רקע
דב סדן
בין תנור לגשר

 

א    🔗

נפתח, ברשותכם, בסיפור האוצר, ונעשה אותו ענין לעיוננו ולבירורנו, ונקדים לכך הערה, כי אותו סיפור ענינו אחד וניסוחיו הרבה. ולא עוד אלא שסיפורו של אותו סיפור מיוחס לשניים מגדולי החסידות, גם לר׳ שמחה־בונם מפשיסחא, גם לר׳ נחמן מברסלב, ואפשר כי אף העובדה הזאת אות וגרם להתפשטותו. ודאי, אילו העברנו לפנינו כל ניסוחי הסיפור, היה הדבר מסייע הרבה בידנו, להקבילם זה לזה, אבל שלא להאריך את היריעה, נסתפק בכמה דוגמאות, שיש בהן בנותן־טעם, וביחוד בנותן־חילופי־טעם, וראשונה יבוא סיפור שמחה־בונם, כפי שמנסחו הימן ירושלמי (א. מ. הברמן), במחברתו על סיפוריו ומשליו (הוצאת ספרית השעות, עמ׳ 19־20):

בקראקא העיר היה אדם אחד ושמו אייזיק רבי יעקיליס. והאיש עני מדוכא ומטופל בבנים ובבנות.

לימים חלם חלום, כי יסע לפראג ומתחת לגשר הסמוך לפלטרין של מלך ימצא אוצר ויתעשר. לא המתין הרבה והלך לשם.

כשבא לפראג ראה ששומרים על הפלטרין, ונכנס פחד ללבו שמא יחשבו אותו למרגל כשיראוהו הולך לגשר, ואם יגלה את הסוד, הרי יקחו את האוצר וישוב עני כשהיה. היה בא לשם מדי יום ביומו ולא ידע מה לעשות.

הרגיש אחד השומרים באותו אדם הבא כל יום ומסתכל בגשר. אמר לו: מה אתה מחפש כאן, יהודי?

נתפחד האיש מאד וסיפר לו מה שחלם. אף ביקש ממנו רשות לקחת את האוצר מן הגשר.

ענה לו השומר: בעל דמיון אתה, רבי יהודי, ופזיז! כשאדם חולם חלום, הוא קם והולך למרחקים? גם אני חלמתי חלום, שאלך לקראקא ואמצא בביתו של אייזיק רבי יעקיליס אוצר של זהב, אבל לא עלה על דעתי ללכת לשם.

שמע אייזיק רבי יעקיליס ואמר בלבו: מכאן שהיה עלי לנסוע לפראג כדי שאשמע שם כי בביתי אוצר ואני לא ידעתי.

חזר תכף הביתה, חיפש ומצא את האוצר ונתעשר. אף הוא בנה בית כנסת בקראקא ונקרא עד היום בשמו בית הכנסת של אייזיק רבי יעקיליס.

אמר הכותב: שמעתי מספרים סיפור בדומה לזה בשם רבי נחמן מברסלב.

הנוסח שלפנינו עשוי כסיפור־מעשה ולא כמשל ונמשל, וכמותו כניסוחיו הדומים הוא מעמיד עצמו כמעשה שהיה ממש, וכמותו כמותם פורש שם אדם שהיה, הוא ר׳ אייזיק ב“ר יעקליש אישיות נודעת בתולדתה של קראקא, עשיר מופלג כעדות כינויו, ר׳ יצחק העשיר, שעסקיו עם אצילי־הפולנים הגיעו לסכומות גדולים, ועמד ארבעים שנה בראש הקהילה הגדולה הזאת, ובנה בה בית־כנסת (1644), שנמנה עם בתי־הכנסת המפוארים ביותר בפולין כולה. לכאורה פרטים אלה, הנזכרים בסיפור־המעשה, אמיתותם ערובה לאפשרות אמיתו של המעשה כולו. אבל מה נעשה ופרט אחד, המובלט בסיפור־המעשה, מהיותו גם נימוק עצם־צרכו של האוצר וחיפושו, כלומר עניותו של ר׳ אייזיק, אין לו כל אחיזה, והיפוכו אמת, שכן גם אביו ר׳ יעקל, אבי משפחת יעקובוביץ המיוחסת, עשיר היה וכינויו עשיר היה, ואף הוא ראש הקהילה היה, ונמצאת אותה עניות בדייה מאוחרת. ודאי תולדת הבדייה וגלגוליה ראויה לחקר מיוחד, אבל לפי שעה דיינו במה שנעיר, כי פירסומו של ר׳ אייזיק הגיע לידי כך, שנעשה שם־דבר לגדולה ועושר, ממש כרוטשילד בדורותינו, והוא שגרם לכך, ששמו נעשה ענין לפתגמים וסיפורי־מעשה, שקיימו את עצמם עד ימינו. זכורני, כי בעיר מולדתי, ברודי, היו אומרים עליו על מי שפרנסתו מצויה וכיסו משופע ומרוב טובה והוא נוטל עליו דאגות לא־לו, ביחוד דאגות מדומות: אייזיק ר׳ יעקליס דאגות, כלומר: דאגות אייזיק ר׳ יעקליס. או: ער נעמט זיך אַן אייזיק ר' יעקעליס קריוודע, כלומר: הוא תובע עלבונו של אייזיק ר׳ יעקליס. ולענין רוחב התפשטותה של האימרה הזאת תעיד העובדה, כי חיים גרינברג שאלני פעם אחת לפירושו, ולדבריו היה פשוט בעיר מולדתו, דובוסאר שבבסרביה. תוספת עדות ניתנת, למשל, בספרו של נחמן הוברמן על עיר מולדתו ברשאד שבפודוליה (“בצל עיירה”, הוצאת אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים, תשט"ז) — מתוכה אנו שומעים כי שמו של אייזיק ר׳ יעקליס היה ידוע שם עד דור אחרון כשם־דבר לעשירות ותקיפות בפולין הקדומה. ולא עוד, אלא הזכרתו ממסורות העיירה ההיא כפולה — גם בדבר מסורה על כפרים שהיו לו, בסביבת ברשאד עד אומאן; גם בפתגם־עם בענין מי שאינו מיוחס ונוהג כמותו. כי מזה הוא מספר (עמ' 15): “מעטים היו אשר קשריהם הבלתי אמצעיים עם הפריצים לא נפסקו, אלה היו אנשים ידועים בפודוליה וגליציה, ששמותיהם הפכו לסמל לעשירות ותקיפות, כמו ר׳ אייזיק ב”ר יעקעלעס, ר׳ שמואל זביטקובר, אשר לידיהם נמסרו על ידי פריצים כפרים אחדים בסביבה, עד אומאן. פתגמיהם ואמרותיהם התהלכו בין יהודים כירושת דורות. אגדות־עם נרקמו מסביב לפעולותיהם בהנהגת עניני הקהילות היהודיות ביד רמה ותקיפה. הפריצים מסרו להם את אחוזותיהם ובעצמם ישבו במרחקים, שיחקו בקלפים, התהוללו והשתוללו, ערכו התחרויות סוסים וכלבים, והללו שלחו להם כסף בחביות סתומות”. ומזה הוא כותב (עמ׳ 83) בענין בן־העיירה, נוח דורפמן, שפירסם כתבה ב“אידישעס פאָלקס בלאַט” 1881, ונמצאו מתפעלים לו כשם שנמצאו מבטלים אותו והללו אמרו: “דברים בטלים” ומי הוא נח דורפמן ה“בעל המוסר?” בנו של אייזיק ר׳ יעקעלעס? בסך הכל — בן בעל מלאכה!"

לאמור, בני ברשאד זכרו שמו של ר׳ אייזיק שלנו כשם־דבר לעשירות וייחוס, וצירפו לו עשיר שחי כשלושה דורות אחריו, הוא ר׳ שמואל זביטקובר, ותלו בשניהם עסקם של עשירי דורם בסביבתם, היינו עיסוק באחוזותיהם של אצילי הפולנים בגלילות הספר בימי ניוונם. דבר זה חשוב לעניננו, שהוא מבאר גלגולה של האגדה ואולי אפילו הולדתה הרחק ממקומו של ר׳ אייזיק. אולם עד שנביא נוסחתה בפודוליה כפי שהיא מיוחסת לבן־פודוליה ר׳ נחמן נביא נוסחה ארוכה יותר של ר׳ שמחה בונים מפשיסחא כפי שמנסחה מ. בובר (“אור הגנוז”, הוצאת שוקן, תש"ז, חלק ב׳ עמ׳ 522):

לבחורים שבאו בפעם הראשונה לרבי בונם היה הרבי מספר את מעשה ר׳ אייזיק בן ר׳ יעקיל מקראקא. אחרי שנים רבות של חיי דחקות ומצוקה, שלא ערערו את בטחונו בהשם יתברך, ציוו עליו בחלום ללכת לפראג ולחפש שם אוצר תחת הגשר המוליך לארמון המלך. כשחזר החלום בפעם השלישית שם ר׳ אייזיק את פעמיו לדרך והלך לפראג. אבל ליד הגשר עמד משמר יומם ולילה, והוא לא הרהיב בנפשו לחפור שם. אף על פי כן היה הולך בכל בוקר אל הגשר והיה מהלך מסביב לו עד הערב. לאחרונה שאל אותו ראש המשמר, שהבחין במעשהו, אם מחפש הוא דבר־מה או הוא מחכה למישהו. ר׳ אייזיק סיפר לו את החלום, שהביאו לכאן מארץ רחוקה. ראש המשמר צחק: “אם כן הלכת ברגל דרך רחוקה בגלל חלום! כן, זה חלקו של המאמין בדברי חלומות! אילו האמנתי בחלום היה עלי לשים פעמי לדרך, כשציוו עלי בחלום ללכת לעיר קראקא ולבוא אל ביתו של יהודי אחד, אייזיק בן יעקיל שמו, ולחפור שם את האוצר הטמון תחת התנור. אייזיק בן יעקיל! שווה בנפשך: באותה עיר שמחצית היהודים שמם אייזיק ומחציתם שמם יעקיל, צריך הייתי להרוס את כל הבתים”. ושוב צחק. ר׳ אייזיק השתחווה לפניו וחזר לביתו, חפר את האוצר שמתחת לתנור ובנה בית כנסת המכונה בית הכנסת של ר׳ אייזיק ברבי יעקיל.

