רקע
שושנה שרירא
שורשים מהלכים

בתחילה היו חופרים ויורדים לעומק רב. לא אותו עומק רדוד שהיו יוצקים בו בסיסים לעמודי-מלט בשנים עברו, אלא מעמקים-של-מרתפים לכמה דיוטות מתחת לפני הקרקע. לא זכרו עוד טענת ראשוני העולים: “אין צורך בארץ במרתפים אפלים להסתתר בהם מפני הגויים. כאן אין פורעים בנוסח דניקין ופטלורה וכנופיותיהם”. ועוד: “כאן אין יהודים מסתתרים במעבי האדמה, בבונקרים. כאן נאבקים על פני הקרקע לעין השמש”. עד שבאו הסליקים והבונקרים ומלחמת השחרור וכל שהיה באדמה ומעליה.

כאמור, בונים היום מבוך תת-אדמתי גדול ורחב-ידיים, שכולו יצוק ויכול לשכון לבטח אף באדמת החול. איש לא חשב על מי-התהום הגואים כאן בכל מקלט ובכל מרתף. אף לפנים היו אומרים: אדמת החול אינה מסוגלת לשאת דיוטות של מרתף והיא הופכת אחר חפירה-של-כלום למי תהום מלוחים. אנו יושבים על בארות מים מלוחים, דבר שלא היה איכפת אז ואינו איכפת לאיש גם עתה. המשאבות הקטנות שואבות את המים בדממה. מופעלות ביד-האדם ונפסקות אוטומטית באזלת-המים.

וכך מבנה-של-מעלה איננו אלא רמז למבנה גדול של מטה. כשחפרנו במו ידינו במלחמת העולם מקלט באדמה, חשבתי שהעמקנו לחפור. עתה דומה המקלט הזעיר כסריטה קלה באדמה. כביכול בור הסיד עמוק ממנו.

כשפגשתיו, את מר שמך חגיגי ומנוחם ומדגים לפני בהילוכו צליעה קלה שנותרה לו ברגלו מפגיעה קלה של מכונית אמר לי: “קשה, קשה להכיר את המקום שלכם, שהכול נבנה כאן מחדש”. נצבנו על מבנה מלט נישא, ראשינו מגיעים אל צמרות הדקלים הצומחים למטה בחניון וראשיהם מגיעים אל המבנה העליון. אנחנו הרקענו בעזרת המלט כמעט לשחקים. הרחבות המרוצפות סביבנו צמחו בשיפוע מלמטה למעלה ככנפי עטלפים הפוכים. מישהו ממנהלי-העבודה ראה שהסגנו גבול העובדים ומיהר להציב מחיצת רשת-ברזל בתוך מסגרת עץ, להרמיזנו שחדרנו לשטח לא לנו.

“מה עשיתם עם המגרשים?”, שאל, “מה הבעיה, תמכרו אחדים מהם”.

בפעם המי-יודע-כמה הזכרנו לו שאבינו לא השאיר אחריו כל מגרשים קנויים. שסרב לרכשם ואמר: “אין סוחרים באדמת ארץ-ישראל”.

“אהה, שכחתי. היה אידיאליסט. איש טהור. האיש המוסרי ביותר שפגשתי מימי”. הרהר והוסיף: “אבל ארץ-ישראל לא היטיבה עמו. חיים קשים. חיים קשים חי כאן. כולנו הסתדרנו יותר טוב ממנו. כולנו עשינו חיל בכסף ובנכסים ואילו הוא הלך מוקדם עם כל המושגים הטהורים הללו שלו…”

שאלתיו על תשמישי הקדושה, התמונות והעתקי הפסלים שצבר בביתו ומלאוהו עד תום ואמר לי: “אנו מתחלפים בשמירה עליהם. אין יוצאים ביחד. האחד יוצא והשני שומר. לעולם אין נוטשים הבית בלא שמירה עד שיימצא לאוסף משכן, בית-נכאת קטן באיזה מבנה ציבורי. וכבר אני מנהל משא-ומתן בנדון עם בעל בניין עתיר-הון, שיש לו מבנה אדיר וריק מתוכן. ועומד אותו בניין רם ונישא ומבקש לו נשמה של רוח. אני מוכר לו האוסף שלי בכסף מלא וכבר יש למבנה הענק תוכן של כלום. שמעת על המיליונר אייזנקראנץ? הוא בונה ובונה בטון ובטון אבל אין שום תאווה לעיניים. אין שום עניין של נוי. של רוח”.

בכל סביבת הכיכר הישנה הדהדה יבבת-כלים-מכונות כאילו היו מנסרות גזעי עצים. ונבדלת היבבה מיללת אמבולנסים חולפים כצווחת עוף-הליל מקריאת התרנגול. מלתעות-ברזל פערו פיות מטה ומעלה בריטוטים בלתי מחושבים ובלתי קצובים ולא כניע הרמשים הזעירים המרטטים בקצב יקומי משלהם. ואילו המכונות עלו וירדו וזקרו כף של ברזל מפוצלת כקלשון ובהו במפעיליהן בעין כרויה כביכול בעורף כיונק-תהום ענק שיותר משהוא לוויתן הוא אי מתנשא על פני המים.

יפחות הפלדה המסתיימות בחרחור עז נתערבבו תדיר ביבבות האמבולנסים ובשריקות מכוניות המשטרה והעלו בלבנו געגועים משונים וסמויים אל יללות המשחתות הבריטיות שעגנו בימינו אז ואל שריקות אניות-המשא-והפרי בנמל יפו שהיו נישאות כאן בחללו של ים להזכירנו כי לחוף ימים נשכון. תמו ימי ספינות-המשא. מלבד מפרשיות אין לנו היום אניות. לפרקים עדיין עוברת ספינת-משמר קטנה; או סירת-דייגים גדולה, לא משלנו, שנסחפה הנה בסערת הים. אין סירות עמלות, טרודות, מתייגעות. יש רק מפרשיות רכות, נשובות רוח קלה, תכולות, לבנות, ואדומות ואין להן קול של כלום. לא קול רם כשמתעתדות להפליג ולא קול שפל כשמגיעות. כמעט שאינן מפליגות ללב-ים ואם יוצאות לדרך עושות זאת בחשאי, בהחלקה חרישית של תנועה בלבד. לפרקים הופך כלי השיט לאדם אחד צף במעומד על פני חסקה-מפרשית צמוד לצוהרו של מפרש, נישא על פני המים כדג פלאים דמום. הוא איננו מעז להקיף את המזח ולצאת ללב ים.

עוד אני מתבוננת בלשונות האדמה שהטלנו הימה והקמנו עליהן גדרות אבנים כבדות ואני שומעת אותו אדם ממשיך ואומר לי: “הבן הקטן נוטל הלוואות ויוצא לספרד. איננו רוצה לשאת אשה. אבל רוצה דירת-רווקים. אז אני אינני מסכים”.

מייד ראיתי את הלה מפליג לספרד על גבי מפרש-של-הלוואה כשאחיו הבכור מדביק עליו בול משלוח צבעוני. כי זה ממשיך ואומר: “ואחיו סוחר קצת בבולים”. ברור שעל חזהו מתנוסס בול מגן-דוד כחול כתלי של זהב, שתולים היום צעירים על חזיהם. והוא מתרחק מהמזחים שלנו כנמלט אל מימיה הגועשים של כרתים.

הים. הים לא כשם שהיה. כי מיום שיש לנו פרוייקט באדמה והרבה למעלה ממנה יש לנו גם מזחים מסולעים העוטרים כברת ים קטנה ורגועה והיא מצרה עינינו שלא לראות למרחוק. כך יש לנו מקוואות-מקוואות של ים וכך אנו משפילים עינינו עמוק עמוק באדמה או מעלה מעלה בשמים או עד למזח החוצץ בינינו לבין האופק הרחוק וכבר יש לנו אופק קרוב ואופק רחוק ואופק נמוך ושקוע ואופק לא-רחב ואופק תל שנתחלף לנו באופק ים. כי חופנו שהיה מנוקב בקזינו מעוגל על כרעי רגליים ירוקות מלאות אצה, כל רגל ברבוע בטון ירוק, הוא היום קרוע מזחים-מזחים ואבנים-אבנים של לא מכאן אלא מן ההר. לא אבני כורכר אלא אבני הגליל, אבן סיד חומה מצהיבה שאין יודעים אם נותרה כאן במזיד או באקראי.

בינתיים חומת בתי המלון הגדולים והזקופים גוהרת עלינו בלבה של בטון ואשנביהם הקטנים המשובצים בהם כגרעיני רימון שאינם אדומים כלל, נושרים עלינו משמים פתיתים פתיתים של לא-צבע, על סלעים של לא-מכאן. משמע שחופי שמר רק על שמיו בלבד. והם אותם השמים בדיוק. לפחות מעל לפני היום. וכדי שהשמים לא יגבהו מדי, שמים שמים ותו לא, – – הננו חופרים פרוייקט לעומק. עמוק עמוק באדמה. ומצד שני, הרבה הרבה אצבעות בטון נועצים אנו בשמים ממעל. עינינו כבושות בכפות הבטון והננו מברכות על איזו שבת עלומה שאין שובתים בה מעשייה כלל. פעם אפילו היו מברכים על נרות הים. אורות ריצדו בלילה באופק ימינו. אורות אדומים וצהובים ואפילו ירוקים כי אָני-הסוחר ואָני-המלחמה מעלים גם אור.

ככל שהפרוייקט מעמיק לחפור יסודותיו באדמת החול אני כשלעצמי אוהבת לחטוב ביתי בתוך גזעי עצי הענק המצויים רק בארצות רחוקות שמעבר לים. לעצינו שלנו כאן גזעים דקים, מסוקסים של יובש הזית. ולכן בנינו כאן בתים שהזקינו מהר על אדמת החול. אדמת החול הרדודה היתה עושה בכתליהם בקיעים גדולים. וגם היום איני יודעת מה יאמר החול להתחפרות המשונה הזאת בחובו. מקלטי-מקלטים לא לבני-האדם אלא למכונות הקירור והחימום. ומאז עולה פליטת החום והעשן מלמטה ומהלכת על העיר סחרחורת צחיחה עוקצנית של גיצים סמויים וחונקים. ארובותינו חולקות לשמים מנות מכרה גדושות כאילו היו זורות אבני אודם קטומות וכתושות בעיני השמים.

אנו התרחקנו מעט מאותו המקום שחופרים בו. כבר איננו מתגוררים שם. כיוון שגידלנו שם פעם בילדותנו ובנעורינו עצים ופרחים ואפילו ירקות וקברנו שם מתינו, הנחנו האדמה מאחרי גבנו והלכנו הלאה. רק בורות הסיד הסמויים והיבשים עדיין מצויים שם ובהם קברנו את גרוטאותינו. הלכנו שמה לראות מה עושה הפרוייקט לאדמת שורשים-מהלכים זו. ואמנם מסתבר שיש לנו שורשים-מהלכים כי אחרת איך אפשר לנוע מרובע לרובע, משכונה לשכונה ועדיין להוותר נעוץ כהלכה במה שלמטה ממך ובמה שלמעלה ממך באדמת הפרוייקט עצמו?

נשוב אל מה שמתרחש לנגד עינינו על פני האדמה: קוראים לכך בימינו הפרוייקט. הלכנו לראות מה עושה הפרוייקט לאדמת נעורינו, ואם מוליכה משם מנהרה לצורך כריית מסילה לרכבת תחתית, כי אז אף לאדמת ילדותנו, שאינה כה רחוקה משם, מהלך חצי שעה בלבד, הליכה של נחת, היא מוליכה.

כבר נאמר בראשית הדברים שלצורך עלייה מרובה לגובה, עד לגובה של מוט ופנס קטן ואדום בראשו חפרו הרבה באדמת החול לעומק, אבל לא די כדי להיתקל בבאר של נפט, שעליה חולמים החופרים ואינם מגיעים. סח לי אחד הפועלים שאינו סתם פועל אלא טפסן ואולי מנהל-עבודה או אחד הנוהג במכונות הגדולות הקרויות שופלדוזר והוא כנראה ניבט מאשנבו הגבוה של עגורן, שבכל עת שהוא שומע שחופרים לעומק ולא עוד אלא שהוא עצמו משתף עצמו בעניין והוא עולה על יצועו, מייד הוא חולם באשמורת האחרונה על מבוע, מבוע של נפט או על באר נפט של ממש. ולמה דווקא באשמורת האחרונה שהוא קם ועדיין חלומו שמור עמו והוא זוכרו. תהיתי עליו מה הוא סח? באמצע העיר הצעירה-הזקנה הזאת שיש בה מי-תהום מלוחים בלבד הוא רוצה למצוא באר-נפט! מה זאת? וונצואלה? למה לו כאן באר-נפט, הלא כל העיר תתהפך על קרביה ועל כל אשר לה אם יקרה כאן כדבר הזה?

