א 🔗
הבא לדבר בו בשלמה דיקמן, דין שיראה לברר תחילה, קודם כל לעצמו ומתוך כך אולי גם לאחרים, את החידה אשר חד לנו האיש בדרכו ובפעלו. בשתי הפעמים הקודמות, אחת בחייו – לפני כשלוש שנים, בצאת שבע הטראגדיות של סופוקלס בתרגומו, ואחת לאחר מותו לפני כחצי שנה, באסיפת האבל של האקדמיה ללשון העברית, שבתי וראיתי, כי עם כל יגיעתי החידה גדולה מפתרוני, ודומני, כי כגורל הזה נועד לי גם עתה, וביותר שהחידה נראית לי משולשת. דבר זה נתחוור לי בבואי להתחקות, בגבול ידיעתי, אחרי ראשית האיש ושׂיחו, והוא גבול ארוך למדי. שכן נעזרתי לשם כך במה שקיימתי בחינת ניתי ספר ונחזי, וספר כלשון המקרא, דהיינו מכתב, שהעליתי לפני צרור מכתביו אלי מלפני שלושים שנים חסר אחת, ולמדתי מתוכם, כי עתה לאחר שראינו אחרית דרכו, והיא אחרית נמהרה ועל־כן מרה, ניתנה לפנינו דוּגמה מובהקת של דבקוּת הנברא במידה ממידותיו של הבורא, הלא היא המידה הגדולה: סוף מעשה במחשבה תחילה.
כי, אמנם, הספרים הגדולים, שנוצק בהם יין שירתו של יפת בחמת שם ועֵבר עד היותו כיינם, הם סוף מעשה של איש על סִפה של שנת העצה, סוף מעשה שעלה במחשבה תחילה בלבו של נער שלא הרחיק ביותר משנת הבר־מצווה, מתחוור כבר מראשון מכתביו אלי, שהבנתו מחייבת שאקדים בחינת מעשה שהיה כך היה: משראיתי ראשונה בעתונות הפולנית־יהודית את שמו וחניכתו חתומים על מעשי־תרגומו של שירי ביאליק, דימיתיו, על פי טיב לשונו, מגלילות גידולי, וביותר ששם משפחתו מצוי שם, ואף בגימנסיה שבעירי ישב על ידי בכיתה נושא שם זה שבא לעירנו מעיר אחרת בסביבי הקארפאטים. פניתי אפוא לידידי המשורר הפולני־יהודי דניאל איהר הי“ד, שיסייעני למצוא כתבתו של המתרגם, והוא אמנם סייעני בכך, ולא יצאו ימים מרובים והגיעני מכתב, שתאריכו 12 בפברואר 1936, ובעקבותיו באו ביכורי פרסומו בלשון העברית – תרגום “דאָס לעצטע וואָרט: (“אחרון דבר”) לביאליק ותרגום שיר יווני של סאפּפוֹ – שהדפסתים ב”דבר”. והרי לשון המכתב כתומו:
אדוני נכבדי!
