חנה היא אשה גדולה, כנראה מתפילתה בפרק ב'. אלקנה יודע את ערכה ומבכר אותה על פּני פּנינה. דבר זה הנהו נגד המושגים והרגשות, אשר שלטו ברוח האָדם וברוח הדור בתקופה ההיא. האשה רבת־הבנים היתה מכובדה על פּני כל וגם על פּני בעלה, בעוד אשר העקרה היתה לחרפּה ולמנוד־ראש בקרב כל יודעיה. זה מראה את גודל נפש אלקנה, שיכול להתגבר ולעלות על המשפּטים הקדומים של העת ההיא.
חנה לא ראתה מעולם את אוהל־המועד ואת האיש הקדוש עלי, כנראה ממה שלא ידע אותה עלי. אולם נפשה היתה מלאָה מן הקדושה ומן ההוד ומן הנשגב אשר מלאו את אוהל־המועד, ובודאי היתה מתמלאָה רגשות חרדת קודש לשמע שם עלי הכהן הגדול.
פּנינה היא אשה מצויה ורגילה בכל זמן ובכל מקום. לולא היותה צרה לחנה היתה בוודאי אשה טובה ואם לילדיה ככל בת ישראל. אולם האהבה הגדולה והגלויה, שהראָה אלקנה לחנה העקרה, גרם לה שתרגיש, כי היא הנה הנגזלה והמעושקה ללא צדק וללא משפּט.
השווה את רגשותיה, רגשות הקנאָה לחנה, לרגשות יאגא כאשר בחר אותלה בקאססיו לליטנאנט תחת לבחור בו ביאגא.
בהיות פּנינה אשה בעלת תכונה חזקה אינה מפקפּקת לשלוח אל חיק חנה שבעתים בעד העוול שנעשה לה בבית בעלה. היא הופכת את בית אלקנה לגיהנום בעד חנה צרתה. כמובן, היא עושה את כל זאת לא באופן גס ובזדון גלוי, כי־אם באופן דק ובדברים קלילים שאינם נראים לעין זר. היא ממררת את חיי חנה כל־כך עד כי היא מורידה את חנה למ"ט שערי קטנות המוח והלב וקנאָה ושנאָה וכל יתר הרגשות המוציאים את האָדם מעולמו הגדול ומכניסים אותו לעולם קטן מלא דקדוקי־עניות של הבלי יום יום.
חנה איננה מתאוננת רע באָזני אלקנה, באשר היא אשה גדולה ובעלת תכונה דקה ועדינה באופן מאד נעלה. וכה היא סובלת את יסוריה ומקבלת אותם פּעם באהבה ופעם בהתמרמרות חשאית וטמירה, עד אשר בא היום ולא יכלה עוד להתאפּק ולעצור בעד רגשותיה ולעיני אלקנה אישה נשבר רוחה בלבה ותבך ולא תאכל. אלקנה שאיננו יודע מכל הנעשה בביתו ומכל הטראגדיה, חושב כי צער חנה הוא רק צער עקרה והוא מנחם אותה, כי הוא טוב לה מעשרה בנים. בפעם הזאת הולכת חנה אל אוהל־המועד בעצמה להתפּלל אל ה‘, כי יתן לה בן רק למען תפטר מצרותיה, וכי יאסוף ה’ את חרפּתה, וכי “ירחב פיה על אויביה”. הגורם הנפשי כאן הנהו קטנוני. אולם מראה עלי הזקן הקדוש היושב על הכסא אל מזוזת האוהל מטהר את רוחה, ובהכנסה אל ההיכל עברו אותה הנשגב האלוהי וקדושת ההוד, אשר מלאו את ההיכל וזקקו וצרפו וטהרו אותה. ברגע ההוא היא שבה לתחיה, תחית הרוח. חרדת הקודש גדולה כל־כך עד כי איננה מרהיבה עוז להתפּלל בקול רם ולהפריע את הדומיה הקדושה ומלאָה סוד־אלוה “ורק שפתיה נעות וקולה לא ישמע”. ברגע הזה היא יודעת, כי האידיאַל שלה הנהו ילד אשר יגדל ויהי כעלי ואשר יבלה את חייו פּה במקום הנורא הנקרא בית אלהים.
בשובה אל הבית לא יכירו אותה. “פניה לא היו לה עוד”. היא נהפּכה לאשה גדולה היודעת, כי מעתה יש לחייה מטרה ותכלית קדושה ונשגבה.
בתפלתה היא מראָה, כי היא מבינה ומרגשת מאין כמוה את פּלאי החיים ואת יד ה' המחוללת את הנפלאות ואת המהפּכות הגדולות בחיים.
באמור לה עלי, כי אלהי ישראל ימלא את שאלתה אשר שאלה מאתו, היא מאמינה בכל מעמקי נפשה, כי ברכתו תקוים ואַף צל צלו של הספק היותר קל לא יתגנב בחביון נפשה.
באמור לה עלי “עד מתי תשתכרין” וגו' – היא עונה “אַל נא אדוני” וגו‘, עד "ואשפּוך את נפשי לפני ה’ ". פּתאום היא מרגשת, כי קולה ודבריה הנם קשים ונמרצים יותר מדי לעלי הקדוש ולמקום הקדוש והיא מבקשת סליחה. “אל תתן את אמתך לפני בת בליעל” וגו'.
אלקנה היה עולה לרגל מדי שנה בשנה. היה עולה ומעלה עמו את כל בני מדינתו. בזכותו נתרבה מספּר עולי הרגל משנה לשנה. אָמר הקדוש־ברוך־הוא: חייך, עתיד אַתה להעמיד בן שיעלה את כל בני ישראל אל בית אלהים.
עלי הכהן היה איש קדוש במובן היותר נעלה של המלה, אבל לא יותר מזה. הוא בכה לכל אשר שמע. בכה לחטאות בניו, בכה לחטאות כל בני ישראל; בכה לצערו של הכלל כולו, עד אשר כהו עיניו מרוב דמעות ולא יכול לראות. אלקנה היה אחד מאלה, שידע להוקיר את ערכו הנכון של עלי.
תפילת חנה מראָה, כי התנשאָה כבר על רגשות בני־דורה ומחשבותיו: היא שפכה את נפשה בתודה לה' ובהכרה במעשיו הנפלאים ובהנהגתו את העולם על ידי תפלה והודיה נפלאָה ונשגבה במקום להקריב עולות ושלמים. במעשה הזה הננו מכירים כבר את שורש נשמת שמואל בנה שמחה מחאָה גדולה והתמרמר בכל עוז נפשו נגד הקרבנות אשר הקריבו בני דורו כ“מצוות אנשים מלומדה”.
מעשי בני עלי הנשחתים והנהגתם הפרועה לשמצה בהיכל ה' פּעלו בוודאי על שמואל בנערותו, ואחרי כן בבגרותו. בוודאי הביאוהו לידי מחשבות והתבוננות עמוקה על מצוות הקרבנות, טעמם ונימוקם של הקרבנות ורוחם האמתי. מקרה יפתח הגלעדי עזר הרבה להתפּתחות שמואל בנוגע ל“התאַבנות הלב” ו“תורה שבלב”.
שמואל שומע את כל הדברים אשר דבר איש אלהים אל עלי, ואם גם איננו מבין עוד את כל הנבואָה עד לעומקה. אולם הם נשאָרים חקוקים בנפשו. ו“כרקב בעצמות היא נשואָה בלבבו”. ואחרי כן בבגרותו גורמים הדברים האלה הרבה לברוא יחס שונה לעלי, ולבסוף – גם להביא לידי פּירוד עולמי בין שני האנשים האלה.
עלי הכהן הגדול, האיש הקדוש, יודע, כי תכלית חייו היא לשמור מכל משמרת את אוהל־המועד ואת ארון הברית אשר מאחורי הפּרוכת. בדבר זה תלויים חייו הוא וחיי כל האומה כולה. רגש זה נמסר במלואו גם לבניו חפני ופנחס וגם לנשיהם.
חפני ופנחס הנם בנים נאמנים לעמם ומסורים בכל לבבם ובכל נפשם אל אוהל־המועד ואל ארון הברית על־פּי דרכם ולפי ערך הבנתם. ונכונים הם גם למות על הקדוש והיקר לאביהם. לעת עתה הנם עוד פּוחזים וקלי־דעת ואינם מכירים וחשים בסכנה הצפויה לעמם ולאוהל־המועד ולארון הברית והנם בני־בליעל לעיני השמש.
הספּור על אודות העגל ומאמר ה' למשה “הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול” הניח בלב שמואל את אבן הפּנה לרעיון הגדול, אשר ברא שמואל בגדולתו “להעמיד מורים הרבה”, לבלתי למד את כל העם בדרך כלל, כמו שעשה משה בשעתו, כי־אם למסור את דבר ה' ליחידי־סגולה והם ישמרוה וינצרוה בכל עת ולא ירפּו את הדגל גם לעת צרה.
שמואל יורד לעומק הרעיון הצפון ביסוד בחירת אהרן ומשפּחתו, כי יהיו הם ורק הם תופסי התורה ושומרי משמרת המקדש והקרבנות. אלם מעשי בני עלי יביאוהו להרחיק עוד צעד אחד קדימה, היינו: שלא לעזוב את הקודש בידי משפּחה אחת אשר דבר אלהים יעבור להם בירושה, כי־אם לבחור תמיד בכל דור ודור באנשים הראויים לכך, אשר ירימו את דגל התורה והיהדות גם בעת אשר כל העם למקטניו ועד גדוליו יחולל, ירקד וישתגע מסביב לאיזה עגל־זהב ויענה ויאמר אחר מאשריו מורי־השקר: אלה אלהיך ישראל…
מקרה אחד בילדותו של שמואל עזר הרבה להתפּתחות הרעיון הזה בלבו. בשחקו עם הילדים את “שחוק הקרבנות” ובחלקו את הכיבודים לחבריו אומרת לו חנה אמו דברים אחדים המניחים את היסוד לאותו הרעיון הגדול.
איש אלהים נראה לעלי וניבא לו, כי “יביט צר מעון”, “והבטת צר מעון”, כלומר: תראה במעון הקודש צר ומתחרה אשר ידחק את רגליך.
נקוט כלל זה, כי כל איש ניכר לא רק במה שמדבר הוא אל אחרים כי־אם גם, ואולי עוד יותר, במה שאחרים מדברים אליו. מתוך קלסתר פּני האנשים במעמדו של אָדם ומתוך דבריהם אליו אתה יכול לעמוד על אפיו של אָדם זה. ועתה צא וראה את הדברים, אשר ידבר איש האלהים אל עלי, איך הוא ניבא רעות לו כמו שניבאים לאיש קטן, שמעולם לא זכה ושלעולם לא יזכה לעמוד במחיצתם של משה רבנו ודומיו. הפוך והפוך בדבריו של הנביא אל עלי, שכן הם צריכים עיון גדול ודק.
שמואל רואה את מעשי בני עלי, ולבו הצעיר מתרגש בקרבו. עלי בעצמו ספּר לו את כל ספּורי התורה ובאר לו את ערך הקרבנות ואוהל־המועד וארון הברית. והוא יודע מה יקרים וקדושים לעלי כל אלו הדברים, והנה באים בני־הבליעל האלה ומחללים את הקודש והופכים את הבית למערת פּריצים. הוא יודע, כי כל אלה הנבלות נעשו שלא מדעת עלי וכמה פּעמים כבר חפץ לקרוב אל עלי ולגלות לו את כל השערוריות. אלא שיראת־הרוממות שיש בלבו אל עלי תמנענו בכל פּעם מלהוציא את חפצו אל הפּועל. אולם צעקת העם נגד הפּרעות האלה הולכת הלוך וגדול, ושמואל איננו יכול להתאַפּק עוד והוא מחליט לגלות את הכל לעלי. הוא יודע אל־נכון, כי האיש הקדוש היושב על הכסא לפני מזוזת היכל ה' זה שנים רבות יתנשא עתה ממקומו, וכגודל קדושתו כן יהיה גודל גבורתו לשים קץ לכל השערוריות. הוא מכיר בהכרה ברורה, כי מהפּכה גדולה תהיה כאשר אך יגלה את המצב לעלי. אולם כמה הוביש אותו עלי הזקן מתוחלתו בפעם הזאת! הוא יוצא ידי חובתו הקדושה בדברי־מוסר רכים ונעימים, אשר לא נכנסו אל לבות הפּוחזים כלל וכלל, ואשר לא שנו את המצב במאומה. לבו כואב בקרבו, ומעתה תחל המלחמה הנפשית בקרבו ביחוסו אל עלי ולא תסוף עוד עד ליל־ההתגלות. עתה יעלו מתהום הנשיה גם הדברים, אשר שמע מפי איש־האלהים אל עלי בעודו נער, ואשר לא הבינם אָז. עתה הנה הופיעו בזכרונו ועוזרים הם הרבה להגדיל ולחזק את המלחמה הגדולה אשר בנפשו.
