א. אָח לַצָרָה.    🔗

מלכת השׁמים אספה בצהרים נגהה. עננים כבדים חתמו בעד אורה ויכסו את עין הארץ. פחד מטרות עז אשר התעתדו לבֹא נפל על כל עוברי אֹרח ויחישׁו כלם מנוס למו תחת כל עץ רענן וכל סכה אשׁר למחסה מזרם.

ובעת ההיא גם כל עוברי גבול רוסיא בקשׁו מפלט לנפשׁותם אל בית מלון האורחים אשׁר על הדרך בֹאכה עירה עקבה אשׁר בגאליציא. הבית היה מלא אנשׁים נשׁים וטף עד אפס מקום ובחדר המשׁתה הָמָה המון רב כהמות ים לגליו. קולות מקולות שׁונים הרעישׁו את הבית. קול המון אורחים מבֹהלים ודחופים. השׁואגים ליין התבולל בקול האכרים היושׁבים סביב לשׁלחן ארוך העומד בתוך הבית ומשׁמיעים נגינות שׁותי שׁכר בסבאם סבואים. גם בעלת הבית, אשׁה שׁפלת קומה ובריאת בשׂר מאוד, פניה עגולים ואדומים כמעשׂה מרחשת בלול מדם ושׁמן ועיניה יושׁבות עמוק עמוק בחוריהן, אף היא לא מנעה את הטוב מאורחיה הנכבדים ותתן את הוד קולה להשׁלים את המנגינה הנפלאה.

בעלת הבית התנועעה בכבדות כמו תרוץ רצוא ושׁוב ותשׁאג על ימין ועל שׂמאל. ידיה מלאות עבודה ופיה מלא אָלָה, חרפות וגדופים. רגע התמרמרה על האורחים כי יתחמקון מן הבית ולא ישׁלמו, ומשׁנהו שׁפכה חמתה על בעלה. איש גבה קומה ובריא בשׂר כעגל מרבק. צעקה עליו בחמת רוחה על אשׁר יעמוד כבול עץ ויחבק ידים בעצלתים בעת אשׁר היא תעבוד עבודתה בזעת אפים ותרבץ תחת משׂאה. הן מי שׁמע או ראה כזאת כי הבעל יעמוד על עמדו וימלא שׂחוק פיו על אשׁתו אשׁר תנשׁום ותשׁאף יחד בהחפזה ללכת יראה עמלה ולא יתבונן? גם הר זועף המקיא אשׁ וגפרית ישׁוב מחרון אפו וים סוער ינוח מזעפו והיא לא תחדל רגז וקללות נמרצות כל עוד בעלה משׁאונה והמונה לא יחת!

*

כל הבית הוא כמרקחה, כים נגרשׁ רק בפנה אחת התחבאה הדומיה כמו תחפוץ להראות לַכֹּל את יתרונה על רעותה הפושׂקת שׂפתים. בפנה ההיא ישׁב אישׁ זקן ומלא ימים. שׂער ראשׁו וזקנו הפך לבן, עיניו קמו מזֹקן, פניו אשׁר הלבינו גם פאות ראשׁו המסֻלסלות בטוב טעם מפיקים הדרת שׂיבה. בגדיו בגדי משׁי נקיים מכל חלאה וכתם אך בלים מעט מרב ימים, המה יתנו עדיהם כי האשׁר האיר פנים אליו כל עוד עצמותיו מלאו עלומים רק לעת זקנתו בגד בו וילבישׁהו קדרות. לימין אישׁ השׂיבה תשׁב עלמה צעירה לימים כבת שׁשׁ עשׂרה שׁנה לא גבֹהה בקומה גם לא שפלה לפי מספר שׁנותיה, עיניה מבריקות מבעד לשׁמורותיהן השחורות משׁחור כשׁתי אבני חן, שׂפתיה שׁושׁנים שׁניה כפנינים ועל פניה תֹם, חן־עלומים וענוה־צדק גם בכל תנועות בדי עורה ויצורי גוה שׂבע נעימות. הזקן והעלמה ישׁבו זמן רב במנוחה על מושׁבם כמו לא להם כל הרעשׁ הזה ויאנחו דֹם, האנחו בשׁברון מתנים אך אספו רוחם אליהם ויתאמצו לבל ישׁמיעו קולם. אולם אם גם אמיץ היה לב הזקן בגבורים ויתגבר על תוגיון נפשׁו, הנה העלמה הרכה והענֻגה אשׁר עוד לא נסתה באלה נלאתה נשׂוא את הדממה העמוקה ולא יכלה עוד עצור בדמעות. לבה נשׁבר בקרבה ותשׁאף רוח בהשׁמיעה אנחה ועיניה זלגו דמעות לכבות את האשׁ העצור בעצמותיה. – עתה היתה מבוכת הזקן, לא ידע דרך עמדו להשׁקיט סער רוחה וימהר וַיַמְטֵר עתרת נשׁיקות על לחייה, אשׁר אֹרו בְהֵרָטְבָם מדמע כחבצלת־מלאה־רסיסי־טל לנגה ברק השׁמשׁ, ויאמר במנוחת לבב:

– בתי יקרתי חיי רוחי! עודך צעירה לימים ודרכי התבל נסתרו מעיניך, על כן לא תדעי עוד כי לא לעולם חֹסן הטובה וגם ממשלת הרעה לא לנצח. הנחמי, נשׁמת אפי, והרגעי, בטחי בה' כי עוד תבֹא עת, והיא לא תרחק חק, אשׁר הרעה כליל תחלוף ותחתה יבֹאו לנו ימים טובים מאלה, ימים אשׁר יהי לנו חפץ בהם ונשׁבע שׂמחות את פני מחמדי לבותינו….

עתה גם קולו נחבא, עצבת נוראה לחצה את לבבו, דמי לבו צפו אל עיניו ויעתיקו ממנו מלים ויסתר פניו בשׁתי כפות ידיו כמו כסתה כלמה פניו כי העלמה תראה דמעותיו. – העלמה אשׁר זה עתה התראה לפניה כאישׁ אשר ראה הרבה חכמה ודעת התבל, כאישׁ יודע להלוך נגד החיים ולא יכשׁל בלכתו אף אם חתחתים בדרך, ההיא תראה מרך לבו ורפיון רוחו? גם תראה כי אף לבו אשׁר לכח הַסֵּבֶל אמיץ הנהו, יִמַס ועיניו תלבנה מים. ואז עוד תרב תאניה ואניה, ובכן פרשׂ הוא ובכה במסתרים והיא פרשׁה ובכתה דוּמָם ואישׁ מכל אנשׁי הבית לא שׂמו לב אליהם.

ברגע ההוא נשׁמע בחוץ קול רעשׁ אופן וצלצלי פעמון, והקול הזה הלך הלוך וחזק בעודו נגש וקרב אל המלון. כמעט כל האורחים קמו ממושׁבם ואישׁ את רעהו דחקו לראות בעד החלון את האורח החדשׁ אשׁר בא ושאונו שׁואן ברעשׁ. והנה מרכבה מרקדה רתומה לשׁלשׁה סוסים קלי המרוץ, לראשׁה ישׁב הרכּב הדור בלבושו ובתוכה אישׁ כבן שׁלשים שׁנה, כלו יפה אף נעים, מגֻלח זקן וקצוץ פאה. והיה בבֹאו אל חדר המשׁתה וכל האורחים הסירו חיש מהר את מגבעתם מעל ראשיהם ויסבו פניהם אליו כאל איש נכבד ונשׂוא פנים. גם בעלת הבית אשׁר עוד עשׂתה מעשׂיה כקדם ותרתיח את הבית כסיר ברוח פיה ובעלה אשׁר עוד עמד כנציב שׁיש ולא משׁ ממקומו בטרם בא האורח, גם המה חרדו לקראתו ויקבלוהו בכבוד ורצון כי הוא בן משׁק בית אדון העיר הקטנה, עזה שׁמה.

לא כמו זר נחשׁב נאמן האדון הצרפתי – כן נקראהו מעתה – לרבים מאנשי הבית, המה ידעוהו לאיש טוב וחסד, אוהב בני אדם גם בני אישׁ יחד, אוהב משׁפט וצדקה; כי היה השׁופט הדיין והמוכיח בעיר אדונו, אשׁר היה בעת ההיא מושׁל באחזת נחלתו ומשׁפטי בני עירו מִמֵּנו יצאו, ויקימהו לשׁופֵט תחתיו. אף הפולנים האצילים (נ"א העצלים) אשׁר באו, לא לעתים רחוקות אל בעל המלון, היהודי הנבזה בעיניהם, ללות מאתו כסף, אף המה לא חשׂכו מפני נאמן האדון כבוד ויהללוהו במו פיהם, רוממוהו בכל עת תחת לשׁונם כי הוא אישׁ נעלה ומורם מעמו, בני ישראל, על חברתו שמחו אלי גיל, ששו כי מצאו אותו בבית המלון וירבו עמו שׂיחה. הן אם גם נטרו איבה לו יען כי מזרע היהודים הוא וככל היהודים גם ערפו ישים נחושׁה ובעד כל כופר לא יאבה לתקן את הַמְעֻות אשׁר עותו עליו אבותיו ולא זאת בלבד כי אם עוד ירבה הָרֵע בחרצו משׁפט אמת בלי שׂים לב אם ימצא חן בעיניהם או לא ועל חטא נורא כזה, הלא גם לכהניהם מכתב סליחה אָיִן, עם כל זאת יתנו גֹדל לו ויאמרו כבוד לשׁמו: כי אין אישׁ אשׁר לא יֵחַת בלבו מפני הדר גאון האמת אף אם נעו מעגלותיו ממנה.

הנה כי כן שׂמחו כמעט כלם לקראת באו ויפזרו לו מלֹא חפנים כבוד רק הזקן היה האחד אשׁר לא ראה את האורח החדשׁ ולא קם מפניו כי ישׁב תפושׁ ברוב שׂרעפיו ועוד לא הסיר את ידיו מעל עיניו, והעלמה גם היא לא שׁעתה אליו כי עיניה ולבה היו על הזקן ותתאמץ לדבר דברים נחומים על לבו לנחמהו מיגונו. – העלמה הלא־נֻחמה נהפכה פתאום, למראה דמעות הזקן, למנחמת ומטפחתה הלבנה כשׁלג, אשׁר בידה, גם בנשׁיקות שׂפתיה מחתה דמעה מעל לחייו. על כן לא ראו עיניה את נאמן האדון אף אם עמד זמן רב מנגדה ויתבונן אליה בעינים חודרות קרב ולב, לא פנתה אליו עד אשׁר פתח שׂפתיה עמה ומפתחי פיו התפרצה כמו למרות רצונו ברכת שׁלום לאמר: היי ברוכה עלמה עדינה!

פני העלמה התאדמו כדם, מבשׁת. עת דלו עיניה למרום ותרא כי אישׁ מלֻבשׁ בגדי אשׁכנז ישׂים אליה סברתו על כן הניעה במו ראשׁה תשובת שלום ותדום ותשׁפיל לארץ ראשׁה.

– סלחי נא לי עלמה כבודה – הוסיף נאמן האדון לאמר בראותו מבוכתה – כי הרהבתי בנפשׁי עז לגשׁת אל עלמה אשׁר לא ידעתיה מתמול שׁלשׁום ולברכה לשׁלום. אכן מחזה התוגה, אשׁר ראו עיני מרחוק, משׁך לבי אחריו ונבהלתי מראות כי תעֹז יד העצבון לגעת בפני עלמה יפה כלבנה, אולם האמת יהגה חכי כי לא תצלח בידו להפוך הוד פניך למשׁחית ותהי להפך כי עוד יוסף על יפעתך לוית חן. –

הוא דבר את דבריו בחֻמו אך העלמה לא ענתהו דבר רק פניה שֻׁנו לרגעים, רגע לארגמן וכרגע לתכלת וכל הצבעים עברו עליהם חליפות. הלא היא מעודה לא הסכינה לשׁמוע דברים כאלה מפי גבר ויהי בעיניה משׁמע אזניה כחטאת. כברק חנית חדרו דבריו ללבה ותירא מפניהם; ובכל זאת נעימים היו לה מאוד, והנֹעם הזה עוד הוסיף להלבישׁה חרדות, על כן הסתירה פנים ממנו מבלי דַבֵּר דבר. אבל הזקן התעורר, כמו משׁנתו, לקול דבריו, וכאיש אשׁר כל הונו ויגיעו עלו בתהו ורק אבן חן אחת נשׁארה לו לפלטה ופתאום יראה יד שׁלוחה לגעת גם בה, כן אחז הזקן בידיו את העלמה וילחצה למו לבו ובעינים מפיקות זועה ופחד הביט רגע בפני העלמה ומשׁנהו התבונן אל נאמן האדון כעל מתנקשׁ בנפשׁה לספות ויתחלחל מאוד.

בתחלה נבהל נאמן האדון בראותו כי מלאו מתני הזקן חלחלה וכבר החל לסגת אחור כמפני אישׁ אשׁר אין ברוחו נכונה אך עד מהרה התעשׁת ויתאושׁשׁ ויאמר אליו בחן שׁפתים:

אדון נכבד! עמך הסליחה על פשע שׁפתי אם לפשׁע יֵחָשֵׁב – כי באמנה לא להצמיד חנף ולדבר חלקות באזני עלמה תמימה כיונה ערב לבי לגשׁת הנה. חללה לי מעשׁות כדבר הזה, יצר מחשׁבות לבי לא רע הוא חללה, רק קסם לא אדע שׁחרו נגע אל לבי ויניע מיתרי וירעישׁ חושׁי בי וימשׁכני בר כֹח אל האדון הנכבד והעלמה הכבודה; כי נחומי נכמרו בראותי מרחוק א עצבון לבבכם בראותי כי יהודים אחי יְנֻגָעוּ ואמרתי אולי תמצאו בי חפץ כי עברי אנכי כמוכם ונאמן אני בכל בית אדון העיר עזה, ולא אחשׂוך מנפשׁי כל עמל ותלאה להיות לכם לישׁועה אם ברב או במעט.

אין די תודה בפי – ענה הזקן בפנים מאירות – להודות לך אדוני! על כל טובך אשׁר ברצונך להראות לי אף אם לא תדעני מתמול שׁלשׁום אולם אין לי חפץ בתשׁועת אדם, באלהים אשׁים נפשי ומבטחי וממנו משׁפטי ושׁאתי יצא.

– אלהים יחנך, ישישׁ נכבד; כי לא יבושׁו כל הבוטחים בו, ומה שׁמך כי אכבד לדעת? –

– שׁמי מאיר אבן־חן, וזאת העלמה בתי היא – ענה הזקן בהורותו באצבעו על העלמה –

– אהרן עמק־שׁושׁן זה שׁמי, ועתה אדאלף אקרא בפי מיודעי, והאם תסלח לי אם אכבד לשׁאול גם לשׁם בתך העדינה?

שׁמי פנינה – ענתה העלמה בהרימה ראשׁה ותבט נכחה אך בושׁה להביט בפניו –

– מאוד אתענג על חברתכם –

גם אנחנו נודה לך על כי תמשׁוך אותנו אחוה לשׁבת אתנו – אמר הזקן בפנותו לו מושׁב לשׂמאלו –

קטנתי מכל טובכם גם ירט הדרך לנגדי לשוב לביתי, אך אנה פניכם מועדות? –

– גם אנחנו נסע מזה להעיר עזה –

– אם כן עשׂו נא עמדי חסד ושבו אתי במרכבתי, אתם תשׁבו בראשׁ ואנכי מנגד, חסד גדול תעשׁו לי בזה כי נדבר ונשׂוחח יחד ותמתיקו לי מר המסע.

בראשׁונה הודה לו הזקן פעמים רבות וימאן לעשׁות חפצו רק אחרי אשׁר הפציר בו מאוד נעתר לו וישימו יחד לדרך פעמיהם.

יסעו המה בשׁלום לדרכם, ואתם, קוראים נכבדים, תעברו אתי גבול רוסיא ונבוא לעיר כסלון.

 

ב. חָכָם עָדִיף מִנָבִיא.    🔗

העיר כסלון בארץ רוסיא היא עיר לא קטנה גם יפה אף נעימה ובכל זאת יושׁביה היהודים אשׁר כאלף משׁפחות מספרם כמעט כלם חסידים כלם מאמינים בני מאמינים בהקדושׁים אשׁר בארץ המה, כי בידם לעשׁות בעליונים ובתחתונים ככל אשׁר תאוה נפשׁם ולא יבצר מהם מזמה, כי המה יצוו במפגיע על מלאכי מרום במרום וכרגע פקודתם תשׁמור רוחם, ונפלאות ומופתים לאלפים ולרבבות יספרו מקדושׁיהם דור אל דור, נפלאות אשׁר ראו בעיניהם או שׁמעו באזניהם מפי אנשׁים שׁומרי אמונים, ואם לא איפוא מי יכזיבם? הלא גם המתנגדים המעטים אשׁר ימצאון שׁמה יכלאו את רוחם וישׁמרו לפיהם מחסום לבל יגרו מדון וְיַשִׁיאוּ עליהם מות ואבדון; כי מי יוכל לדין עם שהתקיף ממנו? על כן לא ירעו ולא ישׁחיתו אישׁ ברעהו גם יתפללו יחד בבית התפלה וריב ומצה לא יפריעו ואתם. – אולם לא לעולם ישׁעשׁע אישׁ על חֻר פתן ומאורת צפעוני ולא יִסָכֵן בם.

ויהי בהיות הבוקר, בוקר יום השׁבת, וכבר נקבצו באו אנשים רבים אל בית התפלה אשׁר לחסידי זרנה והנה פתאום קם שׁאון והמולה רבה. הדלת נפתחה בזרֹע כח ואישׁ רם קומה ודל בשר, פלטיאל החסיד שׁמו, אישׁ כבן ארבעים שׁנה וכבר שׂיבה זרקה בו, הוא פרץ אל תוך הבית וירעים בקולו נפלאות. פלטיאל החסיד מכה באגרוף ידו הימנית על לבבו ושׂמאלו תאחז במכנסים מתחת למדיו גם מילל בקול מרגיז לב ונפשׁ ואף שׁתי פאותיו וזקנו הארוך אשׁר מזרם מקוה המים נרטבו ירעיפו ממעל כמו אתו יחד יבכיון ויקרא בקול מוזר ונורא: אוי אבוי לנו! רעה איומה נגד פנינו, הה! כלנו נגזרנו, כלנו אבדנו! ואתם מחשׁים? האם אין לב לכם?

כל השׁומעים נבהלו נחפזו, התהוללו והתגעשׁו ולא קמה עוד רוח בהם, אישׁ את רעהו דחקו ובצד ובכתף הדפו כל אשׁר יקרא לרגלם, בחפצם לגשׁת אליו ולשׁמוע מפיו מה זה היה, ויצעקו כלם צעקה גדולה ומרה.

– גבריאל העשׁיר כרת עץ מגנו ובחטאו הארץ מתקוממה לנו –

– רעם ורעשׁ, סופה וסערה הגיחו יחד מתחתיות ארץ להפוך את העולם לתהו ובהו –

– הה! אשׁ מתלקחת אחזה בכל פנות העיר –

הצילו הצילו! – נשׁמע קול הנשׁים מהעזרה –

– בת שלומיאל מאנה לקצץ צפרניה עד זוב דם –

– קטב ישוד צהרים, עוללים ויונקים ימותו –

– נבואתי קמה ונהיתה, החוטאת פרעה פרעות בנו – אמר שלמה הפרושׁ –

– מיום שׁחרב בית המקדשׁ נתנה נבואה לשׁוטים – ענה אחריו המתלוצץ בן יוסף המתנגד, בקול כמו ילמוד בהגמרא אשׁר לפניו.

– מוטב שׁאהיה שוטה כל ימי ולא שׁעה אחת רשׁע כמוך – צעק הראשׁון בקול –

– מפשׁעך, אמר המתלוצץ, נגע לנו, כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר –

– הנבל הזה יקרא את כל החסידים בשׁם כלבים, הה! פור תתפורר הארץ –

– הלא פסוק מפורשׁ הוא במסכת בבא קמא –

– הה! הלא נבאתי מראשׁ, בעל תנ"ך הוא, אחד מהבערלינטשׁיקעס, מידו באתנו כל אלה –

– נעשׁה בו שׁפטים – נשׁמע קול רבים –

– אלהים אחז בכנפות הארץ וְיִנָעֲרוּ חסידים ממנה – קרא המתלוצץ מאחריו בהתחמקו מן בית התפלה בטרם חלו בו ידים –

– הצפור נמלטה מפח יקושׁ ואנחנו נלכדנו –

– האם ברשׁע אשׁר כזה לא תתנקם נפשׁנו? –

– שׁומו שׁמים! ואתם מחשׁים, קרא פלטיאל החסיד, האם נהפכתם בין לילה לסרי סוררים, לבנים כחשׁים אשׁר אין אמון צדיק בם? הה! גם אנשׁי שׁלומנו אשׁר בטחנו בם יגדילו עלינו עקב;

ומה זה היה? ספר נא ונדעה! –

– מה זה היה, תשׁאלו, רעם הממני! הנשׁמה כזאת מני שׂים אדם עלי ארץ? חזר והבליעל, המלשׁין הרשׁע, משׁה הכורך ספרי מינים ואפקורסים, עלה על מוקדה ביד פשׁעיו כי התגברו, המלאך אשׁר הצית אשׁ בחיל מחנה אשׁור נגע בו והנה שׂרף… אל אלהים! – הוסיף פלטיאל החסיד לקרוא ביללה – ארנך נלקח, נפל בידי זרים, ואתה רחום וחנון העל אלה תחרישׁ תתאפק?

כן יאבדו כל אויביך ד'! – קראו כלם פה אחד ושׂחוק אדיר וחזק התפרץ מפתחי פיהם –

– הגם פלטיאל החסיד בּמהתלים? –

– רבי פלטיאל מקמא דפתח צלותא אמר מלתא דבדיחותא –

– עתה נעשׂה גם אנחנו לנו בית משחק כמעשׂה הרשעים ופלטיאל החסיד יהיה ראש המשׂחקים על הבימה –

– אל תתחרו במרעים! – קרא המתלוצץ מאחורי הדלת – הלא טוב לנו כי פלטיאל החסיד יתחפשׂ ביום הפורים להתראות כֵוַשְׁתִי המלכה, הלא לו שׁני הזנבות בקצות מצחו, וטובים השׁנים מן האחד! –

הנה זה השׁקץ! – קרא שׁלמה הפרושׁ בהורותו באצבעו אל הדלת והמזוזה – תפשׂוהו! תפשׂוהו! עשׂו בו שׁפטים!

– הניחו לו גם הוא יהי בחבור המשׂחקים על במת הישׂחק אשׁר פלטיאל החסיד יהיה לראשׁ לה –

כל השׁומעים השׁמיעו עוד הפעם הוד שׂחקם ובית התפלה היה מלא אור, שׂמחה שׂשׂון ויקר.

שׂחוק מה זה עושׂה? הרעי פלטיאל החסיד בקולו – הה! שׁבעת ימים אשׁב על הארץ כי המירותם כבודכם בקלון, הכי לא תראו יד אלהים אשׁר היתה בנו? אין זאת כי אם רעה לא נהיתה כמוה תתעתד לעלות כשׁואה על פני תבל ומפני הרעה נאסף הצדיק עטרת תפארת ישראל אל בית האסורים.

– העודך מסתולל בנו? רב לך פלטיאל! –

– מי יתן והיו דברי רק התולים – בכה פלטיאל החסיד וייליל – אוי ואבוי לנפשׁי! ידי אנשׁי חיל חלו בהצדיק ויביאו ברזל נפשׁו. וידיו הרכות לנחשׁתים הגשׁו –

– ומדוע?! אויה לנו! –

– הלא עליו יגוללו השׁופטים אשׁמת השׁרפה, קדשו, אחי, צום בכו בכֹה להולך אל ארץ גזרה על לא חמס עשׂה והוא חטא רשׁע ישׂא ולפושעים יפגיע, עשׂו אתי אבל ומספד כתנים ובנות יענה כי גדול שׁברנו מני ים.

*

פלצות אחזה את השׁומעים, אימה חשׁכה נפלה עליהם ותהי מהומה ומבוכה בבית התפלה, אלה צעקו מכאב לב ואלה הילילו משׁבר רוח וימררו בבכי וקול שׁועתם עלה עד לשׁמים. – אך אישׁ אחד היה בבית התפלה אשׁר שׁמע ויצחק בקרבו, האישׁ הזה הוא אבינדב בן הרב הישׁן, אישׁ נכבד ונשׂוא פני אשׁר עמד אל הקיר מזרח השׁמשׁ, לא רחוק מארון הקודשׁ. הוא היה מתנגד גדול ובכל זאת רבים מאנשׁי בית התפלה היו מכבדיו ומוקיריו; כי ידעוהו לאישׁ חכם יודע בינה לעתים, שׁומר פתחי פיו לבלי דַבֵּר דבר ללא הועיל.

אולם כמו רוח בליעל יצוק לפעמים גם בלב אישׁ נבון וחכם חרשׁים וכאשׁר יצלח עליו רוח לעג ילאה כלכל אותו ויעלהו על דל שׂפתיו מבלי בקשׁ חשׁבונות רבים אם לא נכונו לו שׁפטים על ידו. עתה עת סביב שׁתו עליו חושׁבי שׁמו לשׁמוע מה בפיו על דבּר האסון הזה, חמד לצון לו ויאמר:

– “אכן דאגה קלה היא ואשׂאנה כי אם ביד הצדיק מפתחות השׁמים ומפתח שׁערי רחמים, הלא גם מפתח בית הכלא בידו יהי, והוא יפתח ומי יסגור?”.

עוד המלה בפי מהמדבר ואישׁ חסיד התנשׂא כארי על טרפו ואחריו החרו החזיקו כל החסידים שומרי אמונים ויאמרו לבלעהו חיים אך אנשׁים אשׁר זכר כבוד הרב הישן בא לפניהם סכו בעדו ויוציאוהו למרחב גם שׁלחוהו אל ביתו בלוית הקללות והנאצות אשׁר יצאו כברקים מפי החסידים הנבהלים, וישׂימו עליו משׁמר לבל תאנה אליו רעה בדרך.

עד ארגיעה עשׂתה לה השׁמועה כנפים בכל העיר וישׂיחו בו יושׁב שׁער כל היום.

– אבינדב משׁך ידו את לוצצים וידבר תעה על ה' ועל משׁיחו –

– לא דבר חדשׁ הוא בעיני – אמר שׁלמה הפרוש – אנכי ידעתי זאת מראשׁ, אך אתם חמורים אתם ולמראה עיניכם תשׁפוטו–

– סכל אין לב! ומדוע תתפאר עלינו? את מי אין כמו אלה? הלא הכרת פניו כבר ענתה בו כי יצא לתרבות רעה –

– מי האמין לשׁמועה – קרא אישׁ אשׁר בא זה עתה בחפזה אל המדברים וכמעט קצרה רוחו בהרחיבו צעדיו וימהר ללכת – כי בן הרב הישׁן יצא ממדה למדה וברצונו להמיר דתו יחד עם כל אנשׁי ביתו? –

– לא דבר חדשׁ הוא בעיני, אמר שׁלמה הפרושׁ, כבר ידעתי זאת מראשׁ כי האישׁ אשׁר בהצדיק לא יאמין גם בקדוש אלהי ישׂראל ישׂים תָּהֲלָה

*

– הוא הכה את הצדיק בלשון –

– אהה! נבעו מצפוניו, אור שׁבעתים נגה עתה עלי, אנֹכי ראיתיו לפני שׁבועות אחדים בנסעו אל העיר הבירה –

– נבואתי קמה ונהיתה – קרא שׁלמה הפרושׁ בקול – אך לא ינקה רע, ידנו תהי בו, נעשׂה בו שׁפטים –

וכמעט כל אנשׁי העיר שׁאפו נקם כנמרים אכזרים משׁחרי לטרף ובכל זאת נשׁתה גבורתם להכותו בשׁבט עברתם כי אוהביו היו בעוזריו וישׁמרוהו מכל משׁמר לבל יפגעו בו קנאים.