“תן דעתך לסיפור זה”, היה רבי בונם מוסיף, “ותפוס את כוונתו! יש דבר שלא תוכל למצוא בשום מקום, גם לא אצל הצדיק, ואף על פי כן יש מקום ששם תמצאנו”.


 

ב    🔗

נוסחה זו נמצאת, ברשימתו של מ. בן־חן (לכבוד שבת, מפולקלור פרשת השבוע, מחניים, כרך ב׳, גל. כ"ז) — בעצם אין היא אלא העתקה של ניסוח בובר, בשינוי לשון קצת, וחידושה בשמה שהוא כמטבע פתגם מחורז: העמק למעמקים ואל תנוד למרחקים, והוא לשון מתעה, שהרי משמעו של הסיפור, שצריך אדם לנוד למרחקים כדי שידע למצוא במעמקים הקרובים אליו, הם מעמקי עצמו. אולם הנוסחה הריהי שונה מקודמתה מכמה צדדים:

הסיפור מובא כסיפור, שהרבי מספרו וחוזר ומספרו באזני שומעים מיוחדים, הם הבחורים שבאו אצלו בפעם הראשונה. עצם הסיפור משופע יותר בפרטיו, החלום חוזר שלוש פעמים, החולם העושה דרכו ברגל חוזר כמה פעמים למקום שהראו לו בחלומו ודברי ראש המשמר על דרך יותרת־הומור, והוא גם מספר, בשיחתו־לפי־תומו, על חלומו שלו, ומגלה כממילא דיוק מקומו של האוצר; והעיקר כל הסיפור כולו בא בחינת משל, שנמשלו אינו מפורש אלא מרומז, כביכול הרבי ר׳ שמחה בונם מעורר את הבחורים, שבאו אליו בפעם הראשונה, שעליהם למצוא דבר אצל עצמם. הנמשל יוצא מכלל רמזו בנוסח המיוחס לר׳ נחמן מברסלב ונביאו לפי שנשמר בפי חסידיו (“ספר סיפורים נפלאים”, ספר א׳ חלק א׳ מספר כוכבי אור שלא נדפס עדיין וכו', ירושלים, תרצ“ה, עמ׳ ס־ס”א):

מעשה שסיפר מהאוצר תחת הגשר, שפ“א [=שפעם אחת] חלם לאיש א׳ [=אחד] מאיזה עיר, שבוינה תחת הגשר יש שם אוצר, ע”כ [=על־כן] נסע לשם ועומד אצל הגשר ומחפש עצות איך לעשות, כי ביום אינו יכול מחמת האנשים, ועבר שם איש־חיל ואמר לו מה אתה עומד וחושב, חשב בדעתו שטוב שיאמר לו כדי שהוא יסייעו ויתחלקו. סיפר לו כל הענין, ענה ואמר לו: איי יהודי נאר קוקטס אוף א חלום אלא מאי מיר האט זיך אויך גחולמט אז דא אין [=און] דא בא דעם אין דעם (והזכיר העיר של האיש ושמו של האיש) אין מאקזאן איז דא איין אוצר וועל איך פארין ציא יענום? ונסע האיש לביתו וחפר בהמאקאזאן שלו מצא האוצר ואמר אח“כ [=אחר כך] איצט ווייס איך שוין דער אוצר איז בא מיר נאָר וויסן פון דעם אוצר מוז מען פארין קיין ווין. כך בענין עבודה”ש [=עבודת השם] שהאוצר הוא אצל כ"א [=כל אחד] בעצמו, רק לידע מהאוצר מוכרח ליסע להצדיק.

השינויים הבולטים מאליהם: חילופה של פראג בוינה, הגדרת איש־המשמר כאיש חיל, בקשת עזרה ממנו מתוך הצעה שיתחלקו שניהם באוצר. אך עיקר השינוי הוא במה שאין האיש מפורש בשמו אלא מרומז במאמר מוסגר וכן שמקום האוצר אינו לא בביתו סתם ולא מתחת התנור אלא בהמאקאזאן [=מחסן] שלו, ועיקר החידוש שהשיחה בין השומר שהיה ככל המשוער גוי ובין בעל החלום היא בלשון הדיבור, ביידיש, שהשומר אומר לו: הוי יהודי שוטה שאתה מביט [=שם לב] בחלום, אלא מאי, אף אני חלמתי כי במקום פלוני אלמוני אצל איש פלוני אלמוני מצוי אוצר, כלום אסע אליו; ומשנרמז בעל החלום וחזר לביתו (אגב כאן אין הוא הולך ברגל אלא נוסע הלוך ושוב והנמשל מחייב נסיעה: מען פארט צום רבין [=נוסעים אל הרבי]) ומוצא בו את האוצר, הוא אומר: עתה אני כבר יודע, האוצר הוא אצלי, אלא כדי לדעת על האוצר מן המוכרח לנסוע לוינה. ובאחרונה בא הנמשל, שהוא ברור יותר מכפי ששמענו בנוסחה הקודמת, שנוסחת ר׳ שמחה בונים מרמזת ונוסחת ר' נחמן מפרשת בבירור מבורר, הנסיעה לצדיק לשם מה.


 

ג    🔗

מנוסח ר׳ נחמן, שאינו מפרש שם האיש, וממילא נמלט מסתירה היסטורית, והוא אך מסתפק בחלום אחד נחזור לנוסח ר׳ שמחה בונם, כפי שמנסחו בעל הביוגרפיה שלו, צבי מאיר רבינוביץ (“ר׳ שמחה בונם מפשיסחא”, תש"ה, עמ׳ 78):

העשיר הנודע ר׳ אייזיק ר׳ יעקלש מקראקו חלם פעם כי בעיר פראג על יד הגשר הסמוך לארמון המלך טמון באדמה מטמון גדול שאין ערוך לשויו ומפני שנשנה החלום פעמים אחדות, גמר בדעתו לנסוע שמה ולחפש את המטמון. כשבא ר׳ אייזיק לפראג ורצה לחפור, כדי להוציא את המטמון, הודיעוהו השוטרים המזוינים העומדים על משמר הארמון, שאסור לגשת אל הארמון בלי רשות מיוחדת מאת המלך. רבי אייזיק הסתובב ימים אחדים לפני הארמון, אובד עצות, מבלי לדעת מה לעשות, כי לא רצה לגלות את סוד המטמון לשומרי המלך. לאחרונה, כשראה שאין מוצא אחר ניגש לראש השומרים וגילה לפניו את כל לבו ושאל עצה מפיו. ראש השומרים שמע את דבריו וענה בצחוק על שפתיו: מי זה מאמין לחלומות שוא ועוד מוציא הוצאות עליהם? הן גם אני חלמתי, כי אצל יהודי אחד בקראקו ששמו ר׳ אייזיק ר׳ יעקילש, נמצא טמון בחדרו מטמון יקר של אבנים טובות ומרגליות, וכי אסע על יסוד החלום לקראקו לחפש את האוצר? כששמע ר׳ אייזיק את תשובתו, הבין כי כל עיקר נסיעתו לפראג היתה רק כדי לשמוע מפי ראש השומרים, שעליו לבקש את האוצר לא במקום רחוק — בפראג, בארמון המלך, כי אם בעירו הוא ובחדרו. ואמנם ר׳ אייזיק נסע הביתה ומצא בחדרו את המטמון…

נוסחה זו היא, ככל הנכון, נוסחת־יסוד לגבי הגירסה הנותנת את הסיפור בפי ר׳ שמחה בונם ונותנתה כמשל שנמשלו ענין הנסיעה להצדיק שלא באה אלא להורות את הנוסע אליו, שאין צורך לחפש במרחקים יראת שמים, כי הדבר קרוב אליך, אלא כדי שתדע כי הוא קרוב אליך עליך להרחיק ולנסוע. נוסחה זו מצויה בה תוספת פרטים קצת כשם שהיא מצויה בניסוחו של ש"י עגנון, במאמרו לכבוד יובל השמונים של מ. בובר (“הארץ”, י“ז שבט, תשי”ח):

ר׳ שמחה בונים מפשיסחא מספר היה סיפור זה (נמצא באלף לילה ולילה ומקורו קדום הרבה). ר' אייזיק ר' יעקילש מטמון מצא ובית כנסת מפואר בנה. היאך הגיע לידי כך? לילה אחד חלם שבמקום פלוני מחוצה לעיר מטמון טמון באדמה. משחזר ונשנה החלום לילות הרבה יצא לחפור שם. עבר עליו נכרי אחד ואמר לו, מה אתה עושה כאן באישון לילה ואפלה? נתיירא ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש שמא יחשוד אותו במעשה־כשפים. עמד וסיפר לו. לגלג עליו אותו גוי ואמר לו, אי לך יהודי, בחלום אתה מאמין. אף אני בחלומי ראיתי שאם אני חופר בתנורו של היהודי אייזיק בנו של יעקילי אני מוצא אוצר. וכי בשביל דברי חלומות אלך ואבטל לילה אחד מהשינה. שמע ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש וחזר לביתו וחפר בתנורו ומצא שם מטמון גדול והקדישו לשמים ובנה בית כנסת מפואר שנקרא על שמו.

