הרקע הספרותי

יומן הוא ז’אנר ספרותי בעל סימני־היכר משלו, ויומן על משורר שנכתב בידי איש רוח בן־דורו הוא אחד מסוגי הז’אנר הזה, אם לא החשוב שבהם.

שיחותיהם של סופרים עם משכילי דורם, בין אם נרשמו כהוויתן בשעת השיחה בין אם תוארו לאחר פרק־זמן מנקודת־ראות מסוימת, יש בהן כדי מתן תמונה מאלפת על עולמו הפנימי של הסופר, על תהליכי יצירתו טרם גיבושה, על יחסו של האמן לסביבתו ויחס הסביבה אליו, ועל דרכי קליטתה של היצירה הספרותית בלבות בני דורו של הסופר. בביקורת הספרות מקובל כיום לייחס חשיבות לביוגרפיה של קוראים במידה שאינה נופלת מחשיבות הביוגרפיה של היוצר. כשאנו שבים וקוראים, למשל, את “חייו של סמוּאל ג’וֹנסוֹן”, יצירתו הנודעת של רעו המסור ג’ימס בּוֹסוול (פורסמה בשנת 1791), או את “שיחות גיתה עם אֶקרמן” (פורסמו בשנים 1835–1847), אנו שבים ומתוודעים אל חייהם של ד“ר ג’ונסון וגיתה, אל יחסם לידידיהם ולמבקריהם, ליצירותיהם וליצירות בני דורם, וכמובן אל הרקע התרבותי־רוחני של הספרות האנגלית והגרמנית במאות הי”ח והי“ט. כשם שדמותם של ד”ר ג’וֹנסוֹן וגיתה מוארות באורם של בּוֹסוול ואֶקרמן, כך ניתן לומר שדמותם של בּוֹסוול ואֶקרמן, המושכות את הלב בזכות עצמן, מוארות באורם של הסופרים הגדולים.

אני מרשה לעצמי לומר כי שיחותיו של שמעון ראבידוביץ עם חיים נחמן ביאליק, לרבות הזכרונות והאיגרות שכונסו עתה בספר, תורמות לספרות העברית תרומה דומה לזו שתרמו בּוֹסוול ואֶקרמן לספרות האנגלית ולספרות הגרמנית. הנחה זו אשתדל לבסס על סמך ראיות מתוך היומן. שיחותיו של שמעון ראבידוביץ עם ביאליק נרשמו סמוך מאוד להתרחשותן, והמחבר נתכוון לדייק עד כמה שניתן הדבר בפרטי פרטים כדי לשמור על רוח השיחה והאוטנטיות של כל הערה או תגובה. מסכת השיחות בכללותה יש בה כדי כתיבת פרק מאלף ביותר על תקופה חשובה בתולדות המשורר, בשבתו בגרמניה לאחר צאתו מרוסיה. אנו יכולים לעקוב אחר דרך התפתחותם של האירועים, שכן אין פסק של זמן בין האירוע ובין תיאורו. דרך כתיבה זו מזכירה לנו את הסיפור האפיסטוּלארי שטעמו המיוחד עמו.

א

נקודת־מבט ראשונה היא תיאור הפגישות של ביאליק וראבידוביץ כפגישה של משורר עם אינטלקטואל והוגה־דעות מקורי. יש לזכור כי ביאליק היה קשיש מראבידוביץ בעשרים ושלוש שנים. כשנפגשו השניים לראשונה בברלין בשנת 1921, היה ביאליק בין ארבעים ושמונה שנים וראבידוביץ בן עשרים וחמש שנה. ביאליק היה אז במיטבו, עטור הילה של משורר לאומי, מוקף מעריצים לרוב, ואילו ראבידוביץ היה אז סטודנט צעיר ודינמי, שבא לברלין כדי להסתער על החכמה והמדע בתשוקת־דעת עזה שאִפיינה את הצעיר מישראל שעזב את ספסלי בית־המדרש ויצא לעולם הגדול.

הפגישה הראשונה עם ביאליק האיש, יש לראותה על רקע היחס הרוחני והנפשי לשירתו לפני הפגישה. ראבידוביץ מספר בהקדמה לשיחות על ימי נעוריו: “כשהלכתי וגדלתי התחלתי מגלה בעצמי את ביאליק שלי. כרך שיריו היה לי למעין ממנו שאבתי הרבה בימי גידולי הרוחני בבית המדרש החדש בגרייבה [פולין], ואחר כך, כשבאתי (בן שלוש עשרה וחצי) לישיבת לידא [ישיבתו של הרב ריינס], מצאתי לי אחים רבים לאהבת ביאליק, כאילו הלך ביאליק ונעשה חלק מספרות ההלכה בה עסקנו בישיבה, ריע ועמית ל’קצות החושן' ול’נתיבות‘, ל’שיטה מקובצת’ ול’הפלאה'…¹ עברנו מים התלמוד ונושאי כליו אל ביאליק ואשר מסביבו, ולא ידענו כי עברנו מעולם לעולם, כי פרצנו גדר” הקדמה, עמ' 29). במלים אחרות: ביאליק היה לראבידוביץ דמות כאריסמטית, והוא התכונן לפגישה עמו כלפגישה עם אחד מגדולי ישראל, לפגישת חולין עם דמות אפופה מעין קדושה… הכנה נפשית זו והמציאות האפורה וחסרת השגב, שאפיינה את ה“ראיה הראשונה”, יוצרות מתח ואפילו משבר. ראבידוביץ מודה: “מה כביר היה רושם הצצה ראשונה זו בפני ביאליק. ספרו לי כמה פעמים על קלסתר פניו: מהם אמרו פני ‘סנדלר’ לו, מהם פני “קצב”, פני גוי… אמנם ארשת פניו ה’מגושמים' נראתה לי גסה במקצת – אך עיניו, רבו בהן יופי ופקחות ועומק נפש” (שם, עמ' 31). ראבידוביץ נכבש על־ידי עיניו של המשורר, וייחס להן כל מה שלא הצליח לגלות בפניו “המגושמים”: “מי שלא ידע כי משורר הוא האיש, היה רואה אותו כאחד מהמון הפליטים של יהודי רוסיה שנמלטו לברלין […] ושארית צרורותיהם בידיהם (או חבושה־נסתרת לבטנם…?) חכמת אדם תאיר פניו. שירת משורר תבריק עיניו. אור פני ביאליק היה מיוחד במינו. לא נגלה אלא ליודעיו, לקרוביו, לנוהרים לאורו.” (שם, עמ' 31). לפנינו ביטוי לראייה רומנטית של אינטלקטואל צעיר, המצפה לראות במראה החיצוני של מנהיגו אספקלריה לאישיותו, ראייה אופיינית לצעיר נלהב בתקופות של רומנטיקה וניאו־רומנטיקה. התיאורים של ראבידוביץ יש בהם רטט של התרגשות. לעתים דומה שיחס רומנטי זה מביא בעקבותיו למעין רגש של קנאה המצוי אצל נערה צעירה שאינה רוצה לראות נערות אחרות בקרבת אהובה. ראבידוביץ מתאר את השיחה הראשונה עם ביאליק שנערכה בעשרים וששה בנובמבר 1922: “לאחר שדרשנו איש בשלום חברו הציע הוא שנטייל ברגל […] בשמחה קיבלתי את הצעתו. נטפל עוד איזה צעיר, שכחתי את שמו. כשביאליק הולך עם איזה בן־אדם, מרגיש כל אחד את עצמו רשאי להצטרף לחבורה בלי כל נטילת רשות” (עמ' 35). השיחה הראשונה נסבה, כמובן, על מאמרו של ראבידוביץ על פייארברג, ואחרי־כן על נושאים אחרים בענייני לשון וספרות, ובעיקר על הסופרים בני הדור. לשיחות אלו עוד נשוב להלן, אולם מן הראוי לציין כבר כאן, שבכל השיחות בין ביאליק לראבידוביץ המתוארות ביומן בולט ההבדל בין ביאליק המשוחח כאמן בעל אינטואיציות מבריקות אך בהחלט ללא השכלה פורמלית מסודרת, ובין ראבידוביץ המתייצב לפני המשורר כתלמיד בקיא שמשנתו סדורה, וכמי שרוצה להבליט את בקיאותו כדי לקנות את לבו של המשורר. בדברי ביאליק ניכרת הערכה לתכונותיו של ראבידוביץ, אולם לא נעדרת מהם נימה אירונית של משורר כלפי אנשי־רוח, שזכו לישב על התורה והחכמה. הבדל זה מטיל אור מיוחד על השיחות כולן, ובהמשכן יש בהבדל זה גם כדי להסביר את הופעת הסדקים הראשונים שביחסו של ראבידוביץ אל המשורר, כשההיכרות האישית מפיגה לאט־לאט את המעטה הרומנטי של המעריץ הצעיר. את מקומה של ההערצה הכמעט־אירוטית תופסת ההערכה המבוקרת, שבעקבותיה מתאפשרים ויכוחים בין ביאליק לראבידוביץ והדברים מגיעים אף לידי סרובו של ראבידוביץ לכמה מבקשותיו־דרישותיו של ביאליק.

בקריאת היומן מתקבל הרושם שבפגישותיו עם ביאליק ניסה ראבידוביץ לכוון את השיחות לתחומים שהיו רצויים לו, ואילו ביאליק הצליח תמיד להסיט את הנושא בדרך הסמכותית שאפיינה אותו, ונהג בה ברמה.

כשם שניתן לראות ביחסו של ביאליק המשורר אל ראבידוביץ החוקר יחס אמביוולנטי של הערכה ונימת־זלזול שמתוך קנאה, אנו מוצאים שאף ראבידוביץ לאחר שהצליח להשתחרר מאותה מידה של הערצה תמימה, לא חשך הערות שיש בהן משום הפגנות צד של עליונות. ברשימתו מיום 14 במרס 1923 כותב ראבידוביץ:

“רשימה זו היא ממש כחצי שעה לאחר פרידתי מביאליק. איני יודע מפני מה, אך יחסי אליו הולך ומתפשט, כלומר נעשה פשוט וישר ביותר, אנושי ביותר; ההערצה המרובה הולכת ופוחתת, ואני משוחח אתו כאחד מבני אדם ולפעמים כעם חבר” (עמ' 45). ראבידוביץ מרגיש בשינוי שחל בו מבחינת יחסו לביאליק. שינוי זה מאפשר לראבידוביץ לכתוב את התיאור הבא: ראבידוביץ וביאליק באו לבקר, ביום א' 29 באפריל 1923, חוקר זקן בשם גרינפלד, שכתב ספר על תורת היחסות של איינשטיין. ביאליק ישב ליד הזקן “והתחיל קורא את העמודים הראשונים של חיבורו […] התחיל ביאליק קורא את ההקדמה על דבר הגיאומטריה […] התחילו מתווכחים במתמטיקה – וביאליק עשה אזנו כאפרכסת. מרגיש הוא שאינו בר הכי, ובכל זאת משתתף הוא קצת, זהו קו אופייני של ‘בעל בית’, רוצה הוא להבין כל דבר, לחוות דעה בכל דבר,” (עמ' 54). בהערה זו של ראבידוביץ על מידת ה“בעל־ביתיות” של ביאליק נמצא את עמדתו של המשכיל האריסטוקראט כלפי ‘עמך’, ומשפט זה אכן מדגים לקורא את השתחררותו של ראבידוביץ מאותה הילה כאריסמטית שנתפוגגה מהר למדי.

ב

נקודת־מבט שנייה היא פועל יוצא מן הראשונה, ועניינה התמודדותו של ביאליק עם אנשי הרוח והסופרים בני דורו, אלה ששהו אתו בגרמניה ואלו שישבו בארץ־ישראל ובפולין. נקודת־מבט זו חשובה במיוחד להבנת התשתית הרוחנית־אידיאולוגית שבשירת ביאליק וזיקתה לצורות ולאמצעים הספרותיים. בדיקת י

חסו של ביאליק לאנשי־הרוח של דורו עשויה לחזק בראיות נוספות את העמדה הנקוטה כיום בביקורת הספרות הפוסלת את ייחודו של המשורר באידיאות שלו ומחפשת ייחוד בתחום אחר. כיום נוהגים לראות במספר האידיאולוגי מסר חוץ־ספרותי, ולא במקרה. האמן יכול להיות מושפע מתפיסות אידיאולוגיות שונות, ולא על הדרך הפילוסופית תהיה תפארתו. האידיאות הן חומר־גלם, והאמן מגלה את ייחודו ואת מקוריותו במבע, באינטואיציה היוצרת, בכשרון החד־פעמי לצרף צירופים הנראים כבלתי ניתנים לצירוף, ועוד. לדברים אלה נודעת משמעות מיוחדת כשדנים בשירת ביאליק מכאן מול הגותו של שמעון ראבידוביץ מכאן, ואחת הדוגמות הבולטות ביותר ביומנו של ראבידוביץ היא פרשת יחסיו של ביאליק עם ברדיצ’בסקי. ראבידוביץ חש ואף כתב במפורש, כי לביאליק היה מעין “תסביך ברדיצ’בסקי” וכי יחסו אליו היה אמביוולנטי. בשיחה שנערכה ב־26 בנובמבר 1922, שנה לאחר מותו של ברדיצ’בסקי (1865–1921), השתתפו ביאליק, ראבידוביץ והירשקאן (צבי הירש כהן, 1886–11938, מספר ומחזאי יידי, השתקע בניו־יורק ב־1925). הירשקאן לעג לברדיצ’בסקי והמשיל עליו משל, כדרכו בשיחות: “בעלי־בתים באים לקנות סטענדערס בבית־המדרש, ובא בעל־בית אחד שאין בו כשרון המעשה, חציו בטלן וחציו חקרן, והוא פותח ואומר: רבותי! והאם כבר הכרעתם בדבר אם בכלל יש צורך בבית־המדרש, ואם יודעים אתם כבר תפילה מהי, ותפילה לשם מה? תוצאות הדבר הן, או שזה החקרן מתבטל בפניהם, הם לא ישימו אליו לב והלך לו לדרכו… או שיחליש את רצונם ויכניס יאוש לתוך לבם” (עמ' 36). הנמשל שקוף ביותר, אך ביאליק לא הסתפק במשל ופענח אותו תוך־כדי השוואת ברדיצ’בסקי לאחד־העם: “אחד־העם הוא איש שגנז את עצמו, רק עשרה אחוזים מנפשו גילה, על תשעים אחוזים גזר גניזה […] וברדיצ’בסקי רצה לכתוב על כל דבר ודבר שלו, על הפְּרָאצְ’קָה (כובסת) שנכשל בה, על השפחה ואמה ועוד, על עשר הנערות שבא עליהן, על הקוריסטיות האחרות שחיזר אחריהן וגילה, או לא גילה להן, את אהבתו […] על הכל כתב, על הכל היה רוצה לכתוב, את כולו רצה לתת… הוא הציע שאלות לפני אחד־העם, כלום אחד־העם לא ידע אותן? אלא אחד־העם בא ואמר: כך הוא המצב, חסר פה סטענדער. על דבר בית ומדרש ותפילה אין מדברים כאן”. (שם.)

המשל וההשוואה מלמדים אותנו כמה דברים: (א) ביאליק, שהזדהה כידוע עם השקפותיו של אחד־העם, היה איש הכיסוי. בצדק כינה אותו עדי צמח בשם “הלביא המסתתר” (שם ספרו של עדי צמח על ביאליק). נטייתו של ברדיצ’בסקי לחישוף עצמי אכזרי לא נראתה לביאליק. (ב) ביאליק לא סבל את האינטלקטואל ברדיצ’בסקי, את יצר החקרנות שלו. בהמשכה של אותה שיחה לגלג ביאליק עצמו על ברדיצ’בסקי: “זוהי דרך ברדיצ’בסקי”, אמר, “אתה יושב ואוכל. יכול אתה להתחיל לחשוב: למה לאכול? לשם מה? […] והחיים מה הם? והאדם מהו? בא אתה על אשתך ושוב עליך לחשוב תחילה: קיום המין למה? האדם למה? ועוד” (עמ' 37). זלזול זה גרר עמו גם זלזול בדרך כתיבתו של ברדיצ’בסקי. בשיחה אחרת, ב־28 בדצמבר 1922, טען ביאליק: “ברדיצ’בסקי […] היה ממש בעזגראמאטנער <אנאלפאבית>… לא ידע לכתוב. אבל היה משורר גדול, ידען גדול… נעים לשיחה, בעל הומור” (עמ' 38). לפנינו משפט אכזרי הסותר את עצמו. מחד גיסא כינה ביאליק את ברדיצ’בסקי “בזגראמאטנער”, שפירושו ברוסית נבער מדעת, אנאלפאבית, ומאידך גיסא כינו אותו באותו משפט “משורר גדול”, “ידען גדול”. הדברים אומרים דרשני… כוונת ביאליק היתה, כנראה, שברדיצ’בסקי היה בור בשירה כפי שביאליק תפס אותה, וכידוע נהג ביאליק לבטל כעפרא דארעא משוררים וסופרים שחשש מפניהם… משפט זה מאפיין את תסביך ברדיצ’בסקי של ביאליק במלוא עוצמתו. יתרה מזו, דווקא במשפט זה, בלעג הבוטה הזה, אתה מגלה שבעצם ידע ביאליק היטב את סוד כוחו של ברדיצ’בסקי. ביאליק אף ביטא זאת במקום אחר, ובבהירות גדולה. ראבידוביץ שמע את ביאליק מרצה על ברדיצ’בסקי בנשף האבל שנערך לזכרו, ובין השאר אמר: “אילו היה ברדיצ’בסקי חסר – היתה תקופתנו מטילה שעמום”. “אחד העם הוא אילן בעל גזע, שרשיו מרובים, ענפים אין לו […] לברדיצ’בסקי יש גזע, שורש, אבל גם ענפים. אין קץ להם, פרים ורבים עד אין סוף […] ברדיצ’בסקי היה המנצח! אם יקום בנין שלנו – משום שברדיצ’בסקי ידע לצרף את הלבנה הסמויה.” (עמ' 40) הנה לפניכם ביאליק בשיחה פרטית עם ראבידוביץ וביאליק בהרצאה פומבית באותה תקופה. שתי העמדות הסותרות הללו של ביאליק ממחישות את בעיית ברדיצ’בסקי בעולמו של ביאליק. יפה עשה ראבידוביץ שציטט ביומנו הן את השיחה והן את דבריו של ביאליק בנשף היובל. ראבידוביץ רשם ביומנו בשולי דבריו של ביאליק בנשף היובל: “מהפכה גמורה בדעות ביאליק” (שם). ראבידוביץ מתמודד עם שניוּת זו שביחסו של ביאליק לברדיצ’בסקי.

בשולי דבריו של ביאליק רושם ראבידוביץ ביומנו: “סבור הייתי שביאליק רצה להשתחרר מסבל הירושה, מאחד־העמיות. המשורר, האמן, ניצח את היהודי. עולם המחשבה הוא חופשי” (שם) ייתכן שכך הוא הדבר, ואולם לא עלה בידו להשתחרר מהשפעתו של אחד־העם. בשנת 1959 כתב אברהם שאנן בדברי הערכתו על ביאליק כי “ברעיונותיו המרכזיים נשאר המשורר תלמידו ומעריצו של אחד־העם. הוא היה צמוד למסורת הרציפות הישראלית ולאמונה בכוחות הרוחניים הפועלים להבטחת קיומו של ישראל” (מלון הספרות החדשה העברית והכללית, עמ' 99). ברדיצ’בסקי, בניגוד לאחד־העם, לא ראה במסורת היהודית משום חטיבה אורגאנית אחת; אדרבה, הוא שלל את הרציפות וקרא לשינוי ערכים טוטאלי. הוא שאף להתערות בתרבות הגרמנית יותר מכל סופר עברי בדורו. יוסף אבן, שחקר את ארכיונו של ברדיצ’בסקי, השמיע בהרצאתו האחרונה בקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות בירושלים דעות בדבר משאלתו של ברדיצ’בסקי להשתרש יותר ויותר בתרבות הגרמנית, והביא ראיות משכנעות מכתבי־יד שעדיין לא ראו אור.

אחד־העמיות של ביאליק היא איפוא עובדה שאיננה ניתנת להפרכה.

תופעה זו מוליכה אותנו לבדיקת תופעה נוספת הקשורה במקוריותו של ביאליק כמשורר. בשיחתו של ראבידוביץ עם ביאליק ב־29 באפריל 1923 העיר ראבידוביץ לביאליק על כך שהוא מצא “אצל מיכ”ל: אל קולכן כי ערב" ו“ענו נא, ענוני שוכני רמה”. ביאליק התפלא מאוד ואמר מייד: “כשכתבתי את “אל הציפור” עדיין לא קראתי את מיכ”ל, אלא שירים מפוזרים אחדים… […] אחר־כך בהיותי בן עשרים וחמש קראתי את מיכ“ל, זכרתי מעט ממנו.” (עמ' 55). הצדק הוא עם ראבידוביץ. שכן בשירתו של מיכ“ל “חג האביב”, בבית 12, כתוב “גם קולכן כי ערב”, ובשירו של מיכ”ל “אל הכוכבים” בבית 13 כתוב: ענוני נא ענוני, שוכני רמה!" המלים “אל קולך כי ערב” מופיעות בשיר “אל הציפור”, שכתב ביאליק בשנת תרנ“א (1891), כשהיה בן שמונה־עשרה, והמלים “ענוני, כוכב־אל”, מופיעות בסיום השיר “לפני ארון הספרים”, שכתב ביאליק בשנת תר”ע (1910), כשביאליק היה בין שלושים ושבע שנים. אין בכך כל פגם, וביאליק לא היה צריך להסתיר זאת ולהתחמק. שיחה זו יש להבינה על רקע שירו של ביאליק “לא זכיתי באור מן ההפקר” (תרס"ב – 1902), שבו טוען המשורר למקוריות מוחלטת בשירתו: “לא זכיתי באור מן ההפקר […] לא שאלתיו מאיש, לא גנבתיו – / כי ממני ובי הוא”. בשיחתו עם ראבידוביץ שב ביאליק והדגיש זאת: “איך האב קיינמאל נישט א ווארט גענומען, גאר נישט גענומען ביי אנדערע! שהדי במרומים, כי מימי לא השתמשתי בשל אחרים…” (שם). אין זו הצהרתו היחידה של ביאליק שיש לקבל בהסתייגות אדיבה…

ג

יחסו של ביאליק אל ברדיצ’בסקי הוא בבחינת פרט אחד, המלמד על הכלל כולו. ביומנו של ראבידוביץ אנו מוצאים הערות מרובות של ביאליק על סופרי דורו, ובמרבית המקרים מפתיעה העמדה המזלזלת והמגנה. ראבידוביץ הצעיר נתן לכך ביטוי בהערותיו בשולי דבריו של ביאליק. הערות אלו ממחישות את דמותו האגוטיסטית של המשורר.

ואולם מן הראוי להביא עובדה אחת נוספת, שיש בה כדי לבחון את עולם יצירתו של ביאליק מבחינת תרומתו לחכמת־ישראל בכינוס האגדה, במפעלי כינוס ופרשנות. מדהימה ממש עמדתו של ביאליק כלפי החסידות, והיא קשורה ביחסו הבוטה והפוגע כלפי ש“א הורודצקי. ביאליק לא חיבב מעשי כינוס של אחרים, ויצא ממש מגדרו. בשיחתו של ביאליק עם ראבידוביץ ב־22 ביוני 1923, התנפל ביאליק על תכנית הוצאת הספרים “עיינות”, שראבידוביץ ערכה, ואמר: “אתם מביאים אותנו אל הישנות, מחזירים אותנו לישן […] ‘עינות’ עוסקת בפופולאריזציה של הישנות הללו […] ספורי מעשיות של רבי נחמן מברצלב ללא טעם וללא ריח, שבחי הבעש”ט שאיזה שיכור ואיזה שוטה נטקינזון חיבר […] למה לנו כל הדרק הזה?” (עמ' 59). בשיחה אחרת ביום 14 בדצמבר 1923, הוסיף ואמר: “צריך לחבר קומפנדיום אחד של חסידות ולשים קץ לחסידות, וחסל, און זי זאל שוין מעהר קיין תחית המתים נישט אויפשטיין… בני אדם טועים בענין ‘ספר האגדה’. אני לא באתי לפתוח – כי אם לחתום, לסיים, להפסיק, לשים קץ לאגדה.” (עמ' 67). הצהרה זו של ביאליק היא בעלת השלכות חמורות גם לגבי התמודדותו כאמן עם העבר ועם ההווה. היא מסבירה, למשל, מדוע קיבל ביאליק בחיוב רב, בהערצה מהולה בקנאה, את שירי יעקב כהן, כפי שכתב במאמרו “שירתנו הצעירה”. לפנינו ביטוי לאחד הסדקים הטראגיים של המשורר “התלוש”, המתרפק על תרבות עבר ובועט בה כאחד. הייתי מעז אפילו להסתכן באמירה שיש בהצהרתו זו של ביאליק כדי להביא אותנו למחשבה שביאליק קשור בטבורה של ספרות ההשכלה מעל ומעבר למידה שחוקרי ספרותנו היו מסכימים לה. גם שירתו של ביאליק היא חתימה, והיא חותמת תקופה, ומנקודת־היבט זו יש לבחון גם את שירתו האישית, דוגמת השיר “חלפה על פני” ואחרים. כאן לפנינו ביטוי חשוב לתרומתו של שמעון ראבידוביץ ביומנו על ביאליק לראייה מחדש של מפעלו הכולל של המשורר, ראייה שבאה לנו דרך התמודדותו של ראבידוביץ עצמו עם המשורר בציר הנע בין הערצה גמורה להסתייגות אירונית, בין התמכרות לעמידה על שלו, בין אהבת השירה לקשרי־מגע עם המשורר.

שמעון ראבידוביץ כתב את שיחותיו עם ביאליק כיומן, ושנים רבות נמנע מפרסומן. בנו, בנימין ראביד, מזכיר בדברי ההקדמה את היסוסיו של המחבר לפרסם את הזכרונות, אך דומה שניתן להוסיף עליהן עוד היסוס אחד. אמנם זמנו של המחבר (ראבידוביץ) וזמנה של הדמות המתוארת (ביאליק) חד הם, ואולם זמנו של הקורא שונה, וממילא “התקבלות” השיחות אצל קוראים בדור מאוחר יותר תהיה שונה. היומן אינו דומה לסוּגוֹת ספרותיות אחרות, ובעיות התקבלותה של ספרות זכרונות שונות מבעיות התקבלותן של סוגות ספרותיות אחרות. יש סוּגוֹת ספרותיות “מיוחסות” לשעתן, ויש שיחוסן פג ושב לאחר זמן. אין להתעלם מן העובדה שנקודת־התצפית של הקורא עשויה לקבוע במידה רבה את מעמדה של היצירה הספרותית בתקופה מסויימת. קוראים וחוקרים בעלי עמדה אנטי־היסטורית מובהקת לא ייחסו לספרות מימוארית אותה חשיבות שייחסו לה קוראים הרוצים לראותה כקטע ברצף של תרבות לגווניה ולרבדיה, כתגובה לאתגרים רוחניים של מציאות קונקרטית. ניתן איפוא לראות את היומן, או ספרות מימוארית בכלל, כתעודה אחת מני רבות המתארת פניה של תקופה מנקודת־ראות סובייקטיבית של אחד מבניה.

יש הנוקטים כלפי היומן או השיחות מידה של הסתייגות בשל החוויה הסובייקטיבית, הנעדרת מעצם טיבה ביומן, אותה מידה של ריחוק הקיימת בסיפור הבדיוני. הללו יראו ביומן צורת הבעה בלתי ספרותית, הניתנת לחיקוי אמנותי על־ידי סופר הבוחר לו טכניקה של יומן או שיחות ליצירתו המבדית, שבה יש התייחסות שונה לחלוטין לבדיוני ולממשי. היחס בין יומן לסיפור הכתוב כיומן הוא כיחס בין הסיפור העממי האוטנטי ובין הסיפור האמנותי, המשתמש בטכניקה של הסיפור העממי בצורה מבוקרת.

שיחותיו של שמעון ראבידוביץ עם חיים נחמן ביאליק הן שיחות שנכתבו בידי משוחח, המעורב מעורבות אישית עמוקה הן בשיחה והן ביחסו המורכב לבעל דברו. המחבר לא ניסה כלל ליצור יצירה ספרותית־מבדית, ולא התעטר בעטרתו של סופר. דווקא משום כך עולה ערכן התיעודי של השיחות הללו, והן, יותר משהן יצירה לעצמה, הן עשויות לסייע למחקרה של יצירת ביאליק ברצף של התרבות העברית בגולה בשליש הראשון של המאה העשרים.

השיחות המוגשות עתה לקורא העברי נשארו בחלקן הגדול קטעים בלתי גמורים. בכתב־היד נמצאו פעמים אחדות הערות של ראבידוביץ שרשם לעצמו, מתוך כוונה להרחיב במקומות אחדים, להוסיף פרטים שנזכר בהם וכו'. עם זאת מצטיירת לפני הקורא תמונה מקיפה למדי של אותן שנים שבהן שהה ראבידוביץ במחיצתו של ביאליק.

בעיזבון נמצאו שני נוסחים של כתבי־יד. נוסח ב' הוא תיקון של נוסח א' שנעשה בידי המחבר ולא הושלם. היומן יוצא עתה לאור על־פי שני הנוסחים. השתמשנו בנוסח ב' בכל מקום שהיה ברור כי זה רצונו של המחבר.

הערות המהדירים הניתנות לכל חלק ביומן ולאיגרות נועדו לסייע לקורא להתמצא בתקופה המתוארת ולהכיר את האישים הרבים הנזכרים ביומן. המהדירים זיהו שמות שמצאו לנכון לזהות, אך פה ושם היה קשה לזהות שמות אחדים בשל העדר מידע מתאים.

כתב־היד כתוב בכתיב חסר. המהדירים מצאו לנכון לשנות את הכתיב ואת התעתיק כמקובל היום, לפתוח ראשי תיבות, ולתרגם מובאות מלועזית.

ההערות בגוף הטקסט המסומנות בסוגריים עגולים ומרובעים נמסרו על ידי ראבידוביץ, ואילו הערות המהדירים ניתנו בסוגריים חדים.

יהודה פרידלנדר

הרקע ההיסטורי¹

א

שמעון ראבידוביץ נולד בד' במרחשון תרנ“ז, בעיירה גרייבה, שנכללה בימים ההם בתחומי רוסיה וכיום – בתחום פולין, סמוך לגבול גרמניה. לפי מסורת המשפחה, מקור השם “ראביד” מראשי תיבות ראב”ד – ראש אב בית־דין – תפקיד שבו שימש אחד מאבות המשפחה, כנראה ר' שבתי מאוגוסטוב. אביו של שמעון, חיים יצחק ראביד (1863–1936), למד בימי נעוריו בישיבות לומז’ה, מיר, ווֹלוֹז’ין, והיה סוחר אמיד. כן היה ראש וראשון לחובבי־ציון בעיירה ואחר־כך פעיל למען התנועה הציונית. אף־על־פי שהיה שומר מצוות, עיין גם בספרות העברית החדשה, אף פירסם מאמר אחד ב“המליץ”, ובשבתות נהג לדבר עברית עם בני ביתו. בשנת 1905 נשלח לקונגרס הציוני השביעי כציר של תנועת מזרחי. בקונגרס נמנה עם הציונים הדתיים שהתנגדו בתוקף לעמדתו החיובית של הרב יצחק ריינס (1839–1915), ראש תנועת מזרחי, כלפי רעיון אוּגנדה, ובגלל עמדתו זו של הרב ריינס עזב לבסוף את מפלגתו.

האב חיים יצחק הרבה לדאוג לחינוך בניו. בתחילה שלח אותם לחדר, ואחר־כך, בוקר־בוקר לפני עלות השחר, נהג להעיר את שני בניו הגדולים, יעקב ושמעון (1896–1957), ולהוליכם לבית־המדרש, כדי ללמדם שם. למרות התנגדותו החריפה לעמדת הרב ריינס בפרשת אוּגנדה, שלח בשנת 1910 את בנו שמעון ללמוד בישיבתו ה“מודרנית” של הרב ריינס בלידה. שמעון עצמו היה מעדיף לבקר ב“קורסים הפדגוגיים למורים” בגרוֹדנה; כרבים מבני דורו נמשך לבו לספרות העברית החדשה, אלא שמתוך כיבוד־אב נסע לישיבת לידה. ואולם “יצר הרע” שבו לא נכנע לגמרי גם שם, וכשביקש מאביו לשלוח לו גליון מנדלי של השבועון העולם, גער באביו לאמור: “מנדלי שמנדלי. סוף סוף נסעת ללמוד תורה, ומה לך שטויות אלו…”

לאחר שעשה שנה אחת בלידה חזר שמעון לגרייבה ונעשה חובש בית־המדרש. הוא למד עם אביו ושמע שיעור בתלמוד מפי הרב עמיאל (שהיה אחר־כך לאחד מראשי “המזרחי” ובשנותיו האחרונות היה רבה הראשי של תל־אביב). כן סייע בידי אביו במסחר היצוא שלו. באותו זמן רצה שמעון להתקבל לגימנסיה בווילנה, אבל אביו רצה שיהא רב ולא הרשה לו לנסוע לשם. בתקופה זו בגרייבה גם ניסה לראשונה את ידו בכתיבה. נסיון ראשון זה התבטא בסיפור, בוודאי פרי הסתכלות באנשי סביבתו ומעשיהם, שנקרא “שני אחים”, על שם שתי הדמויות המרכזיות שבו – אביו ודודו. פרי עטו הראשון נשלח למערכת “העולם” באודיסה והוחזר בצירוף הערה קצרה: “לא יודפס”. במרוצת הזמן אבד כתב־היד.

בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה בשנת 1914 עקרה משפחת ראבידוביץ מגרייבה לביאליסטוֹק הסמוכה, ושם נאלצו הבנים והבנות לפרנס את המשפחה. באותו חורף המשיך שמעון ללמוד בבית־המדרש “משמר”, אחר־כך להורות ב“חדר מתוקן”. מלבד זה עסקו הוא ושתי אחיותיו, רבקה ושפרה, בוגרות גימנסיה רוסית בעיר מאריאמפוֹל, במתן שיעורים פרטיים.

בסתיו 1915, לאחר שביאליסטוֹק נכבשה בידי הגרמנים, ערך ראבידוביץ, יחד עם שקולניק ואהרן יעקב שפירא, “קורסים עבריים למבוגרים”. הקורסים התנהלו בשעות הערב, שכן התלמידים היו עסוקים בשעות היום בלימודים או בעבודה. עד מהרה הפכו מרכז לפעולה תרבותית ציונית, ורוב הפעולות הציוניות בביאליסטוֹק נעשו בידי תלמידי הקורסים.

על הרושם שהניח ראבידוביץ הצעיר בלב תלמידיו, שהיו כמעט בני גילו, אפשר לעמוד מתוך מכתב־תנחומים שכתבה אחת התלמידות לאחר פטירתו, כעבור ארבעים שנה ויותר:

והוא בן עשרים ואחת בלבד, בתורת אחד מחמשת הצירים של מפלגת “צעירי־ציון” לועד הקהילה הדמוקרטי הראשון בביאליסטוֹק.

כפי שצוין לעיל, רצה ראבידוביץ לרכוש לעצמו גם השכלה כללית מלבד חינוכו היהודי המסורתי. כשהוקם השלטון הפולני בביאליסטוֹק, בסתיו 1919, החליט ראבידוביץ להגשים את שאיפתו זו והוא שם את פניו מערבה, לברלין, שהיתה מרכז של תורה וחכמה בימים ההם.

ב

העיר ברלין שימשה אז, מזה כמה דורות, אכסניה ליהודים צעירים ילידי מזרח־אירופה, שטרחו מילדותם יומם ולילה באוהלה של תורה, ולבסוף, לאחר ששתו ממקורות היהדות והיו ספוגים ברוחה, חשקו גם בחכמות העולם החיצוני. מבחינה זו היה בואו של ראבידוביץ לברלין בגדר צעד רגיל ומקובל. ההתנגשות הרוחנית היתה קשה בתחילה. בשנת 1919 התחיל להתכונן לבחינות בגרות אכסטרניות (Abiturienten), ובשנת 1921 עמד בהן בהצלחה ונתקבל כסטודנט באוניברסיטה של ברלין. בתקופה הזו התרכז בקריאתו במיוחד בספרי פילוסופיה, ספרות, מדעי־החברה, אסתטיקה ושאלות כלליות של מיתודוֹלוגיה. הכרתו החדשה הכריחה אותו לבדוק מחדש את יחסו למסורת היהודית וספרותה, וּודאי שדרכו לא היתה סלולה. עולם־מחשבה חדש ומושגים חדשים נפתחו לפניו, אבל הוא רצה להישאר נאמן למסורתו ולהזדהות עם יצירת עמו ועברו, שכן עמוקות היו הזדהותו עם היהדות ואהבתו לתרבותה ששאב מביתו ומסביבתו. לכן לא ויתר במשך כל התקופה הזאת על הפן היהודי והעברי של אישיותו ופעולתו, ולאחר תקופת הסתגלות של קריאה מעמיקה והתבוננות חודרת, נוצרו האיזון והתיאום שאיפיינו מאז ואילך את פרי עטו השופע במשך שלושים שנה ויותר.

ברלין של תקופת־ווימאר היתה מרכז של תרבות עברית. רוב ה“עברים” ששהו אז בברלין לא היו ילידי גרמניה אלא מהגרים ממזרח־אירופה, שנהרו לברלין לאחר המהפכה הרוסית ונשארו בה עד שעלו לארץ־ישראל, או עד שנאלצו לצאת מגרמניה לאחר שנת 1933. אנשי אינטליגנציה אלה – סופרים, מו"לים, עסקנים, מורים וסטודנטים – חיו חיים עבריים פעילים, אלא שתרבותם היתה תרבות של עלית, שכן בגרמניה לא היה קהל מקומי גדול של יודעי עברית. אף־על־פי־כן העשירו המהגרים הללו את החייה העבריים של העיר ברלין, ובהשפעתם נהפכה העיר למרכז של יצירה עברית.

ראבידוביץ הצעיר מצא מיד את מקומו בין האנשים הללו ויחד עמם תרם את חלקו לתור־הזהב של התרבות העברית בברלין. כבר בחורף הראשון שעשה בברלין התחיל לעסוק יחד עם ד"א פרידמן בעריכת אונזער פרייהייט, העתון האידי של “הפועל הצעיר”. לאחר זמן קצר הכיר ראבידוביץ בברלין את חיים נחמן ביאליק, ועד מהרה נתכוננו יחסים טובים בין המשורר הותיק ובין הסטודנט הצעיר. לאחר כל פגישה עם ביאליק, רשם לעצמו ביומן מיוחד את פרטי השיחות ביניהם, כדי לשמור עליהם בצורה מדויקת. כך נרקם קשר בין ראבידוביץ ובין שמעון דובנוב לרגל ההוצאה־לאור של פנקס מדינת ליטא בהוצאת הספרים “עינות”. קשר זה, שנתהדק במרוצת השנים, נמשך עד לסוף חייו של דובנוב. יחסים ידידותיים נוצרו בין ראבידוביץ ובין שאול טשרניחובסקי שנים מספר לפני תחילת עבודתם המשותפת במערכת “התקופה” בשנת 1928. בשנת 1920 הצטרף ראבידוביץ לסגל המורים של בית־הספר החדש לשפה העברית (Hebräische Sprachschule), שנועד בעיקר לתלמידי האוניברסיטה בברלין. לאחר שפרש מההוראה שם, שימש עורך ומתרגם ב־Scripta Unuversitatis atqae Bibliothecae Huerosolymitanarum, כן היה קשור באנציקלופדיה “אשכול”.

כשלוש שנים לאחר בואו לברלין החליט להקים בה חברה להוצאת ספרים עבריים בשם “עינות”. במכתב שכתב אל ביאליק הסביר את הגורמים שהביאוהו לידי כך, ולגישה המתוארת במכתב זה נשאר נאמן כל ימי חייו:

“לפני שנתיים ומחצה בערך, כשטלטלני שר של חיים מעיר מושבי ביאליסטוֹק לכאן – התחלתי דן בדבר הוצאת ספרים שמגמתה היא להכניס את מיטב ספרות העבר לתוך העם והחיים דרך ביה”ס וכיוצא בו, משום שסבור הייתי שלא נבנה מכל מיני התרגומים בלע“ז… ואף לא מספרי הלימוד והחנוך השונים שרובם ככולם אין בהם לא משום למוד ולא משום חנוך, שנטולים הם מעל [מלה חסרה] והמקור ואין בהם בכדי שיכנסו לתוך נפש האומה ויהיו מעורים בחיי רוחה. כי אין גאולה לנו אלא במקור, ואומה ששכחה מקורותיה, נתלשה ונתרחקה מעליהם ועל כלי שני ושלישי וכו' מזונותיה – אין לה תקנה אלא נוון.”

בפרוספקט של הוצאת־הספרים “עינות”, שנכתב בודאי בידי ראבידוביץ עצמו, אנו מוצאים דברים אלה:

“הוצאת־הספרים “עינות” באה ותכנית מיחודה, תכנית ספרותית־מדעית חדשה, בידה: הדלאת מבחר מקורות המחשבה והספרות הישראלית שבכל התקופות מתוך תהום היצירה הלאומית בת האלפים. ועם הדלאת־המקורות באה גם הכשרתם, שיהא בהם כדי להכנס גם לתוך בית הספר העברי ולתוך קהל הקוראים והמשכילים, עד שיהיו לערכי־תרבות חיה, קניני־עבר שכחם פועל בהוה וכח־כחם יהיה נכר אף בעתיד… אין לפני הוצאת־הספרים ‘עינות’ אלא מקורות היצירה בעבר הרחוק והקרוב, המקורות כמות שהם שהיא עמלה להכשירם לשם בני־הדור. כי מבקשת היא בעקר להשיב את דורנו לתרבות של מקור, להכניסו תחת כנפי היצירה הלאומית לכל סוגיה ולשונותיה. אין לפניה מוקדם ומאוחר לחשיבות ולערך. לא כשר ופסול: כל ערכי־הספרות והמחשבה שכחם גדול בעבר ורשומם נכר בהוה – ראוי להכניסם לקיום ולהחזירם לעטרת יושנם. ולפיכך דנה היא דין המחקר והקבלה שבימי־הביניים (ספרי הרמב"ם, הזוהר ועוד) כדין ספרות החסידות (ספרי הבעש"ט, ר' נחמן מברצלב, ה’מגיד' ממזריטש ועוד) וכדין המחשבה והשירה שבספרות החדשה (רנ“ק, רמח”ל, מיכ"ל ועוֹד). ולשם מלואים לספרות המקורות נזקקת הוצאת־הספרים ‘עינות’ גם לספרות מדע וחנוך העשויה להכניס ברכה לביה”ס העברי. עשרת הספרים הראשונים שיצאו לאור ע"י ‘עינות’ אינם אלא התחלה בלבד. יוצאם הם ללמד על מגמתה ותכניתה של הוצאת ספרים זו.

בחשאי התחילה הוצאת הספרים ‘עינות’ את עבודתה, ושמחים אנו לציין כאן את העובדה שלאחר עבודת שנתים בערך עלה בידינו לעורר את תשומת לב קהל סופרינו וקוראינו על צורך־השעה הגדול שבעבודתה של ‘עינות’. ולאחר שטובי חכמינו וסופרינו מתחילים משתתפים בפועל בהגשמת תכניתנו, אנו מקוים שהוצאת־הספרים ‘עינות’ תזכה להגיע למדרגת מכון ספרותי־מדעי לספרות־המקורות בישראל, שכל אדם מישראל יהא נכנס לתוכו ומוצא בו את משאלת־לבבו."

הספר הראשון שהופיע בהוצאת “עינות” (1922) היה מהדורת ראבידוביץ של “משנה תורה: ספר המדע” לרמב"ם, הספר שאביו לימדו בימי נעוריו. לגופו של ספר המדע, שקוצר במקצת לפי צורכי בתי־הספר העבריים והוכן לדפוס בארבעה שבועות, הוסיף ראבידוביץ הקדמה נלהבת וכ־600 הערות, שחלק מהן כתב בבית־הדפוס עצמו, בלחץ המדפיס, עקב עליית־המחירים הבלתי פוסקת בימי האינפלציה. בספר זה גילה ראבידוביץ את ידיעותיו הרבות, את הבנתו העמוקה ואת סגנונו העברי המעולה, היונק מכל רבדי הלשון העברית וממזג אותם ביד אמן.

הוצאת “עינות” המשיכה בפעולתה וראבידוביץ הצליח בה כל־כך בתורת חוקר, מנהל ומו“ל, עד שביאליק הפציר בו לקבל לידיו את הנהלתה של הוצאת הספרים “דביר”, אך בתנאי שיפסיק את פעילותו ב”עינות". ראבידוביץ סירב; הוא רצה להמשיך במה שהתחיל, והוצאת “עינות” פעלה עד שנת 1925.

בבחירת הנושאים למחקר נמשך ראבידוביץ תמיד אחרי ענקי המחשבה, ההוגים של תקופות משבר ומיפנה שניסו לעמוד על העיקר שביהדות ולנסחו מחדש למען בני־דורם. לאחר פרסום ספר המדע החל בהכנת מהדורה חדשה של מורה נבוכי הזמן לרבי נחמן קרוכמל, ספר שלא זכה עד אז לתשומת־הלב הראויה לו. כתבי רנ"ק במהדורה שלו, ובייחוד מבואו בן 225 העמודים, הקנו לו מקום בולט בין החוקרים היהודיים בדורו.

כעבור עשרים שנה העיר ראבידוביץ:

“אין איש יודע כי אותו מבוא ארוך כתב בחור בן כ”ה שנה בערך בעשרת שבועות בנשימה אחת, פעמים מעלות עמוד השחר עד אשמורת ראשונה… היה כותב חצי גליון דפוס ושולחו לדפוס, כותב כמעט ישר למכונת הדפוס. עד היום [1945] קשה לי להעלות על דעתי כיצד ביצעתי אותו דבר בעשרה שבועות. ואני מצטער על שלא השהיתי את כתב־היד כחצי שנה לפני המסרו לדפוס. ואף על פי כן, בכנסת, תש“ג, לאחר 20 שנה, אשרו את עקר דברי מבואי… אדיר רצוני להוציא את ספרי על רנ”ק בשלמותו, בו המבוא הנ“ל אינו אלא חלק…”

במאמר־ביקורת שנתפרסם ברבעון קרית ספר נאמר:

“כל מה שהוצאה מדעית יכולה לתת לספר נעשה כאן במידה גדולה: מפתח מלא של שמות, סידור הגון, דפוס יפה, דיוק מעולה, וחיצוניות טובת טעם, ועריכה חדשה לסימני הפסק מאירת עינים. רק מי שידמה הוצאה זו לעומת הוצאת לבוב וורשא ידע להעריך טובה ונויה… כמדומה שזהו הספר הראשון לתקופת ההשכלה שזכה להוצאה זאת, העתידה להיות לדוגמא למלאכת מוציאים… המבוא של המוציא הוא ספר גדול לעצמו וקובע ברכה לעצמו, וחבל שנעשה כאן טפל להוצאה אף אם להוצאה משובחת כזו. ראוי מבוא זה שיצא ספר לעצמו שלא יאפיל עליו רנ”ק בצלו ובגדלו, ושלא יהיה הוא תוספת מרובה על העיקר. הספר אינו נותן למבוא לחיות חיי עצמו."

