שהריצו דרי הרחוב אל העירייה היו יכולים להמס לב כל אדם בארץ הזאת. שכן רוב דרי הרחוב לא ידעו פירוש השם דיסקוטק, ואך ראו צעירים מתגודדים רבים מחוץ ומבית מתרוצצים שם ורוקדים בנענועים משונים עד כלות הנשמה. ואפילו היה מעשה שאחד הצעירים הבאים לשם התייצב לפני בית-הכנסת החסידי והחציף מליו: ריקודי חסידים עד כלות הנשמה, זה טוב? וריקודים שלנו עד אקסטזה זה רע? “הרי זה לשם שמיים”, הסביר לו שכננו משמאל מר יקותיאלי, “והריקודים שלכם עד כלות הכוח הגופני ה… ה… אני יודע מה”.

“עד כלות כוח גברא, אז מה?” החציף הצעיר. מספרים שמר יקותיאלי נכנס הביתה, העיף מבט בעצי הלימון והתפוז של גינתו שעמדו עירום ועריה כי מלקו מהם כל פרי. לקה בהתקף-לב והובהל אל בית-החולים הנפתי. כשחזר משם חיוור, מעודן, מהסס, פסק: “אני לא מתערב יותר בענייני הרחוב הזה. אפילו שתהיה כאן מאורת… מאורת… קלפנים”.

המושגים של יקותיאלי! צחקו לו בכל פה, אבל חששו לדבר אליו. איש חלוש, אמרו. הגיטרות החשמליות הדהדו ברחובנו כעיט העט על גווייה במדבר. עד שנמלקו ממנו שכניו ותושביו הוותיקים בזה אחר זה ונמלטו צפונה. בפתח מספר חמש השתהתה מרת טויבמן: “מה זה, בעצם, דיסקוטק?” היו לה מחשבות נוראות ומדהימות לגבי אשה שכמותה. מה שדימתה בנפשה לא יתואר במלים.

“ואיפה כאן ריח הקרבול, איפה?” שאלה בתמיהה ובמין מבינות חדשה.

“מה פתאום”, שאלוה.

“נו, כמקובל בבית כזה”.

המחשבות העולות בלב הוותיקים, הקשישים, החשדנים, המנוונים, השטופים בהרהורי עבירה. “באים ככה סתם לרקוד. אפילו לא נוגעים זה בזה”, הסבירה לה מרת טראכטמאן.

“מה אתך, מרת טראכטמאן, נו באמת… לא נוגעים זה בזה. אני לא נולדתי אתמול. הכרכורים האלה מעוותים את עיני בהזיות משונות, של, של, של…”

“נו. נו. תגידי כבר. של נאפופים”.

כשאמרתי לתומי: “מה יש? ברחוב שלנו, שגרנו בו קודם, בגבול יפו, אפילו פתחו פעם בית-זונות ערבי – –” השתיקוני בש…ש…ש… כאילו בגדתי בתנועת ההגשמה של מחנות-העולים והמתיישבים.

הגדישה את הסאה, כמובן, תזמורת-ריקודים שהתארגנה באחד הבתים ובכל יום, בשעות הבוקר המאוחרות, היו נערכות שם חזרות לנגנים, לזמרים ולשאר אנשי מופעים, חיקויים, פארודיות ואלתורים.

אך נתהדהדו צלילי החצוצרה, והירקן מתוקי, הוא זיסמן, היה אומר: “אהה, הבן של אונגר כבר חזר”. משמע, חזר מן המילואים וכבר התחיל ב“טרומבון”.

“זה בכלל, זה רחוב מיוחד במינו”, אמר הירקן לרעייתו בת-שבע. החזרות האלה עקרו מן הרחוב האומלל את שרידי הגינוּתוֹ האחרונים. הצלילים הצורמניים של הלהיטים האחרונים, אשר זכו בפסטיבלי-הזמר למיניהם הושמעו עתה לא בחשכת הלילה אלא לאור הבוקר הישראלי הבהיר, בפרהסיה. יללות קרנות-היער העלו בזכרון את כל היערות הנשכחים מלב גולות רחוקות בקרב זקני הרובע. כאילו היתה עדת דובים משתערת על הרחוב וצרה על כל בית ובית. כל התנים מן השירים הישנים פינו מקומם לשועלים ולדובים אירופיים מסיפורי-מעשיות חסידיים או סתם מעשיות של עיירה שהורינו אהבו להשמיע באוזנינו ואנו לא אהבנו לשמעם.

כשהיו הזמר או הזמרת פורצים בזעקת-שבר פתאומית היתה צמרמורת עוברת בגופיהם של קשישי הרחוב כאילו פתח באישון-לילה פליט-השואה הגר במרתף אחד הבתים בצעקותיו המעונות שהכול כבר הסכינו להן כלהמיית-יונים.

כל הנשים שסבלו מהפרעות מחזוריות פקקו אוזניהן. כל שעמדו על סף בלייתן או הגיעו אליה חשו שצריחות אימים אלה עלולות לבלע דעתן עליהן.

המבקר המוסיקלי, שנתאלמן ודר על גג במעין פנטהאוז מאולתר, אטם אוזניו למציאות, השקיע עיניו בעציצי-הגרניום הפורחים על הגג סביבו ותקתק במכונה מלים של חיבה לארתור רובינשטיין. מהן מלים טובות מן האנציקלופדיה, ומהן חיבת הרחוב כולו לזקן המקסים. אבל צרימות תזמורת-הקצב הצעירה ויללות זמריה וזמרותיה איימו עליו להוציאו ממנוחתו, להטילו מגגו ארצה. הוא הסיק את המסקנות, הרחיק אל העיר הסמוכה. עיר-גנים. בית חדש. אשה חדשה. ילדים חדשים. את הקודמים סידר בקיבוצים. במקומו בא לדור מהנדס, אב לתאומים. המוסיקאי שאלו לשמם: הילד באר, והילדה אורה.

“בזמני”, גיחך, “היו קוראים להם טוסקה וניני”. כל הרחוב הבין שהטעמים השתנו והעניינים השתנו. לתאומים החדשים יקראו ביר וגפגפה. או שארמה ושייך, וכיוצא בזה.

לימים עשו סורגים בדיוטות התחתונות, כדי שהאבנים שמיידים בבתים לא תיפולנה הביתה פנימה. רצו להקיף בתיל את גדרות הגינות, כדי שמספסרי הכרטיסים לא ירבצו בהן עם חשיכה. לערום ערמות אשפה על המדרכות, כדי שהמכוניות לא תחנינה עד הבית ולא תצאנה בחריקה וברעש רב לדרכן לעת לילה, כאילו בדעתן לנסוע לתוך הבית פנימה. אולם העירייה לא התירה תיל, סכנה לעוברים ושבים. אספה את הערמות והעלימה עין מהסורגים. את התריסים פתחו לרווחה, שמא דווקא הפתיחוּת תרתיע. כי במשטרה צחקו לתלונה. אמרו: ההפרעות של יום-העצמאות. אחרוני קשישי הרחוב יצאו בהלוויות עצמם נישאים על כפיים. בלוויות חפוזות. של ערב-שבת או ערב-חג, שבהם הכול נחפזים לסיים. להתפלל מהר. להספיד מהר. לקבור מהר. לקום מהר מהשבעה.

תריסי-הפלסטיק החדשים שיוו לרחוב צביון של השלמה, ויתור. תיבה אטומה כבניין העירייה. היו שנלקחו לבתי-חולים לבדיקות, לניתוחים. לבתי חולים לחשוכי-מרפא. ובכל זאת עדיין מי שלא התחתן – לא התחתן. ואפילו העוזרות כבר נזדקנו וחדלו לעבוד. מי שעקר משם היה בא רק לשמחות משפחתיות. זיקנת הרחוב המוקדמת היתה בלתי-מובנת. היו שאמרו: זה בגלל מי התהום הקרובים כל-כך לפני האדמה ומחלחלים לפרקים עד למקלטים. היו שאמרו: זו זיקנה רצויה. רוצים להשתרש במקום. להזקין במקום. אחוזים בו בשורשים של ותיקוּת. היו שחששו שאם יוציאו את בית-הספר, את הילדים המשחקים ברחוב, את קולות הצעירים, החצוצרות וזעקות השבר של הזמרים וניגוני החסידים מבית-הכנסת הזעיר, הוא “הקלויז”, יתפגר הרחוב כתחום זר ללא בעלים ופקחי הרחוב יתנכלו לו. והיו שאמרו כי הצעירים, שנפלטו ממנו ונמלטו על נפשם, הניחו אחריהם משקע של התנגדות, של התפרעות, של יראת-כבוד מעורבת בהתמרמרות קשה על סבל שכיום אין לו שחר, עד שטבע הרחוב תחת משקעו. היה מי שאמר: לוואי והפרויאֶקט החדש, להריסת גוש-הצריפים הישן, יתפשט אף על רחובות הסביבה וימחה מראיהם. כי מראיהם מחליא מרוב צער ויגון וסבל אין קץ.

היתה מי שאמרה שאין לעבור על פני הרחוב וחבריו המתחברים עמו בלי להסתכן בסבל מר, בבוֹשת ובשאר מרעין בישין. על שום מה? על שום התמימות? או העניוות של הראשונים שלא עמדה לאחרונים. והרי בניהם השכילו ולמדו. התנחלו בדירות של פאר ונכנסו למכוניות משלהם. ניצחו במלחמות. מי שנשאר. מי שנפל. מי שירד. מי שחזר ושב. ומי שעשה חיל בחיל. ומי שעשה חיל בשאר מלאכות. אבל איש איננו אוהב את הרחוב הישן. אף כי אוהב גם אוהב את הרחוב הישן ממנו שבגבול יפו. הדיסקוטק מתייבב כאן לעת לילה בריח הגפנים הכמושות. בשיירי שרשיהן שבחול. וכך, ב“סלנו על כתפנו”, אנו נושאים את ריח מלחוּת-הים מילדות וריח פסיגי השקמים בנעורים. ההדרים מלכו באהבה בלבד, בחגיגיות חושנית מדי, מופשטת כמור אהלות של המקרא.

והנה היה מעשה ובתם של טויבמן נעזבה אחר ארבע שנות חברות עם הבן הבכור לבית צימרמן, בעלי המגדנייה החדשה. מספרים שהלכה בגפה, ברוב צערה, אל הדיסקוטק ורקדה שם עד כלות הנפש. הבכור לבית צימרמן מצאה שם באשמורת האחרונה מתבוססת בשארית כוחותיה. היא רקדה בגפה כברבור גוסס באיזה בלט קלסי נשכח. אומרים שהתקליטים נמסו, חגורות העור נשתחקו, המתניות נתרפטו, האלמוגים נתמרסו והרחוב הישן סוּמם בשתיקתו המבוישת. רצו לנפץ את התקליטים. אבל הכול הוזמנו לחתונה. בכיכר הסמוכה. ב“עיגול”.

הכול שלחו המחאות-כסף. איש לא רצה לבוא לבית החייל לחתונה הנערכת על המדרכה בכיכר העיר, הכיכר הגדולה, האחרת. לא בעיגול. שנתיישן. החופה נערכה על המדרכה, בין האוטובוסים ההומים מזה לבין תערוכת-התחביב ההומה מזה. השולחנות הערוכים הוצגו במרתף. במרתף ממוזג-האוויר של הבית הענק. כל השמלות גלשו לאדמה. קרסו כמו בתי-הרחוב הקטנים. אבל האורחים לא היו תושבי הרחוב הישן. לא אוליה ליבליך המזריקה זריקות לכול. ולא כצנלבויגן, פקיד קק"ל. אלא, אלא פטרושקה הקבלן שרכש את רוב מגרשי הרחוב מתחת לבתיהם, המכונה פורת ואשתו לבושה שמלת-זהב מבהיקה. מספרים מפה לאוזן שבחלומו של הקבלן מופיעים הבתים הקטנים כשבלולי מאכל על צלחת. צדפות מוגשות. ובכל בית צורת אדם הממאנת לכלות. כשהרס את אחרון הבתים הקטנים ברחוב, נערמה ערמה ענקית של מיחם רוסי, מכונת-כתיבה גמלונית מיושנת, ספרים שהצהיבו, אף חוברות מן הגולה באידיש המכונות “ברושוּרות”. כל מיני עיתונים יומיים שיצאו לפנים ברוסיה ובפולין, “מוהיליבר לעבען”, למשל, “אידישע שריפטן”. קובצי שירי-עם עם תווים. לוחות שחמט מרופטים. שרידי דומינו. מטפחות צבעוניות מאוקראינה. שטיחים רומניים. חולצות רקומות מבסרביה. קסתות של ‘בצלאל’, עשויות עץ-זית. כל זה נערם במחסנים שמתחת לגזוזרות. כל העבר הגלותי היה מוסתר שם לעדות שתושבי הרחוב לא יכלו לנתק עצמם מכל זה, אף כי בבתיהם לא שיכנוהו עוד.

כל הערמות הללו היו מבעתות שנתו של הקבלן פטרושקה, הוא פורת, כאילו יד לו בהכחדת זכר לעיירות בעלות-שם. פה ושם התנוסס אפילו בראש הערמה ה“סיוּרטוק”, מקטורן מוארך חגיגי שמוציאים אחד בשנה ולובשים בליל ה“סדר”. להבדיל מן הקאפוטה שלובשים אותה האדוקים בלבד. הסיורטוק היה כה כבד, נוקשה, כמו ממולא, ועמד בראש הגרוטאות כמשקיף על שרידי בתים קטנים שהיו.

רק דבר אחד לא השליכו. את קופסות-הסיגריות העשויות כסף טהור שטבועים בהן תחריטי מלאך-המוות הנושא נשמה תועה על גבו. לנשמה דמות אשה ערומה למחצה, ושערה הפרוע נושר מטה. כשחפרו מקלט באחת הגינות מצאו שם אפילו ספר-יוחסין עד ר' יוחנן הסנדלר, שכידוע הוא מניני דוד המלך. הספר היה חבוי בקופסת-פח. כל שארי המשפחה משאר ערים שבארץ היו עולים לרגל אל ספר-היוחסין, בעיקר לפני שידוכין וחתונות. בימי המלחמה חרדו עליו וקברוהו בגינה.

מספרים שהדיסקוטק שברחוב מקושט בפעמוני נחושת של מורים ובדמויות שחמט המכונות “פיונים”, שנמצאו בערמות הללו. ובמחרוזות כפתורים משונים מכל הצבעים, הגוונים והארצות שנערמו שם. ועל הכפתורים עגנים, פרחים, סמלים ואותיות. אפילו מכבנות משונות, סיכות אבן צבעונית, פנינה מזויפת ומתכת מוזהבת שנמצאו ברחוב, נתלו יחד עם צמידי צורפות תימנית דקה וצנועה ומחלידה, לקשט הכתלים החשופים. הגדיל לעשות בן-הזקונים של יענקלביץ שמצא בערמה מקטרת משונה דמוית כורת עץ-אלון והביאה לאותו מועדון תשורה לכותל הלבן.

הקבלן פורת היה תמה מה ראו תושבי הרחוב שהטילו הכול ערמה אחת הרחובה להיחלץ משרידי ה“משם” שכללו אף אדרות-פרווה מרופטות, כובעי פרווה בעלי אוזניות מעוגלות, כובעי “גמנסיה” כחולים-משולשים שהובאו משם מעורבים במלבושי חאקי לרוב, מכנסיים, שמלניות-חאקי צרות מראשית מלחמת-העולם השנייה, חולצות-חאקי חדות-צווארון וכובעי-גרב בלים. פורת נשבע שמצא אפילו כובעי “כלנית” בריטיים. עם סמל הוד מלכותו. הגדות של פסח נתגלגלו שם באיוריהן העממיים כקרעי דגלים של שמחת-תורה. פורת משתלהב ואומר שכל ההיסטוריה היישובית בערמות החפצים הללו, ואין צורך עוד לחברה בכתב. אלא שלא נעים שזורקים אותה עם מגהצי-הגחלים הישנים ועם תמונות-המשפחה משם ששוב אינן מייצגות אנשים של ממש. תצלומי-המשפחה הקבוצתיים ותצלומי ארגונים, מפלגות ותנועות בערים ובעיירות משם, הושלכו כנראה בטעות אף הן לערמות או שלא בטעות, שכן שוב לא ראו הבנים בהן ובאנשיהן כל אדם של ממש. או זכרון של ממש. או חיים של ממש. הגדיל לעשות מישהו שהטיל לערמה אלבום שלם מודבק כולו, בזוויות מדויקות, תמונות של בני-אדם ההולכים וגדלים ומתבגרים בצוותא מעמוד לעמוד ומגיעים עד זקנה ושיבה ומושיבים נכדים על ברכיהם ואף מוטלים על ערש-דווי. כיוון שלא היו שמות לא על עטיפת האלבום ולא על התמונות, נותרו הללו באלמוניותן כאילו הקיץ הקץ על הגזע כולו.

הקטנים ראו מעשי הוריהם והטילו אלבומי זכרונות מכיתות בית-ספר, יומנים, מחברות ובהן שירי-ילדות, חיבורים, אמרות-חכמה וחידודים. מישהו נשבע שראה את ספר הבדיחה-והחידוד מתנוסס על ערמה אחת. “אפילו אין יחס לסייפר”, אמר פורת לפועל שניצב על ידו. “אפילו ‘על-פרשת-דרכים’ מצאתי שם, ארבעה כרכים בלים”.

לעתים נדמה היה שהרחוב פולט את כל מרירותו החוצה. מעיף הכול אל על. מקיא את כל חייו, תולדותיו, מעשיו, מאורעותיו וכל המוצאות אותו בארץ ובגולה. כל אחד רצה להיות בצאתו מרחוב זה קל-רגליים, קל-נכסים, קל-מזוודות, קל-ארגזים. אפילו תקליטים התנפצו שם, בעלי שמות מפוצצים של חזנים כגון סירוטה וקווארטין ויוסלה רוזנבלט, וקארוזו. אפילו תקליטים של שירי-ילדים נמצאו שם מנופצים בחפזונם של העוזבים. המגזימים אומרים בלחישה שהבחינו אפילו בשמלה ישנה של ספר-תורה. מרוקמת זהב. השומעים הוסיפו ולחשו: ספר-תורה. אפילו כדבר הזה. איזה חילול-קודש.

מתחת לאיביסקוס אחד, הפורח באדום, התגולל עמוד משחיר של “נתנה תוקף”.

רק לחם לא היה בערמות. הלחם היה קדוש. בנפלו ארצה נשקו לו. את קצהו מלקו לפני שאכלו ממנו. לחם לא הטילו לאשפה. ללחם חרדו חרדה סלאבית של ארץ ברוכת-לחם וחסרת-כול. הלחם, הבצל ודג-המלוח היו אשיות הבית בשמחתו ובעצבו. תפוח-האדמה, שהיה לפנים בולבוס, ישב על התפוז כמלך. אלה לא היו בערמה. איסטניסים לא השליכו צורכי-אוכל לערמות, רק צורכי רוח ונפש.

כשהשליכה מרת מלקמן את מגבעת-התחרה השחורה המעוטרת בנוצות של טווס כחול-ירוק, ואת נוצותיה הלבנות הצבועות אדום, נשם כל הרחוב לרווחה. נסתיימה תקופת קרמניץ והגיעה “אֶפוֹכה” חדשה. השמשיות הלבנות, המעוטרות בכחול, פינו מקומן לכובעי-קש נוקשים מעוטרים בסרט שחור או כחול כהה. המַטות, העשויים עץ שרוף שחורטים בו באש, ובעלי הראשים המעוגלים, הושלכו אף הם. עד שפורת התחיל משתעשע ברעיון שהוא צריך לעשות משהו לזכר ההיסטוריה של העם הזה בארץ הזאת, ואולי להקים יד, איזה פסיפס, איזה קיר. ובא בדברים עם וייס, שיש לו חוש לעניינים כאלה, ואמר: "אני מרגיש שאני מוחה את העבר. מוכרחים לעשות משהו בשביל העיר, אם לא הקטנה – לפחות המתבגרת. ומייד התרוצץ והשיג את הצלינדר השחור הישן של ראש העיר הראשון ואת מטרייתו ועשה להם כן של שיש והציגם על אי-תנועה ברחובנו הישן הנבנה מחדש.

תיירים שבאו לרחוב חשבו, כי זה מונומנט לצ’מברליין. אחרים אמרו, שמאקס נורדאו עמד כאן לפוש. זקן הרחוב נשבע שכאן קיבל לורד בלפור בשנת תרפ"ה כוס מים צוננים להשיב נפשו הצמאה.

באו אנשי העירייה ובנו תא זכוכית למונומנט של פטרושקה, הוא פורת, ואף שתלו דקל מעמק בית-שאן. ליצן תלה קסדה בסנסיני הדקל. לימים הוביש ראש הדקל ונמלק, ונותר רק מוט של גזע כדקלי עכו המלוקים. זקן הרחוב אמר שחסר סוס, סוסו של ראש העיר. סוס לא היה בנמצא. ומלבד זאת אמרו שאצלנו אין סוגדים לבני-אדם, ואין פסל וכל תמונה. באה העירייה ואמרה שאין עתה איי-תנועה והבולדוזר פינה את המונומנט ולא הותיר לו זכר. כל בתיו של פורת כבר עמדו אז על תלם. כשפינו את אי-התנועה, מצאו מטמון. את מטמון-הרדיו עם כתב-החידה.

כתב-החידה היה כה מסובך, שאפילו בני הרחוב ניחשו אך בקושי שהכוונה לשריד בריכת הפרדס הסמוך לכרם שבחצרו של יחזקאל ויגדרזון. הבריכה נהפכה לסליק, אחר כך למקלט ולאחר מכן לגן-ילדים-פרטי ולבריכת-חול לקטנים.

יש סוברים שאם רחובנו הישן יפשוט צורה, יחרב וייבנה מחדש בקצב כה מהיר, סופו שיכוּנה בּוּלבאר-סאן-סוסי-תא, על שום מכוניותיו המרובות הממלאות אותו..

ויש עוד מי שמעז לומר שאין כלל בעיר רחוב בשם תל-עזיזיאת. אבל זה היה כבר לאחר שפטרושקה, הוא פורת, פשט את הרגל, ויענקלביץ, הוא יעקבי, התחיל הורס את בתיו של פורת, מפנה הערמות הגדולות ומקים את בתי עין-יעקב ששוב לא היו בהם דיוטות תחתונות אלא בתי עסק וחנויות בלבד. ובתי-משרדים למעלה, ושלטים בלבד בלא משפחות ובלא ספרי-יוחסין מודפסים. אבל אז כבר הוסר שלט הרחוב וקראו לו רחוב הכנסת השביעית.

רק בספרה שבע נרגע הרחוב ועמד בריקותו לעת לילה. ורק הדיסקוטק ילל בלילות כעץ מנוסר. כל בית רקד בגפו. לא היו להם חברים ולא בנות-זוג. הם היו משרדים, וחנויות, וריקים. המסחר התרוקן לעת לילה כקיבה מגרגרת בריקותה. לא ידוע מי האכיל את הדיסקוטק לחם. לא היה עוד לחם ברחוב. אומרים שהוא ניזון מסרטי המַחשבים הארוכים לאין קץ.

כשבא הקבלן החדש נימצוביץ, הוא ניצן, להרוס ולבנות את הארץ, נערמו ערמות סרטי המחשבים שלוש קומות לגובה. והיה חושך על פני הארץ. והדיסקוטק ילל והתייפח, ונכדתם של הצימרמנים רקדה בגפה עד כלות הכוחות. והגיטרות החשמליות בכו. ובתי הפלסטיק החדשים התרחצו בגשם כקוביות-ילדים צבעוניות. וכל הרחוב דמה לחנות-צעצועים. אז בא נינם של הטויבמנים והטראכטמנים, המכונה יונתן טרם, אשר קינא בנינם של הצימרמנים, שלאביו חנות-צעצועים, ואמר: “כשכל החולים יחלימו ולא יהיה שום חולה, ולאבא שלי הרופא לא יהיה מה לעשות, אז גם הוא יפתח חנות-צעצועים”.

כל בתי-הרחוב הססגוניים צהלו על גלגלים והסתלקו אל הירקון. רק הדסיקוטק נשאר במרתף, וקצביו כצחקוקי קופים כלואים במעבדות מדענים. “איזה קאטאקומבה!” אמרו התיירים על הדיסקוטק והתפרשו על פני רחובנו הישן שבתיו הלכו לעולמם החדש על שפת הנהר.

לא פעם עלה על דעתי לכתוב ולספר בי עצמי: מי אני ומה שמי. מה דמותי ומה צלמי, ואיזה תפקיד מן התפקידים אני ממלא לעת מצוא. אף שאין איש דורש לשמי ואינו טורח לגלות זהותי, מן הראוי אולי שאני גופי אקום ואכריז על עצמי: “אני פלוני בן אלמוני, מר שלמוני, או מרת שלמונית – כדרך שעושים ב”ברית" או להבדיל בעת קבורה וחקיקה על מצבה. לא נתעוררתי לכך כיוון שאיש לא שאל מעודו לענייני ולמעשי בקרב הבריות.

מספרים בי, במראי ובמעשי בדרכים מדרכים שונות. יש ואני דמות איש עלום-שם אך לא עלום-צורה, ויש שאני דמות אשה עלומת-שם אך לא עלומת-צורה; בעיקר לא עלום-נפח, שאני תופש או תופסת נפח כלשהו בחלל כדי רוחבו וגובהו של אדם, או של אשה מבוגרים למדי. הנה אחת מן הדרכים שתספר בי מחברת הסיפור הבא, שאף היא חשה במציאותי בלי לטרוח כלל לחקור ולדרוש אחר שמי ומעני. פעם אחת הצליחה לגלות פרט אחד מן הפרטים, שחובב אני מאוד מוסיקה קלאסית טובה, שאני ממש נותן נפשי על יצירה של באך או הנדל. ואין זה פרט המיוחס לי בלבד, כי יש רבים שכמותי. אם דמות אשה לי – כלומר לא צעיר תמהוני, אלא צעירה תמהונית – מספרים בי, שחובבת אני סיפורים ושירים. אם דמותי כדמות קשיש הדוחק עצמו לבין בני-אדם לא לו (אגב, זו תכונת כולנו, העלומים, להיות דוחקים עצמנו בין בני-אדם לא לנו, כביכול) – אומרים עלי, שאני חובב לימודי-היהדות, חכמת-ישראל. ואם דמות אשה קשישה לי הדוחקת עצמה בין בני-אדם לא לה – אפילו על במה נישאת לעיני כל הצופים בה – אומרים עלי, שאוהבת אני גמילות-חסדים, ממש להיות גומלת חסד לחלכאים ולנדכאים. ככל שאנו מרבים צורות וגילים, מרבים אנו טעמים והנאות בחיים. לכל אחד ממנו טעמו ועניינו וכל כולנו עלומי שם וזהות אף שהכול חוזים אותנו או חשים בנו. ולא נתעוררה מחברת הסיפור הזה להיות מספרת בנו אלא שהיא אחת שהחלה חשה בנו פעם, פעמיים, שלוש וארבע, ואפילו טרחה פתאום להעלותנו על הכתב אף שאין לאל ידה בשום פנים ואופן להוציאנו מכדי אלמוניותנו השמית אלא כדי אלמוניותנו הממשית והגופנית בלבד.

ולא נתנה לי רשות הדיבור תחילה אלא כדי לממשני ככל האפשר על גבי דפי הנייר הזה, שתהיה לי ממשות כלשהי ולא יחשדו בי, שאיני אלא יציר הדמיון בלבד. אף זו לא נתנה דעתה עלינו אלא לאחר הרבה ימים והרבה שנים, שהיו שואלים אותה כשם ששואלים כל האחרים: “מי זה?” “ומי זו?” ולא ידעה להשיב ולא ידעו האחרים להשיב. והיו מייחסים לנו שם מן השמות, שעד מהרה נתבדו ולא היו שלנו אלא של אחרים, ידועים ומוכרים ונושאי שם וודאי ראויים לשמם. ואף היא החלה חשה בנו תחילה בנפח בלבד, כתופשי שטח בחלל. ראו ושימעו מה בפיה: "מאז ומתמיד חשתי בהם, באלמונים, אם בתחושת הדוחק או במראה עיניים במקומות של פומבי רב. אוהבי פומבי הם, האלמונים הללו בכל ארבע צורותיהם. אוהבי טקסים הם, חובבי ברכות, הכרזות, הצהרות, וגינוני חג, שם הופעתם העלומה כאילו נוטלת לעצמה תוספת חיוּת וכוח. בחתונות ולהבדיל בלוויות, מהלכים הם בקרב הקהל כאילו אי אפשר לו לעניין בלעדיהם ובלי נוכחותם החשאית, השתקנית. כיוון שאינם מכירים איש, לא את בעלי השמחה ולא את בעלי הצער, אין הם תוקעים כף לברכה ולא להבעת צער. אינם מדברים טובות בנישאים ובאבותיהם ולא מספרים בגנות הנפטר ובכבודו. יחידותם שאינה נחלקת לשניים, כלומר רווקותם הערירית, הכרחית להם כדי שיהיו פנויים תדיר להופיע בגפּם בכל חתונה של בעלי-שם, בכל מסיבה של בעלי-מוניטין, בכל לוויה של המדברים-בשער ובכל הזכרה לאנשי-תרומות. ערירותם היא תנאי לאלמוניותם, כי אין איש רשאי להשתייך להם ולביתם. אם זו בחורה צעירה לימים הריהי אותה צעירה, שאין איש יודע מי היא, אלא שיושבת תדיר בבתי ספריות ומועדונים ומעיינת בעיתונים ובספרים, ומשגרת מכתבים לפרופסורים במכללות ומשיגה על דבריהם בהרצאותיהם, שאינה תופסת כלל עניינם ופשרם, ומצפה תדיר לתשובה שלא תבוא; שכן חתמה בשם שלא היה ולא נברא ומען שאינו קיים, ודבריה מבולבלים מעט ואין המלומד או איש-האשכולות טורח כלל להשיב עליהם, שהוא רגיל בכגון דא. מלבד זאת הרי איננה בעלת שם ולא בעלת מען ועיקר מגוריה במועדונים, בספריות, במסיבות ובאירועים של פומבי. יש והיא קובלת באוזני המסיחים עמה, שאין היא נישאת לאיש מאחר שאין למצוא בן-תרבות אחד בארץ הזאת, אלא בארץ-מוצאה הרחוקה, מרחק מילין רבים, במדינה ממדינות הים בגולה. והיא היא, או הוא הוא, המשגרים מכתבים למחבר ומכריזים, שהם הם גיבורי הספרים והסיפורים ומעשה שהיה בדידם היה.

אם עלום-השם הוא קשיש הרי גם הוא רווק מושבע, אשר קיצר היום במעילו והוא לובשו אף בחמה, או לובש מקטורנו ורדידי הצמר לצווארו. הוא ממשכימי קום לאולמי-קריאה ציבוריים הסגורים לפניו תדיר לעת בוקר. והוא עומד ומצפה על המדרכות השחורות, שתבוא בעלת המפתח, תפתח ותניח בכפו כל עיתוני היום. ובו עלי לספר בתחילה, שאפילו לא הצלחתי לדובבו ואף לא לראותו אלא לחוש במציאותו בלבד.

בידוע שעירייה מן העיריות העורכת טקס, מציבה על הבמה או לייד שולחן שבראש, כך וכך כיסאות, כמספר המוזמנים לשבת ולהסב ולהושיב שם כך וכך נואמים ומברכים ועוסקים בעניין.

אף שישבנו בקרב הקהל נתבקשנו לבוא לשולחן של במה וישבנו במקומותינו, שנתמלאו מייד עד לבלי הכיל. כמו חשנו שלא עוד לנו כיסא אחד לאיש לשבתו אלא מחציתו או שלשת רבעי הכיסא. מייד גברה עלינו הצפיפות עד לבלי נשוא. נתבקשתי למחול לישוב לימיני הדוחק עלי כדי לזכות ברבע מכסאי. ואני ביקשתי מחילתו שלו ומחילת היושב לשמאלי, שאני דוחקת ומסיגה גבול-כיסאו. ועדיין היינו יושבים דחוקים ומצופפים ואין אנו יודעים למה ומדוע. קהל שישב ממולנו וודאי ראה כולנו מסובים בשורה אחת, ואילו אנו ראינו רק היושבים מימין ומשמאל ושכנו של זה ושכנו של זה. המיטיב לראות ראה בתווך דמות נוספת – עלומה שבאה ודחקה עצמה בינינו והיתה מסיבה עמנו ברצונה היא, ובעל כורחנו. מייד קירב אלי אוזנו שכני משמאל ושאלני בקשת סליחה ומחילה: “שמא תאמרי לי מי האיש היושב עמנו בתווך?”

“אין לי כל מושג” – השיבותי לו בלי לראות את האיש אלא את מקטורנו החום בלבד – “וודאי עסקן או נואם, או איש מן העירייה”.

