¹

וְהָאוֹר אֵחַר לָבוֹא וְרָפֶה הָאוֹר

מֵהַחֲיוֹתֵנִי;

שֶׁמֶשׁ אַחַת בַּמָּרוֹם וְשִׁיר יָחִיד לַלֵּב

וְאֵין שֵׁנִי.

(ביאַליק)

עודנו בטל ילדותו וכבר נתגלתה בו האהבה לנגינה והכשרון לתפוס ניגון. עוד מעט והכירו בו גם סימני התפּעלות והתלהבות של ילד תמים מאלה הניגונים ששמע בבית מפּי אחיו ואחיותיו, או מאלה ששמע בבית הכנסת מפּי החזן. הכירו בו גם כן דבקות ועקשנות בניגון אחד שנתקבל על לבו והפלה אותו לטובה מכל יתר הניגונים שקלט מוחו הרופף. הוא היה משתדל גם כן לסגל את ניגונו זה שנתחבב עליו לכל התפלות והשירים שידע, כלומר: למלים ולחצאי המלים ולשבושי המלים שקלטו אזניו מן השמועה בבית או בבית הכנסת, ואת הניגונים המקוריים של אותם השירים והתפלות היה מבטל ביטול גמור כאלו אינם. ויש אשר היה מעורר את כל הבית לידי צחוק גדול בזה שהיה מדבר את דבריו ושואל את שאלותיו בלוית ניגונו החביב. אפשר היה לראות בעליל, כי בחוש עוור של ילד הנהו חש צורך בניגון אשר ילוהו בכל אשר ילך, אשר יישן אותו בערב, ובהקיצו ישמור עליו אותו הניגון החביב.

מקרה אחד בחייו גרם ועזר הרבה מאד להשריש יותר בלבו הקטן והרך את האהבה הנאמנה ואת הדבקות העצומה בניגון, וגם ברא בקרבו את ההכרה העמוקה כי ניגון חביב תמידי הוא בעדו לא רק מותרות ושעשועים כי-אם צורך פּנימי וספוק נפשי.

מזלו גרם להיות מן המאוחרים בחיים. מאלה המפגרים להולד בתבל. הוא הופיע בעולם כאמן יתומה. אבותיו היו כבר כמעט “באים הימים” בהולדו, ונוסף לזה היה מצבם אז ברע מאד. אביו, שהיה תמיד איש אמיד, ירד מנכסיו באותה העת, והעוני והמחסור שלטו בבית שלטון בלי מצרים. יחסנים מדורי דורות היו אבותיו, ולכן השתדלו בכל כחם להסתיר ולהכחיד את רוע מצבם מעין כל זר. ודבר זה עוד הוסיף יגון על יגונם והביא את העוני והמחסור למרום קצם. נקל לשער, כי הוא היה אורח לא קרוא ולא רצוי כלל וכלל בהולדו, וכל בני הבית, לרבות אחיותיו שהיו תמימות וטובות לב באמת, רעמו פּנים והראו בגלוי את כעסם על היצור החדש. מרירות כעסם עוד גדלה בהוכחם כולם, כי יצור חדש זה הנהו רע המראה, כמעט מנוול ממש. אולם האח הבכור הגדיל בכעסו ושנאתו על כולם. הוא שנא אותו שנאת מות ממש. ולא עוד אלא גם השתדל בכל כחו להראות ולהביע את גועל-נפשו ואת שנאתו אליו. פּעמים רבות בבואו אל הבית ובעברו על פּני התינוק היה יורק יריקה בכונה גדולה על “היצור הנבזה” והיה אומר כי כלכל לא יוכל את פּרצופו המנוול וכי הוא קץ בחייו בהיות “השרץ” הזה לנגד עיניו.

אבל יש קונה עולמו בשעה אחת, ובדבר כל-ערך אחד, ולו גם יהיה דבר זה קל-ערך כניגון, ניגון של שירת-ערש!

כי היה האח הצעיר הזה, הצר הצורר לתינוק מיום הולדו, יפה קול ומיטיב נגן, והיה מנעים לזמר לפעמים קרובות בשבתו בבית בחברת בני המשפחה. ביחוד השכיל לזמר ניגון אחד של שירת-ערש ידועה. שירת-ערש זו היתה טוויה ונארגה במלים המספּרות והולכות את ספּור התקוה הכוזבה, זו התקוה העוברת כחוט השני בכל חיי האדם מיום הולדו עד יום מותו.

"והתבל היא יפה, והתבל היא נעימה,

והתבל היא רחבה, והתבל היא גדולה,

והתקוה תנחה את האדם, גם תנחמהו בכל שעות צרותיו:

עוד תאיר, עוד תזרח שמשך, ועוד תגדל ותנשא גם אתה.

הרי זהב היא מבטיחה לו; תהפוך לו פרוטות נחושת לאלפי דינרי זהב;

וכה ילך האדם הלך וזקן, הלך והמק,

וכל אבריו הולכים ונחלשים, הולכים ומדלדלים,

וכל מנעמי החיים ותענוגותיהם יהיו לו לזרא,

והתקוה עוד תלוה אותו עדי לקברות יובל".

ואחרי הדברים האלה בא החרוז הסובב, החוזר והולך בסוף כל חרוז וחרוז:

"כה יעשה לנו אלהים וכה יוסיף

אם אפשר ליחל, אם אפשר לשבר לתקוה הכוזבה!"

כל בני הבית, מקטנם ועד גדולם, אהבו והבינו שירה וזמרה, וכולם היו נהנים הנאה אמתית ונאצלת מן הנגון הזה. דומה כאלו עצר הניגון הזה כח לגרש את החושך והדלות, את הצער והיגון מן הבית. במשך הימים קנה לו ניגון זה, ניגון התקוה הכוזבה, זכות-אזרח אמתית בבית, וכל בני המשפּחה היו מעלים אותו על ראש שמחתם ויגונם.

ובין כך והילד גדל והולך בתוך העוני והמחסור, וכבר יצא טיבו בתור ילד תפוש במחשבותיו תמיד, ואיזה עצב מוזר, בלתי יאה ובלתי מתאים כלל וכלל אל גילו, היה שפוך על פּניו. דומה כאלו הרגיש כבר בעלבונו ובאפסותו, כאלו חש כבר בחוש כהה כי הנהו מחוץ למקומו ושלא בזמנו וכי אין כל קשר בינו ובין בני משפּחתו. אכן יש ויש קשר חזק מאד! כי הנה נחן גם ילד זה מטבעו באהבה ובכשרון לזמרה ולניגון, וכשרונו זה ואהבתו זו הם הם שעמדו לו כי יכנס תחת כנפי המשפּחה ועוד יגדל כבודו שבעתים, ותחת אשר היה כמוחרם ומיותר יהיה לתל שכל הפּיות פּונים אליו, וכל עינים תלויות עליו.

ביום שבת אחד נרעש הבכור לשמוע את הילד השנוא והנבזה, המאוס והמנוול מזמר בקול דק, כקול צפּור, אולם קול צלול ובהיר, נעים ומלבב, את ניגונו החביב, את ניגון שירת התקוה הכוזבה! אכן, גדול כחו של ניגון! כי מאז והלאה נהפּכה שנאתו של אחיו הבכור לאהבה עמוקה, ורגשות הבוז – לחמלה ורחמים גדולים, הוא גם מצא כי הילד איננו מנוול כל כך וכי ברגע שהוא מזמר עיניו מאירות באור עמוק ועל פּניו הקטנים והדלים נסוך אָז קורטוב של נועם, משהו מושך את הלב. הוא לימד את הילד בקלות גדולה לשיר את כל שירת התקוה הכוזבה כהלכתה, מראשיתה ועד סופה. העונג היותר גדול היה לו לשבת במוצאי שבת לפני הדלקת הנרות בקרן זוית, להושיב את הילד על ברכיו ולזמר עמו את שירת התקוה הכוזבה. הילד הרגיש בשנוי העצום שנתהוה בבית, ובלבו נשרשה תודה נאמנה והכרת-טובה עמוקה לניגון זה בפרט וגם לכל הניגונים שבעולם.

מאָז והלאה קלט הילד, שגדל כבר והיה לנער, ניגונים מניגונים שונים שנזדמנו לו כפעם בפעם. בלבו הצעיר היו החיים והניגון הולכים ועוברים שלובי זרוע לבלי התפּרד. וככל אשר הלך וגדל כן הלך וגדל בנפשו הצורך בניגון, וככל אשר הלך והתפּתח בגופו וברוחו כן הלכו והתפּתחו גם חושו וטעמו לנגינה יותר מפותחה ויותר נעלה. כל הניגונים היו נאים וכשרים לו: זמר של חסידים בלי מלים, שאין לו ראשית ואין לו סוף, ויושבים וחוזרים עליו בלי הפסק פּעמים אין ספורות; שירת-עם פּשוטה ולבבית המצטיינת בתמימותה הנפלאה ואשר הד דורות רבים ילוה אותה; ניגון של תפלה אשר ישיר החזן בבית הכנסת, תפלה לעם עני ונדכא כי יעטוף ולפני ה' ישפּוך שיחו על ידי הש"ץ הנאמן שלו; זמר סתם שהיה מתגלגל ובא אל עיירתו מאיזו מרחקים בלתי נודעים ועולמות בלתי נחקרים. הכל היה עלול להקלט אל תוך אָזנו, להתקבל על לבו ולהיות לניגונו החביב. מעולם לא שם לב אל “רוח הזמן” וניגונו, הניגון המתהלך בקהל, אותו ניגון-השעה שלא היה פּוסק מפי כל איש ואשה, זקן ונער, לזמן ידוע. הוא לא הלך בדרך הכבושה. הוא היה בוחר לו לעצמו איזה ניגון שנתקבל על לבו הוא, והיה הולך ומזמר אותו לנפשו, וגם לאחרים, כשמצא אזנים קשובות. הוא היה מזמר אותו בכל יום ובכל עת ובכל שעה, היה מוצץ את מתקו ואת דבשו בכליון-נפש עמוק, עד אשר היה מכיר פּתאום כי ניגון-השעשועים שלו נתישן, זקנה קפצה עליו, נס לחו וסר כחו להנעים ולהרנין את לבו הצעיר והרך. ואָז היה משליך את ניגונו החביב אחרי גוו ככלי אין חפץ בו והיה בוחר לו בניגון חדש ששחק לו מזלו להתחבב עליו, ניגון חדש כלבבו וכנפשו, והיה דבק בניגון החדש בכל לבו, כאלו היה זה הניגון היחידי שהיה לו בכל ימי חייו, והתהלך אחריו הניגון כצל והיה מלוה אותו בכל מקום ובכל עת, עד אשר באה שעתו של ניגון זה גם הוא להפּטר מן העולם שלו ולהניח את מקומו לניגון צעיר וחדש, דשן ורענן, מלבב ומקסים, והופך את התבל לגן-עדן ממש, והיה דבק בו בכל עוז, ובינו לבין עצמו היה מתפּלא איך יכול לאהוב ניגון אחר מלבד זה, ואיך יכול לחיות כל העת מבלעדי הניגון הנפלא הזה שהנהו עתה מקור כל חייו.

הוא נחן בשאר רוח ובנעימה יפה אשר בהן השכיל להוציא את ניגונו החביב בכל תקפו ועוזו, בכל יפיו והדרו. הוא הצליח תמיד לפחת רוח חדשה ולהכניס נשמת חיים חדשה בניגון שהיה הוא בוחר בו. פּעמים רבות היו שומעיו תוהים ומתפּלאים, והיו מודים ואומרים כי מעולם לא חשבו ומעולם לא ידעו כי ניגון זה, שהיה ידוע להם מאָז, הנהו יפה ונעים ומתוק כל כך, וכולם כאחד מוכרחים להסכים כי ניגון זה איננו ניגון זרים כי אם ניגונו הוא.

כשגדל והתחיל יוצא ובא בין אנשים מצא כי הוא איננו היחידי הזקוק לניגון-תמיד אשר עליו יחיה ואשר ילוהו תמיד בצאתו ובבואו, בשכבו ובקומו. הוא מצא עוד אנשים אשר התודע אליהם והתקרב אליהם קרבת הנפש, אשר חייהם וקיומם, או לפחות חלק מחייהם וקיומם, היו תלוים בניגון. גם הם היו מתיחדים עם ניגונם הם, לפעמים קרובות או רחוקות, הכל לפי אהבתם וכשרונם לנגינה, ובשעת יחוד זו היו שניהם, האדם וניגונו, מוסרים איש לרעהו סודות ורזים שאינם מתגלים בכל דבור שבעולם. ההבדל בין בני האדם הללו היה בסוגו של הניגון שהיו בוחרים להם, במהותו, טעמו וסגנונו של הניגון. כל אחד היה בוחר לו לפי כחו ומדרגת הבנתו בנגינה. הוא מצא ביניהם כאלה שהיו מחליפים את ניגוניהם מעת לעת, כמוהו הוא. אולם היו גם כאלה שהיו על ניגון אחד כל הימים, ולא החליפו ולא המירו את ניגונם החביב, את ניגונם הנצחי, בעד כל ניגון אחר שבעולם. הם היו שומרים אותו מכל משמר והיו נאמנים לו עד יומם האחרון. אותו הניגון, מבלי כל שינוי קל, כניגונו של הצרצר. איך יוכלו בני אדם לחיות כל ימיהם על ניגון אחד? זו היתה לו חידה שאין לה פּתרון. גם יחוסיהם של בני האדם לניגוניהם החביבים לא היו שוים. היו כאלה אשר ניגונם היה להם לשעשועים, והיו נזקקים לו רק בשעת רצון, בעת שהיו שרויים במצב רוח ידוע. לקצתם היה הניגון כעין עישון או כעין יין ושיכר, להפיג בו את צער טרדותיהם ועמלם הקשה; לפכח את דעתם ולבדח את לבם ולגרש את ענן השעמום והשממון הגדול שהיה רובץ עליהם. אולם לקצתם שמש הניגון לכלי-מבטא להוציא על-ידיו את רגשותיהם ולגלות ולהביע את מצב רוחם והלך נפשם ברגעים ידועים, כשהיה איזה דבר טמיר מפעפע בקרבם ומתפּרץ לצאת החוצה. לבני אדם אלה היה הניגון מגלה לפעמים מה ש“לבא לפומיה לא גלי”. הוא היה יוצא לאויר העולם רווי-עצב ונסוך-יגון בשעה שבעליו חשב כי הוא שרוי בשמחה ובלבו היה להביע את שמחתו זו בניגונו. הוא היה מתפּרץ ברעם ובחמה שפוכה בה בשעה שהיה בלבב האיש להשמיע אותו בנחת ובקול דממה דקה.

הוא מצא כי לפעמים התקרבו שני בני אדם איש לרעהו, בהודע להם כי ניגון אחד יחיה אותם. יש אשר הביא דבר זה גם לידי קרבת-רוח נאמנה. והיה בהתקרב שני בני אדם אלה זה לזה והבינו איש לרעהו על ידי ניגונם המשותף הרבה יותר מאשר היה אפשר להם לחדור איש אל תוך עולמו של חברו על ידי אלפי שיחות או רבבות מקרים ומאורעות משותפים, ודבקו נפשות שני בני אדם אלו והיו לאחת, כי רוח ניגון אחד בשתיהן.

אולם ברית אהבה זו ארכה רק עד אשר מאס אחד מהם פּתאום בניגון זה והשליך אותו מעל פּניו והלך ודבק בניגון אחר חדש שנזדמן לו. כמו מחיצת ברזל הורמה אז מאליה והפרידה בין הדבקים האלה. לא ראו עוד איש את נפש רעהו ולא שמעו עוד את סוד שיח נשמת רעהו כמאז, ונהפכו שני אלה לזרים. משמת הניגון בלב האחד בטלה האהבה וקרבת הנפש.

סוד זה של כח הניגון גילה לו הרבה פּליאות וזרות ביחוסי בני האדם, וגם האיר לו הרבה נפתולים ותעתועים בנפשות בני האדם אשר מסביב לו.

יש אשר היה מלמד לאחד מרעיו לזמר את ניגונו החביב, ובזה היה מכניס אותו תחת כנפי אהבתו. והיה אם גם קרה מקרהו להפרד מרעהו זה לזמן מה, ודבר בכל זאת אל רעהו פּנים אל פּנים ושמע גם את קולו על ידי שהיה מזמר לנפשו את ניגונם החביב המשותף. ובהפגשם עוד הפּעם ולבו היה חרד מאד לדעת ולהוכח אם לא הופרה עוד ברית אהבתם על ידי הפרדה, וזימר את הניגון החביב באָזני רעהו. אם הניגון היה עדיין חי ומושל בלב רעהו וידע כי ברית אהבתם לא הופרה עוד, ועדיין הנם דבקים דבקות-הנפש איש ברעהו כמקדם. אולם אם מצא לדאבונו הגדול כי נסתלק הניגון המשותף מעולמו של חברו וניגון אחר חדש לקח את מקומו והיה לו זה אות נאמן כי מעתה והלאה זרים הם איש לרעהו.

מזמן לזמן היה הרהור מר מעיק על לבו, כי אין בכחו לשמור על הניגון למען יעמוד ויתקיים לעולם וטעמו לא ימר בחליפות העתים. כשהגיעה שעתו של ניגון לעבור ולהבטל מעולמו לא הועילו כל התחבולות וכל האמצעים שבעולם להאריך את חייו או להשיבו לתחיה. בזמרו אותו היה מרגיש כאלו הוא לועס קש ותבן, ובהתעקשו לזמר אותו בעל כרחו והרגיש גם גועל-נפש כעין זה שמרגישים בני אדם למראה נבלת מת. לפעמים היה מנסה בינו לבין עצמו להעיר משנת-עולם איזה ניגון מת, שבשעתו היה המושל בכל חייו ובעולמו. נסיון כזה היה ממלא את לבו צער ויגון גדול. הוא היה עומד אָז ותוהה: אותו הניגון, עם כל פּרטיו ודקדוקיו, אַך נשמתו כאלו פּרחה ממנו והדבור אין בו. סר כחו ונס לחו. אי הכח, אי הקסם שהיה לניגון זה להרנין את לבו ולהראות נפלאות ביפיו וחנו? איכה נהפך עתה לשלד יבש ממש!

רק חצי נחמה נשארה לו כשהיה בא לידי ההרהורים המעציבים על גורלם של אותם הניגונים. ניגון זה שהנהו בעיניו הוא כחרש הנשבר שאין לו עוד תקנה הנהו כלי נאה ומתוקן בעיני אחרים. ניגון זה שמת עליו חי חי עודנו לאחרים. במעמדם של פּנים חדשות שלא שמעו עוד ניגון זה אירע הנס, קרא הפּלא הגדול, והמת שב לתחיה. שוב הניגון חי ורענן, מלא עצמה ועוז, נועם ועדנה. וכל אשר תגדל ההנאה שנהנו אלה המקשיבים אל הניגון כן יגדל וכן ייף הניגון שבעתים, והכה גלים של רגשות וזעזועי-נפש לא רק בלבם של השומעים כי אם גם בלבו הוא.

וכשהיה מתהלך שקוע ברעיונותיו על גורל הניגונים ונפשו היתה מתמלאה רחמים גדולים על המתים האלה, ונדמה לו כאלו תהלוכה מעציבה של חללים מתים עוברת לפניו, ואָמר אָז לנפשו: מי יתן לי עתה בן אָדם חדש האוהב ומבין באמת שירה וזמרה ולבו ונפשו פּנויים לקבל שפע גדול של נגינה ואחיה את כל המתים האלה! וכשהיה בן-אָדם כזה מזדמן לו לא היה מחמיץ את התכשורת, והיה הולך ומזמר כמעט בנשימה אחת לבן אָדם זה את כל הניגונים, והיה מאושר בזה שעלה בידו להשיב לתחיה, ולוא גם תחיה בת-רגע, את מתיו היקרים והאהובים לו כל כךְ ולהתענג עליהם עוד פּעם בטרם ישובו אל קבריהם לישון שנת עולם עד אשר ישמיע ויעלה אותם עוד הפּעם בשביל בן אדם אחר.

רעיו ומיודעיו היו מעודדים אותו ומחזקים את ידיו להגלות לפני הקהל בכשרונו הנפלא להרנין את כל הלבבות ולהקסים את כל השומעים בנועם קולו ומתק ניגוניו. אולם בכל פעם שהי הם מפצירים ומתקיפים עליו טענותיהם היה הוא מרגיש כעין רעד בגופו, כעין קור וצמרמורת בכל אבריו. לקחת מתנה טובה שניתנה לו ולבזבז אותה ולפזר אותה לכל רוח! לחלל את הקודש ולמכור את היקר והחביב לו בחייו לכל עובר! רעיון זה החריד את לבו עד מאד.

בערב אחד ישב הוא במסבה עם אחד מרעיו היותר נאמנים שהיה אוהב שיר וזמר ומעריצו היותר גדול. כנוח עליו הרוח ונפשו חשקה מאד לענג את רעהו זה עונג אמתי, זימר לו את ניגוניו החביבים בכל פרטיהם ודקדוקיהם, בכל צלילי-צליליהם ושברי-שבריהם ובכל סלסוליהם הדקיקים המיוחדים להם. כנראה הגדיל והפליא הפעם לעשות בניגוניו כאשר לא עשה מעודו, כי רעהו לא יכול להתאפק וקפץ ממושבו, כשעיניו בוערות מגודל התלהבותו, והתחיל מדבר על לבו כי חטא גדול הוא חוטא לבנע האדם, וביחוד לנפשו הוא, בזה שהנהו מבזבז את כשרונותיו הנפלאים לבטלה, וכי עתיד הוא ליתן את הדין על מנעו מבני האדם את ההנאה המרובה ואת העונג הגדול שהיו יכולים ליהנות ולהתענג על ניגוניו, וכי הוא מתחייב בנפשו בזה שהוא מצמצם את הרכוש הרב שחנן אותו אלהים רק בחוג הצר של רעיו. הוא לא ענה לרעהו דבר, וישב זמן רב דומם כאבן, כאלו נסתלק ממנו כח הדבור לגמרי, ורק שפניו נעו והתכוצו, כאלו אחזן השבץ. אחר כך התרומם מעל מושבו, כשעיניו מזרות אש זרה, ובקול רועד ונשבר אמר לרעהו:

“בבקשה ממך, אל תוסיף תציק אותי בדבריך אלה. בכל פעם שהנני שומע דברים כעין אלה הנני מרגיש כאלו נהפך עולמי בקרבי לתהו-ובהו. בהיותי נער שלחוני לזמר במקהלת החזן דמתא. עד עולם לא אשכח אותו הערב שבו באתי אל ביתו של החזן ללמוד את התפלות. החזן בכבודו ובעצמו לימד אותנו בפעם הראשונה את “ונתנה תקף” ואת “וכל מאמינים” הידועים ומהוללים עתה בכל קצוי הארץ. נפשי רחפה אז במרומי שחקים ונדמהלי כי הנני מזמר זמירות-שחק עם אראלים ושנאנים. לבי המה בקבי מרוב אושר ועונג ואשכח תבל ומלואה. החזן הביט אל תוך עיני אני ואל תוך עיני יתר המשוררים, ומבטו היה מלא אהבה עמוקה וגעגועי הנפש עד אין קץ. נפשו כלתה והשתפכה עם כל מלה ומלה. אני הבטתי אל תוך עיניו ונדמה לי כי נשמתי טובלת באור עיניו, שהיו יפות כל כך ומתוקות כל כך ברגע זמרו. אותו המחזה נשנה בכל ערב במשך עת השנון. אז נדרתי נדר בלבי כי לא אנוח ולא אשקוט, לא איעף ולא איגע עד אשר אזכה להיות חזן גדול ומהולל ולהרעיש עולם כמוהו. היום הראשון של רא6ש השנה הגיע, והרגע הגדול שבו יגלה החזן לכל הקהל את זמירותיו החדשות בא בא. החזן פתח את פיו והתחיל לזמר בעצמו “ונתנה תוקף קדושת היום” ואנחנו מלאנו אחריו “כי הוא נורא ואיום ובו תנשא מלכותך”. דומיה מפחדת שלטה בבית הכנסת. כל האזנים היו נטויות וקשובות אל זמרתנו. פחד תמיר אחזני ברגע ההוא, הבטתי אל תוך עיני החזן בכלות נפשי לטבול באורן. אולם נפשי התחלחלה עד היסוד בה בראותי מה שונו עיניו ברגע ההוא. אותו היופי ואותו המתק שהייתי רגיל לראות בערבי השינונים בביתו נעלמו כליל. הוא מביט אל כולנו, אולם איננו רואה אף אחד מאתנו. הוא גם מביט אל הקהל כולו ואיננו רואה אף אחד מהם. עיניו המעורפלות הגידו לי את זאת. והנה היה עלי לזמר את הסולו שלי “אמת כי אתה הוא דיין”. הבטתי אל כל הקהל הגדול, אבל לא ראיתי אף איש אחד. ממעמקים צוחה נפשי בקולי קולות לראות איש אחד, רק איש אחד, ולהביט אל תוך עיניו, רק אל תוך עיניו, ולזמר לו לבדו, רק לו לבדו, את הניגון הנפלא. אחרי כן אבדו חושי בי ולא ידעתי את נפשי עד סוף התפלה. אחרי התפלה קבלתי נזיפה מאת החזן על ה”אימתא דצבורא" היתרה שיש לי, אולם הוא גם הביע את תקותו כי ביום המחרת איטיב לעשות בזמרתי.

“מאז והלאה לא נגשתי עוד אל העמוד, ולא עלה על דעתי לצאת אל הקהל הגדול. כנראה גזרה היא מלפני ההשגחה שלא אזמר כדרך שמזמרים כל אלה שזמרתם אומנותם והניגון הוא להם קרדום לחפור בו. למה יצר לך ולמה ירע לבבך אם הנני חפשי לנפשי לזמר כרוחי וכלבבי, והנני מביא בזה עונג גדול גם לי גם לך?”

ביום סתו אחד נקרא לבחינת-הצבא. יצא דינו להשלח אל בית החולים הגדול אשר בעיר הבירה להבחן שם. על פּי החוק השורר נחבש תיכף בבית האסורים של הגליל עד אשר יגיע תורו להשלח לעיר הבירה. בדרך המלך (עטאַפּ בלע"ז) הובל מבית האסורים למשנהו עד אשר הגיע לבית האסורים אשר בעיירה הסמוכה לעיר הבירה. על פי גזרת ה“משטר” היה עליו לשהות שם זמן מה עד אשר יעבירו אותו אל בית החולים הגדול. שלשה “נבחנים” היו בחבורה: הוא בעצמו, ועוד שני לו צעיר עברי יליד עיירתו, גס ומגושם, כבד-תנועה ומרושל גם במראהו החיצוני, גם בבנין גופו הכבד וגם בנפשו הקהה והמטומטמה, ולא לחנם זכה בעיירה לכנוי “שור הבר”, ושלישי להם צעיר נוצרי, ליטאי, שוקט ומתון בכל הליכותיו, ככל הליטאים הנוצרים, ובעל מזג טוב ומקבל את הכל באהבה. הוא מקנא בליטאי זה קנאָה גדולה כשהיה מסתכל בו ורואה את השלוה העמוקה הנסוכה על פניו הרעננים ואת מנוחת-הנפש הגדולה שהאירה מתוך עיני התכלת שלו.

בבוקר יצאו שלשתם ברגל, דחופים ומבוהלים על ידי שני שומרים מזוינים ואכזרים שלא נתנו להם מנוחה באשר חפצו להגיע אל העיר בעוד יום. לא הרשו להם גם לשהות שעה קלה באכסניה שנזדמנה להם על דרכם ולאכול ולהנפש שם ולהחליף כח. ככה התהלכו כל היום רעבים וצמאים, צמורים ומכווצים מקור הסתו הנושך ודוקר וחודר אל הבשר והעצמות בלי חמלה; ברכיהם כשלו מעמל הדרך, נפשם התעטפה בקרבם מתלאות ויאוש, ונדמה להם כי עוד מעט וכולם יחד יכרעו ויפולו ולא יוסיפו קום. במצב רוח כזה הגיעו אל העיר עם חשכה והורדו אל בית האסורים.

תיכף לביאתם הביא להם השומר אוכל ומשקה. הליטאי גמר את אכילתו, ואחר כך השתטח לו פרקדן על גבי האיצטבא של קרשים שתפסה מרחב חצי החדר והיתה משמשת לאסירים במקום מושב, שלחן ומטה גם יחד. בשלות-נפש גדולה, כאלו היה שוכב עתה על גבי התנור החם של בית אבא בכפר השוקט, שכב לו בר-נש זה במנוחה וזימר לו את ניגונו, זימר ולא פסק. הניגון היה ניגון ליטאי טפוסי: טבעי, פשוט, חדגוני, קל, שוקט ומלא שלוה ומתינות. איזה קסם מיוחד, איזה כח-מושך מופלא היה בניגונו של זה הליטאי. הוא חזר על הנגון פּעמים אין ספורות, מבלי הבדל כל שהוא בין פּעם לפעם, מבלי כל שנוי דק שבדק. " הוא נולד עם ניגונו זה, ועמו גם ימות ויעבור מן העולם!" התלבטה במוחו מחשבה. ובאותה העת ישב לו “שור הבר” על קצה האיצטבא השני ואכל לו את שלש ליטרות הנקניקים ואת שלש כיכרות הלחם שלו. הוא לעס וכסס ובלע כל חתיכה וחתיכה וכל פּרוסה ופרוסה בחשק ובתיאבון, בכונה ובמרץ שלא ראה מימיו. כמעט שיצאו עיניו מחוריהן ועור פּניו כמעט שפקע מרוב תיאבון והנאָה.

הוא בעצמו היה כל כך רצוץ ומדוכדך מעמל הדרך, ונחלש כל כך בגופו וברוחו מן התלאות אשר מצאוהו בימים האחרונים עד אשר כמעט לא הרגיש כל תיאבון לאכילה. הוא טעם מעט לצאת ידי חובה, ואחר כך שכב על קצה האיצטבא לנוח. והנה עלה על לבו לזמר לעצמו את ניגון-השעשועים שלו. אולם דומה כי קשר עליו הניגון קשר ובגד בו בעת צרתו. הוא לא נשמע לו בפעם הזאת. הצלילים התמלטו מגרונו בלי כל רוח חיים. הוא נואש מחפצו והטה את אזנו להקשיב עוד הפעם ל“ניגון הנצחי” של הליטאי.

החושך והעלטה הלכו הלוך והתפּשט, הלוך וכסות את כל החדר. דרך שמשות החלונות, שהיו כולן שבורות ומפוצצות והפרוץ מרובה בהן על העומד, נשב רוח סתו קר ונושך, שדקר וחדר אל תוך הבשר והעצמות והרעיד את כל גופות האסירים. “שור הבר”, הגס והמגושם, התכווץ כולו, וכאלו התקפּל והתכנס כולו אל תוך עצמו. דומה כאלו נפרץ פּרץ בחומת גופו האיתן והמוצק, ונשמתו המסכנה, שמעולם לא זכתה עוד לראות את אור העולם דרך “גוש של גשמיות” זה, כאלו חרגה עתה ממסגרותיה, והתפּרצה החוצה בכל תאותה לשאוף רוח ולהביע את כל אשר העיק עליה זה ימים רבים. כי הנה שמע דברים בפי המגושם הזה אשר כמוהם לא עלו בודאי על לבו מיום היותו. הנה מתחיל “שור הבר” מחשב את חשבונו של עולם; הנה הוא נושא ונותן, חוקר ודורש גם במה שלמעלה הימנו; הנה הוא נושא את מדברותיו על מטרת כל הבריאָה בכלל ועל חובתו של האָדם בעולמו של הקב"ה, על חובתו לה' ועל חובתו לנפשו הוא; הנה הוא הולך ומגיע כבר לידי המסקנא, כי כל הבלי העולם הזה רק מטרידים ומקפחים את חיי האָדם, ואינם מניחים לו למלא את תעודתו האמתית, שהיא לעבוד את ה' בכל לבבו ובכל נפשו ולהיות יהודי “כאשר צונו ה' אלהינו”, כי השטן, יצר הרע, מסית ומדיח את בני האדם לרדוף אחרי הבלי העולם הזה ולתור אחרי לבבם ואחרי עיניהם. וקולו של שור הבר הוא רווי-דמעות עתה, ויבבה חשאית מלוה את כל דבריו.

לו נדמה כי את כל הדברים הישנים והחבוטים האלה הוא שומע עתה בפעם הראשונה בימי חייו. נדמה לו כי בפעם הראשונה הוא מאזין ומקשיב לדרשה מלאה מוסר ותוכחה כזו. והדברים האלה צבתו את בשרו ואת נפשו בצבתים דוקרים ולוהטים, צובטים ועוקצים עד לאין מרפא ונשמתו התעטפה בקרבו. נפשו יצאה עתה לזמר את ניגונו אשר ישובב אותו ויגרש את המרה השחורה שהלכה ומלאה את כל החדר ואת כל לבו הוא, אולם הצלילים נחנקו בגרונו ולא יכלו לצאת לאויר העולם. נפשו בקרבו שוועה אליו בקולי קולות כי יזרוק עליה טל של תחיה וישובב אותה בניגונו החביב והמתוק. הוא הקשיב והבין לשוועת נפשו, אולם כל כחותיו כאלו נאלמו ונשתתקו בקרבו, וכולו היה לאבן.

ושירת הליטאי הולכת ונמשכת, הולכת ונשנית פּעמים אין ספורות, ומעולם לא פּסקה ועד עולם לא תחדל “שירה נצחית” זו. ו“שור הבר” המגושם מוסיף לשפוך את שיחו ולהתאונן מרה ולקבול על עלבון החיים והאָדם. וקולו, קול צרוד ומרוסק, קול מלא גסות וגשמיות, כאלו יוצא מעמקי בטנו, והקול הזה מענה אותו ומרסק אותו אברים אברים. ונפלא הדבר, ברגעים אלה לא היה רוצה כי יפסיק המגושם את דבריו. הוא חפץ לשכב פּרקדן ולשמוע את דרשת המוסר של “שור הבר” וגם את קול הליטאי המנסר באויר בקולו הדק והולך ושונה את ניגונו עד אין קץ.

בעוד זמן מה בא השומר והוציא את “שור הבר” ואת הליטאי מן החדר, מפני טעם “משטרי” בלתי ידוע. הוא נשאר עתה לבדו. הוא התרומם מעל משכבו והתחיל מהלך הנה והנה לאורך החדר. הוא טייל כך עת רבה. הוא לא ידע אל נכון כמה ארך טיולו זה, אולם ברור היה לו כי עת רבה מאד מאד חלפה מן העת אשר הוציא את שני בני לויתו מן החדר. ניגונו של הליטאי ודרשתו של “שור הבר” עוד צלצלו באזניו, אולם הם נדמו לו כצלילים עתיקים ונשכחים שנשארו מתלבטים בדמיונו מלפני אלפי שנים. הוא נגש אל החלון והביט החוצה דרך השמשות השבורות. יללת רוח סתו זועף מלאה את כל האויר. אפלה נדחה שלטה בכל חלל העולם. דרך האפלה יכול להכיר ולהבחין מרחב גדול וריק המשתרע והולך לפני בית האסורים עד אין סוף. הוא הרגיש בכל מלוא הויתו את השלכת, את העזובה ואת השממון של הסתו השליטות בכל הבריאָה שלטון בלי מצרים. כל עצמותיו רעדו ואימה גדולה בעתה אותו. הוא הסב את עיניו מול עבר החדר, והנה צללים שחורים מכסים את הכתלים, והצללים האלה מביטים אליו במבטיהם האלמים והקודרים באלפי אלפים ורבוא רבבות עיניהם. ובכל אלה לא חפץ למצא אל נכון כמה ארך כבר הלילה וכמה יארך עוד. כאלו הרגיש איזה עונג טמיר בכל ענויי נפשו ונדנודיה בליל-הנצחים הזה. גם לא עלה על דעתו להשתדל ולהשיג נר אשר יפיץ אור בחדר ויגרש את צללי הבלהות ואת אלפי האלפים ורבוא רבבות העינים מעל פּני הכתלים וגם יטאטא וישמיד את האימות ואת הפּחדים שמלאו את חלל החדר ואת נפשו הוא. להפך, כאלו התדבקה בו בכל תוקף תאוה בלתי נכבשה להתיחד יחוד גמור ומוחלט עם האפלה ועם צלמי הבלהות ועם האימות והפּחדים אשר מבפנים, ועם העזובה ועם השלכת ועם השממון אשר מבחוץ.

הוא התחיל מרגיש לאות ולחץ בלבו. הוא התחיל חושב ומשתדל להעלות על זכרונו מתי היה עוד יום ומאימתי התחיל הלילה. במוחו התלבטו זכרונות כהים ומטושטשים של אותה השעה שבה גוע היום והלילה לקח את מקומו. בדמיונו תעו איזה חזיונות כהים של אור גדול שהשתפּך על כל סביביו, ושל אותם הרגעים שבהם הלך האור הלך וכהה הלך והטשטש, עד אשר הלך ועבר והיה כלא היה והחושך הגדול כסה את הכל. הוא השתדל השתדלות רפויה חדלת אונים להחזיק בזכרונות האלה, כי הם נתנו לו את הכח להאמין כי הלילה הנורא הזה עוד יעבור, ועוד הפעם יבא יום ארוך ומלא אור. אולם הזכרונות והחזיונות האלה הלכו הלוך והתמזמז, הלוך והעלם, וביחד עמהם הלכה גם אמונתו ביום החדש הלך והדלדל, הלך וגווע. עוד מעט והכל התגלגל וצלל בתחום-נצח של לילה וחושך אשר מעולם כסו את כל הבריאה, מקצה העולם ועד קצהו, מראש שמי השמים ועד עמק-עמקי השאול, ולעולם ישלטו שלטון בלי מצרים בכל אשר מסביב, ואין מנוס ומפלט מהם.

וכל ליל-הנצח הזה מעולם ועד עולם מלא אימים ופחדים, בלהות וזועות. הוא רואה אותם. הוא שומע את קולם. טסים ומרחפים הם בכל חלל הבריאה. הוא שומע את משק כנפיהם. הנה הם מרימים ומנשאים גם אותו על כנפיהם. הנה הוא נשא דרך כל החושך הגדול והנורא המלא עזובת-עולם, שלכת-נצח ושממון-אין-סוף. הנה הוא נשא הלאה הלאה, מעלה מעלה, על כנפיהם השחורות והאיומות. הנה הם זורקים אותו אל איזה חלל בלתי נודע. ובתוך כל אלה קולו של הליטאי הולך ומנסר דקות וצרודות ומשמיע את ניגונו החד-גווני, השומם והטורד כדלף סתו, והשתפך ביחד עם כל הבלהות האלה. הנה מתגלגל ומגיע לאזניו קול “שור הבר”, אותו הקול העבה והגס היוצא מעמקי בטנו, השופך את שיחו וכעסו על כל הבלי העולם ותובע את עלבון חייו הוא ואת עלבון כל החיים בכלל, והתמזג קולו המגושם והתערב גם הוא בלילה ובחושך. נדמה לו כי הוא בעצמו מזמר את ניגון הליטאי ומשמיע את תוכחות העברי בבת אחת ובדבור אחד. רגש של מות תקף אותו בכל עוז. עוד פּעם התאמץ התאמצות חלושה וחדלת-כח לצלול בתהום העבר והעתיד ולהעלות משם איזה זכרון אשר יחבר אותו אל החיים והמציאות. אולם עמלו האחרון היה גם הוא לשוא. העבר והעתיד נגוזו ונכחדו ממנו. כל הזכרונות של העבר או של העתיד שעלו מתהום הנשיה כאלו נבלעו אחד אחד בחתף בלוע הלילה והחושך.

פתאום התחילו לבצבץ ולעלות, כמו מתוך קברים שפּתחו את פּיותיהם, ניגונים מניגונים שונים, והתחילו נכנסים וחודרים אל תוך מוחו המדולדל. הוא הכיר אותם כרגע. אלה היו כל הניגונים החביבים בזמנים שונים, שבשעתם היו אשרו ומקור חייו עד אשר הגיע תורם לגווע ולהאסף אל הניגונים המתים שקדמום. הוא נסה לזמר את כל אחד מהם, אולם חותם הצלמות והריקבון היה טבוע על כולם. וכל ניגון שהנהו מתחיל לזמר מתפּרץ בחזקה מתוך גרונו ומתנפּל אל תוך התהו-ובהו של הלילה והחושך וצלל בכל בלהותיהם. והתהלוכה ארוכה מאד מאד. ניגון אחר ניגון יקום ויעלה מקברו ויתיצב לפניו כמו חי. הוא מנסה לזמר את כל אחד מהם, אולי ישוב אותו הניגון לתחיה ויקשר אותו עם העולם והחיים. אולם נסיונותיו עלו בתהו. לא נענו לו הניגונים האלה ולא עמדו לו בעת צרתו. הם נתנו את דעתם להנקם ממנו שבעתים על העוול הגדול שנעשה להם בשעתם, כשהשלכו כעצב נפוץ ונבזה, אחרי אשר עבדו את אדוניהם האכזר וכפוי-התודה ונתנו לו את כל מתקם ודשנם ורעננותם. שעת נקם ושלם היא להם עתה. ניגון אחר ניגון בא והולך. גם הניגונים הראשונים שאהב וזימר עוד בשחר טל ילדותו הופיעו לפניו. וכולם כולם הם עצמים נרקבים. כל אחד ואחד הוא בעיניו סמל השממון, הריקניות והאפיסות.

והנה הופיע גם הניגון הראשון של ימי חייו, אותו המלאך המושיע אשר בשעתו חולל נפלאות להפוך את לבב כל בני משפּחתו לאהבה אותו. הוא התנער עתה בכל כחות נפשו האחרונים, ובכל אהבתו העזה וחבתו העמוקה לניגון זה, ניגון התקוה הכוזבה, והתבל היא יפה וכו' עד החרוז החוזר: כה יעשה לנו אלהים וכה יוסיף אם יש ערך לתקוה הכוזבה! ניגון זה היה עתה שלהבת- תקותו האחרונה. הוא אָחז בו כאָדם הצולל בשטף מים רבים ואוחז בקש נדף. ניגון זה, מלאך מושיעו הראשון בימי חייו, לא יבגוד בו עתה. אולם תקותו זו האחרונה שקעה וכבתה גם היא. כה יעשה אלהים וכה יוסיף אם יש ערך לתקוה הכוזבה!…

והוא שוכב עתה על האיצטבא בפרפורי-גסיסה. כל הניגונים המתים אוחזים איש ביד רעהו, וניגון התקוה הכוזבה בראשם, וכולם יחד כעדת שדים יהמו וישאגו, ירקדו ויכרכרו סביבו. שחוק-השטן בגרונם ולעג-התופת בעיניהם, וכולם כאחד עונים ואומרים: כה יעשה אלהים וכה יוסיף אם יש ערך לתקוה הכוזבה!… הוא רואה את כולם בחשכת התהו-ובהו אשר סביבותם. הוא שומע את קולם המלא ארס-הלעג, רעל-הבוז ומרירות-הנקמה בדממת-המות הבולעת את הכל.

מחשבה נצנצה במוחו כי אחיו הבכור היה יכול עתה להפוך לו את כל הניגונים האלה משדי-שחת וכת-ליצנים ליצורים עדינים ונעימים. אחיו זה היה מושיב אותו על ברכיו בקרן חשכה במוצאי שבת והיה מזמר אתו את שירת התקוה ואת כל הניגונים הבאים אחריו. ניגון ניגון ונעימתו, ניגון ניגון ונשמתו. הם היו מזמרים יחד עד אין קץ. וביחד עם המון הניגונים האלה היו שבים אליו כל אותם הימים הטובים והמאושרים שבהם היה מרחף בשמי-שמים, ונפשו היתה מתהלכת בגן-עדן של שירה וזמרה, וכל העולם כולו היה לו ניגון אחד, וכל חבריו ורעיו שנפגש עמהם על דרכו בחיים ושנעשו שותפים לניגוניו השונים יושבים מסביב לו, כולם, איש לא נעדר. יושבים הם ונהנים ביחד עמו מזיו השירה והזמרה. והניגונים לא ימותו ולא יסופו, כי לבני אלמות יהיו.

הוא הביט עוד הפּעם אל החדר, והשתדל לחדור אל תוך נבכי החושך אשר מסביב. הוא הטה את אזנו אל עמק הדומיה, אולי יופיע אליו אחיו הבכור, אולי ישמע את קולו מתהלך בחושך ובדממה… אין מראה ואין חזון. אין קול ואין הגה. רק חושך ודומיה. רק יאוש ושממון. הוא ניתק מגבולי הזמן והמקום. העבר והעתיד נבלעו בתוך הרגע הנורא הזה ולא נודע כי באו אל קרבו. החיים והעולם צללו בתהום התהו-ובהו אשר סביבותיו ויכוסו לנצח. כל המקרים וכל המעשים נאלמו ונכחדו בדממה ובחשכה ועקבותיהם לא נודעו. ריקניות ובדידות. אפסות וחדלון!…

והנה הוא שומע קול דממה דקה, והקול החדש הזה בוקע ועולה מעמקי נפשו, מתוך תוכו. צלילים מצלילים שונים חודרים ומגיעים אל תוך אָזניו, והם הולכים ומתפּשטים בתוך לבו, הולכים ומשתפּכים בכל מלוא הויתו. והנה התחברו הצלילים הבודדים האלה והתלכדו יחד והיו לניגון אחד. הוא לא יכול עדיין לתפוס את מהות הניגון ולעמוד על טיבו. רגע צלצל הניגון באָזניו כניגון של חסידים, בלי אומר ודברים, אשר אין לו ראשית ואין לו סוף ומעולם ועד עולם הוא נשנה וחוזר ונשנה בפי המזמרים אותו ועוד הפּעם שב והיה כשהיה. אולם ברגע משנהו נדמה לו כי הוא שומע איזו זמרה של חזן, בעלת קצב ומדה, יופי והרמוניה. באותו רגע חשב כי זמרה זו אפשר לסגל אותה אל כל התפלות ואל כל התחנות והבקשות של כל ימי השנה. עצבה ועליזה היא כאחד; מלאה היא הגיון-נכאים וחדוה עליונה בעת ובעונה אחת. והנה נהפּך גוונו של הניגון פּתאום והיה באָזניו לאיזו סימפוניה נפלאָה המכילה בקרבה שמחת כל עולמים וצער כל הדורות. ומה גדולה ורחבה היא, מה נאדרה ועמוקה היא עתה! והנה החלה להתקטן ולהתכווץ ושבה והיתה באָזניו כשירה עממית פּשוטה ותמימה, שירה הנובעת מלב כל הדורות.

