א    🔗

קהל־העברים אינו יוצא מכלל־פתיעה – לפני שנה ניתנה לו מתת־כפל: שירת ורגיליוס, “אניאיס”, ושירת לוקרציוס, “על טבע היקום”, והשנה נצטרף לזימון חזיונו של סופוקלס, שבע טראגדיות שלו, והכל מידי מתרגם מפליא ומופלא, ששמו ושמעו יצאו להם עתה מוניטין, שכן כל ימי ישיבתו בקרבנו כשלוש שנים בלבד, והחידה – מתי גדל האיש והבשילה יכלתו ואיך יכול היה, בעוגת־ימים קצרה כל־כך, לעשות את החיִל הרב הזה – חידה היא ותהי לחידה. והיא, אמנם, תהי לחידה, גם אם נוציא קצתה מסתומה, ללמדנו שאין הפתיעה פתיעה גמורה, לפחות למעטים בקרבנו שזכיתי להיות בכללם.

ב    🔗

כי אם כתבו מפליאי סגולתו, עם צאת שני כרכי־התרגום הראשונים, על הברכה שירדה עלינו בהיסח־הדעת, ואחזו לשון תמיהה: פתע פתאום, צדקו ולא צדקו כאחת. צדקו – בגבול המצוי של זכרונם לא עלה לפניהם לא שם המתרגם ולא דבר־תרגומו, ואם צירפו לכך את שנודע להם, כי האיש גלה, עם פלישת היטלר לפולין, וניטלטל לאוזבקיסטן וידע עוני ורעב ולימים בא עליו משפט־משׂפח, כמנהג המדינה, והיה אסור חמש־עשרה שנים בוורקוטה הרחוקה, במשטר של עבודת־פרך וחיי־כפן ובאווירה של אפלת־יצרים והשפלת־אדם – הרי נמצאו כעשרים שנים של אפשרות־עשייה־רוחנית חסרים מלוח־חייו, והרי כשנכנס למערכת־ייסורים זו היה עוד עלם צעיר, שלא יצא עדיין מכלל תלמיד היושב לפני הדוכן הגבוה של מוריו לקלאסיקה. לא צדקו – ומבחינה זו ניתן להיעזר, בשינוי ראוי, באותה הלצה נחמדה, שמספרים בו בצבי גרץ שהיקשה לו לר' אייזיק הירש ווייס: היכא תמצי, אתה למדת ש“ס ופוסקים לפני שנים הרבה ואני למדתי זה מקרוב, והנה אתה זוכר ואני איני זוכר כמוך, השיב לו: כי לי היא אבידה ולך מציאה. הרבים – היו להם האיש וענינו מציאה; אך המעטים – שהייתי בכללם, ומשום מקרה ממוזל אפילו בראשם – היו להם האיש וענינו אבידה. כי השם הזה נגלה ראשונה, ובתחום מלאכת־המחשבת של מעשה־תרגום, מעל עמודיו של אותו עתון שבו נכתבו, אחרי חצי יובל שנים, תיבות־התמיהה: פתע־פתאום. כוונתי ל”דבר", שבו פירסמתי את מסת־תרגומו הראשונה של שלמה דיקמן, והוא תרגום שירו של ח.נ. ביאליק: “דאס לעצטע ווארט”, בנוסח עברי: אחרון דבר. לא התעלמתי ולא העלמתי את הספק: מי יבוא אחרי המלך, והוא ספק העומד בעינו אף לאחר ניסוייהם של אחרים לתרגם משירי יידיש של ביאליק (אברהם לוינסון, אהרן צייטלין), אך לא התעלמתי ולא העלמתי את ההעזה שדרכה בעניווּת – המתרגם בנה את תרגומו לפי הלכסיקה של ביאליק עצמו, עד שאין אנו יכולים להדיר את עצמנו מן ההשליה כי אכן שירו של המשורר לפנינו. בהערה שצירפתי לתרגום העירותי את תשומת־דעתו של הקורא על המתרגם, שישב בווארשה, והצגתיו, כשיעור ידיעתי על פי חליפת המכתבים בינינו, ושמתוכה למדתי על משאת־נפשו, הוא מעשה התרגום במתכונתו הכפולה – לתרגם מיטב הקלאסיקה העברית ללשון הפולנים ומיטב הקלאסיקה היוונית והרומית ללשוננו.