מייד קירב אלי אוזנו שכני מימין בבקשת מחילתי ושאל: “שמא יודעת את מי הוא היושב שם בתוכנו, בתווך, שאין הוא משלנו ולא משלהם?” השיבותי אותה תשובה.

דחוקים וצמודים ישבנו וצפינו שיקום האיש על רגליו ו“ישא דברו”, כפי שאומרים היום, בשמנו אנו או בשם הצד שכנגד. אולם האיש נשאר במקומו, יושב ומטה אוזן קשובה ואינו פוצה פה, לוגם לגימה מן המוגש, נוטל מכל מושבנו המגיע לו ולגופו המכורבל מעט, הקשיש, הערירי.

לא ארכה השעה וקמנו על רגלינו והיינו מהלכים בקרב הקהל, מברכים ומתברכים. עד מהרה פרצו אלינו אנשים מכל עבר ושאלו: “מי האיש וכו', שהיה מסובה עמכם, וודאי מאנשי שלומכם שאין הוא מאנשי שלומנו?” השיבונו, כי היינו סבורים, שהוא מאנשי שלומכם שאיננו מאנשי שלומנו, כיוון שפגה הצפיפות, נעלם האלמוני ואיננו, ועד היום אין איש יודע מי הסב עמנו על הבמה.

כך ממש אין אנו יודעים מי אותו צעיר שהסב עמנו אל שולחן קטן במסיבה והיטה אוזן קשובה לכל מליצה שנתעופפה בחללו של האולם הקטן, והוא לבוש מקטורן בלה של צעירים תמהוניים ולראשו ברט – אחת הכומתות שהיו מקובלות לפני שנים ויצאו מכלל אופנה ונותרו למעטים בלבד כמזכרת מתקופת העלומים בפאריס. ואילו צעיר תמהוני זה כאילו ירושה היא בידו הכומתה שהיתה כחולה-כהה והיום דהה, כמעט סגולה, מתמהוני כמותו ששבק חיים לכל חי.

כאמור, כל האלמונים הללו יושבים לפנינו ואנו רואים אותם בעין, אלא שלעולם לא נבוא עד חקרם. אף אם נלך בעקבותיהם ברחובות הערים ובסמטאות של כרך, ימוגו לפתע ולא יהיו, כי אין להם אחיזה בבני-אדם אלא בקרקע ובמקום בלבד.

עד כאן הייתי מסיחה בצעיר האלמוני, בצעירה האלמונית ובקשיש האלמוני. ומה יהא על הקשישה האלמונית? אף אותה ראיתי ואפילו החלפתי עמה כמה מלים – בטעות, בלי דעת: כסבורה הייתי שהיא אחרת, שהיא מרת מושלי, אשת ראש העיר לשעבר. וכי מאין לי לדעת מי היא?

אך כדרך אשה לא נצטופפה על הבמה. היתה ישוּבה על כיסא משלה, כי הכיסאות ניצבו כל אחד לעצמו. אני ישבתי בצד, מצד ימין, ואילו היא בסמוך אלי. בכיסא קדמי, קרוב יותר אל קהל הצופים. אגב, כל ארבעת האלמונים יושבים תדיר במקומות בולטים לעין – באמצע, לפנים, אך לעולם לא בירכתיים – בכורסא נוחה במועדון, על במה נישאה. ישבה האשה הקשישה לצדי ואפילו בירכתני לשלום לפני שפתחו המרצים בדברים. סברתי, כאמור, שהיא אשת ראש העיר לשעבר, מרת מושלי. החליפה עמי מלים של כלום. גחן לעברי חברי היושב בשורה מאחורי ושאלני: מי אשה זו היושבת עמנו? השיבותי שאינני יודעת אל נכון, אך כנראה אשת ראש העיר לשעבר. ומה נדהמנו שנינו לאחר תום הטקס כשקרבה אלינו אשה נאת-מראה ואמרה, שהיא אשתו של ראש העיר לשעבר, שעל שמו נקרא הבניין היפה הזה. משמע, אשה זו היא אשת ראש-העיר של עכשיו. אולם לאחר רגעים אחדים הציג לפנינו ראש-העיר את אשתו הגוצה והחביבה, שכלל לא היתה מסובה עמנו אלא ישבה בתוך הקהל. סברנו עסקנית של תרבות הסבה עמנו על הבמה. שאלנו את אנשי העיר מי היא עסקנית זו של תרבות שישבה עמנו. אמרו לנו: אין לנו בעירייה שלנו עסקנית של תרבות ולא הסבה עמנו.

עד היום לא נודע לנו מי האשה שישבה עמנו על הבמה שאין היא מרצה ולא מברכת, לא עסקנית ולא אשת מברך, עסקן או איש ציבור, אלא אשה לעצמה, עלומת-שם, המדברת עמנו בנעימות ומברכת אותנו לשלום בחביבות.

עד היום לא נודע לי מי האשה ההיא, כי עד מהרה נעלמה מן העין ולא ראיתיה עוד.

בשיחה של מה-בכך אומרים לי הבריות: ודאי שטרחת והמצאת את כל האלמונים הללו! והם נדים לי בראשם, שלא די לי בכל הערב-רב הזה הקיים בעולמנו ואני חוזרת וממציאה לי ארבעה יצורים פרי-רוחי ודמיוני. אך סהדי במרומים שלא המצאתים – חזיתי אותם בעיניים של בשר-ודם. ולא עוד, בחתונות עקבתי אחר הצעיר האלמוני, שאינו טועם מן הכיבוד טעימה של ממש – אולי מתוך אנינות-הדעת, שלא הוזמן ואיננו רוצה לטעום מיני תרגימא שמא יחשדו בו, כי לא בא אלא כדי לזלול ולסבוא על חשבונם של אחרים. מהלך הוא בין הבריות בלי להסיח עם איש שאינו מיודע לאיש. אינו מברך שום אדם ואינו בא בדברים, אלא סובב-הולך בין הבריות, נהנה רק מזיו פניהם המוּכּרות לו מאירועים אחרים של כלל ושל פרט. אך כלל נקוט בידו, שהולך הוא לחגיגות ושמחות של אנשים הידועים בציבור בהרבה או במעט, שעשו קצת מוניטין לעצמם. איננו הולך לחתונות של נמושות, אף ללוויות של נמושות אינו בא. רק ברוב עם ימצא נחת.

אף עלומת-השם הצעירה אינה באה אלא למקומות שם המליצה מחוללת בחלל כעוף מרוט שכנפו מקוצצה. עלומת-השם הקשישה ממנה יושבת בקרב הקהל ומוחאה כף הרבה לכל דובר ולכל פותח וסוגר. אשה ערירית היא, או עזובה, וישובה לעצמה. אף שדוחקת עצמה לשבת אצל שולחן בתווך, שמסובים אליו עוד שלושה שאינם יודעים מי היא ומה מעשיה לצדם.

אמרתי שהצעיר עלום-השם אוהב מוסיקה. איך הגעתי למה שהוא אוהב או מתעב? פעם שאלתי אדם אחד, איש ציבור המכונה כך על שום עיסוקיו בענייני הכלל. ממש פגעתי בו ואמרתי: אמור לי מי הצעיר הזה, שאני רואה תמיד בעיני ואיני יודעת מי הוא. השיב לי: כל שאני יודע עליו, הוא, שנפשו יוצאת למוסיקה טובה, שנועדה לאניני-הטעם וטהורי-הדעת.

מאין לי חיבותיה ואהבותיה של הצעירה עלומת-השם? יום אחד הטיחה לעומת איש חכם החוקר עניינים של מקובלים ודורשי במופלא, מדוע לא השיב לה על איגרתה שהיא חובבת סיפור ושיר ואף סוד הקבלה והרז.

עלומי-השם הקשישים אינם פוצים פה. כבר נתייאשו מן המלה, משגרת הדיבור, אלה דברים שבנימוס בלבד. על “ציפור-הנפש” עוברים בשתיקה, בלא אמירה ובלא רמז כלשהו.

מה ראיתי לספר בהם, בארבעה? בעצם לא באו ולא תבעו ממני בפה מלא לעשות כן. ולא באתי לשדכם אלה באלה כדרך מספרים. לא נתכוונתי להטיחם זה בזה, כדרכם של המתארים דרכי העצבון והצער בחיים. מעולם לא נתנו עין זה בזו. הקשישה נעזבה, אך לא על-ידי הקשיש; ואם לא נעזבה, לא היתה נשואה לו מעודה. ואף אינה מעלה כדבר הזה על דעתה. הצעירה לא תיתן לעולם עינה בצעיר, שאין לו לא תואר ולא הדר ורק דמות דקה, פריכה, ונחיריים רגישים, להריח ולרטט ברגישות הלב. והקשיש כבר לא ייצא מכלל בדידותו, בת השנים הרבות.

לא באתי לספר בהם אלא כדי לשאול מה מעשיהם הם בקרב הרבים, ההמונים, המסובים, המברכים, החוגגים, האבלים, הנפרדים או מקבלי פני הבאים? הם אשר לעולם לא יינשאו, לא ישאו נשים ולא ייפרדו, לא יספידו ולא ידעו אפילו שמתו, שלא יולידו בנים ולא יתאבלו עליהם בנפלם. אלה שאין להם דאגה אלא לעצמם ולבשרם בלבד. אלה שאין מי שיסיח בדרכם, דרך הילוכם, והם הולכים בה בעל כורחם בלבד? אלה שאין להם דאגה לזולתם; שלעולם אינם קרובי משפחה ולא חברים, לא מוזמנים ולא אורחים כבוּדים, לא לועגים ולא שמחים לאיד, לא מצרים ולא שמחים – כל הלבבות הפועמים האלה בלא קשר כלשהו אל הזולת. הם, שאחידותם עשתה אותם לגזע אחר עלי אדמות?

יצרי מסיתני: למה לא תכנסי כּנס של עלומי-שם אלה? יקומו וישאו דברם? לא יקומו, לא יהיו! הם הולכים רק בינות לבני-אדם אחרים – בקונגרסים, ועידות וכינוסים, ימי שוק וחינגא של בני-אדם אחרים. הם חורים בגבינה, סדקים בעץ, צללים בקפלי בגד השיראין, החלל בקנה הבמבּוק, נבכי כותרת הפרח, סגור האצטרובל שנבקע, הזרם ההפוך בנהר שרוח משיבה בו בדרך הפוכה מים להרים, חלל החליל והאבן המפולמה, הבקיעים בשיש, חללי האין-גשם בין טיפה לטיפה. הלא-נאמר אשר ייאמר שבין נאום לנאום, בין הבתים של השיר, בירכתי ערוגות הפרחים, בין עלים, בין בדים; בין תלמים. ה“תערובת” הבלתי ידועה המוגשת מאכל לבהמה, מכונת-החשמל החולבת את עטיני הפרה, שאינה יודעת כי מכונה אוחזת בה, סוחטת בה, ולא ידיים ואצבעות בשר-ודם, הרובוט החולב בנשיפה, עד תום, עד שמתרוקנים עטיני הפרה כליל ומסמיקים ממאמץ ונפטרים ומנותקים בלי דעת, בלי רצון. מכונה עוברת מפרה לפרה, מכונה חולבת בלי לאות.

דומני שגם לאלמונים שלי, הארבעה, אין לאוּת. הם אינם לאים מלבוא, מלראות ולהיראות. בגדיהם דהים מעט מרוב שנים, אף של הצעירים; אין לדעת ממי ירשו אותם. הם אינם לובשים שחורים כדרך הצעירים בימינו: הם לובשים – דהים. לא, לא שחורים, רק לא שחורים חגיגיים – כחולים מסגילים, חומים מוריקים, ירוקים מצהיבים.

נכון ניחשתם. בכל זאת מתאווה אני להתחקות על עקבותיהם, ללכת אחריהם, אף שיודעת אני, כי ייעלמו מן העין ולא יהיו. כי הם דרים באיזה מקום בין הלמטה והלמעלה, לא במעלה המדרגות אלא במעלה החללים, במעלה הכיכרות, במעלה הרחובות, במעלה הדשאים במעלה התלאות.

מכל עבר אומרים לי – לא האחרים אלא יצרי הטוב שלי: אסור! מי התיר לך להוציאם מכלל אלמוניותם, שכל כוחם, כל חיותם בהיותם עלומי-דעת, עלומי קול, עלומי משפחה. הם בעלי מראה וניע בלבד המה! הם נראים, הם מתנועעים, הם תופסים מקום בחלל, הם עיניים רואות, אוזן קשובה, ירך וזרוע מתחככת, הם סופקים כף אל כף. וזה קולם האחד והיחיד. הם אפילו אומרים מלים של סתם בשעת הכרח, בהתפרץ תרעומת רוחם, בהטחה ובריתחה קצרת-רוח – כאותה צעירה, או בנעימות של נימוסים ריקים מטעם, כאותה קשישה. הם ילדי השלום: במלחמה חייב כל אדם להזדהות. כאמור, הנשים אומרות דברי כעס או נחת, ואילו הגברים מחשים, כמו אין להם קול. הם מאזינים בלבד. ברגעים של צער פני הצעיר חלקים, חתומים, ועיניו גדולות, פעורות. בשעת שמחה שפתותיו צמודות ופיו פשוק ונמשך חצי עיגול, מאוזן אל אוזן. כיוון שאוזניו בולטות ומעומדות מראהו כמראה הלוליין, הליצן-המגחך בעל כורחו.

לקשישה פני אשה נעזבה מאיש ומבּנים וכל כולה נעימות שבפיוס ורחמים, שנכמרו רחמיה על עצמה ונדדו ממנה והלאה אל הזולת. הקשיש מחמיר פניו בהקפדה יתירה ובשום קשב של המבקש לקלוט כל מלה שמא יש בה אחת של טעם ושל אמת.

אגב, אצל אנשי אמנות הבמה לא יכירם מקומם. שם הראווה חוגגת מדי והמלה נלמדת בעל-פה, ידועה מראש, נדפסת מראש, קצובה, מדודה ושייכת לאחר. אין היא מקרית, חדשה, מתעופפת ובאה מן החלל הריק. הם, הנראים לעין בלבד, אין להם מקום להידחק בו, כי כל העולם שם במה, והם יושבים רק על במה של לא-במה.

שומעת אני כל האומרים לי: “לא, לא, אַל נא תוציאים מכלל אלמוניותם. אל נא!” אם אינני מוציאה אותם מכלל אלמוניותם, לא בידי לעשות הדבר הזה. אך לא באתי לספר אלא מה שארע עמי. שביקשו הללו, האלמונים, לצאת מכלל אלמוניותם ולשוב ולהיטמע בקרב שאר בני-האדם והמוצאות אותם בבקשם לעבור חומת האש ולכלות בה, או לקפוץ על פניה, לעבר מזה.

כל עוצמתם שאינם יודעים כלל שהם אלמונים, שהרי שמם שלהם ידוע להם וזהותם כתובה בתעודתם. ומה עושים הם ביום בחירות, שאז נזכרות מפלגות אפילו באלמונים לזרזם לקלפי? הם הפתקים הלבנים שאינם בוחרים ואף-על-פי כן בוחרים.

*

יום אחד הייתי מתבוננת בקרקעיתו של ים-סוף, שליסטמוהו מאלמוגיו וצדפיו והוא מרוקן ובהיר כבריכה מעשי ידי-אדם. וזכרתי, כי שש שנים טורח האלמוג במעשיו ומלאכתו, מלאכת-מחשבת על מדפי הדירות, על קירות וקמטרים. אולי זו אלמוניותו האבלה של אלמוג על מדף הזכוכית או העץ? קמתי והלכתי לנדוד על פני מדפי בתיהם של בני-האדם שמא שכחו שם אף נשמות של אלמונים דמומים וקשוּבים?

אמרתי בלבי: אלו מושבות של אלמוגים ואלו מושבות של בני-אדם, שאנשים גלו מהן העירה ואפילו מעט שׂנאוּן בקרב נפשם. מדוע אין האלמוג שונא את הים והאיש שונא את אדמת מושבו, שגלה ממנה ובא העירה ונתערב ולא נתערב? שכן רק האזעקה הממריצה בני-אדם למצוא להם מסתור בוחשת ומערבת בני-אדם להיות לאחדים, והמנוחה והשלווה מבתרת ומפרידה ביניהם?

בוקר אחד ראיתי שהאורן נשא קני בדיו, פטוטרתו מאדימה ופסיגיו כתומים, החמעה מוריקה בירק בהיר חבוי. הרכפנים מלבינים למרגלותינו בכניעה משונה. והחמציצים חתומים, עדיין חתומים, אלמוניים. כל הפרחים אין להם שם, אין להם מלים, יש להם מראה עין בלבד. ונדחקים ומצטופפים באביב יריעה אחת של ציפורני-חתול, וסביון ודרדר כחול-העין. כל אלמוני השדה התאחדו!

אותו בוקר עליתי על גבעה שבעיבורה של העיר, והתל סמוך לנהר. מעברו השני של הנהר מתנשאת חשרת בתי-חומה, שהמרחק מסגילם ומפתח בהם אבכה מאדימה בקצותיה. על התל בנתה לה העיר היכלי-מעט שלה למלאכת-מחשבת בזגוגית ולמטבע עתיק. ועומדים שני המיבנים באבן ובשיש בין ערוגות הפרחים, שאבני צור מרובבות בירכתיהן למרבה הנוי והגוון. טיפות גשם מועטות שירדו ליחלחו האבנים בגוונים שונים של אבק וטוהר. על מדרגת מיבנה השיש האפור-חום שכניסתו מצופה לוח עץ מאדים, ישב הצעיר האלמוני והיה מתבונן בשיירי פסיפס עתיק הנתון בין יתדות וחבל, כדי למנוע בני אדם לקרב אליו. זו הפעם הראשונה ראיתיו בודד לנפשו בלא לדחוק עצמו בקרב עם רב. ורק היה מדחק עיניו לבין אבני הפסיפס הדבוקות זו לזו כמונה את הרבות בזו אחר זו עד שמגיע לחלל גדול של הרס, לגמר המלאכה וראשית הכליון. היתה כבר שעת צהריים, שאז הכול חומקים והולכים. כסבור היה שאין איש בקירבתו. לפתע זינק, קפץ אל מעבר לחבל המבדיל בינו לבין האתר העתיק, גהר על הקרקע והחל מפנה בציפורני ידיו את האדמה סביב אבן פסיפס אחת לחלצה ממקומה. שעה ארוכה היה מגרד בציפורניו ככלב, אולם האבן הזעירה אינה משה ממקומה. לאחר שטרף את האדמה סביבה שעה ארוכה, נואש, זקף קומתו, קמץ שפתיו וחיוך רחב של הנאה יתירה פשט על פניו מאוזן אל אוזן כאותו חיוך של מוקיון בקרקס. נחה דעתו, שאין להמיש את האבן המסותתה ממקומה והנראה פרוץ והפקר אינו פרוץ ואינו הפקר אלא צמוד לשלו.

כאמור, היתה שעת צהריים ואפילו שומר לא היה במקום. אני עמדתי צמודה למקומי, בלי נוע. הוא נשא עיניו, ראני ולא ראני כלל, כאילו הייתי רוח ולא אדם, דמות ערטילאית. בתחילה רציתי לנזוף בו: “אסור לחלץ אבני פסיפס מאתר היסטורי, כשם שאסור לעקור האלמוג מן הים. זה מעשה הברואים בים וזה מעשה הברואים עלי אדמות”. אך עצרתי בלשוני. כך אבד לי קולי אף אבדה לי דמותי, שכן נשא עיניו ולא ראני. התבונן סביבו ושבע נחת, שאין איש סביבו ולא ראוהו בקלקלתו. היה כבודק ומחמיר עם עצמו, מוסת על-ידי יצרו וחוזר בו.

רק אז עלה על דעתי, כי כשם שהוא אלמוני לגבי בני-אדם של כל-הימים שכמותי, כך אני אלמונית לגבי בני-אדם של לא-כל-הימים שכמותו.

מחמת הגשם נקוו שלוליות במהמורות הסמוכות לפסיפס. מייד גהר על המים ושטף אצבעות ידיו. ועדיין אין בי העוז לשאלו לשמו ולמעשיו. ואין בי העוז לטבול ידי במים, שנזדהמו מהבוץ של המילואים לפסיפס. לפתע קפץ ודילג במרוצה של חדווה למורד התל, לעבר דרום. שם נשבה רוח עזה. זרם הנהר כמו דהר אחורנית. סברתי שהוא מריץ רגליו לעבר סוכת הפח שבין ארבעת האֶוּקליפטוּסים, הסוכה הריקה שעל אחד מעציה תלוי חבל. אוחזים בו בחבל העבה ומתנדנדים על פני חלקת המים בתנופה ובשיבה ממים לאדמה. הוא לא נכנס לסוכה, אך תפש בחבל, כמעט כרכו סביב מתניו והחל מטלטל עצמו על פני מי הנהר, מים – אדמה, מים – אדמה.

בסירה קטנה, כחולה, אשר רובה סגורה ומסוגרה ורק בתווך יש לה שני מושבים פתוחים הקרויה “קאנו” בלע"ז ישבה הצעירה האלמונית. היא השיטה סירתה בקצב של מכונה – כאותה מכונת חשמל המוחטת עטיני הפרה – הצלף וגזור, הנף ותקוע, מזה ומזה. מייד ביקשתי לראות מי המשיט עמה סירה זו, שיש להשיטה לפחות בשנים, מזה ומזה, בקצב אחד ואחיד. אלא שלא היה עמה איש. חששתי מאוד פן יטיל עצמו האלמוני בתנופת החבל לתוך הסירה, ויהפכנה על פניה ושניהם יצללו המימה. יראתי פן יינתק הכבל מעצמו, מכובד גופו. אך מייד ידעתי כי לא יקרה כדבר הזה. דק-גו הוא האלמוני, פריך כמעט ורפה למראה, ורק ידיו חזקות וצמודות אל החבל בכל עוז. והסירה תחלוף בשיט מוכני זה מתחת לטווח תנופת החבל ותיעלם כהרף-עין במורד הזרם הגולש הימה. היא, האלמונית, אפילו לא תעיף מבט כלפי מעלה ולא תראה את המתנדנד על חבל, את המחוגה הגדולה של חבל ואדם המונפים בין שמים וארץ.

*

על החוף מנגד היתה מהלכת לאטה האלמונית הקשישה ושיניה גורסות וממעכות מיני תרגימא, שבלעדיהם מתבחל עולמה עליה לבלי נשוא. כה מתונה היא בהילוכה עד כי פשוש מדדה לפניה, טורף כנפיו בלהיטות משונה ואיננו נחרד כלל למראה שטחי השעמונים הענקיים, בעלי העלים הגדולים המצולקים בלובן, דמויי הכנפיים הירוקות הנרחבות. האשה מתבוננת בשעמונים בחרדה סתומה של כל התוהה על הרז: מה יש שם מתחתם של הללו? ומייד מצדדת צעדיה להיות עוקפת אותם.

על הגשר ניצב הקשיש האלמוני. מחמת ריחוּק המקום איני רואה פניו גם הפעם. מי הנהר הירוקים-צהובים זורמים לרגליו ממש כאותם משטחי השעמונים הירוקים-לבנים. הגשר בעל שתי הקשתות הנטויות מושכו לעלות בהן ולתור הנהר משני עבריו. רוכב על סוס בלא אוכף מגיע אל מתחת לגשר. שם מנשבת רוח עזה וכל רכב עובר מפעם את הגשר ברעם מתכת ואונים של מעשה ידי-אדם. מישהו דילל את חורשות האורנים הסמוכות לאֶוּקליפטוסים ונשאר כל הכורת בלא הצמרת. עץ אחד נגדע בכוח הרוח. צמרתו הרכונה כלפי מטה גנחה וקרסה על עץ סמוך. האלמונית הקשישה בירכה ברכת הגומל: ברוך השם שעברה שם לפני שקרסה הצמרת בלא הזהרה ובלא התראה. אילו הלמה בראשה, היתה כורעת תחתיה ואיננה.

שרידי מדורות השחימו בין לבנים לבנות, לבני בניין חדשות. אצטרובלים שבורים ומעוכים התגוללו על פני אדמה זרועה מחטי אורן יבשים, מצומדים לקרקע כשיער סומר שמבקשים להכפישו ולהחליקו על קדקודה של אדמה יבשה.

הפשוש לא הוליך דרכה של האלמונית הקשישה אל הגשר. אילו אצה בעקבותיו לעבר מזרח, אפשר שהיתה מגיעה לקשתות הגשר, או שלא היתה מגיעה, עולה בהן בדמיונה או שאינה עולה. עיני הקשיש היו מלוות את הדוגית הקטנה האצה בלהטי המשוט של שייטת יחידה החותרת בקצב של שניים בזרמו של הנהר, לעבר הים. החבל לא נקרע והאלמוני לא יסף עוד לטלטל גוו על פני מים ואדמה. הקשישה אספה כמה זרדים שנשרו ארצה להביאם עמה לביתה. איש מהם לא שאל את רעהו לשמו, למקומו ולמענו. ואף אנוכי לא שאלתי. כל אחד פרש מעם הנהר, התל, הגשר והחורשה לדרכו שלו, ואין בינו לבין זולתו דבר. כי משהו עמד כנד בין כל האנשים הללו החבויים איש בעצמו, באלמוניותו.

*

לא עברו שעות מרובות וכל אחד פרס פתו ובצע מאכלו. המאכל טוב, פירות וירקות בשלים ויפים, ויש באמתחתם מפרי הארצות האחרות, ששולחים להם אחיהם ואחיותיהם האלמונים אף הם והרחוקים – קרבן כיפורים על שלא באו לראות פניהם ולשבת עמם. והם יושבים כל אחד בפינתו שלו לא בהרבה עמל ולא בהרבה טורח, לא בהרבה מאמץ ולא בהרבה תוחלת. כי הפת מצויה בכליהם והמטבע מצלצל בכיסיהם לשבור צמאם בקפה ובמשקה חריף. אפילו פרי-פלאים של ארץ רחוקה יש להם בפחית הפח החתומה והיקרה המובאת ממרחקים באניות ובאוויר. ואין הרבה טעם בעמלם ויושבים מעט בחיבוק ידיים ומעט במעשה ומעט בשעשוע ובעיקר בלא כלום.

יותר מכול יראים את המחשבה, את ההימלכות-בדעת. זו מביטה בזו, זו וזו מכסות בשרן באותה שמלנית של קפלים גהוצים לנצח נצחים, זו בבהיר וזו בכהוי. זה וזה מתבוננים איש ברעהו, מכסים בשרם באותה חולצת משבצות או פסים. ומכנסיהם כולם כמעט כמעשה האחד – רחב מלמעלה וצר מלמטה, או צר מלמעלה ורחב למטה. והכול היינו-הך, אלא שכאן דוהה ובמדינות הים ומעבר לים הצבע חומר ושופע.

ובעתות צחנת הנהר בנחיריהם נמלטים כולם על נפשותיהם. כולם יפוצו איש לעברו. רק האוּקליפטוסים, הם אלוני-הבכוּת הזכורים להם משירים של גלות וכיסופי ציון, נטויים על פני מי הנהר בלי לחוש בצחנה, שאינה צחנתם. אשדות המים הסמוכים, הם מקורות הנהר, יבשו זה מכבר. סלעיהם שחורים, מחוררים ויבשים. קני הסוף דקים כאן מאוד, חלושים, ומצופפים ליד בית-הירי הקטון שם צעירים מלמדים ידם לקלוע למטרה.

כך כל אחד חי באלמוניותו. אף בבית-הירי מתאמנים בקליעה בני-אדם צעירים, שרק הם יודעים כינוייהם ושמותיהם. ומתחפרים באלמוניוּתם כחפרפרות היראות את אור היום.

פעם היו יריות מהדהדות בחופי הנהר. פעם גוועו שם בני-האדם בתיתם קולם בשיר בבוסתן שעל חוף הנהר. פעם אהבו שם בני-אדם זה את זו תוך פחד מפני כפר הנכרים הסמוך. פעם הצפינו שם כלי-משחית לוחמים בלא מדים. אנשים שמאסו בחייהם היו הולכים שמה…

כיוון שפחתו מי הנהר וזרמם שקט החלו מתבוננים בהם בני אדם מדיוטה שש או שבע, לרחוק מהם.

רק בהינתן אות האזעקה, ובחוש כלי-הרכב של החיילים, מתפקדים כל האלמונים מכריזים שמותיהם, מענם וגילם ואצים “להציל את עמם ומולדתם”. כל גאוותם על החיל, בים, באוויר וביבשה.

התבונן הצעיר האלמוני בחופי הנהר והנה הם כפושי עלים, שנדרסו תחת טלטלת הגווים שאינם אוהבים. ראה שהצעירה האלמונית מבקשת לעלות מדוגיתה והנה מזח העץ הקטון שליד שפת הנהר מכוסה מים רבים ואין מקום להציג בו כף רגל. אילולא חשש האלמוני לצאת מכלל אלמוניותו היה ניצב על החוף ומושיט לה יד לדלג על פני המזח המוצף מים. אלא שאין הוא מהין ואין היא מהינה לבקש. אין להם מלים של בקשה ושל תשוקה לגמול לאדם על טובתו. רק ילדים וקשישים עודם מבקשים להעבירם ברחוב הסואן. הקשישה האלמונית היתה מושיטה לה יד. אלא שחששה פן תתמוטט ותיפול המימה אל תוך השעמונים. הקשיש ירא את הצעירות ואינו רוצה להושיט לה יד. אילו נתרצתה יכלה להיות בתו, אלא שאינה יודעת פירושו של דבר, כי אפילו במשפחת מאַמציה מת האב המאמץ והלך לעולמו.

הצעיר יכול היה אף הוא להיות בנו, לאחר שאביו ירד לאחת ממדינות הים, אמר לשוב ולא שב מדרכו ונפטר שם במיחושי לבו. יהודים טובים, קהילה קדושה, קברתו שם בכספי הציבור. והחלקה יקרה, הנפטר מאופר וגני-החיים גדולים ונרחבים.

תאמרו שני יתומים, הרי זה טוב. אבל יש לנו בארץ הזאת הרבה יתומים ואף-על-פי-כן לא טוב. היתום הקטן מסרב להיות יתום. היתום רב-השנים מבקש להיות יתום. טוב לו בכך. יש לו אב אחד משותף השומר עליו מפני אויביו והוא יושב בכנסת, ולא בביתו שלו. יש אבא למדינה הזאת רחוק, מסוגר וזקן וקולו חד. פעם לא העזו להטיח דברים נגדו היום מעיזים. קוראים לזה בפסיכולוגיה דמות-האב שנתאכזבו ממנה, שאבדה יפעתה ונערצותה.

ומה היה לכל האמהות, אשר ילדו את כל האלמונים הללו? עוברות, עובדות במשק בית, מפרנסות, הרות ויולדות את האלמונים הבאים – הדורות הבאים לירידים ולמשתאות, לספוק כפיים ולהרבות המון. האמהות מקיימות התאריכים, התאריכים של הנופלים, של האלמונים שלא נקברו באדמה, שאפילו קברם אלמוני.

על פני הגשר עברו כלי-רכב בשאגה שהדהדה רק מתחת לגשר באוזני האלמונים המסתתרים שם מחמת הגשם הסוחף. והרוח העזה. מפחד הגשם או האזעקה התכנסו שם ארבעת האלמונים שלנו. והיתה מנשבת שם רוח עזה וקרה אשר פגעה בהם. מייד ראו שבדש בגדה של הקשישה סיכה ממיסדר האמהות השכולות. בדש מעילו של הקשיש סיכה ממיסדר הערירים המושבעים מעלייה שנייה. בדש שמלתה של הצעירה שושנה עשויה פלאסטיק ורוד, ובדש בגדו של הצעיר תו-גיוס.

ואז נצטעקה האזעקה. לא היה לאן לברוח – רק למים, לבילהרציה. נשארו כולם מתחת לגשר. מים מזה ומים מזה. אין סירה, אין מעבורת. אין לעלות על הגשר. הסוס ורוכבו מעבר לנהר. בבית-הקפה הסמוך כבר נפצעו פעם אנשים בידי מסתננים. האוּקליפטוסים זקנים וזוכרים יפה. רק הפארק חדש, זה שניטע בשנים האחרונות – הרבה ברושים, הרבה אשלים, ואפילו פיקוס-בר ניצב דומם בלי לדעת את הנעשה ואת הצפוי.

