מאות רבות של פרדסים וגנים הקיפו את יפו בשלהי המאה ה-19. כל פרדס הושקה מבאר מקומית, ולצידה ביתו של מעבד הפרדס, הבאיארג’י. הבארות שהיו בראשיתן בארות אנטיליה שהופעלו באמצעות בעל חיים, הפכו בהדרגה לבארות שהונעו במנועי קרוסין. ענף יצוא ההדרים הפך לענף היצוא העיקרי של הארץ והעשיר את בעלי הפרדסים הגדולים, האפנדים. את עושרם הם הפגינו בבניית בתים מפוארים שנבנו ברובם בסגנון החלל המרכזי, בו סביב חדר מרכזי גדול (דיוואן) התפרסו חדרי הבית. במפוארים שבבתים עוטרו הקירות ותקרות הדיוואן בציורי קיר ועיטורים. לצד גידול ההדרים התפתח גם ענף היצוא שהוחזק בעיקר בידי ערבים נוצרים שהפכו לעשירי העיר. מלבד בתי האפנדים היו סביב יפו גם גנים ופרדסים של סגני הקונסולים הזרים בעיר. הם בנו בתים מפוארים כדי לארח את חבריהם, אך הפרדסים שמשו כמקור הכנסה מאחר ושכרם הרשמי היה זעום לאורח החיים שניהלו. המוכרים מסגני הקונסולים היו הפרוסי והגרמני ממשפחת מוראד, האוסטו-הונגרי יעקב פסקל, הבריטי חיים אמזלק, הצרפתי ג’אן פיליברט, וההולנדי בשארה סאג’יר.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והחלת שלטון המנדט הבריטי, החלה התארגנות מסחרית של הפרדסנים והיצואנים הערבים והיהודים לשמירת האינטרסים של הענף, וכך נעשה גם בקרב נציגי חברות הספנות. בשנים הראשונות במסגרת לשכת מסחר משותפת ליפו ותל אביב, אך גם לאחר פרישת היהודים ללשכה עצמאית, המשיך שיתוף הפעולה במסגרת ‘המועצה לשיווק פרי הדר’ שהקימה ממשלת המנדט. בין משפחות הפרדסנים הידועות והפעילות הייתה משפחת ברכאת, שמעט נכתב עליה עד היום. שימור בית הפרדס המשפחתי פותח צוהר לתולדות המשפחה.

בית הבאר ברחוב עזה 55, המשומר בימים אלה עם בית משפחת קאסר הסמוך כדי להפכם למרכז תרבות עירוני, מספר את סיפור האחים ברכאת שהיו בעלי הפרדס הסמוך ופעילים בענף הפרדסנות ביפו. שם המשפחה, שמשמעותו ‘ברכה’, נפוץ גם בקרב נוצרים, וסלים ברכאת הנוצרי ביפו שהיה גם הוא בעל פרדס, היה גם מנהלו של מלון ‘קליף’ שצפה על הנמל בקצה רחוב שערי ניקנור. בספר מיסי המקרקעין (וורקו) של ממשלת פלשתינה-א"י משנת 1944, רשום פרדס ברכאת על שם עבדול ראוף ברכאת ושותפיו.¹ האחים ברכאת פעלו ככל הנראה במשותף, מאחר ובשנת 1940 הם ניסו לרכוש פרדס נוסף מכונס הנכסים של עבדול חמיד ביבי, וערערו יחד לבית המשפט העליון כשלא זכו במכרז המכירה הפומבית.²

עבדול ראוף בן איברהים ברכאת, ואחיו זכי וחסן, היו בעלי פרדס בשטח שבעים דונמים ביפו, וחמש מאות דונמים מחוץ לעיר.³ עבדול ראוף וזכי היו פעילים ב’מועצה לשיווק פרי הדר' (Palestine Citrus Control Board)) שהוקמה בשנת 1940 בידי הממשל הבריטי כדי לפקח על איכות יצוא פרי ההדר ולשיתוף פעולה בין הפרדסנים היהודים והערבים. בהנהלה היו חברים ארבעה יהודים וארבעה ערבים, ובראשם עבדול ראוף ברכאת.⁴ שיתוף הפעולה בין הפרדסנים החל כאמור כבר בראשית שלטון המנדט הבריטי, במסגרת לשכת המסחר המשותפת, ובשנת 1937 ייסד שמואל טולקובסקי את ‘חברת שיווק ההדרים’ (Jaffa Citrus Exchange) שלחצה על הממשל להסדיר את הענף בתקנות. עבדול ראוף היה באותה תקופה נשיא לשכת המסחר הערבית ביפו.⁵

