אחי יוסף שָׁבוּ מארץ מצרים אל יעקב אביהם שמֵחים וטובי לב: גם שמעון האסיר שב עמהם, גם בנימין אִתָּם, ועל כֻּלָּם הנה גם יוסף חי! הלא זה יוסף אשר מְכָרוּהוּ לעבד, ואשר אמר עליו אביו, כי חיה רעה אֲכָלַתְהוּ; והנה גם חיה רעה לא אכלתהו, גם עבד איננו עוד! יוסף הוא הַשַּׁלִּיט במצרים, הַמַּשְׁבִּיר לכל הארץ!
הנה הם יורדים בְּמוֹרַד ההר חברונה, ובניהם ונשיהם יוצאים לקראתם, וּמְקַדְּמִים את פניהם בשמחה, ויהודה קורא קול אדיר וחזק: הִתְבַּשְּׂרוּ, בנים! יוסף דודכם חָי!
יוסף חי! קראו כל הבנים, וירוצו איש לקראת רעהו כְּלַהֲקַת צִפֳּרֵי האביב: “הדוד חי! יוסף לא מת! הידד! הידד!”
וְהַבְּשׂוֹרָה עוברת מפה לפה וּמֵאֹזֶן לְאֹזֶן, הילדים והילדות רוקדים כבני־צאן מֵרֹב חֶדְוָה. ואת אביהם הזקן שכחו; יעקב הזקן יושב ובוכה על יוסף בנו האובד, וּמִצְטָעֵר ודואג לבניו, אשר אֵחֲרוּ לשוב ממצרים, ואין איש מן הצעירים העליזים, אשר יתנדב לְהָשִׁיב נפש האב הָאֻמְלָל בַּבּשׂוֹרָה הנעימה.
אך אחת היתה שרח בת אשר, אשר לא נְתָנָהּ לבבה לֵהָנוֹת מן השמחה, בטרם תְּשַׂמַּח את נפש האב הזקן, ובטרם יוֹדֶה לאלהים חסדו. וַתָּרָץ וַתַּגֵּד ליעקב לאמר: “עוד יוסף בנך חי ומושל בכל ארץ מצרים! והנה גם בניך שבו אליך!”
יעקב לא האמין לדבריה, ויקרא בקצף: “כן תִּחְיִי אַתְּ כאשר יוסף בני חי, וכאשר ישוב עוד אלי!”
וכאשר שככה חמתו וידע את אשר בִּטֵּא בשפתיו, – וַתִּפָּעֶם רוחו ויאמר: “אם אמת דּבַּרְתְּ, בַּת אָשֵר, חֲיִי ואל תדעי מָוֶת! אך אם הִכְאַבְתְּ נפש אב אמלל להזכירו את אֲסוֹנוֹ הגדול, שֶּׁלֹּא יִשָּׁכַחַ, אז גם קִלְלָתִי לא תשוב ריקם!”
ושרח לא רִמְּתָה את הזקן, וברכתו חלה על ראשה, והיא חיה ולא תדע מות.
וְשָׁנִים כימים תַּחֲלֹפְנָה, ויובלות כְּשָׁנִים יַעֲבֹרוּ. יְעָרִים נָבָלוּ, וחדשים פרחו, צורים נֶעְתְּקוּ והררים צמחו, ושרח חַיָּה וְרַעֲנַנָּה ולא תדע זֹקן. זֹה הפעם השביעית נָשְׁרוּ לה שִׁנֶּיהָ, וחדשות צמחו על מקומן; אך עוד עֶדְנָה וְרֹךְ לה כנערה בת חמש עשרה; ואמנם עוד לא מלאו לה גם שבעה יובלות.
ויש אשר תָּשׂוּחַ בין הַבְּרוֹשִׁים הגבוהים והרעננים אשר בגן, ותשיח לנפשה לאמר: “תחת זְקֵנוֹ של ברוש זה ישבתי בְּשֶׁכְּבָר הימים, ושמעתי שיחה נפלאה מפי חָמוּל; אכן נֹפֶת נָטְפוּ אז שפתיו, וּמִדְבָּרוֹ כנחל נוֹבֵעַ נעימות!”