התבונן נצעיר האלמוני בתו-הגיוּס אשר לו והחל לפעול. חזר ותפס בחבל וביקש לטלטל עצמו אל מעבר לנהר. ביקשה הצעירה לתפוס בדוגיתה שצפה ונעלמה מן העין. ביקשה הקשישה לסרוג להם סריגים ואין לה צמר כבשים ופרקי אצבעותיה כואבים והמסרגות צללו במי הנהר. ביקש הקשיש להעלות לפחות זכרונות מימים של מאבק ומעש, “לעודד ולהפעים, להעלות את המוראל בכוח עבר הגבורה המפואר” ונתמסמסו המלים בגשם. כל אחת שלולית של מים וחול: הציפור המריאה אל על והנפש שקעה במים ומציפור-הנפש נשתיירה נוצה מרוטה, כפושה במדמנה. פתאום נתהדהד האוויר ומישהו מילמל בחלל, שאפשר לטהר את הנוצה, לטבול אותה בדיו ואפילו לכתוב בה כרוז גדול ומפעים לב על “המתנדבים בעם”. אמרו אפילו שהציפורים דרכן להמריא מעל למטוסי החבלה, והנפשות ממריאות למעלה מזה, אל עולמות עליונים מאוד. ויש שם כבר אסופה גדולה של נפשות מישראל המבקשות להיווולד מחדש, אלא שאין הנשים חפצות בהן. כיום עוקרים נפש כמכונת החשמל החולבת עטיני הפרות. הנפש הזאת אטימה יותר, יעילה יותר, סוחטת ומוחצת כל חיוּת של הזולת בלי לחוש ובלי להרגיש, כמעט ללא בליה לעצמה, חולבת חלב זולתה בלי-רחם, עד תום.

ואז היתה הנשיפה באוויר. נשיפה עזה. כל מכונות-החשמל חלבו החלב מעטיני כל הפרות ברפתות המדינה, אותה שעה לעסו הפרות תערובת מן החוץ, מנחת שארי-הבשר שמעבר לים. הדוודים נתמלאו הרבה חלב והוסעו ללב הישימון, דרומה. הישימון החום-הלבן, האדים בלהטו. באו היריות ופגעו במיכל החלב הענקי והחלב המהביל נשפך על אם-הדרך. חבל על דאבדין.

אך מתחת לגשר נמשך הגיוּס. כי מה שאירע אירע למעלה, על הגשר, על אם-הדרך. ואילו למטה, במחסה, על שפת המים ביקש הצעיר האלמוני לגייס גיוס טוטאלי, קשיש, קשישה וצעירה. החל מנענע בידו כמתניע רכבו שאיננו, עד שמתניע רכבו פוגע בקשיש ומטילו ארצה. כיוון שאין דמו ניגר אין הוא מהרהר הרבה בהלם ובמוות, מטלטלו מדרכו ומניחו לנפשו על שפת המים ואץ לדרכו. אין לו לאן לרוץ, כי השטח הצר שמתחת לגשר אין בו מקום להתניע מכונית של כלום אלא לפגוע בזה, בזו ובזו. אומרת לו האלמונית הקשישה:

“היזהר בני שאתה פוגע בבני-אדם חפים מפשע ההולכים לפי תומם”. אלא שאין הוא שם לבו לדבריה, שהיא סתם אזרחית צפויה לאין-מעש. לצעירה הוא מעניק תת-מקלע סמוי ואומר: תשמרי על הזקנה שלא תעשה פאניקה.

כל רכב של הדר העובר על פני הגשר למעלה משמיע רעם טלטלה גדולה במעשי המתכת של הגשר. לא מכנים אותו לא “גשר וואטרלו” ולא “פּונטה-וואֶקיו”, או “גשר הדרינה”, אלא “גשר החלוצים”. פעם כינוהו “גשר המעפילים”. כיוון שאין היום חלוצים, ויש המתביישים בשמם, מכנים אותו “גשר המצליחים”, שהוא שינוי לא גדול ויש רק וו' אחת מיותרת. תוקעים את וו' בדופן הגשר לחזקו ולהאדירו. מאז גשר-המצליחים מקובל על הכול, והכול צולחים מים ומגמאים יבשה להגיע אליו.

על גשר-הניווּט עומד רב-החובל. יש נשבעים שהגשר הוא גשר-ניווּט נע ממקומו, בכוח הדיזל. רב-החובל סבור שהוא משיט אנייתו, אך למעשה היא שטה מעצמה, בכוח המכונה. כי שנה-בשנה מבהילים לו לרב-החובל מכונה חדשה, שרב כוחה להסיע אנייתו. מי מביא לו? אחיו ושאר-בשרו. לבו מיצר על שנטשו על החוף הרחוק ושולח לו שלמונים, קרבן מחילה ואחוות אחים רחוקים. טוב לשלוח מנחות משבת-אחים על שפת נהר מצחין. כבר עומדים לבנות גשר גדול ממנו עם כמה וכמה מסלולים רחבים. הגשר נע רק בחזון רוחו של רב-חובלו דרומה וצפונה, אך למעשה הוא תקוע במקומו. על גשר הנהר הצר והמצחין לא הרחק מן הנהר, יש בית-מידות. חלוניו מקומרים וגבוהים. כל כולו ירוק. בית-נכרים שסביבו גבב של בתי-נכרים המרמז על חיים אחרים שהיו. הגבב שלנו אפור, חדש, גדול, ומתוכנן ביעילות של אלימות.

עמדו ארבעת האלמונים על גשר הנהר המצחין והיו מזוהים. מייד פרשו העירה אל חתונות, חגיגות בר-מצווה, ולהבדיל, עצרות-אבל ולוויות. פרשו אל שמחות ועצבונות ומייד נתערטלו מזהותם והיו לאלמונים, נראים לעין, מוחשיים מאוד ותופסים נפח בחלל. אך בלתי מזוהים. הם לחמו את מלחמת השלום האלמונים.

על גבורה לא ידענו הרבה, אנו שחונכנו בארץ הזאת. על מעשי נסים עוד פחות. טרומפלדור היה הגיבור, אבל לא נעשה לו שום מעשה-נסים. גבורה זו שברוח בלבד, שבמשפט-מלים קצר, העלינו בקטנותנו בעלייה של ממש לתל-חי, בדמעה בעין, בצילום למרגלות אריה-אבן מאחוריו דווקא, משום שמלפניו אין שמש. קבר של גיבור. חצר מרומה, שהערבים הערימו על תמימות מגיניה. הגבורה הקרובה בשנים היתה עגומה, לא נוקמנית בסופה, כמו במקרא, אלא רוחנית, מקריבה-עצמה-מרצון.

ואילו גבורת המכבים על כל נסיה, מסורת שיריה והבהוב אורותיה, הסובבת סביב מקדש מחולל ונגאל, היתה כל נחמתנו בחגים. חנוכה היתה חגם הפרטי של הילדים. הכנסה חומרית של מעות מזה ואחריות מלאה לתהלוכת-האורים המסורתית של תלמידים מזה, בלא בימוי של במאי מטעם העירייה ובלא תפאורה מטעם.

אדם ואפילו הוא ילד שמשלשלים לכיסו כמה אגורות ומתירים לו להשתולל ברחובה של עיר, לזמר ולנפנף בנר, עומד מייד במבחן; במבחן של עצמאות יתר, המצאת יתר, גבורת יתר וקונדסות יתר. האור שבידו והממון שבכיסו ועוד כמה לביבות חמות שבבטנו מעלים את המורל ואף את חוש ההומור.

לא אבוקות ולא לפידים קיבלנו בבית הספר, אלא נרות פשוטים. אבוקות בודדות נישאו בראש התהלוכה. לנו היו נרות לבנים ופשוטים, די קצרים ודי דקים, עשרים בחפיסה. מי יתן לילד קטן לשאת לפיד או אבוקה? בימים ההם לא נבחרה משלחת מכל כיתה שתשתתף בתהלוכה העירונית. ילד מכל כיתה, החל מכיתה ד' – כי הכיתות לא היו מרובות והילדים לא היו מרובים – היה רשאי ליטול נר בידו ולצאת עם כיתתו בתהלוכת בתי הספר הרחובה, כלומר לרחובות אלנבי ונחלת-בנימין, לפצוח בקולי-קולות בשיר ולהיגרר בעצלתיים אחר תזמורת המשטרה הצועדת בראש ומנגנת ממנגינות חנוכה. יש והתזמורת מסובה על גזוזטרה בכיכר-העיר והתלמידים עוברים על פניה.

מי שלא הכיר שוטר, לא התערב בעניינים. הכוונה לשוטר עברי. מי שלא הכיר ולא היה שכנו של מנצח תזמורת המשטרה או תזמורת מכבי האש, לא התערב אף הוא בעניינים. אך מי שהכיר כמוני את נפתלי מונצ’יק, שוטר עברי על משמרתו, בן-עיר של אבינו, יליד קרמניץ, כלומר בן אחת העיירות שעל פניהן נדד אבינו; ומי שהכיר או היה שכנו של מנצח תזמורת המשטרה, השוטר יהודה מירקין, יליד עיירת מוצאה של אמנו, קרמנצ’וק פלך פודולסק – היה לו מה להגיד וכיצד להשפיע על מהלך העניינים באותו חג-חנוכה צעיר בעיר הצעירה, בקרב קהל התלמידים הצעירים ברחוב אלנבי הצעיר מאוד, אולי בן שבע שנים בלבד, והרחוב הזקן והנכבד מעט ממנו, רחוב נחלת בנימין.

מבעוד זמן היתה תזמורת המשטרה משננת וחוזרת על שירי חנוכה ומנגינותיה. “חנוכה, חנוכה, חג שמח”, “מעוז צור”, “פך השמן” וכו‘. בשיעורי-הזמרה שיננו אנו הילדים אותם השירים, בלא סוף ובלא קץ, מדי שנה בשנה. בבית זימרו את אותם השירים בלבושים משם, כלומר בלשון אידיש: “חנוכו חנוכו א יונטאף א שיינער א לוסטיגער א פרייליכער ניטו נוך א זיינער, אלע נאכט אין דריידל שפילען מיר” וכו’. גירסא ביתית זו על כל זרותה המסורתית-הגלותית נראתה לנו הקטנים הרבה יותר טעימה, מסתורית ומרובבה בריבה, בשמן ובבצק מתוק. שיננוה בעל פה וחזרנו עליה להנאת הכול, שוברים לשוננו לדבר בה כהלכה והיא כסוכר לסופגנייה.

שאר הנאות החג לא היו גדולות. ההשתתפות “בתמונה-החיה” שבה מופיע יהודה המכבי עם אחיו ושלט גדול עם המלה “מודיעין” מעל לראשיהם, לא נראתה לנו מבדרת ביותר. עצם העובדה שתמונת הגבורה ההיסטורית היא דוממה משום-מה ויש לשבת בשקט ובדומייה אילמת ולהחיות כך את ההיסטוריה מלאת התנועה והמעשים, היתה עינוי בפני עצמו שהמציאו המבוגרים-המורים להגביר סבלם של קטנים.

באשר להצגת החנוכה, כל ילד רצה להיות יהודה המכבי. כל אחד בחל בתפקידו של אנטיוכוס. כדי להרגיז את השחקן הצעיר, קראנו לו אפיפאנס בלבד. ילדה יכלה להיות חנה עם שבעת בניה; לא תפקיד מבדר ביותר. ומי שהצליח, היה פך שמן, גם הוא תפקיד סטאטי, שהרי התמלא מעצמו. כל השאר היו יוונים בלתי מוגדרים, ויהודים בלתי מוגדרים של ימים רחוקים.

*

לאחר שלבי העינוי של מסיבה בכיתה, תמונה-חיה והצגת-חנוכה דרמאתית של מורה מתוסכל, הרוצה להיות במאי ומחזאי כאחד, וריקודי זוגות של בנים עם בנים ובנות עם בנות ואכילת לביבות תפלות שלא עלו יפה, הגיע החלק הנעים יותר. תהלוכת-האורים ברחוב ומסיבה-פרטית בבית אחת הבנות על הגג. מדוע על הגג באקלים הקריר של חנוכה? משום ששום אדם לא הסכים באותם הימים שנערוך מסיבה בביתו. לא נמצאו הורים חביבים כהורים היום שיסכימו לכך. אולי הדירות היו קטנות מדי. ואולי לא הסכים איש לוותר על מנוחת ביתו וחייו.

חולדה היתה נכדתו של יהודי אמריקאי זקן שבא ארצה יחד עם רעייתו, למות בה. בינתיים בנה בית ענק בעל שלוש דיוטות עם חנויות העומד עד היום על תלו ברחובה הראשי של העיר, נשקף לעבר השוק ורחובות העיר הישנים הגובלים עם יפו. מסתבר שלבית כזה יש אף גג מרווח ורחב ידיים. אמא ואבא מסרבים למסיבה, אולם סבא וסבתא לעולם לא יסרבו לנכדה שנטשה הוריה בגולת אמריקה ובאה לשבת עמם בארץ הקודש בעיר-העברית-הראשונה, בשליש הראשון של המאה. הבית נשוא-הפנים עם גזוזטרותיו הקטנות והבולטת כבטנים של תינוקות מזי-רעב, נראה ישן כבר מראשית בנייתו, אולי על שום בוניו הישישים היושבים בו ועל שום מראהו הכבד ומקומו הנכבד שברחובות וכבודת דירותיו וחנויותיו. העובדה שהוא נשקף על פני כיכר מרכזית וכי בגזוזטרה ממול ישבה תדיר המשטרה וניגנה בחגים למרקדים ולמזמרים למטה, הוסיפה לו תוספת חשיבות כאילו היה יציע לנכבדים היושבים מנגד ומשקיפים על פני הנעשה למטה בנוחיות יתר ומתצפית גבוהה.

היינו סנובים קטנים באותם ימים. לא רצינו את ילדי הכיתה כולה. בחרנו לנו חבורה קטנה לאכילת לביבות שלא טוגנו כהלכה משל עצמנו. לריקודי זוגות מעורבים ולכל מיני אינטריגות העלולות להתרחש בקבוצה צמומצמת. סמכנו על תזמורת המשטרה ממול שתנעים לנו מהמרפסת המרכזית שבעיר מוסיקה לכל צרכינו, אפילו היא באה מכלי-רוח בלבד.

אולם בראשית הערב נדרשנו לכרכר ברחובה של עיר עם נרות נוטפים חלב בידינו, לשיר ולשמח את כל באי הרחוב ושביו. כל טעמה של תהלוכה זו היה, שלא נדרשנו לצעוד בשורות קבועות וסדורות. הרשות היתה בידנו להתקדם, לפגר, להיגרר. היה מקום לגילוי קירבה וריחוק, חיבה ותיעוב, אדישות וערנות. כלומר, היה מקום להבעת כל סולם רגשותינו וכל שפעם בלבותיהם של ילדים קטנים בבית ספר יסודי שראו את בלפור במו עיניהם ברחובה של עיר.

אף באותו חג-חנוכה יכלו להתנהל הדברים כהלכתם ובדרך המקובלת באותם הימים, אילולא הכרנו את השוטר העברי על משמרתו נפתלי מונצ’יק ואת יהודה מירקין, המנצח על תזמורת כלי-הרוח של מכבי האש או המשטרה או שניהם יחד. היה שיר אחד ששנאנו כולנו בכל לבנו ומאודנו: “באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל” וכו'. המלים “עמל” ו“יגע” שלא חדלו מלהופיע בכל שיר, נאום דקלום, הזהרה, ברכה, הצהרה, כרזה, שלט ואיגרת, הילכו עלינו איום שצפויים לנו כל ימינו רק עמל ויגע, רק יגע ועמל, בהבטחה קלושה של מרגוע, שלא נתקבלה כלל על הדעת.

העמל שליווה אותנו כל ימי ילדותנו בהקיץ והיגע שירד עלינו לעת לילה בחלום, הטרידונו תדיר, כאילו אין בלתם בחיינו הצפויים. לא האמנו במרגוע ובמנוחה, משום שאף המנוחה הזכירה אין-מנוח והמרגוע היה בבחינת רגע אחד בלבד ואיש לא נתן אמון כלשהו בשני אלה. הוקמו אז גם תל-עמל, קריית-עמל, גבעת-יגע ורמת-יגעים.

חשנו בלבנו שאם תשב תזמורת-הרוח במרפסת שבכיכר-מגן-דוד – ותפצח שוב בשיר “באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל” על אף שכל קטן וגדול יודע שלא תבוא מנוחה ולא יבוא מרגוע וכי “מאורעות” ירדפו “מאורעות” ויגע ירדוף עמל – ייפגם כל טעמו של חג-חנוכה השמח ולא יישאר זכר לחמימות ולאור אבוקותיו, לפידיו, נרותיו, אורותיו ושאר רינותיו. היינו מוכנים להקריב את כל מעות-החנוכה שקיבלנו אז בצוק העתים באגורות מועטות ובלבד שלא יפגמו בשמחתנו.

ונולד רעיון נועז, נדיר, חצוף ולא כל-כך הגון. היה זה בן שכננו ובן כיתתי קפאי (קופת פועלי ארץ ישראל) דבורקין שהכיר את השוטר והתנדב ללכת אל השוטר העברי על משמרתו נפתלי מונצ’יק ולומר לו שיהודה מירקין המנצח צריך את התווים שלו. קפא"י הכריז: “אני אלך, אני הכי גיבור, אני שמשון המכבי; אני מכיר את השוטר העברי נפתלי מונצ’יק, הוא שכן שלנו. אני אלך אליו ואגיד לו שהמנצח, לא חשוב איזה, צריך את התווים את תווי התזמורת לחנוכה”.

קפא"י פשפש בתווים ולא מצא את העיקר. מכיוון שהילד ק. דבורקין, המשחק בהצגת בית הספר את יהודה המכבי, לא מצא מייד את תווי השיר “באה מנוחה ליגע”, נטל את החבילה כולה.

אימה נפלה על כולנו: “איך יחזיר שמשון המכבי את חבילת התווים למשטרה?” היה די עוז בלבו ליטול את החבילה, אבל הוא לא היה שמשון די הצורך ולא מכבי די הצורך כדי להחזירה.

*

לבסוף אספנו את כל מעות החנוכה שלנו, שילשלנום לכיסו של יחייא הסבל ואמרנו לו: “תעביר את החבילה לבניין המשטרה!” לא ידוע מה ארע לאותה חבילה. ליצנים מספרים שקרה משהו. החבילה הוחזרה רק אחר ארבעים ושמונה שעות. יחייא איילת-הדואר לא מיהר להביאה ליעדה, כאילו ניבא לו לבו שכך דרכו של דואר בארץ הזאת למן אותם ימים ועד היום. ליצנים מספרים שתזמורת המשטרה ניגנה באותו חג-חנוכה של אותו הערב רק שיר אחד: “חנוכה הוי חנוכה חג שמח” ומשום-מה לא היתה התזמורת מוכנה לנגן כל שיר אחר. אומרים שהשיר האחד ויחיד שנוגן כל אותו ערב, כה נמאס על כל באי התהלוכה ומשתתפיה, עד כי דיזנגוף בכבודו ובעצמו, אשר רכב בראש תהלוכת האורים, הדהיר את סוסו הלבן ופתח בשעטה לעבר הכיכר ושלח שליח למעלה: “שישנו, שיוסיפו משהו, שישנו את הרפרטואר, שיהיה כבר התקווה, תחזקנה, מפני שאין לשאת אותו שיר כל הערב”. והמורה לזמרה דרומי בא במרוצה ושאל את נפתלי מונצ’יק, מה קרה למירקין? למה רק השיר הגלותי הזה, האידישי-מזרח-אירופי הזה? "למה לא איזה מנגינה משלי ולמה לא ‘באה מנוחה ליגע’ ולמה לא ‘מרגוע לעמל?’ וכבר יותר טוב ‘אנו באנו הראשונים’, ‘שאו ציונה נס ודגל’ "?

עמדנו מאחרי המורה לזמרה דרומי והתפלצנו לשמע דבריו. אך אותו חג חנוכה לא הושר על יגע ועל עמל. כל העיר העברית הקטנה שרה רק על חג שמח ויפה, על חג טעים ונאה, ועל אור וסביבונים ושאר עסקי חנוכה. והכול שכחו את העמל והיגע. ואף יחייא עמד בין החוגגים וחבילת התווים באמתחתו, כי מה בינו לבין דואר של היום?

אפשר שמעשה זה של העלמת תווים איננו גבורה מכבית כלל ועם השוטר נפתלי מונצ’יק הסליחה ועם המנצח יהודה מירקין המחילה. בוודאי שניהם כבר יצאו בדימוס והם היום מיקירי המשטרה. מספרים שהמנצח שבא במקומו, נסים פיאנו, היה רגיל להתלוצץ על חשבון קודמו על שהיה מסתפק במועט וערב שלם וחגיגי ניגן שיר אחד בלבד. על זה היה משיב מירקין: “טוב נס חנוכה מנסים פיאניסי’ם”. מירקין היה אפילו גאה כל ימיו שהצליח לעורר זעמו של דיזנגוף.

ועל מעשים כגון אלה כבר הושר: “מי ימלל גבורות ישראל אותן מי ימנה”.

“הפעם יש לנו רק חצי-פורים”, הכריז לפני יאקי, ילד צנום מאוד שרגליו הגרמיות היו מזכירות היום רגלי ילד מביאפרה; רזון שבא לו מהתרוצצות יתרה ולא מחוסר מזון חלילה. גולגולתו המאורכת ושערו החום והקצוץ כשורש סלרי מעופר באדמה, שיוו לו מראה נער לאפי-צפוני שנשבה ותעה בג’ונגל אפריקאי. היו לנו עסקי שותפות. שנינו מצאנו פעם פרסה בטיול בית-הספר בכביש זכרון-יעקב-שפיה. שנינו גהרנו עליה בבת אחת. ומאז היתה הפרסה הבלתי נחלקת שייכת חצי לי וחצי לו. שיתוף זה היה אף יסוד לידידות רצופה-מבוכות די רגושות. אותו יום אביב מוקדם פרחה השיטה הצהובה בדרכים ביובש חמסיני מאובק. ומאז, ריחה הבא באפי הוא בעיני זכר לפרסה, ליאקי, למפוחית שילד מנגן בה בעל כרחו ולהבהובים סמויים של נהייה אחר חיבה הדדית שיש לבני אדם בני-מזל.

כיוון שכל הקשור ביאקי הפתיעני תדיר במיוחד שבו, במעשים, בדברים, בהלך-רוח משתנה לפרקים, בהפכפכנות שכלית דווקא של הוגה-דעות קטן שהידע המועט העומד לרשותו אינו מדביק את כוח-מחשבתו הרב, שאלתי בתמהון ובצפייה עזה: “מה פירוש, חצי-פורים? מי שמע על דבר כזה? למה רק חצי ולא רבע? למה חצי, למה? אתם לא יהודים, זאת אומרת לא שלמים, אז יש לכם חצי של חג?” איזה בלבול.

“מה פתאום חצי יהודים, השתגעת?”, סנט בי, “אבא’שלי בן של רב מדרוהוביץ, אם שמעת מימיך על דבר כזה? ואמא’שלי בת שוחט מטרנופול”.

כך נתן לי שיעור בספרות-התחייה בגולה. ידעתי שיאקי, הוא יעקב בילוצרקובסקי – ביל"ו לאחר מכן – המציא את כל השמות הללו ונטלם מתולדות עם-ישראל-בגולת-מזרח-אירופה-הדוויה. הוא נולד בארץ הזאת והשמות הללו הם בפיו לתפארת המליצה בלבד.

“אז למה חצי? ומה זה בכלל חצי-פורים? ומי שמע בכלל על חצי חג, מה זה? חצי חוגגים וחצי למגן? לספר? ל…אני יודעת מה? כמו חצי נס, חצי מלכה-אסתר, או אחשוורוש או חצי-מגילה או אפילו מרדכי-היהודי תכלת-לבן או כחול או תכלת מרדכי?”

“אצלנו בבית שלי זה ככה: חצי!”, עמד יאקי על דעתו. הפעם התעגמו פניו וכלל לא בתיאום מלא עם תחפושתו המשונה (פרס שלישי בגן-החיות): קהילת-יהודי-שושן-הבירה (רעיון מקורי של אמו) שניצלו בנס המגילה. תחפושת בניגוד לרצונו. הוא השתוקק להיות ליצן-פורים קטן עוטה אטלס צהוב ואדום ומסכה מצחיקה על פניו. בקיצור, לא ראיתי שליהודי שושן הבירה היתה אורה ושמחה. אף שאביו של יאקי טרח והתקין לו כובע קרטון נפוליוני מחופה בנייר תכלת ועליו שתי הכרזות באותיות שחורות-סתם: “אורה” ו“שמחה”. לסנטרו של המסכן הדביקה אמו זקן אשורי מרובע. על כתפי הילד פרשו טלית ועל ירכו בצבצו ציציות. על כתפו האחת התנוססה רצועה ועליה המלה “צום” ועל השנייה “ותפילה”. בידו החזיק שופר מצויר מנייר שנראה כמקטרת ענק בפיו. את לחייו אפרו בקמח לבן מנופה, כדי שייראה כיהודי מסתגף לפני שנעשה לו נס פורים. אמרו לו למלמל כל הזמן מלים טרופות: “לאבד ולהשמיד!”, “לאבד ולהש-מיד!”

בין מלמול למלמול הגביר יאקי את רושם דבריו: “אצלנו בבית אולי לא יהיה אפילו חצי-פורים! אולי בכלל לא-כלום! מכרו אותנו!”, סתם יותר מאשר פירש. פצרתי בו מאוד שיגלה לי מה ארע, מתחננת מבעד למסכת האיפור הבובתית שלי. כי ידעתי שביום זה מרובים הקרואים בביתו וכי חוגגים בו את יום הולדתו, החל אמנם עשרה ימים קודם לכן. וקרובים ומיודעים ממטירים עליו ועל ביתו תשורות מיותרות של דמויות עץ ובדיל שהן ספק משחק לילד ספק חפץ-חן כביכול ונוי לבית: “שיהיה לילד ולהוריו כאחד!” אז מה פתאום בכל ההלולא הזאת חצי-פורים?

איימתי שאם לא אקבל תשובה של ממש, אבטל מייד את כל השותפויות בפרסה, בבולים, בצדפים, בגולות ובבנדורות למיניהן ובכל שאר הכרוך בזה שלא הזכרתי כלל מחמת המבוכה ובושת-הפנים. שאין מסיחים כלל בעבדות מרצון מביכה שכורכת שני בני-אדם, אפילו הם קטנים וצעירים מאוד לימים, וממיסה בהם את האני הפרטי מאוד עד שהוא מתמוגג לפני זולתו המחובב עליו כלא היה והוא רק מושג ערטילאי מרחף וכנוע מאוד לחבר.

*

יאקי נבהל מריק זה הצפוי לו ופלט מייד כמרגמה בהולה: חצי-פורים מפני שמהיום והלאה יהיה אצלנו הכול חצי. חצי לחם במקום שלם. חצי חמאה. חצי תפוח. חצי תפוז, אפילו ואפילו חצי לבן. מפני שאבא שלי נתן ערבות להלוואה ענקית לחבר הכי טוב שלו. זאת אומרת לא כל כך טוב, אבל שניהם חברים באיגוד יוצאי פלך יקטרינוסלב".

“אמרת דרוהוביץ”, תיקנתי.

“זאת אומרת סרני או שניפישוק. ועכשיו אין לקלמן ברוורמן, החבר הכי טוב שלו, כסף לשלם את ההלוואה הענקית ואנחנו נצטרך לשלם את הכסף לבנק, אז ימכרו לנו חצי בית”.

“חצי בית”, נדהמתי, “בין כך יש לכם קומה אחת עם דירה קטנה אחת שלכם ועוד קטנה אחת של דודתכם עטיה, היא עטרה סלוצקי?”

“שכורה בידי דודתנו עטיה. אז נהיה מוכרחים למכור לה את החצי אפילו שאנחנו לא רוצים למכור לה, בשביל לשלם ת’החוב של חברנו קלמן. אז בבית צום ומספד ובכייה-לדורות וקינה ותאנייה וכל הסטנדרד ירד פלאים”.

“ירד”, חזרתי אחריו כהד. ראיתי לנגד עיני את החצויים של יאקי שמותירים לו רק חצי מכנס, חצי חולצה, נעל אחת, חצי פרוסת לחם, חצי בננה ועגבנייה חצויה לשניים.

“אף פעם לא רצינו למכור את חצי הבית”, קונן יאקי, “מפני שמאחור יש לנו גינה גדולה ועצי השסק והלימון. מלפנים יש רק שני עצי הדר. רצינו לצרף את שתי הדירות הקטנות ולעשות מהן אחת גדולה. עכשיו הכול אבוד. מוכרים. ולי כבר לעולם לא יהיה חדר לעצמי. ושולחן לעצמי. וארון לעצמי. ואופניים לעצמי. רק חצי. חצי בן-אדם, את יודעת מה זה?”

מייד ראיתי לנגד עיני את יאקי מצומצם, זעיר, ננס וגולגולתו חצויה כאינדיאני שנורה בחץ מורעל של ‘הינשוף-האפור’. התחפושת של קהילת-יהודי-שושן-הבירה היתה בן-רגע למניין דל שמקבצים מן הרחוב לצורך תפילה קצרה.

“מה נעשה?” אמרתי ליאקי, חולקת עמו צערו, “עוד מעט העדלאידע המצומצמת בלאו הכי ובוודאי יחלקו לך גם את המסכה לשניים”.

“כבר חילקו לי”, קונן יאקי, “וזה בכלל לא נוגע לך”, סנט בי, “יש לי רק עלובה אחת קטנה על העיניים. את הגדולה, המצחיקה, בכלל כבר לא קנו לי. קימוצים”. ומייד שלף מכיסו מסכה קטנה ושחורה, מכורכמת, מגנזי ארון אמו והרכיב על עיניו את פיסת הקטיפה השחורה שנראו בה שני חורי עיניים מאורכים ופוזלים פזילה משל עצמם.

*

ידענו שצריך לעשות משהו. צריך נס-פורים. זה ברור. אם היו פעם נסים שלמים, שיקרה לפחות נס חלקי. חצי-נס. משהו בגדר נס-זוטא. שיציל את המצב ולו לעת קצרה בלבד. שלא יהיה כל-כך עצוב על הנשמה דווקא בפורים. שיקרה משהו “עד שירחיב”, נזכרנו בציטטה מהצגת חנוכה האחרונה.

הרמתי את שובל המשי הלבן העטור סרטי כסף של “מלכה-אסתר” שבו התייהרתי אני ואמרתי: “נלך לכיכר!”. גררנו רגלינו לא כמלכה יפהפיה וקהילה-יהודית-שנעשה-לה-נס, אלא כמלכה מערבית בארץ כושית וכנפוליון בסנט הלנה. ובמוח מתרוצצות המחשבות: אולי נמצא משהו; איזה נס, בדל של נס. שמתגולל, מתרוצץ, מתעופף, מתנוסס, מתאבק בעפר רגלי העוברים ושבים, החוגגים, העולצים והמתרוננים.

אמרנו בלבנו ולא ידענו כלל, כי דברי נבואה בפינו האילם. שהרי בקטנותנו יש לנו נטייה עזה ומהוללת בפי הורים וקרואיהם לדברי נבואה ושיר חרוז ואמרות-שפר, אלא שבקוצר-השגתנו אין אנו עומדים על האמת שבדבר נבואה זה.

הגענו לכיכר העיר לבין המון רב של מסכות מקובלות. מעשי ידי אמהות אבות וסבתות לרוב. נלחצנו מפנים ומאחור. מבוגרים דווקא, תיירים ותיירות, צליינים וצלייניות, צרו עלינו סביב. המונים מרעישים ברעשנים סקרו אותנו כביכול בפליאה גדולה. ועל יאקי שאלו: “מה זה? חסיד?” ואחד זקן אמר: “זה בחור-ישיבה שהתפקר ויצא לתרבות רעה?”.

מזרקות פלחו את האוויר במים צבעוניים ששטפונו בלחות מבחילה. שמלת הפאר דבקה לגבי כרטייה לחה, קומפרס בלעז. רמקול היה מצווח מנגינות-חג מעובדות לפזמונים. ופתאום הרגשתי שיאקי קפא על מקומו. ושום כוח לא יכול עוד להמישו ממקומו: “לא אזוז מפה!” (שיר של ההורים), הכוונה כמובן לארץ-ישראל.

יאקי הדביק רגליו למשטח האספלט שמתחתיו וניצב על עמדו כמהופנט. אפילו אדחוף אותו חזק, יישאר בידי חצי ילד לכל היותר. “זוז כבר!”, אמרתי. “מה יש לך מה? מנגנים ת’ההמנון או מה? בוא כבר”. השובל נתפס לי בין שני תיירים בעלי כרס והייתי מוכרחה לחלצו ויהי מה. אך יאקי נשאר צמוד למקומו בקנאות נוראה כאילו שמעו כפות רגליו קול מעיינות נפט בוקעים מן האדמה. הוא לא מש ממקומו כמו משותק.

כשנתפנה מעט המקום, השפלתי עיני וראיתי שאחת מסוליותיו נוטה על צדה כמגדל פיזה. יאקי הסתיר משהו. יאקי דרך על משהו. לפתע נרכן, שלף איזה חפץ מתחת לנעלו ותחבו בכיסו.

“מה זה?”, שאלתי בקול מצווה. כשהתרחקנו הראה לי חתיכת-פח מאובקת, לבנה; סיכה מאורכה, לבנה כמוכספת, משובצת באבני זכוכית לבנות בגדלים שונים. ולפתע ברח יאקי, נמלט לביתו כאחוז אמוק.

