אַנומה אליש: סיפור הבריאה הבבלי
מדוע החליט הסופר אַדַד־נִיצִיר לספר על בריאת העולם? 🔗
לפני אלפי שנים חי בארמונו של מלך בבל סופר ושמו אַדַד־נִיצִיר. כל חייו ישב בספרייתו של המלך והעתיק בחרט עשוי מקנה סיפורים נפלאים מימי קדם שהיו כתובים על גבי לוחות חומר בכתב יתדות, הכתב העתיק ביותר שאותו המציאו אבות אבותיו. כשהלך והזדקן מילאה דאגה גדולה את לבו, וכך כתב על גבי לוח חומר:
"סופר הייתי בעיר בבל בחצרו של המלך נַבּוּ־נָאיד. ימים ולילות העתקתי על לוחות חומר בחרט עשוי מקנה סיפורים נפלאים מימי קדם. אבל עכשיו אני הולך ומתעוור, הקריאה קשה עלי ועל אחת כמה וכמה הכתיבה. בימיי כבש את בבל כוֹרֶש מלך פרס; עכשיו שולט בבבל המלך קמביזס, בנו של כורש; מלכים נדיבים הם מלכי פרס; לא החריבו את הארמונות שלנו ולא פגעו במגדל בבל; כאשר ראה המלך קמביזס את המגדל הגבוה שראשו מגיע כמעט עד השמים, מקדשו של מַרְדוּךּ, האל שלנו, התמלא יראת כבוד; וכדי לזכות בחסדו של האל מַרְדוּךּ, מלך כל האלים, השתתף קמביזס בחגיגות ראש־השנה במקדש, וביום הרביעי של החג הקשיב לכוהן הגדול שקרא את שיר בריאת העולם, ונשא את כפיו בתפילה לשמים.
ימי קרבים אל קצם, ואני נוטה למות. מי יודע אם המלך הפרסי אשר יבוא אחרי קמביזס ימשיך לשמור על קודשי הדת והאמונה שלנו. עמים רבים נשאו עיניהם אל ארצנו היפה וכבשו אותה; אחדים מהם היו אכזריים וחסרי תרבות. לבי אומר לי כי השנים הבאות תהיינה רעות וקשות, וכי לוחות החומר שעליהם העתקתי שירים נפלאים מימי קדם ייעלמו יום אחד מתחת להריסות של הארמונות והמקדשים שלנו.
ומה יהיה על שיר ההלל לאל מַרְדוּךּ שברא את העולם? הלא הסופר שחיבר את השיר הזה לפני מאות ואולי אלפי שנה ציווה אותנו לספר אותו מאב לבן כדי לשמור על הסדר בעולם, וכדי לא להחזירו לתוהו ובוהו כמו בימי בראשית. הלא העולם לא יתקיים בלי השיר הזה! אנחנו הבבלים מאמינים מאוד בכוח הרב של המלים, בכוח הכישוף של המלים; המלים יכולות לברוא עולם וגם להרוס אותו. אנחנו האמנו שאם נחזור ונספר בכל חג ראש־השנה איך ברא האל מַרְדוּךּ את העולם והכניס בו סדר, נצליח לשמור על העולם הנפלא שברא האל בימי בראשית. אולי אם נמשיך ונקרא את שיר ההלל למַרְדוּךּ, בורא העולם, ישוב האל וירחם עלינו ויחזיר את ימיה של בבל כמקדם.
בניי ובנותיי קראו בעצמם, וגם שמעו מפי, את סיפורי הגבורה והמלחמה של המלכים, את מעשי הניסים של האלים, אבל מה אעשה עם שיר ההלל לאל מַרְדוּךּ, בורא העולם? אין ספק שבני משפחתי לא יבינו את השיר אם אקרא אותו באוזניהם כפי שנכתב בשפה הקדומה שלנו, וכפי שקרא אותו הכוהן הגדול ביום הרביעי של חג ראש־השנה.
לכן החלטתי להעתיק למשמרת את השיר כפי שנכתב על הלוחות הקדומים, וכפי שנהגו לשיר אותו במקדש של האל מרדוך. אבל הלילה אספר אותו לבני משפחתי כמו שמספרים סיפור; אני חושש שהם יתקשו להבין את השיר העתיק. גם בביתי, למרות כל איסורי, מדברים הילדים ביניהם בשפה הארמית שפשטה בבבל כמו מגיפה, שפה מוזרה שכותבים אותה מימין לשמאל ולא בכתב יתדות, אלא במספר אותיות קטן וקבוע. אני לא למדתי לכתוב בה, ולא אסכים לוותר על יופיים של ציורי כתב היתדות, ולהיכנע לכמה סימנים עלובים בשפה הארמית.
אני יודע כי המעשה שאני עומד לעשות הלילה אינו ראוי לסופר אמיתי, ויכול להיות שהשיר יאבד מיופיו הקדום, אבל אני החלטתי לספר את סיפור בריאת העולם לא כמו שיר אלא כמו אגדה".
עוד באותו לילה ציווה הסופר אַדַד־נִיצִיר את בניו ובנותיו להתאסף בחדר האורחים של הבית. אשתו של אַדַד־נִיצִיר פרשה מחצלאות עשויות קנים על הרצפה וריפדה אותן בכריות. למרות הזמנים הקשים ולמרות המלחמה נשמרו במזווה כדי שיכר אחדים וגם עוגיות דבש. חמשת בניו ובנותיו של אַדַד־נִיצִיר נאספו בחדר כדי לשמוע את סיפור בריאת העולם*.
אמר אַדַד־נִיצִיר לבניו ובנותיו: “אספתי אתכם היום כדי לספר לכם איך נברא העולם. הסיפור התגלה למחברו בחלום הלילה לפני מאות שנים. ומאז אנחנו מצווים לספר אותו לבנינו ולקרוא אותו בקול רם, כדי שיישמר הסדר בעולם, וכדי שלא ישוב לתוהו ובוהו.”
אַרְדִי־נַבּוּ, הבן הצעיר, שאביו אהב אותו מאוד ולכן הרשה לעצמו לפעמים גם להתחצף, לא התאפק וצחק: “שוב אתה מספר לנו אגדות. האם העולם לא היה קיים תמיד!”
“סבלנות, סבלנות,” גער בו אביו, “העולם לא תמיד היה קיים. עכשיו אספר לכם מה היה לפני שנברא העולם.”
*הסופר אדד־ניציר הוא כולו פרי דמיוני. אבל שיר ההלל לאל מַרְדוּךּ בורא העולם באמת נכתב על ידי משורר שחי לפחות כאלף שנה לפני ימיו של אדד־ניציר. אני אלך בעקבותיו של אדד־ניציר, ואספר לכם את שיר בריאת העולם כמו שמספרים סיפור.
מה היה לפני שנברא העולם? 🔗
בראשית לא היו שמים ולא הייתה אדמה, קנים וסוף לא צמחו בבצה, ואפילו האלים טרם נבראו. רק שני אלים היו בחלל היקום, שני יצורי מים ענקיים, נקבה וזכר מעורבים זה בזה כך שאי אפשר היה להבחין היכן מתחיל ראשו של האחד והיכן נגמר זנבו של האחר. שמה של האלה הנקבה, שגופה היה כולו מי־ים מלוחים, היה תִיאַמַת, ושמו של האל הזכר, שגופו היה כולו מי־תהום מתוקים היה אַפְּסוּ.
יום אחד הולידו האלה תִיאַמַת והאל אַפְּסוּ כמה דורות של אלים: בראשונה הולידו את לַחְ׳מוּ ולַחַ׳מוּ, שהיו אחר־כך אלי אדמת הסחף שהביאו הנהרות מן ההרים; אחר כך הולידו את אַנְשַר וכִּישַר, שנהפכו ברבות השנים לאלי האופק שנמתח בין השמים והארץ; אחריהם הולידו את האל אַנוּ שנהפך לאל השמים; ולבסוף את האל אֶאַה, שנהפך לאל המים המתוקים.
הבן הצעיר, אֶאַה, היה החכם והחזק מכל האלים; הוא היה אל־מכשף, ואף אחד מהאלים לא יכול היה להתחרות בחכמתו ובגבורתו.