“אז אמרו הורי והוריו, כי שנינו נבנה בית בישראל; וְאוּלָם אני מאנתי וָאֶשָּׁבַע לבלי היות לאיש, יען כי בַּת־אַלְמָוֶת אני, והוא בֶּן־תְּמוּתָה, ואיככה אוּכַל וראיתי בבוא המות לקחת את אישי אלוף נעורי מעל ראשי ואני אֶשָּׁאֵר אלמנה בודדה לנצח?”
“על מקום נהר רחב־ידים זה, תוסיף לדבר אל נפשה, עמד בשכבר הימים ארמון גדול ורם ושתי שדרות עצים רעננים צִיְנוּ אֶת הַמְּסִלָּה אל מַעֲיַן הגנים. שם אהב יוסף לְטַיֵּל וּלְשׂוֹחֵחַ את אָסְנַת היפה… בין הָעֳפָאִים ישב הזמיר וַיַּנְעֵם זמירות, כמו לקח גם הוא חלק בשיחתם.”
“ואולם עתה במקום הגנים עומד בֵּית־סֹהַר לעבדים נִפְשָׁעִים, ותחתיו נקבר תַּחְפַּנְחֵס המורד… שם יִשָּׁמַע עתה כפעם בפעם צִלְצוּל הַשַּׁלְשְׁלָאוֹת על רגלי האסירים…”
“ושם בבקעה הַמְּלֵחָה הִשְׂתָּרְעָה כִּכָּר נחמדה… משם לקטתי שושנים וְקָלַעְתִּי עטרות לראש אסנת ביום חֲתוּנָתָהּ”…
“עתה רובצים הסוסים במקום הזה”…
וכה עברו על שרח יובל על יובל. מתו הוריה, מֵת יוסף, מֵת כל הדור, ושרח חיה, שרח החלה לחיות ימי ילדות.
והנה באו ימים רעים לישראל: ילדי העברים הָשְׁלְכוּ היאורה, בני ישראל היו לעבדים, ויעבדו בם בְּפֶרֶךְ, ויצעקו בני ישראל וַיֶּאֱנָחוּ.
ושרח חיה ורואָה.
אז החלו הימים לֶאֱרֹךְ כַּשָּׁנִים, וְהַשָּׁנִים – כיובלות; וַתִּקְצַר נפש שרח בַּעֲמַל אַחֶיהָ, ויהיו חייה עליה למשא, וַתִּשְׁפֹּךְ נפשה לפני אלהים, וְהַתְּפִלָּה הביאה לה נִחוּמִים וְתִקְוָה נעימה, כי יבוא יום וְהֵקִים אלהים את שבועתו לבני ישראל וּגְאָלָם מיד צר.
והיום ההוא בא. משה בן עמרם בא לפני פרעה ובמטהו הראה נפלאות, וַיוֹצֵא את עמו מבית עבדים. שערות שרח הַלְּבָנוֹת נשרו, וְתַלְתַּלִּים שחורים הֵחֵלוּ לְכַסּוֹת את ראשה.
כאשר בקע משה במטהו את הים, נבקעו חֲנִיכֶיהָ1, להוציא שִׁנַּיִם חדשות בפעם השמינית.
ובהמטיר משה מָן וּשְׂלָו מִשָּׁמַיִם גָּמְלוּ לה הַשִּׁנַּיִם.
וְהַשָּׁנִים שבו לחלף כימים, וּשְׁמִטּוֹת כַּשָּׁנִים, ושרח מוספת שנות חיים, ושבה אל עֶדְנַת־הַנֹּעַר.
והיא מוסיפה לצאת לָשׂוּחַ בשדה, ללקט שושנים, לִקְלֹעַ עֲטָרוֹת, לִשְׁמֹעַ שריקות עדרים, ולשיח את הזמיר.