והניגון הולך הלוך וחזק, הלוך וחדור אל תוך לבו, – הלוך והתפּשט, הלוך ומלא את כל סביבותיו. ניגוני חסידים, זמרות חזנים, שירות עממיות, סימפוניות גדולות ונאדרות, כולם היו לניגון פּלא אחד. מעט מעט התחיל להכיר ולהבחין בו את כל הניגונים שידע וזימר מיום היותו ועד עתה. וכמה זר ומפליא הוא כי בכל אלה היה הניגון חדש לו. חדש וגם מוזר ומלא פּלאים ומיסתורין, ואין ביכלתו לעמוד על מהות הניגון ועל יפיו המיוחד כדרך שהיה עומד על טיב כל ניגון חדש שהיה קולט. והנה התחיל עתה לזמר אותו בעצמו, אולם איננו מכיר את קולו הוא. איזה שינוי – פלא נהיה בו. הוא מוסיף לנגן את ניגון הפּלא ורוחו שבה אליו, החושך והדממה נתפּזרו מעט מעט, ועוד מעט ונעלמו והיו כלא היו. הוא הרגיש אָז את השקט הנהדר הבא אחרי סער נורא, את השלוה העמוקה ואת ההרמוניה של תכלת ואור ונועם אחר שעה של תהו-ובהו וכל מיני מצוקות וזועות. הכל מסביבו מלא טוב ואורה. נפשו מלאה עתה אושר אשר לא ידע שחרו. הוא מתרפּק על ניגון-הפּלא החדש בכל חבתו העזה ובכל געגועיו העמוקים לניגון. הוא השתוקק כי יהפך הניגון והיה לנפש חיה, למען יוכל לחבק ולנשק אותו עד כדי אפיסת הכחות. ובכל פּעם שהוא חוזר עליו יתחדש הניגון, יפשוט צורה וילבש צורה, וכל צורה חדשה מכהה את הצורה הקודמת ביפיה ובחנה. ובאותה העת נדמה לו, – לא, הוא מרגיש בהרגשה ברורה, הוא יודע אך נכון כי הוא חי על הניגון הזה מיום הולדו, וניגון אחר לא שמע ולא ידע מימיו. ניגון זה הוא ניגון כל חייו, ניגון כל הדורות מראשם ועד סופם, ניגון כל העולם, מקצהו ועד קצהו.

והניגון הולך הלוך והשתנות, הלוך והתחדש. וביחד עם הנגון הולך גם הוא הלוך והשתנות, הלוך והתחדש. הוא הרגיש כאלו הלך בחושך ובעורון כל ימיו ופתאום נפקחו עיניו והוא רואה אור גדול. ולעולם, לעולמי עולמים, לנצח נצחים, יהיה ניגון זה לפניו, כי בן-אלמות הוא, ותמיד יהיה נעים ומתוק, דשן ורענן.

והניגון הולך ונשנה פעמים אין ספורות. מאליו הוא מתנגן מתוך גרונו. הוא יודע כבר את כל הניגון היטב היטב. כבר נהיר לו כל צליל וצליל, כל שבר-קול וסלסול, כל קמט וקפול שבו. כל רזיו ומסתריו גלויים וידועים עתה לפניו. הנה הוא מתחיל שומע עתה בניגון-הפלא צלילים ישנים וידועים לו, הלא הם צלילי שירת התקוה הכוזבה, אשר תנחה את האדם מיום הולדו ואשר תלוה אותו אל קברו, ותמיד הנה רק חזיון-לילה וחלום מתעה. הנה הוא מכיר בנגון-הפלא גם את כל הניגונים החביבים אשר חי עליהם מעודו ועד היום הזה. הנה הם באים תכופים, הנה הם מסתבכים ונארגים בניגון-הפלא. הנה מצלצל עתה באזניו קול זמרת הליטאי החד-גוונית, הפשוטה והתמימה. הקול קולו, דק וצרוד מעט, שוקט ומתון. הנה קולטת אזנו גם את קולו העבה, הגס והמגושם של “שור הבר” המנסר באויר ומדבר דברין כבושים על הבל-ההבלים שבחיים ועל חובתו של האדם בעולמו.

ופתאום והוא מרגיש כי טעמו של ניגון-הפלא הולך ופג, ואשו וחומו הולכים ומתנדפים. פלצות גדולה אחזה אותו. נדמה לו כי הוא רואה יד נעלמה ואכזריה השלוחה אליו לנתק את חוט חייו, לכבות את השלהבת האחרונה שבנשמתו. נדמה לו כי הוא שומע קול מים רבים, מים אדירים, הזורמים סביבותיו, והוא יורד וצולל בהם. הוא רואה לפניו תהום נוראה אשר פערה את פיה לבלעו חיים.

הוא התנער והתעודד, והוסיף לזמר את ניגון-הפלא בשארית כחותיו. עוד הפעם החליף הניגון כח ועוד הפעם יצא מתוך גרונו בכל עוזו והדרו. אולם הנה שב הניגון להתקרר ולהתנדף ועוד מעט והיה כלועס קש ותבן. גרונו כבר נחר ונשמתו כבדה. הוא הרגיש כאלו שאבו ממנו את כל כחותיו, את כל הלחלוחית שבלבו ואת כל המוח והשיקוי שבעצמותיו עד הטפה האחרונה, והשאירו אותו כלי מלא ריקניות ושממון.

ומתוך תוכו משוע קול טמיר ומסתורי: ניגון חייך מת לנצח, וניגון אחר לא יהיה לך עוד! ווב הוא שומע את צלילי קולו של הליטאי המזמר לו בבטחה ובשלוה את ניגונו הפשוט והתמים, והקול מתגרה בו ואומר: נגוני זה לא יבגוד בי ולא יעזבני כל עוד אחיה בתבל זו, והוא גם יכניס אותי אל גן העדן, ושם נהיה שנינו, אני וניגוני מאושרים לנצח. ואתה הנה השליך אתך ניגונך אחרי גוו. חיי ניוול תחיה ומות נבלים תמות, ללא ניגון וללא עושר. תולעת היגון העמוק לא תמות בך, ואש הצער הגדול לא תבכה בך, והיית דראון-עולם לך ולכל אשר סביבותיך! הנה הוא שומע שוב את קולו העבה והמנסר של “שור הבר” היוצא מעמקי בטנו, כשהוא בוקע את האויר ונושא מדברותיו על עלבון האדם והחיים ועל חובתו של האדם בעולמו. והקול הזה מיסר אותו בשוטים ובעקרבים וכאלו הוא מצליף על בשרו ונפשו פולסי דנורא על חטא כל הניגונים הרבים אשר היו לו ואשר מתו ללא-חמדה איש אחרי רעהו ולא ידע איש את קבורתם. בחושך, בחשאי, ממעמקים, היו באים אליו, ובחושך ובחשאי ובמעמקים היו גוועים ומתים, והוא החליף אותם באחרים ולא חלה ולא הרגיש בצערם של המתים.

עוד הפעם נסה לזמר את ניגון הפלא, הניגון האחרון, אולם כל חושיו וכל אבריו נשתתקו. הוא נאלם דומיה ולא יסף עוד לזמר. אולם ניגון הפלא מתנגן מאליו עתה. מפנה חבויה בתהום נשמתו בת-קול נסתרה בוקעת ועולה ומנהמת את הניגון, ממרת אותו פעם אחר פעם. רעדה עברה בכל גופו, שערות ראשו נסתמרו, כל נפשו הזדעזעה והתחלחלה בקרבו, ואיזה פחד תמיר תקפהו אשר הפחיד את כל עצמותיו, והקיש את שיניו דא לדא. ברגע ההוא היה נכון למכור את נפשו לשטן ולקלל את חייו ואת אלהיו לו רק יחל הניגון לחדור אל תוך אזניו. נפשו גאלה את הניגון הזה גועל אין קץ. אין בו כל טעם, כל מתיקות. אין בו כל רוח חיים. הוא נדמה לו עתה כמת נרקב עולה מן האדמה הטחובה, אשר לפניו ילכו כל המות וכל הזועה אשר במחשכי הארץ, ולרגליו יצאו כל הרקבון וכל הכליון האצורים שם. והניגון לא יחדל ולא ירפה ממנו, ועודו נשנה וחוזר ונשנה בלי הפוגות. הוא הרגיש כאלו באה אליו מכשפה זקנה ובלה בעיניה הירוקות ומפיצות זועה, והנה היא קרבה אליו לעגוב ולהתרפק עליו, להתעלס באהבים ולרוות דודים עמו.

והניגון הולך ומתנגן מאליו פּעמיםאין ספורות. אנה יברח מפּני הניגון הארור הזה ואנה יסתר ממנו? הוא רואה אותו עתה בעיניו. הוא נהפך למפלצת איומה השולחת אליו את מבטה המפיץ זועה וגועל נפש בכל גופו ונפשו. הנה היא שופכת עליו את לעג-השאננים אשר בזמרתו של הליטאי. הנה היא ממטרת על ראשו את התוכחה הממארת והצובטת של “שור הבר” על חובתו של האָדם בעולמו. היא קורעת את בשרו לאלפי קרעים וגוזרת את נפשו לרבבות גזרים בלי חמלה ואין מידה מציל.

“סורי, סורי מעלי, בת התופת!” דובבו שפתיו בלחש שנהפּך והיה באָזניו לרבוא רבבות רעמים מרגיזים.

“החייני!” קראה המפלצת בקול יוצא מאיזו תהום עמוקה ונוראה, “לא ארפה כי אם החייתני. אנכי הנני ניגונך, ניגון חייך אתה, יציר עולמך, יליד תהום נפשך. אין איש בעולם מלבדך אשר יספחני אל תוך נפשו לשבת שם לבטח ולטוות ולארוג את שירת חייו”. “החייני! החייני!” לחשה בקולה, שנהפּך והיה באָזניו כרבוא רבבות קולות שואנים ורעמים מחרידים.

“מתה את, מתה את ולא תחיי! בא יומך, הגיעה שעתך ללכת בדרך כל הניגונים אשר היו לפניך, מניגון התקוה הכוזבה ועד עתה!”

“שקר אתה דובר!” ענתה המפלצת בשצף-קצף ובמרירות-פּתנים אכזרית, “עוד לא מתי! ככחי אָז בהופיעי מתהום נפשך ככחי גם עתה. עוד חיה, חיה אנכי!”

ובדברה את הדברים האלה והנה נהפּך קולה מעט מעט והיה לקול מלא בכי ותחנונים, קול מנחם והומה, קול מרעיד את נימי הנפש היותר חבויים.

" הסכת ושמע! אתה הנך צור מחצבתי ומקור מולדתי. אל תשליכני מלפניך ככלי אין חפץ בו. הכניסני תחת כנפך, ואנעים לך זמירות, ואארוג את שירת חייך. הסכת ושמע, הנני! הנני!"

ועוד הפּעם הוא שומע את ניגון הפּלא, כשבת-קול נעלמה מנהמת בו, וכמו מאליו הוא מתנגן. המפלצת שלפני רגע נהפּכה עתה והיתה בעיניו לבריאה חדשה מלאה חן-שמים ויופי נאצל. הנה היא מתיצבת לפניו בכל מלוא קומתה ובכל יפיה. הנה היא מביטה אליו בחן ובתחנונים, בכליון נפש וגעגועים עמוקים. כאלו היא שואלת אותו בעיניה: “הכר נא, הניגונך אני, ניגון-הפלא, ניגון חייך, אם לא? הבט וראה, האם השתניתי במאומה מן הרגע שבו הופעתי מנבכי תהום נפשך עד עתה?” ושפתיה לוחשות בלי הרף: “החייני! החייני!” והקול מתפּלל ומתחנן, גוזר ומצוה כאחד. והתמונה הולכת הלוך ויפה מרגע לרגע, והזיו והזוהר הולכים ומשתפּכים על פּניה, ופּניה הולכים וקורנים בקרני אור גנוז ונפלא. הוא הסב את עיניו מנגדה. הוא הרגיש כי התמונה היתה עתה זכה וקדושה מהביט אליה. רעיון נצנץ במוחו עתה כי אם יוסיף הוא להביט אל פּניה ומת כרגע.

" אהה כי אחרת לבוא אלי. כל ימי פּזרתי את כחותי והקרבתי את כשרונותי על כל ניגוני החביבים. והניגונים האלה דלדלו את כחותי, דלדלו את לבי, דלדלו את עולמי! כל אחד מהם מצץ את לשד חיי, ועתה הנה נשמתי נשרפה בקרבי, גרוני נחר, לשוני יבשה בחכי, והנני נדהם ונדכא ולא אדע את נפשי. אחרת, אחרת לבוא אלי. קצרה ידי עתה מהחיותך. שברי גדול משברך, קשה עלי פּרדתך עד מאד, וגדול הכאב מנשוא. מימי לא הצטערתי על מות ניגון צער גדול ועמוק כזה שהנני מצטער עתה על מיתתך. בודאי נחתם גזר דינך כי כאשר נולדת שם תמותי. רחם ארחמך, בריה נאצלה, בת השמים! לכי ומצאי מנוחה וחיי נצח בנפש מלאך או כרוב. המות הנורא, המיבש את לחם ומוצץ את לשדם של כל הניגונים שת קץ גם לך. השלימי עם גורלך!"

התמונה נאלמה דום ולא דברה דבר. והנה הולכים פּניה הלוך והשתנות, ועוד מעט והנה היא עוד הפעם אותה המפלצת האיומה והמלאה זועה, ושוב הנה דוקרת וצובטת ולוהטת במבטי עיניה הירוקות המלאות ארס ומרירות. נדמה לו כי מבטיה אלה מחלים ומפיצים קטב וצחנה סביבותיו. וקולה הנהו עוד הפּעם קול פּחדים ומלא בלהה. והקול הזה שופך עליו את לעג-השאננים אשר בניגון הליטאי המלא בוז לגורלו ולגורל ניגונו האומלל, וממטיר עליו את תוכחות “שור הבר” המגושם המרעים לעומתו בקולו העבה, הצרוד והמרוסק על עלבון החיים והאדם ועל חובתו של האדם בעולמו. ובתוך כל אלה מתגלגל קול התמונה ומשמיע וחוזר ומשמיע: “החייני! החייני!”

“מות תמותי ולא תחיי, בת התופת והשאול!” דובבו שפתיו מתוך יאוש וטרוף הדעת. “לכי מעלי באשר תלכי!”

והנה הוא שומע את קולה המדבר אליו. והקול כאלו יוצא מתוך נפשו הוא. כאלו הוא בוקע ועולה ומדבר מתוך גרונו הוא.

"הלוך אלך מאתך, כי כך נגזרה הגזרה עלי מלפניך. אפס כי לפני לכתי מעמך אגלה לך את סוד חייך, ואת חידת נשמתך אפתור לך, ונקמתי ממך בזה את נקמתי הגדולה. כי בהאזינך לדברי אשר אדבר אליך בשעת פרדתי זו והיו לך למפח לב ולכליון נפש עד יומך האחרון.

"מן היום שהתחלת מחבב ניגונים ומזמר אותם עוד לא זמרת את ניגונך אתה, את ניגון נפשך, את ניגון חייך. כולם, משירת התקוה הכוזבה עד הניגון האחרון, כולם היו זמורות זר, ילידי חוץ. עבד עבדים היית תמיד לכל הניגונים שבעולם, וכל כך השתקעת בהםעד כי היית כחרש לא ישמע לניגונך אתה. נושא כלים היית לכל הצלילים השונים שיצאו מנפשות אחרים ונעשו לניגונים יפים, ואל צלילי נפשך אתה לא האזנת. קללת אלהים רבצה עליך. כי הנה חנן אותך בחוש חד ורגש דק להשתתף בניגונים של אחרים, וגם לב גדול ורחב נתן לך, לדעת ולהבין את כל מיני הניגונים שבעולם ולרדת אל תוך תוכם, לדלות את כל רזיהם ומסתריהם ולרדות במכמניהם הספונים מעין כל זר. אולם מתנות אלהים אלה התעו אותך ואת כל אשר סביבותיך בשוא עד כי נדמה לך כי את קולך אתה הנך שומע, אל צלילי נפשך הנך מקשיב, ואת ניגון חייך הנך מזמר. הוי על הכזב הגדול! אהה לזיוף הנורא! הנה אלה תעתועי השטן אשר שחק בך ובגורלך, ואבדת דרך בחייך!…

"ואתה אמרת בלבך תמיד כי כל החיים אינם אלא שלשלת ארוכה של ניגונים מניגונים שונים ההולכים ובאים. וכל העולם אינו אלא נהר די-נור אחד של צלילים וקולות, ומנהר די-נור זה הולכים ונבראים ניגונים, חדשים לבקרים. וכל הניגונים האלה אומרים את שירתם לפניך – ובטלים והולכים להם, וגם התברכת בלבך כי הנך עושה את הדבר היותר טוב כי בחמדה הגנוזה שיש בידך הנך משפּיע ים של עונג ואושר עליך ועל כל אשר אתך וכי הנך ממלא את תעודת חייך בזה שהנך מנעים וממתיק את מרירות החיים ויגונם לך ולכל אשר מסביב לך. ולמען מלא את חובתך זו בעולמך היית מתיחד עם ניגונך והיית משקיע את כל כחותיך וכשרונותיך לצלול בעומק נשמתם ולעמוד על אפים ותכונתם. אהה למארה אשר נארת בה שדלדלה את כחך, דלדלה את לבך, דלדלה את כל עולמך! ובני האדם שאבו בששון ממעינות העונג והאושר שפּתחת להם ולא חלו ולא הרגישו בקרבן הגדול שהקרבת בעדם, ולא ידעו ולא הבינו כי את נפשך אתה קובע.

"ובאותם רגעי היחוד הייתי מתלבטת ומפרפרת בתוך תהום נשמתך ונפשי פּרכסה וכלתה להופיע לפניך ולהפוך את כל סדר עולמך. בלבי טפחתי את תקותי הגדולה כי בא תבוא השעה הגדולה, שעת בין השמשות, ואתה תהיה שרוי בריקניות ושממון, ללא ניגון וללא זמרה מן החוץ, ופנית אז אל נפשך אתה וצללת בנבכי תהומותיה והעלית משם את ניגונך אתה. אבל השעה הגדולה התמהמהה לבוא, כי עד שלא שקעה שמשו של ניגון אחד בעולמך זרחה שמשו של ניגון אחר, ניגון חדש וזר, ואני נשארתי אסורה וכבולה, סוערת ולא-נוחמה, ורק קוה קויתי כי השעה הגדולה בא תבוא, ואז אשפּוך את ממשלתי על כל חייך.

" כי הנה הקשבתי ואשמע רבים אומרים לך: “חוט של חן משוך עליך ומראך נאוה רק בשעה שהנך שופך את נפשך בניגון מרנין לב. בשעה זו השכינה שרויה עליך!” אוי להם לבריות הללו מעלבונה של נפשך! ומה נואלו ונבערו אלה שהיו אומרים לך: “בשעה שהנך מזמר את ניגונך החביב השטן מרחף על פּניך ואש השאול יוקדת בעיניך!” כמה שוועה אז נפשי להופיע ולהשיב לך את קלסתר פּניך הטבעי והאמתי!

"ובנוח עליך הרוח לפעמים להחיות את ניגוניך המתים היית יושב ומצפּה לבן אדם חדש אשר באזניו תוכל להעלות אותם מקבריהם. כמה ערגה אָז נפשי להשמיע באזניך כי במצאך אותי לא יהיה לך כל חפץ בבני אדם להחיות את ניגונך, כי אנכי אתהלך לפניך תמיד, ובאשר תחיה אחיה ובאשר תמות אמות גם אני.

"כמה נדתי לך בראותי כי שומר אתה מכל משמרת את כל ניגוניך הזרים, ואינך מחלל את קדושתם בעד כל הון שבעולם ובעד כל אושר מדומה. ובהציק לך פּעם רעך הנאמן בדבריו כי יצוא תצא אל הקהל הגדול ראיתי כמה היתה אז נפשך סולדת מדבריו ונפשי התכווצה בקרבי מרוב כאב וחמלה. כמה חפצתי לקרוא אז באזניך קול גדול: הנך נוטר כרמי זרים, ואת כרמך אתה הזנחת ולא נטרת! אולם קולי נחנק בקרבי, ואשאר על מקומי ככלי מלא צער וכאב, חמלה ובוז לכזב הגדול המתעה אותך, ולזיוף הנורא המוליך אותך שולל.

“ובלילה הזה, כשקפצו עליך רגזם וזעמם של כל איתני העולם, והחיים הקיאו אותך מתוכם והשליכו אותך אל התהו-ובהו הגדול והנורא, היית כגבר אין איל, ומשולל ונואש בקשת לך מפלט ונוחם בכל ניגוניך הזרים החביבים עליך. נפשי חרגה אָז ממסגרותיה, התקוה החיתני ולבי נבא לי כי עוד מעט והשעה הגדולה בוא תבוא. בששון ובעליצות ראית את כל ניגוניך הזרים בוגדים בך בגד בוגדים ואינם מושיעים לך בעת צרתך. וכשכלו כל הניגונים, ונפשך היתה גוססת ומפרפרת בין חיים ומות, ובטרוף הדעת שוועת לניגון חדש, הייתי כחולמת. רגע הייתי הוזה ונדהמת ולא ידעתי את נפשי. אולם ברגע משנהו הקיצותי מחלומי וכצפּור הנמלטת מן הפּח כן חשתי גם אני ואגלה ואופיע לפניך. ואתה הכר לא הכרתני, ורק הרגש הרגשת כי עולם חדש נפתח לפניך ובכל מלוא נפשך התמכרת אלי. את כל חום מזגך ואת כל עזוז רגשותיך השקעת בי, ואגדל ואיף שבעתים ושבעה בפיך, ואומר בלבי: אני לך ואתה לי לעולם, לעולם, לעולמי עולמים, לנצח נצחים! לו יכולת אָז להביט אל פּניך מה מאד שונו ברגעים אלה! הוסר מסוה הכזב הגדול מעליהם, הורמה מסכת הזיוף הנורא שהיתה נסוכה עליהם תמיד, וקרנו באור נפשך אתה. וכל אלה מידי היו לך. ואתה, עתה, אכזר וכפוי-טובה, אתה חפץ לגרשני מקרב נשמתך! אל תשליכני מלפניך עתה, ואל תתני לעוף ולנוד בכל רחבי ההויה להיות נקלעת תמיד מתהו-ובהו אחד למשנהו באין מפלט ומחסה בלב כל חי. החייני ואחיה לפניך, החייני! החייני!”

“אחרת לבוא, ניגון נפשי וחיי. זקנתי ושבתי עתה. כל הניגונים הזרים ניצלו אותי והציגוני כלי ריק. קטן וחלש ועלוב אני מהיות אדון לך. אחרת לבוא. איני כדאי והגון לך עתה. עופי לך השמימה ושובי אל המסתרים שמשם חוצבת ונבראת. עזביני עתה לנפשי וליגוני!”

"כן, הלוך אלך מעמך, אפס כי לפני לכתי מזה לנצח לסבול את יסורי הגלות שלי לנוע ולנוד במרחבי הבריאה לדור דור, הנני ואגידה לך את אשר יקרה אותך מעתה ועד יומך האחרון.

"ארור תהיה מכל הניגונים שבעולם, וניטל מהם הטעם הנפלא שהיית מוצא בהם, ונמנע ממך העונג הנשגב והאושר הגדול שהיית מרגיש בהם. וצלצל כל ניגון באזניך את לעג-השאננים הנורא אשר בניגונו של הליטאי, וינסר כל צליל בלבך כקולו של “שור הבר” המוכיח על עלבון החיים ועל חובתו של האדם בעולמו.

"אָרור תהיה מכל העונג, הנעלה והנשגב שבשעת יחוד עם הניגון. כי הנה יצוא תצא אל הקהל ונחול תנחל כבוד מדומה ואושר-שוא וכל המונם ושאונם, ומלאו את כל עולמך ואת כל נפשך וגם ידריכוך מנוחה, ובקשת ולא תמצא את שעת היחוד הגדולה אשר בה תוכל לדבר עם ניגונך פּנים אל פּנים.

"אָרור תהיה מכשרונך הנפלא להשביח את כל ניגון בצאתו בגרונך וליפות אותו שבעתים מאשר הוא באמת. וארור תהיה מכל התהלות והתשבחות שהיית מקבל בעד כשרונך זה! אנכי הייתי המקור שממנו שאבת את הכח ואת הקסם לתת לכל ניגון את תיקונו האמתי. בעל כרחי הייתי אני הכח המעורב בכל הניגונים הזרים. ועתה, לא אוסיף אני תת כחי לך, והיית זר לניגון אשר תזמר והיה הניגון זר לך, והייתם שניכם זרים לבני האדם. ונקמתי אני ממך בזה את נקמתי שבעתים.

"וכשיגיעו ימי עניך ומרודיך ונפשך תשתוחח ותתעטף בבדידותך זכור תזכור את השמחה הגדולה שהיית שמח כשעלה בידך ללמד את ניגונך לשומעיך, ואת אהבתך הגדולה שאהבת אותם כשהיית שומע אותם מזמרים את ניגוניך כהלכה, וגם זכור תזכור כי ראש כל חלומותיך ותקוותיך היה אָז כי כולם, למקטנים ועד גדולים, ידעו ויבינו ניגון וזמרה, וכולם יתענגו ויהיו מאושרים בניגוניהם כמוך אתה. תמים היית אָז עם נפשך, תמים עם נגוניך, תמים עם בני האדם. אולם משעה זו תרבץ עליך קללת-נצח. כי הנה יצוא תצא אל העולם הגדול ומכרת את ניגוניך בנזיד עדשים ושעלי שעורים. והיה לבך חרד תמיד לכל זר אשר יבוא לרשת את ניגוניך ולקבוע את נפשך. ואכלה אותך הקנאה בבני האדם אשר ישכילו גם הם לזמר כמוך ואשר ידחקו את רגלי כשרונך. ובערה בך שנאה קשה כשאול לכל אלה אשר לא ישירו לך תהלות ותשבחות היוצאות ממעין נרפש. ודבקו בך כל המדות הרעות האלה אשר לא ידעתם ולא שערתם מיום היותך, ומררו את חייך והדריכוך מנוחה עד יומך האחרון, ונקמתי אני בך את נקמתי הגדולה.

ובצר לך ומצאוך כל הרעות האלה ואתה תכרע תרבץ תחת משא החטא וכובד העוון ונפשך תהיה טמאה ומזוהמה בטיט ורפש של חייך העלובים, אָז זכור תזכור ירחי קדם, בהלו נר ניגוניך על חייך. כי יש אשר היית קץ בחייך ומואס בכל העולם מפני הזוהמה והחלאָה שדבקו בך על דרכך בחיים, ונפשך היתה אכולת כל המדות הרעות שנכרכו אחריה, וראית את השקוץ המשומם אשר במקדש חייך ושאלת את נפשך למות. ברגע זה היית מתכנס לתוך קרן זויתך והיית מזמר בינך לבין עצמך את ניגונך החביב בעוז וברגש ובהתלהבות קודש. והתעוררה אָז נפשך בכל תקפה, ונערה מעליה את כל כתמי החלאָה והזוהמה שדבקו בה, ושקעת וטבלת אז בנהר די-נור של קולות וצלילים, ושבת והופעת אחרי כן מצורף ומזוקק שבעים ושבעה, ושבה נשמתך והיתה זכה וטהורה כיום הלקחה מאוצר הנשמות. אולם נוחם זה יסתר ממך עתה. בי הנה נתרוקנה מניגון נפשך, וטבעת בבוץ וברפש של זוהמת החיים, ובקשת ולא תמצא ניגון אשר בו יתנדפו כל אדי הקטב והרעל שבנשמתך. כי זר תהיה לכל הניגונים. ובצאתך אל העולם הגדול למכור אותם לכל המרבים במחירם והיית זר לנפשך, זר לכל בני האָדם שהיו חביבים עליך. חיי ניוול תחיה ומות נבלים תמות, ולא ידע איש את חייך ולא ידע איש את מותך. גדולה ונוראה, מרה ואיומה תהיה הנקמה שאנקם ממך על עלבוני ועלבון חייך!"

וניגונו של הליטאי ודבריו של העברי הולכים ונשנים באזניו. והצללים השחורים והאיומים הרובצים על פני כתלי החדר מאפילים על נפשו אפלת עולמים. חלונות החדר מביטים אליו בעיניהם השחורות והזועמות, ומזרים הם אימה ופחד בכל לבו. הוא שומע את יללת רוח-הסתו המספּר לו על השלכת והעזובה והשממון אשר בכל מרחבי הבריאה. איננו זוכר את היום ואת אורו, ואיננו מקוה לקץ החושך והדממה. הנה הוא שומע בת-קול נעלמה יוצאת מנבכי תהום נפשו ומזמרת לו את ניגונו הראשון בתבל, שירת הערש שלו, שירת התקוה הכוזבה. והשירה הולכת ומעבירה את ימי הנוער, העמידה והזקנה של האדם ואת כל התקוות הנכזבות שבהם, עד אשר יגווע האדם וימות ושירת התקוה הכוזבה על שפתיו. התמונה נעלמה זה כבר מנגד עיניו ואיננה. נאלמה גם נפשו. נכחדו גם מחשבותיו ודמיונותיו. הכל היה לאפס.

בהקיצו משנתו נדמה לו, כי נתעורר מתרדמה של אלפי שנים. אור היום כבר הניס את הצללים השחורים מן החדר. על קצה האיצטבא ישבו להם הליטאי ו“שור הבר” ושוחחו ושחקו ביניהם. הם זרזו אותו למהר ולהתנער, כי עוד מעט ובאו השוטרים והוציאו אותם מן החדר הזה ושלח אותם ישר אל בית החולים אשר בעיר הבירה.

ניו-יורק, תר"ף.

¹

קטעי מחשבות ורפרופי הרהורים על המלחמות ועל הפּרעות

רך וקטן הייתי אָז. זה היה הרבה שנים לפני מלחמת “גוג ומגוג”. אנכי הייתי אָז ברחוב היהודים, אותו הרחוב אשר כמעט כולנו בלינו בו את אביב חיינו, ולמדתי אז “בחדר”, אותו החדר הידוע אשר רובנו ככולנו חונכנו בו. כולנו, נערי החדר, ישבנו צפופים ונדחקים איש אל רעהו, החומשים פּתוחים לפנינו, והרבי עומד על גבנו ומלמד את פּרשת השבוע. ובכתבי את הדברים האלה עומד החדר וכל אשר בו כמו חי לפני.

“רק חזק לבלתי אכל את הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר!”

מוחי הקטן והרופף לא יכול אז בשום אופן לתפוס את מהות הדברים האלה. אזהרה קשה ונמרצה זו למה היא באה? למה מצוה עלינו החומש במפגיע כי נחזק לבלתי אכול הדם? הן הדם הנו הדבר היותר מגועל והיותר מתועב לכולנו, ולמראה כל דם שהוא יתיצב לפנינו “מלך הבלהות” עם כל נוראותיו וזועותיו! להפך, עלינו לחזוק ולהתגבר על גועל נפשנו לא רק לאכול את הדם כי אם גם להביט אליו. אימת הרבי תבעתני, והנני מתירא לחקור במופלא ממני ולדרוש במכוסה ממני, ורק את עיני אשא אל פּני הרבי והנני משתדל למצא בהם את הפּתרון. אולם פּני הרבי קשים ורצינים כבתחלה, וקולו מלא אזהרה, כשהוא הולך ומטעים כל מלה ומלה בהדגשה יתרה: “כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר!” מה פירושן של הדברים האלה? כיצד הדם הוא הנפש, וכיצד אפשר לאכול את הנפש ביחד עם הבשר? ונאחז בסבך הקושיות והתמיהות בלעתי את הדברים האלה ביחד עם פּירושיו והרחבותיו של הרבי, שהבלתי מובן ונתפס בהם היה מרובה הרבה על המובן ונתפס, ולבי הקטן הגיד לי אז כי דברים גדולים הולכים ונאמרים באותה שעה.

“לא תאכלנו! על הארץ תשפכנו כמים!” מרעים ומאיים עלינו הרבי כשה“חומש” מדבר מתוך גרונו.

החומש מזהיר וחוזר ומזהיר, כי לא נאכל את הדם, וכי נשפּוך אותו על הארץ כמים. בודאי שיש כאן דברים בגו! תמיהות ופליאות, אימות ובלהות ממלאות את נפשי הרכה והפעוטה, והנני נדהם ומוכה-שממון. אותה השאלה מתלבטת ומנקרת במוחי הקטן: אזהרה יתרה זו למה ולמי היא באָה? אולם אָסור להרהר אחרי מצות ה' ביד משה עבדו המדבר עתה אלינו מתוך גרונו של הרבי!

“לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך, כי תעשה הישר בעיני ה '!”

החומש מבטיח לנו גם שכר טוב, כי ייטב לנו ולבנינו אחרינו, אם רק נעשה את הישר בעיני ה' ולא נאכל את הדם! חידות ומסתורין!

הרבה שנים עברו מני אָז. הרבה מאורעות-עולם נקרו ויאתיו לעיני, שנתנו בלבי דעה בינה והשכל לתפוס את אשר למדתי אז “בחדר אשר ברחוב היהודים”.

נערים קטנים היינו אז, שובבים ומלאי הוללות ותעתועים, ולפעמים גם רשע וזדון, ככל הנערים שבעולם. יש אשר בחמת רוחנו היינו מתמרמרים ומשתערים איש אל רעהו, ומכות ומהלומות היו עפות ויורדות כברד משני הצדדים. ובערו אז העינים הקטנות באש זרה מפיצה עברה וזעם, והתנוצצה בהן הרגע ההוא החיה הרובצת לפתח חדרי לב האדם, והתאדמו הפּנים והשתלהבו, והתעוותו כל תו ותו שבהם. וכל הנערים אשר מסביב צווחים ומריעים בקול זועות, ומעודדים ומחזקים איש את יד ה“צד” שלו. ולא היו רגעים מועטים וכולם כאחד נסחפו בשטף המלחמה ומשחק הנערים נהפּך והיה למריבת-איבה, לשדה קטל ממש. אולם הנה נפל דבר קטן אחד בחבורת הלוחמים הקטנים והמם אותם כרעם מרגיז שמים ומחריד ארץ ביום קיץ בהיר: חטמו של אחד הנערים התחיל זב ומטפטף דם! כבתה האש הזרה והפּראית בעינים, נתישרו הפּנים הנפתלים והמתעוותים, נשתתקו הידים הקטנות, שקטו הסערות אשר בלבות הקטנים והסואנים. “דם! דם!” נשמע מכל עברים, ותיכף היו כל הנערים מסביב לנער המוכה. מים רבים נזרקו על פּניו ואל תוך חטמו. הרעיון היחידי שמלא אָז את לבות כולנו היה: לעצור את הדם. כל אחד מאתנו השתדל לפייס את הנער המוכה ולהשכיח מלבו את כל הענין הרע, וכולנו שמחנו שמחה גדולה כאשר נוכחנו אל נכון כי הדם פּסק לגמרי וכי המכה אשר הוכה הנער לא השאירה כל “רושם” בפניו וכי הכל על מקומו בשלום. כי הדם וה“רושם” היו לכולנו מפלצת-זועה וחרדת לב לאין קץ.

מי מאתנו לא היה לפחות פּעם אחת באביב חייו עד-ראיה או לוקח חלק בעצמו במחזה כזה בין נערי ה“רחוב”? מי מאתנו לא הרגיש את חרדת-הלב ורגש הנוחם למראה הדם השפוך, את השמחה והרווחה בהוכחו כי הדם פּסק לזוב וכל “רושם” לא נשאר בפני המוכה?

ושוב הננו יושבים צפופים ונדחקים בחדר, החומשים פּתוחים לפנינו, והרבי עומד על גבנו ומלמד אותנו את פּרשת השבוע. הפּרשה היא פּרשת “עגלה ערופה”, והדברים הם מוזרים ונפלאים ובלתי מובנים לנו. ורק יכו גלים בנפשותינו הפּעוטות ונשאו אותנו אל “גובה לא נחקר, אל מרחק לא נודע”. חלל נמצא, נופל בשדה, ולא נודע מי הכהו! גדול הסער בלבבות, וגדולים המיסתורין המעלפים את כל המקרה הזה. מי הוא האומלל הזה, ומי הרוצח האכזר והנורא אשר שפך את דמו? לא נודע מי הכהו! והדבר מתגלגל ומגיע עד הכהנים והשופטים והזקנים בכל הערים אשר סביבות החלל, כי הלא בסביבתם ובשכונתם קרה המקרה הנורא והמלא תעלומות! ויצאו כולם ומדדו אל כל הערים אשר סביבות החלל, למצא מי מכל הערים האלה היא היותר קרובה אל החלל. והנה נמצאה העיר הקרובה אל החלל! נדהמים והלומי רעם עומדים כל בני העיר ההיא, וכהניה ושופטיה וזקניה בראשם, כי הנה המיט עליהם הגורל חרפּת עולם אשר לא תמחה! בקרבתם נעשה הרצח ובתוכם נמצא הרוצח. אולם עליהם למלא את חובתם שנטל עליהם ה' ביד משה עבדו במקרה כזה. והלכו ולקחו עגלת בקר אשר לא עובד בה ואשר לא עלה עליה עול, עגלה תמימה וטהורה בלי כל כתם ודופי, עגלה שלא טעמה טעם חטא מימיה, עגלה זכה ונקיה. ואת העגלה הזאת הורידו אל נחל איתן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, ובנחל הזה ערפו את העגלה. ונגשו אָז הכהנים, אשר על פּיהם יהיה כל ריב וכל נגע אשר בעירם ויודעים הם את כל הנקרה והנעשה בין איש לרעהו בקרב כל בני עדתם, וכל זקני העיר ושופטיה. ורחצו כולם את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וכולם כאחד ענו ואמָרו במועל כפּים ובלב נשבר ונדכא: רבונו של עולם, ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו! כפר לעמך ישראל, ואל תתן דם נקי בקרב עמך!…

חרדים ונדהמים ישבנו אָז כולנו והקשבנו ברעדה אל כל מלה ומלה. המיסתורין של החלל אשר לא נודע מי הכהו, העסיקו את מחותינו הקטנים והביאו אותנו לידי מחשבות והרהורים רבים. אולם אותי הפליא אז יותר מכל סדר העבודה של העגלה הערופה. כי יערפו עגלה תמימה ונקיה לכפּר על חטא שחטא איש בלתי ידוע – היה לי דבר פּשוט וטבעי ומובן מאליו. כי הלא כולנו חונכנו וגודלנו על רעיון הקרבנות, כלומר: כי אנחנו נזקקים תמיד לקרבנות תמימים אשר יקריבו אותם וישפּכו את דמם לכפּר על כל עוונותינו, ושום בן אדם מן הישוב לא יוואל לקרא תגר על זה. אבל מעשה הזקנים והשופטים והכהנים שעשו בנחל האיתן, וביחוד הוידוי הגדול והנורא שהתודו שם, הביא אותי לידי ההשתוממות היותר גדולה. אנכי שויתי אָז לנגדי את רב העיר, מרא דאתרא, את הדיינין ובעלי הבתים הלומדים הגדולים ואת כל נכבדי העיר, שידעתי אותם כי לא נגעו לרעה גם בזבוב אשר על הקיר וכולם ידועים ומפורסמים לחסידים ואנשי מעשה, כיצד הם יוצאים ועומדים על החלל הנמצא בסביבות עירנו, ובלב נשבר ובמועל כפּים, בעינים דוממות ובקול רועד יענו ויאמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו! האם לא הצחוק הוא? וברגעים ההם הרגשתי עונג גדול ואושר אין קץ בהעלותי על לבי כי מעולם לא נמצא עוד חלל בסביבות עירנו שלא נודע מי הכהו, ובהיותי בטוח כי לעולם לא ימצא חלל כזה אשר יביא את גדולי עירנו ונכבדיה לידי נסיון כזה ולידי וידוי כזה. אולם הפּליאָה נשארה אָז מתלבטת בפנה חבויה בנשמתי ללא תשובה מספקת.

ומן ה“חדר” ישאוני זכרונותי אל ה“רחוב”.

לפעמים לא רחוקות קרה מקרה בלתי טהור גם בין הגדולים אשר ברחוב היהודים. יש אשר התנגשו שני אנשים שהגיעו לפרקם, בהיות להם איזה ריב או קטטה בשביל עסקא דממונא, או עסקי משפּחה, או כל דבר ריב ונגע אשר בין איש ובין רעהו. על הרוב היו שני הצדדים יוצאים ידי הובתם ומשקיטים את סערת רוחם בחרפות וגדופים ובהעלות כל אחד מהם את אבותיו ואבות אבותיו של השני עד ראשית הדורות מקבריהם, ובהרגיזו את כל הגנבים והמשומדים וה“חטאותיהם” ואת יתר פּסולי המשפּחה של השני, שכבר ירד זכרם בתהום הנשיה, לעלות ולהופיע לפני כל הקהל. כל אלה העומדים מסביב היו מתענגים עונג גדול על המחזה, והיו נהנים הנאָה משונה לשמוע את “חתוך הדבור” של האחד ואת “לשון הזהב” של השני. אולם מעניין לענין לאותו ענין היה הדבר מגיע לפעמים גם לידי הרמות-יד והכאות ממש, ויד איש היתה בזקן רעהו ובצד ובכתף יאחזו ויהדפו איש את רעהו. באותו רגע כל הקהל היה משנה את טעמו. כל אלה שעמדו בעיגול והתענגו למשמע אָזנם, כשראו כי השטן מרקד כבר בינות המתנצחים והדבר הגיע לידי מכות ומהלומות, התנפּלו תיכף על שני האנשים הנצים גם יחד, ומבלי כל השתדלות למצות את עומק הריב ולחקור ולמצא אל נכון מי היה המתחיל בדבר ומי הוא הצדיק ומי הוא הרשע עמדו והפרידו בין הנלחמים. הא כיצד? יהודים ירימו יד איש על רעהו וגם יבאו, חס וחלילה, לידי הכאות? האין אלהים בישראל? האם הותרה כבר הרצועה והעולם נעשה הפקר ואיש כל הישר בעיניו יעשה? היה לא תהיה! לא יעשה כן בקרב אחינו בני ישראל! ראשית השיבו את ידכם, ואַחר כך נלך אל הרב, אל בית-הדין ושם נחקור ונמצא מי הוא הצדיק ומי הוא הרשע!

כך היו נוהגים אבותינו, שנולדו, גדלו והתחנכו ברחוב היהודים, וחיו וחשבו והרגישו על פּי השקפת-העולם המיוחדה אשר לרחוב היהודים. בחוש הנטוע בלבם מדור דור היו הם עושים את הדבר היותר טוב והיותר נחוץ להעשות תיכף ומיד במקרה לא טהור כזה: היו עומדים ומפרידים בין הנלחמים!…

ומרחוב היהודים שבה נולדתי ובה בליתי את אביב חיי באתי אל העולם הגדול. שם ראיתי והתבוננתי אל מעשי הקטנים ומחשבותיהם ואל מעשי הגדולים ויצרי לבם. מעשה הקטנים הוא תמיד סימן לגדולים, ומעשה יחידים ופרטים הוא תמיד סימן לקבוצים גדולים ועמים שלמים.

בעולם הגדול נזדמן לי לראות לפעמים קרובות שני נערים מתנצחים ומתנגחים איש ברעהו. אולם כל החושב כי שם נלחמים הנערים כמו שהיינו אַנחנו הנערים נלחמים איש ברעהו ברחוב היהודים כפראי-יער, בלי כל סדר וחוק, ובלי כל מנהגים וכללים קבועים בהלכות-הכאה, אינו אלא טועה. כי הנה שפכו התרבות והמדע והחוק את רוחם לא רק על הזקנים והבחורים אלא גם על הקטנים ומעשיהם הפּעוטים. שני נערים מן העולם הגדול נלחמים איש ברעהו על פּי המלה האחרונה של מלחמות-השנים, ככתוב בספר החקים המיוחדים ל“מדע” זה, ובפירושים ובהרחבות אשר בכח העתונים. הם נלחמים איש ברעהו בדעת ובחשבון. אשרי עין ראתה כיצד הם רוקדים איש כנגד רעהו ומכוננים את אגרופיהם הקטנים לפגוע איש ברעהו, וכיצד כל ישעם וחפצם הוא לכוון את הרגע ואת המקום בכדי להכות “מכה נצחת” “ככתוב”. ואשרי עין ראתה גם את האנשים הגדולים המתקבצים ובאים לראות בשחק הנערים האלה לפניהם, ואת ההנאה המשונה שהם נהנים לראות את הפעוטים האלה נלחמים איש ברעהו כגדולים ממש, כעין דזשאנסון, ווילארד, דימפּסי וכו‘, באמת כדאי לראות את התענוג הגדול השפוך על פּני הגדולים האלה, וכיצד הם מעודדים את רוח האחד ומחזקים את ידי השני להחזיק מעמד ולהלחם בשני “עד רדתו”. הקריאות: בן חיל אתה! היטבת לעשות! יפה הכית! חזק ואמץ! תשמענה מפיהם לרגעים, ונפשם משתפּכת ומתמוגגת מרוב עונג והנאה. עונג כזה והנאה כזו היו אבותינו אשר ברחוב היהודים מתענגים ונהנים כשהיו רואים שני נערי ישיבה המנצחים זה את זה בהלכה, כשאחד משתדל לשום לאל ולהרוס את כל בנינו של השני שבנה על יסודות ה“פּני יהושע”, ה“קצות”, ה“נתיבות” וכו’ בעוד אשר השני מתפּתל כנחש ומשתדל בכל כחו להחזיק מעמד ולסתור את תשובותיו של הראשון. יש מלחמה ויש מלחמה, יש עונג ויש עונג. אבותינו היו מתענגים והם הנם מתענגים. ולוא ינסה אחד להתערב ולעצור בריב ולהפריד בין הגבורים הקטנים וקראו אחריהם כל הגדולים האלה מלא. הן לא “ירוקים” הם, לא פּראי-אדם שגדלו ביער או במדבר, כי אם אנשים מן הישוב, בעלי תרבות ובעלי נימוס, בעלי חוקים וכללים קבועים ומקובלים, ויודעים הם כי שני אנשים או שני נערים כי ילחמו איש ברעהו ויכו איש את אחיו עד שפך דם או גם עד יציאת הנפש חוב חוקי ונימוסי מוטל על כל האחרים להיות במצב הבינים, ניטרליטט בלע"ז, ורשאים הם רק לראות ולהתענג על המחזה.

מעשי הקטנים הוא סימן לקבוצים גדולים ולעמים שלמים.

מיום עמדי על דעתי הייתי עד-ראיה למלחמות-שנים רבות ביו גוי לגוי ובין ממלכה לממלכה. בכל המלחמות האלה נשפּך דם כמים לעיני ה', לעיני השמש ולעיני כל העולם כולו. בכל המלחמות האלה היו שני עמים מתנפּלים איש על רעהו, אוחזים איש בצואר רעהו ומתאמצים בכל כחם לתקוע את חרבם איש בלב רעהו ולהכות את האויב מכה מכריעה, אנושה ונצחת. ומה עשו אָז יתר הגויים שלא היה להם כל חפץ וענין וחשבון להשתתף בשפיכת הדם? הם העמידו את עצמם במצב הבינים, ניטרליטט בלע"ז. זוהי באמת מלה נאה שהעולם הגדול יכל להתפּאר בה על בני רחוב היהודים אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה להמציא מלה נפלאה כזו. הגיעו בעצמכם! שני עמים נלחמים איש ברעהו ועושים שמות איש בנחלתו של רעהו, והרי מלחמה הנה בטבעה מחלה מתדבקת אשר תעבור על נקלה ותתדבק גם באלה העמים הקרובים אל מקום המערכה, ומהם תתפּשט המחלה הממארת הזאת ותגיע גם אל קצוי ארץ ואיים רחוקים, ואין לדבר סוף! אולם אין קצה לחכמתו של בן האדם, ולא לחנם חסרו אותו רק מעט מאלהים! הוא יגע וגם מצא תרופה לסכנה זו. הוא המציא את המלה הנאה והנפלאה “מצב הבינים” וחסל לכל הסכנה ולכל הפחד וחרדת הלב!