לפי שמגמתה של “עינות” היתה להוציא לאור סידרת מקורות, נאלץ ראבידוביץ לצמצם את מבואו לספר מורה נבוכי הזמן. אחדים מן הפרקים שלא צורפו לספר פירסם אחרי־כן במאמרים נפרדים במקומות שונים. במחקרים אלה ניתח את תורת רנ“ק ניתוח יסודי, ובין היתר הוכיח, שאף־על־פי שפרשות אחדות בתורת רנ”ק נשארו סתומות לעולם, משום שרנ“ק לא זכה לגמור את ספרו, אין לראות את רנ”ק כאוחז במשנתו של הגל. את המיוחד שבתורת הגל – התפתחות ההיסטוריה דרך תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה – לא הכניס רנ“ק לתוך שיטתו, אלא הלך בעקבות המסורת היהודית מצד אחד, ובעקבות הוגי־דעות אירופיים כגון ויקו, לסינג והרדר מצד שני. ראבידוביץ התכוון כאמור לחבר עוד ספר בעברית על רנ”ק ומשנתו, וכן ספר על רנ“ק בגרמנית, ולא זכה. עם זה התקין בזמנו קיצור מורה נבוכי הזמן – הנמצא היום בעזבונו – שנתכוון לפרסמו בתוך ספרו העברי המתוכנן על רנ”ק. לאחר פירסום כתבי רנ"ק הציע ביאליק לראבידוביץ שיוציא לאור על־ידי “דביר” את כתבי אברהם קרוכמל, בנו של רנ"ק. ראבידוביץ הכין תכנית לספר זה (גם היא נמצאת בעזבונו), אף התחיל לאסוף חומר, ואולם תכנית זו לא יצאה לפועל.

בינתיים, בשנת 1922, עלו אביו של ראבידוביץ ובני משפחתו מפולין לארץ־ישראל. כל בני המשפחה, חוץ משמעון ואחיו הגדול יעקב, התיישבו בתחילה במושב מרחביה שבעמק־יזרעאל. באשר ליעקב, הוא יצא מגרייבה לתל־אביב עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה. בימי המלחמה התנדב לגדוד העברי, ואחרי המלחמה יצא לארה"ב ללמוד רפואה. הוא נשאר בניו־יורק ועסק ברפואה עד לפטירתו בשנת 1967.

שנים אחדות אחרי בואם ארצה עזבו רוב בני המשפחה את מרחביה מסיבות כלכליות ועברו למקומות אחרים בארץ־ישראל. במרחביה נשארו רק חיים יצחק עם בתו הבכורה רבקה ובני ביתה. מחצית היום היה חיים יצחק עובד אדמה ויתר היום הקדיש לכתיבת הערות על דברי רש“י והתוספות לתלמוד הבבלי. הכרך הראשון – “מרחבי יצחק”, על המסכתות ברכות ושבת – יצא לאור על־ידי בנו שמעון בשנת תרפ”ט וזכה בהסכמת הרב קוק. כרך שני, העוסק במסכת עירובין, יצא לאור בשנת תשל"ג בעריכת בנו שבתי ובהשתתפות בנו מאיר. יתר החומר נשאר בכתב־יד. חיים יצחק היה אהוב ומכובד על תושבי מרחביה. הוא היה יושב־הראש הראשון של ועד המושב וזמן־מה שימש כגזברו. הוא נהג ללמד את המשניות של סדר זרעים בימי שבת בבית הכנסת, לאחר התפילות, וגם מי שלא נהגו להתפלל היו באים לשמוע את דבריו. הוא נפטר בשנת 1936.

בעלותם ארצה חזרו והסבו חיים יצחק וכל בניו, חוץ משמעון, את שם משפחתם לצורתו העברית המקורית – ראביד. שמעון כבר נודע בחוגים מדעיים בשם “ראבידוביץ”. רצונו של ראבידוביץ לחיות בארץ־ישראל נתחזק על־ידי געגועיו לשבת במחיצתם של אביו, אחיו ואחיותיו. גם ביאליק ויוסף קלוזנר עודדוהו אז, בראשית שנות העשרים, לעלות לארץ. אבל ראבידוביץ היסס; האוניברסיטה העברית בירושלים עדיין לא נפתחה, והוא ראה חובה לעצמו לסיים תחילה את לימודיו באוניברסיטה של ברלין. בשנת 1925 הגיע ארצה לביקור. אחרי הביקור ואחרי הפגישה שם בני משפחתו, חזר מלא צער להמשיך את לימודיו בברלין. במכתב אחד כמו ניבא לעצמו: “נע ונד תהיה בארץ. לגולה תרד בעל כורחך, ובארץ לא תכה שרשים, לעולם תהא מצוי אצל כרטיס המסע ומקל הנדודים.”

ראבידוביץ שקד על לימודיו באוניברסיטה של ברלין. במכתב מן התקופה ההיא מצויים רמזים סתומים על תוכניות שונות: “יעלה בידי ליצור יצירה היסטורית רבת ערך [ביחס לספרות העברית החדשה], אין לבי הולך אחרי זה בלבד… רוקם אני תוכניות גדולות ומקיפות. חיבור של ספר מיתודולוגי גדול לכל מדעי הרוח. אם יעלה בידי, יהא זה ספר קים באמת.”

המקצועות הראשיים שלמד היו פילוסופיה (במקצוע זה שמע בעיקר את הרצאותיהם של הפרופסורים היינריך מאייר ומאכס דיסואר), היסטוריה ומזרחנות. בשנת 1926 גמר את מחקרו על לודוויג פוירבאך:

L. Feuerbach’s Philosophische Jugendentwicklung und Seine Stellung zu Hegel bis 1839

וקיבל את התואר דוקטור. הוא המשיך לעסוק בפרשת פוירבאך ובשנת 1931 פירסם את ספרו

L. Feuerbachs Philosophie: Ursprung und Schicksal

שבו נכללה הדיסרטציה שלו כפרק הראשון. ספר זה, שהיה בין הספרים שהועלו על המוקד בתקופת שלטונו של היטלר, נחשב עד היום כאחד מחקרי היסוד שנכתבו על פוירבאך, אף זכה למהדורה שנייה שנדפסה בגרמניה בשנת 1964.

כבר בשנת 1921 הכיר ראבידוביץ את אשתו העתידה, אסתר אויגניה קליי, בתו של המנהיג הציוני הגרמני ד“ר אלפרד קליי, עורך־דין מפורסם בברלין. ד”ר קליי היה בנעוריו מעוזריו של הרצל, ובנאומיו הנלהבים קנה הרבה נפשות לציונות. אחר־כך היה יושב־ראש “יודישע פולקספארטיי” בקהילת ברלין, נציגה בועד קהילת ברלין, ובא־כוחו של ועד קהילת ברלין בחברת איק“א (I.C.A). בתו למדה אז זואולוגיה באוניברסיטת ברלין, הכירה את ראבידוביץ משיעוריו ב”העבראישע שפראכשולע" והוקסמה מאישיותו ומהוראתו. בשנת 1924 הוענק לה תואר דוקטור, ובשנת 1926, לאחר שראבידוביץ קיבל גם הוא תואר דוקטור, נישאו.

על סמך פרסומו המדעי בכלל ומחקרו על רנ"ק בפרט הוזמן בשנת 1926 לערוך את החטיבה היהודית־גרמנית של מהדורה חדשה לכתבי משה מנדלסון, לרגל מלאת מאתיים שנה להולדתו. ראבידוביץ התמסר למחקר זה, ובשנת 1930 יצא לאור הראשון מארבעת הכרכים שעיבודם הופקד בידיו. כרך זה, כרך ז‘, דן בפולמוס מנדלסזון־לפאטר בהערות של מנדלסזון על בוני, Rityalgesetze der Juden, ובתקנות Judeneides. ראבידוביץ המשיך בהכנותיו לכרך ח’ וחיבר מבואות לתרגום התהלים למנדלסזון, להקדמת מנדלסזון לתשועות היהודים לר' מנשה בן ישראל ולירושלים. כן הכין לדפוס את ירושלים ותשועת היהודים. עם עלות הנאצים לשלטון בוטלה הוצאת כרך זה. חלק ממחקרו שנועד לכרך זה פירסם ראבידוביץ בעברית. במחקרו זה ביקש ראבידוביץ לתאר את מנדלסזון כמות שהוא: הוא התנגד לשיטותיהם של החוקרים שחיפשו בקורות זמנו של מנדלסזון ולאחריו כדי לגלות בהן יחס של סיבתיות ולפסוק, למשל, כי מנדלסזון היה האידיאולוג של האמנציפציה וההשכלה, פותח תנועת הרפורמה, או שהיה אבי השמד וההתבוללות,

בצד הפעולה המדעית הזאת נענה ראבידוביץ לבקשתו של אברהם יוסף שטיבל והשתתף בשנים 1927–1930 בהנהלת “הוצאת שטיבל” בתקופתה הברלינאית. יחד עם שאול טשרניחובסקי ובן־ציון כ"ץ ערך את כתב־עת התקופה.

בבית אביו, בערים גרייבה וביאליסטוֹק, גדל ראבידוביץ ונתחנך באוירה עברית וציונית, וערכיה תפסו תמיד מקום מרכזי בחייו. בברלין היה אחד האנשים המסורים ביותר והפעילים ביותר לספרות העברית ולתרבות העברית. עם זה השתכנע, שאחד מיסודות האידיאולוגיה הציונית השפיע לרעה על קיום התרבות העברית בתפוצות. למרות הוקרתו לאחד־העם דחה את תפיסתו בדבר “מרכז רוחני”, התפיסה האומרת שהישוב בארץ־ישראל חייב לשמש דוגמה לקהילות התפוצה, ובלי מרכז כזה בארץ, לא יהיה בכוח ההיקף ליצור תרבות משלו. תפיסה זו שהורידה את התפוצה למדרגה נחותה לעומת המרכז, חיזקה לדעתו של ראבידוביץ את הנטייה לשלילת הגולה, נטייה שגרמה לבני אדם שיזלזלו בעברה של יהדות התפוצה, יקלו ביצירתה בהווה וישללו את עתידה התרבותי. משנתקבלו שני המושגים האלה, “מרכז רוחני” ו“שלילת הגולה”, על דעתם של דברי התנועה הציונית והישוב בארץ־ישראל, ראה בכך משום סכנה גדולה לתפוצה, שבמשך מאות שנים יצרה תרבות נשגבת עצמאית משלה. למרות התלהבותו הגדולה לבנין הארץ היה אסור לדעתו לשלול את ההווה והעתיד של התפוצות. מהלך המחשבה בתנועה הציונית הביא איפוא את ראבידוביץ לידי ניסוח אידיולוגיה חדשה בפרשת ארץ ישראל ותפוצה; המניעים לביקורתו ולהצעותיו החיוביות לא היו מדיניים, מוסריים או דתיים, אלא תרבותיים.

בנאום נלהב שנשא ראבידוביץ בתחילת שנת 1929 ב“בית העם העברי”, מועדון שהוקם בברלין ביוזמתם של ראבידוביץ וידידיו כדי לרכז את הפעולות העבריות בעיר, הציג לראשונה את השקפותיו על התרבות העברית בתפוצה ועל היחס בין ארץ־ישראל לתפוצה. הרצאתו עוררה ויכוחים חריפים, ובעקבותיהם הציע ראבידוביץ לערוך כנס לשם דיון במצבה של התרבות העברית בתפוצות. יחד עם ידידים מספר ועם החברות העבריות שפעלו בברלין הקים ראבידוביץ ועדה יוזמת שהזמינה את כל ההסתדרויות והחברות העבריות בארץ־ישראל ובתפוצות לכינוס העברי הראשון שנערך בברלין ביוני 1931. בהרצאתו על יסוד הארגון החדש, שהיתה ההרצאה המרכזית של הכינוס, הציג את השקפותיו, שאותן הביע גם במאמריו באותה התקופה.

ראבידוביץ לא הסתפק בהרצאת שיטתו החדשה, שלדעתו היה בה כדי לשמש בסיס לחיי התרבות העברית בתפוצות, אלא גם שירטט בקצרה את רעיונותיו על טיבו וצורתו של הארגון החדש. החלק העיוני של ההרצאה הזאת עורר ויכוחים חריפים ולבסוף הוחלט להקים בברלין מרכז זמני עד לכינוסו של הקונגרס העברי העולמי הראשון. על המרכז הזה הוטל להפיץ את ידיעת הלשון העברית ותרבותה, לטפח את החינוך העברי (במיוחד בין הנוער) ולהקים את קרן התרבות העברית. ראבידוביץ נבחר כמנהלו הראשון של הועד המרכזי.

בעת שעסק בהקמת “ברית העברים”, אותו ארגון חדש שנתקרא אחרי־כן “ברית העברית העולמית”, נכונה לראבידוביץ הפתעה נעימה ומכובדת: מורו, פרופ' היינריך מאיר, הציע לו בעקבות ספרו הגרמני על פוירברג, שייעשה פריבט־דוֹצנט לפילוסופיה באוניברסיטה של ברלין. ראבידוביץ ראה משום חידוש בעובדה שיהודי רוסי הכותב עברית ועוסק בעניינים יהודיים יקבל מינוי כזה, אלא שהוא חשש שמא תגבר ידו של היטלר, והתכנית הזו לא תצא לפועל.

אף־על־פי שהתמסרותו לענייני ה“ברית” גזלה ממנו זמן רב שהיה דרוש לו למחקרו המדעי, המשיך לנהל את הועד המרכזי מתוך רגש של אחריות ומתוך תקוה שבקרוב יתכנס הקונגרס העברי וישחררו מן הנטל. אלא שבגלל סיבות שונות נדחתה התכנסותו של הקונגרס העברי העולמי וראבידוביץ המשיך לעמוד בראש הועד המרכזי. עבודתו למען ה“ברית” השרתה קרירות כלשהי על היחסים בינו ובין ביאליק. במאמר שכתב לאחר כעשרים שנה, בתחילת שנות החמישים, מעיר ראבידוביץ:

“חיים נחמן ביאליק סרב הרבה אותה שעה לעמוד לימיננו. סמוך לימי ייסוד ה’ברית העברית העולמית' תיכן ביאליק תכנית איגוד לספר העברי, כלומר, להפצת ספרותה של ארץ־ישראל בתפוצות ישראל. עמד וצרף “דביר” שלו לשתי הוצאות־ספרים ארץ־ישראליות לשם אותו מפעל, שקראו לו “בּצר” – ובשליחותו יצא (בסתו תרצ"א) בלווית אחד מבעלי הוצאות־הספרים הנ”ל, לארצות אירופה. כשירד ביאליק לברלין בענין ‘בצר’, שוחחתי אתו ארוכות על שאלות תנועתנו בתפוצות. התחננתי לפניו, שיצטרף אל אנשי ה“ברית” ויאצול עליה מרוחו הגדולה, והקימונו יחד אותה קרן תרבות, שיעמוד בראשה. וחבל, העליתי חרס בידי. לבו לא היה נתון לכך. לא האמין אותה שעה בהצלחתה של תנועה חברתית חדשה לתרבותנו. החזיק באדיקותו בספר (בהפצת הספר העברי) כפתרון לשאלות רוחנו – טענתי לפניו בתנועה, כפר בזו והודה בספר בלבד; תלה את כל תקוותיו ב’בצר' – שנסתיים לאחר ימים מועטים בכשלון גמור (ועל כך אעמוד במקום אחר)."

עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, נתפרק מרכז ה“ברית” בברלין ובמקומו הוקמה אכסקוטיבה בלונדון, בהנהלתו של ראבידוביץ, ומשרד מרכזי בוורשה. אחר־כך נוסד גם ועד מרכזי בתל־אביב, שבמרוצת־הזמן נעשה עיקר ה“ברית”; ואולם האידיאולוגיה המיוחדת, שביקש מייסדה לקבוע בה, נעדרה ממנה, ואפילו תפקידו של ראבידוביץ בתורת מייסד ה“ברית” נשתכח בישראל. כבר במכתב מברלין משנת 1932 מעיר ראבידוביץ: “פעלתי בזמן האחרון משהו. יצרתי את ה’ברית עברית עולמית,' אף על פי שלאחר מעשה באים כמה בני אדם ומזכירים את אבהותם.”

ניתן להבין את הרגשת לבו של ראבידוביץ כשכתב לאחיו ערב ראש השנה תש“י: “בברלין יסדתי את הברית (שלדברי העתונים בארץ הקודש נוסדה ע"י ביאליק וטשרניחובסקי)… אותו סגנון מפלגה ותעמולה שהביא לידי השמטת שמו של טרוצקי ברוסיה – כאילו אין לו חלק ונחלה במהפכה הרוסית – הוא הוא ש’השכיח' ביודעים ובכוונה את הייסוד שהנחתי לברית, וכו'. ומה בכך? בבחינת מה אותי עזבו ותורתי שמרו (במקצת), וזה הוא העיקר. ילחמו על ‘ברית’.” רק בכ”ד באב תשי“ט העלה זלמן שזר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל, בישיבת ה”ברית העברית העולמית",

“את שאלת הנצחת זכרו של שמעון ראבידוביץ ז”ל, עם כל חילוקי הדעות שהיו בינינו אין להתעלם מזכותו כאחד ממיסדי התנועה העברית המאורגנת וכמקיים אכסניות עבריות בגולה לספרות ודברי הגות, מוטלת עלינו חובה לעשות למען הנצחת זכרו ויש להביא הצעות ממשיות לאחת מישיבותינו הקרובות."

לאחר עלייתו של היטלר לשלטון נאלץ פרופ' מאיר לכתוב על ראבידוביץ מכתב שבו הביע את צערו שבגלל מסיבות הזמן לא היה בידו לקיים את מה שהציע תחילה בענין הכהונה בפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. באותו זמן, עקב החוקים החדשים נגד היהודים, פוטרה אשתו של ראבידוביץ מעיסוק במחקר הסרטן במעבדת בית־הספר לרפואה שליד האוניברסיטה של ברלין. האוירה בברלין נעשתה ליהודים מחניקה יותר ויותר. ראבידוביץ רצה זה מכבר לחזור לבקר את משפחתו בארץ־ישראל, עתה נוכח לדעת שהגיעה השעה, ואם ימצא לו עבודה נאותה – אולי גם יוכל להגשים את שאיפתו להשתקע בארץ. עוד לפני צאתו את ברלין בקיץ 1933 הוזמן מטעם “גּ’וּז קוֹלֶג'” בלונדון לבוא למוסד זה במסגרת תכנית מיוחדת להצלת חוקרים יהודיים מגרמניה. ראבידוביץ נוכח לדעת שאם לא יצליח למצוא משרה נאותה בארץ־ישראל, לא תהיה לפניו ברירה אלא להענות להזמנה זו. בקיץ 1933 באו הוא ואשתו לארץ־ישראל מתוך תקוה להשתקע בה ולא למטרת ביקור קצר בדרך ללונדון.

בשבע עיניים יגע ראבידוביץ למצוא עבודה נאותה, אך הדבר לא עלה בידו. לבסוף שמע בעצת ידידיו ובסתיו 1933 פנו הוא ורעייתו ללונדון.

בשנת 1934, שנה לאחר שבא ראבידוביץ ללונדון, הגיעה הבשורה המרה על פטירתו של ביאליק. במכתב לאחיו אברהם סיכם ראבידוביץ בקיצור את היחסים ביניהם:

“ופתאום… מת ביאליק. בזמן האחרון לא היו היחסים בינינו לבביים ביותר. כמעט ונלחמנו על ה”שלטוֹן" ב“ברית”: בת"א או בלונדון. אבל כמה קרבני ומשכני אחריו בשנות ישיבתו בגרמניה!

אתה, קורא יומני וספרי ה’גנוזים', יודע כי ספר־שיחות לי עם ביאליק, ואני חוכך וחוכך בדבר, אם למהר ולהדפיסו. יש בו קצת סנסציוניות. אולי אחליט לדחות את פרסומו לשנים אחדות. שמור סוד זה לנפשך."

ראבידוביץ החליט לדחות את פרסום ספר־השיחות, אך מיהר לכתוב מאמר הספד ולפרסמו בשבועון העולם, שבו נמנה עם חברי המערכת.

ג

כשפרצה מלחמת העולם־השניה בשנת 1939, עדיין ישב ראבידוביץ בלונדון. אחיו, ד"ר יעקב ראביד, שישב בניו־יורק, השתדל להשפיע עליו שיצא מאנגליה עם אשתו ובנם הצעיר שנולד בשנת 1936. בתחילה לא רצה לשמוע לעצת־אחיו; עז היה רצונו לנסוע מזרחה, לארץ־ישראל, ולא למערב. ואולם לבסוף נעתר לו. אבל משנתקבלה הויזה לארצות־הברית, לאחר השהיות רבות, לא היה עוד אפשר לעבור את האוקינוס האטלנטי בגלל סכנת הצוללות הגרמניות, וראבידוביץ ובני ביתו נשארו בלונדון. היו בידו אז כתבים אחדים שחשש לבטחונם מחמת ההפצצות של הגרמנים על לונדון, וליתר בטחון רצה שיהיו בידי אחיו בניו־יורק. בין הכתבים הללו נמצאו שתי מחברות המוקדשות לביאליק. הראשונה, “ח.נ. ביאליק, מחברת ראשונה”, הכילה תיאורי פגישות מיום 1.4.22 עד ליום 1.2.24, והשניה, "חיים נחמן ביאליק, מחברת שניה (זכרונות, שיחות, רשמים, פגישות, רשימות־ביקורת ועוד"), מכילה חומר מיום 26.3.24 עד ליום 7.8.24. גם היו כמה עמודי שיחות משנת 1929 ורשימות קטועות משנת 1929 ומהפגישות האחרונות בין ביאליק לראבידוביץ בזמן ביקורו של ראבידוביץ בארץ בשנת 1933, לרבות עוד הערות כלליות קטועות, שכולן בוודאי היה מפתח בעת הכנת החומר לדפוס. את כל החומר הזה העתיק בכתב ידו ושלח יחד עם כתב־היד המקורי אל אחיו יעקב בשתי מעטפות נפרדות בדואר אויר רשום. על־פי־רוב כתב ראבידוביץ לאחיו בעברית, אלא שהפעם, בודאי כדי למנוע קשיי צנזורה, כתב באנגלית שני מכתבים של הסברה, שצורפו לחומר העברי על ביאליק.

במכתבו הראשון כתב בין היתר:

“I am enclosing herewith my 'diary’־notes on the poet Bialik which I shall be very happy to ‘prepare’ for publication (material for my book on B.). It happens to be the beginning of the second note־book. In case I should be prevented from re־writing it, only a few extracts from it might be published, under Jack’s supervision. But you better wait a few years. As long as I am alive, I would like to do it myself. ‘Otherwise’, or a few years after… – as said before.”²

ובמכתבו השני:

“I am enclosing herewith a ‘copy’ of the first note־book on Bialik; I hope to be able to use it one day for my book on Bialik… do read it from time to time – but do not tell anybody of its contents, for I do not know when I shall find is suitable to be published”.³

אחר כך, עדיין בזמן המלחמה, שוב פנה ראבידוביץ לחומר זה על ביאליק, שכן בתוך העמודים המכילים רקע לפגישתו הראשונה עם ביאליק, הנקרא “הקדמה”, ולפניו שער כללי שבו כתוב “חיים נחמן ביאליק: שיחות, פגישות, רשמים, זכרונות, אגרות, פרקי הערכה”, הוא הזכיר “חורבן ת”ש־ תש“ד”.

בשנת 1941 יצא ראבידוביץ מלונדון לעיר לידס שבצפון אנגליה, לכהן בקתדרה חדשה לעברית שקמה באוניברסיטה של לידס. בשנת 1946 נתמנה לראש המחלקה השמית שם – וזאת היתה הפעם הראשונה בתולדות האוניברסיטה הזאת, שיהודי (לא כל שכן יהודי מרוסיה שבא לאנגליה דרך גרמניה) כיהן בה כראש מחלקה.

בשנת 1948 עבר ראבידוביץ מלידס לשיקאגו, שם לימד בבית־המדרש ללימודי היהדות. לאחר שלוש שנים נענה להפצרתו של ד“ר אברהם סכר, נשיא האוניברסיטה החדשה שהוקמה בוולתאם מסצ’וסטס, על שמו של השופט העליון היהודי לואי ברנדייס, להיות פרופסור למחשבה יהודית ולספרות עברית ונתמנה לראשה הראשון של המחלקה למדעי־היהדות, בתפקיד זה שימש עד סוף ימיו. כשפתחה האוניברסיטה מדורים למסיימים ותכנית לתואר הדוקטור, היה ביניהם מדור למדעי־היהדות. במדור זה הרצה ראבידוביץ וניהל סמינריונים בפילוסופיה היהודית של ימי־הבינים ושל התקופה החדשה, וכן בספרות העברית החדשה – תחומים שתמיד העסיקו אותו והוא קיוה שיזכה עוד להתקין את חידושיו בהם לדפוס. הוא שמח שניתן לו בהרצאותיו ובסמינריונים האלה לשמור על טהרת השפה העברית, ובמיוחד היה קרוב ללבו הסמינר שהקדיש לביאליק. בסמינר זה ניתח את יצירת ביאליק כמשורר ובעל אגדה ודן במקורותיו בתנ”ך ובספרות חז"ל וימי־הביניים ובהשפעת ביאליק על הבאים אחריו. הפגישות האינטנסיביות הרבות עם ביאליק בברלין בשנות העשרים העניקו לו הבנה עמוקה של אישיות המשורר ויצירותיו, וסיפורי הזכרונות האירו את הצגת דבריו.

ראבידוביץ נפטר פתאום בגיל ששים, בתחילתה של מחצית שנת שבתון, ביום כ“ב תמוז תשי”ז – יומים לאחר יום פטירתו של ידידו משנות העשרים, חיים נחמן ביאליק. תכניותיו הספרותיות המדויקות של ראבידוביץ בפרשת ביאליק אינן ברורות, ויתכן שהוא עצמו לא החליט החלטה סופית והיה משנה את תכניתו תוך־כדי עבודתו. אכן נראה שהיה בדעתו לחבר שני ספרים על ביאליק, האחד על ביאליק והספרות העברית החדשה, והשני על “חיים נחמן ביאליק: שיחות, פגישות, רשמים, זכרונות, אגרות, פרקי הערכה”. סביר להניח שתיכנן להדפיס גם את היומן עצמו. אף על פי שלא זכה לחבר את ספריו על ביאליק, לרבות עוד הרבה ספרים שכבר התחיל להעלות בכתב, השאיר אחריו שני מחקרים שבהם דן בביאליק במסגרת פילוסופיה של תולדות חיי הרוח של עם־ישראל. במסה “על פרשת בתים”, שפרסם בספרו האחרון הגדול “בבל וירושלים” (1957), ואחר־כך נדפס שוב בתוך עיונים במחשבת ישראל, עומד ראבידוביץ על היחסים בין תקופות הבית הראשון והבית השני לפי השקפה חדשה משלו. מבחינה רוחנית אין לראות לדעתו את הבית השני כהמשכו של הבית הראשון אלא כהתחלה שנייה וחדשה שהתלבשה בלבוש פירוש לבית הראשון. על יסוד הרקע הזה הסביר ראבידוביץ את תולדות חיי הרוח של עם ישראל, ובמיוחד מהמאה הי"ח ואילך, לאור ההתרוצצות בין הבית הראשון ובין הבית השני בקרב האומה. לפני קנה־מידה זה ניתח לא רק תנועות כגון השבתאות, ההשכלה, הריפורמה והציונות, אלא גם את הספרות העברית החדשה. ביאליק שימש לו טיפוס למי שמסור לבית השני, בניגוד לטשרניחובסקי ששאב מרוחו של הבית הראשון. המחקר השני: פרק מיוחד בספר בבל וירושלים (הפרק “ראשון בשני”, שגם הוא פורסם שנית בתוך עיונים במחשבת ישראל) , שבו מנתח ראבידוביץ ביתר עומק את יצירתו והשקפתו של ביאליק לפי האספקלריה של “תורת הבתים”. בהתחלת הפרק הזה הוא מתאר את התאכזבותו כשפנה לעיין בדברים שבעל פה לביאליק. בהערה גילה:

“אותה אכזבה עוררתני כמה פעמים לצאת ולפרסם את קונטרס זכרונותי ושיחותי עם ביאליק – להבהרת יחס משוררנו אל כמה אישים ופרשיות חיים וספר, גם להנאתם של זוכרי ביאליק האיש, ועודם רבים בישראל. לצערי, לא הספיקה לי שעתי בעשרים השנה האחרונות למלא מבוקשי זה. וכמה מזכרונות ביאליק שפורסמו בספרותנו שימשו לי מעין אזהרה שלא להצטרף למניינם של מזכירי זכרונות־ביאליק…”

בשנת 1964 מסרו אשתו של ראבידוביץ ובנה, ששמרו על עזבונו, את כתב־היד של “יומן ביאליק” לאחיו של ראבידוביץ, אברהם ראביד בתל־אביב. הוא מסר את כתב־היד לכתבנית להדפסה במכונת־כתיבה, ואחר־כך הגיה בנאמנות רבה את העבודה. בהשתדלותו נתפרסמו שני קטעים קצרים מהחומר בירחון מאזנים.

בנימין ראביד

כ“ב בתמוז תשמ”א

הקדמה

1

כשבאתי לברלין בסוף חודש יוני לשנת 1919, גרמניה של ויימאר התלבטה בפרפוריהָ המדיניים והכלכליים. ממשלת אברט־נוסקה־שיידמן (סוציאל־דמוקרטים) והקרובים להם מחוגי הדימוקרטים ה“אזרחיים”, דיכאה את “תנועת־ספרטקוס” (הקומוניסטים) ¹, והתחילה מייצבת – בקושי רב – משטר דימוקראטי… חוזה־ורסאי נחתם זה עתה, המוני העם הגרמני ידעו כי נחלו מפלה רבה – ולא ידעו את הכרוך בה.

ווי עס זיך קריסטעלט, זא יידעלט עס זיך <מימרה שגורה בפי דוברי יידיש, שמשמעה: תנאי המציאות של היהודים משקפים את תנאי חייהם של הנוצרים>. עם ירידת גרמניה בעולם נסתחף גם שדה של יהדות גרמניה. ניטל ממנה אותו תוקף שזכתה לו במאה הי"ט, ובעיקר מאמצעיתה עד למלחמת־העולם הראשונה. שוב לא היה בכוחה לעמוד בשער העולם ולהיחלץ למלחמה על ישראל בחוץ־לגרמניה. נצחון אנגליה מכאן והנחת היסודות לזכויות מיעוטים לאומיים בארצות אירופה המזרחית מכאן – שללו ממנה אותה עמדת סנגור שתפסה עד למלחמת העולם הראשונה.

אלכסנדר בַּלין² – יוצר הצי המסחרי הגרמני – לא היה בכוחו להשלים עם מפלת גרמניה ושקיעתה הצבאית והכלכלית – כפטרונו הקיסר וילהלם השני שברח (גלה, עקר?) לדורן בהולנדיה הסמוכה, חי בה חיי “אושר” ושקט ורחבות עד למיתתו בימי מלחמת העולם השנייה – ואיבד עצמו לדעת. רבים מעשירי היהודים בגרמניה נפגעו – בחומר וברוח – על־ידי שקיעת שימשה של גרמניה הקיסרית. ודרך כלל, נחלצו יהודי גרמניה לביצורה של גרמניה־של־ויימאר בכלכלה וברוח. נפתח לה אותה שעה פתח אחד, שהיה נעול בפניה עד למפלת גרמניה הקיסרית: פתח מדיניות־החוץ וכמה פתחי־פתחים בתחומים שונים בחיי המדינה הפנימיים.

ההתבוללות נמשכה לה גם היא. כמה מהחיילים היהודיים בצבא־וילהלם שגילו בשנות 18–1914 את מציאותה של יהדות המזרח שבו לארץ מולדתם ספוגי רשָמים חדשים.

ניטל מיהודי־גרמניה כוח־הייצוג כלפי־חוץ, ומציוניה – רסן הממשלה. כל היודע קצת את תולדות הציונות עד לשנת 1914 יעמוד על מהפכה זו במערכותיה. התחילו קמים כוחות חדשים… אנגליה ובעלי־בריתה ניצחו בשנת 1918, הצהרת בלפור ניצחה גם היא – וכך עבר רסן־ההנהגה בציונות ליהדות האנגלו־סקסית, ולונדון ירשה את מקומן של ברלין וקֶלן. הלשון הגרמנית לא נעלמה מהציונות; ואפילו לאחר עלות היטלר לשלטון (1933) שימשה לשון רשמית כמעט בקונגרסים הציוניים, במשרדי הציונות בלונדון וכו‘. כמה ממנהיגי הציונות בגרמניה השלימו עם חילופי־משמרות אלה, וקיבלו עליהם את מרותה של ההנהגה החדשה שמרכזה היה בלונדון. גרמניה החדשה – גם בימות משה מנדלסזון ונפתלי הירץ וייזל ובעלי ה“מאספים” – לא הייתה בה מראשיתה קרקע־גידול טבעית לספרותנו החדשה, מסיבות ידועות שאין מן הצורך לפרטן כאן. ואף על פי כן שימשה שיעורי־זמן מסויימים תחנה־אכסניה לכמה וכמה מטובי סופרינו. בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה הכ’ נדפסו בה כמה מאספים עבריים – לא לשם יהדות גרמניה, בה היו קוראיהם מעטים ביותר, אלא לשם אותו “הינטערלאנד” (עורף) גדול, ששמו יהדות אירופה המזרחית (“השלח”, “העברי”, “העולם” “העתיד” וכו').

סטודנטים מרוסיה ומגליציה – שהיו אחר־כך לסופרים עבריים בעלי־שם – התאכסנו בגבולותיה כמה שנים. טשרניחובסקי למד תורה בהיידלברג, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי קנה שביתה בברלין־פרידנוא (ברסלוי?), ש"י איש הורוויץ…

בשנת 1920 התחילו כמה מסופרי ישראל קונים שביתה בגרמניה. כמה סיבות גרמו – והאינפלציה הגרמנית ברֹאשן – וגרמניה התחילה אותה שעה הולכת ונעשית מרכז גם למו“לות העברית. הוצאות־ספרים עבריות ותיקות העבירו את מרכזיהן לגרמניה – והוצאות־ספרים חדשות צצו בה, אם לא כ”כמהין ופטריות" ממש, הרי ציצה מרובה הייתה זו. במשך שנת 1921 הלך וגבר זרם ההגירה של האינטליגנציה העברית – על סופריה, מוריה, ותלמידיה – ממזרח־אירופה למערבה, ובעיקר לגרמניה. רבים מ“פליטי” רוסיה הסובייטית – משלהם ומשלנו – התחילו מכים שורש בברלין. ה“קולוניה” הרוסית בברלין פָּרחָה באותה תקופה פריחה מיוחדת במינה.

מפלת גרמניה רופפה כמה תחומי־מסורת מקובלים, ופתחה פתח לחידושים גם אצלנו.

כאמור, זול־האינפלציה בגרמניה שימש כוח־משיכה נוסף לגרמניה. נאים ונוחים היו חיי אדם באותה תקופה בגרמניה – על אף עקבות התבוסה הרבה, שהיו מורגָשים בכל פינה.

את רוב האינטליגנציה העברית והיהודית, שהתחילה זורמת לגרמניה בשנות 21–1919, קלטה המטרופולין, ברלין – החביבה והנערצה על יהודי אירופה המזרחית מימות ה“ברלינטשיק” (משה מדסוי) <מנדלסון> ואילך.

באותם הימים היו בברלין כמעט רוב סופרינו העבריים – לא רק הללו שניצלו מגיא ההפיכה ברוסיה או שיצאו מפולין אם יציאת ארעי אם יציאת עולמים, אלא גם כמה מסופרי ארץ־ישראל שירדו לבבל של גרמניה אם לשבור בה שבר, אם להדפיס את ספריהם ואם סתם לשם קליטת אווירה של גרמניה־של־ויימאר. בבואי לברלין מצאתי את א.מ. ליפשיץ³ – והוא מפליטי (או מגורשי) התורכים.

אחרי הקונגרס הציוני השנים־עשר בקרלסבד – הראשון אחרי מלחמת־העולם הראשונה – זכתה ברלין היהודית לתוספת “הגירה” של סופרים ועסקנים, שכמה מהם ניסו לנעוץ קנה בגרמניה, לתקוע יתד לבנייני רוח וספר.

באותם הימים בא חיים נחמן ביאליק לברלין.

ברלין לא ידעה כי “נביא” בא לגבולותיה – לא זו שלהם ולא זו שלנו. ברלין לא רעשה ולא זעה ולא חרדה לקבל פני ארי ספרותנו. אפילו ברלין העברית לא ערכה לו קבלת־פנים כראוי לו. ולנו, העברים הצעירים במטרופולין של גרמניה, היה דבר בואו לברלין מאורע שכולו חג ועליית נשמה. “ביאליק בא לברלין” – היו מספרים זה לזה. והוא לא הסתיר עצמו מעין־רואים. לא גנז עצמו בעלייתו.

2

השמועה על כניסתו של ביאליק לברלין היתה לי בשורה רבה מלהיבת־נפש.

כל ימַי נשאתי נפשי לראותו, להסתכל בפניו ולוּ גם שעה קלה.

משא־נפשי זה היה משא־נפשם של כל הצעירים בני אירופה המזרחית שנולדו בסוף המאה הי“ט וראשית המאה הכ‘, שנתחנכו על ברכי התורה, בבית המדרש ובישיבה, וינקו בימי נעוריהם ממעיינות ספרותנו החדשה. אני נוטל כאן רשות לעצמי לרמוז על “דרכי אל ביאליק”, על גילויו הראשון של ביאליק בימי נעורַי. אין כוונתי, חלילה, להיכנס לתיאור אוטו־ביוגרפי. דרכי אל ביאליק – היא דרך אלפי צעירים בראשית המאה הכ’. אשר היה לי ביאליק בימי נעורַי ועלומַי – היה לרבבות צעירים (וגם למאות צעירות) ביהדות אירופה המזרחית, ורבים מהם נספו בחורבן ת”ש־תש"ד. ודאי בתנאי חיים שונים חיינו, אנו בני אותו הדור ברחבי אירופה המזרחית, דרכי יניקתנו ממבוע־המסורת וממעיינות חוץ שונות היו, איש איש ודרך יניקתו – ומעיין הספרות העברית החדשה וביאליק ברֹאשה היה אחד לכולנו.

מכאן: לא ביונק־ביאליק אחד כתובי זה מדבר, יניקתו היא יניקת רבבות מבני דורו וארץ מולדתו באירופה.

בן שמונה או תשע הייתי, ואני מתחיל קונה שביתה אצל שני השולחנות הארוכים בבית־המדרש החדש שבעיירתי גרייבה⁴ – שולחנות מוצקים, ואם גם ניבעו בכיסוייהם כמה פרצים, שולחנות ספוגי חֵלב של נרות שלאורם היו לומדים בעלי אומנויות פרק משניות בין מנחה למעריב, בהדרכתו של ר' פישל המלמד, וסתם בעלי־בתים “לומדים” היו מתנועעים על גביהם.

שולחנות אלו, ששימשו לי אכסניה של תורה עד למלחמת העולם הראשונה, ומה אני מתגעגע עליהם, כמה הייתי נותן מדמי ומחלבי, אילו ניתן לי לשוב ולהסתכל בהם ובהמון ספרי התלמוד שעל גבם, לישב על הספסלים שבצִדיהם ולעיין בספרי התלמוד (לזאת יתגעגע כל מי שגלה משולחן תורה של ימי נעוריו, ובייחוד לאחר שאותו שולחן על בית־מדרשו ועיירתו כולה ירדו לטמיון היטלר, וכמה אני מבין עכשיו לנפשותיהם של כמה מגדולי התורה שאומרים עליהם שביקשו בצוואותיהם לעשות את שולחן תורתם ארון לגווייתם) – ודמותו של חיים נחמן ביאליק התחילה הולכת ונחרתת בלבבי.

אילו התרתי לעצמי לחקות ביודעים את ביאליק, הייתי פותח ואומר: התדעו מאין נחלתי את ביאליק שלי? ממי נחלתי את ביאליק שלי? בבית מדרשי החדש בגרייבה, בית מדרש ילדותי ונעורַי, השתקע משורר ערירי… משה, בנו של ר' יודיל השוחט, רווק הולך ומזדקן (כלומר, בן כ“א או כ”ב), ולוֹ זקן שחור מקיף את פניו העגולים כמעט כזקן שעיטר את פני ביאליק הצעיר בכמה מתמונות ימי אברֵכותו, זקן אחד לשניהם. ומה משותף הוא הזקן, מבליע כל ייחוד וניגוד – עד כדי כך שעִתים נראתה לי, לנער שטרם מלא לו עשורו הראשון, דמות ביאליק והיא כדמות משה בן השוחט, ודמות משה כדמות ביאליק – משה זה היה עושה כל ימיו בביהמ“ד החדש, ואינו יושב על התורה, כי אם עִתים עומד בפינתו, ועתים מהלך בביהמ”ד לאורכו ולרוחבו ונותן קולו בשיר, קול עז ופִראי במאוד, צווח ושר שעות רצופות ללא ליאות, זמרתו הייתה רבה, נהמת לב, לב לא מצא סיפוקו.

“משכיל” פורץ־גדר לא היה, והִרבה לעיין בספרי חול עבריים, והיה לו חוש־סגנון נאה במאד, היה מפליא בהצעותיו לתרגום דברי יידיש אידיומטית לעברית… אותו בן שוחט הוא שקרא לראשונה באוֹזנַי את “משא נמירוב”⁵ ו“על השחיטה” ואת ניסוחָם ביידיש… קרא־צווח־שר בלב נוהם ימים על ימים, חזר על כל חרוז ועיניו מלאו עִתים דמעות עתים אושר- נצחון. כמה מחרוזי ביאליק היו סתומים בפני הנער הרך – ואף־על־פי־כן נטבעו בנפשו לעולמים. אביו של האברך משה לא ידע על אהבת בנו לאותו משורר עברי חדש – ואילו ידע היה מחרימו בכל חרם – סוד היה הדבר גם למקורביו של השוחט האדוק ובנו: לאותו מלמד קנאי – בערל “דער מלאך המות”, מלאך המוות על שום מה? שהיה מהלך יומם וליל בביהמ"ד וחוזר על שישה סדרי משנה, סדר אחר סדר – נדר נדר ללמוד על פה את המשנה כולה, במשך שנה אחת, ולא היה מרשה לחכם שבחכמים להפר נדרו זה.

ידע בן השוחט שאבי ציוני – ראש הציונים בגרייבה⁶ – ולא חשש לגלות בפני את אהבתו הגדולה לביאליק. עִתים כשהיה מגיע ל“אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב” ב“שמים בקשו רחמים עלי” – היו פניו מסמיקות ומחוירות חליפות, נתפס למבוכה, ומי יודע את אשר נתחולל בלב אותו אברך אמון על מסורת אבות תקיפה וזעומה, שאין בה מקום לאותו “אִם”⁷ – שהמריד כל־כך את הלל צייטלין – אלפי בני שוחטים ושאר כלי־קודש למיניהם בלעו את שוועת־הרחמים של ביאליק לשמים בתאווה רבה – התירו לו אותו “אִם”, לא הרהרו הרבה אחריו. שוועתו הייתה שוועתם. שמיו היו שמיהם. תפילתו לאגרוף שינפץ… ממעמקי לבם היא פרצה.

כשהלכתי וגדלתי התחלתי מגלה בעצמי את ביאליק שלי. כרך שיריו היה לי למעיין ממנו שאבתי הרבה בימי גידולי הרוחני בביהמ“ד החדש בגריייבה, ואחר כך, כשבאתי (בן י"ג וחצי) לישיבת לידא⁸ מצאתי לי אחים רבים לאהבת ביאליק, כאילו הלך ביאליק ונעשה חלק מספרות ההלכה בה טיפלנו בישיבה, רֵע ועמית ל”קצות החושן“, ול”נתיבות“, ל”שיטה מקובצת" ול“הפלאה”⁹… עברנו מים התלמוד ונושאי כליו אל ביאליק ואשר מסביבו – ולא ידענו כי עברנו מעולם לעולם, כי פרצנו גדר, כאילו לא הרגשנו אפילו אותו ניגוד בין רש“י לרשב”ם בבבא בתרא שביאליק מתארו¹⁰.

באתי לישיבת לידא וביאליק בתוך לבי. ומה מאושר הייתי למצוא בישיבה מורה עברי נלהב כפנחס שיפמן, שהלהיב את נפשות תלמידיו לספרותנו העברית, ולביאליק בכללה. הד הערצת־ביאליק של בן השוחט דק"ק גרייבה חזר ונשמע לי – וביתר תוקף – בכתלי בית המדרש של הרב יצחק יעקב ריינס¹¹.

לא עברו ימים רבים ואני עומד בביאליסטוק העיר – הכבושה בידי צבא הקיסר וילהלם – ועושה נפשות לביאליק ולשירתו. כמה מאות תלמידים ותלמידות היו לי אותן ארבע שנים בערך, בהן הרבצתי תורה בביאליסטוק. ב“קורסים העבריים הגבוהים” שנוסדו על ידי ועל ידי שקולניק (ייזכר המדקדק אהרן יעקב שפירא, בעל “מורה נבוכי הלשון” שהשתתף בהנחת יסודותיהם, ואח"כ יצא לוורשא) – ורובם יצאו מבית מדרשי ודבר ביאליק חי בלבם. הייתי עומד שעות־שעות ודורש על ביאליק – וביאליק שימש לי סמל או קיצור ראש־תיבה לספרותנו העברית כולה, – תלי־תלים של עיונים בספרות ובמחשבה, שהייתי כורכם בביאליק.¹²

כשיצאתי מאהל־תורתי שבביאליסטוק ובאתי לברלין והייתי לאקסטרן, הייתי מהרהר הרבה בדרכי הוראתי את ביאליק והכרוך בו ועתים חושש הייתי שמא הגדשתי במקצת את הסאה. אותו מגע ישר, שנגעתי בספרות הגרמנית, ובארץ מכורתה, ובספרי המופת של כמה מגדולי סופרי אירופה, עוררני לבדוק מסכת ערכין שלי בכללה, וזו בה נערכה ספרותנו החדשה במיוחד.