והשנים חולפות כימים, והימים עפים כרגעים וכל יום יביא ישועות ונפלאות, ושרח חיה ורוֹאָה. אך אֲהָהּ ליום צרה! חטא ישראל ויעש לו עגל מסכה!… פשעו ישראל וַיִּלּוֹנוּ על משה וכמעט שֶׁרְגָמֻהוּ אָבֶן!… נוֹאֲלוּ ישראל ויאמרו לשוב מצרימה!…
אז קָצָה שרח בחייה, ותתחנן אל האלהים, כי ישלח לה את המות לִפְדוֹתָהּ מחיים כאלה.
והמות לא בא אליה, כי יעקב הזקן שם אות חיים על מצחה.
וככל אשר הִרְבָּה העם לחטא, כן רַבָּה צרת לבבה, וַתֵּבְךְּ ותתחנן אל האלהים, ואלהי החיים והמות נתן לה חֲנִינָה; ויצו את המלאכים לְפַנּוֹת לה מקום בגן עדן, וְלַהֲבִיאָהּ שמה חיים.
ושרח הזקנה־הצעירה לא זכרה עוד מֵאוֹתֶיהָ בשנים בְּבוֹא אליה כְּרוּב משמים, וַיִשָּׂאֶנָּה על כנפיו מַעְלָה, מָעְלָה. עוד יֵרָאו לעיניה אהלי ישראל השוכן לִשְׁבָטָיו ברחבי הַמִּדְבָּר… היא רואָה עוֹד את גלי הים מִתְאַבְּקִים ובולעים איש את רעהו, והארץ בעיניה כְּסִיר רוֹתֵחַ על הַכִּירַיִם. אך היא מתרוממת מעלה מעלה, והארץ תלך הלוך וּמָעוֹט, והנה היא כִנְקֻדָּה קטנה וּכְנֵץ2 אשר נמלט מתחת הַפַּטִּישׁ ותועה בין אלפי כוכבים. עוד מעט וגם היא, הַנְקֻדָּה, נעלמה, ולא נודע מקומה. ושרח גְּלוּיַת עינים ורוֹאָה, והנה נחל זוֹעֵף מַכֶּה גלים וּשְׁאוֹנוֹ וַהֲמוֹנוֹ מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם, גל מִתְנַפֵּל על גל, מִשְׁבָּר על מִשְׁבָּר יִשְׂתָּעֵר, עד אשר יתמלטו מהם רשפי אש! ומן הרשפים והאש יצא רוח קֹר וקפאון וענן־אפל מאד נורא! וַתִּתְחַלְחַל שרח ותשאל את הכרוב: “מה זאת?”
“נַחַל הבליעל הוא, אמר הכרוב, ומשבריו משברי מות. דרך הַמַּעְבָּר הזה יעביר המות את ילדי החיים אל תַּחְתִּית שְׁאוֹל, וְאַתְּ זקנה־צעירה, הָסֵבִּי עֵינַיךְ משם! למה תביטי אל דם אחיך, בני ארצך, וְהוֹשֵׁעַ לא תושיעי”.
“הַאִם מת עתה איש על הארץ?” שאלה שרח.
“אין רגע ואין מְעוּף־עַיִן, אשר יעמד הנחל מִזַּעְפּוֹ ולא יבלע אנשים מן החיים! חק עולם לו לִבְלֹעַ ולבלע בלי הרף!”.
“ומה הנה התעלות היוצאות מן הנחל? הכֹה רבו שביליו ותוצאותיו?” שאלה שרח.
“דרך אחד לַמָּוֶת, אך יש אשר יאמר איש לברח מפניו ולנטות עֲקַלְקַלּוֹת, וְשָׁלַח המות אחת התעלות לְעֻמָּתוֹ. אז תחת לברֹח מן המות, ילך האיש הלוך וקרב אליו”.
