¹

א    🔗

יהושע בן נון הוא נער אשׁר לא מש מתוך האוהל. לפני חטא העגל, כשהיה אהלו של משה תקוע בתוך המחנה, היה גם יהושע בתוך המחנה ומן האוהל לא ימיש. אחרי החטא, כשנסתלקה השכינה מן המחנה ומשה נטה לו את האוהל מחוץ למחנה, לא מש גם יהושע מן האוהל. תמיד שמר את משה, שמר את שבתו, צאתו ובוֹאו. שמר את העת, שבה היה הערפל יורד ומתעטף סביב האוהל ומבדיל בינו ובין משה. בעיניו לא ראָה, אבל בלבו הרגיש, כי באותם הרגעים ה' מדבר אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו.

והיה לפנות ערב עם דמדומים והיה משה יוצא ונצב פתח האוהל לראות את צאן מרעיתו. ואָז יקומו כל העם ונצבו איש פּתח אהלו והביטו אחרי משה, אחרי רועם הנאמן. וידע אז כל העם את אשר בלב משה ברגעים ההם. כי לבו מלא אָז חמלה גדולה כים, רחמים רבים כגודל החטא אשר חטאו זה לא כבר, אהבה גדולה ונאמנה כגודל לב משה. והרגיש אָז משה, כי עם־העתיד לפניו, עם שכדאי לשאת בעדו טרחו וריבו ומשאו, והיה ברגעים הקדושים ההם והסתכל יהושע אל משה הנצב פּתח אהלו ובבני ישראל הנצבים פּתח אָהלם והבין את הכל, אולם דבר לא ידבר מאומה.

בעוד זמן מה ומשה נפרד מעם־סגולתו, המוחרם והמנודה לפי־שעה ומנוצל מכל עדייו, ובא לו האוהלה. והביטו כל בני ישראל אחרי משה מבט שרק עם מתנודד וכורע־קורס תחת סבל משאת החטא הגדול יוכל להביט אל האיש הנושא את כולם בלבו ושומר עליהם מכל משמר גם בשעת קלקלתם. והנה עמוד הענן מתראה באופק על פני אוהל משה. וראו כל בני־העם את עמוד הענן עומד פּתח האוהל וידעו, כי עליהם להפּרד ממשה. וקם כל העם והשתחווה איש פּתח אוהלו והביט אל משה את המבט האחרון, מבט מלא אהבה. ואחרי כן ישובו איש לעבודתו ואיש למשלח־ידו.

אולם יהושע לא מש מתוך האוהל. עוד מעט וראָה את עמוד הענן הולך וקרב, הולך ומכסה את האוהל בערפלי־טוהר. ועוד רגע והכל מכוסה, הכל עטוף, הכל גנוז וטמיר ואין קול ואין קשב. ויהושע לא ימיש מתוך האוהל. עומד הוא דומם ומביט אל הערפל וכאילו הוא מתאמץ בכל לבו הרך להציל איזו צלילים מן הערפל. אולם דבר לא ידבר מאומה, ורק רגש אחד גדול ואדיר ממלא את לבו באותו רגע, רגש של כליון־נפש כביר ועמוק לראות את משה שב ונגלה מתוך הערפל.

