כאשר הלשינו על משה בן־עמרם לפני פרעה, כי הרג את הַמִּצְרִי, ברח משה המדברה; ועם אויביו, אשר הלשינו עליו, עשה פרעה טובות, וישם את אחד מהם ל“שר האוצרות”, ואת השני ל“שר המשקים”, ואת יתר המלשינים שם לנציבים בארץ ופקידים על החיל.
ולא ארכו הימים, וַיִּוָּדַע הדבר, כי הֵרִיק שר האוצרות את אוצרות המדינה1 ויברח, ושר המשקים שָׂם רַעַל בכוס פרעה, ויתר הפקידים והנציבים – אויבי משה – גִלּוּ סודות הארץ למלך מדין; וגם הַבְטֵחַ הבטיחוהו, כי אם יבא להלחם במצרים, ימסרו את הארץ בידו.
ויקצף פרעה מאד, ויצו להסיר את ראשי הבוגדים מעליהם ולכתב את עֲוֹנָם בדמם על שערי מצרים.
אך הבוגדים ברחו בעוד מועד הַמִּדְבָּרָה.
אז ראה פרעה כי אויבי משה הם אויבי הַמְּדִינָה, וַיֵּצֶר לו מאד על אשר ברח משה מהארץ.
ומשה היה רועה צאן במדבר; ויהי היום ויבא אל אחד ההרים, ושם היתה מערה עֲמֻקָּה ונעלמה מעין רוֹאִים, וישמע קול אנשים מדברים איש עם רעהו לאמר: “הן זה שלשה ימים אשר לא בא אֹכֶל אל פינו, ואם גם היום לא נמצא במה לִשְׁבֹּר2 רעבוננו – וְגָוַעְנוּ ברעב”.
וַיַּכֵּר משה את קול אויביו, אשר הלשינו עליו לפני פרעה, ויחמל עליהם מאד, וַיּוֹצֵא מילקוטו כִּכַּר־לחם אחת, ויאמר לבא אל המערה לְתִתָּהּ להם וּלְהִתְוַדַּע אליהם; אך שב וְנִחַם כרגע, כי אמר: “אם יראוני וידעו מי אני לא יֹאבו לקחת מידי מאומה. הלא טוב כי אַנִּיחַ את ככר הלחם על פתח הַמְּעָרָה, ובצאתם ימצאו את אשר יבקשו, ולא יִצְטָרְכוּ להודות לאיש, בלתי לד' לבדו”.
וכאשר חשב כן עשה.
ביום השני בא משה חֶרֶשׁ עד המערה וַיַּקְשֵׁב וישמע את אויביו משיחים איש עם רעהו לאמר: “שמע נא, אַלּוּף חָם, את אשר מצאתי: גם בְתַאֲבוֹנָם3 נִכָּרִים הַמִּצְרִים, כי אלופים נכבדים הם: אתמול אכלתי כנפשי שָׂבְעִי וָאֹמַר בלבבי: לא אֶרְעַב עוד לימים שלשה, והיום – אך פקחתי את עיני וכבר יָצִיק לי הרעב!”.
– כן דִּבַּרְתָּ אלוף עוּץ, – ענה רעהו, – גם אני חש עתה תְּאָבוֹן נוֹרא אשר רק אלופי המצרים יחושו כמוהו. הבה נצא גם היום, אולי נמצא גם הפעם אֹכֶל!
וימהר משה וַיַּנַּח לחם ומים על פי המערה – וַיִּסָּתֵר. –
ביום השלישי בא משה אל המערה, ויקשב וישמע את אויביו מתלחשים לאמר: “שמע נא, אלוף פּוּט, את אשר חפרתי ומצאתי: יתרון4 לַמִּצְרִי על בן עם זר, כיתרון הנילוס5 על איזה פלג קטן! בני עמים אחרים אוכלים כל ימיהם רק לחם יבש – והמה שְׂמֵחִים בחלקם, ואני כבר קָצָה נפשי בלחם הַקְּלוֹקֵל6 אשר יביא לנו הַשָּׂטָן יום יום. לְבָשָׂר אני תאב, בשר על דמו!”
– כן דברת, אלוף פוטיפרע! – ענה רעהו, – גם אני מִתְאַוֶּה לאכל בשר חי! ולולא פחדתי פן יהרגני אני, כי עתה יעצתי להרג את אחד הרועים בַּמִּדְבָּר ולקחת את עדר צאנו, והיינו רועי מדבר ולא נדע עוד רעב ומחסור.
ויחר למשה מאד על הדבר הרע הזה, אשר אמרו לעשות, אך שב וַיִּנָּחֵם כרגע ויאמר בלבו: “אַל יָבוּזוּ לָרָעֵב כִּי יַרְשִׁיעַ. גם לא אלהים אני לַעֲנֹשׁ רעים וְחַטָּאִים! הבה אעזבה פה מספר כבשים מִצֹּאנִי, ויצאו ורעו אותם ואכלו בשר וְשָׂבֵעוּ. אז אולי ייטיבו את דרכם והיו לאנשים ישרים”. – וכאשר חשב כן עשה.