וזאת תורת המלה הזאת: הגבל יגבילו את תחומיו של המקום אשר עליו ילחמו שני העמים, וציין יציינו אותו היטב היטב, ואזהרה נמרצה תנתן לשני הנלחמים בשצף-קצפם: עד פּה תבאו בהתמרמרכם ובהשתערכם איש אל רעהו! עד פּה תבאו ולא תוסיפו! אלה הם תחומי הזירה הגדולה שלכם, ובתוך זירה זו הרשות לכם להלחם איש ברעהו ולטרוף איש את נפש רעהו וגם להשמד מתחת שמי ה' שניכם גם יחד עד האיש האחרון, אבל אל תגעו בארצות אחרות, ובממלכות הנמצאות במצב הבינים אל תרעו!… במשך הימים נתחברו ספרים ונחקקו חוקים והגדרו הגדרות בדיני מצב הבינים ובכל היחוסים הבין-לאומיים. כבר זכינו לבנין מדעי שלם ממסד עד הטפחות! ובספרים האלה כתוב לאמר: אסור לאלה הנמצאים במצב-הבינים לעזור לכל צד שהוא עזרה ממשית, אולם מותר להם להושיט כלי נשק לאחד או לשני, למען יהיה בכחו להמשיך את המלחמה; מותר להם גם להושיט לחם ומים לנלחמים, למען אשר לא יגעו ולא ייעפו, חלילה, ולמען אשר יחליפו כח לשפּוך איש את דם רעהו עד הטפּה האחרונה, ועוד הרבה חוקים וכללים השייכים למדע זה. בהתבונני אל כל אלה הנני מרגיש כי האנושיות תוכל להניח ידה על כרסה ולומר: שישו בני מעי! לא לחנם נשפּך דמי כמים מראשית הדורות ועד סופם לשם שנויים ותקונים בחיי האדם לשפר ולהנעים אותם עד כמב שאפשר; לא לחנים הורגו עלי אלפי רבבות קדושים מכל האמונות והדעות; לא לחנם סבלו כולם ענויי שאול ומצוקות תפתה בעד האנושיות המסכנה והעלובה. כל הקרבנות האלה היו כדאים בשביל ההתקדמות הנפלאה ובשביל המדע המקיף והכולל של ימינו אלה. אשרי האנושיות שככה לה! אשרי האנושיות שהחוק נר לרגלה והמדע אור לנתיבותיה!

אוי להם לבריות הללו, לבני נח, מעלבונה של תורה כזו והתקדמות כזו עם כל החוקים, הנימוסים והדינים התלויים בה! אוי להם ממהלך מחשבות כזה שהמציא להם את כל הפּלאות האלה, ולא רק שהתיר להם כי אם גם הטיל חובה עליהם לשפּוך דם כמים בעד כל תקון בחברה ובעד כל צעד קדימה שהנם עושים בכל דור ודור! אוי להם לבני נח הללו שלא למדו את כל אשר למדנו אנחנו באותו ה“חדר” ובאותו רחוב היהודים ולא חיו אותם החיים באביב נעוריהם, ולא קבלו עליהם את האיסור הגדול של אכילת דם ברתת ובזיע לקיים אותו במלואו כמו שקבלנו וקיימנו אותו אנחנו, בני ה“חדר” וה“רחוב”. אוי להם מיוצרם שנתן להם תורת-דם כזו, ואוי להם מיצרם שהעביר אותם על דעתם לקבל תורה זו וללכת אחריה! אבל אוי להם שבעים ושבעה לבני ישראל, אלה הממציאים האמיתים של תורת הענוים והנלחצים; אלה שאזנם שמעה מעל הר סיני את האיסור הגדול והנורא של אכילת דם, ושקבלו עליהם את האיסור הזה בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם ועשו אותו חלק מחייהם במדה כזו שהקב"ה בעצמו בודאי שלא חכה ולא קוה לה בשעה שהטיל עליהם את האיסור; אלה בני ישראל שחוק מצב הבינים של בני נח רחוק מלבות קטניהם וגדוליהם כרחוק שמים מארץ. אוי להם לעלובים הללו כי עליהם לשפּוך את דמם על מזבח המולך הזה, ובכל עת צרה, בכל שעה של תמורות וחליפות יכו בני נח איש ברעהו באלפיהם ובבני ישראל באלפי רבבותיהם, וכנגד טפת דם אחת שלהם ישפּכו קבים קבים של דם בני ישראל!

וכשאני מסתכל בחיים אשר בעולם הגדול, בחנוך הקטנים והגדולים, בחיי הבית והחברה לכל חוקיהם ונימוסיהם, בהתפּתחות המדע והאָמנות ובהלך מחשבותיהם ורגשותיהם של הגדולים והקטנים הנני נוכח כי “שמץ דבר רקב נמצא במדינת דנמרק”, כי תורה זו שהמציאו בני נח היא רוח החיה בכל אלה, והיא היא הממלאה את חלל העולם בחמרים כאלה המביאים תמיד לידי שפיכת דם, ובני האדם בולעים את כל אלה בדמם ובעצמותיהם. וכאן הנני עומד ותמה: מי הם האחראים בעד כל אלה, ומי הם האשמים האמתים העתידים ליתן את הדין? ובאותו רגע תעלה לפני פּרשת “עגלה ערופה” שלמדתי בחדר כד הוינא טליא, וביחוד את הוידוי הגדול והנורא של אותם הזקנים והשופטים והכהנים, והנני בא לידי המסקנא הישנה כי משה אמת ותורתו אמת. אם נמצא חלל בקרבת העיר הלא בודאי נמצא גם הרוצח מכה האיש החלל בתוך העיר או בשכונתה, ואויר העיר אשר בתוכה הם יושבים מכלכל את הרוצח הזה בקרבו, ואדמת העיר אשר עליה הם דורכים לא הקיאה אותו מתוכה, והוא חי ומתהלך עמהם, ואולי הוא נמצא בתוך ד' אמות שלהם, והאם אין זה אות נאמן ומופת חותך כי שמץ דבר רקב נמצא באויר העיר? ומי הם האחראים בדבר אם לא זקני העיר ושופטיה וכהניה אשר על פּיהם יהיה כל ריב וכל נגע אשר בעיר? האם אין זה ראיה מכריעה ונצחת כי שמץ דבר רקב נמצא בחנוך שהם מחנכים את בני העיר וברוח שהם אוצלים עליהם ובתורה שהנם מלמדים אותם, אם רוצח-נפש ושופך-דם נולד, גדל והתחנך בקרב העיר או בסביבתה, רוצח נפש אשר יקום על רעהו בשדה ויהרג אותו באין רואים וגם עקבותיו לא יודעו?

וראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש במלחמת גוג ומגוג, ושאלה מרה התחילה מנקרת במחי: מה יעשו עתה הזקנים והשופטים והכהנים שבדורנו, כשהחלל הגדול והנורא נמצא בקרבם, ועמק ההרגה שבו נמצא החלל הוא כמעט מלא כל העולם, וכולם כולם כאחד, קרובים אל החלל? האם ירהיבו עוז בנפשם לעשות כמו שהיו אבותינו עושים: יקחו עגלות בקר אשר לא עובד בה ואשר לא משכה בעול ויערפו אותה ויתודו עליה בתם לב: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו? האם לא יצלצלו הדברים האלה כצחוק השטן ולעג הסטרא-אחרא בעת אשר דם החלל טמא את כל חלל העולם, זהם את כל הלבבות, שקץ ותעב כל חוש ורגש ומחשבה של בני האדם והבהמה וחית הארץ ועוף השמים? והאם לא יראה כל סדר העבודה של העגלה הערופה כקומדיה עלובה ומלאה צביעות נשחתה בעת אשר אלה הזקנים והשופטים והכהנים שבראו את רוח המשחית שיצא לרקד בין בני האָדם ולנסוך עליהם את רוח העועים הנורא יעמדו על העגלה הערופה וירחצו ידיהם מדם החלל?

למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק? שאלה ישנה ונושנה שהנה תמיד חדשה!…

כי הנה התחוללה הסערה, ובולמוס המלחמה, הקנאה, השנאה ושפיכות הדם תקף את כולם כאחד. כלם נגרפו בזרם האדיר ונבלעו חיים בתוך המרקחת הגדולה. “העולם גדול ונורא, וכולנו כאחד אחוזים ונגררים בגלגל המעשים” (קיפּלינג). כל אחד מהנלחמים עומד על דעתו בקשיות-עורף, במרדות-לב ובחרף-נפש. בסערת רוחו הוא חושב ומאמין כי גורל כל העולם כולו תלוי אך ורק בתוצאות המלחמה שהוא משתתף בה, והוא תועה ומתעה את האחרים כי גורלה של כל האנושיות יחתך לשבט או לחסד אם ינצח הוא את האחרים או אם האחרים ינצחו אותו. והמחשבות הנבערות האלה עוורו גם את עיני הפּקחים וסלפו גם את דברי הצדיקים. הקנאה וצרות-הדעת וקטנוניות-הלב העבירו אותם על דעתם, ושוב לא יכלו עוד התרומם מעל כל המקרים והמעשים ולקרא בקול גדול באזני כל הנלחמים גם יחד: הלנצח תאכל חרב? באנדרלמוסיה זו שבאה לעולם עזב הכהן את אמונתו הטהורה המצוה עליו לאהוב את כל האנשים יותר מנפשו והתנפּל גם הוא במרקחה הגדולה ונבלע גם הוא בתהום הנוראה; או גם הרע לעשות: הוא עשה מה שעשה ודבר מה שדבר בשם אמונתו זו. עזב בעל המדע את המחשבה הטהורה ואת ההגיון הבהיר המראים לו באותות ומופתים שכליים והגיוניים כי אין כל מקום בעולמנו למלחמות ושפיכות-דם, ועשה גם הוא את מעשיו ודבר את דבריו כפרא אדם שלא ראה מאורות השכל והחכמה והמדע מימיו; או גם הרע לעשות: הוא לקח את כל כלי-תשמישי השכל והחכמה והמדע ועשה אותם לקרדום להזיק ולהשחית בה, ולחרב ביד הנלחמים להציף את כל העולם במבול של דם. עזבו גם בעלי התורות החדשות את אליליהם החדשים שעבדו להם, כאלו לא באו כל אלה אלא לשמש לנוי בעלמא ולחומר לשיחות-טרקלין נאות, ויצאו ונסחפו גם הם אל מחנות המטורפים והמשוגעים, ועזרו גם הם בעצם ידם להגדיל את הרעה עד אין קץ. הכהונה, המדע וכל התורות החדשות פּשטו את הרגל וירדו מנכסיהם ביום הגדול והנורא. וכשרגשו הגויים, אז הגו הם ריק במליצות נשגבות כי הצד שלהם הוא הצדיק והוא יביא את הגאולה אם רק יצא המנצח, ולפיכך צריך להשמיד ולאבד את הצד השני עד תומו. ועל לב איש מהם לא עלה לקרא את הקריאה הגדולה והעתיקה: הלנצח תאכל חרב? ועל לב אלה שהיו נמצאים במצב הבינים, כביכול, לא עלה לעשות כמעשה אבותינו אשר ברחוב היהודים: לעמוד ולהפריד בין הנלחמים.

ומבלי משים יעלה על לבי מחזה ידוע ב“רומיאה וי’וליאיט”. שני בתי-האבות מונטגיו וקפיולט מתקוטטים ונלחמים איש ברעהו בקשיות-עורף ובחמה שפוכה ובשנאה נצחת שאין כמוהו, וברוח העועים השפוך עליהם לא יראו ולו יבינו כי כל מריבותיהם וקטטותיהם הנן כל כך פּעוטות ועלובות, ולא ישנו אף במאומה את עולם-יה היפה והנפלא, ורק יהפכו את החיים אשר מסביב להם לעמק הבכא ולגיא צלמות. גם מרקוטיא, זה הלץ שבליצנים, גם הוא נסחף עם הזרם והוא הולך ומשליך את נפשו מנגד בשביל איזה עסק פּעוט ונבזה שבין שני בתי האבות האלה. לסוף הוא נופל חלל בתגרת יד שונאו, ואז רק אז, בראותו את המות פּנים אל פּנים, הוסר הקרום שכסה את עיניו ופתאום נתגלה לפניו האור הגדול שהיה גנוז ממנו עד אותו הרגע, ובנפחו את נפשו הוא מקלל את הקללה הגדולה והנמרצה: “ארורים הם שני בתי האבות! מגפה תחול על שני בתי האבות גם יחד!” אוי לו למרקוטיא זה שגלה ומצא את האמת הגדולה רק ברגעי גסיסתו האחרונים! אוי להם לכ הבריות העלובות שהנן משיגות את האמת רק אחרי אשר שלמו בעדה בדמם ובחייהם! כמה אנשים, נשים וטף קללו את קללת מרקוטיא ברגעיהם האחרונים של ענויי השאול שהביאו עליהם הדבר, החרב, הרעב, המחלות, המיתות המשונות וכל מיני פּורעניות שבעולם! אוי לאנשים החיים שלא שמעו את הקללה הנוראה ההיא או לא שמו אליה את לבם. קול הדם הנשפּך צעק מן האדמה, הגיע עד שחקים וקרע את לב ההויה, אולם לאוזן הנלחמים והרואים במלחמה לא הגיע.

למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק? שאלה זו תתעורר בלבי בראותי את כל המעשים הנעשים תחת השמש.

כי הנה נחלקו החכמים בדעותיהם בנוגע לסבות שגרמו למלחמת “גוג ומגוג”². יש אומרים כי זו היתה מלחמת הגזעים, ואחרים אומרים כי זו היתה מלחמה כלכלית בשביל “חזקות” על שוקי מסחר. בא כתוב שלישי וכורך את שתי הסבות ביחד ומוסיף עוד סבות שונות. הצד השוה שבהם, כי כולם כאחד יודעים ומכירים כי הנם עומדים לפני מדע, ובכובד ראש הנם יושבים ומלמדים פּרק לכל העולם בהלכות המדע הזה ומשננים לנו את תורת הסבה והמסובב, את המניעים והגורמים וההתפּתחות והתוצאות וכל יתר התורות הידועות כיום גם לתינוקות של בית רבן. ואנחנו כולנו יושבים ומתאבקים בעפר רגליהם של החכמים האלה שהצליחו לשפּוך את רוח המדע והחקירה על כל בשר. כולנו מביטים, בהכרה או שלא בהכרה, על כל הרעות הגדולות שנעשו לעינינו כעל חזיונות טבעיים ומחויבי המציאות שאין כל תקוה להנצל או להפּטר מהם, כמו שאין כל תקוה להנצל ולהפּטר משטף מים כבירים או מרעד-ארץ והר-שרפה וכדומה, וכולנו מאמינים כי כל מה שאפשר וראוי לעשות הוא ללמוד ולהבין את החזיונות “הטבעיים” האלה, להסתכל במהלכם ובהתפּתחותם ולהתעמק בסבותיהם ובתוצאותיהם. מקצתם של בעלי המדע האלה משתדלים גם למצא איזה סם-תרופה אשר ישקיט מעט את מכאובי האנושיות לרגע ואשר יתן לה לנוח ולישון ולהחליף כח למען תוכל לקום ולנער למחלות חדשת ולמכאובים חדשים ולמען תוכל לעמוד ביסוריה ולסבול ולהתענות עד אין קץ, עד אשר יבאו שוב חכמים חדשים וימציאו למענה סם חדש להשקיט את הכאב ולישן את החולה לרגע קצר. מקצתם מרחיקים ללכת בענין הזה והם יושבים ודורשים כי המהפּכות והמלחמות ושפיכות-הדם לא רק שהן חזיונות טבעיים באורגן האנושיות אלא גם דברים נחוצים ומועילים וכי הן פּרוצס בריא ונורמלי בחייה ובהתפּתחותה, ומדבריהם של אלו יוצא לנו כי לולא היו הדברים האלה בעולם כי אז היינו צריכים אנחנו בעצמנו לברא אותם לטובתה ולהנאתה של האנושיות. מדע מסכן, “סוס שרבו הרוכבים עליו בזמננו, במקומו ושלא במקומו” ושעל גבו חרשו חורשים רבים לאין מספּר!

פּתרון השאלה הכלכלית עומד בראש סמי-התרופה שהמציאו לנו אנשי המדע, וזכותה של שאלה זו עמדה לה כי כבר זכינו לספרות שלמה חדשה בכל השאלה הזאת ובכל השאלות התלויות בה, לכל פּרטיהן ודקדוקיהן ותרי"ג חוקים וכללים, הגדרות ופירושים. אין כל ספק כי יש בכח המדע הזה לרפא פּצעים ידועים בגוף האנושיות ולהשקיט את הכאב לזמן ידוע, אבל לאסוננו נפל המדע הזה בידי בני נח ובני עשו שלא למדו פּרשת הדם מימיהם. ומכיון שהדם הוא, לפי הלך מחשבותיהם ורגשותיהם הם, הדבר היותר זול בעולם, ואין לך דעה ונסיון שבעולם שלא הותר לשפוך עליהם דם אדם בלי כל פּקפּוק והסוס-הלב, לפיכך אין כל פּלא כי שאלת הכלכלה היתה לסלע המחלוקת ולמקור רצח ושפיכות דם, מלחמה ככל המלחמות אשר בארץ, מלחמה שיש בה שני בתי אבות המתנגחים ומתנצחים זה בזה לא רק בהלכה כי אם גם במעשה, ושניהם נלחמים על שם המדע כנואשים וטרופי הדעת. מי יתן נביא חדש לשני בתי האבות האלה, או מי יפתח את לבם להבין את הנביא הקדמון, אשר בלי כל מדע ובלי כל פילוסופיה, בלי כל עקמומיות המח והלב ובלי כל עקיפין וערמומיות, כי אם בהשקפה בהירה וישרה ועמוקה אל עצם הדברים כמו שהם ואל תוך תוכם, ביושר המחשבה ובתמימות הלב, בטוהר הרגשות ואהבת האמת ובמסירות נפש על הצדק המחלט, השתדל להסיר את הסנורים מעל עיני האנשים, ובדברים פּשוטים ותמימים קרא את הקריאה הגדולה: “ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בבתיכם! הוי מגיעי בית בבית – – והושבתם לבדכם בקרב הארץ? – –שמעו זאת השואפים אביון – –מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה!” בטוח אני כי לוא קם הנביא וראה מה עלתה לה לאנושיות הכורעה קורסה תחת סבל כל המדעים המזויפים – היה קורא בחמת רוחו: מי יתנני שמיר ושית ואצית את כל המדעים החדשים האלה ואשמיד אותם מתחת שמי ה'! הסירו מעלי המון מדעיכם ולמדו לשונכם לדבר דברים פּשוטים ותמימים, אולי נבוא בהם אל המנוחה ואל השלום ואל האושר!

אבל לוא נשאר המדע הזה רק מדע כי אָז לא היה האסון גדול כל כך. כי אין בכחו של מדע להלהיב את הלבבות במדה גדולה ולזמן מרובה, ואין בכחו לברא לו “חסידים” “וקדושים” אשר ימסרו את נפשם על קדושתו וקיומו. אולם רואים אנחנו כי מדע זה נהפּך והיה לאידיאל, לדבר שבלב וברגש, וכאן כרוכה הסכנה הגדולה.

כי הנה באו אנשים חדשים והאמונות והאידיאלים החדשים בפיהם ולוחות חדשים בידיהם. מדברים הם רמות ונשגבות ומראים הם באצבע על כל הרעות ועל כל העול ועל כל המחלות אשר בסדר הישן ובאמונות הישנות, ומוכיחים הם בהוכחות ישרות וצודקות וגם באותות ומופתים של “דם ואש ותמרות עשן” כי הם מצאו כבר את הרפואה האמתית למכת העולם. באים הם אלינו בשם הענוים והנדכאים, וחפצים הם לתקן עולם במלכות הנעלבים והנלחצים. רבים מהם באים ומשתדלים לתפוש אותנו בלבנו בזה שהנם מוכיחים לנו כי הם הנם רק שונים וחוזרים על מה שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ועיין עמוס, מיכה, ישעיה, חבקוק וכו'. וכל העם שומעים את הדברות החדשים ורואים את הקולות והלפּידים ומתברכים בלבם כי הנם עדי-ראיה למתן-תורה חדש, ולפיכך אין כל פּלא כי הזרם החדש סוחף רבים מבני העם שאבותיו עמדו על הר סיני וזכו לשמוע באָזניהם את הדברות היותר פּשוטים והיותר נשגבים שבעולם, וגורף הוא בשטפו את בני הנביאים הגדולים שיצרו את תורת הלב הגדולה בלי כל חכמה ומדע והגיון. בני בניהם של אלה עומדים עתה ועיניהם מוכות בסנורים מן האור החדש המכהה את העינים. עלובים הם הבנים האלה שגלו מעל שלחן אבותיהם הגדולים והנם מלקטים פּירורים יבשים ודלים תחת שלחנות זרים! עלובים הם שאבדה להם טביעת-העין להבחין בין תכלת לקלא אילן!

ועל לבי יעלה כי גם לפני אלפים שנה באו אלינו נביאים חדשים עם תורות ואמונות חדשות ומחודשות בפיהם ולוחות חדשים עם דברות חדשים בידיהם. והלוחות החדשים ההם נראו לכל עין פּשוטה ותמימה כאלו באמת מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים החרות עליהם. גם הם באו אז בשם הענוים והחלשים, וכל ישעם וחפצם היה לתקן עולם במלכות הנלחצים והנעלבים. לכאורה יהדות אמתית, כמעט היהדות בעצמה בקצת שנוי. וכל מה שאירע ליעקב ולתורתו אירע גם לעשו שהתחפּש אָז בקלסתר פּניו של יעקב. אותה תורת הלב ואותו הפּירוש הסימבולי של שיר השירים, ורק בשנוי השם; אותם היסורים, התשובה והסליחה; אותו הגיהנום הצורף וגן העדן. במלה אַחת, אותה ה“קומדיה האלהית” מתחלתה ועד סופה. אלמלי היה איש בא אז ומנבא לאותם “ענוי ארץ” והחסידים הראשונים של אותה התורה כמה דם ישפּכו בשם אמונתם החדשה ובכחה, וכמה מעשי רצח וכל תועבה יעשו בשם “אלהי האהבה והסליחה”, וכמה יהפכו את עולם-יה לגיא צלמות ולים של דמעות ודם! שוו נא בנפשכם את הפּנים התמימים והמשתוממים שהיו החסידים ההם מעמידים למשמע דברים מוזרים כאלה! ואַף על פי כן בואו וראו מה שעלתה לעניי ארץ ולתורתם. קראו את הלוחות שלהם ואת “הדברות” שעליהם: לאהוב את רעיהם יותר מנפשם ולסלוח ולחזור ולסלוח עד אין קץ וכו' ונדהמים ומוכי-שממון תעמדו למראה עיניכם. מה לדבר עוד על לבות בני האדם ולא דברו? ואף על פּי כן…

לא נביא ולא בן נביא אנכי, אולם לבבי לי אומר ומרגיש אנכי במעמקי נפשי כי הלוחות החדשים מקרוב באו אינם מעשי אלהים, והמכתב החרות עליהם איננו מכתב אלהים. עוד הפּעם הופיעה לפנינו יהדות בתמונה מקולקלה ומטושטשה ומזויפה. ועוד תבא העת אשר בשם הדברות החדשים האלה ישפּכו דם כמים ויעשו את הנבלות ואת התועבות היותר נוראות שיש בכח בני האדם לעשות בשעה שרוח העועים נסוך עליהם ודעתם מטורפת, ואנחנו, בני יעקב, נקבל מנת חלקנו שבעתים ושבעה, כנהוג בכל העתים ובכל הארצות. כי גם ה“ענוים” החדשים הנם בני עשו ובני נח שלא קבלו עליהם את מצות הדם, ואינם מרגישים את גועל הנפש ואת כל הבלהות והזועות אשר במראה הדם וריחו. ולא עוד אלא כי הדם וטעמו הנהו בחלבם ובדמם, במחם ובלבם, בכל עצמותיהם ואבריהם. הם לא למדו את הדברים הפּשוטים והנשגבים אשר למדנו אנחנו כי הדם הוא הנפש. מי ידע עתידות ויגד לנו כמה פּעמים עוד יחזור הקב"ה עם תורתו על כל האומות עד אשר יקבלו אותה כמו שהיא, בלי כל שנוי נוסחאות ובלי כל כחל ושרק ופּרכוס! מי ידע כמה עולמות תברא עוד האנושיות ותחריבם ותבראם מחדש ותשוב ותחריבם עד אשר תמצא כי העולם המבקש והמקווה כבר נברא וצריך רק לפקוח עינים ולראותו!

כי אין משיח חדש לעולם. המשיח בא זה כבר וגם הוא מתהלך בתוכנו, אלא שקשת-ערף היא האנושיות ואיננה חפצה לפקוח את עיניה ולראות אותו בקלסתר פּניו האמתי. עדיין היא נפתלת נפתולי-שטן ואינה רוצה ללמוד את החוקים ואת ה“לאווין” החרותים על הלוחות הישנים, שהנם באמת מעשה אלהים, ולעשות אותם ללחם חוקה אשר עליו תחיה. כי לא המצוה והחוק הם העיקר. לא קבלת התורה היא ראשית ואחרית הכל. אין לכם אומה ולשון שבעולם שאין בכחה להתרומם לרגע גדול ונשגב אחד, להגיע להתנשאות-רוח בלתי מצויה ולקרא ולענות בכל כחה: נעשה ונשמע! אלא שקשה למצא אומה שיש לה הכשרון לסגל את הדברות אשר קבלה באותו הרגע הנשגב, לפתח אותם עד תכלית השלמות ולהוציא מהן את התוצאות היותר קיצוניות. בואו וראו כמה חוקים נאים ומצוות טובות יש לכל אומה ולשון. צאו ועברו על כל הלוחות וכתבי הקודש אשר לכל אחת מהן, גם על השפלות והירודות שבהן, ותוכחו כי לוא רק היו מקיימות קיום אמתי וממשי גם חלק אחד מני אלף שבהם, אזי היתה הארץ כגן עדן ואנשיה כמלאכי שחק. אולם, לא קבלת התורה היא העיקר. גם עמנו לא הגיע עוד אל המדרגה לעשות את כל החוקים ואת כל העיקרים שבתורתנו ללחם חוקה, אשר עליו יחיה. עדיין נשארו הרבה מהם תלויים על הקיר בחדר משכיתנו רק לנוי והדור בעלמא. אבל התבוננו אל אלה החוקים שמזלם גרם להם להיות למן שירד משמים בכל יום ויום ושהלך ונבלע בכל אברי העם. וראו את פּרי ההלולים אשר נשאו בנפשנו הלאומית ואת התוצאות הנפלאות אשר הביאו בחיינו הפּנימיים. איסור הדם הוא אחד מאלה, ותוצאות האיסור הזה הן: ה“גזלן היהודי” ו“הסכין היהודי”. שוו נא בנפשכם כי כל בני נח היו במקרה מקבלים עליהם את איסור הדם והיו מגיעים בקיומו לאותה המדרגה שהגענו לה אנחנו. מה היו פּני תבל כעת, וכמה רעות ויסורים ומצוקי שאול היו אז רק דברים שלא היו ולא נבראו אלא משל היו בדמיון המשוררים ובעלי האגדה!

זכורני בציור ליצני אחד שנדפּס בעתון יהודי לפני זמן מה. בציור ההוא עומד נשיא ארצות הברית, וואודראו ווילסון, ולוחות אבן בידו, ועליהם כתובים וחרותים מזה ומזה ארבעה עשר הדברות החדשים שלו, וכנגדו עומד יהודי זקן שחוח ונדכא, ועשרת הדברות שלנו בידו, והוא מראה לנשיא באצבע על הלאו הששי ואומר: מה יועילו לי ארבעה עשר הלאוין החדשים האלה? קיימו כולכם את ה“לאו” הישן האחד הכתוב כאן, הלאו הגדול: “לא תרצח!” והכל על מקומו יבוא בשלום!…

אין כל ספק, איפא, כי תשועת האנושיות בכלל ותשועת ישראל בפרט תבוא רק על ידי הנביאים הקדמונים והנבואה האמתית כמו שנמסרה לנו והתפּתחה אצלנו במשך הדורות. אולם כאן הנני שומע קול רבים האומרים לנו: למה לנו לשוב אלפי שנים אל הנביאים העברים הקדמונים? שעתם כבר עברה, זיום כבר כהה מזיו הנביאים החדשים. הנה “הקים לנו ה' נביאים בבלה”. ומי יאמר כי מקור הנבואה הוא דוקא בארץ ישראל ובעם ישראל? הקב“ה משרה את שכינתו גם על נביאי אומות העולם בכל מקום שהם, והראיה כי יש לנו נביאים חדשים וגדולים גם בדורנו. טולסטוי, למשל, יוכיח, ועוד כמהו. “תמימות קדושה!” הנני קורא על אותם בני האדם. מי יתן והיו כל המשוררים והחוזים וכל קהל האמנים נביאים! אולם מי חכם ויבחין בין נביא ומתנבא? איה אוזן אשר תבחין בין נבואה הבאה ישר מן הלב ושהיא צופה ומסתכלת בכל הבריות בעין אם רחמניה ובאהבה פשוטה ותמימה ובין נבואָה הבאָה מתוך אָמנות, ולוא גם האָמנות היותר נשגבה, והנה צופה ומסתכלת בכל הבריות מתוך אמנות ושירה ומתוך אהבה מופשטת, מבלי רדת אל תוך תוכו של הפּרט כמו שהוא? צאו וקראו את כתבי הקודש שלנו ואת “הנביאים” החדשים; קראו את שניהם בלב ישר ותמים ובלי כל פּירושים והתחכמות ופילוסופיה עליונה, ומובטחני כי “אזנכם מלים תבחן.” הנביא הקדמון אומר: “דברי כאש, נאם ה', וכפּטיש יפוצץ סלע.” תנו את לבכם ואת דעתכם לדברים האלה: דברי ה' כאש וכפּטיש יפוצץ סלע! וכאן הנני נזכר במאורעות 1904–5. מלחמת רוסיה ויפּוניה פּרצה אז, ודמם של שני הגויים נשפּך כמים חנם באשמת כנופיא של שרים סוררים וחברי גנבים ורוצחים, אולם הנביא הגדול טולסטוי נשתתק אָז, ודבריו “כאש וכפּטיש” נאלמו ולא נשמעו בין החיים. ולא עוד אלא כי בסתר לבבו היה מצטער ובוכה על מפּלות חיל רוסיה כאחד הפּטריוטים אשר בארץ. בשר ודם פּשוט הנוטה לצד אחד או לשני. וכשבאו קל”ו הפּוגרומים עם כל הצער והזעם אשר בהם, ועליו, בתור נביא, היה לצאת ולזעוק חמס ושוד על העון הגדול והנורא בדברים אשר כפּטיש יפוצצו סלע, נסתלק ממנו הדבור, ונפשו, נפש הנביא הגדול של המאה הי"ט, לא התחלחלה ולא חרגה ממסגרותיה על הדם השפוך, דם יהודים או דם צוענים או דם כל נפש חיה. שוב מעשה באמן גדול בדורנו שהגיע למדרגה נשגבה מאד באמנות ובהרגשת האמנות, ויש רגעים אשר בהם יש לו “עלית נשמה” ממש בעולם האמנות. באחד מציורי המסע שלו³ הוא מגיע אל מחזה טבע מרום ונשגב ואָז הוא נאלם דומיה והוא מתירא להוציא את רגשות-הקודש שלו אל חלל העולם, ומעטו נפלטו רק הדברים האלה כי מה שראה שם ישאר סוד-נצחי בינו ובין הטבע. וכמה נתכווץ ונתקטן האמן הנפלא הזה בשעת מלחמת גוג ומגוג! את עט-האמן שלו כתת לחרבות ואת מכחולו לחניתות ובדברי אמנות ושירה העיר ועודד את בני ארצו ולשפּוך את דמו עד הטפּה האחרונה. והיכן היו דבריו כאש של זה אשר כפּטיש יפוצצו סלע? מדוע לא קרא קול גדול ולא יסף את הקריאָה הקדמונית: “הלנצח תאכל חרב!?” לא עמדו הנביאים החדשים האלה במסה, וביום הגדול והנורא נפלו גם הם בנופלים! אמנים הם, משוררים הם, ואם תרצו גם נביאים במובן ידוע, אולם אהבת האדם של הנביאים הקדמונים זרה להם. קרובה היא לפעמים בפיהם, אולם תמיד היא רחוקה מכליותיהם. עדיין לא באו לידי ההכרה כי העולם הזה הנהו ראשית וסוף לכל ידיעתנו, וכי תכלית חיינו עלי אדמות היא: להנעים ולהמתיק את העולם הזה עד כמה שאפשר, ולמעט ולהקטין את מדת היסורים והפורעניות עד מדת האפס; לאהוב את האדם, את הפּרט, לא אהבה מתוך אמנות ושירה, לא אהבה מופשטת וקבוצית, המרפרפת תמיד בחלל האין סוף ואין לה כל אחיזה ממשית בנפש האדם הפרטי, כי אם אהבה פּשוטה, תמימה ונאמנה, בלי כל התחכמות ופילוסופיה עליונה; לשנוא את הדם בכל תמונותיו ולתעב את האגרוף בכל צורותיו, ולהרגיש אותו גועל הנפש ואותן הבלהות והזועות גם לשמע המלים: דם, רצח ונקם. ואת כל התורה הזאת עליהם ללמוד מן הנביאים הקדמונים ומן היהדות האמתית.

לפני מאות שנים אחדות באה ונהיתה הריניסנס הידועה. העולם היוני, עם כח היופי והשירה והאָמנות שבו, שהיה טמון בחושך מאות בשנים, נתגלה לכל העולם כולו ושנה את כל פני מהלך החיים שנוי עצום וכביר. אולם האנושיות נזקקת עדיין לריניסנס חדשה, ריניסנס עברית, אשר תגלה לפניה את העולם העברי עם רוח הנבואה ואהבת האדם וכל האוצרות המוסריים הצפונים בו, כמו שהתפּתחו והתגלמו בכל הדורות מימות הנביאים הקדמונים עד ימינו אלה. וכשיבהיק זיוו של העולם העברי הזה מסוף העולם ועד סופו אז יבוא הקץ לכל התלאות אשר מצאונו עד הנה.

תשועת האנושיות בכלל ותשועת ישראל בפרט עתידה לבוא על ידי נביאי-אדם, פּרי הרוח העברי, ולא על ידי נביאי שירה ואמנות ופילוסופיה!

כשאני מהרהר בכל חזיונות הדם והאש של כל הדורות בכלל ושל אלה שהיו והווים עתה לנגד עינינו תדכא אותי המחשבה המרה והמעציבה כי לא רק את דמנו שפכו כמים בראש כל חוצות כי גם את נשמתנו הלאומית השביתו מטהרה וזרקו בה את כתמי הדם אשר נבלו את הדרה. לא רק על “הבכיה לדורות” שכל מבול של דם משאיר בנפשנו הנני קובל ומתרעם, כי אם גם על ה“קללה לדורות” הבאָה בעקבותיו. במסתרים תבכה נפשי על ה“שפוך חמתך” הלאומי המנהם כבת קול מחרבות נפשנו מדור דור. לבי ישבר לזכרון הקללה “אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע” שנבראה אצלנו בתגרת בני נח ובני עשו החיים על דמנו ואליו תשוקתם תמיד. הד קולן של הקללות האלה מעיב את שמי חיינו גם בשעת שלום ומנוחה.

בשנות 1904–5 אירעו המאורעות הגדולים ברוסיה: המלחמה הגדולה, המרד והמשבר וקל"ו הפּוגרומים שבאו בעקבותיהם, כנהוג בכל מקום ובכל זמן. במקרה נזדמן אז לידי בפּעם הראשונה בימי חיי החזיון הידוע “הסוחר מוויניציה”. טענותיו ומחאותיו של שילוק היהודי עשו אָז עלי רושם משמים ומדכא עד היסוד. בסערת רוחו מזכיר שילוק לאנטוניה, הנדיב הנוצרי, את כל הרעות אשר עשה לו זה בשם אמונתו, אמונת האהבה והחמלה, אמונת החסד והרחמים. “ובשביל מה? בשביל שאני יהודי!” שילוק הולך ומזכיר לאנטוניה כי הוא וכל בני אמונתו למדו אותו, את שילוק היהודי, במעשיהם הנוראים והנתעבים, את מדת הנקמה שהיתה זרה לו תמיד, ואת התשוקה לשפּוך את דם אנטוניה, דבר רחוק כל כך מלב יהודי. הוא עומד ומבטיח לאנטוניה כי למד את המדות הנשחתות האלה, נקמה ושפיכות-דם, על בורין, וגם ישביח על תורת מוריו הנוצרים ויוסיף עליה נופך משלו. תחת השפּעת המאורעות הנוראים ברוסיה וחזיונו של שקספּיר קראתי אָז ביחד עם ביאַליק:

אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ,

אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ,

וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה

אֶת-דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא-נְרַחֵמָה,

אִם-נֵעוֹר כָּל-הַגּוֹי וַיָּקָּם

וַיֹּאמַר: נָקָם!

בִּמְצָרֵי שְׁאוֹל, בִּמְצוּקוֹת שַׁחַת,

זוּ הֲכִינוֹתֶם לְנַפְשֵׁנוּ,

גִּדַּלְתֶּם חַיָּה רָעָה אַחַת,

וַתְּחַיּוּ אוֹתָהּ בְּדָמֵנוּ.

זְמַן רַב בַּסּוּגַר דֹּם נֶאֱנָקָה,

וַחֲרוֹן אֵין אוֹנִים רִתַּח דָּמָהּ,

אַךְ-עַתָּה מֵעָצְמַת כְּאֵב נָהָקָה –

וְאוֹי לָכֶם בְּקוּם הַנְּקָמָה!

וכאילו שקדה ההשגחה למלא את סאת המרירות והזמינה לידי גם את השיר הגדול “ברוך ממגנצא”. אודה ולא אבוש כי מעומק לבי קללתי אז את כל הקללות הנמרצות שברוך מרעים על ראשי נוסעי הצלב, ועל כל ארור שבו עניתי ואמרתי: אמן! בכל כחי. ומאָז והלאה עד מלחמת גוג ומגוג וכל תוצאותיה לעולם הגדול בכלל ולנו היהודים בפרט ממרר את לבי הרגש כי כל המלחמות האלה הולכות ומשמידות מעט מעט מקרב לבנו את גועל נפשנו לדם ואת שנאתנו לרצח ולנקמה שנשרשו בעומק לבנו באביב ילדותנו, וכי עוד מעט וסר כחנו, כח אלהים שינקנו מכתבי הקודש שלמדנו בחדר, וחלינו והיינו כאחד מבני נח ומבני עשו, צמאים לדם ונקמה, ומלאים רגשות רוצחים וחיתו טרף. תאלתי להם על הרעה הגדולה הזאת!

יש רגעים שבהם הנני נכון לסלוח להם מעומק לבי על כל הרעות שהרעו לנו ועל כל העלבונות שהעליבו אותנו; נכון אני גם לשרש מלבי כל רגשות איבה ונקמה על דמנו הרב ששפכו. אולם אינני יכל לסלח להם על העלבון שהננו חפצים להעליב אותם והמפעפע בכל דמי עורקינו; אינני יכל לשכח להם את רגשות הנקמה והתאוה לדם אלה שלימדו אותנו את התורה הזאת; תמיד אטור להם בלבי על ה“קללה לדורות” אשר נטעו והשרישו בלבנו!

שומע אני לפעמים קול תלונה על משוררינו וחוזינו הצעירים כי כל סערות העת האחרונה עברו על נפשם מבלי השאר כל רושם קיים אשר יתפּרץ וישתפּך בשיריהם ובחזיונותיהם ואשר ישאיר לנו זכרון לדורות את המית מיתרי נפשם למראה עיניהם ולמשמע אָזניהם. אפשר כי תלונה זו צודקת היא מנקודת מבט האמנות והשירה. אפשר כי באמת היו צריכים כל המאורעות הנוראים להשתקף בנפשות חוזינו שהיו עדי-ראיה או עדי-שמיעה לכל הפּורעניות ולהוציא מלבם צלילים אשר יגעו עד נפש האומה וינקבו עד תהום נשמתה. אולם אנכי אגיד ולא אכחד כי בקהל המתלוננים האלה לא אחד. כשהנני מתכנס ומתכווץ לי בקרן זוית ואני מתיחד עם הצער ועם הזעם והנני מתחיל תובע את “עלבון כל הדורות מראשם ועד סופם” אזי הנני אומר לנפשי: גם זו לטובה! ראויים הם חוזינו לקבל שכרם על הפּרישה והשתיקה בשעה כזו יותר מאשר על הדרישה והשירה. כי מובטחנו, שאם יבואו להגיד לנו את כל אשר בלבם ונוספה לנו עוד שירת צער וזעם, שירת קללה וקריאַת-תגר, ונוסף לנו “שפוך חמתך” חדש. והאם אין די לנו ב“שפוך חמתך” שיש לנו מימות“נהרות בבל” עד שירי הזעם והצער של ביאַליק וחבריו? הלא חלק מחיי הייתי נותן לוא יכלנו להשכיח מלבנו את כל אלה! מה יתנו ומה יוסיפו לנו חוזינו אלה אם במקום “שירת אל-רחמן לאדם, שנזלה בהמיה חרישית ותמלא את לבות השומעים בחסד וברחמים, ותבקש מאנשי השבט הנבחר לשוב לתומם מקדם ולהשיב את הבקעה הברוכה לרוח ששלט בתוכה וירחף מסוכה לסוכה” ישירו לנו את “שירת הברזל בסלע-האבן כי יחד” (ב. נ. סילקינר “מול אוהל תמורה”)?

כי אותה הצעקה ואותה האנחה אשר יוציאו משוררינו וחוזינו בשעה כזו בודאי תשאר “בכיה לדורות ו”קללה לדורות"

ואבות ובנים ישבו ושירת הדמים טפחו,

רבו את שירת הנקמה, עד גדלה עד חזקה ותנהר

מאופל זויות ותמלא הסוכות מקצה לקצה;

ובצר לה המקום ותפרוץ לה דרך לבקעה בחזקה,

ותשטוף לארכה ולרחבה ותך את גליה החומרים

ברצפת הבקעה ותנפּצם אל הרי חלמיש הגבוהים,

עד סלע לסלע יביע את שירת הדמים בעוזה

וגבעה לגבעה תחוה את שירת הנקמה בקצפה.

נעניתי לכם, חוזינו ומשוררינו החביבים; אל תבטאו את הדבר בשפתותיכם! שירו לנו על הכל: על ששון החיים ויגונם; על הדר הטבע ויפי עולם-יה; על האהבה ומנעמיה ויסוריה. אבל אל נא תוציאו מלבבכם את שירת הזעם הגדול והצער הנורא, את שירת-הדם-והנקמה החדשה, כי עוד תכבדנה כמשא כבד על לבנו קללות הדורות מראשם עד סופם וגם תעבנה את נפשנו ותשבתנה אותה מטהרה!

אויה לי, מתי תכרת זו שירת הדמים מפּיהם? –

ודורות על דורות יחלפו, בטרם תכבס נשמתם

מכתמי הדמים, השאירו חללי האויב עליה!…

ניסן, תר"ף.

לוח אחיעבר, קובץ שני ¹

הלוח פותח בשיר הגדול “שירי נא, שירי, בת הלס…” מאת ישראל אפרת. בחלק הראשון “שקיעת האלים” משתקע המשורר בעולמם המיוחד של היונים אוהבי החיים בכל תקפם ומילואם. אחר כך הוא הולך ומספּר לנו איך באה הנצרות והחשיכה את מאור החיים ונטלה מהם את הודם, את זיום ואת הדרם. יפה הוא השיר הזה בתבניתו וגזרתו, וגם הרעיון הכללי שבו הנהו רעיון פילוסופי-פּיוטי יפה, ובכל זאת איננו משביע רצון ואיננו ממלא את הנפש. לא בשביל שהרעיון הכללי שבשיר הנהו כבר רעיון ישן נושן, וכבר נכתבה ספרות שלמה בענין זה. באמת אינני מן המקפּידים המחמירים על חדושו של הרעיון. ביאַליק אומר באחד משיריו “לא זכיתי באור מן הפקר, אַף לא בא לי בירושה מאָבי, כי מסלעי נקרתיו וחצבתיו מלבבי. ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר, ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא. לא שאַלתיו מאיש, לא גנבתיו – כי ממני ובי הוא”. אשריהו וטוב לו למשורר אם יש לאל ידו להביע דברים כאלה, ומעטים הם המשוררים היכולים לחזור על דבריו. אולם אין רע אם המשורר זוכה באיזה אור מן ההפקר ואם הוא שואל את ניצוצו מאחרים, ובלבד שהאור הזה ירד בתחלה אל לב המשורר ויתחבר עמו חבור אמתי ויתדבק בו דבקות עצומה עד כי יהיו לאחד, ושם יסונן ויצורף ויזוקק שבעתים בנפשו של המשורר על ידי פּרוצס כזה שעדיין לא עמדנו על טיבו ולא גלינו את סודו, כמו שלא גלינו עוד את סוד הפּחמים העוברים איזה פּרוצס במעבה האדמה עד כי הנם נהפכים לאבנים יקרות. ואחר כך יצא לנו דבר חדש ומקורי אשר לו יקרא שירה אמתית ואשר בקראנו אותו נשכח כי רעיון זה לא בלב המשורר נולד. מקוריות זו אין אני מוצא בחלק הראשון של השיר. הפילוסופיה ההיסטורית מרובה בו על השירה, ובקראי בו אינני מרגיש הרבה את רגשות המשורר שנחצבו ממקור לבו, כי-אם נזכר אָנכי בהרבה ספרים ומאמרים שקראתי בענין זה.

כי יש בכחו של המשורר לעשות לנו את הקסמים האלה ההופכים כל דבר לפיוט אמתי מראה לנו החלק השני של השיר “אל מסתתר” שבו מביע המשורר בציורים והרגשות את מחאתו המפעפעת בקרבו נגד “האל המסתתר בשפריר החביון” כשהוא מציג אותו מחזה מול מחזה נגד אלי היונים הקרובים כל כך אל האדם ואל כל מאווייו הארציים. המחאה היא כל כך חיה, כל כך חזקה ונמרצה, וכל כך יוצאת מן הלב! הציורים והרגשות מלאים יופי פּיוטי, ונוגעים עד הלב.

כנגד זה החלק השלישי “האמת” נופל מן החלק השני, אם גם יש בו ציורים פּיוטיים יפים. הדרשה מרובה בו גם על הפּיוט. והמשורר מבאר לנו יותר מדי. למשל, הדברים שהוא מדבר בהכנסו להיכל האמת ארוכים הם. במקומות כאלה הצמצום יפה הוא, ודברים מועטים המחזיקים את המרובה מתרשמים יותר על הלב מדרשה שלמה, שהפּיוט שבה מוטל בספק.

