כי תשאלוני, אם עם ישראל אוהב משוררים – ובאתי במבוכה. “אויל הנביא, משוגע איש הרוח” היה עם זה אומר לא רק בימי הושע בן בארי לבדו. “שוטה בחרוזים” היה אחד משמותיו של המשורר בישראל. פסוק פסקו: מיטב השיר כזבו. ועם קשה־עורף זה לא נמשך מימיו אחרי הכזב.
ולפיכך נהה אחרי ביאליק. מיטב שיר ביאליק – אמתו. ביאליק לא שר שירים – הוא שר חיים, שר אמת, מציאות וחזון כאחד.
בשירו כבש את ישראל. בשפע כחות אישיותו שמר על כבושו זה כל ימי חייו.
משכבש ביאליק את ישראל – נעשו הוא וישראל אחדות שלא ניתנה להפרדה.
אחד החזיונות הנאים ומרהיבים ביותר בשני הדורות האחרונים – משמשת דבקות זו שבין ביאליק וכנסת ישראל. (כמובן, כנסת זו שנזקקה לעברית ויהודית, שלא בגדה ביהדותה. רובה של כנסת זו, לצערנו הגדול, אינו יודע מה היה לנו ביאליק ומה אבד לנו במותו. אשרי ה“מאושרים” הללו שלא אבד להם כלום… אך גם לא היה להם כלום, כי לא ידעו שביאליק התהלך בתוכנו). לא קם כביאליק בדורות האחרונים מכנס לכנסת ישראל זו, מכנס ואיש־כנסת זו כאחד. ידעו משוררנו “כנסת ישראל” מה היא. הכנסת שבעבר היתה לפניו כספר־מציאות פתוח. זו שבהווה – מיטב דמותה עצב בעצם ידיו. צפה הרואה גם בפני כנסת ישראל שבעתיד.
כל מי שזיק־כנסת בלבו הלך שבי אחרי ראש־הכנסת.
כי משוח היה.
הראש והמנהיג משוח הוא. שמן־משחתו הוא סוד חייו וגדולתו. מקס וובר השכיל לייחד את הדיבור על ה“כריסמא” של המנהיג. משורר כי יעשה מנהיג וראש־כנסת – מה רבה ה“כריסמא” שלו, שופרא דמנהיג, חן עוצר־בעם. פך שמן־המשחה היחידי והאחרון שנשתייר לדורות האחרונים – בא ביאליק ונטלו. לא זכה בו מן ההפקר – כי מתהום נפשו דלהו.
משוח וכמוהו כאחד אחרוני ה“מושחים”. הללו יראוהו יראת־הרוממות ואהבוהו אהבת־נפש כאחד. האינטימיות המיוחדה במינה, זה היחס הנפשי של עדרי כנסת־ישראל המרובים ורועיהם כלפי המשוח – קשה למצוא דוגמתו. מוולוז’ין עד תל־אביב ורמת־גן הרגישו המון הסופרים, הקוראים ו“סתם” בני־הכנסת כי לכולם יש חלק בביאליק. אינטימיות נתונה תוך יראה רבה, יראה מוקפה אהבה שבלב – עליהן עמדה עבודת־ביאליק של בני דורנו.
מתווכחים היו המבקרים: ביאליק משורר “לאומי” הוא אם איש “יגון־היחיד”? שורש נשמתו בליריקה או באפיקה? “רק” משורר הוא או גם נביא בישראל? וכו' וכו'. מחקר־הספרות יטפל בכך, והכנסת תשמור את יחסה למשוח. כשם שאי אפשר לתרגם את שיריו של ביאליק לשום לשון ולא להפסיד מיטב אונו ויחודו – כך לא ניתן לתרגם את שמו של ביאליק. מקוצר המשיג ומגודל המושג – החזיון ביאליק הוא כה מסובך, מלא רמזים ונימי־סתר. החזיון – זה כחה של אישיות עליונה, שהיא הולכת ברבות הימים ומתפשטת את ממשיותה התלויה בזמן ובמקום, הולכת ונעשית חזיון “מופשט”. בספירה של ה“מופשט” היא זוכה לממש שלה. חזיון זה ששמו ביאליק לא ניתן לא לתרגום ולא למטת־סדום של מסגרת. ביאליק היה ביאליק. רק משפט־זהות זה (בלשונם של חכמי ההגיון) יחול עליו.