והמצרים יצאו וימצאו את הכבשים וישמחו עליהם וַיִּרְעוּ אוֹתָם.
וכפעם בפעם יָבֹא משה בלילה, והוסיף כבשים אחדים על עדרם הקטן. וירבו הימים ויהי להם עדרים ומקנה רב; ויהיו מוכרים מצאנם וּמִבְּקָרָם לאנשי מִדְיָן, ויגדלו ויעשירו מאד ויהי להם גם כסף וזהב לָרֹב.
וליתרו כהן מדין שבע בנות, וְהֵנָה רועות צאן אביהן במדבר. והבנות כלן טובות, כלן תמימות, כלן ישרות מאד.
רָאוּ הרועים הָרָעִים, אלופי המצרים, כי טובות וישרות הן וַיַּלְעִיבוּ7 בהן כפעם בפעם, ולא נְתָנוּן להשקות את צאנן מן הבארות, אשר חפר יתרו אביהן.
ויהי היום ומשה שוכב את מִשְׁכַּב הצהרים בין עדרי צאנו וַיִּישָׁן. וַיַּחֲלוֹם והנה נֵץ וְתַחֲמָס רודפים אחרי יונה רַכָּה, והיא הומה ומניעה בכנפיה; והנה קול קורא אליו: “קום, בֶּן־עַמְרָם! הַצֵּל עשוקים, בַּקֵּשׁ נרדפים, כי לְכַךְ נוֹצָרְתָּ”!
וייקץ משה והנה – חלום, ויקם וילך ברחבי המדבר, לבקש נרדפים ועשוקים, וירא והנה הרועים המצרים מַלְעִיבִים בבנות יתרו ומגרשים אותן מעל בארות אביהן; ויחר אפו מאד, וַיָּרָץ אליהם בַּחֲמַת רוחו, ויגרשם בחרפה, וַיַּצֵל את בנות יתרו מידם.
ויראו הרועים כי חזק הוא מהם וירפו ממנו; ויתנפלו על עדר צאנו וַיָּחֵלוּ לְהַכּוֹת בַּכְּבָשִׂים, הַכּוֹת וְאַבֵּד.
ויחמל משה על כבשיו התמימים ויקרא: “הַרְפּוּ, אכזרים נמהרים! כי אם תשמידו את העדר הזה לא יוסיפו עוד עדריכם לִפְרֹץ!”
הרועים הביטו איש אל רעהו, ויבינו כי הוא היא האיש הַפֶּלִאי, אשר הביא כפעם בפעם כבשים לעדרם, ויקרבו אליו וישתחוו לו. ויהי בהביטם אל פניו – ויכירוהו ויקראו:
– האתה זה משה, אשר הִכִּינוּ אותך בְּלָשׁוֹן לפני פרעה!?
וַיִּכָּלְמוּ מאד ולא יכלו לשאת פניהם אליו. אולם כעבר רגעי מספר נפלו על צואריו וַיִּשָּׁקֻהוּ, וַיִּשָּׁבְעוּ לו לאהבה אותו כל הימים.
ובנות יתרו באו אל אביהן, וַתְּסַפֵּרְנָה לו את אשר עשה עמהן רועה אחד במדבר; וישמע יתרו, ויתפלא מאד כי יִמָּצֵא איש צדיק וישר כזה בין רועי המדבר, ויאמר:
– שֹׁבְנָה, בנותי, ואמרתן אל האיש: “רודף צדקה ושונא עָוֶל – לא במדבר מקומו! יבוא נא אלינו וְיוֹרֶה אנשים מִדְּרָכָיו!”
ותלכנה הבנות ותגדנה למשה את דברי אביהן; וייטב הדבר בעיני משה. ויבא אל בית יתרו וַיֵּשֶׁב עמו ימים אחדים, וַתִּקָּשֵׁר נפש איש באחיו. וַיּוֹאֶל משה לשבת בבית יתרו ויהי רועה צאנו.
ומשה היה אהוב לכל רואיו. וכל אחת מבנות יתרו התברכה בלבבה לאמר:
– “אותי יקח משה לאשה, כי גם יָפָה, גם חֲכָמָה אני מאחיותי!” – אך צפורה הצעירה לא מצאה את לבבה לְקַוֹּת, כי תמצא חן בעיני הרועה הטוב. אחיותיה אמרו לה תמיד, כי רָעַת־מַרְאֶה היא מאד. אמנם בחורי מדין התלחשו תמיד על אדותיה ויאמרו כי היא היפה בכל הארץ והטובה בכל בנות מדין, אך היא לא שמעה מאומה מכל אשר התלחשו עליה הבחורים ההם, בלתי אם את אשר הגידו לה תמיד אחיותיה, וַתַּאֲמֵן לָּהֶן.