כל השיר בכללו מצטיין בצלצול נגינתי, בשפה קלה ושוטפת, וגם בבהירות המחשבות והציורים.

השיר הבא אחריו הוא “בת המלכה והמנגן”, אגדה מאת א. ליסיצקי. שיר זה מצטיין בקלילותה של השפה ושטף הריטמוס וצלצול החרוזים הנחוצים לבלדה. חסרון גדול יש בו כי המשורר מפסיק את מרוצת הספּור ומתחיל בציור בוקר אביב רענן המבלבל את קריאתו הנוחה והשוטפת ומטריד אתנו באריכותו.

משוררנו ז. שניאור הוגה לנו “נכאים”. והנכאים הם נכאים טפוסיים של שניאור. מתעמק הוא בעצם ההויה ומהין הוא להעפיל ולעלות אל ראש ההר אשר שם ישכון תמיד האפס הגדול. בשיר הזה מוסר לנו המשורר את רגשות הנכאים אשר ימלאו את לב האדם ואת רגשות האפיסות אשר יעברו על נפשו כשהוא עומד לפני “הרעיון שבנצח” והוא מרגיש במציאותו של הרעיון בכל מלוא הויתו והנהו מתבטל מפּני האין-סוף הנורא אשר יזכיר לו לאדם מה חדל הוא ומה חגלים מעשיו הפּעוטים, מעשי “מנצחי-הבל ומנצחים קטנים אשר יחיו וימותו כשכורים”. ציור הטבע שבשיר עושה את הרושם המבוקש ומצליח להכניס אותנו אל תוך מהלך המחשבות שבהן השתקע המשורר. יפים ונמרצים הם הדברים שהוא מדבר על בני הנעורים, אלה “החדשים הבאים בזמזום חדש ונאחזו וינקו מן הרעיון והיו אתו גובה אחד ועומק אחד” ושאינם מרגישים עוד במציאותה של “שעת הדין… כשהתכלת תקדר, הבטחה תמוט, המלוה יגבה והקרן תחסר…”

על דבר אחד יש להעיר בשיר זה. המשורר אינו מסתפּק בזה שהוא מכניס אותנו לתוך עולמו ונותן את הדחיפה למחשבותינו. דומה כי איננו בוטח בנו הרבה והוא חושש שמא נסור, חלילה, מן המסלה שהתוה הוא לנו, ולכן איננו מסתפק ברמזים ובחצאי רמזים אשר לתומם ומבלי דעת יעוררו בנו את ה“נכאים”, כי-אם הוא הולך ומבאר לנו את מסקנות הרהוריו הוא עד גמירא. הנה, למשל, בפּרק השני הוא מצליח לתאר לנו את הכח המושך אשר לאויר-הנכאים בערב קודר,כשלבנו נכנע ובעל כרחנו אנחנו הולכים ושואלים: “מאין תבוא, בן אדם, ואנה תלך?” עד כאן שירה אמתית, מכאן ואילך באור מספּיק: "מנעורים אלי זקנה וכו' " עד סוף הפּרק. מן השיר “נכאים” אנחנו באים אל השיר “נעור אל עליון” מאת הלל בבלי.

יש אשר תעבור בנפש האָדם הרגשה עוכרת, כי כל העולם וכל הבריאָה הנם כבר “בלים מזוקן”. האנושיות כבר עברה את כל המדרגות, מן המדרגה היתר מזהירה והיותר מקסמת, הלא היא תקופת הילדות היותר קדומה, בשעה שהאנושיות שאך יצאה מבין הפּטיש והסדן של היוצר פּקחה את עיניה לרווחה ובעיני ילד מלאות השתוממות ופלאים הביטה אל כל ההויה הגדולה והנשגבה וכולה נתמלאָה עליצות ואושר ולבה רחש אהבה והערצה לכל מעשי היוצר, עד תקופת הזקנה והדלדול שהניחה את הכל אחריה ואין עוד לפניה לא התנשאות הנפש ולא מעוף הדמיון. באותה שעה מרגישים אנחנו כאלו אין עוד לפנינו כל צפיה ותקוה לעתיד מלא סודות ופלאים אשר יצוד את לבנו ואשר ימלא את נפשנו המית הנעורים וגעגועיהם. מביטים אנחנו מסביבותינו והנה הכל נזדקן, הכל נתמזמז, הכל נתנדף. בכל משמשו כבר ידים, הכל נעשה כבר חולין, חולין. באותה שעה תהמה נפשנו על עלבון החיים, על עלבון היצירה והיוצר, ולבנו נוהה אחרי איזה דבר שלא עדה עליו המהלך האנושי בכל נפתולי ארחותיו, ואשר טוהר הילדות עדיין חופף עליו כביום נתינתו מאת היוצר, ואשר יכיל בקרבו את כל הרעננות, את כל משובת-הילדות ואת כל חופש-הרצון ותקיפות-הדעת שנפח בה היוצר.

ובשעה זו אם יקרה מקרנו לשוטט על שפת הים ועינינו תראינה “ים נערץ וחסון מזדקר בגאון לפניו, רן רננת חופש וגבורת מרומים וענות התהומות משמיע, מתגעש ונלחם אל חופי מבטחים ואם נצח את גבולם לא יעבור”, אז נשיר מבלי דעת ביחד עם המשורר את השיר “נעור אל עליון” “שפּחד ורחב לבו למראה הענק המסתער, פּעם בו דופק היצירה מחדש ואון-העולמים בו פּרח, כי הכיר את רוחו מימים קדמונים, שמים וארץ בם ברא מרחפת עדיין על פני מים – ומיחלה לאדונה גואלה…” את הרגש הזה מביע לנו השיר באופן יפה, בהיר ונמרץ. היוצר העליון יוצא לחפש את “עקבות נשמתו האובדה”. הוא מוצא כי רוח היצירה הטהורה נתנדף מן הכל. בכל הוא מוצא רוח-חולין, או גם רוח זוהמה, רוח זקנה מנוולת ומנולת. הוא בא אל הים, היצור הנצחי עם כל שאונו והמונו, אשר מעולם לא פסק משירתו מיום ברא אלהים אותו ועד עולמי עולמים לא יחדל. הוד-הקדומים המרחף על היצור הענק הזה בא אל לב היוצר ומוסך בו נטפי תנחומים. הוא רואה את עצמו עוד הפּעם כבאותו היום הגדול, יום היצירה החדשה והרעננה. השיר בכללו הנהו בהיר ונמרץ כל כך עד כי הנני נוטה להאמין כי החלק האחרון שלו "ואם יש אשר תצא אל גדות ים לשוטט וכו' " עד הסוף הנהו למותר. המשורר הצליח לעורר בלבנו את הנעימה והיא כבר הולכת ומתנגנת בלבנו מאליה.

המשורר ב. נ. סילקינר הוא כמעט היחידי בכל הלוח המנעים לנו נעימה לאומית שהשעה צריכה לה בשירו “לארצי”.

נפש האומה הישראלית מלאה וספוגה לא רק רגשות צער ויגון, יסורים ומכאובים, כי אם גם רגשות זעם, משטמה ונקמה, קללות ודמעות, אנחות ומחאות נגד כל העולם הגדול המצליב אותנו ועומד על דמנו זה אלפי שנה. חוט זה הולך ונמשך בנשמתנו הלאומית, החל ב“נהרות בבל” וב“שפוך חמתך”, שיר זה שאנחנו חוזרים עליו דוקא בלילה היותר נאצל והיותר חגיגי, וכלה בשירי הצער והזעם של ביאַליק והבאים אחריו. בשביל זה היחס שלנו אל העולם הגדול הוא תמיד נמתח, רגשני, חולני, מלא אי-אמונה גם בחסידי אומות העולם וחשד וחרדת-לב לכל מלה היוצאת לא רק מפּיות משטינינו ומקטרגינו, כי-אם גם מפּיות אוהבינו המלמדים עלינו סנגוריא. זוהי הפּסיכולוגיה הגלותית עם כל מרירותה וכעורה. ובכל שעה שאנחנו מחשבים חשבונה של נפשנו הלאומית מנקרת בלבנו השאלה: אם, איך ומתי נרפא מן הפסיכולוגיה הארורה הזאת גם כשנזכה לשוב לארץ אבות ולבנות שם מרכז עברי ולהיות עם ככל העמים היושבים על אדמתם? האם נוכל אז להשלים עם כל העולם כולו ולברוא יחס נורמלי ומבריא מבלי כל עקבות הגלות? בשעה זו כמה אָנו מתפּללים בלבנו כי בשובנו ארצה יסיר ה' מקרבנו את הלב הגלותי ויתן לנו לב בריא ומלא טוב ואורה מבלי כל שמץ של מרירות הגלות שהשרישו בנו מהרסינו ומחריבינו!

וברגעים כאלה, רגעים של כספון וגעגועים, מה מאד תכלה נפשנו לשמע מלת תנחומים והבטחה יוצאת מן הלב כי אמנם החזיון הגדול הזה בוא יבוא, כי אוירא דארץ ישראל יטהר ויזכך את נשמתנו הלאומית מכל משא הגלות המעיק עליה! מה מאד תאוה נפשנו לנבואה קטנה כי בשוב ה' את שיבת ציון נהיה כמתעוררים מאיזה חלום מכוער ומבהיל שהעיק על לבנו בכל ליל הגלות והנה אנחנו מקיצים בלב טוב אל יום טוב והגות צלילה ונאצלת, וכל החלום הנורא גז וימחה כענן בוקר.

ואת הרגש הזה ואת ההבטחה הזאת אנחנו מוצאים בשיר הקטן והנחמד “לארצי”. צנוע ועדין הוא משורר זה בכל רעיונותיו הפּיוטיים. הוא איננו מרעים נפלאות ברעיונות-עולם מפוצצים ומדהימים. מסתפּק הוא ברגש דק וחשאי, והקורא הרגיל בדבורים צעקניים וצלצולי פעמונים כבדים ידמה כי לית ביה מששותא. גם בשיר הזה הולך לו המשורר בדרכו. בדברים פשוטים וחמים, זכים ועדינים הוא עומד לפני שער ארצנו ומבטיח לה בחגיגיות צנועה כי “מלאכיו המלוים, טפוחי-תוגתו, לא יעברו את גבולה לרע”. את “קללת המשטמה” “והנקמה האיומה”, את “הדמעה הצרופה באש נפשו” בכל הדורות, את “האנחה הנסתרה מרוחו ההומיה”, את כל אלה צלמי הבלהות של הגלות מסר על דרכו למדבר ולזעות הישימון, “לגלי הים ולשואת ליל אמש”, ולמען ארצו נכון הוא לסלוח גם “לעולם הגדול שהיה לו כשאול”. המשורר ברוב ענותנותו מטיל ספק בנפשו אם “מריח תקוה שוב תפריח” ואם “לבבו ששמם נצנים יפריח”. לנו אין אף צל ספק בזה.

השיר “מבין עבים” של א. דומניץ מנסה לשיר לנו את שירת הבודד הגדול הנמצא בתוך להקת ננסים קטנים. “הרים גבנונים”, אופקי מיסתורין", “סהר, מלא געגועים ענוגים וחורים”, “אל בודד בהיכלו בלי רעה”, “שממון של הוה משעמם בין עבים”, אלה הם מנת חלקו של הבודד הגאה הזה. וכשהוא יורד אל השפלה ומנסה להרים עמו את אחד הננסים אזי מנת חלקו הוא צחוק פּרא, שאון, יריקה בחמה, אבנים וכו'. כך נאה לו וכך יאה לו לבודד הגאה. הוא חש ומכיר תמיד שהוא גדול, והכרתו זו מזכירה לו בכל רגע כי עדת ננסים תסובבהו והיא ממררת את חייו עד היסוד. ובהרימו את הננס למרום מרגיש ננס זה ומרגישים גם כל הננסים את יחסו אליהם והוא לוקח מידיהם כפלים בכל חטאותיו. הוא מקלל את נפשו ואת יומו. הוא מביט אל האל הבודד והוא רואה בצלמו את צלם דמותו הוא ושנא ישנא אותו… אוי לו לבודד זה שלקה בגאות ויהירות כזו וגם בהכרת ערך עצמו ואין בו אף ניצוץ של נביאות במובנה האנושי. “בעל עמקי עינים ורום מצח גאה” הוא, אלא שלבו קר ככפור…

לכאורה ספּור ישן נושן הוא השיר, אלא שפּה ושם מנצנצים בו זהרורי פּיוט יפים ומבריקים, כולו כתוב ברגש ובסגנון נאה. מעלותיו אלה נותנות לו לשיר זה יותר מזכות הקיום.

נעימה שונה בתכלית השינוי עוברת בשיר “ברכתי על ראשכם” מאת ש. האלקין. הוא מתאר לנו בתאור פּיוטי חם וענוג את “אצילי הרוח הנדיבים” אשר “את אשם, זו טוב לה שקוע מחלל וענה ביד זרים, לפּידים לפּידים יחלקוה לנפשות הקופאות ממגור” וישכיחו אותם “את פּחד המות ואת תהו החיים”. המשורר שולח את ברכתו מקרב לבו הרגש אל אלה “הזונחים את מקדש נשמתם וחשים לרוחת אחיהם”. מרגישים אנחנו ביחד עם המשורר את “קדושי כיסופיו הסתומים, את טהורות דמעותיו עם ערב”, ואת “רעד לבבו הפוחד כה פלאים ורוהה רענן מעוצר תשוקתו לערות את שירו החוצה”. מרגישים אנחנו במשורר צעיר זה את הרוך ואת העדנה ואת הצניעות והרטט המיוחדים לנשמת “האשה הנצחית”.

לחלק השירים אשר בלוח אפשר להוסיף גם את “פּרקי השירה” מאת י. קצנלסון. כשאָנו חפצים לחדור אל מסתרי השירה וסודותיה הנו מוצאים מכשולים גדולים ורגלינו מתנגפות על הרי נשף. צריך לעמוד על כוונתו של המשורר ולמצוא את הרעיון ואת הרגש הפּיוטי שהיה עם לבו להוציא ולתת לנו. אולם בזה מונח קושי גדול. על הרוב יקרה כי מבינים ומרגישים אנחנו דברי השירה לא כמו שהיה בלבו של המשורר כי נבין אותו. לפעמים קרובות אנחנו שומעים תלונות מאת משוררים גדולים כי הקוראים הוציאו מדבריו מה שאין בהם, או גם ההיפך ממה שיש בהם. איבסן, למשל, עומד וטוען כי בשום אופן איננו יכול להבין מדוע לא יקראו את ה“פיר גינט” שלו אלא כמו פואימה לירית. ומדוע ישתדלו כולם, לפי דעתו, לעקם את הכתובים, ולהוציא מן החזיון שלו מה שלא חשב ולא עלה על דעתו להכניס בשעת יצירתו של החזיון. במי האשם איפוא האם באיבסון שיצר החזיון באופן מטעה כזה שבדרך קריאתנו יתעה אותנו ויוליכנו להכניס כונות זרות בדבריו, או בנו הקוראים, שחכמה זו, קריאת שירים, נשגבה ממנו? באמת, גם המשורר וגם הקוראים צדיקים בריבם. אמנם נכון הדבר כי בשעה שהמשורר יוצר את יצירתו הפּיוטית יש לו איזה רעיון או רגש ידוע שהוא חפץ להביע אותו, ורק אותו, הבעה מלאה ושלמה. אולם היוצר הוא השליט על יצירתו רק כל עוד שלא נתן לה תמונה פּיוטית מוחשית. אָז רק אָז יכול הוא לעמוד על גבה ולהתוות לה את הדרך אשר בה תלך. אבל מכיון שיצאה מתחת ידו של היוצר הרי היא כצפּור דרור זו המעופפת לכל אות נפשה ואיננה מקבלת עוד כל מרות. כך היא תכונתן של כל היצירות הגדולות. מכיון שיצאו לאויר העולם הן מאירות ומבריקות ומתנוססות בכמה מיני מראות וגוונים שהיוצר לא ידע שחרן בשעת יצירתו. ובעל כרחו של היוצר הנן ניתנות להדרש ולהיות מובנות בכמה פּנים, והן הולכות ומשפּיעות עלינו כל מיני השפּעות. יצירת המשורר האמתי היא בנדון זה כמו הטבע בעצמו, שכל אחד ואחד מושפּע ומתפּעל ממנו באופן אחר, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. י. קצנלסון בפרקי שירה אשר לפנינו מוסיף על זה ואומר: “ואולם מחר כי אקראנו ומצאתי בו הגיגי לב אחרים, לגמרי אחרים. כך המה השירים היותר טובים. כשמים הם, המדברים אלינו מתוך עבי כסף המשתנים רגע רגע. כמו ימי הנצח הם השירים הללו, כימים השולחים את הגלים על פּניהם ומתוים להם רגע רגע נתיבות אחרות”.

אולם לא כל הקושי מונח בהבנת השירים וסוד כונתם. יש דבר יותר קשה מזה, והוא לדעת איך ומתי לקרוא דברי שירה, למצוא את מצב הרוח שבו היה המשורר ברגעים ידועים ולעמוד על סוד נשמתו ולהרגיש כל מה שעבר עליו ברגעים ידועים ובמצבי-רוח ידועים עד אשר בא וכתב מה שכתב. דבר זה הוא לא רק קשה כי אם גם אי אפשר לפעמים. כי יש אשר לעולם לא נצליח לעמוד על סוד יצירתו של המשורר והלך רוחו. ויש אשר דברי המשורר מתרוצצים ומתלבטים בקרבנו מבלי אשר נחדור אל סוד נשמתם, ופתאום, בזמן מן הזמנים, נגיע לאיזה מצב רוח ידוע ומאורעות נפשיים ידועים והנה נפתחו לפנינו שמי השמים של השיר והננו רואים את מראות האלהים אשר בתוכו. ב“דניאל דירונדה” מלמד מרדכי את הילד הקטן כהן שיר עברי אָרוך על פּה. הילד משנן ויודע כבר את כל השיר מבלי הבן אף מלה אחת. מרדכי איננו חושש לזה. הוא אומר: “יבואו הדברים בלב הנער, וסוף השביב אשר בדברים לבוא, ואַף אם יתמהמה לפעמים בוא יבוא”.

כזה וכזה יקרה לכל אחד מאתנו, והאיש אשר הצליח לעבור אותו הפּרוצס הרוחני אשר עבר בו המשורר עד אשר כתב את שירו, הוא, ורק הוא, יודע איך לקרוא אותו. אחת היא לנו איזה פּשט או כונה יכניס בעצם השיר, או אם לא יכניס בו כל פּשט וכונה. “ביום אחד קראתי את “שיר השירים. ואני טרם אדע היטב את פּשר המלים של השירה הנשגב הלזו, ובכל זאת הבינותיו. למחרתו של אותו יום ערב שבת היה, וישבתי שם לפני רבי ושמעתי מפּיו את “שיר השירים אשר לשלמה” ודוקא עם באור המלים, וחדלתי להבינו…” כך מספּר לנו י. קצנלסון ב”פּרקי שירה" שלו. כמה פּשוטים וכמה אמתים הם הדברים הללו! לא הכונה והפּשט הם העיקר כי אם נשמתו של המשורר ומצב רוחו וכל נפתולי לבו שהביאו אותו לידי יצירה הם הם העיקר. והאיש הכותב על איזה משורר גדול ומספּר לנו כיצד הגיע לקרוא את השיר ולהתפּעל ממנו משורר לנו באמת שיר חדש. הפּתגם הקדמון כי קריאת שירים היא חכמה איננה מספקת לנו. אנחנו נוסיף ונאמר כי קריאת שירים הנה – שירה. ושירה כזו נתן לנו י. קצנלסון ב“פרקי שירה” שלו.

הציור “על שיא הגלים” מאת ה. סיקלר כתוב ביד עדינה של אמן. הסופר מביא את שתי הנפשות הפועלות בציורו למצב כזה שהנהו מעל למקום ולזמן ומעל כל מפעלות בני האדם הרגילים וחיי יום-יום השכיחים שלהם, והוא פּותח לפניהם את שערי הנצח והנשגב שבנצח לרגע קל. הכל הנהו טבעי בציור. אין בו כל אותן ההגזמות וההפלגות הידועות של המספּרים ההולכים בדרך הכבושה בבואם לרגע נשגב כזה. הסופר מוליך אותנו בהדרגה מתונה מן הרגעים הראשונים שיש בהם רק סקרנות של אנשים צעירים מהולה במעט עגבניות בריאה וטבעית, דקה ועדינה, עד בוא רגעי הרומנטיות הטבעית המוכרחת לבוא בהשארם לבדם בלב הים עין בעין עם הטבע. ואחריהם רגעי הפּחד והבהלה בהרגישם את הסכנה הצפויה להם, עד רגעי העיפות והמנוחה הכבירה “התוקפת את בני האדם בעמדם על סף הנצח”.

השיחות מצטיינות בטבעיותן כמעט בכל הציור. היחס המיני שבין האיש והאשה הוא יחס ישר וטבעי, בריא ומבריא, וניכר כי הסופר שאב אותו ישר מן החיים. כך מדברים וכך מתנהגים בני אדם משני המינים שמדותיהם ונימוסיהם מזוקקים ומצורפים בכור הקולטורה והציביליזציה. יש גם חסרונות קלים, טכניים, בציור זה, אלא מפּני שאינם נוגעים הרבה לגוף הציור ואינם מספּיקים לקלקל את הרושם הכללי לכן לא כדאי להתעכב עליהם ולטפּל בהם.

דבר נחמד מצד יפיו הפּיוטי והמוסרי שבו הוא הציור “ביהודה ובגליל” של ד. בן-גוריון. האמת ניתנה להאמר, כשאנחנו באים לקרוא ספּור מחיי ארץ ישראל, תפּול מבלי משים מידנו אמת המדה הספרותית שהננו רגילים למוד בה את ערך כל דבר ספרותי. וכשאנחנו קוראים את הציור הזה בפעם הראשונה הננו משתקעים כל כך באהבת המולדת המצוירה ב“יהודה ובגליל”, אהבה ישרה וטבעית ונקיה מכל פּלפּולים עמוקים וויכוחים נפתלים, והננו צוללים כל כך בשירתה ובחלומה של המולדת עד כי איננו יודעים אם המולדת החביבה שפכה עלינו את הקסם או כשרונו של המחבר. אולם אחרי קראנו אותו פּעמיים ושלש – ואיך אפשר לבלי קרוא אותו פּעמים רבות – הננו מוכרחים להודות כי מלבד קסם המולדת וכחה והשפּעתה עלינו, הנה היתה כאן גם יד הסופר לברוא את כל הלהטים האלה. הסגנון היפה, החם והמלבב, ההרצאָה הקלה והשוטפת, אהבת המולדת התמימה והטהורה שבה נכתב כל הציור, אשר כל מלה ומלה טבולה ושרויה באהבה זו, כל אלה היו מדברים גם אל לב קורא מן החוץ הרחוק מאהבת המולדת שלנו. כל מאורע ומאורע שבו מסופּר בחבה יתרה ובטבעיות נפלאה, מן הלילה הראשון תחת שמי ארץ ישראל עד מאורע הרובים החדשים שהשיגו הפּועלים העברים ושהשתעשעו בהם כילדים קטנים המשיגים צעצוע חדש הקונה את לבם. כל שורה ושורה שבציור מוסרת לנו את תולדות הישוב החדש הרבה יותר מאלפי ספרים של כותבי-היסטוריה מומחים. וכשאָנו גומרים לקרוא ציור זה לא יתקפנו רוח יאוש ומרה שחורה מפּני המכשולים הגדולים והנוראים המונחים על דרכנו. להפך, רוח גבורה ואומץ-לב תתחיל לפעם אותנו. מרגישים אנחנו בכל מלוא הויתנו, כי שני הקברים הקדושים האלה הנם יסוד מוסד למלדת הישנה-החדשה שלנו. נפרדים אנחנו מן הציור באמונה שלמה כי לא לחנם נשפך דמם של שני הקדושים האלה ועוד רבבות קדושים בארץ המולדת, ולבנו מלא ההכרה העמוקה כי “יש טעם למותם כמו שהיה טעם לחייהם”.

הספּור “אחת ושנים” מאת מספּרנו הידוע אברהם שוער הוא היותר גדול בכמותו שבלוח. הספּור בכללו הנהו יפה. השתלשלות המאורעות והתפּתחותם הנן טבעיות ברובן והולכות למישרים, ורק לפעמים רחוקות רגלינו נתקלות באבני נגף טכניות. טבעו והלך-נפשו של אברשקה החוטף; תכונתם של רבי שמואל ראש הישיבה ובתו, אהבתה של זו אל דוד החסון הכביר וכל מסבותיה וגלגוליה; נשואיה ליוסף העדין והרך, החלש והרזה; חיי השניות שלה עד גמירא. הכל מסופּר בדרך נאה ובסגנון מלא חום ואהבה ליצורי הספּור ולכל מקריהם. אולם אחרי אשר גמרנו לקרוא אותו לא נוסיף לקרוא אותו עוד פּעם. אחרי ככלות הכל נעשה ונמצא כי ספּור זה איננו מלמד אותנו כל דבר חדש בחיינו שלא ידענו לפני זה וכמעט שאיננו מוסיף מאומה על רכושנו הרוחני. כל הטפוסים שבו הנם ישנים, או גם ישנים-נושנים. הרבה מן העובדות המסופּרות בו כבר נשנו וחזרו ונשנו בספרותנו באופנים שונים ובסגנונים שונים. הרבה סצינות נמצאות בו היו כבר לקנין הרבים בספרות הכללית, וכל סופר וסופר זוכה מן ההפקר ומשתמש בהן. אלא כי צריך לתת גודל למספּר, כי הצליח לזרוק עליהן אבק דק של חדוש ולפעמים עלה בידו לכסות בסגנונו היפה על חלודת הישן שעלתה בהן, עד כי אפשר לנו לקרוא אותן עוד פּעם בספור זה וגם להתענג עליהן.

צריך לציין כי המספּר מצליח תמיד כשהוא מספּר לנו את העובדות כשהן לעצמן. מכיר הוא הכרה אמנותית ויודע הוא איך להשתמש בהן לצורך התמונה הכללית, אולם כנגד זה נכשל הרבה בשיחות חיות. שם הוא מגדיש את הסאה לעתים קרובות, ויש שהשיחות יוצאות מגדר הטבעיות והריאליות ואינן מתאימות לתכונת הנפש המדברת.

כשרון אמתי יש לו למספּרנו אלא שחסר לו העוז והאומץ לנער מעליו את משא המסור והמקובל בספרות היפה לצייר את הכל עד “זיבולא בתרייתא”, לצורך ושלא לצורך.

הציור האחרון בלוח הנהו “המסבאה” של י. אפּטושו. באמת צריך לעבור בשתיקה על ציור זה, אבל מכיון שציורים ממין זה אינם חזיונות בודדים וארעיים בספרות כי אם הופעות קבועות ותמידיות לכן נחוץ להתעכב עליו, ללמד לא רק על ציור זה בלבד כי אם גם על הכלל כולו.

כנראה לא נחה דעתה של מערכת הלוח בזה שהיה הלוח קב ונקי ושדעתם של נקיי הדעת לא תהא סולדת בקחתם אותו בידיהם, כי אם יגעה והשתדלה כי יהיה הלוח “עם אלהים ועם אנשים” וכי יהיה דבר השוה לכל נפש, כל לרבות אותה הנפש הנמבזה והמזוהמה המחטטת ונוברת בחלאה ובאשפּה ואין דעתה מתישבת עליה עד שהיא מוצאת את חפצה, ולפיכך, זיכתה אותנו בציור “המסבאה”.

הקורא נקי הדעת ירק יירק בבוז ובגועל נפש אחרי קריאתו וילך לדרכו בחפּזון כאָדם המתרחק מגל אשפּה שריחו נודף. אולם בכל זאת אפשר לנו ללמד זכות על הציור, כי בעצם הנהו ציור נחמד, אלא שהאשם איננו בו כי אם במקום אשר הדפּיסו אותו. באמת, מקום הציור איננו כלל בלוח אחיעבר. המחבר היה צריך להדפּיס אותו ב“פּאָליס גאַזעט” הידוע.

יש בלוח אחיעבר הרבה מאמרים מדעיים, ספרותיים וזמניים, שנושאיהם נכבדים ומענינים, הן מצד עצמם והן מצד התועלת השמושית שאפשר לנו להוציא מהם, באשר כי משתדלים הם להפיץ אור על כמה וכמה חזיונות מחיינו בעבר ובהוה, ואפשר וראוי לנו להוציא מהם את הלקח הנחוץ לנו לעתיד. נתחיל במאמר הראשון “לשאלת בקורת המקרא” מאת ד"ר דוד ניימאַרק.

לא נבוא בטרוניה עם החכם המופלג הזה על אשר אנחנו, הקוראים העברים, מוחזקים ועומדים בעיניו לבורים ועמי הארצות גמורים גם באלפא-ביתא של בקורת-המקרא החדשה, עד כי הוא מטריח את עצמו ומושיט לנו את כל האלפא-ביתא של חכמה זו בקנה. סלח נסלח לו, יען כי בודאי אין כונתו להשפּיל את כבודנו בזה, כי אם ללמד אותנו בינה בענינים כאלה.

אחרי אשר הוא עובר בסקירה כללית יפה על יסודות בקורת המקרא הוא בא גם אל הצד המעשי שבדבר, היינו: איך ללמד את התנ“ך בבתי הספר לחרדים ולריפורמים. זוהי באמת שאלה מכאיבה העומדת ודורשת ממנו בכל יום: פתרוני! כל משכיל וכל מורה ומחנך מתלבט בשאלה זו ולפיכך כשהגעתי אל המאמר הזה קויתי בצדק כי חכם מופלג זה יאיר את עינינו ויעזור לנו בבירורה של פּרובלימה קשה זו. אולם תוחלתי נכזבה. את ענין למוד התנ”ך אצל החרדים הוא פּוטר בשורות אחדות. “את זה ידע גם רבן של המתנגדים”. אולם כנגד זה הוא מטייל ארוכות וקצרות ומטפּל הרבה בשאלת למוד כתבי הקודש בבתי הספר אשר למתקנים. כדרכו תמיד, הוא מטפּל בשאלה זו בעיון ובכובד ראש, כראוי והגון לתלמיד חכם שכמותו, ואין כל ספק כי עבודתו זו תביא פּרי הלולים…

בנוגע לגוף המאמר אפשר להעיר כי המחבר השמיט במאמרו את לימוד כתבי הקודש מתוך השקפה ספרותית-אמנותית. כבר הוכיחו חכמים יהודים ונוצרים שלפעמים ראו אלה הלומדים מתוך השקפה זו מה שלא ראו החכמים והמלומדים היותר חריפים ושנונים בכל אזמלי הבקרת שלהם. ידוע הוא כי הסופר האמן חודר לפעמים אל תוך סודות הנפש של אָדם פּרטי או של עם שלם הרבה יותר מן המלומדים המנתחים את הכל באיזמל המדע, וספר הספרים הנהו בלי ספק התפּתחות ספרותית לא פחות מאשר הנהו התפּתחות דתית והיסטורית. מאולטן ועוד רבים כתבו ספרים נכבדים בענין הזה והאריכו לבאר את ערך היסוד הזה בלימוד כתבי הקודש.

כדי לסיים בכי טוב, לכבודו של החכם המופלג הזה, נאמר כי הצליח באופן עמוק וחודר לעמוד על סוד שלמות היהדות בתור חזיון היסטוריה שכל החוליות שבו מצטרפות לשלשלת שלמה אחת וכשם שאי אפשר להבין את ספרות ימי הבינים, מבלי כל הבנה קודמת בספרות העתיקה כן הדבר גם להיפך. סוד זה שכל ספרות ישראל מראשיתה ועד סופה הנה חטיבה אחת, “נמצא מסוים”, לא נתגלה לרבים מן החכמים הנוצרים. עוד מעלה יש במאמר זה. הוא מדבר את כל דבריו בענין בקורת המקרא מבלי כל סימן של הכנעה והתבטלות מפּני המלה האחרונה של בקורת המקרא היוצאת מבית מדרשם של החכמים הנוצרים. זוהי מדה בלתי מצויה בין יתר החכמים היהודים כשהם עוסקים בחכמה זו.

יפה ממנו השכיל ד"ר מ. רייזין במאמרו על יצחק ווייז לראות את הנגעים האמתים אשר בהיכל המתקנים. הוא איננו מתבייש ואיננו מתירא להגיד לנו דברים ברורים כי היהדות הריפורמית כחה הולך ותש מיום ליום. הוא היטיב להדגיש כי סבת התנגדותם של החרדים לתיקונים בדת היא כי תנועה זו באה אלינו על ידי דחיפה מן החוץ, ובשום אופן לא יכלו החרדים להסכים כי גורלה של הדת הישראלית יחתך על ידי הגויים אשר בקרבם אנחנו יושבים. אולם כנגד זה לא הדגיש באופן מספּיק את המניע הלאומי שגרם לדלדולה של הריפורמה. כי לו היתה הריפורמה רק תנועה דתית ביסודה כי אז אפשר מאד שהיתה תופסת מקום נכבד בחיי עם ישראל, כמו החסידות בשעתה, שלכאורה היתה גם היא ריפורמית בנוגע להרבה סעיפים דתיים, אלא שלא זזה מן הבסיס הלאומי, ולכן לא יכלו לה גם הגאון מוילנא וחבריו, והצליחה לשנות במדה מרובה הרבה מערכי היהדות. חוש הקיום הלאומי, נצח ישראל, הוא חזק ומפותח בעם ישראל, ותמיד ידחה בשתי ידים כל תנועה מתנגדת לקיום הלאומי.

ובאמת, כפי שמעיד ד"ר רייזין בצדק במאמרו, נעשו כבר תיקונים רבים בבתי הכנסיות של החרדים באמריקה, ואין כל ספק כי התיקונים היו הולכים ומתרבים, הולכים ומשנים מעט מעט את צורתה של היהדות אלא שפחד הריפורמה הקשורה ואחוזה בשלילה הלאומית של עם ישראל תלוי מעל לראשיהם כחרב שלופה, ותחת סף הכרתם מקננת היראָה שמא יוליכו התקונים הקטנים והקלים לכפירה בנצח ישראל.

הסופר הנכבד השכיל גם כן להעמיד בקרן אורה את ערכו האמתי של המתקן ווייז והפשיט ממנו את כל הגוזמאות וההפלגות שהלבישו אותו תלמידיו ומעריציו. עדיין הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים בנוגע לווייז, אולם ממה שגילה לנו אנחנו רואים את ווייז קצר-הראי וצר-המבט בנוגע למהות היהדות וגורלה ועתידותיה; את ווייז הבינוני בתור יוצר דעות חדשות ומכניס זרם מחשבות חדשות לתוך הריפורמה; את ווייז המצוין במדותיו התרומיות הנפלאות ובכח דיבורו החלק והשוטף ובאנרגיה הנמרצה, שהם, ורק הם, עשוהו לדברן הדור.

מר מ. שיינקין משתדל במאמרו “עתידותיה של השפה העברית” לישב את שאלת ריב הלשונות האומללה על יסודות מעשיים. מובן כי הוא מוכרח לבוא לידי מסקנות ידועות לנו מראש, אבל המשא ומתן שלו איננו מוצק ואיתן מתחלתו ועד סופו. ראשית, הנהו מקטין את כח התנועה האידישיסטית באמריקה וביתר הארצות. עובדא היא כי פּטריוטי האידיש בתור שפה לאומית הולכים ומתרבים בכל הקיבוצים היהודים. ה“קולט” האידישיסטי החל לחדור גם אל תוך תוך אלה הקיבוצים שהסופר מעיד עליהם בבטחה יתרה כי מדברים הם יהודית מחמת אונס, בשביל שאינם יודעים שפה אחרת. כמובן אין סכנה בזה לקיום השפה העברית בעתיד הרחוק, אולם אי אפשר להקטין את הקושי ואת העמל ואת הצרות שתנועה זו תגרום למהלך התנועה הלאומית, ואין כל תועלת להקטין את הרעה. המריבות האחרונות בארץ ישראל בשביל הלשון מראות ברור כי התנועה האידישיסטית היא יותר חזקה ויותר חוצפּנית ותבענית ממה שחושב הסופר הנכבד.

גם המדעיות שבהוכחותיו צולעת על ירכה במקומות אחדים, והודאיות שלה מוטלת בספק גדול. למשל, בדברו על אדות התפצלות השפה היהודית לדיאלקטים שונים בארצות הגלות השונות הוא שוכח כי דבר זה יקרה גם לשפה העברית כאשר תשוב ותהיה שפה מדוברת בפי כל העם. באמת, הסבה לזה כי השפה העברית נשארה בשלמותה ולא נשתנתה שינויים עיקריים מימות התנ“ך והתלמוד עד עכשיו היא רק בשביל שלא דברו בה ותמיד נשארה רק שפת הספר בלבד. ויפה אָמר לץ אחד, כי הסימן היותר מובהק והראיה היותר נצחת כי השפה העברית מתה, כי עדיין אנחנו מבינים הבנה מספקת את התנ”ך שנכתב לפני אלפי שנים, כי בשפה חיה לא יוכל בשום אופן לקרות דבר כזה. באו וראו כי זה רק שנים אחדות שהתחילו מדברים עברית בארץ ישראל וכבר יש הבדל דמינכר בין שפת הארץ לשפת הגלות. זאת ועוד אחרת. הסופר מראה כי השפה היהודית הולכת וקולטת הרבה מלים אנגליות ובזה תאבד לה עצמיותה מעט מעט. דבר זה עדיין צריך עיון. אי אפשר לחשוב דבר זה לחולשה. כן עשו וכן תעשינה כל השפות שבעולם, גם היותר עשירות שבהן. ובכל זאת לא אבדה להן עצמיותן, באשר האורגניזמוס הפּנימי של השפה מסגל את המלים החדשות אל המבנה המיוחד שלה ואל דרכי ביטויה.

המקום החלש באמת שבתנועה האידישאית הוא בזה שהנם, ברצון או באונס, מחייבי הגלות. אַחרת אינם יכולים להיות, באשר כי כל הקולטורה היודית הנה כולה ילידת הגלות, ואי אפשר לה להתכחש לצור מחצבתה. מחולשה זו תוצאות לסתירות פנימיות ולערבוביה גדולה במוחות האידישיסטים, ובזה כבר מונחה “ההתחלה של הסוף” לכל ה“עבודה הזרה” הזאת. כאן היה הסופר הנכבד יכול להרחיב את הדבור ו“להלום את המסמר על ראשו”, ולהראות לכל את ערוות התנועה. ודוקא דבר זה לא השגיח הסופר להטעים הטעמה יתרה ולהוציא את התולדות ההגיוניות והפסיכולוגיות המוכרחות.

כל זה הוא בנוגע לחלק הראשון של המאמר, לחלק “בגולה”. בחלק השני “בארץ ישראל” עומד הסופר על קרקע יותר מוצקה וכמעט שאין כל פּרץ נבעה בהנחותיו ובהוכחותיו.

מערכת הלוח חפצה להאיר את עינינו גם בשאלה הבוערת העומדת על פּרק היום, שאלת הבולשביות. ולכן הואילה לתת לנו את המאמר “הבולשביות והיהודים” מאת א. ש. זאַקס. ומכיון שטרחה לתרגם מאמר זה הרי יש לנו הצדקה לצפות כי מאמר זה יהי באמת “מאיר עינים” בנידון זה. ואמנם בהתחלת המאמר אנחנו מוצאים דברים נכוחים ונמרצים בנוגע לזה כי יש ליהודי הזכות להביע את רגשותיו ודעותיו כרצונו. שומעים אנחנו בו מחאה סוערת וצודקת נגד העבדות והשפלות הנטועה בלב אחינו היהודים, ביחוד העשירים ואלה שעלו לגדולה, העומדים ומתנצלים לפני כל העולם על החטא שחטא עם ישראל כי רבים מבניו נספחו אל הבולשביות ואל יתר התנועות הקיצוניות והרדיקליות. אין כל ספק כי ליהודי בתור איש יש הצדקה המוסרית להספח אל איזה זרם או תנועה שבעולם, ואם הנהו יהודי כזה שאנושיותו קדמה ליהדותו אז בודאי יש לו הזכות להשתתף בכל תנועה חברתית, אם גם ביסודה היא מתנגדת ניגוד גמור אל היהדות ורוחה, ואין כל כוח מוסרי שיעכב על ידו. כל זה הוא טוב ונעים ונחמד. אולם אחרי הקדמתו זו בא הסופר למצא סמוכין לבולשביזם מן התורה ולהראות כי בתור יהודי עליו להיות דוקא בולשביק ולא עוד אלא כי עליו להתגאות כי יהודים עומדים בראש התנועה הזאת. דבר זה צריך קצת עיון.

ואם נעיין קצת בדבר אז נמצא על נקלה כי באמת אין ליהדות, בתור השקפה דתית או לאומית, כל נקודת מבט וכל יחס ישר לא רק בנוגע לבולשביזם כי אם גם בנוגע לכל סדרי-חברה או לכל תקונים סוציאליים-כלכליים, וכל הבא לשפּוט את הבולשביזם בתור תקון כלכלי מנקודת מבט יהודי הרי הוא בעינינו כאותו התלמיד היהודי שהטיל עליו המורה לכתוב חבור על הפּיל והלך וכתב חבור על “הפּיל ויחסו ליהודים”. היהדות, בכל צורותיה השונות, דרשה תמיד צדק, צדק חברתי מוחלט, ותמיד העמידה נביאים שתבעו את עלבון הצדק ועמדו לימין הנדכאים והנלחצים. אבל צדק יכול לשלוט בכל סדר חברתי שהוא, אם רק לא יעקמו בני אדם את הכתוב ולא יעשו את תורתם פלסתר כי אם יקיימו אותה בכל פּרטיה ודקדוקיה, ועשוקים ונלחצים ימצאו בכל סדר חברתי, גם ביותר אידיאלי, ותמיד תהיה האנושיות זקוקה ללוחמים ולנביאים שיעמדו לימין אלה הנדכאים בתגרת יד התקיפים מהם. ויען כי היהדות דורשת צדק כללי המיוסד על רגש היושר שבנשמת האָדם ושיש לו בסיס פּסיכולוגי בחיי האדם לכן לא יכלה להניח את תורתה ואת השקפת-העולם שלה על איזה סדר חברתי שהוא, לוא גם היותר טוב בשעתו. כי-אם השתדלה תמיד להסתגל לכל המצבים ולכל הסדרים החברתיים ולעמוד ממעל להם. הכרת היהדות היתה תמיד כי כל סדר חברתי אינו נצחי וסופו להתמוטט ולנפול וסדר אחר חדש יבנה על משואותיו. ידע ידעה תמיד כי חוק השינוי האַכזרי והמוחלט ידו בכל ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה לעצור את מהלכו. ולכן בנתה את מצודתה בנפש האָדם שהנה אחת מראש הדורות ועד סופם. בשביל זה היו הנביאים “עובדי האדם” היותר גדולים שקמו לעולם, ולא עובדי סדרים ומצבים ידועים.

מזה יוצא לנו כי כל תנועה חברתית להטבת מצבם הכלכלי של בני האָדם הנה לא יהודית ולא אַנטי-יהודית, ולכן, לוא היתה התנועה הבולשביסטית רק תנועה הבאה לשנות את סדרי החברה וערכיהם החמריים ולבער את הלחץ הכלכלי וכל הרעות המסתעפות ממנו אז היה באמת כל יהודי רשאי להיות בעדה או כנגדה, הכל לפי אמונתו בסדר החדש עד כמה הוא אפשר ורצוי ומתאים אל מטרתו, מבלי לגעת בזה כל נגיעה ישרה ביהדותו, אבל גם אז אי אפשר היה לסופרנו להחליט כי בתור יהודי עליו להיות דוקא בולשביק. אין סמוכין לבולשביזם מן התורה. מבחינה עיונית אפשר למצוא סמוכין בתורה לקצת סוציאַליזם. אפשר למצוא רמזים בתורה ובתלמוד כי למדינה יש כח ידוע לכפות את דעתה על היחיד ולהכניע אותו במדה ידועה אל הכלל ולהכריח אותו להקריב לה חלק מפרטיותו. אבל אי אפשר למצוא אף רמז קל שבקלים כי התורה מכחישה את זכות האָדם הפּרטי ואת חוק הרכוש הפּרטי, וזה הלא הנהו אחד מיסודות הקומוניזם הטהור כמו שהשתדלו הבולשביקים לבאר אותו להלכה ולמעשה.

אולם נניח כי יעלה ביד איש אחרי נבירות וחטוטים ובעזרת דרכי הגיון עקשים ונפתלים ופלפּולים עקומים כי הבולשביזם בתור רפואָה כלכלית יסודתו ביהדות ובתור יהודי צריך להיות בולשביק וגם מצות-עשה היא להתפּאר כי פּרי הלולים זה הנהו פּרי הרוח העברי וכי דור דור ודורשיו: “משה היה אדון המחוקקים וכו' וכו' ומבשרי הסדר החדש הם שוב יהודים: טרוצקי, לווין, זינוביוב ועוד ועוד…” כדברי סופרנו הנכבד. אבל לצערנו הבולשביזם הנהו הרבה יותר מתנועה כלכלית. ראשית, הבולשביזם הנהו השולל היותר גדול של הלאומיות והכופר היותר גדול בנחיצות לאומים נפרדים, ובזה הלא יש כבר יחס שלילי ישר וסתירה פּנימית בין הבולשביזם והיהדות, שהיסוד הלאומי הנהו נשמת נשמתה מיום היותה ועד היום הזה. שנית, הבולשביזם, בין כמו שהוא על הניר ובין כמו שהבולשביקים מוציאים אותו לפעולה בימינו ולעינינו, בא גם בשם אידיאל מוסרי ועומד הוא וטוען כי הפּסוק “צדק צדק תרדוף” הוא נר לרגליו, אלא שהצדק שלו איננו כללי ואיננו מוחלט כאותו הצדק של היהדות כי אם מוגבל ונוטה לצד אחד, וזהו שוב ניגוד יסודי ופנימי בינו ובין היהדות. ולפיכך מוכרחים אנחנו לבוא לידי המסקנא כי אין כל יסוד לדבריו של הסופר הבא לכרוך את שתי התורות, תורת היהדות ותורת הבולשביזם, ולאכלן ביחד. ואם סופרנו קורא להתנצלות היהודים העשירים והגדולים עבודת עבדות ושפלות אזי נקרא אנחנו לדבריו הוא הוללות, פּרי הגיון עקום או פּרי אי-הגיון.

כל הדברים האלה נאמרו רק מבחינה עיונית. אולם אם נעזוב לרגע את הצד העיוני ונבוא להתבונן כיצד הבולשביזם מתגשם במעשה על ידי הדיקטטורה שלהם לטובתו ולתועלתו של העם הרוסי ועל ידי הקומיסרים היהודים לטובתם של היהודים שברוסיה, אזי נבוא לידי מסקנא כי אויב איום ונורא, משמיד ומהרס, ליהודים וליהדות גם יחד, כבולשביזם זה זה לא קם לנו זה מאות בשנים. כדי לדון את סופרנו לכף זכות הנני חפץ להאמין כי בשעה שכתב את דבריו אלה עדיין לא הגיע אליו שמץ דבר מכל המעשים הנעשים לרוסים בכלל וליהודים בפרט תחת ממשלת הבולשביקים, ולכן הוא עומד ותובע בתום לבב ובנקיון כפים את הזכות לכל יהודי לבטא את ה“אני” שלו במלואו, והוא עומד ומוכיח כי “ממשלה של סוציאליים יהודים וממשלה של בעלי רכוש נוצרים – איזו מהן רצויה לנו? – הוא אומר: נוחה לנו הראשונה מן האחרונה”. אמת הדברים כי לא היו כל פּרעות וטביחות תחת ממשלת הבולשביזם. אולם אין כל צורך בפרעות וטביחות. על פּי השיטה הבולשבית ישמדו היהודים והיהדות מתחת שמי ה' ממילא, בלי כל כונה להזיק להם, כי אם בדרך הלוכה הטבעי של תורה זו.

