אחי יוסף שָׁבוּ מארץ מצרים אל יעקב אביהם שמֵחים וטובי לב: גם שמעון האסיר שב עמהם, גם בנימין אִתָּם, ועל כֻּלָּם הנה גם יוסף חי! הלא זה יוסף אשר מְכָרוּהוּ לעבד, ואשר אמר עליו אביו, כי חיה רעה אֲכָלַתְהוּ; והנה גם חיה רעה לא אכלתהו, גם עבד איננו עוד! יוסף הוא הַשַּׁלִּיט במצרים, הַמַּשְׁבִּיר לכל הארץ!
הנה הם יורדים בְּמוֹרַד ההר חברונה, ובניהם ונשיהם יוצאים לקראתם, וּמְקַדְּמִים את פניהם בשמחה, ויהודה קורא קול אדיר וחזק: הִתְבַּשְּׂרוּ, בנים! יוסף דודכם חָי!
יוסף חי! קראו כל הבנים, וירוצו איש לקראת רעהו כְּלַהֲקַת צִפֳּרֵי האביב: “הדוד חי! יוסף לא מת! הידד! הידד!”
וְהַבְּשׂוֹרָה עוברת מפה לפה וּמֵאֹזֶן לְאֹזֶן, הילדים והילדות רוקדים כבני־צאן מֵרֹב חֶדְוָה. ואת אביהם הזקן שכחו; יעקב הזקן יושב ובוכה על יוסף בנו האובד, וּמִצְטָעֵר ודואג לבניו, אשר אֵחֲרוּ לשוב ממצרים, ואין איש מן הצעירים העליזים, אשר יתנדב לְהָשִׁיב נפש האב הָאֻמְלָל בַּבּשׂוֹרָה הנעימה.
אך אחת היתה שרח בת אשר, אשר לא נְתָנָהּ לבבה לֵהָנוֹת מן השמחה, בטרם תְּשַׂמַּח את נפש האב הזקן, ובטרם יוֹדֶה לאלהים חסדו. וַתָּרָץ וַתַּגֵּד ליעקב לאמר: “עוד יוסף בנך חי ומושל בכל ארץ מצרים! והנה גם בניך שבו אליך!”
יעקב לא האמין לדבריה, ויקרא בקצף: “כן תִּחְיִי אַתְּ כאשר יוסף בני חי, וכאשר ישוב עוד אלי!”
וכאשר שככה חמתו וידע את אשר בִּטֵּא בשפתיו, – וַתִּפָּעֶם רוחו ויאמר: “אם אמת דּבַּרְתְּ, בַּת אָשֵר, חֲיִי ואל תדעי מָוֶת! אך אם הִכְאַבְתְּ נפש אב אמלל להזכירו את אֲסוֹנוֹ הגדול, שֶּׁלֹּא יִשָּׁכַחַ, אז גם קִלְלָתִי לא תשוב ריקם!”
ושרח לא רִמְּתָה את הזקן, וברכתו חלה על ראשה, והיא חיה ולא תדע מות.
וְשָׁנִים כימים תַּחֲלֹפְנָה, ויובלות כְּשָׁנִים יַעֲבֹרוּ. יְעָרִים נָבָלוּ, וחדשים פרחו, צורים נֶעְתְּקוּ והררים צמחו, ושרח חַיָּה וְרַעֲנַנָּה ולא תדע זֹקן. זֹה הפעם השביעית נָשְׁרוּ לה שִׁנֶּיהָ, וחדשות צמחו על מקומן; אך עוד עֶדְנָה וְרֹךְ לה כנערה בת חמש עשרה; ואמנם עוד לא מלאו לה גם שבעה יובלות.
ויש אשר תָּשׂוּחַ בין הַבְּרוֹשִׁים הגבוהים והרעננים אשר בגן, ותשיח לנפשה לאמר: “תחת זְקֵנוֹ של ברוש זה ישבתי בְּשֶׁכְּבָר הימים, ושמעתי שיחה נפלאה מפי חָמוּל; אכן נֹפֶת נָטְפוּ אז שפתיו, וּמִדְבָּרוֹ כנחל נוֹבֵעַ נעימות!”
