הנפשות 🔗
אליהו
נחמיה
יהודי בלי מולדת
יהודי מעל הירח
יהודי מרוסיה
יהודי מהונלולו
יהודי ליטאי
יהודי מכוש
יהודי תימני
יהודי מהדו
יהודי מסין
יהודי מטשילי
יהודי מסביריה
יהודי מאשכנז
יהודי מאמריקה
יהודיה מיפן
בת חרדים מפולין
כרמלה, פנינה בנות הגליל
קבוץ גליות 🔗
בדרך לירושלים. מגרש בין הרים. לפנות בקר.
אליהו (הרועה יושב תחת העץ, מקשיב לשיר הרועים, הבא מעברים שונים)
שיר הרועים בהרים:
יפים הלילות בכנען
צוננים המה ובהירים,
הדממה פה תשיר, לה יען –
יען לה לבי בשירים.
הולכים ואובדים השירים
רק הדם הקל לנו יען;
צוננים המה ובהירים
ויפים הלילות בכנען.
(הוא נרדם תחת העץ, חלילו נופל מידו)
נחמיה (בא מימין לרועים, עם תרמיל על גבו, הוא קרב חרש אל הרועה מניח למראשותיו את
התרמיל ושב על עקביו, אחרי רגע נשמע קולו לא מצד זה שיצא בו)
אליהו!
אליהו (מתנער ויושב)
מי קורא לי?
(הקול בא בכל פעם מעבר אחר מבין ההרים, הוא ממלא את חלל האויר. אליהו
הרועה פונה בכל פעם אל עבר הקול כשראשו נטוי ועיניו נשואות קצת למעלה….)
הקול
אליהו?
אליהו
גם אתה רועה?
הקול (מעבר אחר)
אני כמוך, אליהו,
ונביא אלהים הייתי עלי ארץ.
אליהו (ננער בחרדה ממקומו, עמד מתוך התעוררות באמצע הבמה)
הקול (מעבר אחר)
למה כה נבהלת?
רועה צאן הנך –
גם אני כמוך, רועה צאן הייתי
רועה צאן אדם –
למה כה נבהלת?
אליהו
לא נבהלתי, נרעשתי רק.
הקול (מעבר אחר)
ולמה כה נרעשת?
אליהו
כי ירדת. כי שוב ירדת על הארץ.
הקול
ירדתי, אהבתי את הארץ…
אליהו
אני אם אעלה כמוך השמימה –
לא עוד ארדה.
הקול (בהחלט)
בוא ועלה!
אליהו (נבעת, כורע לארץ וסופק כף)
לא, לא,
את מעט הצאן על מי אטשה?
הקול (בחזקה)
גם אני נטשתי פה הצאן,
את צאן ישראל.
אהה, שיתי הנדחת,
הה, כי נפזרת, לכל רוח כי נפזרה…
אליהו!
אליהו
שומע אני.
הקול (מעבר אחר)
ירדתי –
הארץ צריכה לי, לך ולי –
אליהו!
אליהו
שומע אני.
הקול
את פני ראות תחפצה?
אליהו
מה פניך?
הקול
אש!
אליהו
אויה לי… ידיך?
הקול
אש!
אליהו
אוי לי, ולבבך?
הקול
אש! אש!
אליהו (נופל שוב על פניו וסופק כף)
אויה לי – יראתי…
עוד נער אני.
הקול
שמעתיך, נער,
הנני והלכתי –
אליהו
אל תלכה!
הקול
לא לקרב ולא ללכת?
אליהו
חפצתי
כי תהיה קרוב לי,
את הקול, קולך –
קרוב הנה נא לי!
הקול
אני אם בשמים –
קרוב אהיה לך.
אליהו!
אליהו
שומע אני.
הקול
הבט למראשותיך
וראה: מה אלה לך?
אליהו (צופה לאחוריו, למראשותיו, תוהה רגע על עמדו, רץ אל מתחת לעץ, מרים מתוך תמיהה
ופחד את התרמיל, מוציא לאט לאט את המונח בו)
אדרת שער, (האדרת צונחת לארץ)
ואזור פשתים זה, וזקן הכסף – (האזור נופל לארץ)
מה זאת?
הקול
אליהו!
אליהו (מטה אזנו ומקשיב, כשהזקן בידיו)
הקול
זאת האדרת,
ואזור זה וזקן הכסף –
לי הם!
אליהו (זקן הכסף נופל מידו ארצה)
הקול
אנכי אש,
אך זאת האדרת
ואזור זה,
וזקן־הכסף –
האש בם לא שלטה.
קחם נא, קח האדרת!
אליהו (לוקח את האדרת)
הקול
לבש!
אליהו (לובש)
הקול
אזורי קח.
אליהו (מרימו מעל הארץ)
הקול
חגור!
אליהו (חוגר האזור)
הקול
את זקן־הכסף קח!
אליהו (מרימו)
הקול
הדביקהו ללחייך.
אליהו (מדביקו ללחייו)
הקול
אליהו!
אליהו
שומע אני.
הקול
זה דרך ירושלים עיר הקודש,
פה עמד!
מקצות הארץ ומכל האפסים
נוהרים אליה בניה – נדחיה.
בשבעה דרכים הגלו בני ישראל מעל אדמתם
ובשבעתים שבים הם אליה.
היום הזה, יום קבוץ־גליות לכם.
םה יעמדו, ינוחו מעמל הדרך,
ינפשו.
נגעי לב לך אם יספרו,
כל כאב אשר לך יסיחו –
הט אזנך ושמע וענה, ענה להם.
אליהו
מה אען?
הקול
תנחומים.
אליהו
לא איש שפתים אני,
אני אם אראה כאב
לא אעצר עוד בדמעי.
הקול
בכה, בכה!
הן זו הדמעה –
היא הראשה, היא המנחמת.
אליהו
לא יאמינו לי.
הקול הנעורים –
ראשונים הם לעליה,
הם יאמינו.
אדרת שער,
ואזור עור אשר לך נתתי,
וזקני זקן הכסף –
להם יספיקו.