לא הבינותי מה ההתרגשות. ואיך זונחים כך מלכה באמצע הרחוב, אפילו שובלה נדרס והוכפש בבוץ. והכול בשל חתיכת פח משובצת זכוכית. הרבה ימים התרעמתי עליו על שנטשני באמצע פורים בכיכר ההומה, בלי להזהירני אפילו במלה אחת. לבסוף השלמנו. אפילו לא היינו שותפים למציאה. רק כעבור ימים של התנכרות וחשאיות והתנשאות של עגורן מחשיב-עצמו סח לי בלשונו: “זה היה בסך הכל נס”. “מה בדיוק?”, תמהתי. “סתם נס פורים”

“אתה רוצה להגיד נס חצי-פורים”?, עמדתי על ניסוחו.

“בכלל לא חצי. שלם”.

ואז באה התגלית המוזרה: פיסת הפח העלובה היתה סיכת פלטינה משובצת יהלומים. מייד חשה אמו עמו לבניין המשטרה הקרוב. שם מסרו את החפץ שמצא הילד בכיכר העיר ההומה. בלב כבד נפרד מהמציאה, אבל אביו אמר שככה ייעשה למציאה כגון זו. חלף חודש, נקפו ימים רבים ואיש לא תבע את האבידה ואז חזרה המציאה אל המוצא-הישר. הלך אביו אל הצורף, נטלו יהלום ושילמו תשלום. כך שילמו כמה מהתשלומים עד שהתאושש חברו הכי טוב של אבא והחל פורע חובו. חצי הבית לא נמכר. שתי הדירות הקטנות צורפו זו אל זו. ליאקי היה חדר לעצמו. הוא אכל תפוח שלם, פרוסת לחם שלמה, אגס שלם. קנו לו אופניים שלמים.

יאקי אומר שהתיירת שאיבדה את החפץ ולא תבעה אותו מעולם, היתה בוודאי אליהו הנביא, מרדכי היהודי או שרה בת טובים. אולי בזכות המסכה אירע לו נס. בזכות יהודי-שושן הבירה שאת עומס צערם נשא על גבו הדל. כיוון שארע להם נס פורים גדול עשו לו, לילד, נס-פורים זוטא.

מאז פוסע יאקי כל ימיו בעיניים מושפלות. מאז ועד היום הוא כבר גבר בעמיו ואיננו מוצא דבר. כי גם נס קורה לו לאדם לכל היותר פעם אחת בחייו. מאז לא מצא דבר. כן. סמל של שוטר מצרי בסיני. לבנו הוא משנן: “אל תסמוך על נסים!” אולי הוא עושה לו עוול.

מאז לא מצא יאקי דבר וגם אני הלכתי לו לאיבוד בדרך. כי מאז הוא רק מאבד דברים. אלא שמאז שדיזנגוף היה ראש-עיר ולא רחוב, ואגדתי היה רקדן ולא צייר, מציקה לו החידה, מי היתה מיטיבתו באותו פורים רחוק שראתה בצערו של ילד קטון שחזה לפתע כל טוב ביתו חצוי לשניים.

כאמור: אף אחד לא אוהב חצי-פורים עד היום הזה. בלי זה ובלי זה ובלי זה. בלי תהלוכה, ובלי קרניבל ובלי קישוטים ובלי שמחה. אם פורים, אז כבר שלם!

אומרים שיאקי בונה היום מלון-אורחים במדבר שיבואו תיירים מן הצפון וירחצו במי מעיין גפרית חמים. תאוות הבנייה באה לו מחשש שיחצו ביתו לשניים. דאגת ילדות מציקה. שכן כל דבר, אפילו קטן ביותר, אפשר לחצותו לשניים. אומרים שלפני שהוא מקבל הלוואת-פיתוח גדולה, הוא נותן עיניו בסיכה העיוורת אשר עמו במטמוניו להימלך בה, שכן היא מסמלת בעיניו את סכנת החלוקה שאין לה סוף.

בתחילה היו חופרים ויורדים לעומק רב. לא אותו עומק רדוד שהיו יוצקים בו בסיסים לעמודי-מלט בשנים עברו, אלא מעמקים-של-מרתפים לכמה דיוטות מתחת לפני הקרקע. לא זכרו עוד טענת ראשוני העולים: “אין צורך בארץ במרתפים אפלים להסתתר בהם מפני הגויים. כאן אין פורעים בנוסח דניקין ופטלורה וכנופיותיהם”. ועוד: “כאן אין יהודים מסתתרים במעבי האדמה, בבונקרים. כאן נאבקים על פני הקרקע לעין השמש”. עד שבאו הסליקים והבונקרים ומלחמת השחרור וכל שהיה באדמה ומעליה.

כאמור, בונים היום מבוך תת-אדמתי גדול ורחב-ידיים, שכולו יצוק ויכול לשכון לבטח אף באדמת החול. איש לא חשב על מי-התהום הגואים כאן בכל מקלט ובכל מרתף. אף לפנים היו אומרים: אדמת החול אינה מסוגלת לשאת דיוטות של מרתף והיא הופכת אחר חפירה-של-כלום למי תהום מלוחים. אנו יושבים על בארות מים מלוחים, דבר שלא היה איכפת אז ואינו איכפת לאיש גם עתה. המשאבות הקטנות שואבות את המים בדממה. מופעלות ביד-האדם ונפסקות אוטומטית באזלת-המים.

וכך מבנה-של-מעלה איננו אלא רמז למבנה גדול של מטה. כשחפרנו במו ידינו במלחמת העולם מקלט באדמה, חשבתי שהעמקנו לחפור. עתה דומה המקלט הזעיר כסריטה קלה באדמה. כביכול בור הסיד עמוק ממנו.

כשפגשתיו, את מר שמך חגיגי ומנוחם ומדגים לפני בהילוכו צליעה קלה שנותרה לו ברגלו מפגיעה קלה של מכונית אמר לי: “קשה, קשה להכיר את המקום שלכם, שהכול נבנה כאן מחדש”. נצבנו על מבנה מלט נישא, ראשינו מגיעים אל צמרות הדקלים הצומחים למטה בחניון וראשיהם מגיעים אל המבנה העליון. אנחנו הרקענו בעזרת המלט כמעט לשחקים. הרחבות המרוצפות סביבנו צמחו בשיפוע מלמטה למעלה ככנפי עטלפים הפוכים. מישהו ממנהלי-העבודה ראה שהסגנו גבול העובדים ומיהר להציב מחיצת רשת-ברזל בתוך מסגרת עץ, להרמיזנו שחדרנו לשטח לא לנו.

“מה עשיתם עם המגרשים?”, שאל, “מה הבעיה, תמכרו אחדים מהם”.

בפעם המי-יודע-כמה הזכרנו לו שאבינו לא השאיר אחריו כל מגרשים קנויים. שסרב לרכשם ואמר: “אין סוחרים באדמת ארץ-ישראל”.

“אהה, שכחתי. היה אידיאליסט. איש טהור. האיש המוסרי ביותר שפגשתי מימי”. הרהר והוסיף: “אבל ארץ-ישראל לא היטיבה עמו. חיים קשים. חיים קשים חי כאן. כולנו הסתדרנו יותר טוב ממנו. כולנו עשינו חיל בכסף ובנכסים ואילו הוא הלך מוקדם עם כל המושגים הטהורים הללו שלו…”

שאלתיו על תשמישי הקדושה, התמונות והעתקי הפסלים שצבר בביתו ומלאוהו עד תום ואמר לי: “אנו מתחלפים בשמירה עליהם. אין יוצאים ביחד. האחד יוצא והשני שומר. לעולם אין נוטשים הבית בלא שמירה עד שיימצא לאוסף משכן, בית-נכאת קטן באיזה מבנה ציבורי. וכבר אני מנהל משא-ומתן בנדון עם בעל בניין עתיר-הון, שיש לו מבנה אדיר וריק מתוכן. ועומד אותו בניין רם ונישא ומבקש לו נשמה של רוח. אני מוכר לו האוסף שלי בכסף מלא וכבר יש למבנה הענק תוכן של כלום. שמעת על המיליונר אייזנקראנץ? הוא בונה ובונה בטון ובטון אבל אין שום תאווה לעיניים. אין שום עניין של נוי. של רוח”.

בכל סביבת הכיכר הישנה הדהדה יבבת-כלים-מכונות כאילו היו מנסרות גזעי עצים. ונבדלת היבבה מיללת אמבולנסים חולפים כצווחת עוף-הליל מקריאת התרנגול. מלתעות-ברזל פערו פיות מטה ומעלה בריטוטים בלתי מחושבים ובלתי קצובים ולא כניע הרמשים הזעירים המרטטים בקצב יקומי משלהם. ואילו המכונות עלו וירדו וזקרו כף של ברזל מפוצלת כקלשון ובהו במפעיליהן בעין כרויה כביכול בעורף כיונק-תהום ענק שיותר משהוא לוויתן הוא אי מתנשא על פני המים.

יפחות הפלדה המסתיימות בחרחור עז נתערבבו תדיר ביבבות האמבולנסים ובשריקות מכוניות המשטרה והעלו בלבנו געגועים משונים וסמויים אל יללות המשחתות הבריטיות שעגנו בימינו אז ואל שריקות אניות-המשא-והפרי בנמל יפו שהיו נישאות כאן בחללו של ים להזכירנו כי לחוף ימים נשכון. תמו ימי ספינות-המשא. מלבד מפרשיות אין לנו היום אניות. לפרקים עדיין עוברת ספינת-משמר קטנה; או סירת-דייגים גדולה, לא משלנו, שנסחפה הנה בסערת הים. אין סירות עמלות, טרודות, מתייגעות. יש רק מפרשיות רכות, נשובות רוח קלה, תכולות, לבנות, ואדומות ואין להן קול של כלום. לא קול רם כשמתעתדות להפליג ולא קול שפל כשמגיעות. כמעט שאינן מפליגות ללב-ים ואם יוצאות לדרך עושות זאת בחשאי, בהחלקה חרישית של תנועה בלבד. לפרקים הופך כלי השיט לאדם אחד צף במעומד על פני חסקה-מפרשית צמוד לצוהרו של מפרש, נישא על פני המים כדג פלאים דמום. הוא איננו מעז להקיף את המזח ולצאת ללב ים.

עוד אני מתבוננת בלשונות האדמה שהטלנו הימה והקמנו עליהן גדרות אבנים כבדות ואני שומעת אותו אדם ממשיך ואומר לי: “הבן הקטן נוטל הלוואות ויוצא לספרד. איננו רוצה לשאת אשה. אבל רוצה דירת-רווקים. אז אני אינני מסכים”.

מייד ראיתי את הלה מפליג לספרד על גבי מפרש-של-הלוואה כשאחיו הבכור מדביק עליו בול משלוח צבעוני. כי זה ממשיך ואומר: “ואחיו סוחר קצת בבולים”. ברור שעל חזהו מתנוסס בול מגן-דוד כחול כתלי של זהב, שתולים היום צעירים על חזיהם. והוא מתרחק מהמזחים שלנו כנמלט אל מימיה הגועשים של כרתים.

הים. הים לא כשם שהיה. כי מיום שיש לנו פרוייקט באדמה והרבה למעלה ממנה יש לנו גם מזחים מסולעים העוטרים כברת ים קטנה ורגועה והיא מצרה עינינו שלא לראות למרחוק. כך יש לנו מקוואות-מקוואות של ים וכך אנו משפילים עינינו עמוק עמוק באדמה או מעלה מעלה בשמים או עד למזח החוצץ בינינו לבין האופק הרחוק וכבר יש לנו אופק קרוב ואופק רחוק ואופק נמוך ושקוע ואופק לא-רחב ואופק תל שנתחלף לנו באופק ים. כי חופנו שהיה מנוקב בקזינו מעוגל על כרעי רגליים ירוקות מלאות אצה, כל רגל ברבוע בטון ירוק, הוא היום קרוע מזחים-מזחים ואבנים-אבנים של לא מכאן אלא מן ההר. לא אבני כורכר אלא אבני הגליל, אבן סיד חומה מצהיבה שאין יודעים אם נותרה כאן במזיד או באקראי.

בינתיים חומת בתי המלון הגדולים והזקופים גוהרת עלינו בלבה של בטון ואשנביהם הקטנים המשובצים בהם כגרעיני רימון שאינם אדומים כלל, נושרים עלינו משמים פתיתים פתיתים של לא-צבע, על סלעים של לא-מכאן. משמע שחופי שמר רק על שמיו בלבד. והם אותם השמים בדיוק. לפחות מעל לפני היום. וכדי שהשמים לא יגבהו מדי, שמים שמים ותו לא, – – הננו חופרים פרוייקט לעומק. עמוק עמוק באדמה. ומצד שני, הרבה הרבה אצבעות בטון נועצים אנו בשמים ממעל. עינינו כבושות בכפות הבטון והננו מברכות על איזו שבת עלומה שאין שובתים בה מעשייה כלל. פעם אפילו היו מברכים על נרות הים. אורות ריצדו בלילה באופק ימינו. אורות אדומים וצהובים ואפילו ירוקים כי אָני-הסוחר ואָני-המלחמה מעלים גם אור.

ככל שהפרוייקט מעמיק לחפור יסודותיו באדמת החול אני כשלעצמי אוהבת לחטוב ביתי בתוך גזעי עצי הענק המצויים רק בארצות רחוקות שמעבר לים. לעצינו שלנו כאן גזעים דקים, מסוקסים של יובש הזית. ולכן בנינו כאן בתים שהזקינו מהר על אדמת החול. אדמת החול הרדודה היתה עושה בכתליהם בקיעים גדולים. וגם היום איני יודעת מה יאמר החול להתחפרות המשונה הזאת בחובו. מקלטי-מקלטים לא לבני-האדם אלא למכונות הקירור והחימום. ומאז עולה פליטת החום והעשן מלמטה ומהלכת על העיר סחרחורת צחיחה עוקצנית של גיצים סמויים וחונקים. ארובותינו חולקות לשמים מנות מכרה גדושות כאילו היו זורות אבני אודם קטומות וכתושות בעיני השמים.

אנו התרחקנו מעט מאותו המקום שחופרים בו. כבר איננו מתגוררים שם. כיוון שגידלנו שם פעם בילדותנו ובנעורינו עצים ופרחים ואפילו ירקות וקברנו שם מתינו, הנחנו האדמה מאחרי גבנו והלכנו הלאה. רק בורות הסיד הסמויים והיבשים עדיין מצויים שם ובהם קברנו את גרוטאותינו. הלכנו שמה לראות מה עושה הפרוייקט לאדמת שורשים-מהלכים זו. ואמנם מסתבר שיש לנו שורשים-מהלכים כי אחרת איך אפשר לנוע מרובע לרובע, משכונה לשכונה ועדיין להוותר נעוץ כהלכה במה שלמטה ממך ובמה שלמעלה ממך באדמת הפרוייקט עצמו?

נשוב אל מה שמתרחש לנגד עינינו על פני האדמה: קוראים לכך בימינו הפרוייקט. הלכנו לראות מה עושה הפרוייקט לאדמת נעורינו, ואם מוליכה משם מנהרה לצורך כריית מסילה לרכבת תחתית, כי אז אף לאדמת ילדותנו, שאינה כה רחוקה משם, מהלך חצי שעה בלבד, הליכה של נחת, היא מוליכה.

כבר נאמר בראשית הדברים שלצורך עלייה מרובה לגובה, עד לגובה של מוט ופנס קטן ואדום בראשו חפרו הרבה באדמת החול לעומק, אבל לא די כדי להיתקל בבאר של נפט, שעליה חולמים החופרים ואינם מגיעים. סח לי אחד הפועלים שאינו סתם פועל אלא טפסן ואולי מנהל-עבודה או אחד הנוהג במכונות הגדולות הקרויות שופלדוזר והוא כנראה ניבט מאשנבו הגבוה של עגורן, שבכל עת שהוא שומע שחופרים לעומק ולא עוד אלא שהוא עצמו משתף עצמו בעניין והוא עולה על יצועו, מייד הוא חולם באשמורת האחרונה על מבוע, מבוע של נפט או על באר נפט של ממש. ולמה דווקא באשמורת האחרונה שהוא קם ועדיין חלומו שמור עמו והוא זוכרו. תהיתי עליו מה הוא סח? באמצע העיר הצעירה-הזקנה הזאת שיש בה מי-תהום מלוחים בלבד הוא רוצה למצוא באר-נפט! מה זאת? וונצואלה? למה לו כאן באר-נפט, הלא כל העיר תתהפך על קרביה ועל כל אשר לה אם יקרה כאן כדבר הזה?

“מה איכפת לך שבחלום שלי יש נפט? זה עולה לך כסף? תני לי לפחות לדמיין נפט”.

עמד שם איש קטן ומצומק שרגליו רזות כשל ילד, שאר-בשרו הרחוק של ראש-העיר לשעבר, ששמע דברינו ושלא בנימוס יתר שיתף עצמו בשיחה ואמר והעיר מה שהעיר: “שידוע גם ידוע שאם אדם מתמיד בחלום אחד כל ימי חייו סופו שנתקל בחלומו אף במציאות. וכבר אמרו כזאת חכמים וטובים ונבונים ממנו ואפילו שאר-בשרו הנכבד מר ראש-העיר לשעבר מר טוהר, המכונה טוויק, מאמין בזאת בכל לבו שאחרת היה מסרב להיות ראש-לעיר כזאת שבכל יום עוקרת שיניה ועושה לה תותבות חדשות. שהוא יש לו חלום – – –”

הפועל שיסעו באמצע דבריו כמעשה הקריינים הצעירים וקצרי-הרוח כשחשים שעומד אדם לומר דברים של טעם ומפסיקים דבריו, באמרו: “אנ’לא מתכוון לחזון. תעזוב את החזונות של ראשי-ממשלות וערים. אני מדבר על סתם חלום בלילה שאני שוכב לישון וחולם וקם בבוקר ויודע בדיוק שחלמתי חלום של נפט. של באר, אתה מבין, באר, ראיתיה במו עיני אפילו על פני הים ופורץ ממנה לא כזה בקבוק קטן כמו בחלץ או באשדוד, או אפילו – – אני יודע מה, אפילו באבו רודז. אני מתכוון לגלונים, גלונים כבדים של מיליונים גלונים, מליארדים גלונים של – – – שמע, אני זה לא אחד עם חזונות שאם אני עומד למעלה אני יכול ליפול מהם ארצה ולגמור אחת ולתמיד. אני אומר מה שאני רואה ומה שאני מריח. בחלום או בהקיץ. ואז זה הולך כמו ליד כור גרעיני. מורידים כמו מגלחים את כל האוכלוסיה עם כל אשר לה, והיא הולכת למקום אחר. זה הוא. וכאן מתחיל עסק גדול, ענק: שדה שלם של פעילות נפטית ענפה”.

מעוצמת הדברים נעלם שארו של ראש העיר לשעבר מן העין במפתיע. או שקפץ לתוך האדמה החפורה לחפש את גרוטאות העבר או שעלה על גשר העץ התלוי למעלה בין שני חלקי הפרוייקט מימין ומשמאל. ברור שמשהו מחה אותו, ספג אותו, קלט אותו ועיכל אותו עד דק. הוא לא היה עוד בשום מקום. אולי הפך לשלט מכון-להרזיה?

הפועל שראה את מבטי התוהה אמר: “כאלה נעלמים בלי להשאיר סימן וזכר. בלי טביעות אצבע”. וכשסבר שלא הבינותי הוסיף: “כזה מתברג באיזה מקום ומחכה להזדמנות נאותה לקפוץ בראש”.

“אתה יודע מי זה?” שאלתי.

“הגרוגרת הזאת, בטח! כל אחד מכיר את בני המשפחה של מי שהיה, שישנו ושיהיה”. חשב והוסיף “שלא לדבר על ידידיהם, חבריהם רעיהם, עמיתיהם ואוהדיהם של האח”מ".

באותו רגע הוא נמאס לי כמו פתיחה חוזרת של סרט מתח. רציתי להוריד את הקול. למחותו שלא אשמע אותו עוד. תמונה בלי קול. במחי יד הפסקתי את הקול. האיש נבלע באשנב העגורן. נשאר רק ראש חולם על נפט.

הפרוייקט כמובן נשאר. תקוע באדמה. רק הקולות נאלמו. מה שנשאר היה בערבית מדוברת, בין ערמות החמרה האדומה-שחורה שהיתה חבויה מתחת לחול והוצאה משם ועמה כל שאר סימנים לחיים שהיו כאן שאם לא אמהר לספר בהם יעלמו אף הם מזכרון כולנו. שכן מעבר מזה חופרים ומעבר מזה כבר צומחים מבני הבטון ערמה רווחה אחת וחלולה ובתוכה רק זכר לעבר, פסיפס צבעוני זעיר של תום ילדים בזוק ריח הדרים וחול אפור-לבן שנשרו לתוכו פריחות ואבקות פריחת האקליפטוסים בחורף. ועוד מעט ונותרו רק שניים עדים: הים והשמים. לא היבשה. זו בוגדנית. משנה צורה, מוחה. נשארו כמובן הקברים והמצבות. שלהם ושלנו. שלנו ושל הנכרים שהפכו לגנים. שבהם היינו מסתתרים בקטנותנו. בשלהם ובשלנו. לא יראנו ממתיהם והם לא התייראו ממתינו. אף שנהרגו אלה בידי אלה לא היתה אימת המוות. אימת הנבּוּט כן היתה. אימת המוות לא. אמר לי הפרקליט אלימלך כשיצא מיד-ושם עם משלחת משפטנים מחו"ל ומשם ליד מרדכי ומשם ללוחמי-הגטאות: “בארץ הזאת המתים חיים יותר מהחיים” בתשובה לשאלת מדריך צעיר: “אתם רוצים לראות מתים טריים מהמאה הזאת או מלפני אלפי שנים?” – כך בפשטות ומוסיף: “איך להגיד לך? אצל העתיקים במערת המכפלה, בקבר רחל ודוד המלך יותר שמח, כמו שאומרים. לא כל-כך עצוב כמו בכל זה מהמאה הזאת-היא”. ועוד “שם אני מרגיש על הגובה בעוד אשר כאן – –” וסתם ולא השלים דבריו.

מייד פנינו לעיר יותר עתיקה. השקפנו מלשון יפו על העיר הסמוכה וראינו שכל רצועת החוף השטוחה הפכה מגדלות מגדלות ננעצים ברקיע. ביניהם ניטלטלה עננה כורכת אותם בפרסומת של עשן לחברת טיסה “אל איטליה”. וארובה רמה ועגולה ניצחה על הנעשה כעוף קטוע-כנפיים המתנשא מעט ואינו מסוגל להמריא עוד והוא לא למטה ולא למעלה ומשמיע צווחת-יאוש עשנה שלא תכלה עוד לעולם. כל פליטתה נזר הדוכיפת העשוי עשן ביום ואורות צבעונין בלילה. אך ציפורי השיר התרחקו ממנה כממכשפה הרוכבת על מטאטא של עשן. אינה יכולה להמריא אלא נשארת ונפלטת על הארץ בסמיכות מקום ואוויר.

אבל שלא תבינוני שלא כהלכה. עיר היא לא רק פרוייקט באדמה. היא אף מגדלות באוויר, למען האיזון. למען הסימטריה. למען התיאום. הדבר מתחיל עמוק עמוק למטה. ולא עולה כל-כך גבוה למעלה. אני יודעת. אני חיה בין שני אלה. בין הפרוייקט שמוצאו באדמה לבין המגדלות האפורים עם הניצה הצהובה-תכולה המתנשאים כלפי מעלה. אלה ואלה חדשים. רק החול ישן. נושן. משלי. מאז. מהכרם. אני קוראה לזאת כרם. לא בכל מקום היה כרם. רק בצפון. כרם אני אומרת משום שאחרת אין לי ממה להתחיל. השקמים מפיקים צחנה משונה. חול הדיונות הישן מבהיל בגודלו. אין לו תחומים מוגדרים. לכרם יש. אינני יכולה להרחיק בכל יום לתל קסילה אל הפלשתים. אי אפשר. ובתי-הקברות הפכו כאמור לגנים שטוחים. וכאז ומתמיד היו כתובות על המצבות.

מודעתי, ארכיטקטית צעירה העובדת עבודה ראשונה אחר לימודיה בטכניון בפרוייקט, השיגה לי היתר מיוחד להתקרב אל החפירה. לא שקיוויתי לראות שם משהו. אבל טרחתי כמובן להתקרב אל פי הבור. רציתי להיווכח מקרוב מה עושים לחול הכסף הרך והצח של נעורי שהיה אפור משום מה לעומת חול חום-צהוב זיפזיפי של ילדותי. אך כשהגעתי למקום אחרתי המועד. ושכבת החול האפורה כבר לא היתה במקומה. אותה עת כבר נפערו מהמורות החמרה האדומה-שחורה שנתגבבה מזה ומזה בכל מיני פסים כגבב מלבושי פולקלור. ולא עוד עבדו כאן בני אדם כבעבר אלא מכונות בלבד. ועוד מעט ואף המכונות כבר לא היו והאדמה נפערה ריבועים ריבועים סדורים, ענקיים ובהם תקועים מרובעי הבטון, עמודי בטון וברזל לרוב ויציקות בתבניות עץ. וכבר הזיעה אדמת-החול חמרים-חמרים מוצקים חלולים של אחיזות ויתדות למבנים שיקומו למעלה. ולא עוד אלא חצרי חצרות נקהלו פה ושם דבוקים ועקודים יחד כחצרות בזעיר אנפין בעיר שבקומראן שליד שפת ים-המלח. ללמדך שהכול כבר היה.

ומייד חשבתי שבני אדם חזרו לשכון באדמה. והמה בונים להם מקלט לשבתם. אף שאנו בנינו כאן ביתנו לפני עידן המקלטים בימים של מאורעות בלבד. והמקלט בא אחר כך בדמות שוחה שבחצר. ושוב אינני יודעת אם חופרי הפרוייקט הגיעו אל שורשי חורשת האקליפטוסים שפיארה את רחובנו ובה גן-ילדים פרטי. ומה עלה בגורל שורשיהם הארוכים של הללו?

“מה את מריחה?” שאלני פתאום פועל שצץ ממעבה האדמה בניב עברי של נכרים. “אה”, התבלבלתי, “את ריח גללי הגמלים של האורחות שהיו עוברות כאן. גללים יבשים ומצחינים. נפלטים בצליל פעמונים של לילה”.

“פה” הצביע בלגלוג על אדמה אדומה, לחה, רעננה. ללמדני שהריח המצחין שייך לשטח החול האפור, העליון. ומה עם ריח הפחדים? פחדי הנעורים שבאותה סביבה שוממה, ריקה; פחדים ערטילאיים שלבשו היום חזות אחרת, של בני אדם דקים, צעירים, שעירים, שחומים או בהירים, פשתניים, בולעי הברות ומקצרי במלים.

הגיעה השעה לשאול מה אני עושה כאן בפרוייקט? באדמה פלשתית. בקרבת מקום רגן מישהו על הפועלים שהרסו בחופזם שרידי מקדש פלשתי עתיק ונתצוהו כליל עוד לפני שהודיעו למחלקת העתיקות. “לשם מה בעיות?” טען מנהל העבודה בעל תודעת הנפט. “נודיע להם, יופיעו, יפריעו בעבודה ולא יתנו לחפור. מי צריך בעיות?”

דבר אחד ברור. כל הצריפים שהיו למעלה נעלמו. של מילמר, של צנורי ואפילו של טליתי. וגם צריפו האחרון של ניסנהולץ מתקן-המזוודות שנישא לתופרת הזקנה שבעלה התאבד, נעלם. האחרון שבהם. הוא מצא פעם במזוודה ישנה אוצר: ספר תפילות עתיק שבעליו סרב לקבלו.

מילא, הצריפים. אותם קל לפנות. אבל הבתים הקטנים מה ארע להם? אלה בעלי חדר אחד או שניים עם מקלחת ועם מטבח זעיר בגזוזרת. אותו בית זעיר על גבול העיר בין העיר והמדבר שעמד אבינו לרכשו לשבתו ולא רכש. מה ארע לבית קטון זה בן החדר היחיד, הקטון והמטבח בגזוזרת המזוגגת חסרת התריסים?

“כולם למעלה” אמר מנהל העבודה והצביע על בית מידות רם ומכוער מחוטט גזוזרות זעירות בבחינת כוס מים עם שיניים תותבות לעת לילה. מייד ראיתי שהמדובר בעלייה מעלה מעלה ובירידה מטה מטה.

אותו הרגע הופיע נעימה ברק, שכבר היתה כבת ארבעים-ושש ואמא לילדים ולא עוד אותה קטנה המשחקת בחול. לתמהוני התרוממה על בהונותיה ונשקה לי על לחיי. כל-כך למה?

“אני מוכרחה לנשק לך שאת הכרת אותי פעם ושומרת על קיומי מאז. זה מוכיח שהיתה לי פעם ילדות כאן. שהכל אמת. את זוכרת ומעידה על ילדותי שהתקיימה כאן אי פעם. מפני שהם מוחקים את הכול את הכול. אז רק האנשים שנותרו מעידים על משהו”.

הבנתי שמה שבשבילי אדמת נעורים בשבילה אדמת ילדות. הינו הך. זכרתיה אפילו לאחר מכן מן הרדיו כשענד לה הרמטכ“ל של אז תג החניכה המצטיינת בקורס קצינות בצה”ל.

היתכן שיימחו המבנים כולם ויוותר אדם אחד שריד שיעיד על ילדות שלמה? מי יעיד לי על ילדותי שלי? מי שרד ממבוגרים של אז? אהה, ידידי הורי. הבה ואטלפן להם ואווכח שעדיין קיימים הם כאן על אדמה זו.

ובינתיים נעימה בשלה, במגומגם: “הבית שלכם נמחה. סולק. אין שריד”.

“ושלכם?” שאלתי.

“מיועד להריסה גם כן. בינתיים שוכן בו סניף קופת חולים”.

הסתכלנו בפרוייקט והוא דמה פתאום לכריש ענק. פחדנו פן ניבלע גם אנו. שאנו בסך הכול בני אדם ולא בתים. מה יהיה עלינו לאחר שבתינו נבלעו. והכריש דנן לא עלה מן הים ולא נשטף מאיזו מצולה. הוא למעשה מפלצת יבשה. והלוע הפעור והשיניים. “כן נעימה, לא צריך להתעצבן. גם יונה נבלע במעי הדג ואנו יושבים על אדמתו. אז מה אנו כי נלין?”

למעשה כבר נטשנו כולנו אדמה זו. גם המסגד על גבול העיר השכנה עומד חרב. קריאותיו שנדמו כבר אינן מדירות שינה מעינינו. אולי רק זכר קריאות התפילה הנשכחות מטיל עד היום אימה. אבל זה מן הילדות. וכאן כבר אין מתפללים. אולי מקימים כאן בית נוער. אבל אין מתפללים. פשוט תמו המתפללים ונתפזרו.

שאלתי את נעימה: “מה קרה לבית-הכנסת הקטן של חסידי סברדלוב שעל גבול השכונה שהיינו הולכים לשם לתפילות כל-נדרי ונעילה?”

“מאז יום הכיפור ההוא, נמחה. הבטיחו לחסידים להקים במקומו מבנה מפואר אז הסכימו ליעדו להריסה. בינתיים הורידו. לא נעים. על ידו נפתח מועדון-לילה אדום”.

אבל זה עוד לא הכול. במקום מוכרת הדגים יש סלון לכלות. אשה בלונדית צפונית, נכרייה, עמדה שם והתבוננה ממש כמונו בפרוייקט הקודח. אלא שלה אין כל זכרונות מכאן. היא עלתה עם אישה היהודי, שנפטר בינתיים, ממרכז אירופה. מה היא יודעת על הכיכר המכונה “העיגול” ועל תושבי הסביבה? עוד אני מתבוננת בה ואני שומעת את טענתה: “יבבת המכונה נשארת כאן באוזני הרבה הרבה אחר שהמכונה סיימה עבודתה. אני הולכת מן החנות הביתה לנוח והיללה תקועה לי באוזניים לכל הלילה. אני לא יכולה בכלל להיפטר ממנה”.

חנותה כאן ואילו מגוריה בשכונה יותר דרומית. הדרום. בית הילדות. זה עדיין נותר ואילו בית הנעורים נמחה כליל. בתי הילדות עמידים יותר. הדרום יציב יותר. כאן, בצפון המרכזי עומד במקום הבית הקטון בית-מידות גדול שאיננו מכיר אותי. לא אותי, ולא את גינתי ולא את אֵימוֹתי ולא את ברושי. כשנטענו הברושים אמרו לנו: “למה אתם נוטעים עצים של בית קברות?”

