ראינו את מעשה האוצר מכמה צדדים, ורובם ככולם נמשכים, אם בעקיפים אם בעקיפי־עקיפים ממקורו של המוטיב הנדרש לכמה וכמה פנים וסימנו במפתחם של ארנה־תומפסון AT1645, ואם להניח ראשית התפשטותה של הגירסה שלנו, גירסת ר׳ אייזיק ר׳ יעקלש, בפולין, ראוי להקביל לגירסה הפולנית, ומביאה יוליאן קז׳יז׳אנובסקי בספרו על מעשית העם הפולנית בסימן ההוא, בשם: skarbie na moście dir=“rtl”>ס Sen [= חלום על אוצר על הגשר] וענינו מעשה באכר שחלם, כי על הגשר העירוני מצוי אוצר. בבואו שם נודע לו, כי חלם על אוצר המצוי בכפר, ומתוך התיאור הוא מכיר, כי הכוונה לביתו שלו עצמו, והוא חוזר לכפרו ומוצא ממון נחבא. והמענין, כי בין הגירסאות הפולניות נזכרים גשרים בשצ׳צ׳ין, בפראג, בדאנציג.

וזאת לזכור, כי גלגולו של המוטיב ופיתוחו לרחוב היהודים הצריך כמין התעלמות ממוטיב־שמבית, שענינו מי שיושב על גבי מטמון ואינו יודע על כך. הכוונה לאגדת שלמה ואשמדאי, שמובא בה ענין בניהו בן יהוידע שאנו מביאים בנוסח ביאליק־רבניצקי (ספר האגדה, עמ׳ צ"ז):

– – ותפסו [יהוידע לאשמדי] והלך עמו – – ראה [אשמדי] סומא תועה — הטהו לדרך. ראה שיכור תועה — הטהו לדרך. ראה חופה ששמחתה מרובה — בכה. שמע אדם אומר לסנדלר: “עשה לי מנעלים לשבע שנים” — שרק. ראה מכשף אחד עושה מעשה כשפים — שחק. – – – אמר בניהו לאשמדי: מפני מה כשראית אותו סומא תועה, הטית אותו לדרך? אמר לו: הכריזו עליו בשמים, שצדיק גמור הוא, ומי שיעשה לו נחת רוח, יזכה לחיי עולם הבא. — ומפני מה כשראית אותו שיכור תועה, הטית אותו לדרך? — הכריזו עליו בשמים, שרשע גמור הוא, ועשיתי לו נחת רוח, כדי שיאכל את עולמו בחייו. — מפני מה כשראית אותה חופה, היית בוכה? — מפני שאותו חתן עומד למיתה בתוך שלושים לחופה ותהא הכלה שומרת יבם קטון שלוש עשרה שנה. — מפני מה, כששמעת אותו האיש אומר לסנדלר: “עשה לי מנעלים לשבע שנים”, היית שוחק? — הוא עצמו שבע שנים לא יוציא — ונעלים לשבע שנים הוא מבקש? — מפני מה, כשראית אותו מכשף עושה מעשה כשפים, היית שוחק? — יושב היה על גבי אוצר המלך — יכשף וידע מה שיש תחתיו!

לכאורה לפנינו הגרעין, שהוא גם עיקרם של סיפורי המעשיות שהזכרנו: יושב על גבי אוצר ואינו יודע על כך, ואף על פי כן לא נמצאה לנו גירסה, שמתוכה נלמד, כי המספר זוכר, — ויהא דרך רמז, תוך כדי סיפורו, גם את סיפור האגדה, אף שאין ספק כי כל המספרים ידעו אותו, שכן מעשה שלמה ואשמדי מכלל הסיפורים המפורסמים היה וזכה לעיבודים הרבה, ואם נאמר לפרטם לא נספיק ונזכיר, בדילוגי דורות, קצתם שנתפשטו בין המוני־העם. כן, למשל, מובא במלכים־בוך (כתב יד, פירסם פ. פאַלק, ייווא־בלעטער מאַרס־אַפּריל 1938, עמ׳ 271):

דער איין ועלטיג מאן וואלט טרייבן גרושי צויברייא / אויף גרושי חפורות אוב אירגנט אייניא זייא / ער זש אויף איינם קוינג שאץ דעם נימנט ביצאלן קונט / ער מכט אויף אין אנדרש אוב ער אייני וינד / / ווען ער זעלווערט ניט ווייש ווש דא אישט גיוויש / זו קאן ער אויך ניט ווישן ווש אנדרש וואו אישט.

