רקע
שושנה שרירא
החלל המבדיל

“אז מה שאנחנו רוצים זה בעצם דירה דו-קומתית עם מדרגות עץ בשיפוע גדול כמעט שטוחות. והעץ הוא קנדי, אורן קנדי אדום. ההולך ומאדים וכל זה עם גג משופע בדיוטה ב', מה שקרוי פאנטהאוז בלעז. וחלל מבדיל בינינו לבין אלה שמתחתנו. ממולא באותו גז מבדיל שהמציאו זה לא מכבר, שאיננו מעביר לא ריח ולא קול ולא תחושה, לא תמונה ולא מראה. כל שהוא עושה, מבדיל בינינו לבין אלה שמתחתנו ולבין אלה שמצדנו. ואני עומד על כך! על החלל המבדיל. גז שאינו מזיק, המעביר קרני שמש ואור בלבד אף לא שמץ של דברי רכיל, ותרעומת ולעג וניבול-פה ועוד”. אלו מלים שלהם שהדהדו באוזני.

נסענו במכונית הקטנה רגלינו מקופלות, מכווצות, מאונסות על גבי סלי המשקה, הירק, עוגות המכוסות בשומשומין, הלביבות, המיצים והמשקאות החריפים. אל חיקנו היינו מאמצים את כלבלב הגומי הלבן, המעוטר בסרט צבעונין אדום שאם אין מהדקים אותו קמעה איננו מיבב, שכתוב עליו שהוא נרחץ, אפילו בסבון ובכל סמי המרוק והטהור. והוא נוח ואיננו מטריד ככלבלב החי והוא דמום כל צרכו.

עדיין לא ידעתי מה פירושו של דבר ששמעתי ושאלתי עצמי איך עוברים על פני הגז המבדיל? זה החוצץ אצלם בין רשות שלהם לרשות של אחרים? שאנשים צעירים הם ומזדקקים לכל החדשנות של ימינו. והם מתגוררים בקריה חדשה שכולה מבנים רמים העוטרים בתווך על חצר דשא גדולה. ובין בניין לבניין נפערים חללים מדוקדקים מזה ומזה ומהווים עם מראית של מעליות זקופות מבחוץ כמראה הפסל החדיש.

בתווך מגרש ריק. וכמו מן הצד עומד הרם שבמבנים והמשוכלל שביניהם ולא עוד אלא “המשוכלל במזרח התיכון כולו”, כפי שאמרו לנו והוא ממוזג כולו, ומחומם כולו, ומחלונות טרקליניו נשקפים הרי מואב מזה והר חרמון מזה. ארזי הלבנון מזה והררי סדום ומדבריות של ערבה ונגב מזה. וחלקת מים ענקית של ים מזה עד, עד, עד מלטה ועד ספרד.

איך עוברים על פני הגז המבדיל? זה שאין לו ריח ולא צבע ולא נזק? זה המבדיל ביניהם לבין שכניהם כאילו התערסלו בחלל האטמוספירה ובכדור משלהם? היתה מטרידתני השאלה בכל אותה נסיעה על פני סתם אקליפטוסים וברושים עייפים, מלוקים, ועל פני ערוגות שבתווך של כביש. עוד שורה אחת של ערוגות, שכבר אמר מי שאמר חכם בין הגויים, שעבר זמנה. עבר זמנה של השורה. של הכביש. של השורה. השורה הכתובה. השורה התפורה. התפר הישר. עבר. עבר זמנה של מסילת-הברזל, עבר. רק החלל. רק החלל ומרכזו. ומה יש במרכז החלל, החלל שיש בו מרחב וקול וכמה ממדים? יש בו דירה של דו-קומתיים, מבהיקה, שקופה, בלא מסתורין. בלא פינונת של כלום. שבפינה אחת שמתחת למדרגות, שאינן תלולות כבר כל-כך, אין החשכה שמתחת למדרגות הישנות והתלולות. המדרגות שעמדו בשעתן במסדרון החשוך והיו מסתתרים מתחתיהן נשים וילדים מפני פחדו של רעם וברק. אין המדרגות שאינן תלולות, שכובות. מדרגות העץ, האורן הקנדי האדום, חלולות. יש חלל בין מדרגה למדרגה. אולי לצורך אותו גז מדמים, משקיט, בולע כל רחש. ומתחתן אין מסתורין, יש שתי תמונות גדולות של עיר. מבנים על גבי מבנים על גבי מבנים באפור לבן ואדום. אין מסתורין מתחת למדרגות הבית. המדרגות ניצבות בטרקלין. הטרקלין בהיר ונרחב. ואין חשכת פינות צפויה לו. רק חשכת תמונות של עיר. ומול המדרגות המשוכבות ניצבת עוד תמונת עיר.

“עוד עיר?” אמרתי בתמיהה. "וכבר היו לכם שתי ערים מתחת למדרגות? אמרתי להם. “היו לכם?”

“אמנם היו לנו, השיבו לי, וכל זאת מול המדרגות ומתחת לחלון גבוה ומוארך שמאהילה עליו מנורה גדולה ומשורשרת בשרשראות של מתכת מגולפת, יש לנו עוד תמונת-כרך אחת, שמציירים היום בימינו הרבה כרכים מאונסים, כלואים, מסובכים בבתיהם המעוקמים ומכונסים זה בזה”.

למטה ניצב כד. כד גדול חום לבן כמושלג בשלג לבן מעורב בחמרה אדומה. ממרחבי המרפסת הנישאה ממגרד-שחקים זה נראו למטה, על פני האדמה הרחוקה שכבות חמרה חפורות אדומות, סמוקות, מעורבות בחול צהוב, כתומות, מנומרות, חומות-זהובות כמעורבות בזבל. ומעבר להם אפרים ירוקים שיתייבשו עוד מעט. בחורשה שממול בין עצים גמלוניים הדומים לפרוכת ירוקה של בית-כנסת ניצב בית חולים תל-האיכר. שאלתי למה תל-האיכר? אמרו לי למען הזכרון. עברו המלים מן העולם. יש היום מושבניק, או קבוצניק. או עירוני. או גדנעי, או פלחאי. אבל איכר אין. כמו שאין חלוץ ואין שומר. יש משמר הגבול, אבל אין משמר הישוב, השדה, משמר החי והמקנה.

עוד כמה בתים מעבר לאפרים דמו לבית-הבראה של קופ"ח. ובמתכוון טרם סיפרתי איך עברנו אותו גז מבדיל שמעליו מתנשאה הדירה הדו-קומתית. שלא היה בעניין כל מעשה של כלום ופליאה, שהדבר נעשה במעין צינור או בקופסה סגורה. כלומר מגיעים לאותו בניין נישא ונכנסים לאכסדרה מפולשת. שמימינה החצר הגדולה ומדשאותיה בשטחים שונים ומוגבהים מכאן ומכאן. ומזה מעלית כעורה שעומדים בה ועוברים בתוכה על פני אותו גז אלמוני ומגיעים שוב לאכסדרה מפולשת שכאילו כבר שייכת לעולם אחר, מעל לחציצה המסתורית החוצצת בין עולם לעולם. בין עולם של יושבי מטה לבין עולם של יושבי מעלה. ומן האכסדרה הפתוחה הדומה לזו של בית-חולים גדול נפתחות סתם דלתות פשוטות לדירות דו-קומתיות, שיש להן ולעולם רק מראה עיניים ולא משמע אוזן והן בדולות מכל הנעשה תחתן.