אליהו
ואם יחד אתם יבואו אבותיהם?
הקול
הם אם יבואו – לא יאמינו;
קטני אמונה הם,
להם נחוצה אש, אש אליהו.
אך לא יבואו אלה עם הנעורים,
כבדו מאד ויתנהלו לאט…
אליהו.
אליהו
שומע אני.
הקול
כמוני אתה ושמי עליך קרא:
אליהו.
את האדרת
ואזור העור חגרת על מתניך,
את זקני זקן־הכסף ענדת
על חלקת לחייך,
לא חסרת דבר עוד, רק אש –
אליהו (ירא)
עוד נער אני.
הקול
אשוב עוד אליך כאשר הגדלה,
עם אשי עוד אשובה.
אמרתי ואינני! (אש ניתזת מבינות הצורים)
אליהו (נופל על פניו ארצה)
נחמיה (מופיע בו ברגע, מניע את אליהו בכתפו)
קומה!
אליהו (מתרומם על ברכיו, נרגש)
נחמיה…
נחמיה
שמעתי כל.
בהר ישבתי ושמעתי כל.
קום, קומה, התעוררה!
הנה הם,
גם פה גם שם,
מכל אפסים באים הם. הנמו!
(מושכו למעלה, לירכתי הבמה שלפני הרועים, מושיבו על גבי אבן ובעצמו יושב לרגליו)
בני גולה (המון יהודים ויהודיות בני גיל שונים באים מכל שביל ונקיק סלע, מימין ומשמאל. כל אחד מקלו ביד וצרורו בשכמו, נכנסים מכל עברים פתאם ועומדים בחצי עגול זוגות זוגות.
אליהו
יהודי מאשכנז – יהודי מאמריקה
יהודי מסין - יהודי מסיביריה
יהודי תימני - יהודי מהונלולו
יהודי ליטאי - יהודי מאיטליה
יהודי מטשילי - יהודי מכוש
יהודי מרוסיה - יהודי מהודו
יהודי בלי מולדת - יהודי מעל הירח
יהודיה מיפן - בת חסידים מפולין
בני הגולה (פה אחד)
מקל ביד
וצרור על שכם –
אדני עמכם!
אדני עמכם! (משתחוים זה מול זה)
כמדומה אח?
ישראל סבא?
שלום! שלום!
צפרא טבא.
(אחד מכל זוג יוצא לקראת בן־הזוג השני הבא לקראתו על אמצע הבמה, ונותנים זה לזה ידיהם שלום. כל אחד מן הזוג שנשאר על מקומו אומר שלום לשני שנשאר בקרבהו בעברו, כשהם קרבים זה לזה, לאחר שנתנו זה לזה ידיהם שלום, הם מפנים ומכונים פניהם אל מול הרואים, ומרימים ידיהם לשמש העולה)
(פה אחד) צפרא! צפרא!
ישראל נושע! (שוב פונים זה לזה)
– מאין אחים?
מהרי חשך!
שבנו, באנו
לשלחן אבא (כל אחד חוזר לבן זוגו ונותן לו שלום)
שלום! שלום!
באהבה רבה!
נחמיה (רץ אליהם, עומד באמצע הבימה, פונה לכאן ולכאן)
שלום אחים!
הסירו תרמיליכם מעל שכם,
ואת מקלכם הניחו מני יד, ונוחו,
נוחו פה!
בני הגולה
ברוך תהיה! (מסירים כל אחד את תרמילו, מתוך אנחות ומניח מקלו)
בת החסידים מפולין
בארץ אנו –
אך זה המקום, לא ידעתי שמו. (מתבוננת על הכתוב על עמוד הדרך)
“הדרך לירושלים”.
האח! האח! הן זה הדרך
העולה ירושלימה! (אל נחמיה, תופשתו הידו)
האמנם זה הוא?
נחמיה זהו.
בת החסידים (נחלצת אליו קצת חרדה, מרמזת על אליהו)
מי יושב שם, הגידה.
נחמיה (לוחש לה באזנה)
אליהו…
בת החסידים (נבוכה, בקול פחדים)
אליהו! (ממהרת למקומה)
בני הגולה אליהו… אליהו…
(שיחת בני הגולה המקלעה1, תנופה ומעברים שונים, כל אחד מעיר את הערתו בהתעוררות ומכניס חיים והסברה)
אליהו (מתרומם ממקומו)
בני הגולה
הוא קם! הוא קם!
בת החסידים
כה קטן הוא! כמונו הוא!
היהודיה מיפן כזה הוא אליהו!
גדול הוא בן גדולים
ובין קטנים – קטן.
בת החסידים
ובשמים תצמחנה לו כנפים.
היהודיה מיפן
למה לו כנפים?
הוא עף גם בלעדיהן!
היהודי מאמריקה
ולמה לו הגוף אם כלו רוח?
יהודי מהדו
הוא רוח, רוח,
ולמעננו לבש גוף כבגד.
יהודי מהונלולו
אם בגד הוא –
למה ילבש בגד עלי בגד?
יהודי מרוסיה
מן השמים הוא ולא יחם לו על ארץ.
יהודי מהודו
קר לו עלי ארץ
אך לא בנוף מולדת.
היהודי מאשכנז
מולדתו הכרמל
יהודי מאיטליה
הגלעד! (שר)
אליהו הנביא!
אליהו התשבי!
אליהו הגלעדי!
הגלעד – הוא מולדתו!
יהודיה מיפן
למה זה תריבו?
הכרמל, הגלעד וירושלים
ועוד ועוד – גוש אחד הם,
בין אלה אל תבדילו.
יהודי מסיביר
הס, הוא בא!
בני הגולה
הוא בא! הוא בא! (מציצים בו בסקרנות מהולה בפחד)
אליהו (פורש עליהם את כפות ידיו)
מקצות הארץ כלה תבואו אחים,
ואל קצות הארץ כלה אקרא: שלום! (משתחוה להם)
בני הגולה (נופלים בבת אחת על פניהם לארץ)
שלום!
אליהו
קומו!
