רוח בין-ערבים, הממטיר צבעי מנוחה רחוקה ואובדת, היה מנגן ממעל לראשינו בתוך האויר המשוגע – ואני ודוקטור שׁאיר, רופא הפצועים, ישבנו בתוך החפירה ודברנו על אודות השלום.

הוי, על השלום, שנתייתמנו ממנו. על השלווה היפה, האנושית, המתה, הנפלאה, התרבותית, האובדה – לעולמי-עד.

דברנו ודברנו, במנוחה, בעצב, בתקוה רחוקה, בעינים עצומות ובאהבת-החיים החולה והמתגעגעת, בהדוק-שפתים.

ודוקטור שאייר נזדעזע באי-סבלנות, קם ממקומו ואמר:

– אי, ידידי, זה לא ענין בשבילי! לשבת פה ולהתפלסף. בטלה זו מטמטמת את הלב ומוציאה מן העולם! שם, “במקום העזרה”: רבבות מחלות עושות שמות במחנה – ואני יושב פה בחפירות ומדבר על השלום. דברים בטלים!

רק כשבועים, שדוקטור שאייר נכנס אל תוך המערכה. עד הזמן האחרון היה עובד בעיר. רופא היה בבית-החולים הצבאי, עבד-כנעני מסור בכל עולמו לחולים שלו. כל ימי חייו ביחד עלו סך-הכל לעשרים וארבע שנים וכבר זרקה בו שיבה. בריאותו לא נחשבה כלל לרעננה, אלא שאותו מעט הכוח שהיה לו, היה כולו מוקדש לעבודתו: למלחמת-המזיקין, הבאקטריונים הפעוטים והנוראים, שבה, במלחמה זו, היה רופא צעיר זה – ואפילו לא רופא עדיין, אלא רק סגן-רופא – עושה נפלאות ממש.

ואף-על-פי-כן לא היו מביטים עליו שם בעיר בעין יפה: זה יותר משנה, שהמלחמה נמשכת והולכת – והוא עודנו “בבית”. יותר מדי נשאר הוא אחורי המערכה.

– מתלבט הוא פה – אמרו הבריות שמסביבו – במקום ללכת אל המלחמה, להגן על המולדת!

ומלמול זה היה דוקטור שאייר שומע לא פעם. אלא שהוא לא השגיח בזה. לא היה לו פנאי. המחלות המידבקות הארורות לא נתנו לו להשגיח באלה. אותן המחלות, שדוקטור שאייר היה אויבן בנפש מסוכן מאוד.

האמת ניתנה להיאמר: היה על פניו של הדוקטור שאייר דבר-מה, המעורר במסתכל-בו כעין – כעין אַנטיפּאתיה, כעין אי-נועם. – אולי החוטם שלו, – או אפשר המשקפיים שעל גבי חוטם זה, או אולי השפתים העבות קצת יותר מדי.

ואפשר שכל אלה ביחד גרמו לזה, שדוקטור שאייר לא היה חביב אלא על החולים המסוכנים שלו. ועליהם היה חביב יותר מאשר המפקד שלו, האדון הרופא הראשי, רופא-האלף הרם. האדון רופא-האלף הרם לא היה אוהב לטפל הרבה במחלות ויסורים ואנחות, ומכל שכן שלא אהב את המחלות המידבקות. ועוד דבר אחד לא היה אוהב האדון רופא-האלף: את עוזרו הדוקטור שאייר. ובכל הזדמנות היה אומר לו בזו הלשון:

– אלמלי הייתי אני עדיין רוָק וצעיר כמוך, חביבי, לא הייתי מתיירא כל-כך מפני הסכנה, מפני המלחמה, מפני המערכה כמוך. וחוץ מזה: אני הלא כבר הייתי שם. ואתה לא. באמת מוזר: איש צעיר ורוָק ופחדן. – – –

ודוקטור שאייר היה באמת גם צעיר וגם רווק וגם מוזר קצת – אך לאו-דוקא פחדן. והסכנה היתה נשקפת לו בעינים אדומות פה לא פחות מאשר לכל החולים המסוכנים שלו ולא פחות מאשר לרבבות חבריו שם במערכה. ועל כל פנים לא פחות מאשר לכמה וכמה חבריו הרופאים, שהמחלות המידבקות שלחו אותם אחד-אחד בזה אחר זה לעולם-האמת-והכבוד בזמן האחרון. ואף-על-פי-כן לא הביט עליו האָדון רופא-האלף בעין יפה. באמת אָמרו: חייל הלבוש בגדי שרד, מַדים של הוד-מלכותו – יצא-נא למלחמה על האויב.