"כאן אני אעשה על המרפסת צבעוני וכמו בית-קפה – שמעתי קול צעיר מאוד מאחורי, קולה של ריבל’ה הצעירה שקפקפיה אדומים ושמלתה שזורה באדום ומעילה אדום וגומותיה חינניות ושערה קצוץ כנער ורק חטמה מזדקר כסימן שאלה משונה, כמי שמבקש שלא יטלטלוהו עוד מזה. שכאן ישב. ולא ינוע עוד. מפני שיותר מדי תנועה. ויותר מדי נדודים היו לה. ויותר מדי מסכנות ויותר מדי מעונות-ילדים. ויותר מדי זכרונות. וצער. ויתמות. וחוסר שייכות.

על הרצפה ניצב תינוק כחול-עיניים ושחור שיער שניגן בקסילופון. היה חום של שרב. הקקטוסים הבודדים על המרפסות התעוותו והסמיקו בקצות עליהם.

מישהו יצק בקצוות גוון ריבה אדומה, סמיכה. החום היכה בזגוגיות הגדולות, הנרחבות ויכול גם לווילאות. המדרגות מעץ אורן קנדי אדום השמיעו קול עז. נראה שלא הפעילו תחתיהן את הגז המבדיל, המפריש רעש מרעש. אדם מאדם. דירה מדירה. אולי עוד לא התקינו המנורות. במנורת הקיר המוארכת והמוזהבת התלקחו כתמי חמרה אדומים-חומים מזהיבים.

השקיעה התנהלה למישרין בלא הפתעות, בנקיון של נברשות מטוהרות. שמש עגולה, אדומה, זהובה דמית, בלא קרניים, בלא עבים, בלא פריצות של אור וחום. בעגלוליות של גז הסובב אותה ומבדילה מכל הסובב ברקיע. השמש הלכה למטה. לחלקת הים.

עוד מעט תראו שקיעה!

בהרים יש שקיעה עם כל אביזרי המוקדות הלוהטים. פה נזרק הכדור כעל מגרש כדור-הרגל כפי שאומרים לו היום: “רד. אפשר גם בלעדיך. יש לנו אורות עגלולים, נברשות-יקר כדוריות, צחות מוצפות אור ענוג ובמקום עננים יש לנו שרשראות-מתחת משובצות בכתמי כסף וזהב. לא כסף וארד. לא זהב וחלודה”.

על הרצפה התכרבלה כבשה סגולה. לא. דבלול של סגול עם סומק חבוי. שטיח מעשה-יד. בכלל לא כבשה. דבלולים סגולים. אניצים סגולים מסמיקים. משטחים את עצמם למרגלות כעדר כבשים סגול הנשקף מלמעלה. מזווית עליונה מאוד. מעבר לגז המבדיל, החוצץ.

ליד המנורה היה הבטיק הקודר. שוב פרוכת קטנה וכהה תלויה על משיכת חבל ומקל. כהוית גוונים אפורים-תכולים וקווים גיאומטריים תכולים-אפורים של יונה מרצדת על גג. וגלגל הקש החום-לבן למעלה. ווילאות הצוהרים המנוקדים באדום.

“כשנסע מזה להשתלמות, ישבו פה זרים. ולא יחושו ולא ירגישו בנו. שהגז המבדיל יטהר כאן הכול כאילו לא היינו ולא חיינו כאן”, אמר אישה של ריבל’ה. התינוק ניגן בקסילוופון בחבטה נמרצת של פעימות קצובות כמעט.

מדוע קוראים לה ריבל’ה ולא ריבה? לא ידענו. ריבה, ריבה, ריבה צעירה. בשביל מה ריבל’ה? אפילו אם אוהבים אותה מאוד, את האשה הצעירה ריבה? ולתינוק מכנים מודי. נמרוד. נמרודי, מודי. דודי. דידי. די.

סבתא הביאה קפה בידיים דקות של מתעמלת לבקרים. של נוהגת בהגה הרכב. בקרקפת שערה האדום פשה קצף שיבה לבן. כשהיא נוהגת בהגה רואים את הכתם הלבן בקרקפת הפשוקה, הבלתי ידועה לה. מאז פרשה מבית הוריה בהיותה בת ט"ו בביתה בגולת פולין וברחה להכשרה ועלתה לארץ היא משוחחת בדיקנות באותה סלחנות מוחלת מראש. מוחלת לכל שפגעו בה, התנכרו לה, נטשוה והניחוה לנפשה. בכל שבוע סרה לבית העליון שכבר הפך לגן. יוצקת מים באגן קבר אישה ומציגה פרחים חיים.

המצבה מוזהבת. מוזהבת בשחור. אולם הפרחים החיים נוטלים ממנה יוהרתה החגיגית. על המצבה חרוט בשחור וזהב ד“ר יואב ציר, שלמעשה היה יוהאן צירינסקי ד”ר למשפטים שלא עסק בהם מימיו. והפרחים סמל לחגיגיות שבחיים. חגיגיות של אצולה המבשמת ידיה וממחטותיה ונקיונה האומלל מהלך מלנכוליה על כל רואיה. שאין לה ריחות חיים אלא ריחות בשמיה הטובים. הצרפתיים. המהוללים.

כשהיה ד“ר ציר הוא צירינסקי מחזר בעלומיו אחר צעירה, היה מהלך ברחוב אלנבי מימינה של הנערה המהדרת במלבושיה. ומשמאלה מהלכת אמה. שלושתם מטיילים ברוח בין-הערביים ברחוב אלנבי בסמוך לים ודומים לשלושה עמודים דוריים דוממים חגיגיים, שנותרו בירכתי בית ציבורי אלא שזמנם עבר. כך היו מהלכים השלושה עד שנתקפחה ידידותם ונתפזרו לכל רוח. הנערה נישאה לנהג מונית שחרחר. גוץ. גמיש בנעוריו ומסורבל ברבות הימים. וד”ר ציר נשא לאשה יווניה פרועת רוח, שראתה בו גוי בהיר שער. בסופו של דבר נטשתהו בשביל שוטר בריטי בהיר-שער והניחה לו בן מיותר שהשיטתהו בחזרה מאנגליה כמשהו מיותר ככלי אין חפץ בו. הילד שהתחנך במקווה-ישראל הביא לו עוד ילד, חבר. הוא בעל דירת הגג הדו-קומתית. הוא ירמי, ירמיהו. כשנשא ד“ר ציר את סבתא של היום, כלומר אותה בת פולין שברחה להכשרה ושמה תיאודורה היא דורה, היתה לפתע אמא לשני בנים שלא ילדה. כשהלך ד”ר ציר במיטב ימיו לעולמו נשארה דורה עם שני בנים לא שלה. בנו, ובנו המאומץ. כל עולמה החל מצטייר בעיניה דרך שתי דמויות אלה. שאינו-בנו, שאמו הניחה בו שערה השחור, עיניה התכולות, צורה מרובעת מעט של פנים, ואיזה הלך-רוח עגום ומהורהר בבחינת החיים דוחקים, המלאכה מרובה והזמן קצר.

כל אימת שהיתה דורה מציגה פרחים באגרטל שלפני הקבר השחור-זהוב, היתה כממלמלת ובלבד שייטב לשניים אלה שלא ילדתי וכל חיי מלאים אותם.