שתי שנות ישיבתי הראשונות בברלין היו לי שנות התלבטות רבה. הרבה עשו גורמי חוץ: מעבר ממזרח למערב, ובעיקר עול האקסטרניות.

פרקתי מעל עצמי עול הטפה שאינה פוסקת זו, שהייתי מטיף בביאליסטוק – נעשיתי חפשי לנפשי. תחלה היה חופש זה “כשמן בעצמותי”, הביא לי מנוחה רבה, ואח"כ התחיל זה מפוקק את חוליותַי, מפשיטני ערום.

אולי טוב באמת לגבר כי ישא עול בנעוריו ולא יפרקהו מעל צווארו. העול הוא משמעת. מסייע לגיבוש האישיות. ואם גם הוא מצמצמה הרבה. זכיתי באותם הימים להרחבת אופק רבה, פרצתי אותה עוגה בה הייתי נתון מימי נעורַי – והיה לי מקום לחשוש, שהרחבה זו לא תהא כולה רווחה, שמא יצא שכרי בהפסדי. הפסד אותו עול וכל הכרוך בו.

נתעוררו בלבי, כמה ספקות על ספרותנו החדשה בכללה, וממילא פגעו הללו גם בביאליק. עמדתי אותה שעה להעלות על הכתב את ההרצאות שהרציתי בביאליסטוק במשך ארבע שנים על הספרות (שומעַי ותלמידַי היו אומרים לי: קראו הרבה דברי בקורת על ספרותנו החדשה, וכדברַי אני לא מצאו בהם, לעומק ולהיקף) – מאמרי על פייארברג ב“התקופה” אינו אלא פרק קצר אחד מאותו ספר, ואינו העמוק וה“מענין” ביותר…¹³

עתים הרגשתי כמה גילויים בחיזיון זה ששמו ביאליק טעונים בדיקה – אם מבחינת השלמות אם מבחינת ההישג בכללו. ואותו חיזיון בכלל עמד לי בעינו, הסתכלתי בו בעין נעורַי ועלומַי. בימי ספקות ולבטים הייתה לי דמותו של ביאליק כולה ודאי, עתים כמעט הוודאי היחידי בספרותנו החדשה, בו דבקתי במידה מרובה. חששתי אם גם זה יילקח ממני, אבדתי; העברי שבי יהא מגשש באפלה רבה ללא תקווה לניצחוף מְפַלֵט.

והנה בא היום אליו התפללתי שנים רבות: ראיתי את ביאליק. ביום ראשון אחד בחודש אוקטובר (1921) לאחר אסיפה ציונית ב“בליטנר זאל” <Blütner Saal = אולם קונצרטים> בה נאם נחום סוקולוב¹⁴ (אותו בוקר ראיתיו גם הוא לראשונה). ראיתיו עומד בחוץ, ליד אותו אולם, בחברת צעירים אחדים – מסתכל מרחוק בנחום סוקולוב כשנכנס למכונית. רבים מקהל שומעיו, צעירים וזקנים, רצו אחרי בעל “הצפירה” וצעקו: הידד! יחי סוקולוב!. ביאליק עמד וחייך. אמרתי בלבי אותה שעה: ודאי נחום סוקולוב כבודו במקומו מונח, סופר רב זכויות ומנהיג בישראל – וכיצד אפשר לרוץ אחרי מי שהוא ולהניח את ביאליק לנפשו, ללוות בקריאות הידד מנהיג מכובד בעם כשפאר ישראל עומד כאן. הרגשתי עצמי קצת נעלב. וביאליק ודאי לא נעלב. הסתכל בנחום סוקולוב ובקהל האצים אחריו – וחייך. כמה מיוצאי האסיפה נתנו עיניהם בביאליק דרך הילוכם, עצרו רגע־קט בדרכם וחזרו והעיפו בו עין ולא העזו להתקרב אליו. ביאליק ואחדים מבני לויתו המועטים שמו פניהם ל“שטראסן־באהן” <Strassenbahn = חשמלית>. מה כביר היה רושם הצצה ראשונה זו בפני ביאליק. ספרו לי זה כבר על מראה פניו: מהם אמרו פני “סנדלר” לו, מהם פני “קצב”, פני גוי… אמנם, ארשת פניו ה“מגושמים” נראתה לי גסה במקצת – אך עיניו, רבו בהן יופי ופִקחות ועומק נפש:¹⁵

עֵינֶיהָ

בָּרִאשׁוֹנָה שָׁם בַּחֹרְשָׁה חֶרֶשׁ רְאִיתִיהָ; הָלֹךְ הָלְכָה בֵּין צֶאֱלִים שֶׁפִי – וּפְגַשְׁתִּיהָ.   קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹנוֹת קָרְנוּ בֵּין הֶעָלִים; כִּתְמֵי אוֹר כְּדִינְרֵי זָהָב שֻׁפְּכוּ בֵּין הַצְּלָלִים.   בָּדָד הָלְכָה, עַל־לִבָּתָהּ שְׁלוּבוֹת זְרֹעוֹתֶיהָ, כִּתְמֵי אוֹר חַכְלִילִי עָלוּ, יָרְדוּ בְּפָנֶיהָ.   מִפָּנֶיהָ נָפְלוּ, נָחוּ אַרְצָה לְרַגְלֶיהָ; אָז שְׁנֵי גְלִילֵי זֹהַר נָפְלוּ גַּם עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ.   נָפְלוּ, נָחוּ – פִּתְאֹם עָמְדָה דוּמָם גַּם נִצָּבָה... שְׁתֵּי עֵינֶיהָ – שְׁתֵּי גֶחָלִים טוֹבְלוֹת בַּלֶהָבָה...

וַתִּלְטֳשֵׁן, וַתְּלַהֵטְנָה – אֵלִי, אֵל שָׁמָים! מַה־תַּחְפֹּצְנָה, מַה־תִּשְׁאַלְנָה אֵלֶּה הָעֵינָיִם?   שְׁנֵי צִפְעוֹנִים, פְּתָנִים שְׁחֹרִים, אֶרְאֶה בָּקְעוּ, גָּחוּ מֵעֵינֶיהָ אֶל־לִבָּתִי, יָרְדוּ אַף־נָשָׁכוּ;   אָכְלוּ, שָׂרְפוּ, יָצְקוּ רַעַל, אִשָּׁם אֲכָלָתְנִי – שַׁדַּי, שַׁדַּי, קְרַע הַשָּׂטָן! לִילִית צוֹד צָדָתְנִי!   הִיא נֶעֶלְמָה וַיֵּעָלְמוּ אִתָּהּ עִקְּבוֹתֶיהָ; אַךְ עֵינֶיהָ יִרְדְּפוּנִי תָמִיד – הָהּ, עֵינֶיהָ! תרנ"ב

תלבושתו הייתה מרושלת. לראשו הייתה חבושה מגבעת מקומטת, וצבעיה דהים. בידו מקל עבה. יהודי רוסי טיפוסי, בעל־בית, בעל בעמיו. בברלין המגוהצת בלטה ה“רוסיות” הבעל־ביתיות היהודית המסורתית שבהופעתו בליטה יתירה. מי שלא ידע כי משורר הוא האיש, היה רואה אותו כאחד מהמון הפליטים היהודים מרוסיה, שנמלטו לברלין של אברט ושארית צרורותיהם בידיהם (או חבושה־נסתרה לבטנם…?) חכמת אדם תאיר פניו. שירת משורר תבריק עיניו. אור פני ביאליק היה מיוחד במינו, לא נגלה אלא ליודעיו, לקרוביו, לנוהרים לאורו.

סמוך לאותו יום ראשון, ראיתי את ביאליק ראייה שנייה בבנקט שנערך לכבודו במוצאי־שבת (סוף אוקטובר 1921) בבית־הקפה של דוברין (דוברין, שפתח אח"כ סניפים לבית־הקפה שלו במערבה של ברלין, היה אחד היהודים המרובים בברלין־של־היטלר, שהיה טוען בחודשיה הראשונים של מהפכת היטלר: איך מערקע ניכטס <אני איני מבחין במאומה>…) שע"י הַקִישר מַרקט < Hackischer Markt = כיכר בליבה של ברלין>, במזרחה של ברלין, ליד תחנת Börse ששימש אחד ממרכזי הפגישה לסופרי ישראל בברלין (אח"כ עבר המרכז כולו למערבה של ברלין רומאנישעס קפה וכו').

(ההקדמה לא הושלמה).

א. שושן פורים ה' תרפ"ב

15.3.22

(ברלין)

לכבוד מר ח' נ' ביאליק שלום וברכה.

רוצה אני למלא במקצת אחרי שיחתנו החטופה ביום א' (באספת הסופרים המתנגדים לתרבות ומחולות…) ולהעיר בענין אחד שחפצתי לנגע בו באותו יום, אלא שהשעה לא הספיקה לכך.

הצטערתי מאד בשמעי שכבודו התאונן עלינו (מיסדי “עינות”) במקצת על שבנינו במה בפני עצמנו ולא באנו תחלה לשאל את פי הגדולים ומומחים ממנו בדבר. לא על “תלונותיו” הצטערתי, כ"א להפך, משום שהכרתי בצדקת דבריו. ולפיכך, כדי שלא יחשד בנו (או: בי) במה שאין בנו ולהרחיק “לזות שפתים” – אנסה בדברים מועטים “להפיץ אור” על פני ענין זה.

לפני שנתים ומחצה בערך כשטלטלני שר של חיים מעיר מושבי ביליסטוק לכאן – התחלתי דן בדבר הוצאת ספרים שמגמתה היא להכניס את מיטב ספרות העבר לתוך העם והחיים דרך ביה“ס וכיוצא בו; משום שסבור הייתי שלא נבנה מכל מיני התרגומים מלעז ו”בשפת לועז" לפרקים – המציצים חדשים לבקרים, ואף לא מספרי הלמוד והחנוך השונים שרבם ככלם אין בהם לא משום למוד ולא משום חנוך שנטולים הם מעל [?] והמקור ואין בהם בכדי שיכנסו לתוך נפש הומא ויהיו מעורים בחיי רוחה. כי אין גאולה לנו אלא במקור, ואומה ששכחה מקורותיה, נתלשה ונתרחקה מעליהם ועל כלי שני, שלישי וכו' מזונותיה – אין לה תקנה, אלא נוול. הדברים ארוכים בענין זה, ותמה אני על עצמי שמעיז אנכי להורות הלכה בפני רבי במשנה זו ובעוד כמה משניות חיים ותרבות; כל יתר אינו אלא נטול, ולפיכך אעבור לגוף הענין.

ימים מרובים גלגלתי עם הצעה זו – ולא נעניתי… חזרתי על פתחי כמה “נדיבים” שאליהם ניחל ו“מימיהם” איננו שותים (כי ריק הוא הבור…) ולא נפטרתי מהם אלא בלך ושוב, בשה“י ופה”י… אולם לאחר שהתחלנו אני ומר ד' א' פרידמן, לברר דבר זה ביותר ולהעבירו לעולם המעשה, “האירה לנו ההצלחה פניה” והבטחות שונות התחילו לובשות עור ועצמות… בינתיים נסע א’ד’פ' באשר נסע (אשתקד, שלהי דקיטא) ועלה לי למשוך לדבר זה אנשים מספר הנכונים לסיע לדבר זה בהונם. טרם זכיתי לגשת לסדור העבודה – והנה נפלתי למשכב (בתשרי שנה זו), ואין משכב אלא בבית חולים, אח לצרה יולד (לפי באורו של יל"ג) תלאות רבות [?]… לסדר דבר זה, ולפיכך אחרנו במקצת.

בינתים שב כבודו מחו“ל, הרי ברור הוא שלא היה בדבר בכדי שנתיעץ, כי הכל היה כבר קבוע וקים, ולא חסרה אלא “כלה לחופה”… ושהדי במרומים, כששמעתי על ה”דביר" ועל תכניותיו של כבודו שמחתי מאד ורציתי למשוך את ידי מן הדבר, אלא שאי אפשר היה, יחידי הייתי כאן (מר ד’א’פ' שב הנה לפני שבועים בערך), תנא איני ולא פליגנא, על דעת עצמי לא יכלתי להכריע בדבר.

אלה תולדות “עינות”. לברר שהוצאת ספרים זו קימת בכח זה כשנתים (בתכניתה גרידא; בחלק מזה גלגלתי עם הד“ר י' קלצקין שהיה זמן מה מנהל המחלקה העברית שע”י ה“יוד פערלאג” דפה, והוא [?] את ידי לחבר אנתולוגיה פילוסופית של יה“ב, אלא שמחמת סבות שונות נאלצתי לחזור בי אח”כ, בינתים נתבטלה המחלקה העברית, קלצקין נשאר יושב ב“אהלה של תורה” (קרי: הידלברג) ולנו לא היו אפילו ארבע אמות של הלכה. ובפועל היא עובדת כבר כחצי שנה.

ואלו היה סיפק בידינו – ודאי שהיינו נושאים ונותנים עם כבודו בענין זה – כי מי לנו גדול וטוב ממנו? דרך חנופה לא אדע, ותהלה תועבה לי – דברים אלה תוכם כברם הם.

משתדלים אנו לעשות בפינתנו דבר מה לתקנת נכסי אבות שיורשיהם ואפיטרופסיהם היו בבחינת פושטי רגל ושמטנים, אשר [?] קמו ובעטו ברכושם הגדול ואדרכתא נכתבה על ירושת דורות.

כל מן דין – ברכה בו לנו ולנפשנו, והוא עיקר מגמתנו ומטרתנו. ואשר ל“דביר” – הלואי וישמש באמת דביר למחשבה העברית ויהא נאה לאדריכלו הגדול העומד וגוזר עליו: יהי! והשתא דאתינא להכא (או להכי) אעיר דבר מה על הרצאתו האחרונה ב“בית הועד”. בדבריו על הנגוד בין התורה ותרבות הגויים כיוון בבחינה ידועה לדעת הרמב"ם. וכך היא לשונו: “ועל כן שמו בספרי הנביאים ודברי החכמים מדע התורה מין אחד והחכמה במאמר מחלט מין אחר. והחכמה ההיא שנאמר בה במאמר מוחלט, היא אשר יתבאר בה במופת מה שקבלנו מן התורה” (מו“נ, חלק ג, נ”ד, תרגום אלחריזי. הרמב"ם מסיק כאן מסקנה אחרת, אך יש כאן למצוא סימוכים לרעיון זה שאמר כבודו, שאין דבר מחשבה דבק בנפש האומה הישראלית אלא אם כן הוא [?] דרך התורה)

תנא דמסיע אני לו בהזכרת מקור זה, בדרך כלל לבי מהסס עדיין בדבר ולא כאן הוא המקום. רוצה אני לסיים בדבר הלכה ולא בוכוח. הערות שונות באותו ענין ובדבר “דביר” שמורות אתי – לכשירצה אבוא ואציען.

ויסלח לי מר ביאליק על שהטרחתיו בקריאת מכתבי זה הארוך.

בכבוד ובברכה

ש' רבידוביץ

ב. 22 XI 8

טו' באלול תרפ"ב

לכבוד מר ח' נ' ביאליק

שלום רב

שלחתי לו לפני ימים מועטים את הספר שבחי הבעש“ט. מחרתיים אשלח לו את ספרנו השני שיצא כעת לאור: “ספורי מעשיות לר”נ מברצלב”.

אגב עיון ודאי שיעמד על דברים שונים שכדאי הוא להעיר עליהם את תשומת לבם של סופרים ועורכים צעירים. ואם תהא דעתו ושעתו פנויה לכך, אשמח מאד אם יזכני בהערותיו הצריכות תלמוד.

ברכה ומנוחה רבה לו

בכבוד רב

ש' רבידוביץ

ג. ברלין, 22 X 24

ב' במרחשון תרפ"ג

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנכבד והיקר,

רב שלום וברכה

יסלח לי על שאני מטרידו בקריאת טורי־מספר אלה. בנטילת רשות הכתוב מדבר. הואיל ועומד אני להוציא לאור את “מורה נבוכי הזמן” לרנ"ק מבאר (ואולי מוגה עפ“י כתב היד לרנ”ק, שאני מחזר אחריו זה כמה) בצרוף מבוא, הערות ורשימות שונות על ידי, כולו כמות שהוא עם אגרותיו ועוד – ורוצה אנכי להשתמש בדבר־כשר זה, להביע לכבודו את רגשי הברכה הכבוד וההערצה ולהקדיש לו, ליובל החמישים “העומד מאחר כתלנו” ספר חשוב זה.

אם כי הרשות בידי, לפי עניות דעתי, לעשות דבר זה שלא בידיעתו ורשותו – הריני “מעיז” לטול רשות על כך. אקוה שכבודו לא ימחה בדבר ויכבדני בתשובתו באותו ענין. את “ספורי המעשיות” “ספר שבחי הבעש”ט" שיצאו ע“י “עינות” לאור שלחתי לו ואיני יודע אם הגיעו לידו. אשלח לו בימים הקרובים את הספר־החוברת שהוצאתי זה עתה למלאת עשרים וחמש שנה למות מ.ז. פיארברג. וכדי “להסיר לזות שפתים” אעיר את תשומת לבו שמרת פרסיץ ספרה בשמו שהוצאת הספרים “עינות” הלכה לעולמה… (!) ואין אני יודע מנין לו דבר זה. אכיר לו טובה מרובה אם יעמידני על מקום ה”ידיעות" האלה.

לתשובתו אחכה והנני אומר לו שלום רב

בכבוד ובברכה

ש' רבידוביץ

נ.ב. שולח אני מכתב זה באחריות, כי איני יודע לנכון את כתבתו.

ד. 22 X 25 הומבורג

ג' במרחשון תרפ"ג

למר ש' רבידוביץ, בברלין

שלום וברכה,

מחשבתך להוציא את כתבי הרנ“ק (מונה"ז בצרוף אגרותיו) במהדורה מתוקנת ומוגהת – בודאי מחשבה טובה היא. והנני להעריך, כי מחשבה כזאת כבר עלתה גם לפני ש. רוזנפלד (בזמן שעסק עוד בתורה – – ) וכבר גם עסק בזה זמן מה. כמדומה שגם הדיסרטציה שלו עוסקת בדבר זה, וזה לא כבר, בהיותו בברלין (העודנו שם?) אמר לי כי לא נתיאש עוד מלהוציא מחשבה זו אל הפועל גם בעברית. על כל פנים עליך למצוא את כתב היד, ויהי מה! כי לפי ששמעתי, ערבב ובלבל צונץ הרבה את המאמרים וחבר נפרדים בזרוע, שהרי הכתבים באו לידו מקוטעים ומעורבבים ובקושי צרף מהם דבר שלם ומסודר. עליך כמו כן להוסיף את מקצת המאמרים והאגרות, שלא נכנסו אל המהדורות הקודמות. אל נא תשכח את שתי האגרות הגדולות, שכתב לבנו אברהם – אגרות יקרות מאד. הן נתפרסמו לא כבר באחד מ”מאספי היובל" (פעסטשריפט) האשכנזים, איני זוכר אם בזה של האפמאן או של קופמאן או של אחר. דוק ותמצא.

ואשר לנטילת רשות – באמת פטור אתה מנטילת רשות בנידון כזה, כדבריך. וכל הפטור מן המצוה ועושה אותה – היאך הוא נקרא, שננא? – אלא שכונתך בודאי רצויה, ואני נותן לך תודתי על זה.

את שבחי הבעש“ט ואת ספורי המעשיות קבלתי בזמנם, והיה ברכה. המהדורות נקיות ויפות, אלא שבעיקר הדבר, תמיהני אם כדאי להוצאת ספרים כזו שלך ושל חבריך לטפל בענינים כאלה. סוף סוף, דברים כאלה לא יצאו מכלל פולקלור, שמקציעים לו מקום מיוחד, וכל חשיבותו אינה בו בעצמו, אלא בדברים הנלמדים ממנו. אפשר וראוי להוצאה כ”מעינות" להוציא קובץ של מבחר ספורי החסידים, לקוטים מתוך קובצים שונים, אבל להוציא בימינו את “שבחי הבעש”ט" וכיוצא בו כמו שהוא, ואפילו בסדור חדש, – ענין זה נאה ל“בעלנים” מתמיהים. ובלחישה אומר לך, כי כל הטפול והחטוט הזה בספרות החסידית שרבים להוטים אחריו בימינו ועוסקים בזה ב“דחילו ורחימו”, מתוך מין דבקות משונה, – וכל זה לא נהירא לי כלל ואין נפשי אל הדבר הזה. אין ספק, שזהו סימן ירידה למחשבתנו הלאומית. דוק ותמצא. סמרטוטים שבאשפה – וכזה הוא כל פולקלור – אין להם ערך אלא אם כן מטילין אותם לתוך היורה של המחשבה העליונה והופכים אותם לנייר חדש, אבל כשהם לעצמם – במה נחשבו? אתם הצעירים הניחו אפוא לאחרים לחטט באשפּה. מלאכות רבות אחרות לפניכם.

מה שספרה מרת – – בשמי – לא ספרה נכונה. דרכה של אשה חשובה זו לגזם בדבורה, והיא שונה ספקות כודאות והשערות כמסמרים נטועים. בשיחתי עם פרידמן חברך ושותפך ב“עינות” קבל זה על קושי התנאים ועל מעוט האמצעים וכדומה, ועורר ספק, אם “עינות” תוכל עמוד בעת הקשה הזאת, ולפי שגם “בתי הוצאה” אחרים “יתבי באי פחדא”, והעת – עת צרה לכלנו, מסרתי, בלי שום כונה, כמובן, במסבת רעים את הרושם הכללי שיצא לי מדבריו. כמובן, אני לא הוצאתי שום מסקנות, אלא מסרתי ראשי פרקים מתוך השיחה. ואת המסקנה הוציאה הגברת החביבה על דעת עצמה. ומובן מאליו, כי שמח אני שמחה נאמנה לשמוע עתה מפיך, כי העת הקשה עברה וכי הוצאתכם שבה לאיתנה. מי יתן וחזקתם וגדלתם שבעתים.

והנני המברך חילכם לאוריתא

ח' נ' ביאליק

אמור שלום וברכה לפרידמן.

ה. ברלין 22 XI 9

י"ח במרחשון תרפ"ג

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנכבד

שלום וברכה

בתודה אשיב לו על מכתבו מן ה־25 לחודש העבר. ברוך יהיה על דבריו הטובים, דברי חיזוק והתעודדות שהיו ללבבי צרי מרפא בשעה קשה זו, ליחיד ולצבור, וביחוד לאדם מישראל, לצעיר שנעקר ממקום גדולו וגלה לבין “גוים”, נהנה לאור חכמים מפיהם יבקש חיים.

אשר לכתבי הרנ“ק עוסק אני בהכנתם זה כמה, וגם אחר כתב־היד אני מחזר ימים הרבה. לצערי הגדול לא אסתיעא מילתא. השערות שונות בידי שיש בהן להעמיד את דברי רנ”ק על אמתותם ולהרחיק מהם את שנויי צונץ, ואולי את הוספותיו. אך מכל מקום טרם אפסה תקוה להשיג את כתה“י לא ארהיב בנפשי עז לעשות בכתבי רנ”ק כאדם העושה בתוך שלו.

ומשום כך, לא יעלה בידי כנראה להוציא את כתבי הרנ"ק בשלשת הירחים הבאים, ומצטער אני מאד שאאחר במקצת בשי־היובל, שי ירצה גם באחור מה. אלו זכיתי הייתי מגיש לו בעתו, ועתה שלא זכיתי (ולא באשמתי) תעלה לי כוונתי מעשה.

רואה אני את דבריו בשאלת החסידות וספרותה. ומראש הוא אמינא לא להזקק למקצוע זה. “עינות” פתחה ברמב“ם ופתיחה זו לא היתה פתיחת־ארעי כ”א [כי אם ] מתכוון הייתי להמשיך עבד בדרך זו ולהכניס לתוך העם וקהל הקוראים והמעינים את היסודות הממשיים, החיוניים והרציונליים שבמחשבה העברית – ומכל מקום נאלצים היינו לטפל גם בספרות החסידות, אך אין זה מעקר תכניתי. הוצאת ספרים שמטרתה העקרית היא להוציא דברי מקורות מן ההכרה הוא, אם גם לא מן הדין, שתפנה במקצת ל“צדדין”. הרי גם אלה דברי מקור הם.

ושוב: בני הדור להוטים אחרי דברי אגדה. בעל הלכה ובעל אגדה כי יבאו לדרש והלכו כולם אחר האחרון כמאז כן עתה, “ספורי נפלאות” ו“מעשיות נוראות” – השפעתם גדולה על קהל הקוראים.

II

אגב דברים אלה נמשך את לב בן הדור ונכניסהו לעולם ההלכה, זו שיומה הולך וקרב ולא תהיה “טבחת ורקחת” בפני האגדה, ולואי וירבו בעלי ההלכה בישראל ומתוך רבוי ההלכה תשביח האגדה אף היא. תעמיק ועלתה על עצמה.

ואשר למצב “עינות” – בצרת כל הוצאת הספרים גם לנו צר, יד העת ותלאותיה אכפה גם עלינו – ומכל מקום אנו ממשיכים את עבודתנו כמקדם ומקוים אנו שבקרוב נוכל להגדילה ולהרחיבה.

לרגל חלוקי דעות שונים שגררו אחריהם לבסוף סכסוכים קשים נאלץ היה מר ד' א' פרידמאן לצאת מן החברה “עינות” ומן המערכת. מצטער אנכי על כך שבמסיבות מסבות שונות נתרחקנו כ"כ ולא יכלנו לדור בכפיפה אחת. לחששיו השונים שהביע לכבודו לא היה בשעתם כל יסוד.

מודה אני לו בשם “עינות” על ברכותיו. ולואי יעלה בידינו להגשים את תכניתנו והיו ברכותיו ברכות של קימא. כי ראוי הוא המברך הנכבד שברכתו תשמע למעלה ולמטה.

והנני מברך אותו בכל מילי דמיטב

בכבוד רב

ש' רבידוביץ

נ.ב. את חוברתי על פיארברג ודאי קבל, לפי השערתי הכיר ודאי כבודו את פיארברג פנים אל פנים ואתענין מאד לדעת עד כמה קלעתי אל המטרה. יצאתי בכמה מדברי באותה חוברת מחוץ לתחום, והכל משום שמתכוון הייתי לדלות מרגניתא הגנוזה תחת כל מיני חספא.

אשמח מאד לשמע חות דעתו באותו ענין.

הנ"ל

ו. הומבורג 22 XI 22

ב' בכסלו תרפ"ג

יקירי רוידוביץ!

את מחברתך על פיארברג [פיארברג] קבלתי בזמנה, והביאה לי קורת רוח מרובה, דבריך טובים ונכונים ברבם ופעמים גם נוקבים עד התהום. הסגנון יפה ו“שמן”, יש בו משמנונית של “בית אבא”[,] ריח טוב וחריף של בשמי גן שלנו נודף מהם. חילך לאוריתא!

ושלום לך ולעבודתך

ח' נ' ביאליק

ז. ברלין 22 XII 29

י' בטבת תרפ"ג

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנכבד

שלום עולמים

בין המון הברכות הנאמנות והנפשיות הנשאות אליו מכל ארבע כנפות עולמנו ליום הולדתו החמישים – יקבל נא גם את ברכתי, ברכה פשוטה, “ברכת הדיוט”. ובזכות ברכות גדולים וטובים ממני תכנס אף ברכתי לשערי ברכה.

ואם כי אני, כשאני לעצמי מערער על מנהג שהחזיקו בו בנ"א להתערב בשמחתו של אדם, בשמחתו הפרטית. ישאירו לאדם ארבע אמות של רשותו, רשות היחיד, שלא היו למרמס רגלי עובר ושב… ומה נעשה אם היו יחידי כל דור ודור לקנין הדור, והדור ישמח בשמחתם את שמחתו, חגם הוא חגו? כך הוא דרכו של עולם…

ואגב ברכה זו אטל רשות לעצמי להעיר על מאמרי שנדפס ב“יודישע רונדשוי”. אלו ידעתי כי טובי חכמינו וסופרינו היושבים בברלין יתנו מפרי עטם לגליון זה – לא הייתי כלל רוצה לעמד במקום גדולים, להביע את אשר יציק לי באותו ענין. אולם יומַים טרם צאת הגליון לאור קבלתי מכתב־אקספרס מהעורך ד“ר ולטש כי אמתחתו ריקה וש”למעה“ש” [ למען השם] אבוא ל“עזרתו”…

אם עזרתי לו – אלהים והקורא הנכבד יודעים… אולם אני בפני עצמי יודע שלא עלה בידי לומר כל מה שמתאוה הייתי לומר באותו ענין כותב אמנם [?] אשכנזית, אולם אין לשון זו נשמעת לי ביותר; [?] שבלונה היא, “מעובדת” יותר מדי…

ולפיכך מתכון אני כעת למלא אחרי דברי במלים מועטות.

בפרק II של מאמרי מתכוון הייתי ל“הכות” מכה אחת אפים את רוב מבקריו ביחוד אלה אשר ידרשו תלי תלים של מאמרים על ה“לאומיות” מצד אחד ושל ה“אינדיבידואליות” מצד שני. לפי עניות דעתי טועים הם הללו בזה שדנים הם עפ"י רשם שירתו של ביאליק עליהם, על פי תכן השירים וכדומה. וזוהי טעות גדולה בידי המבקרים הרואים את המבוקר ראיה סוביקטיבית ולא אוביקטיבית. ויתר על כן הללו רואים אותם ראית “אני” ולא ראית “ההוא”. יש לגשת למשורר שמידו קבלנו כל אשר אתנו באפן אחר: למה היה הוא, המשורר, הוא שהוא לעצמו, שואף ומתכון?

אני יצאתי מתוך נקודה זו, ורק מתוך נקודה זו נסיתי להוכיח שכאן אין מקום לחלוקה “לאומית” ו“אינדיוידואלית”, שאי אפשר לתלות את אישיות המשורר בנטיה זו או אחרת, בנטיתו של המבקר והמעריך.

וקשה לי מאד הדבר כעת לברר ברחבות את כונתי זו. אם יעמד על מגמתי זו מתוך מאמרי, ויהא נוטה להעירני עד כמה צדקתי או טעיתי בדבר זה – אכיר לו טובה מרובה.

שמח הייתי במאד מאד אלו זכיתי להגיש לו את כתבי רנ"ק ביום זה. גרם מזלי כי אאחר.

והנני מסיים בברכה שפתחתי

ואומר לו שלום רב

בכבוד,

ש' רבידוביץ

ח. 923 8/1 הומבורג

כ' בטבת תרפ"ג

רבידוביץ היקר,

“מוריה” נכונה לקבל זכרונותיו של ש“י הורוויץ בשביל ה”רשומות", ואפשר להוציאם אחרי כן גם בספר מיוחד, אם יש בהם כדי ספר, אבל מאחר שנמצאו מתחרים מאמיריקה הדולרית, מי יודע אם תוכל “מוריה” לעמוד בהתחרות זו? על כל פנים, הודיעני את תנאי הבעלים.

ואשר למאמרך – הנה אני לא ראיתיו עד היום. אמנם הגיד לי ויסלבסקי כי נמצא המאמר בידו, וגם אמר למסרו בידי לקריאה. אבל בינתים יצאתי מברלין והמאמר לא נמסר לי. בבאו לידי לא אאחר מלהגיד לך את דעתי עליו.

הפנוי עתה לעבד עבודת קבע ב“דביר”?

שלך בחבה

ח' נ' ביאליק

שלום וברכה למשפחת הורוויץ.

ט. תל אביב, יום י“א סיון תרפ”ד

24 13/6

לכבוד מר ש' ראבידוביץ, ברלין.

א.נ.

מכתבך שמחני עד מאד. הייתי בבית אביך והתענגתי לראות איש בא בימים עובד בשדה ולומד תורה בלילה. רופא העירה אמר לי, שאין אכר טוב כמוהו בכל המושבה. מיום שאביך בא לשם הוטבו דרכי כל האכרים. הרגשתי שהשפעתו לטובה מרובה על כל בני המושבה. מעולם לא חשבתי שאיש יודע תורה ובא בימים כמוהו יוכל להסתגל אל צורות החיים הקשות מאד במושבות הארציישראליות.

בדבר כתבי ר' א' קרוכמל מקוה הנני שלא תתרשל בסדורם ותשתדל לגמור את עבודתך בזמנה. לפי שעה עסוקים אנו בסדור האפרט של “דביר” ובסוף ימי הקיץ נקוה לגשת במרץ וזריזות לעבודה עצמה.

אני לא באתי אל המנוחה השלמה וכל שכן אל הנחלה. אני “מסתגל” לפי שעה. אשמח מאד לקבל ממך לעתים תכופות ידיעות על מהלך העבודה.

בכבוד גמור וחבה

ח' נ' ביאליק

י. 924 VIII 7

כ"ה באב תרפ"ד

יקירי,

מחלת עיני, שלקיתי בה פתאום, הפסיקה את קריאתי במבואך לכתבי רנ"ק^. אני מאריך את רוחי עד שוב אלי אור עיני ושבתי לקריאתי. הארך אפוא גם אתה את רוחך ומשפטי יבא בעתו. לפי שעה רואה אני כי מלאכה גדולה עשית ועבודה גדולה עבדת. יישר חילך לאוריתא!

עומד אני בעמוד 100. בקצר רוח אחכה לשוב כח עיני אלי.

אחזיק לך טובה אם תקיים בי מצות בקור חולה.

והנני האוהבך

ח' נ' ביאליק

יא. תל־אביב, יום כ“ו אדר תרפ”ה

22 במרץ 1925

למר ש' ראבידוביץ [מרחביה]

שלום וברוך בואך!

עד ערב ימי פתיחת האוניברסיטה ואחריה אהיה כל הימים בתל אביב ובביתי תמצאני. בוא, בוא ואשמח לראותך.

בחבה

ח' נ' ביאליק

שלום וברכה לאביך הנכבד ולב"ב.

יב. י“א סיון תרפ”ה תל אביב

3 ביוני 1925

יקירי רבידוביץ,

מכתבך קבלתי בזמנו, ולפי שצפיתי בכל יום לפתיחת הארגזים של ספרי ולהעברתם לביתי דחיתי את תשובתי מיום ליום. עתה נתברר כי הפתיחה וההעברה נדחו עוד לחודש ימים, ולפיכך אין בידי להמציא לך את ספרי – וכן להורודצקי – אלא בסוף החדש. היה בטוח כי בזמנו אחישנו אליך.

והנני אומר לך שלום וברכה בצאתך. מי יתן כי תוציא עמך בצאתך געגועים לארץ שלא יתנו לך מנוח עד שובך.

ושלום שלום לך

ח' נ' ביאליק

בבקשה להודיעני את כתבתך לברלין.

יג. תל אביב, ה' מרחשון תרפ"ז

13 באוקטובר 1926

לכבוד הד"ר ש' רבידוביץ, ברלין

ידידי היקר!

הנני משתתף בלב נאמן בשמחתך ואני מברך אותך ואת רעיתך החדשה (ענבי הגפן בענבי הגפן) בברכת מזל טוב. מי יתן ומצאת את המנוחה לעבודה מתוך שמחה ומתוך רוח הקודש. מאמין אני בך ובכחך ואני מתפלל ליום שאראה אותך יושב בשערי הבית אשר על הר הצופים ובונה, עם יתר בנינו בונינו “למודי ד'” את ירושלים של מעלה אמן ואמן.

שלך באהבה

ח' נ' ביאליק

ברכת מז"ט ורוב “נחת” בשמי גם להורי רעיתך הנכבדים.

יד. ברלין 9.1.27

ו' בשבט תרפ"ז

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנעלה

רב שלום.

שמחה יתירה הביא לי מכתב כבודו מיום ה' מרחשון. בכמה ברכות זכיתי ליום חתונתי, אך לא ככל הברכות ברכת כבודו. אמונת כבודו בכותב ה“טורים” האלה ותפלתו לימים יבואו הרהיבו נפשי. אך מצד שני יודע אני כי אין אני כדאי והגון לכך, ועמידתי כעת דלה וריקה.

ואני תפלה, שכבודו לא יסיר חסדו מאתי אף לימים יבאו. אמונתו בי תאמצני ותעודדני. וברוך יהיה לעולמי עד.

וירשה לי כבודו בטובו להזכירו על “חובו” שהוא חייב לי, על המהדורא הנהדרה של כל כתביו. את הספר השלישי (דון קישוט) קבלתי מידיו בהיותי בתל־אביב. ועדיין אני מחכה לשלשת הכרכים הנשארים בכל יום שיבאו. עד מתי ימנע “לחם חוקי” ממני? ארבעת כרכיו כחמשה חומשים הם לי.

ועדיין אני הוגה באזכרה שנערכה היום בשתים עשרה שעות לשם אחד־העם ז“ל – בה גם אסיים מכתבי. מוזר היה הדבר ומענין ביותר. האולם בקלייסטשטראסע 10 היה מלא מפה לפה, ואף הפרוזדור היה צר מהכיל את הקהל הרב. היהדות של הרצל ומקס נורדוי ערכה אזכרה נהדרה למבקר ה”אכזרי" של ה“אלטניילאנד”. ראשי היהדות הליבראלית אף הם השתתפו רשמית באזכרה. תשעים וחמשה אחוז של הנאספים לא ראו מימיהם בעיניהם את “על פרשת דרכים”, ובכל זאת.

ואנו, שארית הפליטה לגלות ספרות ישראל בגרמניה, צאן אובדות, אנו שלמדנו בילדותנו את אחד־העם בעל פה – ועמדנו ותמהנו. לחידה היה הדבר בעינינו. ועם היגון והאבל שאנו שרויים בהם לרגל פטירת המורה, רחב לבבנו למראה הנאה. ותהי לנו זאת לנחמה, כי הרגשנו שעוד אחד־העם חי בקרבנו. ולתלמידו הנאמן, למעריצו הנערץ אביע תנחומין על פטירת מורו ומורנו, רבן של כל ישראל.

בברכות רבות

ובכבוד

ש' ראבידוביץ

טו. תל אביב, כ“א שבט תרפ”ז

27 24/1

לכבוד הד"ר ש' ראבידוביץ, ברלין

יקירי!

היום צויתי לשלוח אליך את הכרכים החסרים לך מכתבי, ובבקשה לאשר את קבלתם. ועל דבר אחד העם ומכבדיו אולי קראת את ההלצה שנמסרה מפיו ב“ראזסוויעט” האחרון על דבר איש אחד שאמר לו ברוסית, שהוא из его почитателей [מוקיריו]. על זה ענהו אחד העם, שהוא היה מבכר יותר מלה זו עצמה אבל בחסרון הפרפיכס" [почитатель – מוקיר, ־ בהשמטת ה־ по אנו מקבלים читатель – קורא.] ואולם גם זו לטובה. פעמים שההוקרה מביאה לידי הכרה.

ובעצם הדבר אני רואה את מיתתו של אחד העם כסמל. שקעה שמשה של תקופה גדולה בישראל, ואנו נכנסים ל“מזל חדש”. מה יהי טובו של מזל זה – אותו יגידו הימים הבאים.

ובכלל – אינני מתיאש. לא נואשתי אפילו מראות אותך, ואולי בקרוב, במכון למדעי היהדות על הר הצופים.

ושלום וברכה לך ולביתך – זו אשתך החדשה.

אוהבך

ח' נ' ביאליק

נ.ב. צויתי לשלוח אליך את שירַי מהדורה יפה מכורך. לפי שעה אין בידי שני הכרכים הנשארים ממהדורת היובל, ואם יש לפי שעה את נפשך לקבל תמורת שני כרכים מהדורה שניה – ההבדל בין זו ובין הראשונה באמת קטן הוא, בלתי נכר – כי עתה תודיעני ומהרתי להריצם אליך.

הנ"ל.

טז. ברלין 28.3.27

כ"ד באדר תרפ"ז

למר ח' נ' ביאליק הנעלה,

על פי בקשתו של מר ש' גינצבורג (ניו־יורק) אני שולח היום לכבודו את כתב היד שלו בצרוף הספר “לשון למודים” שהיו גנוזים תחת ידי – בתור עורך “עינות” לשעבר – עד היום הזה. מר ש' גינצבורג הודיעני, כי בקרוב תוציא הוצאת “דביר” את ספר הדראמות של רמח“ל. הרבה שמחתי למקרא דבריו אלה והנני מברך את הוצאת “דביר” שתזכה להוציא בקרוב את כל כתבי רמח”ל, ואף את כתביו בקבלה. צר לי שלא זכתה אף “עינות” להשתתף במפעל זה של גאולת רמח“ל (כמות שהתנינו על כך בברלין לפני שלש שנים), ותקוותי היא שבהנהלת כבודו יהיה דבר הוצאת כתבי רמח”ל למפעל ספרותי ומדעי שיכניס ברכה רבה לספרותנו.

כתב היד של ש' גינצבורג כולל בתוכו: (1) הקדמה (2) מבוא (3) נוסח של “לשון למודים” שנדפס בחיי המחבר (4) נוסח של “לשון למודים” על פי כתב־יד (5) מפתח (6) אוצר המלים הקשות (7) הערות (8) ביבליוגראפיה. “שתי הפוטוגראפיות” המנויות ב“תכן” שתכן מר ש' גינצבורג – לא קבלתי.

אבקש את כבודו שיואיל לאשר את קבלת כתב־היד. ושוב: הרבה טפלתי בדבר הוצאת כתבי רמח“ל, בדבר התכנית, שנים על שנים נשאתי ונתתי עם ש' ג' וכמה הכנות נעשו על ידי לשם הוצאת “לשון למודים”, אלא שהזמן גרם והכל עלה בתהו. ולפיכך אעיז לבקשו, שיזכני באקס[מפלר] של כתבי רמח”ל לאחר צאתם לאור ע"י “דביר”.

תודתי העמוקה לכבודו על כרך־השירים ממהדורת היובל שקבלתיו לפני זמן מה. קשה הוא למקבל־דורון להתנות תנאים על דורונו ולומר: דין הנייא לי ודין לא הנייא לי. קשה לי לומר לכבודו, שרוצה אני בשני הכרכים הנשארים דוקא משל מהדורת־היובל. אבל כדי שיהיו כתבי ח' נ' ביאליק בידי מעור אחד, ארהיב בנפשי עוז לבקשו על מהדורת היובל. בדליכא שאני. אבל אם יש עדיין תקוה להשיג שני הכרכים הנשארים ממהדורת היובל, כי אז הייתי לו אסיר תודה כל הימים.

ועוד דבר לי לכבודו. ודומני שהדבר הגון ונאה ביותר. כלומר הצעה שכותב הטורים מבקש להציע למר ביאליק. ברמז בעלמא אומר, כי במנדלסון הכתוב מדבר. אלא שיש לחכות עדיין זמן מה עד שיבשל פרי זה כל צרכו.

והנני מצפה למכתבו שישמחני בכל שעה שאקבלו

בכבוד רב שלו

ש' ראבידוביץ

נ.ב. נא לשים לב לכתבתי החדשה:

Berlin – Grünewald

Teplitzer Str. 24־26

יז. תל־אביב, 27 8/4

ו' ניסן תרפ"ז

לכבוד מר ש' ראבידוביץ, ברלין

יקירי ראבידוביץ!

את כתב היד קבלתי בשלימות – ותודה לך. בעוד זמן מה יופיע כרך המחזות של רמח"ל ואמציאו אליך בחפץ לב.

גם את שני הכרכים הנשארים של כתבי אמציא אליך כשיבואו לידי. לפי שעה משולל אנכי האפשרות הזאת. הלא תאמין לי, כי לא מרוע לב ועין אני עושה זאת. לעולם שמח אני לעשות נחת רוח לחברי, וביחוד לחבר חביב עלי כמוך. הענין פשוט: אין בביתי שני כרכים בודדים של כתבי, אפילו האכסמפלר השלם של ארבעה הכרכים שלי – אף אותו נתתיו כבר במתנה לאחד מחברי, ואין עכשו בידי אף אכסמפלר אחד מכתבַי, מהדורת היובל. ואולם מקוה אני כי אקבל עוד אכסמפלרים אחדים, ואז אמלא לך את אשר החסרתי עד עתה.

ה“רמז” שרמזת לי מחכה לפשט. מבין אני כי הכתוב מדבר בספר על מנדלסון, או בהוצאת כתבי מנדלסון ואולם אינני קצר רוח, ואני מחכה באורך רוח לביאור הרמז.

שלך באהבה

ח' נ' ביאליק

יח. 3.7.27

*ג' בתמוז תרפ"ז

לכבוד מר ח' נ' ביאליק הנעלה,

לפני שלש שנים בערך כתבתי כעשרה ערכים לשם האנציקלופדיה הגרמנית היוצאת כעת לאור על ידי ה“יודישער פערלאג”. ביניהם היו גם הערכים על כבודו, על אחד־העם ז"ל ועוד. מכיון שהכרך הראשון לאנציקלופדיה זו עומד לצאת לאור בעוד שבועות אחדים, הריני נוטל רשות לעצמי לשלח לו לשם עיון את הערך “שלו” – ואולי ימצא צורך באי־אלה שנויים או הוספות.

מלבד זאת, שמעתי לפני ימים מועטים כי חברת סוֹנְצִינוֹ בברלין הוציאה “ערך ביאליק” זה שלי בתור חוברת מיוחדה (בצרוף תמונה), כלומר זו קבלה אותו ערך מידי ה“יודישער פערלאג” על מנת להדפיסו בתור חוברת מיוחדה ולחלקה בין חברי האגודה. אשתדל להשיג חוברת אחת או שתים. ואם כבודו ימצא חפץ בה, יואיל נא להודיעני. ואשר לעצם הערך, אקוה כי אוכל להכניס לתוכו שנויים מכל מין שהם. (האנציקלופדיה הנ"ל הציעה לי אז כשמונים ערכים – כל הספרות החדשה ועוד – ואני מרוב טרדותי בחרתי לי רק בחלק מהם.)

