רקע
יהודה ליב גורדון
הקדמות: אֹפֶל בַּת־צִיּוֹן: מַשָּׂא חִזָּיוֹן בארבעה מחזות

קינה היא על מות משורר שירי בת ציון אשר מת בכ“ז לירח שבט בשנת ה' תרי”ב;

קוננה בשנת: והיה כאשר תרי"ד מאת אוהבו אהבת נפש ואוהב כל דֹרשי שפת ציון

יהודה ליב גארדֹאן.

המיתה בלא עתה היא הגדולה שבצרות.


 

הקדמה משנת תרל"ז.    🔗

אם נסית קוראי היקר לעלות ברגל ומקלך ותרמילך בידך על ההרים הנשאים אשר תחת השמים, לשבת בסתר רעם ולהַדְבֵּר עבים תחת רגליך, כי עתה ידעת את נפש עָמֵל כזה הרודף בהרים בהתנשאו אל הרכסים הרמים ובהגיעו עד מפלשי עב: מה ינעם לו, בעמדו רגע תחתיו לשאוף רוח אל קרבו, להביט אל אחריו ולראות את כל ככר הארץ אשר עבר בה פתוחה לפניו כספר הגלוי עם הֲדוּרֶיהָ וַהֲדָרֶיהָ!

חיי האדם הר גבֹּהַּ מתלקט מעט מעט עד מרום קצו. הר תלול וחלול, הר גָעַשׁ; ברכות שמים מֵעָל ורחמו הרת מוקדי עולם. אש תוקד בקרבו תמיד ולהבת שלהבת תְּרַתַּח רתחיה בהמֻלָּה עצורה הנכונה להתפרץ על כל צעד וצעד. כל החיים המהלכים תחת השמש יעלו בהר איש וצקלונו על שכמו; איש אל עבר פניו ילכו אף כי לא עד מרום קץ אחד יגיעו כלם. כי לא ידע האדם את עתו ואת המקום אשר בו תִבָּקַע האדמה תחת רגליו; אבל דרך אחד לעולי ההר וקץ אחד להמה: כזה כן זה לא ישובו ללכת כשבאו! אפס כי יש אשר תִבְלָעֶנוּ הארץ ומחתה פיה ואמרה לא־הוא, ויש אשר ישאיר את סנדליו על עברי פי פחת לזכרון לבאים אחריו.

תחת רגלַי התלקט ההר לארבעים שנה ושש שנים. לפָנַי מפלשי עב וסתר עליון, ואחרַי – הארץ אשר עברתי בה. בהפנותי שכמי עיני יחזו את הציונים אשר הצבתי לי ואת התמרורים אשר שמו לי, את חֲלֻקֵי הנחל אשר תמכו אשורי ואשר מעדו בם קרסֻלַי, את השוחים וסבכי העץ אשר החזקתי ידי בם ביום עלותי ואת הנעצוצים והנהלולים אשר באו בבשרי וישרטו בו שָׂרֶטֶת.

אחד השיחים ההמה הוא נטע שעשועים זה אשר שמו וזכרו יצהירו מבין שורותי הבאות. כשתיל זית רענן מצאתיו במדבר על דרכי. בצלו חמדתי וישבתי אני ואחרים אתי ובסנסניו אחזתי ביום החילותי עלות בהר ונגוע בקצהו. לו פתחה הארץ את פיה ותבלעהו במורד ההר ואותנו חשׂכה ליום אחר. מאז ועד היום – דרך חצי יובל שנים.