לא ידענו שהם עצים של בית קברות. חשבנו, ואבינו עמנו, שהם עצים יפים, מסימניה של הארץ הזאת. אינם מיובאים מארץ אחרת. ברוש גדול וברוש קטן. האחד התפתח ואילו השני פיגר. זה לצד זה המגודל והננס. והקזוארינה שגדלה לתפארה על בור סיד. זו שנגנבה לילה אחד על שורשה ועל כולה. אולי נשאר משהו מן השורש באדמה? מי בכלל גונב עץ? בעיר-של-אז המכונה לא הקטנה אלא המתבגרת גנבו גם עץ. ובצלי החבצלות הלבנות שפרחו בסתיו מה היה להם? והדליות הכמושות תמיד מרוב עייפות פנימית משונה. תמיד יבשו בכותרות פרחיהן והניחו לעצמן רק להבת צבע כבושה פנימה. והבוגנוויליה הסגולה הענפה והקוצנית שיצאה מן האופנה וקודמת לה היום הבוגנוויליה האדומה שפשתה מאז בארץ ומטפסת על כל כרכוב של נוי. זו שלנו הסגולה והפשוטה עם כמישותיה הוורודות והשקופות היתה שעונה על האיביסקוס האדום הפורח בארגמן חסר בושה בפרחים קצרי יום. עכשיו פורחים וכעבור כמה שעות כמושים. האיביסקוס הדומה למרת טיטו. למה מרת טיטו? איני יודעת. אבל כמוה משהו דשן ופורח בבשריו. האיביסקוס שאבקניו הם רק העמדת-פנים. הכותרות הארגמניות החיות בכוס מים יום אחד ותו לא. נובלים. אחת מאכזבות של אז שאלה קומלים כה מהר. מה החפזון? למרות אדמומיתם המעטירה. איזו עטרה של נוי? חיים ומתים בן לילה. נאטמים.

ועל כל זה יוצקים בטון. גם על שכונת הצריפים הישנה שלא התגוררתי בה. על הכול. למעשה כאילו דרתי גם בה. כי הייתי הולכת שם לבקר את אחותי ואת תינוקה בראשית ימי נישואיה. קנו לה צריף בין הצריפים לתקופת מגורים קצרה. עד שירחיב. תמיד סברו שירחיב. ממנה הכרתי את דרי הצריפים בשמותיהם: צנורי, כפתורי, חשווני וטוטנקראנץ. השמות הופכים את דרי הצריפים לבני-אדם ולא לסתם חיפושיות. כשפּינו אותם בגלל הפרוייקט טאטאו אותם כלפי מעלה כשם שנושפים בערמת אבק.

מערמה זו בדמות בניין רם וכעור נשרה לפתע ממש לעומתי אשתו של מתקן-המזוודות. גם הלה כבר נפטר בינתיים. המעבר מן הצריף אל הדיוטה העשירית היה למעלה מכוחותיו. שם נשארה יבבת המכונות לא שעות ספורות שלאחר תום המלאכה אלא שתים-עשרה שעות תמימות. שעות ערב ולילה. אפשר היה למצוא עקבותיה בארונות ובמזווה שבמטבח. בארון נכנסה למלבוש ובמטבח לתוך חציל. מרת ניסנהולץ, רעייתו, ניצבה לעומתי מזועזעת כל שהוא, חיוורת וידה הימנית לחה מאיזה צרור פרחים קטון, שנשאה זה לא מכבר אל קברו של בעלה שהקימה לו מצבה בדמות מזוודה. אלא שהציבה המזוודה באורך ולא ברוחב ולא הזדרזה לתפוש חלקה נוספת לעצמה בבוא יומה. אף התמהמהה בתשלומה ולא פרעה מייד כל הסך שהוטל עליה על נחלת הנצח שלה. סכום של כלום לא נפרע והנה – –

ועדיין היא מתקשה בנהמת-רוחה לומר לי מה ראו עיניה בבואה לשם, למשטח החולות הנרחב העטור גדר והמכונה בית-עלמין. שהיא באה ורואה אשה זרה, איזו מרת תמה קופרמן שרויה, ארוזה וצרורה במזוודתו של זה, כלומר על נחלת הנצח שלה בחיקו של אישה, בסמוך אליו כנוות-ביתו לכל דבר, על חלקת אדמה שהיא רכשה במקנת כספה…

“שטר-מכר יש לך?” אני שואלת במקצועיות של הימים הללו, “חוזה כתוב שחור על גבי לבן יש לך מרת מזוודות?”

“לא”. היא מפשפשת בארנקה ביד לחה מצרור הפרחים, “לא גמרתי לשלם – –”

“אהה! וקבלה, קבלה, מרת מזוודה!” אני בתוכחה סמויה.

“אולי באיזה מקום. איני יודעת. בין המזוודות המרובות קשה למצוא. אולי באיזו מזוודה”.

“אולי במזוודה שתוקנה בידי השוליה שלך ונשלחה לבעליה?”

“אבל אצלם”, היא טוענת, "אצלם בוודאי כתוב שקניתי לי בכספי שלי, וכבר שילמתי כמה וכמה פעמים, ואולי רק תשלום אחרון – –”

“לא תם ולא נשלם”.

“אז מהצריף נישל אותנו הפרוייקט ומנחלת-הקבר נישלו אותי גם כן – – אז איך איך, איך אני יכולה למות. הלא בפרוייקט החדש אין בית-עלמין בשביל שכונת הצריפים שלנו, רק חנויות ועסקים ובתי-מסחר גדולים. אז איך איך – –”

“אז למה לא הצבת את מצבת המזוודה ברוחב לשניכם, שתתפוס מקום, שתהיה לך חזקה על החלקה השנייה הצמודה, שלא יספסרו לך בחלקה הקטנה שלך עלי אדמות – –”

“אני לא מבינה למה שומטים לי כל הזמן את האדמה מתחת לרגליים”. התאוננה מרת ניסנהולץ העמומה, המכונה מרת מזוודות. “מקודם מתחת לצריף ועכשיו מתחת לגופתי. מה זה? אני כבר לא יכולה למות בשקט באדמה של העיר הזאת? בשבילי כבר אין מקום בעיר הזאת? אני צריכה ללכת למודיעין לקברי המכבים! מה אני הרצל, אחד-העם או וייצמן?”

קשה היה להרגיע את מרת מזוודות. מה היא תעשה? אולי ליעץ לה לקנות חלקה סמוכה? אבל היא טוענת שאף על השנייה כתוב “מכור”.

“ספסרים”, מלמלה, “כולם מספסרים תחתי”, מלמלה.

מה לעשות לה? אולי הדרך היחידה היא לפשפש בביתי, למצוא מזוודה ישנה ולתת לה לתקנה בידי השוליה שהיא מעסיקה בביתה, כדי שתירגע. גם היא עצמה כבר למדה ומבינה משהו במזוודות. אף שהיא למעשה תופרת צנועה.

“מרת – –” אני ממלמלת. “תגישי קובלנה למבקר, למבקר-המדינה, לרשויות-העירוניות, לרבנות-הראשית, לחברא-קדישא, לקונגרס-הציוני, לאיגוד-הבינלאומי-למתקני-יזוודות. להתאחדות-הבינלאומית-למייצרי-מזוודות ולנציגיו ליד האומות המאוחדות – –”

לפתע נעלמה מן העין ולא היתה עוד. יתכן שירדה לפרוייקט למטה למצוא שם את מכונת-הכתיבה הישנה שלי שהותרתי שם באדמת נעורי כדי לכתוב בה קובלנה לרשויות, או שעלתה למרומים, אל מרומי דירתה בבית-המידות הכעור והסמוך, לשאת שם כפיה כלפי מרום לקבול מקרוב יותר לשחקים על הרשויות הדתיות בעל פה. בכל אופן לא היתה עוד לצדי. היא באמת איננה מחויבת לעמוד כאן עמדי. היא יכולה להשקיף על בוֹר הפרוייקט ממרומי הגזוזרת הזעירה שלה הדבוקה אל דירתה הקטנה שם למעלה. ולשם באמת נשאתי עיני ומצאתי הגזוזרת העמוסה מזוודות בכל הגדלים והצורות. ישנות, מאובקות, ורק אבזמיהן נוצצים בשמש. והשלט הקטןן והדהוי הנושא צורת מזוודה, הזכור לי משכבר הימים, תלוי שם למעלה תכלת וחום. אך מי מתקן היום מזוודות? קונים חדשה – –

אנו בנינו מבנה צפונה לשכונת הצריפים. מבנה קטן. אדמה נוגעת באדמה. אותו הדבר כמעט. תחום נוגע בתחום. שכונת נורדיה, שכונת כרמליה. מי זוכר היום שם כגון זה שנרשם בספרי-האחוזה ובספר הזהב של הקרן הקיימת, רק הצילום החבוי בארון. והכיכר שאינה כיכר עוד אלא חזרה להיות העיגול כפי שהיתה מכונה אז. העיגול הרוכב על מנהרה ועלי כותרת של איביסקוס לו הפרושים, נבולים ושמוטים לצדדין. הכיכר יודעת משהו על תרשים של עיגול גדול שכותרו חול. “הגבירים” בנו בעיגול. רופא-השיניים, רופא העור, סוחר-הקמח ובעל הרסטוראן, היא המסעדה. נמושות-ההון, המורים, הפקידים, בעלת המצלמה ועסקן הפועלים בנו בירכתיים, במקביל, בסיבוב הבא בעיגול הבתים המקביל והמרוחק, ברחובות החול הקטנים וחסרי הכבישים, חסרי המדרכות, הקרואים על שמות ישובים מרוחקים ונידחים. אבל נטעו גינות זעירות. ירקות על יד המטבח ופרחים בחזית. זו נקמתם בדרי העיגול שיש להם מדרכות בלבד ולא גינות. לא חשוב שגינות הירק והגפנים לא הניבו פרי. רק עצי הלימון והתפוז נשאו פרי לאחר שנים וימים רבים. כל ההדרים מניבי הפרי הלכו בדרך הברושים שלנו לתוך בור הפרוייקט. עכשיו לא היה עוד כל הבדל בין העיגול לבין הרחובות הסמוכים. שכננו בר-מזרח כה רגז על הנערים קוטפי הפרי עד כי לא כאב עוד בלבו על כי פרי העצים הלך ופחת וטעמו נמר גם הוא. בעקירתם לא חזה כבר, כי היה תושב-חול ותיק בגוש החולות הדרומי שממנו באה זה עתה מרת-מזוודות.

הפרוייקט פער לעומתי פה של אספלט בתווך ומשני צדיו שלדי חנויות, שיני קורות, ועל הכול מכסה צואת פיגומים מפורקים. הגשר שבתווך שמעל לכביש המרכזי הזכיר את גשרי איטליה הדו-קומתיים המחברים מעל לנהר זורם חיים מזה ומזה. “מי יהלך על גשר נעורי?” שאלתי את נעימה, שעדיין נותרה עמי. אבל היא בשלה: “על גשר ילדותי יהלכו רק הקונים והמוכרים. לא – – הרוכשים ואשפי-הפרסומת. לא. המפרקמטים מלשון פרקמטיה – – הקונים והמוכרים” התחילה מפזמת “הקו – – – נים והמו – – – כרים אברה קדברה”.

“ביחד”, עזרתי לה, “הקונים והמוכרים והמתחזים לקונים והמתחזים כמוכרים וה – – שאינם מוכרים ואינם קונים והם הרוב הגדול שאין להם במה”.

חיפשתי מושב עץ, ספסל לשבת עליו. אי אפשר לעמוד ולהתבונן כה הרבה למטה וכה הרבה למעלה מבלי לשבת לנוח. צריך למצוא נקודה יציבה. אבל ספסל עץ לא היה. מושב פלסטיק צהוב היה. דק, חלק, מקשה אחת לשבת ולהישען. גוף הפלסטיק כבר העלה עובש של אבק וזוהמה יבשה. ישבתי. היה עיתון בידי ורציתי לדעת מי מת. שבעיתוני מתים מדי יום ביומו אנשים שונים. מן הוותיקים ומן החדשים. נעימה לא ישבה. היא חוששת שספסל נועד לתינוקות ולקשישים בלבד. ספסל הוא לעניים מרודים שישנים עליו בלילה וכל אשר להם צרור עמם בצרור. היא סובלת מדיסקוס, לא יכולה לשבת.

ישבתי. פרשתי עיתוני, עיתון בוקר גדול. רציתי להגיע מייד לעמוד ב' או ג' או ד'. פרשתי עיתוני שנפער לשניים ככסות גדולה. אוהל. טלית של מלים. מייד קרבו שני נערים מקורזלי שער, גיחכו בפה מלא והאחד מהם גבה-הקומה מחברו הגיש סיגריה בוערת אל עיתוני הפרוש. מגודל התמהון לא אמרתי דבר. צפיתי לתבערה. לעשן. הפקרתי את עיתוני. נעצתי בהם עיני והם נעצו עיניהם בי. הם גיחכו במלוא הפה. אני החמצתי פנים. איפה ריח החריכה? אולי להשליך העיתון מידי שבשלו אנזק גם אני? מגודל התמהון לא פצתה גם נעימה פה. היא עמדה מן הצד כאילו אין לה ולי דבר. אף כי שתינו מאותה השכונה. כרמליה.

עתה פצחו הנערים בצחוק רם והלכו הלאה. עיתוני לא נשרף. בכלל לא עלה באש. לא השלכתיו מידי. יכול היה לעלות באש. אבל לא עלה. הוא נשאר לי לפליטה. האש לא נגעה. הוא לא כיבה סיגריתו על דפי עיתוני. הוא כלל לא קרבה אליו. אש של ממש, להבה, מאכולת אש לא היתה. הוא רק איים לעשות כן. אבל כל שיכול היה להיות ולא היה, כדור אש בידי, הממני. למה? למה, התנכל לי? האם משום שאני יושבת והוא עומד. אני קוראה והוא לא. אני קונה עיתון והוא לא. מאז אני יראה לפרוש עיתון בפרהסיה ולחפש את המבוקש. מאז איני אוהבת לשבת על ספסל של פלסטיק אפילו לא מול הפרוייקט הגדול והאלים. אין בו בזה משום הגנה ומחסה אלא תבנית בניין בלבד.

נעימה התאוששה ואמרה: “ככה זה”. ועברה לסדר היום. היא סיפרה: "אמא משונה היום. לא כבאותם ימי מלחמת העולם שהיתה בונה מקלט-מחסה באמצע חדר השינה שלה. שהיא דרה בדיוטה תחתונה. ואינה הורסת אותו אפילו בימי שלום. שמא, פן. היום קמה באמצע הלילה, מתלבשת נחפזת בארבע לפנות בוקר ואני חושבת שהיא יושבת לנגן בפסנתרה והיא כלל וכלל לא. היא נחפזת לבית-המשפט אף שאיש לא הזמין אותה, לידיעתי, להופיע בבית המשפט. אומרים לה: “מה פתאום בית-המשפט עליך ועל ראשך?”

והיא – – בבהלה, בחפזון, בתנועות סעורות, מהר, מהר, לבית המשפט. ובאמצע הלילה. מאז נמכר חצי הבית בדמי הערבות שנתן אבא לבן-עירו שלא פרע חובו היא שרויה בינה לבינה לבין ההוצאה לפועל ובית המשפט. אז אשפזנו אותה בבית מרפא. בקרוב תשוב הביתה רגועה ופעלתנית ותסרב שוב להרוס את המקלט הבנוי בחדר-השינה שלה שבביתנו הישן. היו אנשים פעם שבנו מקלטיהם באמצע דירתם ונותר מאז כאנדרטא להפוגה!

“שתהיה בריאה” אמרתי כדרך ששמעתי אחרים אומרים.

“שנהיה כולנו בריאים”, אמרה נעימה כשדעתה פזורה עליה. שמתי עיתוני בכיסי. נעימה התבוננה בפועלים העובדים על הפיגומים ואמרה: “מסכנים. הם בוודאי צמאים”. ועוד אומרים ומרכלים שיהודים לא דאגו לצורכי צמאונם של ערביים. הלכה לביתה הוציאה מן המקרר כד פלסטיק מלא מים קרים. מסתבר שבינתיים נקשו הללו על דלת ביתה ואמנם ביקשו מים קרים. נתנה להם מלוא הכלי. עכשיו היא עומדת ומתבוננת למעלה בפנים מאומצות, מצפות שיחזירו לה הכלי. אך איש אינו נע ואינו זע. איש אינו חוזר מן הפיגום ואינו מחזיר לה הכלי.

“אולי אינם מבני ברית ואינם מבינים עברית ואינם מבינים ש – –” תהתה עליהם. מייד טיפסה ועלתה למעלה במין מדרגות-עץ שאינן אלא קרש בעל שלבי עץ ושאלה: “שתיתם לרוויה? ואיפה הכלי שלי?”

נתנו בה עיניים מגחכות כאותם נערים שלי שרצו להרעימני עם עיתוני הפרוש ואמרו: “מה? הכד בלי מים?” החזירו לה כלי פגום מלוכלך בזפת. טענה נעימה: “למה אינכם מנקים הכלי?”

השיבו לה: “לא כדאי. תנקי בעצמך אם את רוצה”.

“הרי לא אני לכלכתיו?”

“תזרקי, גברת, ותקני אחר”.

“הלא שלי, שלי, שלי הוא. אתם ביקשתם ואינכם מחזירים”

“מחזירים. מחזירים. תזרקי. פלסטיק. שווה פרוטה. מה באמת, בחיי, עושה עניין מכל דבר”.

קדרו פניה של נעימה, חששה שעוד מעט והיא מתפרקת מרוב רתיחה וזעם ותרעומת על העוול שנעשה לה. והיא עוד לא נרגעה משלהבת-לא-שלהבת של עיתוני.

התבוננו בה עוברים ושבים בתרעומת, בחומרה ואפילו בתמהון רב שהיא יורדת מן הפרוייקט ועוסקת בקטנות. כמו רצו לערוך לה מגבית של כמה פרוטות כדי לקנות לה כד פלסטיק חדש. שבגלל כד של פלסטיק לא כדאי לעורר מהומות בין פועלים ערביים לבין שכנים יהודים. שאלה בונים בפרוייקט במו ידיהם. ואלה מגישים המים במו ידיהם. וכבר מרגישים טוב במעשיהם הטובים. ובין אלה לאלה כד של פלסטיק שווה פרוטה. למה יאמרו הגויים שהיהודים הם קמצנים, שאינם יכולים לוותר על כד של כלום. מה זה? כד של נחושת מלאכת-מחשבת? הרי זה של חומר של כלום. של אשפה שאינה מתפרקת בטבע.

בא הקבלן ואולי הוא מנהל-העבודה היהודי ואמר: “הנה גברת. אל תעשי עניין. הא לך עשר לירות וקני לך כד חדש”.

חרה מאוד לנעימה שהוא נותן לה עשר לירות כמו ביקשה נדבה. שהרי בסך הכל ביקשה בחזרה כדה כנתינתו צח ונקי.

נטלתי את נעימה בזרועה המחזיקה בכד המזוהם והרחקתיה מן הפרוייקט וליוויתיה לביתה.

בביתי צלצל הטלפון: “רישה!”

“טעות”.

שוב צלצל הטלפון: “רישה!” עד שאמרתי: שוב טעות, הסבירו לי שאמנם שמי רישה. שרישה היא רחל. אבל שמי אינו רחל. שמספרי ניתן בידי אורחת ששמה רחל היא רישה. ומייד באה הטענה: “למה את אומרת שאת לא רישה?” ובאוזני קול מתייפח. אשה בוכייה. איך להוכיח לאשה בוכייה שאני אינני רישה?

עד שאני מניחה השפופרת והטלפון מצלצל שוב וקול מתפנק של גבר, של בוגר המתחסד וסובר שהוא תינוק, נותן לי הוראות מפורטת אימתי הוא בבית ואימתי איננו בבית. ואימתי הוא מוכן אף על פי כן להיות בביתו. הכל במפורט: משבע עד תשע. תודה. ומייד מטלפן שנית: “לא. משבע עד אחת-עשרה. תודה”. ושוב מטלפן: לא. אפילו עד שתים-עשרה. ועד חצות"

מדוע אומר לי אדם זר לחלוטין כמה זמן הוא מוכן להיוותר בביתו ואני אפילו אינני יודעת היכן ניצב ביתו. מה מעשיו? האם גם הוא טרוד בפרוייקט או מנושל ממנו? מדוע יחכה משבע עד תשע? ולא עד אחת-עשרה? למי יחכה? למה? מה חסר לו מה? האם הוא כה בודד שהוא משוחח עם השפופרת? מי חושב בכלל לבוא לבקרו? אפילו לא שכניו, ולא קרוביו ולא עמיתיו ואפילו לא אהובותיו? אז למי לכל הרוחות הוא מחכה משבע עד תשע, עד אחת-עשרה ועד חצות? שיחכה.

ארד למטה ואשאל עליו בפרוייקט. אולי טילפן גם לאחרים. לאחרות. לכל קול של אשה בטלפון. אולי הוא זבן באחד מבתי-המסחר החדשים שבפרוייקט. אני חוזרת ויורדת אל הפרוייקט. קונה כמה עיתונים של חג. החבילה גדולה. שלושה עיתונים כבדים. כמו-של-חג. אני מבקשת להכניסה לתיק הניילון ואינני מצליחה. קשה. החבילה גדולה מן התיק. והתיק חלקלק. אשה צעירה נושאת פיאה נכרית ושרוולים ארוכים לידיה בעתות החום, מסייעת עמי פתאום להכניס החבילה לנרתיק.

“שיהיה”, היא ממלמלת, “שתהיה לי מצווה לפני ראש השנה”.

למה רק לפני ראש השנה מסייעים בידי? למה לא כל השנה? מול הפרוייקט, מול הפועלים הערביים מסייעים בידי. בפרהסיה. לעיני כול. לראווה. לא בחדרי-חדרים. אבל רק לפני החשבון. לפני פסק הדין. מצווה. מחיר. שיהיה.

אבל אי אפשר להשתחרר מן הפרוייקט, המאפיל על כל הסביבה. הפרוייקט הוא כקרחון. רובו בחביון האדמה ורק קצהו עולה ובולט כלפי מעלה. רואים, כשם שאומרים, רק קצהו של הקרחון.

לפתע היתה התגודדות קלה. מישהו מצא בצל של חבצלת החולות הלבנה. וזרקה. וזו צריכה לפרוח עכשיו. נזכרתי בפרח סתיו זה שהיה נחמתנו בחולות הים של סתיו. ואת החבצלת המתורבתת שגידלנו בגינתנו. דקה ויפה ממנה. מדוע תרגמו שם חבצלת החולות בתכנית לילדים בטלביזיה בשם “שושני פרא”? סתם חבצלת השרון הידועה לכל ילד, שקטפה כאן בחולות הים בעונת הסתיו. שושנת פרא! בוז לתרגום העלוב! כמו כד פלסטיק. כמו ספסל פלסטיק. כמו כלום.

דבר אחד ברור. בשרטוני הפרוייקט, בין השלדים שמבניהם העליונים טרם הוקמו מצד זה של הכביש (בצדו השני כבר הוקמו המבנים), נותרו בצלי חבצלות ששתלנו פעם, שלא יפרחו עוד בסתיו. לא חבצלת הבר ולא חבצלת הגינה היפהפיה. אלה יחנקו. טוב שנותרו עוד חבצלות הבר על חוף הים. בחופים עזובים. בחוף דור. אשקלון. בחוף עזה וימית.

אף שהפרוייקט ניצב על אדמת בור אין תקווה כאן לחבצלות. פעם אפילו פחדנו מאדמת שכונה זו. רצינו לרחק ממנה צפונה. אמרו לנו שכמה מחלות זקנה של הורינו מכות שורש באדמה זו ולא אחרת. באיזה כוח סמוי הן ננעצות בקליפת כדור הארץ דווקא כאן ולא במקום אחר. אז לברוח. לברוח ממחלות הזקנה של הקשישים, של ההורים! של דודים ודודות שהביאו איזה תחלואים סמויים מעיירות של שם ובאו והיכו כאן שורש. אצלנו. בגינה שלנו. על הספות ועל המיטות שלנו. על מיטות-הדווי הניצבות במקום מסוים. בפינת חדר מסוימת. ומכים קרני-חוֹלי למטה. למעבה האדמה. קרני-חולי מבזיקים לצדדים ולמעבה האדמה. טוב שעוקרים עכשיו. טוב שיש פרוייקט עוקר. עוקרים שורשי מחלות הזקנה הנוראות יחד עם שורשי האקליפטוסים של החורשה הסמוכה שברחובנו. ומכסים במבני בטון רמים.

“אהה! א-מחַיֶה! מכסים על הצרות. מכסים בשכבת בטון עבה, גדולה ונוקשה על כל הצרות והמחלות המידבקות והלא-מידבקות שהן נחלת הזקנים בלבד!” אבל מה יהיה על האמונות-הטפלות הטמונות כאן עמוק באדמה. הברושים שלא היה צריך לנטוע אותם. גם הם לצד המחלות המזוועות המכות שורש ברגב אדמה אחד ולא בשני. הציר המגנטי של צער שקוטבו בשכונה זו ולא באחרת! קוטב הצער העקוד כאן, הצלוב כאן, הנעוץ כאן כמאכלת. אבל לא אנחנו נעצנו כאן יתד. הם, הדור הקודם. הם נעצו כאן יתד. אנחנו רק קטפנו, שתלנו, שיחקנו בחול באדמה, בזקנו חמרה. מוללנו. אנחנו לא. אנחנו לא יצקנו כאן בטון. בכלל לא התיישבנו כאן. הושיבו אותנו. אמרו כרמליה לפני שידענו מה פירושו של כרמל. כלומר ראינו פעם כרמל אבל לא קשרנו בין אדמת הר רחוקה לבין אדמת חול זו. צחוק לרש. כרמליה! וכל זה חמישים שנה בלבד ואולי פחות מזה.

יובל של בטרם פרוייקט. ידידת הורי הזקנה גניה שנותרה לפליטה על שום חולשת גופה וליצנותה הכאובה שהיא חשוכת בנים ואימצה בן אומרת: “נולדתי שנה לפני ראשית המאה הזו ואני בת שבעים ותשע וקשה לי לסחוב עד סוף המאה. קשה. אני שישבתי כאן על שרפרפים ערביים של קש ושולחן קטן נמוך בסגנון המזרח משובץ פניני צדף של דמשק. זה כבר חלף. והוא אישי איננו. את זוכרת את ידיו הצחות המקרינות אור מרוב נקיון וקרצוף? ובננו חי בירכתי הים. במדינה רחוקה. אנו אימצנו אותו. ואילו הוא אימץ לו ארץ אחרת. מה לעשות! אנו עם משונה, מיוחד במינו, זה מושך הנה ואילו זה מושך שמה. רבים מן הילדים הם בירכתי-הים ואילו הזקנים נותרו כאן. אף שלא חסר כאן דבר. מדע. חקלאות. צה”ל. היכל הספר. הספר, כן הספר – – " נתגמגמה ועצמה פיה ככותרת כמושה.

אי אפשר להאשים את הפרוייקט בכל זה. בזקנים נעזבים ובצעירים גולים לירכתי הים. בכל זאת למה נטע לומדת הולנדית וכה קשה לה ללמוד שפות? וסבתה לומדת תנ"ך. היא העבירתה פעם את הכביש בבטחה ובאמונה בלא להינזק. כשהגיעה לחוף מבטחים אל המדרכה השנייה פלטה הקשישה: “אַת לא שווה כלום!” זה היה עוד לפני שהתחילה ללמוד הולנדית.

החנווני ממול התפאר לפניה: “אני גרשתי את כולם. את כל הקונים”. מה יהיה בפרוייקט? היגרשו גם משם את כל הקונים? הצעירים החשודים בכוונת גניבה והקשישים החשודים בכוונת הסח-הדעת? וסתם בני-אדם חפים מכל כוונת זדון, שאף הם כמיותרים ומיועדים לגרוש.

הירקן חולה-הלב מהלך דק, צנום ברפיון דק וענוג. זה כל אשר נותר מן הגברתן גס-הלשון הסוחר במרכולתו כל הימים ברוח פרצים עזה בחנות פרוצה לכל צד בין ירקות נאים, פגומים ורכים. מסגרת קסמים פריכה וקלושה של אדם. יש והוא מבקש לעיין בקונקורדנציה. מעניינות אותו בעיות לשון. בין שמירה על קונים-גונבים לבין גונבים-נוטלים בהסח-הדעת לא-משלהם על שום מחלות של-לקיחה בלא יכולת לעמוד בפני יצר הנטילה, הוא מעיין בכתובים. באותיות. כשהוא מעיין בכתובים שלפניו הוא כמו מעלה מעט בשר. בעיניים נואשות הוא עוקב אחר הקונה ההדורה שבעלה רמז לו שחולה בחולי-הגניבה היא וכי ישלם לאחר מכן הנזק והפציר בו שלא יתפשנה בקלקלתה. היא נוטלת ושמה בכליה ומניחה צקלונה אצלו לשמירה לשהות-מה ובלכתה הוא פותח צקלונה, מוציא הגניבה וחוזר ומניחה למכירה. וכך חוזר חלילה מדי יום ביומו. והוא נושא נפשו לקנות חנות בפרוייקט, חנות חדשה ויפה ששם הוא יתקין לו עין אלקטרונית שתהיה שומרת במערך של טלביזיה ידי הקונים המושכים לא משלהם.

“לעקיבא יום-טוב”, אומר לי רזילי הירקן הרפה, “את זוכרת אותם ידידים של הוריך קונים שלי משכבר הימים. נולדה להם נינה. לא כאן. בבון. מה פתאום בבון? בחו”ל ימח שמה וזכרה ועוד איזה חו“ל! ניתחו אותה. ציסטה מכאן וציסטה מכאן. ואמרו שמוכרחה הנכדה ללדת אחרת אין לדעת. מוכרחים אז מוכרחים. אז נולדה בת ושמה ים-תיכונה. מפני שאין עוד ילדה בשם הזה. וקוראים לה תיכי. מה יש? השם “מצביא” שקראו הברגמנים לבנם זה טוב וים-תיכונה זה לא טוב, ביחוד שמבטלים את המם הסופית שבאמצע ועושים מזה מלה אחת כמו ימסופה”.

“מי שמה ימסופה?” שאלתי בסקרנות.

“ימסופה אין אבל ים-סוף יש”.

“ילד?”

“ים”.

“ילדה?”

“ימה!”

“ימה? כמו ימת-החולה שזו ימה אחת ויחידה שאני מכירה?”

“אפשר לומר ימחול”, הסבירה לי בקפידה יתרה גניה שנולדה לפני ראשית המאה.

“ימחול! למשל ימחול רבינוביץ, או ימחול אלפרוביץ או ימחול ברשדצקי”, השתוחח הירקן רזילי, “האוזן רק צריכה להתרגל, רק להתרגל”.

“אני לא יכולה להתרגל”, טענה גניה, “אני לא יכולה להתרגל שהנכדה מהבן המאומץ שלי באה אלי הביתה ומסתכלת לי לתוך וויטרינות הזכוכית של הארונות שלי ומחפשת לקחת לי משם חפצי-יקר כמו אגרטלים סיניים. שלא תבקש ממני. שתניח לי לתת לה מרצוני הטוב. כי אחרת מה יהיה על רצוני הטוב? על רצוני הטוב להעניק משהו למישהו”.

“באמת, מה יהיה על רצונה הטוב לתת מבלי שתתבקש לתת?”

עד שאנו משוחחים המשיכו להקים את הפרוייקט. בנו ובנו ולא שעו אלינו. בין הניצבים היו ששערו השערה שבאמצע המבנה יוותר שטח חול ריק מוקף מבנים. מין מגרש חול ענק. כדי שפעם – – ייבנה שם פרוייקט שני. פרוייקט בתוך פרוייקט. ציבורי בפנים ופרטי בחוץ. כמו קופסה בתוך קופסה אצל הסינים או היפאנים. זה בתוך זה ובתווך הם, התושבים, נעוצים בנעצי קומות. מי מהם שינמיך מטה יראה כביש מכוניות תת-אדמתי ומי שיגביה אל על יסע ברכבת-עילית שאולי תיסע למעלה. בינתיים ניצב מבנה אחד על רגל אחת כגביע יין ענק. העובדים הנכרים מתלוצצים בינם לבינם: “רגל אחת ביבשה ושנייה בים”.

“שמעת ליצנות זדונית”, אומרת גניה. “איך אפשר, איך אפשר להתבטא כך” נואקת גניה, “ועוד בעברית צחה”.

כל זאת נאמר כדי שלא להעמיק לרדת למעמקי הפרוייקט. אף שעיסוקי בעיקר באדמתו ולא בכותרתו. אולי במקצת בשמיו שהם אף שמי אבל איני יודעת להוותי לרחף מעליו ברחפת, שהיא בעיקרה כלי-ספנות וכאן בפרוייקט, לעת עתה אין ים. בקרבת מקום יש. בו אין. אני מתביישת לשאול החופרים מה עשו בגרוטאותינו שקברנו באדמה זו לפני לכתנו צפונה? הסאמוֹבר מרוסיה, הפינג’ן מטבריה, מכונת-הכתיבה המגושמת והישנה שמי יודע מה כתבה מאז? במשך כל אותן שנים שנטשתיה במחסן שמתחת למרפסתנו שנהרסה ונעקרה בינתיים. באדמה האלימה. שכן זו היתה אדמה אלימה בשל הנערים שהיו הולכים באותם הימים לבתי הקולנוע שבכיכר הסמוכה ולאחר מכן היו רוגמים באבנים את בתינו הקטנים הסמוכים כפי שכבר סיפרתי בסיפור אחר. ואם לא היו להם אבנים היו רוגמים את תריסינו המוגפים בבהלה, בצרורות אדמה רטובה מגינותינו. צרורות מלאים שורשים רקובים. חבילת האדמה הלחה והמשורגת בשורשים היתה נחבטת בתריס הדלת הרחבה הפונה למרפסת ומתפוררת על פני הרצפה ומזהמת אותה באדמת חמרה אדומה ולחה. ואז עוד חיפשנו סיבה? היינו תמימים.