הנה קיבלתי את מכתבו של מר דניאל איהר בצירוף איגרתך ורשימותיך. האמינה לי, כי השביעני הדבר רצון רב ואסיר תודה אהיה לך בעד אותות החיבה וההתעניינות אשר הראית למפעלי, כי הנה סוגה בסירים דרך משורר ואף כי מתרגם בישראל. כל רשימה ורשימה, כל אות התעניינות מעודדת את רוחי ואני מתאושש בעבודתי הקשה והרבה. אמנם, כשאני לעצמי הנני בחור בן י“ט, תלמיד המכון לתורת היהדות בווארשה וסטודנט באוניברסיטה הווארשאית במקצוע הבלשנות הקלאסית. החילותי לתרגם את ביאליק בתום לבבי בהיותי בן ט”ו שנה עוד בגימנסיה ובדרך מקרה פירסמתים אחרי מות המשורר ז“ל. לא עשיתי את מלאכתי רמיה ועל כן עוררו שירי תשומת לב מרובה וגם עשו רושם כביר על קהל קוראיהם. אנכי הדפסתים בכמה עתונים פולנים עברים, כמו “כוילה”, “נובי דז’ינניק”, “נאש פשגלונד”, אופיניה”, ב“הנוער הציוני”, ב“וו דרודזה” ועוד. נמצאו גם רבים מסופרינו אשר הביעו את חיבתם וחוות דעתם החיובית בנוגע למפעלי. ויהי בהגיע תור הוצאת הספר לאור – והנה שוד ושבר, אין קול ואין קשב! אנוכי תרגמתי בינתיים את כל ביאליק ואת חצי טשרניחובסקי – פיות הכל מלאים תהילות ותשבחות ובנוגע לכסף, כסף חי, עזרה ממשית – אין פוצה פה ומצפצף. ומדוע? והלא וארשה – עיר ואם בישראל, אשר אלפי צעירי העברים מתעניינים בספרות ובשירה העברית – ובאותה וארשה לא נמצא איש אשר יעזור לי ממש במפעלי. אני את שלי עושה; מטרתי היא לתרגם את מבחר השירה העברית החדישה לפולנית וכמו כן את מבחר השירה היוונית והרומית לשפה העברית. צר לי מאוד על אשר אטמו העברים את אָזנם משמוע את קול השירה ואיככה נוכל לחשוב על דבר יצירת ספרות קלאסית; אין בא“י הבנה כל שהיא ליופי העתיק ואיככה נוכל לחשוב על דבר יצירת ספרות לאומית כבירה ורצינית ובאוצר תרגומינו הקלאסיים עזובה וציה? כך… אך כל אלה הם חלומות בהקיץ… בשכבר הימים איה”ש… אני כותב שירים רבים בעברית, אולם לבי לא ירשני לפרסמם לפני מלאי את תפקידי אשר לפני. ולכן תבין, אדוני, את רוב שמחתי בראותי סימני תשומת לב לתרגומי בארץ. חי השם אם יש בדעתי להיהנות או להרוויח מהוצאת הספר, ואולם צר לי מאוד על אשר לא תשיג ידי להוציא לאור את ביאליק בפולנית. ותמיהני מדוע לא תתעניין א“י בדבר. הלא יש לנו מוסד ביאליק ועשרות מוסדות אחרים אשר יוכלו להוציא את הספר או לפחות להלוות לי סכום ידוע ואחר כך לקבוע את הריווח לטובת המוסד הנ”ל. אבקשך, אדוני, אם תוכל להועיל לי במה שהוא – עשה נא מה שתוכל – אולי יש לך השפעה כל שהיא בחוגים אשר עזרתם דרושה לי ואולי תוכל להשתדל לאפשר לי את הוצאת ביאליק.
בזה הנני מצרף גם תרגומי הפולנים. חבל כי לא אוכל לשלוח לך את האֶכסמפלארים המעטים אשר נשארו לי עוד. השאר מונח אצלי, אבל אין לי גליונות כפולים. כבר ביקשתי מאת המערכות לשלוח לי את העתונים הדרושים ומקווה אנוכי כי אקבלם בקרוב. ענני נא בטובך אם רוצה אתה שאשלח לך את השאר (ז. א. את הרוב) ואם תחפוץ גם להדפיס אחדים משירי העברים. עוד בקשה אחת, (תסלח לי) יש לי אליך. אולי יימצא מי שהוא אשר יכתוב איזה מאמר ביקורת על דבר תרגומי, כדי לעורר את תשומת לב הקהל למפעלי. חושבני כי הדבר יעזור לי בהרבה ויביא לי תועלת מרובה בהוצאת הספר. בנוגע למר פישל דיקמן אשר על אודותיו הזכרת – אין הוא קרובי כנראה, כי משפחתנו איננה גאליצאית כי אם מרוסיה “הצפונית” מוצאה. ואבקשך לענות לי על מכתבי.