ודוקטור שאייר השתלח אל שדה המלחמה, על האויב.

על כלום לא היה הדוקטור שאייר מצטער, אלא על שאָנוס היה לעזוב את בית-החולים שלו; את החולים האומללים, המאוסים, המלאים מחלות מידבקות. אך אין דבר. גם שם בחוץ יש את מי לרפא. יש ויש. ושם לכל הפחות לא ירננו אחריו. שם יהיה סוף-כל-סוף בתוך המלחמה. במקום שהכל נחשבים לגבורים.

אמת, שהוא, הדוקטור שאייר, אינו מרגיש שום שנאה למי שהוא בעולם, אלא להבאקטריונים המנוולים ורק נגדם אוהב הוא לערוך מלחמה עזה בכל נפשו ומהותו. אלא – שיתרגל, בעזרת השם, גם למלחמה אחרת וגם לשנאה אחרת. ויתרגל גם לחבישת פצעים. – ודוקטור שאייר מצא את עצמו פתאום ב“מלחמה”.

ואולם הגזירה נתבדחה קצת וכעבור ימים אחדים השתלח גם האדון הרופא הראשי, רופא-האלף בעצמו ובכבודו אחרי עוזרו הדוקטור שאייר. פקודה עליונה.

וככה נפגשו שוב-פעם.

אך גם הפעם לא נתקררה דעתו של האדון רופא-האלף. גם הפעם, גם פה לא היה עדיין דוקטור שאייר בתוך המערכה. “מקום העזרה” היה זה, כשלושה קילומטרים מאחורי המערכה, בעיירה קטנה, מקום הפצועים המסוכנים ומקום תחנתו של גדוד-המלואים.

ומוזר הדבר: גם כאן התחילו איזו מחלות מדבקות מנוולות לנגוף במחנה. ודוקטור שאייר בשעתו בא. ושוב-פעם התחיל להיאבק בכל כוחו במחלות. אלא, שגם כאן לא היה נושא חן בעיני הרופא הראשי, שלפי דעתו היה הדוקטור שאייר מיותר לגמרי:

– גם זה איננו עדיין חפירה – אמר לו ברטינה, – גם זאת לא מלחמה היא. לא יפה לו לאדם צעיר להתיירא מפני הסכנה. חייב האדם להיות בעל לב אמיץ, חביבי. הפחדנות היא דבר מגונה לאדם צעיר, ולא ניתנה החפירה אלא לצעירים.

דברים כבושים הללו התחילו לרדת סוף-סוף לתוך דמו של הדוקטור שאייר. זה קצת מעליב סוף-סוף. זה קצת יותר מדי.

ואולם ברגע השני כבר שכח את כל זה. קינח בממחטתו את המשקפים הגדולים שלו, הטביע את ראשו ורובו בקרן-החזות שלו החביבה – וכל העולם בטל מסביבו.

אלא, שפעם אחת התלקחו גם פניו של הדוקטור שאייר. היה מקרה שגם הפילדויבל המשרדי התערב פעם בעבודתו, ובלבל את מוחו ואת כל עניניו. ומשום שהתערבותו זאת של הפילדויבל עלתה לו לדוקטור שאייר בחייהם של חיילים אחדים – לפיכך התלקחו פניו השקטים במחאה עזה וקולנית קצת. אמת, קולניות זו לא הלמה אותו כלל, ויותר משהשיגה את מטרתה, עוררה כעין בת-צחוק. – אך דיה היתה לשמש סיבה גלויה ומספיקה להיפטר סוף-סוף מדוקטור שאייר. דוקטור שאייר היה סוף-סוף רק במדרגת סגן-אופיצר והפילדויבל המשרדי היה נחשב כבר למפקד ראשי בבית-החולים; ולא עוד, אלא שעל חזהו היתה תלויה שורה שלמה של אותות-הצטיינות. לפיכך אמר האדון רופא-האלף אל דוקטור שאייר לאחר מעשה:

– שאייר חביבי, השתמש נא בקול נמוך קצת בשעה שמדבר אתה עם איש זה. אתה רק זה-עכשיו באת הנה ועדיין לא הגעת אל המערכה – ואיש זה – – – הסתכל בו יפה, הבט-נא בחזהו. – – לאחר זמן-מה, חביבי, כעבור זמן-מה, לאחר “סערות” אחדים תוכל לדבר בקול רם ולעת-עתה הנמך-נא את קולך באוקטאבה אחת.

דוקטור שאייר הנמיך את קולו עד כדי שתיקה גמורה, אלא שבינתיים התחיל מהרהר אחרי הענין המוזר: פילדויבל זה גרם להם מיתתם לחיילים הרבה, לחיילי-המערכה – ועוד מלמדים עליו זכות. ודוקא הרופא הראשי. דוקא רופא!

ורק תוך-כדי הרהור זה נזכר הדוקטור שאייר, שלכאורה גם הוא עצמו איננו מבלה את חייו לבטלה לגמרי ואיננו לגמרי מיותר בעולם; שגם הוא עושה דברים שיש בהם מעין-תועלת למי-שהוא, שלכאורה גם הוא מין בן-אדם הוא. זקף את קומתו הכפופה, תיקן את המשקפיים שעל חטמו, הניח את בקבוק הרפואה על השולחן ואמר כדברים הללו:

– סליחה, אדוני הנאור, סליחה – – – כמדומני. – – – חושבני – – – כסבור אני – – – שהמוות אינו מטייל דוקא באותם המקומות שאותות הצטיינות והכבוד גדֵלים שם. – – – אי-אפשר לשכוח בכוונה גם זאת, שהבאקטיריות מרובות פי-רבבות אלפים מכדורי האויב. – – – ואני, בשעה שאני מטפל במחלה מידבקת, מוטל אני בסכנה לא פחות מן הפילדויבל הגס ביותר בעולם!

דיבורו הקשה של הדוקטור שאייר היה משונה ומגוחך במקצת לא הורגלו לשמוע דיבור כזה מפיו. לא הוא עצמו ולא אחרים. תשובה לא נתן לו הרופא הראשי, אלא שבמקום תשובה באה פקודה: דוקטור שאייר ישולח תיכף אל תוך החפירות.

ככה. ידבר-נא שם בקומה זקופה אם ירצה בכך.

ושוב לא היה דוקטור שאייר מצטער אלא על דבר אחד: על שאנוס היה לעזוב את בית-החולים של החולירעים המכאיבים שלו אשר בעיר הקטנה שמאחורי המערכה. כאבו של חייל פצוע: כעין נחמה יש בו, מעין הוד-שבצער כביכול. לכל הפחות כך חושבים. ואולם חייו של חולה המתייפח במחלה מידבקת – עונש-גיהינום יש בהם.

ובכן, דוקטור שאייר היה כבר במערכה; בתוך החפירה, עמנו יחד.

אלא, שהוא בא הנה קצת שלא בשעתו. מלחמה לא היתה זה ימים אחדים, ודוקטור שאייר ישב בטל. הרגשנו חמלה ממש בשעה שראינוהו כובש בקרקע את פניו ואומר:

– אפשר לצאת מן הדעת, ידידי. – – - שם “במקום העזרה” רבוא רבבות באקטריונים שורצים, מתהוללים, פרים ורבים באין מפריע – ואנכי יושב כאן ומחכה עד שיבוא איזה כדור ויפצע את מי-שהוא.

ופעם גחן אלי דוקטור שאייר ואמר:

– אני אשוב אל “מקום העזרה”, אל חיל-המלואים. שמעתי: מגפה חדשה עוברת שם וממותתת באומללים.

– איך זה תשוב? בלי רשות, בלי פקודה עליונה?!