למה הם עושים זאת? מי הם אויבינו השולחים אותם לכלות בנו חמתם? מי מתנכל לנו? האם הם עושים זאת על דעת עצמם או על דעת אחרים?

חיפשנו סיבה? סובב ומסובב. לא שמענו על וואנדליזם לשמו. (בגולה? אולי. פורעים שם, אולי. חוליגנים גויים? אולי) אבל כאן, במדינה החדשה, בראשית היותה? נתנו עינינו בשכנינו לדעת מי מהם שלח נגדנו מלאכי-חבלה אלה? מי לנו ומי לצרינו? למה שכרו את הנערים המשתוללים נגדנו?

לא דובים ולא יער. שכנינו לא שמעו ולא ידעו. ואפילו עוינים שבהם לא העלו כדבר הזה על הדעת.

כך רגמונו לפני היות הפרוייקט על לא עוול בכפנו שלא פשענו שום פשע מפשעי התנ"ך הנדונים בסקילה. שרתנו ביחידה העברית במלחמה הגדולה ובחיל העברי במלחמה העצומה ורק התגוררנו בבית קטון ונמוך בעל דיוטה אחת, היא דיוטת הקרקע במרכז הכרך ונתחייבנו ברגימה. ושידע הפרוייקט שאם בני אדם משכונתנו ילכו לשבת בדיוטה עליונה שלו, מפחד סקילה כגון זו ילכו שמה ולא מאהבת גבהים. שהמה אין כל עוול בכפם. שילמו מסים לעירייה אף אם באחור, עד הפרוטה האחרונה שילמו. שרתו בהגנה. ובשאר ארגונים. יצאו בעוצר המנדט הבריטי לקנות לחם לכל דיירי הסביבה. ולא נרגמו על ידי קלגסים בריטיים. אלא על ידי נערינו שלנו. נערים משלנו ומשכונות מרוחקות שבאו לבלות בשכונתנו. שבקטנותנו נמשכנו אליהם בסתר לבנו וגופנו כאל משהו מסעיר וזר ולוהט.

ועל כל זה נרגמנו באבנים. אלא שבפרוייקט החדש אין זכר לאבנים המוטחות הללו. האמת צריכה להאמר. כל החבטות נשארו בגופנו ולא בפרוייקט. ואם נשאר משהו באדמה הרי המפונים באו על שכרם וקיבלו פיצויים. פתאום היה חסר לי כאן ביתה של מרת פישבין. הנרייטה פישבין. הבית הצר והארוך שרחבו חדר אחד ואורכו שני חדרים עם שירותים ויש לו קיר משותף עם קולנוע.

שאלתי את נעימה: “מה היה לה להנרייטה פישבין?”

"מרת פישבין קיבלה פיצויים ואושפזה בבית-החולים ‘שלווה’ ".

“מי בנה קודם, היא או הקולנוע, אינני זוכרת?”

“היא”.

“שלווה? כל-כך היא שלווה לעת זקנה?”, שאלתי בתמהון שזכרתי את כמיהתה למוסיקה. כולם כמהו למוסיקה. לא ידעו עברית וחיפשו להם אמנות אילמת, בינלאומית. שהביאו עמם משם מהגולה והיא כל נחמתם בחיים. “ושם היא יכולה לשמוע מוסיקה?”

“קוראים לזאת שלווה אף כי השלווה לא כל-כך גדולה שם. מאשפזים אותה כדי שתירגע מהשכנות אל הקולנוע. שהיא קצת מופרעת מזה”.

התחלתי להבין מה שארע להנרייטה. “הפרוייקט כל-כך הרגיז אותה”, הסבירה לי נעימה, “שהעדיפה ללכת לבית מרגוע בעיבורה של העיר הקטנה הסמוכה”.

“ומי משלם?”

“הפרוייקט, כמובן”.

“ופסנתר הכנף שלה?”

“ראיתיו מתגולל יחד עם מכונת-הכתיבה הישנה שלך”.

“אבל את שלי מצא איש-ישר ובא לשאול רשותי לקחתה לביתו – –”

“גם את שלה מצא איש ישר ששלחו אל אחד ממחנות צה”ל אף שלא היה מכוון וחרק בלבד".

לא פלא שכשהטיתי אוזני לאדמת הפרוייקט לא שמעתי קול תקתוק מכונה ולא קול צלילי הפסנתר הישן. אבל בין כך רעש המערבל היה קשה מנשוא ועירבל כל הקולות משכבר הימים ומהיום בתוך הבטון. נדמה לי שנעימה התבוננה בפרוייקט כסבורה שהיו חייבים לשאול פיה אם היא חפצה בפרוייקט הזה כאן, שהרי זו אדמת ילדותה. וגם פי אמה. וגם אותי לא שאלו אף שזו אדמת נעורי. ומרת פישבין כבר בכלל היתה כבדת-שמיעה. אין לי תרעומת על אדמת ילדותי. שבה אין עושים מאומה. סמוכה היא לעיר העתיקה הקרובה והניחוה לנפשה. כל הבתים הישנים ניצבים שם בישנותם. ואין איש נוגע בהם. אפילו הפרוייקט בוחל בהם. הוא מעדיף לעמוד לא הרחק מן המגדלות החדשים שבצפון.

הלכתי אל מגדל ענק שבנו בצפון עירי כדי לחזות מגגו באדמת הפרוייקט שמא הוא נאה יותר מלמעלה. שאמר מי שאמר שרק מגבוה אפשר להשקיף על כל אותם מבנים מתוך שלוות-רוח ואולי אפילו שמץ של זחיחות-הדעת. באתי אל המגדל וכביש מתפתל רצה לגררני אל החניון למטה. אבל אני עליתי בשיפוע נרחב אל אכסדרת המגדל המרווחה שישב בה בכורסה שוער לבוש מדים. אולם-הכניסה המרווח היה מלא כורסות ושולחנות קטנים ועציצי פילדנדרון ושרך ודקלים ואפילו בריכות זעירות עם שושני-מים זכות צפות. התבונן בי השוער ושאל לחפצי. אמרתי לו שמתאווה אני לעלות אל הגג ולהשקיף משם על הסביבה. כרכם פניו לשמע דברי ואמר: “סביבה? איזה סביבה? מה רואים בסביבה? ארובת רדינג בסביבה! מגדל שלום בסביבה. יהלומים בסביבה! אפריקה בסביבה! אמריקה, הילטון בסביבה! מה יש לראות בסביבה הזאת? זה בית פרטי. של דיירים פרטיים מאוד. מאה במספר. מאה משפחות. ארבע מאות נפש בממוצע, משפחה אחת פחות משפחה אחת יותר. זה לא פרוייקט ציבורי, גברת. תלכי לכלבו שלום ותשקיפי משם על הסביבה. שם יש משקפה ציבורית בתשלום”.

נעלבתי מאוד. משום מה צלצלה באוזני המלה משקפה כמשתנה ציבורית. “אני לא צריכה משקפה ציבורית”, אמרתי, “אני רוצה להשקיף מכאן, שהיא היום סביבת מגורי מזה כמה שנים טובות. אני רוצה להשקיף מנקודת – – כאן, מנקודת מבט חדשה”. טענתי.

“מאיזה נקודה, גברת? אני אומר לך מנקודת השקפתו של פנסיונר טרי שאין לך מה לחפש פה. זאת לא משקפת. זה סתם בניין גדול. זה סתם מגדל-דירות גדול ואני לא צריך פה התאבדויות”. נתן בי מבט מנצח. “בשביל זה אני יושב פה בפרוייקט-דירות גדול. בשביל לשמור על הגג. הגג זה העיקר. זה הראש. את מבינה? אני שומר על הראש. אם אני נותן לך משקפת כמו בתיאטרון גדול ואת יש לך כבר השקפה ואת משקיפה על כל הסביבה אז את מקבלת סחרחורת כמו הגברת טהון מהקומה השמינית ומתמוטטת. אני לא צריך צרות עם משקיפים ושקופיות על הגג. אצלנו לא מקרינים בכלל. ולא כאלה. רק בדירה פנימה. לא באכסדרה ולא על הגג אפילו שהילדים עורכים כאן באולם הכניסה אספות-כיתה בליל שבת ותחרויות כדור. כן. לפעמים גם זה. וגם מקלקלים את המעליות. שתיים כבר מקולקלות”.

הוא ראה שעדיין אני ניצבת על מקומי והמשיך בשלו:

“תנוח דעתך!” (איפה הוא תפש את הביטוי הזה?) “את לא צריכה להשקיף על העיר. ולא על העולם. הוא עומד על מקומו בשלום. זאת אומרת מסתובב על מקומו בשלום ואת לא צריכה להיות משקיפה שלו. והוא מסתדר יפה בלעדייך. ועוד משהו: אסור להקים על הגג צריף, אוהל, סככה, בקתה, מחיצה, סוכה או בריכת-גומי לשחייה!”, דקלם. “שמעת? זה אני משנן בעל פה לכל אחד שיש לו פה אפילו רק גיס, גיסה, סבתא, דודה או אחיין!”

“אבל אני מהפרוייקט הגדול החדש במרכז!”, מלמלתי. “מהכיכר הגדולה שבמרכז העיר”, שיקרתי לו. “באתי לקבל כאן מושג מגבוה, ממשהו עוד יותר גבוה, יותר אמיד, יותר מפואר, יותר גדול, מסיבי, יותר זקוף וגאיוני!”

“את מהעירייה, מחלקת עבודות ציבוריות בעירייה? בממשלה או מה?”. הבין סוף סוף לריעי.

“אני מעבודות לא-ציבוריות”, הבלעתי את ה“לא”.

“צו. צריך צו-הפניה. כמו בקופת חולים”.

“מה פתאום! בשביל לעלות במעלית?”, לא הסתרתי את הפתעתי.

“יש לנו שלוש מעליות. את האחת כבר קלקלו ילדי הדיירים! את רוצה לקלקל עוד אחת”.

“אז אני אעלה ברגל”, התנדבתי.

“ברגל!” הוא הצביע על רקתו כאילו יצאתי מדעתי. “הרגליים זה בשביל להחזיק גבוה על כיסא בלראות טלביזיה ולא בשביל לעלת קומות. הנה אני יושב פה על מקומי בכניסה ולא מזיז את הרגליים שלי. אפילו לא יורד למטה לחניון”.

פתאם יצאה מן המעלית מיודעתי מרת תם היא טומאשבסקי לשעבר. מסתבר שלאחר שחיתנה את שתי תאומותיה נכנסה האשה היפה מן השואה יחד עם בעלה אף הוא מן השואה, גדול ממנה בשנים והיא אשתו השנייה, לדור במגדל-המגדל הזה. פעם דרו ברחוב מגורי שלי. שערה הזהוב עדיין היה כרוך על ראשה כריכה עבה של צמה. אבל עורפה לא עוד זקוף היה כבעבר. וגזרתה לא עוד דקה ונאה כאז. היא התבוננה בי בעיניים בוהות כביכול נטלה זה עתה גלולה נגד מחוש-ראש. ואף שברכתני בשלום בסבר-פנים יפות היתה ניצבת לעומתי תמהה מה חפצי כאן.

כמובן שהסברתי לה מייד שלא באתי לבקרה מבלי להיות קרואה אף שכבר הייתי קרואה פעם לביתה שברחובנו בליל העצמאות הנודע שלפני מלחמת ששת הימים. שאז נתכבדנו ושתינו וסברתי שאיני בישראל אלא במרכז אירופה. שאיני יודעת בדיוק מה זה ישראל ורק חשה אבל יודעת גם יודעת מה משמע מרכז אירופה. אולי הנימוסים, אולי העברית הבסיסית, אולי חוסר צחוקים מקראיים המקובלים עלינו כאן בבתי-הספר ואנו נוטלים אותם עמנו אלי בגרות. אולי – –

אמרתי לה שרק חפצתי להשקיף על הסביבה מגג ביתם. מיד הזמינתני לדירתה ואמרה לשוב. אמרתי: לא לדירתך. לגג ביתכם.

היא לא הבינה מדוע אני מבכרת גג בית על דירת בית נאה. אמרתי: המשיכי בדרכך שירדת למטה ואל תסטי ממנה. ידעתי שהיא הולכת אל חנות המכולת ששם אנו נפגשות תדיר שגם היום איננו דרות רחוק זו מזו וביתה נשקף למרחוק לעבר מרפסתי שלי.

מיד נעתרה לי והלכה.

השוער לא נתרכך. גם הוא לא הבין מדוע איני חפצה ללכת אל דירתה של זו להשקיף משם. וכעת נעשיתי חשודה בעיניו כפליים. שדווקא אני עומדת על דעתי שאני רוצה גג ולא דירה. כביכול הייתי אורחת פורחת המעדיפה ספסל בגן על דירת מגורים נאותה. ומכאן ואיך היה יושב ומצפה שאלך לי לדרכי. שכוונותי כבר היו ברורות לו לחלוטין.

“אשה יפה מרת תם”, אמרתי.

“כבר לא כל-כך צעירה”, טען, “כבר ראיתי נכדים באים אליה”.

הוא אינו מבדיל בין נעורים ויופי. “היא קצת מבולבלת תמיד כמו חולמת”, אמר. לולא ידעתי שהיא אשה הגונה הייתי חושב שנוטלת סמים“. התבונן בי והרושם שעושים עלי דבריו והוסיף” “מסטולית”.

“לא היא”, נחרדתי, “לוקחת גלולה נגד מחושים”.

פתאום התפרץ מישהו בבהילות: “יש לכם טיפות וואַלריאן?”

לא ידעתי שעדיין נוטלים בימינו לחיזוק-הלב טיפות וואַלריאן. סברתי רק אמי המנוחה היתה נוהגת כך בזמנים שקדמו לפרוייקט. בימי הפרוייקט והמגדלות עדיין מבקשים אותן טיפות ממש?

השוער לא הבין לחפצו. “תרופה לחיזוק הלב”, הסברתי לו.

“שילך לרחוב הראשי בקצה השדרה. יש שם בית-מרקחת. לי אין כאן ארון רפואות. אף שצריך היה להיות”.

האיש התפרץ בבהילות מן הבית ממול שהוא בית הרבנות שמשם פצחה בשיר חתונה רעננה בקולות של עליצות וניגונים. מכוניות האורחים גלשו לחניון המרווח של המגדל כעדת נמלים שגילתה מקק מת. והיא בהולה להביאו למקום מבטחים. אלא שאת המגדל לא יכלו להזיז ממקומו. מישהו בהול הגיע עם מתנת חתונה ברגל. כיוון שלא היה זקוק לחניה נכנס הישר לאולם, אל החתונה, אל החתן והכלה ואל הכיבוד. מייד שלחוהו בבהלה להביא טיפות רפואה לחיזוק הלב שאֵם-החתן כמעט והתעלפה. “כל אחד חושב שאם אין לי רכב אני נער-שליחות ברגל”.

משום מה נתמהמה ולא רץ במורד השדרה אל בית המרקחת הסמוך. “מהז’חשוב”, מלמל, “חמות אחת פחות”.

השוער השיא לי עצה: “תוציאי לך את הגג מהראש ותלכי יותר טוב אתו לבלות בחתונה”. נתתי בו מבט של בוז. והוא הוסיף, “תעשי לה במקום טיפות – הנשמה-מלאכותית”. האיש הבהול עמד בכל תוקף על דעתו שברצונו לספר לי למה החמוֹת נתעלפה כמעט. שמה ברוריה ושם הכלה ברוריה וזה סימן לא טוב. אז הכלה נשארה ברוריה ואילו החמוֹת מכנה עצמה ברוניה. וזה הוא רק סימן אחד שלא-טוב ויש עוד. הכלה גדולה בשנים מן החתן. וכשבאו לשם הרשמה לחתונה העיף איזה כלי-קודש לבוש קפוטה מבט לעבר המגדל, קרץ ושאל את הכלה: “נו! דירה יש? אני שאר-בשרו של החתן ועלי לדעת”. נאלמה הכלה דום ולא אמרה דבר. אמה מלמלה: “תהיה, תהיה!” “בעזרת השם”, השיב. זה הוא, המגדל מפריע. מעלה מחשבות בראש. מלבד זאת הכלה ילידת קיבוץ ואינה יודעת להכין ארוחה כל שהיא. ואינה יודעת לכבס מאומה בידיה אלא במכבסה בלבד. מלבד זה אינה יפה.

“למה לה לחמות כלה יפה?” שאלתי.

“כדי שתהיה ראויה לקנאה. כך אינה ראויה אפילו לקנאה”.

נואשתי מן המגדל וחזרתי אל הפרוייקט. גם שם יהיה אולם שמחות וכבר צמחו שם חומות הבטון לגובה. כנראה שהתמהמהתי הרבה בכניסה למגדל כי כבר הזדקרו כאן שלוש קומות מפולשות של בטון. שלד בלבד. אבל ברור, כי יהיו כאן בתי-המסחר, חדרי הלבלרים, מטבחי המזללות, המגבות הלחות של המספרות, השחצנות של הסלונים, הדיסקרטיות של מכוני-היופי, ומכוני העיסוי וכולנו נהיה מהלכים בתווך בלא אחיזה כל שהיא באדמה.

אולי כדאי למהר. עדיין יש כמה חללי אדמה בין המבנים. אפשר עוד לקבוע עובדות. אפשר להשאיר פיסת אדמה. זכר. זכר לחורבן. אולי נותרו כמה מצעדי העבר שנחפרו ונזרקו החוצה? אולי העקבות עדיין תלויים בחלל למעלה? אולי מישהו חיזק בוואלריאן את נשמת העבר שנותרה ונשתהתה אף היום? אולי אלה הצעדים שהוליכו אל המדרכות המובנות, הסלולות והמובילות צפונה? מן המרכז והלאה ועד הנהר. ואם לא אגלה אותם לפני סיום בניינו של הפרוייקט לא אדע מניין ולאן? ומה היו התחנות שבדרך? ומדוע צעדנו תדיר בלא ערעור כשאמרו לנו “קדימה צעוד”? שכן יש תמיד מישהו המיטיב לדעת. יש אנשי חזון והם הפוקדים עלינו מכאן לשם, צעוד בנערינו ובטפנו. בתחילה – אבותינו, לאחר מכן – הורינו ולאחר מכן – אנו עצמנו ובעקבותינו טפנו וטפם. הנינים. בסך. שיצעדו. שילכו קדימה. בלי לשאול. בלי לדעת. רק אנשי החזון, המה היודעים. ומדוע מלעיגים עליהם ועל חזונם? ואולי יש כאלה גם בתוכנו?

הנה לדוגמה האיש אשר הגה את הפרוייקט הגדול הזה על אדמת העיר הראשונה והנבנית תמיד. איש חזון. איש עבודה. נותן עבודה לאחרים. לנכרים. דואג לנו שלא נבוסס ברגלינו בחול. שנהלך על בטון מוצק ועמיד. ובאמרו לנו: קדימה צעוד! אנו נוטשים את אדמת הפרוייקט החזוני הזה והולכים אל אדמת הצפון. שהרי משם, ממרחקים באו אבותינו. ואם חזרתי לשעה קצרה הנה, דרומה, לחזות בפרוייקט החזוני הזה, החזרה בטעות יסודה.

אין חוזרים. מתרחקים. גם ראש העיר והעירייה רחקו צפונה. אפילו נעימה תזוז מעט צפונה. לא הרבה. אף על פי כן תזוז. שיהיה ברור. אין לי שום דבר נגד המגדל ולא נגד הפרוייקט. כל בניין וקדקודו ויעודו ברקיע. אני יכולה בהחלט להבין את נעיצתו בשמים לעת לילה עם אבן של פנס, שחלילה מטוס לא יחבוט בו. אנחנו מבינים את החלצות הבטון אל על בכל המדינות ובכל העולם ואצלנו. ולא נותר אלא להיצמד אל הים שנותר במקומו הישן ורק נסוג מעט. ורק הוא שומר על הסף. מונח כאותה בובה מושלכת בירכתי מערב של העיר. כשם שעזבנוהו בילדותנו. מרחב מים שאין לפרוייקט שליטה בו.

עוד אני עומדת והוא עובר על פני. בתחילה לא היכרתיו. חשבתי סתם אדם עובר ושב. עד שחזר ועבר על פני לתומו חזור ועבור כבספרי המתח. ובשנייה כבר שמתי לבי אליו. סתם אדם איננו לובש חליפה ירוקה בהירה כאילו היה תייר או אוברון מחלום-ליל-קיץ ולא כומתה צהובה בראשו כאילו היה גנן בשמורת הטבע הקרובה. וכשקרב ועמד על ידי הסביר לי שהוא שומר-החותם. לורד-שומר-החותם כשם שיש במלכות אנגליה. אחד שמשאיר את חותמו. “הנה למשל הפרוייקט הזה – –”

שוב הפרוייקט!

“הפרוייקט הזה הוא חותמי לדורות הבאים”.

“אבל כל-כך מהר”, טענתי, “כל-כך מהר ועוד לא עברו שני דור אחד וכבר מוחים הכול ולא יישאר כלום מכל אשר – –”

“אבל אני השומר. שמעת על תנועת השומר בשכבר הימים? אני משרידיו. בן תשעים ושניים אני היום ובא מיישוב רחוק של צפון. שם אני מתגורר בצריף זעיר ומגדל צמחי רפואה – –”

נזכרתי שביקרתי פעם בצריפו בקיבוץ לפני ימים רבים. “ואני שומר על מה שיש”, המשיך, “מפני שלי יש חזון. אני יודע מה צריכים הדורות הבאים”. האם צריכים להיות בן צ"ב כדי שלא להתבייש לדבר כך? “אני בכלל לא חי בזמן הזה, אני חי בזמן הבא. אז מה שתוקעים פה באדמה זה יתדות? את יודעת מה זה יתדות?”

“כן. בערך. יודעת”.

“אז זה הוא התפקיד החזוני שלי. צמחי רפואה לרפא את המתנוונים בגופם וניצני חזון שנותרו וכמעט שאין. מי שהיה כבר מת. וחדשים לא נולדו. אולי נולדו אלא שאין יודעים עליהם דבר. פשוט אין יודעים מי מהם”, הרעים עלי לפתע בקולו כמי שאין לו כל שליטה במיתרי קולו, “זה גם כן התפקיד שלי לגלות אותם בין הפעילים והמפעילים כאן, במשימה הזאת שלנגד עיניך. בין הפועלים פה”.

“בין הפועלים פה! הלא בכלל אינם מבני ברית”, תמהתי והחלטתי שהוא סתם עובר-בטל מחמת זקנה.

“אבל מנהלי-העבודה, והמשרטטים, והמקצועיים, וההמונים, והמתכננים והדיירים ובעלי החזקה וה – –”

“בינתים האדמה נסתמת”, טענתי, “ומאין יקומו אנשי החזון?” התביישתי בדברי שנגררתי אחריו ואחרי סגנונו.

“מן הסתומות. אוטוטוט בדיוק מן הסתומות”, סתם ולא פירש.

“הסתומות והנסתרות”, מלמלתי אוטומטית בגעיית צחוק נסתרת.

“אם אתה כאן השומר”, שאלתי, “אולי אפשר לראות אצלך את רשימת הדיירים?”

“בשביל מה? מה, את יוצאת עמם למסע מעבר לים? בשביל מה?”, נבהל, "בשביל מס-הכנסה, בשביל מס רכוש? בשביל ביקורת, בשביל השמצה, בשביל לינץ' ", התרתח, “בשביל מה בדיוק? בשביל פיקוח! הדלפה! חקירה! בשביל כמה יש לכל אחד בקיר שלו?”

ראיתי שאינו עובר-בטל כלל וכלל. “מה פתאום!”, נתבלבלתי, “אני בשביל שום דבר ושום-כלום רשמי. רק בשביל להיווכח אם אני מכירה מי מהאנשים. אם המדובר שוב באותם אנשים מאז. מלפני, אולי מן האדמה הישנה הזאת?”

“הישנה? זה טוב”, מלמל, “להללו אין הממון הדרוש לכך. ומה משמע ישנה? את מתכוונת לעתיקה. מה זה ישנה? זה מעיל בלה שמשליכים אותו”. הוא נגע בידו בכומתתו הצהובה בשביל לוודא שהיא עדיין חבושה לראשו. “מה זה? אדמה זה אלטע זאכן! הרי זו אדמת-ישראל!”

אין לי מה לדבר אתו. פעם הוא צלול ופעם לא.

אלא שאז לא האדמה אלא האדמות התחילו להסתחרר כבסחרחרת. לא סוסי עץ מסתחררים במעגל. אלא בדיות מסתחררות במעגל. כי בזה הרגע תינתה האדמה למגדלות ולפרוייקט בדיוק למרגלותיהם. לא חלילה למראשותיהם ששמה השמים המרווחים והפרושים עדיין ברמה. אלא למרגלותיהם הנוגעים ועד למי-התהום.

“כבר היו דברים מעולם”, מלמלתי. מה אני ניצבת כאן על תהומו של פרוייקט כמו על פי השאול. דרכו של מבנה שהוא חוצב למטה. ולאחר מכן אם לא נופלים עקרבים מעצי החרוב על כתפי החופרים והם כמו נכווים, ממשיכים הם במלט היסוד, ממשיכים ובונים כלפי מעלה. אז הלמעלה בא אחר הלמטה עד שכל העניין עומד על תלו, אז מה כל הקינה הזאת?

אם פעם היו צריפים צנועים וטובים אז למה התאבד אישה הראשון של התופרת ניסנהולץ שנישאה לאחר-מכן למתקן-המזוודות? למה התאבד באותם ימים צנועים ומרווחים באוויר, בים ובשמש? והיא מיהרה להינשא למתקן המזוודות? לא. צריך להתחיל לספר את הסיפור מן ההתחלה ולפי הסדר הנכון. מבלי לחפות על דבר ומבלי להסתיר דבר. מי שבנה מקלטו בתווך בביתו בנה אותו ולא הרסו עוד. מי שהתאבד התאבד. האשה שריח סרדינים ודג מלוח עלה תדיר מאצבעותיה הילכה עליו בחילה. מי שהתחתן התחתן עם חמות ובלי. ובינתיים תפרו התופרות מלבושים ומתקני המזוודות תיקנו המזוודות הישנות לטיולים. הסנדלרים עדיין תפרו נעליים ומוכרי העציצים לא האמירו במחירם והכול עשו כאילו לא בנו אלא סתם היו חיים של סתם.

בטלפון בא קול עייף: “את זוכרת אותי? אני יעקב, יעקב מרחוב אהבת-ציון. לפני שנים רבות כשהיינו ילדים קטנים שיחקנו בחול ביחד. אתם גרתם שני רחובות יותר צפונה”.

אינני זוכרת את יעקב או אולי אני מתממת שאינני זוכרת וזוכרת רק את שאול כי היו כמה וכמה יעקבים באותם הימים הקטנים במשחקים בחול, יעקב חן ויעקב בונין ויעקב נסים ויעקב אולשן ויעקב – – – לא חשוב אף אחד מהם לא השאיר רשומו. איש מהם לא אהבתי. אהבתי את שאול.

“במה העניין”, אני שומעת עצמי שואלת בענייניות יתרה.

“לא כלום. שום עניין. ככה סתם. נזכרתי. מעלים זכרונות מאותם הימים. יושבים עם הילדים ומספרים. את מתרגמת או משהו?”

“משהו!”

“הזכרונות שאינם מרפים כשמביטים על החול של הילדות ורואים מה שבונים עליהם אז…”

“אהה!”, התעוררתי, “לא על החול של הילדות. על אדמה אחרת. ראית את הפרוייקט. בונים לתוך חול הביניים שלנו כמו כלום”.

“מה משמע בונים! אני עצמי עם הפועלים שלי בונה פרוייקט במרכז. תבואי לראות!”, הוא מזמין אותי.

“כבר ראיתי. ובשלנו נתקלים בכל מקום. זו שלמדה אתך ביסודי וזה שלמד אתך בתיכון. כולם מתגוררים בעיגול אחד בקוטר של מטר ועשרים!”

“מה יש? הארץ קטנה עליך?”

“בכלל לא. אינטימי. כולם ביחד, כמו בכפר גדול אחד. אותם האנשים כל החיים”.

“משחר הילדות ועד”…

“אגב, קראתי לבני הבכור שחר”.

“יפה”. מתי כבר יסיים את הזכרונות ויתחיל לספר איזה סיפור מעשה?

“אז את גרה ברחוב יקנעם?” שאל.

“תסלח לי, מה שם משפחתך?”, שאלתיו פתאום. באמת רציתי לדעת מי הוא, שאינני מדברת עם סתם טיפוס מופשט מן העבר. מפני שהיה לי בכל זאת חשד קל שאני יודעת מי הוא ולא שמו יעקב אלא שלמה.

הוא עבר על שאלתי בשתיקה.

מה הוא? חבר קיבוץ, חבר תנועה, חבר מפלגה המסתפק בשם פרטי בלבד. מה הוא, מלצר או מלך? מלך של מה?

אפשר להפליג בהשערות עד אין קץ. אבל אסור. יש להגיע אל האדם עצמו. לא אל הדיוטה העליונה המתנועעת ברוח המנשבת בה שלא בנחת.

“הרבה נחת”, אני רוצה לסיים את המגע עם אדם שאין לו דמות.

“תודה. ילדים יש?”

“יש”.

“נכדים יש?”

“בדרך”. למה אינני שואלת אותו מה יש לו. שכן כבר אמר לי. אבל אולי אינני רוצה לדעת דבר על אחד ששיחקתי עמו בחול ועתה הפך לפרוייקט אחד גדול ונישא. וכשהפרוייקט מטלפן אלי לפתע ומדבר עמי בלשון בני-אדם לא נעים לי כלל לגלות שזה שוב אותו הדבר מאותו הכפר ומאותה השכונה ומאותו החול.

אז: “שלום פרוייקט”!

“שלום”.

מסתבר שמכל האנשים הללו לא יוצא שמץ של עלילה. הם כבר חיו, ילדו בנים, קברו הורים וכבר גילו מחושים ראשונים בפרקי גופם העייף. העברית של בניהם כבר מוזרה באוזניהם. אפילו שזו שפת אמם. שזו מתערבבת בלא חוק. ופעם אמרו להם שאין לדבר כך. יש לדייק. יש להרבות בביטויים של טעם. אף שהמה התחננו לדבר פשוטות. אפילו על דרך הנלעגות, על דרך התרגום החפשי מלעז או על הדרך התנ"כית. רק שיתנו לדבר בנחת.

איזו נחת? אז התחולל הדבר באותו הפרוייקט עצמו. שני פועלים נפלו מן הפיגומים הרעועים. שניים שאינם מבני ברית. לזה אשה יהודייה וילדים עברים, בכפרו שלו, ולשני אשה ערבייה וילדים ערביים. בכפרו שלו. ברור שאינני אשמה בנפילתם. ולא אני בניתי הפרוייקט. הוא, המטלפן, אולי? אבל הוא כבר הניח השפופרת על כנה. הוא! לא אני הקמתי הפיגומים הרעועים. אולי הם עצמם במו ידיהם לא דקדקו?

ומישהו בתוכי טוען: ושתי אלה, שתי הפסנתרניות הקשישות, לא נפלו מאיזה פיגומים בלתי נראים לעין? שכן גם על גופן הוקם הפרוייקט. אז שלא יאשימו את אדמת החול הישנה שהיא מתנועעת, שאינה יציבה. את הבתים הזעירים שלא נותרו על מקומם והתמוטטו. אם מישהו נושר מפיגום אולי עיניו כהו והוא מעד ונפל?

בינתיים מעברו השני של הכביש בכלבו הפרוייקט כבר מהלכים נשים וילדים חדשים ובוהים במוצגים. איך להוציא ישן מפני חדש? כבר נרקמת בי חיבה גדולה לחדש החדש הזה.

ועתה, שכחתי העיקר. על רגל אחת עלילת הסיפור שנשכחה:

הלכנו אחר הארון ברוח זלעפות וחול לקבור אותו באדמת החול שלנו אף שהפועלים אינם מבני ברית. כך רצתה אשתו היהודייה של האחד שהעדיפה את אדמת החול שלנו על אדמת הטרשים של כפרו. פתאום הוכיחה שהתייהד פעם. ראיתי את ילדיו העברים של הנספה מהפיגומים ורציתי לומר להם משהו שהכול בעצם התחיל מן השברייה! והולך אצל אותן אבנים קשות שרגמו כך סתם בתים קטנים ושלווים של בוני היישוב ומייסדיו ובא אצל הפיגומים הרעועים שנבנו מאז ומתמיד בידי מנהלי-עבודה משלנו ובפיקוחם, המסרבים לעמוד בשערי הפרוייקט החדש ולהרתיע: “הזהר! אולי הפיגומים רעועים!”