למה רגשׁו בני העיר כסלון? מדוע רגזו תחתיהם בשׁמעם דבר אבינדב? הן לוא אמר כזאת פייטיל או טרייטעל גימפיל או זנביל כי אז החרישׁו ויחשׁבו זאת לו לחכמה ומה להם אם מפי אבינדב נזרקה הנבואה? הלא אם כֹה ואם כֹה דברו בא ויהיה! שמעו נא ושׂערו מאוד! לא ארכו הימים והשׁמועה באה באזני אנשׁי עיר כסלון כי מלאך מושׁיע ממרום בא וידע בריחי ברזל ברוח שׂפתים, הוא צוה ושׁערי בית הכלא נשׂאו ראשיהם, אמר ויהי הצדיק מזרנה ברגע קטן מעל לגבול הארץ, ויהי ממחרת וכל השׁומרים נפעמו במצאם את הדלתים פתוחות לרוחה אף אם המפתחות שׁמורים אתם, והרב הצדיק אָיִן, ויהי לנס!

– נבואתי קמה ונהיתה – התפאר שׁלמה הפרושׁ – כבר ידעתי זאת מראשׁ.

ומדוע לא הגיד כזאת שׁלמה הפרושׁ עד עתה ועוד התרגז והתקצף וקלל באבינדב החכם הרואה את הנולד? אמנם חכם עדיף מנביא!

 

ג. יָקָר מִזוֹלֵל.    🔗

את אלה האנשׁים אשׁר לווּני בדרכי אל העיר כסלון הלא ידעתי כי כרֻבם כן מקטני אמנה המה, הן בנבואת שׁלמה הפרושׁ לא יאמינו ואיך יעשׂו שׁקר בנפשׁם לאמר כי הצדיק רכב ישראל עלה בסערה השׁמימה? אם כן הלא תכסוף נפשׁם לדעת אנה פנה הרב הצדיק, על זאת אפתחה במשׁל פי ואֹמַר: העורבים יעופו אל גיא ההרגה ובאשׁר חללים שׁם המה ויעלעו דמם, וצדיקי הדור ילפתו ארחות דרכם אל מקום חושך וצלמות, אל ארץ עיפתה כמו אפל כי שׁם רבים חללים הפילה האולת ובהמה שׁמן חלקם ומאכלם בריאה. הצדיק הזה לא בחר מושׁב לו בארצות הנאורות, בארצות החיים כמו אשׁכנז צרפת ובריטאניא, זאת לא זאת! חלילה לו מעשות כדבר הזה בראותו באספקלריא המאירה כי המה כבר הָטבעו ביון חמשים שׁערי הטומאה וכל יד תלאה להשׁיבם מדרכם. הוא שׂם פניו לארץ רומעניען ובראותו כי צר לו המקום לשׁבת וגם שׁם הכין דרכו לגאליציא ובארץ הזאת אשׁר ה' אמר ליושׁביה לשׁכֹן בערפל הציב לו יד ויעש לו סירות דוגה לצוד ציד דגים במים עכורים.

בימים ההם, ימי מלחמת האור עם החושך, ימי מלחמת החופשׁ והדרור עם מוטה ועול בכל ארצות איירופא, בימים ההם היתה עוד ארץ גאליציה ארץ מלחמה, אשׁר לא עֻבָּרָה ולא גֻשָׁמָה וכל זרע ההשׂכלה אשׁר זרעו בה מתי מספר שרידים אשׁר המאיר לארץ קרא להם להיות אומר מאיר לעמם, עלה כאבק ביום זרעם וכחשׁ בו מקומו לא ראיתיך; כי משׁחיתים לחבל באו כרם בית ישׂראל וישׁחיתו כל חלקה טובה. מנהלי העם ומאשריו בלעו דרך ארחותיו ויסוכו בענן לו מעבור חכמה. המה שׁתו במרומי שׁחקים פיהם ויראו להם מופתים בשמים וילכו בני ישׂראל אחרי ההבל ויהבלו להכביד אזנם מבלי שמוע למופתי החכמה אשׁר בארץ המה; כי מי זה ישׁתגע ללכת על הארץ אם דרך לו בשמים? גם מוריהם מורדי האור הורו להם בכל עת כי כל דרכי החכמה בחזקת סכנה הם וכל באיה לא ישׁובון, ויערכו מאשׁריהם מתעיהם מלחמה וקרב עם דורשׁי תושׁיה, אף קראו גבוריהם: ערמה ומרמה שׁקר וכזב, לאפם. על כן היו בני ישראל בגאליציא כפראים במדבר, ירדו פלאים וישׁתוללו וישׁתגעו, הספאדעק (כובע מעור שׁועל) היה בעיניהם סעיף גדול מסעיפי האמונה וכל הנוגע בו להסירו מעל ראשו ולשׂים מצנפת תחתיו, נוגע בבבת עין הדת וכל הלובש בגד בלא סטראקעס (קרסי נחשת) הרי הוא כופר בעיקר, ומי זה יערב לבו להוכיח אולתם על פניהם? מי יקשׁה אליהם וישׁלם? הן רק לאנשׁים אשׁר בחשׁכה יתהלכו ולא ראו אור מעודם ולא ידעו מה הוא, להם דרושׁים רק מורים אשׁר יורו להם איזה הדרך ישׁכון אור ושׁב ורפא להם וגם מוריהם יעטו ברכות; לא כן אנשׁים אשׁר משׁאות שׁוא ומדוחים יוליכום תועה וירדו כבהמה בבקעה אחרי מאורים מתעים ויעשׂו שׁקר בנפשׁם לאמר כי אור עיניהם אתם וכל דרכיהם משׁפט אין בהם נפתח ועקשׁ, להם אין צרי ואין מזור לרפאותם ממשׁובתם; כי המה לא רק עורים כי אם גם משֻׁגעים המה ואם יאמר אישׁ חכם להראות להם עותתם לא לבד כי שׁומע לא יהיה לו מאתם כי אם גם יועיל – להַוָתוֹ, ירים קלון תחת כבוד, המה יתקצפו ויתגעשׁו ויקראו אחריו מלא: מין נבל ואפיקורס, גם יתנקשׁו בנפשׁו וידו אבן בו אם אך תמצא ידם.

הנה זה היה מצב היהודים בעת ההיא בגאליציא, ומי זה לא יודה כי אין ארץ חפץ להצדיק מזרנה מהארץ אשׁר אלה לה? וכי גם הוא בא להוסיף על פצעיהם פצע אולם פלא הוא ויהי לפלא! אין אדם חכם בארץ אשׁר יבין דבר לאשׁורו וְיֶחֲכָּם לדעת מראשׁ את כל תוצאותיו, ישׁ דבר אשׁר נאמר עליו כי הוא זה טוב לפנינו ועמו מקור חיים, ותהי להפך, עוד אחת מעט ונראה לדאבון לבנו לדעת כי תעינו בשׁוא, כי מקור משׁחת ומעין נרפשׁ הוא לנו אשׁר ישׁטפנו שׁטוף ועבור עד אשׁר נחצה עד צואר ביון מצולה באין מעמד, ולפעמים יֵרָאֶה דבר בעינינו כרעה חולה מאין כמה והוא – יביא עלינו ברכה תחת קללה מעז יצא מתוק, טמא יתן טהור, ומזולל – יקר יָקֵר

לא האמינו כל יושׁבי תבל ושׁכני ארץ כי הצדיק מזרנה יקרא ההשׁכלה לרגליו, וידעתי כי גם רבים מהמשׂכילים המתימרים למביני משׁפט יביטו יראו בי אם אחליט הממנו כי הוא הראה מופת גדול בהביאו תקופה חדשׁה לגאליציה ונצני ההשׂכלה נראו בארץ, עת זְמִיר הישׁן הגיע וקול העת החדשׁ נשׁמע בארצנו. ובכל זאת כן היה ולא רוחו! הן מיום אשׁר בא הצדיק מזרנה ארצה גאליציא ראו החסידים האדוקים שׁמים חדשׁים וארץ חדשׁה, החסידים אשׁר הסכן הסכינו לראות את רַבָּם יושׁב בחדר צר ומעופשׁ ואוכל לחם צר ושׁותה מים לחץ ובכל מחמדי התבל ישׂים תהלה רק בין כוכבים ישׂים קנו וממרום ידבר גבֹה מעל גבֹה, המה ראו אור גדול, ראו בעיניהם צדיק לבושׁ מכלול שׁוכן בבית כליל תפארה כהיכל מלכים ורוזנים גם יסע במרכבה מרקדה רתומה לשׁלשׁה סוסים קלי המרוץ ויקרי הערך אשׁר ערכם רב בעיני הצדיק הרבה יתר מערך כל חסידיו ויתהלך בביתו כפחה בהרמונו. ראו את כל הכבודה אשׁר לפניו והמה הלא לא הסיתם לבם אף רגע קטן בשׂפק כי הצדיק לא יסור אף כאצבע קטן מכל חקי היהודים, משׁפטיהם ומנהגיהם, כי הלא מארץ רוסיא הלך לפניו צדקו. ובכל נוכחו לדעת כי גם שׁיטת רב אשׁי דאמר: “חטוף ואכול חטוף ואשׁת דעלמא כהילולא דמי” לא רעה היא, ראו כי גם דרך החיים דרך הקֹדשׁ יִקָרֵא לה, כי גם חיי אדמות חיים המה על כן החלו גם המה לחפוץ חיים, לבקשׁ לראות טוב ובחפצם חיים כבר מצאה ההשׁכלה מסלות בלבבם ולא היתה עוד בעיניהם כמפלצת, או כשׂעיר תפתה, והיא פלסה למו נתיב אשׁר רבים ילכו בו עתה (ויכשׁלו מבלי דעת כי ההשׂכלה הזאת טמאת השׁם ורבת המהומה היא).

הנה כי כן יבין כל אישׁ משׂכיל על דבר כי לוא חכמו השׂכילו אז חסידי גאליציא כי אז לא לבד כי לא נתנו לו יד כי אם גם דועילו להותו לגרשׁהו כלה מעל פניהם כאשר התעוררו זה לא כבר בצדק – לשׁיטתם – חסידי זבל וחסידי נצזה על בניו אשׁר בדרכי אביהם ילכו ובאשׁורו תאחז רגלם, להורידם משׂאתם. אולם המה כאדם לא יכלו לדעת האותיות מראשׁ כאשׁר גם המשׂכילים בעת ההיא לא הבינּו לשׁפוט מראשׁית אחרית ולא ידוע מהזולל הזה יקר יקר; אשׁר על כן תחת אשׁר ידם הכון עמו אסרו מלחמה להכחידו מארצם, ואם החסידים הריחוֹ מלחמה דעת לנבון נקל כי גם המה לא טמנו ידם בצלחת וישׁיבו מלחמה שׁערה. אמנם אף אם היו אז בידי המשׁכילם כלי קרב ותותח בדרשׁם מאת ממשׁלתנו להשׁיב את הרב לידי ממשׁלת רוסיה כמשׁפט המרצח, בכל זאת כל כלי יוצר עליו לא הצליח ויד החסידים היתה על העליונה כי מקרה עזר ונפלא היה אז בעוזרים ויפיל חרב המשׂכילים מידם. –

 

ד. הַצַּדִיק מִצָּרָה נֶחֶלָץ.    🔗

העיר עזה לא כבר מודעת היא לנו כי היא אחזת נחלת האדון הצרפתי אשׁר אהרן, עמק־שׁושׁן הוא נאמן ביתו והיא עיר מצערה היושׁבת על חוף נהר דניעסטער ומהעיר הזאת יצאה צדקת הצדיק אורה.

בעלית קיר קטנה אשׁר מחוץ ערפל חתולתה ומבית מכֻסָּה בפיח ושׁחור ממסד ועד הטפחות, שׁם ישׁכב אישׁ חולה אשׁר הוכח זה ימים אחדים במכאוב אנושׁ על ערשׂ דוי. הוא ישׁכב למעצבה על מצע תבן במטה רֻקבה מרֹב ימים ולרגעים יאנח בשׁברון מתנים כמו ילחם בכל עזו עם בכור המות והעומד ממולו וחרבו שׁלופה בידו, חרב מרוטה לטבח ועוד אחת מעט והנה הוא מרעישׁ עליו שׁמים וארץ ויתגבר עליו להצעידהו לבור שׁחת. אין אשׁה ואין בנים ובנות בבית אשׁר יהפכו משׁכבו בחליו ויזילוּ דמע, נטפי מור על פצע לבבו. רק שני אנשׁים זרים שׁומרים לראשׁו האחד גבה קומה ובריא בשר, על פניו עֹז ומרמה ילינו והשׁני גם הוא לא נופל מרעהו לא בגֹבה וקומה ולא בעֹז ומרמה, המה עומדים מנגד וממתיקים סוֹד ואין לבם חולה על המדֻכא והמעונה אף לא ינודו לשׁברו רק משׂוחחים אישׁ את רעהו ולפעמים גם שׂחוק קל ירחף על שׂפתותיהם. אולם לפתע פתאֹם נאלמו דֹם כי הדלת סבבה על צירה והחולה על מטתו נאנח תמרורים ושׁלשׁה אנשׁים נכבדים לבֻשׁי מכלול באו אל הבית, האחד כבן חמשׁים שׁנה שׁפל קומה ודל בשׂר, בלחייו שׁלח רזון ועיניו קטנות ויושׁבות בחוריהן ומראה להן כמראה עיני חתול אך עליהן כלי רֹאי ובידו כלים מכלים שׁונים; הוא ישׂא את ראשׁו בגאון עד כי כל רֹאהו יכירהו כרגע כי רופא הוא, הוא – ולא אחר, והשׁני אישׁ צעיר לימים גבה קומה טוב תואר ויפה עינים וייף במלבושׁיו, בגדי מלכות; כי נציב בית המשׁפט הוא בעיר הזאת והשׁלישׁי הוא אהרן עמק־שׁושׁן נאמן בית האדון. –

בבֹאם אל הבית שׂררה דממת מות מסביב רק קול המטה הנשׁברה אשׁר השׁמיעה אנחה בהתנועעה וקול אנחות החולה אשׁר נשׁמעו בשׁאון כמו יכין גיוו למלחמה עם מחלתו אשׁר גברה עליו הפריעו כפעם בפעם את הדומיה; כן תפריע יללת הרוח את השׁקט באשׁון לילה. – הנציב ישׁב אל השׁלחן העומד בתוך הבית מול מטת החולה ויניח עליו את הגליון וקסת הסופר אשׁר בידו ונאמן האדון ישב ממולו בעת אשׁר הרופא שׂם פניו בגאון אל שׁני השׁומרים וישׁאלם לאמר:

– ומה היה פֹה מעת עזבי את החולה?! –

אין דבר אדוננו הרופא – ענו שׁניהם יחדיו – רק כי אנחנו שׁמרנו פקודת אדוננו הרופא ונעשׂה את כל אשׁר צוה לנו אדוננו הרופא, חי נפשׁנו, אדוננו הרופא, דבר לא נעדר ובכל זאת אדוננו הרופא… לא נראה כי מחלתו תקל מעליו –

הסו – קרא הרופא בגשׁתו אל החולה ויתופף על דלתי לבבו גם משׁשׁ בידו את ראשׁו ואת עורקי ידו השמאלית – שימו יד למו פיכם, סכלים, אתם לא תבינו עד מה… אמנם עורקיו עוד לא ישׁכבון אך גם לא עוד בחזקת יהלומון אף לבו ישׁכב מעט… ישׁ תקוה כי עוד מעט ויֵרָפֵא מחליו כי אמנם ריב עצמיו איתן ומחלתו באה עד משׁבר… אכן חכמתי תאמצני כי יקום עד מהרה ויתהלך על משׁענתו בחוץ…

והאם ברוחו נכונה? – שׁאל הנציב – הידע להשׁיב כעת דבר דבֻר על אפנו?

כן! כן! כרגע אדע – קרא הרופא בגאון בשומו דברתו אל השׁומרים – ואת אשׁר תשׂים חכמתי בפי אותו אשׁמור לדבר.

– ומה דבר עמכם החולה בהיותכם לבדכם אתו בבית? –

– לא דבר מאומה, אדוננו הרופא, חי נפשׁנו אדוננו הרופא, כי לא דבר מאומה, רק השׁמיע אנחות כבדות, אדוננו הרופא, כי כמעט כחו עזבהו וכבד ממנו, אדוננו הרופא, להוציא אף הגה מפיהו –

הלא כבר הגדתי והשׁמעתי לכם כי פתאים אין לב אתם ולא תדעו אומה, חכמת מה לכם! כרגע תשׁמעו ותביני כי עמי יפתח שׂפתיו –

מה שׁמך? – שׁאל הרופא את החולה – ומה אמַר להאדונים אשׁר באו עמי לבקר באהלך?

שׁמי יואל סיליעצקי – ענה בכבדות –

– ואי מזה באת? –

– מעיר מאפליה הקרובה לעיר כסלון אשׁר בארץ רוסיא; כי שׁם ביתי –

– הגידה נא איפֹה: הישׁ לך אשׁה ובנים? –

– כן אדוני, זה תשׁע שׁנים אשׁר לקחתי לי אשׁה והיא ילדה לי שׁני בנים גם בת אחת –

ואיזה הדרך – שׁאל הנציב – מצאת לחמך ולחם ביתך בעיר מגוריך?

– בזעת אפי ובתבונות כפי, עבדתי את עבודתי, תפרתי בגדים חדשׁים וגם ישׁנים, בלויי סחבות ובגדי עדים, הכל כאשׁר לכל רק למען מצוא טרף לביתי באמונה ובכבוד –

החולה התהפך פתאום על משׁכבו הנה והנה ועיניו הסבו מהר בחוריהן כמו עיפה נפשׁו מרֹב העבודה הקשׁה אשׁר לו לדבר את דבריו ובכל זאת אסף כרגע כל מאמצי כחו אליו בשׁמעו דברי הנציב לאמר: “דבר נא דבריך ונדעה רק הגד נא לנו קושׁט אמרי אמת מה ימריצך כי תודה על פשׁעך”. כמו חיים חדשׁים באו בעצמות החולה ויתחזק על ראשׁ המטה ויען ויאמר:

אדוני הנכבדים! עיניכם הרואות כי הנני עומד על עברי פי פחת ואולי עוד אחת מעט ויקדמני בכור מות ויַסַע כעץ חיתי ישׂים קץ לחיי הבלי עלי אדמות ויצעידני אל מרומי שׁחקים שׁשׁם תשׁב האמת כסאות למשׁפט ומעיניה החודרות כליות ולב לא נצפנו כל מעשׂי אנושׁ ותחבולותיו כי על כן במשׂא כבר יכבד עלי פשׁעי כי עצום ממנו, כליותי ייסרוני מוסר אכזרי, ראשי סחרחר ולבי יכני מכת בלתי סרה… הה! לבי בקרבי לא יתן דמי לי בעון פשׁעי כי נקיים ברי לבב יוסרו על ידי והמה חפים מפשׁע, כפיהם לא נגאלו בדם הנשׂרף כי אם אנכי השׁוכב לפניכם בזה… אנכי, אויה לנפשׁי אנכי… המרצח, ידי דמים מלאו…

החולה הסתיר פניו בשׁתי כפות ידיו ויבכה מרה באמרו: אנֹכי שׁרפתי את האישׁ משׁה כורך ספרים בהלכו להחם, בתנור בוערה אשׁר בבית הרחצה, כלי למעשׂהו אשׁר בו פאר וייפה מעטפות הספרים בכסף ובזהב… אז באתי אני מאחריו ובכל כֹחי אחזתי את רגליו ולא הרפיתיהו עד אשׁר העלתי אותו כליל על האשׁ אשׁר על האח…. הה! עוני גדול מנשׂא, שׁאול חטאתי, ואם יחיני אל קנא ונוקם מחליי הנני לתת בחפץ לב את גוי למכים וחיתי לממיתים לכפר בעד פשׁעי פשׁע תפתה. בתאות נפשׁ אמות תחת יד מעני באכזריות חמה אם אך תדע נפשׁי כי אישׁ זך ונקי לא יחֹלל מפשׁעי ולא ידֻכא מעוני… הרעיון הנורא כי הרב הצדיק במזרנה עוני ישׁא וביד פשׁעי אני ישֻׁלח אל ארץ גזרה והוא לא חטא ולא יעצני לרעה, הרעיון הזה כצפעוני יפריש… ירימני יהממני עד לכלה… ראשׁי סחרחר! לבי מעון אפעה ושׂרף מעופף, מעון נֹחם ומוסר כליות…

עוד הפעם מליו נחבאו רגעים אחדים ואחרי כן הוסיף ויאמר: הה! מה זה היה לי? איזה הדרך עברה עלי רוח רעה כי כיונה פותה אין לב הלכתי במועצות אישׁ נבל ורע מעללים והאישׁ משׁה לא היה שׂונא לי מתמול שלשׁום ולא עשׂה לי רעה קטנה או גדולה מגיחו מרחם אמו עד אשׁר הגיחו האשׁ אל פיו?..

ומי הוא זה הנבל – שׁסע הנציב את דבריו – אשׁר אמרת כי בעצתו הלכת?

– הוא בן פריץ ושׁובב, זד ובליעל, אבינדב בן הרב הישׁן מעיר כסלון, הה! הוא היה בעוכרי וממועצותיו אשבע ממרורים –

כל עין רֹאי חזה בפני נאמן האדון אשׁר שׁמע את דל דברי החולה באזנים קשׁובות כי עתה היתה מבוכתו וכי לבו רגז ופחד ואין נחת לשׁמע הדברים האחרונים וכֹמֻכּה בשׁממון הסב פנים אליו וילטוש עין זעם לו בשׁאלו לאמר: ומדוע שמעת בקולו ולא אמרת לו כי הוא יעשה כזאת ולא אתה?

– הלא בן הרב הישׁן הוא – ענה החולה במבוכה גלויה בחגרו שׁארית עֹז – והוא דן את דינו לשרפה באמרו כי מלשׁין רעהו בסתר הוא ומצוה על כל אישׁ ישׁר הולך להכחידו מן הארץ, על כן מהרתי אנכי, אשׁר הואלתי כפעם בפעם הלוך אחרי צו, לקדשׁ שׁם שׁמים ומבלי בקש חשׁבונות רבים שׁמעתי בקול עצתו, הה! עצה נבערה ורעה, דם הנשׂרף עלי יטוש…. שמים וארץ מאדמים לעיני… הה המת יושׁיט ידו לי ויטבלני בנהרי נחלי דם לשׂים מחנק לנפשׁי…. עתה נודעתי כי אבינדב הרשׁע רק התאנה לו בשׂנאתו אותו ויחפא עליו דברים אשׁר לא כן.

– ומדוע התנקשׁ אבינדב בנפש האישׁ הזה?–

– כזאת לא ידעתי. הן האמנתי בו אמונה אמן, ומי זה לא יאמין בבן הרב הישן אשׁר על כל פני העיר נכבד ובישׂראל גדול שׁמו? מי מלל לאישׁ כי גם הוא יצמיד מרמה וחמת עכשׁוב תחת לשׁונו? תאלתי לו! חמסי על קדקדו ירד! לולא היתה ידו במעל הזה לא עשׂיתי כזאת בעד כל כפר, הלא כל יודעי ומכירי יעידו יגידו כי לא כעסתי אף זבוב על הקיר, לא עשׁקתי ולא רצותי בן אדם מיום היותי על האדמה! כי על כן מכם אדֹני הנכבדים, אחת אבקשׁ אותה אשׁאל בדמעות שׁלישׁ כי תתאמצו להוציא משפט אמת כי עתה תקלו מעלי החטאת הרובצת כאבן מעמסה לפתח לבבי ולא תתנני השׁב רוחי, אז המות תהי משׂושׂ דרכי ומצדי שׁאול אשר יסבו עלי מלאכי שׁחת ושׁדי תפתה ינעמו לי בדעתי כי רק אנכי אשׂא ואסבול מכאובים ביד פשׁעי ולא אחר אשׁר לא עשׂה עוז אשׁר חטא… –

החולה נפל בלא כֹח אל המשׁכב ונאמן בית האדון ישׁב כהלום רעם על מושׁבו ובעינים מפיקות אף וחמה עזה התבונן בפניו בעת אשׁר הרופא והנציב כתבו את דברי החולה בספר, ולפתע פתאום התנשׂא נאמן האדון כארי מסבכו וינהום ככפיר בקראו: שׁקר הדבר! מרמה תמתיק בפיו ויסבבנו בכחשׁ!

מה לך קרוא אדוני – שׁאל הנצוב – ונשׁמת מי יצאה ממך?

סלח נא לי אדוני – קרא הרופא – הלא הרבה חכמה ודעת למדתי. ואיך מלאך לבך לשׂים לאל דברתי?

– יתן לנו החולה אות כי כנים דבריו – קרא נאמן האדון בזעם – ואם אין לו אות נדע כי שקר בימינו –

החולה התחלחל מאוד ויאסוף כל כֹחו אליו בגללו את הכתֹנת מעל זרועו, ובהורותו באצבעו על הצרבת אשׁר על ידו קרא לאמֹר: אם אות תבקשׁו אדוני הנה זה לכם האות אשׁר שׂם מלך הבלהות כחותם על זרועי, זו הכויה אשׁר נכותה ידי בהתאבד הנשׂרף עמי… הה! אם לא תאמינו בי, אגוע אמות תחתי וארד ביגון שׁאולה… הוי אשׁתי… הוי בני…

נאמן האדון נסוג אחור ומלחמה נוראה התלקחה בקרבו אך שׂם מחסום לפיו לבל תצא חמה וינחל בֹשׁת, וכלם הביטו אישׁ אל רעהו בתמהון ושׁממון וַיֵעָווּ משׁמוע, אולם עשׂו מעשׂיהם כמשפט והרופא ושׁני השׁומרים חתמו את ידם על הספר אשׁר שׂם האדון לפניהם, אחרי כן עזבו הבאים את הבית וילכו לדרכם.

ויהי ממחרת בהיות הבקר והקול נשׁמע בעיר עזה כי זה לפני ימים אחדים בא העירה אישׁ מארץ רוסיא ויחלה מחלה עזה מאנה הרפא אשׁר על כן מפח נפשׁו ומכשׁול לבו גברו עליו ויתודה את חטאתו כי הוא המרצח נפשׁ הכורך ספרים והצדיק מזרנה הצדיק, השׁמיע כזאת באזני הרופא והנציב ונאמן בית האדון וגם באזני גבריאל השׁוחט ושׁמואל החזן ואחרי התודעו מת מות ישׁרים… כמעט כל אנשׁי העיר אנשׁים נשׁים וטף נקבצו באו לעשׂות עמו חסד ואמת, אולם – פגרו מבוא כ י כבר הובל לקברות מהר חישׁ אחרי מותו בידי השׁוחט והחזן מיראתם פן ירגמוהו בני העיר באבנים על אשׁר הרג נפשׁ מישׂראל.

הנה כי כן קבלה ממשׁלתנו דברי שׁכיב מרע ככתובין וכמסורין ותשׁלח את ספר התורה ליד ממשׁלת רוסיא ובכן הצדיק מצרה נחלץ ויתערה בגאליציא כאזרח רענן באין מפריע ומכלים דבר.