בנו של ד“ר ציר, טוביה, לא הניח בידו הרבה מלימודיו במקווה-ישראל. לא הלך לרחובות ללמוד ולהיות ד”ר לאגרונומיה לפחות כרצון אביו. לא למד לימודי הרפואה כרצונו הוא אלא היה מחליף עיסוקים, של לבלרות, סוכן-נוסע, סוכן-נסיעות. מחליף שיכונים ודירות. חדרים שכורים וקנויים. משתעשע במחשבה ללמוד לימודי פסיכולוגיה ומפשפש ברעבתנות משונה בפרטי חיים של אביו. שפרטי חייה של אמו נעלמו ממנו. אילו היה טובה ולא טוביה כלומר בת היה סובר שיש מן הצדק שאמו משלחתהו מעל פניה. ואילו הוא בן, בנה. בין כך מחזיקה אותו בבית-ספר של חוץ ולא בביתה, אלא שבסופו של דבר אף זה נמאס עליה. על אף מנהגים של אצילות שהיו בה, בידיה המוארכות והדקות, בכלל ראשה הדק, המוארך של מדונה ובכלל גיווה הרם, הכפיסי, הגמיש של נערה. כמוה, כמתה. איננה. אף לה בית-דיוטתיים עם מדרגות במסדרון החשוף כלאחיו המאומץ. אחיו המאומץ. לכתחילה, בקטנותם התגוררו בניצנים, כאותם ילדים עולים, מעליית הנוער. לאחר מכן תבעו שיעבירום יותר קרוב לבית, לעיר. נתגלגלו הדברים וטוביה נעשה אח בבית-חולים פרטי עלוב הנשקף אל הים שמרובים בו חשוכי-מרפא, זקנים ונדכאים. ואילו אחיו המאומץ היה עושה חיל במדעי הטבע ובעל אותה המצאה של גז מבדיל. בין דירה לדירה. בין דיוטה לדיוטה ובעיקר בין אדם לאדם. כי ירמי הוא ירמיהו, נשא נפשו לחדש במגוריו ובמגורי שאר בני-אדם וכבר קיבל אפילו מילגה למחקר במדינה זרה והתעתד לצאת שמה בקרוב. אולם על שום נדודיו בגפו, בילדותו ובנעוריו ביתמות מתמדת לא נתלהב ביותר לצאת למדינת-ים רחוקה שרוב עיסוקה בממון, שהיא קודם כול ארץ של דולרים. בשעה שהוא ביקש נפשו לצאת לאוכספורד ולשכלל שם המצאתו, שעיקרה במדעי הטבע שלהם נתן עיקר חילו.

ולא שהה ירמי לעובדה הפשוטה שריבל’ה רעייתו לא תוכל כלל לקרוא לילדם שישחק למטה עם שאר זאטוטים ברחבה הגדולה והמרובעה שבין הבתים הרמים שכן התינוק מודי לא ישמע כלל קולה על שום הגז המבדיל והבלתי מזיק. משמע קולה יעלה למעלה אל כל מרחף באווירון או יושב על גג, כי מתגוררים הם בדיוטה העליונה ואילו ילדם המשחק למטה יהיה מוגן כהלכה מקולה, מערנותה, מהשגחתה, יהיה בדול בהחלט מאמו יולדתו שתהיה מצויה מעבר לגז המדמים.

על פרטי ההמצאה לא עמדתי, כי בהיותי שם עדיין לא הופעלה. והפעוט עדיין היה שוהה בביתו בלבד ואינו יורד על דעת עצמו לגינה למטה. ועדיין היו מפרסמים במודעות בעיתון: “משפחה צוהלת, אב ואם צעירים, הדורים, אך לא יתר על המידה ושני בניהם, ילדה בעלת צמות בהירות צחקנית ובן קצוץ שער נבוך בחיוכו, וכל המשפחה כולה במודעה מפגינה הנאתה, שמחתה, ואושרה הגלוי שזכתה בדירה בשיכון המרומם ובדירה המרוממת, הבדולה המרווחה, שאווירה קריר, המצויה ברובע מפואר, פארק עצום, גנים נרחבים, חמישים דונם. מאה מ' מעל פני הים. בין רמת-אביחיל ליקינתון, שתיהן שכונות גנים ששמן יצא לתהילה וחווילותיהן הפכו לשם דבר. עם חניה מתחת לכל בית, רחובות תלת-מסלוליים רחבים, עם גני ילדים ובתי-ספר, מכללה ומועדון ברידג', מגרשי משחק ודאייה, חנויות כלבו-וסדקית, גלריות, ומרכז מסחרי בעל מאה חנויות מהוללות בנוסף לבתי-נכאת אזוריים וחנות-למזכרות ולתשורות בכל בניין. מכבסה אוטומטית לכל שני בניינים. בית-ספר לנגינה לכל שלושה בניינים. מאה רופאים בבניין האחד. מאתיים מהנדסים בבניין השני. חמישים רופאי-שנים ומרפאים בבניין רביעי. מאתיים מורים בבניין חמישי. ומגרד שחקים בעל ארבע-עשרה דיוטות שנועד לזוגות-צעירים בעלי אמצעים כל שהם שיש לאל ידם להוציא חמישה מליון לירות. שניים וחצי מליון מצד הכלה ושניים וחצי מליון מצד החתן. ועוד מליון לריהוט יסודי צנוע-מפואר בביצוע מעולה, ובמשכנתא לשנתיים”.

כל אלה מתבקשים להצטרף אל אלה היושבים כבר בדירות החדשות והמהודרות הריקות ברובן בלשון “הצטרף אל המצליחים”. להבדיל מלשון “הצטרף אל החבריה” שכבר יצאה מן האופנה. ובנוסח: הם מאושרים הם גרים ב“הדרים”. למה דווקא הדרים? זכר להדרים ששילהבו פעם דמיון אבותיהם והיום עקרו הדריהם, מכרו אדמתם ותרמו לרכישת הדירות של צאצאיהם ב“הדרים”. כך היה אף גורל פרדסו של ד“ר ציר בשרון. אילו עודו בחיים וודאי שהיה מתלוצץ, “והדרת פני צעיר”, להבדיל משאר ו”הדרת פני – –"

חברה זו “הדרים” היא היחידה שהתירה לירמי מלמן, מן הבית, שכן שמר והקפיד על שמו ובית אבותיו הזכור לו, להפעיל את המצאתו החדישה והנועזת. כי רק צעירים מעיזים לחיות בין גז לגז, בלא מבדלת של ממש, אלא בכוח ההבטחה בלבד. ואף זאת לאחר שהסתבר שנעשו נסיונות מוצלחים בחוץ-לארץ וכבר נרכשה ההמצאה על ידי ארה“ב וחזרה ונרכשה על ידי ממשלת ישראל מידי ארה”ב לאחר שהצעתו של ירמי בארצו ובמולדתו לא מצאה לה אוזן קשובה אלא במדינות הים בלבד.

כשקיבל בעד המצאתו כמה שקיבל, הניחו הממונים על הממונות אצלנו ידיהם על ההכנסה ואמרו שהיא קודש למפעלי הייעול, ההכשרה, הפיתוח והפריון. ובאותו ממון ממש שנטלו מירמי ובתוספת הגונה מתרומות ושאר תקציבים חזרה ונרכשה ההמצאה מידי החברה הבונה מבנים בארה"ב והתירה הפעלת ההמצאה בידי הבונים המסונפים לבנייה הציבורית-משקית-קולקטיבית-סוללת-מסקלת-ובונה אצלנו.

מכל זאת יצא ירמי בשן ועין. פלא שזכה במילגה ממכללה צנועה שבכאן למכללה צנועה שבשם על שפת האוקינוס השקט שיוכל לשבת שם בקמפוס אוניברסיטאי ולשכלל המצאתו למען שימושה היעיל והמרובה. ואף בזאת לא היה זוכה אילולא הופיע פרופיסור קינגסלי בישראל לאחר שנשא צעירה מתלמידותיו הנושאת נפשה אל ארץ מוצא הברית-החדשה ואביה ממציאה. פרופיסור זה, שהוא אחד מגדולי הבונים בעולם ומבניו מתנוססים בערי מדבריות בבראזיל ובערים בעולם כולו, נסתכסך עם מנהיגו המדיני, וסר חינו וירד ירושלימה לשבת בה עד יעבור זעם והיו הכול פונים אליו בבקשת עצות לבניין היכלות, מכללות, מרכזי מסחר וחרושת, מבני מגורים ובתי-מלון. ואילו הוא מבקש לראות ולהכיר את הצעיר ירמי מלמן, איש המדע הצנוע “המחולל בדרכו השקטה מהפכה בשטח הדיור והמגורים” והוא אפילו משיג לו מילגה למחקר. שהוא מבקש שלא יהיה הגז רק שאינו מעביר קול אלא אף שאינו מעביר מראה של מבנה אלא של גן בלבד. כלומר שיהיו בעלי הדירה היושבים מעל לגז לא רואים שום מבנים ושום בני-אדם אלא האלוצינאציות של פרחי פלאים וגנים מבושמים ותכלת שמיים ונופים בלבד. ושיהיו הבונים תולים תמונות של נופים סביב, מארצות שונות ויהיו בני-אדם מדמים שהם יושבים במדבר, או בהר, על קרחון שלג או בפאתי פיורד צפוני.

