הקדמה    🔗

מכל “נושאי” ההיסטוריה הישראלית שנים לקחו את לבי מעודי: קידוש השם והשאיפות המשיחיות, שחלו אחרי כל תקופה של קידוש השם. שני היסודות האלה בתולדות־ישראל גֵרו ימים רבים את דמיוני ואת יצרי, יצר הסופר, וחלמתי על יצירה ספרותית במקצוע זה. סוף סוף נסיתי גם לבצע את מזמת לבבי, והספר שלפנינו הוא פרי הנסיון הזה.

ספרי “קידוש השם” כתיבתו קדמה לספר זה, אבל לפי סדר המאורעות בזמן אני נותן לו מקום אחרי קידוש השם שברומי.

ספר “קידוש השם” של גזרת ת“ח ות”ט הוא נאמן פחות או יותר למציאות ההיסטורית. נתתי לב אל גופי המעשים ואל סדר הזמנים ההיסטוריים, אף שהייתי מוכרח ליצור לי את ה“אישים” ואת הנפשות של היחידים (כותבי־הדורות שלנו לא נתנו דעתם ביותר על יחידים ועל פרטים – לפני עיניהם עמד תמיד הכלל והמטרה הראשית). ואת זאת לא אוכל לומר בנוגע לקידוש השם של התקופות הרומאיות. הטפוסים הראשיים כאן, כמו הטפוסים של “קידוש השם”, הם יצירי דמיונו של המחבר, וכן רוב המאורעות המתוארים בספר, אף שבאותה האוירה שבה חיו היהודים תחת ממשלת פוילוס הרביעי יכלו כל המאורעות האלו למצוא מקום, וגם מקצתם מצאו מקום באמת.

שריפת עשרים וששת האנוסים בידי האינקביזיציה נעשתה לפי פקודת האפיפיור באנקונה (במאי 1556); השאר נצלו על פי השתדלותה של דונה גרציה האצילה. מכתב־האיום של השולטן שוליימן לאפיפיור על דבר נתיני טורקיה האנוסים נשלח ב־9 למרס 1556; ואף ששריפת הספרים העברים ברומי חלה לפני ממשלת פוילוס הרביעי (1553), אבל בימיו היה ספר יהודי בבל ימצא בכל גבולות ממשלתו, ועל פי השפעתו הוחרמו גם בימיו ספרי ישראל בקרמונה (המקום היחידי שבו שמרו היהודים את ספריהם) על ידי הדומיניקנים ונשרפו יותר משנים עשר אלף ספרים (1559).

השטפון בגיטו היהודי היה מקרי, הוא התחולל בכל שנה בשעת גאות הטיבר. אבל מכיון שעובדה היסטורית היא, שהאפיפיור צוה לשרוף את הגיטו הרומאי, ורק על ידי החשמן אלכסנדר פרנזה נתעכב קיום הפקודה, הרי יש ידים להאמין שאותו האפיפיור שסגר את היהודים בגיטו החזיק אותם שם בכונה כדי שיטבעו בשטפון המתחולל שם בכל שנה, והאפיפיור הזה אחראי על אותן הנפשות שאבדו בשטפון.

ובכל זאת אין באינקביזיציה כדי ללמד על טיבם של רומי והאפיפיור. דוקא ברומי, בצל שלטון האפיפיורים, מצאו היהודים מבטח ושלוה יותר מבמדינות נוצריות אחרות. היהודים שלחו ידם בכל ענפי המסחר ותור־הזהב של הריניסנסה לא פסח גם עליהם. רופאים יהודים מפורסמים נמצאו בחצרות האפיפיורים ומוסיקאים יהודים קבלו תארי נסיכים מידי האפיפיורים וכח־שלטון בערים מסוימות. היהודים היו חובבי אמנות, זו שפרחה בעת ההיא ברומא, והיו מבקרים בשבתות את הכנסיה, אשר בה נמצא “משה” של מיכאל אנג’ילו, כי הם התגאו בו וראו אותו כדבר משלהם.

ובכל זאת העברתי בכונה את כל אכזריות האינקביזיציה, פרי תרבות הנוצרים, לרומי, מפני שממלא מקומו של ישו על אדמות, אשר בשמו נעשו מעשי־האכזריות האלה – הוא אחראי על התרבות והמוסר הנוצריים.

שלום אש

סטפן־איילנד, 16 אפריל 1921.

 

פתיחה    🔗

“פרשתי ידי כל היום אל עם סורר”.

בקצה “ויה אַפפיה”, על שפת טיבר הנהר, בשכנותה של העיר העתיקה, במקום שנמצאים שם מקדשי וֶנוס ואַפּוֹלו וקשתות־הנצחון של יוליוס־קיסר ושל טיטוס, שם היה הגיטו היהודי, מוקף חומה גבוהה ועבה. וממעל לשער הגיטו, הבנוי מקשת־הנצחון של אבגוסטוס, צוה האפיפיור להקים צלב של ברזל, גבוה ומזדקר, ועליו – דברי ישעיהו הנביא כתובים בכתב עברי: “פרשתי ידי כל היום אל עם סורר”. אך “העם הסורר” לא שם לבו ביותר לדברי־המוסר, אשר חרתה הכנסיה הקדושה על שערו. בכל בקר ובקר ובכל ערב וערב, בצאת היהודים ובשובם דרך שער הגיטו, השפילו את ראשיהם ארצה, שלא להסתכל בדברי ישעיהו הקדושים, הלוהטים לקראתם בזיו־זהבם מעל גבי הצלב, בחרפת־דם…

בשכונה זו, על שפת טיבר הנהר, אשר שם היה בנוי הגיטו היהודי – ישבו היהודים מימים קדמונים; הם נאחזו שם עוד מימי הבית השני. דומה כאילו אין היהודים רוצים להפרד מצורריהם לפנים, ממקדשי ונוס ואפולו, שהתחרו באלהיהם, ומקשתות־הנצחון של מחריביהם – ועתה קננו מסביב לעיר העתיקה, הנשכחה והמשוקעת בעפר למחצה, האבלה בין שוממותיה וכמו בושה ונכלמה בפני מגדלי־הפאר, שהתנוססו על הרי רומא – לכבוד ישו, האלהים החדש. כל העת – במשך כמה דורות ויובלות, מימי רומא הקלסית העתיקה ועד לימי הרנסנס, הסתופפו היהודים מסביב לגדות הטיבר – על הככר הרטובה והמזוהמה ההיא. רק בימי האפיפיורים אלכסנדר ויוליוס, קלמנס ופוילוס השלישי (אשר יותר משהיו שליחי ישו בן האלהים היו שליחיהם של אלי רומא העתיקה) חדרו היהודים אל רומא במספר רב, רב יתר מבשאר חלקי העולם הנוצרי, אשר נאנקו בו תחת פולסי־האש של הכנסיה והאינקביזיציה. דוקא ברומא, תחת ממשלת האפיפיורים, מצאו להם היהודים מחסה כאשר לא מצאו בכל יתר מדינות הנוצרים; שם נוסדו קהלות ונבנו בתי כנסיות. יהודי ספרד נאחזו ברומא, על אפם ועל חמתם של אחיהם הבוגדים, אשר נסו לשחד את האפיפיור, למען ימנע מהם את רשות הכניסה. קהלה מיוחדת היתה ליהודי קשטיליה ברומא. יהודי צרפת תפסו משרות חשובות מאד בחצרות האפיפיורים והחשמנים בתור רופאים ושולחנים, וגם מאשכנז באו יהודים לרומא. היהודים התישבו בכל חלקי העיר, ובתי כנסיות מיוחדים היו להם שם; אך בעלות על כסא האפיפיורים פוילוס הרביעי, שב ויהדוף את היהודים אל בין שערי הגיטו, ועוד הצר את הסיָגים אשר סיֵג מסביב להם: הוא הקצה לרבבות היהודים, להם ולנשיהם ולטפם – שטח של פרסה על פרסה ורק בתחומו של השטח הזה היו זכאים לדור, לחיות ולהתהלך. הוא חדש את כל הגזרות שנגזרו עליהם על ידי האפיפיורים הקודמים, ועוד הוסיף עליהן גזרות חדשות.

והיהודים נאנקו תחת עולו של בא־כח ישו ברומא… אך באותו השטח, על הקרקע הטחובה והמזוהמת של הגיטו, שם פרו ורבו היהודים, ומתוך שלא יכלו להתפשט ברוחב, התפשטו בגובה, הקימו דיוטות על גבי דיוטות, קמרו גשרים מעל לסמטאות הגיטו הצרות, ומעל לגשרים בנו בתים על בתים, מגדלות, שערים ואכסדרות – בית טפס על בית ומגדל רכב על מגדל – באופן שנראו ראשי בניני הגיטו ממעל לשעריו. אז צוה האפיפיור להרוס את מגדלי הגיטו; והיהודים העמיקו מעונותיהם בקרקע, כרו להם מערות ומחילות, פרוזדורים ארוכים הובילו לדירות רחבות־ידים מתחת לקרקע, ובהן התגוררו משפחות לעשרות ולמאות, התחתנו זו בזו, ילדו בנים, בנו בתי־כנסות ויסדו קהלות.

היהודים לא נתכוצו בין חומות הגיטו כי אם לשם דירה בלבד. משנשמע קול החצוצרה מעל שער הגטו, מיד יצאו היהודים מבין שעריהם, פשטו על חרבות העיר העתיקה ויצאו למשאם ולמתנם, אף שנאסר על היהודים באיסור חמור כל משא ומתן ועסקי מסחר עם הנוצרים, וגם על הנוצרים אסר האפיפיור באלה ובחרם לשאת ולתת עם היהודים; ואולם איסורו לא הועיל כלום: המשגיחים והמלשינים של האפיפיור קבלו שוחד, ומכל רומא יצאו התושבים אל שערי הגיטו לקנות סחורה מאת היהודים. אטון־דמשק, המזהיר כשמש בזהר־פז נמצא ביד היהודים; בידיהם נמצאו כל רקמות המזרח, תבלי הודו ופלפלים – כל מיני בשמים אשר השיגום היהודים בדרכים נעלמות מויניציה, הרפובליקה החפשית, מקום באו שמה אניות מקושטא ואזמיר ושאר נמלי אסיה הקטנה.

מאחרי שערי הגיטו היהודי טבעו ברפש ובזוהמה תפארת אויביו מלפנים והדרם. מקדשי ונוס ואפולו עמדו הרוסים למחצה, וקשתות הנצחון אשר הקימו הרומאים לכבוד מנצחיהם של ישראל, לשם טיטוס ויוליוס קיסר ולשם אבגוסטוס וקונסטנטינוס, נקברו עתה תחת כסות־הנשיה. את האלים הרקֵבים ברפש ובטחב מצא מיכאל אנג’ילו, הרימם ואספם אל בתי־נכאת הוטיקן; ואת אבני השיש של מקדשיהם כתת, ויבן מהם בתי תפלה לישו בן האלהים. מקשת הנצחון של אבגוסטוס נעשתה חומה לגיטו היהודי, ומקשת טיטוס גרדו הנערים באבנים וטשטשו את הצורות הבולטות, ועל שממות מקדשי אפרודיטו פרשו היהודים את הפרקמטיא שלהם; את לוחות השיש לקחו מן המקדשים הנחרבים ושטחו על גביהם פלפלי הודו, תבלי ארצות המזרח, ארג־צבעונים; ועל גלמי השיש הלקוחים מקשת־הנצחון של טיטוס מכרו דגים מטיבר הנהר, ודומה היה כאילו קול צחוק מרחף מדור דור, מעל מרכלת היהודים, השטוחה על חרבות האלים העתיקים. כאילו נקמו היהודים את נקמתם ממנצחיהם, ולא אחד מהם הרהר בלבו: כשם שאנו מוכרים דגים ותבלים על חרבות מקדש ונוס ואפולו, כך יפרשו בני־בנינו את סחורותיהם על חרבות מקדשי הנוצרים, הנשקפים בגאון ויקר על העולם מפסגות הררי רומא, כמו שהשקיפו מקדשי ונוס ואפולו בשעתם…

 

פרק א: מכמנים    🔗

ב“פיַצַה דֶ־יודיא” (ככר היהודים), בגיטו היהודי ברומא, שרוּצף בפקודת האפיפיור יוליוס השני באבנים ונתקשט בבאר העשויה בסגנון רנסנס – התהלך הציָר הויניציָני סֶניור צֶזר פסטילה. פסטילה היה איש כבן למעלה מעשרים, פניו מארכים ועיניו נוגות מאד. שערו לא היה עשוי כהלכה, אלא ירד על כתפיו קווּצות קווּצות ארוכות; ניכר, שאין בעליו נותן דעתו עליו והוא גדל לו פרע כדרכו. פאות זקנו היו מגודלות ונראו כשל יהודי, מה שנתן לפניו מבּע עצוב ביותר. כל מטרה מסוימת לא היתה להליכתו, הוא נכנס אל הגיטו דרך מקרה, בשוטו בין המבואות המזוהמים, מקום משכנות הגנבים והזונות של רומא מימי קדם, ובדרך הלוכו נטה משם ויסר גם אל הגיטו היהודי.

הסמטאות הצרות לקחו את לבו: הבתים המסוידים, המגדלים ועליות־הקיר התלויות באויר מעל הסמטאות – כל המוזר והנעלם אשר ראה פה, היהודים בחלוקיהם הצהובים, באותות הצהובים בדמות “ס” הנתונים על חזיהם, בכובעיהם הירוקים, הדומים למצנפות־שינה בעלות אונות בשוליהן; הנשים בפניהן המעולפים ובשני הפסים הכחולים שבצעיפיהן, פסי העדות לבנות ישראל; הכותנות שעל גבי חלוקיהן והאבנים הטובות המבריקות מבין שערן; מעילי הכבוד הארוכים של שיראים כחולים, אשר לבשו מקצת היהודים, כדרך הדוז’ים מויניציה – אות למכובדים ולנשואי פנים; התינוקות, העטופים למעלה מחלוקיהם הצהובים ארבע כנפות מרוקמות זהב ותכלת בשוליהן, וציציותיהן נגררות מאחריהם וטופחות על פניהם; כל המשא־והמתן פה, המקח והממכר, חלוף הכסף, טלטולי־הסחורה מבית לבית – בגדי צבעונים, חבילות בד ושיראים ומשי – כל זה לקח את לבו. כל המוזר והנהדר שנתגלה פה לעיניו תקוֹף תקפוֹ וימשכהו אחריו. נדמה לו, שבדרך נדודיו בא לעיר מזרחית, אל בַּזַר שבמדינת ערב הרחוקה, בממלכת השולטן, אשר שמע רבות עליה מפי הסוחרים והמלחים, הנוסעים לארץ־המזרח ומביאים פרקמטיא מתורקיה לויניציה.

והנה נמשכו עיניו אחרי תבנית איש, היושב לו על מפתן בית. האיש, איש יהודי מגודל ודק, שפניו ארוכים ומשורבבים וזקנו ארוך וחד, רחב מלמעלה ומחודד מלמטה, ומצחו רם מאד; פניו שהציצו מבעד לכובע היהודי, המחודד בראשו והמופשל כלפי מטה, דומים היו לפני קדוש, כאותם של התמונות־הקדושות הפרימיטיביות משל ביצנץ, המצויות כל כך בבתי־כניסה עתיקים שבאיטליה. פסטילה נפעם מתמונה זו, והוא צעד לקראת היהודי, ובה במדה שקרב אליו, כן גדל הדמיון של קלסתר־פני היהודי לפניו של קדוש ביצנטי. עיניו של היהודי היו כחולות וסגלגלות ונעוצות כקרושות במלואותיהן מתחת לגבותיהן העגולות, הקשותות. המפתן אשר ישב עליו היהודי לא היה מפתן ממש, אלא מעין תריס של חנות הפתוח למחצה וערוך כשלחן. והיהודי ישב על השלחן, ומסביב לו שטוחים כל מיני אריג, חדשים וגם ישנים, גלומי צבעונים, כוּתנות מגוונות, רקמות משי מנותזות דם ומזהירות כקרני שמש, ואטון מבהיק בנגה מרגליות, המאציל, בשעת נפנופו, זהרורים כקשקשי דג מבריקים, או ככנפי סיסים. הרקמות היו מקופלות זו על גבי זו, אך בראות היהודי כי האדון האציל הולך וקרב אליו, מיד קפל את סחורתו והסתירה מתחת לשולי גלימתו, הרחבים והארוכים.

– היה שלום, אדוני הנדיב – השתחוה היהודי לעלם עוד לפני גשתו אליו.

– היה שלום, יהודי – ענהו פסטילה, ובטרם מצא היהודי את פיו לענותו דבר הוסיף: – אל תעלים, יהודי, את רקמותיך; אין אני גובה־מס מאוצר האפיפיור ולא מפקח על חוקי הכנסיה הקדושה; לא באתי לרגל בך, ציָר אני מויניציה העיר, נתין הרפובליקה הויניצינית, ופקיד מפקידי הוד קדושת החשמן מויניציה. באתי הנה, אל הגיטו היהודי, לקנות רקמות משי, לקשט בהן את המודליות בשביל הפרֶסקות שאני מציֵר במנזר “הלב הקדוש”. הראני את רקמותיך יהודי, ואני אשלם מחירן בדרכמוני זהב טובים ושקולים – והציר צלצל בארנק העור שלו, הקשור לחגורתו והמלא מטבעות.

בשמוע היהודי את שם “ויניציה”, שהיתה למקלט לכל האנוסים והיהודים הנאנקים תחת עול האפיפיור, מיד נתעוררה בלבו חבה ל“גוי”. ובכל זאת ירא מפני הנכרי, כי החוק האוסר על היהודים לסחור את הנוצרים חמור היה מאד.

– הה, אדון נדיב, שא נא לי על דברי. אדוני הנדיב יודע מאד, כי האב הקדוש פוילוס הרביעי, ה' יאריך ימיו ויפיל שונאיו לפניו – אסר עלינו לשאת ולתת עם הנוצרים. למה תביא אפוא יהודי עני לידי נסיון – הכסף מגרה יצרו של האדם, וכל שכן דרכמוני זהב של ויניציה, המתהלכים גם בארצות השולטן – התכון היהודי לעמוד על טיבו של המטבע הנמצא בארנקו של האדון הנדיב.

– נחשת וגם מצאת, דרכמוני ויניציה, עוברים לסוחר, – מצלצל הציר במטבעותיו, – המתהלכים בכל ארצות השולטן! לא אותם מטבעות־העופרת, שהאב הקדוש כופה את נתיניו לקבלם ככסף טהור – צחק הציר – אל תירא, מכור לי מאריגיך כיום; שליח החשמן מויניציה אנכי, ובני ויניציה יודעים לשמור סוד – רומז לו הציר – ומלבד זה – הרי יודע אתה כי האב הקדוש לא אסר לסחור את היהודים אלא על המון העם, ולא לעצמו ולחשמנים. להם לא נוצרו חוקים כאלה.

– הה, בשביל החשמן מויניציה – מי זה יעיז להעלים מהוד קדושתו את אוצרותיו? יואיל נא אדוני הנדיב לבוא פנימה, יש לי מכמנים הראויים לפאר את ארמונו של שולטן כל התוגרים – קם היהודי ממקומו בחלון החנות, נעלם רגע, ושוב הוציא ראשו מבעד לפשפש קטן החבוי מתחת לחלון הפתוח למחצה – והכניס את הציר אל החנות.

גדול היה תמהונו של פסטילה, בבואו אחרי היהודי בעד הפשפש הקטן אל החנות. אפלולית היתה בבית. תקרה בת ששת־זויות ומחותכת נטויה היתה על ראשו. הכתלים לא נראו. רק פה ושם נתגלתה קרן זוית, המוארה יומם באור שלהבת קטנה הבוערת בכלי־שמן. לאור כלי־השמן נראו רקמות מרקמות שונות בברק זיון. הנה התלקחו שיראים אדומים ולוהטים לנגה השלהבת – התקפלו לקמטים והסתירו בין קפוליהם את זהר גוניהם, והנה מקרן זוית אחרת להט אריג אחר; הבהיק דבר־מה, ואין להבחין מה הבהיק; הוא רק הרגיש, שהזויות והפנות מלאות כל מיני אריגים. היהודי הוציא משם ארגז, וכשפתח את הארגז, עמד הציר משתאה לפני המכמנים שנתגלו לעינים.

הארגז היה מלא כל מיני אריגי־משי, כל מיני קטיפה וברוקט, סרוג ומרוקם, מארץ איטליה ומארצות המזרח, ששפעו אור של גונים מגונים שונים. היהודי הוציא משם את המשי, ארג אחרי ארג והגיש אל החלון הקטן, הסרוג בדי ברזל עבים, שנסתננו דרך בם אל חנות־המרתף קרני־אורה זעומות. היהודי הגביה את חתיכות־המשי והשרה עליהן את אור־היום, כדי שיוכל פסטילה להבחין יפה יפה את זיו גוניהן הטהור.

הציר הויניציני, שהיה רגיל בגוני המשי בעיר מולדתו ויניציה, לא יכול להמיש מבטו מן הרקמות האלו; זהרן וזיו־הזהב שלהן השקה את עינו שפעת־גונים, שהשכירה אותו, כיין ישן מלא. היו כאן אריגי־משי מפרס, שהזהירו בגוני נחשים: מהם הבהיקו, כאילו משובצים הם אבני־חן נפלאות. מהם האצילו זהר צנוע ועדין של מרגליות, תכשיטי־נשים; היו גם שיראים שחורים כשחור־הלילה ועמוקים כים, ואחרים המזהירים בגון הענבר, ובשעה שהגישם היהודי אל לפני האור, נדמה לו לפסטילה, כאילו קרני שמש קרשו ברקמת המשי, ועכשו הן נגרות ויוצאות – כאילו אשד־שמש משתפך בידיו של היהודי.

אור היום הקלוש האיר את זקנו הלבן ואת פניו החורים של היהודי העומד אצל החלון לפני רקמות־המשי אשר לו. פסטילה התפעל, בהביטו אל פניו של היהודי, שנדמו בנגה החלון כפני קדוש – כמו שהתפעל מרקמת המשי. פני־היהודי עוללו לנפשו מאד וגרו את יצרו האמנותי, והוא שכח את מטרת בואו ושדל בכונה את היהודי להראות לו את אטון־המשי ואת יתר האריגים כדי להסתכל בינתים בפניו יפה יפה. כדרך כל אמן, חשב גם הוא להשתמש בפניו של היהודי לשם אחת התמונות הקדושות אשר לו, אך בהעלותו על לבו, כי קלסתר פנים זה של כופר הוא, הסתלק מיד ממחשבתו, בהיותו נוצרי כשר ואדוק.

כל העת אשר נמצא הציר בחנות־המרתף, שמעו אזניו קול המגיע אליו את תוך החנות – כאילו ממרחק רב, בעד כתלים וחומות עבים. הקול קולה של אשה! דומה כאילו מי שהוא שר ומתחטא לפני קונו. אך – אם גם רחוק ובלתי־מחוור היה הקול – בכל זאת הבחין הציר בהברתו מלים נכריות אשר לא הבינן. הרכרוכית המרטטת שבקול זה, וגם המלים הסתומות זעזעו את פסטילה. הוא הרגיש זה כבר, שמן האשנב אשר בכותל שבפנה חודר לכאן אור. הוא הבין, כי שם מאחרי האשנב, נמצאים החדרים הפנימיים של דירת היהודי ומשם מגיע קול לכאן – השירה של האשה. הוא השתוקק מאד להציץ בעד האשנב ולראות מה שם, אלא שלא מצא כל עִלָה לגשת אל אותה קרן־זוית. היהודי עצר אותו אצל החלון הפונה אל הרחוב והוסיף להראותו שם את רקמות המשי אשר לו, אך פסטילה הסיח את דעתו מרקמות־המשי הנוהרות. הוא היה עסוק באותו הקול המגיע אל אזניו בעד החלון. מתחילה לא נתן דעתו כלל על אותו הקול. אך בה במדה שהאזין אליו, חדר הקול אל קרבו, אף אם המלים וגם ההברה היו זרות ובלתי מובנות לו, אולם הזעזוע הטמיר, העמקות החרישית שבקול זה הרעיפו עדנה צנועה, וקול זה החריד נימה בנפשו. סוף סוף מצא עלה לגשת אל החלון. היהודי עמד לפרק ארגז אחר מלא רקמות־משי וטרוד היה בהסרת כמה חשוקים ומנעולי־ברזל, אשר הארגז צמוד היה בהם. פסטילה נגש אל החלון והציץ פנימה.

הוא עמד נדהם לפני החלון. לנגה נר־שמן בוער במנורת־ כסף ראה שם יהודי ישיש, היושב, מעוטף מטפחות, ולרגליו – נערה יושבת על שרפרף קטן ושרה לפניו מעל הספר. הישיש, כנראה, סגי־נהור היה, עיניו היו עצומות ופניו מסכת קמטים כלם, שערות לבנות בודדות של זקנו רעדו על חזהו. בתחלה לא ראה את פני הנערה; היא ישבה כפופה על גבי הספר המונח על ברכיה, ורק את קפולי־השיראים הכחולים ראה, הנגרים מעל כתפיה העגולות. אור מנורת־השמן, התלויה בתקרה הכבדה מעל ראשה, נפל על ראשה וכתפיה כסוכך והגיה אותם. זיו־שערה האציל אותו נוגה פנימי, המיוחד גם לשיראים שעל כתפיה, כאילו פניני טל־בקר חפפו על כל ישותה, אך מיד הפנתה ראשה, כאילו הרגישה בעצמה, כי מי שהוא מסתכל בה, ובהביטה נבעתה, כאילו מבקשת היא את מי שהוא. אבל היא לא הרגישה עוד בפנים שבחלון, ופסטילה הצליח לראותה עוד כהרף עין.

חרדת־רחמים מלאה את לבו, דמעות עמדו בעיניו, וכולו מלא רטט קדש.

נדמה לו, כי חזון־פלא לפניו, נס אלהים… הוא ראה למולו שתי עינים נוגות, חרישות. מימיו לא ראה עוד עינים כמוהן לתוגה. מסגרת־העינים – החתך שלהן מארך, – כשל עיני עלם מצרי, והאשמורות שקעו על גבי בבות־עיניה הבולטות. האשמורות רעדו, ושערות ריסי־עיניה רעדו כעיני יונה, המעוררות חמלה עד לכאב, אך עיניה שלה לא עוררו חמלה, כי אם תוגה עמוקה, עצבות עליונה, שלא מעולם זה, ולא מיגון־האדם. מצחה היה בולט ועגול, מבוגר ומגיע למעלה עד לפדחתה, כמצחה של “אננה הקדושה” אשר לליאונרדו־די־וינצ’י. פאת מצחה רחבה היתה כשל אביה, אך קוי צדעיה ירדו כלפי מטה בקו מאורך וצר, כפני צבי עדין וצעיר. אולם בחבה יתרה התבטא הצער העמוק, צער בלי מצרים, והתוגה הסתומה, שהביעו פניה ושרטוטי פיה. לא פה הוא, כי אם פצע בבשר פניה החי. פיה היה זעיר מאד וקצר מאד, כאילו קלוט היה מתחלת בריָתו ומי שהוא חתך את שפתיה הקלוטות; אבל בחבה יתרה וברוך העביר את החתך, כאילו יד אמן סלסלה בו, הבקיע את שפתיה כטרפי־פקע אדום ורך, שלא נתפתח עוד כראוי. והפה נסגר מיד, ככוס־פרח זו הנסגרת בלילה, בהשאירה על שוליה משהו מטל־לילה. כה רענן היה חתך־פיה הקטן, והיא הביטה – ולציר נדמה שהיא רואה בפיה יותר משהיא רואה בעיניה…

פסטילה הרגיש, כי אל מעמקי לבו מתגנבת ובאה תוגה עדינה וחדוה מרטטת, כי זולפות הן מעיניה הפקוחות ופיה הפתוח; נדמה לו, כי לא בהקיץ הוא רואה זאת, כי חזון־קסמים לנגד עיניו, ונוגה המנורה, והזהרורים המרטטים של המשי והמתכות הבהיקו מפנות הבית המעוטפות צללים, עלפו אותו כבענן־ערפל והשכירוהו.

כשהרגישה הנערה סוף סוף בפני הזר המביט אל חדרה בעד החלון, לא נפחדה. עיניה לא הביעו כל תמהון, היא רק קמה ממקומה, ופסטילה ראה, כשהשיראים הכבדים צונחים מכתפיה ומקדקדה העגול, וצלצול נעים נשמע – של התכשיטים אשר עליה, קווצות שערה ירדו על שמלתה ואבדו בין אופל השיראים.

היא קמה, נגשה אל הישיש והניחה עליו את ידיה החטובות והארוכות. אך פתאום נעלם הכל, כחלום. לנגד עיניו הבהיק זיו־זהב ותכלת. הוא הביט מאחריו וראה את היהודי הסוחר, הפורש רקמת משי על האשנב ומסתיר מעיניו את כל המתחולל בפנים הבית.

– אטון דמשק פלורנטי אמתי – הראה היהודי על הרקמה – רקום זהב וארגמן…

 

פרק ב: דמות קודש    🔗

פסטילה חתר להפגש עוד פעם עם העלמה היהודיה, בת־הסוחר, אשר ראה בעד האשנב; אך לא מצא שום עלה לכך. בכל פעם שבא אל הגיטו מצא את הבית שעל “פיצה די־יודיא” סגור על מסגר. החנות אשר פגש בה את היהודי בפעם הראשונה, בטלה ואיננה. לא נכרו גם סמני דלת מוגפת. הבית היה אלם; החלונות הקטנים שלמעלה סגורים היו בסריגי הברזל וסכוכים בוילונות מבפנים, ואין לדעת, היש בני אדם חיים בבית אם לא.

על גבי הדגל הקטן העשוי ברזל, שהניעה הרוח בראש מוט־ברזל מחושל, הכיר הציר אות מטושטש של קשטיליה העתיקה. מפי השכנים, שחלפו פעמים על פני הככר, לא יכל הציר להציל דבר. היהודים נבהלו מפניו והשתמטו ממנו. סוף סוף בדק ומצא, כי היהודי שוכן הבית מכונה בשם “הסוחר מקשטיליה”, וכי איש עשיר הוא ובא־כחו של בית מסחר גדול אשר לגברת האנוסה “דונה גרַציה מֶנדֶסה”, אֵם האנוסים, שהתישבה לאחרונה בקושטא ומסחרה פרץ בכל המדינות.

פעם אחת עמד פסטיליה על ככר הגיטו היהודי. אין זאת כי אם אותו היום – יום שבת היה, כי פסטילה התפלא על הדומיה השולטת מסביב. כל הבתים היו סגורים. רק לעתים רחוקות חלף מי שהוא על פני הככר או הציץ בעד החלון. פתאום שמע פסטילה קול צעקה. הביט אחריו וראה, כי בלשי האפיפיור וחיילי הכנסיה מוציאים וסוחבים מבתים שונים נערות ונערים ומובילים אותם למקום שמובילים, כשבכי ההורים וצעקותיהם מלוים אותם, בצוותם עליהם דבר מה בשפה זרה לו. פסטילה השתומם ולא האמין למראה עיניו; בבית הקשטילי, אשר דר בו הסוחר היהודי, ושהיה תמיד סגור ואלם כמות, נפתחה פתאום דלת החנות הידועה לו מכבר, ומעליה נשתלשל וירד סולם אל הרחוב, לפני הדלת נשמע רשרוש שיראים, ולעיניו הופיעה הנערה אשר ראה אז בעד החלון, ושני חילי הכנסיה מובילים אותה. את פניה לא יכל לראות, כי צעיף ירוק תלוי היה על ראשה, סימן לבנות ישראל. אך הוא ראה, כי מרכּינה היא ראשה ארצה מבעד לצעיף, וראשה הזעיר והחטוב מבצבץ בעד הצעיף כתפוח רענן ויפה. מאחריה צעד הסוחר. גם הוא השפיל ראשו ארצה כבתו, אף מבט אחד לא העניק למכרו הציר, וכאילו לא הרגיש בו כלל.