כנגד מה הבאתי סיפור זה? כנגד אותם שהגיעו על ידי בובר לחפש אצל עצמם.

לפי שש"י עגנון חזר פעמיים לענין הסיפור הזה ראוי לעמוד על הנוסחה הזאת, שבאה על דרך הקיצור, מחמת מסיבות אמירתה, נאום של ברכת יובל. נוסחה זו משמיטה קו בולט, שנמצא בנוסחאות משמו של ר׳ שמחה בונים, שאין היא מזכירה עניותו של ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש, וממילא אינו מנמק בעניו את חלומו, אבל אין הוא גם מזכיר את עשרו של החולם, שודאי שאין בו לחזק את פשר חלומו, וממילא פטר את עצמו עתה מליבוט, שנועד לו לימים, כשחזר להסתייע, לצרכו, באותו סיפור מעשה. כי אמנם קשה הזכרת עשרו של החולם, ניתן ללמוד מנוסחתו של מאיר בוסאק, יליד קראקא, חוקר תולדות קהילתה (לימים פירסם מונוגרפיה מצוינת עליה ובה מפורשים גם מעשי ראשיה העשירים, ר׳ יעקלי ובנו ר׳ אייזיק). נוסחה זו נתפרסמה בצרור אגדות קראקא (“דבר לילדים”, כרך י"ז, חוב׳ 42) וכך שיעורו:

אמנם כבר ר׳ יעקלס אביו של ר׳ אייזיק היה עשיר גדול פרנס הקהילה בקראקא. אך האגדה מספרת, שר' אייזיק, מי שהיה אחר כך מושל הקהילה במשך ארבעים שנה חלפן וסוחר עשיר, והקים את בית הכנסת הגדול, הנקרא על שמו, היה בראשונה איש עני. ופעם בא אליו בחלום איש זקן וסיפר כי על הגשר בפראגה מונח אוצר גדול. מה עשה ר׳ אייזיק? נסע לפראגה והחל מחפש את האוצר על הגשר. חיפש יום שלם ולא מצא דבר. בערב ניגש אליו השוטר, שעמד שם על המשמר ושאל על מעשהו פה במשך כל היום. ר׳ אייזיק סיפר לו את חלומו. בשמוע השוטר את דבריו פרץ בצחוק: הו, יהודי שוטה! עודך מאמין בחלומות? ואם הלילה חלמתי שבתנורו של איזה אייזיק, יהודי מקראקא, טמון אוצר, האלך לקראקא להוציא? הוי יהודי טיפש. ור׳ אייזיק חזר לביתו, הרס את תנורו ומצא את האוצר ולכבוד הבורא הקים בית הכנסת המפואר שבעיר.

נוסחה זו יש גם בה קצת חידוש, כגון ענין הזקן הבא בחלומו של ר׳ אייזיק, אבל מתוך שהכותב מפריד בין הממש, היא עשירותו הקודמת של ר׳ אייזיק ושל אביו, ובין האגדה, השולחתו לבקש אוצר בפראג (אגב: בשולי הסיפור הזה באה הערה של העורך, כי פראגה היא פרוורה של קראקא, ואם כן לא חש בסתירה שבתיבת נסע, ונראה שנתחלפה לו פראגה, בירת ביהם, ופראגה פרוורה של וורשה, ויצא העגל הזה), והקורא הצעיר למד, כי מעשה החלום והאוצר נתלה בשגגה באותו עשיר, והאגדה מתגלית לו כבדייה בעלמא, כשם שהיא מתגלית מהערתו של ש“י עגנון המשלחנו לאלף לילה ולילה והפלג מהם, כדי למצוא מוצאו של אותו סיפור מעשה. אולם עד שנזקיק עצמנו למקורו ולמקורותיו, נביא שתים גירסאות נוספות של ש”י עגנון, אחת קצרה, אחת ארוכה.

הגירסה הקצרה כלולה במהתלת־סיפור והגירסה הארוכה כלולה בפרק על בית־המדרש החדש שבעירו. אולם עד שנעסוק בשתים גירסאות אלו נחזור לגירסה שבנאום לכבוד בובר כדי להעיר, כי כנגד הרחבה של פרט אחד (החלום אינו מסתפק לא בלילה אחד ולא בשלושה לילות, אלא מתפשט על לילות הרבה) אתה מוצא צמצום של פרטים אחרים (אין נסיעה למקום רחוק, אם פראג אם וינה, אלא הליכה למקום קרוב, כלומר מחוצה לקראקא ואין גם גשר ואין משמר אלא חפירה בקרקע ונכרי העובר לכאורה לתומו ותפקידו כשל איש המשמר על הגשר בנוסחאות הקודמות). וראוי להדגיש שתי נקודות נוספות בנוסחה שלפנינו — הנקודה האחת היא שסיפור המעשה בא, אמנם, כמשל לנמשל, אלא שהנמשל חידוש, ללמדך שהוא ניתן להפרדה ולחילופים; הנקודה האחרת הוא המאמר המוסגר המעוררנו על כך, כי עצם סיפור־המעשה הוא קדום, לאמור שמסַפריו נטלו משל ישן ותלו אותו באותו עשיר שהעמידו אותו עני, ונמצאנו למדים כי לפנינו אגדה שאין בה ממש.

הגירסה הקצרה כך לשונה (“מזלו של רוטשילד או שני הגבירים”, “הארץ”, ערב פסח תשכ"ג, 8.4.1963, וכן “הארץ”, 2.12.1966):

באמת, אין העולם חסר גבירים יהודים, כמו שלמדנו בפרק הנזיקין על אותם שלושה עשירי ישראל שהיו בירושלים בימי החורבן, נקדימון בן גריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. ואף בדורות שאחריהם מצינו עשירים יהודים, כגון ר׳ מרדכי מייזיל בפראג שעשה צדקות הרבה בעירו ובנה מכספו את בית הכנסת הגדול ואת בית המרחץ וריצף באבנים את רחוב היהודים והכניס לחופה כמה כלות עניות, מלבד שאר צדקות שעשה. שוה לו קצת ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש שמצא אוצר של זהב בתנורו ובנה בית כנסת גדול שנקרא על שמו.

ואף שלא נזכר ר׳ אייזיק יעקליש אלא לענין עשירות ונדיבות בכרך אחד, כמותו כשאר הנזכרים לכך, אם בימים הרחוקים ממנו, ימי הבית השני, אם בימים הקרובים אליו, הרי מנהגו של המספר בו שונה ממנהגו באחרים, שכן הוא רואה לחזור ולספר כיצד באה לו עשירותו, וקוצר הלשון נותן שהוא מוותר על החלום ושברו — ומסתפק במציאת האוצר בתנורו. ואילו הגירסה הארוכה כך לשונה (“הארץ”, ערב־ראש־השנה תשכ"ה):

– – ראה ר׳ יוסף אשר בצערם של תלמידי חכמים שרוצים לעסוק בתורה ואינם יכולים מחמת דיחוק מקום, שהיה בית המדרש מלא מבניה של התורה. קרא לאומן ואמר לו, בדוק אם יש בעצים אלו כדי לבנות מהם צריף. בדק האומן ואמר, בקושי נוציא מהם שלושה כתלים לחדר קטן. אמר ר׳ יוסף אשר, אם אתה סומך את הצריף לכותל של בית המדרש הרי ארבעה כתלים. לא יצאו ארבעה חמשה ימים עד שעמד שם הצריף.

באו בני תורה בגמרותיהם ותפסו להם מקום ועמדו ולמדו. לא נתייראו לא מן החמה ולא מן הגשמים ולא מן הרוחות. אדרבא קורת רוח מצאו מבית תלמודם, שהיה ריח שיחים ואילנות ועשבים עולה מן הארץ ונכנס דרך חורים וסדקים, שהימים ימי סוף אייר היו שהארץ מתכסה עשבים ואילנות, ושיחים מלבלבים ומעלים ריח טוב, שעדיין בתיה של ביטשאטש קטנים היו ולא הסיגו גבולה של השדה, שבימים שעברו שהיו המלחמות מצויות כל אדם נרדף היה מאויבים וכל חפצו של אדם היה למצוא לו מקום להחביא עצמו מפני רודף, מתוך כך למד האדם להסתפק בדירה קטנה כדי תפיסתו. נתנה לו הארץ את יבולה והשדה נתנה לו את ריחה הטוב.

בכן בנה ר׳ יוסף אשר סניף לבית המדרש והרחיב גבולה של תורה. נתמלא הצריף תורה ונשמעה רננה של תורה עד לחוץ. שומעים עוברים ושבים ומגידים שבחו של ר׳ יוסף אשר שהקדים ביתה של תורה לביתו. נשים הולכות לשוק ומברכות את ר׳ יוסף אשר שישמח השם את לבו כשם שהתורה משמחת את לב לומדיה.

היו הכל מקלסים את ר׳ יוסף אשר ומשתוממים על חכמתו, שלקח מעט עצים ומעט קורות שהיו מונחים בטלים ועשה מהם בית לתורה. טפח עליו רוחו והתחיל מתגאה.

בא אצלו מלך הרוחות בחלום ואמר לו, איני ערב לפמליא שלי שלא יהפכו את הצריף על ראש בנך המתמיד שאינו זז מן הצריף.

בבוקר ראתה אשתו שהוא עצב. אמרה לו, מפני מה אתה עצב? סיפר לה את חלומו. אמרה לו, מה מבקש אתה לעשות? אמר לה, מה מבקש אני לעשות? דבר גדול מבקש אני, דבר טוב מבקש אני, אלא לך עשה ואין במה לעשות. אילו היו בידי מעות הייתי מעמיד בנין של לבנים. אמרה אשתו, אבל מעות אין לך. צחק ואמר, אמת נכון הדבר, מעות אין לי. לא ידעתי מעולם שדבר טוב נמצא בממון. ישבו ושתקו.

