ברלין, 14.7.1929    🔗

הבוקר, באחת­־עשרה, באתי לבקר את ח. נ. ביאליק בקנט הוטל, לאחר שצלצלתי אליו בעשר. לפני שלושה ימים בא מא"י לברלין, לשאול בעצת רופאים. הוא עומד לנסוע לוילדינגן.

פניו – כמות שהיו לפני ארבע־חמש שנים. לא הזקין כלל. לא מצאתי בו שינויים לרעה, השמין הרבה.

כשנכנסתי אליו היה קצת במבוכה. לשעבר היה מקבל פנַי – לאחר פרֵדה של זמן רב – בנשיקה. היום היה מקצת נבוך ומקצת “קריר” בתחילה, אח"כ “נתחמם”.

שוב נוכחתי כמה כוחות יצירה שקועים באדם זה, כמה הוא יוצר בשיחותיו. שיחותיו עולות על שירתם של גדולי משוררי ישראל שבדורנו. תורה שבכתב שלו אינה אלא טיפה מן הים, ים־מחשבתו ויצירתו. משיחותיו אפשר ללמוד הרבה תורה. אמנם, יש גם רגעי חולשה בשיחתו, רגעי־ירידה, בהם הוא נעשה קצת פרימיטיבי [פרקים תמימות, נאיביות, “ערמה” עליונה יוצאת מן הכלל, פרקים פרימיטיביות], בהם הוא מרצה דברים פשוטים ובאנאליים בהתלהבות יוצאת מן הכלל, כאילו הוא שגילה דברים אלה לראשונה. ומכל מקום כמה מן העמקות שבשיחותיו דרך כלל, זאת ועוד אחת:

הוא היהודי היותר עמקן שבדורנו. איש אינטואיציה יהודית שאין למעלה ממנה. אילו סידר את הרגשותיו ומחשבותיו בעניני יהדות, היה מגיע לפילוסופיה יהודית. הוא פילוסוף האינטואיציה היהודית.

ואף בפרט זה הוא יהודי “גדול”. הולך הוא בדרך הרבנים הגדולים, הרביים החסידים; אף הוא אינו משוחח על פי רוב “שיחה בטלה”. לכל שיחה בטלה הוא מכניס תוכן מסוּים. הוא “אומר תורה”. אתה נפגש בו לאחר כמה שנים של פרידה, והוא מסתפק “בשאלות פרטיות” אחדות, שואל לשלומך ועוד – ותיכף הוא מתחיל “דורש”, כדרך תלמודיי גדול, כשאתה נכנס אליו, אין הוא משוחח אתך בענייניך או בענייניו, כי אם בדברי תורה. הוא מתחיל מיישב א שווערען רמב“ם… <קושי ברמב”ם>. שיחתו היא “למעלה מהזמן” ולמעלה מהמקום.

כל שיחותיו של ביאליק הן שיחה אחת, שיחה שאינה פוסקת. שיחתו של יוצר יהודי מתלבט ומעמיק. שיחה זו ששוחחנו היום המשך הוא לשיחות ששוחחנו לפני חמש שנים.

בשירתו יש רק אחד ממאה מעושר נפשו. תשעים ותשעה מהם נכנסו לשיחותיו.

כשנכנסתי, שאלני לשלומי (היו באותו מעמד: אשתו, ד"ר ולפסברג).¹

– במה אתה עוסק? קראתי דבריך ב“התקופה”.²

סיפרתי לו על שני ספרַי העומדים להיגמר (פויארבך ומנדלסזון). ³

שאלני, איזה דברים נכנסים לכרך מנדלסזון. ביררתי לו שלפי שעה יצא כרך יודאיקה אחד.⁴

התחיל מדבר במשה מנדלסזון.

חיפשתי להוציא דבר מה ממנדלסזון בשביל האנתולוגיה שלי – האנתולוגיה היוצאת לאור ע“י “דביר” – ולא מצאתי, מלבד “אור לנתיבה”, דברי ה”באור" ועוד לא נתן כלום ללשון העברית. דברים אלה אינם טובים לאנתולוגיה. יש מאמר גרמני של מנדלסזון על השירה (התנ"ך?) והוא יפה עד מאוד. גם הביאור ל“מלות ההגיון” אינו טוב בשביל האנתולוגיה. לפני צאתי מתל־אביב בא אדם אחד וסיפר לי שיש מאמר עברי משל מנדלסזון על קהלת, כלומר Прeлoжeнie <תרגום> של ספר קהלת, הרצאת תוכן ענייניו שהוא מעין פירוש. דבר זה היה יפה בשביל האנתולוגיה.