– מה לי רשות, מה לי פקודה עליונה או תחתונה? – התרגז פתאום היהודי הצעיר ורגש-הצדק התמים האדים את פניו החיוורים. – פקודה או רשות – שם סך-הכל שני רופאים, האחד הוא האדון הרופא הראשי והשני – אינו יודע אפילו מה טיבו של אספּירין. תלמיד-לרפואה עם ידיעות של שנת-למוד אחת ואת האדון הרופא הראשי הלא יודע אתה – – – איש “בעל אשה ובנים” ואינו מחבב ביותר את המחלות המידבקות. בשעה שאנו נכנסים אל איזה חולה מסוכן, תמיד מצווה הוא עלי, שאני אפתח את הדלת. הוא אינו רוצה לנגוע בכף-המנעול. –

ולא הועילו כל אזהרותי. דוקטור שאייר חזר אל “מקום העזרה”, בלי רשות, בלי פקודה עליונה.

בשעה שנכנס אל תוך העיר הקטנה, התחילו הבתים הנמוכים בוכים לקראתו: כל הגדוד היה מפרפר בין החיים והמות. דוקטור שאייר לא מצא שם רופא, חוץ מאותו תלמיד-לרפואה. ורק עוד שני אנשים רשמיים היו עסוקים שם: הרב הצבאי והכומר, שהיו הולכים ומקברים את המתים בזה אחר זה, בשורה, בלי-הרף. ויושבי העיר היו יוצאים – מי שהיה עוד בכוחו – וידיהם על ראשם. דוקטור שאייר לא שמע, רק בכיה ותפלה. לבו של דוקטור שאייר פרכס בתוך חזהו וקדחת העבודה אחזה את כל מהותו.

ובאותו ערב הכה הרעם בכל החבריה: האדון הדיביזיוֹנר בא. – בלי שום הודעה מקודם, בהיסח דעתם של כל הקצינים, במפתיע. וישר בא אל בית-אוסף החולים במחלה מידבקת. ובכעס כבוש וחנוק הקשיב את ההודעה הרשמית, שאין בכל גדוד-המילואים אף רופא אחד יחיד, ושהאדון הרופא הראשי נתן פקודה – – – זאת אומרת: רשות, לגדוד-המלואים לעזוב את העיירה הקטנה וללכת אחור מכאן – – – אל הכפר הקרוב.

האדון הדיביזיונר כאילו נשכו נחש:

– מה?! לאחור?! – הרעים כארי שניחת בו חץ-רעל. – לאחור? חזירים ארורים! את כולכם אתלה על אילן סרק אחד! את כולכם יחד! עט ודיו תנו, תנו לי עט ודיו!

ישב וכתב פקודת-משפט.

וכל זה נעשה ברגעים קפואים אחדים, שהיו להם לעומדים מסביב בחדר לאלפי שנות חבלה. כל החיילים-המשרתים עמדו כמצבות-מות וראשם הסתחרר עליהם ככישור. ורק איש אחד היה בחדר, שלא שמע מכל הנעשה מסביבו מאומה: דוקטור שאייר. צעיר כפוף-קומה זה עמד כמנהגו אצל השולחן שלו ושתי עיניו היו שקועות כבחלום סהרורי בתוך הזכוכית-המגדלת שלו. לא שמע לא את זעקת-הכבוד הרועמת של הפילדויבל המשרדי בשעה שהאדון הרם נכנס, לא את רוגזו המנסר של הדיביזיונר עצמו ולא את ההודעה המרגיזה. לא כלום. שם עמד על-יד הזכוכית שלו, תיקן אותה, הגביה, הנמיך, ברז, טיפּל, שפך נוזלים מבקבוק לבקבוק, הסתכל עוד פעם לתוך הזכוכית שלו החביבה, היקרה והנפלאה, המסירה בשבילו את הצעיף הבשרי ומגלה לו את מערכת האויב הנורא: את גדודי המזיקין עזי הנפש, האורבים, המשתרעים, המתפתלים ועושים שמות. – הוא לא ראה את האדון הרם. לא היה לו פנאי.

והדיביזיונר קם ושאל בפנים סמוקים:

– ואיך מצב החולים כעת?

– כעת – כעת – גמגם הפילדויבל בהכנעה וברעד-מות – כעת, אדוני הרם, אתכבד להודיע בהכנעה גמורה – כעת הוטב במקצת – – – הוטב, אדוני הרם.