ושרח מתרוממת מעלה מעלה: כבר נסתר גם הנחל מעיניה, והוא נִשֵּׂאת בין המון שְׁמָשׁוֹת ולכל שמש ושמש עין וצבע מְיֻחָד, והצבעים בהירים ורבים מאד, ושרח אֵינָהּ יודעת גם לקרא שמות לצבעים הרבים והשונים; ויש אשר תראה שמש שאין לו כל צבע, ובכל זאת הוא נראה ברור לעיניה, כי כח פְּלָאִים נגלה בעיניה לראות גם אשר לא יֵרָאֶה.
והכרוב מְנַפְנֵף כנפיו בין גלי אור, וחוצה את התהום הבהיר ומתעופף ומתנשא מעלה מעלה, ואזניה תשמענה – הכוכבים אומרים שירה, והשמשות רוקדים איש לקראת רעהו – “קדוש! קדוש!” ולבבה יִמַּס מִנֹּעַם השירות הנפלאות המתבוללות עם הֶמְיַת גלי האור וּמַשַּׁק כנפי הכרוב. והיא, אמנם, איננה שומעת כל קול, ובכל זאת היא שומעת ומקשבת רב קשב, כי אזנים נפתחו לה לשמע גם את אשר לא יִשָּׁמֵעַ, וגם את המון לבבה ונֹעַם רגשותיה היא שומעת ומרגשת עם המון השירות וההמיות הנפלאות מסביב; ויש אשר ראוּת עיניה ומשמע אזניה יתערבו יחד ולא תוכל להבדיל ביניהם.
כי גם לבבה רָחַב ונפתח להרגיש את אשר לא הרגישה על פני האדמה. וכה התנשאו וַיַּגִּיעוּ למקום שאין עוד רשות לכרוב לבוא שמה. ויכַס בשתי כנפיו את עיניו, לבל יראה את אשר לא לכרובים לראות, ובשתים כנפיו כסה את רגליו, לבל יראה הַגָּבֹהַּ ממנו את אשר לא לכבוד לו לראות; ובשתי כנפיו נשא את שרח וירם אותה למעלה מראשו, ויפרש “אריאל” את כנפיו וַיִּקָּחֶהָ אליו.
וה“אראלים” גם הם – יְצִירֵי מרום כמלאכים וככרובים, והמה דקים וקלים מאד, כְּמַחֲשֶׁבֶת ילד תמים, וכרעיון חכם נשגב, והמה גבוהים על הכרובים.
ואולם יש עוד גבוהים עליהם, הלא המה ה“אופנים” שהם תחת החיות הנושאות את כסא הכבוד.
וַיֵּדֶא האריאל עד המקום, אשר לא יבוא שמה, וַיִּמְסְרֶהָ לָאוֹפָן, והאופן – לַחַיָּה וכבא החיה עד שער גן העדן, יצאה נשמה טהורה, וַתְּקַבֵּל את שרח וַתִּשָּׁקֶהָ על מצחה ותביאֶהָ לגן עדן.
שמה רואָה שרח רב יתר מאשר ראתה עד כה. הנה היא רואה הדר שׁתּקרתוֹ – שמש וּכְתָלָיו – חַשְׁמַל, שלחנות פז ערוכים בכל נֹעַם ויקר ועל חוטי ברק תלוים כּסאות כַּדְכֹּד סביב לשלחנות, והכדכד רך, כנוצות הצפרים, ועל הכסאות יושבים מְסֻבִּים ילדים רבים, אך הם ישנים ואינם רואים את כל הנֹעם והטוב הערוך לפניהם.
“מי אלה?” שואלת שרח את הנשמה. והנשמה עוֹנָה: “אלה הם יְלָדִים אשר אהבו לָנוּם ולחבק ידים בבקר על משכבם, וַיְאֲחֲרוּ מועד בואם אל בית־ספרם”.
ושרח רואה עוד ילדים אמללים ועצובים, ובעיניהם יָתוּרוּ תמיד ויבקשו את אשר לא יוּכְלוּ לִמְצֹא.
“מי אלה?” שואלת שרח.
“אלה המה ילדים רעים, אשר לא שמעו בקול הוריהם. עתה יבקשו פה את אמם, ולא יַכִּירוּהָ, וגם היא לא תכיר אותם, על כן הם עצובים, בראותם כל ילד וילד חבוק בזרועות אמו האהובה, ואך המה תועים כיתומים עזובים בין הילדים השמחים.”