הימים היו לי ימי התפתח הסמדר, ימי האפרוח היוצא אך יצֹא מקלפתו. קו אור נבקע לי וארא כי קרוב יומי לצאת בַּבָּר לבקש לי זרעונים ואני עוד לא העליתי נֹצָה ולא שַנֹּתִי את חַרְטֻמִּי. כותלי בית המדרש החלו לִפּוֹל ואני עומד רגלי האחת בתוך ד' אמות של הלכה ורגלי האחרת במרחב יה. ובהחלי להתהלך בברכים כֹשלות לְלַקֵט אֹרות ואתי אין איש ואין סומך, פגעתי על דרכי את שש ועושה צדק זה, וגם הוא אפרוח כמוני וכבר רוחו נכונה ונֹצתו צמחה, ויהי לי לעינים להורֹת לי איזה הדרך יחלק אור. צעדים אחדים עלינו יחדו, הוא עובר לפני כנר לרגלי ואני הולך אחריו הולך ושומר עקביו. אפס כי לא ארכו ימי לכתנו יחדו, כי עוד מעט ונגלה כי האפרוח הזה יעלע דם ובאשר חללים שם הוא…

חמש ועשרים שנה תכלינה בשנה הזאת מיום מות בז“ך לשבט בשנת הברי”ת, אלוף נעורי זה אשר דמיתי כי לכל ימי צבאי כָּרַתִּי עמו ברית. שלש ועשרים שנה תכלינה למיום כתובה לפני הקינה הזאת1 אשר קוננתי עליו בדמֵי לבי בדמִי ימי ואשר הנני שם היום לפני החרדים לשפת הקֹדש פלטת מחמדינו לחַדֵש זכרו בלב בני הדור החדש, להקים שם המת על נחלתו בקרב אחיו. הנני שם אותה בדמותה ובצלמה אשר היא כתובה לפני ושמורה מימי עלומי, זה עשרים שנה ושלש שנים, אף כי לא נכחד ממני כי נמצאו בה דברים הדורשים שנוי ותקון: יש ארוכים ונפרזים הראוים לבוא בקצרה, ויש קצרים אשר מהראוי היה להאריך בם; אף יש דברים אשר אולי לא הגדתי היום ואם הגדתי הגדתים בשפה אחרת ודברים אחרים. אפס כי קדֹשים לי הדברים אשר השתפכו מנפשי אז בעוד כאבי חדש עמדי, ואמרתי בלבי: לא אשלח יד לבלע את הקֹדש, לא אחליפנו ולא אמיר אותו.

בהעלותי על לבי להעלות בדפוס את קינתי זאת על ידידי המת (זכרו לברכה!) לקחתי דברים עם אביו ידידי החי (יחיה לאֹרך ימים!), הלא הוא זְקַן בית ישראל ראש משוררינו וצבי ספרתנו הר“ר אד”ם הכהן לעבענזאָן נ"י, וָאֹמַר אליו עם הספר (ר“ח חשון תרל”ז) כדברים האלה לאמֹר:

“על משכבי בלילות זכרתי את שאהבה נפשי בימי נעורי את מיכה יוסף בנך הנפלא אשר לְקָחוֹ אלהים מעל ראשינו בלא עתו. זכרתי כי בשנה הזאת יכלה חצי יובל שנים לשנת מותו ואעל על לבי להעלות זכרו על לב בני הנעורים ילדי הדור החדש, בהציבי לו ציוּן חדש באחד כתבי העתים, וָאֹמַר להדפיס את קינתי על מותו אשר זכרת בהערותיך לספרך שש”ק ח“ב ואשר הִנֶהָ טמונה בין כְתָבַי עד כה ולא ראתה אור. לקחתי דברים את בעל השחר להדפיסנה בחוב' לחדש שבט, החֹדש אשר בו מת המת; והנה הוא מקבל אותה בחפץ כַּפָּיו. על כן אמרתי אגלה נא אזנך אולי תחפוץ לתת ידך עמי ויחד נרימה את המצבה הזאת בכתבך בקצרה את תולדות בנך ופָרָשַת גדולת נפשו ותשימן עטרה לראש שירתי”.