רעיונות אלה ואחרים התווה לפני ירמי וכיוו שראה שהצעיר חולם אף הוא חלומות-דימוי כגון אלה, מייד טרח והמליץ ופאר סגולותיו של תלמיד חכם צעיר זה שימהרו וישגרוהו מכאן לשם, למען טובת העולם כולו ולאו דווקא למען ישראל ארצו בלבד.

ולמען כבוד הפרופיסור עמדו והפעילו לנסיון את הגז המבדיל בשיכון “המאושרים”, והוא צהל ונהנה הנאה יתרה. אמר שכזאת כבר ראה בארצו. ואפילו ביתר יעילות והצלחה. והיה סבור שכבר צעדו כאן צעד אחד קדימה. ואם יודעים שההמצאה רצויה ברובעי האמידים בלבד. ואילו ברובעי החלכאים והנדכאים אין איש חפץ בגז מבדיל. אלא דווקא בגז מלכד ומאגד.

אלא שלשמע דבריו נתייפחה ריבל’ה הנאה, קצוצת השער ודקת הגו. “מי צריך את הגז המבדיל בין בית לבית, בין אדם לאדם בין שכנה לשכנה?” והרהרה בלבה שבילדותה לא היתה בדולה מילדים רבים ולמה תהיה בדולה עתה מאנשים שמעבר לקיר שחייהם, מדניהם, חיכוכיהם ופיוסיהם מחממים את הקיר. “צריך להיות לפחות מכשיר מפעיל ומפסיק את הגז” – טענה. “כמו חימום. שאפשר להפעילו ואפשר להפסיקו”.

“בשביל מה להפסיקו” לא הבין ירמי. “העיקר שיפעל. מי ירצה לנתקו? זה לא כמו חימום רצוי בחורף ובלתי רצוי בקיץ. הגז הזה רצוי תמיד. גם בחורף וגם בקיץ”. והרהר שאולי לא צריך להפעיל את הגז בינו לבין טוביה? רק לא בינו לבין טוביה. אילו היה הלה מתגורר בדירה הסמוכה והיה נושא אשה ומוליד בנים אולי לא היה ירמי מפעיל את הגז בין שתי הדירות. ולמה ריבל’ה בוכה? היא מוכרחה לחוש תמיד כאותו בעל-חי חיי הרמשים, רחש העצים והדשא ושאר זמזומים באוויר תחוח-קולות? היא צריכה דווקא לשמוע את טרטור מכונת הביוב העירונית היונקת בצינור מבחיל את השופכין? וקול ההליקופטר המנמיך טוס וכמו עומד תדיר מעל ראשך בקו ישר ומהמם בדיוק מעליך ומעל קדקודך העייף? היא מוכרחה לקלוט את הקול העל-קולי שכבר מזמן נוחת במקום אחר ומניח לך לפליטה את שאונו המשתהה דווקא באוזניך ומתענב בקונכיית אוזנך כזחל רירי בצדפו? והיא מוכרחה לשמוע את כל המזגנים למיניהם מימין, משמאל מפנים ומאחור את קדיחת הקיר במקדח החשמלי בשריקתו המבחילה הנוקבת בך ולא בקיר? וקולה של החנוונית הקוראת אל כל המשאיות למיניהן? וקול הזגג?

“העיקר”, לא נכנעה ריבל’ה “מה יהיה על ריח הדשא הגזום? אני אוהבת את ריח מוהל הדשא אחר הגיזום”.

ושאון המגזמה הנוראי הזה? הרהר ירמי.

“ואף פעם לא נדע מתי מתקרבת דבורה אל מודי” קבלה ריבל’ה מרה. “מה אני אומרת דבורה. דבור שהוא מסוכן פי כמה. איך אני אדע שהוא מתקרב ובא? הלא אשמענו רק כשיגיע?”

לפתע קלט ירמי שהיא מדברת על קולות וריחות הטבע. לעניין זה יש תיקון, הרהר, אפשר לרדת למטה ולטייל בגן הציבורי, לא מוכרחים לחיות תדיר בדירה כמו במצולות-הים בין אצות ודגים ומפלצות-מים ושאון חיים רבים וקונכיות ענק ודגים וכרישים ותמנונים ומידוזות וכל השאר?

ופתאום נתמלא לבו של ירמי צער רב. צער רב על ריבל’ה ועל בנו מודי שעוד איננו יודע על הגז המדמים מאומה, אך יגלנו לאחר ימים ושנים. ועל ריבל’ה המתייפחת שאינה רוצה בחידושיו שלו, של ירמי.

לפתע נתרחש דבר-מה בלבה של ריבל’ה. אילו נישאה לטוביה, ללא יוצלח העובד בבית-חולים לחשוכי-מרפא, לזקנים המבקשים נפשם למות, באותו בית מרובע וקודר על שפת הים, שרק צמחי חול צמאי מתק, נזונים על מלחות-אוויר מתמדת ואורחים לו לחברה. לטוביה העובד שם בשבתות כשכל רעיו ומיודעיו שותים תה-של-אחר-הצהריים עם כריכים עדינים ותופינים זעירים, לבוש הוא טוביה חלוק תכלת ומהלך על פני החדרים העגומים של חולים נדונים לכליה במנעלים של סוליות-גומי ושערו הבהיר והמקורזל קולט שמש של אחר הצהריים מבעד לתריסי המערב המוגפים והוא אורם היחיד של החולים. אילו נישאה לו לא היתה לה דירה מפוארה זו עם הגז המבדיל. היתה מתגוררת בעבורה של שכונה, בשיכון דל עם קיר משותף אחד בלבד. על פני האדמה הגזומה, כלומה על הדשא הגזום ברעש מחריש אוזניים ופולט את מוהלו הריחני כאשה רוויה שריחה שלה מכה בנחיריה בעצמה נוראה. טוביה היה אלמוני. לא היה זוכה במלגת-מחקר ונודד על פני עמים וארצות. לא היה בונה דירות מפוארות עם גזים מבדילים, משכיחים, מפרידים גונזים את היחיד בד' אמותיו המצומצם, ההרמטי, עד כי עצמותו שלו עולה בה כעמוד ענן, כסלילי עשן מתאבך שאין לו מוצא ואין לו מטרה אלא ניצב בתווך ומתאבך באין מכבה.

“ומה יהיה על צמחי הבית?” קוננה ריבל’ה.

“לא תאכל בהם הכנימה”, אמר ירמי.

“כן, מפני שגם לכנימה משעמם להיות בדולה ומבודלה ומבודלת לחלוטין מכל השאר”, התריסה בו ריבל’ה. “אני חושבת שגם הצמחים צריכים קצת רעש חי”, קבלה פתאום בקול דק ומתייבב.

