מוקדש לזכר הרא"מ לונץ ז"ל

I    🔗

אחת האישיות המסמלות את התקופה החשובה ביצירת החיים החדשים בארץ-ישראל, תקופה המתחילה בשנת ל' בערך ונחתמת עם המלחמה בעד השלטת העברית בבתיה“ס, הוא ר' אברהם משה לונץ. בין האישיות היותר טפוסיות של התקופה הזאת: יחיאל מיכל פינס, אליעזר בן-יהודה, יואל משה סלומון, יוסף ריבלין וישראל דב פרומקין ימנה גם הוא. את התקופה הזאת המתחילה בשנת תר”ל אפשר לציין בתור תקופת ההשכלה של ירושלם, באותו המובן שמבינים תקופת השכלה ברוסיה ובגליציה.

אמנם אף פעם לא שררה בירושלם – וגם קדם לכן – אותה קנאות חשכה כאשר ברוסיה וגליציה. ומלחמת ההשכלה לא היתה נטושה כאן כאשר בארצות ההן. ושלשה היו הגורמים לזה: השכנות עם יהודי המזרח, הספרדים, הידועים בסבלנות דתית, ואשר כל הכתוב עברית נקדש בעיניהם. הנפרץ הוא למצא בישיבה ספרדית לצד שאלות ותשובות וספרי קבלה, מוסר וחקירה גם ספרי מליצה כ“אהבת-ציון” ו“אשמת שומרון” של אברהם מאפו. מצד שני נמצאו כאן תמיד יהודים ממערב אירופה, מטפוסו של ר' יהוסף שווארץ, אשר הביאו אתם את השכלתם המערבית הרחבה לירושלם. ומלבד זה היו ראשי הישוב הירושלמי מבית-מדרשו של הגר“א, מאותה היהדות הוילנאית אשר יחסה להשכלה לא היה שלילי לגמרי. גם היחס למלאכה היה כאן –, וגם זה בהשפעת יהודי המזרח, – שונה לגמרי מאשר במזרח אירופה. על דבר היחס הזה, הננו שומעים ברורות ב”תקנות-הכולל“¹; ובעלי-מלאכה כמשפחת הצורף ופח, התופסים מקום בשורות הראשונות של חיי הצבור, מעידים על זה. בראשית התקופה הזאת נוצרו “תבואות-הארץ” לר' יוסף שווארץ ו”אבן-ספיר" לר' יעקב ספיר, שני ספרים שאין לזלזל בערכם גם בדורנו.

מלחמות-השכלה, שצֻינו בשם זה, היו שתים. הראשונה היתה בשנות ל' הראשונות, וגבוריה היו ר' ישראל-דב פרומקין וסיעתו מצד אחד, ור' יוסף ריבלין ור' יואל משה סלומון מצד שני. במלחמה זו תפס ר' אברהם משה לונץ גם הוא מקום חשוב. ואולם מה שמציין את המלחמה הזאת הוא זה, שהיא היתה יותר מלחמת המעמדות, או גם העדות. פרומקין הוא כעין בא-כח העם, הדמוקרטיה הרוצה לפרק את עֹל פרנסי הצבור המֻשבעים שעסקנותם היתה להם כבר ירושה בדור השלישי. היתה כאן גם התנגשות בין החסידות, שבא כחה היה פרומקין, ובין “ההתנגדות” הקיצונית של אנשי-חרמו. פרומקין אמנם דגל בשם ההשכלה, ואולם כל מי שהכיר את מתנגדיו יודע שלא נפלו ממנו ב“השכלה”. ותעודה נאמנה היא הספרות של שני הצדדים על מצב השכלתם: “החבצלת” מצד אחד ו“הלבנון” ו“יהודה וירושלם” מצד שני.