משורר או נביא? כל איש מאנשי הכנסת הרגיש: היה ביאליק המשורר היותר שיריי, היותר ישראליי, היותר טבעיי ואנושיי, המשורר שלי, שלך, של כל איש מאנשי־הכנסת.
כאן מקור היחס בין הכנסת ובין ראשה. והוא קובע מדרש בפני עצמו.
בנוהג שבעולם: עם מכיר טובה למשורריו ויוצריו על טובם שהם מעניקים. ואילו מביאליק היו דורשים. זה בא ואמר: תן לנו ספור חדש. ולעומתו: תן לנו שיר חדש לנוער. תן שיר לגולה. תן מצבת־עולם לעבר. תן שיר לאדמה. תן שיר לא“י. תן ספר־ההלכה. הבה והבה לנו – ואם אין מתים אנחנו. כמה משוררים הפסיקו את שירתם – ומה בכך, מי שם לבו לכך? אין נוהגים לקבל בישראל שכר לא על השירה ולא על הפרישה. כשביאליק כבש לתקופת־מה את שירתו – אבל לאומי פרץ במושבות ישראל. “ביאליק אינו שר” – היתה קינתו של כל בחור, כל קורא, כל בעל־בית וכל איש־כנסת לפני ימי המלחמה ובימיה. האומנם רעב עם ישראל כ”כ לשירים לספורים וכו'? מה עושה כנסת־ישראל זו לטובת ספרותה? מה עשתה לתקנת סופריה וחכמיה? כלימה תכסה פנינו כשנהגה בפרשת־צער זו…
וביאליק כי יפרוש מהיכל שירתו – אסון הוא לכנסת שלו. ב“שתיקתו” של המשורר הרבו, כידוע, לדרוש מבשירתו.
שני פסוקים הם בפיו של איש־הכנסת. כשהוא מצוי בתחום המגוחך, עד ראיה לגרוטסקה ולקומדיה, או למחזה משמח – זכרונו של שלום עליכם עולה לפניו: אוואו נעמט מען דא שלום־עליכם’ן? אילו היה כאן שלום־עליכם! ובכל טרגדיה לאומית או כללית – דמותו של החוזה עולה לפניו: ביאליק – מה יחשוב? מה יחזה?
חברו של ביאליק, שאול צ’רניחובסקי, ספר: מעשה ונזדמן בימי המלחמה העולמית עם פליטים גולים יהודים אחדים. כשהכירו ברופא־הצבא את המשורר העברי צ’רניחובסקי, פרצו בשאלתם הראשונה: מה יחזה ביאליק על מלחמה זו? מה יהגה? מה ישיר?… גם על מלחמת העולם חייב היה ביאליק לומר את דברו.
בשנות המלחמה הקדישה הכנסת שבא“י קובץ “בשעה זו” לביאליק. הנעימה היסודית שבו: ביאליק איכה? והד כל בני־הכנסת בארץ ובתפוצות: ביאליק איכה? חג יובל־החמשים של ביאליק (והוא יושב בימים ההם בהומבורג ע“י פרנקפורט ע”נ מיין ופוקד את ברלין מזמן לזמן), חל בימי כנוס ציוני חשוב בברלין, שבאותם הימים – בשנת תרפ”ג – שמשה מקום מקלט לפליטי רוסיה ולמאות עסקנים, סופרים, חכמים וכו' וכו‘. וכולם אינם אלא שואלים: ביאליק איכה? נחום סוקולוב, צבי הירש חיות ז"ל וכו’ עמדו והתחננו לפני בעל־היובל שנפקד מקומו (אי אפשר היה להשפיע עליו שיבוא ו“יפקיר” עצמו למחיאות־כפיה ולגלויי־התלהבותה של הכנסת שלו), שישא את דברו לדור. חרדה עברה בלבות מאות־מאות הנאספים עת קם זאב ז’בוטינסקי וקרא: ביאליק, שובה אלינו! עשה למען תינוקות של בית רבן!…
מאחרון אנשי־הכנסת בעיירה היהודית הנדחת עד טובי־סופריה בתפלה התפללו: שירה, המשורר, את שירתך…
רעב לשירה? החסר שירה ישראל? לא, רעב לביאליק. מה יאמר ביאליק? הוא מוכרח לומר, לחזות, לישא דברו. הכנסת מוכרחה להרגיש, שביאליק קיים, שהוא אתה, משתתף בענותה ובשמחתה.
וכך היה ביאליק הלווה הגדול של כנסת־ישראל, תמיד חייב, כולו חייב.