רק דורה שתקה, כמקבלת את פלאי הטכנולוגיה, שהמציאה למענה אף את הגרילר הפודה והמציל, בפיוס בלא שיור של התנגדות כשם שעושה המקשיש ואינו נכנע לקשישותו שאין בידו עוד כוח להתקומם וכל מעייניו בקבלת הדברים בלא טרוניה ובלא טענה של כלום.

לעת ערב, כשהגיע טוביה מיוגע, עיניו פקוחות מאד במאמץ לשאת את כל אורות הבית, נקיונו הבהיר, פינותיו הגלויות, ווילאותיו הצחים ואריג הריפוד המרצד בגווניו הרכים אמרה לו דורה: “תהיה ילד טוב ותאכל סופגנייה בגבינה. יש גם קצפת מעשה ידי”.

ריח הקרבול החריף נטל תיאבונו ממנו. "אל תשכח יום הזכרון לאבא, ביום ב' ", אמרה לו דורה, “יש לך תורנות יום או לילה?” “שלא במתכוון, באורח של מקרה שכחה לפנות אל ירמי. דבר-מה הכה בלבו של ירמי כשהזכירו את ד”ר ציר המנוח. משמע מאומץ ולא-מאומץ ולא באורח חוקי. אין חשיבות בדבר. אתה אינך בנו. אף כי אהבך מאד. ובילדותך היית נכנס אל מיטתו ושוכב לצדו בשבתות בבוקר מצונף וצמוד לצדו, ירא להניד יד או רגל ומצפה לו שישים כפו החמה עליך, על כתפך כדי שתחוש בו בממש, במה שקרוי אבא.

דורה מהרה לתקן את המעוות: “לך ירמי אינני מזכירה. הרי לך יש זכרון כזה שבוודאי לא נעלם ממך התאריך והיום המדויק”.

ירמי שתק. הגז מבדיל בין קול לקול. אך יש להבדיל בין ילד של ממש, עצמך-ובשרך לבין ילד אף לא מאומץ אלא מוכנס לביתך ואהוב עליך מאד. דורה היא בסדר. אוהבת את שניהם כאילו היו בניה שלה.

דורה הוציאה מלבה כל אותם עינויי לידות שאינן נושאות פרי. סבלנות של כמיהה בלא נחת והרהרה בלבה בירמי: מי צריך את הגז המבדיל? לא הייתי מוותרת על בכי התינוקות האלמוניים בלילות. על קולות התרנגולים. ומה על קולו של השיכור באותה עיירת-הרים נידחת המבקש בכל לילה על נפשו ועל נפש אחיו בשתי מלים בלבד. “אני לא – – –”, “אני לא – – –”?

“פעם שנאתי את קול המואדזין בלילות”, אמרה דורה בקול רם. “אבל נדמה לי שגם הוא קול הלילה הישראלי שכמו אי-אפשר בלעדיו. אז מה יהיה עליו, ירמי?”

“במקום לישון תטיילי לך בלילות בחוץ אז תשמעי גם אותו”, השיא לה עצה טוביה, “תעשי כמוני. אני משוטט בלילה על גבול יפו בסמטא של סוחרי-המטלטלין-הישנים. שם הבתים בקתות, דבוקים כולם כמפוחית ישנה ובפתח כל בית העגלה הדו-אופנאית המשמשת את בעליה בכל בוקר בקריאותיו הקולניות: ‘אאאאאאאל ———-טעזאאאאאאכין’. שם אין גז מבדיל. שם הנחרה ישנה בחוץ תלולה, עולה ונתחחת ונתכת ארצה”.

דורה חשבה בלבה: כמה הם שונים זה מזה שני החברים, האחים כביכול, הקרובים זה לזה. בן-האצילים, כביכול, מזה, טוביה, ובן-האסופים, כביכול-מזה, ירמי. זה עם הגז-המבדיל ירמי. וזה עם הגז המקרב, כביכול, בבית חשוכי-המרפא – מזה. והד"ר ציר בבית-העלמין הסגור זה מכבר, הדומה כבר לגן ציבורי, מתחת לצרור הפרחים הרעננים תדיר. יתכן שהיה שמח להמצאתו של ירמי והיה מצר על חייו העגומים של טוביה. היה משחק עם מודי כשם שהשתעשע בירמי הקטן וריבל’ה קסמה לו בחינה ובנשיותה הרכה, הנלפתת. אלא שהיא דורה, האם היתה יכולה לשאת עוד את ימי המצוקה של מחלתו הנואשה? האם אפשר לחזור על זאת עוד פעם ולהסתגר בדירה עם גז מבדיל בינם לבין העולם כולו עם הידיעה הברורה שאין הלאה מזה אלא אל האין? כמו בטרקלין של בטרם כלות – – –

דורה נתרעדה כמחלחלה קרירה פתאומית. היא לפתה את מודי ואמצתהו אל לבה. “מה זה שהילד עוד לא הלך לישון כל-כך מאוחר. הלא כבר השכבת אותו, ריבל’ה. לפני שעות רבות?”

“שמע שטוביה בא, קם ממשכבו ונכנס לחדר”, השיבה ריבל’ה כמהופנטת.

לימים כשיצאו ירמי וביתו לארץ רחוקה התנסו בתאונה ויצאו בשלום, אלא בשבר רגל לירמי ובשבר יד למודי. אמרה וחזרה ואמרה ריבל’ה: “מי צריך את הגז המבדיל? ומי צריך את כל ההמצאה? ומי צריך את כל החידושים? ומוטב היה להמציא רפואה לאבא שלך שלא ימות ממחלתו”.

ירמי החזיק טובה לה שאמרה: “אבא שלך”. משמע היה לו אבא של ממש. לאחר אבא, האחר. האמיתי.

“ובכלל, למה שלא תהיה ממציא ברפואות. בכימיה-רפואית? למה דווקא בגז?” קבלה ריבל’ה.

מפי הפרופיסור קינגסלי נודע להם שהגז המבדיל מקובל למדי בישראל. בארצות אחרות עדיין מהססים מלהכניסו לשימוש רגיל. “פסיכולוגים אומרים” – גמגם הפרופיסור – "שבני אדם, הנהנים מגז זה והחיים בחסותו המשקיטה, סובלים ממפגע חדש, ממחלת-הרוגעת. לשם טיפול בזה כבר המציאו את הרוגניל, או הרוגעאמטיל ואת הרוגעטפיל. במקרים רבים מסייעות התרופות הללו, הגורמות זמזום באזניים, אוושה בכל הגוף. וטרטור בבטן. הסימפטומים הם אדישות מוחלטת לכל הסובב אף לאחר שבני-האדם יוצאים מדירותיהם ומהלכים על פני האדמה ובין עצים, צמחים, בעלי-חיים ובני-אדם. האוזניים, אמנם, שומעות אולם כמוהן כאטומות כי הן שומעות רק את פי בעליהן המדבר. ופיות אחרים ודיבוריהם כאילו לא היו כלל במציאות.

ירמי עצמו המתגורר במדינה רחוקה עם משפחתו בדירה רגילה בלא גז-מבדיל איננו מכיר את הסימפטומים ולא חשב עליהם כלל. טוביה נתקל לפעמים בחולים הסובלים ממיחושים חדשים אלה של אטימות-החיים ובעיקר החושים. כשהוא מקשה ושואל את חוליו: “למה לפחות לא הפעלתם את הרדיו שתשמעו משהו?” משיבים לו:

“מה אתה סח? וכי בשביל מה רכשנו בדמים מרובים דירות עם גז-מבדיל כדי שנשמע קולות וברקים ונגינות כפויות עלינו על ידי הציבור? הרי, הרי, הרי, ביקשנו לנו מפלט משאונו והמונו של עולם? ומלבד זה קולו של הרדיו הבודד ומבודד שלא התערבב עם שאר מקלטים ולא נאחז בשאון מקלטי-רדיו מפנים, מאחור, מעבר ועל-יד ועקב המבדיל והחוצץ, כמוהו כדומה לפרקים לקול הקורא-במדבר. ושום אדם איננו נהנה לחיות תדיר במדבר. רק לטיול לשעה קצרה. זה מדבר קולות, כזה מדבר ריחות, כזה, מדבר נפשות כזה, מדבר חיים שכזה…” החולה נאנק ודבריו מסתתמים.