גם אנחנו מודים כי כל בן חורין גמור יש לו הזכות לביטוי ה“אני” שלו. אולם אם ה“אני” הזה הנהו מקודש ברוח היהדות המסורתית מימות הנביאים ועד היום הזה, אזי יבחל “אני” זה בתנועה זו שאיננה נופלת במעשי החמס והרצח נגד מתנגדיה גם ממשלת ניקוליי השני, ושהיהודים המשתתפים בה רצים “כעבדים לפני מרכבת האדון או מאחריה”, ושכליון גמור לעם העברי נשקף מהם.

שם ד“ר ג. דייטש ושם מאמרו “הפילוסופיה של הפּרק האחרון בהיסטוריה” עוררו את התקוה כי נמצא בו דבר נכבד. אולם באמת קשה לדעת מה בא חכם מובהק זה להשמיענו. ראשית הוא בא בהקדמה ארוכה לבאר לנו מה היא פילוסופיה של היסטוריה, ומביא משל ממעשה דרייפוס. אפיריון נמטייה לחכם זה על טוב לבו ללמדנו בינה, ובהיות לבנו מלא על כל גדותיו רגשות הכרת-טובה לא נתרעם עליו על אשר הוא עומד ומלמד אותנו דברים כאלה כאלו היינו תינוקות של בית רבן שלא שמעו את המלים היסטוריה ופילוסופיה של היסטוריה מימיהם. מדה זו, לחשוב את הקורא העברי לנעור וריק איננה מיוחדת רק לו, כי-אם מקננת בהרבה מגדולינו, וכבר נגענו בזה בהערותינו על מאמרו של ד”ר ניימארק. אחרי הקדמה “מחכימת פּתי” זו הוא בא אל הפילוסופיה של הפּרק האחרון בהיסטוריה הישראלית והוא מראה לנו את הפּרוצס הידוע של “פּוחת והולך” בנוגע ליהדות ולהשכלה. אינני יודע דבר שהמליצה “קמחא טחינא” מתאימה לו יותר מדבר זה. על זה יכול להעיד כל קורא עברי, גם הפּחות שבפּחותים. גם התשובה לדברים אלה היא ברורה וידועה. כל עוד שבני ישראל נמצאים בגלות תחת השפּעת עמים זרים העולים עליהם בקולטורה ותרבות, בודאי שהפּרוצס יהיה תמיד “פּוחת והולך” עד שיגיע לידי שמד, או עד שתתחיל רוח חדשה מנשבת ותביא אותם אל המחנה. וכשיהיו בני ישראל בארצם או באיזה גיטו בארץ אחרת ויחיו חיים מיוחדים בלי לחץ מן החוץ, גם אָז בודאי שהיהדות תשתנה ותלך מדור לדור, אלא שמהלך ההשתנות יהיה לא “פּוחת והולך” כי אם “מתפּתח והולך”. יש כשרון נפלא ביהדות לפשוט צורה וללבוש צורה. צורה ולא חומר. החומר ישאר תמיד בעינו. תמיד יהיה חוט עובר בכל דורות היהדות ובכל מהלך התפּתחותה. כל הדברים האלה ידועים היום גם לבר בי רב דחד יומא בעניני היהדות, וכאן עומד חכם מובהק זה ומעמיד פּני תם ושואל: מה יהיה הסוף? וגומר בהלצה כי גם הוא איננו יודע. תשובה זו נאה היא לריפורמי מושבע המרגיש כי הקרקע מתמוטטת תחת רגליו, באשר כי התנועה הלאומית מצד אחד וההתבוללות מצד שני השאירו את התנועה הריפורמית פּשוטה ועורה, וחיה היא עכשו חיים מנוולים ומעוררים גועל נפש, אבל איננה נאה כלל וכלל לחכם מובהק כד"ר דייטש.

אבל מובטחנו בו כי גם הוא יודע כמונו כולנו כי “נצח ישראל לא ישקר”, וכי רווח והצלה יעמוד תמיד ליהדות מאיזה מרכז חדש, והשינויים בדתיות ובנימוסיות לא יפעלו לרעה עליה כי אם, להיפך, יחדשו את נעוריה תמיד. כולנו מאמינים בחוק השינוי המוחלט ובחוק ההתפּתחות הטבעית, אבל איננו מאמינים בחוק הגויעה והאפיסה, בחוק של “פּוחת והולך” עד גמירא. הנה למשל, בנוגע לדתיות רואים אנחנו כי בימי תקופת בית שני התגברה הדתיות מפּני סבות שונות ועלתה הרבה מעלות על תקופת בית ראשון. בכלל אי אפשר לנו לדעת מה שתעשה ותחדש יהדות בריאה ושלמה ונורמלית על אדמתה בתוך אוירה המיוחד לה, וכל הבא לדרוש בענין זה ולשער השערות ולהניח הנחות הרי זה מניח את כשרונו ואת עבודתו המדעת על קרן הצבי.

ולחנם משתדל ומתיגע החכם המובהק הזה למצוא מה הוא עיקר היהדות, הלאומיות, הדתיות או איזה יסוד אחר? עיקר היהדות הוא – היהדות. כשהשעה צריכה לכך אזי הדתיות מתגברת ועולה, וכש“נצח ישראל” מרגיש כי זו איננה מספקת הרי היסוד הלאומי בא ונוטל חלקו בראש. הכל תלוי בחוש הקיום החזק והנצחי הנטוע בעמקי נשמתה של האומה הישראלית.

מלבד המאמרים הנזכרים יש בלוח מאמרים אחדים המשתדלים להפיץ אור על חזיונות קולטוריים וספרותיים ועל ספרים שונים בעבר ובהוה שזכו להיות לטפוסים מיוחדים בספרותנו, וגם מאמרים אחדים המשתדלים לבקר ולמצוא חשבון צדק בהופעות ידועות בחיינו.

המאמר “לתולדות התיאַטרון היהודי” מאת מ. זייפירט יש בו הרבה דברים מענינים. ראשית הוא מספּר לנו הרבה דברים נכבדים בנוגע לבית היוצר של נשמת התיאטרון היהודי. אולם עוד יותר מזה מענין הוידוי הנפשי של הסופר שהעניות העבירה אותו על דעתו הספרותית ועל טוב טעמו והכריחה אותו להעשות שותף לליטיינר – הורביץ – שייקיוויץ וכל כת דילהו, והוא נאבק בכל כחו עם ה“סטרא-אחרא” של האמנות לבל ישקיע אותו בנ' שערי טומאָה של “שונד”. ולסוף, כשנמלט מידו, הוא מברך מקרב לבו “ברוך שלא עשני חוזה חזיונות!” וידוי זה יקר לנו מאד גם מצד ערכו המוסרי לכל קורא שיש אלהים, אלהי האמנות, בלבו וגם לאלה העוסקים במלאכת כתיבת חזיונות וכל דברי ספרות. אחרי קראנו את המאמר הזה איננו מתפּלאים עוד על החזיון המוזר כי אלה המספּרים את תולדות התיאטרון היהודים כשהם מגיעים לבית מדרשם של ליטיינר – הורביץ – שייקיוויץ אינם מונים גם את זייפירט בתוכם. באמת הצדק אתם. זייפירט היה ביניהם, אבל לא היה אחד מהם. הם עשו את מעשיהם מתוך רצון פּנימי ו“כשרון” אמתי למיני חזיונות כאלה, והוא עשה את מעשיו מתוך אונס והכרח, ולבו היה מכה אותו בשעת מעשה. הם היו בכל מחשבותיהם והרגשותיהם חלק מן הקהל הגדול אשר לשמו ועל חשבונו עשו את כל “מעשי התעתועים” שלהם, והוא היה אדם שהיה לו רגש הכבוד גם לו לעצמו וגם לקהל היהודי ששמו מנואץ בפי כל הבריות הללו.

במאמרו “עניני ספרות” נוגע ד"ר נ. טורוב בפצעים מכאיבים בספרותנו. הוא מדבר על היחס האי-נורמלי והחילוני שבין סופרינו, על מכת הכתבנים השורצים ורביםעד לבלי כלכל, על טיב העריכה ומיני העורכים, על הסופרים הצעירים המשתדלים לעשות בלהטי הלשון והסגנון לתפוס את הקוראים בלבם כשאין להם באמת דבר-מה להגיד להם. כל הדברים האלה הם גלויים וידועים לכולנו ואין מי שיחלוק עליהם. אולם כאן צריך להעיר על דבר אחד, ולא עוד אלא כי נחוץ להעיר ולחזור להעיר בכל מקום שימצא השקר המוסכם הזה. הגיעה השעה להפּטר מן המכה הזאת בספרותנו.

בכל פּעם שבא סופר משלנו להראות על איזה נגע בבית ספרותנו איננו שוכח להראות באצבע כי נגע זה מיוחד לנו, ורק לנו, וכי כדבר הזה לא נשמע ולא נראה בכל לשון וספרות שבעולם. נעימה זו תמצאו כמעט בכל מאמר. היא עוברת כחוט השני בשורות ובין השורות. וכל כך חדרה נעימה זו אל תוך ספרותנו עד כי גם סופר מובהק ונקי הדעת כד"ר טורוב איננו יכול להשתחרר ממנה. הנה, למשל, בא הוא להראות את נגע הכתבנים שופכי-הדיו והמלהגים אשר בספרותנו, הרי הכל טוב ונכון, אלא שאיננו שוכח להוסיף את הדברים: “מסופקני אם יש עוד ספרות בעולם אשר הכניסה אליה תהיה קלה כל כך כמו הכניסה לספרות העברית”. דרשה זו נאה היתה לפני שלשים שנה, בשעה שרוב הקוראים העברים היו חובשי בית המדרש שלא ראו מאורות מימיהם. אָז היה אפשר לבוא ולספר להם את הגדולות והנפלאות אשר בעולם הגדול, שהכל שם מתוקן ומשוכלל על צד השלמות, אבל לא עכשו, כשכל קורא עברי מצוי גם אצל הספרות הכללית ויודע הוא כי הרבה מן הנגעים הנראים בספרותנו נמצאים גם שם, ואין כל צורך להשפּיל את כבוד הספרות העברית בעיני הקוראים העברים. מה שנחוץ עכשו להגיד לקוראינו הוא כי כל המכות הנמצאות בספרותנו נמצאות גם שם בעולם הגדול, חוץ מן המכה הזאת, היינו: לחזור באזניהם בכל עת ובכל שעה כי אשמנו מכל עם בושנו מכל ספרות וכל הקינה הידועה. זוהי באמת מחלה ממארת שדבקה גם בסופרינו וגם בקוראינו ושאין דוגמתה בכל אומה ולשון. כל אחד מהם עומד ומדמה ומשוה כל חזיון ספרותי אצלנו לזה שכמותו בספרות הכללית ותמיד הוא בא לידי אותה המסקנא הידועה המכאבת ומשחתת כל חלקה טובה בספרותנו ואוכלת את תמצית יצירתנו מנפש ועד בשר, היינו: כי אנחנו הננו השפלים והירודים בין הספרויות.

הנה, למשל, בנוגע למכת הכתבנים די לכל קורא בלתי משוחד להכנס אל איזו ספריה שהיא ולבחון ולבדוק את האיצטבאות המלאות ספרים אין קץ, ואָז יראה ויווכח בכמה עמל ויגיעה יעלה לו למצוא ספר הגון במלוא מובן המלה בין כל המון הספרים שיצאו מידי כתבנים. אפשר כי אצלם הסמרטוטים האלה יש להם צורה יותר נאה ויותר לוקחת את העין, אבל התוך שבהם אחד הוא. רובם ככולם הנם מהמין הידוע שאדם כתבן קורא מאה ספרים משל אחרים ואחר כך הוא יושב וכותב את הספר המאה ואחד משלו, ובא הכתבן השני והמשיך את העבודה וקרא מאה ספרים ואחד וכתב את הספר המאה ושנים משלו. ולמה לנו להשפּיל את כבודנו בעינינו אָנו ובעיני הקוראים ולקונן תמיד כי עולמנו אָנו אפס ואין הוא לעומת העולם הגדול?

מה שנוגע לעריכה ולעורכים טעות היא לחשוב, כי שם בעולם הגדול הכל טוב ונחמד. עורך אַנגלי מפורסם התוודה בספרו בהתגלות לבו כי משפּטם של העורכים על סופרים צעירים הנהו על פּי רוב משפּט מעוקל, והנם נכשלים הרבה מאד כשהנם באים לדחות או לקרב. להיפך, בענין זה נרהיב לומר, כי רוב עורכינו בהיות שהעריכה היא להם גם אידיאל לבנות את הספרות העברית ולעשותה מתוקנת ומשוכללת עד כמה שידם מגעת, הנם מטפּלים בכתבי-יד בכלל ובכתבי צעירים מתחילים בפרט הרבה יותר מן העורכים שלהם שהעריכה איננה עוד להם אידיאל כי אם עבודה ספרותית תמידית ומיכנית. ועל כתב יד של סופר מתחיל הנם מביטים בקנה המדה של סנסציה ומשתדלים הם רק למצוא אם יכול הוא למשוך את לב הקוראים ולהגדיל את מספּרם. אין כל ספק כי בנידון זה מחייבים רוב עורכינו את רוב עורכי אומות העולם.

חביבנו “הזקן” הידוע מ. ווינטשבסקי שב אל המחנה “והוא מרגיל את עצמו לכתוב עברית על ניר אמריקאי כמו שהיה רגיל לכתוב על ניר גרמני” וזהו חזיון משמח מאד. ברוך בואו של הזקן החביב, ויהי רצון שישאר במחננו לאורך ימים.

חביב עלינו לשמוע את הזקן מדבר אלינו בעברית עוד הפּעם, אולם קשה לנו מאד להסכים לדבריו על “מל”ל ויחוסו אל הסוציאליזם". וביחוד את דעתו של “הזקן” על מכתבו של לילינבלום שכתב לו בהתגלות לבו. לפי דעתנו אָנו יש בחיי כל איש צעיר תקופה שבה הוא מרגיש פּתאום כי צר לו המקום בתחום עולמו ועמו וחפץ כביר מתעורר אָז בלבו לחבק זרועות עולם באיזה רעיון נצחי רם ונשא. אם יקרה מקרהו של צעיר זה להיות עברי ומזלו גרם לו לסבול הרבה מאד בחומר וברוח ונוסף לזה הנהו מטבעו תמים, ישר וטוב לב באמת, אזי הוא תופס בשולי הסוציאליזם המבטיח צדק מוחלט ויושר גמור לכל הנדכאים והמעונים. אולם תקופה זו איננה מאריכה ימים. אותו החפץ הכביר לחבק זרועות עולם חולף ועובר עם עבור תקופת הנוער וחום הנעורים. ובפרט כשצעיר זה רואה את התנועה הסוציאלית כמו שהיא הולכת ומתגשמת בחיים הממשיים אָז בודאי שהתלהבותו מתקררת עד מדרגת האפס. אחת היא מה הן הסיבות הגורמות לאופן התגשמותה של תנועה זו, אם זוהי תולדה מוכרחת של כל תנועה עממית, כמו שמשתדל “הזקן” להוכיח, או כי זה מוצא ברברי של מלחמת-המעמדות. העיקר הוא שהאילוזיה של ימות המשיח מתמזמזת ונעלמת, וממילא תבוא אז ההתפכחות הגדולה והיקיצה מן החלום הנעים, וביחד עם אלה תשוב אותה ההרגשה העמוקה שקדמה בבריאתה בנפשו של הצעיר לבריאתו של הסוציאליזם, וזוהי כי יש בעולם אומה סחופה ודוויה שלא רק שאין לה כל תקוה להגאל על ידי התנועות החדשות כי אם גם תעבור ותבטל מן העולם על ידיהן, ויותר שתהא תנועת-הגאולה קיצונית ומחזקת בכלל “יקוב הדין את ההר” יותר תגדל הרעה לעם ישראל החפץ להשאר חטיבה מיוחדת בתוך שאר העמים (הבולשביזם ברוסיה יוכיח על זה כמאה עדים נאמנים).

ומהלך-נפש זה, או קרוב לזה, עבר גם בחייו של לילינבלום. אבל בשום אופן לא היה סוציאליסט במובן הידוע והמקובל, ובשום אופן לא היתה לו הפּסיכולוגיה הפּרולטרית ואהבת הפּרולטריזם לשמה אשר בלעדי אלה אי אפשר לו לאדם להיות מקושר קשר של קיימא עם תנועה זו.

בנוגע לטענותיו של מל“ל נגד הסוציאליזם, וביחוד נגד נושאי דגל הסוציאליזם ונגד כל “מעשי התעתועים” שלהם, צר לנו להגיד כי “הזקן” כמעט שלא ענה עליהם במאמרו. הוא אומר לנו בסוף מאמרו כי “כל דרדק מחדרו של מארקס היה אומר לו שכל תנועה עממית גדולה התחילה באופן זה”. אבל השאלה היא: האם כשרה ורצויה היא התחלה זו. ואם אין התחלה אחרת מלבד התחלה ברברית זו? מנויה וגמורה היא בסוד רבים מחכמי התורות החברתיות כי אין התקדמות ושנויים לטובה באים לעולם אלא על ידי ריבולוציה, ואין ריבולוציה בלי”דם ואש ותמרות עשן“. מדוע? יען כי כך עשו כל הדורות. ולפיכך מביטים הם על חזיון זה כעל חזיון טבעי שאין לשנותו, וכבר היה להם ה”חזיון" למדע, ומנקודת מבט מדעי זה הם מביטים על כל המעשים שמקורם ב“פּסיכולוגיה ההמונית העורת” ופוסקים הם בהחלט כי כך צריך להיות ואחרת אי אפשר להיות. אולם עוד יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, כי מדע זה אין לו כל יסוד בנשמת האדם, וכי כל המהפּכות שהיו בעולם בצורתן הידועה מקורן הוא במצבים חיצוניים שאפשר לשנותם, ולפיכך אפשר כי כאשר תתפּתח נפש האדם למעלה למעלה אז תמצא את הדרך לעשות מהפכות ושינויים עיקריים בלי דם ואש ומעשה חמס ורצח כי אם על ידי “מלחמה בשלום”. ואין כל פּלא אם נמצאים אנשים שאינם חפצים ואינם יכולים להשלים עם הרעיון כי האדם נברא לכתחלה להיות טרף לשני איזה “פּרוצס היסטורי” עוור, ולכן אין להתפּלא אם נפש תמימה וישרה כזו של מל“ל, שהפּסיכולוגיה הפּרולטרית לא עוורה את עיניו ולא קלקלה את שורת הדין שלו, היתה סולדת מכל תנועה המכריחה מעשים כאלה ומניחה אותם ליסוד שלה. איש כמל”ל ראה בתנועה זו רק התגברות מפלגה אחת על השניה, אבל בשום אופן לא יכול לראות בה את “ימות המשיח” אשר יסירו את לב האבן מקרב האנושיות ויתנו לה לב בשר. “הזקן” מבטיח לשוב בקרוב לענין זה. הלואי שישוב, כי אם הבין מל“ל את מלחמת המעמדות או לא, אם חוג מבטו היה צר ומוגבל או לא, טענותיו שטען במכתב ל”זקן" לפני שנים רבות עומדות בעינן גם היום ומחכות הן לתשובה יותר מכרעת ויותר נצחת מזו שהננו מוצאים במאמר אשר לפנינו.

“בשנות חרום” מאת נ. אלפסי הוא מאמר מלא בקורת זעומה על מצב היהדות באמריקה. צריך להודות, כי הביקורת היא נכונה וצודקת, ומעלה יתרה לה כי לא נכתבה לשם קנטור כי אם ברוח מלא אהבה וכאב לאומי. הסופר הנכבד הולך ומונה את היצירות שיצרה היהדות באמיריקה במשך ימי המלחמה, ואין לו למבקר זה אלא מה שעיניו רואות. אבל זה איננו קריטריון נכון למוד על ידו את התפּתחות היהדות באמריקה. יהדות זו היא עכשו במצב ההתהוות. חמרי-יצירה וגלמי-מעשים הולכים ומרפרפים בחלל העולם ועדיין לא התלכדו ולא הצטרפו לגופים מוצקים. ולא עוד אלא כי חמרים הרבה יש בהם כח-דוחה פּנימי שאיננו נותן להם להתגלם ולהתחבר עם יתר החמרים. למשל, הקונגרס היהודי לא הצליח במשלחתו בשביל שאין לעת עתה במה משותפת שעליה וממנה יוכלו הרדיקלים מצד אחד והמתבוללים מצד שני וכל יתר הכתות השונות לבוא לעמק השוה עם הלאומיים ולעבוד עמהם שכם אחד. ההגנה כנגד האויב הכללי מבחוץ, שמר שמ“ר משתדל להוכיח כי יכול הוא לשמש לבימה מוצקת לכל הכתות, איננה מספּיקה, כנראה, להביא את התכלית הנרצה. האגפים השונים שלנו אינם מכירים עדיין את האגף הלאומי לגוף הנושא בקרבו את תמצית נשמת האומה והמכיל בקרבו את הכח החיוני שבו, ולכן אין תעודה מרכזית ואין רעיון מרכזי בקונגרס היהודי. כיצא בזה הוא גם ה”רעליף" ויתר המוסדות העממיים הגדולים. אולם ההכרה הלאומית הולכת ומתגברת בין היהודים באמיריקה, אם גם אי אפשר עוד להראות באצבע על מופתים חותכים וממשיים, ויש לשער כי במשך הזמן יהיו הלאומיים רוב מנין וממילא גם רוב בנין בכל המעשים הצבוריים.

בכלל עושה מאמר זה רושם של “נאום הקטיגור”, ומקומו היה מכירהו יותר בעתון שבועי הנותן השקפות וסקירות כוללות מזמן לזמן, השקפות התופסות הרבה ענינים חשובים וכוללת אותן יחד. אבל יצירה פּובליציסטית שמתוך השלילה יצא לנו גם דבר חיובי ושתראה לנו לא רק את המוגמר כי אם גם את המתהוה איננו בשום אופן.

אחד המאמרים הנכבדים שבלוח המשתדל להפיץ אור על חזיון ספרותי הוא המאמר “הזר” מאת י. ז. פרישברג. הוא מטפל בחזיון הספרותי הנקרא דוד פרישמאן, ולא בכל החזיון מרובה הצדדים והגוונים הזה כי אם רק בחלק ממנו, היינו: דוד פרישמאן בתור מבקר ומקומו בבקורת העברית.

פרישמאן בתור הופעה ספרותית היה לנו תמיד לחידה סתומה שבפתרונה היינו מתלבטים ימים רבים. בימים הראשונים לצאתו על במת הספרות ברעם וברעש להלחם עם “התהו ובהו” ששלטה אז בספרותנו היה בעינינו כ“עלוי” ספרותי והבטנו אליו כאל “ענפאנט טעריבל” שלנו, שהכרת כחות עצמו הגדולים והעצומים לאין חקר ממלאה אותו ודוחפת אותו לעשות מעשים כבירים וגם לדבר דברים המעוררים פּחד וגם בהלה בלב השומעים. מי מאתנו איננו זוכר את טפוס העילוי של בית המדרש הממלל רברבן וניצוצות ניתזין מפּיו בחמת רוחו והוא מתרומם ומתגדל על כל הלומדים, ועל הרבנים והגאונים ידבר נוראות ונפלאות. ר' יצחק אלחנן הנהו בור שאיננון מבין גם את פּשט הגמרא, ור' חיים מבריסק הוא עם הארץ גמור שאיננו מבין גם משנה כהלכתה, וכל העם היו רואים את הקולות ואת הלפּידים והיו נרתעים ברתת וזיע, אולם גם הערץ העריצו את העילוי הצעיר שאורייתא קא מרתחא ליה לבטא בשפתיו דברים כאלה, ולבם היה מלא תקוה כי העילוי הזה יהיה לרב ולגאון בישראל. גם דבריו על הציוניות הם, לכאורה, נכונים וצודקים, אלא כשאָנו מסתכלים בציוניות לאור המעשים שנעשו במחנה הציוניים בימים האחרונים אָנו רואים עוד הפּעם כי יש הרבה יסודות באויר שהם עדיין במצב ההתגבשות וההתגלמות, ואי אפשר עוד להחליט את אפין וצורתן. פּלא הוא כי הסופר הנכבד השמיט לגמרי את החנוך הלאומי שעלה בימים האחרונים מדרגות הרבה, לא רק בזה שנתרבו בתי ספר מתוקנים בכל המרכזים אלא גם בזה שהדרישה על חנוך לאומי מתוקן הולכת וגדלה, והאויר נעשה יותר מוכשר לעבודה יותר פּוריה.

וכשהגענו עכשו אל המאמר “הזר” המטפּל בחידה זו קראנו אותו בחשק רב ובעיון גדול. ואמנם נמצאים בו הרבה דברים החודרים אל עצם הענין. בדברים שנונים הוא מתאר את הנזק הגדול שהביא פרישמאן לספרותנו בהשפּילו את כבודה בעיני הקוראים והסופרים שהושפּעו מדבריו. כמה יפים וקולעים אל המטרה הם דבריו כשהוא מבאר את יחוסו של פרישמאן ללילינבלום:

“מה רחוק הוא – הוי, מה רחוק! – מלהבין את הנפש הפּצועה והעמוקה הזאת, שנפתלה נפתולי אלהים בדרכה – דרך בקשת האמת! אותו לילינבלום שבעיני מסתכל מבפנים הוא בבחינת “מחולל מפּשעי הדור ומדוכא מעוונותיו”, שבאמת האלהים והשטן נלחמים בנפשו; שינוי דעותיו, חטאתו ותשובתו הם באמת מחזה היסטורי נשגב – סמל מכאוביו ועינויי הנפש של דור שלם, – בעיני פרישמאן הוא אָדם מבולבל וחסר-דעת שבשנה פּלונית הוא כותב כך ובשנה אחרת הוא שוכח וסותר את דברי עצמו. “חטאות נעורים” שבו נצטלמו בכל פּרטיהם מסבותיה וגלגוליה של תקופה סוערת ורועשת בישראל, לגבי פרישמאן – אינו אלא ספר שנקרא במספּר שעות או ימים. והרי הוא, פרישמאן, מתגעגע כל כך על האמת היצירית! והרי הוא מתפּעל כל כך כשהוא מוצא בספרי הגויים את האדם. “רבונו של עולם”, הוא קורא “מה מוכרח היה אדם לשאת ולסבול בקרבו… אדם כזה הוא משורר. את זה אני מבין…” ובכל זאת לא הבין את האדם שבלילינבלום…”

כאן אנחנו רואים את הסופר המביט על חזיון ספרותי בפרספּקטיבה ההיסטורית הנכונה. כאן אנחנו שומעים דברי סופר שהשפּעתו ויניקתו מן הספרות העברית קודמות להשפּעתו ויניקתו מספרות הגויים. הוא מראה לנו גם את חטאו של פרישמאן בזה שהעמיד את כל ספרותנו על ההשפּעה, ודוקא על ההשפּעה מן החוץ, ואת הבטלנות המסתעפת מזה שהכניס אל תוך ספרותנו. אבל מה הוא המפתח לכל החזיון הזה? סופרנו הנכבד מכחיש בפה מלא כי יש בפרישמאַן שמץ מצרות עין וכו'. אחת מראיותיו היא כי בדברים כאלה אי אפשר לו לאדם לבצר מקום בראש במשך עשרות שנים. שכח סופרנו כי הרבה גרמו ל“בצרון” הזה סגנונו היפה והמבריק, השנון והמקסים, של פרישמאַן ואופן הרצאתו המיוחד, המצודדים את לב הקורא כל כך עד שלא בהכרתו הוא בולע בנעימה את כל דבריו, גם אותם הדברים שבודאי ובודאי היה מוחה כנגדם בכל עוז לוא נאמרו בסגנון פּשוט והרצאה שכיחה. סגנונו והרצאתו הם הם שעוורו את עיני הקוראים וסלפו גם את מחשבות המשכילים והנבונים שבהם.

אולם נניח כי צדק סופרנו בנוגע לישרת לבו הספרותית של פרישמאן. אבל הרי השאלה עומדת במקומה. שמא הוא הכוח השלילי הנטוע בטבעו לראות רק את הצד החלש והגרוע שבכל דבר? אבל, ראשית מדוע הוא מצליח תמיד למצא את המאורות הגדולים אשר בספרות הכללית ואיננו מצליח למצא אף שביב קטן בספרותנו אנו? ושנית, הלא פרישמאן זה כשהוא בא לכתוב את ספּוריו ושיריו ופיליטוניו הנהו כולו מלא חיוב, כולו מלא אור ספרותנו כיתר סופרינו הגדולים, ומדוע נתכה חמת ה' רק על המבקר שבו? שמא תאמרו כי הוא מדבר את דבריו המרים והמחפירים מתוך אהבה עמוקה לספרותנו וקנאת האמנות העברית אכלתהו, והנהו בזה בבחינת יל"ג שהמטיר את חציו והרעים את רעמיו על ראשנו מאהבתו הגדולה שאהב אותנו? אולם הלא גורדון זה כתב לנו גם את השיר הנפלא “אחותי רוחמה” ולא אחת ושתים מסך נטפי נוחם בלבנו וגם שלח את כל מגפותיו אל לבות שונאינו ומנדינו, בעוד אשר מפרישמאַן לא שמענו אף פעם אַחת כי ישפוך את רגשות אהבתו בדברים חיוביים. כאן המקום להביא ציטטה מוצלחת ממאמרו של פרישברג המראה לנו את תכונתו של פרישמאן בנידון זה:

“ויש אשר, לכאורה, רוח שמחה שורה על פרישמאן והוא מתחיל להתפּעל גם ממשורר עברי. “והן זוכר אתה היטב כי כשנתגלה אלינו, למשל, ביאליק, או אפילו משורר אחר קטן הימנו, מיד תפש אותך בלבך ולשכח לא יכלת עוד בשום אופן לא אותו ולא את שירו”. כשאתה נתקל בדברים אלו הנך עושה את אזנך כאפרכסת. הרי קולו של פרישמאן מדבר אליך, הוא ולא אחר. אָמנם אין הוא רואה כאן “אותן התהומות העמוקות והחשכות הקרואות גיטה או בירון”; אין הוא בא לידי שכחת עצמו כקריאות מעין: “הוי אלי, פּחד אבי ואמי, אלהי אורי ולילותי”, וכדומה מן הפרזות השכיחות אצלו ביד רחבה כשנפשו טובלת באורה של ספרות הגויים; – אבל מכל מקום הרי יש “תפישה בלב” ו”אי אפשר לשכח", ומי יודע מה יבא עוד… ואתה עוצר את נשימתך וקורא הלאה; אבל הקול… קולו של פרישמאן… אינו עולה כי אם יורד דרגה אחת: "היה שם איזה דבר שלחש לך באזנך כי עסק לך פּה עם ענין אמתי, שאיננו מזויף “… יהא כך! גם זו לטובה, ואתה מוסיף לקרא, והנה… הקול יורד פּתאם דרגות רבות, יורד ואיננו עולה שוב: ואפילו אם השיר לא היה מן המשובחים ביותר, ואפילו אם היו לך עליו אלפי טענות…”

כאן אנחנו רואים את פרישמאן המושבע ועומד לדבר השכם והערב ולשנן לנו כי הגדול שבגדולינו לא ידמה ולא ישוה לגדוליהם הם; את פרישמאן המתהלך תמיד בפנים זעומים ואיננו מרשה לעצמו אף לרגע להראות פּנים שוחקות. ליזר יענקל, אביו של הירשלי ב“עמק הבכא”, איננו מגלה את אהבתו לבני ביתו, ותמיד הוא מתהלך לפניהם בפנים זעומים. אבל יש שעה כזו שגם ליזר יענקל זה יוצא מגדרו ומתגלה בכל רגשותיו החבויים, בשעה שאחד מבניו חולה על ערש דוי, ומדוע לא גלה לנו פרישמאן את רגשות אהבתו וחבתו אף פּעם אחת?

סופרנו הנכבד מוצא את התשובה לכל הפּליאות האלה בזה שהנהו “זר” בספרותנו, "ושמחת הזר איננה שלמה לעולם. בעצם תענוגיו יש לו עין לראות את אלפי הפּגימות וכו' " אולם, כמו שהזכרנו למעלה, פרישמאן המספּר והמשורר איננו זר כלל וכלל, כי אם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. כמנדלי, פּרץ, ביאליק וכו' שאב גם הוא ממקורות היצירה העברית ועשה בהם נפלאות. האמנם, הנהו בעל דו-פרצופים, פרישמאן האָמן ופרישמאן המבקר? על שאלה זו לא מצאנו תשובה נכונה גם במאמר זה.

לאחרונה נוסיף כי סופרנו הנכבד מודד את פרישמאן האמן באותה המדה הזעומה שהוא מודד את פרישמאן המבקר, וכאן יש טעות עיקרית. הוא מקטין את ערכו של יצירותיו החיוביות של פרישמאן ופוסק הלכה כי “הקובץ הקטן של ספּורים קלים ויפים הנהו הוספה חשובה לספרות בני הנעורים שלנו”. לאט לך, סופר חביב! ספּורים כעין “שלשה שאכלו”, “כהן בבית הקברות”, “מצוה” ועוד יהיו תמיד לנס בספרותנו לגדולים לעולם ועד. הוא פּוסק הלכה כי שיריו של פרישמאן הנפ רק “פיליטונים שנכתבו בשורות מדודות ובחרוזים יפים ומצלצלים”. חזור בך, סופר חביב! שירים כ“משיח” או כהבלדות היפות והמקסימות המיוסדות על האגדה העממית הטהורה ושהצליח כך כך לשפּוך עליהם אור יקרות וחום נפש של פּייטן בחסד עליון, אי אפשר לבטל בדבורים קלים אחדים. הם ישארו תמיד נכסי צאן ברזל בספרותנו, ודוקא בספרות לגדולים. לא בפרישמאן האשם אם סגנונו המלבב והמקסים המלא רומנטיות רעננה השובה את הלב הצעיר הכשירה את יצירותיו להיות חומר מובחר מן המובחר לקריאה גם לנערים וילדים.

רגש של נעימות וקורת רוח מהול בעצב ומרירות הנפש תוקף אותנו בשעה שאנו קוראים וחוזרים וקוראים את “הדפים המקוטעים” של זקן סופרנו באמיריקה ראובן בריינין. לרגע הננו מדמים כי שבו אלינו ימי הנעורים ושוב הננו יושבים בבית המדרש ושותים בצמא את דברי הסופר הזה שהיה אחד מבוני הספרות החדשה. אותו הסופר שקנה את לבנו לאהבה את סגנונו הפּשוט והבהיר, הרך והנעים, שזהרורי רגשות וניצוצות מחשבה נתזים ומרצדים פּה ושם על פּני שטח הפּשטות והבהירות. קוראים אנחנו את הדפּים המקוטעים, והנה הקול קול בריינין הידוע לנו והחביב עלינו כל כך מ“גסיסת הסופר” עד היום. כמדומה כי אין סופר אחר בספרותנו שכחו גדול כל כך ב“שיחות טרקלין” ספרותיות, המרפרפות בנעימות ובלבוב כזה על פּני אנשים וספרים, מעשים וחזיונות, כראובן בריינין. והשיחות הן שיחות פּשוטות של תלמיד חכם שאינן צריכות עיון, כי נקראות הן מאליהן בעונג. גם בדפּים המקוטעים האלה אפשר למצוא הרבה דברים פשּוטים, לכאורה, אבל יפים הם ומלבבים. כמה פּשוט ונאה הוא הספּור שהוא מספּר לנו איך לימד את ידיו לכתוב בהיותו ב“חדר”. כמה רגש יש בדבריו שהוא מדבר על הכנר הידוע חפץ, ועוד כאלה. אולם רגש מר ומעציב ממזמז ומנדף את חלומנו היפה כשאָנו קוראים ומרגישים כי בריינין זה משתדל למתוח קו ולהגיע אל ה“סך הכל” של חייו בספרות ובצבור. האמנם זקנה רוחנית קפצה עליו וידיו כבדו מזוקן להוסיף לכתוב לנו מאותם הדברים שהיה רגיל לכתוב לנו שנים רבות, דברים שהיו מלאים תמיד אמונה בכחות עצמו ובכחות ספרותנו ושאיפה חזקה ונמרצה לראות את ספרותנו בשכלולה ובהדרה? קשה לנו להאמין דבר זה. מכאיב לנו מאד להשלים עם הרעיון הזה. ממשיכים אנחנו את קריאתנו והננו מגיעים לדברים שפּלט עטו בדפים האלה, והדברים האלה עושים עלינו רושם מעציב ומדכא:

“עלי נפל הגורל להספּיד את כל אחד מחברי בכתב ובפה בשנים האחרונות: – הספּד אחר הספּד. הנני חי כיום בחוג סופרים ועסקנים, לוחמים וחולמים, שכבר הלכו למנוחות עולמים. מלא אני עוד מרוחם ומהויתם. כצללים הם עוטרים עלי ואני נתון בעולם שכבר גז, שכבר התנדף ונתעלם לנצח”.

האפשר הדבר כי עלינו לקבל את הדברים האלה כצורתם ולהשלים עמהם? האפשר כי צללי העבר האלה מזקינים את הסופר בלא עת? חפצים אנחנו להאמין ולקוות כי ככחו אז כחו גם עתה לעמוד בשורות הראשונות של הבונים והלוחמים בספרות העברית.

אחרי עברנו על כל הלוח הנו באים לידי מסקנא כוללת כי הוא גדול בכמותו וגם נכבד באיכותו, בתור קובץ ספרותי.

הסתדרות אחיעבר שהוציאה את הלוח והעורך מר מ. ליפסון בודאי ובודאי שהם ראויים ל“יישר כח” יוצא מן הלב בעד מתנה זו שזיכו בה אותנו. כה לחי, עד הלוח השלישי!

¹

(מכתב גלוי לדוד פרישמאן)

עוד הפעם זיכית אותנו ב“מכתב על-דבר הספרות” לידידתך². כל הקוראים, וגם אני בתוכם, בודאי שמחו לראות, כי אתה הסופר בעל הסגנון היפה באת אלינו, הקוראים באמריקה, להעניק לנו מפּרי עטך.

לא סופר ולא בן סופר אָנכי. ומעולם לא הייתי וגם לא אהיה משורר צעיר או מבקר חדש, שאותם הנך מיסר בשוטים ובעקרבים במכתבך זה, ובשביל כך אין זה מעסקי להתערב בריב לא לי ולריב את ריב המשוררים והמבקרים האומללים שדנת אותם ברותחים. אולם קורא פּשוט הנני, אותו הקורא העלוב, שאַתה מיצר בצרתו והנך מרעיש שמים וארץ על הזיוף ועל השקר ועל התרמית ועל החקוי שמלעיטים אותו. ובתור קורא פּשוט הנני נוטל לי רשות הפּעם להגיד גלוי ומפורש את דעתי, הקבועה בלבי זה שנים רבות, על מאמרי הבקורת שלך בכלל ועל מכתבך האחרון בפרט. אגיד ולא אכחד את הרושם אשר אתה עושה עלי, הקורא, בתור מבקר.

זה יותר משלשים שנה שבאת אל ספרותנו ועבדת בה את עבודתך בתור מבקר לפי דרכך. ואחרי קראי את מכתבך האחרון שנדפּס ב“מקלט”, חוברת חמישית, הנני עומד ומתפּלא, עד כמה לא שונית ברוחך בכל אותן השנים ועד כמה נשארת נאמן להטופס הקבוע במאמרי הבקורת שלך ובסגנונם, וגם ב“כווני החן וסוד צרופי המלים” שלהם. יודע אני באחד ממכרי שארס לו נערה, וכמנהג חתנים היה עליו לכתוב מכתבי-אהבה לארוסתו לכל הפּחות פּעם בכל יום. אולם מכרי זה טרוד היה בכל ימי השבוע. מה היה עושה? ביום המנוחה שלו היה עורך שבעה מכתבי-אהבה בבת-אחת, בקצת שנויים, כמובן, ואחר-כך היה מריץ אותם אל ארוסתו אחד-אחד מדי יום ביומו. בעברי על מאמריך, שכתבת על כל התנועות והזרמים שנתהוו בחיינו ובספרותנו מיום היותך לסופר, יעלה הרעיון על לבבי, כי גם אתה כתבת את כל מאמריך אלה בבת-אחת, לפני עשרות שנים, והנך הולך ומדפּיס אותם פּעם בפעם מן המוכן, ורק בשנוי לשון מעט, לפי הענין אשר לפניך. באָה התנועה הלאומית ותפסה לה מקום בחיינו ובספרתנו, והנה יצאת לשפּוך מרורות ולעג כמים על השקר והתרמית, על החקוי והזיוף אשר בתנועה זו. בקראי עתה את מאמרך על לילינבלום, למשל, שבו רבת את ריב יל"ג, יתאדמו פּני אני, הקורא הפּשוט, מבושה לראות סופר בעל טעם יפה כמוך פּולט מעטו דברים שמקומם יכירם בשוק הדגים שבווילנה. בא “המהלך החדש” בספרותנו ונצנצו סופרים שונים, אמתים וגם מזויפים, כנהוג בכל תנועה ומהלך וזרם שבעולם, והנה עוד הפּעם הנך עומד ומחרף ומגדף, כיד סגנונך הטובה עליך, על השקר ועל הזיוף וכו' אשר במהלך החדש. באה התנועה הציונית המדינית לעולם, ושוב אותו האיש ואותו הסגנון ואותם הדברים; אותה עקימת החוטם ואותה האסטניסות העשויה. עתה באָה תקופה של שירה בספרותנו. יש לנו הרבה משוררים עברים, גדולים וקטנים, אמתים ומזויפים, כנהוג בכל ספרות שבעולם. והנה נגלית אלינו במכתבך האחרון, ושוב הנך שופך את מרורותיך ואת לעגך ואת שיחך וכעסך על כל המשוררים והמבקרים, שהנם “מאָה אחוזים” זיוף ושקר, תרמית וחקוי, אחיזת-עינים ומעשי-להטים. “סובב-סובב הולך הרוח – אבל מן המקום, שעמדת לפני שלשים שנה ויותר, לא זזת אַף כמלוא הפּסיעה. הכל עוד כמו שהיה”. וכמה מהיר וזריז אתה למצוא תמיד את החקוי והזיוף!

מעולם לא ראיתי עוד בכל אומה ובכל ספרות תנועה או מהלך שאין בהם אלא זהב טהור מבלי כל תערובת של פּסולת. כמה נביאי שקר וכמה מתנבאים “הלוקחים לשונם וינאמו נאום” היו לנו עד שעמדו לנו הושע ועמוס, הנבאים האמתים? כמה מחקים כפלטשר, ביומנט, גרין וסיעתם עמדו בספרות האנגלית עד שבא שקספּיר? בתור קורא פּשוט הנני חושב, כי פּסולת זו שבכל תנועה חברתית נחוצה היא לחזק ולאמץ את היסוד הטהור, כי אי-אפשר לזהב בלי תערובת פּסולת כל שהיא.

עובר אנכי על כל “המכתבים על-דבר הספרות” שכתבת, ואני מוצא בהם רק חמס ושוד, רק גנבות וגזלות ספרותיות, רק חקויים וזיופים. י. ל. פרץ גנב מהיינה ושם בכליו; עזרא גולדין גזל את המשוררים הרוסים וכו', והכל כתוב בסגנון אחד, בשפה אחת ודברים אחדים.

אַתה עלית על במת ספרותנו בהיותך נער. את שוט סגנונך וכשרונך הנפת על ה“תוהו ובוהו” אשר בספרותנו אָז. אולם מה שהיה טוב ויפה לך בימי-נעוריך, לא נאה ולא יאה כלל לך עתה בימי זקנתך.

במכתבך האחרון לידידך הנך אומר, כי כל המשוררים והמבקרים “יודעים קצת יותר מדי את סוד המלה וצירופה”, וכי “כולם עושים כוני חן באופן ידוע וחולמים בנוסח ידוע וכולם באים בהשתפּכות בסגנון ידוע” וכו'. בודאי יש גרעין של אמת בדבריך אלה בנוגע להרבה מהם, וגם אתה בתוכם.

והנני לציין פה עובדות אחדות בולטות, אשר יפיצו אור על יחוסך לסופרינו ולקוראינו ואשר לא יהיו נזקקים לכל פירושים.

בשנת תרמ“ה הדפיס מ. ל. לילינבלום מאמר בקורת על המשורר יל”ג. על בקורת זו יצאת אתה, המבקר הצעיר, ב“בקורת לבקורת” במאמר גדול ב“האסיף” תרמ“ו. מי החפץ לקרוא לשון נקיה של איש בעל טעם דק וחוש אמתי של שירה ונפשו סולדת מכל חקוי וזיוף וכו', יקרא-נא את המאמר הנזכר וישפּוט בעצמו, אם בעל נפש הוא. אולם אָנכי לא באתי כאן לגבות חובות ישנים. חפצתי רק להזכיר את העבודה, כי אַתה הרימות באותו מאמר י”לג עד שחקים, באמרך, כי “פי שנים ברוח העברי הזה על גיתה”. שמעו והשתוממו, קוראים תמימים! על גיתה! ובכן, הלא הכל טוב ויפה ונחמד עד כלות הנפש. אולם בשנת תרנ“ז יצא מר ראובן בריינין במאמרו הידוע על יל”ג, שבו העיז לשבר את האליל שלך. ונפלא הדבר, כי אתה לא מצאת לנחוץ לענות אַף מלה אַחת על המאמר הנמרץ ההוא. עטך זה ששפך קיתונות של רותחים וכל מיני זלזולים ודברי גנות שבעולם על לילינבלום נשתקק לגמרי בשעה שעליך, בתור מעריץ ומאלל של יל"ג, היה לענות למבקר בריינין דבר. איך אפשר לבאר עובדה זו?