והיא רואה שם ילדים, אשר בְּבַקְּשָׁם אֹכֶל מְסִירִים מפניהם את השלחנות הערוכים ובאמרם: “שְׂבֵעִים אנחנו” עוֹרְכִים לפניהם את השלחנות בכל טוב.
“ומי אלה?” שואלת שרח.
“אלה הם הילדים, אשר אהבו לְשַׁקֵּר וּלְכַחֵשׁ; על כן גם פה לא יאמינו לכל אשר יאמרו”? –
ושרח רואה עוד רבות, אשר לא יבֻטא בשפתנו, כי אנשים אנחנו ולא מלאכים, על כן גם שפתנו דַּלָּה מִתָּאֵר אל כל אשר ממעל לנו.
ושרח חיה בגן־עדן וּמְקַבֶּלֶת בחיקה את כל ילד אשר ימות בילדותו, וּמְשַׁעֲשַׁעַת אותו וּמִשְׁתַּעֲשַׁעַת בו עד היום אשר תמות אֵם הילד ההוא; אז תשיב את הילד אל חיק אמו.
על כן יאהבוה כל הילדים אשר בגן עדן, ועל כן יֶאֱהָבוּהָ הילדים גם בחייהם, ועל כן יקראו לה הילדים בשם “הַדּוֹדָה שרח”.
כאשר הלשינו על משה בן־עמרם לפני פרעה, כי הרג את הַמִּצְרִי, ברח משה המדברה; ועם אויביו, אשר הלשינו עליו, עשה פרעה טובות, וישם את אחד מהם ל“שר האוצרות”, ואת השני ל“שר המשקים”, ואת יתר המלשינים שם לנציבים בארץ ופקידים על החיל.
ולא ארכו הימים, וַיִּוָּדַע הדבר, כי הֵרִיק שר האוצרות את אוצרות המדינה1 ויברח, ושר המשקים שָׂם רַעַל בכוס פרעה, ויתר הפקידים והנציבים – אויבי משה – גִלּוּ סודות הארץ למלך מדין; וגם הַבְטֵחַ הבטיחוהו, כי אם יבא להלחם במצרים, ימסרו את הארץ בידו.
ויקצף פרעה מאד, ויצו להסיר את ראשי הבוגדים מעליהם ולכתב את עֲוֹנָם בדמם על שערי מצרים.
אך הבוגדים ברחו בעוד מועד הַמִּדְבָּרָה.
אז ראה פרעה כי אויבי משה הם אויבי הַמְּדִינָה, וַיֵּצֶר לו מאד על אשר ברח משה מהארץ.
ומשה היה רועה צאן במדבר; ויהי היום ויבא אל אחד ההרים, ושם היתה מערה עֲמֻקָּה ונעלמה מעין רוֹאִים, וישמע קול אנשים מדברים איש עם רעהו לאמר: “הן זה שלשה ימים אשר לא בא אֹכֶל אל פינו, ואם גם היום לא נמצא במה לִשְׁבֹּר2 רעבוננו – וְגָוַעְנוּ ברעב”.
וַיַּכֵּר משה את קול אויביו, אשר הלשינו עליו לפני פרעה, ויחמל עליהם מאד, וַיּוֹצֵא מילקוטו כִּכַּר־לחם אחת, ויאמר לבא אל המערה לְתִתָּהּ להם וּלְהִתְוַדַּע אליהם; אך שב וְנִחַם כרגע, כי אמר: “אם יראוני וידעו מי אני לא יֹאבו לקחת מידי מאומה. הלא טוב כי אַנִּיחַ את ככר הלחם על פתח הַמְּעָרָה, ובצאתם ימצאו את אשר יבקשו, ולא יִצְטָרְכוּ להודות לאיש, בלתי לד' לבדו”.
וכאשר חשב כן עשה.