והריני להוציא את הרמז שרמזתי לכבודו בענין מנדלסון לידי “פשט”, מכיון שמטפל אני מטעם ה“אקדמיה היהודית” המקומית בהוצאת כתבי רמ“ד היהודיים ואני עוסק כמו כן בשאר כתביו הכלליים (אני מחבר כמו כן את הביבליוגרפיה המפורטת של כל דברי רמ“ד, ובזמן האחרון הריני מרבה לעבד בארכיון הפרוסי הממשלתי שגליתי בו הרבה תעודות חשובות בפרשת רמ”ד) – הייתי נכון לגשת לחבור ספר עברי מקיף על רמ"ד, חייו, ספריו, שטתו בפילוסופיה, באסתטיקה, ביהדות וכו'. אף בגרמנית יש צרך בספר ממין זה, למרות המון המאמרים וה”דרשות" שהיו מקדישים לזכר רמ“ד כל “רב” הולך־בטל וכל מורה בעדתו שמתוך בטלה לא היו נזהרים בדברי אותו גאון שאמר: “ובספרי רמ”ד אל תשלחו יד”. ובעברית על אחת כמה וכמה!

נתנה האמת להאמר, רמ“ד אינו יכל לפרנס צרכי ישראל שבהווה, אינו “אקטואלי” ביותר. אני מוצא ברנ”ק שלנו הרבה יותר מקוריות וכח־יצירה. ואף על פי כן, מן ההכרח הוא שנטפל במחקר־רמ“ד מכמה וכמה טעמים. ומאמרים מסוג “משה בן מנחם ותקופתו” של הד”ר ש' ברנפלד (“העולם”) לא יכניסו לנו ברכה רבה. לא הקורא המשכיל שאין אומנותו בכך ולא הקורא ה“הדיוט” יעמד מתוך מאמרים מרפרפים כאלה על מהותו של רמ"ד ודורו.

ולמלא את הצורך הזה, הייתי “אוזר כגבר חלצי” ופותח בחיבור המונוגרפיה המקיפה הלזו. זאת ועוד אחרת. בשנת 1929 תמלאנה מאתיים שנה להולדתו, ומן הראוי היה להוציא כרך אחד או שני כרכים בעברית ממבחר דברי רמ“ד, מדבריו בפילוסופיה, בספרות וביהדות. ולפיכך אשאלה את כבודו, אם היה ה”דביר" נכון לטפל בענין זה, ואם יש ברצונו ולאל ידו להמציא אפשרות חמרית לשם הגשמת תכנית זו.

מלבד רמ“ד אני עוסק כעת הרבה במאד במחקר הפילוסופיה הכללית וזו הישראלית שבימי הבינים, בצדו של מחקר הספרות והמדע הישראליים מימות רמ”ד ואילך. אני עושה את הפילוסופיה הישראלית והכללית לראשי־מקצועות; להם אקדיש את כל מרצי וזמני. ואני תפלה, שלא תאכף עלי יד החיים יתר על המדה ואזכה לעסוק במחקר מתוך אהבה ושמחה (בעוד חדשיים יצא ספרי הפילוסופי הגרמני לאור, ובעתו אמציאנו לכבודו).

ודרך אגב, אבי הודיעני כי כבודו בקר את ביתנו במרחביה ובשעת בקורו אמר כי נתמניתי או אתמנה לדוצנט בירושלים. בטוח אני בדבר, שבני ביתי לא דיקו בשמיעתם. ומכל מקום הייתי מכיר לו טובה, אלו הודיעני אם טעו בני־ביתי טעות גמורה או יש יסוד־מה לדבריהם. וחשוב הוא לי דבר זה, כי מוסד אחד באמריקה נושא ונותן אתי בזמן האחרון בענין “כסא הוראה” ואני, הצעיר ורך בשנים ובחכמה, יודע שאין אני ראוי לכך ואני חוכך בדבר, ואע“פ שהתקדמתי בשנה האחרונה בלמוד הלשון האנגלית, נפשי ירֵאה יראה גדולה את אמריקה ומוסדותיה, ואני פוסח על שתי השעפים, ואיני מעז לחשוב, כי מירושלים תבא “ישועתי”, שהרי גדולים וטובים ממני זקוקים לאותה אצטלא. ולאחר שיצא כרך ראשון של רמח”ל – ואקוה כי אזכה אף אני באותו כרך, כמות שהבטיחני במכתבו.

יקר לי כרך־רמח“ל אך שבעים ושבעה יקרו לי שני כרכי כתבי רח”נ ביאליק נ"י, שאני מצפה להם בכל יום שיבאו.

והריני מחכה לתשובתו ומברך אותו ברכת מעריץ הדיוט

ובכבוד רב

ש' ראבידוביץ

יט. תל אביב, 27 15/7

ט"ו תמוז תרפ"ז

יקירי ראבידוביץ!

הנני משיב לך בזה את הערך שכתבת. לא מצאתי שם מה להעיר, מלבד מקום אחד או שנים, דברים בלתי חשובים. הערך בדרך כלל, במסגרת של אנציקלופדיה מקוצרת, כתוב כראוי. קשה להוסיף עליו ולגרוע ממנו. כמדומה לי, ששכחת להזכיר סוג ספרותי אחר שעסקתי בו בחבה: שירים ואגדות לילדים. אגב אני מכין עתה מהם שני קבצים להוצאה.

את הכרך של רמח“ל אמציא לך, וכן את שני הכרכים שלי הנשארים, ואע”פ שיתמהמהו חכה להם.

הצעתך בדבר רמ"ד טובה היא בלי ספק ובזמנה היא, אבל מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה וידם עוד קצרה מדעתם. עלינו לחכות, איפוא, גם בהצעה זו לימים טובים מאלה, כלומר – לאחר שיעבור זמנה, כנהוג.

והנני שלך באהבת אמת

ח' נ' ביאליק

כ. תל אביב 29 15/5

ה' אייר תרפ"ט

יקירי רבידוביץ!

– – – שמח אני לשמוע כי רנ"ק שלך זכה למהדורה שניה. לצערי איני יכול להמציא לך שום הערות, כבקשתך. בשעה שקראתי את הספר, קראתיו כקורא סתם, ולא רשמתי עליו שום הערות.

את בקשתך בדבר משלוח ספרי “דביר” לידך אמלא ואצוה לממונה על כך להריץ אליך את הספרים, אשר שאלת.

משירי הרשב"ג נפרסם בקרוב עוד קובץ אחד – אחרון. אחרי הקובץ הזה יצא עוד כרך של נוסחאות ותקונים לכל הכרכים.

בקרוב אקוה לבוא ברלינה. ואם אמצאך שם אשלים לך בע"פ מה שהחסרתי כאן מאפס פנאי ומרוב עבודה.

בידידות

ח' נ' ביאליק

נ.ב. מצורף לזה קטלוג של ספרי “דביר” ואתה בטובך תציין את הספרים שאינם בידך וימציאום לך.

כא. תל אביב, 5 למאי 1930

ז' אייר תר"ץ

לכבוד ד"ר ש' ראבידוביץ, ברלין.

יקירי!

היה ברוך לי על מחברתך הגרמנית על קרוכמל ועל דבריך הטובים במכתבך. חקרתי ודרשתי במשרד אגודת הסופרים בדבר ספר התקנות והנה הוגד לי כי כבר נשלח לפני כמה שבועות על שם קרופניק ובכל זאת צויתי לשלוח שוב כמה אכסמפלרים גם על שמך. אכן התרשלות כפולה יש כאן, גם מצד תל־אביב וגם מצד ברלין. עם שפל ידים הוא עם הסופרים, וכמעט שנואשתי מהם.

מכתבי מנדלסון לא קבלתי עד היום כלום. ומאד אחזיק לך טובה אם תסייע לי להשיגם, וביחוד את הכרכים העברים, בהנחה הגונה. אין בכחי עכשיו לשלם את מלוא מחירם. שעתי דחוקה לי.

ושלום לך ולגברתך היקרה בשמי ובשם אשתי.

בכבוד רב

ח' נ' ביאליק

כב. XII/30 לונדון

ו' בטבת תרצ"א

ידידי ד"ר רבידוביץ,

הנני ממהר להודיעך כי מסכים אני לקבל את כל ספרי בן מנחם בחליפין על ספרי דביר, ואתה תואיל בטובך לצוות לשלוח אלי לביתי בתל אביב עפ"י כתבתי הפרטית את הספרים, ואני בשובי לבית מקץ שלשה ארבעה שבועות אשיב תיכף תמורתם לפי הדברים אשר תורני.

והנני אומר לך בזה תודה וברכה על עמלך ושלום גם לגברתך היקרה.

שלך בידידות

ח' נ' ביאליק

כג. תל אביב, 24 לאפריל 1931

ז' אייר תרצ"א

לכבוד ד"ר ש' ראבידוביץ, ברלין

יקירי,

הנני מאשר בזה את קבלת מכתבך וספרך על פויארבך. בספרך לא עיינתי עוד מאין פנאי, “גם למראהו אוטל”. ספר עבה וכבד מבחוץ ובפנים, אבל קראתי עליו טובות במאמרו של ברגמן. כשאפנה אשנס את מתני ואנסה על ספרך דבר.

מספרי מנדלסון עוד לא קבלתי אף אכסמפלר אחד. אני יושב ומחכה.

את מאמרך ב“מאזנים” קראתי. דברים נכונים ויפים בעתם. לבי אומר לי הגיעו ימים קשים לתרבות ולספרות העברית ובלי מעשה רב, “מהפכה”, לא ישתנו פני הדברים לטובה. השאלה היא מי הוא בעל הכח עתה לעשות מעשה רב ולהביא מהפכה בלבבות. אולי יודע אתה מי האיש. אני לא אראנו ולא אדענו.

והנני המוקירך מאד

ח' נ' ביאליק

כד. 1931. VII/26 קרלסבד

י"ב באב תרצ"א

לד"ר ש' ראבידוביץ בברלין

שלום וברכה,

ראה, אתה כותב אלי: “אתה האיש” – ואני מה אמַר? – אוי לי למי שהעולם טועה בו! – ואל תחשדני שוב במה שאין בי: בענותנות. הדברים כפשוטם. אין איש, ואם יש, והוא מתעלם – לא אני הוא. ומי יודע, אולי גם בבוא האיש – הימצא אזנים ולבבות? העתים הרי נשתנו כל כך. אין בת קול לדברים. כל אזן ערלה. קול הרעם וקול דממה דקה – שניהם לא ישמעו. כאלו נתרוקן חלל העולם מאוירו, או להפך, כאלו נאטם ונסתם כלו במוך. אפשר הפורעניות של השנים האחרונות גרמו, ואפשר העונות. בין כך ובין כך – רע מאד, ומן השמים ירחמו.

את נאומך בשלמותו ב“מאזנים” לא קראתי (הגליונות שבהם נתפרסם נאומך לא נזדמנו לידי), ואולם ביתר העתונים קראתי את דבריך בצורה שנמסרו ע"י אחרים, וגם בהם מצאתי הרבה רעיונות נכונים מצד עצמם. אבל לנסוּח הדברים ולסגנונם איני מסכים. אין כאן מקום להכרזה חדשה, וכל שכן לשטה חדשה. – – השאלה היא: איך לכרות אזנים לצרך הזה? איפה נמצא את הכחות? ומי יפקד אותם ויפקד עליהם?

והנה אנכי יוצא לשוטט קצת בערי ישראל – לוּ ידעת כמה קשה עלי אותה יציאה בשעה זו. נוח היה לי שתהפך שליתם של שונאי ישראל על פניהם. רק האלהים יודע את לבי.

את הכרך של כתבי מנדלסון ששלח הד“ר שטרויס לא קבלתי. אולי נשלח הכרך אחרי צאתי מא”י, ואולי נשלח לא עפ“י כתבתי ולא הגיע לידי. על כל פנים, עד צאתי מא”י לא הגיע לידי שום כרך, וחבל. אולי תחקור לדעת מה שרש דבר, ותודיעני. אני אשב פה עוד כשבועים.

ושלום וברכה לך ולגברתך בשמי ובשם אשתי

המוקירך מאד

ח' נ' ביאליק

נ.ב. עדיין לא ברי לי אם אבוא לברלין ומתי אבוא.

כה. 31 VIII 14

א' באלול תרצ"א

לרח’נ ביאליק הנעלה,

שלום וברכה

במכתבך האחרון אלי בדבר השאלות בהן נגעתי ובמאמרי “שתי שאלות שהן אחת”, שנדפס ב“מאזנים” אתה מציע את הסכמתך לחלק־רעיונותי. סבור אתה שהדברים נאים לשעתם, אלא שנדמה לך שאין האיש אשר יעשה את המעשה הרצוי לנו. הרבה הרהרתי בדברים אלה, וסוף סוף הגעתי למסקנא זו – שאליבא דאמת היתה קיימת בשכלי עם ראשית הרהורי והיא שבאמת איש זה חי וקים, ושמו ח.נ. ביאליק… ואף בשעת ההכנות לכנסיה העברית בברלין ובימי הכנסיה גופה אמרתי לנפשי: צריך היית ביאליק לעמוד בראש התנועה לחדוש הגולה העברית, מי כמוהו יודע את דרכי א"י והגולה, ומי ראוי לעמוד בראש תנועת חידושה של תרבותנו בגולה אם לא ח.נ. ביאליק?

ועל שום מה אני נוטל רשות להעלות הרהורי אלה ע"ג הנייר. משום שנדמה לי שיש עכשו צורך בדבר. עכשו כשאתה שם פניך לתפוצות לשם מפעל הפצת הספר, רצוי יהיה לפי עניות דעתי שתשמיע על תוכן חדש לתנועת תרבותנו בגולה, זו שאנו עמלים על חידושה ובסוסה. ואם אתה תשמיע – מי לא ישמע לך.

אין אני מעיז לומר, שהנך מסכים להנחותי העיוניות בו בענין כמות שרמזתי עליהן בהרצאתי בכנסיה. משער שבכמה פרטים אתה חולק עלי, וזה מצער אותי, משום שעלי להורות כאן הלכה בנגוד לחברי ורבותי בכמה הלכות חשובות. ומכל מקום נדמה לי, שהמציאות הישראלית הולכת ומוסיפה לפרנס את עקרי דברי הנ"ל. נראה לי, שחידוש בגולה העברית וארגונה השטָתי, בסיס עיוני חדש לתנועתנו בגולה – חובות השעה הן שאין אנו רשאים להסיח דעתנו מהן אף לשעה קלה.

כמובן שחשקה נפשי במאד מאד לידע איזה רושם קבלת מהכנסיה העברית בברלין בכלל ומהרצאתי בפרט, זו שהיתה בחינת ציר שעליו סובבה הכנסיה. העתונות פרסמה אי אלה קטעים מסורסים מהרצאתי. בשלמותה וכמות שהיא נדפסה ב“מאזנים” (גליונות ט' י'), העיינת בה קצת?

היום נגמר “בשעה מוצלחת” המו“מ בין הועד המרכזי של ה”ברית העברית העולמית" ובין ב“כ [בא כח ] “בצר”, זה המו”מ שהתחיל בבַזל ולא בא שם לידי גמר. ולוואי ויצלח מפעל הפצת הספר העברי ע"י “בצר”, ותקוות העומדים בראשו תתגשמנה במלואן!

ומה בדבר כתבי מנדלסון? ד“ר שטרויס אמר לי לפני חדשים אחדים ששלח לת”א את הכרך העברי, ופרופ' אלבוגן מוכן ומזומן למסור את שאר החלקים שיצאו בינתים לאור. המתחיל במצווה חייב לגמרה, ולפיכך הייתי רוצה להביא “סרסרותי” זו לידי גמר.

אשמח מאוד לקבל תשובתך.

ושלום רב ובריות גופא לך ולרעיתך הכבודה, אף בשם רעיתי, המצטרפת לברכתי זו.

כל הימים

ש' ראבידוביץ

כו. 32 IV 1

כ"ד באדר תרצ"ב

לרח’נ ביאליק הנעלה

הריני מביע – אף בשם רעיתי – את רגשי השתתפותי בצערו ובצער רעיתי הכבודה על פטירת אמה ז"ל. מי יתן ותמצאו תנחומים על אבידה שאינה חוזרת זו.

ואע"פ שאין מערבין צער בשמחה, הנני לברכו על כניסתו לאקדמיה הספרדית. זהו אחד מן המעשים שעל ידו תוכל ספרד לתקן את המעוות והעוול הגדול שהסבה לישראל לפני ארבע מאוד שנה ומעלה! הגיעה השעה שגם האקדמיה הגרמנית לאמנות ולשירה תכניסו בין חבריה – על תרגום טֶל. ואני צופה בעיני רוחי את כ' אקדמיקן ספרדי, גרמני, אנגלי וכו' וכו'.

אקווה שכ' ימלא את בקשתנו ויפסוק לנו פסוקים אחדים על קרן התרבות. ומן הראוי שיזדרז בדבר.

אני מצטער במאד על שמפעל בצר לא הצליח בגרמניה בבחינה חמרית. עדיין ישנם בגרמניה בעלי יכולת גדולים אף בין עסקנינו המושבעים המדברים גבהות גבהות על התרבות ואין לבם מעורר את ידם שתהא משגת לנקוף אחת מאצבעותיה לטובתה של תרבות זו.

על מדוכה זו יושבים גם חברי הועד המרכזי של ה“ברית”. אנו לקויים בגרעון מתמיד, הכנסותינו כל כך מועטות. הטילו את כל העבודה עלי – ואין איש בא לעזרה. אילו לא הרגשתי את האחריות בפני התנועה העברית ואלו לא האמנתי שאם יוטבו התנאים בארופה יבוא יום וגם קרננו תעלה – הייתי מסתלק מתפקיד זה. וכך אני מושך בעול – כמובן שלעלק“פ [שלא על מנת לקבל פרס] – ומחכה לימים טובים מאלה. תקוות רבות אני תולה בקרן התרבות, ואם לא תשא זו פרי, לחנוך, לספרות וכו' בשנת תרצ”ב – רבים יהיו פירותיה בשנת תרצ"ג, לאחר שיעודדו את הלבבות השכם והערב.

ד“ר שטרויס, שמידו קבלתי בשביל כ' את הכרך הט”ז של כתבי מנדלסון (והוא עתיד להמציא לו שאר הכרכים העבריים) מבקש תמורתו את ספר־האגדה.

כתבתו:

Akademie Verlag, Berlin, Lützowstr. 16, Für Dr. Leo Strauss.

פרופ. אלבוגן שמידו קבלתי את הכרך ז' (והוא עתיד להמציא לי את כל כרכי היודאיקה ארבע במספרם) מבקש לפי שעה: ספר האגדה, ספרו של רוזאניס “היהודים בתוגרמה”, ואולי גם כתבי ביאליק. נכון הוא לשלוח לכ' את “מנורת המאור” אם יש לו צורך בה (הוצאה אמריקנית חדשה). את הספרים לאלבוגן יש לשלוח על כתבתי ואני אמציאם לידו.

ובהזדמנות זו אני נוטל רשות לעצמי להזכירו על חוב ישן אחד וחוב חדש אחד שהוא “חייב” גם לבעל המכתב הזה: כתבי ביאליק (רק כרך דון קישוט קבלתי מידיו בהיותי לפני חמש שנים בת"א), וסדר זרעים. וביום פקדו, יפקדני נא גם אני לטובה.

והריני מברך את כ' ורעיתו הנשגבה, ואף בשם רעיתי.

מעריצו ומוקירו

שמעון ראבידוביץ

1922, ברלין – הצעיר מישראל

חלום נאה חלם המעריך ערכים פרידריך ניטשה כשהתחיל מרמז על הייחוד שבטיפוסיות ובטיפוס, על תורת הפסיכולוגיה של הטיפוס, זה שהנהו הוויה אישית – אידיאלית בפני עצמה ואין דנים עליה בהקשים וגזרות שוות מהאדם הפרטי באשר הוא, החברה, העם וכיוצא בהם. לוחם שגיא זה פותח היה בכמה מסכות ול“הדרן” לא זכה. ככוכב מבריק כי יחלץ בחשכת הליל ויעלם – עבר על שמי המחשבה האנושית. טרם יעבור על כל סדרי משנה וחיים – שמע אלוֹהי חייו את תפילתו, התפילה לטרוף הדעת, לשחרור ממקום וזמן, מהקטגוריות וההנחות השונות a priori וכיוצא בהם. – יחיד זוכה לדורו ולדורות, ואם הוא לא יזכה – אנו מנין לנו? רמז נרמז לנו בדבר – והרבה מיודעי סוד רמז לא עלה עדיין בידם לפרש הלכה סתומה זו שחתומה היא בשבעה חותמות. המצויים אצל המדע הצרוף והמצורף מקרבים תורה זו בשמאלם ודוחים אותה בימינם מחמת חשש וחשד, והשאר – אינם מבחינים בה ביותר ואינם עומדים על גופי היסודות שדבר זה תלוי בהם.

לפי עניות כחי הנני מנסה להוסיף דף מיוחד בתורה מסובכת ומורכבת זו, דף סתום וחתום שבעתיים בהיות תנאי ההבחנה והביקרת השונים שזיקתם על נושאי תורה זו חובה לקויים בהרבה בנידון שלנו. אין מציע הדברים הללו קובע מסמרות וגוזר הלכות פסוקות, שאין כאן אלא ניסיון של מתן־צורה לערכי חיים שברוח, ליסודות נפש, לחזיונות לב ודמיון. נסיון הסתכלותי ולא מֶתוֹדוֹלוֹגִי. העיון המתודולוגי מדרכו להיות בודק ומבחין בכמה הנחות קודמות, דרכים ושיטות עד שלא יהא זה עניין אלא לגופו, לגוף עצמו ולשמו. ואלו העיון שבהסתכלות יראה ללב הדבר, אם כי עשוי הוא אמנם לפי טבעו ומהותו לטעות ולהטעות, הואיל ומסורה היא זו ההסתכלות ותולדותיה ללבו של המסתכל, זה המסתכל צופה בדבר ורואה, לפרקים גם מהרהורי ליבו ולב דורו וסביבתו, ואחרים לא יראו כלום. כי העיון והלב סרסורי הטעות הם, אך הרבה בהם מן החיים והחיוניות, מן “העברה”, שעובר על ידם האדם את גבול המציאות, צופה ורואה את אשר לא ניתן לכך. שני אלה כובשים שבאברים הם, הכובשים הכי גדולים, השכל והכרוך בו אינו בא אלא לבדוק אחר השלל ולשמר על חלקיו שנתנו לקיום.

בהלכה זו שאנו נזקקים לה יש לוותר על עיקרים מתודיים עקביים, שהרי יסודותיה האוביקטיביים של הלכה זו קלושים הם ביותר. מה הנפש בכללה מסובכת וסמויה מן העין, שֶחיה היא זו חיי עצמה שלא נתנו לביטוי לשון המדברים – אף יסודותיה וגִילוייה השונים בפועל הרבה בהם מן הסמוי והבלתי נגלה, ולא על נקלה יבואו לידי ראיה. ההסתכלות, הסתכלות האדם בחיי עצמו ובחיי אחרים – רק על ידה זוכה האדם לגלות דברים שלא ניתנו לפי מהותם לכך.

ושוב: הרבה דרכים לעיון דבר ובחינתו. תורת הנפש, אף זו נדרשת בכמה פנים. יֶתֶר לכאורה לדן מן הכלל אל הפרט על זה הדן מן הפרט אל הכלל. שהפותח בכלל וקובעו מרכז־בחינה – כללו בידו, והפרט ותולדותיו הבאים לאחר כך אין כוונתם לפרקים אלא להבליט ביותר את הכלל, העיקר, דמות דיוקנו של הדבר.

ואלו הפורט בפרטים יטה לצדדין על נקלה ויהא “מרכזו” נשמט מידיו. אך מעלה יתרה היא לו לזה, שהרי מגולל הוא לפנינו המון תמונות, פרצופים, מעשיר את נפשנו עושר רב בשרטוטים, רשמים וכיוצא בהם. וכשדבר זה אינו מביא לידי הסח־הדעת מה“עיקר” – הרבה בו מן הברכה. ועדיין שנוי הוא הדבר במחלוקת, איזוהי הדרך הישרה שיבור בה החוקר, ומחלוקת־קדמונים היא. ואנו – דרכנו אינה לא מן הפרט אל הכלל ולא מן הכלל אל הפרט, אלא מן הפרטים אל הטיפוס. גלויי נפש בודדים ונאצלים יבואו ויעידו על מהות הנפש בשלמותה, כמות שהיא בכוח, כי בפועל לא נדעה. אגב הפרטים השונים נהיה למדים כללים גדולים שבנפש, אך לא לנו כלילת הכללים. רואה אני את הצעיר מישראל כטיפוס אנושי מיוחד, גלוי יחיד ונאצל מתוך נפש העולם הכללית כמות שהיא מתגלה בטופסיה השונים.

טיפוס אנושי מיוחד זה הרבה משרשי חייו משורגים עם שורשי חיי עמו השׂב, ענף הוא לענפי אותו האילן הגדול המפריח בישימון וציה מסביבו, שנות עבר יבואו ללמד עליו ולהאיר כמה פינות־סתרים שבנפש – אך הרבה מגילויי נפשו מעורים עם נפש העולם, יסודות ייחודו והתייחדותו – בה הם.

בדרך ההסתכלות יעלה בידינו לצור צורה מופשטת של הצעיר מישראל, צורה הכוללת הרבה מידות, תכונות, יסודות נפש, ונטיות המצטרפות למבנה־נפש אחד, ואם גם סתירות שונות כאן, שאין נפש בלי סתירות, וסתירות הן רק מבחוץ ולא מבפנים. לאחר שמפשיטים אנו כמה חזיונות־נפש וגלויי רוח מתעלים אנו לאותה הצורה שלה אנו מתכוונים, לצורה הלובשת עור ובשר, האידיאל, שהכל בה. לשם זה עלינו להיות חותרים מכמה צדדים להשיג מבחינות נפשיות שונות את מגמות הנפש הנידונה, דרכיה ולבושיה.

ולא זו בלבד, אלא שיש בזה גם מחשבון הנפש (בלי אותם מושגי־הלואי הכרוכים בפעולה נפשית זה העשויים לרככה ולטשטש דמותה). ולשם זה יש לראות לפרקים לאחור, ויתר על כן לנבא לעתיד.

שתי המגמות המרכזיות הללו הולכות ומסייעות זו את זו, והכל כדי לשוות לפנינו את… עצמנו. זו המגמה של מתן־הצורה, יצירת נפש משוערת שתהא כוללת בקרבה את היסודות המרכזיים של האדם מישראל – חיה בלב כל אחד מאתנו. ו“חשבון הנפש” – מהיכן הוא ניזון? מתוך שובע הוא בא או מתוך רזון? הרהורי עבר וצפיית עתיד בו כאחד. האמת היא עם מי שאומר שכל עוד חיה היא נפשו של אדם ובכוחה היא עומדת אין האדם בא לחשב חשבון עצמו. מתחיל זה לחשב והריהו מכריז על עצמו שחושש הוא לנפשו. בודק הוא בעצמו שמא הגדיש את הסאה ותקנה אין לו. ומכיון שהתחיל חושש – שוב אינו חוזר ומוצא את נפשו. בא אדם לעשות חשבון לנפשו – והנה אין נפש ואין חשבון… כבשונה של נפש לא ניתן לחשבונות רבים… אולם יש אשר יחשב אדם חשבון נפשו לא כמביט לעבר אלא כצופה לעתיד, מתוך פרץ־אונים ועתרת מאוויים. וזה – ברכה רבה שמורה בו.

בימינו, ימי התנועה והמעשה, עשוי אדם לקבוע עיתים לחשבון, נוטה הוא לעמוד ולהתבונן לנפשו.

אין טוען ל“שינוי ערכים” – וערכים חדשים הולכים ונוצרים בישראל. אומה זקנה ועייפה שאחרי בלותה תשאף לעדנתה מימי קדם פושטת, מתוך אונס ורצון כאחד, צורה שהייתה טבועה בה וטובעתה זה ימים רבים ומתחילה לובשת צורה חדשה. ומי הוא יסוד היצירה הגדולה שלעתיד לבוא, נושא חזיון זה שקוראים לו “מהפכה” אם לא אותו הצעיר מישראל, שזכה לקום אחר נפלו שבע? ועליו – כמה בדו בדאים! ידע בנאי חומר בנינו ואומן כלי אומנותו – וישראל לא ידע בניו ובנותיו, טרם התבונן לנפתולי חייהם ולגלגולי נפשם אשר תדע רק סלד וקדח.

ננסה נא להעביר לפנינו גילוי אחר גילוי את הצעיר מישראל, מצדדים שונים ומבחינות שונות נחתור לחדור לתוכו – וידענו מה הוא ומה כוחו כי ייחלו לו. שנות זעזועים כבירים מאחריו וימי תסיסה והתלבטות לפניו, אולי נוכל שכוח את אשר לנו בו ואשר משלו בנו. נרחיק עצמנו מרחק־מה העשוי לקרב ולבהר את העצם הנידון ואליו נלך ונקרב.

ניסיון הוא לכאורה להעמיד עיקרים לנפש ולדרוש בכבשונה של נשמה. חדרי לבב מי יודע? ומכל מקום…

מי שחי את חיי הצעיר, צער עצמו בצערו ורן ברנתו – יט אזן והקשיב… כי ציון יוצב כאן, ציון לדור ולוחם ונאבק, דור מרד ומרי השואף לתפילה ועורג למנוחה. הרבה ביחיד משל עצמו – ומכל מקום יש בכלל דור יחיד.

היחיד, הצעיר מישראל?

והן כמה “צעירים” לישראל, אישים שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה, גדוּלי שכבות חיים שונות, ממעיינות רבים יינקו ומקורות שונים לצמיחתם וגידולם..!

לא ב“סתם” צעירים הכתוב מדבר. שהרי לא בכולם נתגלמה אותה הסטרוקטורה הנפשית שבה מתייחד “צעיר” – אידיאל זה שהוא נושא דברינו. לרובם אין חלק ונחלה בעולמות הצער והשמחה של יחיד־מיוחד זה, הללו מזייפים את חותמו של הצעיר, בל יבואו בקהלו.

חלק מהדברים הנאמרים כאן יהא חל על רוב צעירי ישראל. אך בעיקר אין לנו אלא אותו הצעיר מישראל שכחותיו הנפשיים והשכליים מכשירים אותו להיות יוצר חיים, יוצר ערכים חדשים, סולל מסילות בל ידעון איש, הצעיר איש־האינטלקט והדמיון, בעל הנפש ואיש הרוח שלמרות הכחות הכבירים השפונים בנפשו ייאבק כל ימיו על כל צעד ושעל אשר יוסיף ללכת, זה אשר כמעט לא יוכל להתגבר על כשלון חייו המלווהוּ מיום צאתו לאוויר העולם; משכול לכישלון, מעצב להתנוונות, להתנוונות וכליה – דרך עצבו…

במיטב הצעיר אנו עוסקים. ב“צעיר העליון” הנושא בקרבו דמותו של הצעיר לשעבר ובבואתו של העתיד לבוא… ואף זה – הרבה גילויים שונים לו. אפס שונות הן הצורות ואחד הוא היסוד, משותף הוא לכולם. על יסוד זה ובני לוויתו – יש להתבונן ולהתבונן.

ודבר שאין צריך להיאמר הוא כי דבר אין לנו עם חוקרי תולדות האינטליגנציה בכל עם ועם. בנ"א משלהם כי יבואו לחשב חשבון נפשם ישימו לבם למעמד הפורה ומפרה, היוצר ערכי תרבות ומחשבה ונפשו בית גנזיה של האומה היא, למעמד האינטליגנציה, וזו האינטליגנציה נוהגים הם לחפש ביצירותיהם הפיוטיות והסיפוריות של סופרי הדור. עד שזוכים הם הללו לעמוד על סוד נפשם הם – מאבדים הם את כוחם לדעת במין “ניתוח” ספרותי משונה שקרוב הוא להפסד ורחוק משכר.

אנו בספרים לא נחפש, אם כי טיפוסים ספרותיים שונים יכולים לשמש לנו השלמה וסיוע, דוגמה בלבד, “אינטליגנציה” לא ידענו. הצעיר מישראל – קנה מידה הוא לעצמו ולכמה מגופי יסודות חיינו הטעונים בירור וליבון. צורתו הנאצלת של ה“צעיר העליון” החיה בקרבנו – מפיה אנו חיים ולאורה נלמד להיות צופים לתוך תהומות נפשנו.

אם אמת היא בידי אותם חוקרי הלשון הרואים במשקל פעיל חיזוק הפעולה – אין לנו אלא לאמר שצעיר הוא האיש המצוי אצל הצער יותר משאר בני אדם, המצטער היותר גדול, השומר על צערו ומטפחו בקרבו יותר מכולם, צעיר – נקודת הגובה של הצער, ושמא הוא הצער גופו שלבש עור ועצמות. מהלך הוא בקרבנו וצערו עלינו יהלך, כאחד מאתנו הוא אך רחוק הוא מכל אשר נעשה ונפעל, כי אין לו אלא צערו, צער חייו, צער ההוויה כולה, ואין זה מדרש סימוכים בלבד.

הצער! חטא חטאה הלשון העברית (וכמה לשונות קדם וערב) כי ראתה את הצער כמקטין, מפחית לפוגם. ובאמת אין “חטא” זה אלא מעשה ידיה של המחשבה שהתגלמה בלשון, של יחס האדם, יוצר הלשון ומניחה, לחזיון נפשי זה.

רבים וכן נבונים לא הבינו טיבו של הצער, ראוהו כראות העצב, היגון והדומה להם. והם לא ידעו כי הצער יש במשמעו גם שמחה, שמחה עליונה זו שאין במקורה תענוגי החומר כי יחלפו ויתר תפנוקי הזמן. הצער – הוא שמחת הגִידול, שמחת ההרחבה וההתפשטות, רינת פקעים בוקעים ופורצים, גיל לבוקר כי ינץ.

הצער הוא ראשית והתחלה, ראשית בת־יצירה וחדוש – ולא אחרית, פרי מעשים כי יחלופו ורשמים כי יבואו. בעלומינו נדעהו וכאשר נזקין כן נרחק מנו. עם עלות שמשנו יעלה אף הוא אתנו, הוא יטפחנו ויגדלנו, בכוחו נצעד צעד ראשון, וכנטות יומנו יפן אף הוא לנו עורף, ובאין פניו אתנו – דמי לשירת חיינו, ערירים נעשה את ימי סתוונו האחרונים.

כי בנו הוא הצער ועלינו שמירתו.

בני אדם בוכים למת, להולך ולא ישוב, לבם ידווה על ההולך ופוחת, הולך וכלה – ובעלי לב שבהם יצטערו על ההולך וגדל. מרוב שמחה על ההולך ונוסף לא יחוש את הפחד, הפחד הסמוי התוקף את האדם כי יראה נחל שוטף עובר גדותיו, עצם הולך ומתרחב, חומר הולך ומתפשט במקום ובזמן… מתוך אוגואיסמוס והמון רגשות־לוויה לא ידעו רב ההורים את רגש הפחד, אימת הסתרים, כשילדיהם “מעשי ידיהם” הולכים וגדלים לעיניהם…

צער לגִידול ומיוחד במינו הוא, לא ידעוהו אנשים לא יוכלו ראות עמוקה. ושמא יש לומר אין צער באמת אלא צער שבגִידול. אין צער בירידה, יש צער בעלייה. לא בהפחתה כי אם בהרחבה. אין צער בהולך וכלה, אלא בהולך ונוסף, הולך ונבנה. צער המתהווה גדול מן צער ה“יש”, צער ההוויה. ההולך ונפסד – בכוחו לעורר כל מיני רגשות החמלה והיגון שבנפש האדם, אך דבר אין להם עם הצער. הצער – הוא פרץ אונים אשר ישטוף גבולות ותחומים… טיפה אחת הולכת ומתרחבת בעל כורחה לים, גרעין אחד מצמיח בעל כורחו קרקע־בתולה, חודר למסתרי מסתריה ומגלה שפוני בתולים שלא ניתנו לעין – כמה מן הצער בזה! צער־שירה, צער־שמחה, צער־יצירה.

והצעיר הוא הגבר שהיתה עליו יד אלוהי־הצער וימשחהו לאיש־הצער, ויצו עליו לנדוד ולחפש, לשאול ולבקש, למלא חייו צער, לספוג צער ולרדפה אחריו כל הימים… והוא לא ידע כי משוח הוא, לא ידע כי מלכות הצער מקננת בלבו, זו שבנתה בו היכל מעט.

ואין צעיר זה צעיר בשנים. סבורים הם בני אדם שעלומים וזקנה שני פרקי חיים הם הבאים בזה אחר זה, בחלוף האחד יגיע תורו של השני. וטעות היא זו בידם. אין הזקנה באה לאחר העלומים ואין אלה קודמים לה בזמן. כי שני יסודות נפש וחיים הם, למעלה מהזמן ופגעיו, כי באדם המה באשר הוא אדם.

יש בני אדם ואלוהים חננם במתנת עלומים אשר לעולם לא יכלו ואם כחול ירבו ימים. הולך ועולה הכורת עליהם – וחלומות פלאים משגשגים בנפשם. שוקעים הכחות ומתדלדלים – והלב לא ידע שבעה, לא יאבה הִיכָנע. ויש – טרם נולדו וכבר “הזקינו”, כאלה ירדו נשמותיהם לעולם זה לאחר שהֶאביב עליהם אביבם בגלגול חייהם הראשון. יסוד הוא בנפש האדם…

כי משול הוא הצעיר לעמק, שדה זרוע, עמקים מלאי גרעינים. עין השדה שקט ושלו ובמעמקיו – תנועה ותנודה עצומה, עקירה והנחה, ניתוח וצירוף, התפרדות והתלכדות. אין צעיר אלא הפוטנציה, היכולת העליונה, זו היכולת הכל־יכולה, הגדולה על הממש, ומדי תעבור מן הכוח אל הפועל כמוה כאין היא לעומת אונה הקודם, און שביכולת. הצעיר הוא אוצר החיים, אוצר ההבטחות והיעודים, מעיין חתום שמור למשפחה ולעם, לעולם ולנפשו, שטר חתום בידי הנצח שבנוער ומקוּיים בידי הצעיר שבנצח שבטופסו מסור לידי האדם ותורפו ברשות החיים הוא. המלחמה בין האדם ובין החיים אינה אלא מתוך שזה בא בכוח שטרו וזה בכוח חתימתו.

אין אדם עשוי להשתמט מחובו וחזקה על צעיר שיפרע חובותיו, כי רב, רב לו משלו – אך יש אשר יגברו מצוקות הזמן וקרא שמיטה לאשר נושה בו, כי לא השיגה ידו ויפול בנופלים… אך לא על נקלה יפול ברשת טמנו לו החיים. כי הצעיר הוא כוח המרד והמהפכה, רוח המלחמה, ההרס והבניין, הרוח הבלתי־משלים עם ההווה, זה שאינו נכנע למסורת ואינו נשמע לגדולים, מעמיד הוא את עצמו במרכז ה“יש” ומתחיל מונה סדר עולם חדש… אין לו חָיֹה – אלא סבל, לחם; אין הוויה לו – אלא נפתולים… נפתולי איתני הכוחות כי ייאבקו על נפשם ועל קיומם, כי יאבו פרץ לתוך עולם שאינו שלהם…

ועל זאת יתפלל הצעיר מישראל: אל אלוהי הצער! הצעירני נא מצערך, הטעימני מטעמו למען אדע, אראה את אשר היה ואת אשר יהיה, אגדל ואעלה… ולו תהא זו רק טפה קלה שבקלות והייתה לי לנפשי לרוויה. כי צמא אנכי לצער…

ועל זאת ידווה לב הצעיר מישראל על שנפשו לא ידעה צער, זה הצער הנשגב, הצער שבשמחה, הצער שבהפראה, הצער שבעליה. יסורים רבים ידע מיום גיחו מבטן אמו, ומי כמותו לומד אל יסורים ויוכל? אך לא ייסורי הצער המה…

אין הוא זוכה לצער, כי נפול יפול ברשת הסורוגט של הצער, העצב, הוא אשר יאכל כעש את לבבו של אדם, אבי כל חטאת הוא, מקור כל חולי וכל מדווה באדם, העצב יפרק את האדם לאבריו, יטפח על פניו טפיחה אחר טפיחה ומסרהו לרשות מלאכי חבלה אשר ילעגו לו את לעגם וירדפוהו חרמות עד כי יפילוהו למדחפות… בעצב יחיה ויפעל, בעצב יאבק וילחם… ונורא הוא העצב שמביא את האדם לידי אפיסת הכוחות, טשטוש הפרצוף, לידי התנוונות גמורה. על ידי הצער זוכה אדם וצופה בעולם מסופו ועד סופו, עולה ומעמיק. וכי ילך ויתנונה – גם את עצמו לא ידע, לאביו ואמו יאמר לא הולדתוני, זו ההתנוונות מרחיקה את האדם מן הכלל, החברה, הסביבה, עד שלא יוכל זה למצא את הדרך לעצמו… והריהו כשבר־טבעת בודד ומפורט מתוך שרשרת ארוכה אין סופית… שבר שנפסל, את קולו לא ישמיע, לא ברק לו ולא צלצול… ומכיוון שנתפרק מעל הטבעת והתחיל חי חיי עצמו שוב אינו חוזר ודבק במקור מחצבתו…

מה ערך למעשי אנוש ותחבולותיו? כאין וכאפס הם, חולפים ועוברים הדברים וצִילם יחלוף עמהם. לובשים החיים צורה ופושטים צורה, צורות נבראות לכאורה ונפסלות סמוך לבריאתן… ערכים חדשים לבקרים, קניינים הולכים ומתהוים, גאווה לאדם עליהם ודווי ליבו על שקיעת שמשן… אנשי־רוח סוללים מסילות באין־סוף לא שערון לכאורה הקודמים להם, יש בא בקולי קולות ועל פתחו צובאים המון בני אדם לדבר־אמת מפיו, ברעם וסופה ימגר כסאות גדולי עולם, פורשי מצודות על דורות ועמים, יראה עצמו כמקור וראשית לקיום העולם, ימנה ארץ וצבאה למנינו… ויש מתגנב חרש ולאטו ידבר ונחה רוח ענווה על בני דורו, רוח יראה וחסד, ונהרו אחריו בנ"א מקצוי ארץ ונפלו דבריו על ליבותיהם כגשם־נדבות בעיתו, והוא יעלה על מרום פסגתו… אולם קץ אחד להם, לשעה קלה יראו להם החיים פנים שוחקות, ואחר יפנו להם עורף… מעטים הם הדברים על פני הארץ אשר יהי להם זיכרון – ולמה יעשה האדם את אשר יעשה, ייעף וייגע, יתן בעמל נפשו וטֹרח ידע כל ימיו? מה הם מעשיו רגע רגע לעומת מה שנעשה ומה שיעשה? וכלום נעלם דבר זה מאת האדם? והן הוא יעלה שחקים וירד תהומות, הייפלא ממנו דבר?

נבון הוא האדם ויודע, יודע הוא נפשו ואין עליה עלי־תאנה, יחוש ויראה אפסות היותו ועלילותיו, אפס כי עשה יעשה מן הבוקר עד הערב. שאין אדם רוצה אלא לָמוֹד את כחו יצר הוא באדם, כוח נטוע באדם מרגע ברייתו, ואותו יחוש בכל אבר מאבריו, בכל עורק מעורקיו, ומיום שעומד הוא על דעתו – רוצה הוא לבוא עד תכלית כוח זה, להתחקות על שורשו וגבורתו, כל התנועות והתנודות, הפעולות והעלילות אינן באות אלא מתוך שאיפת מדידת הכח הטבועה בנפשו של אדם. (ואל יחושו “בעלי מוסר” לדברים אלה, כי מעבר לשאלת המוסר והמוסריות הם…).

אותו רסקולניקוב, יציר דמיוני של דוסטויבסקי כלום מתכוון היה לרצוח את הזקנה ולחמסה? רוצה היה זה לדעת כוחו מה הוא, הכוחו ככוח נפוליון הוא אם לא. אילו נזדמנה לידי נפוליון בונפרטה זקנה בלה זו שהיתה חוסמת בפניו את דרכו, – וכי לא יכל היה להגותה מן המסילה? ינסה נא לראות אם יוכל אף הוא לעשות כדבר הזה! – בא זה ומדד את כוחו – ויפול שדוד… מדד וראה כי אין מידה לחולשה… גדול ה“קרבן” מכפי כוחו, ויהי ה“רוצח” לקרבן הזקנה הבלה… הבל המית את קין… משעה זו פסק רסקולניקוב למוד עצמו ומכשול ראשון שוב לא הרפה ממנו…

והצעיר מישראל לא רצח ולא חמס, מחשבות טרף לא ידע, “חית בית” הוא. תלאות חיים, חיי ציבור ויחיד, גרמו והוא אינו בא כלל למוד את כוחו. יודע הוא למפרע שכוח אין לו, וכוחות בקרבו יסערו ויגעשו. יש עוז ועצמה בעולם – לא לו הם. יש עלילות גדולות ומפעלים כבירים, רגעים נשגבים, שעות אשר לא מכאן – והוא לא ידעם, תאוות גדולות כסער, עזות כמות ונוראות כחתף, בהגיחן על האדם – ומפלט לא ימצא לנפשו, אהבה כובשת ופותחת ושנאה פורצת ולוחמת – והוא לא ידע. יש מנוחה בחיים, עונג ועדן, רוך החודר לנפשו של אדם ומרכך עצמות קשות שבגופו, והוא כולו אומר רוֹך – לא לו הם. ישנם איים רחוקים, איי השלום והמנוחה, איי השלמות, נווי השלום ללא ניגודים ומלחמות, ללא פגימות וסתירות – אליהם לא יחתור, עדיהם לא יגיע. תחתם ידע עיי אנוש ועם, עיי חלומות שנכזבו, שמי־כוכבים שרימו, תקוות־אל.

דבר בעולם לא יראה, עיניו נטויות לנפשו; עבד עצמו הוא, אסיר נפשו. השכם והערב יחטט וינקר בשיָירי נפשו הזועמת וזועפת, וטרם ימצא חידתה לא יתור ליבו אחר מראות אלוהים אשר על פני האדמה. בדרך נפתולי חייו רֵעַ לו עצבונו הגדול שבו יעבוד את אדמת חייו הזעומה, בו יקום ויפול… עוגת העצב עג לעצמו ולא יעברנה. העצב מצמצמו, מקטינו וממעט את דמותו, הוא העצב של היושב “בין החומות”, “על אם הדרך” ופרשתם, על עיי נפש דור ודורות… ובעטוף עליו נפשו יחפץ לבכות כתנים על שבר נפשו, כי מפלט אין לו… בגבור עליו חמתו ומרי לבו ידבר משפטים עם אשר עברו וחלפו לבלי שוב ועם העומדים לבוא… ריב ומדון לו עם השמים ושמי השמים, כלה יביא על הארץ וכל אשר בה. לפניו לא היה עולם, רבוא רבבות אנשים, מצויים והויות ואחריו – קץ לכל, ומבלעדיו אין דבר בעולם. הוא, הוא והוא… הוא ועצבונו, הוא ותוגת נפשו המוצצת את לשד חייו, הממיתה והמחניקה כל רגש כי ינצנץ, כל רעיון כי יבריק, כל חפץ כי יבוא… עטוף־עצב ורוטט־יגון יפרפר בארבע אמות חייו, ישווע ויפלל לעזר וישע, עיניו יוריד ארצה ולא יראה שמש כי תעלה ותבוא.