פסטילה שמר צעדיה. לפני המבוא אל הגיטו התנוסס בית־הכנסיה של ס“ט־אנג’ליקה. גם על בית־כניסה זה, כעל שער הגיטו היהודי, היה חרות מתחת לצלב – הפסוק בישעיה “פרשתי ידי כל היום אל עם סורר”. בית־הכניסה נבנה מתחלה בשביל היהודים, והגזרה הנושנה של האפיפיורים מימים קדמונים חיבה את היהודים למלא את בית־הכניסה בכל שבת ושבת אחרי הצהרים, לשמוע את דרשותיהם של הכמרים הנוצרים. אבל היהודים לא שמרו מעולם את הגזרה. הם פדו עצמם בכסף ו”עשרה בטלנים" היו להם בגיטו משלהם, שבשמיעתם הוציאו ידי חובה את כל היהודים, ומדי שבת בשבתו באו אל בית־הכניסה לשמוע את דרשותיהם של הכמרים. אבל דרשתו של הכומר בין כך ובין כך לא היה בה משום חשש תקלה לבני ישראל, כי רובם של עשרת הבטלנים אשר בחרו הקהלות למלא מקומן בבית־הכניסה – חרשים היו, ומלבד זה – פקקו אלה את אזניהם, שלא יפגעו בהם דברי הכומר. בימי קלמנס השביעי, בעת שבא שלמה מולכו לרומא והשפיע בכחו המסתורי על האפיפיור לטובת האנוסים, בטלה הגזרה כלה, ובית־הכניסה בגיטו עמד סגור. רק בימי ה“אפיפיור המן”, כמו שכינו היהודים את פוילוס הרביעי, התחדשה הגזרה שוב וביתר אכזריות. האפיפיור מנה לכומר בית־הכניסה את היהודי המומר, יוזיף מַרוֹ, וזה החמיר על היהודים והשגיח עליהם שלא יזלזלו בבקור בית־הכניסה מדי שבת בשבת. היהודים דאגו לילדיהם דאגה יתרה, כי כח גדול היה לו ליוזיף מרו בפיו, והוא נחשב באיטליה לאחד המטיפים הנלהבים ביותר; משום כך החביאו היהודים את ילדיהם בבית והלכו בעצמם אל בית הכניסה, מהיותם בטוחים בעצמם. אך יוזיף מרו חפץ דוקא שלבבות תמימים וצעירים ואזנים תמימות וצעירות יקשיבו לדברי פיו – והוא שלח בכל שבת ושבת את חילי הכניסה אל בתי הגיטו הישראלי, להוציא את בני הנוער בזרוע ולהובילם אל בית־הכניסה.

כשנכנס פסטילה אל בית־הכניסה אחרי הסוחר מקשטיליה ובתו, כבר מלא הבית נשים ואנשים, בחורות ובחורים ותינוקות, נערים בטליתות קטנים ונערות קטנות. דומה היה בית־הכניסה במראהו לבית־מדרש. נצנצו מסביב ציורי פסוקים עבריים מן הנביאים, אותם שנמצא בהם רמז לאמונה הנוצרית. בכתל המזרחי עמד ארון־קדש מכויר לתפארה, וממעל לארון – היה תלוי צלב גדול של כסף… ונרות דלקו, נרות של שעוה גדולים, נתונים במנורת־כסף יהודית, לפני תמונות הקדש, ויוזיף מרו, מעוטף בטליתו, עמד על הבימה לפני הארון, בידו אחת – ספר התורה, ובידו השניה – צלב, ודבר אל היהודים.

הוא דבר ליהודים בלשונם, בלשון קשטיליה, והביא להם ראיות מן התורה והנביאים, הראה להם מקומות בתלמוד ובמדרש, הסתייע מספרי הקבלה, איים עליהם בפחדי הגיהנם והבטיחם את גן־העדן, ועם זה צייר בצבעים חיים את היסורים ומצוקות־השאול בגיהנם, ותאר לפניהם את גן־העדן, הזכיר ליהודים את מעמדם הירוד, איך היו לחרפה ולכלמה ואמונתם ללעג ולקלס.

– והיכן הוא אלהיכם? – שאל הוא – משיחכם היכן הוא? למה אין הוא נענה לכם? למה אין הוא נותן לכם כל אות? ובמה נופלים אתם מן הגויים? למה שם אתכם אלהיכם מטרה ללעג בני האדם?

והוא הושיט להם את ספר התורה והצלב והתחנן:

– רדו, רדו הנה, אל תחת חסותם!

קולו היה עמוק, כבד ככובד מתכת והטיל זועה ופחד על שומעיו.

עיניו היו לוהטות, ופניו חורים ונוגים.

ועל ידו ישב הנוטריון של האפיפיור. ובידו נוצת־אוז ומגלת־גויל ארוכה. מי שנגש אל הבימה והרכין ראשו תחת רביבי המים הקדושים, קבל מיד תעודה מיד הנוטריון, הנותנת לו זכויות של אזרח־רומא ועושה אותו ליורש יחידי של כל נכסי אביו ומחזירה לו את הרכוש והבתים, אשר החרים האפיפיור מאת היהודים, שנמצאו מחוץ לחומות הגיטו.

על הספסל הראשון, נכח הבימה של הכומר, ישבו עשרת הבטלנים. שנים מהם – חיים אדוני ומרדכי אלפי, “השוטים” של הגיטו, שהיו משחקים בימי חתונה ושמחה את שחוק “רקודי־המתים”, והיו עולים לתורה לפרשת התוכחה. עליהם הוטל התפקיד להיות לבאי־כחה של קהלת רומא בבית־הכניסה. חיים אדוני, בהיותו עוד צעיר לימים, התראה, כאילו צבתה לחיו אחת מכאב־שנים. הוא כרך את פניו במטלית של צמר, שיש בה בכדי תפירת בגד שלם; כמובן, רק ריוח מועט נשאר לאזניו, ולא קולו של הכומר בלבד, עם כל צלצול־המתכת שבו, לא חדר בעד ארג־הצמר; גם קול ירית תותח לא היה מגיע אליו; השני חבש את ראשו, משום כאב־ראש, בלימונים ואלונטאות לבנות, וגם אזניו הוא לא עצרו כח לקלוט דבר־מה ממדברי הכומר. הכומר התקצף מאד, ירד מעל הבימה וצלבו בידו, נגש אל הספסל, הקריב את הצלב אל פני השוטים, אים עליהם באגרופים ואנסם להסתכל בצלב, קרע את המטפחות מעל לחים והאלונטאות מעל ראשם וצוה עליהם לנשק לצלב, אך השוטים הרימו קול צעקה גדולה, מתוך כאב־שניהם וראשם, וסוף סוף הוכרח הכומר לגרשם מבית הכניסה.

יוזיף מרו פנה אל התינוקות, אותם קרא בקול־המתכת שלו ועליהם הטיל אימה.

– רחמו, רחמו על ילדיכם הקטנים, אשר אתם מגדלים לחרפה ולקלסה, נבזים בעיני כל, נרדפים מפני כל, הבו להם מחסה בצל הצלב! – התחנן הכומר. אך התינוקות התכנסו בחיק הוריהם, ולחש עבר מאזן לאזן, מאב לבן, מאם לבת – מלה אחת, לחישה אחת: “שמע ישראל”.

וכאילו קסם טמיר היה בדבור זה. הלבבות רעדו, קול בקע ועלה ממעמקי הדורות, ומדוּרות בוערות קמו לפני כל עין – גופות־אדם לוהטות באש, עיני־פחדים, קולות־אדם הרועדים עם יציאת נשמה: “שמע ישראל!”

הם עמדו, נער וזקן, גדול וקטן, את ראשיהם הרכינו ארצה, ונהמו בקול לא־אדם:

“שמע ישראל!”

ויוזיף מרו נאלם ונבעת מפני הקול הזה, לבו התחלחל בו ודמו האזין לקולו הוא, שלחש גם הוא:

– “שמע ישראל!”

בקרן זוית בבית־הכניסה עמד פסטילה.

הוא נבהל מפני אותו הדבר הזר והגדול, שהופיע לעיניו. הוא השתומם על התינוקות, העומדים בקשיות־עורף, ראשיהם ארצה; אף יד אחת לא זעה; אף תנועה קלה, אף מבט אחד לא נתקל בצלב המושט להם, אשר בידי הכומר, ואשר יביא רוַח והצלה להם – בעולם הזה ובעולם הבא…

הוא לא הבין, למה ימאנו לקבל עליהם את האמונה, אשר תשים קץ לצרותיהם, ואשר היא היחידה והנכונה, מדוע זה ולמה?

הוא הביט על הסוחר מקשטיליה ועל בתו.

לבו חרד. נדמה לו, שהיא תושיט את ידה לצלב. אך לא, גם היא מרכינה את ראשה לארץ, כמו שעשו אחרים, עומדת היא בקשי ערף, ושפתיה רוחשות.

והרי היא כל כך נוצרית למראה, והרי היא כל כך נפלאה ורוממה בעדנתה ובתומה החופפים עליה. האם אין מראֶהָ כמראה האם הקדושה? האם אין היא דומה לאותה העלמה הקדושה, המעין החתום, אשר ירד אלהים לפקוד אותה?

רק עתה ראה את ראשה אשר השפילתו לארץ, ואת הצער, אותו הצער שלמעלה, צער בן־תהום, השוכן על פיה הילדותי. יגון־עולמים מזהיר מעל פניה, ועצב שוֹרה במעמקי עיניה; צניעות וחסד מסוכים על מצחה הרם, ובלבו בא החפץ לכרוע על ברכיו לפניה, לפרוש כפיו לקראתה ולהתחנן לה:

– מרים הקדושה, טוהר־תום אַתּ, זוך הנפש, את העומסת צער־עולמים בחובך, רחמי, רחמי עלי.

עוד ברגע הראשון בראותו אותה חשב לציר על פיה את מרים הקדושה, את אם האלהים – כי תארה היה כתואר אם האלהים, אותה שהאלהים נגלה אליה; הלא גם לה היו עינים נוגות אלו וצער לא־אדם חפף מסביב לפיה, בודאי גם על פניה שפוכה היתה אותה שועה, שועה חרישית – של יסורינו, צער ורחמי עולם.

לפני דמות זאת יכרעו בני אדם על ברכיהם; לקלסתר־פנים כזה ישטחו את כפיהם ויתפללו, ועיניה יערו אל לבות־אדם אותה העדנה בת־הכאב, אותו הצער הנאמן, אהבה חרישית וטהורה לכל, לכל, סליחה לבלי קץ ורחמים ותחנונים, כאלה אשר הוערו פעם אל לבו…

פסטילה היה בן־ויניציה מכף רגל ועד ראש. שנוֹא שנא את רומא, את רומא ופרצוף פניה המנצח, השבע, השליט. הוא שטם את אמונתה, ויותר מכל – את רפאל, האליל הצעיר, אשר משל על העולם הנוצרי ביפי גויות נשיו, ברִויון אהבת־אם, דלה ופשוטה.

הה, ויניציה, העיר המתנופפת בכנפי אניות של כל הנהרות והימים! הה, ויניציה, הנראית כחזון־אלהים, אשר לבש שיש לבן. הה, ויניציה, אַת, אשר בתי־כניסותיך וארמנותיך כאילו כנפים להם, והם מרחפים באויר. אך יותר מכל העריץ פסטילה את הציָרים הויניצינים; מוריו היו טינטורטו, ג’ורג’ונה, בֶליני ויותר מכל – ס"ט אנג’ליקו הישיש, אשר ראה פסטילה את האמהות הקדושות שלו בפלורנץ, זה שהוריד ארצה את בנות־השמים והלבישן ברפיון־כח ילדותי.

אך ברומא שלט רפאל, האליל הצעיר, שחלף כברק על פני האדמה. רומא כולה, העולם הנוצרי כולו, כרע והתפלל לפני המַדונות שלו, אשר ציֵר על פי אהובתו, בת־האופה. הוא שעבּד וריתק אל מכחולו ולוח־סממניו את כל האמנים שבאו אחריו. כל מדונה מוכרחת היתה להדמות לאהובתו של רפאל, לבת האופה מרומא; שאלמלא כך, לא היתה לה כל תקוה להתקבל בבית־כניסה, ויוצרה נדון למות ברעב.

אבל פסטילה, כיתר האמנים הצעירים זולתו, נשא כבר בחובו את המחאה על שלטונו של רפאל. לא – אמר הוא בלבו – האשה, אשר בה בחר אלהים להוציא ממעיה את נושא צער העולם, בודאי מחוננת היתה לא רק יופי אנושי שלם ואהבת־אם לבלי קץ, לא – היא היתה עמוקה מזה; היא הקריבה את אהבתה, אהבת־האם, במחיר הנשגב והנעלה מכל – באהבת אין־קץ לכל העולם כולו; אין זאת כי פניה היו מחוננים מאותו היופי המסתורי, אשר בשעה שאנו מסתכלים בו – אנו מתפשטים מהרגשת היופי והאהבה לעולם הזה – ואנו נכנסים לעולם של אהבה אחרת, נאצלת, אהבת לא־אדם נשגבה מהבין, ובת בלי מצרים.

וכל זה הביע קלסתר פניה של העלמה היהודית, בת הסוחר מקשטיליה. בפניה ראה פסטילה אותו היופי הנשגב, החושף לפנינו רזי עולם אחר, אשר חפש אותו זה כבר. לפני קלסתר־פנים זה יתחננו האנשים ואליו יתפללו מתוך כונות אחרות לגמרי, בלב טהור; לא מתוך אותם המאויים הפעוטים לקורטוב של אושר אנושי דל, כמו שמתפללים לפני המדונות של רפאל, אך בדרך אחרת, אחרת לגמרי. בני האדם יתפשטו מכל שאיפה אנוכית, מכל משאלת־אושר פעוט – הם יתפללו לאושר נאצל, לגאולה עליונה.

אך כיצד? כיצד הוא, נוצרי כשר, יקח בתו של כופר ויצַיֵר את אם האלהים כדמותה וכצלמה? כיצד יכרעו נוצרים כשרים לפני קלסתר פנים, המצויר כתבניתה של בת־הכופר?

אבל מיד קמה לפני עיניו האגדה הנוצרית והוא שאל את עצמו: האם לא אלהים בעצמו בחר לו את בת העם הזה? האם היא, הטהורה שבנצח, אֵם האלהים, לא היתה בת העם הזה? הלא זה הוא – הסתום הנשגב והמסתורי, החבוי בעם הזה, אשר רק בו בחר האלהים להביא מקרבו את גאולת העולם, ורק את אחת מבנותיו מצא אלהים לטובה לפניו ויבחרנה לו להיותה לאם הישועה והחסד.

הוא חכה לאב ולבת לפני פתח בית־הכניסה, ובשעה שיצאו הסוחר מקשטיליה ובתו מבית־הכניסה, כרע הציר לפניה.

– הה, מדונה, את, נושאת קלסתר־הפנים, הנוטע אמונה וטהרה בלב־האדם, חלילה לך להסתיר את פניך מכל עין זולתך. אלהים נתן אותם לך, למען היטיב בם את בני האדם והיו יפים ונעלים משהם. רצוני לציר על פיך את תמונה המדונה הקדושה לשם מנזר “הלב הקדוש”. אנשים יראו את פניך, הם יכרעו להם ויתפללו בלב טהור. הה, מדונה, תני לי ליצור יצירת אלהים להוד ולתפארה לשמך.

העלמה החרישה והרכינה ראשה ארצה, כמו שעשתה זאת בבית־הכניסה, בשעת הטפתו של הכומר. היא שמעה את דבריו ביראת־הכבוד, ואחרי כן הלכה לה בפסיעות קטנות אחרי אביה – הלכה לה לדרכה וראשה מושפל ארצה.

הציר נשאר, והוא כורע על ברכו האחת על מקומו.

 

פרק ג: החרם    🔗

במאי שנת 1566 שרפה האינקביזיציה באנקונה על פי פקודת ממלא מקומו של ישו, על פי מצות האפיפיור, עשרים וששה אנוסים; והשאר, שנאותו להתנצר, נאסרו ונשלחו לאי הבודד מלטה. אש האינקביזיציה באנקונה החרידה את היהודים בכל העולם, ומכלם – את יהודי איטליה.

זה כמה שנים נמלטו אנוסי פורטוגל וספרד מארצות מגוריהם, ארצות דם ואש, אל מדינות איטליה, האוהבות חרות, אשר שלטה שם בימים ההם רוח ההשכלה והאנושיות. האפיפיורים קלימנס הרביעי, פוילוס השלישי ויוליוס השלישי הרשו לאנוסים שברחו ממשפט הדמים של האינקביזיציה לשוב בגלוי ליהדותם, להקרא שוב בשמות ישראל ולחיות את חיי ישראל. ברפובליקה החפשית של ויניציה נתקבלו בסבר פנים יפות. שם קשרו יחסי מסחר עם אחיהם הנמצאים בארצות השולטן וסיעו לפתח ולהעשיר את הרפובליקה. הנסיכויות פירַרה ואורַבנו בקנאתן ברפובליקה, חפצו גם הן להטות את האנוסים מויניציה אל מדינותיהן, לפתח ולהרחיב גם את ערי־הנמל שלהן על־ידי משא ומתן עם ארצות המזרח בעזרת האנוסים. הבטיחו לאנוסים גם זכויות יתרות, נתנום לבנות בתי־כנסיות, לפתוח בתי־דפוס עבריים – סמן חותך לסבלנות דתית בעת ההיא – ולחנך את בניהם בדת היהדות.

בפיררה, אותו גן־העדן הקטן על האדמה, אשר נסיכיה בקרבה אספו סביבם את המשוררים והציָרים, ובחצרם הרבו להתוכח על וירגיליוס ודנטה מאשר על עניני המלוכה – שם מלאו היהודים תפקיד חשוב. מהם נתמנו מיניסטרים לעניני מסחר וכספים ותפסו מקום חשוב בחיי הצבור והמלוכה. בשנת 1553, בשעה ששרף פוילוס השלישי ברומא על פי הלשנתו של הכומר יוזיף מרו את כל ספרי ישראל בפומבי, ברחובות רומא, מלבד הזוהר – אז שלחו היהודים מרומא ומשאר ערי איטליה את ספריהם בצנעא לפיררה ואורבנו, להסתירם בבתי האנוסים, שלא ישמדו ספרי ישראל מעל אדמת איטליה.

אך משעלה לשלטון פוילוס הרביעי נשתנו פני הדברים. על פי פקודת חשאים נתפסו אנוסים באנקונה עיר הנמל והושלכו אל מרתפי־העינויים של האינקביזיציה. רבים מהם היו נתיני טורקיה, שבאו רק לזמן קצר לסחור באנקונה, קצתם נמלטו ברגע האחרון וברחו לשאר הנסיכויות הקטנות שבאיטליה שיד האפיפיור לא הגיעה אליהן, אך רובם עֻנו עד מות במרתפי האינקביזיציה. רבים מהם הגלו לאיים רחוקים, ועשרים וששה איש נשרפו בפרהסיא.

המוקד הזה היה כמעט הראשון אשר הציתה האינקביזיציה על אדמת איטליה, והוא הטיל אימת מות גם על היהודים, גם על האנוסים. בביתו של ר' יוסף פינזי, או “הסוחר מקשטיליה”, כמו שקראו לו בגיטו היהודי, נועדו האנוסים להתפלל בסתר ולטכס עצה; וגם היהודים בתוכם; כי אלה, אף אם עליהם לא נאסר בגלוי לשמור את יהדותם, אבל סגור סגרו עליהם את כל בתי כנסיותיהם, חוץ מאחד; ועתה נאספו יחד היהודים והאנוסים לתפלה ולמועצה.

יוסף פינזי היה בא־כחה של “הדונה גרציה מנדסה” ברומא, אשר נמלטה זה כבר מפיררה לקושטא אל השולטן, היא ויוסף נשיא חתנה ושש מאות אנוסים ויהודים עמה. שמה נמלטה עם רכושה מצפרני האינקביזיציה. רוב רכושה החרם בידי מלך צרפת, בידי האפיפיור וכמה ממלכות קטנות, אשר הלותה להן מכספה, אך עסקיה עוד נשארו בצנעא בכל ערי הנמל של איטליה; שמה שלחה את הספינות המלאות פרקמטיא מקושטא אל סוכניה, אשר הקימה לה בכל מקום ומקום. סוכניה היו בו בזמן גם שגריריהם של האנוסים, על ידיהם קבלה ידיעות על מצב האנוסים בכל מקום ומקום, וסוכניה סיעו לאנוסים לברוח מן המקומות אשר נרדפו שם אל ארצות השולטן.

במרתף העמוק והמקומר, אשר פגשנו שם את הציר בפעם הראשונה, נועדו עכשו יהודי רומא. הדבר היה בערב שלאחרי יום שרב בקיץ. רומא נמה על חופי הטיבר אחרי יום־חרבונים כבד. המבואות האפלים והעקלקלים של הגיטו שחרו משחור, ובתיו האלמים והרמים רבצו כצללי עורים. דומה, כאילו הם מתנועעים, ועל פני רחובות הגיטו צנחו על גבי כתלי הבתים צללים בודדים, וכולם נבלעו במבוא־סתר אל מרתפו של יוסף פינזי. המרתף היה מואר – החדר המואר היחידי בשעה זו בכל רומא. במנורות־כסף גדולות בערו פתילות שמן. לפני הכתלים האפלים התאספו כנופיות־צללים של צעירים וזקנים והתלחשו. אצטלותיהם ומצנפותיהם השחורות הטילו צללי־אימה על קירות המרתף, אך מיד נדם הכל. היהודים התנגשו יחד לקבוצה אחת והחרישו.

דלת נפתחה, והזקן העור נכנס. ואף שעיניו כבר קמו, הזהירו בכל זאת מחוריהן הרחבים והפיקו נגה חי, כאילו רואות הן לא את האור המתעה של העולם הזה, כי אם את האור הנאמן בעולם שכולו צדק… הנערה, “בת” הסוחר מקשטיליה, נהלה אותו, ושם הנערה יפתה. באמת, לא היתה הנערה בתו של הסוחר. נכדתו של הזקן העור היתה. ושמו הוא ר' יעקב מדיגא. הזקן נחשב לבן משפחת אברבנאל, וכן חשבו אותו גם האנוסים והיהודים שברומא, והיהודים הספרדים שברומא ראו אותו כמנהיגם. בני משפחתו כלו ואבדו ברוב פגעיהם ונדודיהם בעולם. רבים מהם נשבו בים בידי שודדים ונמכרו לעבדים, הרבה תינוקות נמסרו באונס לשמד, ומכל בני המשפחה נשארו רק הזקן ונכדתו, שהתגוררו בבית יוסף פינזי, סוכנה של מנדסה העשירה. יחד עם הזקן נכנסו שני שליחים מיהודי רומא: אחד, פליט יהודי אנקונה, והשני שליח מקושטא. לאמתו של דבר נשלח מאת השולטן סוליימן לאפיפיור בדבר נתיני טורקיה; אלא שנוסף על זה נשלח במלאכות נסתרה על ידי דונה מנדסה הגבירה אל יהודי רומא.

דממה נהיתה במרתף. נשמע פעפוע הפתילות בשפופרות־השמן. הצללים על הכתלים קפאו, כמו שקפאו היהודים במרתף. ר' יעקב הישיש ישב בכסא עמוק, וכולם נגשו אליו אחד אחד, כנהוג בין יהודי ספרד והאנוסים, ונשקו את ידו. הזקן שם את ידו על ראשם וברכם ברחש שפתים. אחרי כן הקיש יוסף פינזי, בעל המרתף, בכותל הפונה אל הרחוב נקישה טמירה ונעלמה. בחוץ, לפני הבית, בפנות הרחוב, העמדו שומרים, אנוסים צעירים, מחשש מרגלי האינקביזיציה. הם ענו על הנקישה על פי האותות המקובלים ביניהם לאמר: הכל שלום. נתקפל וילון חבוי, ולעיני הקהל נראה ארון קדש. עמד הקהל להתפלל ערבית.

הכל דממו, רק החזן התפלל, והם ענו אחריו כל מלה ומלה. אחרי תפלת שמנה עשרה פשט הזקן את ידו, לאמר: החשו; במרתף היתה דממה, שליח אנקונא קם, נגש אל ארון הקודש והחל לספר בשפת קשטיליה על דבר המאורע באנקונא.

הוא ספר להם, את אשר התנפלו פתאום בליל שבת עושי דבר שופטי הדת על בתי הכנסיות בעיר, סחבו את האנוסים, את נשיהם וטפם, אל מרתפי האינקביזיציה וענו אותם שם בכל מיני ענויים; קשרום לגלגלים ולמכונות־ריסוק, רבים עֻנו עד מות, רבים שלא יכלו נשוא את יסוריהם המירו דתם ונשלחו אסורים בכבלים לאי־מלטה. רק עשרים וששה מהם, ובתוכם האשה הזקנה דונה מידה, הקשו ערפם ועמדו באמונתם ובברית אבותיהם, והם הובלו בלוית מקהלת־דת ודגל בית־הכניסה אל המדורות, שנערכו להם בשוק העיר. דונה מידה, האשה הזקנה, עודדה את היהודים באמונתם בקריאת “שמע”, וכולם נשרפו כאחד בטהרה.

דומית קדש שררה במרתף. כל אחד ואחד השפיל ראשו על חזהו והרהר, כי עליו להיות מוכן ומזומן, כשתגיע שעתו…

פתאם קם ר' יעקב הזקן מכסאו, פרש את כפיו הצנומות, כאילו רואה הוא את מי שהוא כאן, וקרא בקול רועד:

– קדושים לה‘! קדושים לה’! קדושים לה'!

והקהל ענה אחריו:

– קדושים!

ומעשרות פיות התפרץ פתאום הקול:

– יתגדל ויתקדש!

וכל הקהל ענה לקראתם:

– יתגדל ויתקדש!

כשנשתתק הקהל, קם השליח מקושטא וקרא:

– על דבר האנוסים השבויים שנשלחו למלטה אוכל להודיעכם, כי יחסו עתה בצלו של השולטן הגדול, רב החסד, שוליימן, ירום הודו, והם עובדים בגלוי את אלהים חיים היחיד והמיוחד באין מפריע.

– כיצד? כיצד? – שאלו אנשים.

– האשה הנדיבה, מרת גרציה מנדסה, תפארת עמנו, וחתנה, הנסיך הנדיב, דון יוסף נשיא באו אל השולטן, כרעו לרגליו ובקשו רחמים בעד אחיהם, והשולטן האזין לתחנתם והקשיב לדמעותיהם. אז שלחה את ספינותיה לאי מלטה, ואלה אספו אותם אל קרבן, והובילו אותם אל בירת ממלכת השולטן הנאדרה.

– יהי שם ה' מבורך עד עולמי עד! – נשא הזקן את כפיו השמימה. הקהל ענה אחריו אמן.

– ואני נשלחתי אליכם מאת פני הנסיכה הנדיבה דונה גרציה והשר יוסף נשיא להגיד לכם, לבל יטה איש שום ספינה לאנקונה. איש לא ימכור שם פרקמטיא. בין נסיך אורבנו, אשר הוא שונא האפיפיור וידיד האנוסים, ובין יהודי ארצות השולטן נכרתה ברית־עולם, ומן היום והלאה תמנענה כל הספינות המפליגות מארצות המזרח מבוא אל נמלי אנקונה; הן תסורנה אל אורבנו; פֶקרו, הנמל של אורבנו, יהי המרכז הראשי למסחר היהודי, שם יָצֵלו מפרשי ספינות המזרח, ובצלם יחסו האנוסים בשלום.

אחריו קם הזקן ר' יעקב והושיט ידיו לקהל:

– בני ישראל, הדווים והסחופים! שמעו בקול אלהים –אלהיכם! בשם הקדושים, בשם דם ישראל השפוך ועצמות ישראל השרופות מטיל אני חרם חמור על אנקונה, ארץ הדמים של שונאינו. ארור האיש, אשר ספינתו תעגן על יד הנמל של האפיפיור, ארור יהיה האיש, אשר יפרוס מלחמו לאויבינו, אשר יתמוך בסחרו ואתננו, ואשר יעשיר את ארצו. תחרב אנקונה ותמחה מעל פני האדמה. חרם! חרם!

ורחש שפתים עבר בין הקהל:

– חרם! חרם!

– לא ינום ולא יישן שומר ישראל – הרים הזקן את כפיו – אלהים חמל על שארית ישראל, ושלח לנו גואל ומציל, את השולטן סוליימן, אלהים ידביר את שונאיו תחת רגליו. הה – מעתה לא ישפכו עוד דמי ישראל חנם בארץ איטליה. מעתה לא תבערנה עוד עצמות־ישראל על המדורות. אלהים לא יסיר את חסדו מאתנו לעולם. בכל דור ודור ישלח לנו את גואלו. נודה ונשבח לאלהים על החסד אשר יגמל עמנו.

איש לא ידע אל מה ירמזו דברי הזקן ר' יעקב, אך הם הבינו, כי נפל דבר גדול וחשוב, והם נשאו כפיהם השמימו והודו לה'.

למחר בבקר השתאו היהודים יחד עם נוצרי רומא לשמע החדשה שנפלה בעיר: השולטן שלח שליח אל האפיפיור, שהכריז בשם הוד מלכותו השולטן, כי אנוסי איטליה הם מעתה נתיני תורקיה. תחת כל אנוס אשר יענה האפיפיור במרתפי האינקביזיציה יצוה השולטן לענות נוצרי, ותחת כל אנוס ואנוס שישרף על המוקד באיטליה יצוה השולטן לשרוף נוצרי בממלכתו. ומרתפי האינקביזיציה נפתחו, וכל האנוסים נתיני תורקיה שולחו חפשי על אפו ועל חמתו של האפיפיור.

 

פרק ד: באש ובמים    🔗

על כסא ישו אשר ברומא ישב העריץ הזקן, בן־השמנים, פֶטרו קַרַפפָה, המכונה בשם פוילוס הרביעי. עוד בהיותו חשמן, תחת ממשלתו של פוילוס השלישי, צוה לשרוף את ספרי ישראל ברומא, אך פוילוס הרביעי אשר הושב על כסא ישו, ברצותו לעודד בחמת קנאתו ובכח גלגלי־הריסוק את שלטון האפיפיור, שהחל להתמוטט בימים ההם בהשפעתם של הכופרים שהלכה והתגברה – של לותר באשכנז ושל קלוין בגנף – פוילוס הרביעי, אשר קצרה ידו לפגוע בתנועה הפרוטסטנטית שהחלה להתפשט באשכנז – שפך את חמתו על הכופרים אשר בממלכתו הוא – על היהודים, המוירים והאנוסים.

בתא מנזרו, הערוך כלשכה של נזיר ישועי, בעלית־קיר, מעל לחדרים העליונים של הוטיקן, ישב על ספסל נוקשה האפיפיור, גבה־הקומה והקודר. פניו היו כים סוער, המכוסה כולו קמטים גועשים וסוערים. שערות זקנו הלבן, הארוכות והמסומרות, התנודדו כחוטי־ברזל, אך מבין גלי הקמטים, מבעד הגבינים המדובללים, הציצו שתי עיני־ילד כחולות, כבות וקפואות, כשתי אבני־אש עמומות.

– מאימתי רודה שולטן־הכופרים בכסא־פטרוס? – שאל האפיפיור את החשמן הקטן, המתון, אלכסנדר פרניזיי, המנהל את עניני־החוץ של הוטיקן.

– היהודי יוסף נשיא הגיע להשפעה גדולה בחצר השולטן, יועץ השולטן הוא, ואנו מוכרחים לקנות לנו את ידידותו. המוקד באנקונה עלה לנו במחיר מסחר ארצות־המזרח – ענה החשמן בשלוה.

– היתכן הדבר, שהשולטן יצוה על בא־כחו של ישו, כיצד להתנהג עם הכופרים ואויבי ישו? – שאל האפיפיור.

– רומא אינה מטרופולין של הכנסיה בלבד, כי אם גם מטרופולין של מלכות רומא. שאר המדינות שבאיטליה נתעשרו ע"י משאן ומתנן עם ארצות המזרח, על ידי היהודים. ויניציה, פיררה, אורבנו רכשו להן את ידידותם של היהודים יועצי השולטן, אפילו ספרד, אויבתה של היהודים מאז, תבקש לה את ידידותו של המיניסטר היהודי, יוסף נשיא. היא צותה לשגרירה בקושטא להכנס במשא ומתן חשאי עם יוסף נשיא, – כך מודיעים לנו מפורטה.

כששמע האפיפיור את המלה ספרד, התחלחל מאד, פניו אדמו, עיניו חדלו להביט בשלוה, כי עד כמה שגדלה שנאתו ליהודים ולאנוסים, כן שנא שבעתים את הספרדים הנלחמים בו.

– אני אַראה לשולטן כל המושלמים, ליהודים, לספרדים ולשאר הכופרים, כי בא־כחו של ישו עודנו יושב ברומא – אמר האפיפיור ויקם ממקומו – לך קרא לי את בן־דודי, את שר פלך רומא.