“אז אמרו הורי והוריו, כי שנינו נבנה בית בישראל; וְאוּלָם אני מאנתי וָאֶשָּׁבַע לבלי היות לאיש, יען כי בַּת־אַלְמָוֶת אני, והוא בֶּן־תְּמוּתָה, ואיככה אוּכַל וראיתי בבוא המות לקחת את אישי אלוף נעורי מעל ראשי ואני אֶשָּׁאֵר אלמנה בודדה לנצח?”
“על מקום נהר רחב־ידים זה, תוסיף לדבר אל נפשה, עמד בשכבר הימים ארמון גדול ורם ושתי שדרות עצים רעננים צִיְנוּ אֶת הַמְּסִלָּה אל מַעֲיַן הגנים. שם אהב יוסף לְטַיֵּל וּלְשׂוֹחֵחַ את אָסְנַת היפה… בין הָעֳפָאִים ישב הזמיר וַיַּנְעֵם זמירות, כמו לקח גם הוא חלק בשיחתם.”
“ואולם עתה במקום הגנים עומד בֵּית־סֹהַר לעבדים נִפְשָׁעִים, ותחתיו נקבר תַּחְפַּנְחֵס המורד… שם יִשָּׁמַע עתה כפעם בפעם צִלְצוּל הַשַּׁלְשְׁלָאוֹת על רגלי האסירים…”
“ושם בבקעה הַמְּלֵחָה הִשְׂתָּרְעָה כִּכָּר נחמדה… משם לקטתי שושנים וְקָלַעְתִּי עטרות לראש אסנת ביום חֲתוּנָתָהּ”…
“עתה רובצים הסוסים במקום הזה”…
וכה עברו על שרח יובל על יובל. מתו הוריה, מֵת יוסף, מֵת כל הדור, ושרח חיה, שרח החלה לחיות ימי ילדות.
והנה באו ימים רעים לישראל: ילדי העברים הָשְׁלְכוּ היאורה, בני ישראל היו לעבדים, ויעבדו בם בְּפֶרֶךְ, ויצעקו בני ישראל וַיֶּאֱנָחוּ.
ושרח חיה ורואָה.
אז החלו הימים לֶאֱרֹךְ כַּשָּׁנִים, וְהַשָּׁנִים – כיובלות; וַתִּקְצַר נפש שרח בַּעֲמַל אַחֶיהָ, ויהיו חייה עליה למשא, וַתִּשְׁפֹּךְ נפשה לפני אלהים, וְהַתְּפִלָּה הביאה לה נִחוּמִים וְתִקְוָה נעימה, כי יבוא יום וְהֵקִים אלהים את שבועתו לבני ישראל וּגְאָלָם מיד צר.
והיום ההוא בא. משה בן עמרם בא לפני פרעה ובמטהו הראה נפלאות, וַיוֹצֵא את עמו מבית עבדים. שערות שרח הַלְּבָנוֹת נשרו, וְתַלְתַּלִּים שחורים הֵחֵלוּ לְכַסּוֹת את ראשה.
כאשר בקע משה במטהו את הים, נבקעו חֲנִיכֶיהָ1, להוציא שִׁנַּיִם חדשות בפעם השמינית.
ובהמטיר משה מָן וּשְׂלָו מִשָּׁמַיִם גָּמְלוּ לה הַשִּׁנַּיִם.
וְהַשָּׁנִים שבו לחלף כימים, וּשְׁמִטּוֹת כַּשָּׁנִים, ושרח מוספת שנות חיים, ושבה אל עֶדְנַת־הַנֹּעַר.
והיא מוסיפה לצאת לָשׂוּחַ בשדה, ללקט שושנים, לִקְלֹעַ עֲטָרוֹת, לִשְׁמֹעַ שריקות עדרים, ולשיח את הזמיר.
והשנים חולפות כימים, והימים עפים כרגעים וכל יום יביא ישועות ונפלאות, ושרח חיה ורוֹאָה. אך אֲהָהּ ליום צרה! חטא ישראל ויעש לו עגל מסכה!… פשעו ישראל וַיִּלּוֹנוּ על משה וכמעט שֶׁרְגָמֻהוּ אָבֶן!… נוֹאֲלוּ ישראל ויאמרו לשוב מצרימה!…
אז קָצָה שרח בחייה, ותתחנן אל האלהים, כי ישלח לה את המות לִפְדוֹתָהּ מחיים כאלה.
והמות לא בא אליה, כי יעקב הזקן שם אות חיים על מצחה.