עבדול ראוף ברכאת אמנם שיתף פעולה עם הפרדסנים היהודים כביכול, אולם כשפרצה השביתה הגדולה ביפו באפריל 1936, ו’הוועד הערבי העליון' החל במגבית לגיוס חמישים אלף לא"י “למלחמה ביהודים והאנגלים”, היה עבדול ראוף בין המוזמנים לפגישה של עשירי יפו שנדרשו לתרום למגבית.⁶ רבים מעשירי העיר סרבו לסחיטות הקיצוניים וזכו לאיומים, וביניהם גם סלים ברכאת הנוצרי.⁷ עבדול ראוף ברכאת לעומת זאת הוזכר בשנת 1937 בעיתון ‘דבר’ כמי שנכלל ברשימת הפעילים הגדולים בהסתה לשביתה.⁸ עם זאת, הוא השתתף עם סיום המרד הערבי במשלחת של איחוד הפרדסנים היהודים והערבים שנפגשה ביולי 1941 עם מזכיר הכספים של הממשלה, מר סנדפורד, כדי לדון בהלוואות ממשלה לענף ההדרים שנפגע בשביתה הממושכת.⁹ במרס 1943 השתתף ברכאת בדיונים עם הממשלה כדי שתפטור את הפרדסנים ממס מקרקעין עקב המשבר בענף הפרדסנות וההפסדים הגדולים בעקבות המלחמה.

עם סיום המלחמה יצאה משלחת של נציגי הפרדסנים היהודים והערבים לבריטניה כדי לדון ברכישה ממשלתית גדולה של הדרים. לדברי יצחק רוקח, שהיה חבר בנציגות היהודית, אסר ‘הוועד הערבי העליון’ על נציגים ערבים להשתתף במשלחת עם היהודים. החברים הערבים קבלו בסופו של דבר אישור השתתפות בתנאי שיטוסו במטוסים נפרדים, יתאכסנו במלונות נפרדים, ולא יופיעו בפומבי עם היהודים. רוקח כתב כי החברים הערבים אתם היה מיודד עוד מספסל בית הספר, התנצלו על התנאי שנכפה עליהם ואף הצטלמו עם החברים היהודים. עבדול ראוף ברכאת לא השתתף במשלחת, אך אחיו זכי נכלל בה ומופיע בצילום משותף.¹⁰

ערב מלחמת העצמאות עזב עבדול ראוף ברכאת לביירות עם פרדסנים נוספים שעזבו עד יעבור זעם. במרס 1949 נפגשו נכבדי יפו לפגישה ב’מלון רויאל' בעיר כדי לבחור נציגות שתופיע בשם יפו הערבית בפני “ועדת הפיוס” שמונתה בידי האו“ם. ברכאת נבחר לנציגות שתבעה החזרת פליטים, מתן פיצויים עבור הנזקים, והחזרת פיקדונות בבנקים עליהם השתלטו היהודים.¹¹ האח זכי ברכאת היה חבר משלחת הפליטים הערבים ב’וועידת לוזאן' של האו”ם, שהחליטה בדצמבר 1948 על הקמת וועדת הפיוס (החלטה 194). בפגישה שנערכה ברמאללה דיווח זכי על דיוני הוועדה, “והסכמת הערבים להצעת החלוקה כבסיס למשא ומתן”. לדבריו הודיעו הנציגים הערבים לוועדת הפיוס “שהם מוכנים לנהל משא ומתן עם היהודים בלי מתווכים, ומוכנים לנסוע לישראל כדי לבקר במקומות בהם נמצאים נכסי הערבים ולהשתתף בוועדות ערביות-יהודיות משותפות”.¹²

עבדול ראוף וזכי לא חזרו ליפו, אך האח חסן נותר בעיר כחבר הועדה לשעת חרום.¹³ החברים היהודים במועצה לשיווק פרי הדר הגישו בקשה לשר החוץ משה שרת לאפשר לפרדסנים הערבים לחזור כדי לטפל בפרדסיהם, אך נענו בשלילה לאור התקדים שהדבר ייצור. גם הדרישה לקבל את הכספים שהופקדו בבנק ‘ברקליס’ ו’הבנק העות’מני' לא התקבלה, ובמאי 1954 דן בית המשפט העליון בירדן בתביעת בהייה ברכאת לקבל את חמשת אלפי הלירות שבחשבונה בבנק ‘ברקליס’ ביפו. בית המשפט קיבל את דרישתה וחייב את בנק ברקליס הבריטי להשיב את הפיקדון על סמך הפסיקה שנחשבה כתקדים. הבנק גם חויב בתשלום ריבית והוצאות משפט.¹⁴