“איזה עולם משעמם,” אמר אַרְדִי־נַבּוּ, בנו הצעיר של הסופר, “רק מים ומים, מתוקים, מלוחים, מה זה חשוב, אבל רק מים.”
“מיד תראה שכלל וכלל לא היה משעמם בעולם המים,” הרגיע אותו אביו, “עכשיו אספר איך הבנים מפריעים לאמם ולאביהם לישון ואיך זומם אבא אַפְּסוּ להרוג אותם”.
איך הבנים מפריעים לאמם ולאביהם לישון? 🔗
האלים הצעירים הלכו והתרבו. הם השתוללו ושיחקו בבטן המים הגדולה של הוריהם; שחו וקפצו זה מעל כתפי זה ולא נתנו להוריהם רגע אחד של מנוחה. אביהם, אַפְּסוּ, גער בהם וניסה לחנכם, אבל לא הצליח. גם בעיני אמם, תִיאַמַת, לא מצאה חן התנהגותם הפרועה של ילדיה, אבל היא אהבה אותם ואפילו לא העירה להם.
מרוב שאגות השמחה והמהומה שהקימו הילדים בתוך בטנו, לא הצליח אַפְּסוּ, אביהם של האלים הצעירים, לישון לא בלילה ולא ביום. לבסוף, אחרי שלא ישן לילות וימים פקעה סבלנותו, והוא החליט לתבוע מאשתו, מאמא תִיאַמַת, להעניש את הבנים.
מוּמוּ, היה שם אחד הנכדים של אַפְּסוּ; הסבא, אַפְּסוּ, קרא אותו אליו להתייעצות ויחד הלכו שניהם אל אמא תִיאַמַת. אמר אבא אַפְּסוּ אל אמא תִיאַמַת: “לא אוכל עוד לסבול את מעשיהם הרעים של הבנים שלנו; אינני מצליח לישון לא בלילה ולא ביום. אני דורש להעניש אותם!” אַפְּסוּ היה כל כך נרגז וכועס עד שאמר: “אני דורש להרוג אותם, ואז סוף־סוף תשתרר דממה ואנחנו נוכל לישון בשקט!”
כאשר שמעה תִיאַמַת את דברי בעלה, אַפְּסוּ, פרצה מפיה זעקה נוראה ועצב גדול מילא את לבה. אמרה תִיאַמַת לאַפְּסוּ, בעלה: “האם באמת תרצה להשמיד את הילדים שאנחנו בעצמנו הולדנו?! אומנם מעשיהם הרעים אינם מוצאים חן גם בעיני, אבל כהורים אני תובעת שנהיה סבלנים וסלחנים!”
הצעת תִיאַמַת לא מצאה חן בעיני מוּמוּ, הנכד, יועצו של אַפְּסוּ, אולי מפני שקינא במעשי השובבות של אחיו הגדולים, שלא תמיד שיתפו אותו במשחקיהם, ואולי מפני שרצה למצוא חן בעיני סבו. מוּמוּ זירז את אַפְּסוּ להוציא את תוכניתו לפועל: “הרוג את הבנים, ואז תוכל לנוח גם ביום וגם בלילה!”
אַפְּסוּ זמם בסתר לבו להשמיד את בניו ולא לשמוע בקול תִיאַמַת, ולכן שמח מאוד כאשר שמע את דברי העידוד של נכדו, מוּמוּ, ופניו זרחו. מוּמוּ חיבק את צווארו, ואַפְּסוּ הושיב אותו על ברכיו ונשק לו.
אךדי־נבו, צעיר בניו של הסופר שוב לא התאפק: “האם באמת הצליח אַפְּסוּ להרוג את בניו?” ״סבלנות, סבלנות,״ הרגיע אותו אביו הסופר, ״שכחת את האל אֶאַה, המכשף?!״
איך הרג אֶאַה, האל־המכשף, את אַפְּסוּ, אל מי התהום? 🔗
בינתיים נודעה לאלים המזימה שזמם אַפְּסוּ והם התמלאו פחד, ישבו בדממה ושתקו. רק אל אחד, אֶאַה, הצעיר באלים, האל־המכשף, שאף אחד מן האלים לא יכול היה להתחרות בחכמתו ובגבורתו, לא שקע בייאוש. הוא הגה בלבו תוכנית איך להתגונן בפני המזימות של אַפְּסוּ, אביהם וסבם של האלים.
בשעה שהאלים, הבנים, שקעו בייאוש התכונן אַפְּסוּ למלחמה בבניו. הוא לבש את שריונו שהיה מצויד בשבע קרניים איומות, שיכלו להרוג כהרף עין כל מי שהתקרב אליהן; הוא חבש את כתרו ותקע את כלי נשקו בחגורתו. ואז עורר אַפְּסוּ סערה בגלי המים שמילאו את גופו הענק, והגלים האדירים איימו להשמיד את כל הבנים שחיו בתוך בטנו.
אֶאַה, האל המכשף התקרב בשקט אל אַפְּסוּ, ולחש כנגדו לחש קסמים. הגלים הגועשים של אפסו נרגעו מיד, הוא נרדם וישן שינה עמוקה. ואז השמיע אֶאַה המכשף לחש קסמים כנגד מוּמוּ, היועץ, הנכד הצעיר, וגם הוא נרדם וישן שינה עמוקה.
אז ניגש אֶאַה אל אַפְּסוּ, הסיר מעליו את חגורתו וכלי נשקו, לקח את כתרו וחבש אותו לראשו; ובעיקר הפשיט אותו מן השריון, שהיה מצויד בשבע קרניים איומות, שיכלו להרוג כהרף עין כל מי שהתקרב אליהן. אֶאַה לבש על גופו את שריון המלחמה, אסר בחבלים את אַפְּסוּ והרג אותו. כמו כן אסר גם את מוּמוּ הנכד, היועץ, אבל ריחם עליו ולא הרג אותו; הוא שם עול על צווארו, והוביל אותו בחבל כמו שמובילים שבוי מלחמה.
אחרי שהרג את אַפְּסוּ ואסר את מוּמוּ, ירש אֶאַה את מקומו של אַפְּסוּ, ונהפך מעתה לאל המים המתוקים במקומו. הוא בנה לעצמו מקדש גדול, התיישב בתוך המקדש יחד עם אשתו דמכינה. במקדש שמר אֶאַה מכל משמר על ׳לוח הגורלות׳, זה הלוח שעליו נכתב גורל האלים והעולם, ומי שהחזיק בו נהפך לשליט עליון.
שוב לא התאפק ארדי־נבו, צעיר הבנים של הסופר, “אבל תִיאַמַת, מה יהיה עם אמא תִיאַמַת?״ ואביו הרגיע אותו: ״סבלנות, סבלנות, לא קל יהיה להילחם בתִיאַמַת. אבל לפני כן אספר איך נולד הגיבור מרדוך, הגיבור שיילחם בתִיאַמַת.”
איך נולד מַרְדוּךּ הגיבור? 🔗
אחרי שהרג את אבא אַפְּסוּ חי לו בשלווה האל אֶאַה בתוך המקדש שנבנה במי התהום המתוקים יחד עם אשתו האלה דַמְכִּינַה, ושם נולד בנם שנקרא בשם מַרְדוּךּ. האלות, האומנות, היניקו אותו וגידלו אותו עד שצמח להיות בן ענקים; איברי גופו היו אדירים, ומבט עיניו ירה ברקים; כאשר פתח את פיו התלקחה אש; ראשו היה כפול פנים – היו לו ארבע עיניים, וכך יכול היה להביט קדימה ואחורה בעת ובעונה אחת; וגם ארבע אוזניים רחבות מאוד היו לו, וכך יכול לשמוע גם מאחורי גבו. ובעיקר, כאשר גדל, העניק לו אביו, אֶאַה, את כוחות הכישוף שלו, ואת לחשי הקסמים שיכולים להרוג.
