שלימות התמונה ומיצוי הנושא עד לנקודה הסופית, מותנים א־פריאורי באותו אקורד עז ואחרון המחכה לנו תמיד בשולי הדברים שלו, בשורה האחרונה לרוב, שאינה בעצם אלא הסך־הכל המגובש של הוודאות המוחלטת שיצירתו של אמן זה מושתתת עליה. אתה מהלך בין השורות הישרות, המטופחות כערוגות־פרחים ביד גנן נאמנה וזינוק המשורר אורב לך בסתר. ברם, רק הזינוק מגיח מן המארב, מחביון סבך זומם, ואילו כוחו וגבורתו עולים מן הנגלה, ממישורה המאיר של האמת העושה את מעשיה תמיד לעיני השמש.
ביצירת שופמן יש משהו מהפרימיטיב התנ“כי, בו הערמה הישרה והחכמה העמוקה היו תמיד לאחדים בלב האדם, המשכיל אל החיים ודורש אל מקור שכלם הנעלם. ומכאן אותו טעם פילוסופים אמיתיים שאנו טועמים ב”דעותיו" של שופמן; מכאן הבינה הבונה הזאת, שהוא מביננו בכל יצירה שלו. אכן, לא עמד עוד קורא הדור שלנו דיו על העיקר היקר הזה ביצירתו של שופמן: שופמן כאמן־פדגוג, כמורה להועיל, המראה לנו את פני הדברים בהוויתם האבסולוטית, בלי אותו הכחל והשרק הידועים של האמנות המזויפת והמחוצפת. אכן, משורר־אמת הוא תמיד גם מורה ומנהיג. יל"ג, מנדלי, אחד־העם, ביאליק, טשרניחובסקי, היו משוררים־מורים כמתוך מחשבה תחילה וכוונה עליונה. שופמן הוא אחד מהם. לא רק לכתוב יפה הוא מלמדנו זה חמשים שנה ומעלה, כי־אם, וזה בעיקר, לקרוא היטב־היטב בספר־החיים, שאינו נקרא מאליו.
יסוד־סוד יצירתו של שופמן מאז ועד עתה היא קודם כל התבונה הצלולה והצרופה, אשר רק משוררי סגולה מגיעים עד חקרה. תבונה זו, שלא כדרך חכמת הפילוסופים, מקורה ברגש, באמוציה, ובאינטואיציה שלו הרואה את הדברים בהתהוותם הנצחית, בעלותם מן התוהו עם החומר־הנושא שהוא מעצב, כדוגמת האם המתהווה יחד עם עוברה בקרבה. בלב חרד מלווה שופמן את תופעות החיים ה“יום־יומיים” מראשית ילדותו ועד היום. “בלב חרד ראיתי בעד החלון את שמואל־אידל הולך ובא וחבל עבות בידו. אחרי מאבק קצר הכריע הנפח את לוקח בתו, כפתו בחבל והטילו עקוד על הדרגש – והלך לו”. בן עשר היה אז וכאילו הופקד לשמור על מעשי בני־אדם ועלילותם. “חרדה” זו של הילד התוותה את הקו השופמני ביצירה, קו ישר ומתוח כאנך בבנין עולמו. לא סתם מסתכל הוא שופמן ואת אשר יראה יגיד לנו, כי עוקב הוא בכל נפשו ומאודו אחרי משחק היצרים של ההוויה; ואת אשר יראה יגיד לנו, כי עוקב הוא בכל נפשו ומאודו אחרי משחק היצרים של ההוויה; ולא עומד מן הצד הוא – כי אם “צד” נוגע בדבר, אחד המשחקים, הקרובים ביותר לדרמה האנושית שהוא מגוללה לפנינו מערכה אחר מערכה. כי אמת היצירה של שופמן היא אמת חייו, ולעולם אינה פרי מחשבה כי־אם להיפך – המחשבה היא פריה. האמת והאמונה ירדו כרוכות לעולם שבלבבו. ושתיהן יחד יוצרות את ניב ההרמוניה של שירתו. ואכן דרושה מדה גדולה של תום־לב כדי לאהוב, כלומר: להבין, את שופמן. מי שיודע בעצמו שאיננו ממין התמימים, אל יקרב הלום.
עינו הטובה, הבהירה והמבהירה שלו, רואה הכל, מלבד – אכסיומות. אין לבו מבין מושכלות ראשונים. דוקא המפורסמות צריכים ראיה, צריכים ראייה חדשה. כל העולם “מוקדם”, כידוע, מקול הכינור; “היהודי והכינור” היו למושג־תאומים בישראל ובעמים; ואילו הוא, שופמן, היהודי שביהודים, אזנו נכווית מקולו הנפלא, והיא שומעת דוקא רק אותו ה“משהו” הפגום, החורק והצורם, המתלווה לו לניגון הכינור מן הסיבה הראשונה – התנגשות שני חלקי החומר, המיתר והקשתית, זה בזה. אזנו הדקה של אמן בוחנת וקולטת את השפשוף העכור הזה שאינו מעולם הנגינה… קול הרוח הגס מתדפק על נפשו, קול שלא הצטלל עוד כל צרכו ולא השתחרר עדיין מן הגלמיות הדלוחה של החומר ההיולי, שטרם הגיע לגמר התעדנותו השלמה. וכך מצוה לנו שופמן לבדוק את כלינו שבעים ושבעה, ללטוש וללטוש את החומר־הנושא ולזקקו שבעתיים, משל ליין הטוב, המשומר, שכולו טעם וריח בראשית מופלא.
לכאורה אין לך ריאליסטן אדוק ועקבי כשופמן; עינו החדשה פורמת כברק חד כל הלבושין הרומנטיים, קולפת כל קליפה חיצונית ומערטלת את מידות החיים מסודותיהן הכמוסים והטמירים ביותר; מציץ הוא עד לשיתין, ובמלים העזות והנוקבות ביותר הוא מגלה את הלוט מעל פני ההויה האנושית!… ברם במקום הריאליות שם גם המסתורין, ובעקב הנגלה אוחז הנסתר. דוקא האור הרב שהוא זורק ובורק על נושאיו וחושפם עד כדי ראייה ב“מפולש”, דוקא הוא מכסה אותם, לבסוף, בדוק של ערפל הסוד והמיסתיקה. כי כל שנחשף עד היסוד בו – מתמלא מערייתו ומאפיל על עמו במערומיו. הגלוי מדי מתכנס לתוך רזי מחשופו, והוא נעשה כמין חלל ריק שכל העולם מקומו ומחבואו, ואין הראייה הפשוטה תופסת אותו, אף־על־פי שניתן הוא לראווה לעיני כל. ואמנם הגילוי והכיסוי משמשים בהרמוניה ביצירת שופמן. לעולם אינך ממצה אותה עד תומה, לעולם לא תשבע את כל טובה באחת. כך אדם רוחץ בים ואליו אינו מגיע; גבר נתפס לאהבה עזה, – והיא רחוקה. אתה עומד לפני היופי הנצחי של האשה – ואינך עומד עליו. העיקר, הן תמיד תמיד איננו… או שהוא נשאר ב“אמצע”, או “מאידך גיסא”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.