עבדול ראוף וזכי עברו להתגורר ברמאללה. זכי נישא ביפו לפטימה, אחייניתו של עלי מוסתאקים סגן ראש עיריית יפו ומנכבדי העיר. הוא עבר לרמאללה עם בניו אכראם, פארוק, וג’אלב שהפכו לבעלי תפקידים בכירים בממשל הירדני. אכראם למד בבית הספר הקוויקרי ברמאללה, וסיים דוקטורט בלימודים בינלאומיים באוניברסיטת וינה. הוא עבד כעיתונאי בגרמניה ולאחר מכן שימש כחבר מועצת המנהלים של חברת התעופה הירדנית. בשנת 1977 מונה לשר ההסברה הירדני, ולאחר מכן מנהל לשכת ההסברה הירדנית בוושינגטון. בשנת 1987 נקרא לעמאן כדי לשמש דובר כנס הליגה הערבית שהתקיים בעיר. הוא נשא לאישה את ג’ין קייסי האמריקאית, בוגרת אוניברסיטת לונדון. אכראם מת בשנת 1988 והותיר שלושה בנים: יאזאן, יאני, וזאיד.¹⁵ לאחר מותו הוא תואר כאיש נעים הליכות שלא הרבה להשתמש בסיפור משפחתו, אך הוא נחשב לאחד הדוברים הרהוטים ביותר בפני דעת הקהל האמריקאית. טענתו הייתה כי “היהודים ממוצא אירופאי יעזבו בהדרגה את ישראל, לא מחשש שיידחפו לים, אלא משום שלא ירצו לגור במדינה שהופכת בהדרגה מול עיניהם לצרת אופקים וצבועה. אובדן השמיכה האמריקאית הוא שיביא בסופו של דבר לפתרון הבעיה הפלסטינית, וזכות הגדרתם העצמית כמו האמריקאים והישראלים”.¹⁶

ג’אלב ברכאת נולד ביפו בשנת 1927 ולמד בבית הספר של המיסיון האנגלי בירושלים, ובשנת 1949 סיים בהצטיינות את האוניברסיטה האמריקאית בבירות. הוא החל את עבודתו הממשלתית כנספח תיירות בשגרירות ירדן ברומא, ובשנת 1964 מונה לנשיא ארגון התיירות הירדני. בשנים 1972–1967 שימש כשר התיירות והעתיקות הירדני. בשנת 1980 מונה לנציג ירדן בוועדה לזכויות האדם של האו"ם, ובשנת 1985 עבר לארגון העבודה העולמי. הוא מת בשנת 2014. האח פארוק ברכאת שנולד ביפו בשנת 1931, מת בוויסקונסין בארצות הברית בשנת 2013 והותיר שלושה ילדים.

חסן ברכאת נותר ביפו כדי לטפל ברכוש המשפחה. הוא היה חבר וועד החרום בעיר, והשכיר את ביתו והחצר למפעל בלוקים, מחסן פיצוחים, וחנות מכולת, ואת הדירה למשפחה יהודית ששילמה לו שכר דירה. בשנת 1958 ניסה לקבל אישור לבניית בריכת שחייה על השטח, אך מנגד נשלחו אליו התראות על כך שהבית מסוכן ומחייב תיקון, ודרישות לתשלום אגרות ביוב. חסן לא ראה ככל הנראה את עתידו ביפו וביקש לעבור לרמאללה בה התגוררו שאר בני המשפחה. ביוני 1962 התפרסמה בעיתון ‘הארץ’ כתבתו של יאיר קוטלר בנושא המקרקעין שהותירו הערבים שעזבו את הארץ, ועל התארגנות המנהל לטיפול ברכוש הנטוש. נכתב כי השלמת רישום המקרקעין ביפו אפשרה להחזיר רכוש לתושבי יפו הערבים שנותרו בעיר. בין השאר נכתב כי חסן איברהים ברכאת קיבל חזרה את רכושו ביפו ומכר אותו תמורת מיליון וחצי לירות לחברת ‘הימנותא’, חברת בת של קרן הקיימת לישראל.¹⁷ אלא שתכנית בקשה להיתר בניה על חלקת הבית ברחוב עזה 55, מספטמבר 1947, מצביעה על כך שייתכן והבית כבר נמכר לעבדול כיאלי ושותפיו המופיעים כבעלים בתכנית.

זכי ברכאת בצילום משלחת המועצה לשיווק פרי הדר בשנת 1947

דיוואן בי ברכאת. צילום: לביא ונונו