 

ה. פּוֹשֵׂק שְׂפָתַיִם.    🔗

את הבית אשׁר בו שׁכב החולה לפני שׁנה לא יכיר עתה הרואה לולא כי עזה עיר קטנה היא, ובתיה מספר המה ונער יכתבם; כי עתה הוא נחמד למראה ואחריו כל עין ימשׁוך. מחוץ יתראה כארמון כי ידי חרוצים טחו אותו בשׂיד לבן כשׁלג וַתְּיַפֶּנָה את חלונותיו כלילות יופי כי מּשׁחו אותן בצבע אדמדם ואת הלוחות אשׁר בהן מרטו היטב למען היות להם ברק. ומבית יראה כל אישׁ ברגע בֹאו אליו כי אמנם לא אוה העושׁר חדריו למשׁכן לו אבל אשׁת חיל צופיה הליכות ביתה בטוב טעם ודעת, על כן משטר וסדרים בו וכל כלי הבית ירהיבו עין כי רֻחצו בנקיון וכל חלאה לא פשׂתה בהם.

בבית הזה שׁוכן בעת ההיא מאיר אבן־חן והעלמה פנינה אשׁר באו זה לא כבר העירה עם אהרן עמק שושׁן נאמן בית האדון. אך לא המה לבדם בבית כי אם גם אשׁה זקנה ושׂבעת ימים, אשׁה כבת שׁבעים שׁנה גבהת קומה ולא בריאת בשׂר אך גם לא דלה ורזה. האשה הזאת היא מצבה חיה לחן ויופי כי אף אם כבר באה בימים עוד לא כהתה עינה ולא נס ליחה וכל חזות פניה תעיד בה כי היתה בנעוריה כלילת יופי. לא זרה היא האשׁה הזאת בבית מאיר אבן־חן כי אחותו היא אשׁר לא אחרה מבוא אחריו יען כי אלמנה היא זה ימים רבים ובבית אחיה תמצא משׁכנה מיום מות בעלה. היא תאמץ זרועותיה ותנהל כל סדרי הבית בחפץ כפיה למקטן ועד גדול גם לא תאהב כי אחר יעשׂה דבר בבית מבלעדה. אשר על כן ריב לה תמיד עם פנינה אך לא ריב איבה כי אם ריב אהבה. פנינה תאיץ בה לפעמים ותבקש ממנה כי גם זרועה תושׁע לה ותקל מעליה משׂא עבודתה, והיא תמאן ותשׁיב אמריה לה בחן שׂפתים לאמר: הניחי לי בתי אור עיני, הכבדי ושׁבי בחדרך בהשׁקט ובבטחה כי אנכי תרגלתי מעודי לעבוד עבודת בית ואם אך אחת מעט אשׁב בחבוק ידים יֵצַר כחי וידי תרפינה וְאַתְּ עודך צעירה לימים עליך לשלוח במעשׂה אורג ידיך למען תצלחי לטוֹת נעלים בעד “החתן” המתעתד לך גם כיס למורה השעות אשׁר יקריב אביך הזקן אשׁכר לו ועוד דברי חפץ כאלה אשׁר תעשׂי בתבונות כפיך מעשׂה חושׁב להתפאר ועיני תראינה ולבי ירון וישׂמח. פני העלמה יתאדמו תמיד למשׁמע אזניה כאֹדם חבצלת השׁרון ותסוג אחור ברגזה באמרה לה כי כבר תדע אותה לאוהבת מהתלות ובהתֻליה תרחיקה מעליה ולא תתן לה להראות כי גם היא תבין לעשׂות מטעמים ככל אשׁת חיל אך הזקנה תשׂחק עליה והיא תעשׂה בבית הכל כאשׁר לכֹּל.

האנשׁים האלה אף אם זה מעט שׁבתם בעיר הזאת בכל זאת יקרו גם נכבדו בעיני בני העיר בראותם כי הרב יטה אל הזקן כנהר אחוה ושלום ויקרבהו כמו נגיד יען כי ידיו רב לו בתורה וגם נאמן בית האדון ימשׁכהו כבוד וידידות אף ישׂוח אתו לא לעתים רחוקות ברחובות קריה כאת אח ורע. ואמנם מי זה יראה כי הרב וגם האשׁכנזי יפזרו מלא חפנים כבוד לאישׁ ולא יקרא גם הוא לו מכובד? על כן אף אם רבות מהנשים המוזרות בלבנה הֵרָגְנוּ באהליהן על כי נאמן האדון יבֹא כפעם בפעם אל בית הזקן ותדברנה בבתו על אשה תרבה שיחה עמו עד אשר נאלץ הזקן לבקשׁ את האישׁ התם והישׁר, את אהרן עמק שׁושׁן לבל יבקרהו באהלו, עם כל זאת החליטו רבים הממנו כי אישׁ המעלה הוא ויחפצו קרבתו. אולם הזקן חתר בכל עֹז למצוא תואנות למנוע רגליו מבוא בחברתם וכמעט כל היום ישׁב בדד במועדו.

בבאנו עתה בנשׁף בערב יום אל ביתו נראהו יושב אל השׁלחן אשׁר עליו מנורה קטנה מפיצה אור כהה ומאירה רק מסביב לה. עיני הזקן מביטות אל הספר אשר לפניו אך כל עין תחזה בו כי לא ישׂים לבו אליו, כי אותותיו ירקדו לפניו ולא יוכל ראות יען כי קמו עיניו משיבוֹ וגם ים לבו יך גלים וכל רגשׁותיו ירוצצו כברקים ואישׁ את רעהו ידחקון מבלי תת לו השב רוחו. למולו תשׁב העלמה וכפיה תתמוכנה פלך גם היא תפושׂה ברוב שׂרעפיה והזקנה עומדת אל האשׁ אשׁר על האח ותביט בעין חודרת אל הגחלים הבוערות כמו תקרא בהן כמעל ספר את כל המוצאות אותה ואת בית אחיה… ואישׁ מכל אנשׁי הבית לא הוציא אף הגה מפיהו. אמנם המנוחה הזאת היא כמנוחת הרוח בטרם סער ומי יודע אם לא פתחו שׂפתותיהם ויוציאו כל רוחם איש על רעהו לוא ישׁבו עוד רגעים אחדים דוּמָם ואולי שׁמענו מפיהם דברים רבים אשׁר תאוה נפשׁנו לדעת אותם בראותנו בכל דרכיהם ומעלליהם כי דבר לאט עמהם. אולם כמו הושׂם חֹק לכל דבר לבל יִגָלֶה בטרם בא עתו להגלות, בא פתאום אישׁ זר הביתה ויוציאם ממבוכתם בברכו אותם בקול גדול לשׁלום. האישׁ הזה הוא כבן שׁלשׁים וחמשׁ שׁנה שׁפל קומה ודל בשׂר, עיניו הקטנות מאֹד תעופפנה בחוריהן וברגע אחד יביט אל כל פנה ועבר, רגליו לא ישׁכנו וכמו יהלך על גחלים בוערות יִתַּר תמיד במהלכו. שׂפתיו נעות בכל עת ושׂחוק קל ירחף עליהן כמו תשׂחק לפניו התבל וְשַׁעֲשֻׁעֶיהָ אתו עד אשׁר תקח לבו והוא ישׁיב אהבה אל חיקה בשׂחוק שׂפתיו העבות כעֻגות רצפים הנפוחות לא מעט. בבֹאו אל הבית השׁיב לו הזקן ברכת שׁלום בפנים מאירים כדרכו תמיד גם נתן לו כסא לשׁבת. אך כראות הזקן כי האורח לא ישׂים לבו אליו, רק עיניו משׁוטטות וצופיות הנה והנה גם ישׂחק לנפשו כמו ירוץ לפניו דבר מה. אז חשׁבהו למתעתע ולא עוד בקול נעים וערב כי אם בקול נגיד ומצוה שׁאלהו לאמר: ומה חפצך אדוני?!

חפצי?! – ענה האישׁ בשׂחוק גדול – חא! חא! חא! מי האישׁ בכל אנשׁי התבל אשׁר לא ידע חפץ כזביאל השׁדכן? חפצי ורצוני אך שׂמחות וגיל כי יעלזו יהודים בכבוד ובתוכם אענה אף כי אני חלקי. באשׁר בחור או בתולה שׁם כזביאל השׁדכן ובכל משׁתה ושׂמחה לא יפקד מקומו; כי מידו, אך מידו כל אלה. ציר נאמן אנכי להאומר לדבק טוב הוא וכמו באתי בסוד המלאכים המכריזים: בת פלוני לפלוני! יודע אנכי להשׁוות אחד אל אחת וזיווגי עולה יפה. בלעדי לא יעשׂו אישׁ דבר קטן או גדול, הלא כלם ידעו כי כזביאל הוא שׂדכן ואפסו עוד.

אך מה חפצך? – שׁאלהו מאיר אבן חן בכבוד כמו חפץ לצאת למרחב ולא ישׁמע עוד להג הרבה – דבר נא ואדעה.

באמונתי נשבעתי כי לא מחכמה שׁאלת על זה, סלח נא לי אדוני הנכבד, הלא הכל יודעים כי כל השׁדכנים קליפת השׁום המה לנגדי, האם שׁמעת שֵׁמע ברכיה השׁדכן? גם הוא לפני כקוף בפני אדם ואף עוד זאת חפצתי לאמר וחי ראשׁי כי נאמנים דברי, כי הוא יפיח כזבים וידבר שׁקרים עד אשׁר יקרב צפון וימין בזרוע, יבנה מגדלים הפורחים באויר אף יהרסם ברוח פיו אחרי אשׁר כבר לקח שׂכרו משׁלם, למען יוכל לבנות על משואות חרבותיהם בתים חדשׁים…

– ומה לי ולברכיה השׁדכן? –

סלח נא לי אדוני אם אולי אכביר מעט במלים כי לבי ירגז ויתר ממקומו לזכר שׁם הנבל הזה ולזכר בני הבּליעל בני גילו. הן גם שׂכרם נכון לפניהם מאת הרבנים היושׁבים על מדין כי יחרחרו ריב ומצה וישׁלחוּ מדנים בין אישׁ ואשׁה למען יבֹאו להם לכתוב ספר כריתות ומלאו אוצרותיהם כסף.

האם גם ברבנים תופשׂי תורה תשׂים תָּקֲלָה? – התעוררה אחות מאיר אבן חן כמו גחלים חתה על ראשׁה – חבור למודי ה' המה הנח להם! אל יצא עתק מפיך להבזותם כי מפיהם אנו חיים ועליהם יכונן כל בית ישׂראל.

– לא אתגרה ברבנים כי מה לי ולהם. מטה זעמם הרב הצדיק מזרנה שׁליט"א וחסידיו שׁבט אפם. לא כן אנכי, מי אנכי כי אתעבר על ריב לא לי? ימלאו המה טרף חוריהם כנפשׁם שׂבעם ואני בדרכי אלך, אני רק אמת יהגה חכי ובהשׁדכנים הסוחרים בנפשׁ אדם אריב את ריבי עד אשׁר אוכל להם כי הדבר נגע אל לבי ואל נפשׁי, את דרכם אתעב כי סעפים שׂנאתי. באמונתי נשׁבעתי כי גם בני הרבנים בשׁמי ידגולו ולמוצא שׂפתי ייחלון כי אני לשׁלום ולא אריב בהם והמה ידעו כי כזביאל שׁדכן הוא, הוא ולא אחר. חי נפשי כי לא ככל חוברי חברי אנכי, אני נותן לכל אישׁ ואשׁה את החֻפשׁה לבחור להם מספרי כחפצם וכלבם והבתים אשׁר נבנו על ידי עד עתה בנויים המה כמו רמים וכל הרוחות שׁבעולם לא יזיזום ממקומם כי בחפץ הלב אֲיַסְדֵם וברצון אציב דלתותיהם.

בדברו את דבריו האחרונים נתן ידו אל חזהו ויוציא מתחת לכתנתּו ספר קטן ועב, על עֲלָיו כבר אבד כלח והמה נוצצים כרקיקים משׁוחים כשׁמן. בספר הזה נקובים בשׁמותם בחורים גם בתולות זקנים וזקנות זה לעמת זו, ואף הערות מחֲכָּמוֹת אשׁר כתבן על לוח לזכרון לבל ישׁכח משׁפטי הנכבדות ביום שׁידֻבר בהן, הֵנָה עטרו את הספר מכל צד ועבר. את פתרון ההערות האלה לא ידע איש זר בלתי אם בא בסודו, ואני אף אם לפני נבעו מצפוניו לא אוציא תעלומה אורה בלתי אם ליודעי חן, אבל אם רעי הנאמנים יאמרו על דברתם כי סודם אִתָּם ילין, ועל דברתם הלא אאמין להם בדעתי כי לא ישׁקרו באמונתם כאשׁר פיהם לא דבר שׁוא וכזב עד הנה, אז אלחשׁ את פתרונן באזני כל אחד ואחד מהם. ואם עליה טוֹב יקראו נא אתי דברים אחדים מעל ספרו בעת אשׁר יגולל אותו לעיני מאיר אבן חן, ואני רק אשׁית נוספות עליהם בשׁני חצאי עגולה:

בן לקחיה ראש העדה בעיר כזיב… יקח… בת שׁמעי העשׁיר [כי לקחיה אף אם בנעוריו היה איש (ציד לצודד נפשׁות לפורחות ולהובילן כדגים שׁנאחזים במצודה אל) אדוני השׂר הפולני… מי יזכור (לו חטאת נעוריו)? הלא עתה עינינו הרואות כי מלא ה' כל משׁאלותיו אשׁר שׁאל ממנו בליל ראשׁ השׁנה בתפלת יהי רצון (שׁנהיה לראשׁ ולא לז…) ועל פני כל קהל עדתו יִכָּבֵד, ושׁמעי? מי יודע אם לא רק מת־(עשׁר הוא ואין כֹּל) הלא כבר שׁלשׁ פעמים (פשׁט את הרגל לנושׁיו) ושׁלשׁ פעמים לכולי עלמא הוי חזקה…]

ירחמיאל הבא בימים… יקח… בת שׁמרמריה הגדולה. [כי גם היא (אף אם עוד) בבתוליה תשׁב (לֹא צעירה היא הרבה ממנו לימים) ומראה פניה כשׁושׁנה (נובלת) וגם אכן נודע הדבר כי (לא בחלות אמה או אחותה הצעירה) נסעו כלן יחד למקום הרחצה…]

פרחי המשׂכיל… יקח… בת שׁלמון הכספי [אם כי הון רב לשׁלמון והוא אחד מהמתחסדים אשׁר יראתו קדמה לחכמתו וחכמתו (פגרה מבוא) בתוך מעיו הלא בתו משׂכלת היא לרוח העת החיה והיא כבר מלאה כרסה מעדני החכמה החדשׁה (מספורי אהבים) ובכן רק משׂכיל בכל דרכיו (פרנץ אשׁר שׂפמו עשׂוי בטוב טעם ומיטב דרכו לבקשׁ אהבה בברכים כורעות ושׂפתים דולקות אחד הגבורים אנשׁי השׁם בספורי פויל דע קאק) תבקשׁ, ופרחי הלא משׂכיל הוא לכל משׁפטיו וחקותיו וחכמתו תעמוד לו (לְהִתְיַפוֹת לפניה ולקחת לבה שׁבי) ואביה הלא לא יַמְרֶה אמרי פיה באהבתו אותה ובדעתו את אשׁר עשׂתה רעותה הטובה כמוה (כי בעת סכו אבותיה את דרכה בסירים ברחה בהחבא עם אחד משׂרי החיל ותעטה עליהם בושׁה סלה) ומי ככזביאל החכם ויבין את זאת?!]

הערות ונכבדות רבות כהנה הלא הנה כתובות על ספר כזביאל השׁדכן ואין את נפשׁי להלאות את הקוראים בהן בדעתי כי המה יוסיפו מעתה לקח. ואם ישׂכילו אנשׁים רבים המתהללים בחכמתם לדעת קרוא כתב חרטומי מצרים, לבי נכון בטוח כי גם המה יֶחֲכֶּמוּ כמוהם לקרוא בספר החתום אשׁר לכזביאל השׁדכן, אך אזהירם לבל ילמדו אל דרך החכמים האלה ולא יעשׂו ספרים אין קץ לספרו לבל יביאו מהומה בתוך בית ישׂראל. ואם נשׁמעו בקולי תהי משכרתם שׁלמה מאתי בהראותי להם כי גם בחורים ובתולות אשׁר עוד לא מצא להם כזביאל השׁדכן כן, כתובים המה אתו אישׁ לבדו ומהם יבחרו הבחורים – כדבר השׁדכן – כאות נפשׁם.

ואת הספר הזה פרשׂ לפני מאיר אבן חן באמרו: הלא תראה, אדוני הנכבד, כי לא ככל השׁדכנים אנֹכי וזה לך האות כי ספרי פתוח לפניך ובידך טובך, בידך לבחור אישׁ כלבבך לבתך היפה בבנות.

העלמה פנינה התמה והברה השׁפילה לארץ ראשׁה ופניה אדמו מבשת על כן קמה ממושׁבה ותגשׁ אל הזקנה בעת אשׁר הזקנה נגשׁה וקרבה אל השׁלחן לשׁמע דברים האחרונים והוא הוסיף לאמֹר: כל האנשים הכתובים בספרי לך המה באין שטן ומפריע כל לכל אשׁר יצוה כזביאל השׁדכן ישׁמע בקולו.

ובמה כֹחך גדול? – שׁאלה הזקנה בלעג שׂפתים – ואם גם נטילי הכסף למשׁמעתך יסורו מדוע לא תצוה עליהם כי יריקו אוצרותיהם לך וחלק כחלק תאכל עמהם למעדנים?

– כזביאל השׁדכן לא לכסף עיניו נשׂואות על כן יאמינו בו כל אנשׁי התבל בדעתם כי כזביאל לא יכזב. ובזאת תבחנונו: הנה לפניכם שׁמואל העשׁיר מעיר אדרעי אשׁר בארץ רוֹמַנִיָה ולו עלם טוב תֹאר ויפה מראה גם חכם בתורה מאין כמֹהו והוא ימלא אמתחוֹתיכם זהב אם כזביאל השׁדכן יצוה עליו. ואם לא תאמינו לי ולא תשׁמעו לקול האות הראשׁון הלא תאמינו לקול האות האחרון. ראו נא ראו הנה אהרן עמק שׁושׁן נאמן בית האדון הצרפתי אשׁר עם אדוני הנכבד יתרועע, חי נפשׁי כי לוא אמרתי לו דברים אחדים או גם קרצתי אליו בעיני כי אז גם הוא יקח את בתך היפה. את הדברים האחרונים אמר כזביאל בקול חודר כליות ולב ויבט סביבו בפּני כל אנשׁי הבית וישׂחק לנפשׁו כמו יאמר בלבו: “ומי ככזביאל החכם ויבין את זאת?” ואמנם מלבד פנינה אשׁר אדם פניה ורעדת יצורי גוה לא התבונן אישׁ יען כי הסבה פניה אל האשׁ בעמדה במקום הזקנה, הנה גם פני הזקן כסתה חורת מות וברב כֹח הסתיר מבוכתו, יגונו ומפח נפשׁו ובהשׁקט ואמרי רצון ענהו לאמֹר: אכן מי עוד כבן אדם? הוא לא יראה רק לעינים וישׁ אשׁר יראה שׁושׁנה נחמדה מרהיבת עין, ויחמוד יפיה בלבו ויקרב אליה לקטפה והנה – שׂרף, מעופף מתחתה יתחבא, יראה גם עדנים ונפשׁו תאוה לשׂוח ולשׁאוף רוח והנה – הטבעו בבוץ רגליו, על כן רק את אשׁר יבחר נורא עלילה על בני אדם הוא הנבחר ולו טוב יֵאָמֵר. ואנחנו מה כי נרבה נדבר גבֹהה גבֹהה ונתפאר כי לנו, קצרי עינים וידים נתכנו עלילות ובידנו טובנו?

בכל זאת – אמר כזביאל השׁדכן במבוכה גלויה – יופיע ה' תמיד על עצתי ויאמר טוב לכל אשׁר יאמר כזביאל השׁדכן טוב.

הזקן ראה מבוכתו וישׂמח כמעט בלבו כי בדברים מעטים התגבר על המתהלל במתת שׁקר ויכניעוהו וישׂים קץ לדברי רוח; כי את דבריו האחרונים אמר בקול כמתנחם על דבריו ובכל זאת לא יוכל לכלוא את רוחו ואת פיו אשׁר הסכין לדבר גדולות. אך לאשׁרו ולאֹשׁר הזקן בא שׁמעון בן גבריאל השׁוחט ויבקשׁ את הזקן מאיר אבן חן ללכת אתו להאספה אשׁר נקרוא נקרא אליה זה פעמים. ובכן בקש סליחה מכזביאל השׁדכן ויפן וילך.

 

ו. הֲפַכְפָּךְ אִיש הָרוּחַ.    🔗

בצאת מאיר אבן חן מן הבית כבר חפץ גם כזביאל השׁדכן ללכת אחריו אך הזקנה האוהבת מהתלות עצרה בעדו בחפצה לצחק בו במעט ובלעגי מעוג שׂמה דברתה אליו ותאמר: הגידה נא לי אדון נכבד, האמנם גם נאמן בית האדון בבחורי חמד הצעירים אשׁר בספרך? או אולי בין הזקנים והזקנות? הלא אחשׁוב למשׁפט כי הבחור הנחמד הזה כבר החל, או, סלח נא לי כי שׁגיתי, כבר כלה להניח טטפות על ראשׁו ופניו לא יחורו עוד לדבר את עלמה בשׁער ולמה לו כזביאל למליץ? ואם אשׁכנזי אוילי ונלעג לשׁון הוא וישׂים אותך לו לפה מדוע לא נתת לו אשׁה עד עתה? האם תשׁמור פרי עץ הדר עד אחר חג האסיף? –

לוא התבוננה הזקנה בפני פנינה בדברה בנאמן בית האדון כי אז לא חמדה לה לצון אשׁר כחץ שׁנון מחץ את לבבה מבלי אשׁר ידעה נפשׁה מה זה ועל מה זה. אולם הזקנה לא התבוננה ותתלוצץ והפעם החטיאה את במטרה, כי במו יד נעלמה נגעה בכזביאל ותהפכהו לאישׁ אחר ויתעורר ויקרא: סלחי נא לי אשׁה כבודה כי ארֵך משׁוגתך. הן אמנם כל האשׁכנזים פתאים המה וחכמת כזביאל תעמוד לו להוליכם שׁולל ולאספם בשׂקו אך לא את הנאמן הזה. בו תתבלע חכמתו כי הוא לא ככל האשׁכנזים הנהו, הוא יהודי לכל משׁפטיו וחקותיו וגאה וגאון רחקו מנו ולא יסלפו דרכו. הוא גם את דכא ושׁפל רוח יתהלך כמו אח וכמעט על כפים ישׂאנו אם טהר לבב ותמים דרך הוא וגם יודע הוא דרכי אישׁ ולא ככל האשׁכנזים ילך בעינים רמות ועצומות אחרי מוליכיו. אף לשׁון למודים לו לכלכל דבריו במשׁפט ורוח כביר אמרי פיו בתתו אותם במשׁבצות אמרי חכמינו זכרם לברכה. בבֹאי אליו בטרם השׁלים חק למודו בחכמת ידיעות הארץ וכל אשׁר עליה ובטרם בא אל בית האדון הצרפתי להיות בן משׁק ביתו ואחזת נחלתו, ואני דברתי על לבו כי יבחר לו בספרי אשׁה כלבבו. הלא כה דבריו אלי בחן שפתים: הכרת פניך תענה בך וגם פיך יגיד צדקתך כי לא ככל השׁדכנים אתה, ובכן הלא תדע ותבין מה הברית הזאת לנו הגברים. הלא טוב לגבר כי ישׂא הוא עול סבל מחית ביתו לכלכל את אשׁתו האהובה לו בכבוד, ואל לאשׁה אשׁר כל כבודה שׁבת בית להיות צופיה הליכותיו, בעינים פקחות ובידים חרוצות, אַל לה לעמול ולמצוא חית ידה בפעל כפיה, על כן בן עזאי מאן לקחת אשׁה כל עוד “נפשׁו חשׁקה בתורה” ולא ידע להלוך נגד החיים לשׂבוע מעל כפיו. ובעת אשׁר הפציר בו רעהו לבא במסרת הברית עם אשׁה. באמרו לו כי גם אחר חתונתו תהי אמונת עתו חסר תורה ודעת אז פתח בן עזאי פיהו בחכמה ותורת האדם על לשׁונו לאמר: רחים על צוארי ואעסוק בתורה?! החכם הזה ידע עד מאֹד כי ראשׁ פתנים יינק האישׁ היושׁב בחבוק ידים ומצפה לשׂכר אשׁתו אשׁר תתן טרף לביתה כי היא כשׁופט אכזרי תגדיל עליו עקב, תשׁלח בו לשון אפעה עד אשׁר תקוץ נפשׁו בחיים ותבחר מחנק לה. והלא כֹה אמרו חכמינו אשׁר ידעו עת ומשׁפט לכל חפץ: מי שׁאשׁתו מפרנסתו ומושׁלת עליו חיים אינם חיים. ובכן האישׁ החפץ חיים מבקשׁ לראות טוב עם אשׁתו אשׁר יאהב, הוא לא יקחנה לאשׁה עד אשׁר תקע יתד במקום נאמן וידע למצוא חית ידו לראות ולשׂבוע מעמל כפיו, והלא כה אמרו חכמינו המחכמים: הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך “זו אשׁה”. הנה כי כן גם עלי לחכות עד אשר תמצא ידי להטריף לאשׁה לחם חקה כאשׁר הסכן הסכינה בבית הוריה, עד אשׁר אציב לי יד ואמצא מקור חיים אז רק אז אקח אשׁה כלבבי.

העלמה פנינה הטתה אזנים קשׁובות לכל דבריו ותנשׁום ותשׁאף יחד כמו בא הרוח אשׁר יצא מפי כזביאל ויקל כֹבד אבן ונטל חול מעל לבה. וכנפשׁ עיפה אשׁר תשׁאף נטפי מים קרים נוזלים ולא תדע שׂבעה כן בלעה כל הגה וכל מלה מפיו ויבֹאו כשׁמנים מְמֻחָיִם בעצמותיה. גם הזקנה נפעמה ממשׁמע אזניה ותחדל התֻלים אך כמו חפצה להצטדק אמרה כמו לנפשׁה: בלי תפונה בן אחד הרבנים תופשׂי התורה הוא ואנכי לא ידעתי, אך מדוע גלח זקנו ויקצץ פאותיו וילבשׁ מלבושׁי נכרים? – ומדוע – שׂמה דברתה לכזביאל – לא לקח אשׁה מיום אשׁר נתנה המשׂרה על שׁכמו?

– אמנם למן העת ההיא יבקש בית חבר בדעתו כי לא טוב היות האדם לבדו אך לא ימצא את אשׁר יבקשׁ. לבו היודע דרכי החיים ולא ילך עוד בעינים עצומות לקחת מן הבא בידו, הוא יבקשׁ חשׁבונות רבים טרם יעשׂה דבר אשׁר יכונן אשׁרו בכל ימי חיי הבלו או ישׂביעהו ממרורים ויפילהו למהמורות לבל יוסיף קום. הוא יביא לבב אהבה וגם אהבה יבקש, יבקשׁ אשׁה אשׁר ידע בנפשׁו כי כל לבו יאמר כבוד ואהבה לה וכל עוד אשׁר ימצא בה חסרון קל אשׁר בידו להשׁבית את אהבתו ומטהרה ולא יכבדה יותר מגופו לא יוכל לקחתה. אשׁר על כן גם לכזביאל השׁדכן אשׁר אין דבר כבד לפניו וכביר כח לבו להטות את כל איש לחפצו בדעתו כי אך טובו ואשׁרו ידרושׁ, גם אנכי אלאה בבאי אליו כי כבר תמצא חכמתו להוכיח לכל אישׁ כי צדקו בו וכי עליו להזהר מהחתחתים הפרושים לרגל אישׁ על צעד ושׁעל.