– וכמה רופאים אמרת עומדים על המשמר? – שאל האדון הרם עוד-פעם, בכדי לשמוע שנית את האמת האיומה.

– רק אחד, אדוני הרם, אחד.

– ומי הוא?

בתוך הפילדויבל נתעוררה חיה הרעה שבו. הוא הראה על הדוקטור שאייר ואמר:

– דוקטור שאייר, סגן האדון הרופא הראשי – ענה הפילדויבל. ובכדי לטרוף לו את שעתו של זה, הוסיף בהטעמה: – וגם הוא ברח לכאן שלא כדין – – – בלי רשות – – - מן החפירות ברח – מלפני “הסער” – – - למחר צריך להיות “סער” על האויב.

וברגע זה שכח האדון הרם את כל המגפות, את כל המתים ואת כל מיני המזיקין שבעולם. בעיניו התנוצצו זיקים קציניים: “זהו גדוד של בוגדים משוגעים. אחד עוזב את החולים ובורח לאחור, השני עוזב את המערכה” – – –

חרק בשיניו וצעק כלפי הרופא הצעיר בפה מלא קצף:

– דוקטור שאייר!! דוקטור משה שאייר!! אתה חרש או פגר?!

הרופא הצעיר זז ממקומו, מאצל עבודתו, וכמות שהוא, בסינרו הלבן ובידיו החשופות נגש אל האדון הרם.

– הנני.

– אתה ברחת מן המערכה: – שאל אותו הדיביזיונר והסתכל בו, בבטלן, שאינו יודע, אפילו לעמוד כדין.

– כדבריך, אדוני הרם.

– והיודע אתה, מה ענשו של צעד זה? לברוח מפני “הסער”?

דוקטור שאייר לא השיב כלום. הרכין את ראשו בהכנעה ואחר כך פשט את שתי ידיו כמזמין אותו בתור אורח אל השולחן, ובנימוס ובכבוד אמר בהטעמה אזרחית:

– בבקשה, אדוני הרם, יטרח נא פסיעה אחת אל השולחן.

שר-הצבא הרם הביט בו כבטיפש. תנועות בלתי-חייליות, אזרחיות, “מלצריות” כאלה אצל אדם הלבוש בגדי-שרד? – הוא קמט את מצחו ובת-צחוק קלה פשטה לו את עקמומיות הכעס העצור שבו. בן-אדם מוזר זה הפתיע אותו בחוצפתו התמימה, עד שנכנע ומלא את בקשתו והלך אל השולחן, כמי שאומר: ”מילא, נראה מה רוצה פרא-אדם משונה זה". דוקטור שאייר תיקן את הזכוכית, שוב עשה תנועה אזרחית, מלצרית, ואמר:

– בבקשה לטרוח ולהסתכל בזה – לתוך הזכוכית.

האדון הרם והנורא הטיל בו מבט של חשד ואחר כך הביט אל תוך הזכוכית. הסתכל והסתכל – – – והנה עולם רחוק ומוזר הולך ומתהווה לפני עיניו. מתחילה לא ראה אלא עוגה רחבה ירקרקה, שהמון כדורים לבנים צפים על פניה כבים ירקרק עמוק ושקוף, אילך ואילך. בשקט. במתינות, בלי תנועה. כל כדור וכדור כאילו איזו עין יש לו באמצעיתו, עין לבנבנה. העינים הללו הביטו ישר בעיניו של האדון הרם, כעיני דגים עגולות, סקרניות, המאיימות במקצת.

– מה זה? – פרץ מפיו של הדיויזיונר בקול חשאי וסקרני.

העוגה הקטנה, הֵצירה משהיתה, הכדורים גם כן התקטנו – אלא שבמדה מרובה מאוד התרבו; לאלפים, לרבבות, לרבוא רבבות.

– זהו גדודנו, אדוני הרם – אמר דוקטור שאייר במנוחה – גדוד חיינו. אלה הם חיילי-הדם שלנו, העומדים על משמר חזית-חיינו נגד כל צרה שלא תבוא.

והתמונה נשתנתה. במקומם של הכדורים הרבים לאין מספר היה רק כדור אחד. כדור גדול, שעינו הגדולה באמצע גופו הביטה ישר בעיניו של הדיויזיונר. ראשו של שר-הצבא הרם נרתע קצת לאחור.