דרישה זו שהאומה היתה דורשה ממשוררה, היתה קטגורית בהחלט, יסודית: ביאליק מוכרח… מה משל אמשול לדרישה זו?
דרישה מעין זו דורש האדם מ… לא! לא אוציא מפי “נמשל” זה בחודש־אבלו של ביאליק. כמה שנא את ההשוואות הנשגבות.. כשעטרוהו עטרת־נביא קפץ וצווח: “תטריחו את עצמות ישעיהו הנביא לבנקטים שלכם”…
אילו לא היה הכתוב מדבר בביאליק, הייתי אומר: דרישה מעין זו למציאות, הויה והשתתפות מתמדת, דורשים האדם והצבור רק מכחות עליונים, שהם מעבר למציאות.
והצד השני של המטבע:
ביאליק אף הוא היה תמיד דורש, תובע מכנסת־ישראל. דרישתו היתה קיצונית, אף היא קטגורית בהחלט. מכנסת חלשה ונרדפת על צואר היה דורש גבורה, חרוף־נפש, קרבנות, שלמות־המעשה וכנות־המחשבה. כנסת ישראל – היה אומר – איה שירתך את? עם שאינו שר במתים יחשב. שיריך החדשים אים? ומפני מה גם ה“פרוזה” שלך כ"כ לקויה?…
התובע נעשה על כרחו ובטבעו המוכיח. ובספר־תורתו היה כתוב: הוכח תוכיח את אומתך. אף בדמות המוכיח שלו גלם מסורת יהודית, מסורת של דורות. מעטים כמותו ירדו לסוד פרשת ה“תוכחה” שלנו. אחד היה לחבור ה“תוכחה” החדשה בישראל. המוכיח הקדמון היה נושא דברי תוכחתו בשער בת רבים, העם שמע ורגן באהליו. המוכיח הגדול בדורנו הוכיח בשבתו, בקומו ובלכתו בדרך, בבנקטים, בחגיגות, באספות וכו' – הכנסת שמעה ונהנתה הנאה רבה… כאילו לא בא המוכיח אלא לקיים מצוות־עשה של “הוכח תוכיח” בלבד… (ועל פרשה זו עוד נעמוד). כל ימיו עשה ביאליק את חשבון נפשו ונפש הכנסת. חפש פרוטתו בדינר הכנסת, במאתים של הצבור בקש למצוא מנה שלו. ופרקים אמר: חפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי, ואין בכלל מאתים מנה…
מה כל יוצר עברי חי בחשבון־נפש מתמיד עם ביאליק – אף הוא היה יושב וסופר, ומונה פרוטות ודינרים של נפשו ונפש הכנסת. ומה עגום היה “סך־הכל” של חשבון זה…
ככל אשר הוסיף לחשוב חשבונו וחשבוננו – כן הוסיף לתבוע.
ישראל וביאליק נעשו תובע ונתבע לעולמים. תובע ונתבע מסוג מיוחד במינו.
ומשום שהוא היה התובע הגדול, ועם ישראל היה פושט־הרגל הגדול – היה תמיד בורח. כל ימיו היה מלווהו אותו קול שהיה מרדף בישראל אחרי כל בוקר ובולם־שקמים מימות אמציה כהן בית־אל ואילך: חוזה לך ברח!…
הכנסת היתה שרה לו: הכניסני תחת כנפיך… והוא היה משיב: אתם מסוס ורקב, ומחר ישא כלכם סער… למה שתם על נוי… אללי, כי הייתי אסתירא בלגינתכם…
המוכיח היה כל ימיו בורח – כי ישראל לא נשמע לדרישתו. היה כל ימיו חוזר לכנסתו – כי ברית בינו ובין עמו.
חוזה לך ברח – לא יברח איש כמוני. בין הבריחה והשיבה היה נקלע. וצערו צער מי שחרק שנים וצווח: מי יתנני במדבר מלון אורחים… ועם זאת לא הלך אל המדבר. בתוך עמו ישב. כבש כעסו – ונשאר במערכה.
במערכה – ומה רבים היו יסורי־גיהנום של “שכיר יום” ו“איש קרדום” זה, כי לא מצא תחתיו סדן פטישו, קרדמו בא בעץ רקבון.
“אהבה רבה כים” הגישה לו כנסת־ישראל והוא משיב, ותשובתו זו לא תשכח לעולם: שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתכם, אללי, כי הייתי אסתירא בלגינתכם. למה שתם על נוי? מה חטאתי מה כחי? לא משורר, לא נביא, חוטב עצים אנכי.