עלי בשמעו את דברי שמואל על־אודות מעשי בניו וצעקת העם נבעת מאד מאד. הוא מרגיש, כי שמואל מוסר לו לא רק את קול העם, כי־אם גם את קולו הוא. מזלו חזה את ההתקוממות בלב שמואל. והוא ירא עתה מפּניו יראָה גדולה. שומע הוא את הד קול איש האלהים, ובסתר נפשו תעלה הכרה לא־ברורה, כי שמואל תלמידו הוא האיש אשר יוציא לפעולה את דבר ה', כי “יביט צר מעון”. מעתה והלאָה תחל מלחמה פּנימית וחשאית גם בלב עלי ביחסו אל שמואל.
עלי אוהב את בניו ביותר, מפּני שהם מספּרים לו על־אודות שערוריות הפּלשתים ומציירים הם לו את המצב המדיני השפל של בני ישראל בצבעים נאמנים. ועלי מרגיש, כי דבריהם יוצאים מן הלב, וכי באמת הם נחלים על שבר העם ובכל צרת העם להם צר.
שמואל שומע כבר בעודו עולל את מעשי בני עלי מאָביו אלקנה וכבר מילדותו נשתרשה בלבו השנאָה למעשי בני עלי יחד עם האהבה ויראַת הרוממות וההערצה, שנשתרשו בלבו אל אבי הבנים האלה. שמואל הנער לא יכול לראות, כי יש דבר משותף וקשר פּנימי בין האָב אשר מקוצר ראות ומקוצר הבנה איננו עושה את הדבר הנחוץ בעת הנכונה ובין הבנים אשר מקוצר ראות ומחוסר הבנה יחד עם קלות לב וקלות ראש הם עושים מעשים רעים. שמואל הנער איננו רואה עוד, כי האָב והבנים אינם רחוקים הרבה, בהרגשתם המוסרית ובהשקפת־העולם שלהם, איש מרעהו, וכי שניהם האָב והבנים ימותו ביום אחד בעד דבר אחד. ובהגיעו לשנות בגרותו והוא רואה את האמת – תגדל המלחמה הנפשית בקרב לבו עוד יותר, לפי שקשה לו להפּרד מן המחשבה שנשתרשה מימי ילדותו, כי גבהו דרכי האָב ומחשבותיו מדרכי הבנים ומחשבותיהם כגובה שמים מעל הארץ.
בבוקר אחרי ההתגלות, במסור שמואל לעלי את הנבואָה ששמע מפּי ה', עלי איננו מכיר עוד את תלמידו, את הנער שמואל. הוא מרגיש, כי איש אחר, איש חדש, עומד עתה לפניו, איש שנברא בריאָה חדשה בן־לילה.
חפני ופנחס הנם האחרונים למות על־יד האָרון. הם אינם עוזבים את האָרון גם בעת אשר ינוס כל העם איש לאוהליו. מיתתם הנה כפּרתם בעד כל השערוריות והפּרעות, שעשו באוהל מועד. אשת פּינחס הביעה בדבריה האחרונים את רגשות כל העם: “גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלהים”. כבוד ישראל הלך בגולה. אחד היה שמואל, אשר הבין, כי כבוד ישראל איננו באָרון ולכן אין להתיאש גם בעת הרעה ההיא.
-
החומר הזה לספר “שמואל”, שמצאתי בעזבונו של המנוח, הוכן בידו כמה וכמה שנים לפני מותו. עוד בהיותו בפילווישקי, עיר מולדתו, התחיל כבר בעבוד החומר הזה. הכל היה מסודר ומחושב במוחו, ופעמים רבות הרצה על הנושא הזה. אולם בכתב נשארו רק השרטוטים הניתנים כאן. – ב. א. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.