כבוד רב ובציפיית תשובה
שלמה דיקמן
המכתב הזה, שכתבוֹ עלם על סִפה של שנת העשרים לימי חייו, מחייב את קוראו להתעורר על כמה דגשים בתודעת־עצמו של הכותב, ועיקרם שלוש תיבות, שתיים מפורשות, ואחת מוצנעת.
תיבה ראשונה: מפעל (“אותות החיבה וההתעניינות שהראית למפעלי”, “רבים מסופרינו אשר הביעו את חיבתם ואת דעתם החיובית בנוגע למפעלי”, “לא נמצא איש אשר יעזור לי ממש במפעלי”), שפירושו מעשה התרגום של שירת העברים, שעמל, בו כחמש שנים, וכבר הבשיל תרגום כל ביאליק ורוב טשרניחובסקי, ובעקבו נשוך מעשה התרגום של שירת יוון ורומי, שראשיתו מבצבצת ובוקעת.
התיבה שלאחריה: תפקידי, שלפי שאינה מנוקדת אין להכריע, כשם שאין להכריע לגבי קודמתה, מפעלי, אם היא לשון יחיד או לשון רבים, אך היא פתוח לכאן ולכאן, וביותר אם נראה בה את שיש בה, כלומר, שני כיווּני התרגום שלו, שהם לו כגזירה, שיותר משנגזרה עליו גזר אותה על עצמו, ואין לו שמיטה הימנה, עד שהוא דוחה את שלו מפני שלה. (“אני כותב שירים רבים, אבל לבי לא יתנני לפרסמם לפני מלאי את תפקידי אשר לפני”).
תיבה אחרונה אינה בשיטין אלא ביניהן, הלא היא התיבה שהגה אותה לימים בפירוש מפורש: נדר. ותיבה זו היא־היא הצופנת בקרבה את החידה המשולשת – תחילתו של הנדר, אמצעו של הנדר, סופו של הנדר.
ב 🔗
לענין תחילתו של הנדר, הרי שאלה היא, איך הגיע אליו הנער.
אם נאמר, כשרונו הוליכוֹ, הרי היה כשפעת כשרונות, שהיו עשויים להוליכו לצדדים שונים ואפילו לפצלו אילך ואילך; ואם נאמר הקדים לבטל את כשרונותיו בפני כשרונו, שהוליכו לספרות, – ומוצא משפחתו, שנתלכדו בו תורה וספרות סייעו – נמצא אמנם סמוכים לכך. הרי סבו, שהוא נקרא בשמו, ר' שלמה, הוא מחבר “מישנת שלמה” והוא היה בנו של ר' שבח, רבה של מאריאמפול הסמוכה לסובאלק; ובנו של ר' שלמה, אחי אמו של שלמה שלנו, היה אברהם פראנק, סופר עברי, תלמיד מכללת נאנסי וכמה זמן אף מורה בארצנו, במושבת רחובות, והוא נודע בספריו וביותר בתרגומיו, הנקראים עד עתה, כגון ספרי זונלייטנר על ילדי המערות. ושארו קרוב היה שמואל שבח קאנטורוביץ, מדקדק נודע, שכולנו למדנו לוח הנטיות שלו והתענגנו על ניסוחו הנאה למשלים ראשונים – כמשלי חז“ל, ולמשלים אחרונים – כמשלי המגיד מדובנא. ושארו רחוק היה שלמה זיינוול ראפופורט, המכונה אנסקי. ואביו של שלמה היה ממשפחת חסידי חב”ד שנשתמרו בה רוב תורות ומנהגות ומנגינות. כל אלה היו עשויים להפרות כשרונו המוטבע ולהטותו לעולמה של שירה, אך אפילו נצרף לכך צד נחשב ביותר, כחיבתה וידיעתה של אמו בעולמה של קלאסיקה ואולי גם לשונותיה, אין בכך עדיין כדי הכרעה לצד מעשה־תרגום, כל שכן כפול־כיוונים.
