המחזה “בקץ הימים” לחיים הזז נתפרסם תחילה ב“מאזנים” לפני למעלה מ־30 שנה, והוצג ב“הבימה” לפני עשרים ושתיים שנה, בבימויו של שמעון פינקל; ועכשיו חזר ועלה על במת “הבימה” בנוסח אחר, בבימויו של דויד לוין. מבחינה פורמאלית זוהי הדראמה היחידה שכתב הזז, אבל מבחינת אופי יצירתו אין היא יחידה כלל ועיקר. כל סיפוריו של הזז הם בעלי אלמנטים דרמטיים מובהקים ובעלי מתח דרמטי גבוה. כלום אין “חתן דמים” דראמה בלב מדבר לוהט? ו“יעיש”, ו“היושבת בגנים” – כלום אינם סיפורים־מחזות? ואותו פרק בסיפור “דורות הראשונים”, המתאר את התנור והכיריים – מהו אם לא דראמה קטנה, שיש בה סימפוניה של קולות וצבעים, וכל קדירה וכל אילפס הוא כמין נפש חיה ופועלת!
גם היסודות המשיחיים, ייסורי הגלות והציפיה לגאולה, מרובים ביצירתו, ולא רק בסיפוריו על יהודי תימן. גם סיפורי המהפכה ברוסיה אפופים אווירה משיחית, אם כי שלילית, מסורסת, מעוותת.
אולם “בקץ הימים” הוא המחזה השלם בספרות העברית, שיש בו עלילה גדולה ונפתלת של הרפתקה משיחית באחת מערי גרמניה בימי שבתי צבי. הרוחות סוערות, המצוקה גדולה, ומתעוררת אמונה קנאית, סוחפנית, בגאולה המתרגשת לבוא. המונים ירודים לובשים עוז, ואף חלקי־עם אחרים נסחפים בנחשול האמונה הזאת, נוטשים עסקיהם ומכינים עצמם לקראת המשיח. אולם מכיוון שניתנה להם הרגשה שהם זוקפים קומתם ומשתחררים משיעבוד ונכנסים למלכות־החירות, הם מגיעים לידי פריקת עול־מצוות, לסיפוק תאוות, להשתוללות של יצרים, ולקילקול המידות. משיח עדיין לא בא, אבל המשחית מיהר לבוא, ובכל כוחו החבלני הנורא. יוזפא, המאמין ששבתי צבי הוא משיח אמיתי, עוסק בעצמו בגינוני־משיח והוגה את שם ההוי"ה לפני יוטה בתו של הרב. אך הרב רואה בשברון־לב את התהפוכות הללו ומרגיש באש הזרה, המתלקחת בקרב בני־עדתו, מתקומם בכל עוז על הטירוף הקיבוצי הזה, מוכן לקידוש־השם ומחרים את יוזפא. התנגשות זו בין המאמין הפאנאטי בשבתי צבי, הדוחק את הקץ, ובין הרועה הרוחני השמרן, הדבוק במורשת־הגלות, שהתורה היא נצחית בעיניו ואין רשות לשום איש, יהיה מי שיהיה, לבטל אפילו קוצה של מצווה – התנגשות זו מרעישה אותנו במחזה ועל הבמה עד היסוד, מפני שאנו הצופים מעניקים את מידת־הדין ומידת־הרחמים לשניהם. כי שניהם קרבנות גורל מר.
ויפה עשה הזז, ובעיקבותיו גם “הבימה”, שהעלימה את שבתי צבי עצמו. הוא מובלע בדם האנשים והעלילה, אך דמותו אינה מופיעה; שכּן, אף־על־פי שיש בידנו תמונתו של שבתי צבי ושל נתן העזתי, ספק גדול אם גילומו בתיאטרון היה מצליח אפילו בידי השחקן הגדול ביותר. מוטב לו לזה שיהא גנוז בין־השיטין או בין־המערכות, ורק רוחו תרחף. אך לא בכך בלבד מעלתם של המחזה וההצגה. בצורה זו הם מקיימים בקרבם אקטואליות נצחית. אתה יכול לתת אותו עניין לשבתי צבי, ואף למהפכת הסטודנטים בשנת 1968 בפאריס, שנמשכה חודשיים (מאי־יוני). קראתי מחברת קטנה בגרמנית על אותם חודשיים בשם “המהפכה מדברת”, שבה כלולים קטעי מאמרים ונאומים של מנהיגי אותה מהפכה ומתנגדיה, והם השיבו עלי רוח חמסין. אם נתרגמם לעברית ונוציא את סימני הזמן והמקום, נוכל לשלבם בספרו של גרשום שלום על שבתי צבי. אותה האש, אותה רוח־המרד, אותה אמונה קנאית, ואותה השתוללות היצרים וההרס, ואותו סוף עגום.
המחזה “בקץ הימים”, ש“הבימה” העלתה אותו לפנינו תוך חיטוב־דמויות מופלא ובאווירה לוהטת למן הרמת המסך ועד הורדתו, חידש בנו את האמונה בתיאטרון העברי, שעם כל הצורך להציג מחזות־תרגום מעולים לא תהיה לו תקומה אם לא יקדיש רוב מאמציו לטיפוח הרפרטואר העברי המקורי בכל הדרכים האפשריות. בהצגה זו הובלטו הרב, יוזפא, יוטה, יוסט, דולצה, אולק, למלין ואחרים, העתידים ליהפך לסמלים חיים במחשבתנו ובדמיוננו. זאת היא אחת ההצגות המעטות, שהצופה בה מעשיר עצמו ורואה צורך לעשות חשבון־הפרט וחשבון־העולם. שכן לעיניך טורפת המהפכה את עצמה, ואתה מיטלטל בין שמא וברי, בין שלילה וחיוב. אי־אפשר לך להסכים לרב, שאינו מודה בשום צורך בשינוי ומצפה לנס מן השמיים, וקשה להשלים עם סוף דרכו של יוזפא, הסוטה מן המסילה, מחריב את ההווה ואת המהפכה ואת הקהילה, ונשרף בלהבת עצמו. קץ הימים לא הביא, אך קץ לעצמו הביא. קל וחומר שאנו עומדים באימה מול פני יוסט איש־המעשה, אסיר־ההווה, שאין לו עניין בשום תמורה; ואם הוא מצפה למשהו, הרי זו ציפיה שיצילו אותו ואת קהילתו מידי המצילים, כלומר: שיגאלו אותו מן הגאולה.
בצאתנו מאולם־ההצגה עוברות לפנינו המהפכות של ימינו, ואנו רואים אותן בצלמה של העלילה “בקץ הימים”: אחרי שפיכת דם ודמעות אנו שבים להוויה הקודמת, לבראשית חדשה, למהפכה חדשה, לסבל חדש, לחורבן חדש, וחוזר חלילה. ויפה עשתה המסורת, שבראה לנו דמות של משיח בן־יוסף, שאף־על־פי שכל בריאתו עטופה תעלומה, יש לו תפקיד של מרעיף־תנחומין: מפני שאחרי כל מהפכה, שנגרמת ברצח המשיח ובאכילת המהפכנים, אנו רשאים לומר, כי זה היה משיח בן יוסף ואחריו עומד לבוא המשיח האמיתי, משיח בן־דויד, שלו אנו מצפים.
על כל אלה ועל עוד דברים אנו אומרים יישר חילך, חיים הזז!
תשל"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.