– זה אחד הגבורים הנאמנים שלנו – ביאר שוב הדוקטור שאייר.

והדיביזיונר ראה פתאום תמונה חיה: משולי העוגה הולך וקרב, הולך ומתפתל נחש לבנבן קטן.

דוקטור שאייר התבונן בפני הדיביזיונר והבחין בהם כעין העוויה.

– זהו האויב – העיר ברצינות.

והנחש המתפתל ובא כלפי הכדור, זורק מפיו טפה כחולה, והטפה קולחת ישר אל הכדור.

– התקפה. האויב תוקף, – אומר הדוקטור שאייר.

והכדור מזדעזע, קם לתחיה.

– אַהאַ, אַהאַ! – מתרגש שר-הצבא הרם.

ומגופו של הכדור הולכת ומתבלטת פתאום כעין-יד, כעין זרוע של פּוֹליפּוס. הזרוע מקיפה את הנחש הקטן, מאמצת אותו אל גופה ואחר כך שוב נדבקת אל הגוף, והנחש הנמצא בתוך גופו של הכדור, באמצעיתו, הולך ונבלע, הולך ונחנק שם, סגור מכל צד.

הדיביזיונר שבע רצון מן הדבר. אלא שבתוך כך ילד הנחש הקטן עוד נחש שני, העושה כמעשהו: זורק טפה ומתפתל – – – והנה זרוע שניה נמשכת וסוגרת גם את זה, אלא שגם זה ילד נחש שלישי, השלישי – את הרביעי, וכל אחד מתפלג ומתרבה במספר רב, רב מאד. – ואולם גם הכדור מוציא זרועות מכל צדדיו, במהירות מסמאה את העינים, בערמה, בחכמה יתירה, עד שבולע הוא את כולם, ממסמס אותם בתוך עצמו, ממית אותם כרגע, הנחשים קופאים בתוך גופו, אינם זזים, פגרים מתים, ההולכים ונמסים. – והכדור שוב פעם צף לו במנוחה בים הירוק שלו ומעכל בתוך עצמו לאט-לאט את הנחשים הנמסים בו אחד-אחד ונעלמים.

– נצחון, – אמר הדוקטור שאייר. – בבקשה, הלאה.

הכדור הלבן שט בלי תנועה. ופתאום: נחשים קטנים מתנפלים ומסתערים עליו מכל צד, מאה, אלפים, רבבות, ההולכים ומתרבים בין-רגע, הטיפות נזרקות במהירות, בלי-הרף, בחימה על הכדור; הכדור שולף את זרועתיו לכל צד, חוטף, אוסר, סוגר, בולע וממסמס אותם, אלא שהם הולכים ומתרבים לאין מספר, למחנה עצום של נחשים מטילים ארס, מתקפלים, מתפתלים, בורחים ושבים, הכדור כבר כולו מלא זרועות, וגופו מלא פגרים עד אין-הכיל, והנחשים פרים ורבים בלי הרף ומסתערים עליו והוא מגין על עצמו, סופג אותם, בזה אחר זה, אלא שלשוא: הנחשים רבו כבר מלבלוע את כולם, זרועותיו מתרשלות, נכשלות, עיפות ואפסו הכוחות.

– אל תתן להם, אל תתן! – פונה הדיביזיונר אל דוקטור שאייר בבת-ראש פתאומית.

דוקטור שאייר מחייך ואומר:

– הוא עודנוּ חי, – תיכף תבוא העזרה, – בבקשה.

הוא מטיף כעין איזה נוזל על הזכוכית שמתחת למשקפת והדיביזיונר רואה: משמאלם של שולי העוגה בא פתאום וזורם זרם חדש, אדמדם, הזרם הולך ורחב, הולך ומכה גלים, הגלים אופפים את הכדור הלבן וכשמגיעים אליו, הכדור עודו נאבק עם הנחשים, הזרם שוטף את הנחשים והם, כמוכי שבץ, נחשלים. נחלשים, קופאים פתאום, עושים תנועה להחלץ ואינם יכולים להתפתל. הכדור שב לאיתנו לאט-לאט. הוא מושיט שוב-פעם זרועות, מטה אותן סביב לנחשים המתעלפים, סוגר אותם ובולע, בולע וסוגר, בינתים עמדו הנחשים מלדת, מלפרות ולרבות, הם הולכים ומתמעטים, הולכים ופוחתים, הולכים ונעלמים בתוך גופו של הכדור. והכדור שוב-צף לו בשלוה בתוך מי-המנוחות הירקרקים, הזורקים מתוך עצמם את שיירי פגריהם של הנחשים.