כנגד זה היתה המלחמה השניה (בסוף ל' וראש מ') מלחמת השכלה אמתית, היינו המלחמה בין הרב מבריסק, הגאון ר' יהושע ליבוביץ דיסקין, ובין החכם רבי יחיאל מיכל פינס. כאן התנגשו שני כחות איתנים, קנאות אדוקה מצד אחד והשכלה צרופה מצד שני. ואולם שני הכחות גם יחד באו זה עתה מחוץ-לארץ. מה שיש לציין הוא זה שהיהדות הרשמית הירושלמית, שבראשה עמד הגאון רבי שמואל סלאנט, עמדה במלחמה זו, – אם גם לא תמיד בגלוי גמור ובעֹז נמרץ, – לצד רבי יחיאל מיכל פינס, למרות מה שהאוטוריטה של הרב מבריסק היה בעיניה רב מאד. ר' יואל משה סלומון ור' יוסף ריבלין היו שלישיה יחד עם רי"מ פינס בעניני הצבור והישוב עד יום מותם.

מדברים עוד הרבה על “מלחמותיו” של בן-יהודה, שהיה בראשית בואו בעל-בריתו של הרי“ד פרומקין ואחרי כן של הרי”מ פינס ושלבסוף עמד ברשות עצמו. ואולם על-פי-הרֹב היה “נרדף” באין כל “רודף”. בענין זה נאמר כל-כך הרבה, עד שאין כאן די מקום לברר את הדבר הדורש ברור רב, כדי לקבע את צביונן הנכון של “המלחמות של בן-יהודה”.

אלו הן התקופות שבהן חי ופעל ר' אברהם משה לונץ. בתקופה שצינו תחלה חלה פעולתו הראשונה. בתקופה השניה היה כבר אחד הכחות הפועלים והקובעים את דמותה.