בשנת תרנ“ב הופיע בספרותנו משורר חדש וביאליק שמו. שנים על שנים עברו וביאליק זה הלך והתחבב על הקוראים. כמובן, היה עליו לעמול ולהתגיע פּחות או יותר, ככל פּייטן חדש, בכדי לתפוס את מקומו הראוי לו בספרותנו. בודאי היו אָז רגעים, שביאליק היה נזקק לחזוק, לבלי תרפּינה ידיו. בודאי היה אָז שמח מאד לקבל תמיכה מוסרית ממבקר אמתי. ומה עשית אָז אַתה, המבקר הזועם שלנו? אַתה לא מצאת לנחוץ לדבר על ביאליק אַף מלה אחת. אולם כשהגיעה העת ותהלתו של ביאליק מלאה כל הארץ והוא תפס לו את מקומו הנכון בספרותנו, ומה שנכבד הרבה יותר מזה, הוא תפס את מקומו הראוי לו בלב “הקורא התמים”, אָז, רק אָז, כשראית ונוכחת, כי השתיקה אינה יפה לך כלל בנוגע לביאליק, מצאת לנחוץ לבוא במכתב אל ידידתך, ובו השתדלת להוכיח, כי ביאליק איננו כ”הכצעקתה" הבאָה אלינו, וכי הרבה משיריו שהקורא התמים חושב לגדולים ונשגבים, אינם גדולים ונשגבים כלל וכלל וכי הזעם שלו אינו זעם והצער אינו צער, וכי הלאומיות שלו אינה לאומיות. כי "לסופר הלאומי חסרה לו הפאתיטיות, הדקלומאטוריות, ולמשורר הלאומי חסרה לו הפּרוזה, הפּוזה והג’סטוס וכו' ". הקורא התמים קרא את מכתבך זה ושב לקרוא את שירי הצער והזעם ביחד עם יתר שירי ביאליק, ושב להתענג עליהם ולמצוא בהם את רחשי לבו והרהוריו.

שוב מעשה במשורר אחד גדול שקם לנו, וטשרניחובסקי שמו. דרכו היתה קשה ומלאה אַבני נגף הרבה יותר מזו של ביאליק, באשר כי זרים היו לקוראים העברים “השיר והשר” גם יחד. עוד יותר מביאליק נצטרך למבקר נאמן אשר יציגהו לפני הקבל ויעיר את תשומת לבו על הזרם החדש שברא המשורר הצעיר ועל סגנונו החדש והזר. ואָמנם נמצאו לו גואלים אחדים בספרותנו, שהשתדלו בכל יכלתם לעזור לו לסול את מסילתו החדשה בשירה העברית ולמצוא את דרכו אל לב הקורא העברי. ראובן בריינין יצא בהקדמתו לקובץ הראשון של שיריו, וכדרך המבקר הזה תמיד היתה ההקדמה מלאה חבה אל המשורר הצעיר. יוסף קלוזנר, כמו שמעיר בצדק המבקר הצעיר ש. גינזבורג, לא חדל לזמזם באזני הקהל על כשרונו הרענן של טשרניחובסקי. ואַתה, שופט עליון, היכן היית אתה? אולם כשראית, כי כבר יצא טבעו של המשורר וכבר פּרץ לו דרך אל הספרות, ומה שנכבד יותר מזה, אל לב הקורא התמים, אָז אָזרת את חלציך ושוב יצאת במכתב לידידתך. ואלה הם דבריך אות באות: “אם ירד אחד מקרבנו אל יערת הדבש אשר להם ולקק מכל הבא לידו ולא עיכל היטב ולקח את ניצשה ואת כל התלויים בו וחזר והגיד לנו בחפּזון ובחצאי פּסוקים את אשר הבין ואת אשר לא הבין, והכל בשם עצמו, ושנים-שלשה קוראים לפניו: הושענא! הושענא! – הזה הוא מהלך חדש? ואם הלך האחד ממנו ומלא את כרסו משיריהם ושב וזמר לפנינו את אשר בא אל לבו ואת אשר לא בא, והמסכים הולך לפניו והמבקר הולך אחריו וקוראים: גאון, גאון – הזה הוא מהלך חדש? ואם את הלשון נשבר ונמגר, ואם את יפיה נתעב ונשקץ אותה בעיני כל קורא, עד כי לא יוכל עוד כל איש לקחת ספר עברי לתוך ידו, – הזה הוא מהלך חדש?” במאמר קצר זה כבר “הצלחת” ל“המית” מיתה גמורה עולמית שני סופרים בבת-אחת, את ברדיטשבסקי ואת טשרניחובסקי. והקהל? זו “הבהמה הגסה, שאינה יודעת עד מה בין ראשה ובין רגלה”, מה עשה הוא? – עוד הפּעם שב לקרוא את שירי טשרניחובסקי ולהתענג עליהם על-פּי דרכו.

לא סופר ולא מבקר אָנכי, כי-אם קורא פּשוט, ובכן זרה לי כל הטרמינולוגיה של המבקרים המומחים והמושבעים מכל המינים, ובודאי לא אעיז חלילה להורות דעה לסופר כמוך בעניני בקורת. אולם כשאני לעצמי הנני מחלק את הבקורת לשלשה סוגים:

הבקורת מן הסוג הראשון היא לכתוב דברים יפים ואמתים, בשיר או בפרוזה או באיזו תמונה ספרותית שהיא, והקורא התמים, בקראו ובהבינו ובעכלו את הדברים האלה ילמד מתוך קריאָתו להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע ובין יופי לכעור. כל המבקרים הגדולים שבעולם לא היו מספּיקים ללמד את הקורא להבחין בין שירה אמתית למזויפת או להבדיל בין פּרוזה טובה לגרועה, במדה שעושים זאת גדולי הסופרים בזה שהם בעצמם כותבים דברים יפים ואמתים, כל אחד על-פּי דרכו.

הבקורת מן הסוג השני היא אותה הבקורת המשתדלת באמת ובתום לב להאיר את דברי הסופרים הגדולים, לנתח את הסופרים המבוקרים בידים אמונות ובזהירות ובחבה יתירה ולעזור להקורא למצוא את סוד יצירותיהם ולרדת עד סוף דעתם. בקורת כזו היא הבקורת של ראובן בריינין במאמריו על סמולנסקין, מאפּו, יל“ג ועל הרבה אחרים; בקורת כזו היתה של יוסף קלוזנר במאמריו הנכבדים על המשוררים והמספּרים החדשים, או בקורת זו של יעקב פיכמאן במאמריו היפים, ועוד אחרים שהשתדלו למלא את חובתם לפי יכלתם וכשרונם. בקורת כזו ברכה רבה בה לקורא. אחת היא אם היא של חיוב או של שלילה, אם היא באה להעלות או להוריד את הסופר, כל עוד שנכתבה בכוונה לבנות ולנטוע, כל עוד שיחוסו של המבקר אל הסופר הוא יחוס ישר, נאמן ומלא חבה והכרת אחריות. מאמרו השלילי של בריינין על יל”ג עשה רושם קיים על כל קוראיו, גם על אלה שלא הסכימו לדעתו של המבקר. מאמריו השליליים של אחד-העם נהפּכו בלבב הקורא לחיוב גמור. מאמרים כאלה מעוררים את מחשבת הקורא, בין שיסכים ובין שלא יסכים להם.

אל הסוג השלישי תחשב בקורת זו שהיא באָה מתחילה לשפּוך מרירות או לעג כמים על הסופרים והמשוררים, והקורא התמים מרגיש, כי המבקר איננו נקי בשום אופן מקטנות-הלב ומצרות-עין.

קורא אנכי את מכתבך האחרון ולבי ישתומם בקרבי. אַתה באת גם היום אל הקורא העברי הידוע של “בכל מכל כל” שלפני שנים רבות. זה היה קורא בטלן שלא ראָה מאורות ההשכלה הכללית ושפה אחרת מלבד העברית לא ידע. את הקורא ההוא היה באמת קל לרמות ולתת לו מטבעות מזויפות במקום זהב טהור, ומאמריך הראשונים היו טובים ויפים בשעתם. אולם כמה מוזר הדבר, שגם עתה, אחרי שנים רבות ושנויים כל-כך כבירים שבאו במחננו, עוד לא סר מנגד עיניך אותו הקורא הבטלן, שעליו שפכת את לעגך בראשית דרכך. אתה מאמין באמת, או אתה רק מעמיד פּנים כאלו אַתה מאמין, כי הקורא העבר לא למד מאומה ולא שכח מאומה, כי צריך לכתוב בעדו באותו הסגנון הליצני של “בכל מכל כל”. קשה למצוא בימינו קורא עברי, שאיננו יודע לפחות שפה זרה אחת, וקורא זה יודע ללכת בעצמו אל שדות הספרות הכללית ולרעות שם ולמצוא את הטוב והיפה והגדול וכו' ואין מן הצורך כלל לבוא אליו תמיד בעב הענן של השמות ביירון וגיתה ודומיהם, אותם הגדולים השגורים תמיד בפיך, כאילו ידועים הם רק לך. דבריך אינם עושים עוד על הקורא העברי את הרושם שאתה חפץ לעשות עליו, גם כשישמע את ה שמות הנכבדים והנוראים האלה מפורש יוצאים מפּיך. לחנם הטרחת גם במכתב האחרון לטחון קמחא טחינה בפעם המאה ואחת על הדרך שבה כותבים היוצרים הגדולים ועל המתהווה בנפש הגאונים פּנימה עד אשר יביעו את מחשבותיהם על הגליון. כל קורא עברי, גם זה שאיננו יודע שפה זרה, יש בידו לפתוח את הספר “גבורים ועבודת גבורים” של תומאס קארלייל בתרגומו העברי ושם בשעור הרביעי בדבריו על דאנטה ושקספּיר ימצא כמעט אותם הדברים. לחנם הנך עומד תמיד על המשמר להציל את הקורא התמים מן הזיוף והשקר של השירה החדשה והבקורת החדשה. הנח לו לקורא התמים! הוא הצליח למצוא ולגלות את ביאליק, טשרניחובסקי ויתר הכשרונות האמתים גם למרות בקרתך.

צריך אני להודות, כי שנים היו בין הסופרים העברים שלבך הגה להם אהבה וחבה, והם, רק הם, הבינו את אשר בלבך ולפניהם יכולת לשפּוך את כל לבך על ה“שערוריות” אשר בעולמנו ובספרותנו. השנים האלה היו הד“ר י. ל. קאנטור והד”ר י. ל. קצלנסון. עינך לא היתה צרה בהם כלל וכלל. הם היו “מתי סודך”. בהקדמתך לתרגום ספּורי אנדרסון אתה כותב אל האחרון: “ראה, הלא מביא אנכי היום את ספורי אגדות אנדרסון בשפת עברית לך ולבני ישראל!… לך – ואַתה תבין כרגע את משפט הדבר אשר הבאתי. ואולם לבני ישראל – היבינו הם מה זה אנדרסון ומי הוא להם?” מלבד שני הסופרים האלה “כלו סג יחדיו נאלחו”. ואַתה חושב, כי ברגשי בוז כאלה לכל אשר לנו ובדברים כאלה תצליח לטהר את האויר ולהביא את הטעם הטוב בלב הקוראים ואת הכשרון הבלתי מזויף לסופרים. אָכן, גם זו היא טעות מרה! אַתה הוא האיש אשר נתן לך אלהים מתנות הרוח, אלא שלא השליטך אלהים להשתמש במתנות אלה לטובתנו והנאָתנו. הנך הולך וכותב מאמרים העלולים רק להביא רוח רע במחנה ולברוא בטלנות חדשה, בטלנות של בטול-הכל והשפּלת ערך עצמנו. כבר היה עליך לדעת שעקימת החוטם התמידית שלך אינה משפיעה עוד על הקורא כלל. הוא קורא את גיתה ואת ביירון, את דאנטה ואת דוסטוייבסקי, אם גם לא יגיעו לקרסולי נביאינו בנוגע ל“מאורעות חיים פּנימיים, שכל רגע ורגע יהיה לך למאורע מחייו”. הוא קורא גם את ספּוריך ושיריך אתה, אם גם כבר באו הגאונים האלה ויתר הלסטים ולסטמו את הכל, לפי עדותך אתה, ולא השאירו מאומה בעד אלה הבאים אחריהם, ואם גם לא נעלם ממנו, כי הרבה מן החקוי ומן הלקוח בהקפה שלא על מנת להחזיר יש גם בספּוריך ושיריך. הקורא התמים איננו בכלל שופט זועם כמוך. אולם הקורא העברי יזרה הלאָה את מאמרי הבקורת שלך. אם לא היום – מחר. “הזוהר החיצוני הוא רק לשעה, אולם הגרעין הפּנימי האמתי ישאר קיים לדורות”, אָמר גיתה, כן, גיתה בעצמו. הקורא התמים כשהוא קורא מכתבי בקרתך הוא מרגיש, כי “אָמנם דבר לו עם מבקר – אבל דבר קטן אחד חסר לו אצלך – הנפש לא תמלא. יניח אותו רגע אחד מתוך ידו – והכל נשכח כרגע”.

המיטיב לראות ימצא, כי בהרבה מן המשוררים והמבקרים על שני חצאי כדור הארץ יש עצמיות פּחות או יותר וגם כשרון בלתי-מזויף, אלא שאַתה, שגיתה וביירון ודוסטוייבסקי וכו' אינם פּוסקים מעל שלחנך, אינך יכול, או יותר טוב, אינך חפץ, לראות זאת. אַתה עסוק כל-כך בהפצת ברקיך ורעמיך על ראשי הסופרים והקוראים, עד כי לא הספּקת לראות, למשל, את הדראמה “ברזל בברזל” של יצחק ווילקאנסקי, יצירה אמתית ובלתי-מזויפה כלל, יצירה שאינה כל-כך מצויה “בעולם הגדול ההוא”. אַתה טרוד כל-כך להשכיל את הקורא התמים ולעקור משורש את הסופרים הרמאים והמחקים וכו', עד שלא הספקת לראות את “מול אוהל תימורה” של ב. נ. סילקינר, יצירה מיוחדה במינה וגם כן בלתי-מזויפה כלל וכלל. כן לא התבוננת לעוד הרבה יצירות, גדולות וקטנות, בשיר ובפרוזה, של הספרות החדשה.

הגיעה השעה כי תשמע את האמת המרה מפי קוראים פּשוטים. ובשם אלה הקוראים שהם מרגישים גועל נפש לכל בטלנות באיזו צורה שהיא, לוא גם נכתבים בסגנון היותר יפה והיותר מזהיר שבעולם, בשם אלה הקוראים היודעים להבחין בין בקורת של בנין שנכתבה מתוך רגש של אחריות ובין בקורת של הריסה, בשם הקוראים שיש להם ישרות-המחשבה ותמימות-הרגש, אָנכי קורא באזניך: הסר ממנו את הנגע הזה! חדל לך מבקורת של הריסה! מאמרים כאלה אינם מעלים ואינם מורידים, באשר כי בעלי הכשרונות יצמחו ויגדלו למרות מכתביך לידידתך על-דבר הספרות, והזייפנים והמחקים יפּלו בתגרת יד הקורא התמים היודע מה לקרב ומה לרחק. “אפשר כי ספרותנו תתפּתח ותלך מחיל אל חיל וייטב לה גם מבלעדי בקורת כזו”.

¹

בועידה של המורים העברים בקליבלנד בקיץ שעבר “נמנו צירי הועידה וגמרו, כי בסוס מצבו החמרי של המורה הוא היסוד של בנין ההוראָה העברית”, “ולפיכך נתקבלה ההחלטה, כי כל אגודה של מורים תעמוד על הבסיס של “יוניון” ותשתמש בכל האמצעים שמשתמש בהם ה”יוניון" למלוא דרישותיו". “היו מן המורים שהתנגדו לכך, אלה מתוך גאות-דלים ואלה מתוך חוסר הבנה. הללו ראו בזה פּחיתות-הכבוד של המורה, והללו – נטיה יתירה לחמריות, ולא שמו אל לב, כי גם הרוחניות אי-אפשר לה להתקיים ערטילאית; כי בלי הסתדרות בעלת כח מכריח תשארנה כל החלטות הועידה הרוחניות, מליצות נאות וריקות; - - - אולם לשבחה של הועידה ולהצלחת הענין הכריע השכל הבריא של אחרים את האסטניסות היתירה של אלה – והסתדרות המורים נוסדה”.

אלה הם דברי מר ק. וויטמאַן ומר ש. מקסימון, שנים מטובי העסקנים שבהסדרות המורים, ואין כל ספק, כי דבריהם אלה הם הד-קולם של הרוב היותר גדול של הצירים שהשתתפו בועידה ושנצחו את המועטים, את “הדלים הגאים וחסרי ההבנה”. הרשוני-נא, איפוא, להעיר כאן דברים אחדים בנוגע לענין הזה ולהביע את דעתי על ההנחות וההחלטות שהגין עליהן הרוב הגדול של הצירים בועידה.

נתבונן-נא אל מטרת הבנין החדש שאַתם חפצים לבנות וגם נבחן את טיב החומר שאַתם חפצים להשתמש בו, ואָז נראה, אם באמת נבוא אל המטרה המבוקשת.

מר ק. וויטמאַן אומר בהשקפתו על הועידה (“מקלט”, חשון, תרפּ"א): “שאיפתנו הגדולה והעזה היא להנחיל לחניכינו את תרבותנו, להרוותם את צער גלותנו ומבחר מאויינו לעתיד ולגדלם ליהודים בעלי הכרה ולבני-אָדם בעלי שאיפות מוסריות ואידיאַליות”. שאיפה זו מעוררת שלש שאלות בנוגע להוצאת השאיפה האמורה אל הפּועל, היינו: א) מה לעשות למאות אַלפי הילדים שאינם מקבלים שום חינוך עברי? ב) כיצד לתקן את חנוכם של אותם הילדים המקבלים חנוך פּגום ולקוי? ג) “כיצד להמריץ ולהלהיב את המורה העברי, שימסור לעבודתו את כל רוחו וכחותיו ושההוראָה העברית תעשה למרכז חייו?” ועל ההסתדרות החדשה הזאת לפתור את כל השאלות האלו. לתכלית זו צריכות להוסד אגודות-מורים בכל אתר ואתר וההסתדרות הכללית תאחד את כולן לכח אחד גדול וכביר אשר יוציא לאור את כל השאיפות המוטלות עליה. האם מוכשרים הם המורים, שכבר נכנסו אל האגודות המקומיות ושעתידים להכנס, למלא את התפקיד הגדול? על שאלה זו עונה מר וויטמאן והוא מודה בעצמו, כי “אין רוב המורים באַמריקה ראויים למלא את התפקיד שהטילה עליהם הועידה בקליבלאנד " (ההדגשה היא של מר וויטמאן). הוא לא טרח לציין את טיב המורים למיניהם למען נדע אל נכון, מדוע אינם ראויים למלא את התפקיד שהוטל עליהם, אולם לתועלת הענין נחוץ לפרוט אותם. אפשר לחלק את אלה הפּסולים לשלשה מינים: א)אלה שידיעתם בתרבות העברית ובהוראָה הנה דלה ומצערה. ב) אלה שיש להם הידיעות הנחוצות, פּחות או יותר, ידיעות שלמות או לקויות ופגומות, והיו יכולים להשתלם ולהיות למורים מצוינים, אבל דא עקא, כי רגלם האחת עומדת בתחום ההוראָה ורגלם השניה מחוץ לתחום, והנם מוכנים ועומדים בכל יום לגמור את חוק למודם או להכנס אל איזה סניף של מסחר ולהפּטר מכל הצרה הזאת. את שני המינים האלה מזכירים וחוזרים ומזכירים בכל המאמרים על-דבר החנוך העברי ובכל הנאומים הנשמעים באספות וועידות, ולמותר הוא להאריך עליהם הדבור. אולם יש עוד מין שלישי, ודוקא המין הזה הוא היסוד היותר מזיק בהוראָה העברית, היינו: ג) אלה השונאים תכלית שנאָה ומבזים תכלית בוז את התרבות העברית בכלל ואת התנ”ך והתלמוד בפרט. המורים ממין הזה מבטלים בטול גמור ומוחלט את כל שאיפותינו ותקוותינו הלאומיות, ובסתר או בגלוי הנם נמשכים אחרי השאיפה החדשה, לעשות את התרבות ה“אידישסטית” לתרבותנו בהוה וגם בעתיד.

הצד השוה שבכל שלשת המינים הנזכרים, כי רובם ככולם רחוקים מן הרוח הדתי, שהוא יסוד נחוץ כל-כך בחנוך העברי באמריקה, וכל הנימוסים והמנהגים, וגם הדתיים-לאומיים, זרים הם לרוחם. שלשת המינים האלה הנם רוב מנין של המורים, כנגד מספּר מסוים של מורים הראויים לשמם, שקנו להם את כל הידיעות הנחוצות וגם את הרצון והכשרון להורות ולחנך ולעשות נפשות לתרבות העברית ולחולל תנועה לטובת החנוך העברי.

וכאן מונחת כבר הסתירה הפּנימית בין שאיפתכם העיונית ובין עבודתכם המעשית. אַתם החלטתם החלטה מעשית, כי כל אגודה של מורים תעמוד על בסיס של “יוניון”, אולם הלא כחו של ה“יוניון” ותקפו הם רק בזה, שכל המורים, בלי שום הבדל, הנם חברים נאמנים לאגודה וסרים אל משמעתה, כי רק באופן כזה תוכל האגודה להתקיים ולבסס את מצבו החמרי של המורה, ואם כן הלא מוכרחת היא האגודה להכניס לתוכה לתכלית זו גם את המספּר המסוים של המורים האמתים וגם את המורים מכל שלשת המינים הנזכרים. אבל, הלא תודו בעצמכם, כי ביסוס מצבו החמרי של המורה איננו תכלית בפני עצמה, כי-אם אמצעי בכדי שיוכל להתעסק בהוראָה מתוך הרחבת-הדעת, ולמען אשר יוכל למלא את התפקיד הגדול, שההסתדרות הכללית מטילה עליו. עתה נראה, מה הן העבודות המוטלות על המורים ומי מהם יעשה את כל העבודות הכבירות הנחוצות למלוא התפקיד. מר וויטמאן אומר בנוגע לזה את הדברים האלה: “יבואו לבתי-כנסיותיו, לאולמי אספותיו, לשוקיו ולרחובותיו, ימטירו עליו קונטרסים וכרוזים בלי הפסק, יתקשרו אל עסקניו, פּרנסיו ונואמיו, ויפעלו עליהם שיעזרו להם בעבודת התעמולה, ישפּיעו על העתונות היהודית שתתן מקום לדרישותיהם החנוכיות – בקצרה, יחוללו תנועה לטובת החנוך העברי והעם יתעורר וישמע”. ושוב אומר מר ווייטמאן: “יש לבקש אמצעים ודרכם מחוץ לכתלי בית-הספר העברי, כמו שיחות ומשחקים, טיולים וחגיגות, אגודות של ילדים וכו' “. וכאן אָנכי עומד ושואל אתכם, רבותי, מי יעשה את כל העבודות הללו? המין הראשון של המורים שהזכרתי, הבורים ועמי-הארצות, לא יעשו את כל אלה מבלתי יכולת וכשרון; אלה מן המין השני, שמלאכת ההוראָה היא להם ארעית, גם הם לא יעשו את כל אלה מקוצר רוח ומעבודה קשה, מפני שהנם טרודים בבתי-הספר או בפרנסותיהם הצדדיות; אלה מן המין השלישי, המתנגדים בלבם להתרבות העברית, בודאי שלא יבואו לבתי-כנסיותיו ולאולמי אספותיו וכו' לחולל תנועה לטובת החנוך העברי ובודאי שלא יתקשרו עם עסקניו ופרנסיו וכו', כי הלא הם מבטלים כל דבר שיש בו קורטוב של דתיות וריח של לאומיות. לפי זה הלא מוכרכים אתם להודות, כי כל עבודת החנוך תיעשה רק על-ידי אותו המספּר המסוים של יחידי הסגולה אשר ייגעו ויעמלו בלי הרף, כמו שעשו גם עד עתה, להיטיב את מצב החנוך בחומר וברוח. וכל אלה הבורים, וכל אלה המורים המלמדים על רגל אחת, וכל אלה מתנגדי הלאומיות ושונאי הדת יבואו ויקבלו את שכרם בעד מספּר שעות מסוימות שהנם עובדים בתוך כתלי בית-הספר, וגם זה בלב ולב, ויהנו מכל הנצחונות של אותם המורים המעולים, והאגודה בתור “יוניון " תגין עליהם ותשמור על זכיותיהם בכל האמצעים שיש בידה. תמהני, אדוני העסקנים, אם יואיל אַף אחד מכם להאמין, כי מצב כזה יוכל להתקיים לוא גם עת קצרה. מר וייטמאן בעצמו עומד ומתפּלל במאמרו הנזכר, כי “הלואי שהיו עוזבים אותם המורים את ההוראָה העברית לגמרי”. אולם זו היא תפלת-שוא. למה יעזבו הבריות הללו את ההוראָה העברית אם הם מקבלים שכר הגון בערך בעד עבודה שאינם מוכשרים לה כלל, או שהיא משמשת להם רק מעבר לפרנסה אחרת נאה הימנה, או שהנם מואסים בה ושונאים אותה תכלית שנאָה, וה”יוניון” עומד ומגין עליהם לבל יקופח שכר עבודתם העלובה ולבל יגרע מכבודם בתור “מחנכים” אף כמלוא השערה? ולא רק שאלה הראשונים, שאָנו מצטערים עליהם, לא יעזבו עתה את הוראָה העברית, אלא גם זאת: אחרי אשר תתיסד הסתדרות המורים הכללית על יסודות מוצקים של “יוניון”, יספחו אליה מן החוץ כל ארחי-ופרחי היודעים לתרגם ספּור ב”ספר למוד של השנה הראשונה" כצורתו או שלא כצורתו, וכולם יכנסו בחפץ לב אל אגודות כאלה ונוספו גם הם על שונאינו מבפנים ועזרו להם להפוך באמת את כל אגודת מורים למין, “לוקאל יוניון” עם כל פּרטיו ודקדוקיו. כאן מוכרחים אַתם להודות, כי השתדלתם לאחוז את החבל בשני ראשיו.

ומשאָנו באים לדבר בענין ה“יוניון” אָנו נתקלים בשאלה אחרת. כל העובדות, שמר ווייטמאן מטיל על המורים לטובת החנוך בכלל, הלא הנן מחוץ לכתלי בית-הספר ומחוץ לשעות הלמוד הקבועות. וכאן מתעוררת השאלה: המורים העברים מה הם? פּועלים פּשוטים, ככל הפּועלים אשר בבתי-חרושת, העובדים שעות קבועות ומקבלים שכרם לפי מספּר השעות והרגעים, או כי הנם עסקנים, שאינם מחשבים שכר עבודתם כנגד הפסד השעות והרגעים, והם עושים את מעשיהם לטובת הענין שלא על מנת לקבל פּרס? בודאי תודו לי, כי מורה העובד את עבודתו ומדקדק דקדוקי עניות במספר השעות והרגעים נוח לו ולחנוך העברי שלא נברא משנברא. אבל הלא כל מורה, אשר ימלא את תפקידו שהטלתם אַתם עליו באמונה, הוא כבר פּורץ גדר ה“יוניון” שלו ומתנהג לא כפועל, כי-אם כבעל-בית עסקן. אולם ה“יוניון” יעשה את שלו, הוא ישפּוך את רוחו על חבריו ויהפוך אותם מעט-מעט לפועלים פּשוטים, וגם יהפּוך את האַטמוספרה הטהורה, שהיא נחוצה ומוכרחה באגודת מורים, שהחנוך העברי הוא ראש כל מטרתה, ויעשה אותה לאַטמוספירה של פּועלים, שאין עיניהם ולבם אלא להעלאת השכר בכל ראשית הזמן וכדומה. הניחו להם לאלה המורים מן המינים הידועים שהנם תמיד רוב מנין ורוב בנין של כל אגודה, הם יעשו את שלהם ויכניסו בה רוחות וזרמים מזיקים, ולא עוד, אלא כי גם ישתדלו לחתור חתירה תחת יסודות החנוך הלאומי ולקעקע את כל הבנין שנבנה בעמל רב. ואלה המועטים, המורים המעולים, סוף-סוף תרפּינה ידיהם ומוכרחים יהיו לעזוב את ההוראָה לגמרי, או כי עוד יחזיקו בה רק מאונס ויתנוונו וילכו. כל מורה בעל לב, שהיה חבר לאיזו אגודת מורים יעיד, כי כל האספות הנן עוסקות תמיד בדברים מעשיים הנוגעים לחזוק ה“יוניון” ואין שם שעה פּנויה ושום הזדמנות להתעסק באיזו שאלה משאלות החנוך.

כל מורה אשר אלהים בלבו יודע, כי אין דבר ה“מגשם” את החנוך העברי ומוריד אותו מן הגובה הרוחני והאידאלי כמו האגודות האלה ואספותיהן ופעולתיהן. ואַך צחוק תעשו לי, אדוני העסקנים, אם תשלו את נפשכם להאמין, כי מן אגודות הנוסדות לכתחילה על בסיס ה“יוניון” תבוא תשועת החנוך.

ואגב אורחא, מכיון שבאתם לכלל אופּטימיות כזאת בנוגע ל“יוניון”, באתם גם לכלל טעות אַחרת, שכדאי להעיר את אָזנכם עליה. על הועידה בקליוולאנד הנחתם הנחה עיקרית אחת, כי “ההמונים היהודים באַמריקה מתכחשים לחנוך העברי לא בזדון, כי-אם בשגגה. לא מתוך התנגדות ללמודים העברים, או מתוך שנאָה כבושה ליהדות בכלל הם מונעים את בניהם מבית-הספר העברי, כי-אם מתוך שויון הנפש, טמטום הלב ורשלנות סתם”. הנחה זו איננה נכונה בעיקרה כלל וכלל. הודות לתנועה הרדיקאלית שכבשה את המוני הפּועלים היהודים והודות להתנועה האידישיסטת שקמה לנו בשנים האחרונות, יש לנו כבר מספּר הגון של יהודים בתוך ההמונים באַמריקה המתנגדים מתוך הכרה ללמודים העברים. הם מונעים את בניהם מבית-הספר העברי מתוך פּרינציפּיון וכוונה ידועה ושולחים הם אותם אל “בית-הספר העממי” באשר יאמינו, כי הוא הוא בית היוצר החדש לנשמת האומה היהודית החדשה. ולא מתוך שויון הנפש, טמטום הלב ורשלנות סתם. תנחומים של הבל הנכם מתנחמים, אדוני, והנכם עוצמים את עיניכם מראות נכוחה ומהביט אל האמת המרה. העובדה הזאת מכבידה את המלחמה עלינו הרבה יותר מאשר הנכם משערים, אדוני, ביחוד אם תשימו על לבכם, כי כבר יש לנו מורים לא מעטים שהם מודים באותה ה“יהדות” החדשה. ועל המורים כאלה הנכם רוצים להשען, כי הם יעמדו בפרץ וכי ישמרו מכל משמר על התרבות המסורתית. תמהני, מאַין באָה לכם אמונה ואופּטימיות כאלה?

עד כאן טפּלתי בדברים שדברו בועידה, בהנחות שהונחו ובהחלטות שהוחלטו. ועתה חפץ אָנכי להזכיר לכם דבר אחד שלא דברו עליו לא רק בועידה, כי-אם גם בכל אספת מורים עברים עוברים עליו בשתיקה. נחוץ להזכיר לכם, כי המורים העברים אינם היחידים המטפּלים בעבודת החנוך, לשמה או שלא לשמה, כי יש גם אנשים אחרים העוסקים בו, הלא הם בעלי-הבתים העסקנים התמידיים שבכל מוסד חנוכי. הם הנם תמיד המתחילים ביסוד בתי תלמוד-תורה: הם הנם תמיד המתחילים ביסוד בתי תלמוד-תורה: הם הנם מתאַספים לעתים תכופות, מאַספים כסף, ועמלים ומתיגעים לכונן את האורגאניזציה הקבועה הנחוצה לקיומו של תלמוד-התורה והם הנם לוחמים מלחמה תמידית עם המון העם ודרישותיו השונות והמשונות. יסוד נכבד כזה אי אפשר לבטל. אמת הדבר, כי יש בהם גם אנשים שאינם מהוגנים, המקללים יותר משהם מתקנים, מפני חוסר ידיעה ובשביל פּניות צדדיות, - אבל הלא יש בהם גם מספּר מסוים של ישרי-לב שכוונתם היא לשם שמים וגם הם יודעים דבר מה בעניני החנוך ובתרבות העברית, ולמה יגרע חלקם מן המורים, שגם בקרבם יש רק מספּר מסוים של אנשים מהוגנים העושים את מלאכתם באמונה? רוב מורינו אינם מרגישים בכל התלאות העוברות על האנשים האלה יום-יום, שהנם עמלים להחזיק את המוסד, שיסדו לפעמים במסירות-נפש, לפרנסו ולכלכלו בכבוד ולמלא את כל מחסוריו הקטנים עם הגדולים. וכדאי להזכיר, כי בעלי הבתים האלה, ששמם מנואָץ בפי רוב המורים, ממלאים גם תפקיד חנוכי חשוב בבתי תלמוד-תורה. הם הנם השמרנים שבחנוך והם הנם כתריס בפני הקיצוניות הנוטה אל העבר השני, שרוב המורים נכשלים בה. תאמרו לי, כי הם הנם שומרים על ה“עברי” שמירה יתירה. אבל מה נעשה, והקריאָה היתה ל“אבן מכשול” בלמוד העברי פּה באמריקה כמו ה“ספּלינג” בשפה האנגלית. יש שתלמידים גומרים בית-הספר אנגלי ועדיין אינם בקיאים בחכמת ה“ספּלינג”, כן יש בבתי תלמוד-התורה שלנו תלמידים היודעים לבאר פרק בתנ“ך וגם לכתוב ספּור קל בעברית ואין הם מומחים גדולים בקריאַת תפלה בצבור. וזהו דבר שאין דעת כל אָדם פּשוט סובלתו, והשתדלות יתירה נחוצה להתגבר על ה”מכשול" הזה, ובעלי-הבתים היודעים את נפש ההמון הפּשוט שומרים על ה“עברי”, למען לא יבאיש את ריח תלמוד-התורה בעיני העם. הם שומרים גם-כן על הרוח הדתי, שלא יתנדף לגמרי מבתי תלמוד-התורה וכי יהיה לחניכיהם איזה חבור וקשר עם בית-הכנסת, למען לא ירגישו את עצמם כנכרים בבואָם שם. כידוע גם לכם, נוטים רוב המורים לזלזל בענין זה, אבל, יאמרו להם הלאומיים החפשים בדעות מה שיאמרו, כלל ידוע הוא, כי כל דבר ישן העומד ומתקיים, בודאי שנמצא בו איזה יסוד בריא וחיוני המצדיק את קיומו ונותן לו כח ועצמה להלחם על המשכת קיומו. עובדה היא, כי בית-כנסת בתור מוסד עדיין ממלא תפקיד חשוב מאד בחיי העם הדתיים והלאומיים, ועוול גדול נעשה לחניכינו אם אנחנו המורים לא נשתדל לקשר אותם אל המוסד הזה, למען ישפּיע הוא עליהם והם מצדם ישפּיעו גם עליו ליפּותו ולשכללו ולתקנו על-פּי הרוח העברי הלאומי. אָמנם, קיצוניים הם “בעלי הבתים” לפעמים בדרישותיהם הדתיות מן המוסד ומן המורים, אבל בכל אופן אי-אפשר לחשוב אותם לשונאי החנוך ומחריביו ולשונאי המורים בכלל, עד שיהיה צורך לעמוד על המשמר ולהזדיין נגדם בכל כלי המלחמה של פּועלים בבתי-חרושת!

וכאן אני שואל אתכם, אדוני העסקנים, אותה השאלה הקודמת גם בנוגע לבעלי-הבתים: האנשים הללו מה הם? האם הנם באמת אדוני בתי-החרושת המשתדלים להוציא את התועלת היותר אפשרית מאת פּועליהם למען התעשר מעבודתם, או כי הנם עסקנים העובדים עבודת הצבור בלי כל תועלת ממשית פּרטית? ואיך הם מביטים על המורה, האם יחשבו אותו לפועל פּשוט שכיר-יום או לעסקן בצרכי החנוך? התשובה על השאלה הראשונה היא למותר. שום בר-דעת לא יאמר, כי אפשר לחשוב אותם ל“אדונים” ולבוא עליהם ב“יונין” ולכפּות עליהם את ההר כגיגית בשביתות ובאיומים אחרים, בשעה שמלבד קצת כבוד או אבק כבוד אינם נהנים אַף כאצבע קטנה מן העסק הזה. על השאלה השניה יש להשיב, כי עד עתה לא היו טובי בעלי-הבתים מביטים על המורה כעל פּועל פּשוט ושכיר-יום, כי-אם כעל איש העוסק בדבר רוחני ושעבודתו איננה דבר שבמנין ובמדה. תאמרו לי, כי בעלי-בתים ידועים לא התנהגו כשורה ביחוסם אל המורים, אבל הלא בטובים שבהם אנחנו מדברים, כמו שאָנו עוסקים בטובים שבמורים. אולם יחס כזה היה שורר עד עתה, לפני מתן-התורה של ה“יוניון”, אבל עכשיו, מכיון שכל המורים ישתמשו בכל האמצעים שמשתמש בהם ה“יוניון” למלוא דרישותיו, הנה טבע הדבר מחייב, כי רוב המורים שהיו עד עתה “פּועלים” רק בכוח, יהיו מעתה ל“פועלים” גם בפועל ויחוסם אל בעלי-הבתים יהיה לא כמו אל אנשים שאין להם כל תועלת פּרטית מן המוסד, כי-אם כמו אל “אדונים” של בתי-חרושת המתעשרים מעבודתם של פּועלים, וממילא יתחילו גם בעלי-הבתים להביט על המורה העברי כמו על פּועל פּשוט. יחס הדדי כזה בהכרח יגרום, כי הטובים והמעולים שבבעלי-הבתים והמשכילים העוסקים בצרכי החנוך באמונה ימשכו את ידם מכל הדבר הזה, ואָז ישאר החנוך מצד אחד בידי מורים-פּועלים שכל ישעם וחפצם הוא רק להיטיב את מצבם החמרי ומצד שני, בידי עסקנים בורים וגסי-רוח, שכל תאות לבם היא לפסוע על ראשי עם קודש ולהתהדר ב“עבודת הצבור” שלהם בסוד מרעיהם. ולא עוד, אלא כי אלה בעלי-הבתים וגסי-הרוח כאשר תכבד עליהם יד ה“יוניון” של המורים יעמדו וייסדו גם הם אגודה מעין “תלמוד-תורה באָסעס אַסאָסיאיישאָן” להגן על עצמם ועל עמדתם נגד ה“יוניון” הבא להצר את צעדיהם, ואָז נזכה לראות “יוניון” של מורים ובצדו “באָסעס אַסאָסיאיישאָן” של בעלי-הבתים. האם תהיו אָז באמת שבעי רצון, אַתם העסקנים הנחלים באמת ובתמים על שבר החנוך ושוקדים על תקנתו בכל מאמצי כחכם?

לא זו הדרך, אדוני! ברגע שבאתם לידי החלטה, כי ביסוס מצבו החמרי של המורה העברי הוא היסוד של בנין ההוראָה העברית, וכי כל אגודה של מורים צריכה לעמוד על הבסיס של “יוניון” וכי עליה להשתמש בכל האמצעים שמשתמש בהם “יוניון” למלוא דרישותיו, באותו הרגע היה עליכם לאמר נואָש לכל העבודה הגדולה והרוממה הקשורה בחנוך ולכל התקוות והחלומות והאידיאַלים שהנכם תולים בו. ואם רק תכירו באמתות הדברים האלה, אזי אפשר כי תבואו לידי החלטה, כי הטבת מצב החנוך בכלל קודם – וסוף הטבת המצב החמרי של המורה לבוא. אָז תכירו גם-כן, שאם בכלל אפשר להיטיב ולתקן את מצב החנוך מכל צדדיו על-ידי אגודות והסתדריות, אזי צריך ליסד לא אגודות מורים בלבד, אלא גם אגודות להיטיב את מצב החנוך העברי, שמטרתן תהיה לעשות את כל המעשים הגדולים שמר ווייטמאן מונה במאמרו הנזכר. אל אגודות כאלה יכנסו כל טובי המורים הראויים לשמם והנכונים לעבוד בצרכי החנוך מבלי חשב את מספּר השעות והרגעים, - אלה שתים או שלש מאות המורים שמר ווייטמאן מתפּלל, כי יהיו הם בנין-אב לחנוך; אל אגודות כאלה יכנסו טובי בעלי-הבתים ואלה הרבנים שהם נכונים להקדיש את שעתם ואת דעתם להחזקת מוסדי החנוך בחומר וברוח, וכל אלה המתענינים בחינוך מאיזה צד שהוא. אגודות כאלה יועילו הרבה לקרב את היסודות המתנגדים זה לזה ולאַחד את כל העסקנים השונים, כי יבינו איש את שפת רעהו, וכל אחד מהם ילמד לוותר מעט ולעשות הנחות שונות איש לרעהו. בעלי-בתים יראו במורים לא פועלים, כי-אם אנשים כערכם, עסקנים בחנוך. והמורים האלה ישיגו על נקלה שכר מספיק גם בלי עזרת “יוניון” כי-אם בדרישותיהם הצודקות. כי באמת, כל עיקרו של ה“יוניון” לא בא אלא להגן על החלשים ובעלי המומים ולא על הבריאים והחזקים ובעלי הכשרונות. על המורים האלה להראות, כי נכונים הם מצדם להתמכר אל עבודת החנוך לא רק בתוך כתלי בית-הספר, כי-אם גם מחוצה לו, וסוף השכר והכבוד לבוא. ואלה המורים הפּועלים, שאין תוכם כברם, בודאי שישארו גם אָז פּועלים ולא יכנסו אל אגודה כזו הדורשת מסירות-נפש ומעשים טובים. מצד שני יכירו בעלי-הבתים במורים המעולים ויוקירו את ערכם בתור עסקנים המשקיעים בחנוך העברי את תורתם ואת כשרונותיהם ונסיונותיהם כמו שהם, בעלי-הבתים, משקעים את כספּם ואת שעתם ואת טרחתם, ואָז גם יווכחו, כי רק במורים כאלה תלוי עתידו של החנוך העברי באמריקה. כמו-כן יתקרבו גם המורים מצדם אל בית-הכנסת ואל יהודי בית-הכנסת, שהם הם הנם רוב האָבות השולחים את בניהם אל בתי תלמוד-התורה. כמובן, לא ליום אחד העבודה הזאת, עבודה של התקרבות הלבבות ואחוד המחשבות וחבור כל היסודות השונים באופן אורגני. אולם אין כל ספק, כי אגודות כאלה תטהרנה את האַטמוספירה של החינוך העברי מכל הרוחות המזיקות ומכל היסודות הנרקבים הנמצאים בה כעת. אגודות כאלה, ורק כאלה, שיחס חבריה איש אל רעהו יהיה לא יחס של אדונים ופועלים, עליונים ותחתונים, כי-אם יחס של עסקנים שונים, שיש להם מטרה כללית אחת ועבודה משותפת אחת שיש בה הרבה סניפים, שכל אחד מהם יוכל לעבוד בהם כפי כוחו ויכלתו, החמריים או הרוחניים, - רק אגודות כאלה יכולות להוציא לפועל במשך הימים את כל ההחלטות הנאות שהחליטה הועידה בקליבלאנד. אגודות של מורים בלבד, ומה גם אגודות הבנויות על יסודות “יוניון”, לא רק שלא יועילו ולא יעזרו להוצאָתן אל הפּועל, כי-אם גם תזקנה ותשחתנה כל חלקה טובה, כי יביאו לידי יחסים הדדיים שפלים ויהרסו את מוסדות החנוך ממסד עד הטפחות.

שימו את לבכם לדברים האלה, אדוני העסקנים, ואין כל ספר, כי תמצאו, כי רווח והצלה יעמוד לחנוך העברי מאמצעים ודרכים כאלה שלא חיכתם ולא פּללתם מעולם.

¹

יוצא אחת לחודש. העורך: י. ד. ברקוביץ

המוציא: אברהם יוסף שטיבל. ניו – יורק,

תשרי-אדר תר"ף, כרך א-ב ספר א-ו.

יפה נאמר: “יוצא אחת לחודש”. כי אמנם “המקלט” אינו ירחון, אין בו אף סימן של זמן ותקופה. אפשר לכם לשנות מן המטבע שטבע העורך, להעתיק את המאמרים מחוברת תשרי לחוברת אדר ולהיפך – וה“מקלט” יעמוד בעינו. שש חוברות ה“מקלט” אינן אלא מאסף, קובץ דברי-ספרות קטנים וגדולים, שהמערכת חלקה אותו לחוברות, או לספרים, והוציאה אותם אחת לחודש. אין ב“מקלט” רוח כללי, אשר יאחד את כל הדברים ויעשה אותם לחטיבה אחת ולגוף אורגני. אין בו כל זרם וכל נטיה, כל עמדה וכל יחס. מאמרים פובליציסטיים, הנוגעים בשאלות-השעה ודנים עליהן מתוך השקפות ידועות, כמעט שאין בו. ומאמרים אלה הרי הם ה“דינמיקה” של כל ירחון, העושים אותו לכח פּועל ומשפּיע על דעת הקהל. ה“מקלט” אינו טבוע בחותם המקום. יוצא הוא בניו-יורק של אמריקה. כך,אמנם, כתוב מפורש על גבי ה“שער”. אולם אם תסירו את ה“שער” מבחוץ ותשמיטו שנים-שלשה מאמרים קלים מבפנים – אפשר לכם לאמר, כי הוא יוצא בווילנה, או בלבוב או בירושלים. ה“מקלט” תלוש מן החיים, מחיי-ההוה ושאלותיהם, ותלוש מן הקרקע, מקרקע גידולו.

אולם כשאנו מסיחים את דעתנו, כי ירחון לפנינו; כשאָנו קוראים אותו חוברת חוברת כמאסף ספרותי, אָנו מוכרחים להודות, כי ה“מקלט” הוא הופעה חשובה, שמעטים דוגמתו בספרותנו. הקרוא העברי, המשתוקק למלה עברית, מוצא בו חומר-קריאה מלבב ומענין, משופר בתכנו ומשוכלל בצורתו, שיש בו להזין את הנפש ולספק את החוש האסתטי.

חלק השירים ב“מקלט” הוא עשיר ומגוון. החוברת הראשונה פּותחת בפּואימה מאת ז. שניאור בשם: “ווילנה”. למקרא השם הזה מתעוררים בקרבנו זכרונות רבים הקשורים ב“קריה נאמנה” זו ב“ירושלים דליטה” ומקוים אָנו למצוא בשירו של שניאור את ווילנה כמות שהיא, כלומר: את כל הקוים, השרטוטים והתכונות המיוחדים לה; את ווילנה מרכז התורה וההשכלה, המלאה חכמים וסופרים, הידועה ברבניה, וגאוניה, בחזניה ובפרנסיה; את ווילנה העתיקה והחדשה; את ווילנה של תקופת הגאון ושל תקופת אד“ם ומיכ”ל, של ימי ההשכלה ושל ימי השביתות וה“בירזות”. אולם אחרי קראנו את הפּואימה אנו מרגישים, כי נכזבה תוחלתנו. אפס קצה של ווילנה ראינו בה. רק שברי-תמונות וקטעי-ציורים עברו לנגד עינינו. אמנם המעט שהמשורר נותן לנו הוא מובחר מן המובחר. הציורים בולטים וחיים. ציורו הנפלא של “דפוס האלמנה והאחים ראָם” נוגע בנימי-נשמתנו היותר דקים. מועט המחזיק את המרובה הוא ציור העיר “טרוקי” מקום הקראים. אולם העיקר חסר מן הספר. ווילנה עצמה, נשמתה של ווילנה, אין בפואמה, ויש, שהמשורר כרוך אחרי דרשנות, אחרי ריטוריקה, הפּוגמת את יפי הציורים. כך נפגם הציור של פּסל משה על-ידי הטירדה הארוכה של תוכחת מוסר, שהמשורר “מתעכב לרגליו ומדבר אתו משפּט”.