על פגימות עצמו ופגימות הבריאה – לא ידע סלוח. חצאי־תשובות לא ישביעו את רוחו. את כל האמת כולה, האמת כמות שהיא יחפוץ לדעת. אחר שפרחה אמונתו, אמונתו במצויים אשר לא מכאן – התחיל דורש את הכל ויעבור עליו מה. רוצה הוא לבלע את כל האדמה כולה. הוא – כילד שהשלו את נפשו ימים רבים, המון תקוות עוררו בו וכאגדת פלאים היו לו החיים – ובערב אחד נגוז הכול, והוא עומד בודד ותוהה… כי נעלב הוא – ישאף לנקמה… לא יאבה היות מרומה שנית, מכאן ולהבא אין אונאה, אין רמאות – הכל יראה, על הכל ידון וישפוט.

אין הוא מקבל את הקיים ועומד כמות שהוא. טרם בדק בזכות קיומו של הקיים. כי הצעיר הוא רוח האמת הקיצונית, רוח הביקורת אשר לא תעמוד בפני כל.

רואים בני אדם את הזקן והוא איש־מנוחה ושלוה, עושה בסדר מעשיו ומחשב כל מגע־יד ושעל־רגל והיה בעיניהם הדבר לדוגמה ולמופת. עינים להם ולא יראו כי אין הפכפכנית כזקנה ואין כמותה רחוקה מעקביות. אין זה אלא נכנע לחוקי הרגילות והחזרה, וכוח אַין לחדש יום יום מעשי־בראשית. והצעיר – בו עזה ביותר השאיפה לעקביות, לאמת, לגלות הכל, למצא… כי הוא החותר הגדול אשר יחתור לכל חוף וספק חוף, באלפי מחתרות יָבוֹא לשם פרוטת־קיום אמת, פרוטת־אמת כל שהיא, ימים ושנים יתור בסירת־יחיד שלו לגלות יבשה חדשה. מר לב ונפש ישווע על פדות עצמו, והחותר לא ידע כי לעולם לא יגיע לחוף, כי החותר – חופו בקרבו, והוא יחתור מחופו והלאה…

שני כוחות בנפשו, האחד ימשכהו עָל והשני – מטה. הראשון יעלהו על עצמו, יפתח לפניו המון פתחים גנוזים וחתומים, יעורר בו אמונה ואמון בעצמו ובאשר מסביבו, והשני יחתום לפניו את כל השבילים, ירחיקו מכל אשר מסביבו, יקטינו עד כדי זחילה…

שניהם בו כאחד, הפתוס והאירוניה. והפתוס הוא פתוס של חיים, פתוס של ראשית, יצירה ורצון, זה שעושה כנפים לאדם לעוף, מחממו חמימות של קיימא ומעלה אותו שחקים. האירוניה – כח הביטול והלעג: אין חשיבות, אין ענין, הכל חסר ערך, אין להתלהב ולשאוף כי הכל כה נלעג הוא…

הפתוס גוזר עליו להתפעל מהנשגב ומפליא, לחרף ולגדף את כל המכוער והמרגיז, להיות טוען ודורש, לא לוותר על חסרונות ופגימות, להיות מבקר כל פרט ופרט, להיות ער לכל אשר יתרחב, להתריע על תקלות וסכנות צפויות, לקרוא לריב ולמשפט, להיות איש מדון לכל ישן ופסול ולבשר על אשר יבוא… והאירוניה אומרת: <? >

הפתוס – חֹם, אש, רצון, חרות, יצירה.

האירוניה – קור, ביטול, שלילה, חולשה, אין־אונים, רישול.

שניהם חיים בנפשו, וכל חייו אינם אלא מלחמה בין שני אלה שהחזיקו בנפשו וכל אחד אומר: כולה שלי.

הפתוס מביא לידי גוזמה וטעות, לידי הערצה יתרה, התלהבות שלא במקומה והתפעלות שלא לצורך. הפתוס – בכוחו לתת גובה ועומק לחיים ולאדם, הודו כי ישפך על גבר – יחלפו מראות קסם לפניו וראה אך נשגב ונאה והתלהבה נפשו להב אחר להב.

האירוניה אף היא מביאה לידי טעויות, טעויות ממין אחר.

הצד השווה שבשניהם שמרחיקים הם את האדם מהראיה הנכונה, ההערכה האמיתית ומרגילים אותו אצל קצוות להיות הולך מקצה אל קצה… ובו – מחומרי פתוס ואירוניה כאחד.

אולם הפתוס הוא גם האמת. הורתו ולידתו באמת. בא הוא מתוך אמת שבלב, שאיפה לאמת כוללת ומקפת, לאמת מחייבת ויוצרת. הפתוס בא לרצות, לגלות, למצוא, לחדש.

אך בת לוויתו האירוניה תחליש את כוחו חולשה נִיצַחת. לה הכל גלוי וידוע, אין היא שואלת ואין היא מבקשת, לועגת היא למפרע לכל איניציאציה של רצון, ממיתה במחשוף שִניה הבלות והרעות כל רעיון כי ינצנץ, חפץ כי יבוא… אֵם היא לאותו ההפקר שבנפש שכרוכה בו מיתתו הגמורה של רוח האדם, וממנה תוצאות לכלל תקלה באדם. דבר שאין צריך להאמר הוא כי לא באירוניה השגורה בפי המון בנ"א הכתוב מדבר.

הפתוס – הוא השמחה, והשמחה הם החיים. האירוניה – החולין שבחולין.

ולב הצעיר מישראל אכול מלחמה נוראה זו ידע אך רוגז. עתים יהא כולו תפילה רוֹך וחסד, יתיחד עם נפש העולם והלך וגדל, ועלה… וראה מראות חיים אשר לא היו ולא יהיו – וטוב לו… לעתים בגבור האירוניה, – והוא כולו זעם וזעף, העולם לא בטל בלעגו – אבל הוא אינו קיים שוב… אין חלום ואין מציאות… לירוק יחפץ בפני עצמו, בפני העולם, לחרף ולגדף – לא יוכל, כי כוחותיו יעזבוהו.

הוא מתגעגע לחג, לשמחה, ליום שכולו שבת ולעולם שכולו עולם הבא – ואינו… מתגעגע לאהבה, לדבקות, התדבקות בנפש אדם וחי, התמזגות עם ההוויה כולה – ולא יעלה בידו… והיה כי תבוא רוח האהבה עליו – ותקפהו חיל ופחד וברח…

שירה ופרוזה בנפשו. יתאו לשירה וכולו חול, ישאף לחלל כל קודש, לרמוס ברגליו כל מקדש והוא כלו שירה… יחפוץ לראות נכוחה והשירה, לילית זו, תארב לו להפילהו למדחפות, תצודנו בחרמה ותינק דם לבבו ולשד נפשו… השירה תעלהו אל על ותשאירהו בודד, מורם מאיש, רועד – בדידות… הוא הגבר יתרפס, יחפוץ השתטח וספג מלקות, להיות מרמס לרגלי כל עובר ושב, לשאת את עוונו, בפני כל איש יפתח סגור לבו וירבה התוודות, חוטא ורשע גמור הוא בעיניו, כל שערי תשובה ננעלו בפניו, עוון דורות עליו, אבותיו אכלו בוסר ושניו תקהינה…

ישר ונאמן הוא בעטוף עליו רוחו… ענות דור ודורות יאצילו עליו הוד וזיו מיוחד, מצוקות נפשו יעלוהו מעלה מעלה עת יחוש קרבו עמל יובלות, מכשולי עבר ופרפורי הווה – והוא כולו חן וחסד… כאסקופה הנדרסת הוא בפני כל מה שהיה, נפשו נעשית מפולשת לכל רוח קלילה הבאה מימים עברו, אזנו תצודד כל גניחה דקיקה וכל פרץ־הגה (הגה־רון), וקמה לפני עיניו תפארת הקדומים, וראה יגון עמל דורות, עוברים בסך קודרים ושחוחים, זקופים וכפופים, והוא בטל להם, פוסק קיומו… הפקר הוא לאשר היה ואשר יבא – ואת נפשו לא יבקש…

שעת גבורה היא זו לו… שעת עליה…

(כאן חפצתי לצייר את הצעיר als ein Erlebender der Geschichte)

לשעות אלה הוא יתפלל… (כאן חשוב הצער! חביב עליו צערו, כי בו ימצא עצמו…

ויש שעות אשר תבחל נפשו בכל פלאי תפארת הקדומים ומוכן יהיה למסור כל אשר היה ונמצא בעד טפת־הוה, שעל, נקודה אחת… נקודת־ממש אחת…

ממסתורין ופלאים יברח למציאות, לבהירות תכסף נפשו, ולו יהא זה נחל קטן, פלגלג בלבד – ומצא לו. ורותה נפשו השוקקה…

וכגודל געגועיו למנוחה, שמחה וחג – כן ירחיק עצמו מאונאה עצמית, כן תגדל שאיפתו לחלל כל קודש, להשבית כל שמחה, לבַלֵעַ כל חג. כי מבעד לצעיף החיים יחדור וראה יראה ערות כל דבר…

פינות־סתרים לכל אדם. איש נלעג בעיני הבריות, שנוא על בני סביבתו, תועבה לכל רואהו, פיגול לאשר יקרב אליו – ואף הוא יסדר לו פינת־סתר קטנה שבה יהא אהוב, חביב, נערץ, קדוש, טוב, בה יאהבוהו, ילטפוהו, יחבקוהו… יש נשים מכוערות ומוקצות מחמס מיאוס והן תזכינה לגברים יבואו ויגלו בהן יפי שולמית וונוס כאחד, יפי נפש ויפי גוף – וחם להן, וטוב להן…

ירא אדם מפני אותה ריקניות, מפני אותו “שעמום”, אין הוא יכול להתקומם בלי יחס־חוזר בינו ובין הבריות, והלכך הוא ממהר לאותו המקום הקטן בו יראה את עצמו אחר, אחר לגמרי… ולו תהא זו משפחה, בית, מסבת רעים או רע אחד, חיק אמונה או אידיאה וכיוצא בהן…

האם גדולים הם אלה שיודעים מקום זה ובורחים ממנו? אלה אשר לא ירמו עצמם בטבעות קדושין ושרשרות־זהב, נדוניות־אהבה וחופות־מוהר, צלילי אמרים וצללי מחשבות, קנונית “שמר לי ואשמר לך, Do Ut Des” וכיוצא בהן? “אי הסתגלות” זו מנין היא?

הצעיר מישראל לא יאבה התחמם באשר חם, אם אין חום זה מיוחד לו, אם חום זה לא לו הוא… יתאכזר לעצמו ויקשיח את ליבו לעצמו, כי קטנו בעיניו תענוגי בני אדם הזולים… ה“מתענגים” הללו – כבוגדים הם בעיניו, בוגדים אשר בגדו בצער, באמת… ואין כמותו מצפה לשמחה האמיתית, לערך העליון, כי הוא עבד הצער עלי אדמות…

מקום יש לו – ובמסתרים שמו. נסתר מכל סתר. בין כל ש"י העולמות שבהוה, עולם מיוחד, עולם־סתרים לו לצעיר מישראל… אי בודד בלב החיים, המציאות וזרמיה לא יחדרו שמה… אי סגור וחתום מכל ארבעת צדדיו, רק חוט אחד עודנו תלוי באויר, החוט המחברו לאשר מחוץ לו ולנפשו… אי זעום ונורא, אי שנשמתו לא עמדה על הר־הברכה, והשמש תפקדנו לפרקים רחוקות, וכן גם אדמתו אדמת־צחיח היא ומעט אשר תצמיח ותוציא מקרבה… וסדר־חיים מיוחד לו לאי זה, חוק ומשפט משלו, מוסר ויופי משלו, ערכי־הוויה משלו… דברים שעבר עליהם כלח ונפסלו מחמת יושן – עודם מלבלבים שם, כאלו דבר לא נפל בעולם… והרבה נסיונות חדשים, התחלות ופתיחות לא ישערן אנוש הולכים ומתרחשים שם… ישן וחדש… קדמון ואחרון…

הוא אי־הפלאות בו ימצא איש־התנועה מרחב, עם כל ענות נפשו הגדולה, זו הרוצצת את נפשו יותר משהיא מאירה את מחשבת לבבו – כמה גדולה היא שאיפתו לשלמות! לא יסתפק בפרורים ושירים – חפץ הכל הוא. הכל או לא כלום! באמצע אין אמת, “שביל הזהב” אינו דרך חייו. בבוקר היותו חוגר הוא את כל כוחותיו לקרב הראשון והאחרון: Aut Caesar Aut Nihil אם לא יוכלו התמלא כל חלומותיו שהשקה נפשו שר־החלומות – מוכן הוא לוותר על הכל. ריב לו עם החיים יודעי־פשר ו“יחלוקו”. לא יאמן בהסתגלותו לעולם זה, והוא יבקש לו מפלט בעולם אחר. השלילה הגדולה הפועלת בנפשו ניזונה ע“י כך ב”שפע".

חפץ הוא לחוֹק בעצמו את חוקיו, רוצה הוא באוטו־נומיה. פרק מעליו זה עול מלכות שמים וארץ, עול אבות ודורות, עול חברה ונימוסים – ונפשו לא תדע עול… לא יאבה היות בעול. חפשי יהיה לנפשו, חפשי גם מחופש.

פרק מעליו כל מיני עול – והחיים העלו עליו את עול עצמו, עול נפשו… והוא העול הקשה שבכולם.

כי נבוא להעמיד עיקרים לשאיפותיו – אין לנו אלא לאמר: שאיפת שאיפותיו היא לחדש עצמו, לשנות את עצמו. אין הוא מאשר את אישיותו וחולק הוא עליה מכל צד. אין הוא לוקה באגו־יות יתירה שאת ה“אני” שלו טרם קיים. הוא לא יישר בעיני עצמו, בו יראה אויבו היותר גדול. בסבך עצמו הוא נמצא וממנו יחרוג. למרחב תשוקתו. “מרחב” זה – שבעים ושבעה שמות לו, הכל לפי התקופה: אמונה, כפירה ושחרור מן המסורת, “השכלה”, אחיזה בקרקע, השתרשות בארץ־אבות הרחוקה מלב האבות, השתתפות במלחמת ציבור הנדכאים והסובלים, לאומיות, אינדבידואליות, קוסמופוליטיות, ועוד…

ובאמת לא רק לחדש עצמו ישאף, אלא לבריאת עצמו. רואה הוא את עצמו כחומר היולי ומבקש הוא לתת צורה לעצמו. יחסו לעצמו כיחס אחר, כיחס אדם העומד מן הצד, רואה הוא בריה נאבקת על קיומה על כל צעד ושעל, בריה רוצה להיות מצוי מיוחד במינו, זו המפללת לא למתן־תורה כי למתן־צורה.

בריאת עצמו – היא שאיפת שאיפותיו. לא בידיעות והשכלה הקלוטות מן החוץ, לא במושגים שכליים והרגשות שבלב יבוא לברוא את עצמו, מתוך עצמו יחפץ לברוא עצמו, ממנו ובו. כי גם התוהו־ובוהו שבנפשו הוא “יש”, “יש” מיוחד במינו. ומ“יש” זה אין לברוא כל בריאה. נלחם הוא בתוהו ובוהו שבקרבו, מתכוון הוא להשמידו השמדה גמורה, וזכה להגיע ל“אין” שבאמת. ל“אין” המוחלט, ורק מ“אין” זה יברא לו “יש”. שינוי עצמו לשם בריאת עצמו. חורבן עצמו לשם בריאת עצמו.

הוא הגבר הרבה יוכל לעשות, דבר לא יבצר ממנו, כמה גרעינים עושי פרי זרעו החיים בנפשו, מלאך חייו לחש לו עם גיחו מבטן אימו כי לגדולות נוצר, גדולות ונצורות חתומות בנפשו והוא לא יפקדם; וכה ילך ויבז לקטנות, כי בגדולות תהלך נפשו – והן לא לו, לא לו הן… כוחות ענק מתחוללים בקרבו, בחלום ליל יעור וישווע כארי כי בא בסוגר, יתר ממשכבו ויפול גלוי־עינים ארצה, יבך מרה כילד על חלומות כי פרחו, על שרעפי ליל כי טרפם השחר…

גדול הוא בחלומות, שגיא ואין כוח לו. בחלום יראה עצמו כפי שעתיד היה להיות, מה שהוא באמת ואשר לא יוכל היות באשמת המציאות כי קשתה… כמה עשירים הם חלומות לילו! בהם קרבות עד אין סוף, נפתולי־ענקים לאנוש ולעם, שפעת חזיונות לא ידע יכנם עוברים בסך, תנודה ותנועה עצומה, מחזות ממחזות שונים יעברו בזה אחר זה, מראות טבע לא תשורם עין, יצורים לא היו כמותם ליופי ולנוי – והוא חולם וחולם…

ובחלומו ישמע לפעמים קול המלאך הקורא אליו, זה מלאך־חייו הרוצה למסור בידיו מגילת חייו, לבאר לו פשר עצב ודבר סתר אשר יצוק בו, ואשר יטרידהו מן העולם וישנהו מן הבריות… אחת ושתים ישמע קול קריאתו של המלאך, והוא טרם גמר בנפשו ללכת אחריו… והיה כי יקרא לו בשלישית ויאמר: הנני! – קול קורא במדבר קולו, כי נעלם המלאך ואינו… עטוף מאפליה, צלמות מסביבו, ישוב למצע האבנים שעליהן ישכב, הן האבנים שלא תחפוצנה להיות משכב לראש נודד שבע־רוגז זה… האבנים שבעל כורחן ישים למראשותיו באשר ילך ויפן… וסולם אלהים לא יראה, מלאכים לא יעלו ולא ירדו… עיניו נטויות מול האפילה הכבירה הרובצת מסביבו – ותנומה אין לעפעפיו… ובנפול עליו תרדמה למען הכותו בעוורון־עיניים והפיל עליו רוח עוועים, למען הפקידו בידי רוחות־ליל – ובחלומו לא יראה אלומות ניצבות וכורעות ברך, לא ירח וכוכבים מחווים קידה לשמש המלכה… כי פרות חלום, פרות בולעות פרות, שיבולים בולעות שיבולים, עולמות בולעים עולמות, בולע הבולע את הנבלע, חוזר הנבלע ובולעו, ואף הוא נבלע ביניהם…

ולילותיו – מה נוראים הם!

פלאים הם ימיו ונשגבים לילותיו. המלאך הממונה על ההיריון – לילה שמו. ומלאך ההיריון הוא לו מלאך הכליון… בלילה יאבד את כוחותיו – כי יאבק ויחבק לרוחות־ליל יארבו לו מכל צד וטמנו מוקש לרגליו… ושווע ופלל עד אשר גרונו נחר… טרם עלות השחר, עם שעת דמדומים, פוגעים בו מחנות מחנות כוחות ומלאכים, יקראו אותו ללחם – הוא יקרא אותם לשמם – והללו ישאירו לבם מכות ופצעים ואת שמם לא ידעו… בוכים ומתחננים – אפס שמם לא יגידו…

ומִדי עברו מחלום למציאות, וחפץ להעריך עצמו, לעמוד על סוד נפשו – ילך וייכשל… עשוי הוא בנקל ליפול ברשת הגוזמא, ההגזמה לשני הקצוות: ענותנות יתירה וגאווה יתירה, פשטות יתרה…

(גנסין באחד ממכתביו “הצדה”)

עד כמה הרחיק זה לכת! “שתי נפשות שוכנות קרבי” מקונן פויסט, ולפזמון היו הדברים, פזמון שהחזיקו בו רבים, ובייחוד הרצוצים והכואבים מכל המינים.

רק פויסט־גתה יכול היה לאמר על עצמו כי שתי נפשות בקרבו, שתיים שהן שתיים, שתיהן שלמות כל אחת בפני עצמה, כל אחת יוצרת את שלה. בגבור האחת ויצרה צורה חדשה ובעלות השניה והביאה תוכן חדש, האחת – פלטין ההרגשות הנפשיות העמוקות ודקות ביותר, השניה – עולם המושכלים והמושגים השכליים המדויקים החוקרים לתכלית כל צבע וקול, בריה ועצם, האחת – אלהים, השניה – טבע. אכן שתי נפשות…

אך מה לו לזה הלוחם על נפשו עם “שתי נפשות”? והוא – אין לו אלא שניות שבנפש הבאה מתוך כפילות שבהויה, הויתו! לא שתי נשמות בקרבו, כי אף אחת אין לו; שברי־נפש לו, קטעי־נפש, ואולי טלאי־נפש…

אלה תולדות הגוזמא.

מגזים הוא כמשורר שלא למד ראות נכוחה.

מתוך הגזמה יתירה־לצד אחד, לא יעלה בידו לפרקים להבליט את העיקר לו, הראשון במעלה. הפלגה יתירה זו – אחד מעיקרי מכשוליו בחיים ובמחשבה.

נפש וגורל. הנפש, אם גם מרובים הם הכופרים בקיומה, ומרובות הן לאין שעור ההגדרות הבאות לקבוע צורתה ומהותה – חיה היא חיי פנים; בהמון שבילים נעלמים כי נחתור לא נגיע לאותו מצוי טמיר וגלוי כאחד, גלוי ונגלה בכל עורק מעורקינו, זעזוע מזעזועי חומר ורוח. כבודה נפש פנימה. מחבבת היא את מסתורי־קיומה ועושה במחשך מעשיה. והגורל – כולו בן־חוץ, תלוי במקרה ובסבך תנאים, סיבות ומסובבים החוזרים ומוצאים את זכות קיומן העליונה במקרה. אין לו כלום משלו, אם כי הרבה עבדים לו, מאמינים, עבדי־הגורל, המון בני־האדם הכורעים ומשתחוים לו, מקימים לו בית מקדש ומקריבים לו קרבנות. והיא, הנפש, עם היותה עשויה לקלוט רשמים והשפעות, מהות מסוימת וניכרת היא מהות עומדת ברשות עצמה.

ואויב הוא הגורל לנפש, עוֹין אותה ומתכוון להשמידה ולטורדה מתוך האדם. שזו מתווה לו דרכים, גוזרת עליו גזירות וסיגים, רוצה להכניסו בעול “עשה” ו“לא תעשה” – והוא, פרא במהותו, יחפוץ היות חופשי לנפשו, בן־חורין גמור… גורל… זוהי שנאת החופש את החוק, האין־סוף את הסוף, המרחב את המצר…

עשוי אדם להישמע לנפשו יותר מלגורלו. זו קרובה לרוחו ביותר. רוצה הוא להביא את הנעשה והמתרחש בגדר עילה ועלול, מוחה הוא נגד אותה כף־הקלע שבחיים הבאה לקלעו מטה ומעלה, מבקש הוא למצוא את החוקים העליונים והנשגבים שבתופעות שמסביבו הנראות כהפתעות ממעלה – ולכן יחפוץ להמליך את נפשו על גורלו. יש רוצה גם לזכות את נפשו במשהו מחרותו ופראותו של הגורל, למען תצמחנה לה כנפיים והטיסה את האדם, “בעליה”. יש רוצה לברוא שווי המשקל ביניהם, והוא לא יצחק אלא בשנים כתקונן.

רק מועטים מבני־אדם הם אשר יזכו למדרגת אנשי־נפש. רובם ככולם הם אנשי־גורל, אם משלימים הם אתו או מורדים בו כל ימיהם.

הרבה מן הטעות והשקר יש באיש־הגורל והשפעתו על בני־אדם. כמה קדושים, לוחמים, נביאים, מעונים ונצלבים לא הגיעו למה שהגיעו על פי צו־הנפש העליון אלא ע"י הגורל. יפי וכיעור, טוב ורע, טהרה וטומאה, צדק ועול – אף הם אינם מתגלים בנושאיהם האמתיים. כמה מאוצרות הרוח הכבירים נשארו חתומים וגנוזים באנשי־הנפש שלא זכו לגלות את האור הגנוז בהם, כי בגד בהם הגורל, והם לא ידעו לשלוט בו. וכמה נביאים עמדו לעולם, לוחמים יוצרי ערכים חדשים ומגלי ארצות חדשות – וחלק אין לנפשם בכל אלה.

יש אשר נפש־פויסט לו וגורל פויסט אין לו. הפויסט הגרוע שבכל שני בית פויסט הוא זה אשר רק גורל פויסט לו.

והצעיר מישראל, נתון נתון הוא ברשת הגורל, כי גברו מסיבות חוץ ופנים, תלאות דורות וסבל ירושה – והוא את הדרך לנפשו טרם ימצא. יש אשר נראה אותו כלוחם על אמתות אנושיות גדולות, כמבשר יום הדין הגדול שלעתיד לבוא, כבא לשפוט את הארץ וכל אשר בה, כבונה שממות היכלות שחרבו – ואת נפשו לא נראה. מעשים מרקיעי שחקים יעשה – ומניפסטציה שבנפש לא חלום.

בכל שאיפותיו להגיע לתחום האוטו־נומיה, לשלטון־עצמו חותר הוא גם אל הנפש, נפשו. איש־הגורל מבקש להיות איש־הנפש.

כי האיש וגורלו לעולם לא יגיעו לידי אחדות מהותית, האיש ונפשו שניים שהם אחד הם. ירא הוא את גורלו. יודע הוא כי תבוא שעה מכריעה בחייו, שעת גורלו הגדול – ודרך לא תהא לפנות ימינה או שמאלה. הייפתחו לפניו השמים וראה שפע־תפארת העולם וחי בה, אם תפתח האדמה את פיה לבולעה? זו תהא שעת ההכרעה: הן – אם לאו… לחיים אם למות… ואז שוב אין ספקות ופקפוקים, הרהורים ומחשבות – שעת המעשה (המפעל) הגיעה. מצפה הוא בסתר לבבו לשעת־פלאים זו, שעת גאולתו בה לא ידע את נפשו, – ובורח הוא ממנה… אליה יתפלל בצר לו – ומפניה יירא ויפחד… כי אז יראה למערומי נפשו ויבוש. גם אם יעשו לו בגדי עלי־תאנה וכתנות עור – התבושש יתבושש, כי ערות נפשו בערותה תעמד… ועשוי אדם לחשוש לערותו… יודע הוא כי יבוא ברגע מן הרגעים רגע המשבר, המשבר־הלידה, זו תהא שעת לידתו מחדש. ליבו יאמר לו כי עליו לעשות את כל אשר בכוחו למען החיש וקרב יום דינו זה, עליון להִיכוֹן אליו – והוא יסרב, יידחה רגע זה משעה לשעה, כי יירא את אימת המשפט…

בתוהו ובוהו שמסביבו נוח לו, לכאורה… אותו ההפקר שעולמו לבוש בו – מצוי הוא אצלו ביותר, וממנו יקשה עליו להשתחרר… בגדול הענן מסביבו – תאיר עליו נפשו וישמח לבו… במחשך יחשוב אדם מחשבותיו ויעשה אשר נטל עליו… חושך ואפילה, אין רואה, אין דן ושופט, אין קורא לחובות ולאחריות, אין טוען לזכויות, הכל אסור, הכל מותר… מרחב ללב ולנפש… יפשוט האדם ידו לעונג נפשו על המרחב, יפתח מלוא פיו לבלוע מרחב לתוך נפשו – אפס כי הולך וצר המרחב ובין המצרים יבוא הנכסף וכמה ונפל לאחוריו ארצה…

אף בצורתו הנאצלת לא ייתכן לראותו כראות דמות שלמה ומוצקה, חטיבה אחת הנשמעת רק לחוק אחד. הרבה יסודות חיים בנפשו, והרוצה לעמוד על טיבו יהא מוכרח לעבור בדרכים רבות ושונות עד ימצאנו את כולו. הרבה בו מחששותיו של איש־העיון, מקפדנותו ומרתו. אף הוא שואף להכרה העליונה ונכון הוא לפסול דברים שלא יחולו בהם חוקי ההכרה השכלית. אך גם רב לו מהתלהבותו של האסתטיקן, הרואה ומסתכל, זה השואף למתן־הצורה לעולם העצמים והעיונים שמסביבו. אלו היה רואה בלבד – היה גם בא ומנצח, כי לקה גם בהסתכלות יתירה – אינו בגדר זה… בדין הוא – שיפיל עצמו לתוך זרועותיה של הדת, זו האם הזקנה המישנת והמרגיעה, ה“ממיתה” מיתת־נשיקה כל מורד וכל לוחם, כל סובל וכל דכּא… הדת, היא שתוכל עמוד לו בשעת מצוקותיו כי רבו, וזו תביאהו לאותו העולם שאליו יערוג – אך הן זה עתה יצא אותה, יצא לבלי שוב… זה עתה פרק מעליו את עולה, אם כי רק עול מעשים ומנהגים, עול הווי־שבדת… אך יחד עם המעשה שבדת פגה לו גם אש־דת ואיננה, יפן עורף לעצמו, ושב פניו אליה? הדרג הראשון במלחמתו על נפשו, על חרות עצמו, כרוך בפריקת עול־דת… והוא פרק מעליו עול־דת שחיתה בלב אבותיו אלפים שנה, דת־אמונה שניתנה בקולות וברקים על קטן־הרים שעלה לגדולה בן־בוקר, דת שהראתה נפלאות, לבשה צורות־מעשה והוי שונות, ואם גם נצטמצמה בחוג עמה־נושאה הדל, היו פניה מכוונים עולמית לקראת השאלות הגדולות של ההויה כולה, ולבה דפק עם לב כל העולם כולו… ואיכה ינהה אחר הזרמים הדתיים של הדור בסגנונם של הכופרים מחפשי־אלהים, הסובלים והכואבים המבקשים מפלט אחרון, הצבועים המתחפשים הקוראים בשם אל ואלהי עולם ולבם בל אתם?

כי תתעורר בלבו הרגשת־דת ונהפכה זו לגעגועים, לצער על חורבן עולמות־דת, אך אין בכוחה ללבות בלא נצוצות־דת עוממים וכבויים…

הוא – איש המסתורין הנלחם במסתורין, כי ממנו בא ודרך ינסה לבקע לו למרחבי שמים וארץ. הרואים את העולם כראות הוויה ששני יסודות שותפים בה: זכרות ונקבות – יראו בנושא דברינו שני יסודות אלה מעורבים ביותר. חסר הוא את העקשות, האכזריות החד־צדדית, כוח ההתקפה אשר לא תדע וַתֵר שבזכרות, חסר הוא גם את ההרגשה הבלתי־אמצעית, ההקף הכללי, כיבוש הכל ברגע־חסד אחד שבנקבות. כח האירוס שהיה מדוכא באבותיו מדור־דור נראה בו כמתפרץ ביותר, כנוקם בו על עוון אבות שעקרו את כל שיני טרפו של האירוס ועשוהו “חית־בית”, העמידו כנגדו “אשת חיל” ו“עקרת הבית” – ונחש האירוס הקדמון לא מצא דרך ללב חוה אלא בעקיפין ובפריצת גדרים וסיגים… עשוי הוא אותו אירוס להתגנב ללב חלל ומדוכא, אך אז יאבד יפי־חנו, חן כח־ראשון בחיים, אבי כל חפץ וכל מעשה… ולבש אז צורות אחרות לגמרי, צורות שכנות וקרובות לו…

ללב הצעיר מישראל יחתור האירוס בכל כוחותיו. אך טרם מצא הצעיר מישראל את הדרך אליו. מכל סדרי משנה חיים תקשה עליו ביותר מסכת נשים שבסדר אהבה…

והוא – איש הבתולים, הבתולים אשר לנצח יעמדו בבתוליהם. ונפשו – נפש בתולים… והוא מיום גיחו מבטן אמו – הקריב בתוליו לאל חייו – ואין לנפש חיה חלק בהם… בתוליו – הם הם חייו.

בעצם הנהו איש התנועה, ואין מרחב לו…

כאיש־התנועה הוא נשמע לחוקי התנועה שבעולם הנפשי, האורגני, וביחוד לחוקי נפשו… והתנועה – יסוד העקירה גדול בה על יסוד ההנחה. לא זו התנועה מתוך אונס־חוץ הבאה בעל כורחה ומתכוונת רק למנוחה, אלא זו שבאה מתוך רצון־פנים, תנועה לשם תנועה שלאחריה… תנועה המורדת במנוחה יורשתה־אויבתה ואינה רוצה לסיים בה לעולם… תנועה שבאיש הרוצה להביא לידי תנועה שבעולם, תנועה שבטבע…

ותנועה זו – אינה יודעת אלא את ההתחלה, שבאה היא רק לעקור, כלומר להתחיל…

ולפיכך איש התנועה – הוא המתחיל הנצחי, המתחיל אשר יתחיל בכל, באשר כבר הוחל ובאשר כבר נגמר ובאשר טרם הוחל…

בלשון בני אדם – "דיליטנט… וכבר אמר גיתה לאקרמן איש־שיחו: “מטבעם של הדיליטנטים שאינם יודעים את קשי הדבר אשר יתחילו”… אכן, טעונים הדברים שנוי הגירסא: מטבעו של הדיליטנט, שדיליטנט הוא (מתחיל) לפי מהותו, מתוך רצונו ומדעתו להיות מצוי אצל ההתחלה, ולפעמים גם מסיים בה… מה לו ולקושי? מה לו ולהעמדת המכונה על פרטיה – התנועה באה, ההתחלה באה!…

ואין זה “דילֶטנט” המשכיל ויודע לחצאין, העושה שברי־מעשים ורואה אותם כתכלית השלמות, אלא הדילֶטנט שאין ה“שלמות” עומדת במרכז חייו ושאיפותיו, אלא ההתחלה, הפתיחה היא אשר תמריצהו למפעל ולתנועה.

ילד־פלאות הוא בצאתו לאוויר העולם והיה כי יגדל והיה איש־תלאות.

הפלא גדול בקרבו, הנטיה לפלא, לגבורה. גיבור הנהו, איש מלחמה, אך אומן איננו, אומן־מייסטר במשמעותו המיוחדת. כי היסודות הטרנסצנדנטיים גדלים בו על האימננטיים. אימננטיות נפשו טרם נודעה לו.

טרם ימצא את המיוחד שבחזיונות נפשו, זה שהנהו בונה אב לכל חיי רוחו, נטיותיו ותכונותיו. עודו מחזר אחר העליון שבערכי נפשו – והוא לא ימָצא לו… לפיכך כה מרוסק הוא, אומלל… שאין אדם נגאל אלא אם כן מצא את הנשגב שבנפשו, נקודה עליונה הקבועה במרכז הנפש וממנה תוצאות לכל…

ויען כי את העליון שבנפש לא מצא – גם התחתון שבנפש טרם יגלה אליו… נקודת ארכימדס יבקש: <?>

והואיל ולא יחוש בקרקע־בסיס מתחת לרגליו, יתחיל לטוס על כנפי דמיונו, יתאווה לדברים שלא ניתנו ללב אדם, ינסה לגולל על עצמו אבנים קשות לשם בחינת כוחו, יחפוץ להתיר שאלת ריבוע העגול וכיוצא בזה.

כי יחסו למציאות אינו יחסו של הריאליסטן המקבל את המאורעות, העובדות והמעשים הבאים מן החוץ כמות שהם, אלא זה של האידאליסטן המעריך את כל אשר יעשה ויתרחש מסביבו ומחוצה לו הערכה הכרחית, מוסרית, שכלית ודומיהן, אך מסקנות־הערכה זו היא לו המציאות וכאן יתקרב לפרקים לגבול המטפיסיקה הרואה כל דבר כאלו הוא רק פרט נאצל מתוך השלם שבהוויה.

אין בו כמו כן הרבה לא משל הליריקן העשוי להזדעזע ולהתרגש מכל פרט ופרט שיש בו ניצוץ חיים ושירה, ולא משל האפיקן, איש השלווה אשר יראה בשתי עיניו הפקוחות גם פה וגם שם ואשר יבלע את כל המציאות כולה על כל פרטיה יחד. הרבה בו מן הדרמטיקן המסבך והמסתבך בסבך עלילות ומעשים, המוסיף עלילה על גבי עלילה, המרדף התפרצות אחר התפרצות, החופן רגעים על רגעים – והכל כדי להגדיל את הודו של רגע ההתרה (Lösung Der Spannung), בו יסיימו כל ה־Personae Dramatis את שירתם הדיסהרמונית שבאה עד משבר בנקודה הרמונית אחת…

בתקופת המרד הגדולה של ה“השכלה” חגג הצעיר מישראל את חגו. שבת שלו הייתה זו. בימים ההם התחילו מרגישים בקיומו של “צעיר עליון” זה. ואף הוא התחיל מרגיש בקיום עצמו. שעת משבר קשה הייתה זו, איתני חיים התחילו קוראים למלחמה איש על רעהו – ויבוא הוא ויעמוד בקשרי המלחמה, דבר את אויבים בשער, ובאשר הסכנה – בא לחרף את נפשו למות. עשאו גורלו להיות החלוץ העובר לפני המחנה, המחנה שלעתיד לבוא… היה בו הרבה ממרירותו של החיל הלוחם, מקשי לבו של השַכוּל, מערמתו של היושב במארב ומפחדנותו של הנסוג־אחור… לאחר הספקות והפקפוקים השונים שהיו מנקרים בלבו – הרי האמין אמונה שלמה שעליו לצאת את הגטו, לקצץ במסורת העבר ולפתח פתח לשחר חדש… לבו נפתח לאהבה, אהבת החיים, אהבת עצמו, אהבת האשה. גם אבותיו חיו, התענגו “התעלסו באהבים” – אך אלה לא ידעו כי אוהבים הם… בניהם, בני דור זה – האהבה לא באה להם מתוך הסח־הדעת, כדבר שלאחר יד, בבחינת “מצות אנשים מלומדה”, כי ליבם היה משווע לאהבה והם שלוחי ליבם היו. כי נפקחו עיניהם לראות, והעין הרואה מעוררת את הלב, והלב הוא האדם…

ודאי שהיו גם אז יחידים אשר בנו במה לעצמם ולא שתו מכוס־החדש, אם גם נקעה גם נפשם מהישן… אך מי לחיים ומי לרצון – היה במחנה הלוחמים. ותהי להם המלחמה לחיים חייהם למלחמה.

זו הייתה שעתו. בוקר חייו. סערת בוקר חלפה את הגטו ותשאהו בכנפיה. דמדומי שחר מלאה נפשו ותשתער בכל מלא כוחה לפרוץ לה דרך למרחב…

משעברו שעות ראשונות לבוקר זה, – התחילה שמשו אף היא שוקעת… נדם המעיין לרגע קט… פסקה שירת־הנפש שזה עתה החלה… צלילים אובדים אחדים תועים ומתלבטים בחלל המיותם והמדולדל… צלילים שאין בהם כדי צירוף לשירה רעננה, שירה כובשת ופורצת… נפשו שהתכוונה לכבוש עולמות ולשם זה למדה לכבוש עצמה נתפרקה לחוליותיה ונעשתה תרביץ לכל מיני ספקות והיסוסים, קרבות וסתירות… האמונה הכבירה נדפה כעשן, וכל הכוחות העשויים לסייע למתן־הצורה לחומר היולי זה – תש כחם…

עם בוא הרעיון הלאומי, השאיפות הציוניות והסוציליות – נתחדש כוחו, כוח עבודתו ושאיפותיו. אך כוח חייו דלל וילך הלך ודל מיום ליום. איש החלומות ששאף למציאות נפגש אתה פנים אל פנים, אך הסתכל בה ויברח כל עוד נפשו בו. הוא הגבר יאהב את חיי המחשבה מכל ועולמו המיוחד הוא עולם האצילות, אליו ישאף ויחתור, בן הגטו ש“אירופה” עמדה במרכז כל שאיפותיו, בגד גם בזו, כי ראה שאין זו כלה נאה וחסודה. זו, ציר־חלומותיו ונושא־תפילותיו, לא קבלה את פליטי הגטו בסבר פנים יפות, לא ערכה לפניהם שולחן חיים ותורה, ונהפוך הוא אשר הטעימתם ביותר מקשי החיים ותלאותיהם, הביאה אותם לידי נסיונות קשים ומרים, חישלה את גופם ורוחם, אך החלישה בהרבה את כוח חייהם, שדדה את מיטב אונם ותגזול גם גזול ראשית מאווייהם…

חניך הספרים, ספרי העיון והמחשבה, סבור היה שאין לו אלא להכיר בשכלו ולגמור בדעתו שיהודי ואדם הינו הך, כי יהדות ואנושיות שתיים שהן אחת הן וכיוצא בזה – אך כי ראה את החיים פנים אל פנים, ראה גם את טעותו פנים אל פנים, ואת פניו טרם ראה…

בן העיירה עוקר מושבו לכרך… יסודות חינוכה וסגנון חייה של העיירה מתרוצצים ברוחות הכרך; ופרשת ייסוריו גולה היא מגוף תולדות המעבר של האומה הישראלית מחיי המנוחה לחיי התנועה, משקט לסער, מחלום והזיה לעלילה ומפעל…

הרבה נופלים ברשת הכרך, נכנעים לסגנון החיים החדש ונטמעים בקרבו, והרבה נאנחים וגונחים כי לא להם החיים החדשים… זכרונות מציקים, זכרונות ההווי שחלף לבלי שוב, וככל אשר ירחקו מהעבר והלכו רשמי החיים ההם וצללו בתהום הנשיה – כן יגברו ויחזקו הזכרונות.

וכך נעשה הצעיר מישראל לאיש הזכרונות, כל חייו אינם אלא חיי־זיכרון, וכל תפילתו ביום דינו אינה אלא “זכרונות”… אף לשונו ודבורו סגנונו ומחשבתו – בחותם האסוֹציציה הם טבועים, האסוציציה והרֶפרוֹדוּקְצְיָה. ואין זכרונות אלה הולכים ורבים מתוך עניותם של חיי ההווה, אלא משום שעשיר ביותר חיה בעבר, עושר כמות ואיכות, ולא זכה עדיין זה לעכל בקרבו את כל רכושו, ולפיכך הוא מזדקר ועולה תמיד…

אבן־בוחן לו העבר. כי לא טוב האדם היות נכד או יורש (גיתה וניטשה) יחזה מבשרו. רוצה היה להיות כקטן שנולד, כמתחיל מחדש – אך נכסי דורות עוברים בירושה בעל כורחם של המורישים ועל אפם ועל חמתם של היורשים… לא רק ערכי־העבר, כי בעיקר ההערכה ההיסטורית של העבר היא אשר תציקהו ביותר… הצעיר־הטיפוס, נושא דברינו, בגילוייו המיוחדים (אישיו הבודדים) שונה הוא בדבר זה. זרמים מזרמים שונים. הצד השווה שבכולם, שאין הם מקבלים את העבר כמות שהוא.

יש בהם המורדים בבסיס ההיסטורי לכל גילוייו ולבושיו. מגבה אַ־היסטורית ולפרקים אנטי־היסטורית זו ניזונה מתוך כמה יסודות נפש: מתוך כוחות־פרט כבירים, שפעת אונים ורגש־הוה ראלי מפותח ביותר, מתוך התנגדות לעבר הבאה מתוך השקפה מטריליסטית (הרואה את העבר היהודי כסבך קרבות של “רוח”…) או מתוך שעבוד יתר לעבר המביא לידי ריאקציה, כנהוג… גם בערות ואי־הבנה, רחוק מן המקורות – מסייעים להם לפרקים. יש ביניהם הנותנים דבריהם לשיעורין בהלכה זו, אין הם מכריעים את הכף לשום “צד”, ומתוך הרגשה ריאלית־היסטורית מיוחדת במינה הם בוררים להם את הקרוב להם ביותר, הנוח להם ואשר עשוי לסייע לקונסטרוקציה של התכנית המציאותית שלהם, פרי דמיונם…

אך המצוי ביותר הוא טיפוסו של הרומנטיקן ההיסטורי. זה אינו רואה את העבר אלא לאור השירה. אף הוא גורס מוקדם ומאוחר בעבר, טוב ורע, כשר ופסול. אין בכוחו להתרומם למדרגת דין־היסטורי שאין לו אלא מה שעיניו רואות, זה שגוזר על ליבו ומשביעו בכל מיני לשון של שבועה שלא יהא לא מקרב ולא מרחיק, לא מכשיר ולא פוסל… כי על כן יש בו משהו מן הסימבוליסטן המצוי ביותר אצל הסמל, זה שלא יציק באשר יראה ומתחת לדברים וממה שלמעלה מהם יחפש, בנגלות יראה את הנסתרות, והרבה מהנסתרות פסולות לו אגב גילוי… והרבה הרבה יש בה במציאות להזין ולחזק הרגשה רומנטית זו. בגבור מצוקותיו יגדלו עינויי נפשו – יתחיל מתגעגע לטמיר וכמוס… וליבו יערוג לרומנטיקה בת צביון זה או משנהו. ברומנטיקה ימצא לפרקים את נחמתו, את גאולתו. העודף שבכוחות נפשו יחזר ביותר אחר זו, כי אך היא בת־זוגו הנאמנה, רק בחיקה ישפכנו.