חזר ר׳ יוסף אשר ואמר, טוב היה אילו במקומו של מלך הרוחות היו משגרין לי חלום כחלומו של רבי אייזיק רבי יעקיליש.

אמרה האשה לבעלה, מה היה המעשה? אמר לה, שמא סיפורי מעשיות אספר לך? אמרה היא, למה לא? אמר לה, מה יוצא לנו מסיפורי מעשיות? זה מספר וזה שומע ובין זה לזה הזמן יוצא לו לבטלה. אמרה האשה, רגילה אני בחנויות ולא ראיתי מי שמבקש לקנות לו זמן. בזמן שסירבת לי לספר זמן היה לך לספר. ובכן מהו אותו מעשה של רבי יעקיליש רבי אייזיקש? ומי הוא אותו רבי יעקיליש רבי אייזיקש? אמר ר׳ יוסף אשר, לא רבי יעקיליש רבי אייזיקש שמו אלא רבי אייזיק רבי יעקיליש שמו. אמרה האשה, לא השם הוא העיקר אלא המעשה. אמר ר׳ יוסף אשר, היכן שנית גירסא שכזו? בפרקי אבות שנינו, לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואילו את אומרת… נפלה האשה לתוך דבריו ואמרה, אני איני אומרת ולא כלום, אני אומרת סיפור יש בפיך שב וספר.

איני יודע אם סיפר אם לא סיפר. ואם סיפר, אם דייק. יש מספרים כך ויש מספרים כך. לכך אספר אני כפי שמספרים משמו של רבי חנוך מאלכסנדר שסיפר משמו של הרבי ר׳ שמחה בונם מפשיסחא. שני צדיקים אלו עשו את דבריהם משל ומוסר ואני סיפור מעשה אני מספר.

ר׳ אייזיק בנו של ר׳ יעקילי מקראקא אמרו לו בחלומו כמה לילות רצופים, שאם יסע לפראג ויחפור תחת הגשר שאצל ארמון המלך ימצא אוצר גדול. עמד ונסע לפראג.

בא לו לפראג והלך אצל הגשר שאצל ארמון המלך. ראה אנשי חיל עומדים לשמור את ארמון המלך. נתיירא לחפור שם. לחזור לביתו בלא כלום אחר כל יגיעותיו שיגע היה קשה עליו. היה מתהלך בכל יום לפני הגשר. בבוקר היה בא ולפנות ערב היה שב לאכסניא שלו.

ראה שר חיל המשמר ראש שומרי ארמון המלך איש יהודי ומראהו כמראה עני מתהלך בכל יום אצל הגשר. קראו אצלו שאלו בדברים רכים, מה אתה מבקש כאן ולמי אתה מחכה, שאתה מתהלך כאן זה כמה ימים. סיפר לו ר׳ אייזיק את חלומו.

צחק השר צחוק גדול ואמר, כלום כדאי היה שבשביל חלום נסעת דרך רחוקה שכזו? מי זה יאמין בחלומות? אף אני בחלומי חלמתי שבעיר קראקא דר יהודי אחד אייזיק רבי יעקיליש שמו, אם אחפור בביתו מתחת לתנורו אמצא אוצר גדול. כלום אאמין בחלומות אשר שוא ידברו, כלום אסע לשם כך לקראקא? ואתה עשית שטות שכזו שנסעת לכאן.

הבין ר׳ אייזיק בנו של ר׳ יעקילי מתוך דבריו של השר שכל יגיעותיו שיגע לבוא לפראג הן כדי שישמע שהאוצר שמור לו בתוך ביתו. עתה עליו לחזור לביתו ולבקש שם את האוצר, כי בבית הוא האוצר.

חזר ר׳ אייזיק בנו של ר׳ יעקילי לביתו וחיפש ומצא מתחת לתנורו אוצר גדול. נתעשר ר׳ אייזיק בנו של יעקילי עשירות גדולה. בנה מכספו בית כנסת מפואר ואת העפר לטיט של בנין ואת הטיח לטוח בו את הקירות גיבלו הגבלים בחלבון ביצים, למען יעמוד הבית ימים רבים. הוא בית הכנסת המפואר שבקראקא שנקרא על שמו בית הכנסת של רבי אייזיק רבי יעקיליש.

ומהו זה שהבריות אומרים, ער נעמט זיך אן רבי אייזיק רבי יעקיליש קריווד"י. פירוש, צועק הוא על העול שנעשה לו לרבי אייזיק בנו של רבי יעקילי. דבר זה כך הוא. כיון שנבנה בית הכנסת נתמלא מיד לפתיחתו מתפללים עד שלא נשתייר שם מקום פנוי, וכשבא ר׳ אייזיק בנו של ר׳ יעקילי להתפלל לא מצא לו מקום לתפילתו, שמאחר שהקדישו לציבור ולא התנה תחילה שקובע לו שם מקום יצא בית הכנסת מרשותו שלו ונכנס לרשות הציבור והרי הוא כשאר כל אדם לגבי בית הכנסת, ומאחר שתפסו אחרים את כל המקומות והוא לא תפס לו מקום זכו הם במקומם ולא הוא.

רעשה כל קראקא, אדם שבנה מכספו בית כנסת מפואר שכזה אינו מוצא בו מקום לעצמו. – –


 

ד    🔗

החידוש שבגירסה הזאת הוא קודם־כל שילובו של הסיפור במערכת־סיפור המתארת מעשה שאירע, והיא תולדת בנינו של בית המדרש החדש בביטשאטש, ומי שאמר לבנותו, הוא ר׳ יוסף אשר, וסופו אף בנאו, חולם חלום ונזכר חלומו של מי שבנה בית מדרש מפורסם, הוא אייזיק ר׳ יעקיליש בקראקא. והנה המספר פורש לנו זמנו של אותו מעשה, שהוא מזכיר שנת תל"ב (1672) ונמצא, כי אם ר׳ יוסף אשר מספר לאשתו מעשה ר׳ אייזיק ר' יעקליש, הריהו מספר לה מה שאירע אך מקרוב. אלא שהמחבר מניח את עצם ענין הסיפור על קוצו של תיקו (“איני יודע אם סיפר אם לא סיפר; ואם סיפר אם דייק”) ומידת התיקו היא כמותחת קו של ביקורת גם על אפשרות מעשה הסיפור בזמנו של ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש גם על אפשרות סיפורו של מעשה־הסיפור בימים ההם. הלכך המחבר אינו מתקין נוסח סיפורו של ר׳ יוסף אשר, וממילא אין אנו שומעים אותו מפיו, אלא מפי המחבר, המביאו כפי שמספרים משמו של רבי חנוך מאלכסנדר שסיפר משמו של הרבי ר׳ שמחה בונם מפשיסחא, ואין אנו יודעים, מה בין הנוסחה המוקדמת, והיא מרומזת בלבד, של ר׳ יוסף אשר, ובין הנוסחה המאוחרת, המפורשת של ר׳ שמחה בונם. מה שאנו יודעים הוא, כי אם אמנם ר׳ יוסף אשר סיפר את הסיפור כדרך שסיפר, הרי לא בא כמשל לנמשל, כפי שלמדנו מדרכם של ר׳ שמחה בונם ור׳ נחמן, אלא כמעשה דימוי שבין מי שכבר בנה בית־מדרש לבין מי שמבקש לבנותו, והצד השווה ביניהם שחלמו חלום, והצד השונה שחלומו של הראשון חלום של טובה וחלומו של האחרון חלום של רעה ונמצא בעל החלום הרע מתקנא בבעל החלום הטוב, ומתוך הקנאה הוא בא לספר את מעשה החלום הטוב וסברו הטוב לאשתו.

ראינו, כי ש"י עגנון, שהרמיזנו על כך, כי ענינה של האגדה קדום וממילא הוא שאול לנו, אם כי בגלגולי גלגולים, מרחוק, מתיר לעצמו, במסגרת סיפורו שלו עצמו, להזיז את ידיעת אגדת ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש כמה וכמה דורות מלפני ר׳ שמחה בונם ור׳ נחמן, והוא היתר שהורתה לעצמה אגדת החסידים, שאמנם לא הפליגה כל־כך, אולי מתוך שלא רצתה להפליג מעבר לעצמה, ולא זו בלבד שהזיזה את ידיעת עיקרו של הסיפור אל ימי מיסדה, ר׳ ישראל בעל שם טוב, אלא הניחה לו לעצם מעשה הסיפור שיתרחש בימיו, ולא בלבד מתוך שינוי הפרסונז׳, אלא מתוך בנין מתכונת האחרת של המוטיב ומרכיביו. ר' מרדכי בן יחזקאל מביא לפנינו סיפור “שותפים מן השמים מעשה שסיפר הרב הקדוש מקאמינקא במוצאי שבת קודש בסעודת מלוה מלכה לפני ברכת המזון” (נדפס תחילה “הארץ” 19 בספטמבר 1952) ובהערה מעיר, כי הוא מביאו לפי השמועה, ומעורר על כמה מקורים, מהם שהיה לפנינו (בענין ר׳ נחמן מברסלב) וכן על מקוריו באגדת העמים, שהוא משלחנו לכתבי יעקב גרים, מחקרו על המוטיב: חלום האוצר על הגשר או תחתיו וגלגוליו השונים (Kleinere Schriften, ברלין 1866, כרך ג׳, עמ,414־428). ולענין הסיפור, הרי עיקרו מעשה בחסיד עני, שאשתו מעוררתו לספר לו לבעל־שם־טוב את עניים ודוחקם, נענה לה, אמר לו הבעל שם טוב:

– – תלך למקום פלוני, היושב על נהר אלמוני, ועליו גשר גדול, תחפש בלי חדול למטה ולמעלה, ובקשתך תתמלא". יצא והלך ישר אל המקום אשר אמר לו, ראה נהר נוהר, ועליו גשר רחב וארוך. בא תחתיו והתחיל מבקש: תר את המקום, חפש על הקרקע, חפר באדמה, פשפש ולא מצא.