ב.    🔗

כשעלה משה למרום ונעלם בערפל אשר שם האלהים, וכל העם שמרו את מצות משה לבלתי יהרסו אל ה' ולבלתי עבור את הגבול, אשר הגביל להם סביב ההר, – נפרד יהושע מן המחנה וישב לו בתחתית ההר ושמר את שוב משה מן הערפל אשר שם האלהים. יהושע לא ידע מאומה מכל הנעשה והנשמע במחנה, לא ידע את שיחם ואת שיגם של בני ישראל. נפשו היתה מלאה מחשבה אחת: משה איש האלהים. ויום אחר יום יעבור, ואשמורות בלילה, ועוד ימים ועוד לילות ומשה לא ישוב מן ההר. ויהושע לא ימיש מתחת ההר. לבבו אומר ויודע ומרגיש, כי זה משה האיש הנהו עתה במרום וכמוהו כמלאך האלהים. ובין שנאני־שחק לומד הוא מפי הגבורה, וברגע ההוא הנהו צופה ומביט ויודע את הכל. מה שלא ידע עוד כל בן־תמותה לפניו ומה שלא ידע כל בן־תמותה אחריו. וברגע ההוא ופחד גדול יאחזהו. מפחד הוא, כי בשוב משה מן ההר לא יהיה עוד אותו משה האיש. אחר, איש אחר כבר יהיה ואי־אפשר יהיה להביט אָז אל פּניו. ושוב לא יזכה להסתופף באָהלו כאשר מלפנים. וגעגועים גדולים ועמוקים יתקפוהו ברגע ההוא לראות את משה האיש. ובעת ההיא ודברים נוראים הולכים ומתהווים, הולכים ונבראים במחנה. אולם יהושע מאומה לא ידע. שאון המחנה והמונו לא יגיע אליו. יהושע לא ימיש מתחתית ההר וחדול לא יחדל להביט למעלה אל המקום ששם נעלם משה בתוך הערפל אשר שם האלהים.

וכשירד משה מן ההר ושני לוחות־העדות בידו, כתובים באצבע אלהים, הסתכל יהושע בפניו של משה וראה, כי אָמנם שונה הוא עתה. בכל לבו הרגיש, כי אָמנם זה משה האיש גדל במשך ארבעים היום וארבעים הלילה. ראה ראָה כי אָמנם קרן עור פּניו. קרני־זוהר יוצאות מאת פּניו, המגידות לו, כי אָמנם אחר, אחר הנהו. אולם ראה זה פּלא: יהושע לא יירא מהביט אל פּניו ומהמצא בסביבתו כמו מלפנים. להיפך, במעמד משה הנהו מרגיש כאילו הוא בשמים בין כל המלאכים והשרפים ושומע את סוד שיח שנאני־שחק ומסתכל ונהנה מזיו האלהים. זה משה האיש הוריד את השמים ארצה. בקרבם אל המחנה כאילו נתעורר יהושע מתוך תרדמת אלהים ואמר אל משה: “קול מלחמה במחנה!” ואולם ברגע ההוא ראָה את פּני משה ופלצות אלהים בעתתו… הוא משפּיל את עיניו ארצה, כי ירא הוא להביט אל פּני משה ורק שמוע ישמע את קולו אומר: “אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה. קול ענות אנכי שומע…”

ג.    🔗

משה אָסף שבעים איש מזקני ישראל והעמיד אותם סביבות האוהל. ויאמר להם, כי כבר באָה העת, כי יאציל ה' מן הרוח אשר עליו ויתן גם עליהם, ומהיום הזה והלאה יופיע ה' גם אליהם מדי פּעם בפעם ויגיד להם את דבריו ליעקב ואת חוקיו ומשפּטיו לישראל. שמע יהושע את הדברים האלה וקור ורעד עברו בכל אבריו. האומנם יהיה כדבר הזה? היאציל ה' מן הרוח אשר על משה ויתן אותו גם על שבעים הזקנים? האומנם כמוהם כמשה איש האלהים לגודל, לזוך, לטוהר, לקדושה? האומנם יהיה כדבר הזה, כי עוד מעט ואותם שבעים הזקנים יגשו אל הערפל אשר שם האלהים ואותו הענן יכסה גם אליהם? ופחד קראָהו אָז ורעדה גדולה ויבהלוהו אָז הרהורי־לבבו. את עיניו השפּיל למטה, כי ירא ירא להביט אל פּני משה, כאילו חרד לבו, כי זה משה האיש יקטן עתה, ההוד וההדר יסורו ממנו.