ואז כתב טוביה לאחיו ירמי: “כל-כך הרבה אנשים אינם יכולים להסתגל לשנות חייהם כאילו נשכחו מתקופה אחרת. לא די שכל מיני קצבים בחיים נראים להם מוחשים מדי. הם עוד נפשות רגישות התולות תחושותיהן בקולות מן החי. מי שוויתר על שומן מן החי למען בריאותו הגופנית. למה לא יוותר על קול מן החי למען בריאותו הנפשית?” כך היה כותב באירוניה המקובלת עליו. “אבי”, כתב, ומיד מחק ותיקן, "אבינו ביקש מנוחת השקט בחוליו ולא היתה לו. שחדר-משכבו היה נשקף על כביש בין עירוני סואן. בעצם מנגד לצומת דרכים בין עירוני מסועף. מלבד זאת היו שם במרחק-מה מאפייה, בית-חרושת למשקאות קלים ובית-חרושת לשוקולדה. רק פניציה חסרה לי כאן עם כבשן האש הגדול שלה, היה מתלוצץ. הן לוקח חודש ימים כדי להפסיקו. הוא היה נהנה בלי ספק מפרי המצאתך, ירמי. ואולי גם הוא אחר כמה ימים של שקט מוחלט היה מרגיש שהוטל אל כוכב אחר. דמום. חסר בעלי-חיים ועופות. הנה קח לדוגמא היונים הן הצוצלות שאני שומע כעת באוזני שלי, המיה של טרם אביב. והמיה של טרם סתיו. כן, אצלנו בארץ שומעים זאת פעמיים בשנה. לא פעם אחת כבארצות אחרות. לנו יש שני מיני אביב אביב-של-אביב ואביב-של-סתיו. היונה יודעת זאת. יותר נכון היון יודע זאת. המיה זו נחוצה לי אפילו בחדר האמבטיה. כשאני רוחץ את בשרי. השכם בבוקר. וכבר יש לי יונה בסמוך מאד, הומיה. כמו שכתוב בספרים. אם אתה נוטל ממני בגז שלך המיה חרישית, נבוכה, אפרפרת, היוצאת מגרון מרוכך, רכוך בשרים ענוגים ופלומה עם דבלולי קול זעירים הנטפלים אליו, אנה אני בא? כמו שהיה סבי אומר בהניחו שיר הערצה עברי לוהט לרגליה של מלכת-פורים-היפהפיה הראשונה בעירו. בלשון “אם אין את לי, אבוי ואימה, אנה אני בא?”.

ובסיום: “דורה חושבת שעוד יכירו בערכך ובערך המצאתך אפילו אם העלמת עין מן היסוד הפסיכולוגי הכרוך בדבר. היא ברוב חיבתה אליך אופטימית וחושבת שכדאי לך להמשיך במחקרך (ולהזהר בדרכיך) ואומרת ששמעה קולך בטלפון והוא עדיין יפה בניגונו אף שאתה מרבה לשבת ולערוך ניסויים בעצמך בחדר מובדל על ידי הגז שלך מכל הרעש הסובב. כי עליך לדעת שבקולותיהם של האחרים שהתגוררו בדירותיך חלו שינויים מפליאים. הקולות היוצאים מתוכם דומים לצרצורים אלקטרוניים הנפצחים מרשמי-קול מכניים. קול כזה לא יוכל לומר לעולם אני אוהב, זה יצלצל כ’אני עוגב' ומה יהיה על האהבה. על ההולדה והגידול, הצמיחה והגזע האנושי בכללו?”

ירמי רגיל לנוסח הכתיבה של טוביה. חציו רציני מאד ועגום וחציו חוכא מתנפצת על איזה שרטון עצמי, מזדקר.

אבל לא היה לו לירמי פנאי לכתוב מכתבים. גם ניטל חשקו לכתוב אגרות ליקירי נפשו. ריבל’ה היא שכתבה מכתבים ארוכים באותיות גדולות. על חיי יום-יום, בחוץ ובבית. בדירה הקטנה והנאה ובדשאים שבין בתי האוניברסיטה הקטנים והרוגעים. והמכתב בצרוף של שקופיות צבעוניות המוקרנות על הקיר. וטענה בפי מודי: “מתי נלך הביתה?” אפילו הוא נמצא בבית. שעדיין כנראה שמור בזכרונו הבית הקודם המוקף גז מדמים. או המוקף-בכוח גז מבדיל בישראל, שהיא ארץ מתקדמת לכל הדעות. ואילו במדינה גדולה זו שאיננה מתקדמת כמותה ואין בה סידורים מדמימים כה מרחיקי לכת, שואל מודי שאלות כה משונות. כשם ששאל באותו “ליל סדר” בבית יהודי מכובד שבכאן: “מתי יהיה הסדר?” כשגומר לאכול שואל: “מתי יהיה אוכל?” “ואני מקווה שלא בא לו הדבר מכמה נסיונות של אטום הקול בגז מבדיל שעוד נעשו בדירתנו בתל-אביב?”

כשנתבשר מודי שטוביה יבוא למדינה הרחוקה, שבה הם יושבים לביקור, קרא: “אהה, הדוד טוביה יבוא, יהיו בגדים”, כאילו אין לו כאן בגדים וחסר לו דבר-מה. רק משום שטוביה הביא לו פעם מתנה חליפת בגדים של מלח עם צווארון גדול לבן. וכובע מלחים. “מודי איננו טוב-לב. הוא יפה תואר ודובר כבר בשתי הלשונות. האחת בחוץ, הנכרית והאחת בבית, העברית. יש חשש שיתערבבו. שאלתי את ירמי אם אפשר להבדיל בגז מבדיל בין שתיהן שלא יבלבל אותן”.

“הרי מודי חי בעידן הגז המבדיל, אז, יש לקוות שלא יבלבל בין השתיים”.

זה סגנון של חוכא בפי ריבל’ה. כך מדברת וכך כותבת אלא שיש איזה עצב-ילדים בדבריה. עצב תינוקות מצרים על משהו בלתי ידוע ובלתי מובן לבוגרים.

תשורות רבות שלחה דורה בידי טוביה. שמלת-יקר מרוקמה מ“משכית” בשביל ריבל’ה לערבים-של-קבלות-פנים כדי שתהיה אף לה כלשאר בנות העמים תלבושת-לאומית. מדי-הסוואה פורימית של חייל בשביל מודי. ואפילו כובע טמבל מרוקם ומסוגנן בשביל ירמי. אלא שהללו ביקשו דבר-מה באותיות עבריות. כל השאר יש. אולם אותיות עבריות אין. חסרות להם שם אותיות עבריות.

כשהגיעו האותיות העבריות בידי טוביה אל קצהו השני של העולם המערבי הגובל עם קצהו הירכתי של העולם המזרחי, נתרגשה עליה דעתה של ריבל’ה למראהו ואמרה: “עוד מעט כשירמי יהיה זקן יבלע קולו לגמרי אך ורק כדי להוכיח לי שלקולו הוא זקוק רק לשיחה עם רעיו ועמיתיו לעבודה ולהגות”.

היה לה קצת קול היסטרי, מתרצד מאיזה קול-משנה חדש עם שנותיה. כקולה של אשה בוגרת ולא בת עשרים וכמה. היא דיברה כאילו יצאו הקולות מפה קמוץ. מפאתי גרונה וממערותיו נפוחות-המוגלה.