כאשר ראה את מַרְדוּךּ הסבא שלו, אַנוּ, אל השמים, שמח מאוד, בירך אותו ואמר: “מי יתן ותהיה גדול ממני וחכם ממני!” הוא קרא לו בשמות חיבה: “בני, שמש שלי, שמש האלים שלי!” ונתן לו במתנה חמישים קרניים מפחידות שאותן לבש מַרְדוּךּ על שריונו, פי עשר יותר מאשר לכל אל אחר; הקרניים סינוורו ולהטו כמו אש, ויכלו להשמיד כהרף עין את כל מי שהתקרב אליהן. אַנוּ, סבו, ברא גם ארבע רוחות בדמות דרקונים איומים כדי שמַרְדוּךּ, נכדו, יוכל לשחק ולהשתעשע בהם. ולבסוף, כדי להרגיז את תִיאַמַת אמת, ברא אַנוּ, אל השמים, עפר, שפך את העפר אל תוך הבטן של תִיאַמַת, וציווה על דרקון־הרוח לערבב את העפר, להרים נחשול מים ולמלא את בטנה של תִיאַמַת בבוץ.
עכשיו נחלקו האלים לשני מחנות: מחנה הבנים הבכורים, הבוגרים, שעמדו לצדה של תִיאַמַת ומאוד פחדו מפני מעשיו של מַרְדוּךּ, והבנים הצעירים שבראשם עמד מַרְדוּךּ.
“מה תעשה תִיאַמַת עכשיו?” שאל ארדי־נבו בנו של הסופר, "מסכנה. היא לא רצתה להרוג את הבנים, אבל איזו ברירה תהיה לה עכשיו?!״
הסופר אַדַד־נִיצִיר לא אהב להטיף לילדיו מוסר, אבל לפעמים אהב להשמיע באוזניהם פתגמי חוכמה כדי לחנכם, ולכן אמר לבניו: ״רע מאוד לשבת מן הצד בחיבוק ידיים: הזורע רוח יקצור סופה!"
“לא מבין”, אמר אַרְדִי־נַבּוּ, “זורעים חיטה, שעורה, אבל מה פתאום רוח?”
בסבלנות הסביר אביו את הפתגם: “ילדי החביב, זהו משל. אם מישהו זורע רוח במקום חיטה, שלא יצפה לקצור שבולים; מה שיקבל הוא סערה. הבנת? איפה הייתה תִיאַמַת כאשר התכונן בעלה למלחמה? ישבה מן הצד ולא עשתה דבר. ועכשיו באמת לא נשארה לתִיאַמַת ברירה כי אם להתכונן לקרב.”
איך מתכוננת תִיאַמַת לקרב? 🔗
הבנים הבכורים של תִיאַמַת לא מצאו מנוחה בבטן אמם. הבטן הייתה מלאה עפר שהתערב במים ונהפך לבוץ, ונחשול המים האדיר שהגעישו ארבעה דרקוני־הרוח טלטל אותם מצד לצד בתוך גלי הבוץ שאיימו להטביע אותם.
אז התאספו האלים הבכורים כדי לטכס עצה, והחליטו להביא את טענותיהם לפני תִיאַמַת. וכך אמרו לאמם: ״איפה היית כאשר הרגו את אַפְּסוּ, אבינו, אהובך?! למה ישבת בצד בדממה ולא יצאת לעזרתו כאשר הרג אותו אֶאַה המכשף בלחש הקסמים שלו?! עכשיו ברא אל השמים, אַנוּ, ארבע רוחות בדמות דרקונים איומים. דרקון־הסערה הרים נחשול מים ומילא את הבטן שלך בבוץ, ואנחנו לא יכולים לישון בבטנך הגועשת. איך שכחת את אַפְּסוּ, אבינו, אהובך? איך שכחת את מוּמוּ, נכדך, יועצו הנאמן, שנאסר בעול והובילו אותו כמו שבוי מלחמה?! את ישבת לך בצד ולא באת לעזרתם. את אינך אמנו, אינך אוהבת אותנו! הביטי בבטנך! הלא גם את גועשת, רועשת, הבטן שלך כולה נחשולי בוץ; לך אין מנוחה, ולנו אין מנוחה; אנחנו עייפים מאוד; הידיים שלנו נחלשו ולא תוכלנה להחזיק בכלי נשק ולצאת למלחמה, והעיניים שלנו יבשו מרוב דמעות. קומי, צאי לקרב כנגד האלים הצעירים, אויביך, השיבי להם כגמולם, תפסי אותם והפכי אותם לרוח. אז נוכל גם אנחנו לשוב אל מנוחתנו ולישון כאוות נפשנו!"
עם מותו של אַפְּסוּ, בעלה, הרגישה תִיאַמַת את עצמה בודדה מאוד; חששותיה מפני הבנים הצעירים הלכו וגדלו, והיא ידעה שעכשיו עליה לסמוך רק על עצמה. קיבלה תִיאַמַת את עצת הבנים הבכורים והחליטה לצאת למלחמה כנגד הבנים הצעירים: “יפה דברתם, כך אעשה,” אמרה תִיאַמַת לבנים הבכורים, “עכשיו אברא אחת־עשרה מפלצות נוראות והן תבלענה את הבנים הצעירים.”
כאשר שמעו הבנים הבכורים את דבריה אלה, התמלאו שמחה, הקיפו את אמם, נרגזים, זועמים, זוממים יום ולילה ללא מנוחה, מוכנים לצאת לקרב, ולהתגייס למלחמה כנגד הבנים הצעירים יחד עם תִיאַמַת.
כדי להילחם בארבע דרקוני־הרוח שברא אַנוּ, אל השמים, ילדה תִיאַמַת אחד־עשר שדי־סערה אכזריים. בראשונה ילדה ארבעה סוגים של נחשים, שהמשותף לכולם היא לשון ארסית מחפשת טרף. ואלה הם הנחשים שבראה:
׳נחש־תנין׳ בעל שבעה ראשים ובעל רגליים; שיניו חדות ומלתעותיו אכזריות; את גופו מלאה תִיאַמַת לא בדם, כי אם ברעל.
׳נחש־דרקון׳ בעל קרניים; אותו הלבישה תִיאַמַת בשריון קרב, וגם הוא היה מצויד בקרני קסם שבכוחן להרוג את כל מי שיתקרב אליהן.
׳נחש־פתן׳ בעל קרניים הולך על שתי רגליים קדמיות.
׳נחש־בָּרִיחַ׳ בעל ראש של נחש, גוף של בהמה, והולך על ארבע רגליים.
אחר כך הוסיפה וילדה מפלצות אחרות:
׳שעיר־נהר׳ בעל ראש של תיש ושיער ארוך ומתולתל; הולך על שתי רגליים קדמיות ולו זנב של דג.
׳אריה־אדיר׳ בעל ראש של אריה, אוזניים של חמור וספרים של ציפור.
׳כלב־פרא׳ בעל ראש של אדם והולך על שתיים, אבל רגליו רגליים של אריה.
׳איש־עקרב׳ בעל ראש של אדם, רגליים של ציפור, ומלקחיים וזנב של עקרב.
׳אריה־נשר׳ בעל ראש של אריה, רגליו הקדמיות רגליים של אריה והאחוריות – טפרים של נשר.
׳איש־דג׳ בעל ראש של אדם וזנב של דג.
׳בהמות׳ מפלצת שמחצית גופה העליון כמו של אדם, הולכת על שתי רגליים, אבל מחציתה התחתונה כמו של פר.
נתנה תִיאַמַת לכל המפלצות נשק והם עמדו לצידה, מוכנים לקרב, אכזריים, ללא רחמים, ואין בליבם פחד מפני המלחמה.
בחרה תִיאַמַת מתוך אסיפת האלים את האל קינגו, מינתה אותו למפקד, וציוותה עליו להנהיג את המלחמה. היא הושיבה אותו על כסא מלכות וכך אמרה לו: “מעכשיו אתה תהיה בעלי! אתה תהיה המלך, ואתה תנהיג את האלים בקרב כנגד מַרְדוּךּ והאלים הצעירים. אל תפחד! אני בקסמים שלי לחשתי לחש שיעניק לך כוח לנצח במלחמה!”
נתנה לו תִיאַמַת את ׳לוח־הגורלות׳, שעליו נכתב גורל האלים והעולם, הצמידה אותם אל חזהו וקראה: ״מעכשיו אתה המפקד! כל מה שתצווה – נעשה!"