לאמור: האיש התם ביקש לעשות כשפים גדולים, בחפירות גדולות אם יש מה, ישב על אוצר המלך שאין מי שישלמו [= שאין לו ערוך], ופתח אחרת אולי ימצא מה: אם הוא עצמו אינו יודע מה נמצא פה אל נכון, לא יוכל גם לדעת, מה נמצא במקום אחר.

עינינו הרואות מה שינויים נפלו בין נוסח האגדה ונוסח השיר, והרי נוסח אחר, בפרוזה, שפירסמו פ. פאלק גם הוא (שם, שם _׳עמ׳ 259):

דו שפרך שלמה המלך: ווארום לאכשטו נון אן אן דעם וועלדא דו דו דען בעטלער זאכשט. דש וויל איך דיר זאגין. זולט איך ניט לאכין וויא גר איין גרושר נאר ווער ער דער בעטלער. ער צויבריט גרושי צוייברניש אונ׳ וואשט ניט ווש אונטר אים ווש. ווש גרוש ממון אונטר אים דוער שטונד. דש גרויש ממון דש ניט קיין מענש גיזאך, זולט איך ניט לאכין, ער צויבריט אונ׳ זאלט ניט וושן דש זו גרוש ממון זול אונטר אים ליגן.

אמר שלמה המלך: על שום מה שחקת ביער בראותך את הקבצן. זאת אומר לך. האם לא היה עלי לשחוק, מה אויל רב הוא זה הקבצן. הוא מכשף כשפים גדולים ואינו יודע מה היה מתחתיו. מה ממון רב מתחת מקום עמדו. ממון רב אשר לא ראה אדם. האם לא היה עלי לשחוק, הוא מכשף ואינו יודע כי ממון רב כזה מוטל תחתיו.

גם עתה עינינו הרואות מה שינויים נפלו, ועיקרם שהמכשף שלפי האגדה הוא כמי שאומנותו בכך הוא כאן איש תם [= כסיל] וכאן קבצן, כלומר עני, והיא נקודה העשויה לחברו עם העניים מבקשי האוצר שבסיפורי המעשיות שלנו. וכדאי לראות דוגמות עיבוד קרובות יותר, כגון זאב יעבץ באסופתו “שיחות מני קדם” (סיפור: מלך בלהות) ואנו נסתפק בפיסקה אחת:

עיני כסיל זה בקצה הארץ באוצר המלך, יעלה נא באוב את האוצר אשר מתחת לרגליו.

ונשווה פיסקה זו כנגד הפיסקה בניסוחו של ח. נ. ביאליק (שלמה ואשמדי):

וירא [אשמדי] קוסם עומד בקהל ומנחש – – ויצחק – – ולמה שחקת בנחש הקוסם את נחשיו? ישב ישב הקוסם על מטמון זהב אשר באדמה ויחז רחוקות, ינחש נא וידע את אשר מתחתיו.

ראשית נראה כי ביאליק מעמיד לפנינו מכשף שאומנותו בכך, ואנו רואים אותו ברשות הרבים, כשהוא עוסק בה ודרך עיסוקו בעמידה, אם כי הישיבה יפה לו. אבל יעבץ הנעזר בכתוב: “את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה ארץ” (משלי י“ז כ”ד), העשוי להיות סמך לענין זה (הפירושים המצויים הם אחרים וראה רש“י, רד”ק, אך מענין התרגום: בקצה ארץ — בעומקא דארעא), מעלה כדרך אגב ניסוח היפה לעיקרם של סיפורי המעשיות.