“דווקא אני”, אמרה ריבל’ה, “חלמתי תמיד על בית סואן, מלא חיים וזמרה ונגינה. מלא צחוק וצהלה והתרוננות וכל השאר. כזה עממי. אפילו עם קולות של בעלי-חיים. סוסים צונפים. פרות גועות. גדי וכבש וחתולים לרוב – –”

“ויונים הומיות” תרם טוביה את חלקו. “אמא שלי האכילה יונים על אדן חלונה. זה מקובל אף בכרכים הגדולים…” תיקן את דבריו כאילו חש שלא עלו דבריו יפה בידו. "גם בכרכים. גם אצלנו במוסד העלוב. היונים אינן רואות את עליבותו והן באות. בוחלות בבית-החרושת ממול ובאות למוסד המסכן שלנו. הבחור הישוב בכסא הגלגלים נתן להן שמות: “תלמה. תמימה, ימימה. צנינה…”

“מה זה צנינה?” אין ריבל’ה מבינה.

"איננו יכול לבטא פ‘. אומר צ’. אולי זה ס‘. מצלצל כמו צ’. "אילו הנקבות. ליונים הזכרים מכנה: “תום” “תם” “ים” “צם”.

מודי צוחק בכל פה. הוא חושב שטוביה המציא השמות הללו להנאתו.

“הוא קצת”, אומרת ריבל’ה ומטרפת באצבעה ברקתה, “הוא קצת לא עלינו…”

“גם הוא מקרה של חולי בעקבות הגז המבדיל. כל-כך הורגל בדומייה הגדולה בביתו עד שבצאתו החוצה היו אוזניו אטומות לגמרי בפני העולם והמונו. פשוט כבר לא היה מחוסן”.

ירמי הקשיב וחשב בינו לבינו: "יכולתי להיות צלם, צלף, צורף או קרקסן כמו שחלמתי בילדותי. אני לא יודע בכלל אם זה היה נחוץ כל ה – – "

“אגב”, אמר לו טוביה, “משתמשים עכשיו בהמצאה שלך למטרות בטחון. לשים “פדות” כמו שאומרים בלשון נמלצת, בין רעש לרעש, בין נפץ לנפץ, החיילים חוזרים יותר רגועים. אבל לא איכפתיים. אולי גם זה מיחוש?”

ירמי לא השיב דבר. לאחר מכן אמר: “אולי אני אמציא קולות עם רעשים נעימים, עם קולות כבר מרגיעים. לפי ההזמנה. לפי הצורך. לפי הרצון. במקום קול השכנה קול החוגה במקום קול השכן קול הזמיר…”

“מה שלא מוצא חן בעיני”, אמר טוביה, “זו היא הבחירה שאתה בוחר מראש בשביל כל אחד מה הוא צריך לרצות מבלי לשאול את פיו. מבלי להניח לו לברור לעצמו את הרצוי בשלל הקולות, הריחות. ההגהים והגעגוע…”

"בכרך העתיד בין כך לא יהיה מקום לכל זה. מה שאתה מדבר, אתה מתייחס לעיירות ולקריות קטנות. אתה בכלל לא בן המאה הזאת. בשביל זה אתה במוסד עלוב עם חולים עלובים על שפת-ים כה עלובה. עם צמחייה וחול עלובים. בפינה נדחת עלובה.

ואתה לא יוצא מזה. אני רציתי לצאת ויצאתי. מזמן שכחתי שלמדתי בבית-ספר חקלאי בחווה חקלאית ובמשק חקלאי. גם אתה יצאת מזה. אף על פי שאבינו שלחנו להיות אגרונומים. עובדי אדמה אינטליגנטים. איש האדמה עם דיפלומה ביד. אולי הוא חשב, שזו היא סגולה לקריירה פוליטית, מדינית או פיוטית? אינני יודע, אבל סגולה. בלי כל ספק".

מודי השתעמם. ואז יצאו לשוט בספינת טיול עם מיודעיהם האמידים. היתה שם תקיעת צופרים. היו קולות מים ונהר ואפילו ים. היו ריחות מלבושי ימאים ריחות לחות המים. ריחות צבע טרי ושרוף. הריח המבחיל של תחנת-כוח. ריח צמחים וגבעוליהם המכמישים במים רבים.

לטוביה היה נדמה שמודי שקט משאר הילדים. ילד העידן המודרני, חשב. הוא מצניע לכת. איננו משמיע הרבה קולות. שיצרח, שיצווח. שיצהל. שיצנוף כסוס. שישאג. שיצייץ. יצרצר, יילל ויפצח בשיר. ש – –

* * *

לאחר ימים לא רבים חזר טוביה הביתה. הוא הביא לדורה מכשיר זעיר. מעשה ידי ירמי. “לאמא, דורה, באהבה”, כתב לאמו המאמצת. היה זה מכשיר, פרי המצאתו האחרונה לבידוד זעיר מפני קול ורעש וריח, מעין טראנזיסטור לשימוש עצמי בכל בית ובית שיכול אדם להפעילו בצנע, בין מלבושיו ולא ישמע הקול הדובר אליו ושיהיה הגז-המבדיל כעננה קלה מבדילה וחוצצת בין זה לזה. המצאתו האחרונה של ירמי. בארץ הגדולה כבר היו מייצרים אותו בהמון.

דורה הצניעה את המכשיר בין כליה ואמרה בלבה: “למה יחצוץ ביני לבין הלא-כלום. והרי אני בודדה לנפשי. ואינני זקוקה כלל לחציצה. ברוב בדידותי אני סועדת על מרפסת הבית כדי שיארח לי לחברה הרחוב ובני-אדם שבו. כה בודד לי לסעוד תדיר ביחידות”.

המכשיר הזעיר שהיה טמון בארון בין כליה החל ברבות הימים מחוסר שימוש להרטיב, לזהם ולהדליח את האוויר. או שסוללותיו נתלחלחו או שהגז רפה וכוחו תש, או שבגלל חוסר שימוש הפך לגרוטאה דלה.

ירמי התפלא שרק הודתה לו על מנחתו אך מעולם לא כתבה לו כיצד היא משתמשת בה להנאתה. “תודה, בן” כתבה. וזה הכול. אבל הנאתה, היכן היא?

במלחמת ששת הימים עטו על השגרירות בארץ הנכרית ותבעו להחזירם לישראל. אמרו שימריאו ברגע שיתבעו לכך. לא נתבעו. ריבל’ה אמרה: “צריך לשוב! אי-אפשר לחנך כאן את מודי. לא בשבילו. וגם לא בשבילי”.

ירמי בילה יותר עם רעיו בחוץ. יום אחד בשבוע בריקודים. אפילו היה מהרהר בהצטרפות ל“היפיס”. אלא שנמלך בדעתו שאולי אין זה בשבילו. אף כי קסמו לו רגשי ההתמרדות נגד המוסכמות והזיוף. אולם בסמים לא חשק. לפרקים שם בכוס עינו וחזר לעת ערב לביתו עם רעיו והם מבוסמים כולם.

ריבל’ה החלה להאיץ בו להיוועץ בפסיכיאטר. טוביה כתב מכתבים קצרים. היה טרוד בטיפול ובשיקום פצועי ונכי המלחמה. ירמי היה כיונק מתוך מכתביו את נופי ירושלים העתיקה מוציא אותם מכלל ממשותם והופכם לנופים אבסטראקטיים, פרי דמיונו הוא. דווקא במרחקים הפכה לו ירושלים לממשות דמיונית מאד. סוף-סוף היה משהו שלא רצה להרחיק מעליו, להבדיל בינו לבינו אלא דווקא לקרב. לחבר. לקשר בינו לבינו.