עבר חייט, תמה על החסיד החופר באדמה, וליגלג עליו, סיפר לו החסיד לשם מה ועל דעת מי הוא חופר, סיפר לו החייט לאמור:

– – – אף אני בחלומי; לפני שבוע ימים חלמתי חלום, והנה אני יושב על יד שלחני ותופר, פתאם נפתחה הדלת, ואיש זקן בעל הדרת פנים נכנס. נתתי לו שלום, והוא החזיר לי שלום, ואמרתי לו לישב. ישב ונח קצת, קם ורצה ללכת, הוצאתי אגורת כסף ליתן לו נדבה. אמר לי: "אין אני מצפה לרחמי בני אדם, ברוך השם, כי אם באתי להודיעך, שבעיר פלונית, בביתו של פלוני בן פלוני נמצא אוצר תחת התנור, ואם תלך שמה ותחתור, תתעשר עושר רב.

החסיד הקשיב ברוב קשב ופליאה, שכן החייט שמע בחלומו את שמו ושם עירו ומקום דירתו, ומשראה כי חפירתו אינה מעלה לו כלום, חזר לעירו ולביתו ובלילה חפר מתחת לתנורו ועד מהרה מצא אוצר, לא סיפר על גילויו, אך הנהיג רחבות בביתו. אך ככל שהלך בסתר אל אוצרו נזכר אותו חייט ולבו הכה אותו, שאין הוא משתפו בכל אותה טובה, הפריש מעשר מעשרו, צררו בצרור, נטלו כדי להביאו לחייט. והנה בדרכו ישב לפוש קמעה, והנה נגלה עליו החייט, ועד שהספיק החסיד לומר לו כוונתו ולמסור לו אותו צרור, מקדימו החייט ומספר לו מה שאירעו לאמור:

– – – אתה זוכר את פגישתנו על יד הגשר הגדול בעירנו, ואת השיחה שהיתה בינינו; שאלתיך מדוע אתה חופר, והגדת לי מה שאמר לך הבעל שם טוב הקדוש, ואני ספרתי לך את חלומי. והנה לתמהוני, עזבת פתאם את המקום, ולא ידעתי להיכן אתה הולך. עמדתי והמתנתי, אולי תשוב עוד, אולם לא חזרת. אמרתי בלבי: “הוא כבר התייאש מן החפוש והלך לו, ארד למטה ואנסה את מזלי; אין כאן רשות היחיד כי אם רשות הרבים, וכשם שמותר לו לחפש כך מותר לי, ובפרט אחרי שהלך מתוך יאוש”. ובכן ירדתי תחת הגשר, והתחלתי לתור את המקום, הסתובבתי ובדקתי בחורין ובסדקין, ולא מצאתי מאומה, חפשתי מתחת לקרקע; חתרתי חתירה אחרי חתירה, חפרתי ברוחב ובעומק בלי הפסק. ואחרי יגיעה של שעות, כשאמרתי להפסיק ולילך, נצנץ לעיני אור יקרות: כסף, וזהב ואבני חן. עמדתי נדהם והבטתי; ואם שחפשתי אוצר, לא האמנתי למראה עיני; היה דומה לי שאין זה כי אם חלום, עוד מעט ואני מקיץ משנתי, ואראה כי ידי ריקות. אולם לא חלום היה זה; נטלתי את אבני החן בידי, וראיתי שחבלים נפלו לי בנעימים, ונחלתי שפרה עלי. מיד כסיתי את המטמון בעפר, ובלילה העברתיו לביתי בהסתר, שלא יודע לאיש. ואחרי שאספתי את כל העושר הרב, והוא כמוס עמדי, לא יכולתי להתאפק, ובאתי לספר לך. ולא עוד אלא הבאתי לך מנה אחת אפים, כי שליח מאת ה׳ למציאה זו היית, ובלעדיך לא הייתי זוכה לה". ובדברו את הדברים האלה, הוציא חבילה גדולה, ומסרה לידי חברו. אך החסיד ישב כאיש נדהם, לא הוציא הגה מפיו, ולא פשט את ידו. ראה החייט את חברו, שהוא יושב ושותק, וכל גופו חרד, חשב שעבר עליו רוח קנאה, והוא כועס עליו, שהלך ונטל את החררה שהפך בה. התחיל לדבר על לבו ולפייסו בדברים, שהכל מן השמים מאת ה׳ היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו. מי יודע את דרכי ההשגחה? בכל אופן בעיניו הוא כשותף למציאה ולא יקפחנו; וראיה לדבר שהזדרז לבוא אליו, וגלה לו מה שהסתיר אף מאשתו. אל יצטער, כך רצונו של הבורא יתברך שמו, יטול את חלקו, אין כאן נדבה. משלו הוא נוטל.

שמע החסיד את דברי החייט, שנאמרו באמת ובלב תמים, התחזק ואמר: “אתה חושד בי מה שאין בי; נדהמתי לא לשמע המציאה, שה׳ הזמינה לידך והעלימה ממני, כי אם מנפלאות תמים דעים. ראה, אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין הוא יודע להיכן רגליו מוליכין אותו; אני עשיתי את שלי ואתה עשית את שלך, ושנינו לא ידענו מה אנחנו עושים. נסים נתרחשו לנו, נס בתוך נס; אני הלכתי לחפש את אשרי תחת הגשר, ועל ידיך מצאתיו תחת התנור בביתי. ואתה, שאמרו לך בחלום, שבבית פלוני נמצא אוצר, ולא ידעת איך לבוא שמה בהחבא ולחפש, מצאת אותו תחת הגשר. ועתה הבט נא וראה, גם אני הפרשתי מעשר מכל הטוב אשר נתן לי אלהים, ואמרתי להביאו אליך, באשר ראיתיך גורם ושותף להצלחתי”. ובהתרגשות גדולה הניח לפניו את הצרור, ושניהם עמדו והביטו איש בפני רעהו ולא דברו דבר. רק עיניהם זלגו דמעות – – –

ובכן, לפנינו תרכובת שונה ואחרת של האגדה — שני בעלי חלום לפנינו, אחד שחלומו מעוררו לבקש מטמון במרחק והוא הולך לבקשו ואחר שחלומו מגלה לו למבקש האוצר כי האוצר שמור לו בסתר ביתו, אלא אחד שלא החלום אלא מצות רבו מביאתו לחפש אוצר והאחר המספר חלומו ומתוך סיפורו נודע לו למחפש האוצר, כי הוא בסתר ביתו. שינוי זה מצטרף לו שינוי גדול הימנו — לאחר החסיד שמחפש האוצר נואש מחיפושיו בא החייט לחדשם ומוצא אוצר, ומשנתעשרו שניהם, מבלי שידעו על כך, יצרם הטוב מעוררם לעשות איש איש את חברו שותף לעשרו, והאגדה מזמנתם, בדרכם לדרוש אותה שותפות הלכה למעשה. עינינו הרואות, מה שונה נוסחת האגדה, בהתגלמותה זו, מקודמותיה, עד שלא נטעה, אם לא נראנה משתלשלת מקודמותיה, גם אם לא נוכל שלא לראותה יונקת מאותו מקור שינקו גם הן. ואף אם נצטמצם על מה שהבאנו מתוכה — שכן המשכה וסיומה חורגים מעבר לתחום עיוננו עתה — נהא חייבים להתעורר ולבדוק גם סעיפים שאינם מפורשים אלא כמרומזים בקפלי־האגדה, וראש להם ענין האמונה בבעל שם טוב, שהחסיד שנצטווה למצוא עשרו מתחת לגשר נואש מחיפושיו, והילך אחרי חלומו של החייט, ואילו החייט שלא נצטווה למצוא עשרו מתחת לגשר, נואש מפשר חלומו, וממשיך חיפושיו של החסיד, וסופו של שפנה אל הבעל שם טוב כסופו של מי שלא פנה אליו שהם נושעים, אך תשועתם נסיונם, שאין מציאת אוצרו של החסיד ידועה לו לחייט ואין מציאת אוצרו של החייט ידועה לו לחסיד, ואדרבה כל אחד ואחד סובר, כי הוא לבדו זכה לכך, ולכאורה יכלו להוציא שנותיהם, כשכל אחד ואחד נהנה מאוצרו, אך הם עומדים בנסיונם, שהוא־הוא נפש האגדה כולה, שנפש נפשה היא, כמובן, עינו הצופה־כל של הבעל שם טוב. אמת, גם עם ההבדל הזה בין האגדה הזאת לבין שאר הנוסחאות אין להמנע מבקשת קוים משותפים ביניהם — כגון ענין הזקן הנגלה בחלום, שמצינו אותו גם באחת הנוסחאות של ר׳ אייזק ר׳ יעקליש, וכדומה — אך ההבדל בהבדלו עומד.