בני הגולה (קמים בבת אחת)
אליהו
ממזרח שמש ומבואו מנגב וצפון ים
ברוכים לי הבאים, השבים אל חיק אם.
שלום!
בני הגולה (נופלים שוב על פניהם)
שלום!
אליהו
קומו!
בני הגולה (קמים)
בת החסידים (רצה אל אליהו)
הגידה לי, אם באמת אליהו אתה?
אליהו
זה שמי.
בת החסידים
שמך!
ושמי אני יהודית –
אך לא אני את ראש הלפרנס הסירותי
והיא – (על היהודיה מיפן)
שמה שרה,
ואת יצחק לא ילדה,
ואתה – אליהו אתה,
וגעה בך אוכלה!
נחמיה
זה זקן הנביא,
גם האדרת ואזור העור –
אליהו (בטוב לב)
געי, געי בם!
בת החסידים (מרימה אצבע למעלה, פוסחת על שתי הסעיפים אם לנגוע או לחדל)
בני הגולה
אל, אל!
היהודיה מיפן (בקצף)
סורי!
בליל התקדש חג, בליל הסדר,
אם גם לא נראה את אליהו, נאמין
כי ראינוהו. ועתה:
אם גם יתכחש לנו: לא אליהו אני!
נקרא: הנו! ואת לא תאמיני, אי!
בת החסידים אני לא אאמינה? אני? (מכה ביד על לב)
אני בת שלומי אמוני ישראל אני!
מאמינה בת מאמינים!
מה אדבר ומה אצטדק
אבות – אבותי האמינו בצדיק!
אני לגר נוסע, סבי לקוצק
ואני – באליהו לא אאמין? אי?
אליהו
געי בי, געי!
בת החסיד (נרתעת לאחור)
חלילה לי! (שבה חיש למקומה)
בני הגולה (מושיטים אליו זרועותיהם בתחנונים)
אליהו! אליהו! הושיעה!
אליהו
לא אליהו אני,
על כן אמרתי לה: געי בי!
רועה צאן אנכי.
בני הגולה
אליהו!
אליהו לא עליתי ברכב אש שמים.
בני הגולה
אליהו!
אליהו
ואם זקן הנביא לי,
ומדיו עליו שמתי –
הם יענו בי השקר!
קטנתי גם מאלה…
בני הגולה
אליהו!
אליהו
באחת לו דמיתי:
כמוהו אהבתיכם.
נחמיה
זה די!
בני הגולה
זה די! זה די והותר!
נחמיה
אם לא האהבה היא,
אם בה את אליהו נכירה?
בני הגולה רק בה! רק בה!
אליהו אהבתיכם!
אך ראו גם ראו:
את אליהו לא תכירו,
ואנכי הכרתיכם, בני ישראל!
נחמיה (גוחן אל אליהו)
כה שונים הם…
אליהו
לא שונים הם. הלבוש! הלבוש!
שונה רק הלבוש…
אחת היא האש המציצה מכל עין
ואחד הוא הלב המפעם דם בקרב. (אל היהודי בלי מולדת)
מאין, אח?
יהודי בלי מולדת (יוצא קודר אל אמצע הבימה) (טמפו של תהלוכה קודרת)
מאי? מאי?
מפה! משם!
לך וצא
בעקבות דם –
שם הייתי,
שם בכיתי
שעל פה,
ושעל שם,
שעל, שעל –
נטף דם…
שעל פה,
ושעל שם,
שעל, שעל –
דמע, דם…
כה הלכתי,
כה דרכתי,
כה כצל
נגררתי דם,
יום וליל
ליל ויום…
יום בלי שמש,
ליל בלי נר,
במקום אלין
איני ער,
במקום אעור
איני לן –
נצח אשאל:
אנה? אן? (שב קודר למקומו)
אליהו (ראשו צונח ברב צערו על שכם נחמיה)
בני הגולה (מתלחשים זה באזני זה)
בלי מולדת… בלי מולדת…
היהודי מעל הירח (ברגז)
בלי מולדת!
מדוע כף תספקו? ואני מקנא בו…
אליהו
מאין, אח, תבואה?
יהודי מהירח
מעל הירח.
אליהו (בתמהון לב)
מה?
בני הגולה (נפחדים זה לזה)
“מעל הירח”, שמעו!
(היהודי מעל הירח מספר את אשר הוא מספר בפשטות, ולאט לאט, משנה, כמובן, במקומות ידועים את האינטונציה. יש גם שרז' ורצינות טרגית בדבריו. פניו לבנים כסיד ועגולים, כעין מסכה (מאסקע). היהודי מעל הירח איננו מקפיד על ההברה הספרדית, העקר: נגינתו לקויה……..)
יהודי מהירח
כן רחימאים, אורח
אנכי ביניכם מכבד:
יהודי מעל הירח; –
מעל הירח הלבן…
צפופים בני אדם על ארץ,
לא נשאר בשבילי שם אבן.
רק רגל רק אחת, רק אחת
נסיתי עמד, אך הארץ
התכוצה ונעלמה מתחת.
ובשעה לא יום ולא לילה
תלוי נמצאתי באויר,
לא מטה וגם לא למעלה.
עם עוד קהל – יהודים צוח –
אולם אני עוד התחכמתי
ואטפס על פני הירח…
עליתי עליו בקשי
עם מקלי ועם תרמילי
והנחתים מתחת לראשי.
ואישן שם שנה חטופה –
נדדה שנתי גם שמה
כמו על הארץ הצפופה.
ועוד בו בלילה, ליל תהו,
חורתי על פני הירח,
הייתי כמוהו, כמוהו…
אותו סובבתי בגלגל,
צבתה ברעב שם בטני
ברעבי נעשיתי עגלגל.
הייתי כמוהו, כירחי,
חיש צלל וחרב מעיני,
וריחי שם פג ונס לחי.
עשיתי ככל אשר עשה –
על חוג השמים בלילות
שוטטנו לבקש פרנסה.