ואם נאמר, סביבתו הוליכתו, נדמה למצוא אף כאן סמוכות לכך. חינוכו, גם בגימנסיה העברית “חינוך”, וביותר במכון למדעי היהדות וחלל האווירה שבהם, ודאי שהיו יפים לחבב ספרות, אך דין שנזכור, כי פולין, וביותר וארשה כבר נתרוקנה בימים ההם מסופריה העברים, שהקדימו לעלות לארצנו, ועוד בה שיבלים בודדות בלבד – מתתיהו שוהם, שהיה מורו של שלמה, כבר הלך לעולמו, ונשתיירו בה בית צייטלין ויצחק קצנלסון. אולם לא היה להם ולכמותם המשך גדול, אך זעיר־שם זעיר־שם עלו קצת כשרונות צעירים, ורובם גמגומם מרובה מדיבורם. ואם ניתן לדבר על יתרון־מה, הרי היה זה יתרון חכמת ישראל, שהיתה לה עדנת־מה, בחינת התלקחות אחרונה ממש. אולם אין לשכוח, כי בית־הספר בפולין לא היתה לו מסורת תלמוד של קלאסיקה, ונצרכה, לשם כך, לאימפורט מגאליציה, אבל גם אם שלמה למד מפיהם, הרי יותר משהיה עשוי להתעורר לצד היצירה, כמעשה תרגום, היה עשוי להתעורר לצד המחקר – בראותו מורו אחד, מנחם שטיין, מפרסם, ובלשון הלטינית, את מחקרו על קלסוס, ואת מור אחר, בנציון בנשלום, מפרסם, ובלשון הלטינית אף הוא, מחקרו על תרגומי הורציוס, ואף עולה בנתיב התרגום. ודאי העובדה, כי דווקא ילידי גלילות שלא היתה להם מסורת תלמוד קלאסיקה, כשלמה שפאן בן ירמולינץ הפודולית ושלמה דיקמן יליד רחוב הפראנציסקאנים בווארשה, נעשו ראשי מתרגמים לקלאסיקה, והאחרון הגדיל, עד שהניח כל שהיו לפניו הרחק־הרחק מאחוריו, אף היא פרשה לדרוש בה, אך אינה גורעת מחומרת החידה, איך קם נער ונדר כנדר הכפול ופתח בקיומו.
ג 🔗
ולענין אמצעו של הנדר – הלא קמו לו שטנים אכזרים על מוראות מזימתם אשר ביצעוה עד תומה. העלם גולה ומיטלטל, תחילה במחנות הרעב בדרומה של רוסיה, אחר כך, עם המתקת גזר דין מיתה על דרך החלפתו בבית־סוהר, הנורא והאיום שבבתי־הסוהר, שכמותו כמין עולם תחתון המופקר להתעללות ולהתבהמות, והוא שומר נדרו ואינו מרפה ממנו, כאשר סיפר לנו במבואו לתרגום ורגיליוס. אמת, שמענו על פלאי כוחו של האדם היהודי – כגון שנודענו מפי ר' מאיר רוטנברג, שישב במחנה כפייה והסתיר מעין שומריו מחצית ספר תנ"ך והשלים בזכרונו את מחציתו האחרת ולא פסק מעיוניו ומחקריו בו; או כגון שנודענו מפי ר' משה רייך, שנכלא בתא צר ומחניק ויגיעת זכרונו עמדה לו לא בלבד לומר תפילות חול ושבת ומועד וללמוד בעל פה גמרא על הדף, אלא אף לחבר בחשאי לוחות שנה שנתפשטו בסתר ברוסיה. אף שמענו מפי תלמידי ישיבת נובוהרדק, וביחוד מפי הרב ויינטרויב עליו השלום, איך נוסדו תחנות־חשאי ללימוד תלמוד באין גמרות הנדפסות. אך אל נשכח כי כל אלה עניניהם מרוקמים מדורי דורות באברינו. אפס כי תעמוד לו לצעיר־ימים, בין ליסטים ופושעים מתאכזרים וסרדיוטים מתעמרים, תעצומת נפש לצוות לו לזכרונו, שישמר לו שירת אחרונים, בלשון הקלאסית של עם־העברים, ושירת ראשונים, בלשון הקלאסית של עם־יוון ועם־רומי, להיות לו כל אלה ערובת נדרו – חידה זו נבצרה מדעתנו.