 

ה    🔗

הלכך נחזיר עצמנו לענין חלומו ואוצרו של ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש, כדי לומר, כי כשם שהעירונו קודם על התועלת שבאיסופם של כל מיני הגירסאות שניתנו לסיפור מעשה שלנו בספרותנו, נעיר עתה על התועלת שבצירופם של מקורי סיפור המעשה וגילגוליהם בספרות־העמים. אבל לעניננו עתה ננסה לבדוק פני סיפור־המעשה בסביבת הימים, שבהם הבשיל גרעינו, כפי שהוא מצוי בנוסחה המיוחסת לשני ראשי־החסידות. כוונתנו לסיפור Stumme Liebe [= אהבה אילמת], הכלול בספר הנודע, הוא ספר אגדות־עם של הגרמנים, שחיברו יוהאן קארל אוגוסט מוזיאוס (1782 ואילך). קיצורו של הסיפור, (נדפס ראשונה 1786) שנבלעו בו, כדרכו של אותו מחבר, מוטיבים שונים, הוא מעשה בסוחר איש ברימן, שהיה עשיר הרבה עד שהיה בידו לרצף את חדר האוכל בדינרי־כסף, וסופו נפטר לעולמו קודם שהספיק לסדר את צוואתו, וכל רכושו עבר לידי בנו יחידו, שחונן בתכונות טובות, אך הירושה הגדולה היתה בעוכריו — הירבה במשתאות ובשעשועים, עד שאזל ממונו ופנה לסרסורים ומלוי־בריבית ושקע ברוב חובות וסופו פשט את הרגל וכל רעיו בגדו בו, וקבע לו מדור בסמטה נידחת וכאן ננערה בו אהבת־סתר לשכנתו, נערה שישבה עם אמה והתפרנסו על עבודת כפיהן, ולא ניתן לו לגלות לה רגשו אלא בנגינה, וכשניסה לכבדה במתת־סתר סיכלה האם את כוונתו ועקרה לדירה אחרת, ואף טרחה להשיא את בתה לאלמן אמיד, אך הבת לא נענתה לה, שלבה ממושכן היה לאותו צעיר, אף שלא דיברו ביניהם מלה אחת. בינתיים גמר הצעיר בלבו לצאת מעיר מולדתו ולבקש אשרו במרחקים ובדרכו רבת־התלאות והעוני הוא מגיע למצודה אחת, ובה איש־ענק המארחו יפה־יפה וממצודתו הוא יוצא לבקש את הסוחרים, שהיו חייבים ממון לאביו, אולם כשהוא בא אצלם, העמידו עצמם כלא־יודעים, וברוב יאושו כבר אמר להרחיק נדוד מעבר לים. והנה בדרך נדודיו הגיע לארמון, שנתפרסם בשדים המתחוללים בו, ואמנם בשכבו פה לישון נגלה עליו בחצות לילה איש קיפח שחור־זקן, שפתח בשתיקה שק והוציא מתוכו כלי גילוח, ואף שפך מים לתוך סף־כסף והקציף סבון, ורמז מה בעיניו. הצעיר נרמז וירד ממשכבו והאורח גילח את ראשו, ואחר־כך גילח הצעיר את זקנו של האורח והכל נעשה, מבלי שהוציאו הגה מפיהם. לאחר מעשה הגילוח גילה לו האורח, כי על ידי שגילחו זה את זה, בלי להוציא הגה, נגאל הוא משביו שהיה שבוי בין החומות האלה, שלוש מאות שנה, ובשכר זה זכה הצעיר שבעל הארמון חייב היה לפרנסו עד שישובו ויצמחו תלתליו, ויוכל לעשות את דרכו. וכן אמר לו האורח המוזר:

שובה אל עיר מולדתך וחכה על גשר נהר הוויזר. לעת סתיו, בהיות הלילה והיום שווים, חכה לידיד, אשר ייקרה לפניך, והוא יאמר לך מה תעשה למען ייטב לך על הארץ. – – –

ואמנם, כשחזרו וצמחו תלתליו, חזר הצעיר לעיר מולדתו והשכים להתיצב על הגשר שעל נהר הוויזר, באין עוד עוברים ושבים עליו, ולבו מהרהר, מי הוא הידיד שיזדמן לו פה, מקץ שעה הופיעו העוברים והשבים שהתרבו והלכו, בהם פושטי־היד, והראשון מהם מי שהיה איש־צבא והוא יוצא בקבוֹ, נזדרז הצעיר וזרק מטבע לתוך מגבעתו, ותר אחרי העוברים, וכבר הגיעה שעת צהריים וידידו אינו בא. הוא טייל הלוך ושוב, על פני הגשר, ולא ראה אלא את פושטי היד בלבד. הללו חשבו אותו הולך בטל, ואף שכיבדם בנדבות, הלעיגו עליו. בעל־הקב חזר ונגלה עליו וגם עתה זרק מטבע לתוך מגבעתו כדי להפטר ממנו. לאחר הצהריים הופיעו הרבה פנים חדשות, והצעיר נתן עינו בכל אחד ואחד מהם, אך איש מהם לא התעורר עליו. כבר נטו צללי ערב, העוברים פחתו והלכו, פושטי היד חזרו לקסרקטיהם, והצעיר שרוי היה בעצבות גדולה, וכשאמר לעזוב את הגשר גם הוא, עיכבו בעל־הקב ושאל לו, מה ראה לעמוד כל היום כולו על הגשר ולאחר חילופי דברים סיפר לו הצעיר את מעשה השדים, אבל לא כפי שהיה אלא כדבר חלום, אמר לו בעל הקב:

אם אתה סומך על חלומות, לא יתמיהני, כי תקותך תכזיבך. אני חלמתי בחיי רוב הבל. מעודי לא הייתי כה נואל, כי אשים לבי לזאת. אילו היו לי כל האוצרות, שזומנו לי בחלום, הייתי קונה את כל ברימן כולה, אילו עמדה לממכר. אולם מעודי לא האמנתי בחלומות, אף לא הנעתי יד ורגל, לבחון ערכם או אפס־ערכם, שידעתי, אמנם, כי זו יגיעת־שוא. אהה, עלי למלא פי שחוק כנגדך, כי בגלל חלום בטל בזבזת יום נאה בחייך, שהיית מטיב לבלותו במשתה־עליזים.

הצעיר מתנצל, כי החלום היה ברור כל־כך, שראה ענין לטרוח ולבוא, כדי לעמוד על אמיתותו. על כך משיב בעל הקב, כי אין כמותו לחלומות, ולא עוד:

חלום אחד לא אשכח כל ימי חיי. חלמתי, לא אדע לפני כמה שנים, כי מלאכי־מגיני ניצב למיטתי כדמות עלם שתלתליו זהב ושתי כנפיים כעין הכסף לגבו, ואמר לי: "ברתולד, האזינה לדברי, לבל יאבד דבר מלבך. נועד לך אוצר, אשר תעלהו, ותתענג עליו כל שאר ימי חייך. מחר לעת־ערב, בהערב שמש, שים מכוש ומעדר על שכמך, ולך – – – דע כי תגיע מחוצה לעיר אל גן, שסימנו ארבע מדרגות־אבן המוליכות מן הרחוב למבואו. תחכה פה במחבוא סתר בפינת סתר, עד כי יאיר חרמש הירח; או־אז תדחוף מלוא־כוח־גבר את הדלת הנעולה ברפיון והיא אך במעט תעמוד בפניך. תיכנס בביטחה אל תוך הגן ותפנה למערכת הגפנים המצילה על עוגל השדרה, שמאחוריה ולשמאלה חופה עץ־תפוח גבוה על סבך־השיחים הנמוך; תגש אל גזע־העץ, כשפניך אל מול הירח, הבט מרחק שלוש אמות לפניך ארצה, ותראה שני שיחי־ורדים; שם תכה מעדרך ותעמיק שלושה טפחים, עד שתמצא טבלת־אבן, מתחתיה קבור האוצר, בתיבת־ברזל המלאה לה זהב ושוה־כסף. גם אם תכבד ותעיק עליך, אל תסלוד מעמל, להוציאה מקברה, כי היא תשלם את יגיעך, בחפשך את המפתח השמור מתחת לתיבה.

הצעיר שמע בתמיהה את דבר החלום, שכן כל הסימנים שניתנו היו סימני הגן של אביו שלו עצמו, והבין כי בעל־הקב הוא־הוא הידיד, שאליו שלחתו אותה דמות מוזרה שבארמון. שאל לו לבעל־הקב, מה עשה למחרת החלום, השיב לו, כי לא נתן דעתו עליו. הצעיר נותן לו נדבה הגונה והולך למצוא את אוצר אביו ומצאו כדיוק סימניו של החלום שחלם בעל־הקב. המשך הסיפור וסיומו, שהוא, כמובן, בכי טוב, דהיינו שהצעיר נושא את הנערה האהובה עליו שוב אינם מעניננו עתה, כי עיקר הוא לנו מעשה החלום והצד השווה והשונה שבינו ובין נוסח סיפור המעשה הנבדק לנו. עינינו הרואות, כי מוזיאוס צירף את המוטיב שלנו למוטיב אחר, וכבר הראו חוקרי מקורותיו על כך. לעניננו נציין, כי כדי לקשר את המוטיב של נע־ונד, המבקש מקום ללון וכשהוא מוצאו ולן בו נגלה עליו כמין רוח המגלחו ומניח לו שיגלח גם אותו, ואת המוטיב של העני, החולם שלושה לילות רצופים, שיילך לעיר פלונית ולגשר פלוני ושם ימצא את אשרו, הטיל מוזיאוס שינוי מכריע, לאמור, שאותו צעיר נשלח, לא בחלום אלא בהקיץ לגשר שעל נהר עיר מולדתו, אבל הוא מספר על שליחותו כעל חלום שחלם באזני בעל־הקב המספר לו חלום ממש.

