באטיות הבאה מתוך בטחון פנימי מנהג האמן שופמן את מרכבת יצירתו. מלאה היא שפע רב וחוק הכובד אינו נותן לה להיחפז.

ההסתכלות מתונה היא מטבעה, מיושבת בדעתה. על המסתכל לשהות הרבה במקום אחד, שיוכל לעמוד על טיב העצם שלפניו. מכאן השלווה והשקט בדרך היצירה של שופמן, מכאן זה הצמצום המחוכם והיחס השלם והמושלם לדברים.

אעמוד בזה רק על אחד מציוריו, “ליד הדרך”. דומה עלי כי בו הגיעה האפשרות השופמנית למדרגה מושלמת במינה, והיא יוצאת ללמד על השאר, ודוגמה זו תוכל לשמש לנו כעין קנה־מידה נאמן ליכלתו הרבה של האמן.

באמצעים מועטים, אבל מובחרים, ובתוך מסגרת צרה ודקה עולה לו, לשופמן, לברוא עולם מלא ולחבב עלינו בדברים אחדים את המקום, הזמן והטיפוסים השונים המהלכים בהם. לאטו ובפשטות גלויה הוא מספר, ואנחנו שומעים לו באמון של אהבה ורוחנו מרחפת באתמוספירה המיוחדת, שיצר לנו המשורר.

“ליד הדרך” – איזו אידיליה נאה! ערב חורף קר בכל מורא הודו. לחדר צר ועצוב, בבית העומד ליד הדרך בקצה אחת העיירות היקרות שלנו שלפני דור, נזדמנו ארבעה אנשים טובים, ענוי ארץ: אלמנה עיורת, בעלת הבית, בנה מרדכי, סופר סת“ם וכורך־ספרים המוחזק משוגע למחצה, ושני אורחים עניים, טיפוסים למ”ד־וואוויי"ם, המחזרים על פני העולם כל ימיהם: שלמה הגבוה ור' ניסן. כל אחד מן החבריא האביונית הזאת רחוק מחברו על פי מהותו ואפיו וקרוב לו בגורלו – גורל האדם הסובל. “על אויר הבית הצר והעצוב נאצלת איזו צהלה מן האנשים הזרים, אבל צהלה זו אינה משפעת נחת רוח יתירה, והיא קרה כתרמילים (תרמילי האורחים) על הדרגש”.

מי מאתנו לא ידע את אותה הצהלה היהודית, הגלותית, המהולה תמיד בעצב? נשמת מי מאתנו לא ספגה בילדותו את השמחה הלאומית שלנו הרוויה דמעות?

והנה התיאור הזה: “העניים מטפלים בתרמיליהם בדממה. כל אחד מוציא מתרמילו את פרוסות הנדבה שלו ועורך את סעודת הערב. הם לועסים וחותכים את הלחם הלבן בסכיניהם הקטנים חיתוך מעורר תיאבון, ומרדכי הופך בתוך כך את מקלו של שלמה הגבוה לכאן ולכאן ושואל: – והיכן הוא אותו המקל? – נגנב בלאדי! – עונה שלמה הגבוה. – א־א־אה… – מצטער מרדכי, זה היה מקל נפלא”.

מרדכי זה, כרוב גיבוריו של שופמן, אך ילד גדול הוא. הילד שבגבר הוא סוד תפיסת עולמו של שופמן, ומצד מפולש זה הוא רואה את האדם. וככל גבר־ילד תמים הוא, מרדכי, בעל מזג טוב וסבלן. אוהב הוא את העניים הזרים ומצפה תמיד לבואם. הללו מכניסים שינוי כלשהו בחייו השוממים והמקופחים. הד של מקומות רחוקים נכנס עמהם לבית והוא הן נלאה כבר מן החיים הקטנים שבעיירה.