בין כוכבי אין ספור ומזלות
כמתים בין חיים שוטטנו,
ועינינו הן רואות וכלות…
אך קול אלי בא משמח,
כי רחם המקום את ציון
וארד מעל הירח –
כלעמת שעליתי ירדתי,
אל תחקרו… לא מרוב טובה
את הירח חמדתי.
יהודיה מיפן
הכרתיך!
אתה הוא אשר צחקת לו לכל יהודי
כשהיה מרקד כנגדך וכנגד
הלבנה בראש כל חוצות.
בני הגולה
זהו! זהו!
יהודיה מיפן
נרקד נא לקראתו גם הפעם,
“קידוש הלבנה” נעשה נא לו!
בני הגולה
קידוש לבנה! קיידוש לבנה!
(הלילה יורד לפתע. “היהודי מעל הירח” העומד עדיין באמצע הבימה – מואר באור סהר.
בני הגולה מרקדים כנגדו)
הללויה!
הללו את ה' מן השמים!
הללוהו במרומים! הללויה!
אחד מבני הגולה (בקול כרעם)
דוד מלך ישראל חי וקים!
בני הגולה
דוד מלך ישראל חי וקים! (ג' פעמים)
אחד מבני הגולה
שלום עליכם!
(זה לזה חליפות)
– עליכם שלום!
– שלום עליכם! – עליכם שלום!
– שלום עליכם! – עליכם שלום!
יהודיה מיפן (יוצאת במחול ליל הירח מסביב ליהודי שירד מעל הירח, בלוית “סונטת הירח” לבטהובן)
בני הגולה (נכנסים בשיר באמצע המנגינה)
שאול פתח לועו,
ולשונו שולח;
מי נוע ינוע
לאור הירח?
צל אל צל )
כה ינע מהר, )
רוח ליל )
לאור הסהר
מי גוסס באפל
ומי שם גונח?
מי קם שם, מי נופל
לאור הירח?
צל… וכו'
יהודיה מיפן (עמדה בסוף מחולה על מקומה)
אור הלבנה כבה, אחרי עלטה פתאם יאיר היום שוב, היהודי מעל הירח
נעלם בין בני הגולה…)
אליהו
מה רבו מה הצבעים, צבעי קשת…
כה אמר ה'
אותות ברית נתתי בעולמי,
נתתי קשת בענני שמים.
ואת ישראל עלי ארץ. (על היהודי מרוסיה)
האדם האדם הזה –
מי הוא?
יהודי מרוסיה
יהודי מרוסיה אני.
בני הגולה
מרוסיה… מרוסיה…
יהודי מרוסיה (עמד באמצע הבימה)
אדם אני – (מסתכל במכנסיו)
לא אדע אם זה דגל אם זה דם?
עשו אחי אולי זה צבעני?
תם אנכי, תם!
זה האדם, האדמדם מהו?
עלה לוהט אולי הוא מישעיהו?
בליל בלהות ועלטה
כה אולי דבקה בי אחותי שנשחטה?
ואנכי לא ידעתי
מי מאתנו מת? אם היא ואם אנכי מתי?
זה האדם מהו, אש או דם?
תם אנכי, תם! (מפנה ערפו עם טלאי אדם אל מול הרואים)
וערפי זה הקשה –
מה שם?
בוער הוא עלי…
אם אש נצחון הוא או אות כשלון?
חם לי חם!
אש אלהים כה דבקה בי או טלאי הוא, טלאי
של קלון?
תם אנכי, תם… (שב לאט לאט למקומו)
אליהו (מניע אחריו בראש)
תם הוא, תם… לא ידע
זה אחינו –
אדם זה אשר ללבושו מהו?
אם כרוז לצדק הוא
או כתמי דם אחותו –?
הן שניהם בו באדם!
ואנחנו אף אנו
לא נדע מה עשות?
אם לספוק כף או שמח,
אם נוד לו או קרא לו, קרא:
אשריך!
יהודי מהונללו
ואני מהונלולו.
אליהו
באו, באו,
זה אחר זה…
הו נודדים בודדים!
בודדים הייתם על כל דרך,
וחברתם יחד פה בארץ.
יהודי מהונללו (מרקד אל אמצע הבימה)
אני מהונללו
יהודי כמוני מהונולולו
לא תמצאו בעולם כולו!
יהודי עם נוצות יענה
וחגורה על מתנים
ועולה ירושלים –
אנא לא ידענא…
אם מהונלולו
שעל פני הים השקט
בין גולי עם הסגלה
מקומי אל נא יפקד.
ידעתי לא יפה תארי,
פרוע פרוע שערי
פרא כה פרא קולי
וניעי ונידי – אוי לי,
הם זרים לכם, מוזרים,
מה אעשה איפה, יקרים.
את לבי, אם גם אני ארצה
לא אוכל מקרבי להוציא,
אנכי לפני זאת העדה
אעשה רק זאת: ארקדה!
אולי מתוך רקודי
תכירו שאני יהודי.
(מרקד מחול פראים בלוית מנגינה מזרחית ושב למקומו)
יהודי מליטא (בא לאט לאט עם תרמילו על כתפו לאמצע הבימה)
גם אני בחלומי, בודאי
הכרתוני שאני ליטאי?
ליטוק או לטועק בלע"ז
עני ואביון ממעש… (אליטוואק מיט אדענקע!)
ועסקי? עסקי – אי, אי…
אל מי תדמוני, אל מי?
ליטאים במה המה עוסקים?
עוסקים בש"ס ובפוסקים.
אבי הוא רב בויליקא
ודוד יש לי מומר וריקא,
היה שוחט וחזן כאחד
בשניפישוק הוא, והוא נכד
כמוני לגאון מוילנה ־־־
כן, ליטוק אנכי, שמי מוטקא
והנני בא מסלוסודקא – (מאטקע אאבאדקע)
שם ימים הוינא אכילנא.
אליהו
אשריך שאכלת “ימים”
יהודי מליטא
אכלתי ולא לשובע.
נחמיה
הגידה נא: כמה הם ימי שבוע בסלובדקא?