המשיך בעניין קהלת.

הן אתה יודע כי אפשר לפרש את קהלת מצד זה ומצד זה. אפשר להסיק ממנו כל מיני מסקנות שבעולם. טעות היא להוציא מקהלת פילוסופיה שלמה. אין כאן שיטה פילוסופית. יש כאן מהלך הרגשותיו של האדם, שהוא כולו הפכים וסתירות. אפשר לבוא מקהלת לידי שלילת החומר ואפשר לבוא לידי שמחת החיים. טולסטוי, לאחר שקרא את קהלת, אמר: קראתי ספר שאין דומה לו, שאיש לא קרָאו לפני! טולסטוי היה מתייחס לכל מה שקלט יחס ראשוני. מה שהוא קלט – לא קלט איש לפניו. קוּפֵרין⁵ אמר לי פעם: אינני מבין איך אפשר לכתוב שירי אהבה אחרי שיר השירים ואיך אפשר לכתוב פילוסופיה של חיים, Жиэненкую философию <פילוסופיה של חיים> אחרי קהלת. קופרין, שכור זה, הכרתיו יפה. היה בו מרוחו של טולסטוי.

25.9.29    🔗

הבוקר הלכתי לבקר את ביאליק. הוא מתאכסן בביתו של רוזנצווייג, רח' זיבל 45. אשתו שוכבת בבית החולים.

נכנסתי לחדרו ומצאתיו יושב וכותב. אחרי רגעים אחדים התחיל מדבר אתי על הצורך לתמוך בשבועון “מאזנים”. בתמיכה זו הוא רואה תמיכה בקיום הסתדרות הסופרים בא“י. הרי סוף סוף – אמר – אנו רוצים בהסתדרות זו, ביצירת ספרות. אם לאו – עלינו לבטל את הכל. ואף אתם בני הגולה צריכים להשתתף בחומר וברוח – ואתה, מפני מה לא שלחת כלום ל”מאזנים“,⁶ מאמר או לו גם רשימה? קיבלתי מקבוצת “מאזנים” מכתב מחריד. בלייפציג הרציתי, קיבלתי 80 לי”ש, אני דורש מכם שאתם בברלין תתנו לי 300 לי“ש. צריך לשמור על סופרי א”י שלא יעשו מרי לב ונפש, שלא יבואו ויפיצו מרירות־לבם בארץ. צריך לגרש את כל מרי הלב, כדרך שגירשנו את שניאור. אמנם, הוא כותב גם עברית, בטוח אני בדבר; אלא שהוא כותב מכתבים מלאי שטנה וקללות. מסביב ל“מאזנים” מוצאות כמה משפחות סופרים את פרנסתן, בשלמות או במקצת. אף אני נתתי ל“מאזנים” מכיסי 50 לי"ש, מלבד זה גם דברי ספרות. ישבתי לילה אחד והכינותי בשבילם עלילה אחת של “יוליוס קיסר”. אין להם עוד עלילה אחת. וכעת אני מכין בשבילם דבר חדש – וכאן התחיל מדבר בהתלהבות על היצירה החדשה שהוא עוסק בה.

אמר:

שומע אתה, אני כותב עכשו דבר אחד גדול, שהוא זַ’נר חדש בספרותנו, ואולי גם בספרות העולם. אין לנו אפוס. אנחנו דֶלֵי־אפוס. אנחנו עם של ליריקה. הדבר החדש שלי הוא טיפוס חדש. הוא אינו כ“כ קשה כ”מגילת האש“, הוא בפרוזה. זוהי מזיגה חדשה של ריאליות היסטורית וסימבוליות. קראתי קטע אחד ממנו בפני א. א. קבק⁷ זה אמר לי שזה כבר לא קרא ולא שמע דבר בענין כזה, אזוי געשפאנט <כל כך מרתק>. התחלתי בדבר בתל־אביב. בדרך קשה היה לי להמשיך. כעת אני עומד בפני גמר הדבר. הסוף אינו עדיין גמור בהחלט. אבל הסוף אינו חשוב. הוא מובן מאליו. הסוף בכל יצירה חשוב. הרי אין לנו אפוס. אני ניסיתי ליצור את האפוס העממי שלנו, כלומר זה שאיננו. כאילו היה; יצרתי אותו כאילו היה קיים. עברתי לזמן של אלף וחמש מאות שנה מאחורינו, כאילו חייתי לפני אלף וחמש מאות שנה. כשאני כותב, יש לי תמיד ההרגשה שמאחורי עומד דבר מה. אותה המסורת העתיקה, כשם שבא”י אנו באים ויוצרים, רוצים לתקן את פגימת – ה ה [הוספתי לו את המלה: ההיסטוריה, ביאליק שחפש אחרי מלה שמח על הוספתי] כן, פגימת ההיסטוריה, כאילו ישבנו וחיינו כל הזמן בארץ זו, כאילו לא הייתה הפסקה. כך ברוח אנו צריכים לתקן את פגימת הדורות, כאילו לא נפסקה היצירה אף לרגע. כל אפוס ספרותי יסודו באפוס העממי. ומטעם זה הייתה לברדיצ’בסקי הרגשה נכונה, שעלינו לכנס את שרידי האפוס העממי שלנו; עד כמה הצליח – זוהי שאלה בפני עצמה. אנחנו ב“ספר האגדה” שלנו נתכוונו למלא דברים אחרים, באנו לספק דרישות דידאקטיות־פדגוגיות, לתת את תמצית השקפתה של האגדה על אלֹהים ואדם, ישראל והאומות וכו‘. הנה אנחנו מוציאים כעת ב“דביר” סיפורי מעשיות עממיים – מרדכי בן יחזקאל⁸ – והריני אומר לך, שומע אתה, כל הספר כולו, גארניט פול מיט “טינוף” <מאומה, מלא טינופת>. תשעים למאה הם מעשיות בשנוררים וצדקה, זה נתן צדקה וזה לא נתן צדקה; היה בסכנה נתן צדקה וניצול וכו’. כל הסיפורים הללו נוראים, אין זה אפוס שיש בו חומר ליצירה. יש לנו אפוס תנכ"י קדמון: דוד המלך. כל מי שטיפל בו, נכשל.

ירדנו כדי לילך לאשתו השוכבת בבית החולים. הלכנו כשלשת רבעי השעה ברגל. בדרך דיברנו על עניינים שונים.

סיפרתי לו שלפני ימים אחדים הייתי במַנהיים והרציתי על מנדלסזון. ביאליק החזיק בדעתו: מנדלסזון הוא אבי ההתבוללות. מנדלסזון הוא סופר שטחי, יפה, אבל שטחי. בהלצה אחת של הינריך הינה יש יותר עמקות ויותר יצירה מבכל הפילוסופיה של מנדלסזון.

משום שאימת האוטומובילים עליו, סכנה היא לעבור ברחוב אתו, הוא רץ, כולו אחוז פחד – שוחחנו על סכנת האוטומובילים [קשר לשירו על המכונית?]. סיפר לי שהוא קורא בכל שנה את הסטטיסטיקה השנתית של חללי האוטומובילים באמריקה – שלושת רבעי מיליון פצועים, מאה אלף הרוגים. הייתי בניו־יורק, ושם עוד יותר נורא מפה.

אמרתי לו שבאופן זה לא יהא צורך במלחמות – העודף של אוכלוסיה בכל מדינה יעבור מן העולם לא בחרב כי אם באוטומובילים. שאלני: האמנם אתה מאמין שהכלכלה היא הגורם למלחמה? סוף סוף מהי כלכלה? כשנטייה רוחנית נעשית לצורך הכרחי – הרי אף היא דבר שבכלכלה. תחילה נלחמו בשל עדר, בשל כברת אדמה, אח"כ יילחמו בשל חליפה יפה, בשל אופנה מסוימה, בשל עניינים נפשיים ורוחניים. העירותי את לב ביאליק על שאלת הגבול בין חומר ורוח בכלל. אימתי נעשה דבר חומרי לעניין נפשי? אמרתי לו: כל דבר חומר שהוא נכנס לספירה של החוויה שלי – הריהו נעשה על־ידי כך דבר שבנפש, מציאות נפשית. כאן הגבול בין אובייקט וסובייקט, בין מציאות חיצונית ומציאות פנימית, בין חומריות־גופנית ובין נפשית.

ביאליק שמח מאד על הגדרתי זו. אמר: אם כך, כל הנאות־החושים הם דברים רוחניים, כל שישנו בגדר חוויה הוא רוחני.