ויהי היום ומשה שוכב משכב הצהרים בתוך עדרו – וְחָזֵהוּ ערום נגד השמש. ויבוא יִתּוֹשׁ וַיִּשּׁוֹךְ את חָזֵהוּ. וייקץ משה, וַיָּחָשׁ כאב אָנוּשׁ מאד ויבא הביתה, וַיַּרְאֶה את הנגע ליתרו, כי בימים ההם היו הכהנים גם רופאים בעם. וירא יתרו את הנגע, וַיִּבָּהֵל מאד ויקרא: “הוי, אמלל! הלא מַכָּתְךָ אֲנוּשָׁה מאד! אך תרופה אחת יש למכתך: אם תשים אליה שְׂעַר ראש נערה, ונרפאה”.
שמעו בנות יתרו, ולא אָבוּ לָגֹז גם קְוֻצָּה אחת משערות ראשיהן, כי אמרו: “איככה נעשה את הדבר הזה, וְשִׁחַתְנוּ את יָפְיֵנוּ ותפארת ראשנו?”
אך צפורה מהרה ותקח מִסְפָּרַיִם, וַתָּגָז את הַקְּוֻצָּה הטובה, הָרַכָּה וְהַמְּסֻלְסֶלֶת בכל קְוֻצּוֹתֶיהָ, וַתָּשֶׂם אותה בחדר משה.
ומשה בא אל חדרו, וימצא את הקוצה, וישמח עליה וישימנה על מַכָּתוֹ וַיֵּרָפֵא. ויצא אל הבנות וַיִּשְׁאָלֵן, מי מהן עשתה לו את החסד הזה, למען יברכנה.
ותאמר צפורה בלבבה: “הן אני רָעַת מראה ואחותי הבכירה גם יפה גם חכמה ממני, אגידה נא כי היא עשתה לו את החסד הזה, וּלְקָחָהּ לו לאשה, והיתה לו אשה יפה וחכמה” – וכאשר חשבה כן עשתה.
ביום השני שכב משה בין עדרי צאנו וַיִּישָׁן, וצפורה ויתר אחיותיה רעו את גְדִיּוֹתֵיהֶן לא רחוק מעדרי משה; ויבא ארי אל תוך העדר, ויקרב אל משה, וכבר הֵרִים את פַּרְסוֹתָיו לתקען בלבבו, וכבר גלה את שִׁנָּיו לקרע את בשרו…
וצפורה ראתה ותבן כי גם אם תעיר את משה משנתו, לא יספיק עוד לִדְרֹךְ את קַשְׁתּוֹ – ותקח צוֹר ותחתך בבשרה, וַתַּטֵּף מדמה על עצם־נְבֵלָה, אשר מצאה במדבר, ותשלך לפני הארי.
ואך הריח הארי ריח דם חם, ויעזב את משה וירץ אל העצם, וינהם בקול. אז הקיץ משה ויכונן את קשתו וַיּוֹר בארי ויהרגהו. ובראותו את העצם המשוחה בדם, הבין את החסד, אשר עשו לו, וישאל שנית את בנות יתרו מי מהן עשתה לו את החסד הזה?
ותאמר צפורה גם הפעם בלבבה: “אגידה לו, כי אחותי הבכירה עשתה זאת. הלא חכמה היא ויפת תאר – וּלְקָחָהּ משה לאשה” – וכאשר חשבה כן עשתה.
ביום השלישי שכב משה ויישן, ויתנפלו עליו הרועים הבוגדים וַיַּאַסְרֻהוּ בַזִּיקִים, וידרשו בעדו פדיון רב.
אז הוציאה צפורה את כל פניניה וּנְזָמֶיהָ וכל עדייה, ותתן אותם כֹּפֶר נפשו.
אז הבין משה כי הנערה הנפלאה הזאת היא היא אשר הביאה אז את הַקְוֻצָּה אל חדרו, לְרַפֵּא את מַכָּתוֹ, והיא אשר שפכה גם דמה בעדו על העצם ותמילהו מִשִּׁנֵּי הארי, וישביענה להגיד לו דבר אמת. שמעה צפורה ותגד את כל אשר עשתה, ותספר לו כי היא אוהבת אותו בכל לבבה ובכל נפשה. אך אחותה חכמה ויפה ממנה, והיא איננה שֹׁוָה להיות לו לאשה.
– אל נא, צפורה – ענה משה – דעי לך, יקרה, כי שקר הַחֵן בלי לב טוב, והבל החכמה בלי צדקה! וְיָדַעַתְּ היום כי אך רַמֵּה רִמּוּךְ אחיותיך המקנאות בך, כי אמנם לא הן אך אַתּ היא היפה בבנות והטובה בנשי מדין!
ויקח משה את צפורה לאשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.