אבל אם ביטול החלום הכפול, והעמדתו על חלום אחד, מנומק בצורך הקישור של שני המוטיבים, הרי העמדת המעשה־שבהקיץ כחלום, בא להחזיר, לפחות דרך בדייה, את ענין החלום הכפול. לפנינו נאמנות, אם כי עקיפה, של מוזיאוס למקורו, שהוא כהשערת החוקרים, של אברהם סאנטא קלארא, ששמו מעיקרו אורליך מגרלה, ונתפרסם בדרשותיו שנערבו בהן קנאות ישועית והומור עממי שלא בחל בניבול־פה; (ועיקר פעולתו דרשן מטיף החצר של הקיסר בוינה). הוא מביא בספרו Judas der Erzschelm כלומר: יהודה [= יודאס] הארכי־נבל (נדפס מ־1686 ואילך) מעשה הולדתו של יודאס וענין החלום שחלמה עליו אמו. ולא עוד אלא הוא מקדים לעצם הסיפור פתיחה, המדברת במפורט על מיני חלומות שונים, ומעמיד עיקרם על שלושה, הכל לפי מוצאם: אם מן הטבע, אם מן האוייב הרע [= השטן], אם מאלוהים. פירוט החלומות האלה, שתיאורם ניתן בעירוב של דבר־שחוק ולשון־הדיוט, היה לעיני מוזיאוס, וגם היא נסיבה, כי בבואו לשנות קו חשוב בסיפור המעשה שלנו, הרמיז על ענין החלום הכפול. ועתה נראה מה גופו של הסיפור שלנו בפי הדרשן הישועי:

בדוטרכט בהולאנד היה לפני שנים לא רבות ביותר, בחור שבזבז יפה־יפה כל שהיה לו ברוב זוללות וזימה, כי שניים אלה קרובים הם, כי בעוד בככוס [= אליל היין] יושב מאחורי התנור, Jג נת האחרת של המוטיב ומרכיביו. הרי ווינוס [=אלילת האהבה] מסיקתו – – – על ידי חיי מותרות לא זו בלבד שההולנדי ההוא טימא את מצפונו, אלא צימצם את ארנקו ואף טען על עצמו רוב חובות, עד כי בימות החורף לא הוצרך לסלול מסילה לביתו, שכן הנושים הטרדנים סללוה ברוב ריצותיהם; והדברים הגיעו לידי כך כי שנא כעטלף את היום ולא העז להראות בחוץ, כי רבים היו מביטים עליו ואף מורים עליו באצבעם. בעל־הזיה זה, בהעמיק בו המרה השחורה, חלם לעת לילה חלום, ונדמה לו, כי הוא רואה איש ששנותיו שנות־העמידה וקומתו קומה, המוכיחו על סורו הרע, ומצווה לו בעוז, כי יילך מיד לעיר קמפן, ובה ימצא, על הגשר, איש שיתן בידו אמצעים מסויימים, ועל ידם יוכל לשוב לרכושו הקודם. כשהקיץ הבין כי חלום הוא, אך דימה בלבו, כי אל נכון צפון בו דבר־מה, על־כן הלך בדרך הישר מדוטרכט לעיר קמפּן, שהה בה כל היום כולו על הגשר, ובאחרונה כעס על עצמו, כי האמין אמונה עזה בחלום־הבל, וגמר במרת נפשו, לשוב הביתה, והנה פונה אליו פושט־יד השואל על מה הוא משוטט ברוח קנוטה, הלוך ושוב ושעה ארוכה על פני הגשר, אמר לו: חלמתי כי במקום הזה אמצא מזור לפצעי, כלומר מפתח לאשרי הקודם. תמצא? כן תמצא — אומר פושט־היד — מצנפת־שוטים תמצא פה; האין זאת שטות להאמין בחלום, ולעשות בגללו נסיעה כזאת. ניכר, כי אתה פתי מאמין לכל דבר — אומר פושט היד, — באופן כזה הוצרכתי מכבר לנסוע לדוטרכט, ולחפור שם אוצר בשוחה שמאחורי שיחי־דרדרים בגן פלוני ופלוני, כאשר חלמתי. וסיפר לו את חלומו לכל פרטיו, ומתוכו נמצא ההולאנדי למד, כי המקום הזה נמצא בגן אביו, אך העמיד פנים שאין הוא נותן דעתו על כך, בירך לשלום את פושט־היד, ומיהר אל ביתו בדוטרכט, חפר מתחת שיח־הדרדרים הנזכר ומצא אוצר גדול בזהב ובכסף.

הדרשן, נאמן לחלוקתו המשולשת, בודק מה חלום הוא והוגה את פקפוקו, אם הוא מאלהים, שהרי סופו של זולל וסובא שהוא חוזר לסורו, אבל הרהורי הדרשן הם פרשה לעצמה, ואנו דיינו שהסיפור עשוי בעיקרי קויו כסיפור שלפנינו, אלא שאברהם סאנטא קלארא ובעקבותיו מוזיאוס מדברים על איש צעיר שביזבז את ירושת אביו, ואילו סיפור המעשה שלנו מדבר על איש בשמו והוא איש מפורסם בתולדות יהודי פולין. ודאי שיש צד של ענין בהערה, כי נוסח מוזיאוס התפשט בקירוב הימים שבהם סיפרו את סיפור־המעשה שלנו שני גדולי החסידות, המדברים בו כדרך שמדברים על סיפור מעשה נודע, כשם שיש צד של ענין בהערה, כי נוסח אברהם סאנטא קלארא נתפשט בעצם הימים שבהם חי ר׳ אייזיק ב"ר יעקעליס, שכבר ראינו כי אי־אפשר לו שיהא מועמד לעניות. אבל צד חשוב יותר של ענין יש בהערה, כי הנוסח, כפי שהוא מיוחס לר׳ שמחה בונים, ובייחוד לר׳ נחמן, מעמידים את סיפור המעשה על קיצורו הגמור ועושים אותו משל לנמשל גדול ממנו.


 

ו    🔗

ראינו כי סיפור המעשה שלנו לנוסחאותיו שהיו לפנינו, מקיים את יסוד החלום הכפול ואף, פרט ליוצא אחד, את יסוד הגשר, שאין אנו יודעים הכרחו לעצם הסיפור וגופו, אך מציאותו עדות לשלשלת־הזיקה בין הסיפור שלנו ומקורותיו בספרות העמים ואגדתם. סיפור המעשה שלנו מקיים את יסוד החלום הכפול באופן, שהיוצא לחפש אוצר ברחוק סופו מוצאו בקרוב, ואילולא חיפושו ברחוק לא באה מציאתו בקרוב. כי לא כנוסח מוזיאוס ואברהם סאנטא קלארא נוסחאות שלנו, שהראשונים אינם מטריחים את חולם האוצר שיחפש ואפילו יחפור ברחוק והאחרונים מטריחים אותו לכך, שעל ידי כך החלום הכפול נמשך לו חיפוש כפול, תחילה חיפוש אשר אין עמו מציאה מתחת לגשר הרחוק, ולסוף חיפוש שיש עמו מציאה מתחת לתנור הקרוב. ובדוגמת האגדה, נוסח ר׳ מרדכי בן יחזקאל, המציאה היא כפולה, גם מתחת לגשר גם מתחת לתנור הבית. שינוי זה, בתוספת השמיטה של ענין האוצר כירושת אב, הוא שסייע להעמיד את הסיפור על תמציתו ולעשותו משל קצר וברור לנמשל קצר וברור ממנו. האוצר נעשה נמשל למידה גדולה, כעבודת השם או יראת שמים, הגשר הרחוק נעשה נמשל לחצר הרבי, שהחסיד מבקש בו את קנינה של אותה מידה גדולה, והתנור הקרוב נעשה נמשל ללב החסיד, שבו ובו בלבד שמור לו האוצר ההוא, והנסיעה למרחק לא באה אלא כדי להעמיד אותו על כך. וכשם שענין האוצר, שהוא ירושת האב המוסתרת, מחבר את המוטיב שלנו לענין האב היודע, כי בנו עלול לבזבז רכושו ועל כן הוא מסתיר חלקו הנחשב ומצווה צוואה מחוכמת שתנחיל לבנו את האוצר הנסתר, לאחר שישוב מדרכו הרעה, כך ענין חיפוש האוצר ברחוק, כדי להוודע מציאתו בקרוב, מחבר את המוטיב שלנו לענין המחפש במרחקים מה שנמצא בקירבתו, בביתו, כשביתו נדרש כנפשו. מכלל הדוגמאות הרבות לכך, נביא תחילה דוגמה פשוטה יותר, כפי שמביאה א. מ. דיק לעניין מי שמבקש שידוך עם כל המעלות בערים רחוקות ואינו יודע שהוא מצוי בעירו, וכן נשמע (“די אַלטע ליבע ראַסטעט ניכט”, וילנא, 1876, עמ׳ 42):

אלזוי מיינער גוט אכטען נאַך (לפי דעתי) זוכט איר אין דער ווייטען וואַס איר האַט אונטער אייער נאַז.

כלומר, לפי דעתי מבקש אתה במרחק מה שמצוי לך מתחת לאפך. ומה שנאמר בבקשת שידוך, ניתן לומר בכל בקשה ובקשה, וכמין הגדרה כוללת לכך נותן הסופר השוודי קארל יונאס לווה אלמקוויסט ברומן שלו “שלוש נשים בסאמלאנד”, (לפי תירגום גרמני, שטוטגארט 1844, עמ׳ 156־157):

[האדם] עוזב מולדתו, כדי למצוא את אשרו, מילוי משאלותיו בכל מקום אחר. הוא ניצב בפני בית ובית, דופק בכל דלת ודלת, מתוודע בלא הפסק לכתבות חדשות ולשמות חדשים; ומה הוא מוצא? בשום מקום לא מה שהוא מבקש. רק לאחר מרוצתו במלוא העולם על דרכיה וצדדי־דרכיה, הוא בא לכלל־הכרה, כי מה שהוא מבקש, נמצא במולדתו שלו מכנסת האורחים, אין לו אלא להתבונן בתוך עצמו, כדי למ­צוא את אשרו.