בהתלהבות דיבר על הגדרה זו והסיק ממנה הרבה מסקנות שהתנגדתי להן. לשאלה ביקורתית־עיונית זו ניגש כמשורר, איש האינטואיציה הפיוטית.

דיברנו על הוויכוח בין שופמן ופיכמן בגיליון האחרון של “מאזנים”, קָבלתי על מבקרינו כשהם דנים באיבסן הם מקטינים את המסון⁹, וכשהם דנים בהמסון הם מקטינים את איבסן – וכך היו בערך דברי שופמן נגד פיכמן. – כן צדקת, אמר ביאליק. מנדלי היה קורא לזה: שחטען א יענדיק <לשחוט תרנגול־הודו>. כשאדם עורך חג לעצמו, הוא מוכרח לשחוט תרנגול־הודו, א יענדיק. מפני מה? כך. כשאנשים באים לחוג חג יובלו של מי שהוא, הם מוכרחים לשחוט לכבודו איזה גדול בעולם הרוח.

התחיל ביאליק מספר בשבחו של מנדלי: זה היה גאון, הוא נתן לנו דפוסים, דפוסים בלשון ובתיאור החיים. אין אני מחבב את כל דברי שופמן, אולם אני מחבב את שופמן הרבה בשל כך, שבכל פעם הוא מדבר בהתלהבות על מנדלי, שעמד על סוד גאוניותו. יעקב רבינוביץ,¹⁰ קצר עינים וקצר השגה זה, בא ומתנפל על מנדלי, הרי רבינוביץ זה אינו מבין כלום בספרות.

דיברנו על הערך “ביאליק” שלי שכתבתי בשביל הלקסיקון היהודי¹¹ [יידישער פערלאג] והוא הללו עד מאוד. אמר עליו שהוא עולה בהרבה על הערך “ביאליק” שכתב פיכמן באנציקלופדיה של אשכול. פיכמן כתב בכמה הידורים [?] צאצקעס <צעצועים>, השמיטו את ההידורים, ולא נשאר כלום.

הזמינני להיכנס לחדר אשתו. עם כניסתנו אמר לי: רואה אני שאתה שמח כאן בחלקך. זה יפה. בחדר אשתו מצאנו את ויסלבסקי. אשתו העירה אותו על כך שפוזמקיו קרועים. נצטער הרבה על שאמש ביקר בנעליו (נעלי לילה, אמר: יש לי גם נעליים הגונות, אולם אין הללו נוחות לי, ואני משאיר אותן תדיר בביתי) בחברה שהייתה כולה לבושה סמוקינגים. שאלתי – סיפר – אם עלַי לבוא ב“סמוקינג”; אמרו לי: אין צורך. היה שם גם איזרַאֶל הצעיר, אשרינו שהיה אצלנו בתל־אביב וראה את ביתי – אלמלא כך היה חושד בי שאין לי אלא זוג נעלי לילה זה ופוזמקאות קרועים.

דיברנו על מאורעות הדמים בא"י. הוא מלא תקוה ובטחון.

אמר: כשם שאתה מוצא בחיי המין שסערת לילה אחד מבשילה את האדם, עושה אותו בוגר – כך בחיים הלאומיים. סערה זו שבא“י אינה אלא אפיזודה – תבואנה כמובן הרבה, ואנו לא נזוז מא”י. יש לנו רצון מתמיד לא"י, לערבים – רק רצון מקרי, זמני ועובר. הרצון המתמיד מוכרח לנצח את הרצון הזמני.

אי אמונתו של ביאליק בקיומה של תרבות וספרות עברית בגולה גדלה בזמן האחרון עד למאוד. הוא רוצה לרכז את כל הספרות העברית רק בא“י; בגולה – אמר – נשארו רק שרידים, נמושות; אין ספרות עברית אלא בגבולות א”י.

אח"כ הציע לויסלבסקי ולי שנכנס ששה אנשים מסופרי ברלין. רוצה הוא להקריא לפנינו את יצירתו החדשה שהניחה את דעתו [ושוב התחיל מדבר עליה בהתלהבות, וחזר על הדברים שאמר לי קודם לכן בחדרו] אבל – הוסיף – עליכם לומר לי את דעתכם באמת. ישנם שני אנשים המביעים לי דברי ביקורת על כתבי־ידי: רבניצקי וברקוביץ; רבניצקי אומר לי לפרקים: אל תדפיס, זה אינו ראוי לדפוס; לפרקים הוא מציע לתקן או למחוק פיסקות שלמות. כמובן שעל פי רוב אין אני שומע בקולו.

