א 🔗
עוד לא הספקנו להפיש את אברינו העייפים ממלחמה ארבעה ימים רצופים, עוד נחרנו את שנתנו המתוקה-החטופה – והנה פקודה במפגיע:
– “אחד מקציני החלוצים יקח לו ששה אנשים ויתקיף את מכונת האויב (מכונת-יריה) שמעבר לגשר הדניסטר ויביאה חי או מת!”
שמונה היינו, שהפקודה חלה עליהם. כולם עייפים, כולם שבורים, כולם שכורי-היגיעה וכולם בחירי-המזל, שניצלו אתמול מתוך גרונו של המוות. בחדר אחד שכבנו בחפירות וישַנו שינה בטוחה ולא בטוחה, שאחרי הקרב הנורא אפשר סוף-סוף יעלה בידינו לנוח לכל הפחות יום-יומיים.
ופתאום – הפקודה.
את הפקודה קבלתי, במקרה אני, ואני הקראתי אותה בקול. ומובן שלפי רגש חובתי, אני בעצמי הייתי ה“פרוונקא”. – זאת אומרת: רציתי להיות, אלא שברגע זה קם אחד מחברינו, הקצין ואלטר עמוּדי והשכיב אותי חזרה על מטתי בתנועה מוחלטת:
– לאן לעזאזל? שכב לך במנוחה. אני אלך.
קם והתלבש (עד כמה שבכלל פשטו שם אצלנו את הבגדים לפני שינה) ובינתים מלמל כמו לעצמו:
– אני אראה לו לחזיר מוג-לב זה, מה זאת גבורה. ואם אחרי מעשה זה עוד ירהיב לפגוע בכבודי – אני אקח אותו עמי לגיהנם. תמות נפשי עם –
ואלטר עמוּדי היה יהודי – יהודי יותר מכולנו. איש מוזר היה ואלטר עמוּדי. צעיר בן עשרים ושתים, שמעולם לא ידע צורת אלף יהודית וכל יהדותו הצטמצמה לפני המלחמה בזה, שבכל שנה ושנה, ביום מות אמו, הלך לבית הקברות ונתן לו לשומר הקברים מטבע של זהב, שיטע פרחים על קבר אמו. ובשעה שגייסו אותו למלחמה – שוב הלך לשומר בית-הקברות, נתן לו מטבע של זהב ואמר:
– שמע יהודי, הפעם תטע אתרוג על קבר אמי. הבינות? אתרוג תטע!
השומר היהודי הביט בו בעינים תוהות: אתרוג?
ואלטר עמוּדי הרגיש בתמהונו של הלה ותקן את העקמומית שבלבו:
– מדוע אתה תמה? אני רוצה אתרוג, אני ראיתי פעם – – כזה, זה פרח – – פרי יהודי ואני רוצה על קבר אמי. אפשר – יקר יותר מדי?
והושיט לו עוד מטבע – והלך לו.
יהודי מובהק כזה היה ואלטר עמוּדי.
אלא שפה, במלחמה בתוך המערכה נכנס בו איזה שד פתאום: – ואלטר עמוּדי היה היחידי בין כל הקצינים היהודים, שכל מלה או תנועה, הקולעת כלפי יהדותנו, אכלה אותו מנפש ועד בשר והביאה אותו לידי מעשים כאלה – שכבר לא היה לו מקום על חזהו לאותות הגבורה שקבל אחריהם בזה אחר זה. והכל – כדי להראות שהיהודי אינו נופל מאחרים.
ובחזהו המקושט אותות הצטיינות בא ואלטר עמוּדי לתוך הפלוגה שלנו, לתוך פלוגת החלוץ. ופה – כמו להכעיס – מצא את המפקד טאדיאוס גלאזגו, שכל שעשועיו במלחמה הצטמצמו בעלבונותיו כלפינו היהודים. טאדיאוס גלאזגו היה “קצין-מלידה” ומעולם לא היתה לקצין-שהוא זכות מועטת כל-כך לדבר על פחדנות כמוהו. ודוקא משום זה נתן עיניו בואלטר עמוּדי, שמטבעות הכסף והזהב שעל חזהו ירדו לו לתוך חייו. – ואלטר עמוּדי סבל. סבל, ושתק – ועשה מה שעשה. גבורה על גבי גבורה והסתכנות על גבי הסתכנות. – ומובן, שמאת האדון המפקד טאדיאוס גלאזגו לא קיבל אות-גבורה, להיפך: תמיד היה זה מוצא במעשיו של עמוּדי איזה חסרון, איזה שבוש ואיזו – פחדנות.