ג    🔗

ממרחק הימים, לא פחות משאני תמה על ביטחתו בתעודתו וביכלתו לקיימה, אני תמה על ביטחתי שהניעתני גם לפרסם על הענין ואף לעודדו בו ברשות הרבים. והוא, אמנם, שלח עד־מהרה דוּגמה למעשה־תרגום (שיר של סאפּפוֹ‎) ופירסמתיו ב“דבר” גם הוא; והוא בכור נסיונותיו בתרגום הקלאסיקה היוונית שראה אור. גדולה ממנה היתה דוּגמת התרגום של הקלאסיקה שלנו ללשון הפולנים – ימים מעטים אחרי שפרצה מלחמת העולם השניה, הגיעני כרך גדול, והוא תרגום כל שירי ביאליק ושירותיו בצירוף מבוא של החכם הפולני רישאַרד גאנשינץ, וגם שיטת־תרגום זו בנויה על הסתייעות משופעת וגמישה בלכסיקה של שירת־הפולנים הקלאסית. עם השמועה על חורבנה של וארשה ראיתי חובה לעצמי לתת את הטופס, – והוא היחיד שהגיע לארצנו ומן הבודדים שניצלו בכלל – לבית־ביאליק למשמרת.

ד    🔗

ועתה באה הפסקה שנמשכה, כאמור, כעשרים שנה. לא שנפסקו הקשרים בינינו – הגיעתני טלגראמה אחת ואחרת, וארבע פעמים הודעתי על הצלתו במדור הנאות ב“דבר” ועוד אנו טורחים לעשות למענו – ד"ר משה ישי משתדל בטהראן ואף הרב ר' יצחק הלוי הרצוג נכנס בעבי־הקורה – והנה נעלמו עקבותיו ואמרנו אבד אחינו ונסתם הגולל על תקווה גדולה. אך לפני שנים אחדות נתבשרתי בסודי־סודות, מפי שארו, ידידי שבח אדן, כי לא זו בלבד שהוא חי אלא אפשר ייצא לחפשי, ואין צריך לומר, עד מה רבתה שמחתנו, כששמענו כי אמנם יצא מבית־העבדים, ולא זו בלבד שנפשו נשמרה בטהרתה אלא רוחו נשמר בעשרו, והוא מורה לילדי בית־הצירות שלנו בוארשה והוא שופע חיוּת ואף חלומו – חלום מעשה־התרגום – לא פג, שאפילו בימי עניו ומרודיו הגה בו, ויתר שאת לו ויתר ביטחה לו לקיים את שנדר בינו לבין נפשו. מי שלא ראה שמחה כשמחת ריעיו, חבריו בבתי האולפנה בווארשה, בזימונינו, הן עם עלייתו שהסמיך לה עשייתו בתרגום, הן עם צאת כל ספר וספר מכל שלושת הספרים, לא ראה שמחה מימיו, והודיתי לאל־חסדי, כי זכיתי להיות עמהם.

ה    🔗

ובכן, כשלושים שנה נשא האיש בקרבו חלום וכל הגיונו, על עיונו וחיקורו, היה מכוּון לכך, ועד־מה עיונו ממש וחיקורו ממש, ניתן ללמוד מתוך שהאידיאה – שהאירה לו בימי־החדווה של שנות־נעוריו ובימי־הצער של שנות־שחרותו – היתה לבשר, הלא הוא בשרה החי והמפרכס של שירת יוון ורומי, שקרמה אבריה של העברית והם משמשים אותה להפליא, כאילו היתה כן מטבע ברייתה. והרי אין צריך לומר, מה מרחקים של אמונה ותולדה, מסורה ומזג, חוצצים בין העולמות, אך נראה גדולה נשימה של שירה המקרבת רחוקים. ואם למרחקים הרי לפנינו כמותם – ולא בלבד המרחק מגישושים כשל ר' מאיר הלוי לטריס, שהעתיק את השירה ההומרית על פרידת־הקטור לימי שאול ומלחמתו בפלשתים עד לנסיונו של אהרן קמינקא לתרגם את הפרק כמו לפני כשני דור, ולא בלבד המרחק שבין מעשי ישראל ראלל עד יהושע פרידמן, אלא גם המרחק שבין קרובים יותר, שמתרגמנו יודע להעריך פעלם, אך מתוך שהוא עומד על כתפם – וייחוד לו משלו – הוא מתגבה עליהם. כי אם סוד הצלחתו בכוח־ייחודו, והוא־הוא כוח של חידוש, הרי יסוד הצלחתו בכוח ירשתו, והיא היא כוח המסורת, ומיזוגם הבשיל את הפועל המרהיב, שיש בו כדי מפעל־חיים, אולם לשמחתנו, הוא אך ראשיתו.

ו    🔗

כבר אמר ניטשה, כי הרוצה להיות ברק, חייב להיות ימים רבים עננה. אולם גם היודע כי דיקמן צבר ימים רבים את כוח עננו, אינו ממלט עצמו מן הפליאה בראותו את בוהק־ברקו ובשמעו את קול־רעמו, וביותר בראותו ברקיו רודפים זה את זה ורעמיו מתגלגלים זה־בסמוך־לזה. נאמר לו תודתנו על רב עשרו אשר הראינו ועל רב טובו אשר יצפון לנו להראותנו בקרוב בימינו.

[תמוז תשכ"ג]