II    🔗

ר' אברהם משה לונץ נולד בליטא בקובנו, עירו של אברהם מאפו. בהיותו עוד נער הצטיין בכשרונותיו בלמודי התורה. אביו הר' צבי היה יהודי תורני, אך לא נמנע מלמד את בנו גם למודי חוץ מפי מורה פרטי. לירושלם בא עם הוריו בשנת תרכ“ט והוא בן שלש עשרה שנה, כי אמו – אשה טובת-לב שהיתה ידועה בחסדיה עם העניים ושהיתה גם מפרנסת הבית, נדרה נדר כי בהולד לה בן תעלנו לעיר הקדש ותקדישנו ללמוד התורה. תכף אחרי בואו לירושלם בא אל ישיבת “עץ-חיים” אשר בראשה עמד הגאון ר' משה נחמיה כהנא, הרב מחַסלַבִיץ. השפעתו של הרב מחסלאביץ היתה רבה מאד על תלמידיו וכל אנשי סביבתו. מלבד גדולתו בתורה כאחד גאוני הזמן ההוא, היה גם בעל מדות תרומיות, נֹחַ לכל, מקרב את הבריות וביחוד את תלמידיו המצוינים אשר בהם נמנה גם רא”מ לונץ. מה שמציין את הרב מחסלאביץ, היא נטיתו להשכלה. הוא היה גם מדבר עברית, ורק מחֹסר מלה עברית היה משלימה באידיש². הוא גם דרש להכניס את למוד השפה הערבית לתלמוד-תורה ולישיבה, ענין שבא בהצעת משה מונטיפיורי. ואולם קנאים קיצונים פגעו בו ולא נתנו לו להוציא את הדבר לפֹעל. מתלמידיו היו נושאי ההשכלה הירושלמית, ובהם ר' אברהם משה לונץ, שעסק כבר אז מלבד בתלמוד גם בתנ“ך ובשפה העברית וגם בשפות זרות, ושהיה אז גם מהמשפיעים על חבריו לקרא בספרות ההשכלה. הוא בקש בזמן ההוא גם לנסע לחו”ל להשתלם באחד מבתי-המדרש לרבנים, ואולם אמו מנעה אותו. (אביו מת בהיותו בן ט"ו). בן-שמונה עשרה נשא את בת-עירו, בת-טובים, את דבורה, אשר נשאה אתו במשך חייה בעֹל בכל משא חייו החמריים, אשר היו על-פי-הרֹב חיי דחקות צנועים, וגם הרוחניים, כי אשה משכילה היתה כאחת הנשים הצנועות אשר בלי רעש והמולה הן מכוננות את צעדי בעליהן, ושנים רבות אח“כ היתה לו גם לעינים בהנטל מאור עיניו. בזמן ההוא מתחילה פעולתו הספרותית והעסקנית. התחלת עסקנותו היתה בחברת “תפארת-ירושלם”, אשר מיסדה שדגל אז בשם ההשכלה נתכון גם להלחם בהנהלה הרשמית של העדה כאשר בארנו לעיל. הם יסדו גם ספריה עברית, הספריה המודרנית הראשונה בירושלם שנקראה על שם מונטיפיורי, ליום המלאות לו תשעים שנה. הספריה הזאת נתנה מקום למחלקת עצומה, כי ההנהלה הרשמית של העיר, מיוחסיה ויקיריה, ראו בחברה הקטנה מתחרים הרוצים להלחם בכל הקים ולתפס את רסן ההנהגה. בתקופה ההיא נמנה גם רא”מ לונץ על הנלחמים. במאמריו ב“החבצלת” של פרומקין וגם בעתוני חו“ל, שהיה כתבם³ היה נלחם בהנהלת הישוב, מה שגרם לו לסכסוכים ומה שהסב לו גם רדיפות מצד מתנגדיו. אחרי אשר לא קבלוהו עוד בישיבה, היה למלמד וגם בעבודתו זו היתה לו השכלתו למכשול, ותלמידיו עזבוהו. מאז התחיל לעסק יותר בקביעות בספרות. הוא כתב כמעט בכל העתונים החשובים של התקופה ההיא. היה גם עוזר בעריכת העתון “שערי-ציון” איזה זמן. ואולם רא”מ לונץ לא היה בטבעו איש מלחמה וגם לא סופר לוחם כאשר היו הרי“ד פרומקין ואלעזר בן-יהודה. עד מהרה נהפך מקטיגור לסניגור, וכשגרץ התאונן על ירושלם ועל מוסדותיה קם הוא להגן⁴. לאט לאט, החל לונץ לעסק ב”חכמה“, אם גם אי-אפשר לקרא את עבודותיו אז בשם “מדע”. ולא ב”חכמה" סתם כי-אם הקדיש את עצמו יותר ויותר לענין חקירת ארץ-ישראל לכל מקצעותיו ופנותיו. בשנת תרל“ו הוציא את ספרו הראשון “נתיבות ציון וירושלם”, ספר מפרט על-דבר ירושלם. הספר הזה אשר זכה לבקֹרת טובה אמץ את רוחו להמשיך את דרכו הלאה, אך בעודנו חושב מחשבות ע”ד חבור גדול במקצוע זה, חלה בעיניו. מחֹסר רופאי עינים מומחים בירושלם נאלץ לנסע לווינה. ואולם גם שם לא מצא רפואה למחלתו, ובן עשרים וחמש שנה שב עִוֵר לירושלם. אך לונץ שהצטיין ביחוד במרץ, לא אבד את אמץ לבו. תכף אחרי צאתו מבית-החולים נגש לעבודת “ירושלים”, ספר שנתי לחקירת ארץ-ישראל. את הספר הזה חשב להוציא גם חלק בגרמנית וחלק באנגלית. הוא עשה חוזה עם פרץ סמולנסקין, שנהל בית-דפוס בוינה, להדפיס את הספר, ואחרי זה עבר בהרבה מערי אירפה בארצות אשכנז, צרפת ואנגליה להתודע עם חכמים שונים ולרכש לו את הידיעות הנחוצות לעבודתו. הוא שב ירושלימה ושב לעבודתו הספרותית, עוזר ישב על ידו וכתב מפיו. במשך התקופה הזאת היה זמן מה גם מורה בביה“ס של חכי”ח שיסד אז נסים בכר ובביה“ס ליד בית היתומים היהודי-הגרמני בהנהלת ד”ר הרצברג, לעברית ותלמוד, עסק גם בצרכי צבור והשתתף בעניני מדע, היה אחד החברים הפעילים ב“בני-ברית”, אשר הניחו אז את היסוד לבית הספרים הלאומי שהיה נקרא “מדרש אברבנאל”; הוא היה חבר ב“ועד הלשון העברית” אשר בין חבריו נמנו אז חכמים כר' יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה. בשנת תרס“ב יסד הוא ושני חבריו, הד”ר יצחק קרישבסקי והרב ר' נחום נתנזון, את המוסד “חנוך-עורים” בית-ספר לעורים, לתורה ולמלאכה, מוסד אשר הצליח ואשר עודנו פורח כיום בירושלם. אחרי אשר הד“ר קרישבסקי נפטר והר”נ נתנזון נסע לחו“ל, היה כל עֹל הבית על שכם הרא”מ לונץ. ואולם הוא דאג במסירות נפש לטובת החניכים עד רגעיו האחרונים. אך יסוד חייו היו חקירות א“י. אחרי אשר התחיל בהוצאת הקובץ “ירושלם” בשנת תרמ”ב, הרחיב את תוצאתו, אחרי יסדו בית דפוס משלו. החכם העור חבר “מורה דרך בארץ-ישראל וסוריה”, (תרנ“א–תרע”ט) להורות את העולם שהתחילו לבוא אז לארץ את הדרך בארץ. אך פעולה יותר חשובה היתה הוצאת ה“לוח ארץ ישראל”, שהתחיל בה בשנת תרנ“ו והמשיכו עד עצם שנות המלחמה העולמית, עד שנת תרע”ו. את מרצו הרב של לונץ מראה לנו חפצו הכביר להוציא את ה“תלמוד הירושלמי” בתוצאה מדעית. לשם זה נסע שוב לחו“ל בשנת תרס”ג לאסוף העתקות מכתבי יד שונים וגלה כתב-יד של הוטיקן שעד היום ההוא נרשם בטעות בתור אלפסי. ואולם רק מסכות אחדות הספיק להוציא (ברכות עד כלאים; מסכת שביעית יצאה אחרי מותו).

