אל הקוראים    🔗

עיקר עבודתי בעבוד “ספר הישר” ובהכשרתו למקרא לבני נעורינו היה: לרחצו למשעי ולהסיר מעליו את חתוליו הבלים מרוב שיבתו המופלגת ולהציגו בלבוש חדש לפני נערי בני ישראל, אך בפנימיותו הישנה, והיה בידיהם “קנקן חדש מלא ישן”. והנה מהסקירה הספרותית־האסתתית, הייתי פטור לגמרי להקדים ל“ספר הישר” הקדמה כל שהיא ולהוכיח את נחיצות ספר־עם כזה לילדי העברים. תועלת “ספר הישר” היא מן הודאיות שאינן צריכות ראיה: כּי מאות שנה ודורות שלמים היה רק הוא לספר־עם במלא מובן המלה, לספר חנוכי היותר חביב לקטנים ולגדולים; ואיני מסופק אף רגע, כי בצורתו החדשה שהלבשתיו הפעם יתפש את מקומו הראוי לו בספרות הילדים שלנו. ואם החלטתי להעסיק את שימת־לב הקוראים הקטנים והגדולים בהקדמתי זו, עשיתי זאת בּכונה מיוחדת: בכדי לבדק את “ספר הישר” לאור הבקרת החפשית: על אישיות המחבר הנעלם של “ספר הישר” וכן בנוגע לזמן חבורו קשה להוציא מסקנה ברורה מהמון החקירות והאומדנות של חוקרי קורותינו. הדעה המיחסת את “ספר הישר” ליוסף בּן גוריון הכהן, המחבר האנונימי של “יוסיפון”, מוטעת מעיקרה: ספורי המיתולוגיא הרומאית־היונית הבאים בסגנון אחד בשני הספרים: “יוסיפון” ו“ספר הישר” – יוכיחו: כי לוא היה מחבר אחד לשני הספרים הנ“ל לא היה חוזר על דבריו בלי צורך מיוחד. וכן סרוס מקראות ועובדות היסטוריות, כמו הספורים על אזדרובל והניבל, שבכל אופן אין להם שום שייכות לתקופת שעבוד מצרים, מוכיח כּי רק יד זרה של איזה מעתיק יכלה להוסיף את הנופך המשובש הזה ב”ספר הישר" ולערבב בספורי האגדה על חיי משה בארץ כוש – ספור היסטורי מאוחר שארע בּמאה הרביעית לפני המנין הרגיל מתקופת מלחמת קרתגה ורומה.¹ גם זמנו ומקומו של מחבר “ספר הישר” לא נתחוורו כל צרכם. משערים כי חי במאה הי“ב בהישפניא או באיטליא. אולם ההשערה האחרונה יותר מתקבלת על הלב, כי מבין השיטין נכר למדי שמחבר “ספר הישר” – (כמו חברו לספר “יוסיפון”) – היה מושפע מהמיתולוגיא הרומאית והתאמץ לתת לקוראיו העברים מושג כללי, בהתאם אל ספורי קורותינו בתקופה הביבלית, על חיי הרומאים ומלחמותיהם עם עמי הקדם. שם הספר נשתנה חליפות בפי העם: בדורות הראשונים קראו לו “תולדות אדם” או “ספר דברי הימים הארוך” והרמב”ן – שחי במאה הי“ג – מכנהו בשם “ספר מלחמות בני יעקב”. ורק במאה השׁש עשרה נדפס בפעם הראשונה (בשנת 1552) בשמו האחרון “ספר הישר” בעיר ניאפולי. המו”ל הראשון של הספר הזה מנמק בהקדמתו את קריאת השם “ספר הישר” בספור־אגדה כזו: אחד משרי טיטוס מצא במערה נסתּרת אחרי חרבן ירושלים אוצר גדול מלא ספרים עברים, ובחדר ההוא ישב זקן מופלג וקרא בהם. השר הנ“ל הביא את כל הספרים ביחד עם הזקן אל שביליה; משם טלטלו אל עיר ניאפולי, ובין יתר הספרים העברים נמצא גם הספר “תולדות אדם” בי”ב נוסחאות (העתקות). וכאשר בדקו אותן נמצאו שוות וישרות “בלי שום תוספה או מגרעת”, ולפיכך קרא אותו המביא לבית הדפוס – בשם “ספר הישר”. מובן, כי הנימוק הזה אינו מספיק. בחירת השם הזה היתה מטעם אחר, המתקבל יותר על הלב, הוא מזכּיר את “ספר הישר” מתקופת כתבי־הקודש והמו“ל אמר לעשות פרסום להוצאתו גם בשם החביב על העם, ואת הספור ע”ד י“ב נוסחאות שוות שאב, כנראה, מספור האגדה על “תרגום השבעים”. איך שיהא ו”ספר הישר" נתחבב על כל שדרות עמנו לאו דוקא בשל שמו הפיוטי, אלא בשל תכנו המלבב והמושך את לבּות הקטנים עם הגדולים מהמאה הט“ז, שאז הופיע ראשונה לאור, עד דור ההשכלה. ואם לא אטעה, חיים עדיין כיום אתנו אותם הקוראים העברים, שהתמוגגו בדמעות לקריאת הספורים האמנותיים על מכירת יוסף בהרצאת “ספר הישר” ואשר לבם פּחד ורחב מהתפעלות בלי־גבול להרצאת מלחמות בני יעקב עם מלכי האמורי בשל דינה אחותם. ומובטחני כי בצורה חדשה שהלבשתי את “ספר הישר” – יושב לו כבודוֹ הראשון, כראוי לספר קלסי. מלבד התקונים והשכלולים הכלליים שהכנסתּי בעבודי זה, עלי להעיר על שלשה שנויים מיוחדים והוספות שהוכרחתּי להוסיף בהרצאת הספורים: א) בספור על “אברהם והכנסת האורחים” האופינית שלו הוספתי את אגדת המדרש על אברהם והנכרי. ב) בספור על בלק ובלעַם, שיצא לקוי ביותר בפנים הספר, ג) בספור על רגעי משה האחרונים השתמשתי באגדת חז”ל והוספתּי בו תּמונה שלמה, ובה גמרתּי את הספר המלבב הזה. את הקטעים הקלושים מחיי יהושע וראשית ימי השופטים השמטתּי לגמרי, כי אינם מוסיפים כלום לשבחו של הספר. לעומת זאת לא השמטתּי את הספור על יוסף וזליכה מפני הטרגיות האמתית שביסורי־אהבה אלו, ובטוח אני כי לא אפגם בזה אף במשהו את רגש הצניעות של נערי בני ישראל, היודעים את עצם הספּור ההוא מתּוך החומש בהרצאתו הפרוזאית. ובמובן זה יהא איפוא “ספר הישר” לפרוש היותר פיוטי והיותר נכון לספורי־התּורה.

א. ליבּושיצקי

ורשה, חנכה התרפ"ג.