בערב, בשעה שהחשמן פרניזיי היה מסב במשתה, אשר ערכה הקורטיזנה הספרדית המפורסמת, אימפריה, לכבוד התוכי האפריקני שלה, שלמד לדקלם חרוז אחד משירו של וירגיל, – נכנס אל האפדן הבנוי אצל טיבר הנהר, בשעת הריקוד אשר רקדו נערים ונערות ערומות – איש ומסוה על פניו, ובקש לראות את החשמן פרניזיי. כששאל אותו החשמן, מה חפצו, לחש הלה באזניו של החשמן:

– האפיפיור הוציא פקודה חשאית לשר־רומא להצית אש בגיטו היהודי בארבע פנותיו ולהשגיח שלא ימלט משם איש.

פני החשמן חורו, הוא שאל אותו:

– מהיכן אתה יודע זאת?

– מחצרו של השמן ויניציה אני בא – ענה האיש.

החשמן לא שאל עוד דבר, הוא ידע, כי אין כחשמן ויניציה איש בקי בכל הנעשה ברומא. חשמן ויניציה הוא לא רק בא כחה של הכנסיה, כי אם בעיקר בא־כחה של הרפובליקה הויניצינית, והוא ידע כי מרגלי ויניציה המשרתים לחשמן ייטיבו לדעת את כל הנעשה בחצר האפיפיור מן החשמנים של האפיפיור, והוא ידע, כי יש לסמוך עליו.

– צעיר, איני יודע מי אתה; אבל טובה גדולה עשית עם הכנסיה בשליחותך זאת – אמר החשמן – ואני מביע לך את תודתי.

הצעיר נענה:

– טובה תחת טובה. רצוני שתודיעני על כל הרעה הנשקפה לגיטו היהודי ברומא מאת הותיקן.

– מה זאת? הנך אוהב ישראל?

– לא. אוהב הכנסיה אני. הצעיר הסיר את המסוה מעל פניו, אז הכיר החשמן את פסטילה הציר.

– פסטילה, הציר מויניציה? – התפלא החשמן, מה אתה מבקש בגיטו?

– את לבי אבקש. הוא אבד לי שם – ענה הציר.

– והעין ערה תמיד בשעה שהלב נם – חיך החשמן.

לא עמד הפעם לאימפריה היפה קסם עיניה – עיני הספיר, שאין, לפי המפורסם, משלן בכל ממלכת איטליה, להכריע את הוד קדושתו להשאר עד הרגע הגדול, אשר בו תכניס את התוכי שלה בכלוב־הזהב, למען יזכה זה – התוכי – לדקלם את החרוז הוירגילי באזנו הקדושה של החשמן. הוא, החשמן, הבין, כי חייהם של רבבות נפשות יקרים מן התוכי, אך לא לשם רבבות הנפשות עשה זאת, וגם לא לכבוד האמונה הנוצרית, אלא לשם עניני הכנסיה.

כעבור חצי שעה שכב החשמן לרגלי האפיפיור בחדר משכבו והתחנן לפניו:

– אבי הקדוש, הכנסיה עומדת בסכנה. מאשכנז הגיעו שמועות, כי שיטתו ודעותיו של הכופר לותר מתפשטות בארץ כמגפה. גם אנגליה פורשת מאתנו, בצרפת נפוצו דעות הכופרים, הבולות של האפיפיור נשרפות בפרהסיא בערים. כסא פטרוס מתנודד. מספר אנשי־בריתם של המתקנים הולך ורב. ועתה, בעבור שמועה בארץ, כי צוית לשרוף רבבות אנשים – הלא ידעו הכל, כי יד הוטיקן בדבר הזה. שליחיהם של היהודים – אין מקום פנוי מהם. בכל חצר וחצר יש להם רופאים וגזברי־מלוכה – הם יפיקו מזה תועלת במלחמתם נגד הכנסיה, וזה יתן חומר חדש לכופרים ולמתקנים להשתער בחמת אף על הכנסיה; הם יקרעו מכסא ישו עמים ומדינות.

האפיפיור קמט עיניו, עצם אותן כמתנמנם ושתק.

בפתח, בקרן־זוית עמד שר רומא, ובידו הפקודה, וחכה למוצא פיו של האב הקדוש.

– כמה שלמו לך היהודים? – שאל לאחרונה האב הקדוש מאת החשמן.

החשמן שתק רגע. הוא קם ממקומו, הצליב ואמר:

– עֵד אלהים, כי רק טובת הכנסיה שׂמה את הדברים בפי. ענה תענה את היהודים כלבבך, חדש עליהם גזרות קשות ואכזריות, אך אל נא יוָדע לאיש כי מן הכנסיה הקדושה יצא הדבר. היהודים גדלו ועצמו והיו לכח בחצר השולטן. מלכים ונסיכים יבקשו קרבתם. הם נפוצו בכל הארץ ושונאינו הרבים ימצאו בהם עזר רב.

– יבקשו מלכים ונסיכים את קרבתו של היהודי בחצר השולטן, – אך האפיפיור ראש האמונה הקתולית, חלילה לו לעשות זאת. אין את נפשי לבוא במגע ובמשא עם אויבי הנוצרי – ענה האפיפיור בהחלט.

לאחרונה נענה שר־רומא:

– אבי הקדוש, אם אינך יכול לדונם באש, דון אותם במים.

– מה כונתך? – שאל האפיפיור.

השר הביט על החשמן. האפיפיור רמז לו בידו – והחשמן עזב את חדר המטות של האפיפיור, בהשאירו את האב הקדוש ביחידות עם שר־רומא.

– מי הטיבר עולים בכל שנה ומציפים את הגיטו – נענה שר־הפלך, – אם הכרחת את היהודים להגביה את חומות הגיטו, השתמשו הם בזה בערמה מרובה: הם בצרו את חופי הטיבר והקימו סכרים גבוהים, לעצור בעד מי הטיבר מבוא אל הגיטו. בספטמבר מחכים אנו שוב לגאות הטיבר; צוה אפוא להרוס בצנעא את סכרי־הטיבר, וכשיגאו המים, יציפו את כל הגיטו ויטביעו את כל הנמצאים במרתפים שם – אמר השר בלחש.

– ואתה תעמיד על המשמר את החילים השוויציים והאשכנזים הנאמנים לי, למען לא תמלט אף נפש אחת מבין חומות הגיטו יום תמים, מעת לעת, אחרי השטף – צוה האפיפיור.

– שמעתי, – השתחוה השר לפני הוד־קדושתו.

– ועתה קרא אלי את יהודה איש־קריות, את החשמן.

כשנכנס החשמן פרניזיי, פנה אליו האב הקדוש בדבקות מעושה ונשא עיניו השמימה:

– לא מאהבת הכופרים עשינו זאת, ולא מתוך תועלת חמרית בחיינו הארציים עשינו זאת, אלא לשם הכנסיה הקדושה, המלמדת אותנו לאהוב את שונאינו.

האב הקדוש לקח את כתב הפקודה מיד השר והטילו אל האח הבוערת.

אך החשמן ראה, כי שלהבת כמוסה הבהבה בעיניו של האפיפיור.

 

פרק ה: השטף    🔗

בחמשה עשר לספטמבר שבת 1557 הקיצה רומא לשמועה, כי מי הטיבר הציפו בלילה את הגיטו. ואספסוף־רומא, בהיותו להוט, כדרכו מאז ומעולם אחרי שעשועים ומחזה מגרה את העצבים, פנה מעסקי יום יום ונהר בהמון עד לפני חומות הגיטו, מתוך תשוקה עזה, מתוך תוחלת חמדה לאותו המשחק הגדול העתיד להתחולל לעיניו – לראות, כיצד בני אדם נאבקים עם מר המות.

הסמטאות הקטנות, העקלקלות מסביב לגיטו מלאו עוד בבקר השכם אנשים, נשים וטף מפה לפה. הללו הלכו אל הגיטו והללו חזרו משם, אך פני כולם להטו, כולם מכוסים היו זעה, עיניהם הזהירו ופיותיהם הפשוקים גחכו, והם מסרו זה לזה את הבשורה: האפיפיור אסר לפתוח את שערי הגיטו!

– עד שיגיעו המים לגובה פיצה די־יודיאַה.

– מלבד אותם שיושיטו את ידיהם לצלב ויבואו מרצונם לחסות בצל כנפיה של הכנסיה.

– לתפארת הכנסיה ולשעשועים לבני דת הנוצרים.

פטריציים רומאים מכובדים התהלכו, לבושי־כותנות מגוונות, ועליהן – גלימות של שיראים כחולים, בלוית כמה משרתים ועבדים, הנושאים לפניהם כרים, להציע אותם על חומות הגיטו. הם נשאו אחרי אדוניהם שטיחים יקרים, מרבדי צבעונים, למען ינעם להם לשבת, וחופות צבעונים לסוכך עליהם משרב, סלי־פירות, יינות ומעשה־נופת להשיב את נפשם, בשעה שיסתכלו במחזה. הלכו גם שכירי־יום יחפים, ערומים למחצה, ואת ילדיהם טלטלו על ראשיהם, כשפניהם רעבים ועיניהם צמאות ולוהטות – הם נכספו למחזה, לשעשועים, להתעוררות… הלכו החילים־השכירים, חילי שוויציה המשרתים בצבא האפיפיור – בתלבשתם הפנטסטית, מכנסים מגוונים כלאים, גון גון לרגל. הלכו נזירים של הכתות השונות, פרנציסקנים, דומיניקנים בגלימות אפורות וכפות מעל ראשיהם, כנופיות של נזירות יחפות ולובשות־שחורים בתהלוכת־דת, לפניהן דגלי הכנסיה ושירה־דתית מלוה אותן, הלכו הזונות, קדשות־הטרקלין של רומא, נשי התענוגים של בני־העליה שברומא. המשרתים נשאו לפניהן תוכיים בכלובי זהב–סימן לאומנותן. מתגאות הן בסימניהן אלה לעיני עוברים ושבים ברחוב. כל אחת מהן משכה אחריה כנופיה של צעירים לבושי פאר וגבירות צעירות – גאון רומא. אלה היו שבויי קסמיה, אסירי יפיה, קציר זרועה. – ובה במדה שגדלה תהלוכת הנאהבים, התנודדה הקורטיזנה ביהירות יתרה באלונקי שלה על כתפי עבדיה… וכנהר רב־גונים המתלקח בשקיעת־חמה דמיונית – כן זרמו כל אלה אל לפני חומת הגיטו היהודי.

חומות הגיטו כבר היו תפוסות ומלאות אנשים בני מעמד ובני מינים וגילים שונים. עבדים התגרו זה בזה – כל אחד התאמץ לתפוס מקום מכובד בשביל אדונו לפני השער. כושים שחורים הקימו בחפזון סוכות למפקדיהם; אחרים פרסו שטיחים, מרבדים וכרים מזהירים בצבעיהם הרבים, על גבי החומות הרחבות, למען הנעם על בעליהם, אדוני חייהם ומותם, הסיניורים והסיניורות, את ישיבתם. חומות הגיטו טבלו בגוני האריגים השונים, המשי, השיראים והברוקט, אשר התקשטה בהם האריסטוקרטיה של רומא, שכבדה עתה בבקורה את חומות הגיטו. הדיוקנאות ותמונות־הנוף מעל המרבדים המפוארים – צבעי פירות וחיות המתנוססות על שטיחי המזרח הפרוסים על החומות – להטו בשמש; כרעש נהר הפורץ את סכריו, כן געשה המית האספסוף, הממלא את החומות. ומפרק לפרק רעם קול צחוק אדיר, קריאות שמחה ותרועה לפני המחזה הגדול, מחול המות של אנשים נאבקים – אותו המחזה שהתחולל לעיני הרואים מעבר לחומת הגיטו.

מחול המות מעבר לחומת הגיטו תחלתו כך היתה: עוד בלילה, ותושבי הגיטו המתגוררים, מפני הצפיפות, במרתפים המקומרים, שמעו קול דפֵקה מאיֶמת בכתלי מרתפיהם – כאילו אויב מתדפק על שעריהם… תושבי הגיטו, שהיו מוכרחים, כאמור למעלה, מחמת גזירת האפיפיור על הרחבת הגיטו – לבקש להם מקום דירה במיצר, היו הולכים וחותרים כתולעת בבטן האדמה, ובונים להם מתחת לקרקע פרוזדורים ודירות. תושבי מרתפים אלה ידעו מה טיבם של דפיקות־אימה אלה בכתלי מעונותיהם ומי הוא האויב הקרב אליהם. הם זנקו ממשכביהם, כאילו דלקה נפלה בבתיהם, חטפו את ילדיהם, את החולים והזקנים, – מי שהיה סיפק בידו חטף מכל אשר יכל ונמלט אל הדיוטות העליונות, אל שכניו. והם בשרו זה לזה ע"י דפיקה בכתלים, כי אויב אדיר ומהיר ממשמש ובא: “המים באים”. הקריאה “המים באים” עברה כשמועת פחדים מבית לבית, החרידה את תושבי הגיטו משנתם העמוקה וקראה אותם – למלט את חייהם. אך המים מהרו לבוא מן הפחד. הם התפשטו ביתר חפזון מדליקה. המים נגלו לפתע מעל רצפות הבתים. אנשים שקעו פתאם על מטותיהם וכלי בתיהם בבצות. הרגלים דרכו על גבי קרקע עמוקה וטחובה שנבקעה מתחתן; דומה כאילו הולכת ונעלמת האדמה מתחת רגלי האדם, רגע היא נראית – אך כמעט שהציג האיש את כף רגלו עליה – והנה היא נבלעה… המים עולים כהרף עין; הם לא יגאו לרום כגאות האש, כי אם לעומק. מרגע לרגע ירבה העומק, מרגע לרגע ירבו הזועה והפחד…

בראות היהודים את המים ההולכים ורבים לאין מעצור – מיד רצו בהמון וצעקו לעזרה, ואת התינוקות והזקנים טלטלו על כתפיהם עם צרורות־הרכוש אל שערי הגיטו. אך לשוא דפקו בשערי הגיטו; מבחוץ נשמע רק קול צעדים בודדים של שומרי השער, הסובבים הנה והנה, מזוינים בפגיונות שלהם.

– בשם אלהים, פתחו את השערים, אנו טובעים במים. – דפקו היהודים בשער.

– אין כל פקודה – ענו מבחוץ קולות איתנים וגסים – ושוב נשמעו הצעדים הבודדים.

הזקנים קבלו את האסון באהבה – וצפו לנס. הם היו הראשונים להתחבא בדיוטות העליונות של הבתים. הצעירים, שחייהם הצעירים ודמם הרותח דרשו מהם הצלה, חפשו להם מקום להמלט. רבים טפסו על כתלי החומה העבים, ורבים מהם מלטו באמת באופן כזה את חייהם. אך מיד הרגישו בהם שומרי השער, ובפגיונות המחודדים שלהם הכו על גבי ידיהם המכווצות, החותרות אל מעבר החומה, והדפו אותם ככה אל תוך הגיטו. אז נמלטו גם הם עם הזקנים אל דיוטות הבתים העליונות – וצפו לנס.

המון רומא, אשר צבא על חומות הגיטו, ראה את המים – והנה הם מתנשאים נאדרים – על פני הגיטו. מעל פיַצה די־יודיא לא נראה כלום – רק המים המלקקים את כתלי הבתים העבים, שעמדו מוגפי־בריח ודלתים וחפשו להם בזדון איזה סדק קל, איזו פרצה או פשפש להכנס אל החדרים פנימה. מאשנבי הבתים, מן הפשפשים והזויות, מעל הגשרים הנטויים בין בית לבית – סוף דבר, מכל פתח קל נראו אנשים מפוחדי־פנים, המושיטים החוצה את ידיהם הצנומות. איש דחף את חברו, ראש אחד התרומם מעל משנהו, פרצוף הציץ מעל לפרצוף, וידים טפסו אלו על גבי אלו, – התחננו לאנשים שעל חומות הגיטו ובקשו עזרה – אמהות הרימו את ילדיהן הקטנים מעל לראשיהן, הראו אותם לאנשי רומא שעל החומה בחוץ, התחננו להציל את ילדיהן. הצעירים פנו מקום לפני החלונות לזקנים, הללו הושיטו ידיהם, בקשו עזרה מאת העם אשר על החומה – אך תחנוני הזקנים, בכי האמהות, עיני התינוקות הנבעתים והצועקים שעשעו עוד יותר את הנאספים, בדחו אותם מאד מאד, עוררו את לעגם וצחוקם.

– הראה להם את הצלב! יתנפלו ארצה וישקו לצלב!

פה ושם הרימו נזירים פרנציסקאים ודומיניקאים צלבים מעל החומה ורמזו עליהם ליהודים, שראשיהם הציצו מן האשנבים; פה ושם הציגה נזירה תמונת־קדש והושיטה לקראת הראשים המשורבבים, רמזה באצבעה על ישו האלוה – אשר רק הוא לבדו יוכל להושיעם.

אך משראו היהודים את הצלבים, את תמונות־הקדש, את דגלי־הכנסיה המושטים אליהם, הסבו ראשיהם הצדה; הזקנים עצמו עיניהם, כבשו פניהם בין ידיהם, שלא להסתכל בהם; האמהות הכניסו את ילדיהן וכסו פניהם בכותנות ובמטפחות, שלא יראו את העבודה הזרה.

– עם קשה עורף, המסב פניו מראות במופת־אלהים – קרא נזיר אחד לחברו.

– כל זה מעשה שטן הוא. מונע אותם מראות את פני אלהים. באותה השעה שענו את אלהינו התגלגל בהם השטן, ובשעה שהם רואים את פני האלהים, השטן שבהם בוכה ואינו נותן להם להסתכל בפניו.

– מרים הקדושה היא שאררה אותם, בשעה שהסירו את בנה מחמדה מעל הצלב, והיא ראתה את החורים אשר נקבו בידיו – אז אררה אותם, שלא יוכלו להסתכל בפניו הנחמדים; המאור שבהם מעיק עליהם, המאור שבהם מענה אותם – ואין הם יכולים להסתכל בפניו הקדושים מבלי הכלם.

– המימה יש להשליכם, להטביעם כעכברים!

– כעכברים, כעכברים! – צעק האספסוף, והאספסוף נכסף להתעוררות גדולה מזו, לשעשועים גדולים מאלה. מעט היה להם אותם הפחד והזועה שעל פני היהודים על גגות המגדלות, בפתחי החדרים – הם חפצו לראות אותם בהאבקם עם המות. הקלוח המונוטוני של המים שעמם אותם, בני אדם לא טבעו עוד לעיניהם.

– להפילם מן הגגות! מן הגגות, כעכברים! – צעק ההמון.

אך מיד נתרוה צמאונם לדם. מן המרתפות הפתוחים והדיוטות התחתונות החלו המים לגרוף החוצה את כלי־הבית: שולחנות, ספסלים, ארגזים של פרקמטיא, חתיכות בגדים, גוילים ושאר חפצי בית, עופות וחיות־בית נטבעות – העם התרגז מקוצר־רוח. כל רהיט, כל כלי, כל בגד שהופיע על פני המים עורר שאגות וקולות־שמחה ונפנוף־ידים. מיד סחפו המים החוצה גם נבלות אדם, גויות של תינוקות, גויות של זקנים. הגויות המתות הציתו את הדם הצמא של ההמון הרומאי – מעל החומה נשמעו קריאות וזעקות גדולות, כאילו רואה העם את גואלו, את גבור מלחמתו, את משחררו.

– ים סוף, אלהים הביא על היהודים את ים סוף!

– יום נקם לאלהים באויביו!

– יחי האב הקדוש, פוילוס הרביעי, עבד האלהים הנאמן, אשר רב את ריב האלהים!

– דם האלהים השפוך נוקם היום!

כה וכה כרעו נזירים על החומה, לטשו עיניהם וערכו תפלה בעד הנשמות שגועו, התפללו לפני אלהים, שירחם עליהן ויכניסן אל מלכותו בשמים. הם הרימו צלביהם מעל המים, מעל הגופות המתות השטות בהם…

ממרחק נשמע צלצול בודד של פעמון בית־כניסה. מיד הרכינו העם את ראשיהם ארצה, הנזירים כרעו על ברכיהם ופתחו בשירי־תפילה.

מעל חומות הגיטו נראה האב הקדוש באלונקי, כשהוא לבוש ארגמן, בלוית קהל חשמנים ושאר נכבדי הכנסיה. מאז הבקר הוצג בשבילם מכון על החומה, מקושט בברוקט ושאר רקמות יקרות, כדי שיראה משם האב הקדוש את כל הנעשה בגיטו. ההמון נדם למראה האב הקדוש, והכל חכו מתוך רטט בלב וצמאון־סקרנות לכל אשר יתרחש מעתה.

היהודים אשר במגדלות, בחלונות ועל הגשרים, בראותם את האב הקדוש, געו בבכיה וצעקה והושיטו בעד האשנבים את ספרי התורה, אמהות הוציאו את ילדיהן והתחננו וצעקו מן החלונות בקול גדול:

– בשם אלהים, הצילה אותנו, הצילה אותנו!

– פתחו שערים! אנו, נשינו ובנינו טובעים במים!

הכל נשאו עיניהם אל “האב הקדוש”. אך פני האפיפיור היו קודרים ומחרישים, הקמטים שעליהם זעפו, כקמטים על פני ים סוער. עיניו נראו כמתנמנמות – כל כך היו שקועות בין הקמטים הסוערים שעל פניו השחרחרים והשתקנים.

 

פרק ו: הנס    🔗

מיד השיג אספסוף־רומא את אשר אוה.

היהודים – אם מפני שהמים גרשו אותם ממחבואיהם, אם מפני שהשלו את נפשם בתקוה, כי במעמדו של האב הקדוש יקל עליהם להנצל – רצו פתאם מבתיהם, קפצו מן החלונות המימה, הגביהו את תינוקותיהם וזקניהם מעל ראשיהם והחלו פוסעים בתוך המים. המים גבהו כבר, הגיעו אצל קצתם עד חצי־גופם, אצל אחרים – עד צוארם, אבל הם הלכו בתון המים. אמהות פסעו וילדיהן על ראשיהן; אבות הגביהו אה ילדיהם למעלה. מהם טלטלו ספרי תורות, מהם – אנשים זקנים – בהגיעם אל אותו צד של החומה אשר ישב שם “האב הקדוש”, הושיטו אליו את ספרי התורה ואת הילדים והתחננו:

– פתח את שערי הגיטו – טובעים אנו!

– בשם אלהים, הצילנו!

– כולנו אזרחי רומא אנו. האפיפיורים קבלונו תמיד בצל חסותם.

האפיפיור שמע את תחנוניהם, ובשבתו על כסאו הנין את אצבעו, ענודת־הטבעת, אל שר רומא, שנמצא תמיד בין בני־לויתו ורמז לו להרגיע את היהודים.

השר קם ממושבו ופנה אל היהודים:

– האב הקדוש לא שקט ולא רגע במקום שבתו, בשמעו על אודות הצרה הגדולה אשר באה על הגיטו היהודי, והוא מהר הנה להחיש לכם עזר. אך לא בזכותכם הוא עושה זאת אלא על פי מצות אלהים, אשר פקד עלינו לאהוב את שונאינו.

– ידענו שהאב הקדוש ירחם עלינו – הריעו היהודים בשמחה גדולה מתוך המים.

– את שערי הגיטו אי אפשר לפתוח – הוסיף השר – פן יצאו המים מן הגיטו ויציפו את השכונות הסמוכות, מה שעלול להביא הפסד גדול לבית־הכניסה הקדוש של ס"ט אנג’ליקה.

– אם כן, מה יהיה? רחם נא, אב קדוש, על טפנו! הרי טובעים אנו במים.

– אינכם טובעים, אינכם טובעים – חקה השר את העויתם – לשמחת כל האספסוף הרומאי אשר על החומה, שענה אחרי השר בקול צחוק פרוע – האב הקדוש צוה כבר חמש מאות חילים נוצרים לעבוד את עבודתכם – יהודים ארורים – לתקן את פרצות הסכרים, אשר הבקיעו המים, חושבים אנו, שבעוד שעות אחדות ישקעו המים.

– בינתים נטבע כולנו – בכו היהודים.

– לא תטבעו, חקה השר את העויותיהם של היהודים הערומים – ושוב ענה אחריו האספסוף שעל החומה בקול ענות תרועה.

מיד גרשו החילים השוויציים את היהודים מעל החומה בפגיונות שבידיהם, היהודים נשאו עיניהם השמימה, מבלי דעת מה לעשות. היו שם יהודים בני־גיל שונה, אנשים ונשים, וכולם עמדו ערומים למחצה ורטובי־בגדים. רבים מהם נחשפו חזותיהם השעירים, הכתפים העקומות, הראשים הכפופים והעינים המפיקות זועת־מות. הפנים השעירים שהציצו מן המים גרו את הצחוק, וההמון השביע את תאבונו לבדיחות ולשעשועים למראה האנשים והנשים, המעוותים עד לידי גחוך והבכינים. קצתם לא עצרו כח עוד לעמוד על רגליהם, המים סחפו אותם בשטף ככפיסי־עץ, וגרפו אותם הלאה. ביחוד נסחפו בזרם הנשים. המים הפשיטו מעליהן את כתנתן ושמלתן האחרונה וחשפו את הגופים הערומים. השדים הצומקים של הזקנות, הגופים הבצקים, המצומתים של הזקנים, ששני־הברזל של כמה יסורים ופגעים רעים נחתמו עליהם, עוררו את לעגו של האספסוף. החולשה ורפיון־האונים של האנשים הערומים למחצה, תחת שיעוררו חמלה, עוררו רק גיחוך ובוז, ויצר־הצחוק וההתבדחות תקף את ההמון. כל רגש אנושי, כל נדנוד של חמלה על הבריות החיות האובדות לעיניהם – נכחד מלבם בשעה זו. הם ראו לפניהם רק צלמי אדם מגוחכים הפוסעים בתוך המים בעיני־פחדים ומבקשים להם מפלט, להנצל ממות. המראה מבדח מאד. כאילו כלבים, חתולים או עכברים טובעים לעיניהם. ויצר־הצחוק דבק בכל, בעניים ובעשירים, בהדיוטות ובשועים. צחקו אז חשמן ואמן, נזיר ואיש־צבא, נזירה וקדשה – כולם נמשכו אחרי המחזה המתחולל לעיניהם – כולם, כולם, מן ה“אב הקדוש” ועד אחרון השכירים השתעשעו, התבדחו, גחכו לפני מחול־המות, אשר ירקד מלאך־המות לעיניהם. כל פנים נצתו, כל עינים הזהירו; הפיות צחקו, הידים נפנפו. הסיניורות – בסודרי הצמר שעליהן, הסיניורינות במטפחותיהן, הנזירים – בדגלי הכנסיה, החילים־השכירים ברמחיהם – הכל צחקו, צחקו, צחקו…

– ראו את האדמוני שם, את הסומק הזקן, הביטו נא על חזהו השעיר והאדמוני, הביטו – הוא מתנודד כשכור.

– שכור ממים, הוא שתה היום לרויה.

– ונוס, האֵלה היפהפיה! עליך לבקש מאת האפיפיור, שיתנהו לך במתנה. תציגי אותו בתור פּן בגן־החמודות אשר לך, את תהיי הונוס היחידה, אשר פּן אדמוני ישרת אותך, האלים יקנאו בך – אמר החשמן פרניזיי לאימפריה, הקורטיזנה היפה, שתפסה עם בני לויתה ולהקת מאהביה ומאהבותיה את אחד המקומות החשובים על חומת הגיטו.

– עיני צרה ביהודי, אני לא הייתי רוצה לזכותו באושר כזה, לעמוד בגנה של ונוס ולראות, כיצד היא טובלת בכל בקר בין הענפים במעין “האהבה”. בחפץ לב הייתי מתיצב תחתיו – נענה שגריר פלורנציה הצעיר לאימפריה היפה, ואימפריה היפה הושיטה לו את הקטנה בצפרניה, למען ינשק לה, תחת החֲלַקָה אשר חלק לה.

– ראו, ראו את בעל הכרס העבה, הוא כבר מתנועע וכושל, עוד רגע – וראשו הקרח יעלם מתחת למים, כלבנה במלואה – צחקו איש לאחיו ורמזו בידיהם בני כנופיה אחרת.

– חבל על גוף כזה שיאבד ללא־תועלת – צחק השני.

– ומה היית עושה בו?

– מזון טוב הוא לתולעים לשם דיוג.

וקול צחוק הריע מעל החומה והתגלגל על פני המים.

– הביטו, הביטו, מי זה שט שם?

– זה מה הוא?

– זה מי הוא?

מעט מעט גוע הצחוק וידם – ופחד והשתוממות ירשו את מקומו. לבות האנשים על החומה הלכו שבי אחרי המחזה שהופיע לעיניהם, הם החרישו וחרדו בפני אותו היופי, שנתגלה להם.

ממעמקי סמטא אחת שטה על גבי קורה או רהיט אשה צעירה. לרגליה היה מוטל, כחבילת־ארג, איש ישיש. האשה היתה ערומה כמעט. הכתנת הצהובה אשר לעורה רטבה וצנחה מעל ידיה וערפה, ולעיני הרואים נחשף שכם עגול וחמוד, המתעגל בעדנה וחן ויורד בקו קליל ומרחף, כאשד־מים צונן. ערפה המחוטב, השרירי, הזהיר לאור השמש כלהב־אש, שחק בתנועות שריריו ונראה כמחייך. שפעת שערה המלא, המזהיר בשחרו, נגרה כפלגי־מים על בשרה וחפתה על מגדלי־שדיה הצעירים, הגרעיניים, שהבהבו מבין השער כשני כתמים לבנים, כקרני שמש הבוקעות בעד רקמה־עבותה של ענפים ברוכי־עלים… היא לא התחננה, היא לא הרימה את ידיה להמון לבקש עזרה. היא כמו בושה ממערומיה, הורידה את ראשה על לבה, כרעה על ברכיה והסתכלה בחמלה בזקן השטוח לרגליה כקרבן, כקדוש מעונה. פניה וכל תבנית־גוה הפיקו כל כך חמלה, כל כך צער וכאב עמוק עד שהאספסוף נכלם מכל המחזה, מכל המתחולל לעיניו. מעט מעט גועו הצעקות; הצחוק והרעש על החומה נדמו.

ההמון הרומאי, שהיה רגיל מעולם לראות ביופי את האלהות, ראה בדמותה של אשה זו איזו בריאה עילאית. נדמה להם, כי הם ראו את התמונה הזאת כבר, ועל רבים מהם עשתה האשה רושם של מראה־קסמים, של דבר־מה מחוץ לגדר הטבע, של חזון־פלאים המופיע לעיניהם.

מערומיה של האשה, מבטה המלא צער, גופה הגמיש, אשר חייך גם הוא באותה בת־הצחוק הצנועה שעל פניה – עוררו בנפשם רוח של חסד וחרטה. הם לא שמו עוד לב ליהודים כבדי־התנועה, הם חדלו ללגלג על הנשים הערומות שבמים. להפך, מראה היהודים האוחזים ספרי תורה בידיהם, הנשים הזקנות המעוותות כשילדיהן על ידיהן, בכים ותחנוניהם, קבלו עתה, למראה האשה הערומה השטה לעיניהם – ערך אחר לגמרי. המראה נדמה להם כחזיון ביבלי – כעדת קדושים ההולכים בים והאם הקדושה, “אם הרחמים” – הולכת לפניהם…

כה וכה נשמע לחש בין ההמון – הוא עבר על פני החומה כמו שחולפת רוח חרישית:

– להצילם!

– בני אדם טובעים!

– חרפה היא לפני האלהים!

– עבירה! עבירה היא זו!

פתאם נראה מי שהוא במים, הוא הלך במים עד צוארו. גבה־קומה היה. הוא בא מאיזה רחוב ונגש אל הקורה הצפה על פני המים, אשר ישבו עליה האשה הצעירה והזקן, ובגשתו אליהם, הוציא מתחת ידו צלב של ברזל גבוה עם פסל הנוצרי, הרים את הצלב להמון כלפי מעלה מעל ראשי היהודים הערומים והראה בידו על הצלב להמון אשר על החומה.

אז תקף פחד את העם אשר על החומה. כה וכה כרעו כנופיות של נזירים על גבי החומה, ופתאם נשמע קול שירה־דתית, שהתגלגל למרחוק, על פני החומה, על פני המים, מעל הגיטו, מעל רומא כולה.

– האם הקדושה שטה! “אם הרחמים!”