בינתים הגיעו ימי המלחמה העולמית. ארץ ישראל נתנולה ונתנונה. עתים סבלה מחסור ורעב איום, ועתים – כשהגיעה “התמיכה” האמריקנית בצרכי אכל ובכסף ובגדים – נגלתה בכל נוולה וכעורה. כי “החלוקה” העתיקה והמסורתית היתה מתחלקת עוד בצורה צנועה, כנגד זה רב הרעש והצעקה, והפרוטקציה וה“גבאות היהודית” מסביב לעזרה האמריקנית. צנועים רעבו, סבלו ושתקו. הרא“מ לונץ, שלא היה “שְנוֹרֵר” מָצְלָח כלל ועקר, שלא ידע בכלל לעטף מעטי אידאלים מזהירים כלפי חוץ, סבל נוראות. אך גם בעצם ימי הזועה לא הניח את דגלו. באמץ רוח המשיך את עבודתו; כלכל את פועלי דפוסו יותר מאשר את עצמו; החזיק לו עוזרים בעבודתו. אז התחילו רדיפות התרכים. גם הוא עמד לפני המשפט הצבאי תשע שעות רצופות למרות זקנותו וחלשתו. פרסום השירים “התקוה” ו”נס-ציונה" שנתפרסמו ב“כנור-ציון”, אסף שירי-זמרה לציון, היה יסוד האשמה. לזה נוסף גם סבל משפחתי רב. כל אלה הכריעו את הרא“מ לונץ מעט מעט. הוא זכה עוד לראות את קץ המלחמה מסביב ירושלם. התקוות הגדולות שפרחו אז בלב כל יהודי עודדו גם אותו. גם מצבו החמרי הוטב. אך הימים הקשים חרתו את רשמיהם עמוק. ובאור ליום ב' איר תרע”ח בשנת הששים ושלש לימי חייו נפטר לבית עולמו בעודנו חושב מחשבות חדשות בעניני העבודה לקיץ.

III    🔗

בטרם נגש להעריך את עבודתו הספרותית והמדעית של לונץ, יאמרו עוד דברים אחדים בנוגע לתכונתו: הוא היה איש נוח ורחוק מן המחלקת. גם בהשקפותיו היה משכיל-דתי, כפי מה שאפשר לצייר את אחד המשכילים הראשונים שעבדו את “ההשכלה בת-השמים”, אשר היתה תואמה אצלם עם הדת, מעין קלמן שולמן הוילנאי. ואם כי בזמן הראשון נלחם את מלחמתה נגד קנאים, הנה עד מהרה עזב את קיצוניותו. ובמשך כל ימי חייו היה אחד הבריחים התיכונים בין המשכילים ובין הימניים, כם כי לא הגיע עד הימניים הקיצוניים. בתוצאותיו תמכו לא פחות מוסדות הישוב הישן מאשר אחרים. מאמרים רבים משלו עוסקים בחבה רבה בתולדות הישוב הישן. אלה הם אולי המאמרים היותר חשובים שיצאו מעטו של לונץ.