והיתה הברירה בידי לקבל על עצמי תפקיד דל. לזכר אותו האיש מנהל-העבודה הגוץ מאותם ימים רחוקים בשנות השלושים שבנה ביתנו הזעיר והחסיר מלט מעמודי היסוד ואמר בגסות רוחו כי רבה: “אין דבר, בית קטן לא יתמוטט גם על עמודים חסרים” ונטל מן המלט אל כליו.

“ואם נרצה להקים עוד דיוטות?” הקשינו.

“אתם?”, התבונן בנו בבוז, “דלפונים שכמותכם, עוד דיוטות?”

“הלוואות ומשכנתאות, ודודים באמריקה וזכיות-בגורל ופיס ועוד…”

“אתם!” ונבא מה שנבא ולא ידע מה שנבא, “אתם תבנו בית גדול! יהרסו אתכם עד דק לפני שתבנו עוד קומה אחת. אתם לא יודעים לבנות בתים גדולים. אתם בונים יישובים, ערים, כפרים אבל לא מגרדי-שחקים, אתם, אתם! שכונות אתם בונים אבל לא בתי-מידות. מדינות אתם בונים אבל לא בתים!”

“בית לאומי!” מלמלתי.

“לאומי. אולי. אבל לא בית של גודל”.

הוא צדק. אנחנו לא.

בהלוויות שני הפועלים הערביים שנפלו מן הפיגומים שלנו קרה דבר לא נעים. נעימה שהיתה בין המלווים מעדה ונפלה פתאום על אדמת החול והתחילה ליילל כמו בחגיגת שמחה ערבית. ואולי זאת יללת אֵבל עברית. קשה להבדיל. לא ידעתי אם מצער או מפחד או מזעם או מנמיכות-הרוח? אולי זכרה אותו צעיר מבני העם השכן שהיתה מתרועעת עמו בצעירותה?

ברוב מבוכתי קרבתי אליה להרימה: “נעימה!”, מלמלתי, “הלא אפילו לא הכרת את הפועלים פנים אל פנים וזה לא אלה שנתת להם מים לשתות. הלא אפילו אינם מבני ברית – –” נתקעה לשוני בחכי.

נעימה התנשאה על רגליה מבלי לכרוע על ברכיה כתינוק המנסה ראשית עמידתו על הקרקע ברגליים פשוקות. עד שדמתה לא לאדם אלא למגדל עפל העומד על ארבע. “מה זה, מה?” מלמלתי.

“כך אחיזתי גדולה יותר”, אמרה, לחששה. “יש לי סחרחורת” ועוד “אני לא כורעת ברך עוד מילדותי. אמי היתה מזהירה אותי תדיר כי כריעת ברך היא תנוחה נוצרית, לא יהודית. לנו אסור”.

“אבל מה לך ולהם? אנחנו רק מייצגות את הצד שלנו. יש קרובים ממך לעניין, לצער ולאֵבל ול…” סתמתי.

“הייתי צריכה להזהיר אותם”, התייפחה, “כשהייתי עולה להביא להם מים”.

“את? היית צריכה? מה לך ולפרוייקט? את בנית אותו? את מנהל-עבודה או מה?”

ושוב נזכרתי במנהל-העבודה הגוץ והבוּר מאותם ימים רחוקים.

“אף על פי כן הייתי צריכה להזהיר אנשים מפני הגובה הרב ומפני המבנה ומפני הפיגומים הרעועים וכל מה שהוקם בחטף, בפזיזות נוראה!”

“ומפני העומק הרב הזה?”, הקשיתי, “את לא היית צריכה להזהיר, שאנו יושבים גם במעמקים ולא רק ברום?”

“למטה כבר זזנו אבל למעלה עוד יש לי שליטת-מה בגובה, בשמים שם הייתי חייבת להזהיר את העושים במלאכה”.

“אפשר לשאול כל בעל-מלאכה אם הציב פיגומים חזקים די הצורך?” התערב פתאום בשיחה השומר הלבוש בחליפה ירוקה וכומתה צהובה לראשו. החסיל דק-הגו צץ פתאום בינינו.

“אפשר למנוע”, התעקשה נעימה, “אפשר למנוע שכול, מוות, יתמות, אלמנות, יג – –” ונשתנקה.

“יגון אנושי ו – –” נכנסה פתאום נעימה לפירוט רב. קולה קיבל גוון מתכתי. למה יהודים משוחחים בהלוויות? למה אינם שותקים כדרך הגויים? מישהו התבונן בנעימה ובמנהגה ולחש: “קצינה לשעבר בצה”ל חניכה מצטיינת ודאי". ועוד מישהו בקהל אמר, “ומתנהגת כמו אחת מן ההמון ועוד בהלוויה כמעט-ממלכתית לשכנים שנפלו בשערינו. בסך הכול בני-דודים שכוחי-אל. ואפילו לא כל-כך מבני-ברית. סתם בני אדם אפילו. שהם אבות לבנים ובעלים לנשים”.

ואז זקפה עצמה פתאום נעימה כמו דוד המלך שקם מן האדמה לאחר שתם אבלו על בנו. היא מחתה עיניה, היטיבה שערה לגמה מים מאיזה ברז קרוב, ישרה שמלתה לגופה ואמרה: “אינני יודעת מה היה לי פתאום. ואני דימיתי בנפשי שאני קוברת את אמי. והרי עודנה בין החיים!”

אישה, אף הוא קצין צה"ל במילואים, פסק: “לא היינו צריכים בכלל ללכת לכל העניין הזה”.

כל זה בין הפרוייקט למגדלות.

“אז מה שאנחנו רוצים זה בעצם דירה דו-קומתית עם מדרגות עץ בשיפוע גדול כמעט שטוחות. והעץ הוא קנדי, אורן קנדי אדום. ההולך ומאדים וכל זה עם גג משופע בדיוטה ב', מה שקרוי פאנטהאוז בלעז. וחלל מבדיל בינינו לבין אלה שמתחתנו. ממולא באותו גז מבדיל שהמציאו זה לא מכבר, שאיננו מעביר לא ריח ולא קול ולא תחושה, לא תמונה ולא מראה. כל שהוא עושה, מבדיל בינינו לבין אלה שמתחתנו ולבין אלה שמצדנו. ואני עומד על כך! על החלל המבדיל. גז שאינו מזיק, המעביר קרני שמש ואור בלבד אף לא שמץ של דברי רכיל, ותרעומת ולעג וניבול-פה ועוד”. אלו מלים שלהם שהדהדו באוזני.

נסענו במכונית הקטנה רגלינו מקופלות, מכווצות, מאונסות על גבי סלי המשקה, הירק, עוגות המכוסות בשומשומין, הלביבות, המיצים והמשקאות החריפים. אל חיקנו היינו מאמצים את כלבלב הגומי הלבן, המעוטר בסרט צבעונין אדום שאם אין מהדקים אותו קמעה איננו מיבב, שכתוב עליו שהוא נרחץ, אפילו בסבון ובכל סמי המרוק והטהור. והוא נוח ואיננו מטריד ככלבלב החי והוא דמום כל צרכו.

עדיין לא ידעתי מה פירושו של דבר ששמעתי ושאלתי עצמי איך עוברים על פני הגז המבדיל? זה החוצץ אצלם בין רשות שלהם לרשות של אחרים? שאנשים צעירים הם ומזדקקים לכל החדשנות של ימינו. והם מתגוררים בקריה חדשה שכולה מבנים רמים העוטרים בתווך על חצר דשא גדולה. ובין בניין לבניין נפערים חללים מדוקדקים מזה ומזה ומהווים עם מראית של מעליות זקופות מבחוץ כמראה הפסל החדיש.

בתווך מגרש ריק. וכמו מן הצד עומד הרם שבמבנים והמשוכלל שביניהם ולא עוד אלא “המשוכלל במזרח התיכון כולו”, כפי שאמרו לנו והוא ממוזג כולו, ומחומם כולו, ומחלונות טרקליניו נשקפים הרי מואב מזה והר חרמון מזה. ארזי הלבנון מזה והררי סדום ומדבריות של ערבה ונגב מזה. וחלקת מים ענקית של ים מזה עד, עד, עד מלטה ועד ספרד.

איך עוברים על פני הגז המבדיל? זה שאין לו ריח ולא צבע ולא נזק? זה המבדיל ביניהם לבין שכניהם כאילו התערסלו בחלל האטמוספירה ובכדור משלהם? היתה מטרידתני השאלה בכל אותה נסיעה על פני סתם אקליפטוסים וברושים עייפים, מלוקים, ועל פני ערוגות שבתווך של כביש. עוד שורה אחת של ערוגות, שכבר אמר מי שאמר חכם בין הגויים, שעבר זמנה. עבר זמנה של השורה. של הכביש. של השורה. השורה הכתובה. השורה התפורה. התפר הישר. עבר. עבר זמנה של מסילת-הברזל, עבר. רק החלל. רק החלל ומרכזו. ומה יש במרכז החלל, החלל שיש בו מרחב וקול וכמה ממדים? יש בו דירה של דו-קומתיים, מבהיקה, שקופה, בלא מסתורין. בלא פינונת של כלום. שבפינה אחת שמתחת למדרגות, שאינן תלולות כבר כל-כך, אין החשכה שמתחת למדרגות הישנות והתלולות. המדרגות שעמדו בשעתן במסדרון החשוך והיו מסתתרים מתחתיהן נשים וילדים מפני פחדו של רעם וברק. אין המדרגות שאינן תלולות, שכובות. מדרגות העץ, האורן הקנדי האדום, חלולות. יש חלל בין מדרגה למדרגה. אולי לצורך אותו גז מדמים, משקיט, בולע כל רחש. ומתחתן אין מסתורין, יש שתי תמונות גדולות של עיר. מבנים על גבי מבנים על גבי מבנים באפור לבן ואדום. אין מסתורין מתחת למדרגות הבית. המדרגות ניצבות בטרקלין. הטרקלין בהיר ונרחב. ואין חשכת פינות צפויה לו. רק חשכת תמונות של עיר. ומול המדרגות המשוכבות ניצבת עוד תמונת עיר.

“עוד עיר?” אמרתי בתמיהה. "וכבר היו לכם שתי ערים מתחת למדרגות? אמרתי להם. “היו לכם?”

“אמנם היו לנו, השיבו לי, וכל זאת מול המדרגות ומתחת לחלון גבוה ומוארך שמאהילה עליו מנורה גדולה ומשורשרת בשרשראות של מתכת מגולפת, יש לנו עוד תמונת-כרך אחת, שמציירים היום בימינו הרבה כרכים מאונסים, כלואים, מסובכים בבתיהם המעוקמים ומכונסים זה בזה”.

למטה ניצב כד. כד גדול חום לבן כמושלג בשלג לבן מעורב בחמרה אדומה. ממרחבי המרפסת הנישאה ממגרד-שחקים זה נראו למטה, על פני האדמה הרחוקה שכבות חמרה חפורות אדומות, סמוקות, מעורבות בחול צהוב, כתומות, מנומרות, חומות-זהובות כמעורבות בזבל. ומעבר להם אפרים ירוקים שיתייבשו עוד מעט. בחורשה שממול בין עצים גמלוניים הדומים לפרוכת ירוקה של בית-כנסת ניצב בית חולים תל-האיכר. שאלתי למה תל-האיכר? אמרו לי למען הזכרון. עברו המלים מן העולם. יש היום מושבניק, או קבוצניק. או עירוני. או גדנעי, או פלחאי. אבל איכר אין. כמו שאין חלוץ ואין שומר. יש משמר הגבול, אבל אין משמר הישוב, השדה, משמר החי והמקנה.

עוד כמה בתים מעבר לאפרים דמו לבית-הבראה של קופ"ח. ובמתכוון טרם סיפרתי איך עברנו אותו גז מבדיל שמעליו מתנשאה הדירה הדו-קומתית. שלא היה בעניין כל מעשה של כלום ופליאה, שהדבר נעשה במעין צינור או בקופסה סגורה. כלומר מגיעים לאותו בניין נישא ונכנסים לאכסדרה מפולשת. שמימינה החצר הגדולה ומדשאותיה בשטחים שונים ומוגבהים מכאן ומכאן. ומזה מעלית כעורה שעומדים בה ועוברים בתוכה על פני אותו גז אלמוני ומגיעים שוב לאכסדרה מפולשת שכאילו כבר שייכת לעולם אחר, מעל לחציצה המסתורית החוצצת בין עולם לעולם. בין עולם של יושבי מטה לבין עולם של יושבי מעלה. ומן האכסדרה הפתוחה הדומה לזו של בית-חולים גדול נפתחות סתם דלתות פשוטות לדירות דו-קומתיות, שיש להן ולעולם רק מראה עיניים ולא משמע אוזן והן בדולות מכל הנעשה תחתן.

"כאן אני אעשה על המרפסת צבעוני וכמו בית-קפה – שמעתי קול צעיר מאוד מאחורי, קולה של ריבל’ה הצעירה שקפקפיה אדומים ושמלתה שזורה באדום ומעילה אדום וגומותיה חינניות ושערה קצוץ כנער ורק חטמה מזדקר כסימן שאלה משונה, כמי שמבקש שלא יטלטלוהו עוד מזה. שכאן ישב. ולא ינוע עוד. מפני שיותר מדי תנועה. ויותר מדי נדודים היו לה. ויותר מדי מסכנות ויותר מדי מעונות-ילדים. ויותר מדי זכרונות. וצער. ויתמות. וחוסר שייכות.

על הרצפה ניצב תינוק כחול-עיניים ושחור שיער שניגן בקסילופון. היה חום של שרב. הקקטוסים הבודדים על המרפסות התעוותו והסמיקו בקצות עליהם.

מישהו יצק בקצוות גוון ריבה אדומה, סמיכה. החום היכה בזגוגיות הגדולות, הנרחבות ויכול גם לווילאות. המדרגות מעץ אורן קנדי אדום השמיעו קול עז. נראה שלא הפעילו תחתיהן את הגז המבדיל, המפריש רעש מרעש. אדם מאדם. דירה מדירה. אולי עוד לא התקינו המנורות. במנורת הקיר המוארכת והמוזהבת התלקחו כתמי חמרה אדומים-חומים מזהיבים.

השקיעה התנהלה למישרין בלא הפתעות, בנקיון של נברשות מטוהרות. שמש עגולה, אדומה, זהובה דמית, בלא קרניים, בלא עבים, בלא פריצות של אור וחום. בעגלוליות של גז הסובב אותה ומבדילה מכל הסובב ברקיע. השמש הלכה למטה. לחלקת הים.

עוד מעט תראו שקיעה!

בהרים יש שקיעה עם כל אביזרי המוקדות הלוהטים. פה נזרק הכדור כעל מגרש כדור-הרגל כפי שאומרים לו היום: “רד. אפשר גם בלעדיך. יש לנו אורות עגלולים, נברשות-יקר כדוריות, צחות מוצפות אור ענוג ובמקום עננים יש לנו שרשראות-מתחת משובצות בכתמי כסף וזהב. לא כסף וארד. לא זהב וחלודה”.

על הרצפה התכרבלה כבשה סגולה. לא. דבלול של סגול עם סומק חבוי. שטיח מעשה-יד. בכלל לא כבשה. דבלולים סגולים. אניצים סגולים מסמיקים. משטחים את עצמם למרגלות כעדר כבשים סגול הנשקף מלמעלה. מזווית עליונה מאוד. מעבר לגז המבדיל, החוצץ.

ליד המנורה היה הבטיק הקודר. שוב פרוכת קטנה וכהה תלויה על משיכת חבל ומקל. כהוית גוונים אפורים-תכולים וקווים גיאומטריים תכולים-אפורים של יונה מרצדת על גג. וגלגל הקש החום-לבן למעלה. ווילאות הצוהרים המנוקדים באדום.

“כשנסע מזה להשתלמות, ישבו פה זרים. ולא יחושו ולא ירגישו בנו. שהגז המבדיל יטהר כאן הכול כאילו לא היינו ולא חיינו כאן”, אמר אישה של ריבל’ה. התינוק ניגן בקסילוופון בחבטה נמרצת של פעימות קצובות כמעט.

מדוע קוראים לה ריבל’ה ולא ריבה? לא ידענו. ריבה, ריבה, ריבה צעירה. בשביל מה ריבל’ה? אפילו אם אוהבים אותה מאוד, את האשה הצעירה ריבה? ולתינוק מכנים מודי. נמרוד. נמרודי, מודי. דודי. דידי. די.

סבתא הביאה קפה בידיים דקות של מתעמלת לבקרים. של נוהגת בהגה הרכב. בקרקפת שערה האדום פשה קצף שיבה לבן. כשהיא נוהגת בהגה רואים את הכתם הלבן בקרקפת הפשוקה, הבלתי ידועה לה. מאז פרשה מבית הוריה בהיותה בת ט"ו בביתה בגולת פולין וברחה להכשרה ועלתה לארץ היא משוחחת בדיקנות באותה סלחנות מוחלת מראש. מוחלת לכל שפגעו בה, התנכרו לה, נטשוה והניחוה לנפשה. בכל שבוע סרה לבית העליון שכבר הפך לגן. יוצקת מים באגן קבר אישה ומציגה פרחים חיים.

המצבה מוזהבת. מוזהבת בשחור. אולם הפרחים החיים נוטלים ממנה יוהרתה החגיגית. על המצבה חרוט בשחור וזהב ד“ר יואב ציר, שלמעשה היה יוהאן צירינסקי ד”ר למשפטים שלא עסק בהם מימיו. והפרחים סמל לחגיגיות שבחיים. חגיגיות של אצולה המבשמת ידיה וממחטותיה ונקיונה האומלל מהלך מלנכוליה על כל רואיה. שאין לה ריחות חיים אלא ריחות בשמיה הטובים. הצרפתיים. המהוללים.

כשהיה ד“ר ציר הוא צירינסקי מחזר בעלומיו אחר צעירה, היה מהלך ברחוב אלנבי מימינה של הנערה המהדרת במלבושיה. ומשמאלה מהלכת אמה. שלושתם מטיילים ברוח בין-הערביים ברחוב אלנבי בסמוך לים ודומים לשלושה עמודים דוריים דוממים חגיגיים, שנותרו בירכתי בית ציבורי אלא שזמנם עבר. כך היו מהלכים השלושה עד שנתקפחה ידידותם ונתפזרו לכל רוח. הנערה נישאה לנהג מונית שחרחר. גוץ. גמיש בנעוריו ומסורבל ברבות הימים. וד”ר ציר נשא לאשה יווניה פרועת רוח, שראתה בו גוי בהיר שער. בסופו של דבר נטשתהו בשביל שוטר בריטי בהיר-שער והניחה לו בן מיותר שהשיטתהו בחזרה מאנגליה כמשהו מיותר ככלי אין חפץ בו. הילד שהתחנך במקווה-ישראל הביא לו עוד ילד, חבר. הוא בעל דירת הגג הדו-קומתית. הוא ירמי, ירמיהו. כשנשא ד“ר ציר את סבתא של היום, כלומר אותה בת פולין שברחה להכשרה ושמה תיאודורה היא דורה, היתה לפתע אמא לשני בנים שלא ילדה. כשהלך ד”ר ציר במיטב ימיו לעולמו נשארה דורה עם שני בנים לא שלה. בנו, ובנו המאומץ. כל עולמה החל מצטייר בעיניה דרך שתי דמויות אלה. שאינו-בנו, שאמו הניחה בו שערה השחור, עיניה התכולות, צורה מרובעת מעט של פנים, ואיזה הלך-רוח עגום ומהורהר בבחינת החיים דוחקים, המלאכה מרובה והזמן קצר.

כל אימת שהיתה דורה מציגה פרחים באגרטל שלפני הקבר השחור-זהוב, היתה כממלמלת ובלבד שייטב לשניים אלה שלא ילדתי וכל חיי מלאים אותם.

בנו של ד“ר ציר, טוביה, לא הניח בידו הרבה מלימודיו במקווה-ישראל. לא הלך לרחובות ללמוד ולהיות ד”ר לאגרונומיה לפחות כרצון אביו. לא למד לימודי הרפואה כרצונו הוא אלא היה מחליף עיסוקים, של לבלרות, סוכן-נוסע, סוכן-נסיעות. מחליף שיכונים ודירות. חדרים שכורים וקנויים. משתעשע במחשבה ללמוד לימודי פסיכולוגיה ומפשפש ברעבתנות משונה בפרטי חיים של אביו. שפרטי חייה של אמו נעלמו ממנו. אילו היה טובה ולא טוביה כלומר בת היה סובר שיש מן הצדק שאמו משלחתהו מעל פניה. ואילו הוא בן, בנה. בין כך מחזיקה אותו בבית-ספר של חוץ ולא בביתה, אלא שבסופו של דבר אף זה נמאס עליה. על אף מנהגים של אצילות שהיו בה, בידיה המוארכות והדקות, בכלל ראשה הדק, המוארך של מדונה ובכלל גיווה הרם, הכפיסי, הגמיש של נערה. כמוה, כמתה. איננה. אף לה בית-דיוטתיים עם מדרגות במסדרון החשוף כלאחיו המאומץ. אחיו המאומץ. לכתחילה, בקטנותם התגוררו בניצנים, כאותם ילדים עולים, מעליית הנוער. לאחר מכן תבעו שיעבירום יותר קרוב לבית, לעיר. נתגלגלו הדברים וטוביה נעשה אח בבית-חולים פרטי עלוב הנשקף אל הים שמרובים בו חשוכי-מרפא, זקנים ונדכאים. ואילו אחיו המאומץ היה עושה חיל במדעי הטבע ובעל אותה המצאה של גז מבדיל. בין דירה לדירה. בין דיוטה לדיוטה ובעיקר בין אדם לאדם. כי ירמי הוא ירמיהו, נשא נפשו לחדש במגוריו ובמגורי שאר בני-אדם וכבר קיבל אפילו מילגה למחקר במדינה זרה והתעתד לצאת שמה בקרוב. אולם על שום נדודיו בגפו, בילדותו ובנעוריו ביתמות מתמדת לא נתלהב ביותר לצאת למדינת-ים רחוקה שרוב עיסוקה בממון, שהיא קודם כול ארץ של דולרים. בשעה שהוא ביקש נפשו לצאת לאוכספורד ולשכלל שם המצאתו, שעיקרה במדעי הטבע שלהם נתן עיקר חילו.

ולא שהה ירמי לעובדה הפשוטה שריבל’ה רעייתו לא תוכל כלל לקרוא לילדם שישחק למטה עם שאר זאטוטים ברחבה הגדולה והמרובעה שבין הבתים הרמים שכן התינוק מודי לא ישמע כלל קולה על שום הגז המבדיל והבלתי מזיק. משמע קולה יעלה למעלה אל כל מרחף באווירון או יושב על גג, כי מתגוררים הם בדיוטה העליונה ואילו ילדם המשחק למטה יהיה מוגן כהלכה מקולה, מערנותה, מהשגחתה, יהיה בדול בהחלט מאמו יולדתו שתהיה מצויה מעבר לגז המדמים.

על פרטי ההמצאה לא עמדתי, כי בהיותי שם עדיין לא הופעלה. והפעוט עדיין היה שוהה בביתו בלבד ואינו יורד על דעת עצמו לגינה למטה. ועדיין היו מפרסמים במודעות בעיתון: “משפחה צוהלת, אב ואם צעירים, הדורים, אך לא יתר על המידה ושני בניהם, ילדה בעלת צמות בהירות צחקנית ובן קצוץ שער נבוך בחיוכו, וכל המשפחה כולה במודעה מפגינה הנאתה, שמחתה, ואושרה הגלוי שזכתה בדירה בשיכון המרומם ובדירה המרוממת, הבדולה המרווחה, שאווירה קריר, המצויה ברובע מפואר, פארק עצום, גנים נרחבים, חמישים דונם. מאה מ' מעל פני הים. בין רמת-אביחיל ליקינתון, שתיהן שכונות גנים ששמן יצא לתהילה וחווילותיהן הפכו לשם דבר. עם חניה מתחת לכל בית, רחובות תלת-מסלוליים רחבים, עם גני ילדים ובתי-ספר, מכללה ומועדון ברידג', מגרשי משחק ודאייה, חנויות כלבו-וסדקית, גלריות, ומרכז מסחרי בעל מאה חנויות מהוללות בנוסף לבתי-נכאת אזוריים וחנות-למזכרות ולתשורות בכל בניין. מכבסה אוטומטית לכל שני בניינים. בית-ספר לנגינה לכל שלושה בניינים. מאה רופאים בבניין האחד. מאתיים מהנדסים בבניין השני. חמישים רופאי-שנים ומרפאים בבניין רביעי. מאתיים מורים בבניין חמישי. ומגרד שחקים בעל ארבע-עשרה דיוטות שנועד לזוגות-צעירים בעלי אמצעים כל שהם שיש לאל ידם להוציא חמישה מליון לירות. שניים וחצי מליון מצד הכלה ושניים וחצי מליון מצד החתן. ועוד מליון לריהוט יסודי צנוע-מפואר בביצוע מעולה, ובמשכנתא לשנתיים”.

כל אלה מתבקשים להצטרף אל אלה היושבים כבר בדירות החדשות והמהודרות הריקות ברובן בלשון “הצטרף אל המצליחים”. להבדיל מלשון “הצטרף אל החבריה” שכבר יצאה מן האופנה. ובנוסח: הם מאושרים הם גרים ב“הדרים”. למה דווקא הדרים? זכר להדרים ששילהבו פעם דמיון אבותיהם והיום עקרו הדריהם, מכרו אדמתם ותרמו לרכישת הדירות של צאצאיהם ב“הדרים”. כך היה אף גורל פרדסו של ד“ר ציר בשרון. אילו עודו בחיים וודאי שהיה מתלוצץ, “והדרת פני צעיר”, להבדיל משאר ו”הדרת פני – –"

חברה זו “הדרים” היא היחידה שהתירה לירמי מלמן, מן הבית, שכן שמר והקפיד על שמו ובית אבותיו הזכור לו, להפעיל את המצאתו החדישה והנועזת. כי רק צעירים מעיזים לחיות בין גז לגז, בלא מבדלת של ממש, אלא בכוח ההבטחה בלבד. ואף זאת לאחר שהסתבר שנעשו נסיונות מוצלחים בחוץ-לארץ וכבר נרכשה ההמצאה על ידי ארה“ב וחזרה ונרכשה על ידי ממשלת ישראל מידי ארה”ב לאחר שהצעתו של ירמי בארצו ובמולדתו לא מצאה לה אוזן קשובה אלא במדינות הים בלבד.

כשקיבל בעד המצאתו כמה שקיבל, הניחו הממונים על הממונות אצלנו ידיהם על ההכנסה ואמרו שהיא קודש למפעלי הייעול, ההכשרה, הפיתוח והפריון. ובאותו ממון ממש שנטלו מירמי ובתוספת הגונה מתרומות ושאר תקציבים חזרה ונרכשה ההמצאה מידי החברה הבונה מבנים בארה"ב והתירה הפעלת ההמצאה בידי הבונים המסונפים לבנייה הציבורית-משקית-קולקטיבית-סוללת-מסקלת-ובונה אצלנו.

מכל זאת יצא ירמי בשן ועין. פלא שזכה במילגה ממכללה צנועה שבכאן למכללה צנועה שבשם על שפת האוקינוס השקט שיוכל לשבת שם בקמפוס אוניברסיטאי ולשכלל המצאתו למען שימושה היעיל והמרובה. ואף בזאת לא היה זוכה אילולא הופיע פרופיסור קינגסלי בישראל לאחר שנשא צעירה מתלמידותיו הנושאת נפשה אל ארץ מוצא הברית-החדשה ואביה ממציאה. פרופיסור זה, שהוא אחד מגדולי הבונים בעולם ומבניו מתנוססים בערי מדבריות בבראזיל ובערים בעולם כולו, נסתכסך עם מנהיגו המדיני, וסר חינו וירד ירושלימה לשבת בה עד יעבור זעם והיו הכול פונים אליו בבקשת עצות לבניין היכלות, מכללות, מרכזי מסחר וחרושת, מבני מגורים ובתי-מלון. ואילו הוא מבקש לראות ולהכיר את הצעיר ירמי מלמן, איש המדע הצנוע “המחולל בדרכו השקטה מהפכה בשטח הדיור והמגורים” והוא אפילו משיג לו מילגה למחקר. שהוא מבקש שלא יהיה הגז רק שאינו מעביר קול אלא אף שאינו מעביר מראה של מבנה אלא של גן בלבד. כלומר שיהיו בעלי הדירה היושבים מעל לגז לא רואים שום מבנים ושום בני-אדם אלא האלוצינאציות של פרחי פלאים וגנים מבושמים ותכלת שמיים ונופים בלבד. ושיהיו הבונים תולים תמונות של נופים סביב, מארצות שונות ויהיו בני-אדם מדמים שהם יושבים במדבר, או בהר, על קרחון שלג או בפאתי פיורד צפוני.

רעיונות אלה ואחרים התווה לפני ירמי וכיוו שראה שהצעיר חולם אף הוא חלומות-דימוי כגון אלה, מייד טרח והמליץ ופאר סגולותיו של תלמיד חכם צעיר זה שימהרו וישגרוהו מכאן לשם, למען טובת העולם כולו ולאו דווקא למען ישראל ארצו בלבד.

ולמען כבוד הפרופיסור עמדו והפעילו לנסיון את הגז המבדיל בשיכון “המאושרים”, והוא צהל ונהנה הנאה יתרה. אמר שכזאת כבר ראה בארצו. ואפילו ביתר יעילות והצלחה. והיה סבור שכבר צעדו כאן צעד אחד קדימה. ואם יודעים שההמצאה רצויה ברובעי האמידים בלבד. ואילו ברובעי החלכאים והנדכאים אין איש חפץ בגז מבדיל. אלא דווקא בגז מלכד ומאגד.

אלא שלשמע דבריו נתייפחה ריבל’ה הנאה, קצוצת השער ודקת הגו. “מי צריך את הגז המבדיל בין בית לבית, בין אדם לאדם בין שכנה לשכנה?” והרהרה בלבה שבילדותה לא היתה בדולה מילדים רבים ולמה תהיה בדולה עתה מאנשים שמעבר לקיר שחייהם, מדניהם, חיכוכיהם ופיוסיהם מחממים את הקיר. “צריך להיות לפחות מכשיר מפעיל ומפסיק את הגז” – טענה. “כמו חימום. שאפשר להפעילו ואפשר להפסיקו”.

“בשביל מה להפסיקו” לא הבין ירמי. “העיקר שיפעל. מי ירצה לנתקו? זה לא כמו חימום רצוי בחורף ובלתי רצוי בקיץ. הגז הזה רצוי תמיד. גם בחורף וגם בקיץ”. והרהר שאולי לא צריך להפעיל את הגז בינו לבין טוביה? רק לא בינו לבין טוביה. אילו היה הלה מתגורר בדירה הסמוכה והיה נושא אשה ומוליד בנים אולי לא היה ירמי מפעיל את הגז בין שתי הדירות. ולמה ריבל’ה בוכה? היא מוכרחה לחוש תמיד כאותו בעל-חי חיי הרמשים, רחש העצים והדשא ושאר זמזומים באוויר תחוח-קולות? היא צריכה דווקא לשמוע את טרטור מכונת הביוב העירונית היונקת בצינור מבחיל את השופכין? וקול ההליקופטר המנמיך טוס וכמו עומד תדיר מעל ראשך בקו ישר ומהמם בדיוק מעליך ומעל קדקודך העייף? היא מוכרחה לקלוט את הקול העל-קולי שכבר מזמן נוחת במקום אחר ומניח לך לפליטה את שאונו המשתהה דווקא באוזניך ומתענב בקונכיית אוזנך כזחל רירי בצדפו? והיא מוכרחה לשמוע את כל המזגנים למיניהם מימין, משמאל מפנים ומאחור את קדיחת הקיר במקדח החשמלי בשריקתו המבחילה הנוקבת בך ולא בקיר? וקולה של החנוונית הקוראת אל כל המשאיות למיניהן? וקול הזגג?

“העיקר”, לא נכנעה ריבל’ה “מה יהיה על ריח הדשא הגזום? אני אוהבת את ריח מוהל הדשא אחר הגיזום”.

ושאון המגזמה הנוראי הזה? הרהר ירמי.

“ואף פעם לא נדע מתי מתקרבת דבורה אל מודי” קבלה ריבל’ה מרה. “מה אני אומרת דבורה. דבור שהוא מסוכן פי כמה. איך אני אדע שהוא מתקרב ובא? הלא אשמענו רק כשיגיע?”

