הבית ברחוב יפת 59 הוכרז כמסוכן כשחלקים החלו לנשור ממנו על המדרכה. מאחורי החזית הבלויה של הבאר והמחסנים שנבנו בשנות החמישים של המאה ה-19, טמון סיפורה של משפחה יפואית קתולית-יוונית, שהפכה לאימפריה עסקית חובקת עולם. טאופיק גרגור, בנו של ניקולה גרגור ששימש כרשם המיסים ביפו, נולד בשנת 1870. הוא נשא לאישה את עדל, בתו של הסוחר היפואי העשיר נאסרי פינאן. הבן ניקולה נולד בשנת 1909, ובעקבותיו חביב, ג’ון, ואלנבי שנולד ב-16 במרס 1918. נולדו גם הבנות ליילה וריטה, שנשאה לג’ורג' דמיאני, בן למשפחת הקונסולים. בשנת 1927 פתח טאופיק מחסן ערובה בנמל, במחסני המנזר הארמני, והוסיף לו קומת משרדים. בשנת 1928 ייסד את חברת ט. גרגור ובניו, שעסקה ביבוא שמנים למנועי ספינות, מכוניות ומשאבות, וייצגה חברות ספנות זרות.

טאופיק מת בשנת 1946 וניהול החברה עבר לידיו של בכורו חביב, שנשא לאישה את דמריס, בתו של אמין ארקתינג’י, אחיו של קיסר ארקתינג’י שכיהן בתפקיד סגן ראש העירייה תחת עאסם בק אסעיד. המחסנים ברחוב יפת היו מהראשונים שנבנו על דרך עזה, למרגלות גבעת ארקתינג’י עליה בנו בני המשפחה את בתיהם. בשנת 1939 הגיש משרד המהנדסים של האחים עטללה בקשה לעיריית יפו להוסיף קומת מגורים מעל קומת המחסנים, וטאופיק בנה דירת מגורים מפוארת בסגנון החלל המרכזי, ממנה ירדו לגן מפואר. שרידיו מסתתרים מאחורי חומת החצר. לחברה היו משרדים גם בתל אביב, חיפה וקהיר. כשעזבה המשפחה את יפו בשנת 1948, כבר הייתה לה תשתית כלכלית בבירות ועמאן, והם המשיכו בעסקיהם והתרחבו על פני כל המזרח התיכון, וגם פתחו סניף בלונדון אותו ניהל ניקולה. הוא מת בלונדון בשנת 1992, ושנה לאחר מכן מת אחיו חביב במונקו.

כשהחלה החברה לפעול מבירות בשנת 1950, מונה ג’ון גרגור כיושב ראש, ובנו נדים שימש כמנהל כללי. החברה ששימשה כסוכנת חברות ספנות אירופאיות החלה לרכוש ספינות בעצמה. היא קיבלה את זיכיון חברת מרצדס הגרמנית לשיווק בלבנון, ירדן, ומדינות המפרץ. היא עסקה גם במלונאות, תעשייה, ביטוח, והשקעות, וחברת הבת ‘לסיקו’ לאביזרי קרמיקה היא מהגדולות במזרח התיכון. נדים למד מנהל עסקים באוניברסיטת ברדפוד בבריטניה, ובשנת 1977 נשא לאישה את פטרישיה מקורמיק האמריקאית. נדים ובנו קרים נהרגו בשנת 2017 בתאונת מכוניות בירדן.

כל ילדי משפחת גרגור למדו בבית הספר הצרפתי ביפו. אלנבי נשא לאישה את שרלוט בתו של פרנסיס ג’לאט, פרדסן יפואי עתיר נכסים ושותף בטחנת הקמח המשפחתית. הוא למד באוניברסיטה האמריקאית בבירות, וזכה בתואר דוקטור למדעים. בשנים 1949–1946 שימש כסגן שר המזון המצרי, ולאחר מכן כמנהל חברת מזון גדולה באלכסנדריה. בשנים 1969–1962 שימש כחבר הנהלת חברת גרגור בלוב, ולאחר מכן עבר להנהלת החברה בבירות. בשנים 1997–1980 שימש כנשיא חברת הבת ‘לסיקו’ בלבנון אותה מנהלים היום צאצאיו. לחברת ט. גרגור חמש עשרה נציגויות ברחבי העולם, ובשנת 2020 זכתה בפרס חברת מרצדס על פעילותה בתקופת הקורונה.