על זה ענני הרב הישיש הזה, אשר אם כי כהתה עינו לא נס לֵחוֹ, במכתבו מן ח' חשון לאמֹר:

“נכבד ומאֹד נעלה עלות זכרון בני המת על לבך אחרי שנים כ”ה חלפו עד כה, ותאמר להעלות זכרונו בשיר החזיון אשר כתבת אז במותו, באחד מכה“ע, וגם כבר היו דבריך עם החכם עושה השחר וַיֵאֹת לקבלו. והנה אם תקים מחשבתך זאת תתנני כמתנבא אז באמרי (שש"קב’242) “ודברי אלה האחרונים כו' יעמדו לבית הדפוס בעת מצוא”. אבל ידידי! כי תַקשה לשאול עוד גם ממני להיות נלוה עמך בעמלך זה. ואתה הלא ראיתני בקיץ זה וראית גם מה כֹּחִי עתה. יַָדי רפות, עין ימיני קמה וגם השנית כֵּהָה מִשֵׂיבִי! ואני עתה בבית בני יצ”ו אשר ישמרוני לבלתי קחת עט סופר בימיני במצות הרופא עליהם. – והשנית: מה אכתוב? אם עוד קינים אעירה עתה על יְשַׁן־עפר יָשָׁן, על מי שכבר מת, וכבר חלפה לקינים העת? עתה אך העת לסַפֵּר תהלתו וע“ז כבר אמור: “יהללך זה ולא פיך וגו'”; ובמָה הוא אביך לא כְּפִיךָ? התהלה תָּהֵל ביחד אחר ותֵכַהּ ביד שאר בשר. גם להלל את ה' יאמר השיר (לדעתי): הללו את ה' כל גוים! שבחוהו כל האמים! (ולא אנחנו, יען) כי גבר עלינו חסדו (ותראֶה תהלתנו רק כגמול חסדיו ולא אמִתִּית) ואמת ה' לעולם!! (ר"ל: כל ישענו וחפצנו להיות גם תהלתו על טהרת האמת, כמו שכן גם הוא). – והנה אתה ידידי אומר אלי לכתוב את תולדותיו ופרשת גדולות נפשו, ואני כבר כתבתי הכל בקינתי מיכל דמעה שם בשש”ק ואיך אשנה את אשר כבר אמרתי? אך לך ידידי יאתה לעשות זאת, לקחת משם כְאַוַת נפשך, או את אשר ידעת אתה חוץ ממני. ואני לא אוכל לסַפֵּר לך רק תולדתו אחת אחרי מותו, הראויה לבֹא בספר לזכרון לדור משכיל לדעת רֶשַׁע כֶּסֶל דור ההולך לפניהם, ־ והוא כי בבואי באחת השנים אחרי מותו לבַקֵר את קברו, מצאתי והנה אבן מצבתו נשברה וְנִקַב חור רחב בתוכה, מעשה ידי אנוש נתעב ונאלח… ולא נודע לי עד היום מי הוא. ולא הגדתי זאת לאיש, וגם איש לא נֵעוֹר עוד על זה עד היום, ואולי כבוא גם דבר זה באחד מעלי השחר (כי כן דעתי שתשלח גם מכתבי זה שמה) אֲצַוֶה אז לתקון מעֻוָת זה. – עתה ידידי, עת לכלות דְבָרַי כי הָחליתי. ואתה צלח רכב על דבר אמת, כי לך לבדך המעשה הטוב והישר הזה. והנני דובר שלום וברכה לך ולביתך כל הימים. אוהבך תמים – אדם הכהן לעבענזאָהן.

ס“ט פעטערבורג, א”ך כסליו, “היום ביום מלאו לי מ”ו שנה" לפ"ק.


 

הקדמה משנת תרי"ד.    🔗

העלם הנכבד והיקר אשר עליו נשאתי את המשא הזה, מיכה יוסף (בן־אדם) הכהן לעבענזאָהן (בן־חיים), נודע לכל יודע ספר עברי ולכל חכמי ישראל אשר בארצנו ואשר בארצות עבר הגבול עד כי למותר יהיו אותותי אשר אשים עליו וכל קורא שורותי אלה יכירהו כי הוא בן פורת זרע ברך ה' זה; כי הוא מיכה יוסף הנודע בַשָּׁרִים במחברותיו הריסות טרויא ושירי בת ציון2; הוא מיכה יוסף אשר פיות כל כותבי העתים לבני ישראל מלאו שבחו, ויהללו רב חכמתו ואֹמץ רוחו, עם רפיון כֹּחֹו; הוא מיכה יוסף אשר בעודנו באבו ובעצם תמו, בעוד עצמותיו מלאו עלומים ורוחו כנחל שוטף, עלה עליו הכורת ויגדענו וכל יודעיו ומכיריו עמדו מרעידים במותו וישאו עליו בנִיהם קינה, ומקורי דמעה נהרו אל ים שברו מרֹב חכמי ישראל היודעים אותו ואשר שָׁמְעוּ את שִׁמְעוֹ.