וככל אשר הִרְבָּה העם לחטא, כן רַבָּה צרת לבבה, וַתֵּבְךְּ ותתחנן אל האלהים, ואלהי החיים והמות נתן לה חֲנִינָה; ויצו את המלאכים לְפַנּוֹת לה מקום בגן עדן, וְלַהֲבִיאָהּ שמה חיים.
ושרח הזקנה־הצעירה לא זכרה עוד מֵאוֹתֶיהָ בשנים בְּבוֹא אליה כְּרוּב משמים, וַיִשָּׂאֶנָּה על כנפיו מַעְלָה, מָעְלָה. עוד יֵרָאו לעיניה אהלי ישראל השוכן לִשְׁבָטָיו ברחבי הַמִּדְבָּר… היא רואָה עוֹד את גלי הים מִתְאַבְּקִים ובולעים איש את רעהו, והארץ בעיניה כְּסִיר רוֹתֵחַ על הַכִּירַיִם. אך היא מתרוממת מעלה מעלה, והארץ תלך הלוך וּמָעוֹט, והנה היא כִנְקֻדָּה קטנה וּכְנֵץ2 אשר נמלט מתחת הַפַּטִּישׁ ותועה בין אלפי כוכבים. עוד מעט וגם היא, הַנְקֻדָּה, נעלמה, ולא נודע מקומה. ושרח גְּלוּיַת עינים ורוֹאָה, והנה נחל זוֹעֵף מַכֶּה גלים וּשְׁאוֹנוֹ וַהֲמוֹנוֹ מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם, גל מִתְנַפֵּל על גל, מִשְׁבָּר על מִשְׁבָּר יִשְׂתָּעֵר, עד אשר יתמלטו מהם רשפי אש! ומן הרשפים והאש יצא רוח קֹר וקפאון וענן־אפל מאד נורא! וַתִּתְחַלְחַל שרח ותשאל את הכרוב: “מה זאת?”
“נַחַל הבליעל הוא, אמר הכרוב, ומשבריו משברי מות. דרך הַמַּעְבָּר הזה יעביר המות את ילדי החיים אל תַּחְתִּית שְׁאוֹל, וְאַתְּ זקנה־צעירה, הָסֵבִּי עֵינַיךְ משם! למה תביטי אל דם אחיך, בני ארצך, וְהוֹשֵׁעַ לא תושיעי”.
“הַאִם מת עתה איש על הארץ?” שאלה שרח.
“אין רגע ואין מְעוּף־עַיִן, אשר יעמד הנחל מִזַּעְפּוֹ ולא יבלע אנשים מן החיים! חק עולם לו לִבְלֹעַ ולבלע בלי הרף!”.
“ומה הנה התעלות היוצאות מן הנחל? הכֹה רבו שביליו ותוצאותיו?” שאלה שרח.
“דרך אחד לַמָּוֶת, אך יש אשר יאמר איש לברח מפניו ולנטות עֲקַלְקַלּוֹת, וְשָׁלַח המות אחת התעלות לְעֻמָּתוֹ. אז תחת לברֹח מן המות, ילך האיש הלוך וקרב אליו”.
ושרח מתרוממת מעלה מעלה: כבר נסתר גם הנחל מעיניה, והוא נִשֵּׂאת בין המון שְׁמָשׁוֹת ולכל שמש ושמש עין וצבע מְיֻחָד, והצבעים בהירים ורבים מאד, ושרח אֵינָהּ יודעת גם לקרא שמות לצבעים הרבים והשונים; ויש אשר תראה שמש שאין לו כל צבע, ובכל זאת הוא נראה ברור לעיניה, כי כח פְּלָאִים נגלה בעיניה לראות גם אשר לא יֵרָאֶה.
והכרוב מְנַפְנֵף כנפיו בין גלי אור, וחוצה את התהום הבהיר ומתעופף ומתנשא מעלה מעלה, ואזניה תשמענה – הכוכבים אומרים שירה, והשמשות רוקדים איש לקראת רעהו – “קדוש! קדוש!” ולבבה יִמַּס מִנֹּעַם השירות הנפלאות המתבוללות עם הֶמְיַת גלי האור וּמַשַּׁק כנפי הכרוב. והיא, אמנם, איננה שומעת כל קול, ובכל זאת היא שומעת ומקשבת רב קשב, כי אזנים נפתחו לה לשמע גם את אשר לא יִשָּׁמֵעַ, וגם את המון לבבה ונֹעַם רגשותיה היא שומעת ומרגשת עם המון השירות וההמיות הנפלאות מסביב; ויש אשר ראוּת עיניה ומשמע אזניה יתערבו יחד ולא תוכל להבדיל ביניהם.