משום זה קם עכשו ואלטר עמוּדי ולקח על עצמו את מילוי הפקודה הנמנעה הזאת. הנמנעה – משום שבששה אנשים אי-אפשר היה להתנפל על מכונת-יריה שמעבר לגשר, שכל אנשיה מצויים במקום בטוח, שאי-אפשר לגשת אליהם בלי נשק כבד.
ואלטר עמוּדי לקח לו את ששת האנשים, העמיד אותם בשורה ואמר:
– שמעו ילדים – מי מכם יודע לשחות יפה-יפה?
כולם ענו ב“הן”.
– טוב – אמר ואלטר עמוּדי – אם כך השליכו את הרובים שלכם וקחו לכם כל אחד פצצה ואת הפצצה יקשור לו כל אחד על קדקדו, הבינותם?
וכן עשו.
הגשר שעל הנהר היה הגשר שלנו: אנחנו מתחנוהו וחכינו בכל רגע, שהאויב יפוצץ אותו. זקוקים היינו לו לגשר זה, משום שהיינו ב“מצב-התקפה”, בעוד שהאויב עמד מעבר השני וכל התאמצותו היתה שלא לעזוב את מערכתו. לפיכך עמדנו כולנו בעצבים מתוחים בצפיית-פחד, שלא יקרעו את דרכנו היחידה אליהם: את הגשר, שעלה לנו בעמל נורא לקשר בו את שני חופי הנהר. אך אם האויב לא פוצץ אותו עד הנה הרי ברור שגם הוא היה במצב התקפה.
ואלטר עמוּדי עזב לרגע את חייליו והלך אל סוללת התותחים שלנו.
וכעבור רגעים אחדים – והנה התפוצצות אדירה החרישה את אזנינו – הגשר נקרע לגזרים ואנחנו עמדנו כולנו חיורים ומוכי-יאוש עד כדי טמטום.
ובאותו רגע שב ואלטר עמודי ואמר:
– טוב, עכשו נלך! – ומה אתם עומדים – פנה אלינו – כנציבי-גבינה? אני קרעתי את הגשר, אני בעצמי.
– השתגעת?!
– לא השתגעתי, אך הפקודה – פקודה. רוצה אני להביא הנה את המכונה. ואם לפני רגעים אחדים אני בעצמי הייתי עדיין מסופק קצת, אם יעלה בידי להפיק זממי – הנה עכשו אין מנוס. אנוס אני להביאה הנה. אם הוא אינו חס על שבעה אנשים מחייליו ושולח אותם למיתה בטוחה, כשעיר לעזאזל – הרי נקריבה לכל הפחות על מזבח חיי האנשים הללו את הגשר! – לגשר זה, ידידי, אין אב ואם ואין אהובה מקוננת שם בבית; ולנו – יש. נלך! – אני אראה לו ל – – –!
והלכו.
ובינתים היה ערב.
ככפואי-שד עמדנו כולנו וליווינו את דרכם במבטינו המיואשים. אחר-כך שכבנו ונרדמנו.
ב 🔗
כעבור שעה, שעה ורבע, והנה צעקה אדירה, צעקה לעזרה, היוצאת מפיות אחדים עוררה אותנו משנתנו. כולנו קפצנו כלפי הקולות: כלפי הנהר.
מחזה מוזר, מסמר את השער ומבדח כאחת הופיע לפני עינינו בחושך הכהה, לאור-הלבנה הקלוש: שבעה אנשים שטים בנחל השוטף, שטים כלפי החוף שלנו – וכולם יחד אוחזים בידיהם, כל אחד בידו האחת, איזה חפץ הכרוך אחריהם בתוך המים. – –
זאת היתה המכונה של האויב.
ואחריה עוד איזה חפץ – –
כשזחלו מתוך המים ראינו: החפץ השני היה גוף אדם.
כשעלה אלינו ואלטר עמוּדי – סחף אחרי עצמו את הגוף המת, השליך אותו לרגלינו ואמר:
– הא לכם, חברים, מתנה בשביל אותו ה – – –
לא גמר את אמרתו. אם מתוך כעס עצור או מתוך יראת-המשמעת בפני “אותו” המפקד – לא ידוע.