ומן הענין לציין, כי סיפור אשמדי נקשר בענין אחר, והוא ענין הכורם המצווה לפני מותו לבניו שיחפרו בגן וימצאו אוצר והם עודרים וחוזרים ועודרים ומרוב עדירתם הכרם משביח והולך ואשכולותיו מבשילות ומשתפעות והוא הוא האוצר (ונדד מן השירה הגרמנית לשירת ההשכלה), וכך כותב א. מ. דיק בסיפור מסיפוריו (“די גריזעטקע” ווילנא, תרל"ז, עמ׳ 25) בענין הקשיים למצוא, ובסכנת נפשות, כסף וזהב באדמה, והרי די לקרצפה מעט בחרישה ובזריעה:

אונ דיזעס וואר דער וואהרער זין (מיינונג) פון דעם אשמדאי וואס האט גילאכט פון דעם מענטשען וואָס האָט גיוואלט מיט זיינער צויבערקונסט אויף זוכען איין אוצר אונ האט אים גיזאגט וואָס זאָלסט דוא זוכען איין אוצר אין דער ערד וועהרינד דוא שטייסט אויף איין אוצר, דאָס הייסט אויף אגוטע שטיקעל ערד וואס קען דיך גענערען

לאמור: וזו היתה כוונתו האמיתית של האשמדאי ששחק לאדם שביקש בכישופו למצוא אוצר ואמר לו: על מה תחפש אוצר באדמה, בעודך עומד על גבי אוצר, כלומר על כברת־אדמה טובה העשויה לפרנסך.

אבל נניח פירושו של דיק, העשוי ברוח ההשכלה, ושעל־פיה אין לך אוצר כעבודת האדמה, ונחזור לאגדתנו ונראנה כדמות שיחה, בחזיונו של יעקב כהן (“שלמה ושולמית”, כנסת, כרך ז׳, תש"ב, עמ׳ 158):

אשמדי: אָמְנָם זֶה צְחוֹק!

יוֹשֵׁב לוֹ חֲכַם הַקְּסָמִים, הָרוֹאֶה כָל צְפוּנוֹת

וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ

אֵת אֲשֶׁר מִתַּחַת רַגְלָיו.

וּמִתַּחַת רַגְלָיו, לֹא עָמֹק, בַּקַּרְקַע הָאִלֵּם

אוֹצָר כָּמוּס!

שלמה: אוֹצָר?

אשמדי: זָהָב אוֹ נְחֹשֶׁת

מַטְמוֹן אָדָם אוֹ מִשְׁמֶרֶת הָאָרֶץ מִקֶּדֶם

טֶרֶם אֵדַע אֶל נָכוֹן, אַךְ צַו וְיִכְרוּ פֹה!

חַיַּי כִי לֹא בְיָדַיִם רֵיקוֹת יָשׁוּבוּ.

ודאי יש מקום לבדוק מיני שינויים, כגון שנוסחות־התרגום, מפרשות מטמון כלשון ממון, ואילו נוסחת כהן מפרשתו אוצר היוצאת לשתי משמעויות — גם ממון גם מתכת יקר — והיא גרם לתוספת עלילה.

ולסיום עיוננו נזכיר כי ש"י עגנון ששמענו כמה ניסוחיו בסיפור המעשה שלנו יודע גם ניסוחה של אגדת שלמה, אך נעזר בה לענין אחר (“תמול שלשום”, עמ׳ 8):

נשתייר יחידי בחנות, יושב ומונה את השקלים – – נכנס לוקח לשאול על סחורה, יצחק מציץ, כמי שיושב על גבי מטמון, ובאים וטורדין אותו.

אבל שינוי השימוש ברור מאליו: הצצתו כמי שיודע שישיבתו על גבי מטמון, שכך מתפרשים לו השקלים, ולפי שאין הם שקלים ממש, אלא שוברים של שייכות להסתדרות הציונית, הרי אף פלפלת ההומור מהבהבת מאליה.¹