– עם הנוצרים, הביטו! אם אלהים שטה!

מכל עברים הביטו על הכּן, אשר ישב עליו “האב הקדוש” וכל בני־לויתו. פוילוס הרביעי הליט פניו באדרתו האדומה ולא חפץ לראות.

והנה פתאום – כמו סערה התפרצה, כה וכה התרוממו ידים והראו לאפיפיור, וקול לחש עבר:

– להצילה!

– לפתוח את שערי הגיטו!

– להצילם! להצילם!

– חוטא ופושע! – הראה נזיר אחד בצלב שבידו על האפיפיור.

– אנטיכריסטוס!

– השטן יושב על כסא ישו!

– אנטיכריסטוס!

החילים השוויצים פנו דרך בפגיונותיהם לפני האפיפיור, פזרו את ההמון הפרוע, ופוילוס הרביעי נעלם, הוא וכל בני־לויתו, מעל חומת הגיטו. כך נעלמו אחד אחד החשמנים, הקורטיזנות, הסיניורות, פקידי־הכנסיה הרמים ואדירי רומא וכל העולם כולו, בהשאירם על חומת הגיטו את טפיטי הצבעונים והמרבדים הלוהטים בשמש בשלל־צבעיהם.

אז נפתחו לרוחה שערי הגיטו, הדלתות נפערו, והמים שטפו מן הגיטו, שטוף ויצוא – כאילו באים הם להציף את רומא!

 

פרק ז: האגדה    🔗

אגדה נפוצה ברומא, שהאם הקדושה נגלתה בארץ. היא שוכנת אי־בזה בין היהודים בגיטו. היא היא שהצילה – מסבת מה ולמטרה נעלמה – את הכופרים מן הכליון. אז באו אל הגיטו נזירים בני כתות שונות, נזירות ונוצרים יראי שמים, והעיפו מבטים בצנעא אל תוך החנויות, הבתים הסגורים, אולי יעלה בידם לראות אותה – אשר אליה הם מתפללים, אשר בידיה מסורים מפתחות העולם הזה והבא, ואשר הואילה להיות לבת לעם הארור, ועתה שבה להתגורר בקרב העם הזה.

לשוא צוו החשמנים וההגמונים לבאר לעם בבתי־הכניסה, כי רק מכשפה היתה שם, שהשתמשה בכחו של השטן, והתלבשה בדמותה של האם הקדושה כדי להתעות את עם הנוצרים. נמצאו גם עדי־ראיה, שהעידו בבתי־הכניסות לפני העם, כי בעיניהם ראו את האשה השטה על פני הקורה – והנה מבעד שמלתה הציצו פרסות־עז. עוד אחרים ספרו, שבעיניהם ראו בגיטו אשה אחת יוצאת מן הבית וקרנים לה על ראשה. אך העם נמצא יותר מדי תחת הרושם של המחזה, והאגדה על האם הקדושה התפשטת בין ההמון.

ההמון הרומאי האמין תמיד, כי נמצאים בגיטו קוסמים וקוסמות, וכי כרתו נשי ישראל ברית עם השטן, כי נותן להן השטן כח ומלמדן כיצד להשאר צעירות כל ימיהן, כיצד לשמור על עדנת גופן ועל נוער פניהן, לתת לשערן אותו הגון שהן רוצות בו; האמינו כי יש להן סממנים ועיקרים שונים, שבעזרתם אפשר לאשה לקנות לה את לב הבעל ולהכניעו; סופרי הדורות שבימים ההם מספרים לנו, כי הקורטיזנות היפהפיות אשר ברומא היו באות אל הגיטו ולומדות מפי נשי־ישראל את הרז, איך להשאר כל ימיהן צעירות – את הרז אשר נמסר לנשי־ישראל מן השטן מיד ליד.

אך ההמון סבור היה, שאין השטן שולט אלא באדם ובכל אשר לאדם – באשרו, בגדולתו ובשלטונו – רק אליהם מגיעה יד השטן. אך הלא מן הנמנע הוא שישלוט השטן גם בקדושה ובאלהות; אי אפשר בשום אופן שילבש השטן את קלסתר פני אלהים. לשוא עמלה, אפוא, הכנסיה לנטוע אמונה בלב ההמון, כי מיד השטן באה התשועה לישראל. ללא הועיל. התגלותה של האם הקדושה בעצמה ובכבודה הוסיפה עוד אומץ לאמונת ההמון. והאגדה על “האם הקדושה” בגיטו של היהודים התבצרה בין ההמון, על אפם ועל חמתם של הכמרים ושל הכנסיה.

– אפילו בריאה עליונה כזו – משועבדת גם היא לכל חולשותיו של בשר ודם. ראתה, כי מענים את בני עמה, ובאה להגן עליהם – דבר ההמון בבתי הכניסה.

– אין כל פלא בדבר, הדם לא ינוח לעולם, ואפילו בשעה שהוא נוזל בעורקיה של האם הקדושה. הדם מושך את האדם אל בני משפחתו.

– כל אדם הולך אחרי בני משפחתו.

– ואני אומר, שעלינו להזהר ב“ארורים”. אמנם, ארורים הם ונדחים, אבל “צד” חזק יש להם בשמים. וגם הצלוב בעצמו, אמנם, בן־אלהים הוא, אבל בעצם הרי הוא יהודי, ואם גם כחש במקור מחצבתו – בשעה שהוא רואה כי מענים אותם, מיד נעשה בשרו חדודים חדודים.

– וגם היא יהודיה היא. ואף־על־פי שצלבו היהודים את בנה, אין היא יכולה להשתחרר מהם, ככלה בבית חמיה, המצדדת תמיד בזכות אחיה – הוסיפה אשה אחת.

הכנסיה צפתה את הסכנה ושמעה את שיחות ההמון – והיא דרשה מאת האינקביזיציה למצוא את המכשפה ולשרפה בפומבי. האינקביזיציה לא חכתה בלתי אם לעת המצא עִלה לכך. בכל ערב וערב התנפלו בלשי האינקביזיציה על הגיטו, הוציאו מן הבתים נשים ובתולות וענו אותן ענויים קשים להודות, כי כרתו ברית עם השטן. כבר נשרפו מכשפות אחדות ברומא – אך זו האמתית לא נמצאה עוד ולא עלה ביד הכנסיה לבער את האגדה על האם הקדושה בגיטו היהודי מפי העם ומלבו.

הציר הויניציני הצעיר פסטילה, אשר היה לאמתו של דבר הגורם להצלת היהודים, לקח לפי שעה את היהודי העור ואת נכדתו היפה, הוציאם מן הגיטו והחביאם במנזר שומם, אשר ציר שם באותה שעה פרֶסקות על פי הברית־הישנה והחדשה בשביל הנזירות של האורדן הקדוש ס"ט אנטוניוס – “מנזר הלב הקדוש”. המנזר היה בנוי בריחוק מקום, בסמטא נדחה, מוקף פרדס מרווח וחומה גבוהה. בבית־התַרפות, אשר ציֵר שם פסטילה את הפרסקות, היה מבוא־סתר, אשר נמצאו מפתחותיו בידי הציר, שם הסתיר את מחמד־נפשו. יוסף פינזי, בן־עירם וידידם, אשר בביתו התגורר ר' יעקב העור, שב אל הגיטו. אבל הגיטו גם הוא היה בחזקת סכנה. היהודים, אשר נלאו מנשוא החיים ברומא, תחת ממשלתו של פוילוס הרביעי, בקשו להם עצות להמלט מרומא לאורבנו, אשר שמה הזמין אותם הנסיך להתישב בפנזוא, על אפו של האפיפיור.

פסטילה הבטיחם להביא את ר' יעקב הזקן ואת בתו לויניציה. עוד לפני פרידתם מיוסף פינזי, אשר חשבוהו לבן־ביתם, נדברו להפגש כלם יחד באנקונה, הנמל הקרוב לרומא. שם ימציא להם פסטילה ספינה ויניצינית, שתוביל את כולם לויניציה, ומשם קוו לנסוע באחת הספינות הטורקיות אשר ליהודים, המתהלכות בין קושטא ובין ויניציה, ולבוא אל מדינת השולטן, אשר היהודים והאנוסים יחיו שם חיים של עושר וכבוד, ואשר בת־ארצם וגואלתם, הגבירה הגדולה גרציה מנדסה ויוסף נשיא חתנה, הגיעו שם לגדולה וממשל בחצר השולטן. יוסף פינזי, המנהל והסוכן של בית מנדסה ברומא, היה לו רכוש גדול – אטון־משי, אבנים טובות ומרגליות, אשר חפץ להוציאו אתו מרומא לויניציה. כבישים לא היו אז באיטליה. האמצעי היחידי להולכת סחורות היה – דרך המים, וביבשה – על ידי חמורי־משא בלוית שומרים ורוכבים; הדרכים היו בחזקת סכנה, ויהודי בעל־נכסים צפוי היה בדרך אל מות ודאי. אך פינזי הוכרח להוליך את הפרקמטיא שלו על חמורי משא מרומא לאנקונה – והנה נשקפה לו סכנה באנקונה פן תכירנו האינקביזיציה, והוציאה אותו לשרפה ואת רכושו תחרים. על כן נאלצו לנסוע בצנעא, בעילום־שם, כסוחרים מויניציה, ופסטילה הבטיח להמציא להם בגדים ויניציניים ותעודות, המוכיחות כי עומדים הם תחת חסותה של הרפובליקה הויניצינית.

לאמיתו של דבר, נפלאו בעיניהם דרכי פסטילה ויחוסו אליהם: למה הוא מגן עליהם, למה הוא טורח כל כך בשבילם? אמנם גם בימים ההם נמצאו כה וכה נוצרים יחידים, שעמדו עם היהודים בקשרים קרובים. ובכל זאת לבבו של ר' יעקב הזקן, – אשר יפתה נכדתו היתה אשרו היחידי, ומטרתו האחת בחיים היתה – לשמור עליה, על בת בנו האהוב יוסף, שנשרף על קדוש השם בלישבונה – לבבו של הזקן הזה הגה אימה סתומה. במעמדו של פסטילה היה הזקן מחזיק ביד הנערה בידו האחת, מבלי המיש את ידו השניה, הרועדת, מעל כתפה, כאילו ירא הוא משום מה. אך קול דבריו הנאמן של פסטילה, עדינותו ויושר־לבו במנהגיו עמם, והעיקר, חרף־נפשו לשם הצלתם – כל אלה נטעו גם בלב ר' יעקב הזקן אמונה בזר, והוא בטח בו.

ומלבד זה הרי אין עצה ואין תחבולה אחרת, זולתי עזרת פסטילה. האינקביזיציה ערכה ציד בגיטו; בכל ערב וערב התנפלו פקידיה על כמה בתים יהודים והוציאו מתוכם נשים ועלמות צעירות, אשר פניהן מפיקים צִדקות ועיניהן – צניעות, והיה בהם משהו מאותה הדמות, שנגלתה אז על פני המים; הם השליכו אותן אל מרתפי האינקביזיציה ואנסו אותן בכל מיני יסורים קשים להתודות, כי יפין ועדנת מראיהן באו להן בכשפים, ואחרי כן שרפו אותן בפומבי ברחובות רומא.

 

פרק ח: שני יצרים    🔗

בתרפות של מנזר “הלב הקדוש”, אשר בה ציר פסטילה את הפרסקות שלו – בשעת בין השמשות, בעד הכחול העמוק והזהב, שנשתבצו בהם תמונות הקדושים בחלונות המנזר – זלף ובא אור חם והוזה, ונתלה כענן אבק בחלל בית־הכניסה. שני עמודי חֶרֶג, שהזהירו מעיני הקדושים, כנובעים ממעינות עמוקים, צנחו בחלל המנזר, התמתחו בו מן הקצה אל הקצה, ובדרכם האירו בנגה מסתורי מוזר את האבות, הנביאים, המלאכים והקדושים המציצים מעל הכתלים, מן הפרסקות של פסטילה. בפנת בית־התרפות המסתורית, נוכח פני כל הקדושים, שבתוך הנגה המיוחד נראו כאילו באה להם נשמת רוח חיים, נמצא העור הזקן ר' יעקב, אשר מימי הבהלה בגיטו כאילו נטרפה דעתו עליו ולא ידע היכן הוא. כל היום שכב בלי־נוע בקרן זוית ומלמל בשפתיו, ועל ידו נמצאה יפתה נכדתו, כדרכה תמיד.

מלמעלה על כן מחוצב, ישב הציר פסטילה ושקד על מלאכתו. הוא הביט מלמעלה והסתכל בחבורה החיה אשר בפנה.

קרני־החרג פלחו את חלל בית־הכניסה, ואורם הקיף גם את שערה של יפתה וחצי פניה. הוא ראה את קווצותיה, קווצות משי מתולתלות, שהתגנבו מעל ראשה המסורק למשעי וירדו ברוך אל אחורי ערפה הלבן. הוא ראה את עורה המעודן, הכהה, את התוגה שבבת־צחוקה, ואת הצניעות המדיחה, אשר רעפה ויצאה מעיניה.

כאן, באור אבק־הזהב, ששטף ובא בעד החלונות, כאן במעמקי הפנות, באפלולית צל העמודים הלבנים, בחברת כל האבות והקדושים המשגיחים מן הכתלים – נראתה היא, בת ישראל, עוד יותר מבכל מקום שהוא, כסמל הקדוּשה עצמה. החבורה שבפנה, היהודי הסומא, שזקנו היה קלוש ולבן, וראשו הקרח הביט תּמות מסביב לו – ועל ידו הבת האובדה והנוגה – עשתה רושם כאילו אחת הסצנות, אשר ציר אותה פסטילה זה עכשיו על כתלי המנזר, ירדה מעל הכותל והרי היא רוחשת ומתנועעת בפנה… כך היה מראה של מרים הקדושה, בת־האדם, אשר אהבה אלהים ואשר בחר בה להביא על ידה לבני האדם את תנחומי העולם.

כך בודאי היה מראה של מרים באותו הלילה, אשר בו התחבאה באהל בין הרועים, בשדה בית־לחם, בלדתה את בנה; כך בודאי היה מראה, בשעה שברחה עם יוסף אישה מצרימה, כך בודאי היה מראה באותו הרגע – ברגע הגדול והנעלה של התעלות העולם, כשנתן אלהים את עיניו בה ויבחרנה לתתה עליונה על בנות האדם.

פסטילה נמנה על אותם הצירים הדתיים, שהתפעלותם בפני מרים הקדושה היתה תערובת של אהבה שמימית וארצית. בהיותו על פי טבעו וחנוכו איש דתי, רחש פסטילה לאם האלהים אותו רגש ההערצה, שתדענה אותו רק נפשות רליגיוזיות מטבען בשעת התפעלותן העליונה. אך כל מה שהתעמק והתחזק בו הרגש הרליגיוזי, כן התחזק בו גם יצרו הרע – הוא הרגיש בקלוח דמו את המית־הבשר, את רקמת יד השטן ואת כוסף־התאוה… בהביטו אל תוך פניה, בהרימו את ידיו אליה, בכרעו לפניה – התפלל פסטילה אליה להרחיק ממנו כל חולשה אנושית – לרומם אותו ולהכניסו אל מלכות־השמים, מלכות הטהר וההזדככות. אך בהגיעו בכח הדמיון שלו אל מלכות השמים, מלכות הטהר וההזדככות, הרגיש פסטילה עצמו כה קרוב אליה, כה מלופף רוח אהבה וטוב־נפש, כה מחובר עמה – עד שלא ידע אם עבירה היא זו, חלול הטהרה העליונה, או זכות, חסד מיוחד, אשר חננה אותו בו… חזיונות דמיון ומראות ענו אותו על משכבו בלילה – הוא נמצא בהתחרות אנושית קרובה עם האלה אשר לו, רחף מאחורי עפריה בגן־עדן העליון… ולבו נקף אותו ברגשי נחומים וגעגועים…

ביפתה, העלמה בת הגיטו היהודי, ראה את התגלמותה הגשמית של מרים הקדושה. הוא האמין, כמו שהאמינו רבים באותו זמן, שהאלהות יורדת ארצה ולובשת דמות־אדם. בטוח היה, שמרים הקדושה הואילה, מטעם כמוס, להתגלות בדמות העלמה הזאת. הנס, שהתחולל על ידה על פני המים, אשר הכה בסנוורים פתאם את כל ההמון לעורר בו אמונה, שהוא רואה לפניו את האם הקדושה בעצמה – כל זה עורר בו עוד יותר בטחון, שהרוח הקדושה מרחפת מעל לעלמה, הוא הֶאֱלִיהַ אותה לא רק מפני שהיתה קרובה כל כך בדמותה ובמראה לתמונת האם הקדושה אשר נשא בדמיונו, אלא בראותו את התמונה הזאת, רקומת בשר ודם, מתנועעת לפניו, מדברת, מביטה עליו, התלהט בו חשקו אל הדמות הקדושה הזאת, ויהי כעופרת מהותכה בדמו ובעורקיו. הוא נמשך אחריה, נפשו להטה להט תאוה, אשר בלמה אותה אמונתו. והוא הביע את מאויו הלוהט והגדוש ושפך את נפשו בתמונה, אשר ציר על פיה בצנעא, תמונת “האם הקדושה”, בשביל הנזירות שבמנזר “הלב הקדוש”.

 

פרק ט: התמונה    🔗

פסטילה עשה לו מִתווֹת ורשימות מראשה של יפתה, מקלסתר פניה ותנועותיה. הוא התחקה בשקדנות אחרי כל תנועה קלה שלה כל ימי היותה במנזר, כל ימי היות בידו היכולת להסתכל בה.

למעלה, על פני הכּן, היתה לפסטילה פנת־מקדש מיוחדת, פנת־נפש, אשר בה ציר כל הימים, כאדם השופך לב בתפלה, את תמונתה של בת־ישראל מן הגיטו כסמל האם הקדושה. זאת היתה תפלת־לבו, מעט־האהבה, אשר היתה בנפשו, תפיסתו המוגבלת, האנושית, של האין־סוף, אותה מנחת־הדל, אשר הביא לאלהים מהונו. מעודו לא יכל לציר לו ולראות את האם הקדושה כאם פשוטה שתינוקה על ידיה. הוא ראה אותה כסמל האמהות הנצחית. אֵם היתה מיום צאתה לאויר העולם. משום כך היטיב להבין את הציורים הפרימיטיביים של ביצנץ שצירו אותה יחידה, ואם אותה ואת בנה עמה, כי אז צירוהו מגודל זקן, ילד שפניו פני גדול. לא בנה נמצא על ידה, כי אם בן־העולם, האדם. משום כך לא ציר את העלמה היהודית כמנהג המקובל לציר את “האם הקדושה” באחת הסצנות “האם ובנה על זרועה” או בתור “אם הרחמים”, בשעה שהיא מבכה את בנה הצלוב. הוא ציר אותה כסמל “הקליטה הטהורה”, כאותה התנועה החדשה שפשטה אז בין האמנים הצעירים בנוסח הציור של האם הקדושה.

מבין ענני עשן, העולה ומתאבך מעל לכדור הארץ, צפה דמות עלמה, מרחפת בלי־כנפים, רק באורירות־גופה הילדותי מתנשאת היא השמימה. מעל כתפיה צונחת אדרת של שיראים, כחולה כעין הרקיע, והיא נופלת ארצה כשלהבת־אש. את העצם האחרון, הגשמי, אשר לה, מחזירה היא לארץ, ולזהר־השמש הנפלא מופיע גוף עלמה – גו ילדה כמעט, ההולך וגמל. רק רגע אחד נשארת היא ערומה – ושוב יצירי־גוה הערומים מתעלפים בעב־ענן שערה – אך מבעדו בוקע, כקרני שמש הבוקעות מבין הענן – עור גוה בזהרו הפניני. ערומה היא – אין לבוש לאלהות – גופה הערום גוף ילדה הוא (כמו שציר אותה פרַה אנג’יליקו, אשר גם פסטילה נמנה על מעריציו); אלא שתאוה כמוסה וצנועה צפונה בתום־בשרה, בהתמכרות גוה הצעיר, גו הילדה. היא עצמה אינה שואלת כלום, אינה יודעת כלום – היא מוסרת את עצמה כליל, עד טפת דמה האחרונה, כעולה טהורה לאלהים – והדם מרטט בכל תא ותא שבגופה, הוא מקיץ מתנומתו והולם בעורה הפניני.

גופה הילדותי, הקליל, מתעופף וטס השמימה – אך מבטה מרותק תמיד אל האדמה. ראשה מורכן – והיא מסתכלת בארץ, אותה הארץ, אשר בה היא מעורה בטבור־דמה, אשר נועדה לסבול את גורלה, את צערה וחמלתה. ולמבטה נתן הכח לראות – לראות את הבלתי־נראה, את הנעלם. דומה, שעיניה רואות את מזלו של כל אדם ואדם, את גורלו האורב לכל צעדיו. רואה היא את המצוקה ואת הצער ואת הרפיון שבחיינו הדלים, את תעתועי ימי־חלדנו, את כל משא חיינו וטרחם הרב מכחנו – ועל כל מה שרואות עיניה – יכאב פיה… הרבה צער ורחמים רבים צפן הציר בחתך הדק, המסולסל והזב־דם של פיה, עצבון אלהים ונחומי־אדם, אותו הרפיון אשר צפן מיכאל אנג’ילו בעקימת שפתיה של “אם הרחמים” שלו, בשעה שהאם הקדושה, עלמה צעירה, חובקת בין ידיה את בנה הגדול, הצלוב, כחבוק ילד קטן. עקימת־שפתים זו העניק פסטילה לנערה היהודיה, בת־הגיטו, אלא שעקימת־צער זו לא היתה עוד בשֵלה כלה, כמו שהיא אצל מיכאל אנג’ילו. הציָר העלים אותה על שפתיה בבת־צחוק טמירה. כאילו יודעת היא את סוד גאולתנו, את תעלומת־הקץ, צופה היא את השלוה הנצחית, את דומית־העולמים, הבאה אחרי תעיתנו, הארעית, הדלה והחולפת… יודעת היא את הדרך הנכונה. לה המנוחה והבטחון, בידה – המטרה והתכלית, ומי שהולך אחריה – אותו היא לוקחת עמה, אל שמי שמים, אל חביון־הנצח, אשר לפני היותנו ואחרי חדלנו מהיות…

כבר ירד לילה. התרפוּת היתה שזורה צללים מרחפים ורוחשים, שהתנועעו בכבד קפאון, מעמוד לעמוד – לאורך כל המנזר. למעלה ישב על כנו הציר ולאור אבוקות של שעוה עבות הסתכל בתמונה אשר ציר. פתאום בא עליו הדבר. הוא שכח – כי הוא יוצר התמונה, כי המכחולים אשר ציר בהם עודם רטובים. נדמה לו כי לא הוא יצר את התמונה – כי התמונה יצרה אותו. כי היתה כך מאז, מבתחלה, ולא ידע מתי נהיתה וכיצד? נדמה לו כי דמות הופיעה לעיניו במראה על הבד – כי ירדה עליו מספירות נעלמות, לנחם את בני האדם ולתת להם אושר. מגוף העלמה הצעיר נבע אושר גדול, אשר לכל אדם ואדם יש חלק בו. אך לו נדמה, כי גוף זה שלו הוא, כי בשלו ולמענו בא, כי הוא נתחבר עמה בברית־נצח, כי יחד עמה טס הוא ויוצא מן העולם הזה ומתנשא אל מול ספירות אחרות, נאצלות ונעלמות. נדמה לו, כי מבט זה, פנים אלו, פה זה – הכל שלו, כי רק בשלו ובשבילו הופיע כאן – כי חוזה היא את חייו, את גורלו, את תעתועיו ואת כשלונו, כי עליו היא מתאבלת, כי אותו היא מרחמת, כי באה היא לגאול אותו ממצרי העולם הזה ולקחתו אל עולמות אחרים – כי מחייכת היא לו, כי מבטיחה לו הכל – ברכת ארץ ושמים בלי קצב וגבול.

– הה, אושר עליון – אַת, אשר בידך החסד ואין תכלית לעשרך ולעתרת־חמודותיך – היי לי ברוכה בבואך אלי! הה – תניני לגוע בכשלוני בחיקך, שאיני מן העולם הזה והחביאיני בצל חסדך – על אברותיך הקלות!

ופסטילה התעלף לפניה…

ברדתו מן הכן הגבוה ואבוקתו בידו, הגיה בה את העלמה היהודיה, השוכבת בריחוק מקום קצת מן היהודי הזקן, על גבי בגדים וכסתות בפנת התרפות, תחת העמוד. גלימת הכחול השמימי אשר הותרה וצנחה מעליה (על תמונת־פסטילה) בהתעופפה השמימה – עתה כסתה אותה, ומבעדה נראו רגליה היחפות, רגלי ילדה, ופניה הנחים על גבי שערה. רגע אחד נדמה לפסטילה כי האלה של תמונתו חזרה ונפלה מרקיע, ועתה שוכבת היא לרגליו כצפור ירויה. אך מיד עלתה מחשבה בלבו, כי התמונה – היא העלמה האמתית, בת־האדם החיה, הטסה, הנבחרה. וכאן שוכבת רק יהודיה נרדפה ומרודה, המתחבאת ממרגלי האינקביזיציה. הוא כבר חפץ ללכת ממנה – והנה נפל פתאם אור הנר שבידו על פניה. פניה הזכירו לו כליל אורות קלסתר הפנים, אשר זה עתה כרע והתפלל אליו להעלותו השמימה. אך פניה הנמים הפיקו רפיון־ארצי, עיניה העצומות היו תמות כל כך ורכות – אנושיות כל כך, כעיני יונה לקוחה לטבח – ובשער שבקצה אשמורותיה, בזויות־העין, חפפה אהבה אנושית רבה, אשר לא היתה לאֵלָה אשר ציר.

והוא נוכח לראות, כי אֵם אשרנו השמימי והארצי אינה מתעופפת אל רום, אל האלהים, כי אם שוכבת היא כצפור ירויה ודלה, נכנעה לרגלינו.

כוסף כביר, לבלי גבול, תקף אותו – לראות את הגוף החי, הנושם של אלתו. בלב הולם אחז בגלימת השיראים הכחולה שלה והסירה בתנועה קלה מן העלמה – ולפני עיניו נחשף גופה הערום.

גופה דומה היה לגוף אלתו. גם זה היה גוף בתולה – קל, שאינו בשל כל צרכו, – כאותו הגוף אשר לקח מתמונת פרה־אנג’ליקו – אך גוף העלמה החיה, הנושמת היה יותר ממשי, יותר אנושי – ומשום כך יותר קדוש… בגומות־החן של בטנה שפוך היה חשק־בשר יחד עם חלום־גאולה… מאויינו ותשוקותינו גם יחד. אז נדמה לפסטילה כי בגוף החי והצוחק הזה צפונה גאולת־חיינו ותכליתם, יותר מאשר בתמונה.

הוא כרע לפני הגוף הזה. כל תפלה לא הוציא מפיו, רק בשפתים צרובות ולוהטות נשק את שולי גלימתה, הכחולה השמימית, אשר הסיר מן העלמה, ואשר נשמר בה משהו מחום הגוף החי.

והוא עלה שוב על כנו, לפני התמונה, להעניק לגוף אלתו מאותם מכמני־שמים אשר נתנו לבנות האדם…

 

פרק י: בצלצל הפעמונים    🔗

מאז הבקר צלצלו פעמוני רומא בכל פנות העיר, מעל הגבעות והעמקים, אשר העיר שטוחה עליהם, נגרה תרועת הצלילים. קצתם התגלגלו בקול רם, בכבד ובזעף והטילו אימה בעבי נהמת מתכתם. קצתם, להפך, התחטאו בקולות צלולים ודקים של עלמות צעירות. אחרים כאילו פרשו מכל העדה וקראו כל אחד לבדו לאלהיו המיוחד ולתפלות המיוחדות. פעמון אחד עמם את קול משנהו, כל אחד ואחד כאילו חתר להתגבר על חברו. הללו אימו והללו התחננו. בחלל האויר, מעל ראשי האנשים, כאילו זעקו דורסים נעלמים, ההולכים ומתקרבים, הבאים לרוות את צמאון־חמתם, והנה למולם נשמעו שועת־תחנונים, אשר יפליטו קרבנותיהם בשארית כחם…

ומאז הבקר נראו תהלוכות בחוצותיה של רומא. מכל בתי־הכניסה והמנזרים טלטלו את התמונות־הקדושות ודגלי־הכניסה מתחת לחופות אדומות רבות צבעונים, בלוית אור־המתים, החגיגי והחמור, של נרות־שעוה גדולים, אשר טלטלו בידיהם כמרים לבושי־לבנים בשורות ארוכות. נשמע צלצול חרישי, אותו צלצול של הלוית־המת, של ענבלי־כסף קטנים, אשר נשאו פרחי־הכומרים בצעדם לפני התמונות הקדושות. חשמנים חבושי צניפים אדומים כדם ומקלות חובלים בידיהם התיצבו בראש תהלוכות־הכניסה. ומבין ענני־הלבונה התנשאו לרום צלמי־גפס של אלילים אשר טלטלו בני־האדם על כתפיהם – גברים צלובים, המעותים פניהם בהעויה של כאב־גופני, פסילי אנשים ערומים, שחרבות־צורים נעוצות בגופיהם ודם קרוש זב מפצעיהם הגלועים. קצתם הראו בפניהם המעוותים, הבכינים – על פצעיהם, על ידיהם, שמסמרות עוד היו נעוצים בהם. ואחריהם הלכו לאורך כמה פרסאות שורות שורות של נזירים, עטופים מסוות־מתים, בגלימות שחורות, כפות שחורות, פניהם עטופים שחורים ובבואה של שלד לבן מצוירת עליהם – ומבין סדקי עיני־השלד מציצות עינים מפחידות, מעוררות זועה… מסוות־המתים אחזו בידיהן נרות שעוה צהובים; דומה שהמתים קמו מארונותיהם, ועתה הם מתהלכים בחוצותיה של רומא…

מאז הבקר נשמע קול שירה. אך זאת לא היתה שירה, כי אם זעקת מות מחרידה, העולה מעל רחובותיה של רומא, היא התגלגלה כקול פחדים – קול האימה הסתומה הממשמשת ובאה על רומא…

התהלוכות הגיעו עד לפני שערי מנזר “הלב הקדוש”. אז השפילו את דגלי־הכנסיה, את תמונות הקדש ואת צלמי הגפס פרקו מעל כתפיהם והכניסו אותם אל בית התרפות, אשר הכין בו פסטילה את הפרסקות שלו והציגן לפני מזבח “האם הקדושה”. כאן באים לחנוך את התמונה החדשה של אם האלהים, אשר תופיע עוד מעט באויר, על פי תחבולה כמוסה, שהמציא מיכניקון אחד.

בית־הכניסה מלא חשמנים, הגמונים, כמרים, נזירים ונזירות, כולם לבושים בגדי־כהונה, כורעים אפים ארצה ומחכים לרגע הגדול, אשר בו תופיע העלמה הקדושה לפני המזבח. העוגבים נותנים בשיר קולם, מקהלות־הכנסיה ענו בשיר, והעם, אנשים, נשים וטף, כגלי־ים סוערים מטפחים על פני שער־הכניסה הפתוח, בהתאמצם להכנס. בית התפלה כבר מלא מפה לפה, וההמון בעל אלפי־הראשים שוטף כנהר עובר על גדותיו, על פני הככר, על הדשא שלפני בית־הכניסה. הם רואים רק את נרות־השעוה הכתומים, התחובים במנורות־עץ גדולות, כעמודי־אש מתרוממים מעל ראשי הכמרים הלבושים לבנים ומעל פני הנזירים השחורים במסוות המתים. הם שומעים את השירה המשתפכת ויוצאת מבית־הכניסה וכולם מחרישים מתוך תוחלת־כבדה.

אז ישמע הצלצול המבעית של ענבל־המתים, אותו הצלצול המזכיר לכל נוצרי מאמין את רגעי־חייו האחרונים, בשעה שיבוא הכומר ליטול את נשמתו… וכל הקהל שבבית־הכניסה, על כמריו ונזיריו, משתטח ארצה, מוריד ראשיו לארץ ושותק. מעל הראשים מתרומם עתר־ענן הלבונה ומבין הענן, כעל פי נס, צף ועולה גוף נוהר של נערה צעירה; רגע הוא מרחף מעל ראשי־העם – והנה הוא נח בין תמונות־הקדש וצלמי־הגפס בחלל הפנוי לפני כפורת מזבח “האם הקדושה”.