ביום השני בא משה חֶרֶשׁ עד המערה וַיַּקְשֵׁב וישמע את אויביו משיחים איש עם רעהו לאמר: “שמע נא, אַלּוּף חָם, את אשר מצאתי: גם בְתַאֲבוֹנָם3 נִכָּרִים הַמִּצְרִים, כי אלופים נכבדים הם: אתמול אכלתי כנפשי שָׂבְעִי וָאֹמַר בלבבי: לא אֶרְעַב עוד לימים שלשה, והיום – אך פקחתי את עיני וכבר יָצִיק לי הרעב!”.
– כן דִּבַּרְתָּ אלוף עוּץ, – ענה רעהו, – גם אני חש עתה תְּאָבוֹן נוֹרא אשר רק אלופי המצרים יחושו כמוהו. הבה נצא גם היום, אולי נמצא גם הפעם אֹכֶל!
וימהר משה וַיַּנַּח לחם ומים על פי המערה – וַיִּסָּתֵר. –
ביום השלישי בא משה אל המערה, ויקשב וישמע את אויביו מתלחשים לאמר: “שמע נא, אלוף פּוּט, את אשר חפרתי ומצאתי: יתרון4 לַמִּצְרִי על בן עם זר, כיתרון הנילוס5 על איזה פלג קטן! בני עמים אחרים אוכלים כל ימיהם רק לחם יבש – והמה שְׂמֵחִים בחלקם, ואני כבר קָצָה נפשי בלחם הַקְּלוֹקֵל6 אשר יביא לנו הַשָּׂטָן יום יום. לְבָשָׂר אני תאב, בשר על דמו!”
– כן דברת, אלוף פוטיפרע! – ענה רעהו, – גם אני מִתְאַוֶּה לאכל בשר חי! ולולא פחדתי פן יהרגני אני, כי עתה יעצתי להרג את אחד הרועים בַּמִּדְבָּר ולקחת את עדר צאנו, והיינו רועי מדבר ולא נדע עוד רעב ומחסור.
ויחר למשה מאד על הדבר הרע הזה, אשר אמרו לעשות, אך שב וַיִּנָּחֵם כרגע ויאמר בלבו: “אַל יָבוּזוּ לָרָעֵב כִּי יַרְשִׁיעַ. גם לא אלהים אני לַעֲנֹשׁ רעים וְחַטָּאִים! הבה אעזבה פה מספר כבשים מִצֹּאנִי, ויצאו ורעו אותם ואכלו בשר וְשָׂבֵעוּ. אז אולי ייטיבו את דרכם והיו לאנשים ישרים”. – וכאשר חשב כן עשה.
והמצרים יצאו וימצאו את הכבשים וישמחו עליהם וַיִּרְעוּ אוֹתָם.
וכפעם בפעם יָבֹא משה בלילה, והוסיף כבשים אחדים על עדרם הקטן. וירבו הימים ויהי להם עדרים ומקנה רב; ויהיו מוכרים מצאנם וּמִבְּקָרָם לאנשי מִדְיָן, ויגדלו ויעשירו מאד ויהי להם גם כסף וזהב לָרֹב.
וליתרו כהן מדין שבע בנות, וְהֵנָה רועות צאן אביהן במדבר. והבנות כלן טובות, כלן תמימות, כלן ישרות מאד.
רָאוּ הרועים הָרָעִים, אלופי המצרים, כי טובות וישרות הן וַיַּלְעִיבוּ7 בהן כפעם בפעם, ולא נְתָנוּן להשקות את צאנן מן הבארות, אשר חפר יתרו אביהן.
ויהי היום ומשה שוכב את מִשְׁכַּב הצהרים בין עדרי צאנו וַיִּישָׁן. וַיַּחֲלוֹם והנה נֵץ וְתַחֲמָס רודפים אחרי יונה רַכָּה, והיא הומה ומניעה בכנפיה; והנה קול קורא אליו: “קום, בֶּן־עַמְרָם! הַצֵּל עשוקים, בַּקֵּשׁ נרדפים, כי לְכַךְ נוֹצָרְתָּ”!