יהודי מליטא (מונה באצבעותיו את הימים)
יום ברוך,
יום זרח,
יום מאטע,
יום נטע,
ושבתו של אליאטע –
חמשה הם!
נחמיה
בכל העולם כולו שבעה ובסלובודקא חמשה! אי לה, אי!
יהודי מליטא
חמשה לאכילה.
אליהו
ולתורה – כמה?
יהודי מליטא
לתורה שבעה. ולרבות גם הלילות. (שב למקומו)
אליהו (אחריו)
אשריך סלובדקא דליטא,
עניה את –
אך קדושה כירושלים!
יהודי מכוש
"עם שחור גרתי –
ואחר"… הה! עד עתה שבת שם אחרתי!
הה! אל תראוני שאני כה שחרחר,
ששזפתני כוש… (צובט לחייו)
אוי לי, אוי,
היהפך כושי עורו?
לא יהפוך, לא!
ואני, יהודי אני,
אשר את עורו הפך…
ליל כוש בזפת שחורו
עלי טפח…
אליהו
הפכת את העור, לא לבבך?
יהודי מכוש
הלב! הלב!
(מתרגז) הוא יהלם בי חרש…
ופני – צועקים: כושי!
אליהו
כמה אתה יושב שם בכוש?
יהודי מכוש
אותי שלח שלמה עם מלכת שבא לארצה
זה שלשת אלפי שנה הנני בכוש
אליהו
בירושלים שב עוד שלשת אלפי שנה
אז ישוב עור פניך והיה כבראשונה.
יהודי מכוש
שלשת אלפי שנה זה הרבה או מעט?
אליהו
עם, חיי עולם צוו לו –
בשבילו זה מעט.
יהודי מכוש
רחמתני! (שב למקומו)
יהודי מתימן
אני תימני –
עיני שחורות
פאותי מסלסלות
והתורה, התורה בתוך מעי.
מה לי עוד?
רק לחם צר ומים לחץ.
בתימן, בתימן,
רעבתי –
גם אבי, גם אמי והאשה השניה,
גם אחי, בני אמי ובני האחרת –
כולנו רעבנו.
לשלחן אחד ועל ספר אחד
ישבנו כל הבנים סביב – סביב
ולמדנו.
סלסנו פאותנו
כה סלסלנו פאותנו, –
עד שקמתי אני ואקרא:
שלום אבי ואמי, שלום אחי,
אני עולה ירושלימה,
למה ארעב פה בתימן
אעלה וארעב בירושלים!
אחד מבני הגולה (גוחן לתרמילו ומוציא לו משם פרוסת־לחם)
יהודי מתימן
אל נא, אל,
אל תתנו לי מאומה,
היום הזה לא אוכל, לא אשתה,
לרעב! לרעב! אני רוצה לרעב!
לא טובה הקנאה –
אך שם, בתימן, מקנאים בי,
מקנאים בי אחי, בני אמי,
שירעבו בתימן
ולא ירעבו פה אתי על אדמת ישראל.
אשרי, הוי אשרי! (רוצה ללכת)
אליהו (עוצר בעדו)
הלחם לחם חוץ אשר בתרמילהם,
אולי היה חם כאשר הצטידו,
אך עתה יבש…
אכל מפרי הארץ (הוא מושיט לו אחת הסלסלות עם הפרות)
קח!
יהודי מתימן
לא אכל.
בני הגולה קח! קח!
אליהו
אם לא למען התפוח,
למען ברכת שהחיינו זאת עשה!
יהודי מתימן (נוטל תפוח מתוך הסלסלה)
ברוך אתה ה',
אלהינו מלך העולם,
שהחיינו וקימנו והגיענו
לזמן הזה! (טועם)
בני הגולה
אמן!
יהודי מתימן (שב למקומו)
יהודי מהדו
אני מהדו אני, מהדו – ולא הדי,
אם תקרעו מני י', ולהודי י' תוסיפו –
הוא יהודי יהיה ואני אנכי הדי,
ונמצא: זה לא נהנה ואני אנכי חסר –
אל תגרעו מני יוד!
אני נפלאות בה', בי' עשיתי:
אני פקיר הייתי בקלקוטה.
בלעתי שמה אש והקאותי.
קורי עכביש שלחתי באויר העולם,
נסקתי על אחריהם, נאחזתי בם
ונשארתי תלוי על הקורים.
בשערי בומביי כרתי ראשי מעלי,
הטלתיו מרום מני,
חטפתיהו בידים שוב
שמתיו שוה על כתפי והלכתי.
על שפת הגנגס – ישבתי שם עם ערב,
אני ואיש אין אתי;
אלי עם פרחי לוטוס הופיעה הנירונה
ומחוקקה הגדול בודה.
הם אמרו לישנני:
“שכב לישן, יהודי!”
(הוא מושיט ידו לשמש ומביט כל הזמן אל כף־ יד המורמה……)
נלחמתי בם, ולעזרה
באה לי הי' הקטנה.
הם בא' פתחו – אין!
ואני בי' – יש ויש!
מה אועיל אם גם אעצם עינים,
הן לבי ער וחי ונוקב אל כל תהום.
והוא ההודי, נורא־הוד, הוא הושיט
יד לשמש: ראה:
הן זאת השמש, אתנו היא,
לאט־ לאט דועכת,
הולכת היא וכבה
נמשכת היא אט אט אל חיק נירונה.
הלילה רד. השמש דם צללה, (סצינה מסתורית)
וכאילו צללה לנצח –
המלכה, היא ובן־המלך –
כאילו נשבו בה, בה נשבו ודעכה.
הם עמדו עוד על ידי, על הגנגס,
הם היו אתי שם וכמו לא היו –
הייתי ער!
הוצאתי נר מתוך תרמילי,
הדלקתיהו,
ולאור הנר עשיתי דרכי הנה.
אליהו
זה כחו של ישראל:
שמש אם שוקעת לו ולא יואש –
יש לו נר במקומה!
נחמיה (נאנח)
נר במקום שמש.
