טוד סולונז הוא הבמאי הכי אהוב עליי היום. דיוויד קרוננברג ואטום אגויין, שני אהוביי האחרים, קצת מפשלים בשנים האחרונות. התאכזבתי מאוד מסרטיהם האחרונים, בעוד שסולונז עדיין מפתיע אותי. רק לאחרונה צפיתי ב“פלינדרום” שלו, ועל אף שסרט זה אינו מגיע לכתפיו של “אושר” – לטעמי ולדעת רבים הטובה שביצירותיו – בכל זאת נהניתי מכל רגע.
נו טוב, אם אפשר לקרוא הנאה לעור הברווז שקיבלתי מן הצפייה המזועזעת ב“משפחת פרטריג'”, שפגשה את “פריקס”. מדובר בסצנה המרכזית בסרט, שבה אביבא, נערה מתבגרת שברחה מהוריה אחרי שכפו עליה הפלה, מגיעה לבית מסויט, ביתה של משפחה נוצרית אדוקה, שאימצה כל מיני ילדים פגועים: ילדי קראק, פיסחים, עיוורים, לבקנים, ננסים, דאון־סינדרום, מה לא. ממש סצנה מתוך “פריקס”, סרט האימה משנות ה-30 של המאה הקודמת, העוסק בדמויות דחויות כאלה, בכל הפריקים של הטבע, שקובצו יחדיו ב“סייד שאו” של איזה קרקס נידח, ומושפלים שם עד עפר, עד שבאה נקמתם באנשים הבריאים.
הסצנה המרכזית הזו אצל סולונז היא חיבור מטורף והזוי בין הסיטקומים המתקתקים והמלאכותיים משנות השבעים לסרט המופת של טוד בראונינג. התוצאה היא אכן סאטירה משובחת, קולעת ומזעזעת מאוד. ובכל זאת, כשטוד סולונז בורח לסאטירה, כמו ב“בית הבובות”, או בסצנות הסאטיריות ב“פלינדרום”, הוא קצת נחלש. דווקא כאשר הוא טראגי ואנושי הוא במיטבו. וסולונז יודע להיות אנושי ולנהוג בחמלה ענקית ב“קורבנותיו”. רק אזכיר את דמות הפדופיל ב“אושר” – זכרו עד כמה דמותו נשארת פגיעה ואנושית עד הסוף, ואינה נגררת לעולם לקריקטורה של פסיכופט, למרות חמלתו הרבה של הבמאי גם לילדים שנפגעו ממנו.
בדומה, גם אל הפדופיל ב“פלינדרום”, הגבר שאביבא בת ה-15 מתיידדת איתו, מתייחס סולנוז בחמלה וברחמים. הוא מציג אותו כאדם רדוף ושבור שאישיותו הפגועה עשויה מרסיסים. באותה המידה, הוא חומל על אביבא, הנערה העלובה והמנוצלת, שאת דמותה מגלמות כעשר שחקניות שונות בכל הצבעים ובכל הגילים, מנערה שמנמונת וכעורה, ועד אישה שחורה ושמנה מאוד בת 40. הוא חומל עליה, למרות שבמהלך הסרט הוא מושך את החבל עד הסוף, כאשר הוא עוסק באותו חטא אנושי נורא, באותו “חור שמוליד חור שמוליד חור”: זה שאנשים מביאים ילדים בלי חשבון. כל ילדה מתבגרת רוצה להשריץ ילדה שתאהב אותה; כל אישה מצייתת לצו הטבע וכופה חיים על עוד אביבא מסכנה.
קראתי כמה ביקורות מארה"ב, שנכתבו על הסרט כאשר יצא, והתפלאתי איך רוב המבקרים לא ידעו כיצד לאכול את הסרט הזה. רובם אפילו מודים שלא הבינו דבר, למשל, מדוע סולונז השתמש בשורת שחקניות שונות לגילום אביבא. רובם בכלל לא הצליחו לפענח ולפרש את הסרט. ולי לא ברור מדוע, הרי סולונוז ברור כאן כשמש בצוהרי היום!
אני הבנתי כל פריים שלו, כשם אני מבינה ומתחברת באופן נפשי עמוק לכל סרטיו של הבמאי הזה, שיש לו משנה הומנית סדורה וברורה מאוד. לטעמי, על אף שסרטיו הם מחרידים ומבעיתים, כיום הוא היוצר הכי הומני בשטח, ולא – לא פון־טרייר עם הסרטים הפלצניים שלו, ההולכים ומאבדים טעם וכיוון.
כאשר סולונז מלהק שורות שחקניות לדמות אחת, הוא רומז כאן לכל האביבות שבעולם, לכל הנשים ולכל הגברים; לכל בני האדם שחוטאים יום־יום מתוך עיוורון וחוסר יכולת לנהוג אחרת; לכל הנשים שמביאות ילדים כי זה מה שהן יודעות לעשות, ולכל הגברים שמזיינים אותן, כי זה מה שהם יודעים לעשות. ואף אחד לא חושב על המחיר האיום: על עוד ועוד ילדים אומללים שנולדים כל יום. ואין תקווה. ואין לזה סוף.
אז נכון שסולונז אינו הראשון ללהק מספר שחקנים לאותו תפקיד. גם בונואל עשה זאת, כאשר ליהק שתי שחקניות ל“תשוקה אפלה”. אבל אני סבורה שבניגוד לבונואל, שנקט בצעד זה כדי ליצור סוג של ניכור גודארי, סולונז עשה זאת שלא על מנת ליצור זרות וניכור אצל הצופה, אלא כדי לחדד את הנקודה החשובה לו כל כך: לחזק את העובדה שאביבא היא כל־אישה. היא יכולה להיות ילדה לבנה בת 5 או אישה שחורה בת 50 – בכל מקרה היא מותנית להרבות את עצמה, ובכך להחריף את הטרגדיה האנושית הקיומית. הסופרת רחל איתן כינתה זאת ברמון שלה, “שידה ושידות”: חור שמוליד חור. ריק שמוליד ריק.
כשם שסולונז הוא לטעמי יוצר אנושי ומוסרי מאוד, הוא בהתאם פסימי עד בלי די בנוגע למצב האנושות. לא במקרה שמה של הגיבורה הוא “אביבא”, שם הנקרא אותו הדבר מן הסוף להתחלה – דימוי המרמז על כך שאנחנו נולדים ומתים כפי שנבראנו.
סולונז מחזק את דבריו באמצעות אחד הגיבורים: דודנה הפדופיל של אביבא, שאומר לה שבני האדם אינם משתנים לעולם – הלב שבפנים, אף פעם לא משתנה. אנחנו יכולים לעשות קריירות גדולות, לחזור בתשובה, להיות עשירים או עניים, לחיות כך או אחרת את חיינו, לטוב או לרע, אבל בפנים, בפסיכיקה הכמוסה שלנו, אנחנו בדיוק כפי שנולדנו. אנחנו נולדים לתוך מצב צבירה של תינוק קטנטן ומתים גוש דל ומצומק, ובפנים אנחנו אותו הדבר לאורך כל הדרך.
מובן שאת ההשקפה הפסימית הזו התקשו רבים לקבל, ואולי בשל כך קוצר ההבנה של מבקרים רבים שקראתי. סולונז הוא משורר האנושות: כשם שהוא חומל עלינו, כך הוא מבקר אותנו ביד קשה. ומה שהכי נורא – אבל גם נכון – זה שלדעתו אין לנו תקווה: לנו כפרטים, ולנו כדבוקה אנושית אחת גדולה. כמה עצוב. כמה נכון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.