ההגמון של מנזר ס"ט מרקוס, הצועד בראש התהלוכה, הרים ראשונה את ראשו השב והקרח, ענוד־הנזר, והעיף מבט באלוה החדש שנתגלה לעיניו. התמונה המופלאה של האם הקדושה, שהופיעה לפניו, עוררה את תמהונו: עלמה צעירה וערומה, הדומה יותר ליהודיה מן הגיטו מאשר לתמונות “האם הקדושה” המקובלות. ומאחריו נשמע קול רחש חרישי. רגע אחד חלה מעין הפסקה בעבודת האלהים, ואיש לא ידע מה יהיה. הכמרים והנזירים לא הכירו בתמונה את אלהיהם, והם הביטו בדאגה איש על רעהו כמתנכרים. אך פתאם ראה אחד מפרחי־הכומרים, שהסתכל בתמונה החדשה, את בת־הצחוק הנוגה על שפתיה המעודנות ואת מבטה העצור־העמוק, המתחמק מבעד אשמורות עיניה – אז נדמה לו, שהעלמה מביטה עליו, שהיא מדברת עמו במבטה ובת־צחוקה, ופתאם הרגיש בלבו רוח־תחנונים נוגה, זוך והתרוממות, שחלפו בנפשו כרעד קל – מעיניה ומבת־צחוקה – והוא הרגיש את עצמו מחובר ומיוחד עמה עד נצח… אז הרים את ידיו הצנומות אליה, הושיט לקראתה את פניו הנוהרים וצעק בקול לא־אנושי, כאילו פלא שלא מעולם זה תראינה עיניו.

– אַוֶה־מַרִיא, האם הקדושה, טהרה שבנצח, מעין־קודש, אני שלך – שלך אני!

קולו דבק בכולם כבכח־קסם. זה אחר זה הסתכלו בה החשמנים, ההגמונים, הכמרים, הנזירים. מתחילה הרגישו בה הצעירים, אחריהם – הנזירות, ואחריהן, – הזקנים. לכל אחד מהם נדמה, כי בו ביחוד מסתכלת היא, כי אליו היא מתכונת במבטה. כל אחד מהם, לפי כח השגתו, הרגיש את העדנה הנשגבה שבגופה החי והערום ובמבטה הדווי ואת בת־צחוקה הנפשית. כל אחד ואחד, לפי כח השגתו, הרגיש בקרבו ערבוביה זו של אושר ארצי ושמימי. גופה הערום, הבשל ומתבגר, גרה כתפוח בריא ועסיסי, ופניה, עיניה הנוגות ובת־צחוקה המתחננת הרימו גרוי־גשמי זה למדרגה עליונה של עונג שמימי. דומה היה שהיא מושכת אליה בכח ארצי ושמימי כאחד – בקסם גופה ונשמתה, והאדם עבד לה בגופו ונשמתו…

אז השתרבבו לקראתה ידים – אלו אחרי אלו – ידים גרומות, ידי־שלדים ספוגות של נזירים מתענים; ידים שמנות ושעירות של הגמונים רודפי־תענוגות, ידי עלמות צעירות – ידים עורגות וכמהות וכחושות של נזירות מכורסמות־פרושות. ופנים מוגהים עונג ואושר ארצי ושמימי נושאו אליה – וכולם הרימו קולם אליה וקראו: – אוה מריא!

העם מבחוץ שמע את הצעקות, הקריאות ואת השירה שבבית־הכניסה, והוא התלקח ולהט כולו, כעצים יבשות באש, וגם בו דבקה ההתלהבות שהשתפכה מבתי־התרפות המלאים מפה לפה, השוטפים אור־נרות; וכפרוץ־מים השתפך העם אל בית הכניסה – והם הושיטו את ידיהם ופניהם אל מול האור שנתגלה בו. בית הכניסה הוצף גופות־אדם. גברים איתנים עצרו בעד גלי ההמון והאספסוף מבחוץ קרא, מתוך ערגה לאלהים:

– הראונו את התמונה הקדושה!

– נס אירע, נס! – צעקו מבפנים.

– תנו אותנו לראות את הנם, את הנס! – התגעש העם כים סוער.

מיד נטלו הכמרים את הנערה היהודיה בת־הגיטו וטלטלו אותה על כתפיהם, לפניה התהלכו כל דגלי בתי־הכניסה, תמונות הקדש, רק היא לבדה, יחידה בהדר־מלכותה, מתחת לחופת שיראים אדומה, שציציות־זהב משולשלות מעליה, – הוצאה אל העם בלוית אדירי־רומא, החשמנים וההגמונים. וכשראה העם את הדמות הערומה המרחפת באויר, את העלמה הצעירה, את בת־צחוקה המרהיבה־לב ואת מבטה העצוב, שכאילו מסתכל הוא בכל אחד לבדו, ולכל אחד ואחד נועדה רכרוכיתה – מיד תעבו את שאר התמונות הקדושות. העם לא אבה עוד להסתכל בפנים הקודרים, המעוותים של האלים הצלובים, לא אבה עוד לראות את גופות־הקדושים המבותקות בחרבות ואת פצעיהם הזבים־דם. כולם הביטו בגוף הערום, הצעיר של הנערה היהודיה בת הגיטו, אליה נשאו את ידיהם, אליה הרימו את עיניהם, לפניה השתטחו ארצה והתחננו לה ושאלו ממנה אושר שמים וארץ.

– הה, אוה־מריה, יפעת־נצח!

דומה היה, כאילו רותה העלמה לרגע את רעבונו של המון־רומא לעונג ולאושר – בגופה הצעיר והערום ובקלסתר־פניה השמימי, שנגר מעל לגופה הצעיר קל־הכנפים, והשתפך עליהם, כמתוך מעינות גדושים מלאים ברכת שמים וארץ.

כל זמן שנמשכה התהלוכה נכלאו היהודים מאחרי שערי הגיטו. הם יראו מפני נחת זרועו של האספסוף הרומאי, כדרכו תמיד בשעת תהלוכות־דת. בימי חג־כנסיה נאסר על היהודים לצאת את שערי הגיטו. הם שמעו רק את צלצולי־הפעמונים המחרידים מעל מסגדי רומא ומנזריה, שהשתפכו לאין ספורות מכל חלקי רומא אל הגיטו, פשטו על ראשיהם כצעקות עופות־דורסים וכווצו את לבם מפחד ובעתה. לא אחד מהם שמע בצלצול הפעמונים זעקת וידוי אחרונה של קרובו, בשעה שקריאת “שמע ישראל” שלו התערבה מתוך האש בצלצול פעמון. לא אחד מהם נזכר לקול הצלצול מדורת־אינקביזיציה וראה את גופות בני־משפחתו, חרוכות ומפוחמות. צלצולי הפעמונים כנסו את בני־ישראל לבתים ולמעונות, הם הגיפו מאחריהם את הדלתות והתריסים. כל צלצול וצלצול הצליף כשוט על ראשיהם והוריד אותם אל מעמקי המרתפים, אל חורי־מחבואיהם, וכמו תמיד, בשעת חגי־כנסיה גדולים, בשעה שהטיל קול־הפעמונים את אימתו על היהודים – התכנסו היהודים גם עכשו בבתי־המדרשות החבויים במרתפים ואמרו מזמורי תהלים ובקשו את אלהים לגונן עליהם בחג־הכנסיה… תפלת היהודים בימי החגאות הגדולים של הכנסיה נאמרה בכונה מיוחדת – לאלהים חי וקים – באותה שעה עצמה שהגויים מוליכים בפאר ובהדר את גלולותיהם בחוצותיה של רומא. הם התכונו לטהר את השחקים בתפלותיהם של ישראל.

הפעם הזאת נבהלו היהודים ביותר מצלצול פעמוני בתי־הכנסיה, שנשמע בגעש מאז הבקר מעבר לשערי הגיטו. הם לא ידעו מה יעד להם צלצול־פעמונים זה. הם לא ידעו מה טיבו של חג זה: אם אין ישראל או ספרי־ישראל נשרפים בחוצותיה של רומא – ומשום כך מצלצלים הפעמונים; ובלב נשבר ושפתים כלות אמרו היהודים את מזמורי התהלים במרתף המוגה באור קלוש של יוסף פינזי – לזכר נשמות הקדושים הנשרפים עכשו בפומבי.

בין המתפללים נמצא גם העור הישיש מיוצאי קשטיליה, שנמנה על בני משפחת אברבנאל, ויפתה נכדתו. הם שבו ממנזר “הלב הקדוש” אל הגיטו היהודי, אחרי שנתמעטה קצת הסכנה כלפי נערות ישראל, הנתפשות בידי האינקביזיציה, ואחרי שנגמר בנין המנזר. הם, כשאר היהודים, לא ידעו על מה ולמה מצלצלים היום הפעמונים. והעלמה הצעירה, גם היא, כשאר אחיה, התכוצה מפחד לשמע הצלצול האיום, ובקשה מאת האלהים בשפתים רועדות לגונן עליה בתוך שאר ישראל מפני חג־הכנסיה הנורא. והיא לא ידעה כי בשֶלה – חג־הכנסיה היום; כי בשלה משמיעים הפעמונים את צלצוליהם האיומים, כי לפניה כורעים עכשו אדירי רומא, ולגופה הערום משתחוה עכשו אספסוף רומא…

 

פרק יא: מרגליות המדונה    🔗

ברומא כולה ובכל איטליה יצא טבעה של תמונת־הקדש החדשה, אשר העמידו במנזר “הלב הקדוש”. על דבר התמונה נפוצו אגדות בעם, ובני־אדם האמינו כי מתחת לבּד, מתחת לגוני־הבשר והעור והעינים – ישנם חיים כמוסים. נזירות המנזר ספרו, שהתמונה בוכה בלילה, ודמעותיה מתגלגלות על פני כדור־הארץ (שעל התמונה), והנזירות ארגו בשבילה מטפחות של משי, ונגבו בהן בכל בקר את הדמעות מעיניה… והם הראו על כדור הארץ, אשר נחתמו עליו רשומי דמעותיה…

אבל העם לא חפץ לראותה בוכיה. נוח היה לו לראותה בנעוריה, בפאר בתוליה. הם כנו לה “המדונה של האהבה”, והאמינו, כי באה לעולם להחיות את האהבה אשר מתה בלב האדם. הם יחסו לה כשרון ללבות את להבות האהבה הכבות ולחדש את נעוריהם וחייהם של בני האדם. מחנות גברים ונשים צבאו על שערי מנזרה, כרעו לפניה ברך, התחננו לפניה להחיות את לבותיהם הכבים, לחדש בהם את מעין־החיים והחשק שנכזב… הם בקשו ממנה נדבת־יום ונדבת־שעה, שחדו אותה בתשורות, אשר הוציאו ממכמניהם הטמונים באפלה.

באו גברים מכורסמי־חיים, נשים עורגות, עלמות צנועות ומזדקנות, צעירים נאהבים, צעירות נאהבות אכולות כוסף־אהבה – לבקש מאתה חסד. הם קשטו אותה בכל הטוב והמשובח אשר בארגזי משפחתם: הביאו לה ברוֹקטים יקרים, אטון דמשק ורקמת־משי יקרה. כל ארג הובא באהבה רבה, ולא פעם מצאו הנזירות על המזבח מתחת לתמונה – קפסאות של אבקה. שרק אדום לפרכוס השפתים, שמן־מור ושאר תמרוקי נשים, אשר הביאו לה הקורטיזנות של רומא ממבחר סממניהן היקרים, לנגב את פניה היפים מן הדמעות, הזולגות בלילה על לחייה. אך יותר מכל כרוכים היו אחריה הגברים ברומא, אחד עניים ואחד עשירים, מכל המעמדות. הם שמוה עליהם מטרונה, אלה. הם באו לפניה וגלו לה את כל לבם. כל היום השתטחו גברים לפני דמותה, נעצו עיניהם החושקות בגון־החכליל של עורה החשוף. דם גופה כאילו הכה גלים מבעד לזהר־עורה הפניני, מה שנתן לגון־עורה זהרור־ענוג חכליל, שרוח חיים נופחה בו. תמונתה נפוצה ברומא ובאיטליה יותר מכל תמונות הקדש זולתה. הגברים נשאו על לוח לבם, תחת הצלב שאינו אומר כלום, את תמונתה; הם לחצוה באהבה־לוהטת בלילות אל לבם… ההגמונים, החשמנים ושאר הכומרים שבצו את תמונתה באבנים יקרות וקבעוה בצלביהם; ובשעה שנשקו לצלב, נשקו לה באהבה פנימית צורבת…

הגברים הביאו לה תכשיטים, כדרך שמביאים לאהובה. יקירי רומא התחרו זה בזה, מי ירכוש לו את חסד “המדונה של האהבה”, כמו שרוכשים אהבתה של איזו קורטיזנה מפוארה. כל אחד התאמץ להעביר את חברו, להוסיף על המקח ולקנות לו את חבתה, בהביאה לה דורונות יקרים ומתנות נבחרות.

חבה יתרה – כך אמרו הנזירות של “הלב הקדוש” – הודיעה המדונה למרגליות, ובלבד שתהיינה מלאות ומזהירות, כדמעות הזולגות על לחייה היפות. אז התחרו גברי רומא איש באחיו בקנית מרגליות לשם המדונה של האהבה. הם ירדו אל הגיטו היהודי וקנו בצנעא מאת היהודים את מבחר־המרגליות אשר השיגו. אנשים גנבו את המרגליות מנשיהם. הנאהבים הפרו את הבטחותיהם לקורטיזנות, ואת המרגליות אשר מצאו הביאו למנזר “הלב הקדוש” וקשטו את המדונה של האהבה במחרוזות מרגליות. גופה הערום התכסה מרגליות, שהזהירו כטפות־דמעות קרושות, ומבין המרגליות נהר עורה הורוד; דומה כאילו על בשרה, הנראה כנצני שושנים, חופפים אגלי־טל…

אז קנאו בה הנשים והקורטיזנות, הנאהבות והכלות, כאילו בריה חיה היא, שגזלה מהן את אהבת בעליהן, חתניהן ואוהביהן. נשי רומא, אותן שלבן גס באֵלתן, כנו לה “הפרוּצה הקדושה”, ולא פעם התפרצה נאהבה רומאית, בקנאתה, אל המנזר וקמצה אגרופיה מול פני המדונה:

– זונת אלהים! את עיניך אשרוט, את שערך אמרוט, למה פתית את אהובי? המעט לך באהובך שבשמים – ואת באה לקחת מאתנו גם את אנשינו?

באותה שעה הוציא האפיפיור פוילוס הרביעי פקודה ליהודי רומא להמציא לו, לאות תודה לאלהים, אשר הצילם מטבוע במים בשעת השטף בגיטו – שלש מחרוזות מרגליות, שלש מאות מרגליות בכל מחרוזת – וכל מרגלית שיעורה כשיעור עינה של המדונה! והמרגליות – תהיינה מלאות, שלמות, סגלגלות וגונן כגון־הקשת שנראה לנח, בהציל אותו אלהים ממי המבול. את מחרוזות־המרגליות יביאו היהודים מנחה ל“מדונה של האהבה” החדשה במנזר “הלב הקדוש” – כי מדונה זו, כמו שאומר ההמון, נתגלתה תחילה בגיטו היהודי והצילה את היהודים משטף המים.

כששמעו היהודים את גזירת האפיפיור, לא ידעו מה לעשות. לא מפני שחסו על המרגליות. דבר־מה יותר חשוב העסיק את לבם. הם לא ידעו אם בהספקת המרגליות למדונה שבמנזר יש משום שמוש עבודה זרה, כלומר – אם חייבים הם למסור עצמם על קדוש השם ובלבד שלא לחלל את קדושת שמו, ברוך הוא. כל ספר לא נמצא ברומא, כי כאמור, ספר יהודי היה אז בבל יראה ובבל ימצא בימי פוילוס הרביעי. כל מסכת, כל רמב“ם לא נמצא בעיר, שום ספר – מלבד ה”זהר“, אשר התיר האפיפיור עצמו להדפיסו, כי לפי דברי הכמרים המומרים יש בו, ב”זהר", רמזים לאמונת השילוש.

אז הקהיל ר' יעקב את עדת קשטיליה בבית ר' יוסף פינזי במרתף. שמה באו גם באי־כחם של שאר העדות והקהלות אשר ברומא, לטכס עצה מה לעשות ומה תשובה יתנו לאפיפיור.

בליל הושענא רבא נועדה האספה הגדולה של ראשי העדות והקהלות ברומא בבית יוסף פינזי. במרתף הידוע לנו מכבר דלקו נרות שעוה. היו שם רק אנשים־מספר, מנכבדי העם, הזקנים וראשי העדה. יהודים רחבי־מצח, יהודים שעל מצחיהם חרותים רשמי גרושים מכל הארצות; עיניהם לוהטות באש אמונה, העזה מאש וממות; זקניהם הלבינו והטהרו מרוב תלאות ועינם כעין השלג היורד ממרום, בחלוקים ארוכים, של אטלס או שיראים, או ירוקים כעין הענבר, בחגורות רחבות רקומות זהב; ראשיהם מחופים כפות שחורות ומכובדות. הם היו יוצאי ארצות שונות, בתוכם גם יהודים יוצאי קשטיליה, כמו ר' יעקב, ר' יוסף ועוד אנשים נכבדים, יהודי ספרד – מלומדים גדולים ורופאים מפורסמים, תלמידיו של הרופא היהודי המהולל אמטיס לואיזיטנוס, תלמידי האוניברסיטה שבפדובה, יהודי אשכנז, שהרביצו תורתם ברומא. הצעירים עמדו על המשמר בחוץ, בפנות הרחוב, להשגיח אם אין מי שהוא מתנפל עליהם, וכשהחלה האספה, נענה ר' יעקב העור:

– בעוונותינו הרבים נוּטל מאתנו אור התורה, ואין אנו יודעים עד מה. כצאן בלי רועה נשארה קהלת רומא, מי יבאר לנו את דבר ה', מי יורנו את דרכיו בעת צרה?

– הבה נשלחה אל ר' יוסף אטלנגי, לקרמונה, בסביבת מילן, הוא אסף שם את שארית ישראל ויסד ישיבה, שלא ישכח דבר אלהים מאדמת איטליה, ונשאלה את־פיו מה לעשות – יעצו אחדים.

– הזמן קצר, והדרכים בחזקת הסכנה ליהודים, ועד שיגיעו השליחים לקרמונה ויחזרו – כבר תטרף השעה, שהרי חייבים אנו להמציא את המרגליות לפני הקרנבל שלהם.

– האפסה מאתנו לנצח חכמת אלהים? האין בקהלת רומא הגדולה אנשים חכמים, אשר דעת אלהים בלבם, והם ידעו לנהלנו במחשך?…

– דבר אלהים סר מאתנו. זה כמה לא ראה אף איש ממנו כל ספר יהודי. אסור לסמוך על כח־הזכרון בענין חשוב כזה שיש בו משום פקוח נפש.

– יש בספר הרמב"ם הלכה מפורשת בנידון זה, יודע אני אותה בעל פה, אלא שאיני רוצה לסמוך על כח־זכרוני – נענה זקן אחד.

– הרמב"ם הקדוש, אשר למדו בנינו את ספרו מילדותם – בספריו האירו את חוצות רומא… – גנח יהודי אחד.

– האין אף לאיש ספר “היד החזקה”? האם ברומא כולה לא נמצא אף מלה עברית אחת? היתכן הדבר?

בינתים התלחש ר' יעקב, העור הישיש, עם ר' יוסף פינזי, וכעבור זמן־מה קרא יוסף פינזי שני זקנים הצדה וגלה להם איזה סוד. הם השתאו, קראו לחבריהם ונדברו חרש זה עם זה. סוף סוף בחרו מביניהם אנשים אחדים, את גדולי התורה שביניהם, ויוסף פינזי הובילם אל חדר אחד אשר במרתף.

הוא הוליכם דרך פרוזדור חבוי, מעוקל ואפל, צר כמחילה. הם נכנסו אל חדר בודד, כשהם מוארים בנר־שמן ובאבוקה של שעוה. יוסף פינזי פתח אותו כמו בלחש־קסם, כי כל דלת, כל מבוא לא נראו בו; רק ע"י מוכני מסותרה הסיט יוסף פינזי אבן אחת מן הקיר – והם נכנסו אל חדר אפל; החדר מלא ארגזי־ברזל, המרותקים בשלשלאות כבדות אל קירות החדר, קירות אבן אפורה. יוסף פינזי פתח להם את הארגזים – והנה הם מלאים לא זהב ולא אבנים יקרות, כי אם ספרי ישראל.

כאן נמצא אוצר־הספרים החבוי של די־פינזי, כאן הוצנעו ספרי ישראל – כתבי יד של מסכות, דפוסי הרמב“ם הראשונים, תפלות, תחינות, מגלות גדולות כתובות על גבי גויל ועוד כתבי־יד יקרי המציאות, כתבי־יד של הלכות ומנהגי ישראל, כתבי־יד אשר צרות ישראל מתוארות בהם בכמה מדינות; מגילות גדולות כתובות על גויל נוקשה מתארות את “גלות הישפניא”, אחרות שרו בחרוזים על הנפשות הנשרפות במדורות האינקביזיציה, פיוטים וקינות המפארות את מות הגבורים והקדושים. הספריה שנאספה כאן מדור דור והוצנעה במסירות־נפש מרובה, הובאה מקשטיליה לאיטליה, וכאן החביאו אותה בפנת מרתף, בשעה שצוה פוילוס להכחיד את ספרי ישראל מכל אדמת איטליה. שם עינו החכמים זמן רב בספרים ומצאו בספר הרמב”ם את ההלכה הדרושה לענינם, ואחרי שעשו זמן רב בספריה החבויה, הוציאו את גזר־הדין:

– רשאים הם למסור את המרגליות לאפיפיור – בתורת מס, בתורת קנס, בתורת כופר־נפשותיהם – כרצונו וכלבבו. רשאי האפיפיור לעשות במרגליות ככל חפץ לבו. אבל בשום פנים אין הם רשאים למסור את המרגליות למדונה כמנחת־תודה על הצלתם מן השטף, שהרי יש כאן משום שמוש לעבודה זרה. חייבים הם, לפי דברי הרמב"ם, ליהרג על קדושת שמו, ובלבד שלא ישתחוו לעבודה זרה.

הקהל שמע דומם את גזר־הדין, אף מלה אחת לא נאמרה. דומיה עמוקה שררה בין הנאספים.

– לא נאמר כלום, רק נמסור את המרגליות לאפיפיור – בלי אומר ודברים.

– ואם ישאלו אותנו?

– אז נרמה אותם. כלום יודעים הם מה הם עושים? הרי הם כתינוקות שובבים.

– ומהיכן נקח מרגליות גדולות כאלו? – שאל מי שהוא. אז קם ר' יעקב, קרא אליו את יפתה נכדתו ואמר אליה:

– הוציאי, בתי, את מרגליותיך, ומסרי אותן לעדת רומא – לא יאה לבת ישראל לענוד מרגליות, בשעה שהגויים מקשטים בהן את יראתם.

ויפתה החיה הוציאה מקופסה של ברזל את מרגליות המשפחה אשר לה ומסרה אותן לקשט בהן את יפתה המתה במנזר “הלב הקדוש”.

וכשענדה “המדונה של האהבה” את מרגליותיה של יפתה, אז עממו הפנינים האלו בנגהן הצנוע והכשר את כל אותן מחרוזות־הפנינים, אשר העניקו לה מעריציה.

 

פרק יב: הקרנבל ברומא    🔗

חוצותיה של רומא להטו בשפעת־צבעים, לא האנשים לבדם, כי אם גם הרחובות, הבתים, האנדרטאות ובתי־הכניסה שנו פניהם, התחפשו, עטו מסוה לכבוד חג־הקרנבל הגדול. קירות הבתים טבעו בים של גונים, הבוערים מעל שטיחי מזרח יקרים, אשר פארו בהם את הכתלים. גוני השטיחים הזהירו לאור־השמש כאבני־חן, כל טפח וטפח של רקמת־הצבעונים נהר כמשבצת אבנים יקרות. החלונות והדלתות, המעקות ושדרות הגגות התעטרו בפרכילי־ענבים מלבלבים בירקם. הרחובות, אשר בהם עתידות היו לעבור תהלוכות הקרנבל, התקשטו תמרים, הדסים, חרציות ושאר צמחי מזרח. דומה היה, שנהפכה רומא לגן חמודות של שולטן מזרחי. תושבי רומא לא ידעו עוד היכן הם נמצאים. בתים רבים נראו כספינות: אברות של מפרשים רחבים צמחו על צלעותיהם, והם נדמו לספינות שתעו ואבדו בשפעת ים הצבעים. בתי־הכניסה נהפכו למקדשי אלילים – של אפולו וּונוס. האנדרטאות הנוצריות והבארות על השוקים התחפשו והיו לפסילי פוינים פרועים ונינפות יער, בככוסים שכורים, השותים מגביעים גדושים, ותינוקות ערומים, שאשכלות־ענבים וכדי יין בידיהם, מרקדים מסביב להם… כל עמוד ברחובות רומא התקשט עלים ירוקים, זרי שושנים אדומות לוהטות…

קדושי־הנוצרים התלבשו טוגות רומאיות, על ראשיהם – זרי פרחים ועלי זית, והם יושבים במרכבות־נצחון רומאיות, רתומות לארבעת סוסים צוהלים… דומה, שכל התקופות התערבו יחד, שזרם הדורות שב לשטוף אחורנית… רומא פרקה מעליה את העול הכבד, אשר שם עליה היהודי מנצרת… רומא השתחררה מחוקי הכנסיה, היא היתה שוב בגלוי – כמות שנשארה תמיד בפנימיותה – עובדת ל“פּן” העתיק, עובדת־אלילים. מס זה שלמה הכנסיה לרומא העתיקה, האלילית, בימי הקרנבל. זאת היתה מחאה, אשר מלטה רומא ממעמקי לבה בימים אלה, נגד האלוה הזר והקודר, אשר כפתה עליה הכנסיה את מרותו באש ובחרב… רומא התגעגעה לאלילי אבותיה הנושנים, לאותם האלהים הטבולים שמש ואור של התקופות העתיקות… אז, בימי הקרנבל, קמו שוב לתחיה האלהים העתיקים ממקדשיהם הנשכחים, המכוסים אבק ועפר, וכבשו את בתי כנסיותיה של רומא. הם גרשו משם את היהודי העצוב מנצרת, על פצעיו המשעממים, הזבים דם, וישבו על כסאו – ושוב עבד האדם לאותו האלהים החי – היחידי אשר ידע – לו לעצמו…

זה כמה שבועות התכוננו לחג־הקרנבל. אנשים הסתובבו במסכות, התחפשו בטוגות – לרומאים עתיקים, אישים מפורסמים בתולדותיה של רומא, צזרים ואבגוסטים התהלכו בבתי־המרזח ושתו לשכרה… פרסים ותורקים גררו משא ברחובות. רבים התחפשו כבני השבטים הפראים ממדינות־הודו, אשר גלה קולומבוס בדרכו להודו – ועתה החל טבעם לצאת בעולם.

התלבשות הפראיות של ההודים, המשוחים אודם, מקושטים נוצות ומעשנים אניצי־טבק גדולים (מכאן החל מנהג העשון להתפשט בעולם), היו לחזיון מצוי בקרנבלים. ההודים התערבו עם סנטורי רומא, נשאו ונתנו זה עם זה. הנשים, לבושות כאלות־יין, ככהנות במקדשי־האש של וסטה וכסיביליות־נביאות, הלכו שלובות־זרוע עם בככוסים שכורים, המרקידים זרי שושנים אדומות על ראשיהם. בסמטאות צדדיות פתו פוינים ונינפות־יער את כהנות־המקדש הצעירות, משכו אותן אל בתי־תענוגים ואמבטאות של פומבי. נערי־חמד בכתנות־פסים קצרות, חשופי ידים ורגלים, לוו את רעיהם הזקנים, פילוסופי־יון, קרחי־ראש, שציציות־זקניהם המסולסלות יורדות על מדותיהם. הם התוכחו זה עם זה בדבר אֶירוס האל – בשוקיה של רומא.

ובלילה הוגה הכל באש־מלאכותית פנטסטית, ששפעה המון צבעי־קשת על הבתים והאנדרטאות העוטים מסוה. עבדים טלטלו לפידים אחרי אדוניהם עוטי־המסוות, ובאורם הרך, השוטף כיין־אדום מכוס גדושה, הגיהו את המסוות הפנטסטיות. כנופיות עליזות של אנשים מתחפשים האירו דרכן בפנסי־גויל פנטסטיים מויניציה, שנהפכו על ידי האור שבתוכם לתמונות־קסמים מסתוריות. הם רקדו בחוצות כצללים ונעלמו בסמטאות. מאחריהם רחפו עוד, כהדים רחוקים, שירים חרישיים ולוהטים וריחות נעימים ומגרים. חוצותיה של רומא התעטפו ענני ריחות ובשמים המרחפים מעל לשלהבות הלפידים מאחרי המסוות. מבתי־המרזח השתפך אור עז, מהול בזמירות־שכורים גסות וריח־מתובל של מאכלים חריפים ויין שנחמץ. והריחות התערבו בריח התמרוקים, הנגה העז והצוחני של בתי־המרזח ובתי־החשק התערב באורות־פנסי ויניציה הרכים; אז התערבו אנשים ובתים, מות וחיים, הכל התנועע כים־זוהר קרוש – בערפל משוטט, מזהיר וקפוא…

רק פנה אחת ברחובות רומא לא הוגהה באור פנטסטי; רק רחוב אחד שקוע היה באפלה, שחור ולילה רבצו כבדים ועמוקים מעל הגיטו היהודי. האור בחלונות כבה. מכווצים בחדרי־בתיהם, עם נשיהם וטפם, הקשיבו היהודים מרחוק להמולה ולרעש, המתגלגל מעל רומא ומגיע הנה, אל בין חומות הגיטו. קולעי־האש שזרו את זהר אורם מעל הגיטו והגיהו את הבתים האלמים, הנבעתים. אז תקף פחד את תושבי הגיטו – לשמע הרעש האדיר, שהגיע מעבר מזה… איש הסתכל בפני רעהו בחרדה, וכל אחד לחש תפלה בלבו:

– אלהים, חמל נא וגונן עלינו בימי הקרנבל… רומא – בלי אלהים…

רק מרתף אחד היה מואר – המרתף של יוסף פינזי. שם נועדו שוב אור לקרנבל כל נכבדי רומא היהודים. כאן היתה הפנה היחידה בגיטו של רומא, אשר התכוננו בה לקרנבל.

על השלחן היו מפוזרים שקלי־זהב, הרבה תכשיטים של כסף וזהב, אבני־חן מכל קצווי העולם, אשר אספו היהודים במרתפו של יוסף פינזי. על רצפת־האבן נערמו גלומי־משי, אטון־דמשק כפול, כל מיני טפיטאות ושטיחי־מזרח, שיראים, מתנות־כלה, ירושה מאבות־אבותיהם – אשר קבצו פה מכל בתי־ישראל. הזהב ורקמות־המשי הטובות – זה היה מס, אשר חיבים היו היהודים להביא לקרנבל. הואיל ומכר יהודה איש־קריות את ישו הנוצרי בעד שלשים שקל כסף, חיבים הם היהודים לשלם בכל שנה ושנה אלף ומאה ושלשים פרחים בזהב ובאבנים־טובות – כופר בעד יהודה איש־קריות. בנות ישראל חיבות היו לפאר את קשת הנצחון של טיטוס בשטיחים, ברקמות משי ובשיראים יקרים לכבוד הקרנבל; ובאותה שעה עצמה תעמוד מלאכות הרבנים בחוץ וספרי־תורה בידיהם ויחכו לאפיפיור, הבא רכוב על סוס־לבן בראש תהלוכת הקרנבל.

עצובים ומחרישים שלמו היהודים את פרחי־הזהב, אמדו את האבנים־הטובות בזהב, במחיר הקנס של יהודה איש־קריות, אשר חיבים היו לתת לצרכי הקרנבל. אחרים הציעו את המרבדים היקרים והרקמות הטובות, אשר יקשטו בהן בנות ישראל ביום המחרת את קשת הנצחון של טיטוס – של אותו הגבור שנטל מהם את חרותם, החריב את ארצם ושרף את בית־מקדשם. אף מלה אחת לא נאמרה. נשמע רק צלצול הזהב, נראה רק ברק־הזהב, שהבהיק לנגה עששית־השמן הכהה, הדולקת על השלחן. רק מפרק לפרק נשמע רעש תרועה, שבקע ועלה הנה מרחובות־רומא, המתהוללים בשכרון הקרנבל, כהד־געש של ים רותח ומכה גלים, וחלונות המרתף הוארו באור־הלהב, שהשמיע קול כנפץ־רעם מן הרקיטות וקולעי־האש; הם ירו את אורם אל תוך הגיטו הרומאי האפל.