“מה איכפת לך שבחלום שלי יש נפט? זה עולה לך כסף? תני לי לפחות לדמיין נפט”.

עמד שם איש קטן ומצומק שרגליו רזות כשל ילד, שאר-בשרו הרחוק של ראש-העיר לשעבר, ששמע דברינו ושלא בנימוס יתר שיתף עצמו בשיחה ואמר והעיר מה שהעיר: “שידוע גם ידוע שאם אדם מתמיד בחלום אחד כל ימי חייו סופו שנתקל בחלומו אף במציאות. וכבר אמרו כזאת חכמים וטובים ונבונים ממנו ואפילו שאר-בשרו הנכבד מר ראש-העיר לשעבר מר טוהר, המכונה טוויק, מאמין בזאת בכל לבו שאחרת היה מסרב להיות ראש-לעיר כזאת שבכל יום עוקרת שיניה ועושה לה תותבות חדשות. שהוא יש לו חלום – – –”

הפועל שיסעו באמצע דבריו כמעשה הקריינים הצעירים וקצרי-הרוח כשחשים שעומד אדם לומר דברים של טעם ומפסיקים דבריו, באמרו: “אנ’לא מתכוון לחזון. תעזוב את החזונות של ראשי-ממשלות וערים. אני מדבר על סתם חלום בלילה שאני שוכב לישון וחולם וקם בבוקר ויודע בדיוק שחלמתי חלום של נפט. של באר, אתה מבין, באר, ראיתיה במו עיני אפילו על פני הים ופורץ ממנה לא כזה בקבוק קטן כמו בחלץ או באשדוד, או אפילו – – אני יודע מה, אפילו באבו רודז. אני מתכוון לגלונים, גלונים כבדים של מיליונים גלונים, מליארדים גלונים של – – – שמע, אני זה לא אחד עם חזונות שאם אני עומד למעלה אני יכול ליפול מהם ארצה ולגמור אחת ולתמיד. אני אומר מה שאני רואה ומה שאני מריח. בחלום או בהקיץ. ואז זה הולך כמו ליד כור גרעיני. מורידים כמו מגלחים את כל האוכלוסיה עם כל אשר לה, והיא הולכת למקום אחר. זה הוא. וכאן מתחיל עסק גדול, ענק: שדה שלם של פעילות נפטית ענפה”.

מעוצמת הדברים נעלם שארו של ראש העיר לשעבר מן העין במפתיע. או שקפץ לתוך האדמה החפורה לחפש את גרוטאות העבר או שעלה על גשר העץ התלוי למעלה בין שני חלקי הפרוייקט מימין ומשמאל. ברור שמשהו מחה אותו, ספג אותו, קלט אותו ועיכל אותו עד דק. הוא לא היה עוד בשום מקום. אולי הפך לשלט מכון-להרזיה?

הפועל שראה את מבטי התוהה אמר: “כאלה נעלמים בלי להשאיר סימן וזכר. בלי טביעות אצבע”. וכשסבר שלא הבינותי הוסיף: “כזה מתברג באיזה מקום ומחכה להזדמנות נאותה לקפוץ בראש”.

“אתה יודע מי זה?” שאלתי.

“הגרוגרת הזאת, בטח! כל אחד מכיר את בני המשפחה של מי שהיה, שישנו ושיהיה”. חשב והוסיף “שלא לדבר על ידידיהם, חבריהם רעיהם, עמיתיהם ואוהדיהם של האח”מ".

באותו רגע הוא נמאס לי כמו פתיחה חוזרת של סרט מתח. רציתי להוריד את הקול. למחותו שלא אשמע אותו עוד. תמונה בלי קול. במחי יד הפסקתי את הקול. האיש נבלע באשנב העגורן. נשאר רק ראש חולם על נפט.

הפרוייקט כמובן נשאר. תקוע באדמה. רק הקולות נאלמו. מה שנשאר היה בערבית מדוברת, בין ערמות החמרה האדומה-שחורה שהיתה חבויה מתחת לחול והוצאה משם ועמה כל שאר סימנים לחיים שהיו כאן שאם לא אמהר לספר בהם יעלמו אף הם מזכרון כולנו. שכן מעבר מזה חופרים ומעבר מזה כבר צומחים מבני הבטון ערמה רווחה אחת וחלולה ובתוכה רק זכר לעבר, פסיפס צבעוני זעיר של תום ילדים בזוק ריח הדרים וחול אפור-לבן שנשרו לתוכו פריחות ואבקות פריחת האקליפטוסים בחורף. ועוד מעט ונותרו רק שניים עדים: הים והשמים. לא היבשה. זו בוגדנית. משנה צורה, מוחה. נשארו כמובן הקברים והמצבות. שלהם ושלנו. שלנו ושל הנכרים שהפכו לגנים. שבהם היינו מסתתרים בקטנותנו. בשלהם ובשלנו. לא יראנו ממתיהם והם לא התייראו ממתינו. אף שנהרגו אלה בידי אלה לא היתה אימת המוות. אימת הנבּוּט כן היתה. אימת המוות לא. אמר לי הפרקליט אלימלך כשיצא מיד-ושם עם משלחת משפטנים מחו"ל ומשם ליד מרדכי ומשם ללוחמי-הגטאות: “בארץ הזאת המתים חיים יותר מהחיים” בתשובה לשאלת מדריך צעיר: “אתם רוצים לראות מתים טריים מהמאה הזאת או מלפני אלפי שנים?” – כך בפשטות ומוסיף: “איך להגיד לך? אצל העתיקים במערת המכפלה, בקבר רחל ודוד המלך יותר שמח, כמו שאומרים. לא כל-כך עצוב כמו בכל זה מהמאה הזאת-היא”. ועוד “שם אני מרגיש על הגובה בעוד אשר כאן – –” וסתם ולא השלים דבריו.

מייד פנינו לעיר יותר עתיקה. השקפנו מלשון יפו על העיר הסמוכה וראינו שכל רצועת החוף השטוחה הפכה מגדלות מגדלות ננעצים ברקיע. ביניהם ניטלטלה עננה כורכת אותם בפרסומת של עשן לחברת טיסה “אל איטליה”. וארובה רמה ועגולה ניצחה על הנעשה כעוף קטוע-כנפיים המתנשא מעט ואינו מסוגל להמריא עוד והוא לא למטה ולא למעלה ומשמיע צווחת-יאוש עשנה שלא תכלה עוד לעולם. כל פליטתה נזר הדוכיפת העשוי עשן ביום ואורות צבעונין בלילה. אך ציפורי השיר התרחקו ממנה כממכשפה הרוכבת על מטאטא של עשן. אינה יכולה להמריא אלא נשארת ונפלטת על הארץ בסמיכות מקום ואוויר.

אבל שלא תבינוני שלא כהלכה. עיר היא לא רק פרוייקט באדמה. היא אף מגדלות באוויר, למען האיזון. למען הסימטריה. למען התיאום. הדבר מתחיל עמוק עמוק למטה. ולא עולה כל-כך גבוה למעלה. אני יודעת. אני חיה בין שני אלה. בין הפרוייקט שמוצאו באדמה לבין המגדלות האפורים עם הניצה הצהובה-תכולה המתנשאים כלפי מעלה. אלה ואלה חדשים. רק החול ישן. נושן. משלי. מאז. מהכרם. אני קוראה לזאת כרם. לא בכל מקום היה כרם. רק בצפון. כרם אני אומרת משום שאחרת אין לי ממה להתחיל. השקמים מפיקים צחנה משונה. חול הדיונות הישן מבהיל בגודלו. אין לו תחומים מוגדרים. לכרם יש. אינני יכולה להרחיק בכל יום לתל קסילה אל הפלשתים. אי אפשר. ובתי-הקברות הפכו כאמור לגנים שטוחים. וכאז ומתמיד היו כתובות על המצבות.

מודעתי, ארכיטקטית צעירה העובדת עבודה ראשונה אחר לימודיה בטכניון בפרוייקט, השיגה לי היתר מיוחד להתקרב אל החפירה. לא שקיוויתי לראות שם משהו. אבל טרחתי כמובן להתקרב אל פי הבור. רציתי להיווכח מקרוב מה עושים לחול הכסף הרך והצח של נעורי שהיה אפור משום מה לעומת חול חום-צהוב זיפזיפי של ילדותי. אך כשהגעתי למקום אחרתי המועד. ושכבת החול האפורה כבר לא היתה במקומה. אותה עת כבר נפערו מהמורות החמרה האדומה-שחורה שנתגבבה מזה ומזה בכל מיני פסים כגבב מלבושי פולקלור. ולא עוד עבדו כאן בני אדם כבעבר אלא מכונות בלבד. ועוד מעט ואף המכונות כבר לא היו והאדמה נפערה ריבועים ריבועים סדורים, ענקיים ובהם תקועים מרובעי הבטון, עמודי בטון וברזל לרוב ויציקות בתבניות עץ. וכבר הזיעה אדמת-החול חמרים-חמרים מוצקים חלולים של אחיזות ויתדות למבנים שיקומו למעלה. ולא עוד אלא חצרי חצרות נקהלו פה ושם דבוקים ועקודים יחד כחצרות בזעיר אנפין בעיר שבקומראן שליד שפת ים-המלח. ללמדך שהכול כבר היה.

ומייד חשבתי שבני אדם חזרו לשכון באדמה. והמה בונים להם מקלט לשבתם. אף שאנו בנינו כאן ביתנו לפני עידן המקלטים בימים של מאורעות בלבד. והמקלט בא אחר כך בדמות שוחה שבחצר. ושוב אינני יודעת אם חופרי הפרוייקט הגיעו אל שורשי חורשת האקליפטוסים שפיארה את רחובנו ובה גן-ילדים פרטי. ומה עלה בגורל שורשיהם הארוכים של הללו?

“מה את מריחה?” שאלני פתאום פועל שצץ ממעבה האדמה בניב עברי של נכרים. “אה”, התבלבלתי, “את ריח גללי הגמלים של האורחות שהיו עוברות כאן. גללים יבשים ומצחינים. נפלטים בצליל פעמונים של לילה”.

“פה” הצביע בלגלוג על אדמה אדומה, לחה, רעננה. ללמדני שהריח המצחין שייך לשטח החול האפור, העליון. ומה עם ריח הפחדים? פחדי הנעורים שבאותה סביבה שוממה, ריקה; פחדים ערטילאיים שלבשו היום חזות אחרת, של בני אדם דקים, צעירים, שעירים, שחומים או בהירים, פשתניים, בולעי הברות ומקצרי במלים.

הגיעה השעה לשאול מה אני עושה כאן בפרוייקט? באדמה פלשתית. בקרבת מקום רגן מישהו על הפועלים שהרסו בחופזם שרידי מקדש פלשתי עתיק ונתצוהו כליל עוד לפני שהודיעו למחלקת העתיקות. “לשם מה בעיות?” טען מנהל העבודה בעל תודעת הנפט. “נודיע להם, יופיעו, יפריעו בעבודה ולא יתנו לחפור. מי צריך בעיות?”

דבר אחד ברור. כל הצריפים שהיו למעלה נעלמו. של מילמר, של צנורי ואפילו של טליתי. וגם צריפו האחרון של ניסנהולץ מתקן-המזוודות שנישא לתופרת הזקנה שבעלה התאבד, נעלם. האחרון שבהם. הוא מצא פעם במזוודה ישנה אוצר: ספר תפילות עתיק שבעליו סרב לקבלו.

מילא, הצריפים. אותם קל לפנות. אבל הבתים הקטנים מה ארע להם? אלה בעלי חדר אחד או שניים עם מקלחת ועם מטבח זעיר בגזוזרת. אותו בית זעיר על גבול העיר בין העיר והמדבר שעמד אבינו לרכשו לשבתו ולא רכש. מה ארע לבית קטון זה בן החדר היחיד, הקטון והמטבח בגזוזרת המזוגגת חסרת התריסים?

“כולם למעלה” אמר מנהל העבודה והצביע על בית מידות רם ומכוער מחוטט גזוזרות זעירות בבחינת כוס מים עם שיניים תותבות לעת לילה. מייד ראיתי שהמדובר בעלייה מעלה מעלה ובירידה מטה מטה.

אותו הרגע הופיע נעימה ברק, שכבר היתה כבת ארבעים-ושש ואמא לילדים ולא עוד אותה קטנה המשחקת בחול. לתמהוני התרוממה על בהונותיה ונשקה לי על לחיי. כל-כך למה?

“אני מוכרחה לנשק לך שאת הכרת אותי פעם ושומרת על קיומי מאז. זה מוכיח שהיתה לי פעם ילדות כאן. שהכל אמת. את זוכרת ומעידה על ילדותי שהתקיימה כאן אי פעם. מפני שהם מוחקים את הכול את הכול. אז רק האנשים שנותרו מעידים על משהו”.