העבר – פלטין גדול ונאה הוא, והרומנטיקה – אך מצודות וחרמים בה, במחשך תארב לנפש הצעיר, תמשכהו לאחור – והוא קדימה פניו מועדות. זו תלחש לו סודה על יפי עולמות העבר והודם, והוא – חלומות־חרש מתרקמים בנפשו, ממקום יברח – לשם תמשכנו זו בחבלי קסמה, להט בשפתיה ונשיקות; אך נשיקתה, חייה – ספק, ומיתתה – ודאי… אמנם כן, אלמלא היא שעמדה לו בדרך חייו הזרועה אל קוצים – מי יודע אם הגיע עד הלום? הן זו היתה היד המלטפת שהחליקה על שערותיו שסמרו ועל פניו כי רגשו ותביא בכנפיה מנוחה ומרגוע, זו שקרצה לו קריצת חיים וחסד מרחוק והשיבה עליו רוח אמונה ותוֹם, היא ששמרה עליו בל יכשל ברשת הניהיליסמוס, הציניסמוס ודומיהם, ורק בכוחה עוד יפעם לבו, ירגשו חושיו, יעורו מאווייו, תראינה עיניו…

אך היא – רוך ועדן… סכנה רבה כרוכה בה בשבילו… זו תרכך ותפנק אותו – ולמלחמת חייו לא יצלח שוב.. זו תלַמדו הגזים והפליג, תרחיקהו מראות נכוחה; והוא – להתעוררות שכלו, כוח השכל המבחין, המנתח והמבקר, זקוק הוא להתפתחות חוש ההבנה אשר יחסר, חוש זה שבלעדיו יתר החושים כנטולים הם… הן הוא עומד לעבור את כור־הברזל לצרף עצמו, עומד הוא לפרק מעליו סות־דמיון, לעקור מקרבו חלום והזיה, להקשות, להעז, להגביר מחשבה ועלילה… מתפלל הוא לחורף המקפיא וצורב, לוהט ומהבהב, והיא – סתו שבאביב, שקיעה שבעליה, אגב חינה וחסדה רכה ועדנתה – ירך לבו ולא תעמוד בו רוח…

לחניך רגש ואמונה זה, לבן מאמינים ובני מאמינים – כמה קשה עליו הדרך ליסודות הרציונליים שבמחשבה ובהויה. מצוי הוא ביותר בנפש עצמו, ומכאן בהויה של סוביקטים. ועליו להעביר את עצמו, את מחשבתו מעולם הסובייקט לעולם האובייקט. עליו לחשוב אוביקטיבית, כלומר, מחשבה “עצמית”, מחשבה הכרוכה בעצמים של ממש ונשמעת לחוקי הכרה והגיון הקיימים ועומדים מיום נבראו שמים וארץ. מן הרגש עליו לעבור לשכל, מן הדמיון למציאות, ואם קשה היא הדרך – שבעתיים יתאמץ ועבר.

הוא האי־רציונלי שלבש עור ובשר – עליו לחתור לחוד שברציונלי, לנגלה, לנראה. מעולם הסמלים והאותות יברח לאדמה, לקרקע, כי רגליו התחילו מרפרפות – ונפתלות, חורגות־עורגות הן לקרקע… ודרך אחת היא לו זו – ואין בילתה. בנפשו היא הדרך. ואם לא יעבור בה – תקומה לא תהיה לו. והיה כי יפסיק מדרכו ושב למשנתו – הרי זה מתחייב בנפשו.

אחד הפרקים החמורים בחייו הוא הפרק שבינו לבין העולם החיצוני, עולם האובייקטים, לא בהכרה, אלא במעשה.

הדין והדברים שבינו לבין העולם מרובים ומסובכים יתר על המידה. הרבה ויתר משל עצמו, הרבה טישטש ופגם באשר איתו למען קנות לו זכות אזרח בעולם… אך העולם טרם יקלטהו, זכות־תושב לא נתנה לו. עדיין לא הכניס את תוספת־מסיו, מס גוף ורוח, לאוצר העולם, נכסי אבותיו שנפסלו לא יעמדו בצר לו, חובותיו באו לידי גובינא, אדרכתא נכתבת על שארית הפליטה אשר בידו – ואין בידו לפרוע… ל“קרדיט” לא זכה… זר גרור הוא, והרבה עוררים עליו. אבותיו נלחמו בשעתם ל“שווי זכויות”, והוא – לזכות אחת, יחידה ומיוחדת, זכות הצער, זכות החיים והעבודה, זכות יצירה שלמה, יצירת־צער… אם כי בסתר לבו יחלם על יתר־זכות… רעיון הבחירה החי באומתו הפושט צורה ולובש צורה, יתעורר לפרקים אף בנפשו, ורואה הוא את עצמו כיחיד ומיוחד בעולם, ודרכו נראית לו כחדשה, אורח לא עבר בו איש… גאותו זו – מכשול היא לו…

עוני החיים ותלאותיהם, משלח ידי אבותיו ואבות אבותיו: המסחר במדרגותיו הנמוכות ביותר, ההסתגלות וההכנעה – לימדו אותו הרבה עורמה, הערם יערים לעצמו ולאחרים, וערמתו היא חולשתו. אין גיבור אלא הילד, הפעוט אשר יבקש, ידרוש אם ישיג או לא ישיג, אין גיבור אלא הכובש בכוח, גלוי וישר, שימצא דרך ללב כל מבצר במגע־יד אחד, ידרוש את אשר לו, אם גם יטעה כי לו הוא מה שלאחרים הוא – חלש הוא הגיבור אשר יערים לצאת מן המצר, להציל נפשו כי ארב לה המות… גיבור כי יבקש מפלטו בערמה – ופגה גבורתו והיתה כלא היתה… זו הערמה מרחיקה אותו מן הפשטות והטבעיות. ועָרוּם – עֵרוֹם הוא כל ימיו.

מכאן כל הסתירות המדומות המתגלות במעשיו, וברובן כרוכות הן בגורלו ולא בנפשו. והסתירות הן מרובות למכביר – ועל כולן לא ידובר כאן. הוא, הערום, המסתגל, הנכנע, הכופף קומתו ומטשטש פרצופו למלט נפשו, האכזר, הכובש ודורס, הטורף ונוקם כי יאנה אלהים המקרה לידו, המתגאה, המתגנדר, היהיר וגא, המחניף וכוזב, המהלך על גבי קביים למען יגבה, המעפר בעפר בעיני אחרים לבל יראו ערוותו, המדבר גבהות וראמות, המלהיב עצמו ואחרים וליבו בו יקפא, אש־להבה תלהט קרבו וחיוך צונן על שפתיו, המשלה נפשו ונפש אחרים בשוא, הירא את החיים ומתראה כמנצח העולם כולו, לאהוב לא ידע ויבוז לאהבה אשר “למעלה” הוא ממנה, הלועג לדברים נשגבים ומתפעל מדברים נלעגים, האבל בין השמחים והשמח בין האבלים, בעל הניסיון ואיש המעשה – איש החלומות הוא, ובאשר הדמיון שם הוא, הרבה בו מן הצניעות והענוה, השאיפה לפשטות, תפילת־לחש היא תפילתו, וצו ללא דברים הוא מגילת־נפשו אשר יכתבנה בדם לבבו לעצמו, ביסוריו לא תשורהו עין זולתו, בשמחתו – בדד הוא לנפשו, כל ימיו יערוג ויכמה – ונפשו עליו תכלה, טוב כילד, רך כקנה, נוח לוותר, להקריב, לתת יותר מכפי כוחו, עני ודל הוא, עזוב ובודד שגם בחברת בנ"א לא יפוג שממון חייו הגדול, אומלל ונכלם, עומד רוטט ורועד מקרה ולבכות לא ידע… הוא איש־התפילה, לצקון־לחש נפשו תכל… ובצר לו – יתפלל לטרוף הדעת. לשחרור מעצמו ומה נוראה היא התפילה, לצעיר מישראל בשנותו את טעמו לפני עצמו… גם אמונה בלבבו, ועיתים יחל להאמין ולבטא, לצפות ולקוות…

העומד מן הצד לא יבין לו אף במעט, יחשוד בו כי לקה בזיוף, מזייף עצמו הוא, אם כי הרבה בו מן יושר־הלבב ונקיון הכפיים.

מבחינה היסטורית יש לרמוז על ארבע תקופות עיקריות שעברו על נושא דברינו. תקופות אלו אף הן נחלקות הן לפרקי־תקופה שונים. ואין דברים אלה אלא בבחינת רמז בעלמא:

א. תקופה ראשונה: תקופת הדמיון, השאיפות, ההתפרצות, המלחמה, הביטחון, האמונה. תקופת העקירה, העקירה לשם עקירה והנחה כאחד, השמדת העבר ושרפת הגשרים האחרונים, מלחמה נואשת לכל הנראה כמתנגד וזר, איבה לאשר נעזב ונזנח, תקוה לחדש, לתוכן־חיים חדש, אמונה בכל העולם כולו, צפיה לנאצל, לעליון, לנשגב…

תקופת ה“השכלה”.

ב. תקופת המעבר, היא תקופת המשבר, אלהים עשה את התקופה והיא מבקשת חשבונות רבים, כי אין חשבון אחד, מסויים וברור… כח הלוחם לוקה ביותר, כוחות־הניגוד הולכים ונחלשים, יצר־ההגנה והשמירה הולך ונוצר. כל הדרכים לוטות ערפלי בין השמשות. ערבוב מושגים ודעות, טשטוש פרצופו של הדור, תוהו ובוהו קדמון, כאוס שלפני מעשי בראשית. ורוח אלהים אינה מרחפת על פני המים, המים כי באו עד נפש. נעלם מהדור הדרך ללב עצמו. מחזר הוא אחר אבידתו, אחר עצמו הוא מחזר. צווח ונוהם הוא, נהמת ארי שכול – והיה לו כל העולם מדבר־ערבות ללא חתימת־דשא, ללא פלג מים זכים… על הגשר הרעוע המט לנפול שבין דור לדור, עולם לעולם – יעמוד ויתפלל, יפלל לעזר, אף יאנק ויבך על אבדן נפשו, ישוע וירגז עד כי ירד מצולות…

ג. אותות שחר חדש, אור חדש ממשמש ובא. ובינתיים – צל ואור משמשים בערבוביא, ברי ושמא, ודאי וספק יקננו בלב ולב. תקופה מלאה דינמיקה יתרה, וסטטיקה אין בה: הלאומיות, הציוניות, חיוב הארץ, חיוב הגולה, חבת הלשון העברית, אהבת הלשון היהודית המדוברת, הסוציליות והאידיאלים הקוסמופוליטיים, התפשטות ההשכלה הכללית, גסיסת העירה היהודית, העתק מרכז היהודים מהעיירה לכרך, ירידת הדת במעשה, מטריאליזציה של החיים, התפשטות הקרייריזם, ההתבוללות והשמד, אידיאלים נשגבים ואַפַטיה חברתית ותרבותית כאחת, התבלטות פרצופה המיוחד של כנסת ישראל, התנוונותה ופשיטת רגלה מנגד מזה, צורות־חיים הולכות וכלות – וסגנון חדש טרם יהיה… תנועה, תנועה ותנועה… ריאליות גדולה הולכת וכובשת את ליבות בני הדור. מתחילים רואים הכל בעינים פקוחות. וירא הדור ויירא. וירא הדור ויחכם. וירא הדור לנפשו – וירתע אחור… אז הוחל לאמר: עין שבראת בי, אלוהי, עד שלא נוצרה שלך היא, משנוצרה – שלי היא; עין־סרסור זו שחטאתי כל ימי ודכאתיה, מכאן ולהבא אני עתיד להעמידה בראש אברי, שאהיה רואה בעיני את עין־העולם, שתהא עיני עין־העולם…

ד. התקופה האחרונה: ערב המלחמה העולמית האחרונה, ימיה והימים שלאחריה; סערה נישאת באוויר ומבשרת על יום דין נורא ואיום… כל איש עקוב יעקוב, דברים סמויים שנוצרו בעמל דורות ימים ושנים – נידונים למאכולת אש ברגע אחד, יחידים וציבורים יוצאים נקיים מנכסיהם, עליונים למטה ותחתונים למעלה, נרות־תמיד הולכים וכבים, תפארת־נצחים הולכת ונמוגה, אגדות מִנִי קדם נעשות לפרוזה גסה שבגסה, יופי נאצל לובש צורת כיעור זולה, נפשות אשר לא מכאן – דינן בכל מיתות בית־דין, גופות־עדן ורוך שצפו לגואליהן, קוראי שמם עליהן נעשים מדרס לרגל פראים יבואו ממרחקים אשר יטרפו וירמסו גם רמוס, ערכי חיים ומחשבה קבועים וקיימים – קדושתם נפקעת והם מרמס לכל עובר ושב. אין שבת, אין חג, אין קודש, אין מקרא ועצרה גם בגבר הלחץ, אך יחידים ישמרו בלבם על גחלת נר התמיד בל תדעך לעולם, בחוץ תשכל חרב, ובפנים – חורבן, מבוכה ומהומה, התנוונות וכיליון, בזבוז כוחות לבטלה, חנופה וצביעות, אצים להתעשר עולים מאשפתות, מיוחסים בני מיוחסים ארזי־החיים נעקרים ממקומם והיו כלא היו… אין מסורת, אין עבר, אין עתיד, אין אמונה ביום מחר כי יבא… ה“מחר” לא יקום ולא יהיה, אכול ושתוה, בוז ולעג, אַבֵד כל טוב וישר, שדוד וחמוס – כי “מחר” לא יבא… אין עוז־טוב באיש, אין תום־עדן באשה, נאנק הוא העולם כמחשב להתפלץ מכובד משאו – ומי יעמוד לו… צורות־החיים שנתישנו והיו אחוזות־גסיסה מכבר מתו מיתת־מגע קל ברגע אחד, עומד האדם בודד על עיי נפשו, עיי ביתו ורכושו, עיי עם וציבור – ועיניו לא ידע לאן לשלח… אך טוב גם ברע, גדול העוני שמכריח הוא לבקש, לחפש… מתגלים כחות־איל חדשים…

אבות ואבות זקנים, אימהות וסבות, אחיות וקרובות לנפש שנהרגו ונרצחו מוסרים מקל־ירושה, מקל נדודי דורות ביד רוטטת לצעיר מישראל הקם לחבוש פצעיו… יתגבר זה על גועל נפשו הגדול בחיים, על ההוויה שהיתה לו לפיגול, יפן עיניו למרחקי העתיד… הוא יעמוד בראש המחנה, על שכמו ישא את משאה וטרחה של כנסת ישראל. הוא החלוץ, המתנדב, ובאשר יקראוהו, שם הוא… מהפכות מדיניות־כלכליות גם רוחניות בעולם, מהפכות לא היו דוגמתן… והוא עומד בפרץ… לא רק לתקן את המעוות יבוא, לגדור סייגים שנפרצו, לקומם הריסות חורבה שנפסלה מחמת יושן ונידונה למיתה זה מכבר – כי לבנות יבא, לצור צורות־חיים חדשות, בחומר וברוח, לצור צורה לאותו חומר היולי, שקוראים לו ישראל בגולה, להעמידו על עיקרים ויסודות, כלפי פנים וכלפי חוץ, להכניסו בגדר עילה ועלול, בגדר חוק וקביעות, לתת לו פרצוף וקלסתר־פנים… והצעיר מישראל יצא מחוץ לתחום עמו הצר, וישא מדברותיו עת יבואו לחדש פני העולם… רוחות חדשות מנשבות בעולם, רוחות אהבה לכל הנברא בצלם אדם, רוחות שויון, מוגר כסא זדון ורשע בהרבה ארצות, ארץ לארץ יד תושיט, לשלום ואחוה יקראו מים על ים – לב העולם ניעור, את כיסא הכבוד של הצדק העליון יורידו עוד מעט ארצה, משפט אחד לכל, אין עָוֶל דורות, אין בכורה וזכויות, יש חובות, חובות חידוש ובנין – והצעיר מישראל יעלה ויגדל מרגע לרגע, ביום אחד יתחדש אלף פעם ופעם, אז תשיר נפשו שירת־תודה לאלוהי חייו ועם צפרי הבוקר יתן בשיר קולו…

ואחרי העמל הגדול, והחלומות שנכזבו – עיפות אין קץ, יאוש אין אונים, חולשה לא תדע משלה… כל ה“עודף” שבנפש פג, ואדם לא ידע לאן יפנה… איש בא לתקן עולם, והיום לא ידע להתקין את עצמו, איככה יכלכל את עצמו? ואן מפניו יברח?

בושה וכלִימה, פחד ומורך־לבב, שנאה ותועבה, בוז ולעג, כאב אין־אונים – עברה השעה הגדולה והנשגבה ויבואו הימים הנוראים אחריהם, והם רק – דלף וטרד…

נשמו שוב הדרכים כל אחד יתעה לבדו, איש איש לנפשו, בימים ההם אין רעיון בישראל, איש אשר לא ישר בעיניו יעשה… יעשה כי אין מוצא… אין מתאגדים לאגודה, אין מצטרפים לחבורה, איש איש ישא בשרו בשיניו וידום כי נטל עליו…

ולצער טרם יזכה…

מתוך שאיפתו לשלמות וקיצוניות – יבא לרדיקליות אישית וכללית. כל הקיים וקבוע אין בכחם להכריחו שיודה בהם אף במקצת. משום שהוא רוח הפרוגרס האמתי שאינו רואה לאחור אלא צופה לעתיד, רוח הפרוגרס הבודק כל דבר כי יתקל בו בדיקת־חיים; אם משהו חיוניות בדבר – מוטב, ואם לאו – דינו בגניזה.

הואיל וחשבון עצמו, צרכי עצמו ודאגות עצמו מרובים ביותר – עשוי הוא להסיח דעתו מבני־אדם, ליפול ברשת ה“אגואיסמוס”, כביכול… מתוך כך לקוי הוא אצלו חוש המשפחה במקצת, חוש הקרבה לאנשים קרובים ורחוקים, הכרוכים בו כאילו מעיקים עליו, הקרובים לו – מכבידים עליו ביותר.

בהיותו מצוי אצל אבסטרקציות שונות הוא מפשיט הרבה צורות שנתגבשו במשך כמה דורות ודבקו לתוכן דבוק יתר. בשאלות החברה הכלליות עשוי הוא לעמוד במחנה המורדים והמהפכנים, ליבו עם הלוחמים בישן, המחריבים בתי מקדש שגלתה שכינתו – לא מתוך אמונה בחדש, אלא מתוך התנגדותו לקיים… התנגדותו לקיים ועומד זו משתפת אותו עם הרבה והרבה כוחות פועלים בחברה, שבעמקו של דבר רחוק הוא מהם כרחוק מזרח ממערב… הטרגיות שבדבר מתחילה מתבלטת ביותר, עת יפוג רגש־ההתנגדות המשותף ובא רגע הבנין המשותף… מתוך אבסטרקציה יתרה – יבא לידי קוסמופוליטיות וכל התולדות הכרוכות בה…

ובתחום עמו הוא נתקל במפלגה. אין הוא בא למפלגה אלא מתוך שהוא רוצה לברוח מעצמו. ויתר על כן, מתוך שאינו יכול לפתור שאלת חייו לעצמו, בא הוא לפתור שאלת הכלל, לשם הסחת דעתו משאלתו הוא. שהרי יכול אדם לגאול את כל העולם כולו, ולשבר ליבו הגדול לא יוכל להביא גהה.

אומלל הוא ביותר הצעיר מישראל המפלגתי – הבונה. הן הוא האנרכיסטן הטיפוסי, אשר לא ידע גדר וסיג, מסורת ומשמעת, חוק ודין, את הכל יראה בעיניו הוא, ישתחרר מכמה וכמה צורות קבועות וקיימות למען יוכל לכת דרכו הוא – ועליו לעמוד ולדבר על חובות הכלל, חובות הפרט לכלל והכלל לפרט. ליבו בו יסער ולא ידע שלו, כל היסודות משמשים בנפשו בערבוביא, טושטשו הגבולים שבין עבר והווה, דמיון ומציאות – והוא יעמוד במפלגה ויחפץ להכניס נפשו לתוך חוקים ונוסחאות, נורמות ומסקנות. האַנְטִינוֹמִיה הגדולה! כולו רוח הערב הפראי, החופשי לנפשו, המגיח ממרחקים ונעלם בהם – לשאף לנורמה, לדוגמה, לצבת של ברזל, ליד חזקה… יד זו שהוא הראשון למורדים בה… בדד יחי ויסבול – וכל ימיו יטיף לעם וצרכיו, שאלותיו ועניניו. הוא כעיר פרא שהטילו עליו חובת ישוב, מורד וסותר שגזרו עליו עבודת־בנין, מסתכל שהעמידו אותו בפני המפעל… הוא בא לכאן כבורח מפני עצמו – ולאן יברח מכאן?… חייו במציאות זו – חיי אסיר בבית האסורים. כל נחמתו היא זו שפרק מעליו עול עצמו, אינו בר אחריות ולא בר עונשין, עובד הוא לטובת הכלל וע“י כך מתקדש הוא לרגעים ועולה בעיניו על ה”קרבנות" כי יקריב על מזבח הכלל… אין הוא מאמין שהכלל לכשיבָנה יבנה את ביתו הוא, ולפי שעה – אין דַין ואין דִין, אין חשבון ואין שאלה… מזבח־אבנים, אבני חצץ וגיר, עומד ברשות הרבים, בשוק החיים, אנשים נשים וטף ממהרים להעלות המזבחה ממיטב אונם ומאדם, איש כאשר ידבנו לבו – והוא הכוהן עומד ומקטיר קטורת לאלוהי המזבח ולמקריבי הקרבנות, ולקח מעליהם נזמיהם, טבעותיהם וכל אשר להם, קורא להם בשם אלהים – ולבו בו חלל… הכֹּהן – הקרבן לעולה…

גדולה היא ההתנגשות שבינו ובין המציאות היהודית. מורד הוא בה לכאורה ובא להקים שממותיה. ומציאות זו – אינה מציאות שלו. במקצת החיוב שבנפשו עושה, ובמקצת – עוני עמו אשר יחז מבשרו, והוא מוסר לפרקים את כולו למזבח־מציאות זו, את חלבו ודמו יקריב עליו, ובעלותו עולה ופשט צווארו למאכלת השלוחה – לא יפתחו השמים לעיניו, ומלאך אלהים לא יראה…

אין מציאות זו משרישה אותו בקרקע, משחררת אותו מיסודות אנרכיה, הפקר, דמיון, חלום שירה שנשתרשו בנפשו ביותר. אין הוא מתוה לו את הדרך לנפשו, בבחינת “מקבלת”, רוצה היא להיות, אך אם לא תהא אף ״נותנת״ מנין תקבל? זו ״גסה״ ומעשית היא ביותר – והוא נפגע ונעלב על ידה על כל צעד ושעל…

הן שאיפת הפרודוקטיביזציה המתחילה כובשת את נפשו; היא שמביאה אותו אליה, והיא לא תדע, שואף הוא להעביד את עצמו, לראות את עצמו עובד, עושה, פועל, כי געלה נפשו בחיטוטים וניקורים שאינם פוסקים, שיש בהם כדי לדלדל נפשו של אדם עד היסוד בה…

ובאדמת כנען ובלפור, היא אדמת התוגר לפנים, ולפנים מזה נראתה בחלום לאבי האומה ומרחוק לנותן־התורה על הר סיני, וכעת יחנו בה מספר בני ישראל לארצותיהם – רוצה הצעיר מישראל להתדבק בקרקע, לשלוח שרשים לנפשו… להשתחרר מהגורל, לזכות למתן־צורה, מתן־צורה לעצמו… מה גדול בנפש אותו איש המכונה “חלוץ” ביותר: האידיאל הלאומי־הציבורי או שאיפת הפרודוקטיביזציה הפרטית של הצעיר מישראל?

לא לי כעת להכריע בדבר… לאט לנו עמהם, אל נא נפריע דממת חוטבי עצים ושואבי מים לבית אותו ראו בחלומם… אל נדחק עצמנו לתוך מחנה־שכינה זה הבא לשכן עצמו בארץ הברכה והקללה… מחנה מורדים, מרוגזים, מהפכנים, בורחים משאלות החיים ורוקמי מסכת חיים חדשה…

עליהם טרם בא מועד לדבר… יהי אלוהיהם איתם באשר הם…

ומן הצעיר מישראל – לצעירה מישראל.

הרי היכל הבתולים הנצחיים לפנינו, הבתולים שלא נתנו לחילול, אשר בבתוליהם יעמדו עולמית… ואיש לא ידע בתולים אלה, והם לא ידעו עצמם…

זו הייתה תמיד נטולה מן החיים, אין טעם ליסוריה ולא לעצבה… לא למדוה לא תורה ולא תפלות, סוף בהמה לשחיטה וסוף בתולה לחופה, סוף גנב לתלייה וסוף אשה לנשואין… אין אשה אלא לנוי, והאשה היא הנוי, נוי לאחרים ונוי לעצמה…

אך טועים הם המונים את קיומה רק מהשנים האחרונות, עת חדרה האמנסיפציה החיצונית של הנשים בישראל. טעות גדולה היא. כי גם בימים כשהיתה פסולה לעדות ולכל דבר דת ודין, ולא היו מסורות בידיה אלא מליחת בשר ואפיית מצות, הפרשת חלה והדלקת הנרות – היתה זו בתור טיפוס קיימת וקבועה. ומי יודע אם לא אמנסיפציה פנימית, אמיתית זו שהייתה לה בימי הביניים ובימים שלאחריהם, האמנסיפציה של האשה… האם המחנכת והעוזרת, האשה בשנות הגזירות והרדיפות אינה גדולה ונשגבה מזו של זכות הבחירות הפסיבית והאקטיבית? וכשלא הייתה מצויה אצל ספורי אהבים ועגבים (רומנים) כלום לא היו סיפורי האהבה המועטים שבספרות הקודש מזעזעים את לבה ומולידים נצוצות־אהבה ראשונים? רק חד־צדדיות היא אשר לקינו בה אנו בני הדור הרואים את הגבר כהוויה פרימיטיבית ביותר ומונים את העולם ליום שעמדנו על דעתנו…

היא הייתה נר־התמיד שבבית – בחול ובשבת… נר מחמם ומאיר, משביע־תאווה לגבר ואהבת־חיבה לתינוקות, נושאת בעול ומשמשת “תכשיט־יופי” כאחד…

ובגבור המהפכות בישראל, ובידיה אין המפתחות למעשי האומה – הולכת היא ומתרחקת ממקומה הראשון, נדחקת ומרוחקת מעל היצירה…

בקרבה תשמור את יגון העבר, יגון ההתנונות יותר מהצעיר… הסתכלו בעיניה, בפניה וראיתם… הסתכלו בה בשעת שמחה, ריקוד וצהלה… הסתכלו בצעירה ה“מודרנית” שהפסיקה כמעט את חוט שלשלת הדורות וראיתם… חוט של יגון על פניה – גם כי תצהלנה כל עצמותיה… הן היא היתה בית־גנזים של כוחות האומה, אוצר שהכל מביאים לתוכו פקדונותיהם, פרוטתם היחידה ופרי עמלם בשנים… תלאות חיים רבות עִוְדוּה, נשם בית הגנזים ונתרוקן, חרב האוצר – ואין לאל ידה להחזיר לנושים אשר ישו בה…

הן היא בטבעה קרובה אל הצער יותר מחברה, הצעיר… ואף היא טרם תזכה לו… מתוך ששניהם מחזרים אחר צער חייהם – יקשה עליהם ביותר ללכת אפילו כברת ארץ קטנה… פגישתם – היא רק התנגשות… ירבו לחשוד זה בזה… אמון־גומלין אינו חזון נפרץ ביותר ביניהם, ולכשיתגלה – בן־חלוף הוא… הם יראו זה את זה כמרמים אחד את חברו… הם ימרדו זה בזה… יאבקו כל חייהם לשחרר את עצמם זה מזה… איבת־עולם שת אלהי חייהם ביניהם, ואלוהי־עולם נתן תשוקה בליבו ובליבה, להיותם נכספים ועורגים זה לזה… מקרבים הם ומרחקים זה את זה… תשוקה מדביקה ואיבה דוחה… טבע מקרב ויגון מרחק…

הרבה ממה שנאמר על הצעיר מישראל יחול אף על חברתו זו, חברתו לאורח חייו הקשים… והרבה ממה שלא נאמר עליה ביחוד – לא יאמר כאן, כי פרק בפני עצמה הוא, פרק שראשית ומקור לו ביסודות שונים ומשונים שהיו מרחיקים אותנו ממחוז חפצנו.

והן היא תברך את אלהי עמה שעשאה כרצונו, כרצונו ולא כרצונה… ולבה עליה דוי… בהתנגשות החיים יסוד האשה

שבקרבה קובל וצועק מרה… ספגה זו, ואולי שלא מדעתה, את כל רקבון החיים – ודומיתה בת ההכנעה והתחנה היא יללת אימים… כי לא יפקדנה אלהים, וולד אין לה… ויסגור אלהים את רחמה – וכח אין ללדת… לעקרות נידונה זו ולשכול לא תזכה…

הרבה מייסורי הצעיר בה, ותוספת לה, תוספת־האשה, מתנת אלהים ממעל… והיא הָאשה “בחסד עליון”, וייסוריה – לא ידעו חסד…

1922, ברלין

לא פורסם – וגם – לפי שעה – אין צורך לפרסמו.

זהו חומר לאחת משיחותי עם ביאליק.

פתחתי מחברת שנייה זו ביום ד' 26.3.1924

26.3.24

ביאליק יצא לפני שבוע [ביום ג' שעבר] מברלין. לאמונת כל המאמינים – יצא את הגולה לעולמי עולמים. עלה לארץ להשתקע. אני מסופק בדבר. הד“ר שכט (ראש הרנטן־בנק באשכנז) הוא ש”הגלה" את ביאליק לא"י.

ארשום כאן שיחותינו ופגישותינו האחרונות בברלין.

המשך שיחתנו מיום 24.2 [ראשיתה במחברת הראשונה]:

לאחר שוך חמתו עליו בעטיו של ה“פולמוס” של ויסלבסקי והורודצקי [שיצא להגן על ברדיצ’בסקי], הגשתי לו את מחברות ה“כרם חמד” שבהן באו המאמרים המסופקים (אח“כ נודע לי כי אותו “פלאי” – אע”פ שהוא משמש פסבדונים לרנ"ק באגרות אחדות – אינו במאמרים אלא פסבדונים להלל הכהן די לא טורי, האיטלקי). קרא בהם, ואני הייתי מפסיקו מדי פעם בהערות שונות. התחיל מפקפק בדבר אם המאמרים משל רנ“ק הם. ביארתי לו את ה-pro וה-contra שבדבר, לפי עניות דעתי. אשתו שבה אח”כ הביתה, התחילה פעמים אחדות משוחחת אתו, והוא שסעה בדבריו: או, מאניטשקא, מעשַיֶיע מיר ניט [אל תפריעיני] זעסט דאך אז איך בין פארנומען <או מאניטשקא אל תפריעיני. הן את רואה שאני עסוק>. אח"כ חזרה והזכירתו כמה פעמים שעליהם ללכת (ליל־שבת היה, מוזמנים היו לסעודת הערב), שנצא שנינו מן החדר, משום שרוצה היא להתלבש. יצאנו, בחדר השני שוחחנו עוד קצת.

אח"כ אמר לי: יודע אתה, יש לי בשבילך הצעה. שתעבוד בשביל “דביר”. אני נכון להציעה לפניך, אך בתנאי שאם לא תקבלה – אסור לך להשתמש בה לעולם (!)

התחלתי מהסס בדבר; כיצד אני יכול להבטיח הבטחה שכזו, ושמא רוצה אני ומוכן לעסוק בו בדבר בלאו הכי, אילו גם לא היה מציעו. והוא אמר: לא.

כלומר, אם אשמע את דברי הצעתו, אני מוכרח לקבלה לשם “דביר” בלבד. מילא הסכמתי לו. הבטחתי, כמבוקש מצדו.

הציע לי שאכין – לשם “דביר” – את כתבי מנדל לעפין, והוסיף: יש לי צורך בהם, בסריה [שורה] של ספרים. הסכמתי להצעתו, ואמרתי לו כי הנני מוכן ומזומן לפתוח בהכנת הכתבים. תיכף ומיד קם ביאליק מכסאו, תקע לי כף (כדרך התגרים!) ואמר: געמאכט, אפגעמאכט <נעשה הדבר>.

אמרתי: אפגעמאכט <נעשה הדבר>. <תכנית זו לא יצאה לפועל.>

אח“כ אמרתי לו כי לדעתי חשוב הוא ביותר להוציא את כל כתבי אברהם קרוכמל, ומתוך שאני עומד לסיים הוצאתם של כתבי רנ”ק, הנני מוכן לפתוח בטיפולם של כתבי אברהם קרוכמל בנו. ביאליק קיבל הצעה זו בשמחה. אמר: נו, אם כך צריך לכתוב איזה “זכרון־דברים”, עלינו לעשות כתב־התקשרות.

אח“כ הראיתי לו את כרך שירי מיכ”ל שיצא לאור בהוצאת “עינות”. סיפרתי לו על מכשולו של פיכמן בעניין השפעתו של ורלין על מיכ“ל. וביאליק אמר: מנין הוא [פיכמן] יודע את וורלין? וכי קרא בו? ער איז א טאלאנטליווער מענש, אבער וואס קען ער! ער האט עפעס אמאל געשריבען א פראדלאזשעניע [משפט אחד] וועגען רמב”ם – האבען מיר זיך אלע געהאלטען ביי די בייכער… <הוא אדם מוכשר, אבל מה הוא יודע. הוא כתב פעם משפט אחד על הרמב"ם, ואנו כולנו אחזנו בכרסינו מרוב צחוק >.

אחר כך התחיל ביאליק שואלני אם קבלתי את הצעתו בדבר כתבי ר' משה חיים לוצאטו [ש“עינות” תשתף את “דביר” בהוצאת כתבי רמח“ל ע”י הד“ר ש. גינצבורג]. אמרתי לו, כי מסופק אני בדבר, מאחר שספר השירים של רמח”ל ישמש אחד הכרכים בביבליותיקה “שירתנו החדשה מימות רמח”ל [וספר מיכ“ל אף הוא אינו אלא כרך בשירה זו] ש”עינות" עומדת להוציא לאור. ביאליק אמר לי שאינו מאמין שתהא לי “ביבליותיקה” שלמה מרמח“ל ואילך. את מי ומי תכניס שאל. הלא אין אף משורר אחד; מלבד יל”ג, אדם הכהן ועוד אחדים. אמרתי לו שיש בדעתי להוציא כרך אחד של השירה האיטלקית והשירה בגליציה. ביאליק התייחס אל הצעתי זו בשלילה גמורה.

שוחחנו אח“כ על הוצאת שירי נג’ארה שהוא משתתף בה עם “אשכול”, וביאליק אמר: נג’ארה הוא משורר ממדרגה שנייה או שלישית. אינו בדרגתם של ר' יהודה הלוי ובן גבירול. נג’ארה אינו פושקין. הוא בבחינת קולצוב [Кольцов] וכשמוציאים את קולצוב, אין להוציאם בדמות שירי פושקין. צריך להקפיד על כך, שמשוררים מהמדרגה השנייה והשלישית יהיו נבדלים אף בהוצאת כתביהם. ולפיכך אמרתי לו לד”ר קלצקין [עורך “אשכול”] שיוציאו את שירי נג’ארה בפורמט קטן; אולם הוא אינו מבין כלום בדבר.

נפטרתי ממנו. אמר לי שאכנס אליו באחד הימים הקרובים כדי לשמוע את חוות דעתו בעניין המאמרים המסופקים ב“כרם חמד”.

לאחר שבוע [בשבת בצהריים] נכנסתי אליו. היו אותה שעה ב“ביתו” [בית צ’רקסקי] הד“ר קלצקין והד”ר גולדמן, שהוזמנו לסעודת הצהריים. מלבדם היו עוד הד“ר הורביץ (אדם משונה, חיבר ספר על הכלכלה, באשכנזית, יש אומרים שהוא פילוסוף גדול, היה מבקר קבוע באסיפת הסטודנטים, לא ממשפחתו של ש"י איש הורביץ) ביאליק אחז בידי והחליקה, זמן רב החזיק ידי בידו, ואח”כ נכנסנו לחדר מיוחד.

הוא שלל את בעלותם של מאמרי רנ“ק. סיפרתי לו שאף אני באתי לידי הכרה זו [לפני שבוע הציע לי שאפרסם מכתב גלוי ב”העולם", בשאלה לזקני הדור, אם ידעו מי הוא בעל המאמרים ההם].

הראיתי לו את רשימת ספריו של אברהם קרוכמל. שאלני: מה הם תנאיך? אמרתי לו: איני יודע. אמר: הרי זוהי רק עבודת לקט ועריכה, אין אני יודע כיצד לסדר את ענין שכרך. ב“דביר” לא ניסינו עדיין בכמו אלה. אמרתי לו שאמלך בדבר ואודיעו.

שאלני: מה שלומך? ומה מעשיך? [בבקרו של אותו יום נשאתי ונתתי עם הד“ר קלצקין בדבר קבלת הנהלת העניינים ב”אשכול", וכמעט הסכמתי לו, וכדי שביאליק לא יכעס עלַי – שהרי לא קיבלתי את הצעתו בדבר “דביר” – החלטתי לספר לו].

סיפרתי לו שנאלץ אני מטעמים כספיים לקבל את הצעתו של הד“ר קלצקין ולהתחיל בעבודה ב”אשכול".

אמר: אַ, אַ! וב“דביר” לא חפצת לעבוד! והוא טפח על לחיי.

אמרתי לו: הד"ר קלצקין לא הציע לי שום תנאים שעלי להתפטר מהנהלת “עינות”, ולהיפך אמר לי שייתכן שיסייע במובן הכספי להוצאת ספרי “עינות” וישתתף בהוצאתם של כמה ספרים. נו – אמר – אנחנו לא יכולנו. מוכרח היית להתפטר מהנהלת “עינות”. לא יכולנו לוותר על תנאי זה. היה כאן משום ערבוב רשויות.

כשליווה אותי לפתח ביתו, ביציאתי, אמר לי: הד“ר קלצקין שאלני עליך, ואני אמרתי לו כי אין אני יודע עובד זריז וחרוץ ממך. ביקש לקרוא את הד”ר קלצקין שיבוא ויאמת את דבריו.

כשלשה שבועות אחר כך [בערך 12.3.24] נכנסתי שוב לביתו, לאחר שהזמינני ע"י הטלפון.

מוזמן הייתי לארבע אחה“צ. ביאליק אחר לבוא. בינתיים בא גם הצייר בוּדקו [הצייר של מהדורת היובל שלו]. הוזמן אף הוא לארבע, המתין לו. ביאליק בא בארבע וחצי. נכנס עם בודקו לחדר אחר, ואני חיכיתי לו עד לאחר חמש. בודקו יצא ברוגז רב מחדרו. ביאליק כאילו רץ אחריו, לפייסו או להרגיעו? שב ביאליק וביקש ממני להיכנס לחדר האוכל. התחיל אוכל את ארוחתו. היה מרוגז מאוד. מובנה הייתה לי סיבת התרגזותו בשל הקטטה בינו לבין בודקו. שאלני: המחכה אתה כאן זמן רב? אמרתי לו: נו – הראיתי לו את אגרת רנ”ק החדשה שקיבלתי מידי הד“ר י.ל. לנדא. לא “נתפעל” ממנה הרבה, שלא כדרכו. משום שהיה שרוי בהתרגזות יתירה. הצעתי לפניו את רשימת כתבי אברהם קרוכמל ואת תכניתי המפורטת. נראתה בעיניו וקבלה. התחלנו מדברים בעניין התנאים. אמר לי כי רוצה הוא לדון בהוצאה זו דין תרגום: שכר־סופרים – עשרה אחוזים ברוטו. ותיכף ומיד ישב וחישב כמה אכניס מכל כתבי אברהם קרוכמל. אמר: הרי תקבל 1400 דולר, זה שכר נאה, מה אתה רוצה? זה נאה; אין לך כאן עבודה רבה כבהוצאת כתבי רנ”ק. התחלתי משווה הוצאה זו להוצאת “שבחי הבעש”ט" ע“י הורודצקי [ב”עינות"]. אמר ביאליק: הרי הוא [הורודצקי] שנה את סדרו של הספר.

לאחר שכילה סעודתו, עברנו לחדרו הפרטי; אמר: נו, אם כך נשב ונכתוב כתב־התקשרות. ישבתי, ביאליק קורא לפנַי, ואני כותב. כמה פעמים שנינו את נוסחם של סעיפים אחדים. דעתי לא הייתה נוחה מתנאים אחדים. אמר לי: לא, אי אפשר לשנות. הרי אתה יודע שלא נרוויח מזה. אם לרֶוח – צריך להוציא לאור סידור. ולוואי ונזכה למכור שלוש מאות אקסמפלארים מכתבי אברהם קרוכמל. הרי אתה יודע, שעת הבהלה עברה. אלפיים אקסמפלארים הם כמות מרובה. אתה חושש למהדורות הבאות? הללו לא תבואנה. וכי מה אנו [כלומר “דביר”] חפצים? הרי די לנו אם ניתן אפשרות לעשרה תלמידי חכמים שישבו ויכנסו את עצמותינו הפזורות…

הפצרתי בו שיסכים ליתן שכרי מאלפיים וחמש מאות ספר, ולבסוף נענה לי.

נכנסה אח“כ רעייתו, ולאחריה – מרת קליינמן [אשת מ. קליינמן]. האחרונה החלה מדברת בענייני האופוזיציה הציונית [היא הלכה בשיטת בעלה שהתנגד לוויצמן ולפוליטיקה של הקמת ה”סוכנות" וכו']. עסוק הייתי בהעתקתו של כתב ההתקשרות, עפ"י הנוסח שהציע ביאליק. אמרתי דרך אגב, תוך כדי כתיבה, שוויצמן – כנראה – הוא היהודי היחידי העושה דבר של ממש. טפח ביאליק בחדווה של שכמי: בראווא, אף אני אמרתי אותם הדברים. מה הם מבקשים כולם? ז’בוטינסקי הוא בעל כשרון, אך א אינגעל. וואס ווילען זיי, וואס ווילאן זיי… <ז’בוטינסקי הוא בעל כשרון, אך ילד. מה הם רוצים, מה הם רוצים?>.

לאחר שהעתקתי את כתב־ההתקשרות על “כתבי אברהם קרוכמל” ומסרתי לו, שוב תקע את כפו לכפי, תקיעת כף: אפגעמאכט… <נעשה הדבר> כדרך הסוחרים!…

יצאנו החוצה. עומד היה לנסוע – כנראה – אל שמריהו לווין. ליוויתי אותו. קנה גם בשבילי כרטיס־מסע. [בפעם הראשונה!… קמצנותו….] בדרך התחיל שוב מספר לי על טרדותיו. ביקש ממני סליחה שחיכיתי לו זמן רב כ“כ. התחיל קובל על ההפסד הרב שיש לו בהוצאת כתבי היובל שלו, ארבעת כרכיו. ולוואי – אמר – שאוציא לזכותי לכל הפחות את שכר הסופרים. סיפר לי אח”כ על הקטטה שנפלה בינו לבין בודקו.

הרי אתה יודע – אמר – כמה מעילות מעלו כל אלה שעסקו בהוצאת כתבי. השהו את המכונה שבועות אחדים, ואני הייתי מוכרח לשלם הכל. השהו בכיסיהם עמודי הגהה – ועל חשבוני. לבסוף חסר היה ציור לגב אחד. לא יכולתי למסור את העניין לצַיָר אחר, מאחר שבודקו צִיֵּר את כל הכרכים. פניתי אליו והנה העלה את שכרו כפליים. מוכרח הייתי למלא את בקשתו. היום בא אלַי לסלק את חשבונותיו, צריך הוא לחתום על קבלה – והנה הוא מתחיל שוב לבקש הוספה. אמרתי לו: אין אדם מוסיף הוספה אלא כשהוא שבע־רצון, שנעשתה לו נחת רוח יתירה. ואתם מה עשיתם לי? אפשר והייתי נותן לך הוספה, אולם אתה אינך צריך לבקש ולהתנות על כך!… נעלב בודקו, לא חתם, וברח. הייתי נותן לו, הייתי מוסיף לו, אך מפני מה ביקש?

דיברנו על בודקו בכלל. לא – אמר ביאליק – הוא איש ישר לבב.

10.4.24 [המשך אותה הפגישה]

ואנו בדרך לתחתית (אונטערגרונדבאהן) הוֹיפטשטראסע.

ביאליק היה נרגז בעניין בודקו: רוגזו לא הרפה ממנו שעה מרובה. ואח"כ חזר ושאלני: החכית לי זמן רב? תסלח לי באמת, לא אשמתי היא זו.

נסבה השיחה על “אשכול” ועל קלצקין. ביאליק: וכי מה יודעים הם? [שוב שוחחנו על הוצאת שירי נג’ארה העומדים לצאת לאור ע“י “דביר” ו”אשכול"]. בשיחותַי עמהם נוכחתי שאינם מבינים כלום בעניין זה.

שאל אותי: האם אתה מתעניין בדבר זה? רצונך לטפל בכך?

לא – אמרתי – אין זה מענייני.

אם כך –אמר – צריך לשלוח את עמודי ההגהה לדווידסון, יטפל הוא בהם. עליהם, על אנשי “אשכול” אין לסמוך כלל. כלום מול"ים הם, קלצקין וגולדמן? אולם לקבץ כסף – הם יודעים יותר ממני. תאמין לי שאני אף פרוטה אחת לא קיבצתי לטובת “דביר”. באודיסה היו יהודים אחדים והם היו הולכים ומקבצים, אך אני לא עסקתי כלל בכך.

שוחחנו על “מוריה” ו“דביר”. הבעתי את תמהוני על שביטל את “מוריה” וכפף אותה ל“דביר”, למה ועל מה?

התחיל ביאליק מבאר לי: הרי באמת לא ביטלתי את “מוריה”. הרי נדפס ע“ג כמה ספרים: מספרי “מוריה”. אולם אומר לך את האמת, כל ימי עסקתי ב”מוריה" ולא הייתה לי מנוחה. מבקש הייתי לכל הפחות חצי שנה במנוחה, להקדיש שנה לנפשי – ולא יכולתי, לא יכולתי להפנות לכך. רוצה הייתי להיפטר מהמשא הזה. לא הייתה לי ברירה אחרת אלא לסגור את “מוריה”, לבטלה, אולם כיצד? ולפיכך הכנסתיה תחת כנפי “דביר” [יש רגליים לדבר, כי נימוק זה נכון היה. “מוריה” הטרידה אותו ביותר, משום שבהול היה על קיומה והצלחתה. ולפיכך ביקש להיפטר ממנה, אולם ב“דביר” מצא טרדות חדשות. שמעתי ממקורות בני־סמך שונים, וגם רמזים מביאליק גופו, שמכר את “מוריה” ל“דביר” בסכום הגון.] ב“דביר” אין לי כל חלק. אני עובד כמנהל המוסד, תאמין לי שאין אני מקבל אף פרוטה אחת, אעפ“י שאני מבטל רוב זמני על ה”דביר“. אינני מקבל לא שכר מערכת ולא שכר הנהלה. אולי בעתיד, כשיגדל ה”דביר" ביותר, יבוא יום ואקבל מה שהוא. כמה עבודה השקעתי ב“דביר”. ולא עוד אלא שאין אני אפילו מקבל דמי הוצאות; כלומר הוצאות נסיעה שהייתי נוסע מהומבורג לברלין ובחזרה אך ורק לשם ה“דביר”. כך דרכי, שבתור שותף אין אני מקבל לעולם הוצאות־הדרך. שהרי קשה הוא הדבר להכריע עד כמה אתה משתמש בדרכך זו לטובת עצמך ועד כמה לטובת העסק המשותף. אני ורבניצקי ב“מוריה” גם כן לא קיבלנו מ“מוריה” דמי הוצאות הדרך. אולם רבניצקי ישב כל ימיו באודיסה, ואני הייתי מרבה בנסיעות.