אַרְדִי־נַבּוּ, בנו הצעיר של הסופר נבהל מאוד: “אבא, איזה פחד! האלים הצעירים ודאי נבהלו מאוד מכל המפלצות והדרקונים. ובכלל, האחים הבכורים תמיד חזקים יותר, אני יודע, גם אצלנו…”
אביו, הסופר, השתיק אותו: “אנחנו לא עוסקים כאן בענייני המשפחה שלנו, זהו סיפור על ימי בראשית. נכון, האלים הצעירים באמת נבהלו, אבל סבלנות!”
איך נבהלו כל האלים הצעירים מפני תִיאַמַת? 🔗
כאשר שמע אַנְשַר, שהיה הסבא־רבא של האלים הצעירים, כי תִיאַמַת מתכוונת לצאת למלחמה כנגד האלים, וכי בראה מפלצות נוראות שיעזרו לה בקרב, התרגז מאוד וקרא: “אוי ואבוי!” בעיקר כעס על האל אֶאַה; הוא האשים אותו בכל הצרות שבאו עליהם ואמר:
“אתה אשם בכל! אתה הרגת את אַפְּסוּ, בעלה של תִיאַמַת, ולכן היא החליטה לצאת כנגדנו למלחמה. האם אינך מכיר את תִיאַמַת?! אין אף אל אחד שיכול להיות שווה לה בגבורתו!”
אֶאַה הרגיע את אַנְשַר, סבו, בדברי נועם:
“סבי, אתה החכם מכל האלים, אתה שבכוחך לברוא וגם להשמיד, הקשב לדברי! לא אני אשם בהכנות של תִיאַמַת למלחמה; והרי אני הרגתי את אַפְּסוּ מפני שהתכוון להשמיד את כולנו. אילו לא הרגתי אותו, מי יודע מה היה גורלנו היום?! אני הקדמתי אותו, זה מה שעשיתי; בבקשה, אל תכעס עלי!”
דבריו של אֶאַה התקבלו על דעת סבו. והוא הבין שבאמת לא הייתה לאֶאַה ברירה, והוא היה חייב להרוג את אַפְּסוּ. כיוון שהכיר היטב את כוחו של אֶאַה כעושה קסמים וכשפים הטיל עליו להילחם בתִיאַמַת וכך אמר לו: “אתה אֶאַה, שאף אחד מן האלים אינו יכול להתחרות בך בכוחות הקסם והכישוף שלך – עליך אני מצווה לצאת כנגד תִיאַמַת ולנצח אותה בקסמיך!”
אֶאַה, אל מי התהום והקסמים, קיבל עליו את התפקיד ויצא להילחם בתִיאַמַת. הוא התבונן בה מרחוק, וכאשר ראה את המפלצות הנוראות שבראה ואת כל ההכנות שעשתה לקראת המלחמה, נפל עליו פחד גדול. הוא חזר אל אַנְשַר, סבו והתחנן: “סבי, כוחה של תִיאַמַת גדול מכוחי! אני לא אצליח בשום פנים להרוג אותה בלחש הקסמים שלי! התבוננתי בה מרחוק וראיתי כמה חזקה היא. לי בסך־הכל יש לחש קסמים, אבל לתִיאַמַת יש צעקת קסמים איומה ונוראה. ברגע ששמעתי את הצעקה נפל עלי פחד גדול. בבקשה, סבא, אל תכעס עלי! בבקשה מצא תחבולה כדי להילחם בה. אם לא תנצח אותה היא תשמיד אותנו!”
סבא אַנְשַר כעס מאוד, אבל דבריו של אֶאַה נשמעו משכנעים. אז פנה אַנְשַר אל בנו אַנוּ, אל השמים: “בני יקירי,” אמר לו, “אתה החזק בגיבורים, אשר אף אחד מן האלים אינו יכול להתמודד אתך כאשר אתה מתרגז, מהר וצא למלחמה כנגד תִיאַמַת! נסה לדבר אליה דברים טובים ונעימים, נסה להרגיע את כעסה, ואם לא תשמע לך, התחנן לפניה, עד שתחדל לכעוס עלינו!”
אַנוּ, אל השמים, קיבל עליו את התפקיד ויצא אל תִיאַמַת. הוא התבונן בה מרחוק וכאשר ראה את המפלצות הנוראות שבראה ואת כל ההכנות שעשתה לקראת המלחמה, נפל עליו פחד גדול. הוא חזר אל אַנְשַר, סבו והתחנן: “סבי, כוחה של תִיאַמַת גדול מכוחי! אני לא אצליח בשום פנים להרוג אותה בלחש הקסמים שלי! התבוננתי בה מרחוק, וראיתי כמה חזקה היא. לי בסך הכל יש לחש קסמים, אבל לתִיאַמַת יש צעקת קסמים איומה ונוראה. ברגע ששמעתי את הצעקה נפל עלי פחד גדול. בבקשה, סבא, אל תכעס עלי! בבקשה מצא תחבולה כדי להילחם בה. אם לא תנצח אותה היא תשמיד אותנו!”
“ואתה אמרת לי: ׳סבלנות׳,” לא התאפק אַרְדִי־נַבּוּ, הבן הצעיר, “בינתיים כל האלים הגיבורים נבהלו כמו שפנים. ובעיקר מפני מה הם פוחדים? מפני הצעקה של תִיאַמַת! באמת, אין להם כלי נשק אחרים, רק לחשים וצעקות.”
“אתה שוכח שמדובר באלים ולא בבני־אדם. ואל תזלזל בכוח הלחש והצעקה. אבל סבלנות! האלים ימליכו עליהם את האל מַרְדוּךּ. התאזר בסבלנות!”
איך המליכו עליהם האלים מלך? 🔗
אחרי שכל האלים שמינה אַנְשַר, הסבא־רבא של האלים, חזרו מן הפגישה עם תִיאַמַת מבוהלים, קרא אליו אֶאַה את מרד מַרְדוּךּ וך, בנו שנולד לו ולדַמְכִּינַה אשתו בתוך המקדש שנבנה במי התהום המתוקים. הוא הבן שהאלות, האומנות, היניקו אותו וגידלו אותו עד שצמח להיות בן ענקים; איברי גופו היו אדירים, ומבט עיניו ירה ברקים; כאשר פתח את פיו התלקחה אש; ראשו היה כפול פנים – היו לו ארבע עיניים, וכך יכול היה להביט קדימה ואחורה בעת ובעונה אחת; וגם ארבע אוזניים רחבות מאוד היו לו, וכך יכול לשמוע גם מאחורי גבו. ובעיקר, כאשר גדל, העניק לו אביו, אֶאַה, את כוחות הכישוף שלו, ואת לחשי הקסמים שיכולים להרוג.
כאשר ראה אַנְשַר, הסבא־רבא, כמה מפחיד הוא מראהו של מַרְדוּךּ, שמח מאוד ונשק לו על שפתיו, וכל פחדיו נעלמו.
אמר מַרְדוּךּ לאַנְשַר, הסבא־רבא שלו: “צווה עלי, סבא, וכל מה שתצווה אעשה!”
ענה לו אַנְשַר: “גיבור גדול אתה, ואף אל־גבר לא יעז לצאת כנגדך למלחמה! ובודאי לא תעז לעשות זאת תִיאַמַת, שהיא אלה־אשה!”
מַרְדוּךּ הרגיע את אַנְשַר ואמר: “סבא, אתה יכול לשמוח ולעלוז. אני מבטיח לך שבקרוב מאוד אנצח את תִיאַמַת, ואתה תוכל לשים את רגלך על הצוואר שלה כאות וכסימן לנצחונך!”
אַנְשַר ציווה על מַרְדוּךּ לעלות על מרכבתו שהייתה רתומה לרוחות סערה, לצאת למלחמה בתִיאַמַת, ולנצח אותה בעזרת לחש הקסמים שלו.
מַרְדוּךּ הסכים למלא את בקשת אַנְשַר, אבל הציג תנאי אחד וכך אמר: “אתה אדון האלים, שקובע את גורלם; לפני שאני יוצא למלחמה כנגד תִיאַמַת אני רוצה להציג תנאי. אם באמת אצליח ללכוד את תִיאַמַת, לנקום את נקמתכם ולנצח אותה בקרב, אני מבקש שאתה תאסוף את אסיפת האלים, ושכולכם, כל האלים, תכריזו עלי כמלך. מעמדי יהיה שווה למעמד שלכם, אתם האלים הגדולים, ואוכל לחרוץ כמוכם את גורל האלים. אף אחד מן האלים לא יוכל לשנות את פקודתי או להתנגד לי!”
דבריו של מַרְדוּךּ מצאו חן בעיני אַנְשַר. הוא החליט לאסוף את כל האלים לסעודה, להאכיל אותם במטעמים ולהשקות אותם ביין. ואז כאשר מצב רוחם יהיה מרומם, הם יסכימו לתנאי שהציג מַרְדוּךּ: למנות אותו למלך עליהם אם ינצח את תִיאַמַת בקרב.
הזמין אליו אַנְשַר את גגה, משרתו, ציווה עליו לצאת בשליחותו אל האלים ולומר להם כדברים האלה: ״האל אַנְשַר, סבא־רבא של האלים, שלח אותי אליכם וציווה אותי להודיע לכם מה היא תוכניתו. כידוע לכולנו, תִיאַמַת, שילדה אותנו, שונאת אותנו, והיא הקיפה את עצמה בצבא האלים הבכורים, אלים נרגזים, זועמים, זוממים יום ולילה ללא מנוחה, מוכנים לצאת לקרב, להתגייס למלחמה כנגד האלים הצעירים יחד עם תִיאַמַת.
כדי להילחם בארבע דרקוני־הרוח שברא אַנוּ, אל השמים, ילדה תִיאַמַת אחד־עשר שדי־סערה אכזריים. בראשונה ילדה ארבעה סוגים של נחשים, שהמשותף לכולם היא לשון ארסית מחפשת טרף. ואלה היו הנחשים שבראה:
׳נחש־תנין׳ בעל שבעה ראשים ובעל רגליים; שיניו חדות ומלתעותיו אכזריות; את גופו מלאה תִיאַמַת לא בדם, כי אם ברעל.
׳נחש־דרקון׳ בעל קרניים; אותו הלבישה תִיאַמַת בשריון קרב, וגם הוא היה מצויד בקרני קסם שבכוחן להרוג את כל מי שיתקרב אליהן.
׳נחש־פתן׳ בעל קרניים, והולך על שתי רגליים קדמיות.
׳נחש־בָּרִיחַ׳ בעל ראש של נחש, גוף של בהמה, והולך על ארבע רגליים.
אחר כך הוסיפה וילדה מפלצות אחרות:
׳שעיר־נהר׳ בעל ראש של תיש ושיער ארוך ומתולתל; הולך על שתי רגליים קדמיות, ולו זנב של דג.
׳אריה־אדיר׳ בעל ראש של אריה, אוזניים של חמור וטפרים של ציפור.
׳כלב־פרא׳ בעל ראש של אדם והולך על שתיים, אבל רגליו רגליים של אריה.
׳איש־עקרב׳ בעל ראש של אדם, רגליים של ציפור, ומלקחיים וזנב של עקרב.
׳אריה־נשר׳ בעל ראש של אריה, רגליו הקדמיות רגליים של אריה והאחוריות – טפרים של נשר.
׳איש־דג׳ בעל ראש של אדם וזנב של דג.
׳בהמות׳ מפלצת שמחצית גופה העליון כמו של אדם, הולכת על שתי רגליים, אבל מחציתה התחתונה כמו של פר.
נתנה תִיאַמַת לכל המפלצות נשק והם עמדו לצידה, מוכנים לקרב, אכזריים, ללא רחמים, ואין בליבם פחד מפני המלחמה.
מתוך אסיפת האלים בחרה תִיאַמַת את האל קינגו, מינתה אותו למפקד, וציוותה עליו להנהיג את המלחמה. היא הושיבה אותו על כסא מלכות, וכך אמרה לו: ׳מעכשיו אתה תהיה בעלי, אתה תהיה המלך! ואתה תהיה המנהיג של האלים בקרב כנגד מַרְדוּךּ והצבא של האלים הצעירים. אל תפחד! אני בקסמי לחשתי לחש שיעניק לך כוח לנצח במלחמה!׳"
“אני, אַנְשַר, הסבא־רבא שלכם,” כך המשיך הסבא לדבר באוזני גגה, השליח, "שלחתי את אַנוּ, אל השמים, להילחם בה, והוא חזר אלי מבוהל. שלחתי את אֶאַה, אל מי התהום, וגם הוא חזר מבוהל. ואז פנה אלי מַרְדוּךּ, בנכם, האל החכם, והציע לצאת למלחמה כנגד תִיאַמַת. אבל תנאי אחד הציג לי: ׳לפני שאני יוצא למלחמה כנגד תִיאַמַת אני רוצה להציג תנאי. אם באמת אצליח ללכוד את תִיאַמַת, לנקום את נקמתכם ולנצח אותה בקרב, אני מבקש שאתה תאסוף את אסיפת האלים, ושכולכם, כל האלים תכריזו עלי כמלך. מעמדי יהיה שווה למעמד שלכם, האלים הגדולים, ואוכל לחרוץ כמוכם את גורל האלים. אף אחד מן האלים לא יוכל לשנות את פקודתי או להתנגד לי!׳
לכן אני מציע שתתאספו כולכם במהרה ותקבלו את התנאי של מַרְדוּךּ. אז ייצא מַרְדוּךּ להילחם כנגד תִיאַמַת, האויבת החזקה שלכם!"
גגה, משרתו של אַנְשַר, שמע את כל הדברים שאמר לו אנ אַנְשַר שר, ויצא להביא את דבר השליחות אל האלים.
כאשר הגיע גגה אל הצבא המבוהל של האלים הצעירים השתחווה לפניהם ונשק את האדמה אשר לרגליהם. וכך אמר להם: "האל אַנְשַר שלח אותי, וציווה אותי להודיע לכם את תוכניתו: ׳כידוע לכולנו, תִיאַמַת, שילדה אותנו, שונאת אותנו, והיא הקיפה את עצמה בצבא האלים הבכורים, אלים נרגזים, זועמים, זוממים יום ולילה ללא מנוחה, מוכנים לצאת לקרב, להתגייס למלחמה כנגד הבנים הצעירים יחד עם תִיאַמַת.
כדי להילחם בארבע דרקוני־הרוח שברא אַנוּ, אל השמים, ילדה תִיאַמַת אחד־עשר שדי־סערה אכזריים. בראשונה ילדה ארבעה סוגים של נחשים, שהמשותף לכולם היא לשון ארסית מחפשת טרף. ואלה הם הנחשים שבראה:
׳נחש־תנין׳ בעל שבעה ראשים ובעל רגליים; שיניו חדות ומלתעותיו אכזריות; את גופו מלאה תִיאַמַת לא בדם, כי אם ברעל.
׳נחש־דרקון׳ בעל קרניים; אותו הלבישה תִיאַמַת בשריון קרב, וגם הוא מצויד בקרני קסם שבכוחן להרוג את כל מי שיתקרב אליהן.
׳נחש־פתן׳ בעל קרניים הולך על שתי רגליים קדמיות.
׳נחש־בָּרִיחַ׳ בעל ראש של נחש, גוף של בהמה, והולך על ארבע רגליים.
אחר כך הוסיפה וילדה מפלצות אחרות:
׳שעיר־נהר׳ בעל ראש של תיש ושיער ארוך ומתולתל; הולך על שתי רגליים קדמיות ולו זנב של דג.
׳אריה־אדיר׳ בעל ראש של אריה, אוזניים של חמור וטפרים של ציפור.
׳כלב־פרא׳ בעל ראש של אדם והולך על שתיים, אבל רגליו רגליים של אריה.
׳איש־עקרב׳ בעל ראש של אדם, רגליים של ציפור, ומלקחיים וזנב של עקרב.
׳אריה־נשר׳ בעל ראש של אריה, רגליו הקדמיות רגליים של אריה והאחוריות – טפרים של נשר.
׳איש־דג׳ בעל ראש של אדם וזנב של דג.
׳בהמות׳ מפלצת שמחצית גופה העליון כמו של אדם, הולכת על שתי רגליים, אבל מחציתה התחתונה כמו של פר.
נתנה תִיאַמַת לכל המפלצות נשק והם עמדו לצידה, מוכנים לקרב, אכזריים, ללא רחמים, ואין בליבם פחד מפני המלחמה.
מתוך אסיפת האלים בחרה תִיאַמַת את האל קינגו, מינתה אותו למפקד, וציוותה עליו להנהיג את המלחמה. הוא הושיבה אותו על כסא מלכות וכך אמרה לו: ׳מעכשיו אתה תהיה בעלי, אתה תהיה המלך ואתה תנהיג את האלים בקרב כנגד מַרְדוּךּ והאלים הצעירים. אל תירא ואל תפחד! אני בקסמי לחשתי לחש שיעניק לך כוח לנצח במלחמה!"׳
כאשר שמעו האלים הצעירים את שמו של האל האכזר קינגו נבהלו מאוד, אבל גגה, השליח המשיך למסור להם את דבריו של אַנְשַר: “אני, אַנְשַר, הסבא־רבא שלכם, שלחתי את אַנוּ, אל השמים, להילחם בה, והוא חזר אלי מבוהל. שלחתי את אֶאַה, אל מי התהום וגם הוא חזר מבוהל. ואז פנה אלי מַרְדוּךּ, בנכם, האל החכם, והציע לצאת כנגדה למלחמה. אבל תנאי אחד הציב לי: ׳לפני שאני יוצא למלחמה כנגד תִיאַמַת אני רוצה להציב תנאי. אם באמת אצליח ללכוד את תִיאַמַת, לנקום את נקמתכם ולנצח אותה בקרב, אני מבקש שאתה תאסוף את אסיפת האלים, ושכולכם, כל האלים תכריזו עלי כמלך. מעמדי יהיה שווה למעמד שלכם, אתם האלים הגדולים, ואוכל ואוכל לחרוץ כמוכם את גורל האלים. אף אחד מן האלים לא יוכל לשנות את פקודתי או להתנגד לי!׳”
“לכן”, אמר גגה השליח בשמו של אַנְשַר: “אני מציע שתתאספו כולכם במהרה, ותקבלו את התנאי של מַרְדוּךּ. אז ייצא מַרְדוּךּ להילחם כנגד תִיאַמַת, האויבת החזקה שלכם!”
כאשר שמעו האלים הצעירים מפיו של גגה את דבריו של אַנְשַר נאנחו אנחה מרה ואמרו: “כמה מוזרות הן דרכיה של תִיאַמַת! אנחנו לא נוכל להבין את מעשיה!”
קבלו האלים את עצת אַנְשַר נשר הסבא־רבא שלהם. התאספו האלים ובאו אל מקדשו של אַנְשַר. השמחה הייתה גדולה; הם נשקו איש לאחיו, ואַנְשַר ערך להם סעודה, האכיל אותם מטעמים והשקה אותם ביין. ואז כאשר מצב רוחם היה מרומם, הם הסכימו לתנאי שהציג מַרְדוּךּ, ומינו אותו למלך עליהם.
“ומַרְדוּךּ יצליח? הרי כל האלים הגדולים חזרו לאחור כשראו עד כמה מפחידה היא תִיאַמַת!” שאל אַרְדִי־נַבּוּ צעיר הבנים.
דמקו, בכור בניו של הסופר, לא התאפק וקטע את דבריו, “אתה והשאלות שלך! אתה לא מבין שהוא גילה חוכמה רבה כאשר תבע מן האלים להמליכו למלך במחיר ניצחון?”
אַרְדִי־נַבּוּ לא נבהל מפני אחיו: "כן, אבל במלחמה צריך כוח, הרבה כוח, שכחת את כל המפלצות הנוראות שבראה תִיאַמַת?!״
זכותו, בתו היחידה של אַדַד־נִיצִיר, שאביה לימד אותו לכתוב בחרט, וקרא יחד אתה הרבה מאוד לוחות עתיקים התערבה בויכוח: “אתם מדברים על חוכמה ועל כוח, ואותי מטרידים דברים אחרים שאמר הסבא־רבא של האלים הצעירים.” בנימוס רב ציפתה שאביה ישאל אותה מה מטריד אותה; וכך היה.
“מה מטריד אותך, בתי?” שאל הסופר.
״אבי, האם לא אתה לימדת אותי פתגם עתיק שאומר ׳כוחי בפי – בגבר אתחרה׳, וכדי שגם אַרְדִי־נַבּוּ, הקטן יבין את הפתגם, זאת אומרת, שאשה יכולה להתחרות בגבר אם היא יודעת איך לדבר; ומה אמר הסבא־רבא של האלים לאל הגיבור מַרְדוּךּ? גבר לא יעז לצאת כנגדך למלחמה! ובודאי לא תעז לעשות זאת תִיאַמַת, שהיא בסך־הכל רק אלה־אשה!"
“בתי,” השיב לה אַדַד־נִיצִיר הסופר: “הסיפור עתיק מאוד, אפשר ללמוד ממנו דברים חשובים, אבל לא מוכרחים להסכים עם כל הפרטים.”
אַדַד־נִיצִיר הסופר הרגיע את המתווכחים ואמר: “בואו נקשיב ונראה אילו הכנות עשה מַרְדוּךּ לפני הקרב.”
אילו הכנות עשה מַרְדוּךּ לפני הקרב? 🔗
המליכו האלים את מַרְדוּךּ למלך, בנו לו במה ועליה העמידו כיסא מלכות, מינו אותו למפקד העליון של הצבא, ונשבעו לו שמהיום והלאה יהיה מעמדו שווה למעמד של האלים הגדולים: כל אשר יצווה יתמלא מיד, ואף אל לא יעז להמרות את פיו. ובעיקר הם מינו אותו לשלוט לא רק באסיפת האלים אלא ביקום כולו.
אבל האלים הצעירים רצו לבחון את כוח לחש הקסמים שלו – האם באמת הוא קוסם כל־כך גדול כפי שסיפר להם הסבא־רבא שלהם, האל אַנְשַר? לכן הם החליטו להעמיד את מַרְדוּךּ בניסיון; האלים בראו קבוצת כוכבים נוצצים מאוד ואמרו למַרְדוּךּ: “הבה נראה אם באמת קוסם גדול אתה?! לחש את לחש הקסמים שלך, ונראה אם מלות הקסם שלך באמת יכולות להעלים את קבוצת הכוכבים, לסלק אותם כהרף עין. ואחר־כך הבה נראה אם תוכל בכוח לחש הקסמים שלך לברוא מחדש את קבוצת הכוכבים.”
לחש מַרְדוּךּ לחש קסמים וכך אמר: “כוכבים היעלמו!”
רק אמר את לחש הקסמים והכוכבים הנוצצים נעלמו.
לחש מַרְדוּךּ לחש קסמים וכך אמר: “כוכבים הופיעו!”
רק אמר את לחש הקסמים והכוכבים שוב האירו ונצצו.
כך הוכיח מַרְדוּךּ לאלים שהוא באמת בעל כוחות כישוף אדירים. האלים שמחו וקראו: “יחי מַרְדוּךּ המלך!”
הם נתנו לו שרביט, כיסא מלכות וכלי נשק חזקים מאוד, ואמרו לו: “לך והרוג את תִיאַמַת!”
מַרְדוּךּ לא הסתפק בנשק שנתנו לו האלים. הוא זכר היטב את הסיפורים המפחידים של האלים הגדולים על המפלצות האכזריות שבראה תִיאַמַת. כדי להיות מוכן היטב לקרב עשה מַרְדוּךּ קשת והחזיק אותה בידו האחת; בידו השנייה הניף אלה, ותלה על גופו אשפת־חיצים, נרתיק שבו שמר את חיציו המחודדים. ובעיקר הוא לקח אתו גם את רשת המלחמה הענקית שקיבל במתנה מסבו אַנוּ, כדי ללכוד בה את תִיאַמַת. בארבע קצות הרשת העמיד ארבע שדי־רוח כדי לשמור שתִיאַמַת לא תוכל לברוח מתוך הרשת, ותקע את הרשת בתוך חגורתו.
אחר כך ברא שבעה ׳שדי־רוח׳ נוראים, שהנורא שביניהם נקרא בשם ׳אימחולו׳. תפקידם של ׳שדי־הרוח׳ היה לעורר סערה בבטנה של תִיאַמַת, להגעיש את המים, לערבב אותם בחול, ולמלא את בטנה בבוץ. נוסף לכל אלה לקח אתו את ‘מפלצת־המבול’, שיכלה לגרום בין רגע לשיטפון מים אדיר. הוא רתם את מרכבתו לארבע ׳סוסי־רוח׳ אכזריים: ׳המרצח׳, ׳האכזר׳, ׳הדורס׳ ו׳בעל־הכנף׳; ׳סוסי־הרוח׳ האלה פערו פה וחשפו שיניים נוטפות רעל.
הוא עטף את גופו בשריון שכולו אש, חבש לראשו קובע שממנו יצאו קרניים אשר בכוחן להרוג את כל מי שמתקרב אליהן, ויצא להילחם בתִיאַמַת.
מכל כלי הנשק האלה, הנשק החשוב ביותר היה לחש הקסמים שהסתיר בפיו, וגם עשב קסמים שבכוחו להרגיע את כעסה של תִיאַמַת.
וכך, כשהוא לבוש בכל כלי המלחמה הנוראים, רוכב על המרכבה הרתומה ל׳סוסי־רוחי, הקיף אותו צבא של אלים גיבורים וכולם יצאו לקרב.
“עכשיו זה באמת נשמע מפחיד מאוד,” אמר אַרְדִי־נַבּוּ, "יכול להיות שתִיאַמַת רק תראה את כל כלי הנשק האלה ותיכנע?!״
“לא, בני, זהו קרב־ביניים, קרב פנים אל פנים, ובו האחד מנצח והשני מפסיד. נקשיב להמשך ונשמע איך ניצח מַרְדוּךּ את תִיאַמַת” כך אמר הסופר, וזכותו, בתו, חיבקה את אַרְדִי־נַבּוּ הצעיר והרגיעה אותו, “אחי הקטן, זה רק סיפור עתיק,” אמרה לו.
איך ניצח מַרְדוּךּ את תִיאַמַת? 🔗
התקרב מַרְדוּךּ אל תִיאַמַת ואל קינגו בעלה, מפקד הצבא, וכאשר התבונן בהם מרחוק נפל עליו פחד גדול. המראה של שניהם ושל צבא המפלצות שלהם היה מבהיל, וכל בטחונו של מַרְדוּךּ בכוחו נעלם לפתע; הוא היה אובד עצות. וכאשר ראו האלים הגיבורים שיצאו אתו לקרב כמה הוא מבולבל, נפל גם עליהם פחד גדול וחשכו עיניהם.
התקרבה תִיאַמַת אל מַרְדוּךּ, פתחה את פיה, ולעגה לו בדברי שקר: “שמעתי שכל האלים הצעירים שבחרו בך למלך בגדו בך, ועכשיו הם מתכוננים למלחמה נגדך!”
שלח אליה מַרְדוּךּ שליח, את ימפלצת־המבול׳, וציווה אותו להגיד לה את הדברים האלה: "איזו אמא רעה את! מדברת מלים יפות, אוהבת את ילדיה, אבל בליבך את זוממת מזימות ויוצאת לקרב; בניך מתחננים לרחמיך ואת אינך מרחמת. מדוע לא המלכת למלך אחד מבניך? מדוע לקחת לך לבעל את קינגו, שאינו ראוי כלל למלכות, והכתרת אותו למלך? מדוע זממת מזימות כנגד אַנְשַר, מלך האלים, הסבא־רבא של האלים?! אומנם אני רואה שכל כלי המלחמה שלך והצבא שלך ערוכים לקרב, אבל אני מציע שאני ואת נצא לקרב־ביניים, אחד מול אחת, פנים אל פנים!״
כאשר שמעה תִיאַמַת את הדברים מפיו של ׳מפלצת־המבול׳, השליח של מַרְדוּךּ, השתגעה לגמרי, היא השמיעה זעקה נוראה, וכל גופה הענקי רעד מרוב כעס. היא תיכננה קרב של צבא מול צבא, והייתה בטוחה שבעזרת כל המפלצות שבראה תנצח את צבאו של מַרְדוּךּ; אבל היא לא יכלה בשום פנים לסרב להצעתו של מַרְדוּךּ לצאת לקרב־ביניים, כדי שלא יחשדו בה שהיא חוששת להפסיד בקרב. וכך הסכימה תִיאַמַת להצעת שליחו של מַרְדוּךּ.
עמדו שני הצבאות ערוכים זה מול זה בחרבות שלופות, ושני הלוחמים, תִיאַמַת ומַרְדוּךּ השאירו מאחוריהם את הצבאות והתקרבו זה אל זו.
מיד התחיל קרב מגע ביניהם, וגופותיהם התפתלו זה בזו. תוך כדי קרב פרש מַרְדוּךּ את רשת המלחמה כדי ללכוד בה את תִיאַמַת, ושלח כנגדה את ׳אימחולו׳, היא הרוח הרעה. תִיאַמַת פערה את פיה כדי לבלוע את יאימחולו׳; אז נכנס רוח ה׳אימחולו׳ לתוך פיה, ניפח אותו ולא נתן לה לסגור את הפה. כל הרוחות הרעות שברא מַרְדוּךּ נכנסו פנימה אל בטנה וניפחו אותה. תִיאַמַת פתחה את פיה כדי שתוכל לנשום, ואז מתח מַרְדוּךּ את מיתר הקשת וירה חץ לתוך פיה, והחץ פילח את בטנה והרג אותה.
לאחר שניצח את תִיאַמַת נתקפו אנשי הצבא שלה בפחד וניסו לברוח. אבל צבאו של מךדוך הקיף אותם סביב־סביב ולקח אותם בשבי. מַרְדוּךּ שבר את חרבותיהם, אבל לא הרג אותם. הוא לכד אותם ברשת־המלחמה, הושיב אותם בבית הסוהר, והם ישבו שם מסכנים ועלובים. הוא גם שם חחים באפן של אחד־עשר המפלצות שבראה תִיאַמַת, כמו ששמים באפן של בהמות, ואסר אותן. ובעיקר הוא תפס את קינגו שר הצבא, בעלה של תִיאַמַת, ולקח ממנו את ׳לוח־הגורלותי, זה הלוח שעליו נכתב גורל האלים והעולם, ומי שהחזיק בו נהפך למלך על כל העולם. את הלוח הזה תלה מַרְדוּךּ על חזהו, וכך נהפך לשליט עליון על גורל האלים והעולם.
מַרְדוּךּ המנצח חזר אל גווייתה של תִיאַמַת, ושם עליה את רגלו כאות לניצחון. הוא חזר והיכה בה באלתו בלי רחמים, ודמה ניגר מורידיה; כל האלים צהלו ושמחו והביאו מתנות למַרְדוּךּ.
זכותו, בתו היחידה של אַדַד־נִיצִיר הסופר, לא התאפקה ודמעות זלגו מעיניה. בגרון נשנק אמרה לאביה: “באוזני נשמע הסיפור אכזרי. תִיאַמַת הייתה האמא של כל האלים.”
כאן התערב אַרְדִי־נַבּוּ הצעיר: “שכחת שתִיאַמַת התכוננה להרוג את בניה! היא לא השאירה להם ברירה!”
אביה, הסופר אַדַד־נִיצִיר הרגיע את בתו:“גם אני כמוך מרחם עליה, אבל גם כועס. ואת תראי מיד שמותה לא היה לשווא; בלי גופה של תִיאַמַת לא היה נברא העולם, ומַרְדוּךּ היה נשאר לבדו ביקום, הוא ורוחות הסערה שלו, ואנחנו – לא היינו נבראים כלל.”
“כן, נמאס, מים ורוח, רוח ומים”, אמר ארדי־נבו הצעיר.
איך ברא מַרְדוּךּ את העולם מגופה של תִיאַמַת? 🔗
אחרי הקרב הקשה היה מַרְדוּךּ עייף מאוד. הוא ישב לנוח והתבונן בגוויה של תִיאַמַת. ואז עלה בדעתו רעיון נפלא: הוא יברא את העולם מגופה של תִיאַמַת; מעכשיו לא רק מים ורוח, כי אם עולם ממשי ייברא.
הוא חצה את גופה של תִיאַמַת לשניים: מן החצי האחד ברא את השמים, והעמיד עליהם שומרים כדי שיהיו יציבים ולא יזילו מים. הוא בנה בשמים מקדש גדול, ובו הושיב את האלים החשובים.
אחר־כך ברא כוכבים בשמים כדי שיקבעו את גלגל המזלות ואת חודשי השנה. הוא ברא את הירח ומינה אותה לסמן את החודש ואת השבועות – בשבוע הראשון יזרח הירח, בשבוע השני, באמצע החודש, יהיה הירח מלא, ובשלישי שוב ילך ויקטן, עד שישקע בשבוע הרביעי של החודש. הוא ברא את השמש ומינה אותה לסמן את עונות השנה: סתיו וחורף אביב וקיץ.
מן הקצף שהצטבר בפיה של תִיאַמַת ברא את העננים, הגשם והרוח, ולקח לעצמו את השלטון עליהם.
מן החצי השני של גופה של תִיאַמַת ברא את הארץ; מן הראש של תִיאַמַת ברא הר, ומן העיניים של תִיאַמַת ברא מעיינות מים לרגלי ההר, שמהם נבעו הפרת והחידקל, שני הנהרות הגדולים של הארץ; על עטיניה של תִיאַמַת שפך עפר וברא מהם הרים גבוהים, וחפר אפיקים לנהרות; הוא קשר קשר מן הזנב הענק של תִיאַמַת, והעמיד אותו כמו עמוד גדול בין השמים לארץ כדי לחבר ביניהם, וגם כדי לשמור על יציבותם; הוא ברא עפר והבדיל בין היבשה לימים, ומתחת לאדמה הזרים את מי התהום.
הוא מינה את אֶאַה למשול בתהום, ואת ‘לוח־הגורלות’, אלה הלוחות שעליהם נכתב גורל האלים והעולם, אשר לקח מקינגו, בעלה של תִיאַמַת, נתן לאַנוּ, אל השמים; הוא אסר את אחד־עשר המפלצות שבראה תִיאַמַת, שבר את כלי נשקן, וקשר אותם לרגליו; ולבסוף, כדי שהאלים לא ישכחו לעולם כמה היה גדול כוחה של תִיאַמַת, וכוחן של המפלצות, עשה פסלים בדמותן, והעמיד אותם בפתח הכניסה למי התהום.
כאשר ראו האלים כמה גדול נצחונו של מַרְדוּךּ שמחו מאוד והביאו לו מתנות; ואַנְשַר, הסבא־רבא שלו, חיבק אותו ובירך אותו. אמו, דַמְכִּינַה, שילדה אותו בארמונה, גם היא שלחה לו מתנות. כל האלים התאספו סביבו, השתחוו לו, נשקו את האדמה לרגליו וקראו: “יחי המלך!”
אחרי הקרב עם תִיאַמַת היה מַרְדוּךּ מכוסה כולו אבק. האלים רחצו אותו, והזליפו עליו שמן־אורן ריחני. הוא לבש גלימת מלכות ושם על ראשו כתר מפחיד בעל קרניים, החזיק בידו האחת את האלה, כלי הנשק המפחיד שלו, ובידו השנייה החזיק חישוק ומטה, כראוי למלך. הוא בנה לו כסא מלכות שלרגליו רבצו אריות, ולצידו תלה שרביט של שלום.
מַרְדוּךּ ישב על כסא מלכותו בארמונו, כל האלים התאספו אל הארמון והאלים הגדולים קראו: ״עד עכשו היה מַרְדוּךּ בננו האהוב; מעכשיו והלאה הוא יהיה מלך על כל האלים. אנחנו מצווים על האלים לשמוע לקולו ולעשות כל מה שיצווה!"
כל האלים הקשיבו לדברי האלים הגדולים ואמרו: ״כל מה שתצווה עלינו לעשות נעשה! מהיום והלאה אתה תהיה הממונה על כל מקדשי האלים"!
מַרְדוּךּ תכנן לבנות לאלים מקדש על הארץ, בעיר בבל, שאליו יוכלו להתאסף כל האלים, אלה שיושבים בשמים ואלה שיושבים במי התהום, ולעבוד אותו שם. האלים שוב המליכו אותו ל״מלך אלי השמים והארץ", והתנדבו לבנות למענו ולמענם את המקדש בעיר בבל.
אַרְדִי־נַבּוּ בנו הצעיר של הסופר, שוב התפרץ לדברי אביו: “טוב, עכשיו נפטרנו סוף־סוף מן המים, מַרְדוּךּ סגר אותם למעלה בשמים ולמטה בתהום, ויש כבר גם אדמה והרים, אבל בשביל מי? העולם של מַרְדוּךּ לא מוצא חן בעיני! איפה בני־האדם?”
“זהו! אומנם האלים התנדבו לבנות למַרְדוּךּ מקדש, אבל למען האמת גם להם די נמאס, בעיקר לאלים הקטנים שעשו את עיקר העבודה. עכשיו תשמעו איך ברא מַרְדוּךּ את האדם כדי שישחרר את האלים מעבודתם.”
איך ברא מרדוך את האדם? 🔗
כאשר שמע מרדוך כמה נאמנים לו האלים ומוכנים לבנות לו מקדש התמלא לבו רחמים עליהם, והוא הגה בלבו רעיון נפלא. הוא הזמין את האל אֶאַה החכם להתייעצות, וסיפר לו כי בדעתו לברוא אדם מן הדם של אחד האלים, אשר יעבוד במקום האלים והם יוכלו לנוח.
אֶאַה יעץ למרדוך לרחם על האלים שנלחמו בצד תִיאַמַת כנגדו, ולבחור בדם של אל אחד, האל שעמד בראש המלחמה יחד עם תִיאַמַת.
מרדוך שמע בקולו של אֶאַה, והחליט לרחם על האלים שיצאו נגדו למלחמה; אבל הוא ביקש מהם להסגיר בידיו את האל שעמד בראש הצבא שלה. כך הסגירו בידו האלים את קינגו, בעלה של תִיאַמַת, שעמד בראש הצבא.
לאחר שהאלים שפטו את קינגו למוות, ברא מרדוך מדמו של האל המורד את האדם הראשון.
כאות תודה על שחרורם מן העבודה הקשה שעשו האלים החליטו האלים להקים מקדש למרדוך בעיר בבל, שבו יוכלו להתאסף ולשבת במנוחה. כך בנו לו האלים מקדש־מגדל גבוה מאוד, וערכו בו חגיגה גדולה לכבוד מרדוך. כדי שיזכרו את הנפלאות שעשה במלחמה נגד תִיאַמַת העמיד מרדוך למזכרת את הקשת הגדולה שבעזרתה ניצח את תִיאַמַת.
האלים הגדולים השתחוו לפני מרדוך, נשבעו שיהיו נאמנים לו תמיד, וקראו לו בחמישים שמות של כבוד.
“יופי! האלים עושים חיים! ומה עם האדם?” שאל אַרְדִי־נַבּוּ.
״האדם – עליו הטיל האל מרדוך לעשות את העבודה במקום האלים. אבל מה יעשו האלים בעולם בלי האדם – מי יתפלל אליהם, מי יקריב להם קורבנות, מי יאמין בהם? באחד הלילות הקרובים אספר לכם איך החליטו האלים להשמיד את האדם והביאו עליו מבול, וכמה מסכנים היו ללא האדם."
אךדי־נבו ניסה תמיד לדחות את השעה שבה ציווה עליו אביו ללכת לישון, ולכן ניסה להרוויח עוד סיפור: “ספר, בבקשה, ספר עוד סיפור.” אבל אחותו זכותו, לקחה אותו בידו והבטיחה לו: “אני אשב לידך עד שתירדם ואשיר לך שיר ערש. את הסיפור על האלים המסכנים האומללים ללא האדם נשמע בערב אחר.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.