הבנתי שמה שבשבילי אדמת נעורים בשבילה אדמת ילדות. הינו הך. זכרתיה אפילו לאחר מכן מן הרדיו כשענד לה הרמטכ“ל של אז תג החניכה המצטיינת בקורס קצינות בצה”ל.

היתכן שיימחו המבנים כולם ויוותר אדם אחד שריד שיעיד על ילדות שלמה? מי יעיד לי על ילדותי שלי? מי שרד ממבוגרים של אז? אהה, ידידי הורי. הבה ואטלפן להם ואווכח שעדיין קיימים הם כאן על אדמה זו.

ובינתיים נעימה בשלה, במגומגם: “הבית שלכם נמחה. סולק. אין שריד”.

“ושלכם?” שאלתי.

“מיועד להריסה גם כן. בינתיים שוכן בו סניף קופת חולים”.

הסתכלנו בפרוייקט והוא דמה פתאום לכריש ענק. פחדנו פן ניבלע גם אנו. שאנו בסך הכול בני אדם ולא בתים. מה יהיה עלינו לאחר שבתינו נבלעו. והכריש דנן לא עלה מן הים ולא נשטף מאיזו מצולה. הוא למעשה מפלצת יבשה. והלוע הפעור והשיניים. “כן נעימה, לא צריך להתעצבן. גם יונה נבלע במעי הדג ואנו יושבים על אדמתו. אז מה אנו כי נלין?”

למעשה כבר נטשנו כולנו אדמה זו. גם המסגד על גבול העיר השכנה עומד חרב. קריאותיו שנדמו כבר אינן מדירות שינה מעינינו. אולי רק זכר קריאות התפילה הנשכחות מטיל עד היום אימה. אבל זה מן הילדות. וכאן כבר אין מתפללים. אולי מקימים כאן בית נוער. אבל אין מתפללים. פשוט תמו המתפללים ונתפזרו.

שאלתי את נעימה: “מה קרה לבית-הכנסת הקטן של חסידי סברדלוב שעל גבול השכונה שהיינו הולכים לשם לתפילות כל-נדרי ונעילה?”

“מאז יום הכיפור ההוא, נמחה. הבטיחו לחסידים להקים במקומו מבנה מפואר אז הסכימו ליעדו להריסה. בינתיים הורידו. לא נעים. על ידו נפתח מועדון-לילה אדום”.

אבל זה עוד לא הכול. במקום מוכרת הדגים יש סלון לכלות. אשה בלונדית צפונית, נכרייה, עמדה שם והתבוננה ממש כמונו בפרוייקט הקודח. אלא שלה אין כל זכרונות מכאן. היא עלתה עם אישה היהודי, שנפטר בינתיים, ממרכז אירופה. מה היא יודעת על הכיכר המכונה “העיגול” ועל תושבי הסביבה? עוד אני מתבוננת בה ואני שומעת את טענתה: “יבבת המכונה נשארת כאן באוזני הרבה הרבה אחר שהמכונה סיימה עבודתה. אני הולכת מן החנות הביתה לנוח והיללה תקועה לי באוזניים לכל הלילה. אני לא יכולה בכלל להיפטר ממנה”.

חנותה כאן ואילו מגוריה בשכונה יותר דרומית. הדרום. בית הילדות. זה עדיין נותר ואילו בית הנעורים נמחה כליל. בתי הילדות עמידים יותר. הדרום יציב יותר. כאן, בצפון המרכזי עומד במקום הבית הקטון בית-מידות גדול שאיננו מכיר אותי. לא אותי, ולא את גינתי ולא את אֵימוֹתי ולא את ברושי. כשנטענו הברושים אמרו לנו: “למה אתם נוטעים עצים של בית קברות?”

לא ידענו שהם עצים של בית קברות. חשבנו, ואבינו עמנו, שהם עצים יפים, מסימניה של הארץ הזאת. אינם מיובאים מארץ אחרת. ברוש גדול וברוש קטן. האחד התפתח ואילו השני פיגר. זה לצד זה המגודל והננס. והקזוארינה שגדלה לתפארה על בור סיד. זו שנגנבה לילה אחד על שורשה ועל כולה. אולי נשאר משהו מן השורש באדמה? מי בכלל גונב עץ? בעיר-של-אז המכונה לא הקטנה אלא המתבגרת גנבו גם עץ. ובצלי החבצלות הלבנות שפרחו בסתיו מה היה להם? והדליות הכמושות תמיד מרוב עייפות פנימית משונה. תמיד יבשו בכותרות פרחיהן והניחו לעצמן רק להבת צבע כבושה פנימה. והבוגנוויליה הסגולה הענפה והקוצנית שיצאה מן האופנה וקודמת לה היום הבוגנוויליה האדומה שפשתה מאז בארץ ומטפסת על כל כרכוב של נוי. זו שלנו הסגולה והפשוטה עם כמישותיה הוורודות והשקופות היתה שעונה על האיביסקוס האדום הפורח בארגמן חסר בושה בפרחים קצרי יום. עכשיו פורחים וכעבור כמה שעות כמושים. האיביסקוס הדומה למרת טיטו. למה מרת טיטו? איני יודעת. אבל כמוה משהו דשן ופורח בבשריו. האיביסקוס שאבקניו הם רק העמדת-פנים. הכותרות הארגמניות החיות בכוס מים יום אחד ותו לא. נובלים. אחת מאכזבות של אז שאלה קומלים כה מהר. מה החפזון? למרות אדמומיתם המעטירה. איזו עטרה של נוי? חיים ומתים בן לילה. נאטמים.

ועל כל זה יוצקים בטון. גם על שכונת הצריפים הישנה שלא התגוררתי בה. על הכול. למעשה כאילו דרתי גם בה. כי הייתי הולכת שם לבקר את אחותי ואת תינוקה בראשית ימי נישואיה. קנו לה צריף בין הצריפים לתקופת מגורים קצרה. עד שירחיב. תמיד סברו שירחיב. ממנה הכרתי את דרי הצריפים בשמותיהם: צנורי, כפתורי, חשווני וטוטנקראנץ. השמות הופכים את דרי הצריפים לבני-אדם ולא לסתם חיפושיות. כשפּינו אותם בגלל הפרוייקט טאטאו אותם כלפי מעלה כשם שנושפים בערמת אבק.

מערמה זו בדמות בניין רם וכעור נשרה לפתע ממש לעומתי אשתו של מתקן-המזוודות. גם הלה כבר נפטר בינתיים. המעבר מן הצריף אל הדיוטה העשירית היה למעלה מכוחותיו. שם נשארה יבבת המכונות לא שעות ספורות שלאחר תום המלאכה אלא שתים-עשרה שעות תמימות. שעות ערב ולילה. אפשר היה למצוא עקבותיה בארונות ובמזווה שבמטבח. בארון נכנסה למלבוש ובמטבח לתוך חציל. מרת ניסנהולץ, רעייתו, ניצבה לעומתי מזועזעת כל שהוא, חיוורת וידה הימנית לחה מאיזה צרור פרחים קטון, שנשאה זה לא מכבר אל קברו של בעלה שהקימה לו מצבה בדמות מזוודה. אלא שהציבה המזוודה באורך ולא ברוחב ולא הזדרזה לתפוש חלקה נוספת לעצמה בבוא יומה. אף התמהמהה בתשלומה ולא פרעה מייד כל הסך שהוטל עליה על נחלת הנצח שלה. סכום של כלום לא נפרע והנה – –

ועדיין היא מתקשה בנהמת-רוחה לומר לי מה ראו עיניה בבואה לשם, למשטח החולות הנרחב העטור גדר והמכונה בית-עלמין. שהיא באה ורואה אשה זרה, איזו מרת תמה קופרמן שרויה, ארוזה וצרורה במזוודתו של זה, כלומר על נחלת הנצח שלה בחיקו של אישה, בסמוך אליו כנוות-ביתו לכל דבר, על חלקת אדמה שהיא רכשה במקנת כספה…

“שטר-מכר יש לך?” אני שואלת במקצועיות של הימים הללו, “חוזה כתוב שחור על גבי לבן יש לך מרת מזוודות?”

“לא”. היא מפשפשת בארנקה ביד לחה מצרור הפרחים, “לא גמרתי לשלם – –”

“אהה! וקבלה, קבלה, מרת מזוודה!” אני בתוכחה סמויה.

“אולי באיזה מקום. איני יודעת. בין המזוודות המרובות קשה למצוא. אולי באיזו מזוודה”.

“אולי במזוודה שתוקנה בידי השוליה שלך ונשלחה לבעליה?”

“אבל אצלם”, היא טוענת, "אצלם בוודאי כתוב שקניתי לי בכספי שלי, וכבר שילמתי כמה וכמה פעמים, ואולי רק תשלום אחרון – –”

“לא תם ולא נשלם”.

“אז מהצריף נישל אותנו הפרוייקט ומנחלת-הקבר נישלו אותי גם כן – – אז איך איך, איך אני יכולה למות. הלא בפרוייקט החדש אין בית-עלמין בשביל שכונת הצריפים שלנו, רק חנויות ועסקים ובתי-מסחר גדולים. אז איך איך – –”

“אז למה לא הצבת את מצבת המזוודה ברוחב לשניכם, שתתפוס מקום, שתהיה לך חזקה על החלקה השנייה הצמודה, שלא יספסרו לך בחלקה הקטנה שלך עלי אדמות – –”

“אני לא מבינה למה שומטים לי כל הזמן את האדמה מתחת לרגליים”. התאוננה מרת ניסנהולץ העמומה, המכונה מרת מזוודות. “מקודם מתחת לצריף ועכשיו מתחת לגופתי. מה זה? אני כבר לא יכולה למות בשקט באדמה של העיר הזאת? בשבילי כבר אין מקום בעיר הזאת? אני צריכה ללכת למודיעין לקברי המכבים! מה אני הרצל, אחד-העם או וייצמן?”

קשה היה להרגיע את מרת מזוודות. מה היא תעשה? אולי ליעץ לה לקנות חלקה סמוכה? אבל היא טוענת שאף על השנייה כתוב “מכור”.

“ספסרים”, מלמלה, “כולם מספסרים תחתי”, מלמלה.

מה לעשות לה? אולי הדרך היחידה היא לפשפש בביתי, למצוא מזוודה ישנה ולתת לה לתקנה בידי השוליה שהיא מעסיקה בביתה, כדי שתירגע. גם היא עצמה כבר למדה ומבינה משהו במזוודות. אף שהיא למעשה תופרת צנועה.

“מרת – –” אני ממלמלת. “תגישי קובלנה למבקר, למבקר-המדינה, לרשויות-העירוניות, לרבנות-הראשית, לחברא-קדישא, לקונגרס-הציוני, לאיגוד-הבינלאומי-למתקני-יזוודות. להתאחדות-הבינלאומית-למייצרי-מזוודות ולנציגיו ליד האומות המאוחדות – –”

לפתע נעלמה מן העין ולא היתה עוד. יתכן שירדה לפרוייקט למטה למצוא שם את מכונת-הכתיבה הישנה שלי שהותרתי שם באדמת נעורי כדי לכתוב בה קובלנה לרשויות, או שעלתה למרומים, אל מרומי דירתה בבית-המידות הכעור והסמוך, לשאת שם כפיה כלפי מרום לקבול מקרוב יותר לשחקים על הרשויות הדתיות בעל פה. בכל אופן לא היתה עוד לצדי. היא באמת איננה מחויבת לעמוד כאן עמדי. היא יכולה להשקיף על בוֹר הפרוייקט ממרומי הגזוזרת הזעירה שלה הדבוקה אל דירתה הקטנה שם למעלה. ולשם באמת נשאתי עיני ומצאתי הגזוזרת העמוסה מזוודות בכל הגדלים והצורות. ישנות, מאובקות, ורק אבזמיהן נוצצים בשמש. והשלט הקטןן והדהוי הנושא צורת מזוודה, הזכור לי משכבר הימים, תלוי שם למעלה תכלת וחום. אך מי מתקן היום מזוודות? קונים חדשה – –

אנו בנינו מבנה צפונה לשכונת הצריפים. מבנה קטן. אדמה נוגעת באדמה. אותו הדבר כמעט. תחום נוגע בתחום. שכונת נורדיה, שכונת כרמליה. מי זוכר היום שם כגון זה שנרשם בספרי-האחוזה ובספר הזהב של הקרן הקיימת, רק הצילום החבוי בארון. והכיכר שאינה כיכר עוד אלא חזרה להיות העיגול כפי שהיתה מכונה אז. העיגול הרוכב על מנהרה ועלי כותרת של איביסקוס לו הפרושים, נבולים ושמוטים לצדדין. הכיכר יודעת משהו על תרשים של עיגול גדול שכותרו חול. “הגבירים” בנו בעיגול. רופא-השיניים, רופא העור, סוחר-הקמח ובעל הרסטוראן, היא המסעדה. נמושות-ההון, המורים, הפקידים, בעלת המצלמה ועסקן הפועלים בנו בירכתיים, במקביל, בסיבוב הבא בעיגול הבתים המקביל והמרוחק, ברחובות החול הקטנים וחסרי הכבישים, חסרי המדרכות, הקרואים על שמות ישובים מרוחקים ונידחים. אבל נטעו גינות זעירות. ירקות על יד המטבח ופרחים בחזית. זו נקמתם בדרי העיגול שיש להם מדרכות בלבד ולא גינות. לא חשוב שגינות הירק והגפנים לא הניבו פרי. רק עצי הלימון והתפוז נשאו פרי לאחר שנים וימים רבים. כל ההדרים מניבי הפרי הלכו בדרך הברושים שלנו לתוך בור הפרוייקט. עכשיו לא היה עוד כל הבדל בין העיגול לבין הרחובות הסמוכים. שכננו בר-מזרח כה רגז על הנערים קוטפי הפרי עד כי לא כאב עוד בלבו על כי פרי העצים הלך ופחת וטעמו נמר גם הוא. בעקירתם לא חזה כבר, כי היה תושב-חול ותיק בגוש החולות הדרומי שממנו באה זה עתה מרת-מזוודות.