ביאליק קבל הרבה על הטרדות שב“דביר” ושוב התחיל מטיף לי מוסר – ומתוך הצטערות – על שלא קיבלתי את הצעתו להיות ממלא מקומו בהנהלת “דביר”, אמר לי: תאמין לי שהיה לי ממש שברון לב על שדחית את הצעתי. הצטערתי הרבה על דבר זה. ראיתי בך שאתה אדם מסור ונאמן, אתה הולך בדרך זה, ואתה ראוי לעבודה זו, ואתה ממלא אותה באהבה – וחבל שלא קיבלת את הצעתי. אילו קיבלת אותה – הייתי נוסע כעת לא“י ולבי היה סמוך ובטוח שיש לי ממלא מקום בחומר וברוח, וכעת אני מוכרח לומר לך שאין לי איש כזה, לא השארתי בברלין אדם שכזה. מה לעשות? אבל בכל זאת אני מקווה שעוד נעבוד יחד, נעבוד יחד בא”י. בעוד שנה תבוא לארץ ונעבוד יחד. אשמח מאוד שתעבוד במחיצתי. בכל זאת, הרי יש לי ניסיון גדול משלך – ויכול הייתי להראות לך כמה דברים.

חזרתי והסברתי לו שהמעכב בדבר היה אותו תנאי שהתנה אתי שאסתלק מ“עינות”. ביאליק השיב: זה היה אי אפשר. אני – לי אחת היא [?!] אבל הם, בעלי ה“דביר” [!! כלומר, הלא הוא היה בעל ה“דביר”, מי הם “הם”???] דרשו זאת במפגיע. חששו מפני שתי רשויות.

אחר כך אמר לי: במוצאי שבת זו תהיה שיחת חברים לרגל יציאתי מכאן. דבר זה הוא בידיעתי ובהסכמתי. הרי תבוא לשם, נתראה שם.

וכך נפרדנו.

קודם לכן – סמוך לפרידה – חזר וקבל על ההפסד הרב שהוא מפסיד בהוצאת ארבעת כרכיו [כתבי היובל], שאפילו להחזרת קרן לא יזכה מהם.

שאלני כמו כן ללימודַי באוניברסיטה.

ועוד קודם לכן, כשסיפרתי לו ששאלתי את ש. דובנוב בעניין המאמרים ב“כרם חמד”, אמר לי ביאליק: את דובנוב שאלת? מנַיִן לו דבר זה? מנַיִן הוא יודע בדברים אלה?

אמרתי לו: ואיך הוא מחבר את ה“היסטוריה” שלו?

השיב לי: זהו סוד שלו.

במוצ“ש, [16.3 (?) 15] נערך נשף פרידה לביאליק באולם союз русских евреев <ארגון יהודי רוסיה >, במעמד סופרי ישראל וחכמיו בברלין, זקנים וצעירים, באי־כוח הסתדרויות ועוד. ביאליק היה לבוש שחורים, כולו “הדר” [איחר לבוא בשעה בערך סיפרו לי אח”כ משמשיו שמלחמה רבה נלחם בסמוקינג, כפתוריו וכו' וכו‘]. פניו כפני בורגני “שבע”, נאה. הד“ר ברנפלד פתח, בירך את ביאליק שא”י תשמש לו מה ששימשה איטליה לגיתה, שישוב וימצא את השירה בא"י, יחדש שירתו וכו’. נאמו אחרים [פיכמן, שניאור, ד“ר שמריה לווין] ואח”כ נאם ביאליק בעצמו, ואלה הם ראשי־פרקי דבריו:

כשיצאנו מרוסיה לארץ היינו שמונה [?] אנשים. בקושטא נטינו מן הדרך. באנו לאשכנז. ויתרנו על עלייתנו לארץ, כדי לתת לחברינו מקום להתפרנס בארץ. ואנחנו כעת בדרך, בין מסע למסע, ובדרך אין להאריך בדברים. ובאמת, היה טעם לישיבת גלות זו באשכנז. יש ממנה ללמוד וללמוד. הנה יושב בינינו חכם זקן אחד [הראה על ש. דובנוב], שעסק כל ימיו בחיבור היסטוריה ישראלית בלשון הרוסית. מה עשה הקב“ה? הביאו לאשכנז, וכאן נוכח שאין צורך בהיסטוריה ישראלית בלשון רוסית שאין קשר בין ההיסטוריה שלנו ובין הלשון ההיא, והנה בהוצאת “דביר” יוצאת לאור ההיסטוריה שלו בעברית. מספרים על ר' נחמן הברסלבי שהיה בא לירידים והיה ניגש לסוחרים שבאו ליריד וּמוכיח להם כי ערומים הם, ואין כסות לעורם. וזה היה טעם ישיבת גלותנו באשכנז, כאן נוכחנו כי ערומים אנחנו. רק כאן באשכנז נתגלה סוד הדבר. [! ובאמת, הולכים ונדפסים בברלין גם התרגום האשכנזי, היהודי, והמקור הרוסי של ההיסטוריה של דובנוב! ובאמת ערכה של “היסטוריה” זו היה בעיקרו ברוסית, מלבד הכרכים האחרונים –החדשים – הקובעים מקום לעצמם.] ושוב: הלכה ונתפתחה באשכנז חכמת ישראל בלשון לועזית, וע”י שנתגלגלנו לכאן מצאה זו את גאולתה ב“דביר” [הירחון, שלא הוציאו אלא חוברות אחדות] אמנם נאבק הוא כעת על קיומו, אך אקווה שיוסיף להתקיים. לפני שנתיים, כשבאתי הנה הזמנתי חבר סופרים ועסקנים והצעתי להם את תכניתי, תכנית “דביר”. אפשר שהרבה מן המשתתפים באסיפה ההיא יושבים כאן אתנו [גם אני הקטן השתתפתי באותה אסיפה]. ובאמת אני הזמנתי אתכם כדי לתת לכם דין וחשבון מפעולותי כאן. אני הזמנתי אתכם, אל תחשבו כי זוהי “הפתעה” שנעשתה לכבודי. הכל נעשה בידיעתי ובהסכמתי. “דביר” עשה הרבה. אין אני מתכוון לעשות ריקלמה <פרסומת> ל“דביר”. וכאן אני מחוּיב להזכיר את שמו של היושב ראש שלנו, ד“ר שמריה לווין, שסייע על ידי סיוע של חומר להקים את הבנין הזה. מצד שני, מלא אותו היו”ר הנכבד שלנו – יו“ר הכבוד הד”ר ש. ברנפלד – כלומר את המוסד “דביר” תוכן. הוא נתן לנו את “המבוא לכתבי הקודש”. שני כרכים כבר יצאו לאור, שמונים גליונות דפוס. הראה הזקן שלנו מימיו ספר כל כך גדול משלו בעברית? [חיבת ביאליק לכמות של גליונות דפוס, לגליונות רבים – מבהילה!!! לברר את זה!]. ובאלה הימים יצא לאור הכרך השלישי. ולוואי וישלח לנו הזקן [ד“ר ש.ברנפלד] שלנו לא”י עוד שמונים גליונות דפוס ועוד שמונים גליונות דפוס [!]. אני רואה את עיקר פעולתי, מלבד פעולתי הספרותית בתור סופר, את פעולתי בתור מו"ל.

לא יכולתי לעלות ישר מרוסיה לא“י. תנאי העבודה לא היו נוחים בארץ, תנאי ההדפסה קשים [! וקודם אמר: לא עלה לארץ כדי ליתן אפשרות פרנסה לחברים בארץ]. נמנו כאן בברלין לייסד את חברת “דביר” ולעבוד. הצלחנו, וכעת אני עולה לארץ. טוב פת חרבה ושַלווה בה מבית מלא זבחי ריב, וכמו שאמרו חז”ל: טוב פת חרבה – זהו תלמוד ירושלמי, מבית מלא זבחי ריב – זהו תלמודה של בבל [רצה להמשיך ו“פתאום” שכח את המשך דברי חז“ל, ואמר: כאן יושב בינינו הד”ר אפשטין, אחד מעורכי “דביר”, מה כתוב שם? אולם גם אפשטין לא ידע בדיוק, מן הקהל התחיל “לעזור”…] תלמודה של בבל נמאס עלַי. צאו וראו כמה פשוט הוא התלמוד הירושלמי, וכמה מסובך ומלא מחלוקת הוא התלמוד הבבלי. אני רוצה בפת חרבה ושלווה בה. אין אני מקווה לגדולות ונצורות [רמז – לברכת ברנפלד שימצא בא“י את איטליה שלו!] איטליה? שירה? אֶ, אֶ, אני רוצה לעבוד בארץ, להדפיס, להמשיך את עבודתי בתור מו”ל, לנסות לעבוד לפי תנאי הארץ. ואין אני שר המסכים [תשובה לפיליטון של ז. שניאור ב“העולם”: שר המסכים, ח.נ. ביאליק] כאשר בדה עלַי אדם רע זה [שניאור: רשימות אדם רע] [ובדברו טפח ביאליק בכוח על שכמו של שניאור שישב בקרבתו, וכל הקהל הריע בשמחה.] רק פעם אחת הסכמתי וזוהי הסכמתי על זלמן שניאור, וכמדומני שלא טעיתי, אבל אינני גם שר האופים (ההיה כאן רמז כלפי שניאור, המרבה כתיבה?] אינני אופה שירים.

בסוף נאומו הציע ביאליק לשלוח טלגרמה לר' חיים ויצמן באמריקה: נעודד נא את רוחו ונחזקו; הנוסח הוא פשוט, מלים אחדות: ראה ברכה בעבודתך.

לאחר שסיים ניגשתי אליו. עמד ודיבר עם טייטל [מי שהיה השופט היחידי ברוסיה], הושיט לי את ידו ואמר: נו, איך האב נישט גערעדט קיין נארישקייטען? <נו, האם לא דיברתי שטויות?>.

אמרתי לו: חס ושלום [גם דברים טפלים של ביאליק היו כה חביבים עלַי!] אבל אולי מי מן הנואמים האחרים…

אמרתי לו שלשוא חיכיתי לו במשרד ה“דביר” לקבלת החוזה בעניין כתבי אברהם קרוכמל. אמר לי: כיצד? וכי לא מסר לך את החוזה? הרי לא חסר היה זה אלא חתימה בלבד?

תוך כדי דיבור סטר לי על לחיי ואמר: בוא אתי אל קרופניק [ח. א. ק] עבר אתי דרך כל האולם; יצא כדי לחפש את קרופניק. ניגשנו אל רוזנצוייג [הפנקסן של “דביר”] והוכיחו על פניו. קרופניק ורוזנצוייג הצטדקו.

ביום ב' שאחריו, בבקר, נפגשנו במשרד “דביר”

ביאליק שאלני: החתמת? [על החוזה]

הזמינני ללוותו למשרד הארץ־ישראלי. בדרך שוחחנו שוב על הבנקט שערכו לכבודו. שוחחנו על נאומיהם של פיכמן ושניאור – פיכמן גמגם, פטפט, שניאור הקביל את פעולותיהם של ביאליק ובן אביגדור בתור מו"ל… [כאילו אין לציבור העברי “חשבון” אחר עם ביאליק אלא זה]

אמרתי לביאליק: כמה חוסר טעם היה בדבריהם.

ביאליק הוסיף: וגם חוסר נפשיות.

הרגשתי בו כי דעתו לא היתה נוחה עד מאוד מדבריהם, כי התמרמר מאוד עליהם.

אמרתי לו, שאילו סדרו בנקט מעין זה בוורשה או בווילנא היה ודאי עולה באופן יותר יפה.

ביאליק השיב: כן, הרי כאן אנו בדרך… וכאן כולם חכמים, כולם יודעים את הסוד, אין מתפעלים.

חזר ושאל לדעתי על נאומו: איך האב אבער גערעדט צו דער זאך? איך האב קיין גרויסע נארישקייטען נישט גערעדט? <האם דברתי לענין? האם לא אמרתי שטויות גדולות?>.

אח“כ דיבר בענין ה”דביר" ואמר: אה, מיר האבען דאך עפעס א טו געטאן! <עשינו משהו חשוב!> [ובאמת, מהי פעולת “דביר” כנגד אותה פעולה רבה וענפה שנעשתה מצד כל הוצאות־הספרים העבריות שבברלין? כמעט כמוה כאין… אמנם רבות מהן הולכות וחרבות, מכל מקום כמה רבה הייתה פעולתן.]

שאלני: ומתי תמסור לנו את הכרך הראשון מכתבי אברהם קרוכמל?

השיבותי: בקרוב.

ביאליק היה תפוש מחשבות, שלא כדרכו בשעת טיול עם בני־אדם, ובשובנו מהמשרד הארץ־ישראלי לא דיברנו כמעט דבר. מקרה יוצא מן הכלל אצל ביאליק! בסוף הזכירני שבערב [בו ביום] ייערך לכבודו בנקט באגודת הסטודנטים בברלין. אמרתי לו שאני מוזמן לשם מטעם האגודה, שאני נמנה עם חבריה.

בערב. ביאליק בא אל בית אגודת הסטודנטים [רחוב פרידריך], בלווית הד“ר סולוביציק. ביאליק ביקש סליחה על שאינוֹ לבוש שחורים: תסלחו לי, את כל חפצַי ארזתי כבר ואין לי אלא חליפה זו. אח”כ התחיל מדבר על ביקורת המקרא, ועל יתרו שהיו לו שבעה שמות, ובוודאי גם הוא ידע כבר על ביקורת המקרא… וכיצד בא לשיחה זו על יתרו: בחדר המזכירות של האגודה הנ“ל לא היה אלא כיסא אחד, ישב עליו ביאליק ואמר: אני יושב ואתם כולכם עומדים, וכך נזכר בדברי יתרו למשה. ואמר: נפלא הדבר ש”גוי" מן החוץ בא אל משה רבנו ולימד אותו… [ודאי שוחח קודם לכן עם סולוביציק בעניין ביקורת המקרא, על הוצאת “שכיות המקרא”, על דביר־המקרא וכו' וכו'].

אני ישבתי בראש אותו בנקט שערכה אגודת הסטודנטים. לובובסקי פתח. נשיאותי עלתה יפה במאוד. ביאליק חיבק אותי אח"כ ואמר לי: לא ידעתי כלל כי מסוגל אתה לדברים כאלה [שבחי ויסלבסקי וכו'].

בנאום הפתיחה מסרתי את הנהלת הבנקט לביאליק בעצמו. אמר: אין אני יכול להתבנקט. השיבותי תוך כדי דיבור: התבנקט בכדי שתבנקט, על דבנקטת בנקטוך, וכו'.

אחרי הנאומים – דברי ביאליק:

כאן ביניכם הצעירים טוב לי מאוד. כשנכנסתי הנה ובאתי ללשכה שלכם ולא היה אלא כיסא אחד לישיבה – כבר רווח לי. היה לי יפה, יפה. צעירים אינם צריכים להרבה. מצטער אני מאוד שלא היה לי פנאי קודם לכן לבוא בחברתכם ולישב ביניכם. בילדותי אהבתי לפטפט הרבה. הייתי קורא בספרי מוסר שונים כי השתיקה יפה מהדיבור. החלטתי בכל פעם לשתוק, ולא יכולתי. כמה פעמים נדרתי נדר השתיקה, וללא הועיל. הד“ר סולוביציק האט מיר פראוואצירט <עשה לי פרובוקציה >. אמר שאני יודע לדבר. מה אעשה? אני בכל פעם אומר: זו היא הפעם האחרונה שאני מדבר, מכאן ולהבא אהיה שותק. עכשיו אני שוב נודר: זוהי הפעם האחרונה, בארץ ישראל אשתוק. הלוואי… כוחם של צעירים גדול הוא, שכל דבר שהם עושים נאה הוא. הזקנים זקוקים להתעוררות רבה, הצעירים עושים, שמחים מאליהם. הזקנים זקוקים לרוב צבעים, מה שאין כן הצעירים. רוֹזַנוֹב מצייר באחד מספריו שיחתם של שני צעירים שהלכו ברחוב: סשה אומר לישה: ראה נא עגלה עומדת! ישה פורץ בצחוק: חה, חה, חה! כל דבר קל כל דבר רגיל מעורר בהם שפעת־כח, שפעת חדווה… הצחוק אינו תלוי בסיבה. בניגוד לכל העמים אנו ישראל עם צעיר, עם מלא כח; אף אנו אין אנו זקוקים להרבה. משום שאנו משתתפים במעשי בראשית, עושים מעשי בראשית [! כמה היה קשה לי תמיד לשמוע לשון־בראשית זו!] מימי לא קנאתי בסופרים מאומות העולם, אף לא בגדוליהם ובמפורסמים שבהם. משום שכאן אני ב”בראשית". מנדלי מוכר ספרים היה אומר: צאו וראו מה בין סופר עברי לבין סופר רוסי. הכתב הרוסי הוא רחב ותופס מקום רב, מה שאין כן הכתב העברי. לדוגמא Ж רוסית וז' שלנו. ברוסית אין ראשי־תיבות, רוסית היא לשון ארוכה – וכך בזמן שזכה הסופר הרוסי לכתוב גליון דפוס שלם, לא זכה הסופר העברי לכתוב אלא חצי גליון בלבד. ושוב: בעד גליון דפוס רוסי משלמים כמאה רובל, ובעד גליון דפוס עברי משלמים 24 רובל וחמישים אגורה. און וואס טוט גאט א נס? סוף כל סוף גם באצאהלט מען די 24 רובל מיט די 50 קאפיקעס אויך ניט < ואיזה נס עושה האל? סוף כל סוף גם אין משלמים עשרים וארבעה רובל וחמישים קופיקות >. ובכל זאת היה מנדלי מסיים: אשרי שסופר עברי אנכי. אילו ראיתם שמחתו של הסבא כשהיה מחדש איזו מלה למושג אלמנטרי ופשוט שכל בר בי רב יודע אותו בכל לשון שהיא, זוהי גם שמחתנו בארץ־ישראל, שעבודתו בארץ בראשית.

בדברי סיומו אמר: אתם הצעירים, עשו מה שתעשו, שירו מה שתשירו, ובלבד שתהיו צעירים. הכל יהיה נאה, הכל יהיה טוב, כי על כן צעירים אתם.

בנאום הנעילה ברכתיו ברכת הדרך, הודיתי לו שהקדיש לנו את הערב האחרון [?!] בגולה. לאחר כך הרבה ביאליק לספר בשבח אותו בנקט.

ביאליק בא למרחביה ונכנס להית אבא. חיכה כשעה לבוא אבא מן השדה. שוחח בינתַים עם ירוחם ושפרה. לדברי ירוחם סיפר הרבה בשבחי. אמר: משרידי תלמידי חכמים שבסופרי הדור הצעיר. אף בפני אבא סיפר הרבה בשבחי. הבטיח לכל המסובים שאהיה פרופסור באוניברסיטה הירושלמית.

בקבוצת מרחביה סיפר על אבא שהוא איש יקר ולו בן יקר. לפני שבועיים כתב לי על רושם אבא עליו. זהו המכתב הרביעי שקיבלתי ממנו.

לפני ימים אחדים נכנסתי ללשכת “אשכול” ומצאתי את קלצקין, גודלמן, וילנסקי, הינדלמן, יושבים ומספרים בגנותו של ביאליק. סיפרו על קמצנותו, על מידותיו הרעות, על אהבת הממון שלקה בה. בא“י נסע באוטו של פישמן, מעורכי ה”מארגען זשורנאל", והלה טלגרף בכל רגע לאמריקה על נסיעותיו בחברת ביאליק.

טשרניחובסקי אמר: יש להוציא מוניטין לביאליק: ארי שבסופרים מכאן, וחזיר שבסוחרים מכאן.

ומכל מקום – יכולים רוב המרננים אחריו להיות כפרת ביאליק. עם כל חסרונותיו ומגרעותיו – ביאליק הוא ביאליק, אחד הוא ואין שני לו.

29.7.1924

ביאליק בא מא"י לאשכנז, לזמן מה.

לפני שבועיים צלצלתי אליו. אמר לי: חפצתי לראות את פניך. בוא אלַי. באתי. ישב ושוחח עם מרגולין [מו“ל ה”זמן" לשעבר]. קם, העלה את משקפיו על מצחו, נגש אלַי, התנשקנו [כמו שאומרים בא“י]. שוחח עם מרגולין, שחקרו ודרשו על א”י. אמר לו ביאליק: שלום אש זאגט א“י איז א קוראשז־זאך! ווער ס' האט קוראזש קען פאהרען. איהר זייט דאך א ייד וואס האט עקשנות – אין א”י דארף מען האבען עקשנות. צוריידען קען איך אייך נישט. אז איהר וועט דארט זיין, וועט איהר שוין האבען וואס צו טאן < שלום אש אמר: א“י היא עניין שבאומץ. מי שיש לו אומץ יכול לנסוע. אתה יהודי עקשן. בא”י זקוקים לעקשנות. לפתותך איני יכול. כשתהיה שם יהיה לך מה לעשות>.

מרגולין הלך. התחלנו משוחחים. שאלני לשלום עבודתי. הראיתי לו גיליון אחד משל מבואי לכתבי רנ“ק. הפליא הרבה; ציטט אחד מדברי רנ”ק: “שניהם מציקים בשווה”. הרציתי לו מחדש מדעותי בשאלת הגליונות של רנ“ק. אמר: איזו השפעה הייתה לו? השיבותי לו על כך. אח”כ אמר: יודע אתה? הוא היה יורשו של הרמב“ם. זה הכל. [כמובן, שבמשפט סתמי ו”כולל" לא היה כדי להניח את דעתי – הרבה “שטחיות” ראיתי במשפט זה.]

הראיתי לו מחברת אורתודוכסית אחת [“אפריון”, ירחון לדרוש ולכל ענייני ישראל סבא, סיון תרפ“ח] שבה באה רשימה עליו, על ביאליק. קרא אותה בעניין רב. צחקנו שנינו הרבה על כמה פרטים. אח”כ אמר: אלה הם שומרי כח היצירה, האורתודוכסים הללו, הפשוטים. כאן יש סוד גדול בדבר. הם הולכים ועושים את שלהם. שומרים על הישן שלא יאבד. לא כן אנשי הפוליטיקה שלהם. הללו נרגנים, מנוולים. התווכחתי עם צעיר אחד משלהם, בור ועם הארץ.

באותה מחברת מצא ביאליק מאמר: “תיקונים והערות בפירוש אבן עזרא”. התפעל מאוד. אמר: דברים כאלה צריך לאסוף.

אח"כ שאלני: מה בדבר כתבי קרוכמל? העוסק אתה בהם? השיבותי לו בחיוב.

סיפר שוב על אבא ועל הרושם הטוב שהטביע עליו.

שאלתי את ביאליק אם אמת היא בפי קלצקין שהוא ביקש ממנו [מקלצקין] לפרסם את מאמרו “רשם שקדן” – ב“העולם” נגד ברדיצ’בסקי.

אמר ביאליק: קלצקין שאלני אם מותר להדפיס מאמר זה. אמרתי לו שאינני רואה כל חטא בדבר. לא עוררתי אותו לכך ולא ביקשתי ממנו שיפרסם מאמר נגד ברדיצ’בסקי. אבל אמרתי לו שמותר להדפיס מאמר בגנותו של ברדיצ’בסקי. למה היא “רַבֵיות” זו? שלושה “רביים” בספרותנו: ברנר, ברדיצ’בסקי ועוד שלישי [סתם ולא פירש], כל הפוגע בהם כפוגע בכבוד מלכות. אף אחד־העם בשעתו היה מעין “רבי” אך הוא ידע בעוד מועד להתרחק מכך. ונפלא הוא, דווקא אלה שנלחמו בזכות האוטוריטט – נעשו הם גופם ל“רביים” שאסור לפגוע בהם. איש כקלצקין רשאי לפגוע בברדיצ’בסקי, ער איז דאך א מענש מיט וויסען. אז ער זאגט איז געזאגט < הוא אדם בעל ידיעות, כשהוא אומר משהו, הדבר אמור >, מדוע יאסרו עליו את הביקורת על ברדיצ’בסקי? [לפני שנתיים בערך ביטל ביאליק בפני את קלצקין כעפרא דארעא. אמר עליו שהוא “בעל מליצה” ולא יותר. קלצקין גופו אמר לי זה לא כבר, כי כל סופר מכיוון שביאליק מקבל איזה ספר משלו להוציאו ב“דביר”, הרי הוא נעשה חביב עליו, גאון ובעל כשרונות, ואם כן אפשר שלרגל הוצאת כתבי קלצקין ב“מוריה” התחיל ביאליק מעריץ אף אותו.]

אחר־כך התרגז ביאליק שוב באותו עניין וחזר על טענותיו נגד ברדיצ’בסקי – או לזכות ביקורת ברדיצ’בסקי – בהתרגזות יתירה. ניכר היה שהעניין הזה הטרידו, הרגיזו ה“קומפלקס” של ברדיצ’בסקי.

הוסיף: רוצה הייתי לכתוב איזו רשימה באותו עניין. אמרתי לו: לא כדאי למר ביאליק להשקיע עצמו בוויכוח זה שאין לו טעם. השיב לי: כשאני קורא בדברי ברדיצ’בסקי אני רוצה להבין אותם. הרי אף אני מבין בדברי שירה. אף אני יודע בטיב לשון – ואין אני מבין את דבריו. מה זאת? הייתכן הדבר? [שכח ביאליק מה שאמר על ברדיצ’בסקי בנאום־ההספד שלו בברלין, כחודשיים לאחר מות ברדיצ’בסקי; אולם בכמה משיחותינו הפרטיות דיבר ביאליק בשלילה ובבוז על ברדיצ’בסקי; כמה פעמים קרא לו: בעזגראמאטנער < אנאלפאבית >…]

שאלני: מה שלום “עינות”? סיפרתי לו.

אמר: לא כדאי לעבוד באשכנז. מי שיעבוד כאן יפסיד את כל מעותיו. ראיתי מראש מצב זה [?!] ניבאתי על כך לפני שנתיים [! לא היו דברים מעולם!]

אח“כ דיברנו על הוצאת “פנקס מדינת ליטא” ע”י ש. בודנוב בהוצאת “עינות”. אמר ביאליק: למה לך להוציא “פנקס” זה? כשיש לבורטוריום אזי מוציאים דוקומנטים, אולם למה לכם לטפל בהוצאת דוקומנטים זו?

שאל, אם ש. גינצבורג שלח את כתב־היד של רמח"ל.

סיפרתי לו על כתב־ידו של טשרניחובסקי “עמנואל הרומי” שניטל עלַי לתקנו ולערכו לדפוס, ואף דבר זה של טשרניחובסקי מבליט ששד“ל הוא שהכניס את ה”אברופיזם" לשירותנו [ה“אברופיזם”?] < אֵירוֹפִּיזְם?>

ביאליק אמר: דבר זה שמע מפי. אמרתי לו כי שד“ל הכניס את המשקל הטוני לתוך שירתנו. אח”כ הציגני לפני האינז’ינר זלקינד שבבית חתנו הוא מתאכסן: молодой хорошiй писатель и хорошiй человек <סופר צעיר טוב ואדם טוב>. והוסיף: וגם לו אב טוב ומצוין. והתחיל שוב מספר נפלאות על אבא והשפעתו על כל האיכרים.

כשנפרדנו, אמר לי: אשהה כאן כשבועיים.

שכחתי: ביקשתי ממנו שיסייע לי בחיבור נוסח־ההקדשה ל“כתבי רנ”ק" שאני מקדישם לו. צחק ואמר: זהו עניינך, עשה כרצונך.

בדברו על א"י אמר: קודם לכן הייתי שונא את הקנאים מטיפוסם של אוסישקין, בוגרצ’וב וכיוצא בהם. כעת אני רואה שהללו צדקו. בלי קנאות לא תיבנה הארץ.

[לפנים הייתי רושם רשימות־שיחותי עם ביאליק בהתעוררות פנימית מיוחדת במינה. כעת אין שיחותינו מטביעות עלַי אותו רושם שמלפנים, אינן מהממות ומדהימות אותי, אינן מכריחות אותי לרושמן, ומכל מקום ארשום את עיקרן וקיצורן.]

צלצלתי אליו לפני ימים אחדים. שאלתי אם כדאי לי להזדרז בהכשרת כתבי אברהם קרוכמל לדפוס, ואם יש לי תקווה שאקבל שכר־סופרים. אמר לי, שאין תקווה רבה לכך. מכל מקום, הוסיף, היכון. אולי יבוא מקרה שיחסר כתב־יד ואתה בא בכתב ידך ונמצאת זוכה. אין לחכות לנס בידיים ריקות. כל הרודף אחר הנס, הנס בורח ממנו. צריך אתה לדאוג על כך שידיך תהיינה מלאות ואז תבוא שעת־כושר ותשתמש בה.

אמר לי: קודם צאתי מכאן אני חפץ לראות את פניך.

הבטיחני שישתדל שאקבל מ“דביר” הוצאות־הדרך להנובר, לבקר את חנה קרוכמל.

מחר או מחרתיים אכנס אליו שוב.

1.8.1924

אמש מסרתי לח. נ. ביאליק טופס אחד של “כתבי רנ”ק" שהקדשתי לשמו.

קיבל את הספר מידי, הודה לי, פתח, דפדף ודפדף, היה נרגש.

אמר: הרי זה ספר גדול. יכול היה להיות בעל שני כרכים. חבל שחסרים כאן הפרקים הללו [ראה הערתי בהקדמה]. עבדת עבודה גדולה. אף ספר אחד מספרותנו החדשה לא יצא בצורה זו של “כתבי רנ”ק". ובאמת, הרי זה הספר היחידי שלנו. נו, איהר דארפט דעם ספר באנעצען… איהר דארפט מאכען א סיום… חבל שאיננו [פתח, ולא גמר, כאילו רצה לומר: שאין לי כאן בית וכו'] איהר זייט א חתן־תורה, איצט דארפט איהר ווערן א חתן־בראשית… וואס הייבט איהר ווייטער אן? א חוץ די כתבים פון אברהם קרוכמל? < אתה צריך להרים כוסית לכבוד הספר… אתה חייב לעשות סיום. חבל שאינני (פתח ולא גמר, כאילו רצה לומר: שאין לי כאן בית וכו') אתה חתן־תורה ועליך להיות עכשיו חתן־בראשית. במה תפתח עכשיו? מלבד הכתבים של אברהם קרוכמאל? >.

אמרתי לו כי עייף אני ומבקש אני מנוחה במקצת.

כך? אמר: ומדוע אינך נוסע לא"י?

– אין כסף

– הנסיעה עולה רק בעשר לי"ש. האמנם 180 מרק הם אצלך סכום גדול?

– כן.

דפדף במבואי ונתקל בביטוי “ארבעת השפטים הרעים” (ציטט מדברי רנ"ק). אמר: אט וועל איך אויך זאגען א גוט ווארט, א דבר תורה. דאס איז ניט קין פשעט’ל. דאס איז א אמת, א אֲמיתיות, א אמת לאמיתו, דאס שטאמט פון אבראמאוויצען (מנדלי מו"ס) נאר איך האב דאס א ביסעל צוגפוצט <אמר: אומר אני לך רעיון יפה. דבר תורה. זה לא “פשטל”. זו אמת. אמת לאמיתה. המקור הוא בכתבי אברמוביץ (מנדלי מו"ס) אבל אני רק שיפצתיה>. כתוב: “אמרתי” וגו' “אשביתה מאנוש זכרם”, “לחומי רשף”, “מזי רעב” וגו' “ושן בהמת אשלח בם” <דברים ל“ב >. במקרה זה נתקשו כל המפרשים, ויש הרבה פשט’לאך על כך. אולם צריך לדעת, כי דבר זה היה מקובל באומה שבארבע תקלות חרב העולם: דבר, חרב, רעב, משלחת חיה רעה. כך גם נאמר ביחזקאל. בתלמוד נאמר: בארבעה פרקים נידון אדם וכו' <צ”ל “בארבעה פרקים העולם נידון”, ר’ה טז ע“א משנה>. והיא גם כוונת המקרא הנ”ל: לחומי רשף, רשף הוא זיק, לחומי – אכולי, הרי־חרב; מזי־רעב – הרי רעב וגו' הרי דבר, וגו' הרי חיה רעה. וע"י כך מתיישב המקרא. און דאס איז א אמתיות, אנ’אמת לאמיתו < וזוהי אמת, אמת לאמיתה>.

תוך כדי “יישוב” פסוק זה עבר ביאליק לדבר על “המליצה”. כשאינך מבין מקרא זה לחומי רשף וגו' – מה מכבידה עליך “המליצה” שבו, אתה שומע המון דברים – ואין כלום. שהרי מהו ההבדל בין מליצה לאמת? במליצה אין הכרחיות, אין законность [חוקיות], אין הכרח, הפקר. אינך מרגיש כי המליץ אומר מה שאמר מתוך הכרח, משום שלא יכול אחרת. יכול היה לומר מה שאמר בכמה צורות [כדאי להקביל, בתורת ניגוד, את דברי רב סעדיה גאון בשבח המליצה! חשוב!] המשוררים הצעירים שלנו אינם יודעים כלל כי אין להם קורא טוב ממני. אני מבין לא רק מה שהללו כותבים, כי אם גם מה שהללו רצו לכתוב ולא יכלו. בא אלַי היום משורר צעיר שאינני רוצה לפרש בשמו, הביא לי שיר:

הוי פרד דוהר

דם!

בוזז אוצרותי וגו'

חסך רגליך בחיי וגו'.

אמרתי לו: כלום ראית מימיך פרד, יודע אתה פרד מהו? וכלום יכול פרד לדהור? הרי פרד הוא יליד תערובת! ודאי נתכוונת לומר: לאָשעק (лошак) < פרד>. כך, כך, קפץ אותו משורר צעיר, נתכוונתי לומר: לאשעק. וכך הלכתי ובארתי לו כל מה שרצה לומר בשירו זה ולא עלתה בידו. היכול פרד לבוז אוצרות? בוזז אוצרות הוא שודד או אויב וכיוצא בכך. הוא הסכים לי בכל. הללו, הצעירים, אינם משגיחים כלל במלה, משתמשים בציורים שהם עצמם אינם מבינים כלל.

עברנו לחדר השני.

חזר אל “כתבי רנ”ק". אמר לי בזו הלשון: מנחתך ערבה עלַי מאוד. ערבה עלַי עד כדי כך, שאין בכוחי לדבר כלל, לומר לך דברי תורה. תודתי כולה שתיקה.

ואח"כ: הרי אין “סתם” מתנה. הרי זו מתנה ממין אחר.

חזר לאותו נושא, לאחר שעה קלה: שמע נא, תסלח לי, אשאלך שאלה אחת אף על פי שיש בשאלה זו משום דברים שבלב. הרי אני מכיר בך. יש לי חוש־הריח [!! שוב חיזוק להשערתי בדבר יסוד הריח שבשירת ביאליק]. אשאלך שתי שאלות: מפני מה הקדשת לי ספר בכלל ומפני מה בחרת ברנ"ק דווקא?

השיבותי לו: השאלה הראשונה אינה מסובכת ביותר. פגישותינו הראשונות עוררוני לכך להקדיש לו “פרי” מפירות־עבודתי. ואשר לשאלה השנייה, עומד הייתי בשנים האחרונות במחקר רנ“ק ולפיכך בחרתי ב”כתבי רנ“ק”, בתורת מתנה ליובלו. ומלבד זה שמעתי מפיו של ביאליק בעצמו כמה הוא מעריץ את רנ“ק, כי קרוב הוא קרבה יתירה לרנ”ק.

ביאליק הודה לי. כן, הוא מרגיש את עצמו קרוב לרנ“ק. אמר: ס' איז פאראן ביי אונז אין דער ליטעראטור וועניגע, אוף וועלכע מען קאן זיך שטיצען. איך האב זיך א סך געשטיצט אויף רנ”קען. אין דער פאעזייע האב איך א סך זיך געשטיצט אויף שלמה לויזון [!!] <בספרותנו יש מעטים שאנו יכולים להסתמך עליהם. הסתמכתי הרבה על רנ"ק, ובשירה הסתמכתי רבות על שלמה לויזון>. הוא היחידי בכל משוררי ישראל שממנו ינקתי. אף על פי ששיריו מועטים ביותר. הוא היחידי.

יצאנו מביתו. ברדתנו במעלות אמר לי: מתנתך נאה מאוד. גם בתכנה, גם בצורת ההקדשה. הכל נאה מאוד.

בדרכנו התחיל משבח את רנ“ק על שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בה. אתה רואה – אמר – שכל גדולי ישראל לא עשו תורתם אומנותם. הרמב”ם לדוגמא! היו ביניהם גם כאלה ששימשו בהוראה, רש“י לדוגמא. אך אף הללו היו אנשים תמימים ביותר. אחד העם, בימינו, לדוגמא, הקריב את מחצית עולם הבא שלו משום שמוכרח היה לבקש פרנסתו לא בחיי הרוח [ביאליק גופו רואה עצמו מתפרנס בעיקר מהמו”לות, מהעסק שבספרות, ולא מהעבודה הספרותית גופה, אף אני העדפתי מו"לות על משרות ציבוריות וכו', וביאליק חיבב את זה ביותר!]

סיפרתי לביאליק פרטים אחדים, כיצד משבח רנ"ק את העסק, את ההתעסקות המעשית, וביאליק שמח על כך ביותר.

אח“כ התחיל ביאליק משבח את רנ”ק על שחתר אחר גילוי יסודותיה הפילוסופיים והפסיכולוגיים של ההלכה [גוזמא קא נקט, רנ“ק חוקר את צורת ההלכה, אין פילוסופיה של ההלכה במשנת רנ”ק!]. באמת – אמר ביאליק – לא השגיחו עדיין במצע הפילוסופי־הפסיכולוגי של ההלכה. ורנ"ק הוא שהשגיח הרבה בכך. חקרו הרבה במקורה ההיסטורי של ההלכה. אך תמיד חייתה הפילוסופיה באומה, הפילוסופיה שלא מדעת. אין שום אומה חסרה פילוסופיה אפילו שעה אחת. וכלום ייתכן הדבר שאבות־המשנה, הנשיאים, אלה שהיו מקורבים לחצר המלכות וידעו הרבה על הפילוסופיה היוונית ועל התרבות הרומאית, היו נטולים השקפה פילוסופית כל עיקר? בעלי ההלכה היו אמנם גדולים, הם ידעו להלביש צורה מעשית לגרעין הפילוסופי שבידם. המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל בדבר ביצה שנולדה ביום טוב אינה כל־כך מגוחכת. כאן גנוז רעיון פילוסופי. לדוגמא: אותה מחלוקת של “כיצד מרקדין לפני הכלה”. כאן גנוזה מחלוקת כללית על יחס האדם בחברה. הרי יודע אתה שהספרדים משבחים ומהללים את הכלה תשבחות שאין להן סוף. וכך פוגע אדם בחברו בשוק, והוא שואלו לשלום אשתו ובניו וכו' ואינו הוגה כלל בשעה זו בבני אדם אלה שהוא שואל לשלומם. וזוהי המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל: כיצד צריך אדם להתנהג בחברה? כלום צריך הוא תמיד להלל את חברו, או חייב הוא לומר לו בכל רגע ובכל שעה את האמת כמות שהיא? זוהי שאלה של נימוס, שאלה של דרך ארץ ובכוונה בחרו בשאלת “כיצד מרקדין לפני הכלה” לשם זה. ומצד זה יובן סוף המחלוקת: מדבר שקר תרחק וגו'. ודוגמאות כאלה רבות. ולפיכך אני אומר, בניגוד לאחרים, שספר דברים בתורה הוא הספר האחרון, כלומר הספר שנתחבר אחר ארבעת חומשי תורה. שהרי ספר דברים הוא ספר פילוסופי, קודיפיקטורי. בא הוא לאחר כל הספרים, לאחר שנתחברו כל הדינים – והוא הולך ומונה לפי הסדר את כל הדינים המפוזרים בספרים שקדמו לו: דיני השבת, דיני השמיטה, דיני היובל, דינים התלויים בארץ. ביסוד הספר דברים טבועה השקפה פילוסופית קבועה. כל מתן חוקים אי אפשר לו בלי יחס פילוסופי קבוע. וחטא רב חוטאים החוקרים שהם מזלזלים במצע הפילוסופי של ההלכה.

אמרתי לו שרמז לדברים אלה ניתן למצוא במאמרו “הלכה ואגדה”.

השיב ביאליק: בתרגומו הרוסי של מאמרי זה הוספתי הרבה דוגמאות. בשיעורים שהקראתי לפני תלמידי [בישיבת אודיסה] ב“מורה נבוכי הזמן” העירותי הרבה על כך. כמה מדברי אלה נתפרסמו בדפוס. הרציתי פעם לפני הד“ר שמחוני בעניין השירה הספרדית והשירה האיטלקית, והוא השתמש בדברי אלה במאמרו על בן גבירול ב”התקופה" ולא שנה דברים אלה בשמי. והדברים האלה הם הטובים שבכל מאמרו. הוא אמר לי שאף הוא חשב דברים מעין אלה. אלא שאת העיקר, העוקץ שבדבק לא הרגיש שמחוני, ועדיין יש לי מקום להתגדר בו. ושוב: דברים אלה דרשתי באודיסה לפני המלחמה, וקורספונדנט אחד הרצה את דברי־הרצאתי ב“הצפירה”, ולא עמדתי על כך אלא מתוך רשימת המאמרים שנתפרסמו עלי ב“עין הקורא”, וכשאכתוב על כך, אודיע שזה שנים רבות פרסמתי דבר זה, כפי שמוכח מתוך “הצפירה” ושמחוני הוא ששאב ממעיני.

נפרדנו. ביקש ממני שאודיעו את כתובתי קודם שיצא.

7.8.1924

שבתי מהנובר. קיבלתי היום את גלויתו.

צלצלתי אליו. אמר לי: עברתי בנשימה אחת במבואך עד עמוד 100. הביוגרפיה על רביד התעודות היא מלאה שלמה, אלא שיש בה אריכות, אריכות הרצאה. הרי אתה יודע שאין דרך טובה מדרך הקיצור והצמצום. כשאתה אומר: “חכם” אמרת מה שהוא. וכשאמרת “חכם ונבון” החלשת את החכמה [? גוי חכם ונבון וכו' וכו'!!]

סיפר לי על מחלת עיניו: הייתי מדוכא עד מאוד. מחלה זו אורבת לי זה כבר. זה שנים רבות. הרופא הרגיע את רוחי. עלַי רק לשנות את סדר חיי.

הזמינני לסור אליו ביום א' אחה"צ.

[לא עמד על כך שיש גם אי־אלו הכפלות בביוגרפיה וכו‘. ואני יודע את סיבת הדבר, הייתי נחפז. ימי אינפלציה, לא עברתי שנית על כתב־היד שלי. כתבתי ישר לתוך המכונה בבית הדפוס של קונצה. כתב היד לא היה אפילו כתוב מא’ עד תי"ו, אלא קטעים קטעים, ולהיפך: יש להתפלא על שאין סתירות וכו‘. כשהדפסתי את הגליון הרביעי, לא היה לפני גליון א’. כמובן שאסור להדפיס ספרים במהירות זו.]

את מבואי לכתבי רנ"ק חברתי במשך חצי־שנה!

(הפרופ. ויל היה סבור שעשר שנים עבדתי על הוצאת כתבי רנ"ק).

ברלין, 14.7.1929

הבוקר, באחת­־עשרה, באתי לבקר את ח. נ. ביאליק בקנט הוטל, לאחר שצלצלתי אליו בעשר. לפני שלושה ימים בא מא"י לברלין, לשאול בעצת רופאים. הוא עומד לנסוע לוילדינגן.

פניו – כמות שהיו לפני ארבע־חמש שנים. לא הזקין כלל. לא מצאתי בו שינויים לרעה, השמין הרבה.

כשנכנסתי אליו היה קצת במבוכה. לשעבר היה מקבל פנַי – לאחר פרֵדה של זמן רב – בנשיקה. היום היה מקצת נבוך ומקצת “קריר” בתחילה, אח"כ “נתחמם”.

שוב נוכחתי כמה כוחות יצירה שקועים באדם זה, כמה הוא יוצר בשיחותיו. שיחותיו עולות על שירתם של גדולי משוררי ישראל שבדורנו. תורה שבכתב שלו אינה אלא טיפה מן הים, ים־מחשבתו ויצירתו. משיחותיו אפשר ללמוד הרבה תורה. אמנם, יש גם רגעי חולשה בשיחתו, רגעי־ירידה, בהם הוא נעשה קצת פרימיטיבי [פרקים תמימות, נאיביות, “ערמה” עליונה יוצאת מן הכלל, פרקים פרימיטיביות], בהם הוא מרצה דברים פשוטים ובאנאליים בהתלהבות יוצאת מן הכלל, כאילו הוא שגילה דברים אלה לראשונה. ומכל מקום כמה מן העמקות שבשיחותיו דרך כלל, זאת ועוד אחת:

הוא היהודי היותר עמקן שבדורנו. איש אינטואיציה יהודית שאין למעלה ממנה. אילו סידר את הרגשותיו ומחשבותיו בעניני יהדות, היה מגיע לפילוסופיה יהודית. הוא פילוסוף האינטואיציה היהודית.

ואף בפרט זה הוא יהודי “גדול”. הולך הוא בדרך הרבנים הגדולים, הרביים החסידים; אף הוא אינו משוחח על פי רוב “שיחה בטלה”. לכל שיחה בטלה הוא מכניס תוכן מסוּים. הוא “אומר תורה”. אתה נפגש בו לאחר כמה שנים של פרידה, והוא מסתפק “בשאלות פרטיות” אחדות, שואל לשלומך ועוד – ותיכף הוא מתחיל “דורש”, כדרך תלמודיי גדול, כשאתה נכנס אליו, אין הוא משוחח אתך בענייניך או בענייניו, כי אם בדברי תורה. הוא מתחיל מיישב א שווערען רמב“ם… <קושי ברמב”ם>. שיחתו היא “למעלה מהזמן” ולמעלה מהמקום.

כל שיחותיו של ביאליק הן שיחה אחת, שיחה שאינה פוסקת. שיחתו של יוצר יהודי מתלבט ומעמיק. שיחה זו ששוחחנו היום המשך הוא לשיחות ששוחחנו לפני חמש שנים.

בשירתו יש רק אחד ממאה מעושר נפשו. תשעים ותשעה מהם נכנסו לשיחותיו.