וייקץ משה והנה – חלום, ויקם וילך ברחבי המדבר, לבקש נרדפים ועשוקים, וירא והנה הרועים המצרים מַלְעִיבִים בבנות יתרו ומגרשים אותן מעל בארות אביהן; ויחר אפו מאד, וַיָּרָץ אליהם בַּחֲמַת רוחו, ויגרשם בחרפה, וַיַּצֵל את בנות יתרו מידם.
ויראו הרועים כי חזק הוא מהם וירפו ממנו; ויתנפלו על עדר צאנו וַיָּחֵלוּ לְהַכּוֹת בַּכְּבָשִׂים, הַכּוֹת וְאַבֵּד.
ויחמל משה על כבשיו התמימים ויקרא: “הַרְפּוּ, אכזרים נמהרים! כי אם תשמידו את העדר הזה לא יוסיפו עוד עדריכם לִפְרֹץ!”
הרועים הביטו איש אל רעהו, ויבינו כי הוא היא האיש הַפֶּלִאי, אשר הביא כפעם בפעם כבשים לעדרם, ויקרבו אליו וישתחוו לו. ויהי בהביטם אל פניו – ויכירוהו ויקראו:
– האתה זה משה, אשר הִכִּינוּ אותך בְּלָשׁוֹן לפני פרעה!?
וַיִּכָּלְמוּ מאד ולא יכלו לשאת פניהם אליו. אולם כעבר רגעי מספר נפלו על צואריו וַיִּשָּׁקֻהוּ, וַיִּשָּׁבְעוּ לו לאהבה אותו כל הימים.
ובנות יתרו באו אל אביהן, וַתְּסַפֵּרְנָה לו את אשר עשה עמהן רועה אחד במדבר; וישמע יתרו, ויתפלא מאד כי יִמָּצֵא איש צדיק וישר כזה בין רועי המדבר, ויאמר:
– שֹׁבְנָה, בנותי, ואמרתן אל האיש: “רודף צדקה ושונא עָוֶל – לא במדבר מקומו! יבוא נא אלינו וְיוֹרֶה אנשים מִדְּרָכָיו!”
ותלכנה הבנות ותגדנה למשה את דברי אביהן; וייטב הדבר בעיני משה. ויבא אל בית יתרו וַיֵּשֶׁב עמו ימים אחדים, וַתִּקָּשֵׁר נפש איש באחיו. וַיּוֹאֶל משה לשבת בבית יתרו ויהי רועה צאנו.
ומשה היה אהוב לכל רואיו. וכל אחת מבנות יתרו התברכה בלבבה לאמר:
– “אותי יקח משה לאשה, כי גם יָפָה, גם חֲכָמָה אני מאחיותי!” – אך צפורה הצעירה לא מצאה את לבבה לְקַוֹּת, כי תמצא חן בעיני הרועה הטוב. אחיותיה אמרו לה תמיד, כי רָעַת־מַרְאֶה היא מאד. אמנם בחורי מדין התלחשו תמיד על אדותיה ויאמרו כי היא היפה בכל הארץ והטובה בכל בנות מדין, אך היא לא שמעה מאומה מכל אשר התלחשו עליה הבחורים ההם, בלתי אם את אשר הגידו לה תמיד אחיותיה, וַתַּאֲמֵן לָּהֶן.
ויהי היום ומשה שוכב משכב הצהרים בתוך עדרו – וְחָזֵהוּ ערום נגד השמש. ויבוא יִתּוֹשׁ וַיִּשּׁוֹךְ את חָזֵהוּ. וייקץ משה, וַיָּחָשׁ כאב אָנוּשׁ מאד ויבא הביתה, וַיַּרְאֶה את הנגע ליתרו, כי בימים ההם היו הכהנים גם רופאים בעם. וירא יתרו את הנגע, וַיִּבָּהֵל מאד ויקרא: “הוי, אמלל! הלא מַכָּתְךָ אֲנוּשָׁה מאד! אך תרופה אחת יש למכתך: אם תשים אליה שְׂעַר ראש נערה, ונרפאה”.