אולם הפעם יודע אנכי נאמנה – הוסיף כזביאל לאמר – כי חפץ לבו יִנָתֵן לו אם יקח את העלמה היפה בבנות ותמימה כיונה אשׁר… עתה הורה באצבעו על פנינה ויקרוץ בעיניו וישׂחק לנפשׁו ויאמר: לבי נכון בטוח כי לא ישׁוב פני ריקם אם אך אדוני הזקן יבחר בו.

מי יחקור רוח האדם ומי יבא עד תכונתו? כזביאל הפושׂק שׂפתים אשׁר לא ידע מתג ורסן לפיו וכסוס שׁוטף ישטוף במרוצתו כל אשׁר יקראהו לרגלו למען מצוא חפצו. כל דבר שׁקר ומרמה לא ימנע מלעשׂות אם רק ימצא בהם חפץ. כזביאל אשׁר בעד בצע כסף יחמוס מזמות כל היום לפרוש רשׁת ליד מעגל אישׁ תם. כזביאל אשׁר אך ליין ושׁכר גבר בארץ הוא היה פתאום לאישׁ הרוח ודברי אהרן עמק שׁושׁן מצאו מסלות בלבבו עד כי רוחו דבר בו ובדברו האמין כי מלבו יוציא מלים וכל זאת רק יען כי עיניו ראו את מורו ולבו אמר כבוד לו. עליו התגבר התמהון כי אהרן עמק שׁושׁן ידע עוד ויזכור מאמרי התלמוד אף אם על ברכי הדעת גֻדל מנֹער ובחכמות ושׂפות זרות שׂם כל מעיניו, על כן חֻקקו דבריו על לוח לבו ויהיו בעיניו כדברי אלהים חיים. הנה כי כן המורה אשר לב חניכו ותלמידו לא יהגה אימה ולא יחת מפני שאתו והדר גאונו הוא ישׁחית את דבריו ויזרעם על צחיח סלע לא כן המורה אשׁר יבין להאציל מהודו על תלמידיו ולהראות להם כי שׁאר רוח לו עד אשׁר שׂאתו תבעתם, הוא יהפוך מדבר לעדן וארץ ציה למוצאי מים, הוא גם על לב קשׁה מצור יזרע וזרעו יעשׂה פרי ו יעלה כיונק לפניו.

אולם בכל זאת רק בלב נער אשׁר, עוד ישׁרשה נפשׁו בו והוא רך כקנה וכפתו רעננה, רק בו יחֻקו מליו וכבצור לעד יחֻצבו. לא כן בלב כזביאל השׁדכן, לב משָׁחָת משרש ועד ענף ושׁרשו כבר הזקין בו, בו יִכָּתְבוּ גם דברי המורה החכם מכל אדם כִּכְּתוֹב האישׁ באצבעו על חלון הבית, עת עלה אֵד מים עליו, ולרוח קל הנושב בו יִמָחָה ולא יכירנו מקומו. כזביאל השׁדכן שׁכח עד ארגיעה את דבריו וכמו לא השׁמיע לאזניו את אשר הוציא מפיו שב על קיאו ויאמר: אמנם כזביאל השׁדכן כֹל יוכל ולא יבצר ממנו מזמה וכל זאת באמת ובצדקה לא בערמה ומרמה כיתר השׁדכנים הנבלים בני הבליעל. הנני נותן לכל אישׁ ואשׁה לבחור בספרי ככל אשׁר תאוה נפשׁם בעת אשׁר כל השׁדכנים אנשׁי דמים ומרמה המה וילכדו כל איש בפּח ערמתם וישׂחקו בו כצפור. המה אנשׁי בוגדות ותרמית אך לא כזביאל השׁדכן, גבהו דרכיו מדרכם כגבֹה השׁמים על הארץ. ובזאת בחנוני – הוסיף לאמר – ותדעו דרכי. בחרו נא בבן שׁמואל העשׁיר אשׁר כסף תועפות לו ואת עשׁירי עולם הוא נמנה, ובנו הוא עלם נעלה מעין כמהו, או כנאמן בית האדון אשׁר חכמתו רבה היא ומשׂרתו כבוד והדר תעטרהו, או באיש אחר, הלא לכם החֻפְשָׁה, ואך הגה יצא מפיכם וכזביאל השׁדכן אשר ידע עת ומשפט לכל חפץ ישׁמור פקודתכם וכל מה שׁבכחו לעשׂות יעשׁה ולמלאות משׁאלותיכם. וכזביאל לא יכזב.

הזקנה אשׁר כבר היו לה דבריו וגבה רוחו לזרא, ענתהו בקול כאישׁ אשׁר בכל לבו יחפוץ להנצל מלהג הרבה ודברים יגעים: אכן דברים כאלה לא נקלים המה כאכול איש עֻגה בעד אגורת כסף ועוד נתיעץ על הדבר ולימים עוד אחדים תבֹא שׁנית ותשׁמע מה בפינו.

מפי כזביאל עוד לא נעתקו מלים. עוד הכביר דברים לא המה וישׁבע אלף פעמים באמונתו כי אך כזביאל שׁדכן נאמן הוא – הוא ולא אחר וכי שׁמואל העשׁיר ונאמן בית האדון ולכל אנשׁי התבל כלים למעשהו המה וכי לא ימשׁכו הימים ויוצא את זממו לפעולת האדם לאשר כל הסרים למשׁמעתו, עד אשׁר השׁמיע מורה השׁעות אשׁר על הקיר צלצל שעה העשׂירית ויזכור את ארוחת הערב ויבקשׁ סליחה מאת הזקנה ומאת העלמה פנינה ויפן ויצא וישׂחק לנפשׁו כמו אמר בלבו: ומי חכם ככזביאל ויבין את כל זאת?! –

 

ז. הֲלָךְ נֶפֶשׁ.    🔗

כזביאל הלך לביתו ויאכל ארוחתו במנוחה וככה האכילה אחזה השׁנה שׁמורות עיניו ברגע עלותו על יצועו ושׁנתו ערבה לו. מלאכי שׁלום פרשׂו כנפיהם עליו ויחלום והנה העלמה פנינה כבר באה במסרת הברית עם בן שׁמואל העשׁיר מעיר אדרעי ומשׂכרתו שׁלמה מאת שׁמואל העשׁיר כי לקחהו אחר כבוד וגם הזקן וכל מרבית ביתו למוצא שׂפתיו ייחלון וכל אנשׁי התבל יודו בפה מלא כי כזביאל השׁדכן נאמן הוא ואפסו עוד. אשתו תלבשׁ בגדיה החמודות אשׁר הכין לה ותתאמץ להשׁיב לו ככל תגמולוהי עליה, תשׂחק לפניו ותעשׂה בחפץ כפיה מטעמים כאשׁר יאהב גם תראהו בלכתו אל בית המשׁקים ולא אחר. אך זאת לא עלתה על רוחו לא בהקיץ ואף לא בחלום, יֵקַר פדיון חזון לבו, כי פנינה העלמה התמה והברה תתן מנוחתה כָפְרוֹ.

בנפול תרדמה על הזקנה וכבר גם הוד נחרה נשׁמע בבית נראה כי פנינה מתהלכת לבדה אחת הנה ואחת הנה ולא תשׂים לב לא לקול נחרת הזקנה אף לא לרעשׁ לוחות החלונות אשׁר יחרידו כל כלב בהשׁמיעם הד יללת הרוח הגדולה והחזקה. דברי כזביאל צללו באזניה כקול רעם בגלגל וישׁביחו כל שׁאון וכל רעשׁ היא חשׁבה ברגע קטן של מחשׁבות לאין מספר ועד ארגיעה שכחה אותן כמים עברו ומחשׁבות חדשׁות לקחו מקום הראשׁונות לפנות עד מהרה מקום לרעותיהן הבאות אחריהן.

פתאום נבהלה נחפזה, רוח על פניה יחלוף ותמונת אהרן עמק שׁושׁן לנגד עיניה. התמונה הזאת תעמוד לפניה ותתבונן בה בעינים חודרות קרב ולב, תאר פנים אליה ותפקדה לשלום, תברך אותה את הברכה אשׁר שׁמעו אזניה מפי הנאמן בבית מלון האורחים אשׁר על הדרך באכה עירה עקבה. ותפן פנינה כֹה וכה ותרא כי אין אישׁ אתה בבית ותחרד ותלפת וכל עצמותיה רחפו. בפחדה מהרה כחץ מקשת אל מטת הזקנה וכבר פתחה שׂפתיה להעיר אותה משנתה אך כמו יד נעלמה נגעה אל פיה ותשׁב ידה מעורר גם אספה רוחה אליה ותדום. רגעים אחדים ישׁבה על המטה ותעצום עיניה מראות כמו כסתה בשׁת פניה על כי לבדה היא עם גבר בבית ותדמה בנפשׁה כי בחדלה מהביט לא תשׁורנה עוד כל עין ואמנם הפעם לא ראתה לנפשׁה מהתלות. עד מהרה עברה התמונה אשׁר עין לא ראתה זולתה ותשׁב רוחה אל קרבה ותחזה נכוחות ותפקח פנינה עיניה לאט לאט ותרא כי לב הותל הטה אותה ויחזה לה משׂאות שׁוא ומדוחים. חשבה את מחשׁבותיה אחת לאחת ותמצא חשׁבון כי לא היתה כל תמונה בבית כי אם בקרב לבה פנימה. והתמונה הזאת כבר שָׂמה שׁם איתן מושבה ותתקע צפרניה עמוק עמוק בלבה עד כי ידעה כי בחפצה לגרשׁ אותה מעל פניה עליה לעקור את כל הלב משׁורשׁ. עוד הגות לבה בסתר כליותיה והאהבה בעצם תקפה וגבורתה נגלתה אליה ותצת שׁלהבת יה בכל חדרי לבבה היא לקחה אותה בחזקת היד ותושׁיב אותה אל השׁלחן גם נתנה קסת הסופר בידה ובאותות גדולים החלה לכתוב על הגליון “לבי רוחי ונשׁמת חיי'.”

כבר גמרה אֹמר לשפוך את כל רוחה על הגליון, לאמר לאהוב נפשׁה כי כל בו חיי רוחה וכי בלעדו… אך פתאום רעדה אֲחָזַתָּה והעט נפל מידה, השׁפילה לארץ עיניה ותקוט בפניה כי פרצה גדר הצנע לכת, פניה אדמו כדם ותירא להרים ראשׁ כמו תעמודנה רעותיה מרחוק לה, תשׁלחנה לשון למולה ולא תחשׂכנה מפניה רֹק בוז וכלימה.

אך הלא לבדי הנני בחדר – השיבה כרגע פנינה אל לבה – ומי יראני?… לבדי?!… הלא אלהי הרוחות לנגדי תמיד והוא יראה ללבב, עיני צופיות בכּל ואנה מפניו אסתר…. אך למה לי להסתר במסתרים? הלא טוב ד' לכל הוא בוחן כליותי ויודע כי אין בכל דרכי נפתל ועקשׁ. משׁרים אֹהַב את אהרן ומשׁרים יאהב אל… אולם האם לאהוב גבר, אישׁ זר, האין זאת עון פלילי?…. לא! לא אחטא לאלהים! “ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשׁך” צותה תורתנו הקדושׁה, ומדבריה לא אסור ימין או שׂמאל. לא! אלף פעמים לא!… ומי יודע אם לא אדאיב את לב אבי הזקן בהודעו כי נעו מעגלותי… ואהרן?… האם לא נאמן לבו עם אל?… ואולי אכאיב את נפשׁו באהבתי… בידך ה' אפקיד רוחי – קראה פתאום פניניה בנשׂאה כפיה למרום – ועם רוחי גויתי וסמוך לבי בטוח כי כל דרכיך משׁפט ולא תעזוב את הבוטחים בך לראות שׁחת…

לב פנינה נח כמעט מזעפו בשׂומה כסלה ומבטחה באלהים, אולם בלב אישׁ אחר חוללו דברי כזביאל סער נורא ויוציאו משׁם אנחות בשׁברון מתנים, והלב הזה השׁקט לא יוכל כי לב איש הוא, לב שׁמעון בן גבריאל השׁוחט.

שׁמעון היה נער כבן שׁמונה עשׂרה שׁנה וייף בגדלו כארז בלבנון, עצמותיו מלאו עלומים ויהיו דשׁנים ורעננים. לחייו היו אדומים ועגולים כשׁני תפוחים ועיניו אף אם הסתתרו שׁבת על מלאת בחוריהן, בכל זאת התראו כמו מושבן מן הגבות ולחוץ כי לא קטנות היו וכשׁני כוכבים הפיצו זֹהר עד כי לנגה זרחן לא נשׂים לב לגבותן אשׁר בם שמו סתרן. לוא גדל שׁמעון בבית איש מהדור החדשׁ אשׁר יפנקהו מנער וילבישׁהו בגדי חמודות גם ילמדהו לרחוץ יום יום בנקיון גוו כי אז יפרח כתמר וירהיב כל עין, אולם “הנוצות” אשׁר לא סרו מעל שׂער ראשׁו וגם בגדיו הצואים ומלאים דם העופות אשׁר זרק עליהם בבית אביו השׁוחט, ופאות ראו אשׁר לא שם לב לסלסלם ותרדנה על לחייו כסרח העודף, כל אלה השחיתו תארו ויתראה כאיש פרא עד כי חרדה פנינה מפניו בראשׁית בֹאו אל הזקן מאיר אבן חן, ותמנע קרבתו, אך לא כתאר פניו היו לבו ורוחו. לב מתנה היה לו, לב חזק מצור אבל גם טוב וישׁר כלב מלאך אלהים ורוחו היה נכון בקרבו אף אם לא יתרון הכשר דעת לו. הוא הבין כל דבר לאשׁורו אך לברוא חדשׁות לא היה שׁאר רוח לו, ותחת זאת היה ניב שפתיו אחוה. אך פתח שׂפתיו עם איש ומשׁכהו אליו עד כי רחשׁ לבו אחוה לו. –

אחרי ימים אחדים הסכן הסכינה גם פנינה את נפשׁה עמו וכאת אח ורע התהלכה אתו. הוא בא יום יום אל בית הזקן לקרוא לפניו את תלמודו והזקן אשר כבר כהו עיניו מראות שׁמע את דבריו ויבאר לו כל הדבר הקשׁה כיד חכמתו הטובה עליו. וכֹה היה שׁמעון להזקן כבן אשׁר אמץ לו ופנינה היתה כאחות נאמנה לו ותקרבהו מאד, ולא לעתים רחוקות אכל שׁם גם את ארוחתו וירבה שיחה עם הזקנה ועם פנינה מבלי אשר עלה על רוחו כי פנינה עלמה היא ולא לעלם בישׂראל לדבר את עלמה בשׁער בת רבים וכלימה לא תכסה פניו… בכל זאת בבאו עתה אל בית הזקן ללכת אתו אל האספה ויראה את כזביאל השׁדכן יושׁב ומאריך לשׁון התעורר פתאום בקרבו רגשׁ עז אשׁר לא ידע יכנהו, רגשׁ אשׁר כאשׁ עצור בעצמותיו ולא יכול כלכל, רגשׁ אשׁר הניע את לבו ויך כהולם פעם גם מחץ את ראשו ויהי כאישׁ נדהם…

כנודד בחלום חזיון לילה הלך שׁמעון לימין הזקן בצאתו עמו מביתו. בכל הדרך לא דבּר דבר ואף אם כבר עברו מבית האספה והלאה הרחק כמטחוי קשׁת לא שׂם שׁמעון אל לב, עד אשׁר התעורר הזקן אשׁר לא ידע דרך עמדו באשׁון לילה ואפלה ויאמר: לפי ראות עיני הרחקנו לכת ומה זה היה לך שׁמעון כי אבדת דרך?

אמנם כי כן הוא – ענה שׁמעון כמקיץ משׁנתו – ואנכי לא ידעתי.

ויסבו שׁניהם את פניהם אל בית גבריאל השׁוחט, בית האספה.

 

ח. הָאֲסֵפָה.    🔗

באמרי כי עזה עיר קטנה היא בגאליציא אחשוב למותר לתאר את רחובותיה. הן מי האישׁ אשׁר לא זכה בימי חיי הבלו לרמוס ברגליו טיט של חוצות עיר קטנה, על מי לא עברה כוס תמרורים לשׁאוף רוח הקטב הממלא את כל חללה, ולכוף באגמו ראשׁו בבאו אל בית אחד תושׁביה אף אם לא לאות תודה על אשׁר ישׂים קטורה באפו כי אם לבל ינפץ ראשׁו אל אמות ספי הדלת השפלה? בכל זאת, כִּמְסַפֵּר, עלי לכונן מבט הקורא על הרחוב הצר והקטן אשׁר מתחת לבית הכנסת הגדול; כי עשׂרה קבים רפשׁ ירדו לעולם ותשׁעה נטל הרחוב ההוא אשׁר בו מצא גבריאל השׁוחט משכנות לו.

הלילה ליל חושׁך ואפלה מנדח, הכוכבים לא יהלו אורם ואי מנורות ברחובות להאיר את הדרך רק מבעד לאשׁנבי בית הכנסת יאירו נרות גדולים “נרות לזכרון האבות” אשׁר לא הוטבו ויעל הדשן עליהם ויפיצו אור כהה על פני הרחוב הצר, אור אשׁר לא יאיר נתיב אולם לנגה זרחו נראה את הזקן והנער בוסים ברפש עד המפשעה ומשׂרכים דרכם אל הבית העומד ממולו. גם מחלוני הבית הזה ישלחו נרות רבים קויהם כי הוא מלא אורה. כל קני המנורה התויה על יתד התקוע בספון הבית הֹּעלוּ הפעם כבליל התקדשׁ השׁבת או החג ובכל זאת לא לבשׁו אנשׁי הבית בגדי שׁבת ויום טוב וגם צל שׂמחה לא ישׁכון על פניהם, ונהפוך הוא כי כמו נוגים המה ממועד ועננה תעיב את מצחם. דומיה לא ידעתי אכנה, לא דומית חצר מות אף לא דממת לילה באין קול וקשׁב שׂררה בין הנאספים, כי אם כמו תוחלת ממֹשכה העתיקה מהם מלים ותשׂים מחסום לפיהם. כלם ישׁבו יחיל ודומם ועיניהם צופיות אל פתח הבית, ורק בעת סבבה הדלת על צירה והזקן מאיר אבן חן נראה על המפתן בא רוח חיים בכל הנאספים, וירימו ראשׁ ויכוננו מושׁבם כמו זה עתה יכירם מקומם…

ומדוע? האם קרן עור פני הזקן? לא! כמו נחם על באו בסודם מחצה תוגה מסתרת את לבבו ופניו קבצו פארור… ובכל זאת בפנות לו הרב מקום לשׁבת לימינו הביטו גבריאל השׁוחט ושׁמואל החזן בפניו ונהרה הופיעה עליהם הדרת השׂיבה וכל הכבוד החופף על פני הזקן הפיחו תקוה בלבם, והתקוה בהלה נדה עלי ראשׁם שׁלחה קרניה גם על פניהם הלבנים כשׂיד ואֹדם נראה בלחייהם, אֹדם אשׁר לא יעמוד רגעים רבים כי אם עד מהרה יחלוף ויעבור ולבן שׁלג יירשׁ מקומו. הוא – אֵד העולה מדם לבבם אשׁר ירתח ולא ידום…

אחרי רגעים אחדים, אחרי אשׁר הביט הרב סביבו וירא כי אין אישׁ זר בבית, הסב פניו אל הזקן ויפתח את פיהו וישׁח אמרתו ויספר ברוב דברים כל אשׁר קרה ויאתה בעיר הזאת לפני שׁנה: תודת החולה אשׁר גוע ויאסף אל עמו ופרשׁת צדקת הצדיק אשׁר יצאה כאור. כל הנאספים הקשׁיבו רב קשׁב אף אם לא חדשׁות שׁמעה אזנם אך מדוע שֻׁנו פתאום פני הזקן? מדוע שׂרָגוּ גידי מצחו וכל הצבעים עברו חליפות על פניו? מי חכם ויבן את זאת?… אמנם כמעט כלם הביטו בפניו ואל מבוכתו לא התבוננו, ואולי חשׁבו למשׁפט כי הנפלאות הרעישׁו חושׁיו ותניענה את לבבו… המה לא שׂמו לב אל הרגזה אשׁר התגברה עליו והרב שׂם עתה פניו אל הנאספים ויאמר: “רבותי! הלא כולכם ידעתם היום כי זכה וטהורה נשׁמת המת כנפשׁ עולל ברגע בֹאה עלי אדמות, תודת פיו היתה כּפרתו ונשׁמתו צרורה בצרור החיים, אך בחטאנו (עיני הרב דלו למרום וישׁמיע אנחה) לא ינוח המת בשׁלום על משׁכבו. רשׁע אחד בתוכנו ומפשׁעו נגוע כלנו אנחנו נשׁינו וטפנו. על כל העדה יצא החרי והקצף כי הרשׁע אהרן עמק־שׁושׁן מתנכל להרגיז את המת ממנוחתו, להעלות אותו מקברו ולנתחהו, בידי הרופאים אשר יבאו מעיר הגדולה, לנתחים… מי שׁמע או ראה כזאת בימי אבותינו, עת היתה יד העדה תקיפה? עתה עת אשׁר רשׁע על צדק יתגבר וידי אנשׁי הקהל רפו תפתח הרשׁעה כשׁאול פיה לבלענו חיים ומי יודע מה תהי אחריתנו? הלא בעד המת ידרושׁ הבליעל הזה משׁפט מהחיים לעשׂות אתנו כלנו יחד כלה ובמה כחנו גדול להפר עצת הרשׁע אשׁר יצפון לנפשׁות תמימים? עוצו נא, רבותי, עצה! דברו אישׁ דבר, חוו דע ואולי יושׁיענו אלהים ברוב יועץ אולי ישׂכיל אישׁ לעצור בעד הרעה!”

בין הנאספים קם שׁאון ויחרדו אישׁ אל רעהו ועצות מעצות שׁונות נשׁמעו עד ארגיעה בפעם אחת מפיהם.

“נבער את הקוץ מן הכרם לבל יכאיב כל חלקה טובה” השׁמיע אחד הנאספים דעתו.

ידי תהיה בו בראשׁונה – קרא אישׁ קטן קומה ודל בשׂר –

הסו! – שׁסע פתאום שׁמואל החזן את דבריהם ויך באגרוף על השׁלחן – הנה זקן ונשׂוא פנים בתוכנו – אמר בהורותו באצבעו על מאיר אבן חן – ונשׁמעה מה בפיו.

כן! כן! צדקת – ענה גבריאל השׁוחט אחריו – מפי הוצאת מלים.

הזקן ישׁב כאישׁ נדהם ועתה גדלה מבוכתו עד כי גדלה מאד וכנלעג לשון השׁיב אמריו להם: לא לי עצה ותושׁיה… התחת אלהים אנכי?… לא תגעו בו יד… פן תדבק בכם הרעה… – ובכל זאת רק בישׁישׁים חכמה לכלכל דבר במשׁפט – ענה הרב אף הוא חלקו – עצתי אמונה כי אתה, אדוני מאיר אבן חן, תוציאנו ממצוקתנו, המכשׁלה הזאת תחת ירך, בקולך ישׁמע אהרן עמק שׁושׁן וישׁוב ידו מבלע. הלא צדק צדק תרדוף אדוני ומדוע לא תעשׂה עמנו את החסד הזה?

טובה העצה היעוצה – נשמע מפי רבים – מלאך מושׁיענו אתה זקן נכבד ונשׂוא פנים וממך שׂאתנו ומשׁפטנו יצא.

שׁמעון אשׁר עמד עד עתה מנגד ולא גרע עיניו מהזקן נגשׁ אתה וקרב אליו בפיק ברכים וילחשׁ באזניו לאמֹר: “פנינה תתעצב אל לבה כי תבושׁשׁ לבא, מהרה והחישה מעשׂיך ושׁובה לביתך.”

ויקם הזקן על רגליו ובקול כחולה השׁמיע דבריו לאמר: “אם אך בי שמתם עינכם לא אמרה אמרי פיכם ומחר אנסה דבר אליו”.

על פני הנאספים נגה אור ונפשׁם תרועת שׂמחה אך לא כל התודות והברכות באו לאזני הזקן כי עד מהרה עזב, בלוית שׁמעון, את הבית.

*

 

ט. בֵּן אוֹבֵד.    🔗

מי האיש החפץ לראות את הדומיה בעצם תקפה לא ילך לא לחצר המות ולא לבית תפלת הנוצרים כי אם יבא בחצות הלילה בליל חשך ואפלה, לעיר קטנה. כמו ינום כל היקום שנתו ועלטה תכסה פני כל התבל, יחשך אור בעדנו, אין קול ואין צוחה חלושה ברחובות, כל הבתים סֻגרו על מסגר ואף נר קטן לא ישלח קויו מבעד לבקיעי חלונותיהם להראות כי חושך ישופנו. אך בלילה ההוא ליל הפלאות נראה אף בעיר עזה כי נר אלהים טרם נכבה. הרקיע יגיד בקול אדיר וחזק, עד מהרה ישלח דברו בקול רעם בגלגל כי לא לעולם ממשלת הדומיה וחשכת הליל אף יעיד לו עדים נאמנים את הברקים אשר יוציא מחדרים וישלחם על פני תבל לאות לבני אדם כי עוד לא חשך האור בעדיפיו, גם מחוץ לעיר, מחדר קטן אשר במקצוע בית האדון הצרפתי יאיר נר לכל באי שער העיר כי עוד תאור התבל באור החיים ויום ולילה לא ישבותו.

החדר ההוא הוא חדר משכב נאמן האדון. –

כבר עברה חצות הלילה ואהרן עמק שושן עוד לא נתן לעפעפיו תנומה, הוא מתהלך בחדרו הנה והנה ולרגעים יגש אל השלחן אשר עליו המנורה, ויכתוב בספר דברי הימים אשר לו, יכתבו ועטו בידו נוע ינוע אף לבו בקרבו הולם פעם. מבלי משים ישליך העט מידו, יגש אל החלון, יסמוך ראשו על יד ימינו וישקיף מבעד להאשנב והנה אפלה מנדח בחוץ ומעוף צוקה בקרב לבבו. מול החלון אלון רם הקומה אשר כבר הזקין בארץ שרשו ולצלעו עץ רענן העולה כיונק לפניו ויונקתו לא תחדל. הרוח יהמה יסער ויטה את האלון הצדה, והעץ אשר לימינו יטה ראשו לפני הסופה, יפרוש סעיפיו מסביב להאלון הזקן כמו יחבקהו ויחזיק במעוזו לבל ימוט לנפול. עוד הפעם יַשֵּׁב הרוח מנגד ויסיר בחזקה את ענפי העץ הרענן מעל האלון והאלון יחשוב להשבר… והנה פתאום השמיע אהרן עמק שושן קול מנהמת לבבו: הוי אבי! הוי הודי והדרי!

כעבור חצי שעה נראהו יושב אל השלחן כהלום רעם וברקים, חזות פניו תפיק אימה שׁערותיו פרועות ועיניו מפיצות אש פלדות וכאיש אשר אין ברוחו נבונה ינסה לקום ממושבו וישוב עד ארגיעה לשבת על מקומו, יניע כל יצורי גוו גם יעביר בכל רגע את ידו על מצחו, ישים ידו בסבך שער ראשו ויפרע בו פרעות. עדי רגע יִוָּכַח לדעת כי עועים ולא סדרים במחשבותיו ונפשו עליו תאבל כי הסתתרה בינתו ובכן למען הרגיע רוחו ולמנות מספר לכל צבא סרעפיו, יפתח ספר דברי ימיו ויחל לקרוא בו אך עד מהרה תמוגגהו תושיה ויגולל את העלים, ישים עיניו בהם וידלג מפרק לפרק בלי משטר וסדרים וזה החלו:

עקבה ליל ג' לירח סיון התקצ"ג.