הפרוייקט פער לעומתי פה של אספלט בתווך ומשני צדיו שלדי חנויות, שיני קורות, ועל הכול מכסה צואת פיגומים מפורקים. הגשר שבתווך שמעל לכביש המרכזי הזכיר את גשרי איטליה הדו-קומתיים המחברים מעל לנהר זורם חיים מזה ומזה. “מי יהלך על גשר נעורי?” שאלתי את נעימה, שעדיין נותרה עמי. אבל היא בשלה: “על גשר ילדותי יהלכו רק הקונים והמוכרים. לא – – הרוכשים ואשפי-הפרסומת. לא. המפרקמטים מלשון פרקמטיה – – הקונים והמוכרים” התחילה מפזמת “הקו – – – נים והמו – – – כרים אברה קדברה”.

“ביחד”, עזרתי לה, “הקונים והמוכרים והמתחזים לקונים והמתחזים כמוכרים וה – – שאינם מוכרים ואינם קונים והם הרוב הגדול שאין להם במה”.

חיפשתי מושב עץ, ספסל לשבת עליו. אי אפשר לעמוד ולהתבונן כה הרבה למטה וכה הרבה למעלה מבלי לשבת לנוח. צריך למצוא נקודה יציבה. אבל ספסל עץ לא היה. מושב פלסטיק צהוב היה. דק, חלק, מקשה אחת לשבת ולהישען. גוף הפלסטיק כבר העלה עובש של אבק וזוהמה יבשה. ישבתי. היה עיתון בידי ורציתי לדעת מי מת. שבעיתוני מתים מדי יום ביומו אנשים שונים. מן הוותיקים ומן החדשים. נעימה לא ישבה. היא חוששת שספסל נועד לתינוקות ולקשישים בלבד. ספסל הוא לעניים מרודים שישנים עליו בלילה וכל אשר להם צרור עמם בצרור. היא סובלת מדיסקוס, לא יכולה לשבת.

ישבתי. פרשתי עיתוני, עיתון בוקר גדול. רציתי להגיע מייד לעמוד ב' או ג' או ד'. פרשתי עיתוני שנפער לשניים ככסות גדולה. אוהל. טלית של מלים. מייד קרבו שני נערים מקורזלי שער, גיחכו בפה מלא והאחד מהם גבה-הקומה מחברו הגיש סיגריה בוערת אל עיתוני הפרוש. מגודל התמהון לא אמרתי דבר. צפיתי לתבערה. לעשן. הפקרתי את עיתוני. נעצתי בהם עיני והם נעצו עיניהם בי. הם גיחכו במלוא הפה. אני החמצתי פנים. איפה ריח החריכה? אולי להשליך העיתון מידי שבשלו אנזק גם אני? מגודל התמהון לא פצתה גם נעימה פה. היא עמדה מן הצד כאילו אין לה ולי דבר. אף כי שתינו מאותה השכונה. כרמליה.

עתה פצחו הנערים בצחוק רם והלכו הלאה. עיתוני לא נשרף. בכלל לא עלה באש. לא השלכתיו מידי. יכול היה לעלות באש. אבל לא עלה. הוא נשאר לי לפליטה. האש לא נגעה. הוא לא כיבה סיגריתו על דפי עיתוני. הוא כלל לא קרבה אליו. אש של ממש, להבה, מאכולת אש לא היתה. הוא רק איים לעשות כן. אבל כל שיכול היה להיות ולא היה, כדור אש בידי, הממני. למה? למה, התנכל לי? האם משום שאני יושבת והוא עומד. אני קוראה והוא לא. אני קונה עיתון והוא לא. מאז אני יראה לפרוש עיתון בפרהסיה ולחפש את המבוקש. מאז איני אוהבת לשבת על ספסל של פלסטיק אפילו לא מול הפרוייקט הגדול והאלים. אין בו בזה משום הגנה ומחסה אלא תבנית בניין בלבד.

נעימה התאוששה ואמרה: “ככה זה”. ועברה לסדר היום. היא סיפרה: "אמא משונה היום. לא כבאותם ימי מלחמת העולם שהיתה בונה מקלט-מחסה באמצע חדר השינה שלה. שהיא דרה בדיוטה תחתונה. ואינה הורסת אותו אפילו בימי שלום. שמא, פן. היום קמה באמצע הלילה, מתלבשת נחפזת בארבע לפנות בוקר ואני חושבת שהיא יושבת לנגן בפסנתרה והיא כלל וכלל לא. היא נחפזת לבית-המשפט אף שאיש לא הזמין אותה, לידיעתי, להופיע בבית המשפט. אומרים לה: “מה פתאום בית-המשפט עליך ועל ראשך?”

והיא – – בבהלה, בחפזון, בתנועות סעורות, מהר, מהר, לבית המשפט. ובאמצע הלילה. מאז נמכר חצי הבית בדמי הערבות שנתן אבא לבן-עירו שלא פרע חובו היא שרויה בינה לבינה לבין ההוצאה לפועל ובית המשפט. אז אשפזנו אותה בבית מרפא. בקרוב תשוב הביתה רגועה ופעלתנית ותסרב שוב להרוס את המקלט הבנוי בחדר-השינה שלה שבביתנו הישן. היו אנשים פעם שבנו מקלטיהם באמצע דירתם ונותר מאז כאנדרטא להפוגה!

“שתהיה בריאה” אמרתי כדרך ששמעתי אחרים אומרים.

“שנהיה כולנו בריאים”, אמרה נעימה כשדעתה פזורה עליה. שמתי עיתוני בכיסי. נעימה התבוננה בפועלים העובדים על הפיגומים ואמרה: “מסכנים. הם בוודאי צמאים”. ועוד אומרים ומרכלים שיהודים לא דאגו לצורכי צמאונם של ערביים. הלכה לביתה הוציאה מן המקרר כד פלסטיק מלא מים קרים. מסתבר שבינתיים נקשו הללו על דלת ביתה ואמנם ביקשו מים קרים. נתנה להם מלוא הכלי. עכשיו היא עומדת ומתבוננת למעלה בפנים מאומצות, מצפות שיחזירו לה הכלי. אך איש אינו נע ואינו זע. איש אינו חוזר מן הפיגום ואינו מחזיר לה הכלי.

“אולי אינם מבני ברית ואינם מבינים עברית ואינם מבינים ש – –” תהתה עליהם. מייד טיפסה ועלתה למעלה במין מדרגות-עץ שאינן אלא קרש בעל שלבי עץ ושאלה: “שתיתם לרוויה? ואיפה הכלי שלי?”

נתנו בה עיניים מגחכות כאותם נערים שלי שרצו להרעימני עם עיתוני הפרוש ואמרו: “מה? הכד בלי מים?” החזירו לה כלי פגום מלוכלך בזפת. טענה נעימה: “למה אינכם מנקים הכלי?”

השיבו לה: “לא כדאי. תנקי בעצמך אם את רוצה”.

“הרי לא אני לכלכתיו?”

“תזרקי, גברת, ותקני אחר”.

“הלא שלי, שלי, שלי הוא. אתם ביקשתם ואינכם מחזירים”

“מחזירים. מחזירים. תזרקי. פלסטיק. שווה פרוטה. מה באמת, בחיי, עושה עניין מכל דבר”.

קדרו פניה של נעימה, חששה שעוד מעט והיא מתפרקת מרוב רתיחה וזעם ותרעומת על העוול שנעשה לה. והיא עוד לא נרגעה משלהבת-לא-שלהבת של עיתוני.

התבוננו בה עוברים ושבים בתרעומת, בחומרה ואפילו בתמהון רב שהיא יורדת מן הפרוייקט ועוסקת בקטנות. כמו רצו לערוך לה מגבית של כמה פרוטות כדי לקנות לה כד פלסטיק חדש. שבגלל כד של פלסטיק לא כדאי לעורר מהומות בין פועלים ערביים לבין שכנים יהודים. שאלה בונים בפרוייקט במו ידיהם. ואלה מגישים המים במו ידיהם. וכבר מרגישים טוב במעשיהם הטובים. ובין אלה לאלה כד של פלסטיק שווה פרוטה. למה יאמרו הגויים שהיהודים הם קמצנים, שאינם יכולים לוותר על כד של כלום. מה זה? כד של נחושת מלאכת-מחשבת? הרי זה של חומר של כלום. של אשפה שאינה מתפרקת בטבע.

בא הקבלן ואולי הוא מנהל-העבודה היהודי ואמר: “הנה גברת. אל תעשי עניין. הא לך עשר לירות וקני לך כד חדש”.

חרה מאוד לנעימה שהוא נותן לה עשר לירות כמו ביקשה נדבה. שהרי בסך הכל ביקשה בחזרה כדה כנתינתו צח ונקי.

נטלתי את נעימה בזרועה המחזיקה בכד המזוהם והרחקתיה מן הפרוייקט וליוויתיה לביתה.

בביתי צלצל הטלפון: “רישה!”

“טעות”.

שוב צלצל הטלפון: “רישה!” עד שאמרתי: שוב טעות, הסבירו לי שאמנם שמי רישה. שרישה היא רחל. אבל שמי אינו רחל. שמספרי ניתן בידי אורחת ששמה רחל היא רישה. ומייד באה הטענה: “למה את אומרת שאת לא רישה?” ובאוזני קול מתייפח. אשה בוכייה. איך להוכיח לאשה בוכייה שאני אינני רישה?

עד שאני מניחה השפופרת והטלפון מצלצל שוב וקול מתפנק של גבר, של בוגר המתחסד וסובר שהוא תינוק, נותן לי הוראות מפורטת אימתי הוא בבית ואימתי איננו בבית. ואימתי הוא מוכן אף על פי כן להיות בביתו. הכל במפורט: משבע עד תשע. תודה. ומייד מטלפן שנית: “לא. משבע עד אחת-עשרה. תודה”. ושוב מטלפן: לא. אפילו עד שתים-עשרה. ועד חצות"

מדוע אומר לי אדם זר לחלוטין כמה זמן הוא מוכן להיוותר בביתו ואני אפילו אינני יודעת היכן ניצב ביתו. מה מעשיו? האם גם הוא טרוד בפרוייקט או מנושל ממנו? מדוע יחכה משבע עד תשע? ולא עד אחת-עשרה? למי יחכה? למה? מה חסר לו מה? האם הוא כה בודד שהוא משוחח עם השפופרת? מי חושב בכלל לבוא לבקרו? אפילו לא שכניו, ולא קרוביו ולא עמיתיו ואפילו לא אהובותיו? אז למי לכל הרוחות הוא מחכה משבע עד תשע, עד אחת-עשרה ועד חצות? שיחכה.

ארד למטה ואשאל עליו בפרוייקט. אולי טילפן גם לאחרים. לאחרות. לכל קול של אשה בטלפון. אולי הוא זבן באחד מבתי-המסחר החדשים שבפרוייקט. אני חוזרת ויורדת אל הפרוייקט. קונה כמה עיתונים של חג. החבילה גדולה. שלושה עיתונים כבדים. כמו-של-חג. אני מבקשת להכניסה לתיק הניילון ואינני מצליחה. קשה. החבילה גדולה מן התיק. והתיק חלקלק. אשה צעירה נושאת פיאה נכרית ושרוולים ארוכים לידיה בעתות החום, מסייעת עמי פתאום להכניס החבילה לנרתיק.

“שיהיה”, היא ממלמלת, “שתהיה לי מצווה לפני ראש השנה”.

למה רק לפני ראש השנה מסייעים בידי? למה לא כל השנה? מול הפרוייקט, מול הפועלים הערביים מסייעים בידי. בפרהסיה. לעיני כול. לראווה. לא בחדרי-חדרים. אבל רק לפני החשבון. לפני פסק הדין. מצווה. מחיר. שיהיה.

אבל אי אפשר להשתחרר מן הפרוייקט, המאפיל על כל הסביבה. הפרוייקט הוא כקרחון. רובו בחביון האדמה ורק קצהו עולה ובולט כלפי מעלה. רואים, כשם שאומרים, רק קצהו של הקרחון.

לפתע היתה התגודדות קלה. מישהו מצא בצל של חבצלת החולות הלבנה. וזרקה. וזו צריכה לפרוח עכשיו. נזכרתי בפרח סתיו זה שהיה נחמתנו בחולות הים של סתיו. ואת החבצלת המתורבתת שגידלנו בגינתנו. דקה ויפה ממנה. מדוע תרגמו שם חבצלת החולות בתכנית לילדים בטלביזיה בשם “שושני פרא”? סתם חבצלת השרון הידועה לכל ילד, שקטפה כאן בחולות הים בעונת הסתיו. שושנת פרא! בוז לתרגום העלוב! כמו כד פלסטיק. כמו ספסל פלסטיק. כמו כלום.

דבר אחד ברור. בשרטוני הפרוייקט, בין השלדים שמבניהם העליונים טרם הוקמו מצד זה של הכביש (בצדו השני כבר הוקמו המבנים), נותרו בצלי חבצלות ששתלנו פעם, שלא יפרחו עוד בסתיו. לא חבצלת הבר ולא חבצלת הגינה היפהפיה. אלה יחנקו. טוב שנותרו עוד חבצלות הבר על חוף הים. בחופים עזובים. בחוף דור. אשקלון. בחוף עזה וימית.

אף שהפרוייקט ניצב על אדמת בור אין תקווה כאן לחבצלות. פעם אפילו פחדנו מאדמת שכונה זו. רצינו לרחק ממנה צפונה. אמרו לנו שכמה מחלות זקנה של הורינו מכות שורש באדמה זו ולא אחרת. באיזה כוח סמוי הן ננעצות בקליפת כדור הארץ דווקא כאן ולא במקום אחר. אז לברוח. לברוח ממחלות הזקנה של הקשישים, של ההורים! של דודים ודודות שהביאו איזה תחלואים סמויים מעיירות של שם ובאו והיכו כאן שורש. אצלנו. בגינה שלנו. על הספות ועל המיטות שלנו. על מיטות-הדווי הניצבות במקום מסוים. בפינת חדר מסוימת. ומכים קרני-חוֹלי למטה. למעבה האדמה. קרני-חולי מבזיקים לצדדים ולמעבה האדמה. טוב שעוקרים עכשיו. טוב שיש פרוייקט עוקר. עוקרים שורשי מחלות הזקנה הנוראות יחד עם שורשי האקליפטוסים של החורשה הסמוכה שברחובנו. ומכסים במבני בטון רמים.

“אהה! א-מחַיֶה! מכסים על הצרות. מכסים בשכבת בטון עבה, גדולה ונוקשה על כל הצרות והמחלות המידבקות והלא-מידבקות שהן נחלת הזקנים בלבד!” אבל מה יהיה על האמונות-הטפלות הטמונות כאן עמוק באדמה. הברושים שלא היה צריך לנטוע אותם. גם הם לצד המחלות המזוועות המכות שורש ברגב אדמה אחד ולא בשני. הציר המגנטי של צער שקוטבו בשכונה זו ולא באחרת! קוטב הצער העקוד כאן, הצלוב כאן, הנעוץ כאן כמאכלת. אבל לא אנחנו נעצנו כאן יתד. הם, הדור הקודם. הם נעצו כאן יתד. אנחנו רק קטפנו, שתלנו, שיחקנו בחול באדמה, בזקנו חמרה. מוללנו. אנחנו לא. אנחנו לא יצקנו כאן בטון. בכלל לא התיישבנו כאן. הושיבו אותנו. אמרו כרמליה לפני שידענו מה פירושו של כרמל. כלומר ראינו פעם כרמל אבל לא קשרנו בין אדמת הר רחוקה לבין אדמת חול זו. צחוק לרש. כרמליה! וכל זה חמישים שנה בלבד ואולי פחות מזה.

יובל של בטרם פרוייקט. ידידת הורי הזקנה גניה שנותרה לפליטה על שום חולשת גופה וליצנותה הכאובה שהיא חשוכת בנים ואימצה בן אומרת: “נולדתי שנה לפני ראשית המאה הזו ואני בת שבעים ותשע וקשה לי לסחוב עד סוף המאה. קשה. אני שישבתי כאן על שרפרפים ערביים של קש ושולחן קטן נמוך בסגנון המזרח משובץ פניני צדף של דמשק. זה כבר חלף. והוא אישי איננו. את זוכרת את ידיו הצחות המקרינות אור מרוב נקיון וקרצוף? ובננו חי בירכתי הים. במדינה רחוקה. אנו אימצנו אותו. ואילו הוא אימץ לו ארץ אחרת. מה לעשות! אנו עם משונה, מיוחד במינו, זה מושך הנה ואילו זה מושך שמה. רבים מן הילדים הם בירכתי-הים ואילו הזקנים נותרו כאן. אף שלא חסר כאן דבר. מדע. חקלאות. צה”ל. היכל הספר. הספר, כן הספר – – " נתגמגמה ועצמה פיה ככותרת כמושה.

אי אפשר להאשים את הפרוייקט בכל זה. בזקנים נעזבים ובצעירים גולים לירכתי הים. בכל זאת למה נטע לומדת הולנדית וכה קשה לה ללמוד שפות? וסבתה לומדת תנ"ך. היא העבירתה פעם את הכביש בבטחה ובאמונה בלא להינזק. כשהגיעה לחוף מבטחים אל המדרכה השנייה פלטה הקשישה: “אַת לא שווה כלום!” זה היה עוד לפני שהתחילה ללמוד הולנדית.

החנווני ממול התפאר לפניה: “אני גרשתי את כולם. את כל הקונים”. מה יהיה בפרוייקט? היגרשו גם משם את כל הקונים? הצעירים החשודים בכוונת גניבה והקשישים החשודים בכוונת הסח-הדעת? וסתם בני-אדם חפים מכל כוונת זדון, שאף הם כמיותרים ומיועדים לגרוש.

הירקן חולה-הלב מהלך דק, צנום ברפיון דק וענוג. זה כל אשר נותר מן הגברתן גס-הלשון הסוחר במרכולתו כל הימים ברוח פרצים עזה בחנות פרוצה לכל צד בין ירקות נאים, פגומים ורכים. מסגרת קסמים פריכה וקלושה של אדם. יש והוא מבקש לעיין בקונקורדנציה. מעניינות אותו בעיות לשון. בין שמירה על קונים-גונבים לבין גונבים-נוטלים בהסח-הדעת לא-משלהם על שום מחלות של-לקיחה בלא יכולת לעמוד בפני יצר הנטילה, הוא מעיין בכתובים. באותיות. כשהוא מעיין בכתובים שלפניו הוא כמו מעלה מעט בשר. בעיניים נואשות הוא עוקב אחר הקונה ההדורה שבעלה רמז לו שחולה בחולי-הגניבה היא וכי ישלם לאחר מכן הנזק והפציר בו שלא יתפשנה בקלקלתה. היא נוטלת ושמה בכליה ומניחה צקלונה אצלו לשמירה לשהות-מה ובלכתה הוא פותח צקלונה, מוציא הגניבה וחוזר ומניחה למכירה. וכך חוזר חלילה מדי יום ביומו. והוא נושא נפשו לקנות חנות בפרוייקט, חנות חדשה ויפה ששם הוא יתקין לו עין אלקטרונית שתהיה שומרת במערך של טלביזיה ידי הקונים המושכים לא משלהם.

“לעקיבא יום-טוב”, אומר לי רזילי הירקן הרפה, “את זוכרת אותם ידידים של הוריך קונים שלי משכבר הימים. נולדה להם נינה. לא כאן. בבון. מה פתאום בבון? בחו”ל ימח שמה וזכרה ועוד איזה חו“ל! ניתחו אותה. ציסטה מכאן וציסטה מכאן. ואמרו שמוכרחה הנכדה ללדת אחרת אין לדעת. מוכרחים אז מוכרחים. אז נולדה בת ושמה ים-תיכונה. מפני שאין עוד ילדה בשם הזה. וקוראים לה תיכי. מה יש? השם “מצביא” שקראו הברגמנים לבנם זה טוב וים-תיכונה זה לא טוב, ביחוד שמבטלים את המם הסופית שבאמצע ועושים מזה מלה אחת כמו ימסופה”.

“מי שמה ימסופה?” שאלתי בסקרנות.

“ימסופה אין אבל ים-סוף יש”.

“ילד?”

“ים”.

“ילדה?”

“ימה!”

“ימה? כמו ימת-החולה שזו ימה אחת ויחידה שאני מכירה?”

“אפשר לומר ימחול”, הסבירה לי בקפידה יתרה גניה שנולדה לפני ראשית המאה.

“ימחול! למשל ימחול רבינוביץ, או ימחול אלפרוביץ או ימחול ברשדצקי”, השתוחח הירקן רזילי, “האוזן רק צריכה להתרגל, רק להתרגל”.

“אני לא יכולה להתרגל”, טענה גניה, “אני לא יכולה להתרגל שהנכדה מהבן המאומץ שלי באה אלי הביתה ומסתכלת לי לתוך וויטרינות הזכוכית של הארונות שלי ומחפשת לקחת לי משם חפצי-יקר כמו אגרטלים סיניים. שלא תבקש ממני. שתניח לי לתת לה מרצוני הטוב. כי אחרת מה יהיה על רצוני הטוב? על רצוני הטוב להעניק משהו למישהו”.

“באמת, מה יהיה על רצונה הטוב לתת מבלי שתתבקש לתת?”

עד שאנו משוחחים המשיכו להקים את הפרוייקט. בנו ובנו ולא שעו אלינו. בין הניצבים היו ששערו השערה שבאמצע המבנה יוותר שטח חול ריק מוקף מבנים. מין מגרש חול ענק. כדי שפעם – – ייבנה שם פרוייקט שני. פרוייקט בתוך פרוייקט. ציבורי בפנים ופרטי בחוץ. כמו קופסה בתוך קופסה אצל הסינים או היפאנים. זה בתוך זה ובתווך הם, התושבים, נעוצים בנעצי קומות. מי מהם שינמיך מטה יראה כביש מכוניות תת-אדמתי ומי שיגביה אל על יסע ברכבת-עילית שאולי תיסע למעלה. בינתיים ניצב מבנה אחד על רגל אחת כגביע יין ענק. העובדים הנכרים מתלוצצים בינם לבינם: “רגל אחת ביבשה ושנייה בים”.

“שמעת ליצנות זדונית”, אומרת גניה. “איך אפשר, איך אפשר להתבטא כך” נואקת גניה, “ועוד בעברית צחה”.

כל זאת נאמר כדי שלא להעמיק לרדת למעמקי הפרוייקט. אף שעיסוקי בעיקר באדמתו ולא בכותרתו. אולי במקצת בשמיו שהם אף שמי אבל איני יודעת להוותי לרחף מעליו ברחפת, שהיא בעיקרה כלי-ספנות וכאן בפרוייקט, לעת עתה אין ים. בקרבת מקום יש. בו אין. אני מתביישת לשאול החופרים מה עשו בגרוטאותינו שקברנו באדמה זו לפני לכתנו צפונה? הסאמוֹבר מרוסיה, הפינג’ן מטבריה, מכונת-הכתיבה המגושמת והישנה שמי יודע מה כתבה מאז? במשך כל אותן שנים שנטשתיה במחסן שמתחת למרפסתנו שנהרסה ונעקרה בינתיים. באדמה האלימה. שכן זו היתה אדמה אלימה בשל הנערים שהיו הולכים באותם הימים לבתי הקולנוע שבכיכר הסמוכה ולאחר מכן היו רוגמים באבנים את בתינו הקטנים הסמוכים כפי שכבר סיפרתי בסיפור אחר. ואם לא היו להם אבנים היו רוגמים את תריסינו המוגפים בבהלה, בצרורות אדמה רטובה מגינותינו. צרורות מלאים שורשים רקובים. חבילת האדמה הלחה והמשורגת בשורשים היתה נחבטת בתריס הדלת הרחבה הפונה למרפסת ומתפוררת על פני הרצפה ומזהמת אותה באדמת חמרה אדומה ולחה. ואז עוד חיפשנו סיבה? היינו תמימים.

למה הם עושים זאת? מי הם אויבינו השולחים אותם לכלות בנו חמתם? מי מתנכל לנו? האם הם עושים זאת על דעת עצמם או על דעת אחרים?

חיפשנו סיבה? סובב ומסובב. לא שמענו על וואנדליזם לשמו. (בגולה? אולי. פורעים שם, אולי. חוליגנים גויים? אולי) אבל כאן, במדינה החדשה, בראשית היותה? נתנו עינינו בשכנינו לדעת מי מהם שלח נגדנו מלאכי-חבלה אלה? מי לנו ומי לצרינו? למה שכרו את הנערים המשתוללים נגדנו?

לא דובים ולא יער. שכנינו לא שמעו ולא ידעו. ואפילו עוינים שבהם לא העלו כדבר הזה על הדעת.

כך רגמונו לפני היות הפרוייקט על לא עוול בכפנו שלא פשענו שום פשע מפשעי התנ"ך הנדונים בסקילה. שרתנו ביחידה העברית במלחמה הגדולה ובחיל העברי במלחמה העצומה ורק התגוררנו בבית קטון ונמוך בעל דיוטה אחת, היא דיוטת הקרקע במרכז הכרך ונתחייבנו ברגימה. ושידע הפרוייקט שאם בני אדם משכונתנו ילכו לשבת בדיוטה עליונה שלו, מפחד סקילה כגון זו ילכו שמה ולא מאהבת גבהים. שהמה אין כל עוול בכפם. שילמו מסים לעירייה אף אם באחור, עד הפרוטה האחרונה שילמו. שרתו בהגנה. ובשאר ארגונים. יצאו בעוצר המנדט הבריטי לקנות לחם לכל דיירי הסביבה. ולא נרגמו על ידי קלגסים בריטיים. אלא על ידי נערינו שלנו. נערים משלנו ומשכונות מרוחקות שבאו לבלות בשכונתנו. שבקטנותנו נמשכנו אליהם בסתר לבנו וגופנו כאל משהו מסעיר וזר ולוהט.

ועל כל זה נרגמנו באבנים. אלא שבפרוייקט החדש אין זכר לאבנים המוטחות הללו. האמת צריכה להאמר. כל החבטות נשארו בגופנו ולא בפרוייקט. ואם נשאר משהו באדמה הרי המפונים באו על שכרם וקיבלו פיצויים. פתאום היה חסר לי כאן ביתה של מרת פישבין. הנרייטה פישבין. הבית הצר והארוך שרחבו חדר אחד ואורכו שני חדרים עם שירותים ויש לו קיר משותף עם קולנוע.

שאלתי את נעימה: “מה היה לה להנרייטה פישבין?”

"מרת פישבין קיבלה פיצויים ואושפזה בבית-החולים ‘שלווה’ ".

“מי בנה קודם, היא או הקולנוע, אינני זוכרת?”

“היא”.

“שלווה? כל-כך היא שלווה לעת זקנה?”, שאלתי בתמהון שזכרתי את כמיהתה למוסיקה. כולם כמהו למוסיקה. לא ידעו עברית וחיפשו להם אמנות אילמת, בינלאומית. שהביאו עמם משם מהגולה והיא כל נחמתם בחיים. “ושם היא יכולה לשמוע מוסיקה?”

“קוראים לזאת שלווה אף כי השלווה לא כל-כך גדולה שם. מאשפזים אותה כדי שתירגע מהשכנות אל הקולנוע. שהיא קצת מופרעת מזה”.

התחלתי להבין מה שארע להנרייטה. “הפרוייקט כל-כך הרגיז אותה”, הסבירה לי נעימה, “שהעדיפה ללכת לבית מרגוע בעיבורה של העיר הקטנה הסמוכה”.

“ומי משלם?”

“הפרוייקט, כמובן”.

“ופסנתר הכנף שלה?”

“ראיתיו מתגולל יחד עם מכונת-הכתיבה הישנה שלך”.

“אבל את שלי מצא איש-ישר ובא לשאול רשותי לקחתה לביתו – –”

“גם את שלה מצא איש ישר ששלחו אל אחד ממחנות צה”ל אף שלא היה מכוון וחרק בלבד".

לא פלא שכשהטיתי אוזני לאדמת הפרוייקט לא שמעתי קול תקתוק מכונה ולא קול צלילי הפסנתר הישן. אבל בין כך רעש המערבל היה קשה מנשוא ועירבל כל הקולות משכבר הימים ומהיום בתוך הבטון. נדמה לי שנעימה התבוננה בפרוייקט כסבורה שהיו חייבים לשאול פיה אם היא חפצה בפרוייקט הזה כאן, שהרי זו אדמת ילדותה. וגם פי אמה. וגם אותי לא שאלו אף שזו אדמת נעורי. ומרת פישבין כבר בכלל היתה כבדת-שמיעה. אין לי תרעומת על אדמת ילדותי. שבה אין עושים מאומה. סמוכה היא לעיר העתיקה הקרובה והניחוה לנפשה. כל הבתים הישנים ניצבים שם בישנותם. ואין איש נוגע בהם. אפילו הפרוייקט בוחל בהם. הוא מעדיף לעמוד לא הרחק מן המגדלות החדשים שבצפון.

הלכתי אל מגדל ענק שבנו בצפון עירי כדי לחזות מגגו באדמת הפרוייקט שמא הוא נאה יותר מלמעלה. שאמר מי שאמר שרק מגבוה אפשר להשקיף על כל אותם מבנים מתוך שלוות-רוח ואולי אפילו שמץ של זחיחות-הדעת. באתי אל המגדל וכביש מתפתל רצה לגררני אל החניון למטה. אבל אני עליתי בשיפוע נרחב אל אכסדרת המגדל המרווחה שישב בה בכורסה שוער לבוש מדים. אולם-הכניסה המרווח היה מלא כורסות ושולחנות קטנים ועציצי פילדנדרון ושרך ודקלים ואפילו בריכות זעירות עם שושני-מים זכות צפות. התבונן בי השוער ושאל לחפצי. אמרתי לו שמתאווה אני לעלות אל הגג ולהשקיף משם על הסביבה. כרכם פניו לשמע דברי ואמר: “סביבה? איזה סביבה? מה רואים בסביבה? ארובת רדינג בסביבה! מגדל שלום בסביבה. יהלומים בסביבה! אפריקה בסביבה! אמריקה, הילטון בסביבה! מה יש לראות בסביבה הזאת? זה בית פרטי. של דיירים פרטיים מאוד. מאה במספר. מאה משפחות. ארבע מאות נפש בממוצע, משפחה אחת פחות משפחה אחת יותר. זה לא פרוייקט ציבורי, גברת. תלכי לכלבו שלום ותשקיפי משם על הסביבה. שם יש משקפה ציבורית בתשלום”.

נעלבתי מאוד. משום מה צלצלה באוזני המלה משקפה כמשתנה ציבורית. “אני לא צריכה משקפה ציבורית”, אמרתי, “אני רוצה להשקיף מכאן, שהיא היום סביבת מגורי מזה כמה שנים טובות. אני רוצה להשקיף מנקודת – – כאן, מנקודת מבט חדשה”. טענתי.

“מאיזה נקודה, גברת? אני אומר לך מנקודת השקפתו של פנסיונר טרי שאין לך מה לחפש פה. זאת לא משקפת. זה סתם בניין גדול. זה סתם מגדל-דירות גדול ואני לא צריך פה התאבדויות”. נתן בי מבט מנצח. “בשביל זה אני יושב פה בפרוייקט-דירות גדול. בשביל לשמור על הגג. הגג זה העיקר. זה הראש. את מבינה? אני שומר על הראש. אם אני נותן לך משקפת כמו בתיאטרון גדול ואת יש לך כבר השקפה ואת משקיפה על כל הסביבה אז את מקבלת סחרחורת כמו הגברת טהון מהקומה השמינית ומתמוטטת. אני לא צריך צרות עם משקיפים ושקופיות על הגג. אצלנו לא מקרינים בכלל. ולא כאלה. רק בדירה פנימה. לא באכסדרה ולא על הגג אפילו שהילדים עורכים כאן באולם הכניסה אספות-כיתה בליל שבת ותחרויות כדור. כן. לפעמים גם זה. וגם מקלקלים את המעליות. שתיים כבר מקולקלות”.

הוא ראה שעדיין אני ניצבת על מקומי והמשיך בשלו:

“תנוח דעתך!” (איפה הוא תפש את הביטוי הזה?) “את לא צריכה להשקיף על העיר. ולא על העולם. הוא עומד על מקומו בשלום. זאת אומרת מסתובב על מקומו בשלום ואת לא צריכה להיות משקיפה שלו. והוא מסתדר יפה בלעדייך. ועוד משהו: אסור להקים על הגג צריף, אוהל, סככה, בקתה, מחיצה, סוכה או בריכת-גומי לשחייה!”, דקלם. “שמעת? זה אני משנן בעל פה לכל אחד שיש לו פה אפילו רק גיס, גיסה, סבתא, דודה או אחיין!”

“אבל אני מהפרוייקט הגדול החדש במרכז!”, מלמלתי. “מהכיכר הגדולה שבמרכז העיר”, שיקרתי לו. “באתי לקבל כאן מושג מגבוה, ממשהו עוד יותר גבוה, יותר אמיד, יותר מפואר, יותר גדול, מסיבי, יותר זקוף וגאיוני!”

“את מהעירייה, מחלקת עבודות ציבוריות בעירייה? בממשלה או מה?”. הבין סוף סוף לריעי.

“אני מעבודות לא-ציבוריות”, הבלעתי את ה“לא”.

“צו. צריך צו-הפניה. כמו בקופת חולים”.

“מה פתאום! בשביל לעלות במעלית?”, לא הסתרתי את הפתעתי.

“יש לנו שלוש מעליות. את האחת כבר קלקלו ילדי הדיירים! את רוצה לקלקל עוד אחת”.

“אז אני אעלה ברגל”, התנדבתי.

“ברגל!” הוא הצביע על רקתו כאילו יצאתי מדעתי. “הרגליים זה בשביל להחזיק גבוה על כיסא בלראות טלביזיה ולא בשביל לעלת קומות. הנה אני יושב פה על מקומי בכניסה ולא מזיז את הרגליים שלי. אפילו לא יורד למטה לחניון”.

פתאם יצאה מן המעלית מיודעתי מרת תם היא טומאשבסקי לשעבר. מסתבר שלאחר שחיתנה את שתי תאומותיה נכנסה האשה היפה מן השואה יחד עם בעלה אף הוא מן השואה, גדול ממנה בשנים והיא אשתו השנייה, לדור במגדל-המגדל הזה. פעם דרו ברחוב מגורי שלי. שערה הזהוב עדיין היה כרוך על ראשה כריכה עבה של צמה. אבל עורפה לא עוד זקוף היה כבעבר. וגזרתה לא עוד דקה ונאה כאז. היא התבוננה בי בעיניים בוהות כביכול נטלה זה עתה גלולה נגד מחוש-ראש. ואף שברכתני בשלום בסבר-פנים יפות היתה ניצבת לעומתי תמהה מה חפצי כאן.

כמובן שהסברתי לה מייד שלא באתי לבקרה מבלי להיות קרואה אף שכבר הייתי קרואה פעם לביתה שברחובנו בליל העצמאות הנודע שלפני מלחמת ששת הימים. שאז נתכבדנו ושתינו וסברתי שאיני בישראל אלא במרכז אירופה. שאיני יודעת בדיוק מה זה ישראל ורק חשה אבל יודעת גם יודעת מה משמע מרכז אירופה. אולי הנימוסים, אולי העברית הבסיסית, אולי חוסר צחוקים מקראיים המקובלים עלינו כאן בבתי-הספר ואנו נוטלים אותם עמנו אלי בגרות. אולי – –

אמרתי לה שרק חפצתי להשקיף על הסביבה מגג ביתם. מיד הזמינתני לדירתה ואמרה לשוב. אמרתי: לא לדירתך. לגג ביתכם.

היא לא הבינה מדוע אני מבכרת גג בית על דירת בית נאה. אמרתי: המשיכי בדרכך שירדת למטה ואל תסטי ממנה. ידעתי שהיא הולכת אל חנות המכולת ששם אנו נפגשות תדיר שגם היום איננו דרות רחוק זו מזו וביתה נשקף למרחוק לעבר מרפסתי שלי.

מיד נעתרה לי והלכה.

השוער לא נתרכך. גם הוא לא הבין מדוע איני חפצה ללכת אל דירתה של זו להשקיף משם. וכעת נעשיתי חשודה בעיניו כפליים. שדווקא אני עומדת על דעתי שאני רוצה גג ולא דירה. כביכול הייתי אורחת פורחת המעדיפה ספסל בגן על דירת מגורים נאותה. ומכאן ואיך היה יושב ומצפה שאלך לי לדרכי. שכוונותי כבר היו ברורות לו לחלוטין.

“אשה יפה מרת תם”, אמרתי.