אליהו
השמש נותן אור,
אך אינו מורה דרך לנו בה נלכה…
יש אחד והוא תועה באור שמש,
ואחד יחיד יש
אשר לאור הנא את שבילו ימצא. (אל היהודי מהדו)
אשריך, שמן היחידים אתה!
יהודי מהדו (משתחוה לו ושב למקומו)
יהודי מסין (מתוך מצנפת קטנה וכתומה מבצבצת מחלפת ראשו הצנוחה והארכה כדרך הסינים).
ואנכי בא מסין,
אני חנן־חין
בן הלולא ונין
לחנגא – חנגא
שהיה חי.. חי.. חי..
לפני אלף שנים בשנג־חי.
וי, וי!
לא ענגה
לא פנקה
אותי סין…
הביטו:
זה הרכוש אשר הבאתי אתי,
רכוש מהרבה דורות:
מחלפה זו כזנב הלטאה על קדקדי,
ומעט ארז
בתרמילי שבידי.
אליהו
מחלפה ומעט ארז, ונוסף לזה נשמה יהודית –
זה הרבה מאד. יהי בואך ברוך!
יהודי מסין
נחמתני! (שב למקומו)
יהודי מאיטליה (יוצא ומשתחוה לכאן ולכאן, מקשט בבגדיו כאחד הזמרים באופרה)
אתכבד נא, להתיצב לפניכם אחי: לאפיטוטא
ד' האלאדריגא־מאמע־טאטי־ד' יענטא־ארעס.
אליהו
יהודי?
יהודי מאיטליה
יהודי! כלום עולים גם זרים אל ארץ הקדש?
אליהו
עולים… עולים… ביתנו בית תפלה יקרא
לכל העמים. מאין תבואה?
יהודי מאיטליה
מרומי.
בני הגולה (נבוכים)
מרומי…
יהודי מאיטליה
למה כה נבהלתם?
נחמיה
הס מלהזכיר!
רומי עוד איננה,
אך השם, השם –
עוד הוא מטיל פחד על כל עברי.
רומי זו הרשעה
עברה כבר ובטלה מן העולם.
יהודי מאיטליה
אמנם כן, מרומי מלפנים,
מאיטליה היום אנכי בא. (שר)
בא אנכי מאיטליה הנאוה – (המנגינה מתוך “קולריה־ רוטיקן”…….)
אל תקנאו בי, אל נא תקנאו;
במקדש זר שפכתי שם לבבי, –
שם במילנה…
אנכי בן־ לויים, מה לי שם ומי לי?
אל הר ציון הראו לי שבילי,
ואל מזמורי תהלים…
אליהו
בן־לויים אתה,
לא שנה זה גורלכם גם בגולה
לפנים פזורים פה הייתם
בין כל שבטי ישראל
וגם בארצות גלותנו
נפוצותם, בני ישראל, אל כל רוח.
נחמיה
שירה לנו משירי הגולה.
יהודי מאיטליה
משירי הגולה –
שם על גדות הטיבר
שאלוני שובי:
שירה לנו משירי ציון
וכאן בארץ־אבות תשאלוני שירי גולה
שיר ציון ושיר גולה –
האם לא אחד הם?
רק שמש אחת בשמים
ושיר לויים אחד עלי ארץ
שיר ציון ושיר גולה –
רוח אחד למו
ונפש אחת סוערה מתוכם משועת.
בני הגולה
שירה, שירה לנו!
יהודי מאיטליה
שיר תבקשו מני –
נעניתי שם לשובי
ולכם פה לא אענה?
הנני ואשירה! (שר)
יהודי מטשילי
אני מטשילי –
מה לי, מי לי
שם בטשילי?
אם עניה,
אם רחוקה
לי השמיעה
את קול צחוקה
בסנט־יאגו.
ציון אמי
היתה עמי,
שמרה צלי,
שמרה שבילי
בסנט־יאגו –
יונה תהגה
היתה לי
בוולפריסו
שוב הביתה!
שוב הביתה!
קמתי, שמתי
את מעילי
ותרמילי
על כתפי,
משא, משא
לעיפה,
ולקחתי
גם את מקלי
והלכתי – – –
טשילי, טשילי –
לא בשבילי!
מה לי, מי לי
שם בטשילי? (שב למקומו)
יהודי מסביריה
אל, אחי, אל מפני תיראו, (לבוש כדב לבן, פופחה גבהה, מפיל אימה בגבה קומתו)
התבוננו בי היטב ותכירו,
לא דב אנכי מצפון, מעל פני ים הקרח,
אשר לקראתכם זנק על אם דרך…
לא דב אני מצפון הארץ
אשר ממדבר קרחו פרץ
אל חוצות קריה –
הנני יהודי מסיביריה.
במצנפתי זאת ובזאת אדרתי
את סיביריה עברתי,
לרחבה עברתיה ולארכה
רוח נחלה בי, סערה באזני שרקה:
– הי – – –
מי אתה, מי? –
– זר ולא זר…
עניתי להם מר.
"– אנחנו מגן נהיה לך ושריה,
אחינו אתה וכמונו נודד
בערבותיה של סביריה –"
שמעתי קול הסערות עז וקר,
אך היה לי כשיקוי חם ומעודד.
הי… הי…
כה דבקו בו, ביהודי, שלא ידע מנוחות,
כה דבקו בו, כה רעו לו הרוחות.
“הי…”
רעיתי צאן שם בסיביריה, עם קירגיזים
עם טונגורים טובים ועליזים
יצאתי לצוד ציד,
בעבי כל טיגה ובכל ערבה נוגה
אתם יד שכלתי ודרכתי קשת.
ישבתי עם אוסטמאוקים באניות שיט
ובסירות דוגה,
בכל אגם פרשתי אתם רשת.
אל מכרות זהב ירדתי עם שונים
ואחפר שם מטמונים…
עם אלה גרתי –
יחד אתם הצטערתי
אך לא שמחתי אתם –
רק בצרה רעים היו לי אמתים,
אכלוני יחד קר וחם שם, אור ואמש
אך לא ידעתי תענוגי שלג שם ושמש…
עבדתי אדמתם ולא אכלתי פריה –
יהודי הנני ובאתי מסיביריה. (שב למקומו)
יהודי מאשכנז
אני מאשכנז באתי ואם בוא זמן רב מאנתי –
זי האבען וואהל געהערט האם דויטשען לאנדע?
ידועה היא לכל בחכמתה וברב עזה,
מיט איהר געמידע אונד מיט איהרער קלקורזע,
חסרתי את כל אלה בדרך המחרידה –
איך בין נא, מיינע ליבען, אויך טאדט־ מידע.
אם ירעב איש ואם יצמא ולו גם רגע וישתק?
אונד איך, איך האטטע הויטע נאך מכט מעינע פריה שטוק.
תפוח זהב את רעבוני ואת צמאוני לא ירוה –
אח, ליבער עליאס, דו גיב מיר איינע טאבע קאפע…
אליהו! הוי לפי הבידיקר שלי אשר בתרמיל –
זאלטערט דו ניכט היער זיין זאנדערן אויף דין כרמל.
אך מה אנכי סח… לא אבין, לא אבין מאום
איך בין ווי קיינמיט באך אין בישרען גאר צו דום.
האיש שעלה מן הארץ לשמים
קאן דאך פאן חיפה קאמען נאך ירושלים.
מי יתן ופגשתיך בכל אשר אפן –
זיי מיר געגריפט ווא איך דיק נור טרעפפע. (שב למקומו)
יהודי מאמריקה
אני אני
אמריקני –
הנה זה כל חטאי;
אין לי קדושה
אין לי בושה –
יש לי פטי־מטי!
יש לי חומה
בת ק' קומה,
ורחבה מה וארכה?!
אלף אמה!
אם לא תאמין
בואי אלי ניו־יורקה.
לי שקים שקים
עם ממתקים
מי לא שם בם כסלו?
כן, דולרים
לי חמרים –
מאה בכל כיס לי.
אך נפשי תלא
בכל אלה
למה לי הרבבות?
פת חרבה
אחפץ שלוה
פה בארץ אבות. (שב למקומו)
יהודיה מיפן
לא אדע מה
פה קורא לי כל עובר וכל בא:
היפוניה!
ושם ביפן
יודעת גם תינוקת של בית רבן
שאנכי יהודיה.
כלום כאן בסביבות ירושלים
אתם רואים לעינים,
ובטוקיה – ללב?
אל, אל! אל לעיני תראו –
שנתעקמו עיני…
ללבבי ראות הישירו,
לב יהודיה לי ואין לי שני,
אל תראוני שכפות רגלי כה פעוטות,
קרסולים שתים כשתי פרוטות
לא רגלי רק הריקוד עיקר!
וריקודי –
אם יראהו מי שהוא והכיר
שהוא יהודי.
הבט והוכח מי שרוצה:
לא רגלים, לב – במחול יוצא. (יוצאת במחול)
בני הגולה
(מלוים את מחולה בשיר) (המנגינה של גולדשטין לשיר של אלזה לסקר שילר יצאה)
טוקיה, עזבתיך לעד,
יוקוהמה לא עוד אזכרכי,
ציון, אמי, שמחה –
לי הושיטה יד.
נאגאסאקי לא עוד אוסיף טבל
עיני שחור בלב שמיך כחל –
ציון, היא,
מושכה, מושכה בי,
אני נשאת כבר על כנפי רוח
עוד מעט
עוד רגע קט
בחיק אמי אנוח.
יהודיה מיפן (שבה למקומה)
בת החסיד מפולין
ואנכי אני בת חסידים
להבה!
אש עצורה וצרורה בגידים
וקרומה קרום עור,
גע בי ביד ותכוה.
דור קמנו בפולין, אוי דור!
עלינו כאור שם, כאור!
אבי – אבי וזקנו הם יצקו
מים על ידי הקוצקי,
אבי הוא שואג כאריה
על פרחי
דגורא קלוריה,
ודוד לי בפשיסחא,
ותקועה בוורקי לי יתד –
אני בת איש חסיד!
אבי כי יקח החגורה
הגארטיל בלע"ז ויחתלו
על בגדו הארוך של אטלס
ועמד בתפילה לבוראו –
כי יפשיל את שולי הבגד
ויתחבם בה בחגורה –
עמד אז מנגד!
הנה הוא נכנע לכאורה,
יזחל על עפר, יתרפס,
אך פתע יתנשא, יטפס,
יעפיל עלות עלי קיר,
יחבט ראשו בקורה –
עמד דם,
ואל תקרב, אל תקרב הלום!
אש אזי יוצאת מאפיו,
מפיו פורץ שיר,
ידיו אז ירים
למרום
ויצוד אראלים בכפיו –
אראלים –? לא הם!
השם, השם…
כביכול –
הוא יוצא עם אבי במחול!
הס –
(היא יוצאת במחול של חסידים וקבוץ גלויות מלוה אותה במנגינה של חסידים)
אליהו
אל אלהי ישראל!
אני הוא
שעל משמרתי פה העמדתי
לנחם גולים סוערים על דרך.
אך לא אני נחמתי! (אל נחמיה בהראותו על בני הגולה)
הם, הם – אשר היום נחמוני!
לפנים בישראל: ובא הנביא לחזק
את לבב העם בצר לו,
ועתה ראו: כי נהפך הסדר!
כוס תנחומים השקיתם אותי בית ישראל!
אין זאת,
כי גדלתם שם על ארץ רבה,
גדלתם במרחקים,
הייתם שם לאנשים!
(עליתם שם על אבותיכם
שישבו על אדמתם פה,
הם בארץ מכרתם התכחשו לעמם,
נביאי התנ"ך יעידו, ואתם –
אחרי אלפי שנות נדוד בין זרים
ושבת בין רחוקים –
אם צור חצבתם מנו לא שכחתם
ובאמכם תחוללכם לא כחשתם –
אחרי גלות של אלפים
תשובו כאן, יהודים…
אין זאת,
כי נפקחו עיניכם שם בנכר,
רחב לבכם שם –) (בהתעוררות גדולה)
תנו לי! אני באבק כל הארצות שבנעליכם
אתפלשה! (כורע לפניהם נרגש לארץ)
בני הגולה (נרתעים תמהים לאחור)
אליהו!