וכדי להדגים זאת, דיינו בסיפור מועט, ששמענו מפיו: מעשה שהיה שרוי בייסורי רעב שאכלו עד טירופה של הנפש וחש, כי כבר פוקדים אותו מיני הזיה המבשרים כליה: הנה הוא רואה בדמיונו את עצמו ביום שבת בבית דודתו בווארשה, והיא מכבדתו בנתח של עוגה, והוא אוכל אותו ומשאיר קצתו, ובזכרו עתה את אלה, נגלה עליו, במלוֹא הפלאסטיות המפתה והמקניטה, קצה נתח העוגה שזילזל בו, על נוֹיוֹ וטעמו, וקצה הנתח מתגרה בו, עד שהוא נעשה כולו כצרור של רוגז וצער ותוכחה, והוא יודע בעליל, כי אם ההזיה תימשך, ילקה מוחו ולקותו סופו. והרי זכרונו בא לו לישועה: עולים לפניו חרוזות־שיר, קטעי־כתובים, ושפתותיו רוחשות דברי־שיר, והוא חש בממש בחינת תורתך שעשועי. סיפר וסיים: ושעשועי־תורה אלה הצילוני.
ד 🔗
ולענין סופו של הנדר – סיפרה לי אשה חשובה, שעבדה בשגרירות שלנו בווארשה, מעשה שעברה ברחובותיה ההרוסים, חורבות הגיטו, וראתה צעיר מהלך והוא כמשוטט בדמעות. קשרה עמו דברים ושמעה שמו וחניכתו וקצת תולדותיו, ולא יצאה שעה גדולה ונקרא האיש להיות מורה לילדי עובדי השגרירות, ולא יצאה שעה גדולה הימנה, וישב לקיים נדרו, ותהי ראשית קיומו תרגום “איניאס”, ולא יצאו ימים מרובים ובאו הוא ורעיתו נאטאשה ובנם הקטן עמינדב יחיו לארצנו. ועתה בא תור תיבת הנעורים מפעלי, שתקרם בשר וגידים והנדר קם לתומו וכתומו, לא שטנים מעכבים, לא סוהר עוצר, כי סביבו אווירה המחכים של ארצנו, אווירה של ירושלים.
ולכאורה סופו של הנדר קיומו קל וסביר מאמצעו ותחילתו, ואינו כן, – אפשר כי עתה היתה שעת המיבחן הגדולה, האחרונה, המכרעת. נוולות־משטר ורשעת משרתיו, שהתעללה בזך ובטהור הזה, מוטטה את מוסדי בשרו ואבריו, ואך כוח רוחו, זה קודש־הקדשים אשר לא יכלו לו כל השטנים, קיים את גופו, כי יוכל להקים את נדרו ולבצע את פעלו. כוח רוחו הוא שהיה בו כמצבר של מאוויים וסגוליה, והוא שהמריצו למעשה אשר לא ידעתו תולדת התירגום שלנו. וחוקר הנפש לא יוכל שלא להטריח את הדיימונוס, או בלשוננו: את המגיד – ובלכתו, לדאבת נפשנו, בדמי ימיו לעולמו, וזכר את אשר הבטיח לעצמו ולעמו בימי עלומיו: נדרי לשם אשלם, נגדה נא לכל עמי, ושינן לעצמו את הכתוב הזה. בשנותו בו אך תיבה אחת, לא לשון אשלם אלא לשון שילמתי.
[ל' סיוון תשכ"ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.