אז הביטו היהודים איש בפני רעהו במבט חור, והרהור אחד קנן בלב כולם:

– “אין אלהים לרומא”.

בפנת המרתף, המעוטפת אפלולית, ישבו “הרצים” וסכו את רגליהם החשופות בחֵלב ותמרוקים למרוץ יום המחרת. אלה היו חיים אדוני ומרדכי אלפי, שני “הלצים” של הגיטו היהודי, אשר שכרה קהלת רומא בכל שנה ושנה, למען ירוצו במרוץ ההתחרות, אשר חיבים היו היהודים להשתתף בו בקרנבל, לשעשע את הרומאים.

בויה־אַפפיה ירדה תהלוכה מוזרה. מרחוק דומה היה שנהר גועש, אדום כדם, משתפך ברחוב. כל דבר לא נראה. רק עשן מגוון, ערפלי ומתנודד התאבך מעל הראשים. מבעד העשן התפוצצו רקיטות והתיזו משפעת־צבעיהן על הרקיע. כל החלל מעל הראשים הבהיק בניצוצות־אור. אך מעט מעט בצבצה ויצאה מבין הערפל דמות ארבעת סוסים צוהלים; ראשיהם חבושים קובעי־נוצה מגוונים, גופיהם מחופים מכסות־משי יקרים, והם רתומים למרכבת־נצחון רומאית. על המרכבה עמדו ארבעה מחצצרים, פניהם לארבע רוחות השמים – והם מבשרים בתרועת חצוצרות־כסף ארוכות באזני העם, שתהלוכת־הקרנבל הגדולה החלה. ומיד החלה תהלוכת־הקרנבל.

על פי החלטתו של האצטגנין הראשי, שחזה בכוכבים ונבא עתידות לפני האפיפיור – הוא יעץ לו תמיד מתי לעשות איזה מעשה – נפתחה תהלוכת־הקרנבל בסמל הארץ וארבעת היסודות. הם לבשו דמות אנשים חיים, הטסים ועולים מעל כדור הארץ ע"י מוכני טמיר. אחריהם הלכו כנופיות־חיות, המתארות סצינות שונות מתוך הברית הישנה והחדשה; אלא שהם בחרו סצינות שיש בהן מן השמחה וחשק־החיים. הרי אביגיל מנהיגה גמל טעון מכל סגולות ארץ־המזרח אל דוד; הרי לוט ושתי בנותיו. אחריהן הופיעו תהלוכות ארוכות מן המיתולוגיה היונית: פַריס ושלש הגרַציות. לא נפקד גם מקומה של הילני היפה מטרוֹיה, שארצות ומלכים נלחמו עליה, סצינות מאודיסיה ומאיליאס, כנופיות המתארות את הר אולימפוס, ועליו כל האֵלים והאלות. לא חסרו כאן גם סצינות שאופי פוליטי טבוע עליהן: כמו הסכנה הנשקפת לדת־הנוצרים מאת שלטון־העותומנים. אחרים התלוצצו במתקנים ובפרוטסטנטים: לוּתר היה מתואר בשבעה־ראשים של שטן. והנה סצינה מתארת, כיצד נצלים הפרוטסטנטים בגיהנם – מלאכים ושדים, מכשפות ונביאות, כהנות־יון ועובדי אלילים, וכל זה רקד ושר והבריק בשפעת צבעי תלבשות ומסכות.

בתוך ים הגונים החי, מעל הראשים, התנשאה אלוּנקי מעוטרת רקמות יקרות, ובה התנודד, לבוש תולע, האפיפיור פוילוס הרביעי. עיניו המימיות הביטו מסביב לו כעיני מת. זקנו הלבן רעד מעל אפודו המתולע, ובני־לויתו – החשמנים ופקידי הכנסיה הרמים – הולכים אחריו. כמרים בבגדי־לבן אחזו בידיהם נברשות־זהב, נרות־שעוה אדומים דולקים היו בהן והגיהו את הוד קדושתו, את בא־כחו של ישו הנוצרי על האדמה – בתהלוכת הקרנבל.

לפני מבוא הגיטו, על יד קשת־הנצחון של טיטוס, עמדה מלאכות יהודית וחכתה להוד קדושתו.

קשת־הנצחון היתה מקושטת בידי באי־כחם של היהודים בשטיחים ובמרבדים יקרים, גלומי משי ורקמות־זהב, אשר הוציאו מבתי ישראל. ועל בנות־ישראל הוטל לעטר בהן את הקשת. הזקנים ונשואי־הפנים מן הגיטו היהודי עמדו לבושי־לבן וטליתותיהם על ראשיהם. ר' יעקב, העור הישיש, אחז בידו את ספר־התורה, אשר הגישו בני ישראל מנחה לאפיפיור בכל קרנבל. מסביב לו עמדו הזקנים והשועים של קהלת רומא. על שולחן ערוך לתפארה היו צרורים בארנקי־משי האלף ומאה ושלשים פרחי־הזהב, כפרו של יהודה איש־קריות. בריחוק מקום קצת עמדו עלמות ישראל, בידיהן רקמות־משי יקרות ופרחים, אשר תפזרנה לפני האלונקי של האפיפיור, בגשתו אל מלאכות היהודים.

מיד עמדה תהלוכת־החג. האפיפיור קרב אל קשת־הנצחון של טיטוס, כי שם היה מחוז־חפצה של התהלוכה, שם היתה מתפזרת והאנשים הולכים משם לדרכם. האפיפיור באלונקי שלו ראה את המלאכות היהודית, העומדת כדרכה בכל שנה ושנה לפני קשת־הנצחון, ולפניה ספר־התורה ופרחי־הזהב – כופר יהודה איש־קריות. מתחילה הסב ראשו מן היהודים הזקנים – דומה כאילו אין הוא חפץ להסתכל בהם. רק בשעה שהחלו נערות־ישראל לפרוס את השטיחים היקרים לפני האלונקי שלו – כמו שדרש מנהג־הקרנבל הישן – נגשו הנושאים והמלוים אל המלאכות. ר' יעקב העור הושיט לקראתו את ספר־התורה, והרבנים הזקנים ברכו עליו את הברכה.

אז הושיט האפיפיור את רגלו החבושה שיראים, כמנהג, מן האלונקי, דרך על ראשו של ר' יעקב העור ואמר לפניו את הפתגם הידוע:

– אין אנו אוהבים אתכם – אנו סובלים אתכם, כי כך צוה לנו אלהים – לסבול את שונאינו.

בזה נגמר הטכס של קבלת היהודים וכופר איש־קריות. מיד נתפזרו הכנופיות של הסצינות החיות, שמהן נבנתה תהלוכת־הקרנבל, כולם התערבו יחד, מלבושים, מסכות, סצינות קבוציות שונות – הכל הצטופף והתכנס יחד. חילי האפיפיור, לבושים בגדים פנטסטיים, פנו את ככר ויה אפפיה מן הקהל המגוון, הדפו אותו אל המדרכות לפני הבתים, בשביל “מרוץ־ההתחרות”, אשר נחתמה בו תהלוכת־הקרנבל. על כסא־מלכות מתולע, שהוכן לשם זה בקצה הרחוב, נוכח קשת־הנצחון של טיטוס, ישב האפיפיור ובני לויתו מסביב לו; ומשם החל מרוץ־הקרנבל. מתחלה רצו נערים רומאיים, כמו בימים קדמונים, בתקופת שלטון רומא. גם היום לעיני באי־כחו של הנוצרי, רצו נערים ערומים למחצה בכתנות־משי, וזרים על ראשם – על פני ויה אפפיה. אנשי־רומא כולה ארבו לכל צעדיהם והאיצו בהם, מתוך להט דמם ותאבונם לשעשועים. כל העינים הבהיקו, כל פנים התלהבו, להטו, התלקחו מהתרגשות. ראשים התרוממו מעל ראשים, גבירות העומדות על גזוזטראות מעוטרות לתפארה, מקושטות עציצי־פרחים, נפנפו להם במטפחותיהן הרקומות, בצעיפיהן ומניפותיהן. אנשים התחרו זה עם זה, העמידו את כל רכושם וחרותם במשחק הרצים. ומשהגיע אחד הנערים אל המטרה – אז חרדה רומא כולה לקול התרועה, השאגות, מחיאות־הכפים, נפנוף־הכובעים, המסכות והצעיפים. כמו אז בשעת משחקי האולימפוס, כן עתה הובילו את המנצח בתהלוכת־נצחון בחוצותיה של רומא, שמו זר־דפנה על ראשו, הגבירות נשקו לו והקורטיזנות זרקו לקראתו פרחים אדומים מתוך אלונקותיהן, אלה שלחו לו מכתבים, ואלה – את מפתחות חדרי־משכביהן…

מרוץ התחרות של הנערים לבה את צמאון־השעשועים של תושבי רומא. אחרי מרוץ־הנערים בא מרוץ ילדי הרחוב, מרוץ קופים, ולאחרונה שעשוע של גיחוך, אשר הציע הקרנבל לפני המאמינים בישו – את מרוץ היהודים.

מנהג היה מימים קדמונים, שלכל קרנבל וקרנבל חיבים היו היהודים להספיק רצים לא לשם התעמלות ותחרות, כי אם לשם לעג ושעשועים. לשם זה בחרו דוקא בזקנים ובמסורבלי־בשר, ביהודים עקומי־רגלים ועבי־כרס, יהודים בעלי תנועות־עקומות, כדי לבדח במראיהם המגוחך את האספסוף.

קהלת רומא הכינה כבר שני רצים, שחנכו עצמם לשם המשחק, אשר הוטל על היהודים לשעשע בו את הגויים ביום אידם. הם קיבלו על עצמם את התפקיד לשעשע את הגויים, הם עלו לקריאת התורה של פרשת התוכחה, הם – שני “לצי” הגיטו, חיים אדוני ומרדכי אלפי, שמלאו תפקיד של לצים בגיטו, שני הבדחנים הידועים שלנו, שהלכו אל בית־הכניסה לשמוע מאונס את הדרשה הנוצרית באזנים פקוקות בשם קהלת רומא. כי כשם שדרשו הגויים לתת להם שוטים לשעשעם, כך היו זקוקים גם היהודים ללצים לבדח אותם בשעת חתונותיהם וסעודותיהם. שני הלצים שחקו משחקים שונים בבתי־ישראל עשירים, התחפשו כשהשעה צריכה לכך, שחקו “מחולות מות” ועוד בדיחות. בשמחת תורה ובפורים בדחו את הקהלה בהלצותיהם, והקהלה שלמה להם משכרת קבועה, כדי שיהיו לרצים בהתחרות־המרוץ של היהודים בקרנבל.

שני הלצים דבקו בתפקידם באמונה, ובהגיע עת המרוץ שעבדו את כל לבם אל המלאכה הזאת וכל אחד מהם השתדל באמת לעבור את חברו ולנצחו. הם הכשירו עצמם לאומנותם, ואחרי גמר ההתחרות נראו כמנצחים בהתחרות־מרוץ גמורה ואמתית.

רומא חכתה להם בקצר־רוח. משראה אותם הקהל רצים על פני ויה אפפיה ברגליהם המעוקמות והעויותיהם המשונות, נושפים בכבדות, מיד תקף בולמוס של צחוק ולעג את ים האנשים ואת הפנים העוטים מסוות.

– הוי, הזדרז, הזדרז יהודי, החישה את רגליך החלקלקות!

– ראה, ראה – כיצד הוא מתנועע, כאילו תקפתו קדחת.

– וזה – זנבו נגרר אחריו, בעיני ראיתי – זנב שעיר, כשל שד, כשל הכלבלב שלי. חי נפשי – הוֹ הוֹ!

– אני מעמיד במשחק את גני, את סוסי, את מגני – הוא יעבור את האדמוני; מקפץ הוא כקוף – ראו!

– יהודי, את כרסה של אשתך המעוברת ארטש וחתול אסגור בה – אם תאבד במשחק. אני העמדתי עליך את הנבחר מסוסי.

כך הגיעו אליהם צעקות מכל עברים, צחוק וגדופים ואגרופים קמוצים הצליפו על גבם, דפקו אותם לעבור זה את זה.

אך הפעם לא הסתפק הקהל ברצים הרשמיים אשר המציא הגיטו. שכורים מצחוק ונלהבים מיצר השעשועים, החלו האנשים להאיץ ביהודים המכובדים, העומדים במלאכות לפני קשת־הנצחון של טיטוס. יהודים יראי־שמים שברומא, אשר הוטל עליהם לעמוד כאן ולראות את באי־כחם המבדחים את הקהל, כבשו פניהם בקרקע מבושה וחרפה, ובכדי שלא להסתכל בפני הרשעים, מה שאסור על פי דין, כסו בידיהם על עיניהם. פתאם הוקפו מכל עברים, צעקות ותרועות, צחוק וקלסה דפקו אותם:

– יהודים, רוצו, רוצו, רוצו!

הם הביטו סביבם חרדים ונפחדים ולא ידעו מה דורשים מהם הגויים. אך מכל צד שולחו לקראתם אגרופים, צעקות מאיימות, עינים אדומות משכרון, כה וכה הצליפו שוטים על רגליהם, הדפו אותם וקראו להם:

– יהודים, רוצו, רוצו, רוצו!

קצתם חרדים ומבוהלים, מבלי דעת מה שואלים מעמם, החלו לרוץ באופן אינסטינקטיבי. מעופפים בטליתות ארוכות, רצו הלאה. ציציותיהם מדולדלות היו בין רגליהם, קצתם נפלו, קצתם כרכו פניהם בטליתותיהם ונתנו את גופם למכים. הם עברו צעדים אחדים – פתאם עמדו, הביטו סביבם בפחד ולא ידעו מה לעשות. יאוש היהודים, נפילתם זה על גבי זה וכשלונם עוררו התפעלות גדולה וצעקות־שכרון. והקול כקול שאון להבות אש, כהמון מים סוערים וגועשים. מסביב, מכל עבר נשמעו צעקות לא־איש, מרגע לרגע הלכו ורבו תנופות הידים החשופות, נענועי האגרופים, קריצות העינים:

– יהודים, רוצו, רוצו, רוצו!

ר' יעקב העור עמד באמצע. הוא החל לגשש סביבו בידיו, כאדם שהקרקע מתמוטטת מתחתיו. אך פניו לא הפיקו כל פחד; שלוים ונוגים היו, כמשפטם תמיד. הוא אך הרכין עוד יותר את ראשו, וזקנו הגיע למטה מאזורו. הוא נעקר ממקומו. כבר הרגישו בו גם המסכות העליזות, שהאיצו ביהודים, וחפצו לגשת אליו, לדפוק אותו בלצון. פתאם התפרצה עלמה מעולפת צעיף בעד שרשרת החילים השוויציים, שעמדו על המשמר מסביב לאפיפיור. היא נכנסה אל תוך כנופית היהודים, נגשה אל ר' יעקב העור ואחזה בידו.

העור פרכס, בהרגישו את יד נכדתו בתוך ידו, נלחץ אליה, והם החלו שניהם להתרחק בחפזון אל העם אשר אצל הבתים.

אך מיד הרגישו בהם המסכות העליזות. הם סקרו עין זה לזה. שנים מהם קרבו אליהם, נסו להפריד את הנערה מן הזקן. הזקן נלחץ אליה, ושתי המסכות סחבו את הנערה להרחיקה מן הזקן.

– קרע מעליה את הצעיף! ראה, אם כדאי הדבר – צעק מי־שהוא מבין ההמון.

ואחת המסכות קרעה את הצעיף מעל ראש הנערה.

ומיד נפל דבר – ואיש לא ידע מה ואיך נפל הדבר.

אחת המסכות, בראותה את הפנים החשופים של הנערה, כרעה פתאם על ברכיה והחלה להצטלב.

איש לא ידע מה היה. אך בראותם את המסכה הכורעת לפני העלמה ומצטלבת, החלו להביט סביבם ולחפש את מי שהוא בין הקהל. ופתאם ראו אותה – אותה העומדת על יד היהודי העור, ומביטה בעיניה הגדולות הנוגות ושפתיה המצטחקות, כאילו מתוך כאב גדול ורחמים – בהמון המתעבּר והגועש. ומיד קרא מי־שהוא מבין ההמון:

– ראו, ראו, מי שם – המדונה הקדושה, “המדונה של האהבה” – ראו, ראו!

– המדונה של “הלב הקדוש” נגלית לנו.

– היא, היא בעצמה.

– הה, אם קדושה, חוסי עלינו!

וכאילו חרדת אלהים נפלה על האספסוף הרב. החרדה דבקה באנשים, הציפה אותם כים גלים סוערים. כה וכה קרעו האנשים את המסכות מעל פניהם, זרו הלאה את הכובעים הפנטסטיים, את הבגדים האליליים. פני־אדם נתגלו מבין ים לבושי־המסכות. כה וכה כרעו בני אדם על ברכיהם, פרשו כפיהם לתמונה שהופיעה לפניהם. ברחובות הרחוקים משם לא ידעו מה הדבר אשר היה. שם נשמעה עוד שירת קרנבל עליזה, צחוק ההמון, תרועת־רעש וצעקות נשמעו מן הרחוב הרחוק. וכאן כבר כרעו בני אדם על ברכיהם, פרשו כפיהם השמימה ושרו: “אוה מריא”.

כמפני אש יורדת מרקיע – כך נרתעו האנשים לפניה וברחו מדרכה, נפלו ארצה לפניה, השפילו פניהם והושיטו ידיהם אליה.

ובת־ישראל מן הגיטו אחזה בידה את זקנה העור והוציאה אותו מבין האספסוף, מלפני האנשים הכורעים על ברכיהם, התקופים פחד, והרובצים כמים הולכים לאט לרגליה, והיא נעלמה עמו בשערי הגיטו.

שם, הרחק ברחוב, שאלו האנשים איש את רעהו:

– “מה הדבר אשר היה?”

 

פרק יג: האלהים השבוי    🔗

למעלה, בחדרי הוטיקן העליונים, ישב האפיפיור פוילוס הרביעי בחדרו – חדר ערום ומרובע, הערוך כתא בודד של נזיר פרוש במנזר. על ספסלו הנוקשה ישב האפיפיור, הסתכל בישו המעוות והדווי, שעמד לפניו על השלחן הערום. פניו הכבדים והרחבים עוד כבדו וקדרו משהיו. קמטים עבים, גדולים וקשים נחו זה על גבי זה על פניו, וקפולים מדולדלים ונבובים בלעו את עיניו והעינים לא נראו כמעט מבעדם, רק פיו הרחב נח כחתך רחב על פניו, ושני קפולי־עור עבים ירדו כשני קלוחי מים משני עברי פיו. פניו היו מעוטפים עצבות מפחידה, ורוחו והרהוריו היו עתה שחורים כשחרות פניו.

באצבעותיו הארוכות, הנוקשות והמרופטות, אחז בפסל הצלוב והסתכל בו:

– מי הם אלה אשר יצאת מהם? האם קשור עוד הנך בהם בבשרך ובדמך? האם אין לך כל שלטון עליהם – והם מעיזים ימים רבים בקשיות עורף לכפור בך? האם שלחך אביך האלהים אלינו, אל העבדים, ואותם, את הבנים, השאיר בצל חסותו? או אולי באיזה כח טמיר שבו אותך ואת אמך הקדושה, והם מענים אותך בבתי כנסיותיהם, דוקרים לבך ומוציאים משם את דמך, ואת אמך הקדושה רתקו בשלשלת בבתי כנסיותיהם, למען תעשה להם נפלאות ותצילם מידנו, והם שולחים אותה באש ובמים למענם? אמור, אמור, אמור.

הוא חזר והציג בכח את הצלב על שלחנו, התקומם בכבדות וצעדיו הכבדים הלמו כפטיש מעל רצפת החדר הרחב, המרווח.

בדמיונו ראה את האם הקדושה שבויה בידי היהודים, כמו שהאמין עם רומא, שהיהודים באיזה כח טמיר ובספרי־הנאצה שלהם השביעו את האם הקדושה ואנסו אותה לשבת אתם בגיטו ולהושיעם מכל צרותיהם, הוא ראה אותה – את הלב הקדוש, את העלמה בחירת אלהים, את אם ישו הילד – כשהיא שוכבת לפתחי בתי־המדרשות בגיטו היהודי, רתוקה בשלשלת ברזל, שם כלאו אותה היהודים, והם מענים אותה, לועגים עליה ומתעללים בה. ובכל פעם, כשהם נמצאים בסכנה, הם שולחים אותה לחפשי, מלבישים אותה כנערה יהודית – והיא מופיעה לפני הנוצרים, והיהודים נמלטים – ואחרי כן הם מובילים אותה אל בתי הכנסיות וקושרים אותה שוב בשלשלת, והם מסתירים אותה שם בחדר חבוי בבית הכנסת.

שערות־ראשו הסבות סמרו. קמטי פניו החלו להתנועע, להתרופף ולהתכוץ כקפולי עור נחש. הוא היה מלא אמונות־טפלות כבני עמו, והוא ראה את התמונה מחוורת ובהירה כל כך. ומדוע לא – הרהר בלבו. האם אין הם מתגנבים אל בתי תפלותינו, מורידים מן המזבחות את לחם־הקדש, את לב ישו, ואת היין, את דמו של ישו, מביאים אותם אל בתי־הכנסיות, דוקרים את הלב, את הלב הקדוש של ישו, דוקרים ודוקרים, עד שיוציאו את טפת־הדם האחרונה מן הלב הקדוש והם אופים אותם במצותיהם, ובליל פסח אוכלים הם ובניהם את לב אלהינו, משתכרים בדם הקדוש של ישו הנוצרי – רחמים גדולים תקפו אותו לישו האומלל המעונה ככה, הוא נגש אל האלהים ואחזו בידו, הוא חפץ לכרוע לפניו – ולא יכל… הוא חפץ להתפלל לפניו – ולא יכל. רק רגש יחידי רחש עתה לאלהיו – רגש חמלה, חמלה לבלי גבול, עליו, אשר כבר סבל כל כך, אשר צלבו אותו, נעצו מסמרות באצבעותיו – ועתה מוצצים היהודים דם מלבו בכל פסח ופסח… הוא נחם את האלהים, לטף בידו הכבדה את גופו המעונה, הרגיע אותו כמו שמרגיעים תינוק מוכה, דבר אליו רכות, בחמלה ובכי:

– אנו נקום את נקמתך. בעד כל היסורים נתנקם בחרב אש…

אך להתפלל אליו לא יכל.

הוא הרגיש את עצמו חזק מאלהיו, שגיא־כח ממנו – הוא יכול לנקום את נקמתו. נדמה לו, שהוא, פוילוס הרביעי, האפיפיור של כל הקתולים, בא כחו של ישו – הוא האלהים, בידו נתן שלטון־העולם, הוא לבדו יכול ליסר את אויבי אלהים, וזה, המונח על השלחן – אינו אלא תינוק מעונה, אשר שבוהו היהודים והם מענים אותו; והוא, פוילוס הרביעי, הוא האלהים האמתי, הוא יקום את נקמתו.

חפץ היה עכשו לכרוע לפני עצמו, להתפלל לעצמו, לשבח את עצמו, לשרת לעצמו – כי אלוה אחר לא היה לו מבלעדיו…

הוא משך בחוט הפעמון וצוה לקרוא אליו את החשמן מיכל גיסלרי, האינקביזיטור הגדול של האפיפיור הקדוש.

כשנכנס החשמן בכובע־האינקביזיטור האדום שלו ובאדרתו המתולעה, שאל אותו האפיפיור:

– הם נתנו תודה?

האינקביזיטור שתק רגע ואחרי כן אמר:

– לפי שעה עדין לא נתנו.

– מה עשית בהם?

– את הזקנים שמתי שלש פעמים תחת הגלגל. אך הרופאים אומרים לי, שפעם רביעית אי אפשר לשימם שם – שהם לא יעמדו בענוי.

– את נפשם שמור – אמר האפיפיור – אין הכנסיה ממיתה בצנעא במרתפי־הענויים. הכנסיה שורפת בפומבי. ולצעירים מה עשית?

– שנים מהם העמדתי תחת ה“אשד”. אחד נשתגע ואחד מתענה עוד.

– האם אף איש מהם לא נתן תודה?

– עדין לא נתן אף איש.

– ואף אחד מהם לא גלה כל חפץ לעבור לאמונתנו?

– הם קשי עורף מאד.

– אנו צריכים לקנות על צדנו אי־אלה מהם – הכנסיה מוכרחת לנצח. ומה תעשו “בה”?

– כמו שצוית, אב קדוש. אין אנו מעיזים לנגוע בה. היא מטילה פחד בהתדמותה לאם אלהים על כל אנשינו, הנזירים יראים לגשת אליה.

– השומרים עליה?

– היא יושבת על יד זקנה העור, וכל הלילה הם שרו מזמורי תהלים בשפתם הארורה.

– הנסו להרחיק את הזקן ממנה?

– נסינו. אך בשעה שנכנסו הנזירים לבושי המסכות אל תּאה וחפצו לטול את העור הזקן ולהוציאו, אז גוננה עליו, והביטה בעיניה בנזירים. הנזירים הכירו אז את פני האם הקדושה, כרעו לפניה על ברכיהם והצטלבו.

– האם לא העיז אף אחד הנזירים למלא את מצות הכנסיה?

– העם מאמין, שהיא – האם הקדושה, אשר השביעו היהודים בספריהם המכושפים, שתדור אצלם בגיטו היהודי, למען הצילם מידנו.

האפיפיור החריש רגע, הסתכל באינקביזיטור הגדול ושאל:

– גם אתה מאמין, כי היא – האם הקדושה?

החשמן שתק.

– למה אינך עונה?

– פניה דומים מאד לפני שׂרתנו, האם הברוכה של ישו הקדוש.

– והיהודים לקחו אותה בשבי?

– היהודים מסוגלים להשביע בכח ספריהם האליליים כשם שהשביעו בכח נעלם את החשמן קריסטפלי מדרוצי, שידפיס בשבילם ספרים נגד האיסור שלך.

– המדפיס החשמן מדרוצי ספרים יהודיים?

– בריוה די טרנטו פתח בשבילם בית דפוס והדפיס פעמים את ספרם הארור, אשר צוית לשרוף, את המשנה.

– לשרוף! שום ספר יהודי לא יראה ולא ימצא על אדמת איטליה, ואת החשמן ירשמו בלוח המנודים. הוליכני אליה, אם באמת האם הקדושה היא, העלמה הברוכה שלנו, והיהודים לקחוה שבי בכח ספריהם הארורים – אז חיב אדם נוצרי לגאול אותה מידיהם.

– אתה, האב הקדוש, חפץ לרדת – אל מרתפי האינקביזיציה, אל חדרי הענויים?

– אם אתם יראים לגשת אליה – אני בעצמי ארד ואגאל את שרתנו הברוכה מידי הזרים, אני בא־כחו של אלהים עלי אדמות.

והאפיפיור, בלוית האינקביזיטור הגדול, ירד אל מרתפי האינקביזיציה, לגאול את האם הקדושה משבי היהודים.

 

פרק יד: במרתפי האינקביזיציה    🔗

במרתפים המקומרים של בית־כניסת ס“ט אנג’ליקה עלתה בלילות שועת המעונים, שנתקלה בכתלי המרתפים העבים ונחנקה וגועה בחלל העמוק, בין התקרות המקומרות, בפנות המבוֹכים הרחוקים והמסובכים, שנעלמו בשחור־העלטה… בפנה אחת, אצל הקיר, שכבו מכווצים בריות־אדם, שהתפתלו כתולעים רוחשים ונברו בשלוליות של דם שהשתפכו מפצעיהם. בפנה אחרת תלויים היו בני אדם במוטות ברזל, רגליהם למעלה וראשיהם למטה, על גבי אגני אש לוהטת. מתוך מכונות־רסוק התבלטו ראשי אדם, ונזירים לבושי מסכות שחורות, ראשיהם מכוסים שחורים, עקרו את הצפרנים מן האצבעות, את השער מן הראש בצבתות מלובנות. מכל פנה ופנה נשמעו צעקות. יללות אדם רחפו באויר, כגעיות של שורים שחוטים. דומה היה, שמרתפי בית־הכניסה הקדוש של ס”ט אנג’ליקה אינם אלא אטליז לבשר אדם, כי בכל פנה ופנה היו מונחים איברי־אדם. רצפת־האבן של המרתף היתה חלקלקה ורטובה מדם־אדם, והכתלים מגואלים בדם־אדם.

אנשים התענו במכונות של רסוק ואיברי אדם היו כבושים בארגזי ברזל. אנשים נאנחו בכלובים מלובנים, רק מפני שמי שהוא העיד עליהם כי רגילים הם להחליף כתנתם בערב שבת. די היה שיבוא עבד ויעיד בגברתו כי רגילה היא לטבול בכל ערב שבת ומיד סחבו את זו אל מרתפי־הענויים של האינקביזיציה וענוה ענויי־מות, למען תתן תודה, כי עומדת היא בקשר טמיר עם הדת היהודית.

את היהודים ענו במרתפים מיוחדים, ולא יחד עם הנוצרים, שלא יראו הנוצרים את קשיות ערפם של היהודים, שלא יראו כמה קשורים היהודים אל אמונתם וכמה נכונים הם לעמוד ברוב יסורי גיהנם של הכנסיה בעד אלהיהם ואמונתם; הם פחדו שמא ילמדו הנוצרים מהם… מאותו המרתף, אשר בו ענו את היהודים, לא נשמעו כל זעקות ושועות, כל יללות וגניחות של יסורים ומצוקות לא אנוש. משם, מאותו המרתף, עלה קול שירה, וזאת היתה אז הפנה היחידה בבית־הכניסה הגדול של ס"ט אנג’ליקה, התא היחיד בכל רומא הקדושה, אשר עלתה בו שירה והודיה ותפלה לאלהים…

כל מה שיוכל דמיון־האדם לציר לו בעולמו החבוי, המסותר יפה יפה, אשר ממנו הוא בא – כל זה בדתה הכנסיה לענות את היהודים. האינקביזיציה האשימה את הקהלה הישראלית ברומא, שרבניהם, על ידי שבועה נסתרה, בכח ספריהם הנסתרים, השביעו את האם הקדושה של ישו האלהים, אשר חוצבה ממקור היהודים – לשוב אליהם אל הגיטו, והיהודים כלאו אותה בבית־כנסת מוצנע, רתוקה בשלשלת. ובשעה שהיהודים זקוקים לכך, אז שולחים הם את “האם הקדושה” להצילם מידי הנוצרים. כששמעו יהודי רומא מה הכנסיה דורשת מהם – שהם, היהודים, יחזירו להם את האם הקדושה, אז חשבו, שהאפיפיור וכל חשמניו יצאו מדעתם. אך בהבינם, שאין הכנסיה מבקשת לה אלא תואנה לסחבם אל מרתפי־הענויים של האינקביזיציה, אז צחקו על משפט האינקביזיטורים וענו, שאין הם זקוקים לעזרתו של בשר ודם, ובפרט של מי שהלך כבר לעולמו, שיושיעם מידי הכנסיה, כי האלהים החי והאחד – הוא מגן להם.

האינקביזיציה ראתה בדברים אלה גדוף אלהים, והיא סחבה עשרה זקנים נשואי־פנים מן הגיטו אל מרתף האינקביזיציה. ר' יעקב העור ונכדתו יפתה מסרו עצמם מדעת בידי הכנסיה, בחשבם, כי בזה יסיעו לפדות את הזקנים ולהסיר את העלילה מן היהודים, כי אז תוכח הכנסיה שאין היא, יפתה, האם הקדושה כלל, אלא בת ישראל פשוטה, החיה עם זקנה ברומא ומתחבאה, ככל בנות ישראל, מפני הנוצרים והכנסיה.