כי לא כמות כל האדם מת בן־אדם זה! אשר בחלותם והתהפכו בציריהם על משכבם ימי מספר וברגע שאול יֵחַתּוּ, ומיכה יוסף היה איש מכאֹבות כל ימיו וגֹוֵעַ מנֹּער, וכהאריך ימי חייו ארכו רגעי מותו! כי מקדמת ימי נעוריו הוצק בו דבר בליעל ומחלה קְשַׁת עֹרֶף מאנה הֵרָפֵא אשר הלאתה כל חכמי הרופאים למצוא לו רפואַת תעלה. והוא בנשמתו היתרה ידע ויבן כי מחלתו זאת תבצענו, ויהיו כל ימיו מכאֹבים וענינו כעס ובלהות שחת. שנים רבות לפני מותו היה נכון לקראת המות ולא התהלל ביום מחר, כי אמר כי עד לילה תשלימנו מחלתו ואין יום מחר לו. והנה אם תמרר חיי כל אדם הידיעה כי קצו קץ כל בשר למות באחרית הימים, מה נוראו חיים כאלה לבן־אדם זה אשר היה עוד מלא עלומים ותשוקה עזה אל החיים – בידעו כי יעצים עיניו בעצם יומו ובדמי ימיו ידום סלה.

ומי כמונו כרעי נעוריו היודעים למֹד את גֹּדל רוחו בכלכלו מחלהו שנים רבות מבלי הֵאָנֵחַ? הן מדי דברו אתנו דבר תמיד כאיש העומד הכן להפקיד רוחו בידי אל אמת, כאיש השם דבריו האחרונים באזני סובביו הנשערים מאֹד. אנחנו נעוינו משמוע והוא לא עִוָה פניו בדברו; אנחנו נאנחנו והוא דבר במנוחה וינחמנו; אנחנו בכינו במסתרים והוא הלך וישורר שירי בת ציון. ומי כמונו יודעים כי כל ישעו וכל חפצו תחת השמש היה להגדיל שפת עבר ולהאדירה ועל כן הגה בה וכתב הרבה והעמיק חקר והתחרה בכל מאמצי כח לחזק ידי לומדיה ודורשיה כאשר באזנינו שמענוהו מדבר אתנו תמיד בסוד רעים יחדו! ודברים כאלה גם נתתי בפיו ברגע מותו, כי כל שנות חייו לרגע מותו תחשבנה; והמה מעלפים בספירי השיר והמליצה על פי כח הדמיון החזק אשר התנוסס בלבבו ואשר גדל עד למעלה כנוח עליו רוח העצבת והבדידה.

פה־נוי זה3 כ"ז שבט שנת "ובן אדם תולעה" (תרי"ד).


 

שמות המדברים לכל ארבעת המחזות:    🔗

מיכה יוסף, עלם גוע.

מיכאל המלאך.

מלאך דוּמָה.

השפה העבריה.

מקהלה: רוחות: משה, שלמה, שמשון הגבור, ר' יהודה הלוי.

צל מיכה יוסף בארץ תחתית.

שרפים ושנאנים.



  1. אותה זכרתי באהבת דוד ומיכל צד IX ואליה רמזתי במשלי יהודה צד 155 שורה ב'.  ↩

  2. “כנור בת ציון” יצא אחרי מותו.  ↩

  3. כלו' פוניוועז, עיר מושבי אז.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48806 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!