שונה לגמרי בתכנה ובסגנונה היא השלישיה “משירי הגורל”. שלשת השירים: של “כורה הזהב” של “דולה הפנינים” ושל “איש הרוח”, מושכים את לבנו ומפליאים אותנו בחידושם. משיבים הם את נפשנו, שכבר עיפה לאותם המשוררים, הכותבים כולם בסגנון אחד ובנוסח אחד וכשהם פוסקים לנו את חצי-פּסוקם הראשון אנו מסיימים בעצמנו את החצי השני. השּלישיה של שניאור היא שירה חדשה, שירתם של אלה, שעלה עליהם הגורל להיות ממחפּשי-תעלומות וממגלי-נסתרות, וברצון או באונס הם נפתלים נפתולי אלהים והשטן למצוא את “המחשבה הסלעית” ואת “נטפי אור גנוז” ואת “כל צפון בבריאה ובדמיון האדם”. אולם יש בשירה זו כל החסרונות הכרוכים בדרך חדשה. השפה היא קשה ויבשה בהרבה מקומות וברובה יחסרו לה הרעננות והגמישות, הברק והזוהר, הרוך והיופי, אשר בנוסח השגור ובסגנון המקובל. מלבד זה משתקע המשורר בתאוריות ארוכות, שהן לפעמים מיגעות ומשעממות ועושות את הרושם, כי הדברים אינם יוצאים מלב המשורר, אלא מראשו, ממוחו. ברם עלינו להחזיק טובה לשניאור, כי השתדל לתת לנו דברים חדשים בצורה חדשה וזעזע במעט את הירוקה שעל פּני מי-שירתנו.

השיר “מגלת מנוח” של פ. גינצבורג הוא ספּור סימבולי, כתוב בדרך שיר בלי חרוזים. הסימבול הוא ישן, אולם הפסד זה יוצא בשכר השפה היפה והסגנון הבהיר. בעיקרו ראוי השיר הספּורי הזה לבני-הנעורים יותר מאשר לגדולים.

השיר “הן אמנם כי נהרסו מוסדי מקדשי” של הלל בבלי כתוב ברגש. ואם גם “התפלה שאיננו יודעים מאין היא נובעת, מאין ולמה ולמי היא” היא תפלה ידועה לכל אלה, שנחרבו מוסדות מקדשי נעוריהם, אולם המשורר מתפּלל אותה ברגש וברטט פּנימי והיא יוצאת מלבו.

השיר “והיו אָז חיי אדם” של ש. הלקין – הפילוסופיה, כביכול, מרובה בו על הפּיוט. כנראה ירא המשורר לשיר לנו שירת הבציר עם “הזית הבציר הבהיר”, שמא לא נבין את סמל “הבינה הטהורה” ולפיכך הוא שוקד על תקנתנו לבאר ולהסביר לנו את הרעיון במילים ברורות, ובזה חטא לבת-שירתו, שהנה, ככל בנות-השירה, שובבה וקשת-עורף ובלתי נשמעת לבעליה, ועל הרוב היא מראה לקורא בזדון את ההיפך ממה שחפץ המשורר להראות.

שני שירי ב. נ. סילקינר “ושותת עוד דמך” ו“קומי ולכי לך” הם באמת שנים שהם אחד, כי רוח אחד מפעם אותם. בחלק הראשון יש רעיון פּיוטי לאומי עמוק ויפה. המשורר מתודה לפני בת-עמו, כי “קטן הוא הנואש מהיות לה לבן”, כי בעת אשר הוא כבר נאלם דומיה מעצמת הכאב הלאומי הנה “יש מלים לנפשה הרצוצה ואם תדום עיפת כאב”.

גם החלק השני “קומי ולכי לך”, אם כי איננו מגיע במעוף הרעיון הפּיוטי אל הראשון, כל שורה ושורה שבו היא מחאָה עצורה אבל נמרצת כנגד הנכרים והמתנכרים לאומה העברית ו“בקדרות פּניה לא ראו הקשת במצוקתה – את שער השמים”…

בשירי א. ברמסון אין, לדעתי, שום דבר, מלבד דיקדנטיות בלתי מובנה. השיר השני יש בו קורטוב של רעיון, האיש שחטא “חטא בדידות יהירה” ו“התקשט ביסוריו הנאים והשתעשע בפרכוסי הלב” עד אשר קצה נפשו ושב לשוטט “בין סמטות הכרך בין שואה וחטא ומשטמה”. אולם המשורר מרבה דברים לפרש ולבאר את הרעיון, שהנהו ברור לנו גם בלי “צוחת הזונה ושועת ההורסים ודם ההרוגים”. והפּירושים האלה מפחיתים את ערך השיר ועושים אותו לצעקה בנלית.

קלים ועדינים הם השירים “בשרון” של יעקב פיכמן. ביחוד עלה בידו השיר הראשון: “על הירקון”. יש בו הרבה חיים וציור ושפע. הרגשות כאלה הנן תמיד חדשות, כשהן יוצאות מלב משורר מרגיש ולעולם לא נלאה מקרוא אותן.

השיר “על החיים אשר כבדו” של ש. גינצבורג הוא ספק שיר, ספר “פּזמון” – וודאי “בוסר”. תמהים אָנו, שדבר זה יצא מתחת ידי משורר מוחזק כש. גינזבורג. אין זאת, כי יש לו למשורר שתי בנות-שירה, האחת בבחינת “רחל שירת האור” והשניה בבחינת “לאה ההויה הכהה”, ובשיר זה נתחלפה לו “רחל בלאה, שירת אור בהויה כהה”…

מקום מיוחד קובעים להם שירי י. קופּילוביץ ודוד פוגל וראוי ליחד עליהם הדבור.

“מנהג חדש בא למדינה” – לכתוב שירים, שאינם אלא פטומי-מילים, גבובי-דברים, ללא רגש וללא רעיון. אמנם בספרויות אחרות יש עכשיו טנדנציה לשנות את ערכי השירה, להוריד אותה מגדולתה, להסיר מעליה את המחלצות, שהיא לבושה בהן מימות-עולם ולהלביש אותה בגדים פּשוטים. מחלה זו עברה גם אל הספרות האידית ועושה שמות גם שם (עיין, למשל, קובץ השירים “אין זיך”). אולם גם באותם השירים החדשים, עד כמה שהם בנליים ואין בהם אף לחלוחית של רטט פּנימי וזעזוע-הנפש הנקראים בלשוננו “שירה” – הנה מעלה אחת יש בהם, לפחות, וזוהי: הננו מבינים אותם ויודעים מה המשוררים סחים! ואילו בשירים הנידונים אין גם מעלה זו. הנה, למשל, שיריו של דוד פוגל. אם העורך טרח להדפּיס אותם בחוברת הראשונה וודאי מצא בהם איזו זכות הדפסה. אולם הנסתרות לעורך והנגלות לנו, הקוראים, וב“נגלות” אין כל מלבד מלים, מלים, מלים! ושירי פוגל הקטנים הנם עוד כטיפּה מן הים לעומת השיר הגדול “להבות” של י. קופּילוביץ! כ“בושם” הזה כמעט שלא בא עוד בספרותנו! מתחיל אתה לקרוא את השיר הזה – והדברים נמשכים כ“גומי-נלעס”, ללא המשך וללא ענין. מסופקני, אם אף קורא אחד עצר כח לקרוא את השיר הזה עד תומו.

בחלק הספּורים תופס מקום בראש הרומן “על בלימה” מאת ד. קמחי. הרומן הזה יפה מאד בציוריו ותאוריו מטפוסים וחיים ידועים, שהוא נותן לנו, אלא ששני חסרונות בו. א) השפה היא “שפה של חול”. אמנם מדויקה היא, ויש שהדיוק מגיע עד לידי אכזריות, אולם קשה היא ו“מסומרה” יותר מדי, ולפעמים גם יבשה. ב) רבוי תאורי הטבע לכל פרטיהם. המחבר עומד ומתאר תאור מדויק את כל עוף הפּורח באויר, את כל עלה נדף ואת כל רוח נושבת, בין שנחוץ ובין שאינו נחוץ לגוף הענין או לבריאת אטמוספירה מיוחדה. אמנם הקןרא הבינוני ימצא בו עוד חיסרון. כל הספּור מלא רגשניות יתרה, חולניות ולפעמים גם אבנורמליות. אולם באמת אין זה אלא לשבחו של הספּור, כל החיים המצויירים בו הם חיים של רגשניות וחולניות, והגבורים מחטטים ומנקרים בתוך נפשותם פּנימה למצוא את ה“עצם” ואת ה“מהות” שבנפשותיהם הם ובכל החיים אשר מחוצה להם.

הספור “הכנסת כלה” מאת ש. י. עגנון, הוא פּנינה חדשה ביצירותיו העממיות של המספּר רב-הכשרון הזה, שבחר לו דרך חדשה בספרותנו. העממיות בספּור מגיעה למדרגה עליונה, אלא שהמחבר מגדיש במקצת את הסאה. אף בספּור עממי אין להגזים יותר מדי.

בספור “כרת” מאת י. ד. ברקוביץ מצויר בכשרון ודעת הלך-נפשה של אשה זקנה “תלושה”, שנעקרה ממקום-גידולה והובאה לכאן, לאמריקה, לבית בנה, שעלה כאן לעושר ולגדולה וגם הצליח ל“התאמרק”. בקוים בולטים הוא מצייר את קלסתר פּניהם של אלה היהודים, את הדלדול והניוול הרוחני שבנפש “האולרייטניקים”, שעזבו מורשת-אבות, את המסורה הנהדרה של היהדות העתיקה ומן החיים החדשים תפסו רק את קליפתם וחיצוניותם. וכדי להראות את כל הניוול שבהם בצורתו היותר מכוערה מראה לנו המספּר הלוית-המת, כמו שהיא נעשית באמריקה. הבן עומד לו כשידו נעוצה בתוך כיס מכנסיו ומטלפן לידידים ומכרים ו“מזמין” אותם להלויה. “כחייהם כך מיתתם, חולין, חולין, חולין”.

משונה הוא הספור “בימי הרג רב” מאת שופמן. גבור הציור הוא צעיר פּסיכופט, שמקומו יכירו בבית-המשוגעים וגם שם יהיה “דגול מרבבה”. והשאלה היא, איפוא: מה מלמד אותנו ספּור כזה, ואיזו הנאה רוחנית ואיסתטית אנו נהנים בקריאתנו? כלום באמת עלינו לדעת פּסיכופטיה של צעיר חדל-אישים ברגעים ידועים ובמצבים ידועים המתראה גם בנפשו המזוהמה רק לעיתים רחוקות מאד?

טובות יותר בנידון זה הן הרשימות הקטנות של “האמן הזקן” מאותו המחבר, אף כי גם הרשימות האלה מראות לנו את השפלות והדלדול שבאדם, כמו למשל, המניעים הנסתרים, אשר יניעו את המינסטר לצדד בזכות המלחמה (“בבית הרחצה”).

הספור “ביער, ט”ו בשבט", מאת דוד פרישמן, הוא חומר-קריאה יפה מאד לבני הנעורים. פרישמן הנהו כמעט היחידי בספרותנו, שסגנונם ורוחם של ספוריו הקטנים מדברים כל כך אל לב בני הנעורים, שזה עתה פּקחו את עיניהם לקראת עולם יה ומלואו, ומעורר בקרבם שירה, רומנטיות ורעננות.

אם נצרף לזה גם הספּור הסימבולי “הפּסל” מאת יעקב כהן – והיה בידינו כל חלק הספּורים שב“מקלט”. יוצאים מכלל זה הם שני הספּורים של י. אפּטושו, שהם תרגומים מיהודית ואינם מקוריים. ברם זכור לטובה התרגום המצוין של דניאל פּרסקי.

בחלק המאמרים ראוי לציין ביחוד את המאמר “גלות וארץ”, מאת ד"ר יעקב קלצקין. הדברים עושים רושם כביר עלינו, בין שאנו מסכימים ובין שאין אָנו מסכימים לכל דעותיו של המחבר. כל המאמר מלא רוח מחאה וקריאת-תגר על חיי העלבון והגסיסה, שהננו חיים בתור לאום וחפץ כביר מבצבץ מכל שורה שבו להביא את המצב הזה לידי הכרעה: מי לחיים טבעיים ושלמים ומי לאפיסה וחדלון! בנוגע לגוף המאמר – הנה הטכניקה וסידור הדברים לקויים בכמה מקומות. הרבה דברים נשנים ללא צורך, ובמקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בדברים. לשונו היא שנונה וחריפה, ספוגה שפת המשנה והתלמוד, שהמחבר משתמש בה בכישרון גדול, אלא שהוא מפריז לפעמים על המדה ומגיע לידי קיצוניות.

המאמר “מקרן צפונית מערבית”, מאת בר-טוביה הוא עני במקום זה ועשיר במקום אחר, יש שהוא מכביר שפע מלים ומבטאים על רעיון אחד, עד כי הוא טובע בים של מליצות, בעוד אשר במקומות אחרים הוא רק מרמז בקטעי דברים על רעיונות נכבדים מאד הצריכים ביאור. סגנונו של המאמר הוא פּיוטי-פילוסופי, או פילוסופי-פיוטי, אלא ששני היסודות האלה לא נתמזגו יפה לחטיבה אחת. הערפליות הכבדה העוטפת את כל המאמר ניכרת ביותר, כשאָנו עוברים מדברי המחבר עצמו אל הציטטות, שהוא מביא ממומזן ומיתר החכמים. כשהננו מגיעים אל הציטטות הללו הננו מרגישים כאילו נקרעה פּסת-תכלת טהורה באמצע שמים מכוסים קדרות-ערפל, והננו מתפּלאים כיצד אפשר היה למומזן להביע את השקפותיו העמוקות בסגנון בהיר ויפה כל-כך. מאמרים כאלה מביאים, אמנם, את הקורא לידי השתוממות ומדהימים אותו בשעת קריאה, אך אחרי הקריאה לא תשארנה במוחו כי אם פרזות מצלצלות והשקפות קטועות, שאינן מצטרפות לדבר אחד שלם.

נאה הוא המאמר “אחרי המהפכה” מאת ד"ר ש. מלמד. הסופר סוקר את כל המאורעות מתוך גובה ידוע ומסתכל בעין בהירה ובלי כל רגשנות מופרזת על מהלך הדברים והמעשים שבעולם. אחת היא לנו אם תתקיימנה נבואותיו המלאות אפּטימיות או לא. חכם המראה לנו את מהות המאורעות וקלסתר פּניהם כמו שהם עדיף לנו לפעמים מנביא. כנגד זה קלוש הוא מאמרו על מכס נורדוי. הסופר איננו מרמז אף במילים מועטות על הזרם החדש, שהכניס נורדוי בספרות, באָמנות ובמדע.

יש ב“מקלט” גם שני מאמרים קטנים על “אחד העם”. אחד מאת ד“ר יעקב קלצקין: “שרבוטים אחדים לדמותו של אחד העם” ואחד מאת ש. ב. מקסימון: “קרובים שנתרחקו”. במאמרו של קלצקין אין אף שרטוט אחד בצורתו הרוחנית של אחד העם, שלא ידענו לפני זה. מקסימון, תלמידו הותיק של אחד העם, בא במאמרו לידי אותה המסקנה הידועה, שנהיתה כבר בספרותנו ל”נוסח“, כי הרצל היה מדיני ואחד העם הוא רוחני וכי זהו ההבדל העיקרי שביניהם. דעה זו היא מן “השקרים המוסכמים” שבספרותנו. אחד העם איננו רוחני בלבד. גם הוא חפץ במדינה ממשית “עלי אדמות”, אלא שהוא מוסיף, כי נחוץ כח מוסרי ורוחני לבנות מדינה זו ולתת לה תוכן לכשתוסד. וד”ר הרצל לא היה מדיני בלבד. גם הוא ידע אלף-בית זו, כי ה“רוחניות” תברא את הסבלנות ואת הכח המוסרי לבנות את המדינה ולהמשיך את קיומה, אלא מתוך חינוכו וסביבתו, שנולד ונתגדל בה, קשה היה לו לעמוד על מהותה של הרוחניות, אשר תחולל את הנפלאות האלה בנפש האומה – והדברים עתיקים.

המקצוע המדעי של ה“מקלט” הוא קטן ודל. מיודענו ד“ר ש. ברנפלד כותב מאמר מדעי פּופּלרי על “שיר השירים”. כבודו של הסופר הגדול הזה לא יגרע במאומה אם נאמר, כי מאמר זה הוא דל בערכו, וכל תלמיד ותיק הרגיל במקצוע זה יכול לכתוב מאמרים כאלה בלי יגיעה יתירה. מלבד זה יש להתנגד בכלל אל הנטיה השולטת בהרבה מחכמי המקצוע הזה ל”סדר" את כתבי-הקודש ולמצוא בהם חבור הגיוני וקשר פּסיכולוגי על-פּי קנה-המדה של המאה הי"ט. יש גם ב“מקלט” שני מאמרים מאת ד“ר ד. ניימאַרק: “דורשי רשומות ודורשי חמורות” ו”אחדות המשנה“, שיש להם ערך של לקט ואסיפת חומר לחקר התלמוד. צרפו לאלה גם את מאמריו של חיים טשרנוביץ ו”התפלה העתיקה" של ד“ר הלפר (מאמרו של יקותיאל גינצבורג, אף כי נכתב בסגנון יפה ויש בו הרבה השקפות צודקות, שייך יותר אל חלק הפּובליציסטיקה) – והרי לכם כל המדע שב”מקלט".

בחלק הבקורת תופס מקום חשוב מאמרו של ז. שניאור על ביאליק. קוראים אנו את המאמר הזה בעונג ואין אנו מהרהרים אחרי המחבר, אם כוון אל האמת או לא. משורר גדול אחד מעריך את עבודתו של משורר גדול אחר בלב חם, ברגש אהבה ובהערצה גמורה – ומי זה יואיל לבוא ולחטט בפרטים: אם התקופה הראשונה של שירת ביאליק נופלת בערכה מן התקופה השניה או להיפך, ומה בכך אם אנחנו הכנסנו לתוך דברי ביאליק כונות אחרות ופירושים אחרים מאלה של המחבר. המאמר הוא יצירה בפני עצמה. הסגנון מזהיר ומלבב. הבנין שלם ומשוכלל בתכלית השלמות והשכלול עם כל התפאורות והקישוטים.

מאמרו של ש. גינזבורג על ש. טשרניחובסקי הוא יותר אוביקטיבי ויותר “מדעי”, והאוביקטיביות עולה לפעמים ביד המבקר באופן מוצלח. כך הם, למשל, דבריו על ההבדל בין טשרניחובסקי ובין יתר משוררינו הגדולים ביחסם אל האשה ואל החיים. אולם יש אשר הוא נוטה מן הדרך והטון הראוי למאמר ממין זה אינו נשמר בו. יש שהדברים משתפכים כתהלה רפסודית על המשורר, ויש אשר הוא מרחיק ללכת בהערכותיו והנהו מפריז מעט על המדה. את הליקויים והפּגימות אשר במשורר איננו רואה כלל, או הנהו מבטל אותם כאילו אינם, ודברים כאלה חסרונות הם לגבי מאמר כזה.

לחלק הבקורת מצטרפות גם הריצנזיות על ספרים חדשים. אולם לא כולן עומדות על הגובה הראוי. יש מהם הכתובות בשטחיות יתרה ואינן נותנות אף מושג כלשהו מן הספר המבוקר.

ההשקפות “מחודש לחודש” נכתבו בשני הספרים הראשונים על ידי ד“ר א. גינזבורג וביתר החוברות על ידי ש. ב. מקסימון. הראשון לא התרומם בהשקפותיו על הגובה של משקיף חדשי, כלומר: להביט על פני כל הדברים והמאורעות מתוך פּרספּקטיבה רחבה ובהירה. השקפות כעין אלה, שבשני ספרי “מקלט” הראשונים, הננו מוצאים כמעט בכל עתון. המשקיף השני, ש. ב. מקסימון, יש לו חולשה יתרה להביא מארבע כנפות הארץ אפּיזודות בלתי רגילות ושכיחות ולבנות עליהן השקפות ידועות. אולם ההשקפה האמתית מיוסדת היא על הכלל ולא על היוצא מן הכלל. ההשקפה האמתית צריכה לסקור את החזיונות וההופעות הנכבדים והתדירים ולמצוא את הקשר ההגיוני או המוסרי שבהן ולא את ה”קוריוזים" הבודדים.

המחלקה “בספרות ובחיים” הולכת ומתפּתחת מחוברת לחוברת. המאמרים הקטנים האלה נוגעים בהרבה שאלות ספרותיות, הראויות לעמוד על הפּרק ולהעסיק את כל העמלים עם הספרות העברית. יש מהם כתובים בכשרון ובדעת והדברים ראויים להשמע. החסרון הניכר ברובריקה זו הוא, שכמעט כל המאמרים עוסקים ב“ספרות” ולא ב“חיים”.

השפה ב“מקלט” הנה בכלל “שפה של שבת” ונקראת בקלות ובעונג. גם מאמרי המדע נכתבו בשפה יפה ובסגנון קל ומובן. אולם סגנונו של ה“מקלט” שמרני ביותר. אין בו התקדמות, תנועות-חיים, גידול והתפּתחות. הכל לקוח מן המסוכם ומן המקובל, כאילו חפצה המערכת לצאת ידי חובת השמרנים הצועקים חמס גם על חידושים טבעיים ועל התפּתחות אטית בשפה ובסגנון. בנוגע לחיצוניותו: הנייר, ההדפסה, ההגהה, הציורים ועוד, עומד “המקלט” במדרגה גבוהה וכמעט שלא היתה לנו דוגמתו בספרות העברית.

¹

הרבה דרשות נדרשו על יאגו הנבל והמניעים הנפשיים אשר הניעו אותו לעשות את מעשה נבלותו. רבים טוענים כי אין מניע מספּיק למעשיו שעשה מלבד שהנהו נבל מלדה, בעוד אשר שקספּיר, לא די שהספּיק לנו טעמים ונמוקים בעד נבלותו הנוראה בכלל ובעד כל חטאות-שאול שלו בפרט, אלא שמראשית ראשיתו גרם לו ליאגו להסתבך ולהלכד ברשת של מעשים משתלשלים עד אשר לא יכול עוד להמלט משחיתותם. ואם נצרף לזה את נבלותו המונחת בעצם הויתו ובעצם הוית כל אדם במדה גדולה או קטנה, אזי לא ישאר שום מקום לבקורת זעומה או לפרושים דחוקים. הטפּש רודריגו, למשל, עשה הרבה יותר להתפּתחות הטרגדיה והשלמתה על ידי טפּשותו מאשר עשה יאגו על ידי אפיו המושחת.

עם הרמת המסך, בפתיחת החזיון הראשון, עומד רודריגו ודורש ותובע דין וחשבון מאת יאגו על האהבה שנושאת דסדימונה בלבה לאותלו. יאגו, שעברתו שמורה בלבו לאתלו בשביל משרת ליטננט, שלפי דעתו נמסרה שלא בצדק לאיש שהנהו רק “מחשב חשבונות”, ושבאמת ראוי הוא יאגו, להתעלות זו מפּאת כשרונותיו ומוחו החריף, יאגו זה מתעורר עכשו על ידי רודריגו. הוא מתעורר ביחוד בשביל אוצרות כספו שרודריגו מסר לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו, ואשר למפתחות האוצרות הללו נשא את נפשו זה כבר. כך ניסכה כוס-הרעל הראשונה.

בסוף המערכה הראשונה בהווכח רודריגו כי המזמה אשר זממו לעוֹרר את אבי-דסדימונה לכל קצפּוֹ וחמתו עלתה בתהוּ, הוא רץ אל יאגו וביאושו ומרי-נפשו הוא קורא: “מה היא עצתך אתה, ואעשנה?" בנוגע ליאגו עצמו, נבלותו היתה מגעת אל קצה בנסיון לעורר את ברבנטיו, וכאן היתה נשלמת. על קריאת היאוש של רודריגו הנהו עונה בהלצה: “מה לך? שכב על מטתך וישן!" אולם רודריגו בהיותו הולך שולל בחמדתו שחמד את דסדימונה, בוכה לפני יאגו ואומר כי אין לפניו דרך אחרת כי-אם להטביע עצמו בנהר. יאגו שוחק על משבתיו ושופך את לעגו על תאותו באמרו, כי “טוב לו להפוך את נשמתו ואת רוח האנוש אשר בקרבו לקוף מאשר להטביע את עצמו בשביל אהבת איזו תרנגולת-פותה”. אולם עיניו נופלות על צרור הכסף שביד רודריגו, איזה דבר מתחיל תוסס בקרבו ומעסיק ומטריד את מוחו החד ואת כח- הממציא שלו. הוא מבטיח לרודריגו שהנהו ידידו ושהנהו קשור אליו בעבותות חזקים אשר לעד לא ינתקו. הוא אומר ושונה: “הכן את צרור הכסף, וצא לך בעקבות המלחמה".

בהשאר יאגו לנפשו איננו יכול לכלוא את התפּלאותו והשתוממותו על כח הממציא והמחדש שלו. בהיותו מלא על כל גדותיו רגש של שביעת רצון רצון, הוא קורא: “ככה אני הופך את האויל למוצא כסף“. אולם כשהוא מתעמק בהבלות נשמתו הוא מרגיש כי נחוץ למצוא גורם יותר חזק והצטדקות יותר נכונה מאשר “לצחוק ולראות שכר טוב”. הוא הולך אָז ומדבר אל נפשו: “שונא אני את הכושי הזה; שמועות בחוץ תרונה כי חלל את יצועי". הוא אינו יודע אם אמת הדבר, אבל הוא מחליט כי הספק והחשד הנם כוודאים בעיניו.

כך נמשך יאגו הפּקח ומובל אל יון המצולה ביד הטפש רודריגו אשר היה אומר עליו כי "יחלל את כבוד חכמתו אם יבלה את עתו עם הטפש הזה:, זהו הלעג הגדול שלועג האמן לקרבנו, ליאגו הפּקח.

חזיון נפרץ הוא בחיים כי הטוב והיפה, הנעלה והנאצל שבנפש זולתו דים לעורר ולזרז את הנבל לחטוא את חטאתו. יאגו בעצמו מתודה כי “הטוב והנעלה שבתכונתו של קאססיו מטיל כעור ודופי בו”. הרבה אמת יש בודוי זה. כמה וכמה נבלים נתעוררו ונזדרזו למעשי-שחיתותם רק בשביל שהכל היה טוב ויפה יותר מדאי, מלא תום ואושר הנפש יותר מדי. זהו סוד התעוררות יאגו בסוף המערכה השניה, בשעה שכוס האושר היתה מלאה, להסית את רודריגו לבלוע ולהשחית. התנגשות בין זוהמה ונבלה ובין אושר ותום פּועלת את פעולתה. כמובן אין לשכוח את הקנאה הישנה הצודקת במקצת השמורה בלבו.

אולם בעת אשר מזמתו הולכת ומתבררת, הולכת ומתלבנת, והוא רואה בדמינו את מפלצת הבלהות אשר ברא, הוא מוצא מפלט מפּני מצפּונו המרגיז אותו בטענה הישנה שבינתים התפּתח בנפשו ונהפכה מספק לודאי. והוא הולך ומדבר בהלך נפשו כי החשד מנקר במוחו ובנפשו כי הוא, אותלו, עלה על משכבו. החשד יורד ואוכל את כל הויתו ו“הנהו כרקב לעצמותיו”. בנוגע לקאססיו, שעליו התחיל לחרוש את נכלי מזמותיו, הוא אומר כי “הוא ירא גם את קאססיו בצניף-הלילה שלו". האשמה האחרונה הזאת הנה המצאה חדשה בהחלט שאיננה מיוסדת בשום דבר מלבד ברוח דמיונו, ונולדה בו ברגע שהחליט לסבך את קאססיו ולאחזו ברשת מזמותיו.

כך מושך שקספּיר את יאגו אל לב-יון המצולה. הוא נופח בקרבו רוח משחית, רוח רקבון, גדול וחזק למדי לרדוף אותו על צואר ולהדריך אותו מנוחה עד הגיעו אל סוף הטרגדיה.

סופר בינוני היה מניח עכשו את ידו מיאגו והיה נותן אותו לכלות ולהשלים את מזמתו בכוח האנרציה. לא כן שקספיר. הוא אינו מכיר במציאות נבלים על פּי הזמנת המחבר. מתירא הוא פּן ירך לבב האדם שבנבל ונרתע ושב לאחור. דבר זה נראה גלוי בסוף המערכה הרביעית. שקספּיר מפחד פּן תגע תחנת דסדימונה, תחנה מלאה תום אין קץ, עד לב יאגו. כי עוד לא דפק לב נבל כזה אשר לא ימס למשמע שאלתה-תחנתה של דסדימונה שהתחננה אל יאגו: “מה אעשה להשיב אלי את לב אדוני? לך אליו, ידידי, כי באור השמש נשבעתי כי אינני יודעת איזה רוח רע הסיר את לבו מאחרי".

ברגע המכריע הזה מופיע רודריגו ומראה לו ליאגו כי רוח חזק ואמיץ יפעם אותו. יאגו מנסה להשתמט ממנו ולדחותו בתשובות-קש ומבטיחו וחוזר ומבטיחו כי “הכל על מקומו בשלום”. אולם אזני רודריגו כבדות משמוע את הדברים הריקים הללו. “אני אומר כי הכל אינו על מקומו בשלום”, הוא מרעים לעומתו. “אתודע לדסדימונה. אם היא תחזיר לי את תכשיטי אז אמשוך את ידי מכל העסק, ולא – בטח כי היא אעמוד לדין עמך". הנה כי כן אוחז הטפש רודריגו ביאגו הערום ומטלטלו ומשליכהו אל הבור אשר הוא, יאגו כרה ויחפּרהו.

שמים וארץ וכל סדרי הבריאה הטרידו את עצמם “ויצאו ממסלותם” הקבועות למען הבא את אותלו להרוג את דסדימונה היפה והתמימה.

אותלו הנהו מטבעו איש בעל רגשות לוהטים ונוח להתעורר ולהתרגז. בטחונו ביאגו נשתל ונשרש בתוך לבו עוד בתחלת המחזה, ובכל עת אשר שם יאגו נישא על שפתיו, התואר “נאמן-רוח” הולך תמיד לפניו, וכאשר רצה למצוא איש נאמן שיוכל לסמוך עליו ולשים את דסדימונה תחת חסותו, לא מצא איש יותר הגון ורע יותר נאמן מיאגו.

יאגו מצדו מתנהג כנחש ערום. ביחוד תתגלה ערמומיותו העמוקה בראשית המחזה בהשתדלו לנסוך את טפת-הרעל הראשונה. הוא נזהר אז זהירות גדולה ויתרה. הוא עושה את הרושם כאיש הניגש אל סוגר חיה במטרה להכניע את פּראותה. השלשלאות הנן טמירות ונעלמות, אולם הן נכונות בכל רגע לפעול את פּעולתן. בחפצו לרמז על היחס החשוד שבין דסדימונה וקאססיו, יאגו פּותח במאמר מרובה-המשמעות: “דבר זה לא נראה לי כלל”. הננו רואים מיד כי החיה נפצעה, ותיכף אחר זה שם שקספּיר בפי יאגו את השאלה שהוא שואל בזהירות רבה: "היודע קאססיו שמץ דבר מאהבתו את דסדימונה? "החיה כבר אוסרה בנחושתים לבלי החלץ עוד מהם לנצח. הנבל הזהיר מראה כי ראוי הוא למשלחתו. כאשר אַך יוכח כי חץ הרעל חדר אל לב אותלו, אָזי הוא נסוג אָחור ונשאַר עומד מן הצד. הערמה הזאת פּועלת את הפּעולה המבוקשת על לב אותלו הער והנוח להתרשם מכל דבר. “בריה זו”, אומר אותלו, “נאמנת רוח היא, רואה ויודעת הרבה, מגלה טפח ומכסה טפחיים”.

בעת אשר יאגו מסב את פני הדברים למען אשר יאמין אותלו כי קאססיו נותן אמון בו והוא בעצמו מספּר לו ליאגו איפה כיצד ומתי כבש ועוד יכבוש את דסדימונה, בשעה זו הולכת ומתבשלת במחו של אותלו במהירות גדולה המחשבה להרוג את הבוגד קאססיו ואת הבוגדת דסדימונה. בדברו אל יאגו אחרי כן הוא רואה אותם כבר בעיני רוחו נהרגים ומתים. הוא רק שואל את יאגו: “איך אהרוג אותו, יאגו? “בנוגע לדסדימונה הוא אומר: “תרקב ותכלה ותלך לאבדון בלילה זה. כי לא תחיה עוד אחרי כל אלה”. דבר זה מונח בטבע הענין והתנאים הפּסיכולוגיים של אותה השעה. ברגע זה שהוא כבר רואה אותה מתה לפניו הוא נאנח ואומר: “נפש יפה שכמותה אין בכל העולם!” יאגו אינו יורד לסןף מקורה של קריאת –אנחה זו, ובטעותו הנהו חושבה לחולשה וחרטה מצד אותלו, ולכן הוא ממהר ועונה: “בגלל זה עוד יגדל עוונה שבעתיים!” אותלו מסכים לזה בקראו: “שבעים ושבעה!” לבו של אותלו עוד הפּעם התחיל מפעפע ושותת דם לזכר דסדימונה היקרה, וממעמקי לבו המורעל והפּצוע הוא קורא: “מי ינוד לי, יאגו, ומי ינחם לי!" ושוב יאגו טועה את טעותו הקודמת ומעיר: “אם עודנה נושאת חן וחסד מלפניך, אזי תן לה ללכת בשרירות לבה!" אותלו קורא אז: “אגזור אותה לגזרים! “דעתו של יאגו נחה אז והנהו שבע רצון.

מצב נפשו של אותלו מגיע למדרגה כזו עד אשר הוא רואה את עצמו כ“קדוש”. “מות תמות" הוא אומר, “למען לא תטמא עוד את בני האדם!" אמיליה מסתכלת בו והיא מעירה אחרי כן באָזני דסדימונה: “מראהו עדין וחביב מאד“. ואין כל פּלא – כך הוא מראה ה”קדושים", עדין חביב ונעים. כך הוא גם כן מראה הכהן המקריב את קרבנו לאלהיו.

סופר מן הסוג הרגיל היה בוטח באותלו עכשו לבצע את מעשהו. לא כן שקספיר. הוא מוביל את קרבנו עד לכבש המזבח. ברגע היותר מכריע הוא מראה לאותלו את מעשיו הנעלים של יאגו “הנאמן“. “אתה מורה את הדרך לפני”, הוא אומר אליו בראותו כי הוא יאגו הרג את קאססיו. הוא מעריץ את יאגו הטוב, אמיץ הלב ונאמן הרוח, והנהו מוכן ללכת בדרכו המלאה רצח ודם.

עוד עובדה אחת ראויה לתשומת לב במחזה שלפנינו. ברגעים ידועים, ברגעי הרת-עולם, מתחיל כל אחד מקרבנותיו של שקספּיר לחוש בחוש כהה ומעורפל את האוירה המלאה קטב ושחיתות מסביב לו.

דסדימונה בלכתה לשכב על מטתה אשר ממנה לא ירדה עוד אומרת אל אמיליה: “על אמונתי, הנני מלאה תמיד מחשבות פּותות! אם מות אמות לפניך אנא עשי עמדי חסד ועטפי אותי באחד הסדינים האלה".

אותלו בדרכו על אַדמת האי אשר עליו כבה כוכב חייו אומר: לוא בא אלי עתה המות כי אז הייתי המאושר באדם. ירא אנכי פּן שתיתי רויתי מכוס האושר והברכה עד תומו. אושר יותר גדול מזה לא יפול עוד בגורלי המכוסה בצעיף העלטה של אי-הידיעה".

קאססיו כשנפתה מאת יאגו לשתות “רק עוד כוס אחת“, היא הכוס שהיתה הסבה לכל האינטריגה, הוא אומר: “שתה אשתה, אבל למרות רצוני”.

אמיליה בחרפה את בעלה, ובגמרה לשפּוך את לבה “למרות שמים, בני האדם ושדי שחת“, זה המשא האחרון לה עלי אדמות, היא אומרת: “מי יודע, אולי לא אשוב עוד אל ביתי לעולם”.

רודריגו בשלוח אותו יאגו לבצע את מחשבתו-דם להרוג את קאססיו, ושעל ידי זה ירד הוא, רודריגו, לשאול תחתיה, אומר: “לבי לא ילך אחרי המעשה הזה".

ברבנטיו, אבי דסדימונה, שהעירו אותו משנתו להודיע לו את אשר עשתה בתו, צעק: “חלום נעכר חלמתי. אמונתי בחלומי זה מעיקה על לבי כמשא כבד".

גם יאגו מבלע מבלי דעת והכרה ברורה את צעיף העלטה המכסה את האוירה הנשחתה והמלאה זוהמה. בתוך כל המהומה והמבוכה הוא מדבר אל נפשו ואומר: “בלילה זה או אגיע אל מרום קצי או כי אפּול לבלי קום עוד".

¹

מספוריו של סבא.

הרואה אתה, בני, את המקום הזה אשר עליו עומדים צפופים בתים וחומות עד להאפיל את אור השמש…אל נא יעלה על לבך, בני, כי כן היה מראהו מאָז ומעולם. לא! ימים טובים היו למקום הזה, ימי אורה וחדוה…ואולם גם עליו עבר גורל בני האדם…הבה אספר לך את כל אלה.

לפני שנות אלפים רבות מאד היה המקום הזה כגן-עדן, וביפיו התגאה היוצר… זה היה כר נרחב המשתרע עד המרחק, אשר יתעלם מעין בן תמותה…ועל פּני הכר צמחו הפּרחים הכי יפים והכי עדינים בין הדשא הירוק והרענן אשר העטיר אותם… ומשלשת עברי הכר הקיף אותו נחל זך ושוקט, אשר מימיו היו לראי, אשר בו הביט הכר וראה את מראהו הנחמד… ועל גדות הנחל צמחו ערבים ירוקים ויהיו כמקלעה לכר…והשמים ממעל הריקו מעל הכר שטוף-אורה, כי כן דרך השמים להשפּיע ברכה על מאושרי ארץ…

יפה היה הכר, בני, בלילה, בעת אשר נדם הכל מסביב, ועל פּני תכלת השמים זרועים כוכבים נוצצים, ורומזים הם זה אל זה כמגלים סודות-יה… וצפריר פזיז יניע את עלי הערבים, כאלו לנסוך עליהם תנומה… ומן הנחל תישמע המיה קלה כעין תפלת ערבית…

ואולם יפה שבעתים היה הכר בבוקר… הפּרחים היו רווים מטל הלילה, ומראיהם כמראה ילדים קטנים אשר הקיצו זה עתה משנתם ונושאים עיניהם את השמש אשר העירה אותם משנתם… ונטפי הטל מזהירים לנוכח השמש כאבנים טובות…ופרפרי-קיץ מתנוצצים בגוניהם המאליפים לאור החמה…

הלא אמרתי לך, בני, כגן-עדן היה המקום הזה, אשר אין די מלים בפי לספּר את רוב יפיו והדרו…

אך – ואמנם פּלא הוא, בני – איש לא בא אל המקום הזה להתענג על היופי ועל הקסם הרב…האם היתה יד התלאות בבני האדם להטרידם ולהרחיקם מן המקום הזה, או כי השטן עוור את עיניהם עד לבלי ראות את גן העדנים הזה?…מי יודע?!…

וכה היה הכר בודד ועזוב ימים רבים. ויתאונן הכר על גורלו, ויתאנח ויבך מרה…”מה חפץ לי בכל החן והיופי, ההוד והקסם אשר הנני אלהים, אם אין איש אשר יראה ויבין אותם, אשר ירגיש ויתענג על כל אלה"…

כן דרך ברוכי-אלהים להשפּיע מטובם על כל סביבותיהם, וכאשר יבצר מהם לעשות כדבר הזה תקוץ נפשם בכל האושר אשר להם…

והיה כי הרבה הכר לשפּוך את לבו, וכל היקום אשר מסביב שומר את פּיו, ותבוא אנחתו בלבו…השתתפו שכניו בצערו..קדרו פּני השמים…סערו הרוחות בזעף…קצף הנחל והכה גליו..התנועעו הערבים כאבלים..שחו הפרחים ראשיהם…הבריק הברק והרעים הרעם…

ואחרי המספּד ההוא התנחם ופניו הרעים לא היו לו…ושׁנית שב להעניק את הפּרחים ואת הדשאים מן הטוב האצור בקרבו…אך לא עברו ימים רבים והכר נמלא עצב ומרי…ומה הלך ונשנה הדבר שנים ויובלות, ואיש לא ידע ולא שמע…

אך הנה הגיעה אנחת הכר לאוזן בן-תמותה…תועה בדרך היה האיש הזה. קשי-יומו ומרי-גורלו גרשוהו מארצו וממולדתו…ויהי כי נגלה לעיני האיש הזה הדר הכר וכל חמודותיו ויפג לבו…

משורר היה האיש הזה, בני. כי על כן הקשיבה אזנו אנחת הכר ועינו ראתה את יפיו…

וכאשר שב המשורר אל ביתו וישר בשירים נפלאים על כל מראה עיניו, על אור השמש, על יפי הפּרחים, על זוך הנחל. וישר גם על בכי הכר ואנחותיו, על השואה ובלהותיה, על הצער ועל האסון…

ולב טוב וחומל נתן אלהים למשורר, והוא חפץ כי כל בני האדם יתענגו ויתעדנו כמוהו, והיה הדבר להם למרפּא ומשיב-נפש על כל עמלם ופגעי החיים…ויתברך המשורר בלבו, כי בשיריו יברא בתבל חיים יותר טובים ויותר נעימים מאשר עד הנה, וגם האנשים יהיו טובים ועדינים בנוח להם מעצבם ומרגזם…

ויהי כעבור ימים רבים ושירי המשורר כבר נודעו בין החיים, ויבטח המשורר בלבו, כי מלאה הארץ עדן ורוך, אחרי אשר צפן את רגשותיו במלים וישלחן על פּני חוץ… ותעל מחשבה על לבו לצאת אל בני האדם ולהאזין לשיחותיהם, להבין את לבותיהם, לראות את מעשיהם…

ואולם בבוא המשורר אל העיר, והנה הכל, הכל כשהיה…קראו בני-האדם את שיריו, אך את הנשמה שנפח בהם המשורר לא הרגישו…אך על המלים התענגו ואת הרוח המחיה אותן לא הבינו… את הצל ראו והתמונה נעלמה מעיניהם…

ובהעלות המשורר על לבו את אשר אבד לבני האדם, ויבך על גורל האדם ועל קוצר יכלתו לחדור אל לב המלים… ובקראו את השירים מלאה נפשו יגון לראות את קוצר יכולת המלים להביע את רגשות נפשו…זכר המשורר את התרוממות נפשו למראה יפי הכר…זכר את עליצות רוחו בהתבוננו אל הדר הפּרחים… זכר את זעזועי נשמתו בעמדו ליד הנחל הצנוע המלא סודות…מה דלות הן המלים, מה רפים הם הדברים לעומת כל אלה!…

ובצר לו וילך אל הכר להשקיט את המית לבו… ובראותו שנית את ההוד ואת היופי וישכח את יגונו ואת גורל שיריו בין בני האדם.. ושפתיו נפתחו בשיר והלל לכבוד הכר וחמודותיו…

פּתאום הקשיבה אָזנו אנחה קלה…ויאזין המשורר והנה הכר מתאונן מרה לאמר: מה דלים המה רגשות בן-האדם ומה קלים המה לעומת כל העצור והטמון בקרבי…מה צר לי, כי בידי יש רק להביע את רוחי בצמחים הדלים האלה…ומה אומלל האדם כי לבו יבין אותי רק על פּי הדשאים והפּרחים…

ויבך המשורר מרה גם על גורל האנשים, גם על גורלו הוא וגם על גורל הכר…ויבך גם הכר עמו; וישמע הרוח את הבכי ויבוא מארבע כנפות הארץ וייליל אתם יחד; וישמעו שמי התכלת ויתכסו עבים שחורים ויתאבלו; וישמע הנהר ויתקצף; ויקוננו עמהם גם הערבים אשר על שפת הנהר. ויהי אבל כבד בכל הטבע מסביב…

• - ויגוע הכר וימת, וכל הפּרחים נבלו, וכל הדשאים קמלו, והנחל חרב, ובעלי הכנף נדדו מן המקום ההוא…

ויבואו בני האדם ויחפּרו מסביב…ויבנו על המקום ההוא מבצרים ומגדלים, היכלות ואהלים…

ויעברו ימים רבים וישכחו בני האדם, כי במקום הזה השתרע לפנים כר נחמד עטוף דשא…כי הנה לא נשאר זכר מכל ההוד והיופי שהיה בימי קדם..

אלה תולדות הכר, בני…

החזן אברהם מינקובסקי נמנה על החוגים של בית-המדרש החדש, שאָחיו הסופר העברי הידוע פּנחס מינקובסקי היה מגדוליו. בימי נעוריו יצק מים על ידי החזנים המפורסמים ניסן בלזר, בלומנטל ועוד. אחרי-כן נכנס אל הקונסרבאטוריום שבמוסקבה בזכות פרס של הצטיינות בזמרה. שם השתלם בתורת הנגינה הכללית והמופתית בהשגחתם של גדולי-הזמרה אָז, ובתוכם המנגן הגאון טשייקובסקי. בהיותו בן עשרים וארבע שנים נתקבל לחזן בבית-הכנסת לנאורים בחארסון, אחרי-כן באודיסה ועוד קהילות נכבדות בדרום-רוסיה. בשנת 1900 בא לאמריקה וקבל משרה בבית-הכנסת שברחוב הנרי בניו-יורק. החזנים ידעו להוקיר את כשרונותיו המצוינים וידיעותיו הרבות ובחרו בו לנשיא להסתדרות החזנים בארצות-הברית וקאנאדה. מקץ שנים אחדות שב לרוסיה ושהה שם עד פרוץ המלחמה. אז נמלט משם ואחר גלגולים רבים בא לאמריקה. מיד נתקבל לשמש בתור חזן בקהילה חשובה בדיטרויט “שערי צדק". הוא עבד עבודתו זאת באמונה עד ימיו האחרונים.

חנוכו שקבל בתורת הנגינה הכללית הרחיקה אותו מכל הכעור והניווּל אשר בחזנות של בית-המדרש הישן. הוא הרגיש בחוסר האמנות והטכניקה המקובלת, בהעדר הקצב והצמצום, השקט והעדנה וכבוש הרגש. הוא היה מתמרמר תמיד על החזנים של בית-מדרש זה, שמשתמשים בכל הסממנים שבבית-גנזיהם: גניחות ואנחות, יבבות ותרועות, סבך של סלסולים וסלסולי-סלסולים, שברי-קולות ושברי-שברים, המבהילים ומפליאים את אוזן ההמון הפשוט: קפיצות ודלוגים קוליים משונים ומתמיהים, שהנם נגד כל כללי הנגינה ונגד כל חוקי האמנות המקובלים, רק כדי לתפוס את לב הקהל העומד אחריהם אחוז-להטים ומוכה תמהון ורואה בעיניו את הקולות, הלפּידים והברקים ונפשו מתרככת ומתמוגגת מרוב הנאָה ועונג.