נחמיה קומה! (מרימו)
אליהו (בהתרגשות עצומה)
לא אני,
רק אתם, אתם אליהו!
אתם מן השמים ירדתם אלינו ארצה…
בני הגולה
אליהו…
אליהו
עלו, עלו ירושלימה!
עיר הקדש היא ירושלים מני אז,
אך עתה תקדש יותר!
עם בואכם העירה –
מן הקדש לה תוסיפו.
יהודיה מיפן
פניך הם אם ילכו לפנינו
יהודיה מפולין
היה נא עמודנו אש.
אליהו
לא אחי, לא!
קטנתי, הה, מלכת בראש כלכם,
אני אחריכם בוא אתגנב אל העיר.
יהודיה מיפן
זה דרכך מאז:
חרש־חרש תופע בכל פעם לעיננו
לא־נראה אתה נכנס אל בתינו,
עתה לא נרפך!
נחמיה
אל בו תפצרו,
לא יוכל לכת אתכם אליהו,
הוא על משמרתו פה יעמדה.
ראו: שם באים עוד! (צופה לצד שמאלי של הרואים)
אליהו
(צופה לשם אף הוא)
עוד! עוד!
הה, כי נעתקו מלין מפי,
יהיה ישעיהו לי לפה; (מתנבא)
ככה אמר ה' בוראך יעקב,
ויוצרך, ישראל: (ישעיה מ"ב?)
אל תירא כי גליתיך,
קראתי בשמך – לי אתה!
כי תעבר במים – אתך אני,
ובנהרות – לא ישטפוך!
כי תלך במו אש לא תכוה,
ולהבה – לא תבער בך.
אל תירא, כי אתך אני,
ממזרח אביא זרעך,
וממערב – אקבצך.
אמר לצפון: תני!
ולתימן: אל תכלאי!
הביאי בני מרחק,
ובנותי מקצה הארץ!"
בני הגולה
הנבא עוד!
אליהו
היום הזה, יום קבוץ גליות,
יום ישעיהו הוא – (ישעיהו מ"ט)
"כה אמר ה':
בעת רצון עניתיך,
וביום ישועה עזרתיך,
ואצרף ואתנך לברית עם,
להקים ארץ להנחיל נחלות שממות
לאמר לאסורים: צאו!
לאשר בחשך: הגלו!
על דרכים ירעו
ובכל שפיים מרעיתם.
לא ירעבו ולא יצמאו,
ולא יכם שרב ושמש,
כי מרחמם ינהגם,
ועל מבועי מים ינהלם.
ושמתי כל הרי לדרך
ומסלותי ירמון;
הנה אלה מרחוק יבאו,
והנה אלה מצפון ומים,
ואלה מארץ סינים.
רני שמים וגילי ארץ,
יפצחו הרים רנה
כי נחם ה' עמו
וענייו ירחם.
ותאמר ציון: עזבני ה'
וה' שכחני…
התשכח אשה עולה,
מרחם בן־ בטנה?
גם אלה תשכחנה –
ואנכי לא אשכחך!
שאי סביב עינים וראי:
כלם נקבצו, באו לך!
חי אני, נאם ה',
כי כלם כעדי תלבשי
ותקשרים ככלה".
בני הגולה
עוד!
אליהו
היום הזה, יום ישעיהו הוא…
אני רק ציון פה לכם היום נצבתי
תמרורים עלי דרך. (מושיט ידו לצד ימין)
עלו, עלו, זה הדרך ירושלים.
אני פה אעמדה,
כה אעמדה – (ידו נטויה כל הזמן לימין)
(שיר תהלוכה פורץ מפי בני־הגולה, העומדים בסך ועולים זוגות־ זוגות ירושלימה. בני גולה חדשים המונים המונים נלווים אליהם בקצה התהלוכה. אליהו עומד כל הזמן כשידו נטויה לצד ימין, עד תם כל העם לעבור. גם נחמיה נעלם בתוך ההמון. אליהו נשאר לבדו על עמדו. מתעורר מחלומו בהקיץ צופה לכאן ולכאן, תמה. ירד מעל האבן ועמד עליה)
נחמיה! נחמיה!
הקול (כמו בראשית המערכה)
אליהו!
אליהו (נבוך, נסוג ממקומו)
שומע אני!
הקול
את זקן הכסף הסר מחלקת לחייך –
אליהו (מסירו)
הקול
את אזורי פתח –
אליהו (מתירו)
הקול
פשט האדרת!
אליהו (פושטה)
הקול
אליהו!
אליהו
שומע אני!
הקול
רמיתיך!
לא בגדי הם אשר לך נתתי –
אליהו
וזקנך אי?
הקול
זקני, זקן הכסף?
כשלג יורד הוא על הר החרמון.
אליהו
ואזורך, אשר חגרת על מתניך –
איהו?
הקול
הירדן הוא,
אשר לאורך כל הארץ ישתרע.
אליהו
ואדרתך – אדרת שער זאת –
איה?
הקול
היא פרושה בכל עמק,
יזרעאל והשרון יחשפו לך שוליה,
רמיתיך!
אליהו
לא רמיתני.
דבר־מה בי היה משלך
בעמדי פה עם בני הגולה.
הקול
זה האש, זה אשי,
אשר יראת בך בערה.
אליהו
לא רמיתני,
במקום לבוש נתת אש לי!
הקול
אליהו!
אליהו
שומע אני!
הקול
שמר האש, שמרנה…
אמרתי ואינני!
(אש פורצת בין הסלעים)
אליהו (נופל על פניו ארצה)
נחמיה (מופיע בו ברגע כבראשונה. מניע־את אליהו בכתפו)
קומה!
אליהו (מרים אליו ראש)
נחמיה!
נחמיה
שמעתי כל…
אליהו (נופל על צואריו בבכי)
–המסך–
-
מילה שנוספה בכתב יד ומשמעותה לא ברורה – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.