“מה זה יהיה, מה זה יהיה?” בדברי מרדכי אלה, שהוא חוזר עליהם כעל פזמון ישן־נושן, נדמה לשמוע את הד קול נעורינו שחלפו ללא נחת בתוך תחומי העיירה הצרים, כשנפשנו המעונה הלכה בגדולות ושאפה בחזונה למרחקי פלאים. “מה זה יהיה” היתה שאלת השאלות של הבחור המשכיל בעיירה בדור הקודם. כשבגר ניצב פתאום על פרשת דרכים ולא ידע לאן יפנה וילך ואיזוהי הדרך שיבור לו?! את הדרך הכבושה לרבים עזב ודרך חדשה לא מצא. ובשבתו בבית־המדרש על־יד הגמרא ונפשו השתפכה בניגון הלימוד העגום, הנוקב, היה מפסיק פתאום ממשנתו, עיניו נתלו אלמות־דובבות בקיר האטום אשר לפניו, או באורלוגין המך אשר על הקיר, ובקרבו נקבה השאלה: “מה זה יהיה?”

שופמן יודע לשתף את הקורא למעשה יצירתו, עד שיחזנו גם מנפשו. חושף הוא את הגורליות הגנוזה שבנפשות גיבוריו, זו שלכל אדם חלק בה, ומכניסה ללבות קוראיו. לא מרובים הם אמצעיו לא מצד התוכן ולא מצד הסגנון, אין סיבוכים והיתרים יתרים בסיפור המעשה שלו, אין להטים ולהיטות בהרצאה. מספר הוא כאילו דברים כהויתם ואין אתה מפקפק פקפוק כלשהו בכנותם, בהכרחיותם. כי יש הכרחיות אורגנית בכל שהוא יוצר, בכל מראה שהוא מעלה. אין פתאומיות ואין מקריות, תמיד יש הדרגה והתפתחות ישרה לדבריו, הכל מדוד ושקול בפלס הטעם והאמת, ופשטותו היא־היא גדולתו והיא המוסיפה לוית עמקות אמתית ליצירתו, עמקות שאין לחפשה “בין השורות”, שאין לדלותה מתוך כוונות נסתרות, כביכול. עמקותו של שופמן היא בנגלה, בעין, ולא צריך “להתעמק” הרבה, לתפוס אותה ולהבינה.

במשך שלשים שנות יצירתו הספיק שופמן להעניק לספרותנו העברית ארבעה ספרים מקוריים ושני ספרי תרגום. אבל משוררים מסוגו אינם נערכים על פי כמות ספריהם, כי אם לפי מהות היצירה שלהם ואיכותה. כל שורה שופמנית יש לה ערך בפני עצמה וכל “שתים־שלש שורות” משלו – דבר שלם הן. כשהוא אומר בסיפורו הבלתי־נשכח “דוברובנה” על דוד השב לבית אמו ושוכב במטתה, “והאושר הפכו על צדו השני…”, הרי פועל עלינו האקורד הנפלא הזה, כסימפוניה מזעזעת, כדבר שלם בפני עצמו, ואני עומדים כנדהמים בפני אמת חיים שכזו הנאמרת כבהיסח הדעת. כי כוחו של שופמן הוא בפרטי הדברים, בראייתו החדה והנוקבת. הוא השיג את סוג המלה הבודדת ובא עד חקרה; במלה הקולעת הוא מתחיל ובה הוא גומר. ובדין נוכל לומר שהוא האמן המושלם של הפרוזה העברית המודרנית.

ואם קמו לנו סופרים עברים צעירים היודעים להעריך כראוי את המלה היחידה, הנותנים לה משקל וכובד נאותים – לו, לשופמן האמן־המורה, חייבים אנו תודה. צמצומו המבורך היה להם למופת ובלא יודעים כמו מנה את אותיותיהם ולא נתן להם להפריז, לזלזל במלה האנושית, זו המציינת את האדם מיתר היצורים והמבדילה גם בין אדם לאדם.