בן אחד עשר שנה אנכי היום וכבר גלמוד אנכי כערער בציה, נעזב ומשולח לנפשי. ומדוע רחקוני אבותי מעליהם? האם נהפך בין רגע לבם עלי ויתאכזרו לי?… אמי, אחי ואחיותי אמצוני למו לבם בטרם יצאתי מביתי וינשקוני אלף פעמים ונשיקותיהם בבכי מסכו. ומדוע לא בכיתי גם אני? ככבד אבן ונטל חול הכבידו את לבי וכמעט שמחתי כי נוסע אנכי. האין זאת אולת אין על עפר משלה? אבותי! לוא ראיתם דמעות עיני בנכם אשר כמים המוגרים במורד תזלנה על לחייו מאין הפוגות, לוא קרעתי לפניכם סגור לבי וראיתם את הפצע אשר יגדל מיום ליום וימאן הרפא כל עוד לא תזילו אתם עליו נטפי מור ברוח שפתותיכם, כי אז גם אם לב אבן לכם יִמַּס, ואם סלעים עיניכם תלכנה מים… הפעם הוספתי על אולתי גם רעה רבה, סלחו נא אבותי לפשע בן אובד, מצוק ומר נפש, ואם תאבו הכוני פצעוני רק כי ידכם תנחת עלי ושב ורפא לי…

אבי הלוני בדרכו מעבר להגבול ולא דבר אתי דבר רק נתן על ידי עשרת שקלי כסף ויורה אלי באצבעו אל בית המלון לאמר כי שמה אלכה ויסתר פניו ממני ועד מהרה חמק עבר ועקבותיו לא נודעו…. האמנם הציקהו לבו ויתאמץ להסתיר דמעותיו מנגד עיני?… אולם הלא גם מכתב שם בחיקי, אוציאהו ואקרא בו.

תולעה אמללה!

מה אמולה¹ לבתי כי נטל עלי לעזבך לנפשך באביב ילדותך באין מורה דרך ומנהל ובאין דואג לך לכלכל אותך בלחם; אבל, בני, גזרה יצאה מלפני השליט ולא לנו בני חלוף להתאונן עליה… ידעתי כי אף אם עוד נער אתה ולא תדע דרך עמך בכל זאת חפצך אעשה אם אצילך מידי האורבים לנפשך, אלה הצודדים נפשות נערים תמימים לתת אותן על יד פקידי המלך ולשלחן לארץ גזרה ששמה יכבידו השוטרים אכפם עליהם להמיר כבודם בקלון…. נפשך זכה וידעתי היום כי בעד כל כופר לא תתן לאחרים כבוד עמך וזאת נחמתי בעניי כי כבר הבאת לבב חכמה והחכמה תהי שבטך ומשענתך בדרכך לבל תתרפה ביום צרה ולבל תמשוך ידך את נערים שובבים. ואם תישר לכת יחנך המשגיח על ארץ רבה ולא יעזוב את נפשך לראות שחת. גם בני ישראל ירחמו עליך ולא יתנוך לגוע בזלעפות רעב.

הזהר בני לבל תשכח תורת אביך ובכל מעשה אשר תעשה יבא זכרון אבותיך לפניך ויתמוך בידך לבל תעשה מדחה סלה. ואל יסיתך לבך אף רגע בשפק כי לא ימוש זכרונך מעל לוח לב אבותיך כל עוד נשמתם בם, והיה שלום

בנפש אביך האמלל,

אבינדב.

לוא שמעתם, אבותי היקרים, קול בנכם עת כל עצמותיו תאמרני: פקודתכם תשמור רוחי ודבריכם יהיו נר לרגלי! אך האם לא תדעו ובחנתם את נפשי? כל בכם חיי רוחי סלע…

י“ד אלול תקצ”ד.) שנה תמימה כבר עברה לי באפס מעשה לחמי נתן יום יום בבית איש אחר. ומדוע? יען כי אהגה כל היום “בתלמוד”. אמנם צדק אבי באמרו כי בני ישראל רחמנים המה, אך הלנצח אראה אשבע מעמל אחרים? האם אין עזרתי בי לעבוד עבודה ולהשתכר לחם למו פי? כבר קצה נפשי בלחם הקלוקל…. ארחיק נדוד אל כל אשר ישאוני רגלי! אבקש חית ידי, טוב לי פת חרבה ועבודה בה מאכול במנעמי זרים. אולם האם אמצא את אשר אבקש?… אבי אמר עם מכתבו כי אם אלך בדרך ישרים לא יעזבני אל שדי, ומה לי העיר הזאת או עיר אחרת? בכל מקום אשר אזכיר את שמו יבא אלי ויברכני… מחר אשים לדרך פעמים. אבותי היקרים! תנו נא לי את ברכתכם לשלחני בדרך נודי ונועי ואלך לבטח דרכי!….

בלילה ההוא.) יום יום תשמע אזני שם “יוסיל טודרס”² מנאץ בפי החסידים וגם אנכי לא אמנע נאצותי ממנו אף אם לא אדעהו. ומדוע זה היום נגעו גדופיהם אל לבי ורגע באפי חפצתי להוכיח דרכם על פניהם?

האם כבר נגע בי נחש “המינות” ויתן בלבי ראש?…. אבותי היקרים! שעו מני, בושתי להביט בפניכם כי כבר התיצבתי על דרך לא טוב!…. ומי הוא השודד אשר פשט על לבי ויגזול מנוחתו?… האם האיש משה אשר כמלאך אלהים הוא בעיני האם הוא רק יתמם לעיני ושבע תועבות בלבו לצוד נפש יקרה? האם שאול צעדיו יתמוכו ובי בחר לאספני במכמרתו ולהצעידני למלך בלהות? אל אלהים הצילה נפשי מרדת שחת! ואתם, אבותי היקרים, שאוני! בנכם ישוב מאון ולא ישוב עוד על עקב בשתו סלה. פתחו שערי לבבכם ויבא בם הבן המתנחם ושב מדרכו הרעה!…

עוד בלילה ההוא.) הפעם אשים ידי על לבי. האֻמנם יתחפש ארי משחית בעור כבשה תמה? האם ימצא עורב משכן לו בלב יונה? לא! זאת לא זאת! זה האיש משה נדיב הלב וטהר הרוח אשר מיום שבתי בעיר הזאת משכני חסד ויעניק לי מטובו עד בלי די, גם היום באמרי לו כי גמרתי אמר לעזוב את העיר הזאת ולבקש עבודה, ארו פניו ויחזק את לבי גם נתן בידי חמשת שקלי כסף וצידה לדרך אף אם לא את עשירים הוא נמנה. זה האיש הנעלה לא יכזב. הוא לא יסבבני בכחש באמרו לי כי רק כזבים ידברו החסידים על האיש המורם מעם, החונן יתומים ללמדם דעת או מלאכה בלא כסף ובלא מחיר, יוסף פערל, אשר בטארנאפאל משכנו כבוד. צדקו בו!

מחר בבקר השכם אשים לעיר טארנאפאל פעמי ושם אבחר לי דרך. ואתם אבותי הנאהבים והנעימים יביטו עיניכם הטהורות אל לבי ותראו כי חף הוא מפשע. מצות שפתותיכם אור לנתיב בנכם סלה…

אחר שבע עשרה שנה ) כל אבני קלע וכדורי כלי תותח הלמו ומחצו היום את לבבי בשמעי תודת החולה ובכל זאת עוד חי חי אני. האם רק לבעבור יראו עיני בידי אחיה ולא אמות? אשים קץ לחיי או כי אשכב בבשתי ותכסני כלמתי עד בוא חליפתי!… ואבי? האמנם עוה נתיבותיו בימי שיבתו וכפיו נגאלו בדם? לא! גם אם יגלו שמים עונו והארץ תתקומם לו להעיד בו סרה לא בן בדיהם! לבו טהור מעצם השמים ונפשו זַכָּה מזֹהר כוכבי מעל. ומדוע סבבוהו בוגדים וישיאו עליו מות ואבדון? אלך קודר בלחץ לבבי כל ימי צבאי עלי ארץ!… כל אוכל תתעב נפשי וזהמתני חיתי לחם עדי אגוע וארד אל אבי ביגון שאולה!…. אך לא! אחיה ועוז אתאזר לנקום נקמת אבי בהמבקשים נפשו לספותה, לא אשקוט ולא אנוח עדי אוציא כאור משפטו!… ומה זה היה לי היום כי דברי החולה גרעו ממני שיחה? מדוע נאלמו עד ארגיעה שפתי ולא עצרתי כח להוכיח לעיני השופטים כי שקר נסכו?… אמנם שאול חטאתי, זדון לבי השיאני לשמור מחסום למו פי לבל יחולל כבודי, חללה, בְהִוָּדַע כי בן אנכי לאבינדב אשר החולה נתנהו למרצח אשר יצפון לנפש נקי חנם. האם כה ירדתי פלאים כי אבוש באבי עטרת ראשי וצפירת תפארתי? הרק למען שמי התאכזרתי לאבי ונתתי חיתו לממיתים על לא חמס בכפו? בוז לי, ולעג לנפשי!… ואולי עוד בידי להשליך משני מבלעיו הטרף, כל לבבי וכל נפשי וכל מאדי אתן בעד נפשו!….

אור לכ“ב אייר התרי”ג.) בעודני נער קראתי “בספרי יראים” כי בגיא בן הנם יעלו מלאכי בלהות את החוטא כליל על מוקדה ואחרי השרפו יחיוהו מערמות אפרו, ילבשוהו עור, גידים ועצמות ויפיחו באפיו נשמת חיים; אולם לא למען יחדש נעוריו כי אם – לבעבור יחדשו שפטיהם נגדו וישוב היות לשרפה מאכלת אש. – התמונה הזאת תחלוף עתה על פני ורב עצמותי תפחיד. כבר אפפוני מצרי שאול וחבלי מות סביב שתו עלי עד אשר קצתי בחיי. לבי מת בקרבי וכצל נהלכתי, כהנפש החוטאת אשר שלחה מתחתיות ארץ לתעות “בעולם התהו”, והנה באה היא ולבבני, החיתני מיורדי בור. טֹהר עיניה ותֹם לבבה חדשו רוח נכון בקרבי. אך מי יודע אם לא נצתה בי אש האהבה למען תאכלני מנפש ועד בשר. אולי תשוב פנינה פני ריקם ותשיבני עד דכא… יונה תמה! האם אך בעבור זאת נתת חיים בעצמותי היבשות, לשלוח בהן חץ ורצח?!…

עוד בלילה ההוא.) מה אמלל אני! שתי נפשות לוחמות אשה ברעותה בחרו את לבי לגיא ההרגה וכל קרבי היו להן לשלל. בני אשפתן נחתו בי ותמיתנה כל חושי וגם ברגשותי תשלחנה יד. אך יתעורר החפץ בלבי למפעל ומעשה וכרגע יחליפוהו בן קשתן וימיתהו. ומי יודע אם לא עוד אחת מעט והנה יבאו עורבים ויעלעו דם חללי לבי….

לא אחת ולא שתים חזקתי את לבי וגמרתי אמר למצוא נתיבותיה, להתנפל לרגליה ולקרוע סגור לבי לפניה למען הראותה לדעת כי כליותי, נפשי לבי ורוחי נתונים נתונים המה לה, כי חיי תלואים ברוח שפתיה, כי בלעדה התבל בעיני עמק עכור ובאר צרה ויגון וכל אשר עליה נחשים ועקרבים צפעונים ושרפים מעופפים, ורק באור פניה הקסם להפוך לי את הארץ לעדן גנים ומלֹאה לשושנים מרהיבי עין; כי נכון אני ללכת במו אש למען הוציא משם שליו צלוי אשר ינעם לחכה; ובכל פעם כשלו ברכי ושפתי נאלמו… נפשי יודעת מאוד כי לבה טוב ולא תשוב פני, ומדוע ירך לבבי? האם אקריב את נפשי על מזבח כבודי אשר מהכל ימעט?… בוז לי! מוג לב אני! לא אשוה באהבתה. גם אבותי היקרים שכחתי כמעט באהבתי את הכבוד. לא לגבר לא יצלח כמוני לבקש אהבת עלמה תמה וברה!

שׁעה ב' אחר חצות הלילה ההוא.) רבות מחשׁבות בלבי ואשׁה תסכסך רעותה עד כי לא אדע נפשׁי… האֻמנם אישׁ זר והפכפך אני? ומדוע לא כראות כל אדם אראה?… אכן גדולים חקרי לב! רבים מהמתימרים לדעת מה אהבה יחליטו הממנה כי תקח כל חדרי לב האדם עד אפס מקום; ואנכי לא כן עמדי. כצל להאור תִּלָוֶה תמונת הזקן לתמונתה ועוד בטרם אשים מעיני בה כבר לקחה תמונתו כל לבבי, הגיוני רוחי, חזיוני חיי והלך נפשׁי; ראשׁית מחשׁבתי בהזקן ואחריתה, אם ישׁ אחרית, בהעלמה… נפלאה אהבתי, אין לה שׁחר, נפלאה ומוזרה היא ככל דרכי חיי ובכל המסבות אשׁר התהפכו עלי מיום עזבי את בית אבי… כמעט שאבקשׁ חשׁבונות רבים והנה לבבי יסיתני בשׂפק אולי אין ברוחי נכונה, אולי עושׂה אני בזדון לב שׁקר בנפשׁי ואהבתי לא אהבה תמה היא. ואמנם לוא אהבתיה באמונה כי אז לא ידעה אהבתי כל מכשׁול ותשׂחק לכל שׂטן ומפריע אשׁר יעז לגדור דרכה בעדי… אך מדוע כל עצמותי תרחפנה ודמי ירתח בקרבי בעלות הרעיון הזה על רוחי?… לא! אהבתי אליה לא תדע כל חק וגבול! היא לי כאור מאיר וככל דבר יקר ונעים על פני תבל ובאהבתי אותה נכון אני לחרף נפשׁי למות, להבה תבער בי ותלהטני מסביב ואנכי לא אדע… אולם איזה הדרך אבא אל מחוז חפצי, האם אבקשׁ מסלות ללבב פנינה? האלך להתפרס לפניה ולגלות לה כל לבי בטרם אשׂים דברתי לאביה הזקן?… מי יודע אם תטה אזן לי? ואם גם תלך כיונה פותה אחר מקסם ניב שׁפתי מי יודע אם גם יאמר הזקן טוב לכל אשׁר תאמר היא טוב. מי יודע אם לא הזקן זה אֹהַב אהבת נפשׁ יֵהָפֵךְ בי לאויב בחרות אפו עלי, על אשׁר אשׁלח ידי לגעת באבן החן אשׁר לו. מי יודע אם לא יבקשׁ יַחַשׂ משׁפחות. ושׁם משׁפחתי הלא מכֻסה במשׁאון… לוא ידע מצבתי בקדשׁ…. איך איזה הדרך אגלה את אזנו?… ומי יודע אם לא אשׁחית הרבה יתר, תחת להיטיב לי. מי יודע אם לא יצדק החולה בשׂאתו חרפה על אבי?… היצדק?! הה! רעיון רוח! לא יצדק! אבי טהר לב וטהר ידים הוא!… אבי, אבי נזר ראשׁי, אֲיֶכָּה? ומדוע לא יפתחו השׁמים פיהם ועדך בשׁחק יגיד צדקתך בקהל רב? או האם ישׁקיף אל משׁמים ויראה את האמת כי ברחוב כשׁלה ולא ישׁלח מלאכיו עושׂי רצונו להקימה ממפלתה? העל אלה יחריש אל ויתאפק?…

עוד הפעם חטאתי בשׂפתי, נתתי תפלה לאלֹהי הצדקה והמשׁפט. רפה ידים אני ומוג לב, על כן תולה אני קללתי באחרים. האם לא ירעם קול ממרום באזני ויקרא אלי לאמר: דם אביך עליך יזעק! לך להתעורר ולבקשׁ משׁפטו! לך להגישׁ עצֻמותיו לפני השופטים עדי תוציא צדקו בצהרים! ומדוע נחבא אנכי אל הכלים? הפעם נשׁבעתי לנקום נקמת אבי!!!

רבות נלחום נלחם אהרן עמק שׁושׁן עם נפשׁו עד אשׁר נפל שׁדוד במלחמתו. השׁנה התגברה עליו ותפרוש מסכה על כל מורשׁי לבבו ומזמותיו נתקו. כעבור שׁעה נראהו שׁוכב על מטתו לבושׁ בכל בגדיו; נראהו, כי הנר העומד על השלחן טרם נכבה, נראה את פניו והנה כהה מראיהם כמראה הדונג ועל מצחו תשׁכן עננה כבדה לאות כי גם בשׂרעפים מחזיונות לילה אין שׁלום בעצמיו, ויישׁן שׁנת עיף ויגע מקוצר רוח ומעבודה קשׁה והוד נהרו אימה.

*

בבקר השׁקם התעורר פתאום לקול צלצל הפעמון אשׁר בדלת חדרו. עד מהרה קם לפתוח את הדלת ובעוד תאחז ידו בכפות המנעול ורעדה ופחד קראוהו. תמונת אביו, אשׁר ראה זה עתה בחלום חזיון לילה, לנגד עיניו ויחרד וילפת. אולם עוד אחת מעט ותסיר השנה כליל את הלוֹט, הלוט על מחשׁבותיו ויחזה נכוחות והנה הזקן מאיר אבן חן עומד לפניו ומבקשׁ ממנו סליחה על כי הפריעהו משׁנתו.

אין דבר, אין דבר – ענה הנאמן בחפזון – מאד עלז לבי ויגל כבוֹדי לראותך, אדון נכבד בביתי. הא לך כסא ושׁב לימיני. ומי הוא זה העלם אשר שׁלחך בדרכך?

– הוא שׁמעון בן גבריאל השׁוחט –

– ישׁב נא גם אדוני – מהר הנאמן לאמר בפנותו אל שׁמעון –

נורא היה המראה בחדר הנאמן! הנאמן התראה כהלום יין בהקיצו משׁנתו שׂערותיו פרועות, מראה עיניו כמראה זכוכית ופניו זועפים. והזקן גם הוא ישׁב משׁמים, מראה פני הנאמן הפחיד רוב עצמותיו, אף הכרת פניו ענתה בו כי רוחו בקרבו כים נגרשׁ. רק שׁמעון לא ישׁב ויתהלך בחדר אף אם בקשׁהו הנאמן פעמים אחדות לשׁבת. על פני שׁמעון תלין מנוחה, מנוחת תום ועלומים, ובכל זאת הלך כמעט על גחלים ועד ארגיעה נהיתה מנוחתו עליו בהביטו על פני הזקן וירא ויתבונן כי כל עצמותיו תרחפנה ומושׁבו ירגז תחתיו. חורת המות אשׁר כסתה פני הזקן הפכה רגע גם את פניו לבן, כמראה השׁלג אשׁר ישׁליך לבֶן על כל פנים. אף הדומיה הממשׁכה אשׁר שׂררה ביניהם הרגיזה את לבו ויבקשׁ לו ענין לענות בו ובראותו כי ספרים מונחים על השׁלחן הרחיב צעדיו וימהר להביט בהם.

עתה התעורר הנאמן, עתה היתה מבוכתו; כי ספר דברי ימיו היה עוד פתוח על השׁלחן וברוב מבוכתו לקח א הספר מידי שׁמעון בחזקת היד ופני שׁמעון חפו. אבל כרגע שׁבה רוח הנאמן אל קרבו ויבקשׁ סליחה מאת שׁמעון ויתעורר גם הזקן וישׁאל פשׁר דבר. ובכן בא קץ הדומיה ויפתח הנאמן את שׂפתיו עם הזקן ויאמר: למרבה שׂמחתי אין קץ כי בא אדוני אל ביתי. אבל לבי יפחד וירחב ואין נחת, נכספה וגם כלתה נפשׁי לדעת, דבר מה הביאני אל כל הכבוד הזה, מה שׁאלתך אדוני ומה בקשׁתך ותנתן לך בחפץ לבב?

שׁאלתי ובקשתי – דובבו שׂפתי הזקן במבוכה גלויה – כי תחדל מבוא בריב עם כל אנשׁי העיר, כי לא… תרגיז את המת…. ממנוחתו…

אחת נשׁבעתי בקדשׁי – קרא הנאמן בחמת רוח – לנקום נקמת דם… האישׁ התם והישׁר…

שׁגיתי בחפזי – הוסיף לאמר במבוכה נוראה – חפצתי לאמר: כל חפצי וישׁעי להוציא משׁפט כצהרים.

ויתנפל הזקן על צוארי הנאמן ויחבקהו וישׁקהו ויבך תמרורים ואך ברוב כח הוציא המלים מפיו בשׂפתים רועדות לאמר: עתה מלא בקשׁתי, דברתי ואקימה!

עיני הנאמן אשׁר עד עתה כמעט נמקו בחוריהן שׁבו ותלהטנה גחלים, כידודי אשׁ מהן התמלטו ותבטנה אל כל צד ועבר עד אשׁר אֹרו פניו כשׁמים בהירים מבין מפלשׁי העבים וכקול מן הסערה השׁמיע את דבריו ויען ויאמר: למענך, אדון נכבד, נכון הנני להקריב את נפשי מאשׁר יקרת גם נכבדת בעיני' ואם זאת משׂאלת לבבך הנני ואמלאה!…

 

י. פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.    🔗

נחה שקטה כל העיר עזה, המתים ינוחו בשלום על משכבם וכל יד לא תגידם, והחיים שוקטים במכונם על שמריהם ולא ייראו עוד חתת “האשכנזי” אשר אמר להביא עליהם חמת המת לנקום את נקמתו מהם. וכל זאת יד הזקן, מאיר אבן חן, עשתה. הוא נאבק עם מלאך הדומה המרגיז את המתים וישר עם הסטרא דמסאבותא, עם סמאל בעצמו אשר התלבש בדמות האשכנזי, ויכול לו. ויגדל כבוד הזקן בעיני כל יושבי עירו וישיבו לו ככל תגמולוהי עליהם, נתנו לו כל נתח טוב ירך וכתף: ששי, ההקפה הראשונה ביום שמחת התורה, וכן כל שכיות החמדה אשר בבית תפלתם. ויהי שמעו הולך בכל העיר וסביבותיה ולב כזביאל ידע את כל זאת וישמח כי פתרון חלומו בוא יבא ולא יאחר. הנה לא ינום ולא יישן כזביאל השדכן וישכל את ידיו לתאר במליצות רמות ונשגבות את פרשת גדולת הזקן ובמכתבו אשר שלח לשמואל העשיר. ויהי כמשלש חדשים ויבא כזביאל עם הזקן ביתה שמואל לבעבור נסות את בנו המתעתד לחתן.

בית שמואל הוא בית כליל תפארה בעיר אדרעי כי בנוי הוא תחתיים ושניים, מראה נפלא בעיר קטנה כזאת. והוא העד האחד כי בעלו הוא העשיר הגדול בכל העיר. ובחדר גדול ספון בארז ומשוח בששר גם מלא כסאות ושלחנות מעשי ידי אמן, יושב עתה שמואל העשיר לבוש מכלול בראש שלחן ערוך מעדנים ויין רב כדת גבורים לחקור ממסך. ספר קטן לפניו אך כל איש יראה כי לא יביט בו כי אם יסב לרגעים את פניו אל הדלת בחכותו בכליון עינים לאיש אשר למענו כל אלה. גם אשתו רמת קומה ודלת בשר כאחת מהפרות הרעות אשר רעה פרעה בחלומו, גם היא עדויה בעדי עדיים ותרוץ מחדר לחדר ברגליה הארוכות מאוד ומתנֹעעות בהחפזה ללכת ככנפי הרחים לפני רוח סופה, תתגנב אל בית המבשלות, ובפה מלא כל דבר מאכל תשוב אל חדר שמואל ולרגעים תקרוץ בעיניה הכהות ונמקות בחוריהן אל שמואל למען תלבבהו, תחמוד לצון לה ותצהיל קולה בשחוק פרוע למען ינועו כל בדי עורה וגם כלי זינה אשר עליה: עדיה נזמה וחליתה, ואז תשלח חציה בלב אלוף נעוריה ולמען יחמוד יפיה בלבו. אולם, לפי ראות עינינו, עברו חציה ממנו והלאה. בקבוקי היין האדום לקחוהו בעפעפיהם וישכח תבל ומלאה, כי טובים המה בעיני שמואל מכל הנשים היפות ולא גרע מהם עין. אמנם אשתו התרגזה רגע באפה ותלטוש עין זעם לו גם יסרתהו בשבט פיה לבל ישלח ידו אל היין וישכר בעת אשר אנשים נכבדים נכונים לבא, אך גם הוא לא שמר מחסום לפיו וישיב שבעתים אל חיקה עד אשר נשמע קול צעדי כזביאל והזקן במסדרון הבית ותשקוט המריבה.

רחל אשת שמואל העמידה פניה כרחל נאלמה ומפי כזביאל נעתקו עד ארגיע מלים בראותו את כל הכבודה אשר לפניו, רק שמואל התנשא בעבי גבי מגיניו מעל כסאו ויברך את הזקן לשלום גם נתן לו כסא לשבת על יד ימינו ויפתח שפתיו עמו, שאלהו לשלום דרכו ויספר לו כי אתמול היה יום סגריר בעיר אדרעי והיום יום בהיר הוא בשחקים אך לפי ראות עיניו עוד ירד היום מטר על הארץ, וכי רוח לא צח ורטוב יסב לו מחלה קלה כאשר אמר לו הרופא הבא אל ביתו, ואף אם לא יאמין בחכמת הרופאים ופעמים רבות נוכח לדעת כי נצפנה מהם מזמה בכל זאת יודע הוא בנפשו כי לא בריא אולם הנהו, ולולא מעיני הרפואה אשר בהם ירחץ בשרו מימים ימימה כי אז כבר אבד זכרו מן הארץ. וכן ספר לו עוד דברים כאלה העומדים ברומו של עולם וישכיל את פיו לבחור לשון ערומים עד אשר השתרגו עלו דבריהם על אדות בנו העלם והזקן שאל לו, באמרו כי ברצונו לדבר עמו.

עתה החשה שמואל רגעים אחדים כמו יאסוף כל אוצרות חכמתו להראותם לעיני הארח הנכבד, אחרי כן פתח את פיו ויענה בשחוק גאה וגאון לאמר: לבני תשאל? מי לא ידע איפה בני? בני יושב כיום כלילה בחדרו המיועד לו והוגה עם מלמדו בשום לב בתורה גם כבר עשה חיל בלימודו, על זאת יעידו כל בני העיר הזאת, מקטן ועד גדול.

כזביאל אשר עד עתה לא נחו עיניו ויבט רגע רגע סביבו, התנפח עתה כמעט וישחק לנפשו כשבע רצון.

– ואיפה חדרו? – שאל הזקן בנחת קולו – אם תרשני, אדוני, אנסה כחו בלמודים.

– בני לא יירא ולא יחת מפני כל, על זאת יעידו כל יודעיו, כי ידיו רב לו בתורה. גם אנכי אשר לא עם הארץ אני, כאשר יודע כל יודעי, כי הרבה חכמה ודעת למדתי בימי חיי הבלי; גם אנכי אבוש ואסוג אחור מפניו כי נפלא הוא מאין כמוהו. ומלמדו יודה במו פיו כי מיום ליום יגבר חילים ועוד אחת מעט ויעלה עליו מעלה מעלה. מה אֹמַר לך אדוני? כל אנשי העיר מקנאים בי כי בן יקיר לי ובכל יום ויום באים אלי מכתבים למאות ולאלפים מגבירים ותופשי תורה המבקשים לאסוף את הברכה הזאת אל ביתם, בני לא יירא, ברוך השם, ולא יחת מפני כל.

ומי לא ידע זאת? – ענה כזביאל אף הוא חלקו – כזביאל שדכן ישר הוא ואפסו עוד. הלא הגדתי זאת לאדוני מראש, וכזביאל לא יכזב.