כי אם נבוא להעריך את ערכו של לונץ בתור איש המדע יקשה עלינו הדבר. ומכמה טעמים. הקורא את הרשימה הארוכה של מאמריו שמסרה לנו בתו חנה לונץ⁵ כמעט בדיוק נמרץ, יראה עד כמה הרחיב לונץ את רשת חקירתו על כל השיך לארץ-ישראל הן מן הצד ההיסתורי במשך כל הדורות והן מהצד הגיאוגרפי והארכיולוגי, מקצועות אשר כל אחד בפני עצמו מסתעף לכמה סעיפים ודורש ידיעות מיוחדות כדי שיוכלו להגיע לידי תוצאות ממשיות. ומלבד מה שהמקום לא היה מכשר, מחֹסֶר ספריות שלמות ומכשירים שונים, וביחוד בזמן ההוא, הנה דורשת עבודה מקיפה כזו ידיעה לא רק בשפות הקלסיות כי אם גם בשפות השמיות, בתקופות היסתוריה מרֻבות ובמקצועות טבע שונים. איש יחיד לא יוכל להקיף את כל זה. ואולם גם עורונו עמד לו למכשול בעבודות כאלה, אף-על-פי שהיה בעל-זכרון נפלא ממש “בור-סוד”. הרבה אי-דיוק, ביחוד בשמות, אפשר ליחס לאי-אפשרות לבדק בעצמו את הדברים. מכל סוגי המאמרים יש ערך היסתורי לאלה המאמרים העוסקים בתקופות האחרונות של הישוב היהודי. מאמריו “החלוקה מקורה והשתלשלותה” (ירושלם כרך ז' תרס"ז) “היהודים בארץ הצבי” (ירושלם כרך ב' תרמ“ז 1–32, כרך ג' תרמט 1–52, כרך ה' תרס”א 189–285), ו“נוספות להמאמר היהודים בארץ הצבי” (ירושלם כרך ו' תרס"ד 111–117), “מנהג קדום של יושבי-ירושלם” (ירושלם כרך י' תרעד 314–316) “מנהגי אחינו בארץ הקדש בדת וחיי עם” (ירושלם א' תרמ"ב 1–70), “קורות היהודים בירושלם בהמאה האחרונה” (ירושלם כרך י“ג תרע”ט 209–246), “בתי כנסיות ומדרשות” (לוח ארץ-ישראל כרך י“ד תרס”ט 3), “זכרונות לקורות עדת האשכנזים בירושלם (כרך כ' תרע"ו 197), “ירושלים בארבעים שנה האחרונות” (לוא“י כרך ט”ו תר“ע 3. ט”ז תרע“א 3. י”ז, תרע“ב 3. י”ח תרע“ג 3. י”ט תרע"ד 3.) והמדור “זמרת הארץ” המוסר רשימות מכל הספרים שהופיעו במשך השנה, שנדפס בכל כרך וכרך מכרכי הלוח, הם גם כן חֹמֶר ביבליוגרפי חשוב. כמו כן חשובות ביבליוגרפיות אחדות, כגון זו של הרב ר' אשתורי פרחי, של הרב יהוסף שוארץ ושל ר' ישראל משקלאוו בעל פאת השלחן (לוח א“י, ג' תרנ”ח 108, ו' תרס“א 143, י”ז תרע"ב 139). כמובן שגם כל אלה לא נקו משגיאות, וביחוד במה שנוגע לדיוק הכתיבה בשמות. ואולם הם מכילים חֹמר נכבד לכותבי-הסתורית ארץ-ישראל בשנים האחרונות, כי לונץ שאב הרבה מאד ממקורות ראשונים בנדון זה, וחריצותו לא ידעה גבול. בשעות היום היותר מקדמות ובשעות לילה מאוחרות היה אפשר לפגש את הסגי-נהור הולך וממשש במקלו, מחפש אחרי חכמים או בעלי מסרת זקנים שיוכל להפיק מהם תועלת בנוגע לעבודותיו. ואם בקשת האמת הרבה יותר נעלה מ”מציאת האמת והשגתה", הנה נוכל בצדק לאמר על ר' אברהם משה לונץ, כי בקשתו אחרי האמת המדעית במקצועות⁶ שעסק בהם לא ידעה כל גבול. הוא היה הגואל הראשון שקם לחקירת ארץ-ישראל במובן הרחב של המלה, ביסדו תוצאות מיוחדות לענינים אלה, וזכות זו תעמד לו לדורות.