לפתע קלט ירמי שהיא מדברת על קולות וריחות הטבע. לעניין זה יש תיקון, הרהר, אפשר לרדת למטה ולטייל בגן הציבורי, לא מוכרחים לחיות תדיר בדירה כמו במצולות-הים בין אצות ודגים ומפלצות-מים ושאון חיים רבים וקונכיות ענק ודגים וכרישים ותמנונים ומידוזות וכל השאר?

ופתאום נתמלא לבו של ירמי צער רב. צער רב על ריבל’ה ועל בנו מודי שעוד איננו יודע על הגז המדמים מאומה, אך יגלנו לאחר ימים ושנים. ועל ריבל’ה המתייפחת שאינה רוצה בחידושיו שלו, של ירמי.

לפתע נתרחש דבר-מה בלבה של ריבל’ה. אילו נישאה לטוביה, ללא יוצלח העובד בבית-חולים לחשוכי-מרפא, לזקנים המבקשים נפשם למות, באותו בית מרובע וקודר על שפת הים, שרק צמחי חול צמאי מתק, נזונים על מלחות-אוויר מתמדת ואורחים לו לחברה. לטוביה העובד שם בשבתות כשכל רעיו ומיודעיו שותים תה-של-אחר-הצהריים עם כריכים עדינים ותופינים זעירים, לבוש הוא טוביה חלוק תכלת ומהלך על פני החדרים העגומים של חולים נדונים לכליה במנעלים של סוליות-גומי ושערו הבהיר והמקורזל קולט שמש של אחר הצהריים מבעד לתריסי המערב המוגפים והוא אורם היחיד של החולים. אילו נישאה לו לא היתה לה דירה מפוארה זו עם הגז המבדיל. היתה מתגוררת בעבורה של שכונה, בשיכון דל עם קיר משותף אחד בלבד. על פני האדמה הגזומה, כלומה על הדשא הגזום ברעש מחריש אוזניים ופולט את מוהלו הריחני כאשה רוויה שריחה שלה מכה בנחיריה בעצמה נוראה. טוביה היה אלמוני. לא היה זוכה במלגת-מחקר ונודד על פני עמים וארצות. לא היה בונה דירות מפוארות עם גזים מבדילים, משכיחים, מפרידים גונזים את היחיד בד' אמותיו המצומצם, ההרמטי, עד כי עצמותו שלו עולה בה כעמוד ענן, כסלילי עשן מתאבך שאין לו מוצא ואין לו מטרה אלא ניצב בתווך ומתאבך באין מכבה.

“ומה יהיה על צמחי הבית?” קוננה ריבל’ה.

“לא תאכל בהם הכנימה”, אמר ירמי.

“כן, מפני שגם לכנימה משעמם להיות בדולה ומבודלה ומבודלת לחלוטין מכל השאר”, התריסה בו ריבל’ה. “אני חושבת שגם הצמחים צריכים קצת רעש חי”, קבלה פתאום בקול דק ומתייבב.

רק דורה שתקה, כמקבלת את פלאי הטכנולוגיה, שהמציאה למענה אף את הגרילר הפודה והמציל, בפיוס בלא שיור של התנגדות כשם שעושה המקשיש ואינו נכנע לקשישותו שאין בידו עוד כוח להתקומם וכל מעייניו בקבלת הדברים בלא טרוניה ובלא טענה של כלום.

לעת ערב, כשהגיע טוביה מיוגע, עיניו פקוחות מאד במאמץ לשאת את כל אורות הבית, נקיונו הבהיר, פינותיו הגלויות, ווילאותיו הצחים ואריג הריפוד המרצד בגווניו הרכים אמרה לו דורה: “תהיה ילד טוב ותאכל סופגנייה בגבינה. יש גם קצפת מעשה ידי”.

ריח הקרבול החריף נטל תיאבונו ממנו. "אל תשכח יום הזכרון לאבא, ביום ב' ", אמרה לו דורה, “יש לך תורנות יום או לילה?” “שלא במתכוון, באורח של מקרה שכחה לפנות אל ירמי. דבר-מה הכה בלבו של ירמי כשהזכירו את ד”ר ציר המנוח. משמע מאומץ ולא-מאומץ ולא באורח חוקי. אין חשיבות בדבר. אתה אינך בנו. אף כי אהבך מאד. ובילדותך היית נכנס אל מיטתו ושוכב לצדו בשבתות בבוקר מצונף וצמוד לצדו, ירא להניד יד או רגל ומצפה לו שישים כפו החמה עליך, על כתפך כדי שתחוש בו בממש, במה שקרוי אבא.

דורה מהרה לתקן את המעוות: “לך ירמי אינני מזכירה. הרי לך יש זכרון כזה שבוודאי לא נעלם ממך התאריך והיום המדויק”.

ירמי שתק. הגז מבדיל בין קול לקול. אך יש להבדיל בין ילד של ממש, עצמך-ובשרך לבין ילד אף לא מאומץ אלא מוכנס לביתך ואהוב עליך מאד. דורה היא בסדר. אוהבת את שניהם כאילו היו בניה שלה.

דורה הוציאה מלבה כל אותם עינויי לידות שאינן נושאות פרי. סבלנות של כמיהה בלא נחת והרהרה בלבה בירמי: מי צריך את הגז המבדיל? לא הייתי מוותרת על בכי התינוקות האלמוניים בלילות. על קולות התרנגולים. ומה על קולו של השיכור באותה עיירת-הרים נידחת המבקש בכל לילה על נפשו ועל נפש אחיו בשתי מלים בלבד. “אני לא – – –”, “אני לא – – –”?

“פעם שנאתי את קול המואדזין בלילות”, אמרה דורה בקול רם. “אבל נדמה לי שגם הוא קול הלילה הישראלי שכמו אי-אפשר בלעדיו. אז מה יהיה עליו, ירמי?”

“במקום לישון תטיילי לך בלילות בחוץ אז תשמעי גם אותו”, השיא לה עצה טוביה, “תעשי כמוני. אני משוטט בלילה על גבול יפו בסמטא של סוחרי-המטלטלין-הישנים. שם הבתים בקתות, דבוקים כולם כמפוחית ישנה ובפתח כל בית העגלה הדו-אופנאית המשמשת את בעליה בכל בוקר בקריאותיו הקולניות: ‘אאאאאאאל ———-טעזאאאאאאכין’. שם אין גז מבדיל. שם הנחרה ישנה בחוץ תלולה, עולה ונתחחת ונתכת ארצה”.

דורה חשבה בלבה: כמה הם שונים זה מזה שני החברים, האחים כביכול, הקרובים זה לזה. בן-האצילים, כביכול, מזה, טוביה, ובן-האסופים, כביכול-מזה, ירמי. זה עם הגז-המבדיל ירמי. וזה עם הגז המקרב, כביכול, בבית חשוכי-המרפא – מזה. והד"ר ציר בבית-העלמין הסגור זה מכבר, הדומה כבר לגן ציבורי, מתחת לצרור הפרחים הרעננים תדיר. יתכן שהיה שמח להמצאתו של ירמי והיה מצר על חייו העגומים של טוביה. היה משחק עם מודי כשם שהשתעשע בירמי הקטן וריבל’ה קסמה לו בחינה ובנשיותה הרכה, הנלפתת. אלא שהיא דורה, האם היתה יכולה לשאת עוד את ימי המצוקה של מחלתו הנואשה? האם אפשר לחזור על זאת עוד פעם ולהסתגר בדירה עם גז מבדיל בינם לבין העולם כולו עם הידיעה הברורה שאין הלאה מזה אלא אל האין? כמו בטרקלין של בטרם כלות – – –

דורה נתרעדה כמחלחלה קרירה פתאומית. היא לפתה את מודי ואמצתהו אל לבה. “מה זה שהילד עוד לא הלך לישון כל-כך מאוחר. הלא כבר השכבת אותו, ריבל’ה. לפני שעות רבות?”

“שמע שטוביה בא, קם ממשכבו ונכנס לחדר”, השיבה ריבל’ה כמהופנטת.

לימים כשיצאו ירמי וביתו לארץ רחוקה התנסו בתאונה ויצאו בשלום, אלא בשבר רגל לירמי ובשבר יד למודי. אמרה וחזרה ואמרה ריבל’ה: “מי צריך את הגז המבדיל? ומי צריך את כל ההמצאה? ומי צריך את כל החידושים? ומוטב היה להמציא רפואה לאבא שלך שלא ימות ממחלתו”.

ירמי החזיק טובה לה שאמרה: “אבא שלך”. משמע היה לו אבא של ממש. לאחר אבא, האחר. האמיתי.

“ובכלל, למה שלא תהיה ממציא ברפואות. בכימיה-רפואית? למה דווקא בגז?” קבלה ריבל’ה.

מפי הפרופיסור קינגסלי נודע להם שהגז המבדיל מקובל למדי בישראל. בארצות אחרות עדיין מהססים מלהכניסו לשימוש רגיל. “פסיכולוגים אומרים” – גמגם הפרופיסור – "שבני אדם, הנהנים מגז זה והחיים בחסותו המשקיטה, סובלים ממפגע חדש, ממחלת-הרוגעת. לשם טיפול בזה כבר המציאו את הרוגניל, או הרוגעאמטיל ואת הרוגעטפיל. במקרים רבים מסייעות התרופות הללו, הגורמות זמזום באזניים, אוושה בכל הגוף. וטרטור בבטן. הסימפטומים הם אדישות מוחלטת לכל הסובב אף לאחר שבני-האדם יוצאים מדירותיהם ומהלכים על פני האדמה ובין עצים, צמחים, בעלי-חיים ובני-אדם. האוזניים, אמנם, שומעות אולם כמוהן כאטומות כי הן שומעות רק את פי בעליהן המדבר. ופיות אחרים ודיבוריהם כאילו לא היו כלל במציאות.

ירמי עצמו המתגורר במדינה רחוקה עם משפחתו בדירה רגילה בלא גז-מבדיל איננו מכיר את הסימפטומים ולא חשב עליהם כלל. טוביה נתקל לפעמים בחולים הסובלים ממיחושים חדשים אלה של אטימות-החיים ובעיקר החושים. כשהוא מקשה ושואל את חוליו: “למה לפחות לא הפעלתם את הרדיו שתשמעו משהו?” משיבים לו:

“מה אתה סח? וכי בשביל מה רכשנו בדמים מרובים דירות עם גז-מבדיל כדי שנשמע קולות וברקים ונגינות כפויות עלינו על ידי הציבור? הרי, הרי, הרי, ביקשנו לנו מפלט משאונו והמונו של עולם? ומלבד זה קולו של הרדיו הבודד ומבודד שלא התערבב עם שאר מקלטים ולא נאחז בשאון מקלטי-רדיו מפנים, מאחור, מעבר ועל-יד ועקב המבדיל והחוצץ, כמוהו כדומה לפרקים לקול הקורא-במדבר. ושום אדם איננו נהנה לחיות תדיר במדבר. רק לטיול לשעה קצרה. זה מדבר קולות, כזה מדבר ריחות, כזה, מדבר נפשות כזה, מדבר חיים שכזה…” החולה נאנק ודבריו מסתתמים.

ואז כתב טוביה לאחיו ירמי: “כל-כך הרבה אנשים אינם יכולים להסתגל לשנות חייהם כאילו נשכחו מתקופה אחרת. לא די שכל מיני קצבים בחיים נראים להם מוחשים מדי. הם עוד נפשות רגישות התולות תחושותיהן בקולות מן החי. מי שוויתר על שומן מן החי למען בריאותו הגופנית. למה לא יוותר על קול מן החי למען בריאותו הנפשית?” כך היה כותב באירוניה המקובלת עליו. “אבי”, כתב, ומיד מחק ותיקן, "אבינו ביקש מנוחת השקט בחוליו ולא היתה לו. שחדר-משכבו היה נשקף על כביש בין עירוני סואן. בעצם מנגד לצומת דרכים בין עירוני מסועף. מלבד זאת היו שם במרחק-מה מאפייה, בית-חרושת למשקאות קלים ובית-חרושת לשוקולדה. רק פניציה חסרה לי כאן עם כבשן האש הגדול שלה, היה מתלוצץ. הן לוקח חודש ימים כדי להפסיקו. הוא היה נהנה בלי ספק מפרי המצאתך, ירמי. ואולי גם הוא אחר כמה ימים של שקט מוחלט היה מרגיש שהוטל אל כוכב אחר. דמום. חסר בעלי-חיים ועופות. הנה קח לדוגמא היונים הן הצוצלות שאני שומע כעת באוזני שלי, המיה של טרם אביב. והמיה של טרם סתיו. כן, אצלנו בארץ שומעים זאת פעמיים בשנה. לא פעם אחת כבארצות אחרות. לנו יש שני מיני אביב אביב-של-אביב ואביב-של-סתיו. היונה יודעת זאת. יותר נכון היון יודע זאת. המיה זו נחוצה לי אפילו בחדר האמבטיה. כשאני רוחץ את בשרי. השכם בבוקר. וכבר יש לי יונה בסמוך מאד, הומיה. כמו שכתוב בספרים. אם אתה נוטל ממני בגז שלך המיה חרישית, נבוכה, אפרפרת, היוצאת מגרון מרוכך, רכוך בשרים ענוגים ופלומה עם דבלולי קול זעירים הנטפלים אליו, אנה אני בא? כמו שהיה סבי אומר בהניחו שיר הערצה עברי לוהט לרגליה של מלכת-פורים-היפהפיה הראשונה בעירו. בלשון “אם אין את לי, אבוי ואימה, אנה אני בא?”.

ובסיום: “דורה חושבת שעוד יכירו בערכך ובערך המצאתך אפילו אם העלמת עין מן היסוד הפסיכולוגי הכרוך בדבר. היא ברוב חיבתה אליך אופטימית וחושבת שכדאי לך להמשיך במחקרך (ולהזהר בדרכיך) ואומרת ששמעה קולך בטלפון והוא עדיין יפה בניגונו אף שאתה מרבה לשבת ולערוך ניסויים בעצמך בחדר מובדל על ידי הגז שלך מכל הרעש הסובב. כי עליך לדעת שבקולותיהם של האחרים שהתגוררו בדירותיך חלו שינויים מפליאים. הקולות היוצאים מתוכם דומים לצרצורים אלקטרוניים הנפצחים מרשמי-קול מכניים. קול כזה לא יוכל לומר לעולם אני אוהב, זה יצלצל כ’אני עוגב' ומה יהיה על האהבה. על ההולדה והגידול, הצמיחה והגזע האנושי בכללו?”

ירמי רגיל לנוסח הכתיבה של טוביה. חציו רציני מאד ועגום וחציו חוכא מתנפצת על איזה שרטון עצמי, מזדקר.

אבל לא היה לו לירמי פנאי לכתוב מכתבים. גם ניטל חשקו לכתוב אגרות ליקירי נפשו. ריבל’ה היא שכתבה מכתבים ארוכים באותיות גדולות. על חיי יום-יום, בחוץ ובבית. בדירה הקטנה והנאה ובדשאים שבין בתי האוניברסיטה הקטנים והרוגעים. והמכתב בצרוף של שקופיות צבעוניות המוקרנות על הקיר. וטענה בפי מודי: “מתי נלך הביתה?” אפילו הוא נמצא בבית. שעדיין כנראה שמור בזכרונו הבית הקודם המוקף גז מדמים. או המוקף-בכוח גז מבדיל בישראל, שהיא ארץ מתקדמת לכל הדעות. ואילו במדינה גדולה זו שאיננה מתקדמת כמותה ואין בה סידורים מדמימים כה מרחיקי לכת, שואל מודי שאלות כה משונות. כשם ששאל באותו “ליל סדר” בבית יהודי מכובד שבכאן: “מתי יהיה הסדר?” כשגומר לאכול שואל: “מתי יהיה אוכל?” “ואני מקווה שלא בא לו הדבר מכמה נסיונות של אטום הקול בגז מבדיל שעוד נעשו בדירתנו בתל-אביב?”

כשנתבשר מודי שטוביה יבוא למדינה הרחוקה, שבה הם יושבים לביקור, קרא: “אהה, הדוד טוביה יבוא, יהיו בגדים”, כאילו אין לו כאן בגדים וחסר לו דבר-מה. רק משום שטוביה הביא לו פעם מתנה חליפת בגדים של מלח עם צווארון גדול לבן. וכובע מלחים. “מודי איננו טוב-לב. הוא יפה תואר ודובר כבר בשתי הלשונות. האחת בחוץ, הנכרית והאחת בבית, העברית. יש חשש שיתערבבו. שאלתי את ירמי אם אפשר להבדיל בגז מבדיל בין שתיהן שלא יבלבל אותן”.

“הרי מודי חי בעידן הגז המבדיל, אז, יש לקוות שלא יבלבל בין השתיים”.

זה סגנון של חוכא בפי ריבל’ה. כך מדברת וכך כותבת אלא שיש איזה עצב-ילדים בדבריה. עצב תינוקות מצרים על משהו בלתי ידוע ובלתי מובן לבוגרים.

תשורות רבות שלחה דורה בידי טוביה. שמלת-יקר מרוקמה מ“משכית” בשביל ריבל’ה לערבים-של-קבלות-פנים כדי שתהיה אף לה כלשאר בנות העמים תלבושת-לאומית. מדי-הסוואה פורימית של חייל בשביל מודי. ואפילו כובע טמבל מרוקם ומסוגנן בשביל ירמי. אלא שהללו ביקשו דבר-מה באותיות עבריות. כל השאר יש. אולם אותיות עבריות אין. חסרות להם שם אותיות עבריות.

כשהגיעו האותיות העבריות בידי טוביה אל קצהו השני של העולם המערבי הגובל עם קצהו הירכתי של העולם המזרחי, נתרגשה עליה דעתה של ריבל’ה למראהו ואמרה: “עוד מעט כשירמי יהיה זקן יבלע קולו לגמרי אך ורק כדי להוכיח לי שלקולו הוא זקוק רק לשיחה עם רעיו ועמיתיו לעבודה ולהגות”.

היה לה קצת קול היסטרי, מתרצד מאיזה קול-משנה חדש עם שנותיה. כקולה של אשה בוגרת ולא בת עשרים וכמה. היא דיברה כאילו יצאו הקולות מפה קמוץ. מפאתי גרונה וממערותיו נפוחות-המוגלה.

“דווקא אני”, אמרה ריבל’ה, “חלמתי תמיד על בית סואן, מלא חיים וזמרה ונגינה. מלא צחוק וצהלה והתרוננות וכל השאר. כזה עממי. אפילו עם קולות של בעלי-חיים. סוסים צונפים. פרות גועות. גדי וכבש וחתולים לרוב – –”

“ויונים הומיות” תרם טוביה את חלקו. “אמא שלי האכילה יונים על אדן חלונה. זה מקובל אף בכרכים הגדולים…” תיקן את דבריו כאילו חש שלא עלו דבריו יפה בידו. "גם בכרכים. גם אצלנו במוסד העלוב. היונים אינן רואות את עליבותו והן באות. בוחלות בבית-החרושת ממול ובאות למוסד המסכן שלנו. הבחור הישוב בכסא הגלגלים נתן להן שמות: “תלמה. תמימה, ימימה. צנינה…”

“מה זה צנינה?” אין ריבל’ה מבינה.

"איננו יכול לבטא פ‘. אומר צ’. אולי זה ס‘. מצלצל כמו צ’. "אילו הנקבות. ליונים הזכרים מכנה: “תום” “תם” “ים” “צם”.

מודי צוחק בכל פה. הוא חושב שטוביה המציא השמות הללו להנאתו.

“הוא קצת”, אומרת ריבל’ה ומטרפת באצבעה ברקתה, “הוא קצת לא עלינו…”

“גם הוא מקרה של חולי בעקבות הגז המבדיל. כל-כך הורגל בדומייה הגדולה בביתו עד שבצאתו החוצה היו אוזניו אטומות לגמרי בפני העולם והמונו. פשוט כבר לא היה מחוסן”.

ירמי הקשיב וחשב בינו לבינו: "יכולתי להיות צלם, צלף, צורף או קרקסן כמו שחלמתי בילדותי. אני לא יודע בכלל אם זה היה נחוץ כל ה – – "

“אגב”, אמר לו טוביה, “משתמשים עכשיו בהמצאה שלך למטרות בטחון. לשים “פדות” כמו שאומרים בלשון נמלצת, בין רעש לרעש, בין נפץ לנפץ, החיילים חוזרים יותר רגועים. אבל לא איכפתיים. אולי גם זה מיחוש?”

ירמי לא השיב דבר. לאחר מכן אמר: “אולי אני אמציא קולות עם רעשים נעימים, עם קולות כבר מרגיעים. לפי ההזמנה. לפי הצורך. לפי הרצון. במקום קול השכנה קול החוגה במקום קול השכן קול הזמיר…”

“מה שלא מוצא חן בעיני”, אמר טוביה, “זו היא הבחירה שאתה בוחר מראש בשביל כל אחד מה הוא צריך לרצות מבלי לשאול את פיו. מבלי להניח לו לברור לעצמו את הרצוי בשלל הקולות, הריחות. ההגהים והגעגוע…”

"בכרך העתיד בין כך לא יהיה מקום לכל זה. מה שאתה מדבר, אתה מתייחס לעיירות ולקריות קטנות. אתה בכלל לא בן המאה הזאת. בשביל זה אתה במוסד עלוב עם חולים עלובים על שפת-ים כה עלובה. עם צמחייה וחול עלובים. בפינה נדחת עלובה.

ואתה לא יוצא מזה. אני רציתי לצאת ויצאתי. מזמן שכחתי שלמדתי בבית-ספר חקלאי בחווה חקלאית ובמשק חקלאי. גם אתה יצאת מזה. אף על פי שאבינו שלחנו להיות אגרונומים. עובדי אדמה אינטליגנטים. איש האדמה עם דיפלומה ביד. אולי הוא חשב, שזו היא סגולה לקריירה פוליטית, מדינית או פיוטית? אינני יודע, אבל סגולה. בלי כל ספק".

מודי השתעמם. ואז יצאו לשוט בספינת טיול עם מיודעיהם האמידים. היתה שם תקיעת צופרים. היו קולות מים ונהר ואפילו ים. היו ריחות מלבושי ימאים ריחות לחות המים. ריחות צבע טרי ושרוף. הריח המבחיל של תחנת-כוח. ריח צמחים וגבעוליהם המכמישים במים רבים.

לטוביה היה נדמה שמודי שקט משאר הילדים. ילד העידן המודרני, חשב. הוא מצניע לכת. איננו משמיע הרבה קולות. שיצרח, שיצווח. שיצהל. שיצנוף כסוס. שישאג. שיצייץ. יצרצר, יילל ויפצח בשיר. ש – –

* * *

לאחר ימים לא רבים חזר טוביה הביתה. הוא הביא לדורה מכשיר זעיר. מעשה ידי ירמי. “לאמא, דורה, באהבה”, כתב לאמו המאמצת. היה זה מכשיר, פרי המצאתו האחרונה לבידוד זעיר מפני קול ורעש וריח, מעין טראנזיסטור לשימוש עצמי בכל בית ובית שיכול אדם להפעילו בצנע, בין מלבושיו ולא ישמע הקול הדובר אליו ושיהיה הגז-המבדיל כעננה קלה מבדילה וחוצצת בין זה לזה. המצאתו האחרונה של ירמי. בארץ הגדולה כבר היו מייצרים אותו בהמון.

דורה הצניעה את המכשיר בין כליה ואמרה בלבה: “למה יחצוץ ביני לבין הלא-כלום. והרי אני בודדה לנפשי. ואינני זקוקה כלל לחציצה. ברוב בדידותי אני סועדת על מרפסת הבית כדי שיארח לי לחברה הרחוב ובני-אדם שבו. כה בודד לי לסעוד תדיר ביחידות”.

המכשיר הזעיר שהיה טמון בארון בין כליה החל ברבות הימים מחוסר שימוש להרטיב, לזהם ולהדליח את האוויר. או שסוללותיו נתלחלחו או שהגז רפה וכוחו תש, או שבגלל חוסר שימוש הפך לגרוטאה דלה.

ירמי התפלא שרק הודתה לו על מנחתו אך מעולם לא כתבה לו כיצד היא משתמשת בה להנאתה. “תודה, בן” כתבה. וזה הכול. אבל הנאתה, היכן היא?

במלחמת ששת הימים עטו על השגרירות בארץ הנכרית ותבעו להחזירם לישראל. אמרו שימריאו ברגע שיתבעו לכך. לא נתבעו. ריבל’ה אמרה: “צריך לשוב! אי-אפשר לחנך כאן את מודי. לא בשבילו. וגם לא בשבילי”.

ירמי בילה יותר עם רעיו בחוץ. יום אחד בשבוע בריקודים. אפילו היה מהרהר בהצטרפות ל“היפיס”. אלא שנמלך בדעתו שאולי אין זה בשבילו. אף כי קסמו לו רגשי ההתמרדות נגד המוסכמות והזיוף. אולם בסמים לא חשק. לפרקים שם בכוס עינו וחזר לעת ערב לביתו עם רעיו והם מבוסמים כולם.

ריבל’ה החלה להאיץ בו להיוועץ בפסיכיאטר. טוביה כתב מכתבים קצרים. היה טרוד בטיפול ובשיקום פצועי ונכי המלחמה. ירמי היה כיונק מתוך מכתביו את נופי ירושלים העתיקה מוציא אותם מכלל ממשותם והופכם לנופים אבסטראקטיים, פרי דמיונו הוא. דווקא במרחקים הפכה לו ירושלים לממשות דמיונית מאד. סוף-סוף היה משהו שלא רצה להרחיק מעליו, להבדיל בינו לבינו אלא דווקא לקרב. לחבר. לקשר בינו לבינו.

“עבודתו של טוביה ממש נתפרה לפי מידתו”, כתבה דורה. “הוא שקוע בה ראשו וכולו ואין לו בעולמו דבר חוץ ממנה”. מביקורו אצל ירמי לא נותר לו לטוביה אלא זכר הדירה המקסימה בטוב-טעמה, שאין כל רצון לצאת ממנה.

ירמי שקע במחקריו. לפרקים אף כשהתארחו אצל מיודעיהם הנכרים היה שוקע בדמיוניו ולא היה מטה אוזן לשיחה. ריבל’ה סבלה נוראות. הוא היה שואל שאלה שלא מן העניין. או חוזר לעניין שכבר דשו בו הרבה כאילו חזר מארץ רחוקה.

ריבל’ה החליטה ללמוד תפירה מעולה. כדי לשוב ארצה ולהתפרנס ממנה ולעמוד ברשות עצמה.

ירמי כתב במכתבו האחרון לדורה: “אינני חושב שאני אוהב את ריבל’ה. היא היסטרית וזקוקה לפסיכיאטר”.

“מובן שהיא היסטרית”, השיבה לו דורה, “כשאתה יוצא תדיר בגפך ומניחה עם מודי בבית כעקרת-בית בלה. היא כתבה לי שהחלה להתעניין בבעיות דת ומסורת. להאריך בשמלתה אף כי מיני היה הולמה יותר ולהקדיש תשומת-לב יתרה לחגים וימים טובים. האם היא מחפשת לה מפלט מחייה בדת?”

ירמי לא השיב על זה. אף לא ידע שריבל’ה נעשתה צדקנית דתית כל-כך. אולי בהשפעת רעותה “הדתיה”, כשם שמכנה את נלי, שהיא גיורת ואשת רב רפורמי.

אבל לירמי לא היה חשוב. לא היה איכפת לו כלל אם ריבל’ה נתפשה לרגשות דתיים אם לאו. ירדה עליו מין אדישות עד שאף לא שעה אל מודי, שהצטרף אל ילדי השכנים ויצא עם אביהם לדוג דגים והיה מכנה לאביהם “אבא”.

ירמי חשב: לו החזירוני אז, בשבוע המלחמה, הייתי חוזר ונשאר ואולי מתחיל בדברים אחרים. לא כל-כך מבדילים. לא כל-כך מפלגים. או חוצצים. או מרחיקים. יכולתי לעשות דבר-מה, לעזאזל, בימים כאלה, שם בבית. שכן מכתביו של טוביה כה קצרים הם. ובאחרונה כתב לו ירמי ש“אמיר את מקצועי ואמצא לי משלוח-יד אחר, היתכן שכל ימי רציתי להיות צייר ולצייר את דמויות הורי שאיני זוכר מהם אלא בבואות קלושות, מדומות? אפשר לצייר שתי קוביות שייצגו אותם שני קווים. שתי משיחות צבע ותו לא. אפשר להשאיר הד צבע ורק להבליטו שיהיה בו מתבליטם”.

בדרך שובם לארץ, ביקר ירמי בעיר מולדתו שבאירופה המרכזית כמחפש קבר אבות שלא מצא. בבית-העלמין היהודי המקומי פשוט לא היה זכר למשפחת מלמן.

באגרטל שעל קברו של ד“ר ציר קמלו הפרחים. דורה חלתה ולא היה מי שידאג להחליפם ולהשקותם מים. טוביה היה טרוד מדי בבית-החולים לחשוכי-מרפא שקלט גם נכים מן הצעירים שהחליפו את הוותיקים. פשוט לא היה לבו לפרחים על קברים. דורה קיבלה פניהם ישובה בכורסתה ופניה צהובים חיוורים כראשו של מלון שנפל ונחבט. היא מלמלה: “אני חוששת שדירתכם בשיכון החדש עם כל השכלולים המודרניים הושכרה. לא היתה לי ברירה. היה נחוץ הכסף. תשבו בינתיים עמדי. הרי הדירה מרווחה”. ירמי שש לדור בדירה הישנה הגדולה והמוצלת אשר לימינה כביש סואן ואילו לשמאלה גינה מצלה וביניהם מהלכת רוח פרצים עזה, סוררה, כפוית רעה. אבל ריבל’ה, ששמחה שאין כאן מתקני גז מבדיל, התעצבה בכל זאת אל לבה שאין לה פתאום מעון משלה עד שירחיב, אף שהבטיחו להם שיכון עולים של יורדים שחזרו. מודי העיף טיארה, הוא העפיפון וצעק: אני טייס! השכנים משמאל ומימין צעקו: שקט! וזממו מזימות איך להבדיל בינם לבין צעקות הילד בבניין הישן. הם חשבו ומצאו ששתים-עשרה שנה לפחות יצעק הילד בן הארבע עד שיתקבל לגדנ”ע. והחלו לחסוך פרוטה לפרוטה, להתקנת מתקן הגז המבדיל. איש לא שיער שהממציא הנכבד דר למטה בדירה הישנה ללא מתקן הבדלה וללא השיכלול החדיש. דורה אמרה שבדירה שלה לא יקום ולא יהיה הדבר. היא פשוט כבר זקנה מדי בשביל שיכלולים כגון אלה.

בינתיים צייר ירמי על הקירות. דורה הרשתה לו. אמרה שהבית ישן והכתלים ישנים ולא איכפת לה. הדמויות שצייר ירמי משונות, ללא אזניים, עד כי דורה התפרצה פעם בצעקות: “הלא אמרתי שאינני רוצה בשום פנים ואופן –” והמלים נעתקו מפיה.

היא חשבה ברוב תמימותה שהוא מצייר את הדורות הבאים שיקומו לאחר השיכלולים ואוזניהם פשוט נתנוונו ונשרו.

ירמי קיבל עבודה בוועדה לפיתוח המדגה ומשק הצמחייה הימית. בוועידה הראשונה עם משקיעי חוץ נשא את דבריו והנוכחים הנלהבים שתלו עץ לכבודו ביער-הבנים-החוזרים מן הנכר. ריבל’ה פרצה בצחוק: במקום מתנה נתנו לו עץ! וכל חברותיה צחקו עמה, עד כי רדדו מימי הבריכה שהיא ניצבה בתוכה עם רעותיה.

“איפה, איפה בדיוק?” שאלוה.

“על יד בית-אל או בסביבות שכם בעצמי אינני יודעת איפה. באיזה מקום בגדה”. רק דורה עשתה מסגרת לתעודת העץ ותלתה בחדרה. סמל לשובו של ירמי הביתה. כשעברו לשיכונם אף לא עלה על דעתה לתתה להם.

הציפור המשונה המייללת תמיד בגן החיות הסמוך יללה אף באותו לילה האחרון ששהו עמה בדירתה. וריבל’ה אמרה: “אני מקווה שהצליל המבחיל הזה לא יסחב אתנו שמה לשיכון החדש. וגם צוצלות על המרפסת אני לא רוצה עם כל הכינמת שלהם. ומה יצא לך מזה דורה, הדוגרת בכלל מתה על ביציה והשאירה לך רק כינים לרוב. זה מבדר רק את מודי אבל לא אותי. אני רוצה משהו דו-קומתי עם מדרגות עץ בשיפוע גדול. והעץ קנדי, עץ אורן קנדי אדום. ההולך ומאדים. וכל זה על גג משופע בדיוטה ב'. ומה שקרוי פאנטהאוז בלעז. ומנורות מופלאות עם שרשראות מדובללות מן התקרה הצדה. ווילאות שקופים”. ואף אחד לא זכר את העץ שעל הקיר. ורק דורה חשבה: טוב שלא צריך להשקות אותו, בין כך אני לא יכולה לזוז מהמקום.