אולם מצד שני ראָה גם את העניוּת המנוולת אשר בהרבה מן החזנים ה“חדישים”, כביכול, אלה המכניסים אל בית-הכנסת מיפיפותה של זמרת יפת בחקוי של התבטלות. הוא ניתח הרבה מניגוניהם של אלו ומצא בהם, כי הרבה פעמים הנם מכניסים “אַבה מאריה” וכל ה”צלם" שבו אל היכל הקודש. הוא מחה בכל עוז נפשו האמנותית נגד החזנים המתהוללים בעת האחרונה ומכניסים ניגון של “קאוולריה רוסטיקאנה”, “ציידי הפנינים" וכדומה אל בית-הכנסת ומרכיבים אותו הרכבה גסה בתפלת “קדושה“. “ובנוחו יאמר” או “תכנת שבת”.

הוא הצליח לחדור לתוך עמקי הזמרה המסורתית, שספגה לתוכה את נשמת הדורות שעברו, את צערם ומאווייהם הכמוסים, ומתוך הערמות האלה השתדל להוציא את פניני הרעיונות המזהירים, ללטוש אותם ולתת להם צורה אמנותית נאה ומתוקנת. הוא השתדל להרכיב את הטכניקה המשוכללת הרכבה טבעית,מין במינו, עם החומר המסורתי העשיר וליצור חזנות לאומית שתהיה לנו לכבוד. מי ששמע את אברהם מינקובסקי מבאר איזו תפילה בעצמו ומצליח להוציא את הרעיון שבתפילה בלי כווני-חן וזיופי-אמנות, בלי גבוב-זמרה וכפל המלים “עד להשחית”, או כשהוא מוציא תפילה ביחד עם המקהלה שלו בשקט ובעדנה, בדקות-הרגש ועומק-ההתעוררות – ידע להעריכו כראוי.

הוא חיבר הרבה נגינות מקוריות לתפילות שנשארו בעזבון היורשים. וגם כשהיה משתמש בחבורי הגדולים שקדמו לו, הוא תמיד מצליח להוסיף נופך משלו.

הוא הקדיש חלק גדול מזמנו ומכשרונותיו גם לטובת החנוך העברי של הדור הצעיר. חיבר וסידר מנגינות מצויינות לשני משחקים עברים: “דוד ושאול" “שמשון ודלילה". מנגינותיו עוררו את תשומת-לבו של כל הקהל העברי בכלל ויודעי נגן בפרט.

במותו אָבד כח מוסיקאי יוצר ומקורי. אברהם מינקובסקי היה אָריסטוקראַט רוחני ובזה ברים את ערך החזנות.

השפה העברית וערכה בקיום האומה / אהרן דוד מרקסון

רבים מן המנהיגים הרוחניים והדבּרים התרבותיים שבאמריקה פּסקו מהביט על השפה העברית כעל גורם חנוכי-תרבותי: ובה בשעה שהם משבחים ומקלסים את שפת הנביאים ומרימים על נס את סגנון המשנה, הם מרביצים את תורתם לדור המתגדל על-ידיהם בשפה זרה, בתרגום. כדי להצדיק את המעשה הזר והבלתי-טבעי הזה, וכדי להתפשר ולהשלים עם ההגיון ועם העובדות ההסטוריות, המוכיחים בהחלט גמור שאין להפריד בין שפת האומה ובין תרבותה, הם מעקמים כתובים, מסלפים מאמרי חז"ל ומגלים פּנים בתורה שלא כאמת ההסטורית.

מה היה יחס אבותינו למקומה של שפתנו בקיום האומה? חכמינו אומרים, כי “היום שבו תרגמו לתלמי המלך את התורה יונית, היה קשה לישראל ביום שנעשה העגל”, מפּני שהכירו והבינו ש”התורה" לא היתה יכולה להתרגם כל צרכה"; מפּני שידעו שתורתם שובשה ועוקמה על-ידי התרגום, ושאלהיהם, תקוותיהם וכל האני הלאומי שלהם קבלו צורה מטושטשת ומסורסה. ולא רק זאת אלא שהרגישו בחושם הבריא שרבים מן היהודים הרחוקים ממקום המולדת ישתמשו בתורה המתורגמת, ובמשך הזמן יזניחו לגמרי את המקור, וכך יתמסמס ויותר הקשר המצמיד אותם אל עמם ואל תורתם. נוונה ודלדולה של היהדות האלכסנדרונית מוכיחים על חוש-ראייתם הבהיר של חכמינו.

יש כאלה המצביעים על התלמוד גופו כעל צורה מתורגמת ובזה הם מתכוונים להצדיק את עמדתם ואת יחסם החיובי אל היהדות המתורגמת.

אבל זוהי הוכחה מוטעית, כי כל עצם הבניה וההרכב של התלמוד הנהו עברי: כל חוק, כל אזהרה מיוסד ומבוסס על פּסוק, דבור, מלה או אות שהתורה, כל רעיון מובע ברוח עברי, והנימה הארמית מעשירה, מרחיבה ומפרה את היסוד העברי.

במשך שנות גלותנו הארוכה הוכרחו רבים מחכמינו לכתוב את דבריהם לועזית. ביניהם היו כאלה שמזלם עמד להם וספריהם הוחזרו למקורם. זהו מה שקרה את ספריהם הפילוסופיים של רבי יהודה הלוי, הרמב“ם, אבן גבירול ועוד. אולם אלה שספריהם לא תורגמו לעברית נידונו לנפּול בתהום הנשיה. כך נקם שר האומה את נקמתו מאלה החכמים ש”השפיקו בילדי נכרים", ולא ניתן להם לתפוס את מקומם הראוי להם באוצרות האומה.

בתקופת התחיה, במאה הי"ח, כשראו מנדלסון ותלמידיו את אי-הנוחיות המלווה ספרות לאומית הנזקקת לשאוב את אוצרותיה מקנקן ישן, אזי התחילו מתחכמים לקנקן הבלה ההוא והוציאו מבתי-תפלתם ומוסדי-האולפנה שלהם. הקנקן הישן, כך פּסקו, אינו יכול להכיל יין חדש.

גיגר, אחד ממניחי היסוד למדע היהדות, הביע את הרעיון המחוכם שסופר הכותב עברית כעת איננו מביע את רעיונותיו הוא אלא נישא מבלי ידיעתו על כנפי השפה אל עולם זר ומוזר, אל עולם חכמי המשנה והגמרא, והם הם המדברים מתוך גרונו. הגיון מוצק המוליך ישר אל השביל הכבוש של מועט ההתנגדות. הם המירו את שפת התפלה בשפת המדינה המדוברת בהשתמשם בטענה השטחית, הצודקת לכאורה, כי אולת היא לשפּוך את הלב לפני ה' בשפה בלתי מובנת! הם שכחו או התעלמו מן העובדה שיש שמבינים כל מלה שבתפלה ואף על פי כן אין התפלה מובנה. החכמים ההם הביטו בבוז אל היהודים שבמזרח אירופּה שהתפּללו בדבקות ובהתלהבות בה בשעה שלא ידעו ידיעה ברורה ומדוייקת את באור התפלה. אבל היהודים הפּשוטים האלה הבינו את רוח התפלה וחדרו אל תוך נשמתה הרבה יותר מן המלומדים, בעלי המדע הנכבדים.

מהו סך הכולל של היהדות ההיא אחרי כמאתים שנה של נסיונות? – עניות רוחנית, סריסות, ותבוסה תרבותית שלמה. ומהו הסך הכולל של היהדות של מזרח אירופה? החיאת השפה, פּריחת הספרות והרחבת התרבות העברית בכל הסתעפויותיה.

המסקנות האלה אינן זקוקות לשום פירושים, הן מדברות בעדן.

כאן באַמריקה מתקיימת מלחמה כמוסה, מתוקנת בין היהדות המקורית והמתורגמת. המלה כמוסה מודגשת מפּני שבסקירה שטחית נדמה שהכל מודים בהעדפת השפה העברית ובהשלטתה בבתי הספר והפולחן,. אלא שיש הערה קלה, תוספת: שאי אפשר לשחות נגד הזרם. ולמרות האהבה שהם רוחשים לשפה העברית, הנה פשרות, וותורים והנחות צריכים להעשות בהתאם לרוח הזמן וכו' וכו'.

כל אלה המפשרים אינם חלים ואינם מרגישים בסכנה הגדולה הכרוכה בוותורים כאלה.

לבית ספר שהתנ“ך נלמד בו באנגלית יש צליל, טעם, ריח ורוח של בית ספר שעל יד בית-מסגד, והוא הדין בבית תפלה שכל התפלות או מקצתן נאמרות בו באַנגלית. בירת פּולחן כזה צבוע בצביעה של נצרות. כשאָדם קורא, לומד או מתפּלל בעברית אזי הוא מתקשר מדעתו או שלא מדעתו עם הר חורב, עם ארץ קדשנו ועם חכמינו וגדולינו; ולהפך,התנ”ך והתפלות באנגלית מחברים ומשתפים אותנו נגד רצוננו עם הפּיוריטנים, האבנגליונים ועם בתי המסגד למיניהם.

מן התנ"ך העברי יוצאת בת-הקול של המחוקקים והנביאים העברים, ומן הביבליה ואנגלית נשמע הקול של האפּיפיור, הכומר, והמיסיונר הנוצרי.

(קטע מהקדמה למאמר “על הנביא ומהותו”)

יאמרו מה שיאמרו על אודות הנביא. יבואו המלומדים מכל המינים ויעשו את ההגבלות וההגדרות היותר דקות והיותר מדעיות על־אודות מהות הנביא, תעודתו ותכליתו וגו'. כבוד המלומדים האלה במקומם מונח. אנחנו, בני העם העברי, יודעים את הנביא שלנו בלי כל התחכמות יתרה ובלי כל עקיפים מדעיים, כי־אם באופן פּשוט וישר: הנביא הנהו אם־העם, האם הגדולה והנשגבה, החפצה בקיום בנה בעד כל מחיר שבעולם; הדורשת שלום בנה, הגשמי והרוחני גם יחד; האוהבת את בנה היפה והנהדר בשביל שהוא יפה ונהדר, והאוהבת את בנה המכוער והמלוכלך בשביל שהוא מכוער ומלוכלך. זוהי אם אשר לא תעזוב את בנה גם בנסיונות היותר מרים וקשים. ואם נגזר על בנה לטבוע בבוץ ולהתגולל שם, אָז תטבע ותתגולל ביחד עם בנה במחאה עזה ומרה בפיה וקריאת־תגר נצחית על שפתיה.

הלמדנים המומחים בעמקותם ודקותם הסודקת שערות יוכלו לתת כל מיני הגדרות שבעולם על־אודות מהות האם ורגשותיה, תעודתה ותכליתה וגו‘; אולם הבן הפּשוט והישר בלי כל התחכמות יתרה ומבלי העלות פילא בקופא דמחטא הוא היודע מה היא האם. הוא מרגיש בכל מלוא הוויתו את תעודתה ותכליתה וגו’. אנחנו, בני העם העברי, יודעים ומרגישים בכל.

¹

הקדמה. חידוש בתפילה. מחיצת ביאליק:

ביאליק הוא משורר הגלות, המשורר האחרון לשעבוד וראשון לגאולה. כל שירי ביאליק הלאומיים הנם מתי־מדבר, שנקשו בהם “כוחות כבירים לא־חקר” בקורנס המשורר ובפטישו “ויקשו וידמו לנצח”. מדבר הנצחיות ישמור עליהם לדור דורים.

משומרים לבוקר:

ביאליק הוא משורר הדמדומים. הוא מבשר גם את בוא הבוקר גם את בוא הלילה. כשהוא שומר לבוקר ורואה את הקוים הראשונים הוא ניבא, כי עוד מעט “והשיבונו העבים אל קינים והי”, ואָז הוא מתפּלל לקרן־אור אחת, שנצפּנה בנו למשמרת להאיר את שמי חיינו העכורים.

זוהר:

ביאליק הוא גם משורר הסתרים והדממה, משורר הצבעים וחליפות הגוונים. הוא שואב שמחה וחיים מלובן כל כותל ומנוגה כל גג. כל העולם הנהו חג גדול אחד לביאליק. נפשו היא שכורת־אהבה לכל חזיונות הטבע וחמודותיו. הוא קורא שלום וברכה לכל העולם ולבו חוגג תמיד את חג העולם.

משירי החורף:

ביאליק הוא תאווני־סוער. הוא מרגיש את המוצקיות הנאדרה והנשגבה, המאיימת והמבעיתה של החורף. תבוא העת ושירת ביאליק תהיה שירת “גבעולי אשתקד”.

הברכה:

ביאליק איננו הברכה. ביום רעש הוא נהפּך לים הומה ורועש.

מכתב קטן:

ביאליק מרומם ומעלה כל רגש לשמים.

עם דמדומי החמה:

“האיים הרחוקים, העולמות הגבוהים” הם הם “שעשונו לגרים תחת כל השמים וחיינו – לגיהנום.”

בת ישראל:

הימנון לערך חולף. הטפּוס הידוע של אהבה חבויה לא ישוב עוד. כאילו קם רמב"ם חדש ונלחם נגד ההגשמה בחיי המשפּחה, באהבה ובמסירות הנפש.

קומי, צאי:

ביאליק, צפּורת־הכרמים בשירי האור והאהבה, נהפּך לארי שואג, לדוב שכול בשירי הזעם שלו. מה גדול השבר שיכול להפוך צפּורת לארי, ומה טמיר ומסתורי הוא הכוח של משורר כזה!

משירי עם:

בנגוד לשירה העממית האידית הלוקחת כל דבר על קרבו ועל פרשו, משתמש ביאליק בעממיות זו כמו אָמן בחסד עליון, אשר במגע הקסם שלו הוא מרים אותה ומשרה עליה מהודו.

תקון חצות:

על־פּי חשיבותו של הנושא ושל המקום, שתפסה עבודה זו בחיי אבותינו, צריך היה השיר הזה להיות “המתמיד” שני. כאן היה מקום לביאליק להראות מה שפּעל תקון־חצות לקיום עמנו בגולה. “גם כוכב אחד אין ברמה עוד, רק אשנב יאיר שמה עוד”, “יהודי קם לתקון חצות”. מה עמוק הרעיון, אבל המשורר לא ניצל את התוכן הזה עד תומו.

המתמיד:

הימנון נפלא. בית המדרש עם כל אורותיו וצלליו. ציון־נצח לתקופה מיוחדה במרירותה המתוקה ובמתיקותה המרה. בסוף השיר מובע עוד הפעם הרעיון שב“על סף”.

שירי זעם:

השפּעת הקבלה מורגשת כאן. המשורר קורא תגר, מחרף, מגדף, מתמרמר ומתחטא כבן לפני אָביו. המשורר שרוי בעצב של מרידה. “כל הארץ לי גרדום”. הוא מתמלא קינה וזעם על העם יותר מאשר על השבר בעצמו. הכל בנוי על חול! הכל תלוי ביד אחרים! הוא רואה את היאוש שבתחיה. “בתרועת תחיה על שפתים ובמצהלות־משחקים אלי קבר נדדה”.

אל הצפור:

שיר חלש ורפה. ראשו נעוץ עדיין בתקופת דוליצקי.

אגרת קטנה:

“לא נחקר עדנה אם יש קבה רעבה בבטני הריקה, אם גם אני איש”. נלחמים אנחנו בצללים. אין יסוד ואין יציבות לבנינינו. זוהי הטראגדיה שבגלות – הכל תלוי בזולת.

בשדה:

כאן יש מזיגה של ביאליק משורר הטבע וביאליק המשורר הלאומי. הוא מתענג על השדה, אולם אין הוא שוכח, כי כל זה הוא לא ממנו ולא בעדנו.

מתי־מדבר האחרונים:

ביאליק משורר התחיה קורא למלחמה נגד דור המדבר, אולם הוא ביאליק ישאר עם דור המדבר, דור המעוזים. כשנעזוב את התקופה הזאת ונלך לקראת תקופה חדשה נשוב לאחור לקבל השפּעה וחיזוק מרוחו של ביאליק.

על סף בית המדרש:

חורבן בית המדרש הוא גם חורבן ביאליק. הוא בוכה על חורבן שניהם. יודע הוא, כי צריך להציל מן הישן כל מה שאפשר וראוי, ולהתחבר עם החדש. חומט המתכנס בתוך קשקשותיו מתקיים, אבל אינו חי ואינו מתפּתח ולא יפיל חללים את הכפירים בתלתלי זוהר. צריך להרחיב את היריעות ולקרוע חלונות חדשים ולגרש על־ידי האור החדש את חשכת הצללים. אולם הצללים אהובים ונחמדים כל־כך על ביאַליק, ואי־אפשר להפרד מהם.

לבדי:

שיר היחוד היותר נשגב ועמוק בשירה העברית. ביאליק מסיים בזה את שירת בית המדרש וכל הישן שבו. ביאליק קורא לתחיה, אולם הוא בעצמו לא יזכה בשמחת התחיה. הוא נעוץ בעבר. השכינה הישנה מלווה אותו. כבר חדרה הגלות אל קרבו ונפשו. הוא ספג וגמע את כוס הגלות עם השמרים. ביאליק שר גם שירי תחיה אבל הם חוורים לעומת שירי הגלות. הוא מבשר את התחיה, אבל איננו מגשים אותה. הוא אוהב את הגלות. כל העם העברי אוהב אותה וקשה עליו פּרידתו ממנה. ודור דור יבכה, יתמרמר על הגלות ובבכי ובהתמרמרות ימסרנה לדור הבא.

משוט במרחקים:

ישעיהו ניבא לפני החורבן, ירמיהו בוכה בשעת החורבן, יחזקאל “משמים” אחרי החורבן. ניצוץ כל אחד מהם מזהיר ומשתקף בשירתו של ביאליק.

ואם ישאל המלאך:

נשמתו של ביאליק החיתה גם את הספרים המתים. היא מפרפּרת ומשוררת. חיי ביאליק וחיי העם השתרגו והיו לאחד, טראגדיה אַחת לשניהם. חוסר עלומים ואהבה. קינה זו נשמעת בהרבה משיריו. צמצום הכוחות, דלדול הרצון, ציצי העלומים שנקטפו, חיים בלי תוחלת, חיי רקב, חיי כלב. המלים האלה נאמרות שוב ושוב. יש תנחומים ליגון העם. עם שב לתחיה על אדמתו וחי עוד פּעם חיי נוער. אולם אין תנחומים ליגון היחיד שחי בלי עלומים ואהבה; היחיד אינו שב לימי עלומיו “ושיר יחיד ללב, אין שני”.

הכניסיני:

אלגיה על העבר של עם ישראל. היכן נעוריו? מה זאת אהבה? סגולה יקרה יש לביאליק, שחיי העם וחייו הוא נטווים ונארגים ביחד באופן כזה עד שאינך יודע איפה נגמר הראשון ואיפה מתחיל האחרון. יש שביאליק רוצה להתיחד עם שמחתו ויגונו, שמחת היחיד ויגון הפרט ואין זה עולה בידו. הוא קשור קשר בל ינתק אל העם. בשביל זה זכה להיות משורר העם במובן היותר נשגב, כמו שהיו הנביאים בשעתם. נשמת־נשמתו של העם העברי מדברת מתוך גרונו בשעה שהוא מתנה את צרותיו הוא, ולב־לבו של ביאליק הפּרטי משתפּך ונקרע בשירים הלאומיים שלו. הוא בעם והעם בו.

מגילת האש:

על לבו ושפתיו צרבת אש הקודש, אשר לא תכבה לעולם. הבחורות הן סמל אלה שאינן יודעות את הסכנה הלאומית והן הולכות בעינים עצומות עד אשר תפּולנה אל עומק התהום. חיי הגלות קטפו את כל ציצי העלומים.

ביאליק והנביאים:

ביאליק איננו נביא, איננו אוניברסאלי כמו הנביאים. ענני הגלות מכבידים עליו. חזיונותיו לקו “בדרך”. השמים שלו עכורים. איננו רואה את הרקיע בטהרתו. אותו הרוח, אותם המים. אולם לפניהם “ליל קדמון, תעלומות תהום רבה וים”, ולפניו נהר קטן ועכור.

¹

א

יהושע בן נון הוא נער אשׁר לא מש מתוך האוהל. לפני חטא העגל, כשהיה אהלו של משה תקוע בתוך המחנה, היה גם יהושע בתוך המחנה ומן האוהל לא ימיש. אחרי החטא, כשנסתלקה השכינה מן המחנה ומשה נטה לו את האוהל מחוץ למחנה, לא מש גם יהושע מן האוהל. תמיד שמר את משה, שמר את שבתו, צאתו ובוֹאו. שמר את העת, שבה היה הערפל יורד ומתעטף סביב האוהל ומבדיל בינו ובין משה. בעיניו לא ראָה, אבל בלבו הרגיש, כי באותם הרגעים ה' מדבר אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו.

והיה לפנות ערב עם דמדומים והיה משה יוצא ונצב פתח האוהל לראות את צאן מרעיתו. ואָז יקומו כל העם ונצבו איש פּתח אהלו והביטו אחרי משה, אחרי רועם הנאמן. וידע אז כל העם את אשר בלב משה ברגעים ההם. כי לבו מלא אָז חמלה גדולה כים, רחמים רבים כגודל החטא אשר חטאו זה לא כבר, אהבה גדולה ונאמנה כגודל לב משה. והרגיש אָז משה, כי עם־העתיד לפניו, עם שכדאי לשאת בעדו טרחו וריבו ומשאו, והיה ברגעים הקדושים ההם והסתכל יהושע אל משה הנצב פּתח אהלו ובבני ישראל הנצבים פּתח אָהלם והבין את הכל, אולם דבר לא ידבר מאומה.

בעוד זמן מה ומשה נפרד מעם־סגולתו, המוחרם והמנודה לפי־שעה ומנוצל מכל עדייו, ובא לו האוהלה. והביטו כל בני ישראל אחרי משה מבט שרק עם מתנודד וכורע־קורס תחת סבל משאת החטא הגדול יוכל להביט אל האיש הנושא את כולם בלבו ושומר עליהם מכל משמר גם בשעת קלקלתם. והנה עמוד הענן מתראה באופק על פני אוהל משה. וראו כל בני־העם את עמוד הענן עומד פּתח האוהל וידעו, כי עליהם להפּרד ממשה. וקם כל העם והשתחווה איש פּתח אוהלו והביט אל משה את המבט האחרון, מבט מלא אהבה. ואחרי כן ישובו איש לעבודתו ואיש למשלח־ידו.

אולם יהושע לא מש מתוך האוהל. עוד מעט וראָה את עמוד הענן הולך וקרב, הולך ומכסה את האוהל בערפלי־טוהר. ועוד רגע והכל מכוסה, הכל עטוף, הכל גנוז וטמיר ואין קול ואין קשב. ויהושע לא ימיש מתוך האוהל. עומד הוא דומם ומביט אל הערפל וכאילו הוא מתאמץ בכל לבו הרך להציל איזו צלילים מן הערפל. אולם דבר לא ידבר מאומה, ורק רגש אחד גדול ואדיר ממלא את לבו באותו רגע, רגש של כליון־נפש כביר ועמוק לראות את משה שב ונגלה מתוך הערפל.

ב.

כשעלה משה למרום ונעלם בערפל אשר שם האלהים, וכל העם שמרו את מצות משה לבלתי יהרסו אל ה' ולבלתי עבור את הגבול, אשר הגביל להם סביב ההר, – נפרד יהושע מן המחנה וישב לו בתחתית ההר ושמר את שוב משה מן הערפל אשר שם האלהים. יהושע לא ידע מאומה מכל הנעשה והנשמע במחנה, לא ידע את שיחם ואת שיגם של בני ישראל. נפשו היתה מלאה מחשבה אחת: משה איש האלהים. ויום אחר יום יעבור, ואשמורות בלילה, ועוד ימים ועוד לילות ומשה לא ישוב מן ההר. ויהושע לא ימיש מתחת ההר. לבבו אומר ויודע ומרגיש, כי זה משה האיש הנהו עתה במרום וכמוהו כמלאך האלהים. ובין שנאני־שחק לומד הוא מפי הגבורה, וברגע ההוא הנהו צופה ומביט ויודע את הכל. מה שלא ידע עוד כל בן־תמותה לפניו ומה שלא ידע כל בן־תמותה אחריו. וברגע ההוא ופחד גדול יאחזהו. מפחד הוא, כי בשוב משה מן ההר לא יהיה עוד אותו משה האיש. אחר, איש אחר כבר יהיה ואי־אפשר יהיה להביט אָז אל פּניו. ושוב לא יזכה להסתופף באָהלו כאשר מלפנים. וגעגועים גדולים ועמוקים יתקפוהו ברגע ההוא לראות את משה האיש. ובעת ההיא ודברים נוראים הולכים ומתהווים, הולכים ונבראים במחנה. אולם יהושע מאומה לא ידע. שאון המחנה והמונו לא יגיע אליו. יהושע לא ימיש מתחתית ההר וחדול לא יחדל להביט למעלה אל המקום ששם נעלם משה בתוך הערפל אשר שם האלהים.

וכשירד משה מן ההר ושני לוחות־העדות בידו, כתובים באצבע אלהים, הסתכל יהושע בפניו של משה וראה, כי אָמנם שונה הוא עתה. בכל לבו הרגיש, כי אָמנם זה משה האיש גדל במשך ארבעים היום וארבעים הלילה. ראה ראָה כי אָמנם קרן עור פּניו. קרני־זוהר יוצאות מאת פּניו, המגידות לו, כי אָמנם אחר, אחר הנהו. אולם ראה זה פּלא: יהושע לא יירא מהביט אל פּניו ומהמצא בסביבתו כמו מלפנים. להיפך, במעמד משה הנהו מרגיש כאילו הוא בשמים בין כל המלאכים והשרפים ושומע את סוד שיח שנאני־שחק ומסתכל ונהנה מזיו האלהים. זה משה האיש הוריד את השמים ארצה. בקרבם אל המחנה כאילו נתעורר יהושע מתוך תרדמת אלהים ואמר אל משה: “קול מלחמה במחנה!” ואולם ברגע ההוא ראָה את פּני משה ופלצות אלהים בעתתו… הוא משפּיל את עיניו ארצה, כי ירא הוא להביט אל פּני משה ורק שמוע ישמע את קולו אומר: “אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה. קול ענות אנכי שומע…”

ג.

משה אָסף שבעים איש מזקני ישראל והעמיד אותם סביבות האוהל. ויאמר להם, כי כבר באָה העת, כי יאציל ה' מן הרוח אשר עליו ויתן גם עליהם, ומהיום הזה והלאה יופיע ה' גם אליהם מדי פּעם בפעם ויגיד להם את דבריו ליעקב ואת חוקיו ומשפּטיו לישראל. שמע יהושע את הדברים האלה וקור ורעד עברו בכל אבריו. האומנם יהיה כדבר הזה? היאציל ה' מן הרוח אשר על משה ויתן אותו גם על שבעים הזקנים? האומנם כמוהם כמשה איש האלהים לגודל, לזוך, לטוהר, לקדושה? האומנם יהיה כדבר הזה, כי עוד מעט ואותם שבעים הזקנים יגשו אל הערפל אשר שם האלהים ואותו הענן יכסה גם אליהם? ופחד קראָהו אָז ורעדה גדולה ויבהלוהו אָז הרהורי־לבבו. את עיניו השפּיל למטה, כי ירא ירא להביט אל פּני משה, כאילו חרד לבו, כי זה משה האיש יקטן עתה, ההוד וההדר יסורו ממנו.

עוד מעט והרוח נחה על אותם הזקנים ויתנבאו ולא יספו. ואולם דבריהם ונבואותיהם לא יגיעו לאָזני יהושע. כי לבו נתון עתה למשה האיש. חרוד יחרד לבו מאד. ומחשבות זרות עולות מתהום מחשכי נשמתו, המרעידות את כל גופו. ובכל מאמצי־כוחו הוא משתדל לגרש את המחשבות הנוראות האלה, מחשבות אשר לא שערון מלפנים…

מבלי כוונה הוא נושא את עיניו אל משה… וראה זה פּלא! זה משה האיש גדל עתה שבעים ושבעה! איזו שלוות־אלהים שפוכה על פניו עתה. איזה הוד והדר חדש, איזה זוהר חדש אשר לא ראָה מלפנים. עור־פניו יקרן עתה. ורווח ליהושע עתה והוקל לו ויצא החוצה להנפש מהמון רגשותיו וממשא מחשבותיו, אשר תקפוהו ויטלטלו את נפשו טלטלה גדולה ונוראָה זה עתה. אולם דבר לא ידבר. אבל מה זה תשמענה אָזניו במחנה לא רחוק מן האוהל! שני אנשים, שם האחד אלדד ושם השני מידד, מתנבאים במחנה! והנהו שומע את דבריהם, אשר הם דוברים בשם ה‘. נחה הרוח גם עליהם! והנה הם מדברים. וכאילו הם משתדלים לחקות את משה איש האלהים. מספּרים הם לעם את הדברים, אשר כבר שמעו פּעמים רבות מפּי משה. אבל איזה הבדל! מה גדול חלול־הקודש! אולם דבר לא ידבר. ורק לבו בקרבו יהמה ושאון רגשותיו כשאון מים כבירים יסאַן. מרגיש הוא, כי לא יעצור כוח לכבוש את רוחו בקרבו. והנהו בא אל משה האיש, ובקושי גדול יתמלטו מפּיו הדברים: “אלדד ומידד מתנבאים במחנה! אדוני משה כלאם!” אולם זה משה האיש צוחק צחוק קל ואומר לו: “בני יהושע, המקנא אתה לי?” יהושע משפּיל את עיניו לארץ. דברי משה שפכו איזה עונג־שמים בנפשו, אולם גם הוכח הוכיחו אותו בנחת. ועוד מעט ומשה אומר לו: "בני יהושע, הלא זה כל ישעי וחפצי, הלא זו מטרת חיי, כי יהיו לא רק אלה הזקנים, כי־אם גם כל עם ה’ נביאים, וכי יתן ה' ויאציל מרוחו על כולם! כי יהיו כל עם ה' נביאים!"

הדברים נשנו בלב יהושע כהד קול הבא ממקום נעלם. האומנם יהיה כדבר הזה? לא, היה לא תהיה, כי יהיו כל עם ה' נביאים. כל בן־תמותה, מלבד זה משה האיש, לא יגש אל ערפל, אשר שם האלהים. לא קם נביא כמשה עוד, אשר ידבר ה' אתו כאשר ידבר איש אל רעהו ולא יקום עוד נביא כזה לעולמים. אולם דבר לא ידבר את הדברים האלה, ורק לבו מלא מכל המחשבות האלה.

* * * * *

משה הנהו המורה האידיאַלי, המורה היותר גדול. יהושע הנהו תלמיד אידיאַלי, התלמיד היותר גדול. משה איננו מסתפק בזה, כי הוא בעצמו יגיע אל המדרגה היותר גדולה. וגם דוחה הוא בכל כחו את המחשבה, כי יהיה הוא לגוי גדול. כל תכלית חייו היא לגדל ולרומם אנשים, אשר יהיו נביאים כמוהו בעוד אשר כל תכלית חיי יהושע היא לזכות וליהנות מזיו פּני משה, ולהתחמם כנגד אורו.

¹

חנה היא אשה גדולה, כנראה מתפילתה בפרק ב'. אלקנה יודע את ערכה ומבכר אותה על פּני פּנינה. דבר זה הנהו נגד המושגים והרגשות, אשר שלטו ברוח האָדם וברוח הדור בתקופה ההיא. האשה רבת־הבנים היתה מכובדה על פּני כל וגם על פּני בעלה, בעוד אשר העקרה היתה לחרפּה ולמנוד־ראש בקרב כל יודעיה. זה מראה את גודל נפש אלקנה, שיכול להתגבר ולעלות על המשפּטים הקדומים של העת ההיא.

חנה לא ראתה מעולם את אוהל־המועד ואת האיש הקדוש עלי, כנראה ממה שלא ידע אותה עלי. אולם נפשה היתה מלאָה מן הקדושה ומן ההוד ומן הנשגב אשר מלאו את אוהל־המועד, ובודאי היתה מתמלאָה רגשות חרדת קודש לשמע שם עלי הכהן הגדול.

פּנינה היא אשה מצויה ורגילה בכל זמן ובכל מקום. לולא היותה צרה לחנה היתה בוודאי אשה טובה ואם לילדיה ככל בת ישראל. אולם האהבה הגדולה והגלויה, שהראָה אלקנה לחנה העקרה, גרם לה שתרגיש, כי היא הנה הנגזלה והמעושקה ללא צדק וללא משפּט.

השווה את רגשותיה, רגשות הקנאָה לחנה, לרגשות יאגא כאשר בחר אותלה בקאססיו לליטנאנט תחת לבחור בו ביאגא.

בהיות פּנינה אשה בעלת תכונה חזקה אינה מפקפּקת לשלוח אל חיק חנה שבעתים בעד העוול שנעשה לה בבית בעלה. היא הופכת את בית אלקנה לגיהנום בעד חנה צרתה. כמובן, היא עושה את כל זאת לא באופן גס ובזדון גלוי, כי־אם באופן דק ובדברים קלילים שאינם נראים לעין זר. היא ממררת את חיי חנה כל־כך עד כי היא מורידה את חנה למ"ט שערי קטנות המוח והלב וקנאָה ושנאָה וכל יתר הרגשות המוציאים את האָדם מעולמו הגדול ומכניסים אותו לעולם קטן מלא דקדוקי־עניות של הבלי יום יום.

חנה איננה מתאוננת רע באָזני אלקנה, באשר היא אשה גדולה ובעלת תכונה דקה ועדינה באופן מאד נעלה. וכה היא סובלת את יסוריה ומקבלת אותם פּעם באהבה ופעם בהתמרמרות חשאית וטמירה, עד אשר בא היום ולא יכלה עוד להתאפּק ולעצור בעד רגשותיה ולעיני אלקנה אישה נשבר רוחה בלבה ותבך ולא תאכל. אלקנה שאיננו יודע מכל הנעשה בביתו ומכל הטראגדיה, חושב כי צער חנה הוא רק צער עקרה והוא מנחם אותה, כי הוא טוב לה מעשרה בנים. בפעם הזאת הולכת חנה אל אוהל־המועד בעצמה להתפּלל אל ה‘, כי יתן לה בן רק למען תפטר מצרותיה, וכי יאסוף ה’ את חרפּתה, וכי “ירחב פיה על אויביה”. הגורם הנפשי כאן הנהו קטנוני. אולם מראה עלי הזקן הקדוש היושב על הכסא אל מזוזת האוהל מטהר את רוחה, ובהכנסה אל ההיכל עברו אותה הנשגב האלוהי וקדושת ההוד, אשר מלאו את ההיכל וזקקו וצרפו וטהרו אותה. ברגע ההוא היא שבה לתחיה, תחית הרוח. חרדת הקודש גדולה כל־כך עד כי איננה מרהיבה עוז להתפּלל בקול רם ולהפריע את הדומיה הקדושה ומלאָה סוד־אלוה “ורק שפתיה נעות וקולה לא ישמע”. ברגע הזה היא יודעת, כי האידיאַל שלה הנהו ילד אשר יגדל ויהי כעלי ואשר יבלה את חייו פּה במקום הנורא הנקרא בית אלהים.

בשובה אל הבית לא יכירו אותה. “פניה לא היו לה עוד”. היא נהפּכה לאשה גדולה היודעת, כי מעתה יש לחייה מטרה ותכלית קדושה ונשגבה.

בתפלתה היא מראָה, כי היא מבינה ומרגשת מאין כמוה את פּלאי החיים ואת יד ה' המחוללת את הנפלאות ואת המהפּכות הגדולות בחיים.

באמור לה עלי, כי אלהי ישראל ימלא את שאלתה אשר שאלה מאתו, היא מאמינה בכל מעמקי נפשה, כי ברכתו תקוים ואַף צל צלו של הספק היותר קל לא יתגנב בחביון נפשה.

באמור לה עלי “עד מתי תשתכרין” וגו' – היא עונה “אַל נא אדוני” וגו‘, עד "ואשפּוך את נפשי לפני ה’ ". פּתאום היא מרגשת, כי קולה ודבריה הנם קשים ונמרצים יותר מדי לעלי הקדוש ולמקום הקדוש והיא מבקשת סליחה. “אל תתן את אמתך לפני בת בליעל” וגו'.

אלקנה היה עולה לרגל מדי שנה בשנה. היה עולה ומעלה עמו את כל בני מדינתו. בזכותו נתרבה מספּר עולי הרגל משנה לשנה. אָמר הקדוש־ברוך־הוא: חייך, עתיד אַתה להעמיד בן שיעלה את כל בני ישראל אל בית אלהים.

עלי הכהן היה איש קדוש במובן היותר נעלה של המלה, אבל לא יותר מזה. הוא בכה לכל אשר שמע. בכה לחטאות בניו, בכה לחטאות כל בני ישראל; בכה לצערו של הכלל כולו, עד אשר כהו עיניו מרוב דמעות ולא יכול לראות. אלקנה היה אחד מאלה, שידע להוקיר את ערכו הנכון של עלי.

תפילת חנה מראָה, כי התנשאָה כבר על רגשות בני־דורה ומחשבותיו: היא שפכה את נפשה בתודה לה' ובהכרה במעשיו הנפלאים ובהנהגתו את העולם על ידי תפלה והודיה נפלאָה ונשגבה במקום להקריב עולות ושלמים. במעשה הזה הננו מכירים כבר את שורש נשמת שמואל בנה שמחה מחאָה גדולה והתמרמר בכל עוז נפשו נגד הקרבנות אשר הקריבו בני דורו כ“מצוות אנשים מלומדה”.

מעשי בני עלי הנשחתים והנהגתם הפרועה לשמצה בהיכל ה' פּעלו בוודאי על שמואל בנערותו, ואחרי כן בבגרותו. בוודאי הביאוהו לידי מחשבות והתבוננות עמוקה על מצוות הקרבנות, טעמם ונימוקם של הקרבנות ורוחם האמתי. מקרה יפתח הגלעדי עזר הרבה להתפּתחות שמואל בנוגע ל“התאַבנות הלב” ו“תורה שבלב”.

שמואל שומע את כל הדברים אשר דבר איש אלהים אל עלי, ואם גם איננו מבין עוד את כל הנבואָה עד לעומקה. אולם הם נשאָרים חקוקים בנפשו. ו“כרקב בעצמות היא נשואָה בלבבו”. ואחרי כן בבגרותו גורמים הדברים האלה הרבה לברוא יחס שונה לעלי, ולבסוף – גם להביא לידי פּירוד עולמי בין שני האנשים האלה.

עלי הכהן הגדול, האיש הקדוש, יודע, כי תכלית חייו היא לשמור מכל משמרת את אוהל־המועד ואת ארון הברית אשר מאחורי הפּרוכת. בדבר זה תלויים חייו הוא וחיי כל האומה כולה. רגש זה נמסר במלואו גם לבניו חפני ופנחס וגם לנשיהם.

חפני ופנחס הנם בנים נאמנים לעמם ומסורים בכל לבבם ובכל נפשם אל אוהל־המועד ואל ארון הברית על־פּי דרכם ולפי ערך הבנתם. ונכונים הם גם למות על הקדוש והיקר לאביהם. לעת עתה הנם עוד פּוחזים וקלי־דעת ואינם מכירים וחשים בסכנה הצפויה לעמם ולאוהל־המועד ולארון הברית והנם בני־בליעל לעיני השמש.

הספּור על אודות העגל ומאמר ה' למשה “הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול” הניח בלב שמואל את אבן הפּנה לרעיון הגדול, אשר ברא שמואל בגדולתו “להעמיד מורים הרבה”, לבלתי למד את כל העם בדרך כלל, כמו שעשה משה בשעתו, כי־אם למסור את דבר ה' ליחידי־סגולה והם ישמרוה וינצרוה בכל עת ולא ירפּו את הדגל גם לעת צרה.

שמואל יורד לעומק הרעיון הצפון ביסוד בחירת אהרן ומשפּחתו, כי יהיו הם ורק הם תופסי התורה ושומרי משמרת המקדש והקרבנות. אלם מעשי בני עלי יביאוהו להרחיק עוד צעד אחד קדימה, היינו: שלא לעזוב את הקודש בידי משפּחה אחת אשר דבר אלהים יעבור להם בירושה, כי־אם לבחור תמיד בכל דור ודור באנשים הראויים לכך, אשר ירימו את דגל התורה והיהדות גם בעת אשר כל העם למקטניו ועד גדוליו יחולל, ירקד וישתגע מסביב לאיזה עגל־זהב ויענה ויאמר אחר מאשריו מורי־השקר: אלה אלהיך ישראל…

מקרה אחד בילדותו של שמואל עזר הרבה להתפּתחות הרעיון הזה בלבו. בשחקו עם הילדים את “שחוק הקרבנות” ובחלקו את הכיבודים לחבריו אומרת לו חנה אמו דברים אחדים המניחים את היסוד לאותו הרעיון הגדול.

איש אלהים נראה לעלי וניבא לו, כי “יביט צר מעון”, “והבטת צר מעון”, כלומר: תראה במעון הקודש צר ומתחרה אשר ידחק את רגליך.

נקוט כלל זה, כי כל איש ניכר לא רק במה שמדבר הוא אל אחרים כי־אם גם, ואולי עוד יותר, במה שאחרים מדברים אליו. מתוך קלסתר פּני האנשים במעמדו של אָדם ומתוך דבריהם אליו אתה יכול לעמוד על אפיו של אָדם זה. ועתה צא וראה את הדברים, אשר ידבר איש האלהים אל עלי, איך הוא ניבא רעות לו כמו שניבאים לאיש קטן, שמעולם לא זכה ושלעולם לא יזכה לעמוד במחיצתם של משה רבנו ודומיו. הפוך והפוך בדבריו של הנביא אל עלי, שכן הם צריכים עיון גדול ודק.

שמואל רואה את מעשי בני עלי, ולבו הצעיר מתרגש בקרבו. עלי בעצמו ספּר לו את כל ספּורי התורה ובאר לו את ערך הקרבנות ואוהל־המועד וארון הברית. והוא יודע מה יקרים וקדושים לעלי כל אלו הדברים, והנה באים בני־הבליעל האלה ומחללים את הקודש והופכים את הבית למערת פּריצים. הוא יודע, כי כל אלה הנבלות נעשו שלא מדעת עלי וכמה פּעמים כבר חפץ לקרוב אל עלי ולגלות לו את כל השערוריות. אלא שיראת־הרוממות שיש בלבו אל עלי תמנענו בכל פּעם מלהוציא את חפצו אל הפּועל. אולם צעקת העם נגד הפּרעות האלה הולכת הלוך וגדול, ושמואל איננו יכול להתאַפּק עוד והוא מחליט לגלות את הכל לעלי. הוא יודע אל־נכון, כי האיש הקדוש היושב על הכסא לפני מזוזת היכל ה' זה שנים רבות יתנשא עתה ממקומו, וכגודל קדושתו כן יהיה גודל גבורתו לשים קץ לכל השערוריות. הוא מכיר בהכרה ברורה, כי מהפּכה גדולה תהיה כאשר אך יגלה את המצב לעלי. אולם כמה הוביש אותו עלי הזקן מתוחלתו בפעם הזאת! הוא יוצא ידי חובתו הקדושה בדברי־מוסר רכים ונעימים, אשר לא נכנסו אל לבות הפּוחזים כלל וכלל, ואשר לא שנו את המצב במאומה. לבו כואב בקרבו, ומעתה תחל המלחמה הנפשית בקרבו ביחוסו אל עלי ולא תסוף עוד עד ליל־ההתגלות. עתה יעלו מתהום הנשיה גם הדברים, אשר שמע מפי איש־האלהים אל עלי בעודו נער, ואשר לא הבינם אָז. עתה הנה הופיעו בזכרונו ועוזרים הם הרבה להגדיל ולחזק את המלחמה הגדולה אשר בנפשו.

עלי בשמעו את דברי שמואל על־אודות מעשי בניו וצעקת העם נבעת מאד מאד. הוא מרגיש, כי שמואל מוסר לו לא רק את קול העם, כי־אם גם את קולו הוא. מזלו חזה את ההתקוממות בלב שמואל. והוא ירא עתה מפּניו יראָה גדולה. שומע הוא את הד קול איש האלהים, ובסתר נפשו תעלה הכרה לא־ברורה, כי שמואל תלמידו הוא האיש אשר יוציא לפעולה את דבר ה', כי “יביט צר מעון”. מעתה והלאָה תחל מלחמה פּנימית וחשאית גם בלב עלי ביחסו אל שמואל.

עלי אוהב את בניו ביותר, מפּני שהם מספּרים לו על־אודות שערוריות הפּלשתים ומציירים הם לו את המצב המדיני השפל של בני ישראל בצבעים נאמנים. ועלי מרגיש, כי דבריהם יוצאים מן הלב, וכי באמת הם נחלים על שבר העם ובכל צרת העם להם צר.

שמואל שומע כבר בעודו עולל את מעשי בני עלי מאָביו אלקנה וכבר מילדותו נשתרשה בלבו השנאָה למעשי בני עלי יחד עם האהבה ויראַת הרוממות וההערצה, שנשתרשו בלבו אל אבי הבנים האלה. שמואל הנער לא יכול לראות, כי יש דבר משותף וקשר פּנימי בין האָב אשר מקוצר ראות ומקוצר הבנה איננו עושה את הדבר הנחוץ בעת הנכונה ובין הבנים אשר מקוצר ראות ומחוסר הבנה יחד עם קלות לב וקלות ראש הם עושים מעשים רעים. שמואל הנער איננו רואה עוד, כי האָב והבנים אינם רחוקים הרבה, בהרגשתם המוסרית ובהשקפת־העולם שלהם, איש מרעהו, וכי שניהם האָב והבנים ימותו ביום אחד בעד דבר אחד. ובהגיעו לשנות בגרותו והוא רואה את האמת – תגדל המלחמה הנפשית בקרב לבו עוד יותר, לפי שקשה לו להפּרד מן המחשבה שנשתרשה מימי ילדותו, כי גבהו דרכי האָב ומחשבותיו מדרכי הבנים ומחשבותיהם כגובה שמים מעל הארץ.

בבוקר אחרי ההתגלות, במסור שמואל לעלי את הנבואָה ששמע מפּי ה', עלי איננו מכיר עוד את תלמידו, את הנער שמואל. הוא מרגיש, כי איש אחר, איש חדש, עומד עתה לפניו, איש שנברא בריאָה חדשה בן־לילה.

חפני ופנחס הנם האחרונים למות על־יד האָרון. הם אינם עוזבים את האָרון גם בעת אשר ינוס כל העם איש לאוהליו. מיתתם הנה כפּרתם בעד כל השערוריות והפּרעות, שעשו באוהל מועד. אשת פּינחס הביעה בדבריה האחרונים את רגשות כל העם: “גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלהים”. כבוד ישראל הלך בגולה. אחד היה שמואל, אשר הבין, כי כבוד ישראל איננו באָרון ולכן אין להתיאש גם בעת הרעה ההיא.