שר-הצבא הרם נשם נשימה של קורת-רוח.

– ועכשיו, בבקשה, – אמר הדוקטור שאייר, – עכשיו יבוא ה“סער”.

– מה? – שאל הדיביזיונר. מה יבוא?

דוקטור שאייר כונן את הזכוכית, מציע להדיביזיונר להסתכל אל תוכה ואומר:

– הסער, אדוני הרם, התקפה.

ולפני עיני הדיביזיונר הופיע תמונה פראית: כדורים לאלפים ולרבבות ונחשים עוד יותר שטים בחפזון, בבהלה, מסתערים אלה על אלה, מתנגחים,נלחמים, חונקים, מתפתלים, מתפרכסים, נמלטים ושוב מסתערים. הנתפשים מנסים להמלט, זורקים ארס, הללו הולכים ומתרבים והללו בולעים, ממסמסים, ממיתים, המהומה הולכת וגדלה, הכדורים כולם מלאים זרועות חוטפות, מרסקות, רועדות וסוגרות, אלא שהשונא הולך הלוך ועצום, כל הכדורים כולם מלאים כבר פגרים והנחשים פרים ורבים, האחד מתפלג לשנים, השנים לארבעה והבאים אחריהם – למאות ולאלפים, והכדורים מאמצים את כוחותיהם לשוא: שארית הכוחות אפסה והם מוסרים את עצמם לגורלם הנורא – צפים בלי תנועה, מתחילים להתקמץ, להצטמצם, להתקמט ולאט-לאט הם הולכים ונישאים אל החוף, אל שולי העוגה, הגלים זורקים אותם – ובים הירקרק היפה שוררת ממשלת הנחשים. הים נעשה לאט-לאט חיוור, מאבד את גוונו השקוף, הולך ונעשה דלוח, עכור, אפל וטמא והנחשים הולכים ומתרבים להנאתם, פרים ורבים באין מפריע.

– זהו המות, – אמר דוקטור שאייר בדממה – זוהי מיתתנו שלנו, אדוני הרם. זהו ה“סער” שבמגפה – ולסער כזה ברחתי מן המערכה, בגלל סער כזה, אליו.

הדיביזיונר הרים את עיניו, השקועות ביחד עם נפשו בתוך אותו העולם שם, ותוהה תמים שאל כמעט בתחנונים:

– ואת המנוולים הללו אי-אפשר לנצח עוד?

– אפשר, אדוני הרם, – ענה הדוקטור שאייר. – אפשר. בקצת רצון טוב ובקצת אומץ, אדוני הרם, אפשר הכל. הסכנה גדולה. נחשים הללו, אם אחד מהם נדבק אל אצבעו ואדוני הרם מקנח באצבעו זה את פיו – בין רגעים אחדים מתחולל סער כזה גם בתוך קיבתו, בתוך דמו. זהו הסער שאחורי המערכה – –

הדיביזיונר הביט בו בדוקטור שאייר בלי תנועה, אחר כך עצם את עיניו כהרף-עין ארוך, ושוב הסתכל בו בצעיר המוזר מכף רגלו ועד קדקדו ואמר בקול חמור, צבאי:

– מחר בבוקר תעמוד לדין! הבינות?!

– הבינותי אדוני הרם, – אמר הדוקטור שאייר, קימט את מצחו וחזר לעבודתו.

ולמחרת בבוקר, כשדוקטור שאייר הופיע לדין – האדון הדיביזיונר בעצמו ובכבודו תלה לו את “צלב הכבוד מן המדרגה הראשונה” על חזהו הצנום והמשופע של הדוקטור הצעיר.

(– טפו! – ירק הפילדויבל יריקת-מרה – מכל דבר שבעולם עושים היהודים הללו עסק! אפילו החולירע אינו בא אלא לטובתם!)