שאל נא את פי הרב ויגדך – אמרה רחל בחפזה – זה שתי שנים אשר הרב היה בביתי ביום “הבר מצוה”; כי כרה גדולה הכינותי אז כאשר יתן השוחט עידיו כי שבעים ושתים עופות שחט הוא בידו למען סעודת המצוה….

עוד זכור אזכור – קרא שמואל בשומו ידו על מצחו כמו יחפוץ להוציא בחזקת היד את אבן החן הספונה באוצר זכרונותיו – עוד זכור אזכור כי הרב בשמעו זאת מפי השוחט אמר… דבר נפלא אמר!… הרבה פעמים צויתי על בני כי יזכירני את דבריו, הלא אנכי חולה הנני וכמעט עזבני כח זכרוני, הוא אמר… כן, מה אמר?… אמר… כן! כן! מהולל שם ה' עוד לא בגד בי זכרוני, הוא אמר כי ע"ג שם גדול גבור ונורא הוא.

ע"ב חפצת לאמר, אדוני – קרא כזביאל בשמחה מהולה בתוגה קלה –

– כן! כן! כמעט עזבני כח זכרוני. הוא אמר כי השם הזה בגמטריא חן.

– כן! כן! חסד חפצת לאמר אדוני –

– כן! כן! חסד, חסד, כמעט עזבני כח זכרוני אך בני הוא יודע, כי זכרון נפלא לו. הוא אמר כי חבל של חסד (בלי תפונה אמר הרב, חוט של חסד אך כמעט עֹזב כח הזכרון את שמואל בחירו) יִמָשֵךְ על ביתי ובני ישא חן וחסד בעיני כל רואיו, כי בן יקיר הוא, כל בני העיר מקנאים בי ומתברכים בו, והוא לא יירא, ברוך השׂם, ולא יחת מפני כל.

הלא הגדתי זאת לאדוני מראש – הוסיף כזביאל לאמר – וכל יודעי כזביאל ומכיריו יודעים כי כזביאל לא יכזב.

ולנפשו אמר כזביאל: יקח אפל את החמור הזה! לנסות את בנו באנו והנה הכניס הוא ראשו להראות את אזניו הארוכות.

אך איש לא שמע את דבריו, ורחל, אשר צר היה לה כי לא נתנה בעלה לכלות את דבריה, שבה ותאמר: “אז דבר הרב עם בני פה אל פה. ואם כי אנכי רק אשה אני ולא אדע עד מה, כי מה בינת אשה? אשה לא תדע כי אם לתמוך פלך ולעשות מטעמים גם לעשות סדרים בבית, בכל זאת התבוננתי אז בפני הרב אשר אורו מאוד תורתו. אמנם לא רק אנכי לבדי התבוננתי בפני הרב כי אם כל הנשים אשר היו אז בבית התבוננו אליו, וכלנו ראינו עין בעין כי הרב נפעם ממשמע אזניו עת אשר בני, מאה שנים יחיה, פתח שפתיו עמו. כן אזכה לראות בו נחת ולהובילו אל החופה כאשר שמעו אזני, וגם כל אנשי הבית שמעו זאת, עור חיים המה וקימים, שאל את פיהם ויגידוך, כי כהולם פעם פעמה לשונו בפיו ואף אם לא שם עיניו בספר טחן כבגלגלי הריחים תורתו הערוכה ושמורה על דל שפתיו. ואם הרב העמיק שאלה טרף את דבריו מפיו וישיבהו דבר גם בטרם שמע את שאלתו. מה אמר ומה אדבר? הלא רק אשה אנכי ומה בינת אשה? אבל כן יזכני השם ברוך הוא לשמוע… את אשר תאמר דבורה המגדת תמיד; כי היא אשה למודה הוא ויודעת את אשר תאמר, היא תאמר… שופר של השיח, כשיבא, כאשר תאמר דבורה המגדת תמיד, מתחפש בבגדי עני ורוכב על החמור וכל שערי המלכים יפתחו לפניו ולא ידעו השוערים בצאתו ובבאו, וכאליהו הנביא בליל שמורים יהיה ברגע אחד בכל חצרות מלכי ארץ, וכלם פה אחד יענו ויקראו בקול פחד ובהלה… אך אשה לא בינות אנכי, מה לי לאמר לכם הגברים? הלא אתם תדעו יותר מאשה וגם דבורה המגדת אשה היא, ומה בינת אשה? – אולם אנכי ידעתי זאת מראש כי בני בעודו ילד קטן ורך, אמר עליו אבי, הוא יהיה למליץ יושר בעדנו כי הוא היה מהחסידים הראשונים ולא אמר רק את אשר ידע, איתן מושבו בגן עדן, הוא אמר בעוד חלצתי שד לבני כי מצחו המשתרע עד למרום כחצי אגן הסהר, יעיד בו כי יהי לגאון בישראל”.

בכל זאת – ענה הזקן אשר כבר נלאה לשמוע להג הרבה ויהיה כאיש נדהם, – הלא טוב מראה עינים מהשמעות אזנים ואם תרשני אדוני, הבה ונלכה אל חדרו.

שמואל הבטיחהו עוד הפעם כי בנו לא יירא ולא יחת מפני כל, וכזביאל אשר רגליו לא שכנו בכל העת ההוא וירוץ מחדר לחדר ויתגנב אל בית המבשלות ובפניו ובכּפיו דבק מאוד, וישמע דבריהם ויקרוץ בעיניו ויורה באצבעותיו וישחק לנפשו כמו יאמר: ומי ככזביאל החכם ויבין את כל זאת? הוא נתן לדברי הזקן צדק וכרגע הוסיף כי גם לשמואל ואשתו הצדקה ולבנם לא בשת הפנים, וכזביאל לא יכזב, ואחרי שתותו כוס יין מלא נלוה אתם ללכת אל חדר הלמודים אשר בחצר הבית, לראות פתרון חלומו.

 

יא. כֹּחַ הַבֵּן.    🔗

חדר הלמודים אשר מעבר השני לחצר הבית נפלא הוא במראהו מכל חדרי הבית. הוא ספון בקרשים אשר אחד באחד יגשו אבל לא ידבקו כי הוא יהיה “לסוכה” בימי חג האסיף מדי שנה בשנתו ובימים האלה יסירו את הקרשים ותחתם יקחו קנה וסוף עמדתם. מלבד זאת הוא מרבץ להעופות והאוזות בימי החרף וגם איש לא ישים לב לנקותו בכל השנה על כן נשבת כלו מטהרו, מקלעות פטורי הציצים המשוחות בששר על קירותיו כבר אבדו צבעיהן כי קיא הרמשים זוחלי קיר כסה עליהן, על ארבעת רבעותיו קורי עכביש ממסד ועד הטפחות, רצפתו מוראה ונגאלה וכלו אומר אי נקיון ולא סדרים. עתה בימי הקיץ לומד שם המלמד את בן שמואל והחדר הזה הוא גם משכנם. בקיר המזרח מטת המלמד המלאה לה קש וחשש בלי מכסה ולמולה מטה רבודה, מטת הנער; בתוך החדר, לצד צפון, שלחן עגול ועליו ספרים מספרים שונים בלי סדר ומשטר. בבאנו עתה יושב המלמד בראש השלחן, הוא איש רם קומה ו דל בשר גם הזקן הקטן והארוך אשר שערותיו בשערות החזה הפשוט ועורה, נגעו, וחוטמו הארוך והדק, ידמוהו בתארו לבול עץ אשר שערות איש דבקו בו גם גומץ וגב בראשו ויהיה לפסל אדם, עיניו מכוסות עד החצי בגבותיהן, קולו קול דק גם בכבדות ידבר ובאמצו כחו לדבר יתראו בדי עור פניו כחוטי שני. בידו הצנומה, בידו הימנית, מטפחתו המלאה נקבּים נקבים חלולים חלולים, וכחנית וכידון ביד מפקד צבא מלחמה, כמשוט ביד רב החובל יַטֶהָ אל כל אשר רוחו ללכת במרחבי ים התלמוד, ובידו השמאלית הוא מְעַסֶּה תמיד פתוּתי לחם רך. לימינו בצד השלחן יושב תלמידו גבריאל, נער בן חמש עשרה שנה טוב תואר אך לא יפה מראה, הוא קצר קומה ובריא בשר שערותיו צהובות ועיניו אמוצות גם ברק אין להן. גם ידי גבריאל מלאות עבודה הוא מסלסל תמיד פאות ראשו בידו הימנית ובידו השמאלית תומך את ראשו הגדול מאד לפי ערך מבנה גוו כמו יירא פן יגנבוהו מבין כתפיו בהעמיקו למוד. לשון שניהם תנוע כגלגל ברוח מבלי אשר נשמע שפה ברורה, רק קול ענות חלושה וקול ענות גבורה תקשבנה אזנינו חליפות. רגע משמיעים בנחת דבריהם כמו ימתיקו סוד ועד מהרה משמיעים במרום קולם כמו פיהם למהלומות יקרא. אף כל יצורי גום מתנועעים בלי חשך כמו נגעה בהם יד נעלמה ולא תתנים השב רוח או כי נגלה להם סוד “התנועה־התמידית”, אשר גדולים חכמי לב נלאו לבוא עד תכונתה, וינסו בנפשם להוציאו למפעל.

המה לא נעו ממקומם ולא שעו אל הבאים החדרה, העמידו פניהם כמו הגביהם עזוז רוחם עוף ויאברו נץ אל מרומי שחקים, לעולם האצילות, אשר על כן לא בא לאזנם לא קול הדלת בסבבה על צירה ולא רעש מצעדיהם, עד כי נגשו הבאים אליהם ויברכום בקול גדול לשלום. רק אז התעוררו כנופלים מעל הירח ופני הנער אשר “לא יירא, ברוך השם, ולא יחת מפני כל” שֻׁנו ככרום, וכמו שמה יד נעלמה מחנק לצוארו נעתקו ממנו מלים ולא יכול אף הוציא הגה מפיו בהעביר מאיר אבן חן ידו על חלקת לחייו וישאלהו במאור פנים: מה תלמוד בני?

מסכת קידושין נלמוד עתה – ענה המלמד בגאוה ובגודל לבב תחת הנער אשר לא יירא ולא יחת מפני כל –

אחרי רגעים אחדים נח לב הנער מזעפו כי מאיר אבן חן העביר עליו רוח צח חרישית, רוח דברים רכים משמן באמרו אליו בחן שפתים: במה הבאתי, בני, מֹרך בלבבך? הן לא מלאך ולא שרף אנכי. דבר נא אתי כאת אח ורע כי שומע אנכי באהבה את דבריך.

עתה התאושש הנער וכאיש בטוח נצחון ענה ואמר: עוסק הנני כעת בסוגיא העמוקה: תחלת ביאה או סוף ביאה קונה.

אמנם עמוקה עמוקה היא! – אמר הזקן בחפצו לפחת אֹמץ בלב הנער – עמוקה עמוקה היא, ומי יבא עד נבכי תהום “הג”מ בתולה לכהן גדול?"

ומי יעצור כח לשאת ולתת בענין עמוק כזה לא רק להגדיל תורה ולהאדירה כי גם להלכה למעשה? – ענה כזביאל גם הוא חלקו ושחוק גדול התפרץ מפתחי פיו –

שמואל שחק לדברי כזביאל בקול פרוע אך לא דבר דבר ביראתו פן יעזבנו כח זכרונו, ויעמוד מרחוק ויניע במו ראשו ויקמוט מצחו גם עקם שפתיו וישחק שחוק קל בעת אשר הנער התנפח, שם לבו שמיר ויעמיק עיניו בחוריהן וישם ידו על מצחו עד כי פתח את פיהו בגאה וגאון ויסכסך “סוגיא העמוקה” בפלגות חקרי לב, אשר במסכת יבמות, לדעת מה היא העראה אשר אותה דרשו שם בעלי “התוספות” כמין חומר וכבר התחבטו בה כמה וכמה גאוני ישראל וכלם התפארו כי אבותיהם הניחו להם מקום להתגדר בו, ויפלפל אף הנער בכל עז ומי יודע כמה הרים וגבעות עקר וטחנם זה בזה לולא כי הזקן מאיר אבן חן העביר עוד הפעם ידו על לחייו ויאמר: די בני די!

וכזביאל קרא בשמחת לבב: חריף הוא, עילוי הוא, יבנה ביתו בקרוב! יבנה ביתו בקרוב! וכזביאל לא יכזב! ולנפשו אמר כזביאל, אמנם יפה כח הבן מכח האב.

לב שמואל רחב, וישחק שחוק שבע רצון ובעת אשר נפטר הזקן מפניו ללכת לבית מלונו אמר אליו בגודל לבב: האמנם בני לא יירא, ברוך השם, ולא יחת מפני כל?

הלא מראש הגדתי כזאת לאדוני – קרא כזביאל – וכזביאל לא יכזב, הוא שדכן נאמן ואפסו עוד.

 

יב. יוֹם מְהוּמָה.    🔗

בימים ההם והעיר אדרעי נבוכה. כל יושביה מתהוללים ומתגעשים ויאבדו עשתונותיהם. הַשַׁמָשׁ מתהלך קודר שחוח ברחובות העיר ומתופף במקבת עץ על דלתי הבתים. ומקלו העקום יגיד כי הרב קורא עצרה אל בית המדרש. דבורה המגדת שרועת החוטם תרחיב צעדיה, תנשום ותשאף יחד ופניה קבצו פארור כמו יהגה לבה אימה פן עוד אחת מעט והאנשים אשר דבר לה אליהם יסעו מזה ואינם; היא תחפוז ללכת ולהקת נשים זקנות עצובות רוח מלפניה ומאחריה. ידה האחת תאחז באזור בגדה ובידה השנית אגודת חוטים, היא ממהרת לרוץ ואף אם נתק שרוך נעלה ועוד מעט ויחפוז זנבו ויצודנה למדחפות, בכל זאת לא תשים אל לב, תמהר דרכה לדרוש בעד החיים אל – המתים. ובהתהלכה בראש רעותיה סובב סובב לחצר המות ומודדת באגודת החוטים את חומותיו, והנה קול המון בבית המועד לכל חי, דמות עם רב, קול שאון תלמידי בית “תלמוד התורה” נאספים ומלכם בראשם, המלמד נכה הרגלים מפקד צבא מלחמה. באים לבושי קרעים ויחפי רגלים להשמיע “תפלות דוד בן ישי” באזני המתים כי – יקומו ויושיעום ממצוקותיהם.

ובעוד דבורה המגדת יורדת בבכי והנשים הזקנות אשר בלויתה תענינה אחריה בקול מר צורח עד כי הקיפה יללתן גבול חצר המות, והנה פתאום – אהה שוד ושבר! – אבני קלע ותפוחים גדולים ככף איש ירדו כמטר על הארץ וברדתם הלמו ומחצו את ראשן.

רבונו של עולם הכלה אתה עושה לבית ישראל? – קראה המגדת בקול בוכים – שובו מתים למנוחתכם! שובו! שובו!

שובו מתים למנוחתכם! – צעקו כלן פה אחד –

– הה! קלני מראשי! –

– קלני מזרועי! –

– אבדנו כלנו אבדנו! –

וכלן נבהלו נחפזו ותעוררנה זעקת שבר, נסו מנוסת חרב ואשה את רעותה בצד ובכתף הדפו, ועפו בכתף המלמד נכה הרגלים, יחד עם הנערים התבוללו עד כי נוקשו ונלכדו, נפלו איש על רעהו ואשה על רעותה ותעל שועתם עד לב השמים. המלמד המצביא כמעט התעלף במפלתו ויפג לבו מפחד ובהלה, והנה, הוה על הוה! מבין סבכי העצים אשר על הקברים נשמעה זעקה גדולה ומרה.

שובו מתים למנוחתכם! – צעקו כלם ברעדה – שובו! שובו!

חוסו נא עלי ועל אחד עשר ילדי – התחנן המלמד – שובו למנוחתכם!

אולם לא מת השמיע הזעקה כי אם איש חי. אחד הנערים שכב נפל מעל עץ גבוה, כרע תחת אחד השיחים, ראשו פצוע ונהרי נחלי דם נהרו מפצעו ויכסוהו כמים לים מכסים, גם לימינו שוכבת על צדה שוכת עץ אשר נגדעה בנפלו ותקם “כמצבה” ממעל לראשו כי עד ארגיעה נפחה נפשו ובמתים חלקו. אמנם המתים נחו בשלום על משכבם “והברכה באה ממעל”, מעל העצים אשר עליהם עלו אחדים מהנערים השובבים למלאות חוריהם פרים, משם ידו התפוחים על ראש הנשים האמללות ומשם נפלו אבני הקלע אשר ירו עליהם הנערים מתחת, להסירם ולהתיזם. ויהיה בעת קם שאון והנער אשר על העץ נרעש ונפחד ויפול על הארץ.

ההמולה גדלה בעיר אדרעי וקרן “הרב” הורם בכבוד, הוא לקח לו ביום ההוא קרנים אשר בהם כל בני העיר ינגח. הפעם שפך כל רוחו ולא נלאה לגלות למוסר אזניהם, כמו שמח כי חזה בהם נקם על בוזם תמיד לשכל מליו ובהשמיעו מדברותיו התחמקו בכל עת מבית המדרש עד כי לא נשאר מהם אף פרסה, עוד בטרם כלה את דבריו. הנה עתה נקבצו באו כמעט כלם ואף אם הוא חותה גחלים על ראשיהם ומתחת למושבם לא יחתמו בעד מוסרו גם יטו שכמם לסבול כל הגזרות אשר יגזור עליהם ביום ההוא כיד ממשלתו הטובה עליו.

כלם יפשפשו במעשיהם וביתר עז במעשי – אחרים, עתה המה תרים אחר חטאים וחוטאות אשר ידים רבות נכונות ליסרם שבע בעד פשעם. על כל לובש מלבוש נכרי ועל כל בת ישראל אשר לא תכסה כליל את שער ראשה יצא עתה הקצף, כי עת צרה היא לבני ישראל ברומניה. “אבי אבות הטומאה” שלוח במלאכות חבור “אפיקורסים” “חברת כל ישראל חברים” אשר בפאריז בירת צרפת, ויסובב בכל עיר ועיר לסגור את “החדרים”, אהלי יעקב, על מסגר ולכונן בתי ספר “כמעשי הגויים” ללמד בני יהודה תורת עם נכר.

השמש רד מאוד, קרניו הועמו והצללים האריכו עד כי לכדו את כל העיר כמו יתחכמו להראות לכל כי פה להחשך העז והנצחון, וברחובות אדרעי דומיה שוררת, אין איש בביתו. כלם התאספו בבית ראשה העדה ונועצו יחדיו לקדש צום, לבטל רוע הגזירה. כלם, מלבד איש אחד, והוא שמואל העשיר הבורר עתה במועדיו כמו לא לו כל הרעש הזה. הוא אוכל למעדנים ושותה לרויה כמו עשוי הוא לבלִי חת ואין כל פחד לנגד עיניו.

מה זה היה לו? מדוע לא נפל פחד “אבי אבות הטומאה” גם עליו? הלא גם לו בנים הלומדים “בחדר”! או האם כבר התחכם שמואל ויסיר בין לילה את כבודו בקלון להתחבר עם “הכופרים”? לא! חלילה לנו מהוציא משפט כזה על איש צדיק תמים כשמואל. אבל שמואל איש נקמות. וזאת נקמתו וקנאת כבודו לעיני כל בני העיר המתעמרים בו.

 

יג. אִישׁ נְקָמוֹת שְׁמוּאֵל.    🔗

גדולה נקמה שנתנה בין שני שמות, עזה היא כמות קשה בשאול. בידה להפוך מוג לב לאמיץ בגבורים, שה תמיד לגבור כארי, איש שליו ושאנן שוקט על שמריו לנמר אכזרי; כי היא תצית את הדם הנוזל בעורקי איש ותהפכהו לנחל אש יוקדת עד שאול תחתית. אולם לא בכל עת תצא חמה ותאכל כל אשר לה מסביב; עצורה היא ולא תתפרץ בלתי אם יד המקרה או יד איש עתי תפתח לה דלתים.

בלב שמואל בערה אש נקמת הכבוד עד לכלה, כי בני עירו אשר האמינו לכל דבר היו פתאום לקטני אמנה ויקשיחו לבם לבלי תת אמון בו ואף אם שם אל חכו שופר ויקרא כל היום עד כי נחר גרונו כי איש נכבד ונשוא פנים הוא ומבלעדו אין עוד בכל העיר, טפש כחלב לבם וימנעוהו מכבוד עד אשר יתן אותותיו אותו. אך מה האותות אשר בקשו? המה בקשו – השמעתם נבלה כזאת? – כי הוא איש האוצרות יתן פזר לאביונים אשר בידם אין כל! אמנם אשמם בראשם כי בבא שמואל לפני שתי שנים אל העיר אדרעי היתה כל העיר כמרקחה. בבית הרחצה, בבית התפלה ועל כל ספסלי יושבי קרנות היה הוא שיחתם כל היום. גם מבלי אשר ידעוהו מתמול שלשום רוממהו כל פה תחת לשונו ויהללהו על אחת שבע. – הלא כן דרך ההמון, הוא חוזה חזיוני לבו ובכל חדש יאמין כרגע ואוזל לו יגדילהו שבעתים, יוסף על כל מראה עיניו אלף פעמים ויהי ככדור שלג הנופל מהררי קרח אשר ראשיתו מצער ואחריתו הר גדול. – הנה כי כן המה בידיהם פזרו לו מלא חפנים כבוד ואחרי כן נסו דבר אליו ויבקשו אותו, ראשי העדה באו בעצמם ובכבודם אל ביתו לקחת מאתו “מעות חטים” כפי מסת עשרו ועניים מרודים דפקו על דלתיו לעוררהו כי יקום על נדיבות.

ומדוע לא עשיתם כזאת בטרם הגבהתם לבו ותרימו עיניו?! את האמת אגיד כי באחת נבער שמואל ונכסל, הן לוא חכם שמואל ולא קפץ ידו בפעם הראשונה כי אז קנה לו עד מהרה שם איש צדקות לקנין עולם ויהי גם לאחד מראשי העדה ואז כבר נפטר “מכסף השקלים” ואולי עוד שב לו כספו בנשך ובמרבית, כמנהג כל אצילי בני ישראל מאז ומעולם. אולם, לפי ראות עינינו, הורם שמואל לפתע פתאום מאשפות ויעשה עושר ביום אחד… ויען כי עבוד עשרו חדש עמדו על כן עוד לא למד אל דרך העשירים הרודים בעם בני ישראל לא בכסף ולא במחיר, וישפוט שפוט כי כבוד ושם עולם מעפרות זהב יצאו אף אם טמונים המה במעבה האדמה, כי לנגה ברק הכסף ישתחוה כל גבר אף אם רק מרחוק יראה יביט בו ואין לו כי אם ראות עיניו. ובכן גם אחרי ראותו כי בני עירו יתרחקו ממנו וימודו לו את הכבוד באיפת רזון זעומה, גם אז לא שב מדרכו ולא ראה עותתו. ונהפוך הדבר כי התרגז והתקצף ויוסיף לדחותם בשתי ידים עד אשר השיבו גם הם בזיון וקצף אל חיקו ויתנוהו לשקוץ משומם גם בקשו לו שם לדראון ובראותם כי חוטמו אדום כמסרק התרנגול וגם בדברים אחרים ישוה לו… על כן כבדוהו כלם למקטן ועד גדול בכבוד השם הזה ויהיה כל היום למשל ולשנינה בפיהם. ואף גם מבלעדי זאת חטא חטא שמואל על כן היה לנידה: בכל עת אשר בני העיר ספרו איש את רעהו נפלאות הצדיק מזרנה, הנה רחף על שפתי שמואל שחוק קל, כשחוק בזיון.

שחוק מה זה עושה? – התמרמרו תמיד – התרנגול הזה הלועג לצדיק תמים! התרנגול ילך למיתה והצדיק מזרנה יכנס וילך לחיים טובים ארוכים ולשלום.

ושמואל היה מלא חמה בכל עת שמעו חרפתו מפיהם ויחמוס כל היום מזמות לנקום נקמת כבודו מהם, אולם בכל עת אשר יזם להוציא חפצו לפעולות אדם עלה רעיון מחריד על לבו וישם אסורים על ידיו. מי יודע – השיב אל לבו בחיל ורעדה – אם לא נגלו להם מצפוני ועל נקלותי בעיניהם?… על כן כאשר יחרד ההולך בארץ תלאובות אל באר מים חיים, חרד שמואל לקראת הזקן מאיר אבן חן הנכבד בעירו, ובסביבותיה גדול שמו, ויחפוץ קרבתו כתקותו כי הוא יתן מהודו עליו ובני עירו ישובו להבין חין ערכו. ויהי כראותו כי כבר הפיק מהזקן רצון גבה רוחו ויבא אמץ בלבו לעשות נקמות. ותהי ראשית נקמתו כי בעת התענו המה בצום נפשם שתה הוא נחל עדנים מבלי שים לב לגזרת הרב. ובשוב כזביאל ובשורה בפיו כי לעת ערב יבא הזקן עמו במסרת הברית, אז עלה שיא לבבו וברֹב שמחתו הערה עוד כוס מלא יין אל פיו ויקרא גם לכזביאל לשתות עמו.

כזביאל אף אם גם הוא היה מהגבורים לשתות יין וידע כי פניו לא יחורו בהתחרותו עם שמואל בַּשְׁתִי אבל הפעם נעצב אל לבו וימאן לשתות. הוא אהב את הכסף מכל אהבה ויירא מאד פן יעלה חלומו בתוהו אם ימצא הזקן את שמואל שותה שכור על כן הרהיב גם עז בנפשו וישאלהו לאמר: "לבי ימריצני לשאול את פיך, אדון נכבד, מדוע תאטום אזניך משמוע בקול מורי העדה וראשיה הקוראים היום לצום ולבכי? אמנם נפשי יודעת מאד כי יש אשר יאכף עלינו פינו ולבנו עלינו דוי, על כן לא נטה אזן קשבת… אולם לא בעת כזאת… ואם כי… אבל… הלא בא יבוא!…

תחת כל מענה אדמו פני שמואל כתולע ויתן בכוס עינו, שתה, שנה וישלש. אמנם לא אוכל לדעת אם עשה כזאת למען הראות לכזביאל כי כביר מצאה ידו והעושר יעז לעשיר מעשרה רבנים וראשי עדה או הזיד להראות לאשתו כי הוא בעל הבית, הוא ולא אחר. אשתו עמדה מנגד כפסיל שיש מבלי נֹע וְדַבֵּר דבר ותהי כנדהמה כי משכרותו הלכו עליה אימים פן ישמיע את חרפתה באזני כזביאל, פן יזכירנה בת מי היא ויעורר את אבותיה עד דור ראשון מקברם, והמגור הזה שם חחים בלשונה המדברת מאין הפוגות. וכזביאל ישב על גחלים בוערות וירגז תחתו עד כי כהו פני מכעש. זמן רב חכה למענה על שאלתו ותשובת שמואל נשארה מעל, והנה פתאום התעורר שמואל ויקם על רגליו כאיש לא עברו יין, פניו נהפכו לפני זאב ערבות בשחרו לטרף וירקע ברגליו על הרצפה עד כי נעו אמות הספים, אשתו הגבהה והדקה והכסאות והשלחנות אשר בבית, ויקרא בעז אפו מנהמת לבו לאמר: ומדוע לא קראו אותי הנבלים בהתאספם לאספה? יקחם אפל! קטב ישדם! בכור מות יבלע נפשם המזוהמה!… מדוע? האם השה אותי שדי תכונה? הלא רבים לעצתי ייחלו?… ומי שם לבו לחילי כי ינוב? אנכי! אנכי בתבונות כפי כי נבונותי! (ובדברו דבריו האחרונים עופף ראש אצבעו התיכונה על מצחו ויתופף עליו) כל ראשי העיר עניים אביונים המה מאין למו אף על ארוחת־בוקר אחת ואני, מהלל שם ה', את עשירי עולם אני נמנה, חכמתי עמדה לי לצבור כעפר כסף. גם עוד אחת מעט ובת הזקן תהיה לבני לאשה, ומדוע לא ישימו זאת הנבלים על לבבם הערל?!….