כשנכנסתי, שאלני לשלומי (היו באותו מעמד: אשתו, ד"ר ולפסברג).¹

– במה אתה עוסק? קראתי דבריך ב“התקופה”.²

סיפרתי לו על שני ספרַי העומדים להיגמר (פויארבך ומנדלסזון). ³

שאלני, איזה דברים נכנסים לכרך מנדלסזון. ביררתי לו שלפי שעה יצא כרך יודאיקה אחד.⁴

התחיל מדבר במשה מנדלסזון.

חיפשתי להוציא דבר מה ממנדלסזון בשביל האנתולוגיה שלי – האנתולוגיה היוצאת לאור ע“י “דביר” – ולא מצאתי, מלבד “אור לנתיבה”, דברי ה”באור" ועוד לא נתן כלום ללשון העברית. דברים אלה אינם טובים לאנתולוגיה. יש מאמר גרמני של מנדלסזון על השירה (התנ"ך?) והוא יפה עד מאוד. גם הביאור ל“מלות ההגיון” אינו טוב בשביל האנתולוגיה. לפני צאתי מתל־אביב בא אדם אחד וסיפר לי שיש מאמר עברי משל מנדלסזון על קהלת, כלומר Прeлoжeнie <תרגום> של ספר קהלת, הרצאת תוכן ענייניו שהוא מעין פירוש. דבר זה היה יפה בשביל האנתולוגיה.

המשיך בעניין קהלת.

הן אתה יודע כי אפשר לפרש את קהלת מצד זה ומצד זה. אפשר להסיק ממנו כל מיני מסקנות שבעולם. טעות היא להוציא מקהלת פילוסופיה שלמה. אין כאן שיטה פילוסופית. יש כאן מהלך הרגשותיו של האדם, שהוא כולו הפכים וסתירות. אפשר לבוא מקהלת לידי שלילת החומר ואפשר לבוא לידי שמחת החיים. טולסטוי, לאחר שקרא את קהלת, אמר: קראתי ספר שאין דומה לו, שאיש לא קרָאו לפני! טולסטוי היה מתייחס לכל מה שקלט יחס ראשוני. מה שהוא קלט – לא קלט איש לפניו. קוּפֵרין⁵ אמר לי פעם: אינני מבין איך אפשר לכתוב שירי אהבה אחרי שיר השירים ואיך אפשר לכתוב פילוסופיה של חיים, Жиэненкую философию <פילוסופיה של חיים> אחרי קהלת. קופרין, שכור זה, הכרתיו יפה. היה בו מרוחו של טולסטוי.

25.9.29

הבוקר הלכתי לבקר את ביאליק. הוא מתאכסן בביתו של רוזנצווייג, רח' זיבל 45. אשתו שוכבת בבית החולים.

נכנסתי לחדרו ומצאתיו יושב וכותב. אחרי רגעים אחדים התחיל מדבר אתי על הצורך לתמוך בשבועון “מאזנים”. בתמיכה זו הוא רואה תמיכה בקיום הסתדרות הסופרים בא“י. הרי סוף סוף – אמר – אנו רוצים בהסתדרות זו, ביצירת ספרות. אם לאו – עלינו לבטל את הכל. ואף אתם בני הגולה צריכים להשתתף בחומר וברוח – ואתה, מפני מה לא שלחת כלום ל”מאזנים“,⁶ מאמר או לו גם רשימה? קיבלתי מקבוצת “מאזנים” מכתב מחריד. בלייפציג הרציתי, קיבלתי 80 לי”ש, אני דורש מכם שאתם בברלין תתנו לי 300 לי“ש. צריך לשמור על סופרי א”י שלא יעשו מרי לב ונפש, שלא יבואו ויפיצו מרירות־לבם בארץ. צריך לגרש את כל מרי הלב, כדרך שגירשנו את שניאור. אמנם, הוא כותב גם עברית, בטוח אני בדבר; אלא שהוא כותב מכתבים מלאי שטנה וקללות. מסביב ל“מאזנים” מוצאות כמה משפחות סופרים את פרנסתן, בשלמות או במקצת. אף אני נתתי ל“מאזנים” מכיסי 50 לי"ש, מלבד זה גם דברי ספרות. ישבתי לילה אחד והכינותי בשבילם עלילה אחת של “יוליוס קיסר”. אין להם עוד עלילה אחת. וכעת אני מכין בשבילם דבר חדש – וכאן התחיל מדבר בהתלהבות על היצירה החדשה שהוא עוסק בה.

אמר:

שומע אתה, אני כותב עכשו דבר אחד גדול, שהוא זַ’נר חדש בספרותנו, ואולי גם בספרות העולם. אין לנו אפוס. אנחנו דֶלֵי־אפוס. אנחנו עם של ליריקה. הדבר החדש שלי הוא טיפוס חדש. הוא אינו כ“כ קשה כ”מגילת האש“, הוא בפרוזה. זוהי מזיגה חדשה של ריאליות היסטורית וסימבוליות. קראתי קטע אחד ממנו בפני א. א. קבק⁷ זה אמר לי שזה כבר לא קרא ולא שמע דבר בענין כזה, אזוי געשפאנט <כל כך מרתק>. התחלתי בדבר בתל־אביב. בדרך קשה היה לי להמשיך. כעת אני עומד בפני גמר הדבר. הסוף אינו עדיין גמור בהחלט. אבל הסוף אינו חשוב. הוא מובן מאליו. הסוף בכל יצירה חשוב. הרי אין לנו אפוס. אני ניסיתי ליצור את האפוס העממי שלנו, כלומר זה שאיננו. כאילו היה; יצרתי אותו כאילו היה קיים. עברתי לזמן של אלף וחמש מאות שנה מאחורינו, כאילו חייתי לפני אלף וחמש מאות שנה. כשאני כותב, יש לי תמיד ההרגשה שמאחורי עומד דבר מה. אותה המסורת העתיקה, כשם שבא”י אנו באים ויוצרים, רוצים לתקן את פגימת – ה ה [הוספתי לו את המלה: ההיסטוריה, ביאליק שחפש אחרי מלה שמח על הוספתי] כן, פגימת ההיסטוריה, כאילו ישבנו וחיינו כל הזמן בארץ זו, כאילו לא הייתה הפסקה. כך ברוח אנו צריכים לתקן את פגימת הדורות, כאילו לא נפסקה היצירה אף לרגע. כל אפוס ספרותי יסודו באפוס העממי. ומטעם זה הייתה לברדיצ’בסקי הרגשה נכונה, שעלינו לכנס את שרידי האפוס העממי שלנו; עד כמה הצליח – זוהי שאלה בפני עצמה. אנחנו ב“ספר האגדה” שלנו נתכוונו למלא דברים אחרים, באנו לספק דרישות דידאקטיות־פדגוגיות, לתת את תמצית השקפתה של האגדה על אלֹהים ואדם, ישראל והאומות וכו‘. הנה אנחנו מוציאים כעת ב“דביר” סיפורי מעשיות עממיים – מרדכי בן יחזקאל⁸ – והריני אומר לך, שומע אתה, כל הספר כולו, גארניט פול מיט “טינוף” <מאומה, מלא טינופת>. תשעים למאה הם מעשיות בשנוררים וצדקה, זה נתן צדקה וזה לא נתן צדקה; היה בסכנה נתן צדקה וניצול וכו’. כל הסיפורים הללו נוראים, אין זה אפוס שיש בו חומר ליצירה. יש לנו אפוס תנכ"י קדמון: דוד המלך. כל מי שטיפל בו, נכשל.

ירדנו כדי לילך לאשתו השוכבת בבית החולים. הלכנו כשלשת רבעי השעה ברגל. בדרך דיברנו על עניינים שונים.

סיפרתי לו שלפני ימים אחדים הייתי במַנהיים והרציתי על מנדלסזון. ביאליק החזיק בדעתו: מנדלסזון הוא אבי ההתבוללות. מנדלסזון הוא סופר שטחי, יפה, אבל שטחי. בהלצה אחת של הינריך הינה יש יותר עמקות ויותר יצירה מבכל הפילוסופיה של מנדלסזון.

משום שאימת האוטומובילים עליו, סכנה היא לעבור ברחוב אתו, הוא רץ, כולו אחוז פחד – שוחחנו על סכנת האוטומובילים [קשר לשירו על המכונית?]. סיפר לי שהוא קורא בכל שנה את הסטטיסטיקה השנתית של חללי האוטומובילים באמריקה – שלושת רבעי מיליון פצועים, מאה אלף הרוגים. הייתי בניו־יורק, ושם עוד יותר נורא מפה.

אמרתי לו שבאופן זה לא יהא צורך במלחמות – העודף של אוכלוסיה בכל מדינה יעבור מן העולם לא בחרב כי אם באוטומובילים. שאלני: האמנם אתה מאמין שהכלכלה היא הגורם למלחמה? סוף סוף מהי כלכלה? כשנטייה רוחנית נעשית לצורך הכרחי – הרי אף היא דבר שבכלכלה. תחילה נלחמו בשל עדר, בשל כברת אדמה, אח"כ יילחמו בשל חליפה יפה, בשל אופנה מסוימה, בשל עניינים נפשיים ורוחניים. העירותי את לב ביאליק על שאלת הגבול בין חומר ורוח בכלל. אימתי נעשה דבר חומרי לעניין נפשי? אמרתי לו: כל דבר חומר שהוא נכנס לספירה של החוויה שלי – הריהו נעשה על־ידי כך דבר שבנפש, מציאות נפשית. כאן הגבול בין אובייקט וסובייקט, בין מציאות חיצונית ומציאות פנימית, בין חומריות־גופנית ובין נפשית.

ביאליק שמח מאד על הגדרתי זו. אמר: אם כך, כל הנאות־החושים הם דברים רוחניים, כל שישנו בגדר חוויה הוא רוחני.

בהתלהבות דיבר על הגדרה זו והסיק ממנה הרבה מסקנות שהתנגדתי להן. לשאלה ביקורתית־עיונית זו ניגש כמשורר, איש האינטואיציה הפיוטית.

דיברנו על הוויכוח בין שופמן ופיכמן בגיליון האחרון של “מאזנים”, קָבלתי על מבקרינו כשהם דנים באיבסן הם מקטינים את המסון⁹, וכשהם דנים בהמסון הם מקטינים את איבסן – וכך היו בערך דברי שופמן נגד פיכמן. – כן צדקת, אמר ביאליק. מנדלי היה קורא לזה: שחטען א יענדיק <לשחוט תרנגול־הודו>. כשאדם עורך חג לעצמו, הוא מוכרח לשחוט תרנגול־הודו, א יענדיק. מפני מה? כך. כשאנשים באים לחוג חג יובלו של מי שהוא, הם מוכרחים לשחוט לכבודו איזה גדול בעולם הרוח.

התחיל ביאליק מספר בשבחו של מנדלי: זה היה גאון, הוא נתן לנו דפוסים, דפוסים בלשון ובתיאור החיים. אין אני מחבב את כל דברי שופמן, אולם אני מחבב את שופמן הרבה בשל כך, שבכל פעם הוא מדבר בהתלהבות על מנדלי, שעמד על סוד גאוניותו. יעקב רבינוביץ,¹⁰ קצר עינים וקצר השגה זה, בא ומתנפל על מנדלי, הרי רבינוביץ זה אינו מבין כלום בספרות.

דיברנו על הערך “ביאליק” שלי שכתבתי בשביל הלקסיקון היהודי¹¹ [יידישער פערלאג] והוא הללו עד מאוד. אמר עליו שהוא עולה בהרבה על הערך “ביאליק” שכתב פיכמן באנציקלופדיה של אשכול. פיכמן כתב בכמה הידורים [?] צאצקעס <צעצועים>, השמיטו את ההידורים, ולא נשאר כלום.

הזמינני להיכנס לחדר אשתו. עם כניסתנו אמר לי: רואה אני שאתה שמח כאן בחלקך. זה יפה. בחדר אשתו מצאנו את ויסלבסקי. אשתו העירה אותו על כך שפוזמקיו קרועים. נצטער הרבה על שאמש ביקר בנעליו (נעלי לילה, אמר: יש לי גם נעליים הגונות, אולם אין הללו נוחות לי, ואני משאיר אותן תדיר בביתי) בחברה שהייתה כולה לבושה סמוקינגים. שאלתי – סיפר – אם עלַי לבוא ב“סמוקינג”; אמרו לי: אין צורך. היה שם גם איזרַאֶל הצעיר, אשרינו שהיה אצלנו בתל־אביב וראה את ביתי – אלמלא כך היה חושד בי שאין לי אלא זוג נעלי לילה זה ופוזמקאות קרועים.

דיברנו על מאורעות הדמים בא"י. הוא מלא תקוה ובטחון.

אמר: כשם שאתה מוצא בחיי המין שסערת לילה אחד מבשילה את האדם, עושה אותו בוגר – כך בחיים הלאומיים. סערה זו שבא“י אינה אלא אפיזודה – תבואנה כמובן הרבה, ואנו לא נזוז מא”י. יש לנו רצון מתמיד לא"י, לערבים – רק רצון מקרי, זמני ועובר. הרצון המתמיד מוכרח לנצח את הרצון הזמני.

אי אמונתו של ביאליק בקיומה של תרבות וספרות עברית בגולה גדלה בזמן האחרון עד למאוד. הוא רוצה לרכז את כל הספרות העברית רק בא“י; בגולה – אמר – נשארו רק שרידים, נמושות; אין ספרות עברית אלא בגבולות א”י.

אח"כ הציע לויסלבסקי ולי שנכנס ששה אנשים מסופרי ברלין. רוצה הוא להקריא לפנינו את יצירתו החדשה שהניחה את דעתו [ושוב התחיל מדבר עליה בהתלהבות, וחזר על הדברים שאמר לי קודם לכן בחדרו] אבל – הוסיף – עליכם לומר לי את דעתכם באמת. ישנם שני אנשים המביעים לי דברי ביקורת על כתבי־ידי: רבניצקי וברקוביץ; רבניצקי אומר לי לפרקים: אל תדפיס, זה אינו ראוי לדפוס; לפרקים הוא מציע לתקן או למחוק פיסקות שלמות. כמובן שעל פי רוב אין אני שומע בקולו.

בשנת 1929, אחרי המאורעות, “בית העם”¹² בברלין ערך הרצאת ילין על הכותל המערבי [ילין לפני הועדה]. ישבתי בראש. ביאליק בא באמצע. לא נכנס לאולם ההרצאות. נשאר יושב בחדר השני, קורא בעיתון, שותה כוס תה ומשוחח בלחש עם המסובים. מבליט את אי־התעניינותו בהרצאה. כתום ההרצאה והוויכוחים, לפני הסיום, ביקשתי – כיו"ר האסיפה – מביאליק שיוסף אף הוא משלו לשאלה הנידונה: הכותל המערבי.

סירב וסירב. לבסוף נענה ונאם קצרות. אינני מסכים לדברי המרצה. חושבני שהגזימו הרבה בכך. לא כדאי להעמיד את שאלת הכותל המערבי במרכז. מדי אהגה בכותל אני נזכר בקללה היהודית המפורסמת: זאל דיר דער רבש"ע ארויסרייסען אלע ציין און דיר איבער לאזען איין צאהן כדי דו זאלסט קענען האבען דעם טעם פון צאהן וייטאג… <שהקדוש ברוך הוא יעקור את כל שיניך, ויותיר לך שן אחת כדי שתחוש טעמו של כאב שיניים>.

חבל שכותל זה נשאר, באמת אין לנו ממנו אלא כאב שיניים בלבד.

ביקור אחרון בברלין, ראשית ינואר 1932

קבלת הפנים ביום ה' 7.1.32 בשבע בבוקר בתחנת הגן הזואולוגי, בחושך. נכחו: טברסקי, פינס, לנדויאר, וויינברג, סולובייציק ואני.

חיפשנו את ביאליק בקרונות, ולבסוף יצא מאיזה קרון רחוק, ומזוודה קטנה בידו.

נשיקות. פריסת שלום.

יודעים אתם, אני רעב – אמר – אזוי ווי ער, דער בראצלאווער, האט געזאגט: ס’אז אויף מיר נגזר געוואהרען איך זאל זיין א נואף, האב איך זיך אפגעבעטען אויף א זולל וסובא… <כמו שאמר ר' נחמן מברסלב: נגזר עלַי שאהיה נואף, ואני ביקשתי על עצמי שאהיה זולל וסובא…>.

ירדנו אל ה"ווארטע זאל" <אולם ההמתנה> של המחלקה השנייה. שתינו קפה. שוחחנו על נסיעתו, סיפר קצרות על קובנה.

בינינו היחסים קצת מתוחים. עניין “בצר” – ידע כי לא היה לי אמון ב“בצר” (שטיבל־טברסקי, פרסיץ, דביר).

ויכוחים ב“ברית” – קודם לבואו של טברסקי, ואח“כ במעמדו [ודאי מסר או כתב לו טברסקי על יחסי]; התעניינות יוצאת מן הכלל מצד חברי הוועד המנהל של ה”ברית" – בזבוז על כך הרבה מרץ – ויכוחים כה סוערים – עמדתי אני: תנועה ולא ספר – ואני צדקתי: נשארו חייבים ספרים, מפולניה וכו' באו בטענות, ואני התריתי שלא יקבלו אחריות. להציל את ביאליק מן הספר והספר מן ביאליק. אגרת ביאליק מקובנה: “היו בני ברית”.

עצם יסוד ה“ברית” לא היה טוב בעיני ביאליק [ראה אגרותיו…] יסוד “ידידי הספר העברי”. כשפינס הראה לביאליק את נוסח הסלע (מרינבד או קרלסבד?) קרא: לקיים בישראל תנועה עברית וכו', אמר: לקיים בישראל – ידו של ראבידוביץ היא, זהו נוסח שלו.¹³

בערב בבית הלוזשין. מבחר יהודי ברלין. על הבמה בלומנפלד יו"ר,¹⁴ ביאליק, טברסקי, פינס, סלי הירש, אני, סולבייציק, וולטש¹⁵ ועוד. פתח בלומנפלד, אחריו – אני [תוכן נאומי; ביאליק אמר לי כשגמרתי: א שיין ווארט פון דעם קאצקער…] דבר יפה מאת הרבי מקוצק>, סלי הירש, פינס.

ביאליק נאם יידיש. המטיר אש וגפרית על הציונים. [עיקר תוכן נאומו: הציונים בונים פאר אמיצען <בשביל מישהו>]. באמצע הסתכל בי, ראני מחייך, כי דיבר קצת ברוחי, והוסיף: פרייט זיך נישט ראבידוביץ סו“ס א”י וכו' כו' <אל תשמח, ראבידוביץ>.

דבריו היו מלאים מרירות – אולם לא השפיעו הרבה. אף פעם לא הצליח באסיפות־תעמולה מערביות אלו. חסרה אווירה.

היידיש שלו לא הובנה. הוא דיבר על הציונים הבונים את א“י פאר עמיצען <למישהו> ולא לעצמם – ו”היידישע רונדשו“¹⁶ הפך זה ל”man" ברוח הידֶגֶר¹⁷; אותם הימים הידגר משל בכיפה בגרמניה.

הפסקה, אח"כ סולובייצ’יק. חתימות כסף – לא מרובות.

לבסוף ביאליק [עברית] על ה“מתכת הנמבזה”. אור המנורה [הסתכל במנורה] משתבר לכסף וזהב. אין אור החשמל מאיר אלא אם כן הוא משתבר ועובר דרך המתכת (?) כך צריכה אהבת התורה והתרבות לעבור דרך המתכת הנמבזה [מעין זה].

בליל יום שישי אצל פינס. קהל רב.

סולובייציק שאל: האם כבר אפשר לומר שמה שיש בא"י זה מספיק? אותו קיבוץ קטן מספיק בתור תא לעם חדש, ושאר העם שבגולה ילך ויכלה? היש ביישוב כדי אותו גרעין עם?

סולובייציק שאל בטון של חיוב – וביאליק השיב – קצת בעקיפין – בחיוב רב.

שבת ראשונה שלו, לאחר קבלת הפנים בלוג’ן־הויז עמד לנסוע עם טברסקי, “בצר” – להמבורג וכו', בה הכינו לו קבלת פנים נהדרה – והוא: לא אסע אם לא יניחו כאן על השולחן צ’יק של מאה דולרים (בערך) למפרע, איני רוצה לבטוח באנשי המבורג, אולי לא ישלמו.

(גר: 30 קַייזראַליי!!)

לא הייתי אחראי, בכ“ז כיו”ר בית העם וכמנהל ה“ברית” הייתי אחראי כלפי חוץ. על אחריותי נתן לי גזבר “בית העם” ו“הברית”, הד“ר וינברג, צ’יק זה תיכף בש”ק, ועי"כ נמנע הסקנדל בהמבורג.

קבלת הפנים בהמבורג.

(להוסיף ע"ד הזמנות).

נסענו ב“עלעקטרישע”, שבת, אחרי קבלת הפנים האחרונה נאמתי לכבודו. הצעתי לו תכנית מקיפה של קרן תרבות, נסיעה משותפת לאמריקה וכו' – סרב, התנגד, הציץ בי: הציונים לא ירשו. לא ירשו שום דבר הזדים (?) הללו.

אבל באמת הוא בעצמו לא רצה.

דבק בספר, צמצם עצמו ב“דביר” רצה רק גניזה וגניזה.

כששב מפולניה אמר לי: כן, “תרבות” כמובן. אבל חבל על הכסף שמוציאים על בתי הספר העבריים בגולה, ויותר טוב להשקיעו בספרים.

לוינוהו לאחר ימים אחדים בתחנת צוֹאוֹ.

סמָלים:

נשף יובל הששים של ביאליק – חל ביום 30 בינואר, יום מינויו <המועד של הנשף> נדחה פתאום לרגל עלות היטלר.

נתקיים אח"כ – בליל שריפת הרייכסטג.

תיאור הנשף.

כששבנו מהאסיפה – אמרו לנו: הרייכסטג בוער.

הרצאתי העברית האחרונה בברלין כרוכה בביאליק. ¹⁸

גם הראשונה!!! ב“הפועל הצעיר”. ארלוזורוב הצעיר.

מאמרי לספר היובל של פיכמן

פגישתנו האחרונה בת"א. ¹⁹

עשיתי קצרות בא"י – רק 5 שבועות.

תחילה במלון של…

סיפרתי לו על אשכנז. התעניין. עמדתי להרצות.

ואח"כ בירושלים. יובל שבעים של אוסישקין. סירב לנאום בהר הצופים. – פרסמו שלא בהסכמתו.

נאם על כוס התה באוניברסיטה.

דרש על המקרא: סלע מושבו וכו' סלע קנך, מים עליונים, טפין עליונים וכו', קרקע.

קלוזנר אלי: אדוני, כך הוא דורש ודורש…

ביאליק ניגש אלַי: ראבידוביץ, היכן היית, חיפשנוך אתמול בת"א בנרות בכל חור וסדקים, הלא ערכנו פגישה לכבודך [יחד עם רגלסון²⁰ וסולובייציק?]

לא היה לי פנאי.

אלה היו דבריו האחרונים ששמעתי מפיו.

נחפזתי ללונדון – וכמה חבל![²¹]

לא ראיתיו.

אח“כ ויכוח־מכתבים על ה”ברית".²¹

ואח“כ הבשורה מוינה ב”העולם"… נורא![²³]

דבר־מה פקע (?) אותה שעה בלבי…

1. המשל של ביאליק על המניקות הפותחות בהזנת כלבים כדי להפטר מראשית חלבן הבלתי “טהור” – האם יש לזה איזה יסוד?

האם אין זה משל לדילטנטיות או לעם ארצות שלו בכל מדעי הטבע, ואעפ"כ היה מחבב להשתמש בהם.

2. כנסת ב' 88, 102 – רוח

3. אהבתו את החזנות. טעמו במוסיקה – כבכל שאר ענייני אמנות (?) – היה פרימיטיבי.

4. ענין ברגלסון, שסיפר לי בעצמו. כמה פרטים שָם, חשובים בשבילי.

מבחינה אמנותית – היה נעדר איזו השכלה שהיא. מתפעל מ“קיטש” נעדר היה השכלה כללית – היה לו מעין משלו.

במוצ“ש ב”הרצליה", ברכני יחד עם עגנון – ואחד העם נתעורר לבקש מצפרוני שיזמינני להכנס אליו.

Coleridge the Talker – Richard W. Armour and R.F. House (The Spectator June 21, 1940) Johnson without Boswel.

<הערות פזורות שנמצאו בין כתבי־היד של שמעון ראבידוביץ>

מקס ליברמן. שמעתי מפי זיידמן, שאחת השאלות הראשונות שליברמן שאלו איז עס וואהר דאס אים תלמוד שטעהט <כלום נכון הוא שבתלמוד כּתוב>: נפל מן הגג.

הזמינו לארוחה. חשש למזלגות. מצאו אמתלא: פסח. אינו אוכל חמץ.

האופרטא שלו אצל טויבנר (מפי זידמן).

כמה הרבה לקבול על ביאליק המו"ל.

הפחידוני לקבל את הצעתו.

ואעפ"כ אני סבור: לא אשמתו, אלא אשמתנו.

אחרי פטירתו קראתי שהגב' ביאליק נדבה סכום מה ל“הבימה”. כמה שמחתי. ב"ה שלא היו צריכים לצלצל בקופסאות של צדקה אחרי פטירתו.

צר לי מאוד: סלחתי לביאליק על כל ה“קונצען” כמו"ל, שכמה מהם מוגזמים במקצת.

על סוקולוב.

הוא כותב: הגדול, הגיבור והנורא.

דער גנב גלויבט אפילו אין אינציגען ניט.

סיפר לי בחיוך שהזמינוהו לנאום בפתיחת קונגרס שומרי שבת בברלין ושאלני מה לעשות. נמלך בי.

אמרתי לו שלפע"ד יהודי שכמותו שאינו שומר שבת כהלכה (באמת, היה מחלל שבת בצנעה ופרהסיא) ונכשל בכמה מאבות המלאכות וכו' – אין לו זכות מוסרית להתעטף בטלית שאינה שלו ולהטיף לשמירת שבת ברוח “שומרי שבת”, בשעה שהוא עצמו אינו זהיר…

טעו כל העולם בהערכת “עונג שבת” הפליגו כ“כ הרבה ב”חידוש הדת" שביאליק הביא לישראל ע"י “עונג שבת”. עד שהוא עצמו כמעט שהתחיל להאמין בתפקידו זה (אגרות, על השבת).

אלה שקראוהו “מגיד” – הגזימו. אי אפשר להעמיד את מהותו על ה“מגידות”. אבל היה בשיחותיו הרבה מן הדרשנות.

יראתי מפניה.

ברחתי ממנה.

היו ימים בברלין שהייתי ירא לעיין במדרש וכו' – מחשש שמא תשרה עלַי רוח המדרש ורוח ביאליק, ואתחיל אף אני “להתנבא” במחנה.

הגזמה רבה בתיאורים שביאליק כאילו עמד בראש התנועה העברית בברלין. השתתף עפי"ר בישיבות “בית הועד” אולם לא עורר שום תנועה. ובימיו היו עשרות סופרים ועסקנים עבריים מרוסיה.

התנועה נתעוררה אח"כ.

בבית החולים אצל אשתו, 1929

א. באשעפעניש

ב. כמו שאדם מתגבר לאחר סערת ליל־תאוה ראשון, כך היישוב יתגבר עכשיו.

ג. אינסטינקט נכון:

פעם בטיולו ברחוב ורשה תקפו כאב בטן, וזקוק היה לנקביו, פרץ בכוח לחצר אחת ובאינסטינקט מצא את הדרך לבית הכסא. כך הוא אינסטינקט של האומה.

ענין האסמכתא

ראיתי מעין נסיון מיתודי להמשיך “הלכה ואגדה”. כמה פעמים “חקרתיו ודרשתיו” בעניין ה“הלכה” למה נתכוון, מפני מה אינו ממשיך וכו'.

גם שקספיר אמר: אסמכתא לחיים.

בטיולנו בסתו של 1930–1929? – רחוב טויאנציען

א. הסברתי לו כמה הגדרות של נפש.

נתלהב עד מאוד על הגדרה אחת שכל מה שהוא ערלעבבאר (erlebbar) הוא בגדר הנפשי.

על בזבוז הזמן בהליכה: אדם שיש לו פנאי ללכת ברגל, סימן שאין לו “ערך כלכלי” רב, סימן רע אם יש לנו זמן לילך ברגל, ואין אנו נוסעים בטקסי.

ירא היה מפני המכוניות ברחובות ברלין.

סיפר לי בהתרגשות על מנהג האמריקנים להעמיד עמודי־זיכרון לחללי מכוניות במקומות התורפה. זהו מנהג יפה!

הנשף (הבנקט) בקפה דוברין, הקשר מרקט.

טשרנוביץ ישב בראש: אלהים ציווה לנו את חיים נחמן עד העולם.

ביאליק אל לווין: אתה רוצה לעשות בי כדרך שעשית בקונגרס: ביאליק ידבר!! ביאליק הציע תכנית “דביר” פרישמן ישב וחייך, עייף מאוד פנה ללחובר ואחרים: מפני מה אינכם מביעים את דעותיכם?

נהיה כאנגלים – הבעתי לו את ספקותי.

ביאליק אמר לי פעם, אם דעתך נוחה מן העבודה סימן טוב הוא. מצאתי רמז לכך, תוספתא ברכות ג' ד' “כל שרוח עצמו נוחה בשלו סימן יפה לו, אין רוח עצמו נוחה בשלו סימן רע לו”.

כי תשאלוני, אם עם ישראל אוהב משוררים – ובאתי במבוכה. “אויל הנביא, משוגע איש הרוח” היה עם זה אומר לא רק בימי הושע בן בארי לבדו. “שוטה בחרוזים” היה אחד משמותיו של המשורר בישראל. פסוק פסקו: מיטב השיר כזבו. ועם קשה־עורף זה לא נמשך מימיו אחרי הכזב.

ולפיכך נהה אחרי ביאליק. מיטב שיר ביאליק – אמתו. ביאליק לא שר שירים – הוא שר חיים, שר אמת, מציאות וחזון כאחד.

בשירו כבש את ישראל. בשפע כחות אישיותו שמר על כבושו זה כל ימי חייו.

משכבש ביאליק את ישראל – נעשו הוא וישראל אחדות שלא ניתנה להפרדה.

אחד החזיונות הנאים ומרהיבים ביותר בשני הדורות האחרונים – משמשת דבקות זו שבין ביאליק וכנסת ישראל. (כמובן, כנסת זו שנזקקה לעברית ויהודית, שלא בגדה ביהדותה. רובה של כנסת זו, לצערנו הגדול, אינו יודע מה היה לנו ביאליק ומה אבד לנו במותו. אשרי ה“מאושרים” הללו שלא אבד להם כלום… אך גם לא היה להם כלום, כי לא ידעו שביאליק התהלך בתוכנו). לא קם כביאליק בדורות האחרונים מכנס לכנסת ישראל זו, מכנס ואיש־כנסת זו כאחד. ידעו משוררנו “כנסת ישראל” מה היא. הכנסת שבעבר היתה לפניו כספר־מציאות פתוח. זו שבהווה – מיטב דמותה עצב בעצם ידיו. צפה הרואה גם בפני כנסת ישראל שבעתיד.

כל מי שזיק־כנסת בלבו הלך שבי אחרי ראש־הכנסת.

כי משוח היה.

הראש והמנהיג משוח הוא. שמן־משחתו הוא סוד חייו וגדולתו. מקס וובר השכיל לייחד את הדיבור על ה“כריסמא” של המנהיג. משורר כי יעשה מנהיג וראש־כנסת – מה רבה ה“כריסמא” שלו, שופרא דמנהיג, חן עוצר־בעם. פך שמן־המשחה היחידי והאחרון שנשתייר לדורות האחרונים – בא ביאליק ונטלו. לא זכה בו מן ההפקר – כי מתהום נפשו דלהו.

משוח וכמוהו כאחד אחרוני ה“מושחים”. הללו יראוהו יראת־הרוממות ואהבוהו אהבת־נפש כאחד. האינטימיות המיוחדה במינה, זה היחס הנפשי של עדרי כנסת־ישראל המרובים ורועיהם כלפי המשוח – קשה למצוא דוגמתו. מוולוז’ין עד תל־אביב ורמת־גן הרגישו המון הסופרים, הקוראים ו“סתם” בני־הכנסת כי לכולם יש חלק בביאליק. אינטימיות נתונה תוך יראה רבה, יראה מוקפה אהבה שבלב – עליהן עמדה עבודת־ביאליק של בני דורנו.

מתווכחים היו המבקרים: ביאליק משורר “לאומי” הוא אם איש “יגון־היחיד”? שורש נשמתו בליריקה או באפיקה? “רק” משורר הוא או גם נביא בישראל? וכו' וכו'. מחקר־הספרות יטפל בכך, והכנסת תשמור את יחסה למשוח. כשם שאי אפשר לתרגם את שיריו של ביאליק לשום לשון ולא להפסיד מיטב אונו ויחודו – כך לא ניתן לתרגם את שמו של ביאליק. מקוצר המשיג ומגודל המושג – החזיון ביאליק הוא כה מסובך, מלא רמזים ונימי־סתר. החזיון – זה כחה של אישיות עליונה, שהיא הולכת ברבות הימים ומתפשטת את ממשיותה התלויה בזמן ובמקום, הולכת ונעשית חזיון “מופשט”. בספירה של ה“מופשט” היא זוכה לממש שלה. חזיון זה ששמו ביאליק לא ניתן לא לתרגום ולא למטת־סדום של מסגרת. ביאליק היה ביאליק. רק משפט־זהות זה (בלשונם של חכמי ההגיון) יחול עליו.

משורר או נביא? כל איש מאנשי הכנסת הרגיש: היה ביאליק המשורר היותר שיריי, היותר ישראליי, היותר טבעיי ואנושיי, המשורר שלי, שלך, של כל איש מאנשי־הכנסת.

כאן מקור היחס בין הכנסת ובין ראשה. והוא קובע מדרש בפני עצמו.

בנוהג שבעולם: עם מכיר טובה למשורריו ויוצריו על טובם שהם מעניקים. ואילו מביאליק היו דורשים. זה בא ואמר: תן לנו ספור חדש. ולעומתו: תן לנו שיר חדש לנוער. תן שיר לגולה. תן מצבת־עולם לעבר. תן שיר לאדמה. תן שיר לא“י. תן ספר־ההלכה. הבה והבה לנו – ואם אין מתים אנחנו. כמה משוררים הפסיקו את שירתם – ומה בכך, מי שם לבו לכך? אין נוהגים לקבל בישראל שכר לא על השירה ולא על הפרישה. כשביאליק כבש לתקופת־מה את שירתו – אבל לאומי פרץ במושבות ישראל. “ביאליק אינו שר” – היתה קינתו של כל בחור, כל קורא, כל בעל־בית וכל איש־כנסת לפני ימי המלחמה ובימיה. האומנם רעב עם ישראל כ”כ לשירים לספורים וכו'? מה עושה כנסת־ישראל זו לטובת ספרותה? מה עשתה לתקנת סופריה וחכמיה? כלימה תכסה פנינו כשנהגה בפרשת־צער זו…

וביאליק כי יפרוש מהיכל שירתו – אסון הוא לכנסת שלו. ב“שתיקתו” של המשורר הרבו, כידוע, לדרוש מבשירתו.

שני פסוקים הם בפיו של איש־הכנסת. כשהוא מצוי בתחום המגוחך, עד ראיה לגרוטסקה ולקומדיה, או למחזה משמח – זכרונו של שלום עליכם עולה לפניו: אוואו נעמט מען דא שלום־עליכם’ן? אילו היה כאן שלום־עליכם! ובכל טרגדיה לאומית או כללית – דמותו של החוזה עולה לפניו: ביאליק – מה יחשוב? מה יחזה?

חברו של ביאליק, שאול צ’רניחובסקי, ספר: מעשה ונזדמן בימי המלחמה העולמית עם פליטים גולים יהודים אחדים. כשהכירו ברופא־הצבא את המשורר העברי צ’רניחובסקי, פרצו בשאלתם הראשונה: מה יחזה ביאליק על מלחמה זו? מה יהגה? מה ישיר?… גם על מלחמת העולם חייב היה ביאליק לומר את דברו.

בשנות המלחמה הקדישה הכנסת שבא“י קובץ “בשעה זו” לביאליק. הנעימה היסודית שבו: ביאליק איכה? והד כל בני־הכנסת בארץ ובתפוצות: ביאליק איכה? חג יובל־החמשים של ביאליק (והוא יושב בימים ההם בהומבורג ע“י פרנקפורט ע”נ מיין ופוקד את ברלין מזמן לזמן), חל בימי כנוס ציוני חשוב בברלין, שבאותם הימים – בשנת תרפ”ג – שמשה מקום מקלט לפליטי רוסיה ולמאות עסקנים, סופרים, חכמים וכו' וכו‘. וכולם אינם אלא שואלים: ביאליק איכה? נחום סוקולוב, צבי הירש חיות ז"ל וכו’ עמדו והתחננו לפני בעל־היובל שנפקד מקומו (אי אפשר היה להשפיע עליו שיבוא ו“יפקיר” עצמו למחיאות־כפיה ולגלויי־התלהבותה של הכנסת שלו), שישא את דברו לדור. חרדה עברה בלבות מאות־מאות הנאספים עת קם זאב ז’בוטינסקי וקרא: ביאליק, שובה אלינו! עשה למען תינוקות של בית רבן!…

מאחרון אנשי־הכנסת בעיירה היהודית הנדחת עד טובי־סופריה בתפלה התפללו: שירה, המשורר, את שירתך…

רעב לשירה? החסר שירה ישראל? לא, רעב לביאליק. מה יאמר ביאליק? הוא מוכרח לומר, לחזות, לישא דברו. הכנסת מוכרחה להרגיש, שביאליק קיים, שהוא אתה, משתתף בענותה ובשמחתה.

וכך היה ביאליק הלווה הגדול של כנסת־ישראל, תמיד חייב, כולו חייב.

דרישה זו שהאומה היתה דורשה ממשוררה, היתה קטגורית בהחלט, יסודית: ביאליק מוכרח… מה משל אמשול לדרישה זו?

דרישה מעין זו דורש האדם מ… לא! לא אוציא מפי “נמשל” זה בחודש־אבלו של ביאליק. כמה שנא את ההשוואות הנשגבות.. כשעטרוהו עטרת־נביא קפץ וצווח: “תטריחו את עצמות ישעיהו הנביא לבנקטים שלכם”…

אילו לא היה הכתוב מדבר בביאליק, הייתי אומר: דרישה מעין זו למציאות, הויה והשתתפות מתמדת, דורשים האדם והצבור רק מכחות עליונים, שהם מעבר למציאות.

והצד השני של המטבע:

ביאליק אף הוא היה תמיד דורש, תובע מכנסת־ישראל. דרישתו היתה קיצונית, אף היא קטגורית בהחלט. מכנסת חלשה ונרדפת על צואר היה דורש גבורה, חרוף־נפש, קרבנות, שלמות־המעשה וכנות־המחשבה. כנסת ישראל – היה אומר – איה שירתך את? עם שאינו שר במתים יחשב. שיריך החדשים אים? ומפני מה גם ה“פרוזה” שלך כ"כ לקויה?…

התובע נעשה על כרחו ובטבעו המוכיח. ובספר־תורתו היה כתוב: הוכח תוכיח את אומתך. אף בדמות המוכיח שלו גלם מסורת יהודית, מסורת של דורות. מעטים כמותו ירדו לסוד פרשת ה“תוכחה” שלנו. אחד היה לחבור ה“תוכחה” החדשה בישראל. המוכיח הקדמון היה נושא דברי תוכחתו בשער בת רבים, העם שמע ורגן באהליו. המוכיח הגדול בדורנו הוכיח בשבתו, בקומו ובלכתו בדרך, בבנקטים, בחגיגות, באספות וכו' – הכנסת שמעה ונהנתה הנאה רבה… כאילו לא בא המוכיח אלא לקיים מצוות־עשה של “הוכח תוכיח” בלבד… (ועל פרשה זו עוד נעמוד). כל ימיו עשה ביאליק את חשבון נפשו ונפש הכנסת. חפש פרוטתו בדינר הכנסת, במאתים של הצבור בקש למצוא מנה שלו. ופרקים אמר: חפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי, ואין בכלל מאתים מנה…

מה כל יוצר עברי חי בחשבון־נפש מתמיד עם ביאליק – אף הוא היה יושב וסופר, ומונה פרוטות ודינרים של נפשו ונפש הכנסת. ומה עגום היה “סך־הכל” של חשבון זה…

ככל אשר הוסיף לחשוב חשבונו וחשבוננו – כן הוסיף לתבוע.

ישראל וביאליק נעשו תובע ונתבע לעולמים. תובע ונתבע מסוג מיוחד במינו.

ומשום שהוא היה התובע הגדול, ועם ישראל היה פושט־הרגל הגדול – היה תמיד בורח. כל ימיו היה מלווהו אותו קול שהיה מרדף בישראל אחרי כל בוקר ובולם־שקמים מימות אמציה כהן בית־אל ואילך: חוזה לך ברח!…

הכנסת היתה שרה לו: הכניסני תחת כנפיך… והוא היה משיב: אתם מסוס ורקב, ומחר ישא כלכם סער… למה שתם על נוי… אללי, כי הייתי אסתירא בלגינתכם…

המוכיח היה כל ימיו בורח – כי ישראל לא נשמע לדרישתו. היה כל ימיו חוזר לכנסתו – כי ברית בינו ובין עמו.

חוזה לך ברח – לא יברח איש כמוני. בין הבריחה והשיבה היה נקלע. וצערו צער מי שחרק שנים וצווח: מי יתנני במדבר מלון אורחים… ועם זאת לא הלך אל המדבר. בתוך עמו ישב. כבש כעסו – ונשאר במערכה.

במערכה – ומה רבים היו יסורי־גיהנום של “שכיר יום” ו“איש קרדום” זה, כי לא מצא תחתיו סדן פטישו, קרדמו בא בעץ רקבון.

“אהבה רבה כים” הגישה לו כנסת־ישראל והוא משיב, ותשובתו זו לא תשכח לעולם: שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתכם, אללי, כי הייתי אסתירא בלגינתכם. למה שתם על נוי? מה חטאתי מה כחי? לא משורר, לא נביא, חוטב עצים אנכי.

“עלבון” לכנסת החוגגת. סטירת־לחי לפושטי־הרגל המרובים: טעיתם, אנשי־חג ורבי־דברים, מוחאי־כף ונאה דורשים, אין כאן משורר, לא אני הוא האיש, – חוטב עצים לפניכם… המשוח שוב בורח. תבע – ואנו לא נתבענו. לא קיימנו, לא מלאנו, פשטנו את רגלנו, כדרכנו – חוזה לך ברח…

ויברח מן השירה והנבואה – אל חוטבי העצים. מה רבה המרירות, היאוש. ומכאן: הגבורה הקרקעית, הפשטות הנשגבה.

וכשיקימו אנדרטא לביאליק – אל יעמידוהו כמשורר איש־מוזות, בנות שירה מימינו ומלאכי־שירה משמאלו עונדים עטרות לראשו, אלא כחוטב עצים, שכיר יום, מופשל שרוולים, איש־קרדום, שר־היער וחוטב עציו.

כחוטב עצים עמד כל ימיו בספרותנו ובחיינו. חוטב ומחטיב. קרא את כל הכנסת כולה לחטוב: אל יתהלל החכם בחכמתו, המליץ במליצתו, המשורר בשירתו – חטבו עצים! ביתנו רעוע, סוכתנו נופלת, בדק הבית מאין יבוא? צאו אנשי־כנסת וחטבו עצים.

לא לשון, נוסח, עולם חדש בלבד הנחיל לנו ביאליק. סמל חדש הביא לנו. לא את הכנור מעל נהרות בבל וערבותיהם בלבד הוריד לנו, אלא גם החזיר עטרת הקרדום בישראל לישנה. קרדום־העבודה של יושבי גבעון הקדומה, הורה לנו את הדרך להיות “חוטבי עצים ושואבי מים לעדה”…

וכשיעברו ימי האבל, ואם גם לא במהרה יעברו, ואולי לנו לא יעברו לעולם – ותאחז הכנסת בקרדום, בקרדומו של חוטב־העצים הגדול או תמשיך ב“הספדים”, כי קלה מלאכה זו ממלאכת־הקרדום?…

אילו היה ביאליק בתוכנו היה גוער במספידים כשם שהיה גוער בחוגגי־היובלות: איש לחשבון עולמו, איש לסבלות לבבו!

כנסת־ישראל, אל הקרדום, קרדומו של ביאליק – זוהי צוואת המשורר.

לא היינו ראויים לבכות את מות משוררנו – אילו לא קבלנו על עצמנו לקיים את צוואתו. וזו שתים היא:

אחדות כנסת ישראל, שהוא היה לה לפה, וחזוק “מחנה־שכינה” – בלשונו, – מחנה־הרוח בישראל.

כנסת שקם לה חיים נחמן ביאליק יתכן ויקום לה ביום מן הימים ביאליק שני. פרט שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא.

מה תעשה הכנסת כדי להכשיר את הקרקע לביאליק השני, לביאליק שלעתיד לבוא?

התעשה מעשה או תסמוך על הנס, כדרכה? – “שכירי יום” רבים תאבד דרכם באפלת־חיינו ואחד מהם ישוב ויתגלה בדרך־נס כאותו “חוטב עצים” ששר־האומה הכניסו ליער־ישראל ולא השאירו בו אלא ס"א שנה בלבד.

אחזור ואשאל: התעשה כנסת־ישראל מעשה ראוי לשמו לזכר ביאליק שהלך לעולם־האמת ולשם ביאליק שלעתיד לבוא?

כנסת זו שהוציאה מקרבה את חיים נחמן ביאליק – תקווה לה לביאליק שני בזמן מן הזמנים. אולם אנו בני דורו ובני הדור שאחריו, הדור שנתחנך על ברכיו והתאבק בעפר רגליו, אנו שזכינו להכירו קצת מקרוב, אחד המרבה ואחד הממעיט (וכמה היה הולך וגדל מקרוב, ודווקא בארבע אמות שלו, פנים אל פנים, בכל שיחה ובכל פגישה בכל שעה ובכל מקום!), שהביאנו ראש־הכנסת חדריו ואצל עלינו מעט מאור אישיותו וחכמתו הגנוזה –

אנו לא נתפלל לביאליק שלעתיד לבוא.

זכרו של חיים נחמן ביאליק שהלך לעולמו בכ“א בתמוז לשנת תרצ”ד לא יסוף מלבנו.

אם נשכחך ביאליק…