כי גם לבבה רָחַב ונפתח להרגיש את אשר לא הרגישה על פני האדמה. וכה התנשאו וַיַּגִּיעוּ למקום שאין עוד רשות לכרוב לבוא שמה. ויכַס בשתי כנפיו את עיניו, לבל יראה את אשר לא לכרובים לראות, ובשתים כנפיו כסה את רגליו, לבל יראה הַגָּבֹהַּ ממנו את אשר לא לכבוד לו לראות; ובשתי כנפיו נשא את שרח וירם אותה למעלה מראשו, ויפרש “אריאל” את כנפיו וַיִּקָּחֶהָ אליו.
וה“אראלים” גם הם – יְצִירֵי מרום כמלאכים וככרובים, והמה דקים וקלים מאד, כְּמַחֲשֶׁבֶת ילד תמים, וכרעיון חכם נשגב, והמה גבוהים על הכרובים.
ואולם יש עוד גבוהים עליהם, הלא המה ה“אופנים” שהם תחת החיות הנושאות את כסא הכבוד.
וַיֵּדֶא האריאל עד המקום, אשר לא יבוא שמה, וַיִּמְסְרֶהָ לָאוֹפָן, והאופן – לַחַיָּה וכבא החיה עד שער גן העדן, יצאה נשמה טהורה, וַתְּקַבֵּל את שרח וַתִּשָּׁקֶהָ על מצחה ותביאֶהָ לגן עדן.
שמה רואָה שרח רב יתר מאשר ראתה עד כה. הנה היא רואה הדר שׁתּקרתוֹ – שמש וּכְתָלָיו – חַשְׁמַל, שלחנות פז ערוכים בכל נֹעַם ויקר ועל חוטי ברק תלוים כּסאות כַּדְכֹּד סביב לשלחנות, והכדכד רך, כנוצות הצפרים, ועל הכסאות יושבים מְסֻבִּים ילדים רבים, אך הם ישנים ואינם רואים את כל הנֹעם והטוב הערוך לפניהם.
“מי אלה?” שואלת שרח את הנשמה. והנשמה עוֹנָה: “אלה הם יְלָדִים אשר אהבו לָנוּם ולחבק ידים בבקר על משכבם, וַיְאֲחֲרוּ מועד בואם אל בית־ספרם”.
ושרח רואה עוד ילדים אמללים ועצובים, ובעיניהם יָתוּרוּ תמיד ויבקשו את אשר לא יוּכְלוּ לִמְצֹא.
“מי אלה?” שואלת שרח.
“אלה המה ילדים רעים, אשר לא שמעו בקול הוריהם. עתה יבקשו פה את אמם, ולא יַכִּירוּהָ, וגם היא לא תכיר אותם, על כן הם עצובים, בראותם כל ילד וילד חבוק בזרועות אמו האהובה, ואך המה תועים כיתומים עזובים בין הילדים השמחים.”
והיא רואה שם ילדים, אשר בְּבַקְּשָׁם אֹכֶל מְסִירִים מפניהם את השלחנות הערוכים ובאמרם: “שְׂבֵעִים אנחנו” עוֹרְכִים לפניהם את השלחנות בכל טוב.
“ומי אלה?” שואלת שרח.
“אלה הם הילדים, אשר אהבו לְשַׁקֵּר וּלְכַחֵשׁ; על כן גם פה לא יאמינו לכל אשר יאמרו”? –
ושרח רואה עוד רבות, אשר לא יבֻטא בשפתנו, כי אנשים אנחנו ולא מלאכים, על כן גם שפתנו דַּלָּה מִתָּאֵר אל כל אשר ממעל לנו.
ושרח חיה בגן־עדן וּמְקַבֶּלֶת בחיקה את כל ילד אשר ימות בילדותו, וּמְשַׁעֲשַׁעַת אותו וּמִשְׁתַּעֲשַׁעַת בו עד היום אשר תמות אֵם הילד ההוא; אז תשיב את הילד אל חיק אמו.
על כן יאהבוה כל הילדים אשר בגן עדן, ועל כן יֶאֱהָבוּהָ הילדים גם בחייהם, ועל כן יקראו לה הילדים בשם “הַדּוֹדָה שרח”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.