שמעו בנות יתרו, ולא אָבוּ לָגֹז גם קְוֻצָּה אחת משערות ראשיהן, כי אמרו: “איככה נעשה את הדבר הזה, וְשִׁחַתְנוּ את יָפְיֵנוּ ותפארת ראשנו?”
אך צפורה מהרה ותקח מִסְפָּרַיִם, וַתָּגָז את הַקְּוֻצָּה הטובה, הָרַכָּה וְהַמְּסֻלְסֶלֶת בכל קְוֻצּוֹתֶיהָ, וַתָּשֶׂם אותה בחדר משה.
ומשה בא אל חדרו, וימצא את הקוצה, וישמח עליה וישימנה על מַכָּתוֹ וַיֵּרָפֵא. ויצא אל הבנות וַיִּשְׁאָלֵן, מי מהן עשתה לו את החסד הזה, למען יברכנה.
ותאמר צפורה בלבבה: “הן אני רָעַת מראה ואחותי הבכירה גם יפה גם חכמה ממני, אגידה נא כי היא עשתה לו את החסד הזה, וּלְקָחָהּ לו לאשה, והיתה לו אשה יפה וחכמה” – וכאשר חשבה כן עשתה.
ביום השני שכב משה בין עדרי צאנו וַיִּישָׁן, וצפורה ויתר אחיותיה רעו את גְדִיּוֹתֵיהֶן לא רחוק מעדרי משה; ויבא ארי אל תוך העדר, ויקרב אל משה, וכבר הֵרִים את פַּרְסוֹתָיו לתקען בלבבו, וכבר גלה את שִׁנָּיו לקרע את בשרו…
וצפורה ראתה ותבן כי גם אם תעיר את משה משנתו, לא יספיק עוד לִדְרֹךְ את קַשְׁתּוֹ – ותקח צוֹר ותחתך בבשרה, וַתַּטֵּף מדמה על עצם־נְבֵלָה, אשר מצאה במדבר, ותשלך לפני הארי.
ואך הריח הארי ריח דם חם, ויעזב את משה וירץ אל העצם, וינהם בקול. אז הקיץ משה ויכונן את קשתו וַיּוֹר בארי ויהרגהו. ובראותו את העצם המשוחה בדם, הבין את החסד, אשר עשו לו, וישאל שנית את בנות יתרו מי מהן עשתה לו את החסד הזה?
ותאמר צפורה גם הפעם בלבבה: “אגידה לו, כי אחותי הבכירה עשתה זאת. הלא חכמה היא ויפת תאר – וּלְקָחָהּ משה לאשה” – וכאשר חשבה כן עשתה.
ביום השלישי שכב משה ויישן, ויתנפלו עליו הרועים הבוגדים וַיַּאַסְרֻהוּ בַזִּיקִים, וידרשו בעדו פדיון רב.
אז הוציאה צפורה את כל פניניה וּנְזָמֶיהָ וכל עדייה, ותתן אותם כֹּפֶר נפשו.
אז הבין משה כי הנערה הנפלאה הזאת היא היא אשר הביאה אז את הַקְוֻצָּה אל חדרו, לְרַפֵּא את מַכָּתוֹ, והיא אשר שפכה גם דמה בעדו על העצם ותמילהו מִשִּׁנֵּי הארי, וישביענה להגיד לו דבר אמת. שמעה צפורה ותגד את כל אשר עשתה, ותספר לו כי היא אוהבת אותו בכל לבבה ובכל נפשה. אך אחותה חכמה ויפה ממנה, והיא איננה שֹׁוָה להיות לו לאשה.
– אל נא, צפורה – ענה משה – דעי לך, יקרה, כי שקר הַחֵן בלי לב טוב, והבל החכמה בלי צדקה! וְיָדַעַתְּ היום כי אך רַמֵּה רִמּוּךְ אחיותיך המקנאות בך, כי אמנם לא הן אך אַתּ היא היפה בבנות והטובה בנשי מדין!
ויקח משה את צפורה לאשה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.