א    🔗

בעית השלטת הלשון העברית בחיינו בארץ הולכת ומחמירה ואינה סובלת דחוי מהיום למחר, בחינת “לכשאתפנה אשנה”. דוקא עכשיו יש לטפל בפתרונה בכל תוקף. ואין לחשוש שמא אין השעה כשרה לכך ואין הזמן מזומן לעורר שאלות קשות, העשויות להלהיב את היצרים המולהבים בלאו הכי.

אדרבא! בשעה זו דוקא שהמדינה היא בתהליך ההתוך והמזוג, מן הדין הוא להעלות בעיה חיונית התלויה בארץ¹ וביושביה ואלה תלויים בה, ולחתור בכל הרצינות לפתרונה המוחלט. עלינו להעסיק בשאלת-קיום זו את הפרט ואת² הכלל, ולהסיק את המסקנות הקיצוניות³ ביותר המתחיבות מהן, כי בנפשנו הדבר. ולא בשאלת הקניית הלשון לעולים החדשים עסקינן! הותיקים דוקא מעוררים הפעם את תשומת לבנו. הבעיה היא: איך לשמור את לשוננו האהובה מאוהביה, כביכול, לשימה בפיהם של אלה היודעים את רבונותה ומזלזלים בה בגלוי ובסתר.

אין מגמתנו כאן לגלות מומים ולתהות על סבות, שבנקל היינו מוצאים אותן. נסתפק בכך שנזכיר רק גורם אחד עיקרי לקלקלה זו, גורם פסיבי, והוא: חוסר זיקה נפשית עמוקה ללשון, הגובלת עם אדישות מתנכרת כאלו כל ענין הלשון העברית דבר של מה-בכך הוא, מין עסק פרטי או “שאלה מצפונית”, שכל פרט זקוק לה מבחינה אינדיבידואלית, ופותרה לפי מיטב דעתו והכרתו, ואפשר גם לפטרה בלא-כלום.

אכן, קהות חוש האהבה והקנאה הנוגע ללשון, הוא בעוכרינו! ובלי מדה טובה זו של אהבה וקנאה אין לקוות להצלחת שום רעיון ושום פועל, באשר רק אלה חותכות חיים לכל אידיאה, והן אמת-המדה לאמתה וכן להכרחיותה בחברת האדם.

יש להתריע על יחס העברים הטובים והנוחים שלנו לשפל העברי בימינו⁴; ומה מצער הוא חוסר התגובה מצד אלה להתפשטות להג הלעז בארץ ועל עלית קרנה של ה“אידיש-קדש”, שאחרי שאבדה תקותה מכל הגלויות, גלתה לארצנו עם צרור ה“אידישקייט” שלה העלוב, כדי למצא כאן את תיקונה ולהמשיך על אדמתנו העברית את “שלשלת הזהב” שלה, המועמת מאד.

ובשעה שלענינים אחרים, פחותים בהרבה מענין קפוח לשוננו, נמצאים תמיד קנאים ובנאים המוכנים בכל עת להגיב ולעשות ולדרוש תיקונים מהחברה שקלקלה, הנה לחטאת הקהל כלפי הלשון הלאומית, נשמת האומה, אין מתעורר, ואין דורש ואין משמיע דבר! ולא שמי שהוא, חלילה, מתנגד לה לשפתנו… אדרבא, רבים אוהביה ומרובים דורשי טובתה; וכי מי זה בימינו ובמקומנו אינו מודה שהלשון העברית היא אחד הגורמים העיקריים לתחיתנו ולתקומתנו, בחינת “לשוננו נגביר”, כמו שכתוב בתהלים? הכל מודים – וזה הכל! בחינת מודה ועוזב!…

ונסה נא, אחי הקנאי, להעיר לאיש מן העברים על שהוא מזלזל ומקל ראש כנגד הלשון העברית בפרהסייה ונוכחת ממבטי עיניו ומעקימת שפתיו ומבת-צחוקו הנחתמת על פניו, שאתה בטלן, במחילת כבודך, מין קנאי אויל, ולו הצדקה ולך בושת הפנים. שכן הוא איש החיים הוא, מתנהל לרגל המציאות, ויש לו בעיות אחרות ודאגות יותר חשובות מאשר להתערב בענינים הפרטים של הזולת ולהטיף מוסר לבריות.

הוא, הלועז בראש חוצות ומחלל את כבודה של הלשון העברית, אדם דימוקרטי הוא וותרן, ויש לו הבנה ברוח הזמן, והוא מבין שלשון היא רק אמצעי ולא תכלית ועם ישראל שעם-עולם הוא, קוסמופוליטי, דבר תמיד בלשונות שונות ולא הזיק לו, אדרבא! דוקא אז יצר את האידיאלים הנצחיים ביותר;

רק בינה הוא מלמד אותך, הקטנוני, המוגבל, ה“שוביניסט”; ואתה – למשמע דברי חכמה כאלה – יוצא מאת פניו העזים ולבך כואב ופניך נופלים.

אכן, נאמנו מאוד דבריהם של בעלי המוסר: יותר משהאמת מביאה ברכה לעולם, האמתות המדומות מביאות קללה לעולם.

 

ב    🔗

הלשון העברית היתה אבן היסוד שהונחה בבנין הבית השלישי – מדינת ישראל. חידוש הברית, האמנה החדשה, בין האומה הפזורה ובין ארצה, ניתנה בלשון הקדש, והיא הנכס הלאומי הממשי שכנסנו לאוצר העם שירד מנכסיו. הבונים הראשונים בנים נאמנים היו לעברית, והם קבלו עליהם את מרותה של הלשון הלאומית האחת בלי כל תנאי: ייסדו בתי-ספר, הניחו יסוד מוצק לעתונות העברית והנהיגו את הדבור העברי בבית וברחוב, בשעה שגם הבית וגם הרחוב השתוממו והתקוממו להם;

ברם הם לא השגיחו בשום מכשול ונחשול שעמדו להם בדרכם להפריעם ממעשיהם, וסללו את דרך הקודש ללשון הקודש, ועשוה לשפת החיים. ללשון ההווה, למען עתידם ועתיד עמם.

ורק הודות לאהבתם וקנאתם של קומץ “בטלנים”, – לא בטלה הלשון ברוב הלועזי, והיא הצליחה ונצחה את כל הגורמים שעמדו עליה לטרדה מן העולם. ועד היום תמהים אנו על כחם של ראשונים ולבנו מלא תודה וברכה על המעשה הכביר שעשו לעמנו, בסללם את הדרך לפנינו, והכינו לנו את הכלים שבאמצעותם נוכל להמשיך בבנין העם והארץ, שטרם הגיע לגמר מלאכתו.

הממלאים אנו, היורשים, את חובתנו לראשונים באמונה? הממשיכים אנו במלאכת הקדש של מיסדי המסד והופכים את ניצני נצחונם לעץ חיים ולחק חיים? היכולים אנו להשתוות לבונים הראשונים באהבה, בקנאות ובנאמנות ללשון העברית כשפה השלטת בכל שטחי חיינו, בלי שיור, ובאין חלל ריק ושטח הפקר?

האם לא השכירונו הנצחון שלהם למעלה מן המדה והפך אותנו לנהנים ואינם נענים, משל ליורש עצל העושה בירושה כבתוך שלו ומשלו אינו נותן מלבד תאבונו!

וקימא לן נצחון שאין לו ממשיכים אינו בר-קיימא. ואם איננו פועלים, משליך אותנו אלהים מעל פניו.

הגיעו הדברים לידי כך שהלעז ידו על העליונה⁵ בבית וברחוב; כנגד כל עתון בעברית – עתון או שנים בלועזית, ופה ושם כבר נראים הנצנים הראשונים של תיאטרון לא-עברי (לפי שעה ב“אידיש”) בארץ. “א מויד א ברען”, “ציפקה פייער”. ו“החתונות” למיניהן: הרומנית, הספרדית, השחורה, האומללה, המאושרת, – “פיעסות” “בזמר ומחול”, “בארבע מערכות ושש עשרה תמונות”, עם “פתיחה” ו“סיום” כנהוג בימים הטובים ההם, ביאס, ברדיצ’ב, קראקא ולמברג, הופיעו שוב בחלל במותינו. וההמונים נוהרים לתיאטר הזה ו“מאמע-לשון” דשנה ולא רעננה בפיהם;

וכדי להרגיל את הילדים במצוות “אידיש-קדש”, הם לוקחים אתם גם תנוקות של בית רבן, ונותנים להם “חנוך יהודי מבית-אבא”: שירים ורקודים “יהודיים”, שיש להם טעם ויש להם ריח, רק רוח של ארץ ישראל ותרבות ישראל אין בהם, והעצמות היבשות לא תחיינה ולא תקומנה על רגליהן הנופלות.

ובעקב “החתונות” – העתונות: שבועונים, ירחונים, רבעונים בשפת-אמא-גלות מופיעים בארצנו בקביעות, ורבים קוראיהם. שכן מה לא יעשה היהודי בשביל הנחת והנוחיות שלו ונוח יותר בשפה זרה שרגילים בה מאז מאשר בעברית, שלאו כל אדם זוכה לדעתה בלי יגיעה.

נואמינו ומרצינו ותרנים הם, ולא אחת עושים הם נחת רוח לקהל בוחריהם ובוחרים בשפה רכה המובנת יותר לשומע, מבלי לחוש בפגיעה שפוגעים הם בנפש האומה, הולכים הם אחר הרוב הלועז, ואינם יודעים שבמקום שיש חלול שמה של הלשון הלאומית, אין חולקין כבוד לרוב.

אין לך אויב גדול יותר לשלמות קיומנו בצוותא מן האורב הלועזי הזה היושב מבפנים, – ואנו, חלוצי העברית ויורשיהם של הלוחמים הראשונים, מחשים; כאלו לא קרה דבר והכל כשורה, וכך צריך להיות, ואי-אפשר ולא רצוי אחרת!

הכנעות גמורה מדעת לאשר לא-מתקבל-על-הדעת, לדבר שאין הדעת סובלתו; חזרה לגורל הגלותי, שכה נלחמנו בו, שככה יראנו אותו!

מבול של לשונות זרות ותרבויות⁶ נכריות מאיים להציף אותנו, חותר תחת ביתנו החדש שטרם הושלם בנינו, ואנו קוראים בתומת פתאום: גשם נדבות! זרם החיים! גאות ושפל של המציאות היום-יומית, תנועה של גידול וצמיחה!

לעז, התנכרות, זלזול בערכים הקדושים והחיוניים ביותר של האומה בהבנותה – ואיפה? – במדינת ישראל הצעירה, הדורשת אהבה עזה, מסירות נפש! ואימתי? בשעה שכל הויתנו דורשת גבורה, דריכות עוז, נאמנות, ועמידה על המשמר, וחיבה עזה לכל ערכי האומה שאינם סובלים ויתור ורפיון, וכל שכחה וכל מעילה במזיד ובשוגג בציוויים המוחלטים של המדינה המוקפת אויבים מלגו ומלבר, מסכנים את שלום מפעלנו שרק בשלומו ובשלמותו לנו שלום.

 

ג    🔗

הזכרנו לעיל, דרך אגב, את בית הספר העברי, העתונות והתאטרון העבריים, שקמו לנו בזכות הראשונים שדאגו לעתידנו והנחילונו את כל הנכסים הלאומים הללו; ברצוננו עכשיו להסיק מסקנות מרחיקות יותר מעבריותם של אלה: הבה ונראה מה היא השליחות שהללו ממלאים בחיינו ומה היא התועלת שהם מביאים לענין השלטון האבסולוטי של הלשון העברית בחייו של הפרט ושל הכלל כולו.

אמנם אין איש מפקפק בלאומיותם ובעבריותם של המפעלים הללו ושל המפעלים והמוסדות הלאומים האחרים, ואין כל ספק שרבה הברכה בהם וגדולה התועלת שמביאים הם למדינה בעצם הוייתם וקיומם.

ברם במצבנו המיוחד כיום לא סגי שמוסד לאומי מועיל לנו רק מצד עצם היותו ובדרך בלתי-אמצעית. חייב כל מוסד ומפעל ציבורי להיות יעיל ומפעיל באופן ישר ומתוך כוונה תחילה ומחשבה סופית לרעיון הלאומי השלם!

על בית הספר העברי במדינה, זה הנקרא כיום בית-ספר ממלכתי, לשמש את הרעיון העברי ולא רק בזה שהוא מעמיד תלמידים הרבה יודעי לשון וספר, אלא צריך שיחנך דור לוחם מלחמת הרוח העברי: דור קנאים לתרבות העברית, נאמן בלב ונפש לקנינים הרוחנים-לאומיים, למן התנ"ך ועד היום, ומונע על ידי כל אותם זרמי הרוח הכבירים שעזרו לנו מאז ועד היום.

רק המורה והמחנך העושה זאת, המדריך את תלמידיו ברוח נעלה זאת, ייקרא ויכונה מורה עברי באמת ובתמים!

היודע המורה שחינוך צריך כוונה? שכל עשיה טובה תלויה במטרה הקדושה שהעושה מכוון את לבו ונפשו כנגדה והולך אליה בכל יום תמיד?!

וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וידעת את ה'. כל המדות הטובות הללו – יסוד המוסר האנושי⁷-הלאומי – באחת אך תלויות – בידיעת אלהים, – המטרה האחרונה והמידה הנכונה, שבלעדיה אין כל ערך למעשה האדם.

טובה עשה שר האומה עמנו שנתן לנו את צבא ההגנה לישראל, המשמש לא רק כשומר ישראל נאמן אלא גם כמורה ישראל מעולה! דומה הוא לבית הספר העברי:

מה הוא משמש כור היתוך לקטנים, כך הוא, צה“ל, בית אולפן גדול הוא לנערי בני ישראל הבאים אלינו מן הגלויות, ובתוככי צה”ל הם מקבלים את ראשית חינוכם העברי: לומדים לשון עמם ומתבשמים, מי מעט ומי הרבה, מריחה ומרוחה של תרבותנו הלאומית.

ולו היה רחובנו עברי היו חיילינו החוזרים מן השרות, מונעים עצמם מאי-ההגיון של לשונות הלעז והיו רק דוברים עברית, כפי שהורגלו בשנות שרותם בצבא.

ברם חיי הרחוב, הקולנוע שאינו עברי בתוכנו והוא כולו שעשועים קלוקליים המקלקלים את הטעם האמנותי והרוח האנושי-לאומי של הנוער צמאי הראיה והעשיה! ונוסף לה העתונות הלועזית וגם זו העברית ההולכת בחוקות הגויים, שאין לה כל מטרה חינוכית, מלבד מטרת הרווחים ועשית ההון, וכל מגמה נאצלה ממנה והלאה;

כל הגורמים הללו בולעים לתוכם את הצעירים שטרם הכו שורש בקרקע עמם וכל רוח זרה עוקרתם ומטלטלתם שוב לאחור. אל התלישות ואל חוסר ההאחזות ברוח האומה, שבשנות שרותם בצה"ל התחילו להשתרע אליה ולקבלה מתוך רצון ואמונה.

מלבד העתון “אומר” אין, כמדומה, עתון עברי אשר מטרתו היא ללמד ולחנך יהודים ללשון העברית, לתרבותה ולספרותה?! כלל העתונות העברית לכל זרמיה הוא בדרך כלל אדיש לבעיה הזאת שחדלה להיות “שאלה נכבדה” ופגע אקטואלי לעניניה של העתונות העברית.

שבועות וירחים עוברים והעתונות שלנו. שבדרך כלל ערה היא, ועומדת על המשמר, ועינה צופה במקום ובזמן ונושאת את דברה למרחק ולמרחב, – גליונות של חגים וזמנים ינקופו, והיא – העתונות בלשון העברית – אינה נזכרת אף בשורה אחת מאלפי שורותיה שקיימת בעיה תמידית ומלחמה יום-יומית כיצד להקנות את הלשון העברית לאלה שאינם עברים בשוגג ובמזיד, שישנה סכנה רצינית מאד להתלעזות החברה, שהישוב ברובו הולך ומתבולל, בתוהו ובוהו זה המשתלט עלינו מבחוץ, מפני שכל גל עליה חדש בולע את זה שקדם לו, וכולם יחד עומדים להרוס אל החוף ולשטוף את קרקעו שאינו מוצק עוד כל צרכו.

כל זה בודאי ידוע היטב לעתון העברי, אלא שהעתונות יחד, כהויה ציבורית מאורגנת, כחטיבה לאומית אנושית, עוברת על זה בשתיקה מבלי לדאוג את דאגת הלשון הזאת שבקיומה לה קיום!

בקלות היא עוברת לסדר יומה, ואינה מרגישה כל עיקר בשאלה הבוערת, הדורשת יום יום את פתרונה ואת פטרונה.

הזנחה זו שהעתונות בארץ נוהגת כלפי אחד מעיקרי תחיתנו והויתנו, חטא זה שהיא חוטאת גם כלפי עצמה – אין לו כפרה! ואם לא תאחז באמצעים העומדים לרשותה להילחם את מלחמת הלשון העברית הנעזבת על ידי אוהביה, אם לא תקום העתונות כולה לצאת במלחמת-מבצע להפצת העברית ולהשלטתה בקרב העם, – עתידה היא ליתן את הדין ראשונה!

נקמת הלעז, חציה המורעלים ברעל ההתנכרות וההתכחשות לכל קדשי האומה, יפגעו בלבה ראשונה; היא, העתונות העברית שאינה ממלאה את תעודתה, תשלם את בערת הבערות והבורות! ומי כמוה יודע כבר עכשיו ומרגיש והווה מעצמה, שנגע הלעז כבר דוחק את רגליה ועוד ידו נטויה!

על התאטרון העברי העוסק בשאלות חיוניות כמו “תה וסימפטיה”, “בית התה”. “זהירות, סיבוב מסוכן”. ואינו זהיר בסיבוביו המסוכנים סביב עצמו, לא נייחד כאן את הדיבור, בודאי יודע הוא מה שאיננו עושה למען עמו וארצו, כשם שאנו, קהל צופיו, יודעים זאת! יתכן שעוד מוקדם לדבר משפטים עם נטע רך זה שכל רוח מצויה מטה אותו לחפצו והוא נוטה, מחסר רוח עצמית לארבע רוחות העולם בהעלם אחד. אפשר רוצה הוא ואינו יכול. יגע ואינו מוצא? אך כבר הורה אותו גאון: יגעת ולא מצאת, אל תאמין – שיגעת.

 

ד    🔗

כל עצמה של התנועה הציונית בראשיתה היה בדחיקת הקץ, בחוסר הסבלנות וההבנה הסולחת כלפי נצח הגלויות ונצחונה בחיינו הממשיים, חיים-לא-חיים, המחכים ל“מתמהמה” ההוא שיבוא בכל יום מבלי להחיש את בואו, מבלי לעשות משהו להביאו.

יצר המעש הלוהט שנתעורר בנו עם הציונות הפועלת הוא שהביא אותנו לארץ ישראל העובדת, זו הפועלית והפעילה שבעקבותיה באה הגאולה, שהסמיכה את הרצון ליכולת והקימה את המדינה של עבודה ויצירה, כמאמרו של הרצל: “לא כל שירצה בכך יגיע למדינת היהודים”, אלא כל מי שיעשה לכך, חזה הוא את חזון המדינה לנגד עיני רוחו השוחרת את תקומת ישראל בארצו.

“הנכס הנצחי, הנכס החלוצי, אדיר היכולת ורב התפארת, שרכשנו לנו מימי העליה השניה ועד עתה, חייב להיות הרוח הממלאה והמנחה את מדינת היהודים”. כך ראה נאה אחד מן הטובים שבמחננו הטהור, יצחק לופבן ז"ל, את חיינו⁸ מבפנים.

חלוציות פרמננטית – רק היא תתן אפשרות של קיום והתפתחות אנושית, חפשית ותרבותית, להמוני עמנו. והוא הוא, יצחק לופבן היקר, שהציע במאמרו “הנעל המאובקת” (חמישים שנה לקונגרס הציוני) "לנסח קצת אחרת את אמרתו של הרצל: “לא כל שירצה בכך יגיע למדינת היהודים⁹” אלא כל מי שיעשה לכך, כל מי שיעלה על רגליו את הנעל החלוצית המאובקת הזאת, יגיע למדינת היהודים.

שכן “אין דברים כשהם יוצאים מפי עושיהם”, מלמדים אותנו חז“ל. עשה ואל תשב! היתה הסיסמה של התנועה הציונית והיא כללה גם את מצות תחית הלשון בלבו ובפיו של העם המתעורר! בלי המעשה הרב שהציונות המדינית והרוחנית חרתה על דגלה (בדגל עצמו, המצאת המעשה הציוני, היה כבר משום מעשה גדול!) היה סוף התנועה הציונית כסוף כל התנועות המשיחיות, ובודאי היתה אף זו מגיעה באחרונה לאותה הנקודה המתה שהגיעה אליה החסידות, תנועה עממית כבירה שנדונה לנוון ולכליה באשמת העדר כל מעשה וחוסר יכולת של הגשמה, כמוה כ”קבלה המעשית", שהסתפקה “בחקל תפוחין קדישין” במקום חקלאות ממש ותפוחים של חולין מכל המינים.

רק בחיוב שיש בו מעשה יצא צו החיים העבריים מכלל רעיון ערטילאי, מכלל שאיפה רצון טוב, וייעשה לגופי חיים, לעיקרי סדר ומשטר ציבוריים. וחוק לאומי-מדיני.

לו היתה “סבלנות” ו“הבנה” לאליעזר בן יהודה ז"ל, לא היינו זוכים לדיבור עברי חי ומחיה בפי ילדינו. שרק הודות להם עודנו אנשים עבריים בארץ הזאת!

לולא הקנאים הכנים המעטים שבנו, היינו דלים וריקים מאד, ומי יודע אם לעת כזאת היינו מגיעים למלכות ישראל! ואין מלכות של אמת בלי כתר תורה – בלי הוד הלשון העברית, אותה עטרה ישנה-חדשה העוטרת את ישראל בתפארה ובגבורה.

“הפועל הצעיר” 1954