“כבר לא כל-כך צעירה”, טען, “כבר ראיתי נכדים באים אליה”.

הוא אינו מבדיל בין נעורים ויופי. “היא קצת מבולבלת תמיד כמו חולמת”, אמר. לולא ידעתי שהיא אשה הגונה הייתי חושב שנוטלת סמים“. התבונן בי והרושם שעושים עלי דבריו והוסיף” “מסטולית”.

“לא היא”, נחרדתי, “לוקחת גלולה נגד מחושים”.

פתאום התפרץ מישהו בבהילות: “יש לכם טיפות וואַלריאן?”

לא ידעתי שעדיין נוטלים בימינו לחיזוק-הלב טיפות וואַלריאן. סברתי רק אמי המנוחה היתה נוהגת כך בזמנים שקדמו לפרוייקט. בימי הפרוייקט והמגדלות עדיין מבקשים אותן טיפות ממש?

השוער לא הבין לחפצו. “תרופה לחיזוק הלב”, הסברתי לו.

“שילך לרחוב הראשי בקצה השדרה. יש שם בית-מרקחת. לי אין כאן ארון רפואות. אף שצריך היה להיות”.

האיש התפרץ בבהילות מן הבית ממול שהוא בית הרבנות שמשם פצחה בשיר חתונה רעננה בקולות של עליצות וניגונים. מכוניות האורחים גלשו לחניון המרווח של המגדל כעדת נמלים שגילתה מקק מת. והיא בהולה להביאו למקום מבטחים. אלא שאת המגדל לא יכלו להזיז ממקומו. מישהו בהול הגיע עם מתנת חתונה ברגל. כיוון שלא היה זקוק לחניה נכנס הישר לאולם, אל החתונה, אל החתן והכלה ואל הכיבוד. מייד שלחוהו בבהלה להביא טיפות רפואה לחיזוק הלב שאֵם-החתן כמעט והתעלפה. “כל אחד חושב שאם אין לי רכב אני נער-שליחות ברגל”.

משום מה נתמהמה ולא רץ במורד השדרה אל בית המרקחת הסמוך. “מהז’חשוב”, מלמל, “חמות אחת פחות”.

השוער השיא לי עצה: “תוציאי לך את הגג מהראש ותלכי יותר טוב אתו לבלות בחתונה”. נתתי בו מבט של בוז. והוא הוסיף, “תעשי לה במקום טיפות – הנשמה-מלאכותית”. האיש הבהול עמד בכל תוקף על דעתו שברצונו לספר לי למה החמוֹת נתעלפה כמעט. שמה ברוריה ושם הכלה ברוריה וזה סימן לא טוב. אז הכלה נשארה ברוריה ואילו החמוֹת מכנה עצמה ברוניה. וזה הוא רק סימן אחד שלא-טוב ויש עוד. הכלה גדולה בשנים מן החתן. וכשבאו לשם הרשמה לחתונה העיף איזה כלי-קודש לבוש קפוטה מבט לעבר המגדל, קרץ ושאל את הכלה: “נו! דירה יש? אני שאר-בשרו של החתן ועלי לדעת”. נאלמה הכלה דום ולא אמרה דבר. אמה מלמלה: “תהיה, תהיה!” “בעזרת השם”, השיב. זה הוא, המגדל מפריע. מעלה מחשבות בראש. מלבד זאת הכלה ילידת קיבוץ ואינה יודעת להכין ארוחה כל שהיא. ואינה יודעת לכבס מאומה בידיה אלא במכבסה בלבד. מלבד זה אינה יפה.

“למה לה לחמות כלה יפה?” שאלתי.

“כדי שתהיה ראויה לקנאה. כך אינה ראויה אפילו לקנאה”.

נואשתי מן המגדל וחזרתי אל הפרוייקט. גם שם יהיה אולם שמחות וכבר צמחו שם חומות הבטון לגובה. כנראה שהתמהמהתי הרבה בכניסה למגדל כי כבר הזדקרו כאן שלוש קומות מפולשות של בטון. שלד בלבד. אבל ברור, כי יהיו כאן בתי-המסחר, חדרי הלבלרים, מטבחי המזללות, המגבות הלחות של המספרות, השחצנות של הסלונים, הדיסקרטיות של מכוני-היופי, ומכוני העיסוי וכולנו נהיה מהלכים בתווך בלא אחיזה כל שהיא באדמה.

אולי כדאי למהר. עדיין יש כמה חללי אדמה בין המבנים. אפשר עוד לקבוע עובדות. אפשר להשאיר פיסת אדמה. זכר. זכר לחורבן. אולי נותרו כמה מצעדי העבר שנחפרו ונזרקו החוצה? אולי העקבות עדיין תלויים בחלל למעלה? אולי מישהו חיזק בוואלריאן את נשמת העבר שנותרה ונשתהתה אף היום? אולי אלה הצעדים שהוליכו אל המדרכות המובנות, הסלולות והמובילות צפונה? מן המרכז והלאה ועד הנהר. ואם לא אגלה אותם לפני סיום בניינו של הפרוייקט לא אדע מניין ולאן? ומה היו התחנות שבדרך? ומדוע צעדנו תדיר בלא ערעור כשאמרו לנו “קדימה צעוד”? שכן יש תמיד מישהו המיטיב לדעת. יש אנשי חזון והם הפוקדים עלינו מכאן לשם, צעוד בנערינו ובטפנו. בתחילה – אבותינו, לאחר מכן – הורינו ולאחר מכן – אנו עצמנו ובעקבותינו טפנו וטפם. הנינים. בסך. שיצעדו. שילכו קדימה. בלי לשאול. בלי לדעת. רק אנשי החזון, המה היודעים. ומדוע מלעיגים עליהם ועל חזונם? ואולי יש כאלה גם בתוכנו?

הנה לדוגמה האיש אשר הגה את הפרוייקט הגדול הזה על אדמת העיר הראשונה והנבנית תמיד. איש חזון. איש עבודה. נותן עבודה לאחרים. לנכרים. דואג לנו שלא נבוסס ברגלינו בחול. שנהלך על בטון מוצק ועמיד. ובאמרו לנו: קדימה צעוד! אנו נוטשים את אדמת הפרוייקט החזוני הזה והולכים אל אדמת הצפון. שהרי משם, ממרחקים באו אבותינו. ואם חזרתי לשעה קצרה הנה, דרומה, לחזות בפרוייקט החזוני הזה, החזרה בטעות יסודה.

אין חוזרים. מתרחקים. גם ראש העיר והעירייה רחקו צפונה. אפילו נעימה תזוז מעט צפונה. לא הרבה. אף על פי כן תזוז. שיהיה ברור. אין לי שום דבר נגד המגדל ולא נגד הפרוייקט. כל בניין וקדקודו ויעודו ברקיע. אני יכולה בהחלט להבין את נעיצתו בשמים לעת לילה עם אבן של פנס, שחלילה מטוס לא יחבוט בו. אנחנו מבינים את החלצות הבטון אל על בכל המדינות ובכל העולם ואצלנו. ולא נותר אלא להיצמד אל הים שנותר במקומו הישן ורק נסוג מעט. ורק הוא שומר על הסף. מונח כאותה בובה מושלכת בירכתי מערב של העיר. כשם שעזבנוהו בילדותנו. מרחב מים שאין לפרוייקט שליטה בו.

עוד אני עומדת והוא עובר על פני. בתחילה לא היכרתיו. חשבתי סתם אדם עובר ושב. עד שחזר ועבר על פני לתומו חזור ועבור כבספרי המתח. ובשנייה כבר שמתי לבי אליו. סתם אדם איננו לובש חליפה ירוקה בהירה כאילו היה תייר או אוברון מחלום-ליל-קיץ ולא כומתה צהובה בראשו כאילו היה גנן בשמורת הטבע הקרובה. וכשקרב ועמד על ידי הסביר לי שהוא שומר-החותם. לורד-שומר-החותם כשם שיש במלכות אנגליה. אחד שמשאיר את חותמו. “הנה למשל הפרוייקט הזה – –”

שוב הפרוייקט!

“הפרוייקט הזה הוא חותמי לדורות הבאים”.

“אבל כל-כך מהר”, טענתי, “כל-כך מהר ועוד לא עברו שני דור אחד וכבר מוחים הכול ולא יישאר כלום מכל אשר – –”

“אבל אני השומר. שמעת על תנועת השומר בשכבר הימים? אני משרידיו. בן תשעים ושניים אני היום ובא מיישוב רחוק של צפון. שם אני מתגורר בצריף זעיר ומגדל צמחי רפואה – –”

נזכרתי שביקרתי פעם בצריפו בקיבוץ לפני ימים רבים. “ואני שומר על מה שיש”, המשיך, “מפני שלי יש חזון. אני יודע מה צריכים הדורות הבאים”. האם צריכים להיות בן צ"ב כדי שלא להתבייש לדבר כך? “אני בכלל לא חי בזמן הזה, אני חי בזמן הבא. אז מה שתוקעים פה באדמה זה יתדות? את יודעת מה זה יתדות?”

“כן. בערך. יודעת”.

“אז זה הוא התפקיד החזוני שלי. צמחי רפואה לרפא את המתנוונים בגופם וניצני חזון שנותרו וכמעט שאין. מי שהיה כבר מת. וחדשים לא נולדו. אולי נולדו אלא שאין יודעים עליהם דבר. פשוט אין יודעים מי מהם”, הרעים עלי לפתע בקולו כמי שאין לו כל שליטה במיתרי קולו, “זה גם כן התפקיד שלי לגלות אותם בין הפעילים והמפעילים כאן, במשימה הזאת שלנגד עיניך. בין הפועלים פה”.

“בין הפועלים פה! הלא בכלל אינם מבני ברית”, תמהתי והחלטתי שהוא סתם עובר-בטל מחמת זקנה.

“אבל מנהלי-העבודה, והמשרטטים, והמקצועיים, וההמונים, והמתכננים והדיירים ובעלי החזקה וה – –”

“בינתים האדמה נסתמת”, טענתי, “ומאין יקומו אנשי החזון?” התביישתי בדברי שנגררתי אחריו ואחרי סגנונו.

“מן הסתומות. אוטוטוט בדיוק מן הסתומות”, סתם ולא פירש.

“הסתומות והנסתרות”, מלמלתי אוטומטית בגעיית צחוק נסתרת.

“אם אתה כאן השומר”, שאלתי, “אולי אפשר לראות אצלך את רשימת הדיירים?”

“בשביל מה? מה, את יוצאת עמם למסע מעבר לים? בשביל מה?”, נבהל, "בשביל מס-הכנסה, בשביל מס רכוש? בשביל ביקורת, בשביל השמצה, בשביל לינץ' ", התרתח, “בשביל מה בדיוק? בשביל פיקוח! הדלפה! חקירה! בשביל כמה יש לכל אחד בקיר שלו?”

ראיתי שאינו עובר-בטל כלל וכלל. “מה פתאום!”, נתבלבלתי, “אני בשביל שום דבר ושום-כלום רשמי. רק בשביל להיווכח אם אני מכירה מי מהאנשים. אם המדובר שוב באותם אנשים מאז. מלפני, אולי מן האדמה הישנה הזאת?”

“הישנה? זה טוב”, מלמל, “להללו אין הממון הדרוש לכך. ומה משמע ישנה? את מתכוונת לעתיקה. מה זה ישנה? זה מעיל בלה שמשליכים אותו”. הוא נגע בידו בכומתתו הצהובה בשביל לוודא שהיא עדיין חבושה לראשו. “מה זה? אדמה זה אלטע זאכן! הרי זו אדמת-ישראל!”

אין לי מה לדבר אתו. פעם הוא צלול ופעם לא.

אלא שאז לא האדמה אלא האדמות התחילו להסתחרר כבסחרחרת. לא סוסי עץ מסתחררים במעגל. אלא בדיות מסתחררות במעגל. כי בזה הרגע תינתה האדמה למגדלות ולפרוייקט בדיוק למרגלותיהם. לא חלילה למראשותיהם ששמה השמים המרווחים והפרושים עדיין ברמה. אלא למרגלותיהם הנוגעים ועד למי-התהום.

“כבר היו דברים מעולם”, מלמלתי. מה אני ניצבת כאן על תהומו של פרוייקט כמו על פי השאול. דרכו של מבנה שהוא חוצב למטה. ולאחר מכן אם לא נופלים עקרבים מעצי החרוב על כתפי החופרים והם כמו נכווים, ממשיכים הם במלט היסוד, ממשיכים ובונים כלפי מעלה. אז הלמעלה בא אחר הלמטה עד שכל העניין עומד על תלו, אז מה כל הקינה הזאת?