כחולה אנוש אחרי חגרו שארית כח לצות על ביתו, כן נפל שמאול ככלותו את דבריו על הכסא ויהי כגבר אין איל בו. פניו כסו במראה עופרת, גידי צואר שׂרָגו כעבותות אדומות עד כי עיניו סגרו, ראשו נפל על השלחן ותרדמה גדולה נפלה עליו לשמחת כזביאל אשר ישב כמתעתע ולששון לב אשתו אשר ברכיה הדלות כבר כשלו וילאו נשוא גוה הארוך…

*

אתא ליל, הכוכבים הפיצו אור נגה ובבית שמואל היתה אורה ושמחה. שמואל חדש נעוריו כי כבר סר סבאו ואשתו לא שמרה עוד מחסום לפיה ותדבר גדולות, גם כזביאל הראה הפעם כחו הרב לחקור ממסך; כי מי יאכל ומי ימשוך ביין את בשרו חוץ ממנו? הלא כזביאל לא יכזב, וידעו כל אנשי התבל כי כזביאל הוא השדכן הנאמן אין עוד. רק הזקן היה סר וזעף, על פניו המאירות שכנו עצב ושכרון־בלא־יין ויתבונן בו כל איש כי ללבו אין נחת… מה זה היה להזקן?! כזביאל נשבע שבועי שבועות כי כן דרכו דרך עצב בו, וכזביאל לא יכזב.

 

יד. הֶעְבִיר הַמוֹעֵד.    🔗

לב הזקן הנה אך נכאים בנשׁף חשׁקו, כי – דרך עצב בו, על דברת כזביאל, ובלי תפונה עלו על ראש שׂמחתו, זכרונות אשׁר מרו ועצבו את רוחו. אך האם גם עלה על לבו כי קרא מועד על יחידתו אשר כל בה חיי רוחו, על פנינה התמה והברה, לשׁבור את לבה כשׁבר נבל יוצרים?… אכן! לוא הביט הזקן כעת כמעט רגע בפני פנינה כי עתה קפץ ממקומו כאישׁ אשׁר גיא בן הנם פתוח לו מתחתיו, ומי יודע אם לא נעתם הארץ ברוח שׂפתיו ויעלה בסערת רוחו השׁמימה להביא רפאות תעלה לנפשׁה הנענה?…

בעת אשׁר היה שׁמואל מלא אורה, שׂמחה שׂשׂון ויקר, כבר השׁליך הלילה הס בכל העיר עזה וגם בית הזקן, כבר שׁת חשׁך סתרו, אין אור אשׁ ואין נר בחדריו. רק נר אחד, נר המאיר לכל הארץ ולדרים עליה, נר אלהים, הירח ההולך יקר בראשׁ חיל צבאו: הכוכבים, ואורו בהיר הוא בשׁחקים, הוא שׁולח מבעד לבקיעי החלונות, את קרניו אל בית מאיר אבן חן ולנגה זרחו נראה את “הכלה” ופניה לבנים מפני הסהר, עיניה נוצצות כברקים ומפיצות אשׁ, אשׁ זרה, אשׁ אוכלת מנפשׁ ועד בשׂר, אשׁ יוקדת בכליות אישׁ עד להשׁתגע. ואמנם כאישׁ אשׁר אבדו אשׁתנותיו ואין ברוחו נכונה, כמשׁוגעת התראתה בעת ההיא, שׂערותיה השׁחורות כעורב ירדו תלתלים פרועים על גבה הזך כעשׁת שׁן והיא איננה מלבשׁת רק כתונת לבנה כשׁלג לעורה וממעל לכתנתה בגד לבן וקצר אשׁר לא יכסה רק ממתניה עד המפשעה, גם פוזמקאות לא כסו את רגליה רק מנעלי רמה על כפותיהן. הנה כי כן עמדה אצל החלון וכל עצמותיה רחפו, כל בדי עורה ויצורי גוה־רעדו וינועו כנוע עלי הגפן מפני רוח; עמדה וקראה, לאור הירח, מעל מכתב ארוך כתוב באותות גדולים מפה אל פה. קראה והאותות רקדו לפניה ויתיצבו כמו לבושׁ, כמו חי כמו חרון סערו את לבה ויהיה כים נגרשׁ ויך גלים אשׁר נראו לעין המתבונן, בי גם את הכתונת אשׁר על החזה הניעו כאשׁר ינוע בכברה.

פתאום התנשׂאה ותתיצב הכן, מעיניה כידודי אשׁ התמלטו ותשׁליך את המכתב על גב החלון ובידיה אחזה בפי כתנתה ותסיר את הכפתורים מעליה ותתקע צפרניה בלוח לבה כמו חפצה לקרוע את סגורו ולהמיתהו לבל יחושׁ עוד את מכאובו ומצוקתו. אולם עד מהרה רפוי ידיה ותטה ראשׁה אל המכתב, נשקתהו מנשׁיקות פיה ותּמסהוּ בדמעות עיניה. אחר כן נתנתהו אל פי כתנתה ותפרושׂ כפיה אל החלון ותוריד בשׂיחה כמו התעטפה עליה נפשה ותשׁפוך שׂיח למלכת הלילה כי תשׁלח כוכבי מרום, מלאכיה עושׂי רצונה לבקש מלפני הרוכב בערבות על נפשׁה ועל נפשׁ הקוראים תכסוף לדעת תכן המכתב. על כן אשׂים־נפשׁי בכפי וארים את המכתב אשׁר נפל על הארץ בהטותה את ראשׁה על משׁכבה ותשׂים סתר פנים בהכסת אשׁר על ראשׁ המטה, ואנחנו נקרא בו כדברים האלה:

אדון נכבד ויקר ערך!

עתה נוכחתי לדעת כי צדקו יחדיו דברי חכמי הנפש וחוקרי תכונת בני אדם באמרם כי לא יעצור אישׁ כח להוציא בפיו כל רוחו לרעהו עת אכף עליו לבו לשאול מאתו דבר אשׁר ממנו יתד ממנו פנה לאשׁר כל ימי חייו. ואף אם רעהו הוא אוהבו אישׁ שׁלומו אשׁר בטובו יבטח ובאהבתו יעז, בכל זאת לא יקום רוחו בו בבא העת לפתוח שׂפתיו עמו; כי מי זה יראה את אשׁרו מרחף בין השׁמים ובין הארץ ובמבוכה נוראה לא תרעיש כל חושׁיו בו?! – אמנם באה העת ומבשׂרי אחזה זאת. ידעתי כי ידיד נאמן אתה לי ובידידותך אתכבד ובכל זאת זה פעמים רבות התאזרתי עז לקרוע לפניך סגור לבי למען תדע ובחנת כי לא לי הוא עוד כי אם… לך… ול – אנא האר נא פניך אלי! – ולבתך הטובה בבנות, וידעת היום כי כל תקות חיי בידך, כי מרוח אפך יכלו ימי באפם תקוה ובאור פניך תברך חלקתי בארץ; את כל זאת חפצתי זה כבר אך עוד אתי ילין חפצי כי בכל עת בואי אליך עזבני אמץ רוחי, נפעמתי וכמו נגעה בי יד נעלמה ותשׂים מחסום לפי מבלתי יכלת להוציא אף הגה. אולם הלנצח תהי נפשׁי הרת אהבתי ולבי קבר חפצי? אחת אמרתי, אם כי אין מלה בלשׁוני בדברי אתך פה אל פה הנה המכתב הזה יהי לי לפה ויגלה לך את כל לבי. ואל בינתך אשׁען כי לא אותות מתים תראה בו כי אם חקקי מיתרי לבי אשׁר רק התקוה כי לא תסתיר פנים מהם תניעם וחחים וברגע אשׁר תסע תקותם בם ימותו באפס יד.

תקותי תאמצני כי תשׁפוט משׁרים ותדע כי לא פי נער אשׁר עיניו רואות עוד את מוריו הוא המדבר אליך, כי אם פי אישׁ בן שׁלשׁים שׁנה אשׁר לבו ראה הרבה דעת דרכי התבל, וחפצו סלע איתן אשׁר לא ימוט אף אם יהמו יחמרו משׁברי גלים להנידהו ממקומו. על כן אגיד אגיד לך כל אשׁר עם לבבי וממך משׁפטי ושאתי יצא.

מיוֹם אשׁר שַׁלֹּתִי נעלי הילדות מעל רגלי והתיצבתי על דרכי החיים, ראיתי והתבוננתי כי לא יתהלך אישׁ הולך בתֻמו במשׁרים אף אם יחכם מכל האדם; כי דרכי התבל אבלות ואין מספר להמכשׁולים הגודרים בעד כל אישׁ. על כן נתתי אל לבי לדרושׁ ולמצוא נתיבות שׁלום או משׁען ומשׁענה אשׁר עליה ישׁען האישׁ וילך לבטח דרכו, וראה זה מצאתי כי דרכי התבל דרכי נֹעם אם אהבה ברה וטהורה, אהבת רעים, תזיל טלה עליהם, תעביר רוחם ותטהרם. גם ראיתי והתבוננתי כי אישׁ בודד הוא כגלגל אובד ממכונת התבל ומלבד אשׁר לא יפעל מאומה למען אחרים גם עליו יעלה חלודה ברבות הימים והיה כמסוס נוסם: לבו שׁמם כְּצִיַת מדבר, אין חי ואין צמח להרהיב עיניו, ישכב ושנתו תהיה עליו יקום ולא יאמין בחיים. ובכן הטיבותי דרכי לבקשׁ אהבה, לבקשׁ רעים להתרועע, רעים אשׁר לבם כלבי. בקשׁתי ומצאתי, אבל לא את – שׁאהבה נפשׁי. בקשׁתי עד כי נוכחתי לדעת כי נוחלה אבדה תוחלתי, וסבותי אל לבי ליאשׁ מאהבת רעים, ליאשׁ–מהחיים. אולם הימים אחרת הורוני. בבאי בימים אשׁר חפץ לאישׁ בהם נפקחו עיני לראות כי לא ימצא אישׁ אהבה נאמנה כי אם בלב בחירתו רצתה נפשׁו בה, בלב יונתו תמתו; כי מי אוהב כאהובת נפשׁ ומי רע כי אם רעיה.

אשרי האישׁ אשׁר מצא אשׁה טובה ונאמנה. הוא לא ידע רע וכל צרה ופגע זרים לו. גם כפלים לשׂמחת לבו ביום טובה. האישׁ אשׁר יעמול ויעבוד כל היום בזעת אפו, בבקר עבות יצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב, זרם ומטרות עז סער וסופה יאכלוהו. שׁרב ושׁמשׁ יכוהו עד כי נפשׁו עליו תשׁתוחח, והוא לא יתרפה בעבודתו בזכרו כי למען אהובת לבו ומשׂאת נפשׁו כל אלה. האיש הלוחם מלחמת החיים עם מקרי העת ותהפוכותיה, לוחם כגבור נואשׁ, עוד מעט ואֹמץ לבו יעזבהו ידיו תרפינה ויפול שׁדוד במלחמתו והנה זכר אשׁתו האהובה יבא לפניו ויחליף כח, ירבה עצמה עד כי יגבר חילים. ובנשׁף בערב יום בבֹאו אל ביתו עיף ויגע מעמל היום, מה שׁפרה נחלתו! ערוך השׁלחן רבודה המטה ורעיתו צועדת בצעדי חן לקראתו ובשׂחוק נעים על שׂפתיה תאיר פניו, ברוח פיה תגרשׁ מלבו כל יגון ועצבון ובקול צלצל נשׁיקת שׂפתיה תשׁביח סער רוחו. לעתות בצרה ישׁפוך שׂיחו בחיקה והיא תאנח בשׁברון מתנים ובאנחתה תיטיב גהה, תקל מעל לבו כבד משׂאו ותפיח אֹמץ ברוחו הנכאה לשׂאת ולסבול את אשׁר נטל עליו. אף בְּרָן לבו משׁנה שׂשׂן יירשׁ. יראה לה פרשׁת גדולתו וכבוד אשׁרו ובשׂמחתה ישׂמח לבו גם הוא כי לב אהובתו הרנין.

הנה כי כן יברך גבר אשׁר אשׁת מתנה כזאת נפלה לו בנעימים. אולם איפוא נבקשׁנה, איפוא נמצאנה? אי זה היונה התמה אשׁר תתן כל לבה ונפשה לאלוף נעוריה? כבר באתי בסוד משׂחקים ובחברת עליזים ובקשׁתיה ולא מצאתיה. בית המשׁחק אומר: לא בי היא, וחברת עליזים תביע: אין עמדי. העלמות הבאות שׁמה להתעלס ומטיבות דרכן למצוא חן בעיני הגברים, הנה לא תאשׁרנה את בעליהן כי כרבן כן תופפות הן ותשׁוינה לאישׁ המאבד הונו בשחוק ולעולליו לא יניח יתרו….גם רוחי לא תבטח בהן ואף אחת מכלן לא עצרה כח לקחת את לבי.

ושׁבתי וראיתי כי אהבה תמה וברה לא תקנן כי אם בלב בנות ישׂראל התמימות אשׁר תמנענה רגליהן מבוא בחברת עליזי גאוה המפליאים לעשׂות חֹנף ובחלקת שׂפתיהם מרעילים כל לב מבלי להם. רק לב בת ישׂראל אשׁר לבה כמעין חתום, הוא ירוה לאלוף נעוריו דודים בגן רוה, רק הוא יהגה אהבה טהורה אשׁר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר.

וכיונה תמה מצאתי את בתך היפה בבנות בראותי אותה בפעם הראשׁונה בבית מלון האורחים אשׁר על הדרך באכה עירה עקבה. ברגע הראשׁון לקחה את לבבי עוד בטרם התבוננה אלי ועם מבטי עיני במבטיה נפגשׁו נפעם לבי ודמי עורקי רתחו ולא דמו עד כי לא ידעתי נפשׁי. ויגדל מרגע לרגע ערכה בעיני, עד אשׁר הופיעה לנגד עיני כמלאך ממרום אחרי הִוָּדְעִי כי לבה טהור כטֹהר פניה ובטהרה זה הנני רואה אותה מאז ולא תמושׁ אף רגע מנגדי, באור פניה חיים לי ובלעדה כל מנעמי התבל מהבל המה יחד, היא כאור מאיר בכל דרכי ובהסתירה פנים ממני אולמי יחשׁך בעדי וארץ החיים עיפתה כמו אפל. ובכל זאת נשׂאתי עד עתה בשׂרי בשׁני ולא נסיתי אף דבר אל בתך העדינה והכבודה כי נפשׁי תפחד כל היום פן אשׁחית לבה התמים ואשׁבית אשׁרה אם תתן היא את לבה לי ואתה תתיצב חלילה לשׂטן על דרכנו. על כן גמרתי עתה אמר לפנות אליך ידיד נפשׁי מידך אבקשׁ נשׁמתי וחיי רוחי, מידך אבקשׁ אותה בתחנונים אך לא כעני ורשׁ כי אם כאישׁ יודע להלוך נגד החיים. וידעת היום כי גם אשׁרך ואשׁר בתך נכונו לפניכם אם אמצא חן בעיניכם. נכון אני להקריב נפשי וכל כחי למענכם וכל עוד רוחי בי אעבוד ככל אשׁר תמצא ידי להשׂביעכם נעימות…

אך אם – הס כי לא להזכיר – לא אשׂא חן וחסד לפני בתך היקרה לי מחיי, אז לא אתמרמר… אתן בעפר פי ואדום, אלך קודר בלחץ לבבי עד כי אגוע וענות נפשׁי אתי לקברות תובל. ותהי זאת נחמתי בעניי אם אראה אותה מאשׁרה בזרועות אישׁ אחר אשׁר תבחר בו…

נפשי עלי תשתפך ולא אוכל הרבות דברים רק אחת אבקשׁ ממך אותה אשׁאל בכל לבבי ובכל נפשׁי: אנא שׂים לבך לדברי.

ושׁלום לך מאת אוהבך ומכבדך

אהרן עמק שושׁן.

יעבור עלי מה! – אמרה פנינה לנפשׁה בעלותה על ערש יצועה – את המכתב אניח על השׁלחן בטרם בוא אבי זקני לביתו למען יקרא בו וידע את אשׁר לפניו, ואם גם ימאן למלאות משׁאלותיו אתנפל לרגליו ובדמעות שׁלישׁ ארכך את לבבו. אֹחזהו ולא ארפהו, אחבקהו אנשׁקהו ואשׁפוך לפניו את מרי שׁיחי והוא לא יתנני להתמוגג בעניי כי אישׁ טוב הוא….

אבל – האנחה פתאום בשׁברון מתנים בשׁכבה כבר על מטתה, ידיה מתחת לראשׁה ועיניה לנוכח ספון הבית הביטו – איככה אוכל וראיתי בתוגיון נפשׁ הזקן? אולי הוא כבר מעות אשׁר לא יוכל לתקון. אולי כבר העביר המועד… לא! לא אדאיב את לב הזקן אף אם אגוע תחתי מעוצר רעה ויגון… נפשׁ יקרה! נפשׁי קשׁורה בך, ומה לי עוד? אתך אסק שׁמים גם אציע שׁאול, ובתי החומר לא יפרידו בינינו! אך סלח לי כגודל חסדך, את פי הזקן לא אמרה, לא אדאיב את לבבו, לא! לא אוכל! לא אוכל…

 

טו. תּוֹחֶלֶת נִכְזָבָה.    🔗

אולי כבר העביר המועד, אמרה פנינה במר נפשה, ואמנם אנחנו ידענו כי כן הוא. הלא זה גורל למבקשׁ חשׁבונות רבים וחלק למפחד תמיד כל היום פן תהי תולעה מדמם לרגליו בהחפזו ללכת. גלגל התבל מתהפך מסבות במרוצתו, ישים משׁטרו בארץ ולא ישׁנה את תפקידו אף כמלא השׂערה, והמקרים גם המה בדרכם הולכים תמיד מבלי דעת, משׁפט וחשׁבון, על כן בבוא השָּׁם ארחותיו כבר רחקה תושׁיה ממנו הרחק מאד ואף אם ירחיב עתה צעדיו תנוס מפניו ולא ישׂיגנה עוד.

ביום השלישי אחרי משׁלוח המכתב קם “הנאמן” בטרם בוקר ממשׁכבו ויתהלך בחדרו לארכו ולרחבו כעל גחלי אשׁ. בכל עת שׁמעו קול מצעדי אישׁ במסדרון הבית דמה בנפשׁו כי הולך וקרוב הוא אל הדלת ולבבו הלם פעם. ואחרי אשׁר הקול נחבא ויראה כי נתעה בשׁוא עברו צבעים רבים חליפות על פניו ויתר לבו ממקומו… מורה השׁעות אשׁר על הקיר כבר הורה את השׁעה העשׂירית והוא עודנו מודד ברגליו את רצפת החדר ועפעפיו יישׁירו נגד הדלת גם אזניו תקשׁבנה רב קשׁב, והנה פתאום נשׁמע קול צלצל הפעמון בדלת חדרו. עתה היתה עוד הפעם מבוכתו וימהר כרגע לפתוח את הפתח אולם – הה תוחלת נכזבה! – לא נושׂא המכתבים כי אם שׁמעון בן גבריאל השׁוחט בא הביתה.

מה זה היה לך בני, כי הוקרת רגליך מביתי זה ימים אחדים וגם היום אחרת לבא? – שׁאלהו הנאמן בהתאמצו להסתיר מבוכתו – ומדוע פניך היום זועפים?

– פני אתי כתמול שׁלשׁום אבל מורי הזקן מאיר אבן חן לא היה חמשׁה ימים בביתו ובטרם שׂם לדרך פעמיו בקשני לשבת בביתו בכל העת ההיא.

*

עור פני הנאמן קרן כמעט.

ואיפה היה? – הוסיף לשׁאול –

הוא נסע מזה – ענה שׁמעון ולשׁונו התנהגה בכבדות – הוא נסע מזה עם כזביאל השדכן להעיר אדרעי אשׁר בארץ רומניה ויבחר שׁם “חתן” לבתו, גם הביא אותה במסרת הברית עמו. פי הזקן מלא תהלתו ומאד ישׂמח לבי לראות כי לב מורי הזקן כמעט ירן, אולם….

מדי דברו ישׁב הנאמן כהלום רעם וברקים, כל מלה ירדה כחץ שׁנון חדרי לבו עד כי הדימהו, ובכל זאת, כמו חפץ בכל נפשׁו כי יכלה בו כל חציו, התרגז הנאמן ויקרא כמעט בקול פרוע: ומדוע נאלמת דומיה? כלה נא דבריך! מה “אולם”? מותתני נא הָמֵת!

מי האישׁ אשׁר רב כח חזיונו לשׁער בנפשו דמות פני העגלון בהסבו את ראשׁו בחצות הלילה, ליל חשׁך ואפלה, אל מול פני העגלה וירא כי הכבשׂ אשׁר הוביל מן העיר התנשׂא פתאום ויהי לשד איום מלא עינים מפיצות זועה אשׁר ראשׁו לעב הגיע ושׂיא מגבעתו לשׁמים עלה; הוא, רק הוא יראה את פני שׁמעון ברגע ההוא כמו חי, והוא ידע את הפחד והבהלה אשׁר התגברו עליו בהביטו בפני הנאמן אשׁר לבן פני מת כסה אותם ועיניו הפיצו זיקי אשׁ. “מה לך כי נזעקת?|” שׁאל שׁמעון בשׁממון. “ומה תצעק אלי ואנכי חלילה לי מדבר דבר אשׁר יהיה למורת רוח לך?”.

אנא כלה נא דבריך, מחמדי – אמר הנאמן בתחנונים ופניו אדמו כתֹלע – לא עליך יזעף לבי, אבל לא אדע נפשׁי. פתאום נפעמתי ויחפשׂ רוחי… אולי תקפתני מחלה מסתרת, אך אנא לא תשׂים לבך לזה וכלה נא את דבריך.

– את האמת אגיד כי כחולם בהקיץ הנני היום בעיני. כמו מארת אלהים רובצת על השׁדוך הזה. הן היתה כזאת, כל השׁומע ירגז תחתו. בבוא הזקן לביתו מבשׂר ואומר: מזל טוב! נעצבה העלמה פנינה אל לבה ופניה שֻׁנו כתואר פניך לפני רגע. אמנם דודתה הזקנה חמדה לצון לה ותשׂחק עליה, אולם העלמה התמה והברה שׁלחה בה מבט איום ונורא ולוא התבוננה הזקנה כי אז רחפו כל עצמותיה מפחד אך לאשׁרה כבר הסתירה פנים ממנה. אבל לבבי התחמץ במאד מאד מבלי דעת מה זה ועל מה זה, וברגע ההוא אמרתי בלבי “כל מה דעביד רחמנא לטב עביר”, ברגע ההוא רחשׁ לבי תודה להאל הטוב כי הכה את מורי הזקן בסנורים ויסתר עמל מעיניו. –

האמנים פנינה נעצבה אל לבה. – שׁאל הנאמן בתמהון כמו לא האמין למשמע אזניו – והאם לא דברה דבר באזני אביה?

– מה היה לה לדבר? הלא ידעת את פנינה כי אין עלמה תמה כמוה בכל הארץ וחפץ אביה הזקן הוא גם חפצה. לה מרי חטאת קסם ואף אם יאמר לה אביה כי תלך לתוך כבשׁן האשׁ תמהר דרכה בחפץ לב ולא תתעשׁת אף רגע קטן. –

“אולם לא בעצמות פנינה לבדה באה השׁמועה כרקב” הוסיף שׁמעון לאמר אחרי רגעים אחדים “כי אם – שׁמע והשׁתומם – גם בלב אנשים זרים לא באה כשׁמנים ממחים. בבאי היום אל בית התפלה להתפלל תפלת הבוקר וכבר הבשׂורה מוצאת בפי, כי מבית הזקן הלכתי, על כן ספרתי לאבי את החדשׁה אשׁר נהיתה בבית מורי הזקן, ושׁמואל החזן אשׁר מושׁבו לימין אבי, שׁמע את דברי ויסב פניו אלי וישׁאלני לאמר: במי התחתן מורך? “בשׁמואל העשׁיר מעיר אדרעי אשׁר בארץ רומניה” עניתיו בתם לבבי. אך מה השׁתוממתי בראותי כי הוא ואבי נבהלו ונחפזו ויתמהו איש אל רעהו, פני להבים היו פניהם ועד ארגיעה אזיל סומקא ואתא חיורא וילבינים כשׂיד. אלי! אלי! – קראתי בלבי – מה זאת?! הלא ידעתי כי לב אבי היקר טוב על מורי הזקן ולא יקנא באשׁרו. הנשׁבעו כל מוסדי הארץ לאמר רע לאשׁר אמר הזקן טוב? – ואמנם בבאי אליך הוספת לזרות מלח על פצע לבבי ונרעשׁתי ממשׁמע אזני.”

מאת ה' היתה זאת – אמר הנאמן בחפצו לשׂים קץ לשׂיחתם ממגור פן תתקפהו עוד הפעם המחלה המסתרת – ומי יתן ויהפוך ה' את הרעה לטובה!

*

ובערב היום ההוא נראה את הנאמן יושב אל השׁלחן וכותב בספר דברי הימים אשׁר לו כדברים האלה!

"אמלל באמללים אני, תוחלתי נכזבה נוחלה אבדה, ולמה לי חיים? אולם כמו בחר בי אלהים וישׂימני מטרה לכל חציו על כן לא יעשׂה לי כלה כל עוד לא ספו תמו כלם מאשׁפתו. בכל עת אשׁתה אמצה כוס הרעל לא אמות לשׁחת כי הקבעת המרה מהולה במתוק אשׁר ישׁוב יחיני ויחלימני לבל יסתר עמל מעיני.

כבר אמרתי נואשׁ ואולי מצאתי עד מהרה און לי לשׂים קץ לעמלי… והנה עלה רעיון על רוחי אשׁר לא יתנני השׁקט וישׂים אסורים על ידי: הנער אמר לתמו כי פני פנינה שֻׁנו עד מאוד בשׁמעה כי הזקן כבר נתנה לאישׁ שֻׁנו כתֹאר פני בשׁנותי את טעמי… מה זאת? האמנם כבר התנתה אהבים? ומי הוא ואיזה הוא האישׁ אשׁר קנה כליותיה ולבה? אולי אנכי… אמנם כן אני אני אהוב לבה! האח, מאשׁר אנכי בארץ, לא אמות כי אחיה ואכונן אשׁרה!… אבל מי יודע, מי יודע אם לא צפור קצוצת כנפים היא ותבחר מחנק נפשה מהמרות פי אביה? – המרות פי אביה! לוא עלתה כזאת על לבה התמים, האם בהמרותה לא בחלה נפשׁי? אהוב הזקן לי מכל אהבה! לא אכעיסהו תמרורים! אבחר מות מחיים כאלה!