“עבודתו של טוביה ממש נתפרה לפי מידתו”, כתבה דורה. “הוא שקוע בה ראשו וכולו ואין לו בעולמו דבר חוץ ממנה”. מביקורו אצל ירמי לא נותר לו לטוביה אלא זכר הדירה המקסימה בטוב-טעמה, שאין כל רצון לצאת ממנה.

ירמי שקע במחקריו. לפרקים אף כשהתארחו אצל מיודעיהם הנכרים היה שוקע בדמיוניו ולא היה מטה אוזן לשיחה. ריבל’ה סבלה נוראות. הוא היה שואל שאלה שלא מן העניין. או חוזר לעניין שכבר דשו בו הרבה כאילו חזר מארץ רחוקה.

ריבל’ה החליטה ללמוד תפירה מעולה. כדי לשוב ארצה ולהתפרנס ממנה ולעמוד ברשות עצמה.

ירמי כתב במכתבו האחרון לדורה: “אינני חושב שאני אוהב את ריבל’ה. היא היסטרית וזקוקה לפסיכיאטר”.

“מובן שהיא היסטרית”, השיבה לו דורה, “כשאתה יוצא תדיר בגפך ומניחה עם מודי בבית כעקרת-בית בלה. היא כתבה לי שהחלה להתעניין בבעיות דת ומסורת. להאריך בשמלתה אף כי מיני היה הולמה יותר ולהקדיש תשומת-לב יתרה לחגים וימים טובים. האם היא מחפשת לה מפלט מחייה בדת?”

ירמי לא השיב על זה. אף לא ידע שריבל’ה נעשתה צדקנית דתית כל-כך. אולי בהשפעת רעותה “הדתיה”, כשם שמכנה את נלי, שהיא גיורת ואשת רב רפורמי.

אבל לירמי לא היה חשוב. לא היה איכפת לו כלל אם ריבל’ה נתפשה לרגשות דתיים אם לאו. ירדה עליו מין אדישות עד שאף לא שעה אל מודי, שהצטרף אל ילדי השכנים ויצא עם אביהם לדוג דגים והיה מכנה לאביהם “אבא”.

ירמי חשב: לו החזירוני אז, בשבוע המלחמה, הייתי חוזר ונשאר ואולי מתחיל בדברים אחרים. לא כל-כך מבדילים. לא כל-כך מפלגים. או חוצצים. או מרחיקים. יכולתי לעשות דבר-מה, לעזאזל, בימים כאלה, שם בבית. שכן מכתביו של טוביה כה קצרים הם. ובאחרונה כתב לו ירמי ש“אמיר את מקצועי ואמצא לי משלוח-יד אחר, היתכן שכל ימי רציתי להיות צייר ולצייר את דמויות הורי שאיני זוכר מהם אלא בבואות קלושות, מדומות? אפשר לצייר שתי קוביות שייצגו אותם שני קווים. שתי משיחות צבע ותו לא. אפשר להשאיר הד צבע ורק להבליטו שיהיה בו מתבליטם”.

בדרך שובם לארץ, ביקר ירמי בעיר מולדתו שבאירופה המרכזית כמחפש קבר אבות שלא מצא. בבית-העלמין היהודי המקומי פשוט לא היה זכר למשפחת מלמן.

באגרטל שעל קברו של ד“ר ציר קמלו הפרחים. דורה חלתה ולא היה מי שידאג להחליפם ולהשקותם מים. טוביה היה טרוד מדי בבית-החולים לחשוכי-מרפא שקלט גם נכים מן הצעירים שהחליפו את הוותיקים. פשוט לא היה לבו לפרחים על קברים. דורה קיבלה פניהם ישובה בכורסתה ופניה צהובים חיוורים כראשו של מלון שנפל ונחבט. היא מלמלה: “אני חוששת שדירתכם בשיכון החדש עם כל השכלולים המודרניים הושכרה. לא היתה לי ברירה. היה נחוץ הכסף. תשבו בינתיים עמדי. הרי הדירה מרווחה”. ירמי שש לדור בדירה הישנה הגדולה והמוצלת אשר לימינה כביש סואן ואילו לשמאלה גינה מצלה וביניהם מהלכת רוח פרצים עזה, סוררה, כפוית רעה. אבל ריבל’ה, ששמחה שאין כאן מתקני גז מבדיל, התעצבה בכל זאת אל לבה שאין לה פתאום מעון משלה עד שירחיב, אף שהבטיחו להם שיכון עולים של יורדים שחזרו. מודי העיף טיארה, הוא העפיפון וצעק: אני טייס! השכנים משמאל ומימין צעקו: שקט! וזממו מזימות איך להבדיל בינם לבין צעקות הילד בבניין הישן. הם חשבו ומצאו ששתים-עשרה שנה לפחות יצעק הילד בן הארבע עד שיתקבל לגדנ”ע. והחלו לחסוך פרוטה לפרוטה, להתקנת מתקן הגז המבדיל. איש לא שיער שהממציא הנכבד דר למטה בדירה הישנה ללא מתקן הבדלה וללא השיכלול החדיש. דורה אמרה שבדירה שלה לא יקום ולא יהיה הדבר. היא פשוט כבר זקנה מדי בשביל שיכלולים כגון אלה.

בינתיים צייר ירמי על הקירות. דורה הרשתה לו. אמרה שהבית ישן והכתלים ישנים ולא איכפת לה. הדמויות שצייר ירמי משונות, ללא אזניים, עד כי דורה התפרצה פעם בצעקות: “הלא אמרתי שאינני רוצה בשום פנים ואופן –” והמלים נעתקו מפיה.

היא חשבה ברוב תמימותה שהוא מצייר את הדורות הבאים שיקומו לאחר השיכלולים ואוזניהם פשוט נתנוונו ונשרו.

ירמי קיבל עבודה בוועדה לפיתוח המדגה ומשק הצמחייה הימית. בוועידה הראשונה עם משקיעי חוץ נשא את דבריו והנוכחים הנלהבים שתלו עץ לכבודו ביער-הבנים-החוזרים מן הנכר. ריבל’ה פרצה בצחוק: במקום מתנה נתנו לו עץ! וכל חברותיה צחקו עמה, עד כי רדדו מימי הבריכה שהיא ניצבה בתוכה עם רעותיה.

“איפה, איפה בדיוק?” שאלוה.

“על יד בית-אל או בסביבות שכם בעצמי אינני יודעת איפה. באיזה מקום בגדה”. רק דורה עשתה מסגרת לתעודת העץ ותלתה בחדרה. סמל לשובו של ירמי הביתה. כשעברו לשיכונם אף לא עלה על דעתה לתתה להם.

הציפור המשונה המייללת תמיד בגן החיות הסמוך יללה אף באותו לילה האחרון ששהו עמה בדירתה. וריבל’ה אמרה: “אני מקווה שהצליל המבחיל הזה לא יסחב אתנו שמה לשיכון החדש. וגם צוצלות על המרפסת אני לא רוצה עם כל הכינמת שלהם. ומה יצא לך מזה דורה, הדוגרת בכלל מתה על ביציה והשאירה לך רק כינים לרוב. זה מבדר רק את מודי אבל לא אותי. אני רוצה משהו דו-קומתי עם מדרגות עץ בשיפוע גדול. והעץ קנדי, עץ אורן קנדי אדום. ההולך ומאדים. וכל זה על גג משופע בדיוטה ב'. ומה שקרוי פאנטהאוז בלעז. ומנורות מופלאות עם שרשראות מדובללות מן התקרה הצדה. ווילאות שקופים”. ואף אחד לא זכר את העץ שעל הקיר. ורק דורה חשבה: טוב שלא צריך להשקות אותו, בין כך אני לא יכולה לזוז מהמקום.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!