אם פעם היו צריפים צנועים וטובים אז למה התאבד אישה הראשון של התופרת ניסנהולץ שנישאה לאחר-מכן למתקן-המזוודות? למה התאבד באותם ימים צנועים ומרווחים באוויר, בים ובשמש? והיא מיהרה להינשא למתקן המזוודות? לא. צריך להתחיל לספר את הסיפור מן ההתחלה ולפי הסדר הנכון. מבלי לחפות על דבר ומבלי להסתיר דבר. מי שבנה מקלטו בתווך בביתו בנה אותו ולא הרסו עוד. מי שהתאבד התאבד. האשה שריח סרדינים ודג מלוח עלה תדיר מאצבעותיה הילכה עליו בחילה. מי שהתחתן התחתן עם חמות ובלי. ובינתיים תפרו התופרות מלבושים ומתקני המזוודות תיקנו המזוודות הישנות לטיולים. הסנדלרים עדיין תפרו נעליים ומוכרי העציצים לא האמירו במחירם והכול עשו כאילו לא בנו אלא סתם היו חיים של סתם.

בטלפון בא קול עייף: “את זוכרת אותי? אני יעקב, יעקב מרחוב אהבת-ציון. לפני שנים רבות כשהיינו ילדים קטנים שיחקנו בחול ביחד. אתם גרתם שני רחובות יותר צפונה”.

אינני זוכרת את יעקב או אולי אני מתממת שאינני זוכרת וזוכרת רק את שאול כי היו כמה וכמה יעקבים באותם הימים הקטנים במשחקים בחול, יעקב חן ויעקב בונין ויעקב נסים ויעקב אולשן ויעקב – – – לא חשוב אף אחד מהם לא השאיר רשומו. איש מהם לא אהבתי. אהבתי את שאול.

“במה העניין”, אני שומעת עצמי שואלת בענייניות יתרה.

“לא כלום. שום עניין. ככה סתם. נזכרתי. מעלים זכרונות מאותם הימים. יושבים עם הילדים ומספרים. את מתרגמת או משהו?”

“משהו!”

“הזכרונות שאינם מרפים כשמביטים על החול של הילדות ורואים מה שבונים עליהם אז…”

“אהה!”, התעוררתי, “לא על החול של הילדות. על אדמה אחרת. ראית את הפרוייקט. בונים לתוך חול הביניים שלנו כמו כלום”.

“מה משמע בונים! אני עצמי עם הפועלים שלי בונה פרוייקט במרכז. תבואי לראות!”, הוא מזמין אותי.

“כבר ראיתי. ובשלנו נתקלים בכל מקום. זו שלמדה אתך ביסודי וזה שלמד אתך בתיכון. כולם מתגוררים בעיגול אחד בקוטר של מטר ועשרים!”

“מה יש? הארץ קטנה עליך?”

“בכלל לא. אינטימי. כולם ביחד, כמו בכפר גדול אחד. אותם האנשים כל החיים”.

“משחר הילדות ועד”…

“אגב, קראתי לבני הבכור שחר”.

“יפה”. מתי כבר יסיים את הזכרונות ויתחיל לספר איזה סיפור מעשה?

“אז את גרה ברחוב יקנעם?” שאל.

“תסלח לי, מה שם משפחתך?”, שאלתיו פתאום. באמת רציתי לדעת מי הוא, שאינני מדברת עם סתם טיפוס מופשט מן העבר. מפני שהיה לי בכל זאת חשד קל שאני יודעת מי הוא ולא שמו יעקב אלא שלמה.

הוא עבר על שאלתי בשתיקה.

מה הוא? חבר קיבוץ, חבר תנועה, חבר מפלגה המסתפק בשם פרטי בלבד. מה הוא, מלצר או מלך? מלך של מה?

אפשר להפליג בהשערות עד אין קץ. אבל אסור. יש להגיע אל האדם עצמו. לא אל הדיוטה העליונה המתנועעת ברוח המנשבת בה שלא בנחת.

“הרבה נחת”, אני רוצה לסיים את המגע עם אדם שאין לו דמות.

“תודה. ילדים יש?”

“יש”.

“נכדים יש?”

“בדרך”. למה אינני שואלת אותו מה יש לו. שכן כבר אמר לי. אבל אולי אינני רוצה לדעת דבר על אחד ששיחקתי עמו בחול ועתה הפך לפרוייקט אחד גדול ונישא. וכשהפרוייקט מטלפן אלי לפתע ומדבר עמי בלשון בני-אדם לא נעים לי כלל לגלות שזה שוב אותו הדבר מאותו הכפר ומאותה השכונה ומאותו החול.

אז: “שלום פרוייקט”!

“שלום”.

מסתבר שמכל האנשים הללו לא יוצא שמץ של עלילה. הם כבר חיו, ילדו בנים, קברו הורים וכבר גילו מחושים ראשונים בפרקי גופם העייף. העברית של בניהם כבר מוזרה באוזניהם. אפילו שזו שפת אמם. שזו מתערבבת בלא חוק. ופעם אמרו להם שאין לדבר כך. יש לדייק. יש להרבות בביטויים של טעם. אף שהמה התחננו לדבר פשוטות. אפילו על דרך הנלעגות, על דרך התרגום החפשי מלעז או על הדרך התנ"כית. רק שיתנו לדבר בנחת.

איזו נחת? אז התחולל הדבר באותו הפרוייקט עצמו. שני פועלים נפלו מן הפיגומים הרעועים. שניים שאינם מבני ברית. לזה אשה יהודייה וילדים עברים, בכפרו שלו, ולשני אשה ערבייה וילדים ערביים. בכפרו שלו. ברור שאינני אשמה בנפילתם. ולא אני בניתי הפרוייקט. הוא, המטלפן, אולי? אבל הוא כבר הניח השפופרת על כנה. הוא! לא אני הקמתי הפיגומים הרעועים. אולי הם עצמם במו ידיהם לא דקדקו?

ומישהו בתוכי טוען: ושתי אלה, שתי הפסנתרניות הקשישות, לא נפלו מאיזה פיגומים בלתי נראים לעין? שכן גם על גופן הוקם הפרוייקט. אז שלא יאשימו את אדמת החול הישנה שהיא מתנועעת, שאינה יציבה. את הבתים הזעירים שלא נותרו על מקומם והתמוטטו. אם מישהו נושר מפיגום אולי עיניו כהו והוא מעד ונפל?

בינתיים מעברו השני של הכביש בכלבו הפרוייקט כבר מהלכים נשים וילדים חדשים ובוהים במוצגים. איך להוציא ישן מפני חדש? כבר נרקמת בי חיבה גדולה לחדש החדש הזה.

ועתה, שכחתי העיקר. על רגל אחת עלילת הסיפור שנשכחה:

הלכנו אחר הארון ברוח זלעפות וחול לקבור אותו באדמת החול שלנו אף שהפועלים אינם מבני ברית. כך רצתה אשתו היהודייה של האחד שהעדיפה את אדמת החול שלנו על אדמת הטרשים של כפרו. פתאום הוכיחה שהתייהד פעם. ראיתי את ילדיו העברים של הנספה מהפיגומים ורציתי לומר להם משהו שהכול בעצם התחיל מן השברייה! והולך אצל אותן אבנים קשות שרגמו כך סתם בתים קטנים ושלווים של בוני היישוב ומייסדיו ובא אצל הפיגומים הרעועים שנבנו מאז ומתמיד בידי מנהלי-עבודה משלנו ובפיקוחם, המסרבים לעמוד בשערי הפרוייקט החדש ולהרתיע: “הזהר! אולי הפיגומים רעועים!”

והיתה הברירה בידי לקבל על עצמי תפקיד דל. לזכר אותו האיש מנהל-העבודה הגוץ מאותם ימים רחוקים בשנות השלושים שבנה ביתנו הזעיר והחסיר מלט מעמודי היסוד ואמר בגסות רוחו כי רבה: “אין דבר, בית קטן לא יתמוטט גם על עמודים חסרים” ונטל מן המלט אל כליו.

“ואם נרצה להקים עוד דיוטות?” הקשינו.

“אתם?”, התבונן בנו בבוז, “דלפונים שכמותכם, עוד דיוטות?”

“הלוואות ומשכנתאות, ודודים באמריקה וזכיות-בגורל ופיס ועוד…”

“אתם!” ונבא מה שנבא ולא ידע מה שנבא, “אתם תבנו בית גדול! יהרסו אתכם עד דק לפני שתבנו עוד קומה אחת. אתם לא יודעים לבנות בתים גדולים. אתם בונים יישובים, ערים, כפרים אבל לא מגרדי-שחקים, אתם, אתם! שכונות אתם בונים אבל לא בתי-מידות. מדינות אתם בונים אבל לא בתים!”

“בית לאומי!” מלמלתי.

“לאומי. אולי. אבל לא בית של גודל”.

הוא צדק. אנחנו לא.

בהלוויות שני הפועלים הערביים שנפלו מן הפיגומים שלנו קרה דבר לא נעים. נעימה שהיתה בין המלווים מעדה ונפלה פתאום על אדמת החול והתחילה ליילל כמו בחגיגת שמחה ערבית. ואולי זאת יללת אֵבל עברית. קשה להבדיל. לא ידעתי אם מצער או מפחד או מזעם או מנמיכות-הרוח? אולי זכרה אותו צעיר מבני העם השכן שהיתה מתרועעת עמו בצעירותה?

ברוב מבוכתי קרבתי אליה להרימה: “נעימה!”, מלמלתי, “הלא אפילו לא הכרת את הפועלים פנים אל פנים וזה לא אלה שנתת להם מים לשתות. הלא אפילו אינם מבני ברית – –” נתקעה לשוני בחכי.

נעימה התנשאה על רגליה מבלי לכרוע על ברכיה כתינוק המנסה ראשית עמידתו על הקרקע ברגליים פשוקות. עד שדמתה לא לאדם אלא למגדל עפל העומד על ארבע. “מה זה, מה?” מלמלתי.

“כך אחיזתי גדולה יותר”, אמרה, לחששה. “יש לי סחרחורת” ועוד “אני לא כורעת ברך עוד מילדותי. אמי היתה מזהירה אותי תדיר כי כריעת ברך היא תנוחה נוצרית, לא יהודית. לנו אסור”.

“אבל מה לך ולהם? אנחנו רק מייצגות את הצד שלנו. יש קרובים ממך לעניין, לצער ולאֵבל ול…” סתמתי.

“הייתי צריכה להזהיר אותם”, התייפחה, “כשהייתי עולה להביא להם מים”.

“את? היית צריכה? מה לך ולפרוייקט? את בנית אותו? את מנהל-עבודה או מה?”

ושוב נזכרתי במנהל-העבודה הגוץ והבוּר מאותם ימים רחוקים.

“אף על פי כן הייתי צריכה להזהיר אנשים מפני הגובה הרב ומפני המבנה ומפני הפיגומים הרעועים וכל מה שהוקם בחטף, בפזיזות נוראה!”

“ומפני העומק הרב הזה?”, הקשיתי, “את לא היית צריכה להזהיר, שאנו יושבים גם במעמקים ולא רק ברום?”

“למטה כבר זזנו אבל למעלה עוד יש לי שליטת-מה בגובה, בשמים שם הייתי חייבת להזהיר את העושים במלאכה”.

“אפשר לשאול כל בעל-מלאכה אם הציב פיגומים חזקים די הצורך?” התערב פתאום בשיחה השומר הלבוש בחליפה ירוקה וכומתה צהובה לראשו. החסיל דק-הגו צץ פתאום בינינו.

“אפשר למנוע”, התעקשה נעימה, “אפשר למנוע שכול, מוות, יתמות, אלמנות, יג – –” ונשתנקה.

“יגון אנושי ו – –” נכנסה פתאום נעימה לפירוט רב. קולה קיבל גוון מתכתי. למה יהודים משוחחים בהלוויות? למה אינם שותקים כדרך הגויים? מישהו התבונן בנעימה ובמנהגה ולחש: “קצינה לשעבר בצה”ל חניכה מצטיינת ודאי". ועוד מישהו בקהל אמר, “ומתנהגת כמו אחת מן ההמון ועוד בהלוויה כמעט-ממלכתית לשכנים שנפלו בשערינו. בסך הכול בני-דודים שכוחי-אל. ואפילו לא כל-כך מבני-ברית. סתם בני אדם אפילו. שהם אבות לבנים ובעלים לנשים”.

ואז זקפה עצמה פתאום נעימה כמו דוד המלך שקם מן האדמה לאחר שתם אבלו על בנו. היא מחתה עיניה, היטיבה שערה לגמה מים מאיזה ברז קרוב, ישרה שמלתה לגופה ואמרה: “אינני יודעת מה היה לי פתאום. ואני דימיתי בנפשי שאני קוברת את אמי. והרי עודנה בין החיים!”

אישה, אף הוא קצין צה"ל במילואים, פסק: “לא היינו צריכים בכלל ללכת לכל העניין הזה”.

כל זה בין הפרוייקט למגדלות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!