עלמה תמה וברה משׂאת נפשי! עוד אחת מעט והאדמה תרחיב תחת כפות רגלי כשאול פיה ותבלעני חיים וגם אהבתי אתי בדי שׁאול תרד. אבל את אהובתי חיי בשׁלום, שׁכחיני כמת מלב והיי מאשׁרת בזרועות האישׁ המתעתד לך, שׁכני ארץ וראי חיים שׁל ברכה, ואז רגבי העפר ימתקו לי…

אחר שׁתי שׁעות קמתי ממשכבי כי אשׁ תוקד תחתי ותלהטני מסביב, להבה תבער בלבי ורוחי לא יתן דמי לי, אחת נשׁבעתי אם אעלה על ערש יצועי כל עוד לא בחנתי לב “החתן” וידעתי אם אמיץ הוא בגבורים לשמור על העלמה התמה מכל משמר, ואם אמנם כן הוא אמות בחפץ לב לבל אהיה לשׂטן על דרכו…. אמות?! לא! לא אמות כי אחיה ואנקום נקמת אבותי היקרים! אבותי היקרים, היום זכרתי את בריתי אתכם ולבי המה כהמות הים לגליו. שׁמעון אמר בתם לבבו כי אביו ושׁמואל החזן רגזו תחתיהם בשׁמעם כי הזקן התחתן בשׁמואל העשׁיר. מה זה היה להם? אור נגה עלי! האֻמנם?…. האם לא יתעני רוחי בשׁוא? האם… אך לא אבהל על הדבר, אשׁמור מחסום לפי עד אשׁר תחזינה עיני ואכין משׁפט… תשׁכח ימיני אם אשׁכחכם, אבותי היקרים אזרועי מקנה תשׁבר אם אשׁקוט ואם אנוח עד כי אוציא כאור משׁפטכם!

מחר כעלות הבקר אפטר מפני אדוני ואשׂים לעיר אדרעי פעמי, חיי בשׁלום פנינה אהובתי, חיה בשׁלום זקן נכבד!"

 

טז. הוּא מֵאִיר הוּא אֲבִינָדָב.    🔗

כבר עברו כמשלש ירחים מיום אשר עזב הנאמן את ביתו ועוד לא שב ממסעו על כן אחשוב למשפט כי באה העת לגלות את אזני הקוראים כי אין בין מאיר אבן חן לאבינדב בן הרב הישן אלא שינוי השם בלבד, ומדי דברי בו אשים עין עליו בעת אשר ידי אחותו מלאות עבודה להכין מגדנות ליום חתונת פנינה ופיה מלא התלים ולצון להרנין לב “הכלה”.

קוראים נכבדים! על מי מכם לא עברה כוס? מי מכם יוכל להתהלל במתת אֹשר בתענוגיו לאמר כי ראה כל ימי חייו מנוחה נעימה ושׂבע שמחות בימינה מבלי אשר העיזו המקרים לערוב את אשרו ושמחת גילו? הן אף אם נצפנה מהם דעת “משוי קטן וגדול” ואל דרכם לא למדו כי על כן לא ישכילו לחלק לכל בני אדם גם בני איש חלק כחלק חבלים באפם, בכל זאת ידענו גם ידענו כי כל בני חלוף עובדים כבני מרון תחת שבט זעמם ואיש מהם לא יצא נקי. על כן נכון לבי בטוח כי אין אף אחד מכם אשר לא קרא לנפשו לעתות בצרה: “אכן נפלא רוח האדם קשה מחלמיש צור לבבו!” אין אף אחד מכם אשר לא התיפח במר נפשו וימאן להתנחם גם בבא התקוה לנחמו, גם קרא אחריה מלא ויריע עליה כי גם היא “אליה וקוץ בה” כי עצלה היא ותאחר תמיד פעמיה לבא. הנה כי כן בחרו להם היונים לשון ערומים ויספרו לאמר: “עפיטעמעאוס יצא לשוח בשדה וירא את פאנדארא העלמה היפה בבנות אלהים ותשא חן וחסד לפניו ויאספה אל ביתו. ויהי כראותו כי בידה כלי גדול קשור מלמעלה ויבין כי בו אצורים כל נגעי בני אדם ויפתח עד מהרה את חרצובותיו ובכן יצאו כלם חוצץ על פני תבל ותמלא הארץ אותם. אך גם התקוה הסתירה שבת בשולי הכלי מלמטה ותהי היא האחרונה בצאתם.” על כן זה דרכה כסל לה לבוא להיטיב גהה אחרי אשר כבר הפליאו הצרות והתלאות את מכותיהן. הלא הצרה תעלה כשואה ופחדה כסופה יאתה, כמלך בלהות פניה ומשאתה יגורו כל בני האדם, יראו תחת וייראו פן יפלו שדוד לרגליה ולא יוסיפו קום. והתקוה היא הולכת אט ואחרי אשר כבר הלך לב האדם תמס ונפשו התמוגגה, תשוב היא תהפוך ידה ותטיף נטפי חיים בעורקיו, תזורה מעט צרי על מחץ מכתו כמו גם היא בקושרים ועם התלאות עשתה חוזה לבצע מעשיהם, על כן תפקח בערמתה את עיני האדם למען יביט אל עמלו, עיניו יראו כידו ונֹחם – יסתר מהם. ואמנם האם לא טוב היה לגבר אשר דרכו נסתרה כי אידו יבא כסופה ויכריעהו תחתיו ברגע קטן, מאשר ישרך דרכו ללכת בתהו ליל ישימון אחרי אור מתעה המאיר לו מרחוק? רגע רגע ישלה את נפשו כי נגש וקרב הוא אל הנר המאיר בחשכת הלילה מבעד אחד מחלונות הבתים, עוד אחת מעט וימצא עיר מושב. אולם, אהה, כרבותו להרחיב צעדיו כן יתרחק האור מנגד עיניו הרחק הרחק מאד! האם לא נעים היה “להצדיק” כי יפול ולא יוסיף קום מאשר יפול שבע וקם? מי זה הנגוע והמענה אשר לא יקרא מנהמת לבו: “לא הן ולא שכרן!”?

מחשבות כאלה הגה הזקן אבינדב ברוחו הקשה ביום ההוא בהתהלכו בחדרו. עננה שכנה על מרום מצחו, עננה אשר כסתה עליו צלמות אך לפעמים נראה על פניו קו אור כברק באשון לילה ואז קרא בעים רוחו: אכן נפלא רוח האדם קשה מחלמיש צור לבבו!

אבינדב היה בן ענֻג לאביו הרב מעיר כסלון רך ויחיד לפני אמו. המה פנקוהו מנֹער וישמרוהו מכל משמר. אמו נצרתהו כבבת עינה ולא נתנתהו אף הצג כף רגלו מבלי נעל על רצפת הבית לבל יעלה חלילה אבק עליו ואביו סככהו באברתו לבל תגע בו יד נער משֻׂלח בלכתו אל בית התפלה, על כן לא גרע עין ממנו ויספור צעדיו. אמנם אהבתם את בנם יחידם עברה חק ולא ידעה כל גבול וידעתי כי אף צַיָּר נפלא לא ישכיל לתאר אותה כמו, אך דבר קטן אספר מימי נעוריו וממנה נראה אפס קָצֶהָ ונשפוט: “בעודנו נער בן עשר שנים התקוטט על אֹדותיו ריב – אהבה, או לדבר עברית כאחד המליצים, לחמו מלחמה בשלום, אביו אמר כי אבינדב ילך אתו ואמו חפצה כי יעמוד לימינה בעזרת הנשים. אז השכיל הנער לעשות שלום להם באמרו כי הוא יבחר לקחת עמדתו על הבמה לימין אביו למען יקשיב את דבריו ויוסיף לקח, ובכן אמו אשר תביט בלי חשך מבעד האשנב על הרב בעמדו על הבמה ופיו מפיק מרגליות, אמו אשר תהנה מזיו פניו עת עטרתו בראשו, היא תראה גם אותו – את בנה – בהטותו אזן קשבת לשמוע כלמודים ואז משנה גיל תירש.” גם מבלעדי אגיד יבין כל איש כי אין מספר להנשיקות אשר האצילו לו ברגע ההוא ואין קצה לשמחת לבם, אך זאת אֹמַר וכל בני העיר כסלון יעידו על דברי כי יום יום שנו וישלשו את דברי חכמתו ולא יכלו התאפק גם מהשנות הנשיקות החמות וגם ביום חתונתו לא שכחו מהעלות את דבריו אלה על ראש שמחתם וישישו עליהם כמשושים ביום שמעם אותם.

ואף גם זאת אספר כי אביו אף אם אהב את התורה מכל אהבה וכל בה חיי רוחו בכל זאת לא נתן את בנו לקדם אשמורות ויפחד תמיד כל היום פן ירופפו עמודי גוו הרכים וגם בראותו כי נפש בנו שוקקה “לפרפראות התורה” לספר מחקר, משל ברוחו ויענדם במסתרים עטרות לראשו.

ובבא עתו, עת דודים אז סבבו כל נכבדי ארץ רוסיא ועשיריה את אמותיו, החרו החזיקו להביא את הברכה הזאת, את אבינדב, אל ביתם, כי אמנם נעלה, נעלה מאד היה אבינדב על כל בני גילו ביֹפי, ביחש משפחות ובדעת, בלבו תורה וחכמה נפגשו ואמונה ותבונה נשקו. כל רואיו התברכו בו ועיניהם כלו מיחל לראות את בתם מסתופפת בצלו וגם כי יאציל מהודו עליהם. העשירים אשר כבוד עשרם חדש עמהם המה בקשו בכל לבם “לקנותו” למען יפרוש כנפיו עליהם ויכסה את מערומיהם, המה כבר חלמו חלומות נעימים ויחזו עתידות למו. האחד התאמר בלבו כי עוד מעט ויהי חלקו עם כל נכבדי בית התפלה, גם הוא יטעם טעם “השלשי” או “הששי” ואשתו תשב בקיר המזרח בין צביה אשת השוחט וחולדה אשת ראש הקהל, תשב באין מכלים דבר. המגדת לא תעיז עוד פניה להשליך עליה שקוצים בריבה עמה על דבר אגורת כסף, לא תזכיר עוד באזני רעותיה את שם אביה אשר התגולל בקיאו באשפתות; והשני קוה כי יקרא גם הוא לכל אספה ואספה ויחוה דעו גם הוא עד אשר יוכחו כל בני עירו כי לו עצה ותושיה וינחל כבוד. אך החלומות האלה פשטו ויעופו עד מהרה כי אבות אבינדב לא מרו ועצבו את רוח בנם יחידם ויתנו לו חופשה לבחור לו אשה כלבבו, אשה אשר תיטב בעיניו ותשא חן לפניו.

ואמנם אבינדב בחר לו את הטובה בנשים, את אסתר בת ר' משה המלמד, סמל היופי, חותם תכנית התֹם ותפארת בנות הצדק, ועמה ראה חיי נעם, חיי שלוה ונחת. היא ידעה בנפשה כי כל בנות ישראל מקנאות בה ומתברכות בגורלה יען כי לטוב אבינדב וליפיו אין קץ, על כן לבשה חרדת קדש בדברה עמו ותהי המאשרה בבנות בראותה כי אישה מכבדה תכלית כבוד ושומרה מכל משמר באהבתו אותו. הוא בקומו ממשכבו בטרם בוקר להגות בתורה אסף רוחו אליו ויתהלך על בהונות רגליו גם קרא בלאט מעל הספר אשר לפניו, רק שפתיו נעות וקולו לא נשמע, ביראתו פן יחרידה משנתה הנעימה לה; והוא לא ידע כי גם היא לא נתנה לעפעפיה תנומה ותתגנב להביט בפניו המלאים זיו ומפיקים נוגה בהעמיקו למוד. היא התאפקה ותעצום במעט עיניה לבל ידע כי עֵרָה היא ולא תפריעהו מלמודו.

הנה כי כן חיו חיי אֹשר, חיים של ברכה ויברכם אלהים גם ברכת פרי הבטן, נתן להם שני בנים מחמדי בת עין ונחמדים להשכיל. גם כבר ששו ברבות הימים אלי גיל ויתנו לבנם הבכור אשה טובה ומשכלת אשר ילדה לו בת נעימה ויפה כלבנה, הלא היא העלמה פנינה אשר עם אבינדב הזקן בעיר עזה. ואף בנם הצעיר עלה כיונק לפניהם.

אולם כגורל כל איש אשר שיא אשרו לשמים עלה, היה גם גורלם ותהי אחרית גאונם שבר, שבר מאד נורא. בימים ההם יצא דבר שלטון מלפני הוד מלך רוסיא לקחת נערים בני עשר ושתים עשרה שנה לעבודת הצבא, ותהי מהומה ומבוכה בבית ישראל. כל אב רחמן ואם רחמניה, הלכו קודר בלחץ לבבם ויבקשו עצות להציל את בניהם ממבקשי נפשם בלי כל עוזר ותומך. ובין האמללים האלה היו גם אבינדב ואסתר. בדאגם לבנם הצעיר וביראתם את אלהים השליכו נפשם מנגד וישלחו את בנם הרך והענֻג אל ארצנו, ארץ גאליציא.

מני אז שבת משוש לבם ויהיו כנדהמים, זכרון בנם האובד והתועה בארצות זרים עלה רגע רגע לפניהם וימרר את חייהם, וכה עברו עשרים שנה שנות ראו רעה עד אשר באה הוה על הוה ותַשים נוהם תודה החולה, יואל סיליעצקי שמו, באה ליד ממשלת רוסיא ויתנפלו פתאום אנשי חיל על בית אבינדב. וברב עמל צלח ביד אבינדב ובת בנו העלמה פנינה לברוח בהחבא עד אשר באו לעיר עזה ויאחזו בה, אך אסתר ובנה הבכור גם אשתו הלכו שבי לפני צר ויושיבום במאסר עד אשר ימצאו את אבינדב ויעשו בו שפטים.

רק האיש אשר קרא את הספר “שבט מוסר” ודי כח בחזיונו לתאר בנפשו מצרי השאול וחבלי המות על פי דברי הספר הזה, הוא יוכל לשער בנפשו מצוקת לב אבינדב האמלל וענות נפש העלמה העדינה בשבתם בדד בעיר עזה. אך עצמות העלמה מלאו עלומים ותעצור כח להתגבר על כל התלאה אשר מצאתה, ומה כח הזקן הנשבר והנדכא כי ייחל? היום, יום אחד בטרם הובילו את העלמה אל החופה, עלה אירו כשואה לפניו וידכא לעפר נפשו. ובכל זאת לא אכלהו לא הממהו. עוד חיה לפניו התקוה בהעלותו זכר הצלחת פנינה על לבו והיא תאמר לו: הנחם! ובהנחמו קרא: אכן נפלא רוח האדם קשה מחלמיש צור לבבו!

 

יז. הַחֲתוּנָה    🔗

העיר צקלונה היא עיר קטנה מאד בארץ בוקאווינא ויושבת על גבול רוֹמַנִיָה. ובאחד מבתי המלון אשר בה נראה ביום ההוא המון חוגג. החדר הגדול, אשר חלונותיו פונים אל דרך המלך, מלא מפה אל פה אנשים נשים וטף, כלם לבושים הוד והדר. ויהי כנגן המנגנים יצאו הבתולות במחול ומבין הנשים הולכת הזקנה אחות מאיר אבן חן, הלוך וטפוף, נושאת כפעם בפעם כנף בגדה בידיה גם תטה ראשה ומרקדת כאילה, ולעומתה מתנעעת רחל אשת שמואל הנה והנה כנוע מוט ארוך ודק מפני רוח, והנשים מחאו כף באמרן כי יצאה לחול במחולות.

היום פנה לערוב והאנשים עזבו את בית הנשים ויותר איש אחד לבדו, הוא הבדחן אשר מיהר לעלות על כסא גבוה ויכביר אמרים נאוו “בחרוזים” גם עקם שפתיו לאמר כי בחפצו לעורר קנים הגה והי. הנשים הושיבו את הכלה על הכסא אשר הוכן למענה בתוך הבית וידיהן מלאות עבודה לפתוח מקלעות שער ראשה ולהטות את גבה למען תשב שחוח. אך אמנם לא ברב עמל עשו הפעם מעשהן כי גם מבלעדי זאת רבצה התוגה כפלח תחתית על לבה ותשח לעפר נפשה אף הר תלול הכביד ראשה ויורידהו לארץ.

הכלה היא העלמה פנינה ועצבונה נורא הוא, ומי יכילנו? בשבתה על הכסא ירדו עיניה פלגי מים. דמיה רתחו בעורקיה ולא דמו עד אשר עלו בפניה ויאדימום מפנינים אף החשיכו הראות בארובות ובחשכת עלטה עברו כל התמונות אשר בזכרונה על פניה כמו חי, וכמו חרון שערו לבה ממקומו; כן חשך השמש היום בצאתו וערפל חתולתו. אולם פני הכלה לא אספו נגהם כי אם הזהירו מבין השערות השחורות, אשר כסו את ראשה פנים ואחור, כתפוחי זהב מבעד למסכה שחורה ארוגה חוֹרָי. גם הזקנה דודתה חדלה עתה מהתלות ותעמוד לימינה עצובת רוח, נוגה ושוממה. אף סער מתחולל הָמָה כחלילים מבעד לבקיעי החלונות. הנוגנים הפכו לקול בוכים כנורם ועוגבם לשירי אבל עד כי זלגו עיני כל הנשים דמעות ויללתן הקיפה את כל הבית.

עד מהרה נפתחה הדלת והחתן בא הביתה, לימינו משרך מאיר אבן חן דרכו כנודד בחלום חזיון לילה ולשמאלו הולך אביו שמח וטוב לב. ומאחריהם כל הקרואים אשר נקבצו באו לשיש אתם משוש וגם מקום כזביאל לא נפקד. הוא היה ברגע אחד לימין כל איש ויתפאר באזניו כי מידו כל אלה וכל אנשי התבל סרים למשמעתו. פני החתן “אשר לא יירא ולא יחת מפני כל” אדמו כתולע בגשתו אל הכלה לכסות את פניה במטפחת משי אשר בידו, וכמו היה קסם בהמטפחת השיבה את השמחה אל מעונה. המנצחים בנגינות שבו וישמיעו רננים והנשים הצהילו פניהן בהמטירן על ראש החתן ארז וצמוקים. ויהיה רעש והמולה בבית עד כי לא שמו אל לבם בבא אהרן עמק שושן בצעדי און הבית, ואף אם התהלך בחדר בין להקת האנשים ועיניו הפיצו זיקי אש כמו יכין גוו למלחמה, לא ראו ולא התבוננו. רק הכלה היא היתה הראשונה אשר ראתה ברגע אשר כסו פניה ותתחלחל במאד מאד; וגם פני איש אחר חורו ברגע ההוא כפני מת – פני שמואל העשיר אבי החתן.

החתן הסב פניו וירחיב צעדיו לבקש מפלט לו מחצי הנשים וגם כל הקרואים שבו על עקבם לצאת פתח והנה – הה רעם וברקים! – שני אנשים זרים וארבעה אנשי חיל מזוינים פרצו אל תוך הבית ויסגרו הדלת מאחריהם בקראם בקו מְצַוֶּה: עמדו, עמדו, אל תצאו!

כולם נשאו עיניהם ויראו מבעד החלון כי אנשי חיל נסבו על הבית ויקם שאון נורא ואימה חשכה נפלה עליהם. הזקן והכלה כמעט התעלפו, ביראתם פן נבעו מצפוניהם ותהי אחריתם להכרית, אך אהרן עמק שושן חש לרוחתם וירגיע רוחם בלחשו באזניהם לאמר: “אמצו לבבכם ואל תיראו. אנכי מגן לכם ותהי זאת לכם לישועה.” וברגע ההוא שמו אנשי החיל משמר על שמואל העשיר והנאמן קרא אל האנשים הזרים בקול עז: עמדו הכן וענו בו באזני כל אנשי הבית! מה שמו?!

מה שלומך יואל סיליעצקי? – אמרו שניהם אליו בלעג שפתים – או האם לא תכירנו עוד חיט נפלא? אנחנו באנו לאמר שלום לך בשם כל אנשי עירנו, עיר מאפליה. התתן תשואת חן לנו?

מקול המית הסער נרעשו החלונות וכל אנשי הבית נבהלו נחפזו ברעדה אחזתם עת רעמו אנשי החיל פנים ויסערו סער להדוף בחזקת היד את אשת שמואל אשר נועזה לגשת אל בעלה כמו מלאה לבה להצילו מידם. גם הושיטה אגרופי ידיה מול עיני שני האנשים ותחרוק שן בראותה כי המה שחקו עליה וישלחו לשון ממולה. ואחרי רגעים אחדים שם אהרן עמק שושן אל שמואל דברתו ויקרא אליו בעז אפו: “אתה יואל סיליעצקי החיט מעיר מאפליה אשר בארץ רוסיה, אתה הזר והבליעל אשר לפני שלש שנים התחלית בעיר עזה ותודה באזני כי בידיך העלית את משה הכורך ספרים, על מוקדה ובערמת פיך הכית את בית אבינדב הישר באדם שאיה, האמנם תתנכר גם עתה לאנשי עירך העומדים לפניך? פתח פיך ויאירו דבריך, ירשיעך פיך ולא אני!”

שמואל פתח את פיהו ויבקש לענות דבר אך קול מליו נחבא מפחד ובהלה וכל עצמותיו רחפו עת נגש אליו הנאמן ויקרא: “אם גם תמתיק מרמה בפיך לא תצלח לכחש באור השמש. הלא הצרבת אשר על זרועך היתה לך לאות כי כל דבריך אמת וצדק, האף אין זאת? והצרבת הזאת (בדברו הסיר בחזקת היד את בגדי שמאול מעל זרועו) היא ענתה בך, בהיותי אתך בבית הרחצה אשר בעיר אדרעי, כי איש דמים ומרמה אתה והיא תצעידך עתה לבאר שחת כאשר הרימתך מלפנים מאשפות.”

מהרו וקחו את הנבל הזה אל בית האסורים – קרא הנאמן בפנותו אל אנשי החיל – אך אחדים מכם עוד ישמרו על הבית לבל יצא איש פתח עד אשר תובא ברזל נפשו.

הכלה קמה ממושבה ופניה הלבינו כשיד והזקן, אשר היה עד עתה כהלום רעם למשמע אזניו, הכין את צעדיו להתנפל על צוארי הנאמן לחבקהו ולנשקהו אך קרסוליו מעדו ויתנפל על הכסא גם הטה ראשו לאחוריו ויתעלף. כרגע סבוהו כל אנשי הבית ויזו עליו מים קרים והנאמן קרץ בעיניו אל אחד האנשים הזרים ויצא עד מהרה מן הבית וישב בלוית איש כבן ארבעים שנה ובלוית שתי נשים האחת זקנה והשנית צעירה ממנה לימים.

בבאם חרד הנאמן לקראתם ויובילם מהר חיש אל מושב הזקן ואל פנינה ודודתה אשר סביב שתו עליו.

זעקת שמחה נשמעה מפי כל הבאים ולתמהון לב כל הנאספים נפלה הזקנה על צוארי הזקן והצעירה חבקה את פנינה והאורח את הנאמן וכלם יחדיו חבקו את הדודה הזקנה וקולות מקולות שונים הרעישו את הבית.

“האח אבינדב אישי מחמד לבי!” קראה הזקנה.

פנינה בתי משאת נפשי – צעקה הצעירה – ראות פניך לא פללתי. מה מאשרה אנכי!

אחי יקירי – קרא האורח – מה נעים גורלנו!

הנה זה בננו אברהם – קראה הזקנה בהורותה באצבעה על הנאמן – הנה בננו היקר אשר עזב אותנו זה עשרים ושתים שנה ועתה הציל אותנו מכף עריצים ויוציאנו מבית האסורים.

“אסתר יקרתי חיי רוחי! בני! בני!” קרא הזקן בקול רועד ויתנפל על הנאמן ויחבקהו וישקהו ויאמר: אברהם בני, בן יקיר לי מושיעי ומצילי! הפעם לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה!

כל אנשי הבית עמדו כנדהמים, שמעו כן תמהו איש על רעהו והנאמן נתן את ספר דברי ימיו על יד אביו הזקן, ואחיו הבכור קרא מעליו באזני הנאהבים והנעימים וכפעם בפעם חדל מקרוא וישיבו כלם לבכות ולחבק ולנשק איש את רעהו ויגילו ברעדה.

פנינה הרימה עתה את ראשה ותביט בעינים מפיקות אהבה וחן אל דודה, אף אם לבה עוד לא שכב ותסתיר לרגעים פניה אשר אדמו מבשת.

ויהי ממחרת והקרואים אשר שבו אמש לביתם בראש מלא חזיונות ובטן ריקה באו עוד הפעם אל בית אבינדב ולא שבו ריקם כי ביום הזה לקח הנאמן את אהובתו פנינה בת אחיו לאשה כדת משה וישראל.

*

בעיר כסלון עוד לא עשו החסידים בית משחק. לא ידעתי אם יען כי לא אבו ללכת בחקות הגוים או כי הפריעם שלמה הפרוש לבל יהיה המתלוצץ בחבור המשחקים אך לנו אחת היא כי לוא גם היה להם במת ישחק בלי ספק לא העכירו עליו את חזיון הספור הזה כי עוד עד היום מחזיקים המה באמונת הצדיק מזרנה, ונהפוך הוא עוד נוסף להם גם מופת חדש כי בידו לעשות בעליונים ובתחתונים ככל אשר תאוה נפשו ולא יבצר ממנו מזמה, בראותם כי התערה כאזרח רענן בארץ מושבו וכל הסופות והסערות אשר סער עליו הנאמן לא עצרו כחל שערהו ממקומו. “מלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא” הכוכבים ממסלותם נלחמו להצדיק ממעל “ובעלי הכוכבים” בארץ מתחת; כי להצדיק מזרנה אשר כל רז לא אניס ליה, נגלה הסוד כי התולעת אשר בה גז שלמה המלך את האבנים למקדש היתה תולעת כסף ויחכם גם הוא להשתמש בה ולהפוך בקסם זהרה לבות אבן ללבות בשר.

בכל זאת לא אלמן ישראל גם מתענוגי הגוים, ובאין להם בית משחק משחקים המה “בהקלויז” את משחקם. בעת אשר באה השמועה מכל הנעשה, עמדו כל אנשי בית התפלה בעיר כסלון כמו נר, פערו פיהם לבלי חק ועיניהם יצאו מחוריהן בתמהם איש על רעהו. האין זאת אחרית חזיון על הבמה? אך עוד לא נפל המסך ושלמה הפרוש קרא בקול: “אמנם לא דבר חדש הוא בעיני אנכי ידעתי זאת מראש כי האיש אשר בהצדיק לא יאמין גם בקדוש אלהי ישראל ישים תהלה, על כן נתן אבינדב את בת בנו למכחש באלהי ישראל, לבנו ה…”

והמלה האחרונה נאלמה על דל שפתיו כי שמע מאחריו קול המתלוצץ בן יוסף המתנגד בשלחו לשון למולו ובקראו בשחוק: “גירא בעיניך הטרוטות, שטנא! לא כבת הַשַׁמָשׁ, פנינה היפה, אברהם האשכנזי השליך משניך הטרף!”

גירא, גירא בעיניך הטרוטות שטנא! נשמע קולו בכל פעם אשר הסב פניו אל שלמה הפרוש הרץ אחריו וקורא: “תפשו את השקץ, תפשוהו! תפשוהו!”

וכזביאל?

הוא מתפאר עד היום הזה, מרחיב פה ומאריך לשון ומלחש באזני כל איש כי מידו כל אלה. הלא הוא בהיותו בפעם הראשונה בבית אבינדב נשבע בנפשו כי לוא רק קרץ בעיניו אל אהרן עמק שושן כי אז לקח את פנינה לאשה. ומי ככזביאל החכם ויבן את זאת? אך אשתו עוד תגער בו בלכתו שבע ביום אל בית המשקים. גם שמעון בן גבריאל השוחט הבא יום יום אל אבינדב ואל הנאמן והוא שמח וטוב לב בראותו את אשרם גם הוא דתחבר אל הזקנה האוהבת מהתלות ויחמוד לצון לו באמרו כי גדול כח ברכיה השדכן מכח כזביאל. אולם הלא כזביאל אמר כי הוא הוא ולא אחר וכזביאל לא יכזב.