עוד מעט והרוח נחה על אותם הזקנים ויתנבאו ולא יספו. ואולם דבריהם ונבואותיהם לא יגיעו לאָזני יהושע. כי לבו נתון עתה למשה האיש. חרוד יחרד לבו מאד. ומחשבות זרות עולות מתהום מחשכי נשמתו, המרעידות את כל גופו. ובכל מאמצי־כוחו הוא משתדל לגרש את המחשבות הנוראות האלה, מחשבות אשר לא שערון מלפנים…

מבלי כוונה הוא נושא את עיניו אל משה… וראה זה פּלא! זה משה האיש גדל עתה שבעים ושבעה! איזו שלוות־אלהים שפוכה על פניו עתה. איזה הוד והדר חדש, איזה זוהר חדש אשר לא ראָה מלפנים. עור־פניו יקרן עתה. ורווח ליהושע עתה והוקל לו ויצא החוצה להנפש מהמון רגשותיו וממשא מחשבותיו, אשר תקפוהו ויטלטלו את נפשו טלטלה גדולה ונוראָה זה עתה. אולם דבר לא ידבר. אבל מה זה תשמענה אָזניו במחנה לא רחוק מן האוהל! שני אנשים, שם האחד אלדד ושם השני מידד, מתנבאים במחנה! והנהו שומע את דבריהם, אשר הם דוברים בשם ה‘. נחה הרוח גם עליהם! והנה הם מדברים. וכאילו הם משתדלים לחקות את משה איש האלהים. מספּרים הם לעם את הדברים, אשר כבר שמעו פּעמים רבות מפּי משה. אבל איזה הבדל! מה גדול חלול־הקודש! אולם דבר לא ידבר. ורק לבו בקרבו יהמה ושאון רגשותיו כשאון מים כבירים יסאַן. מרגיש הוא, כי לא יעצור כוח לכבוש את רוחו בקרבו. והנהו בא אל משה האיש, ובקושי גדול יתמלטו מפּיו הדברים: “אלדד ומידד מתנבאים במחנה! אדוני משה כלאם!” אולם זה משה האיש צוחק צחוק קל ואומר לו: “בני יהושע, המקנא אתה לי?” יהושע משפּיל את עיניו לארץ. דברי משה שפכו איזה עונג־שמים בנפשו, אולם גם הוכח הוכיחו אותו בנחת. ועוד מעט ומשה אומר לו: "בני יהושע, הלא זה כל ישעי וחפצי, הלא זו מטרת חיי, כי יהיו לא רק אלה הזקנים, כי־אם גם כל עם ה’ נביאים, וכי יתן ה' ויאציל מרוחו על כולם! כי יהיו כל עם ה' נביאים!"

הדברים נשנו בלב יהושע כהד קול הבא ממקום נעלם. האומנם יהיה כדבר הזה? לא, היה לא תהיה, כי יהיו כל עם ה' נביאים. כל בן־תמותה, מלבד זה משה האיש, לא יגש אל ערפל, אשר שם האלהים. לא קם נביא כמשה עוד, אשר ידבר ה' אתו כאשר ידבר איש אל רעהו ולא יקום עוד נביא כזה לעולמים. אולם דבר לא ידבר את הדברים האלה, ורק לבו מלא מכל המחשבות האלה.

* * * * *

משה הנהו המורה האידיאַלי, המורה היותר גדול. יהושע הנהו תלמיד אידיאַלי, התלמיד היותר גדול. משה איננו מסתפק בזה, כי הוא בעצמו יגיע אל המדרגה היותר גדולה. וגם דוחה הוא בכל כחו את המחשבה, כי יהיה הוא לגוי גדול. כל תכלית חייו היא לגדל ולרומם אנשים, אשר יהיו נביאים כמוהו בעוד אשר כל תכלית חיי יהושע היא לזכות וליהנות מזיו פּני משה, ולהתחמם כנגד אורו.