כמה השתאה הזקן ועוד יותר ממנו – העלמה, בראותם כי מתיחסים אליהם לא כאל בני־אדם, כי אם כאל אילו בריות עליונות. משרתי הכנסיה נזירי האינקביזיציה והכומרים יראו לגשת אליה, הם נפלו על פניהם לפניה בכל פעם שראוה, הצטלבו לפניה, פרשו כפיהם אליה בתפלה, את הנערה ואת זקנה כלאו בחדר מיוחד, וכשנכנסו נזירי האינקביזיציה לבושי מסכות, וחפצו לטול ממנה את היהודי העור, די היה שתעיף יפתה בהם את עיניה הגדולות, והם כרעו מיד על ברכיהם לפניה ונרתעו ממנה אחורנית…

ומסביב להם ענו את הזקנים והרבנים של רומא בענויים איומים, שיתנו תודה כי הם שבו בלהטיהם את “האם הקדושה”. שנים מהם הוצגו תחת “האשד”. ענוי איום זה הביא את קרבנותיו בשעות אחדות לידי טרוף־הדעת. בפנת מרתף־הענויים שנועד בשביל היהודים עמדו שני צעירים, ערומים, עקודים בידיהם ורגליהם וכל גופם למוט ברזל, מעל ראשי שני הצעירים, הערומים, תלויים היו שני בקבוקים של מים צוננים. בריוח של רגעים אחדים הורידו הבקבוקים בעד פקק נקוב טפות אחדות של מים. הטפות נפלו על ראשי הקרבנות הערומים, שגולחו לשם מטרה זו, והבקבוקים הוצגו באופן כזה שטפות המים נפלו על קרחת הראש, מקום המוח נמצא. טפות המים נתגלגלו משם וירדו על גבי השדרה. כך היו הטפות נופלות בריוח של רגעים אחדים וחדלות מיד. ובכל פעם, שנפלו הטפות על הראש הגלוח, היה הקרבן הערום מפרכס, מפרפר ומתחלחל. כך נגרו הטפות מעל הראשים הגלוחים – יומם ולילה, בלי הפסק, בלי הפוגה. אחד הקרבנות כבר יצא מדעתו; ובהיותו עקוד אל מוט הברזל, היה מתפרץ בצחוק בכל פעם שנפלו טפות המים על ראשו הגלוח – בצחוק לא־אנושי כזה, בחשפו את שניו השרועות בפיו הפעור – ועיניו לטושות מאד, עד שנזירי האינקביזיציה נבהלו ממנו. הקרבן השני עוד עצר כח בנסיון. הוא כוץ את ברכיו מתחת לחבלים ובכל פעם נשך בשניו את שפתיו. אשמורות עיניו כבר דבקו יחד משנה ועיפות – אך בכל פעם שנפלו טפות המים על ראשו הגלוח היה חוזר וקורע אותן, ושפתיו לחשו דבר־מה…

בפנה שניה שכבו גבובים כסחבות שתי בריות אדם, שהתנועעו בקושי – הן שכבו ונשפו בכבדות. ואליהם זחל – יותר נכון, נגרר והתגלגל – גוף אדם אחר, שהוצא זה עתה מגלגל־המכבש. זה שהתגלגל על הרצפה אל האנשים השוכבים בפנה השאיר מאחריו על רצפת־האבן סימנים של דם, שהשתפך מגופו המגויד. כל אלה שבפנה שכבו בזה אחר זה בגלגל־המכבש, ועתה מתענים עוד שנים במכונת־התופת. גופות האדם נכלאו במוריגי ברזל ארוכים, שנבנו באופן כזה, שחודי המוריגים הלמו את פרקי־האיברים של גוף האדם. המוריגים נלחצו אל גוף האדם במכונות־מכבש, והברזל מחץ את עצמות הידים והרגלים ורסק אותן בפרקי־הקשרים. כל מי שהתענה בענוי זה לא היה מוכשר עוד להשתמש בידיו וברגליו כל ימי חייו. היסורים, אשר גרמו מוריגי המכבש לגוף האדם אי אפשר היה לנשוא. ואף על פי כן סבלו אותם היהודים. אותן הגניחות שהפליטו, דומה היה שהן באות על רוע־לבו של האדם ולא על יסוריהם הגופניים, העינים היו בולטות כקרושות מעל פניהם.

מפרק לפרק הגיש נזיר מכוסה־שחורים את הצלב אל פני יהודי מעונה השוכב בגלגל־המכבש, ובשעה שהדק המכבש יפה יפה את עצמות־הפרקים של היהודי, הקריב הנזיר את הצלב אל פני היהודי, בכדי שישק את הצלב, לאות שהוא מבקש לו חסות תחת כנפי האמונה הנוצרית. אך בכל פעם שהרגיש היהודי הכבוש בגלגל את ריח הלבונה ואת הצלב על פניו, אז כאילו עברה רוח חיים על פני היהודי, עיניו הבריקו, והוא הטה את פניו מן הצלב.

היהודי המעונה, שזה עתה נחלץ מן הגלגל, רחש כתולעת על רצפת־האבן וזחל אל שאר היהודים שבפנה. היהודים שבפנה התאמצו להושיט לקראתו את ידיהם, חפצו לעזור לו לגשת אליהם, אך ידיהם לא נשמעו להם – עצמותיהן כבר נתרסקו בגלגלי־המכבש, אולם הם לא הרגישו עתה כל יסורים. נדמה להם, שהם השתחררו מגופיהם ואין הם זקוקים עוד לידיהם ולרגליהם, כי הם כבר התפשטו מגשמיותם, ובהסתכלם זה בזה בעיניהם הגדולות, הרגישו עצמם דבוקים זה בזה בעיניהם, קרובים זה לזה בעיניהם, חשים זה את זה בעיניהם, והם הסתכלו באחיהם המעונה הזוחל כתולעת אליהם ומלכלך בדם פצעיו הגלועים את הרצפה מתחתיו, ואחיהם הסתכל בהם, הם דבקו יחד, הם היו יחדיו.

"שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך

ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו"

התפללו היהודים בפנה בהביטם באחיהם המתבוסס בדמו, המפרכס למולם וחותר להגיע אליהם בגופו הזב־דם ואינו יכול להגיע אליהם.

– אל נקמות ה', אל נקמות הופיע! – גנח היהודי המעונה, ששכב מתעטף על הרצפה ולא יכל להגיע בגופו אל אחיו.

ופתאם בא הדבר. דומה, שהיהודים המתעטפים החלימו, וכאילו כנפים צמחו להם והם פורחים באויר מעל ראשי מעניהם, הנזירים מלאכי־החבלה. מכל פנות המרתף, בכל אשר התבוססו יהודים מעונים בדמיהם – מגלגלי־הרסוק, ממכונות המכבש, מן מוטות התליה, מאגני האש מתוך יסורי צפרנים מלוגות, צבותים בכלובים, כלואים בארגזים – מכל פנה עלתה שירה במרתף:

"לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמתך,

למה יאמרו הגוים איה אלהיהם?

ואלהינו בשמים – כל אשר חפץ עשה.

עצביהם כסף וזהב – מעשה ידי אדם,

פה להם ולא ידברו,

עינים להם ולא יראו,

אזנים להם ולא ישמעו,

אף להם ולא יריחון,

ידיהם ולא ימישון,

רגליהם ולא יהלכו,

לא יהגו בגרונם.

כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם,

ישראל בטח בה' – עזרם ומגנם הוא".

זאת היתה שירת־לעג, לגלוג על אלהיהם של אלה ועל כח־זרועם, כח־הבשר וכל חייהם – הם חמלו על מעניהם העובדים לאלילים, לעץ ואבן, היהודים צחקו עליהם.

הנזירים מלאכי־החבלה עמדו וחניתותיהם בידיהם. במכשירי־הגיהנם שלהם נדמו לשדים במאורות־השטן, והיהודים התאמצו לגרש אותם במזמורי תהלים. רגע אחד חדלו לענות את קרבנותיהם והקשיבו בפחד, כיצד שרים קרבנותיהם שיר תהלה לאלהים מבין גלגלי־הרסוק…

 

פרק טו: נצחון האמונה    🔗

כשנכנס האפיפיור פוילוס הרביעי אל חדרי האינקביזיציה, יחד עם האינקביזיטור הגדול שלו, הגיעה אל אזניו שירת היהודים מתא־הענויים שלהם, שנשמעה כקול שירה ובכי וצעקות של קדושים נוצרים. השירה הטילה פחד על הכמרים ועל מלאכי־החבלה של האינקביזיציה, והם לא ידעו מה לעשות, לאן להסתיר את שירת היהודים. האפיפיור עכב את צעדיו הכבדים על מפתן חדר־הענויים, הסגור בדלת ברזל, והקשיב לקול השיר, הבוקע ועולה בעד שלבי־הברזל הכבדים של המרתף. הוא הסתכל באינקביזיטור הגדול, בחשמנים ובכמרים המלוים אותו, ברוח־נוגה, בלי מלים – והקשיב דומם לקול השירה.

– אלה הם היהודים הארורים, האומרים את לחשי־השדים שלהם בלשונם הארורה. מין לחש קסמים הוא, השומר עליהם מענויים, שלא ירגישו ביסוריהם – נסה האינקביזיטור הגדול להצטדק לפניו על שירת היהודים.

האפיפיור הסתכל בו במבט כבד, במבט שחתר לצאת ממעמקי עיניו, החבויות בין קמטי פניו. פחד עמוק ופנימי תקף אותו, בפני נצחון האמונה שהתגלה לעיניו. רגע אחד הטיל ספק בכחותיו, ושפתיו, האובדות בין קמטי פניו העבים והמקופלים, לחשו:

– לא, אלה הם מזמורי תהלים אשר הם שרים שם.

כולם החרישו.

האפיפיור הראה על דלת־הברזל האלמת אשר לפניו.

הדלת נפתחה, הוא עמד על המפתן והסתכל בחדר־הענויים, הוא ראה את חבילות העצמות המגואלות בדם, השוכבות בשלולית של דם בקרן זוית אצל כותל־האבן, הוא ראה את הגופים המתבוססים בדם, המונחים כל אחד לבדו על רצפת האבן, והגופים המכוסים דם מפרכסים זה לקראת זה ואינם מגיעים. הוא ראה את גופות האנשים הבולטים מארגזי הברזל, מכלובי־האדם המוסקים, מגלגלי־הרסוק והמכושים. הכל אמר שירה. אף מבט אחד לא פנה אליו.

האינקביזיטורים מלאכי החבלה נבהלו ויפחדו. הנזירים, שראשיהם מכוסים שחורים, והם טרודים בעבודת־הדמים שלהם, הפסיקו רגע אחד ממעשיהם, ובראותם את הכהן הגדול שלהם עומד על מפתן תא־העינויים כרעו על ברכיהם לפניו, כשדים הרואים את בכור־השטן שלהם.

אך הקדושים לא הפסיקו אף לרגע אחד את שיר־ההלל שלהם לאלהים. אף מבט אחד לא העניקו לאיש הזה, אשר בידו הפקד גורל חייהם, אשר ברשותו – לשחררם מענוייהם. הכל אחד היה להם – אם מענים אותם או לא. הם לא נמצאו במרתף־הדמים של האינקביזיציה. כאן נמצאו רק גופיהם המתבוססים בדם, אך נשמותיהם טסו אל אלהים, והם חכו בקוצר־רוח, בצמאון, לאותו הרגע, שבו יזכו לראות את פני אלהים.

והם התחננו לאלהים:

"כאיל תערג על אפיקי מים,

כן צמאה נפשי אליך אלהים,

צמאה נפשי לאלהים – לאל חי,

מתי אבוא ואראה פני אלהים".

ובא־כחו של ישו הנוצרי על האדמה, אלהיהם של כל הנוצרים, הוד קדושתו האפיפיור פוילוס הרביעי, עריצה של האמונה הנוצרית החל להטיל ספק בעצמו, באלהים אשר בידו, היצוק גרוטאות של כסף. הוא הסתכל ביהודים השרים שירי־נצחון ושאל את עצמו:

– בכח מי הם עושים זאת? מי הוא מגנם? מה הם רואים ברגעיהם האחרונים? מי נתן להם את האומץ לבוז לכל הענויים ומצוקות־השאול, לשיר שירי־תהלה לאלהים מבין גלגלי־הרסוק? לא – לא מידי השטן בא להם כח זה, הנותן להם בטחון, שלום ונצחון. כח זה – מאת האלהים הוא…

נדמה לו, כי האלהים, אשר הוא – ממלא מקומו, האלהים התלוי מעל האיצטלא של שיראים האדומה אשר עליו – בדמות איש מעונה וצלוב, – אשר הם, אבותיהם של אלו, העלוהו על הצלב – כי אלהים זה קצר־יד הוא למולם, כי רפה־אונים הוא למולם. וכשם שהם התגברו אז על כחו הגשמי, והוא לא יכל לעמוד בפניהם, כך הם מתגברים עכשו על כחו המוסרי, האלהי, ואין הוא יכול לעמוד בפניהם…

ובלבו הוצת חרון של חסר־אונים. “אבל הלא יש ברשותי לענותם – כמו שענו הם אותו” – הרהר בלבו. הרי ממלא מקומו אני פה על האדמה. אותו ענו, אותו מענים הם בכל דור ודור, לי הם לועגים, וברשותי – להשיב להם כגמולם – בידי, יד הברזל, יד האש של הכנסיה. אני, פוילוס הרביעי, בא־כחו של האלהים על האדמה, האפיפיור של כל המאמינים הקתולים, זקן־הכנסיה".

הוא הרים את הצלב ואמץ אותו באהבה וחמלה אל לבו, כאדם שמאמץ תינוק מוכה ורפה־אונים, אשר הוא בא להגן עליו. הוא נשק לצלב והרימו לנכח המשחיתים ומלאכי־החבלה של האינקביזיציה, אל הנזירים לבושי־השחורים, החבושים והעטופים שחורים וקרא להם בקול רם:

– עבדי הכנסיה, עשו את מעשה־האמונה, לתפארת הכנסיה. – והוא ברך אותם בצלב שבידו.

בחדר מיוחד, באחד התאים, כלוא היה בכלוב־ברזל, הנועד בשביל פושעי־כנסיה חשובים, הזקן העור ר' יעקב ויפתה נכדתו. כל ימיו הצטער הזקן, מתי יבא לידו למות מות קדושים, מה שנחשב מימי המקובלים, תלמידיו של שלמה מולכו, לחסד מיוחד, אשר עושה האלהים עם בחיריו – ביחוד מימי מותו של שלמה מולכו, אשר חשבו מעריציו (גם ר' יעקב העור נמנה אליהם) כי קם לתחיה אחרי מותו – ומיום התגלותו של ר' יוסף קארו הקדוש בצפת עיר הקדש, אשר השפיע השפעה גדולה על כל המקובלים שבעולם כולו – קוה הזקן תמיד ליום הגדול אשר בו יבחרהו ה' ויזכהו למות בעד קדושת שמו. משכלאו את ר' יעקב העור במרתף האינקביזיציה, התכונן והכשיר עצמו כל הזמן ליום הגדול. הוא מרק את גופו, כל אוכל לא בא כמעט אל פיו, רק במים סעד את לבו, שלא יהיה כמאבד עצמו לדעת – מה שנחשב בעיני היהודים לעון נורא, הגורם לאיבוד חלקו של אדם לעולם הבא. כל הזמן שר מזמורי תהלים עם נכדתו, או שהיה שקוע בהרהורים בענינים נשגבים, בעולמות נאצלים. טפת־העצב היחידה בשמחתו הגדולה היה הפחד בלבו שמא יקחו את נכדתו ויעשוה חיה לעבודה זרה. ירא היה שמא ישאירוה בחיים, וכמה פעמים דבר עמה בענין זה.

– אבותיך במרומים, שעלו שמה לקדש את שם ה' – תגזל מנוחתם, חס ושלום, הם יבושו ויכלמו בפני צדיקים וטהורים אחרים.

היא הסתכלה בזקנה בעיניה הגדולות הדומעות, ונשקה את ידו הזקנה בלי אומר ודברים.

והזקן הבין אותה:

– אבותינו בגן־העדן ישמחו ויתעלסו בך, בתי.

והזקן ונכדתו החלו לשיר מזמורי תהלים:

"גם כי אלך בגיא צלמות,

לא אירא רע,

כי אתה עמדי".

כשהודיעו לזקן, כי האפיפיור בכבודו ובעצמו, האב הקדוש, בא לחקרו ולדרשו, וכשצוו עליו לצאת מכלובו, לא חדל הזקן מלשיר, באחזו בנכדתו. דומה היה, שהם רוקדים ומתעלסים יחד.

והזקן יצא מן הכלוב, באחזו בידי נכדתו, ובלכתו, מובל בידי נכדתו, אל כסא האפיפיור, לא פסק פיו מלשיר בקול רם, בלוית קולה של יפתה:

"לדוד – ה' אורי וישעי – ממי אירא?

ה' מעוז חיי –

ממי אפחד?"

בחדר־המשפט של האינקביזיציה ישב על כסא־מלכות מתולע בא־כחו של ישו הנוצרי, האפיפיור פוילוס הרביעי, בצניפו הרם, באיצטלה אדומה של שיראים ומסביב לו – דולקים נרות, אדומים כדם, נעוצים כמקלות במנורות־זהב גדולות; ומסביב לו התאספה עדת החשמנים וכהני הכנסיה החשובים, הנכבדים באינקביזיציה. ולרגלי כסא המלוכה עמד החשמן גבה־הקומה והחסון, מיכל גרייסלרי, האינקביזיטור הגדול, מעוטף באדרתו האדומה כתולע, ומגבעת חשמן אדומה חובשת את ראשו. משני עברי החדר עמדו הכהנים ונזירי־האינקביזיציה בשתי שורות, מעוטפים שחורים, ראשיהם מכוסים שחורים ודמות כפיון של ארג שחור. על גלימותיהם השחורות של רבים מצוירות היו עצמות שלד לבן, והם בעצמם נראו כשלדים, הקמים מקבריהם ובידיהם – נרות דולקים.

בין שורות הנזירים לבושי־השחורים המבעיתים במראיהם, בין האינקביזיטורים מלאכי־החבלה, בין הנרות האדומים הדולקים התהלך ר' יעקב העור, בלוית יפתה נכדתו, בצעדים שלוים ומתונים, בשלוה נהדרה. אף מבט אחד לא העניקו לא לנזירים ולא לנרות הדולקים, כאילו אין הם רואים פה איש, כאילו אין איש באולם־המשפט. הם שרו בקול רם, בקולות צלולים, את מזמורי התהלים:

"אם תחנה עלי מחנה –

לא יירא לבי,

אם תקום עלי מלחמה –

בזאת אני בוטח".

לפני הנזירים והכמרים הופיעה היא – היא בעצמה, אשר ידעוה היטב על פי התמונה הקדושה “אם האהבה” – אשר לה הם כורעים ומתפללים, אשר את תמונתה הם נושאים על לוח לבם בשרשרות של זהב, אשר את פניה הם נושקים בתפלה סוערת בשכבם ובקומם – והנה היא הולכת בעצמה, בעיניה הגדולות, המתחננות, המביטות בצער ואהבה – בפיה הקטן, הצנוע, המקומט עד לבכי והוא מצטחק מתוך דמעותיו. הנה היא בדמותה הקדושה, בשמלת־הכחול הארוכה, ברגליה היחפות ושערה הפרוע – בידה הצעירה, הרכה והעדינה, אוחזת היא ביד היהודי העור, בעל הזקן הארוך והרחב ומצח רם, ממורק מצער; האין מראיה כמראה אם הרחמים, אשר ידה תנחה את כאב־העולם בדרך־הנצח?

כאן, מוגהת אור אדום, בין שורות הנרות האדומים והנזירים לבושי־השחורים – מתהלכת היא חרש, בשירה משתפכת, אוחזת בידי הזקן הקדוש. בשעה זו הזכירה יותר את “האם הקדושה” – מאשר התמונה המצוירת על פיה. אז נבהלו מפניה הנזירים והכמרים, ולבות כהני־הכנסיה העליונים נמסו מפניה. זעת־פחד זלגה על מצחם, פה ושם כרעו לפניה ברך, נזירים לא יכלו להתאפק, ובעברה על פניהם, צנחו על ברכיהם, כשנרותיהם בידיהם – והצטלבו בפחד וחרדה עמוקה. והאפיפיור בעצמו, בראותו את פני חשמניו החורים, הרים את צלב־הכסף התלוי על לבו מעל ראשי החשמנים והנזירים, מעל כל האולם, כאילו חפץ הוא לשמור עליהם מן הפחד אשר תקפם.

אך יפתה לא העניקה להם אף מבט אחד, היא צעדה ככה בצעדי־חרש של מלכה, מעין מחול ריתמי, ולא חדלה מלשיר, בלוותה את זקנה העור בשירת מזמורי תהלים.

כשהגיעו אל כסא האפיפיור, נהיתה דומיה באולם־המשפט.

– מי אתה, זקן, ומה שמך? – שאל האפיפיור את היהודי העור, כשהגיע הלה לפני כסאו, בלוית יפתה.

– שמי – יעקב מדוגה, יוצא אני ממשפחת אברבנאל, אשר הגלתה עם שאר היהודים מארץ אבותיהם לספרד, ונתישבה בקשטיליה, ומשם נדדה ונפוצה בכל העולם – ענה הזקן.

דממה קמה באולם, נשמעו רק פעפועי הפתילות בנרות־הדולקים ושריטת קולמוסי האוז הגדולים על גבי גויל קמוט, אשר רשמו עליו שני לבלרי בית־הדין הקדוש בפרוטוקול את כל אשר אמר היהודי.

– ומי היא “הדונה” המלוה אותך על דרכך? – שאל האפיפיור את העור.

העור שלח את ידו, אמץ את יד יפתה בידו וענה בחניכיו מחוסרי־השנים:

– נכדתי היא, יפתה, בת בני יוסף מדוגה, אשר בחר בו אלהים לעלות לקרבן בעדו, והוא נשרף ע"י האינקביזיציה בלישבונה לתפארתו של האל האחד, קונה שמים וארץ, ולשם תפארת אמונתנו, אשר היא – אמונת אמת באלוה האחד והחי.

אז חורו פני החשמנים – הם הביטו איש על רעהו, אך האפיפיור דבר הלאה:

– זקן, האינקביזיציה הקדושה מאשימה אותך, כי יחד עם הרבנים, בכח לחש טמיר של ספרי־הכשפים שלכם, הידוע רק לך ולרבנים אשר אתך, השבעתם את רוח עלמתנו הקדושה, אם ישו הנוצרי, הורדתם אותה, בדמותה הקדושה, מכסא־הכבוד אשר לה בשמים וכלאתם אותה בחדר מיוחד בבית־מדרשכם, למען תגן עליכם מפני הנוצרים. ואתה, בכח שם־הכישוף אשר לך, אנסת את רוח עלמתנו הברוכה, אם ישו הנוצרי הקדושה, שתצילך מן השטף בשעת גאות המים, ומיד הנוצרים בקרנבל האחרון, וגם עכשיו מכריח אתה אותה לעמוד על ידך ולהגן עליך בכח השם אשר לך. התתן תודה על עונך, יהודי?

רגע אחד שתק ר' יעקב. הוא לטש את עיניו החורות והקמות, כאילו מתאמץ הוא לראות. בלבו פרפרה עכשו תפלה, כאותה של שמשון: יתן ה' לעיניו כח לראות פעם אחת, לו רק פעם אחת את פני אבי הנוצרים. אך עיניו היו סתומות ולא ראו את העולם. הוא ראה עתה רק עמוק בחובו את אור השחקים, את האמת החרותה באש ולוהטת בלבו, ואת הצדק הגדול אשר באמונתו – ומלבו התפרצה תפלה לאלהים, לאל האחד והחי, אשר למענו נכון הוא להקריב את חייו, כאן על האדמה.

"ה' אורי וישעי –

ממי אירא?

ה' מעוז חיי –

ממי אפחד?"

– יהודי, לא עניתני – בית־הדין הקדוש מחכה לתשובתך, יהודי!

– האם זהו העון, אשר בשבילו מענה אתה את הצדיקים והקדושים בחדרי־הענויים שלך? – שאג העור כארי. אוי ואבוי לכם, למי אתם מתפללים? לאלהים אשר נתן להלכד בכשפים, אשר נתן להשביעו במלה? אשר נתן להשׁבות בזרוע־בשר? פקחו עיניכם וראו – את האל האחד והחי – בשמים ובארץ, לא, אין זה אלהיכם – הראה ר' יעקב, באחזו ביד נכדתו – אין זאת אלא בת ישראל כשרה, נרדפה ומעונה כמותנו, בעד אמונת אבותיה היחידה.

שוב התחוללה אִושה באולם הגדול. החשמנים הסתכלו חורים איש בפני רעהו, אך האפיפיור קם מכסאו, אחז את הצלב בידו ואמר:

– יהודי, זה שתי פעמים חרפת את הכנסיה ואת עקריה הקדושים בפני בית־הדין הקדוש, אך הכנסיה רחמניה היא וסבלנית כאם – ואת זרועותיה מרחיבה היא לקבל את בניה התועים. שמע לקול אמנו, הכנסיה הקדושה – אמר האפיפיור, ירד מכסאו וצלבו בידו, והגישו אל פני היהודי – לפני עיניך העורות הרימותי את אור העולם, את זהר אלהים, הרגש אותו בלבך, כרע על ברכיך לפניו, ונשמתך החוטאת, אשר חרפה את אלהים, תקבל סליחה ותכנס למלכות שמים.

היהודי הרגיש את צלב־הכסף על פניו וריח הלבונה באפו. בכעס סלק את הצלב בידיו וקרא:

– לפני מי אכרע? למי אתפלל? למי אעבוד? לבול־כסף, אשר יצק חרש בשפופרתו, פעל בפטישו, הנקנה בכסף, הנמכר בכסף, הנתן בעבוט!

– יהודי, עוד פעם קורא אני לך – כרע לפני הסמל, לפני היסורים, אשר נשא בעדם, בעדי, בעד עוונותינו – הגיש האפיפיור שוב את הצלב אל פני היהודי.

– לאדם שנתלה? לאדם שנתענה – לא אעבוד! אני אוכל לרחם עליו, לנוד לו – אבל לעבוד לו? – הוסיף העור בבת צחוק בשפת קשטיליה.

פני האפיפיור אדמו. קמטי פניו הזדקפו כגלים בים־סוער, ארך רוחו אבד וסבלנותו־האבהית, אשר בה הפליא את בית הדין, אבדו לו פתאם וקרא בקול־אימים:

– יהודי, זרועות הכנסיה מגיעות למרחוק, וחבוקן צר – הן צורבות כצבת־אש – והוא הושיט שוב את הצלב אל פני היהודי.

– בלשון זו עליך לדבר, אב קדוש – זו היא לשונך. מוטב לך לומר: לעבוד לך, לכרוע לך, להתפלל לפניך, אתה – אלהי כל הקתוליים, כחך רב מכחו. אתה יכול ליסר את הסוררים והמורדים בך! אתה יכול לענות, לרסק במרתפי־הענויים, לשרוף במדורות – אתה אדיר, אתה – אלהי כל הקתולים ולא הוא. אתה חזק ממנו, אב קדוש!

הצלב רעד בידי האפיפיור. פניו אדמו, קפולי־העור הנבובים תפחו, היהודי הביע לפניו את אשר נשא זה כבר בלבו וירא לגלות לעצמו. ופתאם הכה בצלב שבידו על פני היהודי והשתיק את זעקותיו. קלוח דם בצבץ ויצא מפני היהודי וגֵאל את צלב־הכסף שבידי האפיפיור, טפות דם זלגו מן הצלב ונפלו על בשר ישו המסומר אל הצלב.

ברכו האחת של ר' יעקב העור כשלה, דומה היה כאילו הוא מתנועע ונופל, אך הוא נשאר עומד על רגליו, פניו רטבו מדם, והוא אמר מזמורי תהלים כמי שאומר לעצמו:

"כי עליך נשאתי חרפה,

כסתה כלמה פני".

וכשסחבו נזירי האינקביזיציה על פי רמיזתו של האינקביזיטור הגדול את ר' יעקב העור אל מרתפי־הענויים, נשמע קול שירה:

"לדוד – ה' אורי וישעי

ממי אירא?

ה' מעוז חיי –

ממי אפחד?

יפתה מלטה תנועה, כאילו חפצה היא ללכת אחרי הזקן, הושיטה את ידיה לקראתו, היא דבקה בו במבטה – אך האפיפיור חסם בפניה את דרכה. הוא הושיט לקראתה את הצלב המגואל בדם וקרא אליה:

– בשם אלהים, הבן ורוח הקדש – אמרי לי מי את?

יפתה הסתכלה ישר בפניו. מעיניה צצו ועלו שתי פניני־דמעות מלאות ונשארו תלויות בקצות ריסי עיניה.

האפיפיור לא יכל כלכל את מבטה. הצער שעל פניה זעזע את לבו. הוא לחץ את הצלב המגואל בדם אל פניה וקרא:

– את רוח אמנו הברוכה, אם בנך, כרעי על ברכיך לפניו, השתחוי ליסוריו – ואם לאו אות הוא כי רק בקסמים גנבת את פני אמנו הברוכה, כי לבשת אותם באיזה כח לא־טהור, להוליך שולל את לבבנו.

שתי הדמעות המלאות טפטפו מעל ריסי עיניה, התגלגלו כמחרוזות מרגליות על לחייה ונשארו בשולי־השושנים של פיה הזעיר.

הצלב רעד בידי האפיפיור, לבו נמס, והוא לא יכל לעמוד בפני מבטה.

– האש תוכיח מי את: אם אמנו הברוכה את, אז לא תשלוט האש בגופך הקדוש, כמו שלא שלטה בשאר הקדושים; ואם לאו – אות הוא כי רק בכשפים לבשת את פני אמנו הקדושה – דבר האפיפיור.

על שפתיה המתחננות של יפתה רחפה בת־צחוק דובבת, ואיש לא ידע מה פירושה של בת־צחוק זו. דומה היה, כאילו בוכה היא בבת־צחוקה ומצטחקת בדמעותיה.

בכל בתי־הכנסיות של רומא ערכו תפלות־הודיה. אגרות נשלחו מרומא בכל העולם הקתולי לעשות את יום פוילוס הקדוש לחג־כנסיה גדול. שירי־תהלה מיוחדים ומזמורי תודה יאמרו בכל בתי־הכנסיה, הם נשלחו לשם מטרה זו מרומא, ובחצרות בתי־הכנסיות יוציאו את הדגלים הקדושים ואת תמונות־הכנסיה בתהלוכות, וסופרי־הכנסיה רשמו בכתבי הדורות של הכנסיה את הנס הגדול אשר עשה האפיפיור פוילוס הרביעי, בהלחמו עם שטן מסוכן, שהתלבש בדמות האם הקדושה, ואחרי מלחמה ארוכה נצח את השטן בדרך נס, על ידי דמו של ישו הנוצרי, שנראה על הצלב שבידי האפיפיור.

 

פרק טז: עלילת־אמונה    🔗

מכל הסרטיאות, אשר יתאסף שם אספסוף־רומא, בכל בתי־הכנסיות בשעת התפלה ובכל מקומות המועד להמוני עם, בשרו טרובדורים לפני כמה שבועות בתרועת חצוצרות־כסף ארוכות, ורצים השמיעו, כי בחג־הכנסיה הגדול הבא – ב“יום החמישי הירוק”, על ככר “קמפו די־פיארה”, אשר מימים קדמונים נהגו לשרוף שם ספרי־ישראל ונפשות־ישראל – שם תבוּצע עלילת האמונה – ה“אוטו־דַ־פֶה” הגדול. המכשפה הארורה מקשטיליה, שלבשה בלהטיה את דמות האם הקדושה, כאשר נגלתה על תמונת “אם האהבה” אשר במנזר “הלב הקדוש” – תשרף בפומבי; ככה תתנסה באש, אם באמת ובתמים האם הקדושה היא, שנתגלמה בגוף־אדם, או אינה אלא מכשפה, כמו שמאשימה אותה האינקביזיציה.