ועוד מלים אחדות בנוגע לשפתו וסגנונו של לונץ על הסביבה. הרוצה לעמד על טיב התפתחות הסגנון העברי שבא בעקב העסק בענינים ריאליים מדעיים יוכל למצא בענין זה דוגמא יפה בסגנונו של לונץ לפני עסקו במקצועו ואחרי כן. הקורא במכתבו מוינה⁷, ובמאמריו המאוחרים יראה שנוי עצום. זהו המעבר מתקופת המליצה המגבבת אל הסגנון אשר אנו עדיין שואפים אליו, ולא הגענו. אלמלא היה כותב הדברים איש שנסתמא רק אתמול, ואשר כל תקוותיו כמעט נכזבו, היינו יכולים לחשב את כל הסגנון ל“מליצה נפוחה”. ואולם מצב-הרוח במקרה כזה, הוא עֵד נאמן שזה היה אז העתקת רגשות עמוקים לשפה זרה ומוזרה. במשך הימים נעשה סגנונו של לונץ ריאלי, והוא יכול להחשב לאחד מיוצרי הסגנון הארץ-ישראלי המיוחד אשר אבותיו הגדולים היו ר' יחיאל מיכל פינס ור' זאב יעבץ, ואשר תלמידיהם אחריהם הלכו בדרכם. בן יהודה מעיד על לונץ⁸ ש“היה אחד מהראשונים שהבין ערך תחית הלשון העבריה בדבור ואחד מהראשונים שהסכים לרעיון יצירת מלים חדשות למלא החסר ללשוננו בכל המקצעות, ובספריו ובמאמריו יצר גם הוא בעצמו מלים אחדות… לונץ היה מחברי ועד הלשון הראשון”. ואולם כאן צריך להוסיף את עדותו של ד"ר מזיא, יבדל לחיים טובים – אחד יוצרי שפתנו הותיקים שמשנתם נקיה, האומר: "החכם לונץ איננו מהמחדשים הנלהבים להרחבת השפה, וזאת היא תהלתו. כי הוא חלק חשוב מהכח המשמר בועד הלשון⁹.

זכותו של לונץ גדולה עוד בזה שהוא, בתוצאותיו, רכז מסביבו את כל כשרונות הארץ לעבודה ספרותית רצינית. ואם אמנם, כי לא היה לונץ יוצר בית מדרש, אם גם לא נסך מרוחו על הסביבבה, כפינס מצד אחד ובן-יהודה מצד שני, אם גם לא היתה לו השפעה ישרה וקבועה על חוג של הכשרונות הצעירים, הנה לא ימצא גם אחד מכל חכמי ארץ-ישראל במשך שני דורות אשר את ראשית עבודותיו המדעיות לא פרסם בספרי השנה של לונץ. ש. רפאלי ז“ל בעל מטבעות היהודים, הרב ישראל זאב הורוביץ ז”ל בעל האנצקלופדיה הארץ ישראלית, דוד ילין, יצחק יחזקאל יהודה, פרופ' א. ש. יהודה, א. צ. אידלסון ועוד פרסמו ראשית עבודותיהם בספרי השנה של לונץ. ר' חיים יהושע קוסובסקי ור' אליעזר ריבלין עבדו איזה זמן במחיצתו.

לונץ היה אישיות מיוחדת במינה, אשר ערכה להתהוות והתגבשות חיינו הרוחניים בארץ היתה בלי-ספק חשובה. זאת היתה אחת ההופעות המיוחדות במינן אשר הגורל הטוב של תחיתנו הקימה לנו בארץ, לתקן אחת הפגימות שפגמנו בגלותנו. גם לונץ הביא את אבניו לבנין עמנו בארצו.