הסופר נמצא בקירבת הנמשל שלנו: האדם מבקש את שהוא מבקש ברחוק, ובאמת בקשתו נמצאת בקרוב, במולדתו, המתפרשת בפנימיותו, שהוא חייב להתבונן בה, וימצא בה, ובה בלבד, את שהוא מבקש. אין הסופר מרמיזנו, אם האדם מבקש לילך למרחוק, כדי להוודע שם, כי מה שהוא מבקש נמצא מקרוב, אולם דבר זה נשמע מכלל קביעתו, שדרכו של אדם בכך. יתר קירבה למשל שלנו הוא מי שאינו מדבר על חיפוש אושר, אלא מלבישו משל מוחשי של חיפוש אוצר, כדמות אבן טובה וכדומה, ודוגמה בולטת לכך שירו של יהואש (“א אבן טוב”), שנאמר בו (בספרו “אין זון און נעבעל”, עמ' 114):

אין בערג פון קויט, אין טיפע זומפּן אַן ענד,

געזוכט א דימענט האַט ער און זיין קראַפט פאַרשווענדט;

געבויגן זיך פון שווערן זוכן האַט זיין קארק,

און ער האַט אַלץ געזיפּט, געזיפט דעם גרויסן באַרג,

און זיינע פינגער שוואַרץ געמאכט אין זומפּן־ליים…

און ווען געוואוּנקן אים שוין האַט די קברים היים,

דאַן האַט ער זיך צום ערשטן מאַל מיט פּיין דערוואוּסט,

אז יענער אבן טוב, וואס אים האַט זיך געגלוסט,

געלעגן איז די גאנצע צייט — ביי אים אין ברוסט.

שיעור דברי השיר: בהררי־רפש, בביצות עמוקות לאין קצה, הוא חיפש יהלום וביזבז כוחו, מכובד חיפושיו נכפף ערפו, והוא כבר וכבר את ההר הגדול, והשחיר אצבעותיו בחמר־ביצות, וכשכבר רמז לו בית־קברו, נודע לו בראשונה, כי זו האבן הטובה שהשתוקק אליה, מוטלת היתה כל הזמן בחזהו פנימה. המשורר מסתפק במשל, אבן טובה, ואנו רשאים לראות נמשלה בכל דבר טוב, שהאדם מבקשו מרחוק והוא נמצא גנוז מקרוב. וכבר ניסו משוררים לפרש את הנמשל, ולהבליט מידה מסויימת, ונסתפק בדוגמת רודולף קנייזל בשירו, ששמו מעיד על ענינו: unerkannte Schaetze [=אוצרות שלא הוכרו], ועיקרו מעשה בנער ששמע כי הנאמנות היא קנין יקר, ושעל־כן יצא לעולם לחפש אותה ולא נשמע לתחנוני אמו, כי יישאר בביתו, והוא, אמנם הבטיחתו פה ושם נערה אהבה עריבה וגם עתה סופו אכזבה; וכשגדל והיה לאיש, זימן לו המזל רוב אושר, אולם חש עצמו בודד, כי עשרו חסר קדושתו, אוצרותיו חסרו את הטובה שבאבנים הטובות, היא הנאמנות. וכן נדד ממקום למקום, מקצה העולם ועד קצהו, עד בואו בנווה־מדבר ושאל פי דרוויש, אי מקום הנאמנות והוא לימדו, כי אמנם מידה יקרת־מציאות היא, אך אינה צל־תוהו וגם אותה ברא בורא העולם ואף נתן לה בית איתן, והיא יושבת בו, בעת ששון כבעת יגון, ואין גורל אשר יגרשנה, הלא היא הנאמנות בלב האם. עתה מדרבן האיש את סוסו ומדהירו כעל כנפי רוח, מתוך מוסר כליותיו:

Ich Thor, der ich den Schatz verkannt,

Den Gott mir zugemessen!

Was sucht’ ich denn im fremden Land,

Was ich daheim besessen!

לאמור: אני האויל, אשר התכחשתי לאוצר, שמדד לי האלהים; מה שחיפשתי בארץ, כבר היה לי בביתי. אחרית השיר מרה, כי בבואו לביתו הוא רואה בקבורת אמו, והיא נקודת־שינוי לגבי כל שהבאנו עד עתה, בענין החיפוש ברחוק שסופו מציאה מקרוב. דומה, כי ביטוי חזיוני לנמשל שלנו, ניתן בשירו של ח. נ. ביאליק “הבריכה”, הנעזר במשל האוצר הגנוז על דרך משל החביב על בעלי אגדה ושיר. הלא הוא מעשה במלך ובת מלך ויחוסם מתקיים אף הוא בסוד החלום הכפול. כוונתנו לפיסקה השלישית שבשירה, המתארת ליל ירח, שבו כל סבך וכל אילן שרויים בהרהורי לבם והחורש טעון סוד מלכות גדול יקר וקדמון כאילו הופקד לשמור על בת מלכה שנתכשפה עד כי יבוא המלך לגאול אותה ובאותה שעה הבריכה הדוממת משנה־דממה

וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי תַּחֲלֹם בַּמִּסְתָּרִים,

כִּי אַךְ לַשָּׁוְא יְשׁוֹטֵט, יֵתַע בֶּן הַמֶּלֶךְ

וִיחַפֵּשׂ בְּיַעֲרוֹת עַד, בְּצִיּוֹת חוֹל וּבְקַרְקַע יַמִּים

אֶת בַּת הַמַּלְכָּה הָאֹבֶדֶת –

וְחֶמְדָּה גְנוּזָה זוֹ בְּזָהֳרָהּ הַגָּדוֹל

הֲלֹא הִיא כְמוּסָה פֹּה עִמָּהּ בְמַעֲמַקֶּיהָ –

בְּלֵב הַבְּרֵכָה הַנִּרְדָּמֶת.

נראה שבן המלך חייב לילך ליערות־עד ולציות חול ולקרקע ימים, שהם רחוקים מכל רחוק, כדי להוודע, כי בת המלכה כמוסה בלב הבריכה שהיא קרובה מכל קרוב.


 

ז    🔗

דרכה של אגדה, כדרכו של דבר סיפור ושיר, שהוא מעמיד עצמו על עיקר גרעינו וביטויו — פתגם. דומה כי כך גם דרכה של האגדה, שהיא צומת עיוננו עתה, — בו ביום, שנתפרסם פרקו של ש"י עגנון על בית המדרש החדש, ובו בגליון נדפס (במדור הקבע: “מיום ליום”) מאמר ושמו: “בבית הוא האוצר”, ונאמר בו:

– – – אולי בכך נעוץ המשבר הקשה ביותר של האדם המודרני (יהודי ומי שאינו יהודי): שנבצר ממנו לדעת כיצד שבים בתשובה. ישנם מחוננים אשר הסוד גלוי להם; ואמנם יתכן כי הוא גלוי להם משום שהם מעולם לא הפסידוהו. שמואל יוסף עגנון, בסיפורו על “בית המדרש החדש” אשר מפרסמו לכבוד ראש השנה תשכ“ה, בגליון זה של העתון, מספר על יהודי אשר נסע מקראקא לפראג משום שחלם בחלומו כי שם, תחת גשר ליד ארמון המלך, ימצא אוצר גדול. קרה לו מה שקרה לו, נפגש עם מי שנפגש ושמע מה ששמע. וכך ממשיך ר׳ ש”י עגנון בסיפורו: “הבין ר׳ אייזיק בנו של ר׳ יעקילי מתוך דבריו של השר שכל יגיעותיו שיגע לבוא לפראג הן כדי שישמע שהאוצר שמור לו בתוך ביתו. עתה עליו לחזור לביתו ולבקש שם את האוצר, כי בבית הוא האוצר”.

שני דברים אנו למדים משימושו של בעל המאמר, הדבר האחד, כי אף הוא מסתייע בסיפור ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש כמשל לנמשל, ונמשלו אינו רחוק מנמשלם של שני גדולי החסידות, אלא הם דיברו על יראת שמים והוא על החזרה בתשובה; הדבר האחר, כי דברי המספר נעשו לו כעין פתגם, שאנו מוצאים אותו, מקץ שנתיים ומעלה, במאמרו של יצחק ארד (ארדינסט) שכותרתו כפולה, האחת באות זעירה יותר: מיומנו של חוזר, והאחת באות רבה יותר: האוצר נמצא בבית! ענינו של המאמר הוא משבר הדור, וביחוד משבר צעיריו, וכך סיומו (“בית יעקב”, כסלו תשכ"ז, עמ׳ 15):

– – – קורה, שגם לחשובים וטובים — ביניהם סופרים ומחנכים — יש להזכיר לקחים ידועים. מבלי משים עולה במחשבה הסיפור העממי הנודע של ר׳ אייזיק רבי יעקל׳ס: "האוצר נמצא בבית".

ונסיים בשני ניסוחים מאוחרים יותר — הניסוח האחד ברוח המשך המסורת על ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש, שסיפורו מיוחס לר׳ מנדל מקוצק, כפי שמביא אליעזר ברגמאן (“קאָצקער מעשיות”, תרפ“ד, ח”ד, 105־107); הניסוח האחר ברוח החלפת ר׳ אייזיק ר׳ יעקליש, במועמד אמין יותר, הוא ניסוחו של דן אלמגור, בפזמונו “האוצר”, המשולב במחזה “איש חסיד היה”, וחידושו בקביעת התנור כמרכזו של הסיפור, הוא תנורו של נחתום, אייזיק שמו, שאין לו מה שיאפה ותנורו צונן ומתארע בו, בערך, מה שהתארע בנוסח המסורת, — חלום משולש, הליכה לפראג, שמיעת חלומו של המפקד שם, המשיבו את הנחתום לכפרו ולתנורו, שמשנמצא בו האוצר הוא שולח את אשתו לקנות קמח לאפות ככר גדולה לעיר כולה; ובאחרונה מוסר ההשכל על טעם נסיעת חסיד לרבו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!