ב“יום החמישי הירוק” עלתה השמש על גבי טיבר הנהר – אדומה ולוהטת, כגוש־זפת בוער, ומאז הבקר הרביצה על פני רומא שרב־מחניק; דומה, שהשמש שואבת בלהטה את כל האויר אשר מעל רחובות רומא, ורומא תחנק. ויחד עם השמש האוכלת, שהציתה בדרכה את ערבות השחקים אשר מעל לרומא – נשמע מאז הבקר צלצול מחריד ועמום של פעמוני בתי־הכניסה ברומא. דומה, שהפעמונים מאיצים בשמש הלוהטת במרום, מעוררים אותה להגביר להבותיה, משסים הם את חצי־האש אשר לה להבעיר ולכלות את אוירה של רומא… צלצול פעמוני רומא, שבא מתחילה בהתרפקות ותחנונים, כקול בכי גוֹוע, התגבר ועלה, נעשה מבעית יותר ויותר – כאילו בא להשמיע על צרה גדולה המתרגשת ובאה על רומא. ומאז הבקר מלאו הרחובות, הסרטיאות והככרים של רומא – אנשים, סוסים, בהמות וכל מיני בעלי חיים ויצורים ומתנועעים. מרחוק ומקרוב, מכל המקומות, אשר דבר “המכשפה מקשטיליה”, הלובשת את קלסתר פני האם הקדושה, הגיע שמה – באו לרומא, אל חג־האש הגדול, לראות כיצד תצא המכשפה מן האש בשלום ובלי־פגע. בשבעים ושבעה דרכים ובכל אופני ההליכה באו: רוכבים על סוסים, על חמורים, על פרדים, הולכים ברגל מן הגלילות הרחוקים של פיררה ופלורנציה. המלחים מאנקונה באו בספינות־מפרש מקושטות על פני הטיבר, ברומא צר להם המקום ולא מצאו בית פנוי ללון, על כן תקעו אהלים מגוונים ברחָבות ובסרטיאות, תפסו את שלבי־השיש הלבנים של בתי־הכנסיות, על ככר ס“ט פטר, לפני בית הכניסה של ס”ט פטר, על האצטונות של שיש אשר הקים מיכאל אנג’ילו שכבו רבבות אנשים, הם ונשיהם וטפם, על חמוריהם וגמליהם ואהליהם. רומא היתה כל כך צפופה, מסואבה ומלאה מפה לפה, עד שהאריסתוקרטים והקורטיזנות עזבו את רומא לימי חג־האש, מבלי יכולת לכלכל את המחנק והזעה והעפוש העולה מן ההמון, אשר הציף את רומא…

על ככר “קמפו־ד־פיארה”, אשר שם עתיד היה להתחולל ה“אוטו־ד־פה” הגדול, כבר נפלו קטטות ותגרות גדולות בין האספסוף הנוהר שמה זה כמה לילות וימים, בחפצו לתפוס את המקומות הנוחים. בבקר החג הירוק כבר היתה כל הככר תפוסה וגבובה כל כך אנשים, נשים, ילדים, בהמות, סוסים ואהלים, שרק בעמל רב עלה בידי הנזירים של האינקביזיציה להקים אצל הפירמידה, שעליה עתידים היו לשרוף את המכשפה – שני מושבי־כבוד מתחת לחופות של שיראים אדומים: האחת – בשביל האפיפיור והפמליא שלו, והאחת – בשביל האינקביזיטור הגדול ובית הדין העליון. כל מי שנמצא על הככר לפני הפירמידה, אשר שם יערך המוקד – כבר קנה לו “חזקה” בשבתו לילות שלמים על הככר ובשמרו את יום השרפה באמונה – מבלי שיזוז משם אף לרגע. הנזירים הוכרחו להשתמש במגלבים של עופרת, בשוטים וברצועות, אשר הצליפו בהם על ראשי ההמון ופנו דרך לאפיפיור ולבית הדין העליון. כל הככר, המקום המוכן למערכת המוקד, נהפך לשוק גמור – ההמון שבלה כאן ימים ולילות זקוק היה לאכילה – והנה באו אליהם סוחרים, טבחים ומוכרי־יינות, לבושים כרופאי־פלאים, תקעו שם את סוכותיהם וחנויותיהם. מעל ראשי ההמון עלה ענן עשן שחור וקיטור שנדף מן המדורות והקלחות שעליהן, אשר הובילו הטבחים בעגלות, ומכרו נזיד־חם להמונים. רופאי־פלאים, לבושים כובעים גדולים ורמים, אשר סימני כוכבים, מזלות וכוכבי־שביט מצוירים היו עליהם ועל גלימותיהם הארוכות, עמדו על אסדותיהם והכריזו בשפת־שירה ובחרוזים על כח־הקסם שלהם, על יכלתם במי־להטים לתת עדנה לעור בלה וקמוט של אשה; על יכלתם להשיב גופים כמושים לעלומיהם, להפוך שחורי־שער לצהובי־שער, גונים שחורים לגוני־זהב, לעקור שנים רעועות, לרפא כאב־בטן, להקיז דם וללחוש מפני עין הרע. קרונותיהם מלאים היו תמיד נשים, שבקשו מן הרופאים לצבוע שערותיהם השחורות ולעשותן צהובות, מה שהיה אז דבר שבמוֹדה. לחג־הכנסיה הקדוש, ל“אוטו־ד־פה” לא חסרו גם יצאניות, שתקעו אהליהן בתוך ההמון, קשטו את פתחיהן שושנים אדומות, ולאות למלאכתן תלו לפני פתח אהליהן את תמונת מגדלינה הקדושה, בשער־הזהב הפרוע שלה, כי היא היתה מימי קדמונים המטרונית של הקדשות – הזונה הרשמית של הכנסיה…

ובין האספסוף הצפוף והבהול, שהעלה צחנה מזעה ומאכילה מתובלת, מיין חמוץ ותמרוקים גרועים של הקדשות, מפרחים דרוסים וגופות נחמים – מסויגת היה על קמפו ד־פיארה ככר מרובעת, לפני מדורת־העצים, אשר עליה תשרף המכשפה מקשטיליה. על יד המדורה הוקמו, כאמור, שני מושבי־כבוד מתחת לחופות של שיראים אדומים – אחת בשביל האפיפיור והפמליא שלו והאחת בשביל האינקביזיטור הגדול ובית הדין העליון, במקום אשר כבשוהו לשם כך הנזירים ברוב עמל מידי ההמון הצפוף והחצוף – בשביל פקידי־הכנסיה. חלקת הככר, מקום ה“מערכה”, הוקפה מחיצה של נזירי האינקביזיציה לבושים־שחורים וחבושים־שחורים, לשם חציצה בין ה“מערכה” ובין האספסוף. המדורה הוקמה בדמות פירמידה, ופה נמצאו רק ספרי ישראל כתובים ונדפסים.

מכל גלילות איטליה נאספו ספרי ישראל, מבתי־הכנסיות ומבתי־המדרשות ומבתי ישראל סתם. הוחרמו אוצרות ספרים, סגולות־משפחה, נחלת־הדורות, היקרים לבעליהם מכל מכמני־העולם, ואשר הרבו בעליהם לשמור עליהם משמור איש על ילד־שעשועיו, ספרים שהביאו אותם מגלות ספרד, מגלות פורטוגל ומשאר הגלוּיות, אשר באו משם היהודים אל מחוזות איטליה בימי הסבלנות הדתית. פקידי האינקביזיציה התנפלו על בתי הדפוס של ישראל, שהתפשטו במהירות גדולה בכל גלילות איטליה ושהדפיסו ספרי ישראל – הביאו את הספרים אל האינקביזיציה ואספום לחג ה“אוטו־ד־פה”, ויחד עם הספרים ה“טמאים” תשרף גם המכשפה טמאת הנפש.

לא פעם נשרפו כבר ספרי ישראל ברומא; אך אף פעם לא שרפו אותם במספר רב כזה ובחגיגיות גדולה כזו.

היהודים הביאו את אוצרותיהם לרומא ולאיטליה והטמינו אותם שם – כתבי־יד יקרי המציאות ואכסמפלרים יקרים של ספרים, כדי להצילם ממדורות ספרד ופורטוגל. בפיררה ומנטובה, אשר נוסדו שם בתי־הדפוס הראשונים לספרי ישראל, נמצאו כתבי־יד יקרי המציאות אשר על פיהם נדפסו החומשים והמסכתות הראשונות – בכל זה השתמשה האינקביזיציה המכשפה מקשטיליה. בפירמידה זו נמצאו כתבי־יד של ספרים עתה, כדי להקים את הפירמידה של ניר אשר עליה תשרף ומסכתות כתובים על פפירוס; אכסמפלרים, שבאו מישיבות פומבדיתא; חומשים שנעתקו על ידי סופרי ישראל לשם ראשי הגולה שבבבל. היו שם ספרי הרמב“ם, כתובים בעצם ידו. שירים ופיוטים של המשוררים העברים הגדולים שבספרד, שאבדו לנצח באש. הוצאות ראשונות של מסכתות, של “יד החזקה”, של ספרי מוסר וספרי פילוסופיה, אשר הוציאו בתי־הדפוס הראשונים בעולם במנטובה ופררה, ומיוסדים ע”י החכם די־רוסו. אכסמפלרים ראשונים של בתי־הדפוס המפוארים של משפחת שונצינו מרימיני, הוצאות שאין ערוך ליפין, של הדפוס המפואר אשר לדניאל במברג הנוצרי מויניציאה. הוצאות של מסכתות וסידורים, אשר הדפיס בשביל היהודים המלומד חשמן מדרוצי יחד עם הרב הגדול ר' יוסף אַטַלֶני וריוה די טרנטו. ספרי־גויל, אשר כתבו ראשי הגולה שבבבל ליהודים בארצות הסלויות, המדינות הנדחות של הסלוים והתתרים, קינות ואיכות, פיוטים ושירים של היהודים אשר מסביב לרינוס הנהר על מסעי הצלב הראשונים, ספרי־מדע, הנדסה ותכונה, ספרי רפואה, ספרי מוסר וכתבי־יד של קבלה, כתובים בידי יהודי־ספרד, בעת העתיקה, בשעת לבלובם בימי התרבות העברית – הכל נערם יחד בפירמידה הגדולה, נועד להשרף יחד עם המכשפה מקשטיליה.

הגיטו היהודי מסוגר היה מבחוץ ומבפנים. אף איש אחד לא נראה בחוצות. הדלתות והשערים היו מוגפים. בבתים, ביציעים, בחדרי־חדרים שכבו גדול וקטן, איש ואשה, ובכים וזעקותיהם עלו עד לב השמים – לא על זה שנשרף אדם, כי אם על “העולה התמימה” הגדולה, על השרפה הגדולה של הספרים הקדושים.

ברגע המסוים, אשר קבע האצטגנין הראשי של חצר האפיפיור, יצאה תהלוכת האינקביזיציה עם המכשפה מקשטיליה מבית־הכניסה של ס"ט אנג’ליקה אל ככר “קמפו־די־פיאַרה”, אשר שם הוקמה הפירמידה של הספרים. הכנסיה הראתה את כל תפארתה והדרה לפני העם – את הוד נצחונה, את כח אמונתה – הראתה לעין השמש בתהלוכה.

סיעת מסיקי־תנורים ומנקי־מעשנות לבושים שחורים צעדה בראש התהלוכה. זאת היתה “חזקתם”, כי הם נהגו לקחת לעצמם את המצוה של הספקת חמרי־שרפה לצרכי כל מדורות האינקביזיציה. בידיהם אחזו לפידים שחורים בוערים, אשר בהם הציתו את המדורה. אחריהם צעדו נזירים דומיניקנים, שהוציאו זו אחר זו את התמונות הקדושות מבתי־הכניסה של רומא, אותן הידועות לכל המאמינים הקתולים על הנפלאות אשר הראו. כל אחת התמונות היה לה שם מיוחד וכת דוגלים בשמה, כאילו מדובר היה כאן במושל חי, שיש לו מחבבים ובעלי־ברית מיוחדים. אחת מהן – תפקיד מיוחד היה לה לגונן על סוחרי־יין; אחרת – על צובעי הצמר; שלישית – על יצאניות־החוץ; רביעית – על האופים. וכל פעם שראה מי־שהוא את האלה הסוככת על אומנותו המיוחדת היה כורע על ברכיו לפניה וקורא: “תחי האמונה!”

מאחרי הנזירים הלכו בעלי התשובה: אלה הלבושים כתנות “סמביניטה” וכתנות “קרוזו”.

הם היו האנוסים והנוצרים, שנאשמו בנטיה אחרי הדת היהודית, ומבלי יכולת לנשוא את היסורים וענויי האינקביזיציה, התודו על עונם; הכנסיה הטילה עליהם עונשים, כלאה אותם במשך כמה שנים בבתי־כלא טחובים של האינקביזיציה וכלכלה אותם בלחם־צר ובמים־לחץ. שם ישבו בודדים, צמו שבועות וענו את עצמם בכל מיני ענויים בעד עוונם. ובכל תהלוכה ותהלוכה של האינקביזיציה היו מוציאים אותם מבתי הכלא ומובילים אותם בתהלוכה, כדי להראות לעולם את נצחון־הכנסיה הגדול.

אחד אחד הלכו או נגררו בידי נזירי־האינקביזיציה, באסדות, בעגלות ואלונקאות, כי איבריהם נמחצו ונתרסקו בגלגלי־ענויים, ולא יכלו ללכת עוד ברגליהם.

זאת היתה תהלוכת־כנסיה גמורה. צללי־אדם, שפניהם מעונים ומעוותים מיסוריהם אשר עברו עליהם, לבושים לא כבני־אדם, כי אם כשדים, בכתנות־תשובה ארוכות, המכונות “סמביניטה”. על הכתנות רשום היה חטאם של האנשים, מצוירים היו שדים, רוחות רעות ומכשפים, אשר עמהם נשאו ונתנו האנשים, בידיהם אחזו נרות דולקים, כאילו הולכים הם למות, המחכה להם. קצתם נשתגעו מיסוריהם, בחייהם הבודדים במשך זמן רב בבתי־כלא חשוכים, והם רותקו בשלשלאות־ברזל כבדות, אשר הובילום בהם נזירי־האינקביזיציה. מהם נחלשה דעתם מיסוריהם – והם הביטו בטוב־לב בעיניהם הטפשיות, החולות אל ההמונים הססגוניים, הממלאים את הרחובות הצפופים, החלונות והמעקות, אשר עברה בהם האינקביזיציה. בעלי־תשובה אחרים, לבושים כתנות המצוירות באופן פנטסטי, רצו מבין השורות, התנפלו לרגלי ההמון, כדי שיכה אותם וידרסם ברגליהם על עוונותיהם. בעלי התשובה הוכרחו לעשות כזאת בכל פעם שהוציאום מבתי־הכלא והראום לקהל. ההמון הכה אותם ודרסם ברגליהם, הנשים ירקו בפניהם, והם, בעלי התשובה, הודו להם על זה בבת־צחוק טפשית וטובת־לב. אחרים מבעלי התשובה הלכו ונרות דולקים בידיהם, יבשי־לב, כפסילים קפואים: שרועים, משורבבים, בכתנת־המשוגעים של ה“סמביניטה” מעל גרמי השלד שלהם, ברגלים יחפות, זבות־דם, שער פרוע ועינים טרוטות וקרות – כך הלכו ונרות דולקים בידיהם, כצועדים בשויון־נפש לקראת המות.

אחרים טולטלו בידי הדומיניקנים העטופים שחורים בארונות־מתים פתוחים. בארונות ההם ישבו בעלי התשובה המעונים; פניהם חורים עד מות, ובידיהם נרות דולקים – אלה “המתים” החיים הטילו אימה על המון רומא, ההמון כרע, הצטלב, והתפלל לאלהים לשמור עליהם, שלא יכשלו, חס וחלילה, בעוון שמירת היהדות.

הכנסיה התגאתה בתהלוכת בעלי־התשובה. זה היה נצחון האמונה הנוצרית, ונרות־המתים בידי בעלי־התשובה האירו את הצדק והאמת של הכנסיה הקתולית…

ואחריהם הלכה היא, יפתה.

לפניה הוציאו הנזירות של מנזר “הלב הקדוש” את תמונת “אם האהבה”, ומיד מאחרי התמונה צעדה היא בצעדי מלכה, בשמלת השיראים הכחולה שלה, ברגלים יחפות ושער פרוע – המכשפה מקשטיליה. לא ידוע היה, מי היא “אם האהבה” האמתית – אותה שעל התמונה הקדושה, או זו ההולכת מאחריה. שתיהן דומות היו זו לזו כשתי טפות מים, כשתי קרני־אור – אלא שהבדל זה היה ביניהן – “אם האהבה” שעל התמונה הקדושה רחפה במרום מעל כדור האדמה, וגופה הערום, המזהיר, בצבץ ויצא כשמש מבין העננים, מתוך גלימת־השיראים הכחולה הצונחת מעליה, ו“האם הקדושה” השניה כולה מעוטפת היתה בשמלת־השיראים שלה – רק רגליה היחפות נראו, אך בדרך הליכתה היתה מרחפת כאותה שעל התמונה. אבל ההמון ירא יותר מפני האם הקדושה המעולפה, ירא מפניה כירא מפני האלהים – יותר מיראתו את זו שעל התמונה. ההמון לא יכל נשוא את מבטה, ירא היה מהביט אל פניה. פניה היו עתה, בלכתה בין תמונות־הקדש, יותר אלהיים, יותר נוראים־קדושים, יותר שמימיים – מאשר על התמונה. עיניה הביטו ברחמים גדולים על ההמון הממלא את הרחובות, על הכל – נדמה היה שהיא מחבקת הכל במבטה, שהיא לוחצת את הכל על לבה, בוכה עליהם ומהרהרת עליהם. דומה היה, שהיא רואה את כל הצפוי לאדם – את גורלו ומזלו, והיא בוכה עליו ומתאבלת עליו… קצת העם צנחו וכרעו מאליהם לפניה על ברכיהם, הורידו פניהם ארצה, הצטלבו, התפללו במעמקי לבם…

אחרי כן אמרו, שהיא כשפה את כל המביט בפניה מן היום ההוא ועד מותו, וכל אחד זכר אותה עד רגע חייו האחרון, ראה אותה לנגד עיניו בשעת תפלתו, עבד לה והתפלל אליה…

כשהגיעה התהלוכה אל ככר “קמפו־ד־פיארה”, כבר ישבו האפיפיור והכבודה שלו, האינקביזיטור הגדול ובית־דינו הקדוש, במושבי הכבוד המוכנים להם מתחת לחופותיהם האדומות. והאספסוף, שמלא את כל הככר, נבעת ונדם, כאילו אלהים נגלה לעיניו. הנזירים הדומיניקניים הקיפו את עצמם בדגלי־הכנסיה שמסביב לאפיפיור ולבית הדין הקדוש. הנזירות של מנזר “הלב הקדוש” הגישו את תמונת “אם האהבה” סמוך למדורה, כדי שיראה העם את תמונתה של זו, אשר לכבודה ולמענה אדם חי נשרף היום. אך ההמון לא חפץ להביט במכשפה המתה, כי אם בחיה. ההמון השתאה לכל תנועה ותנועה, אשר עשתה התמונה הידועה לו והנערצה על ידו כל כך; הקהל ראה זאת כפלא, כקסם אין פשר לו – מה שאותה התמונה החיה, ההולכת אחרי המתה, מסוגלת ללכת, להתנועע, לנשום ככל בני האדם.

– ראו, ראו – כיצד היא צועדת, כאילו אין רגליה נוגעות כלל באדמה.

– היא עושה זאת בכשפים.

– היא בוכה, ראו את הדמעות בעיניה.

– לא, היא מצטחקת, עיניה הרטובות מצטחקות.

– דומה, ששפתיה רוחשות, כאילו חפצה היא לדבר.

– שפתיה רוחשות תמיד, על התמונה, ראו איך רוחשות שפתי האם הקדושה.

– ראה, עיניה של האם הקדושה בוכות כעיניה. ובכל זאת – הן מצטחקות, מצטחקות מתוך דמעות, כמו שמצטחקות עיניה.

– אל תציצו אל פניה, שמא תתכשפו – דברה אשה אל תוך ההמון.

– כל כך טוב להביט בפניה – ועתה תשרוף האש את גופה? חבל!

– העורף, הפנים, התלתלים – הכל ישרף!

– אתם מכושפים! היא כשפה אתכם, מפני שיותר מדי הבטתם בפניה.

– את הכל תכשף, גם את האש תכשף.

– ואולי באמת היא בריאה אלהית? אולי באמת היא יציר לא מעולם זה?

– זאת תוכיח לנו האש, אם בריה אלהית היא – לא תשלוט בה האש.

כשעלתה יפתה על חבילת הספרים ועמדה על גבי הפירמידה, הזדקף ראשה כלפי מעלה, והיא דמתה עוד יותר בתבניתה לתמונה הקדושה. דומה, שאין היא רואה כלל את הנעשה סביבה, כי כל זה אינו ענין לה; את ראשה זקפה כלפי מעלה, נדמה כי בעוד רגע תפרוש את כפיה ותעוף למרומים, כי שמלת־השיראים הכחולה שלה צונחת מעל גופה אל מדורת האש – כאותה שעל התמונה. הקהל נבהל מפניה. דממה היתה, כבבית־כניסה בשעת התפלה. כה וכה הושיטו אנשים מן ההמון את ידיהם לא לתמונה הקדושה, אשר הרימו נזירות המנזר לפניה – אלא אל האם הקדושה האמתית, החיה, הנושמת והמתנועעת, אותה העומדת על מדורת הספרים הקדושים, ראשה נשוא השמימה ומבטה מחבק ברחמים את העולם כולו ואת כל צערו. דומה היה, שבעוד רגע יתפרץ ההמון המסוער ויציל את “האם הקדושה” מתוך הלהב…

וכשנרגע ההמון וקמה הדממה, בשעה שנשמעה כבר נשימת ההמונים הכבדה, כחיה כבדה נושפת, אז קם האינקביזיטור הגדול ממושב הכבוד שלו, עבר אל כסא האפיפיור, עמד על סף־הכסא וקרא מעל הפרוטוקול את ההאשמה ואת גזר־הדין של בית הדין האינקביזיציוני הקדוש נגד המכשפה מקשטיליה, כמו שקראוה בכל מקום:

– אדם בן תמותה! – קרא החשמן בקול עבה ועמוק אל יפתה – בית הדין הקדוש מאשים אותך, כי בכח־קסם, אשר לקחת מאת ספרי־ישראל הטמאים, הנשרפים כיום אתך לתפארת אלהים וכנסיתו – השבעת את אמנו הברוכה, את האם הקדושה, להוריד עליך את קלסתר פניה, כמות שהוא מתגלה על תמונת “אם האהבה”, הנמצאת במנזר הנזירות הטהורות “הלב הקדוש”. בית הדין הקדוש מאשים אותך, כי לבשת קלסתר פנים זה על פניך הטמאים, להטות מני דרך את עם־הנוצרים המאמין, ותופיעי פעמים בדמות אם האלהים: ביום השטף בגיטו היהודי וביום הקרנבל, למען הציל את אחיך הכופרים מעם־המאמינים אשר התקצף עליהם בצדק. וגם עתה, ברגעים האחרונים של חייך הטמאים, התחפשת בדמות האם הקדושה, כדי להטיל אימה על עם־הנוצרים שומר אמונים ולעכב את קיום משפט הצדק. בין־הדין העליון דן אותך לשריפה, למען תוכיחי באש את תומתך. אם בריה בת לא־ארץ את, כי עתה הוכיחי את כחך וגרשי את הלהבה ממך, כמו שעשו קדושי הנוצרים לפניך.

החשמן חדל לקרוא. ההמון החריש דום והסתכל בחרדה ביפתה, שכאילו רחפה מעל חבילת הספרים ולא ראתה כלל את הנעשה מסביב לה. כאן היה רק זהר פניה – אך היא עצמה כבר רחפה הרחק הרחק מזה.

הנזירות של מנזר “הלב הקדוש” הגישו עתה סמוך אליה את התמונה הקדושה, הרימו אותה מעל גבה והראו לעם את התמונה.

החשמן מיכל גרסלירי, האינקביזיטור הגדול, החל עתה להתחנן לפניה בקול בוכים:

– הה, החוטאת, השיבי לנו את אמנו הקדושה, את האם הקדושה (הוא הראה על התמונה הקדושה, אשר החזיקו הנזירות לפניה) – את פניה, אשר גנבת בכשפיך ותלבשים על פניך הטמאים. הה, חוטאת, אל תעני את האשה הקדושה, ראי כמה היא סובלת, ראי כי דמעות זולגות מעיניה (הוא הראה על התמונה הקדושה, אשר החזיקו הנזירות), על אשר גנבת את פניה הקדושים והנך לובשת אותם למען הוליך שולל את בני האדם וללכדם ברשת החטא. אל תעני עוד את האם הברוכה, פשטי את קלסתר פניה, תני לו להתעופף כמלאך, כעב בשמים, אל בנה אהובה, אל ישו הנוצרי, ואל ישרף עם גופך הטמא. רחמי נא, והחזירי לנו את פני האם הקדושה.

הנזירות מחו את דמעותיהן מעל עיניהן בשרווליהן השחורים ובמטפחותיהן הרקומות, מחו את “הדמעות” מול פני האם הקדושה שעל התמונה, ולב ההמון נזדעזע כל כך למראה, שהם חפצו כבר להשתער על המדורה אל המכשפה ול“פשוט” בזרוע את פניה מעליה ולהחזירם לתמונה. אחרים הביטו בסקרנות רבה ומתוך הלמות־לב במכשפה וחכו לאותו הרגע אשר יפעלו עליה דברי־התחנונים של האינקביזיטור הגדול והיא תפשוט את פני האם הקדושה ופנים אלו יתעופפו השמימה – ואז יראו לעיניהם פניה האמתיים של המכשפה, ענודים קרנים, ועין לה באמצע המצח. אך המכשפה עמדה כמות שהיא ממעל למדורה כמרחפת על גבי הספרים הקדושים אשר מסביב לה. יפתה זקפה את ראשה כלפי מעלה, כדרך קדושי ישראל, עצמה את עיניה, שלא להביט בפני הרשעים לפני מיתתה הקדושה, מה שאסור על פי דיני ישראל, כמו שעשו כל אלה שהלכו לפניה ולאחריה למות על קידוש השם.

בלב רועד חכה ההמון, מה יהיה כאן, והם ראו, כיצד האפיפיור קם מעם כסאו, יורד נשען על זרועות החשמנים מעל שלבי הכסא, ושני נזירים מחופי־שחורים הגישו אל ידו שני לפידים בוערים.

האפיפיור לקח את הלפידים בשתי ידיו, נשען על החשמנים, נגש אל הפירמידה של הספרים, ובשעה שהצית את המדורה, אשר עמדה עליה יפתה – נשמעה צעקת ההמון:

– המדורה בוערת.

נבעתים ורועדים, כשנחיריהם רועדים ולבותיה פועמים בכח – היה אז ים־הראשים הגדול לבריאה אחת, המביטה סביבה בפחד ומחכה, מה יארע עכשו.

האש דלקה בכבדות, ולא נאחזה בעצים, אף שהחבילה היתה משוחה בזפת ובעטרן. וכשהובערו סוף סוף ספרי־הניר – עדין גויל הספרים הכתובים וכריכות הברזל של ספרי הדפוס הראשונים רק נחרכו ולא בערו. לאחרונה, כשנצחה האש את חומר־הבערה והשתערה עליו בזעקה ובקול נפץ, כחיה רעבה המשתרעת על טרפה, והושיטה בשחצנות את לשונותיה הערומות, לשונות־האש, כלפי רום – אל האדם אשר על המדורה, לזועת ההמון ולרוב יאושו – באה פתאם אי־מזה רוח, נפחה באש והטתה אותה מן האדם החי – הצדה. רגע אחד נדמה, שיד חבויה אחזה ברעמת־הכלב של הלהב, כמי שאוחז בראש כלב־רע, ומסלקת את כפותיו הלוהטות מן הבריאה החיה. ההמון, שארב למראה בלב הולם ובעינים נפחדות, התחלחל. פני הנזירות חורו, החשמנים נבהלו, פה ושם נשמע קול העם ברֵעה: “נס! נס?”

אך לפתע חרקה האש, כאילו שועה בקול. האש נצחה את היד הטמירה הדוחפת את שלהבתה מן האדם החי, וכלב האש שולח חפשי. מתחלה שרבב לשון ולקק בתאוה את רגליו־היחפות של האדם החי, ושוע וחרק מרוב עונג. פתאם התנפלה האש על העלמה, כרסמה בצעקה את שמלת־השיראים שעליה, ולקקה אותה – והשמלה נקרעה ונשרה מגופה – וגופה הבהיר, הצחור נחשף…

האש עמדה כרגע, כאילו מתאוה היא להסתכל יפה יפה בגוף העלמה הצעיר, אשר יהיה לברות לה. ויחד עם האש השמיע ההמון קול זעקה למראה גוף העלמה הערום. רגע אחד ראה ההמון – והנה הבריה החיה אשר באש אוחזת בידה את השמלה הבוערת, מכסה בשמלתה הלוהטת את ערית גופה – ומתוך האש נשמעה מלה אחת, היוצאת מפי יפתה ונאמרת בקול רם:

– שמע ישראל – ה' אלהינו, ה' אחד!

והקהל ענה אחריה בהד־קולו. רק איש אחד מן העם ענה אחריה:

– שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!

ואולם העם לא שמע את כל זאת. אותו המחזה שנתגלה לעיניו צודד את לבו – הוא הביט בעינים לטושות ולשונות שלוחות.

האש השתעשעה בקרבנה, כאילו חסה היא לאכול את גוף העלמה הצעיר ברגע אחד, והיא ששה בכל אבר ואבר לבדו. מתחלה לקקה אותו בלשונותיה, אחרי כן הוצתה בשערה. הרוח נפחה בשער הלוהט ופזרה אותו – ורגע אחד נדמה כשמש־אש משתפכת מסביב לראשה, גופה הערום אדום היה באש, ושמש־אש להטה על ראשה. היא נראית כחזון־דמיון, כבת־שמים שנפלה ארצה.

רק בשעה שזרמי דם השתפכו לפתע מעורקיה שנתבקעו, משדיה שנתבקעו אל תוך האש, כעסיס־פרי צעיר – אז תקפה משובה את העם. הדם הבוער באש הצית את חושיהם, השכיר בתאוה את דמם, והם דחפו זה את זה כשלשונותיהם משורבבות והתקרבו למדורה. ובשעה שחרקה האש מרוב עונג, הריעו אף הם אחריה בחדוה והתפעלות. הם קנאו באש על המשתה אשר נפל בחלקה, גם הם חפצו להשתתף בשמחה, הם השתערו על המדורה וחטפו מן האש – קרעי שמלה בוערה, שער לוהט, חתיכות איברי־אדם בוערים וזבי־דם. לא הועילו לא ההכאה בשוטים, במגלבים, בפגיונות נזירי־האינקביזיציה מעל ראשי העם – עם רומא השתכר מדם ומאש.

לשוא הגביהו נזירות־המנזר את תמונת יפתה מעל ראשי העם ושרו שירי הודיה ושבח לתמונה וכרעו ברך לפניה. ההמון עבד לאל אחר – הוא מאס באלים המתים שעל התמונות, שוב קם לתחיה מולך, האל עתיק־הימים והמון רומא עבר אליו, רקד והתחולל עמו על הזבח, יחד עם פיות־האש סבא גם העם את דמה־החי של יפתה החיה, יחד עם לשונות־האש גרם את עצמות העלמה והריע ושוע משמחה – יחד עם קול נפץ־האש – על כל טפת דם של העלמה הצעירה והחיה, הנאכלת בלהבה…

ונזירות מנזר “הלב הקדוש” עוד עמדו בודדות. תמונת יפתה בידיהן, והן כורעות לפניה ושרות לה את שיריהן. ובינתים כרסמה הלהבה את השרידים האחרונים של יפתה הקדושה.

פתאם בקע בין ההמון הפרוע צעיר פרוע וחור פנים מעוטף שחורים – ובא אל הנזירות הנושאות את תמונת הקדש, הוציא סכין ממטפחתו השחורה ונעצה בלב התמונה הקדושה.

זעקת־שבר נשמעה מפי הנזירות, הכמרים והנזירים. רגע אחד נדמו כלם, נפלו על ברכיהם לפני תמונת־הקדש. העם הפרוע הביט מסביב לו בפחד. הצעיר החור עוד הרים את הסכין שבידו וצעק בקול לא־אדם:

– עם רומא! אני צירתי אותה בטומאה, יצרתיה מתוך הרהורי־חטא – היא הטמאה (הוא הראה בסכין שבידו על התמונה הקדושה) – הקדושה נשרפת שם באש!

עשרות אנשים מן ההמון הנקהל על ככר קמפו־די־פיארה העידו באלה ובשבועה, כי ראו בעיניהם – ולבלרי הכנסיה רשמו זאת בתולדות הכנסיה לדורי דורות – שבשעה שפסטילה הציר שהשתגע נעץ סכינו בתמונה של “האם הקדושה” זנק קלוח־דם מן התמונה הקדושה.

הנזירות של מנזר “הלב הקדוש” מראות עד היום את שתי טפות־הדם שקרשו על חזה של התמונה הקדושה “אם האהבה” אשר אתם במנזר, הנחשבת היום למטרונית של הנאהבים.