“עלבון” לכנסת החוגגת. סטירת־לחי לפושטי־הרגל המרובים: טעיתם, אנשי־חג ורבי־דברים, מוחאי־כף ונאה דורשים, אין כאן משורר, לא אני הוא האיש, – חוטב עצים לפניכם… המשוח שוב בורח. תבע – ואנו לא נתבענו. לא קיימנו, לא מלאנו, פשטנו את רגלנו, כדרכנו – חוזה לך ברח…
ויברח מן השירה והנבואה – אל חוטבי העצים. מה רבה המרירות, היאוש. ומכאן: הגבורה הקרקעית, הפשטות הנשגבה.
וכשיקימו אנדרטא לביאליק – אל יעמידוהו כמשורר איש־מוזות, בנות שירה מימינו ומלאכי־שירה משמאלו עונדים עטרות לראשו, אלא כחוטב עצים, שכיר יום, מופשל שרוולים, איש־קרדום, שר־היער וחוטב עציו.
כחוטב עצים עמד כל ימיו בספרותנו ובחיינו. חוטב ומחטיב. קרא את כל הכנסת כולה לחטוב: אל יתהלל החכם בחכמתו, המליץ במליצתו, המשורר בשירתו – חטבו עצים! ביתנו רעוע, סוכתנו נופלת, בדק הבית מאין יבוא? צאו אנשי־כנסת וחטבו עצים.
לא לשון, נוסח, עולם חדש בלבד הנחיל לנו ביאליק. סמל חדש הביא לנו. לא את הכנור מעל נהרות בבל וערבותיהם בלבד הוריד לנו, אלא גם החזיר עטרת הקרדום בישראל לישנה. קרדום־העבודה של יושבי גבעון הקדומה, הורה לנו את הדרך להיות “חוטבי עצים ושואבי מים לעדה”…
וכשיעברו ימי האבל, ואם גם לא במהרה יעברו, ואולי לנו לא יעברו לעולם – ותאחז הכנסת בקרדום, בקרדומו של חוטב־העצים הגדול או תמשיך ב“הספדים”, כי קלה מלאכה זו ממלאכת־הקרדום?…
אילו היה ביאליק בתוכנו היה גוער במספידים כשם שהיה גוער בחוגגי־היובלות: איש לחשבון עולמו, איש לסבלות לבבו!
כנסת־ישראל, אל הקרדום, קרדומו של ביאליק – זוהי צוואת המשורר.
לא היינו ראויים לבכות את מות משוררנו – אילו לא קבלנו על עצמנו לקיים את צוואתו. וזו שתים היא:
אחדות כנסת ישראל, שהוא היה לה לפה, וחזוק “מחנה־שכינה” – בלשונו, – מחנה־הרוח בישראל.
כנסת שקם לה חיים נחמן ביאליק יתכן ויקום לה ביום מן הימים ביאליק שני. פרט שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא.
מה תעשה הכנסת כדי להכשיר את הקרקע לביאליק השני, לביאליק שלעתיד לבוא?
התעשה מעשה או תסמוך על הנס, כדרכה? – “שכירי יום” רבים תאבד דרכם באפלת־חיינו ואחד מהם ישוב ויתגלה בדרך־נס כאותו “חוטב עצים” ששר־האומה הכניסו ליער־ישראל ולא השאירו בו אלא ס"א שנה בלבד.
אחזור ואשאל: התעשה כנסת־ישראל מעשה ראוי לשמו לזכר ביאליק שהלך לעולם־האמת ולשם ביאליק שלעתיד לבוא?
כנסת זו שהוציאה מקרבה את חיים נחמן ביאליק – תקווה לה לביאליק שני בזמן מן הזמנים. אולם אנו בני דורו ובני הדור שאחריו, הדור שנתחנך על ברכיו והתאבק בעפר רגליו, אנו שזכינו להכירו קצת מקרוב, אחד המרבה ואחד הממעיט (וכמה היה הולך וגדל מקרוב, ודווקא בארבע אמות שלו, פנים אל פנים, בכל שיחה ובכל פגישה בכל שעה ובכל מקום!), שהביאנו ראש־הכנסת חדריו ואצל עלינו מעט מאור אישיותו וחכמתו הגנוזה –
אנו לא נתפלל לביאליק שלעתיד לבוא.
זכרו של חיים נחמן ביאליק שהלך לעולמו בכ“א בתמוז לשנת תרצ”ד לא יסוף מלבנו.
אם נשכחך ביאליק…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.