כולנו לחצנו לו את ידיו בחבה והשתוממות-כבוד – והוא השתמט מאתנו והלך אל הטליפון:
– אדוני המפקד – קרא דרך האפרכסת – הפקודה נמלאה. וגם מתנה הבאתי לו, אורח נכבד – הבאתי לו את ידידו הטוב: קצין המכונה. חזיר רוסי – גם כן אוהב יהודים.
המפקד כנראה לא הבין בטליפון את רמז-הארס של ואלטר עמוּדי ובשפה רפה אמר לו, שילך לישון, בעוד שעות אחדות יבוא הוא בעצמו.
וכעבור שעות אחדות בא המפקד.
כולנו ישַנוּ והקיצונו וואלטר עמודי העייף והמופרך בכל גופו ונשמתו לא התעורר. המפקד לא מצא לו עוז להעיר אותו, לפיכך דיבר עמנו על הענין, ודיבר דוקא בלחש. “באמת זהו מעשה רב – אבל – – הגשר – – זהו ענין נורא. לקרוע את הגשר”.
אנחנו השתוממנו לו בבוז פנימי והתאמצנו לפייס אותו, להוכיח לו, שמעשה גבורה כזה כדאי שיקריבו לו קרבן גדול. והבטחנו לו, שבמשך שני ימים – עכשו, אחרי שהחוף השני נקי מכל סכנה – אנחנו כולנו נבנה את הגשר, אך כל זה לא הועיל. המפקד נענע בראשו בתלונה ובדברי-בטול.
ופתאום – וואלטר עמוּדי מתחלחל משנתו, מתעורר בבהלה. מכה בידיו ורגליו, מקלל קללה נמרצת – וקופץ מתוך המיטה בפחד נורא, כשפניו חיוורים ועיניו בולטות מחוריהן –ומסתכל על המיטה במבט קפוא, וכולו פחד. כולנו נגשנו אליו – והוא מראה בידיו על הסדין:
– תופת ורעם! – הנה! הנה! הנה הוא! – שרץ מנוול! פו! ברר!
נרתע אחור מן המיטה והתדבק אל הקיר ברעד.
הבטנו על הסדין וראינו – עכביש שחור גדול עומד שם ומביט כלפינו.
כשראה זאת המפקד, הביט בואלטר עמוּדי במבט חודר, אחר-כך נגש אליו ואמר בבוז נורא:
– “האדון הקצין” מתירא מפני העכביש, זה נהדר, באמת נהדר. אותות-הצטיינות מלא-החזה – ועכביש. אה, זה יאה. חרפה ובושה. – לא “אדוני הקצין”. קצין כזה אינו ראוי לאות-גבורה! מוטב שיסיר אותם מעל חזהו.
כולנו עמדנו כנציבי שיש. וואלטר עמוּדי עמד רגע בעינים בולטות, רעד בכל גופו, אחר-כך התחלחל מלא קומתו, נגש אל המפקד, עד כדי נגיעת פנים בפנים והתחיל צועק:
– אדוני המפקד! אותות הגבורה שלי?! אותות הגבורה!! הנח להם לאותות הגבורה!! – צעק לו ממש לתוך פיו – בחיי ונשמתי השגתי אותם! בנשמתי!
קפץ את אגרופו, כמי שחפץ להכותו – אחר-כך התחרט, פתאום, נגש אל המיטה, לקח את העכביש והרים אותו כלפי פני המפקד וצעק:
– הא לך, אדוני המפקד! הא לך! אם גבור אתה, אם אתה גבור – הא לך!
ותחב את השרץ לתוך פיו של המפקד.
המפקד רעד בכל גופו, נרתע אחור, גמגם איזה מלים – וואלטר עמוּדי פנה אילך ואילך כמחפש דבר-מה וצעק בצעקה נוראה:
– חברים! איה האקדח שלי?! את חיי העליב המנוול הזה, הפחדן הזה הזהים את נשמתי! איה האקדח! – ימות ככלב!
מצא את האקדח וירה בו במפקד את כל ששת הכדורים בבת אחת. אחר-כך אחז בגופו המת, סחב אותו החוצה והשליך אותו על גבי גופו של הקצין הרוסי המת ונחר:
– הא לך! הא לך ידידך! גבור כמותך!
בעט בשניהם בכעס נורא והתפרץ בקול צחוק פרוע של שגעון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות