א 🔗
עוד אנו עומדים בפגישת יעקב ועשיו; עוד הלב נתון ליראתו ולחרדתו של האח הברוך מפני האח הערוך זה הבא לקראתו בארבע מאות1 איש – והכיתה כולה כבר באה שכם אחד לשכם, וכל אחד מציץ בעין חצופה, להלן – בפרשת דינה “בת לאה!”…
לשוא מתאמץ המורה, החושד בשאינם כשרים, למשוך אותם אל בית מדרשו, ולעכבם עוד על יד האחים, שכל אחד אומר להערים על אחיו בתכסיסי מזימה וערמה, בבחינת “ולאום מלאום יאמץ…”.
לב הנערים והנערות, בני שלש-עשרה וארבעה-עשרה, אינו שלם עם ה“הסברה” הענינית של המורה; לא גינוניו של עשו, ולא תחנוניו של יעקב עומדים עכשיו במרכז ההתעניינות של התלמידים, כי אם דווקא אותו מעשה חריף ומענין של אותו בחור נכרי – שכם בן חמור, בדינה בת יעקב!
בת-צחוק שובבית ותאוותנית חתומה על כל פנים… רמזים וקריצות עין מתהלכים כברקים מהבא להתם – מן הבנים לבנות, וחוזר חלילה… כל נערה שהגיעה לפרק ל"ד בפרשת “וישלח”, משהה חיוך רב-משמעות על פרצופה החנני בכוונה להחליפו באחר, – בדומה לו, עם אחד הבנים הקרובים.
שקט בכיתה, רק העינים הלוהטות מדברות; האוירה כמו מחושמלת מן ההוא המופלא “מאותו דבר”, שנעשה פתאום כה חשוף וחצוף לעיני כל, ובהיתר, ממש וימש חשק! “ויקח אותה”… “ויענה…” איזה ביטוי מעיר ומעורר בשביל גיל זה! וגם פירוש רש"י ממולח ביותר, ותאווה לעיונים.
דממה עזה ומלוטשת בחלל הכיתה ה“לומדת” לימוד עצמי; אידיליה, אידיאל של שיעור. תורה לשמה… והשם גורם! בן חמור.. והוא מעלה כל מיני אסוציאציות, זכרי מעשים ותמונות, בדמיון הילד המתבגר והולך והוא עסוק בהם לא מעט.
ובאותה כיתה תבלין חריף נוסף – בת נאה, מפותחת ורותחת למעלה מגילה, ושמה – דינה!… דינה ממש, גאוותנית שכזאת, גבוהה ונשית, והיא כמובן, יודעת היטב את רום מעלתה, ומכירה בערכה, ובה במידה מזלזלת באחרים ונוטה לדברי ריבות עם הריבות וה“ריבים” גם יחד, קלה להסתכסך על קלות וחמורות, ובכל יום כמעט “יש אתה ענין”, וה“ברוגז” אינו פוסק מחברת הילדים בעדה ונגדה כל הימים.
בסתר לבה עוינת הכיתה את ה“יפהפיה”. והנה מצאו עכשיו ענין לענות בו ובה… וקישור הרעיונות עושה את שלו, כדרכו: הוא מעביר את הרחוק לקרוב, את המורגש למוחש. והנדמה בלב נראה לעין. דינה… ושכם בן חמור! וכל העינים משוכות ומעיינות בדינה שבעין, היושבת שם בשורה האחרונה לבדה (היום עונת ה“ברוגז” הגדול עם כל הכיתה!), יושבת – כמו מולכת, גבוהה גם בישיבתה, ומצווארה הנאה ולמעלה זקופה מכל הבנות שאינן מגיעות ליפיה השלם.
וכבר נשמעות בכיתה רחישות ולחישות על ה“גאותנית”, “מלכת היופי” להקניטה ולהקטינה; מתחילה שיחה, כמעט דיבור גבוה, ועוד מעט – והכיתה עלולה לצאת מן הכלים והכללים!
והנה נשמע קול המורה בחריפות ובעוז החלטה, והקול מתקיף מנתק באחת את חוט המזימה הנרקם אי-שם בסתר, והוא ממשיך וקושר נושא בנושא ורעיון ברעיון: “בקש יעקב לישב בשלוה – קפץ עליו רוגזה של דינה, צרת הבת! אכן, דרכו של יעקב – דרך עקוב מסבל היה, דרך של מאבק, “התרוצצות” בלתי פוסקת, מלחמה עם אלהים ואנשים!”
הופסקה לרגע הלחישה הרעה; דבריו של המורה שנאמרו בנחת של תקיף בדעתו, עשו רושם. התלמידים הטובים הנמצאים בכל עת בכל כיתה, והם דרוכים וערוכים תמיד לקראת הטוב והמאיר שבתלמוד תורה, הרימו עין טובה וסבורה, עין צנועה, שיש עמה כוונה ורציה כנה להבין.
היתה שעת רצון. הובעה הדרישה החותכת: “נא לסגור את הספרים!” “לסגור!” הלך וחזק קול המורה “פרשה זו, שעניינה שכם ודינה, נלמד בעל-פה… מתוך שיחה חופשית”; והמורה קם וסגר ראשון את הספר בצורה מודגשת ומופגנת, וממנו ראו וכן עשו גם הילדים שדבר המורה נגע אל לבם. עוד רגע – וכל הספרים מונחים על מקומם בסבר פנים חתומים, וסוד של קדושה דמומה מרחף עליהם.
המורה: עודכם זוכרים בוודאי את פרשת “אמנון ותמר”… אני משער שעם קריאתה עוררה את מחשבתכם ואת השתתפותכם בצערה של תמר האומללה!
(דממה בכיתה… חשיבות של רצינות על כל פנים!).
ענין עגום ומחפיר, אך אין הדבר דומה כל עיקר לפרשה זו שאנו עומדים בה עתה!
שמואל: אותה גסות!
חוה (בצניעות, אבל באומץ): עלבון ואי-צדק, אין הבדל!
גדעון (בהיסוס, אבל ללא חת): סבורני שאמנון מושחת יותר משכם!
חנה. נכון. הוא אח… בן מלך… גס רוח היה ורשע!
המורה: אמנם מקרה רע, חילול כבודה של בת טובים. אבל לא הרי שכם החוי, הערל, כהרי אמנון בן דוד!
רבקה. אבל שכם אהב את דינה. ולא השליך אותה החוצה כמעשה אמנון בתמר…
כרמלה (מתאדמת): נכון מאד! הוא היה מוכן לקחתה לאשה!
המורה: יפה אמרתן, כיוונתן לדעת המדרש, המדרש אומר: ג' לשונות של חיבה חיבב שכם את דינה: “בדביקה”, “בחשיקה”, ו“בחפיצה”, ככתוב: “ותדבק לשונו”, “חשקה נפשו”, “כי חפץ בבת יעקב”. מוכן היה למלא את התנאים הקשים ביותר ובלבד שדינה תנתן לו לאשה. הוא הסכים להכנס בבריתו של אברהם אבינו, הוא ועמו, שכן מקובל היה בימיו, כמו בימי הביניים, שדת השליט היא דת נתיניו. וכל זאת למען אהבתו לדינה, אהבה עזה כמוות. ומה נאמר באמנון?
יצחק: וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה2 השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה".
דינה: מנוול, כמו כולם…
המורה: ויחסו של שכם?
אביה: אהבתו גדלה מיום ליום.
המורה: כדרך כל אהבה נאמנה! ובשום אופן לא רצה להפרד מן הנערה שלקח בכוח הזרוע, שחטפה בהיותה לבדה בשדה.
דינה: פחדן!
יעל: גם בני בנימין חטפו בנות…
חמדה: גם שבט הסבינים ברומא כך.
שולמית: מדוע יצאה דינה לבדה?
חינה: היא לא היתה מנומסת…
שולמית: לא היתה זהירה!
המורה: יפה שאלת, שולמית, לבדה בארץ נכריה, בלי ליווי, וכנראה גם בלי צעיף; ואמנם כאן הגענו לעצם הבעיה, לעיקרו של הענין: דינה “בת לאה” היתה, כמאמר המדרש, אף אמה רגילה היתה, שם בארם נהרים מולדתה, להתהלך חפשית וגלוית3 פנים בחוץ, כמו הבנים.
שרה: הבנות שם היו רועות צאן!
המורה: זהו! במולדת אברהם ושרה היו חוקים אחרים ומנהגים אחרים מאשר בארץ כנען ובארץ מצרים. בנוגע למשפט הבנות היתה מסורת ונימוסים שונים מבשאר הארצות. ויפה העירה שרה: רועות היו הבנות.
דינה: שואבות מים ונושאות הכדים על הראש כערביות…
המורה: נכון, ואין לזלזל בזה, גמישות ונאות היו, וגם פקחות ומנומסות. הן באו בחברה ולא התחבאו מפני גבר…
רחל: גם במדיין כך.
המורה: ובנות יתרו יוכיחו!
שמואל: ובנות צלפחד! מהן אפשר ללמוד הרבה על חכמת הבנות בימים ההם.
אורי: היו חכמות וטובות יותר מן הבנות היום!
דבורה: אתה חכם גדול.
דינה: ובעל נימוסין…
המורה: נשוב לעניננו: בארם נהרים, ערש התרבות האנושית, כפי שסבורים, היו לאשה זכויות יתר, התוכלו להביא לכך ראיה?
יהושע: יעקב מתיעץ עם נשיו בשדה בענין הבריחה מבית לבן!
רינה: יעקב מתנשק עם רחל על יד הבאר.
דינה: והוריד דמעות כנער קטן…
גדעון: אלהים אמר לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה.
דינה: ובכל זאת לקח את הגר לאשה… איזו נאמנות!
המורה: הערותיך, דינה, אינן מוסיפות הרבה…
חיים. גם לא מעט, סתם אוהבת להרגיז.
המורה: דינה אוהבת גם להרגיש… אבל שרה אמרה לו לשלח את הגר – והוא ציית.
עדנה: לא הכריחו את הבת להתחתן עם בחור שלא ראתהו תחילה, אלא הציגו אותו לפניה, שאלו את פיה, כלומר: אם מסכימה היא… ככתוב: נקרא לנערה ונשאלה את פיה!
חיה: רבקה התכסתה בצעיף רק בהגיעה לשדות יצחק.
המורה: העניין מתברר יפה, והמסקנה?
נחמה: דינה נהגה כמנהג הבנות במולדתה, יצאה מביתה בלי כל פחד וחשד שמא יורע לה.
אסתר: רגילה היתה בחברת בחורים, כמו בימינו, וחשבה שכולם הגונים!
דינה (בכוונה להקניט): וטעתה טעות מרה! הפתיה!
ראובן: ה“אמהות” היו השוררות בביתן!
המורה: אכן חפשיות היו, ואף דינה הבת היחידה הנאה, מנהג ה“אמהות” בידה, ובבואה לכנען חשקה נפשה לראות בבנות הארץ.
דני: סקרנית היתה…
המורה: שוחרת דעת וחוויות, כי בוודאי סיפרו לה הרבה על מצב הנשים בכנען הרחוקה, על שבתן בבית תמיד, ועל תלותן בגברים המושלים בהן, ועל האיסור לצאת בלי צעיף על הפנים, ועל זכות הבנים בלבד לרעות את הצאן דברים מוזרים ומשונים שלא היתה רגילה בהם…
צבי: האם לא ביקרו אף פעם בבית סבא וסבתא בבאר-שבע?
המורה: הדרך היתה רחוקה מאד, רק סוחרים רגילים היו לעבור מארץ לארץ, ואין פלא איפוא, שדינה – יצר ההסתכלות נתעורר בלבה, לראות פנים חדשות, מראה נוף אחר, והעיקר – לבוא בדברים עם בנות המקום, למצוא חברות שכן מעניין ביותר את האדם הוא – האדם.
דינה: אותי לא! אוהבת אנכי יותר חיות מאשר בני אדם.
אהרן: מצא מין את מינו… (צחוק כבוש…).
המורה: עוד תמצאי ענין באדם, דינה, את זוכרת את שירו של המשורר שאול טשרניחובסקי, על האמונה באדם?
דינה: “שחקי, שחקי על החלומות…”
שמעון: גם היא כאותה נערה שוחקת…
המורה: שחקי כי עודני מאמין… הוא מאמין בה ובאדם ובאידיאלים של אהבה, דרור וחופש… ודינה האמינה באדם, והיא יצאה אל האדם לראותו בחגו ובשמחתו.
נירה: האם חג היה לעם הארץ.
המורה: מסתבר, שכן. “לראות בבנות הארץ”. במראיהן ובמלבושיהן, לא יכלה ביום רגיל, שאז הכל עובדים ויושבים לרוב בביתם; היא שמעה קול המון בא מן העיר ומגרשיה, תופים ומחולות. וקול חליל ונבל.
רחל: והיכן עמד ביתה?
המורה: האהלים של יעקב, הגר במקום, הוקמו מחוץ לעיר, ככתוב: “ויחן את פני העיר”. התדעו איך רכש לו את המגרש לבנין ביתו?
לוי: אני יודע! (פותח את הספר וקורא:) “ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם, במאה קשיטה, ויצב שם מזבח. ויקרא לו אל אלהי ישראל!”
שלומית: קנה בכסף מלא.
עזרא: קרא בשם ד', הציב מצבת זכרון בארץ הקודש, ומעשה אבות סימן לבנים…
גבריאלה: כמו אברהם: קנה את האדמה וקידשה בשם ד' “שלא יאמרו “גזלנים אתם”, כמו ששנינו ברש”י.
עזרא: במדרש אגדה.
המורה: דייקו ותמצאו שלא במקרה חטף שכם זה את בת יעקב…
יהודה: “ויקן את חלקת השדה – מיד בני חמור אבי שכם…”, משמע: היה משא ומתן ביניהם…
המורה: בוודאי! עניין קנית שדה וחלקת אדמה מצריך משא ומתן ארוך, ודין ודברים מיגעים וארוכים.
יורם: כמו קנית מערת המכפלה… “שמענו”! “שמעוני!” “שמעני!” ושוב “לו שמעני”… ועוד פעם: “אדוני שמעני”, עד ששקל לו אברהם לעפרון החתי “ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר”, שקלים גדולים שהם קנטרין, כלשונו של רש"י שם.
עזרא: על כן כתוב עפרן, חסר וו, שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה!
המורה: יפה, עזרא. בקיאותך ברש"י ראויה לשבח! אם כן “חלקת שדה” זו שקנה יעקב אבינו בעסק גדול נעשתה הקניה וברוב דברים, לא אחת ולא שתים ביקר הקונה אצל המוכר והמוכר אצל הקונה, עד שסוף סוף הואיל לנקוב את המחיר הרב בעד החלקה הקטנה: מאה קשיטה!
יוחאי: “טובים וחריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר”, כמאמר רש"י.
יעל: המורה! גם יוחאי ראוי לציון טוב, על שום בקיאותו ברש"י.
דינה: קינא בעזרא!
המורה: לא נקפח גם אותו! יפה דרשת, יוחאי.
יוחאי: תודה המורה! אבא שלי אומר, כי שכם דיבר על לב הנערה דברים המתישבים על הלב: “ראי, אביך בחלקת שדה קטנה, כמה ממון בזבז, אני אשאך ותקני העיר וכל שדותיה”…
עזרא: גם אלה דבר רש"י!
המורה: נכון! הרואים אתם? ממני ומכם מתישבים יפה הדברים. העסקה לא נגמרה, כנראה, ביום אחד, כל צד דחה את השני ב“לך ושוב”, ודינה, שהתהלכה בבית באורח חופשי, ראתה ושמעה הכל; לא פעם נלוה שכם הצעיר לאביו בביקורו במחנה יעקב, וכבר אז נתן את עיניו בנערה היפה וחשק בה… הוא לא ראה כדוגמתה בין בנות עמו! והנה ניתנה לו ההזדמנות שאפילו לא חלם עליה… באחד הימים יצאה מביתה, מחוץ למחנה, והיא לבדה בשדה…
בלהה: בוודאי בעת הבציר קרה הדבר, שאז יוצאות הבנות לחול בכרמים כמו אצל העברים הקדמונים.
מאירה: כפי הנראה השתעממה בבית, לא שמוה רועת צאן, או נוטרת כרמים.
המורה: ויהי היום ובני יעקב יצאו לראות את הצאן הרחק מן המחנה; הנשים והשפחות עסוקות היו בהליכות הבית, ורק דינה נשארה בבית באפס מעשה; ואז לבשה את בגדי החמודות, ומבלי לעטוף פניה בצעיף, ובלי לווי, כמנהג מולדת אמה, יצאה מן הבית והגיעה ברגל קלה ובלב שמח אל ככר גדולה הומה וסואנת… היא נפתעה ממראה עיניה: עולם חדש נפתח לפניה, כל חמדת ארץ האמורי ראו עיניה… המציאות עלתה על הדמיון… אף החצי לא הוגד לה מפי אביה שם בחרן, אשר בעת רצון, בעת שהמה לבו מזכרונות נעוריו בבית אביו, היה מספר לה, לבת השובבה, על ימים מקדם, ועל מנהגי המדינה שממנה יצא לנדודיו הארוכים.
כפרפר הטופף מפרח לפרח, וכצפור דרור המנתרת מענף וענף, כן התרוצצה בת העברים בין החוגגים, התעכבה בתוך הבנות הצוהלות מאושר ומעונג, השמחות בחגן, ועיניה לא שבעו מראות ולבה לא פסק מספוג ומקלוט מראות ורשמם מכל המתרחש לפניה. היא עוררה תשומת לב בין הבנים והבנות יחד; אכן, דמות מופלאה היתה, יופי וחן ושכל טוב בגוף אחד! כמוה לא ראו בעיר זו מאז התהלך פה לפני הרבה שנים אחד אברהם העברי, ורק הזקנים יזכרו זאת והם סיפרו לבניהם ובניהם לבניהם; ומאז נודעה משפחת “העבריים” כמשפחה מיוחסת ומצוינת בעשרה, ובנוי בנותיה, ובגבורת בניה.
עזרא: בפרשת “לך לך” נאמר: ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ; ואומר רש"י: להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם.
חביב: “ויבן שם מזבח” – על בשורת הזרע, ועל בשורת ארץ-ישראל.
המורה: נאה, נאה! ויתכן שבאלון מורה, בחורש זה אשר שם התהלך אברהם אבי המשפחה, התהלכה עכשיו דינה, ובדרך חזרה אל בית אביה הגיחו ממקום מארבם עבדי שכם החמסן וחטפוה!
נעמי: האם לא היה איש שיגן עליה? שיבוא לעזרתה?
המורה: כתפוס כבשה נידחת תפסוה, אחזו בה בידים גסות, עטפוה בצעיף. והביאוה לארמונו של הנסיך הצעיר שחיכה לה בלב דופק ובכליון עינים - - -
עתליה: לא היה לו כדאי!
המורה: וכך לוקחה דינה בשבי, כמנהג המדינה… כמעט באופן חוקי!
כמה תלמידים יחד: כיצד?
המורה: אמרתי “כמעט”, שכן סבור היה שכם החוי כי נערה ההולכת לבדה מחוץ לעיר, והיא גם בלתי רעולה, שפחה חרופה היא או קדשה, ואין לה משפט של בנות חורין שכבודן פנימה, בהדר הורתן, ובדין הוא חוטף אותה!
יאיר: כך סבור היה גם אבימלך מלך גרר בקחתו את רבקה!
המורה: כך סבורים כל החמסנים מאז ומעולם. ותמיד הם מצדיקים את מעשיהם. ואמנם מה שהיה בגדר “נבלה” והפרת חוק אצל בני ישראל, היה בגדר נימוס וזכות אצל הכנענים. עוד דינה שבויה בביתו – והנה בא האב אל יעקב ובניו לדבר על לבם שיתנו את דינה לאשה לבנו, שיסכימו לשידוך ויאמרו לדבק טוב, מוכן הוא לשלם כל מחיר שישיתו עליו ככתוב: - - -
חביב: “הרבו עלי מוהר!”
המורה: “הרבו עלי מאד מוהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי, ותנו לי את הנערה לאשה”.
אליעזר: דברים אלה אמר שכם, כנראה שהוא בא אחרי אביו. שכן בפסוקים ו-ח נזכר רק אבי שכם לבדו.
המורה: אף “החתן” בכבודו ובעצמו הופיע ודיבר על לבם.
מזל: מדוע התחננו כך? הלא היא היתה בידם, והם היו חזקים מיעקב ומבניו.
גדעון: רצו להראות עצמם הגונים.
המורה: רש"י מפרש: “שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול”. פירוש הדבר: שענין החטיפה היה אסור גם אצל אומות העולם, וחמור ושכם רצו לתקן את “הנבלה”. על כן אמר הבן: “הרבו עלי מאד”. ופירוש ספורנו: “כמשיב לכם אשם על מה שחטאתי לכם”.
דינה: מדוע אהב אותה כל כך? ולא נזכר כלל בתורה כי היתה יפה! כתוב רק “דינה בת לאה”, אולי היתה יפה כאמה…
דניאל: ועל שרה, רבקה ורחל נאמר כי יפות היו!
המורה: נכון מאד, כוונתם שניכם לדעת הרמב"ן. הידעתם מי הוא האיש הזה?
שמואל: למדנו עליו בהיסטוריה: רבנו משה בן נחמן, חכם, רופא. פרשן ופילוסוף.
יצחק: במקראות גדולות יש פירוש שלו על התורה.
המורה: כן. והנה אקרא לפניכם את פירושו בענין זה: "וזה טעם וידבר על לב הנערה. ולבך אמר קח לי את הילדה הזאת לאשה, שכבר היא בביתו ובידו ולא יירא מאחיה, כי הוא נשיא הארץ, ואיך יגזלוה ממנו.
הד החינוך 1957
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.