בשנת 1929, אחרי המאורעות, “בית העם”¹² בברלין ערך הרצאת ילין על הכותל המערבי [ילין לפני הועדה]. ישבתי בראש. ביאליק בא באמצע. לא נכנס לאולם ההרצאות. נשאר יושב בחדר השני, קורא בעיתון, שותה כוס תה ומשוחח בלחש עם המסובים. מבליט את אי־התעניינותו בהרצאה. כתום ההרצאה והוויכוחים, לפני הסיום, ביקשתי – כיו"ר האסיפה – מביאליק שיוסף אף הוא משלו לשאלה הנידונה: הכותל המערבי.

סירב וסירב. לבסוף נענה ונאם קצרות. אינני מסכים לדברי המרצה. חושבני שהגזימו הרבה בכך. לא כדאי להעמיד את שאלת הכותל המערבי במרכז. מדי אהגה בכותל אני נזכר בקללה היהודית המפורסמת: זאל דיר דער רבש"ע ארויסרייסען אלע ציין און דיר איבער לאזען איין צאהן כדי דו זאלסט קענען האבען דעם טעם פון צאהן וייטאג… <שהקדוש ברוך הוא יעקור את כל שיניך, ויותיר לך שן אחת כדי שתחוש טעמו של כאב שיניים>.

חבל שכותל זה נשאר, באמת אין לנו ממנו אלא כאב שיניים בלבד.

ביקור אחרון בברלין, ראשית ינואר 1932    🔗

קבלת הפנים ביום ה' 7.1.32 בשבע בבוקר בתחנת הגן הזואולוגי, בחושך. נכחו: טברסקי, פינס, לנדויאר, וויינברג, סולובייציק ואני.

חיפשנו את ביאליק בקרונות, ולבסוף יצא מאיזה קרון רחוק, ומזוודה קטנה בידו.

נשיקות. פריסת שלום.

יודעים אתם, אני רעב – אמר – אזוי ווי ער, דער בראצלאווער, האט געזאגט: ס’אז אויף מיר נגזר געוואהרען איך זאל זיין א נואף, האב איך זיך אפגעבעטען אויף א זולל וסובא… <כמו שאמר ר' נחמן מברסלב: נגזר עלַי שאהיה נואף, ואני ביקשתי על עצמי שאהיה זולל וסובא…>.

ירדנו אל ה"ווארטע זאל" <אולם ההמתנה> של המחלקה השנייה. שתינו קפה. שוחחנו על נסיעתו, סיפר קצרות על קובנה.

בינינו היחסים קצת מתוחים. עניין “בצר” – ידע כי לא היה לי אמון ב“בצר” (שטיבל־טברסקי, פרסיץ, דביר).

ויכוחים ב“ברית” – קודם לבואו של טברסקי, ואח“כ במעמדו [ודאי מסר או כתב לו טברסקי על יחסי]; התעניינות יוצאת מן הכלל מצד חברי הוועד המנהל של ה”ברית" – בזבוז על כך הרבה מרץ – ויכוחים כה סוערים – עמדתי אני: תנועה ולא ספר – ואני צדקתי: נשארו חייבים ספרים, מפולניה וכו' באו בטענות, ואני התריתי שלא יקבלו אחריות. להציל את ביאליק מן הספר והספר מן ביאליק. אגרת ביאליק מקובנה: “היו בני ברית”.

עצם יסוד ה“ברית” לא היה טוב בעיני ביאליק [ראה אגרותיו…] יסוד “ידידי הספר העברי”. כשפינס הראה לביאליק את נוסח הסלע (מרינבד או קרלסבד?) קרא: לקיים בישראל תנועה עברית וכו', אמר: לקיים בישראל – ידו של ראבידוביץ היא, זהו נוסח שלו.¹³

בערב בבית הלוזשין. מבחר יהודי ברלין. על הבמה בלומנפלד יו"ר,¹⁴ ביאליק, טברסקי, פינס, סלי הירש, אני, סולבייציק, וולטש¹⁵ ועוד. פתח בלומנפלד, אחריו – אני [תוכן נאומי; ביאליק אמר לי כשגמרתי: א שיין ווארט פון דעם קאצקער…] דבר יפה מאת הרבי מקוצק>, סלי הירש, פינס.

ביאליק נאם יידיש. המטיר אש וגפרית על הציונים. [עיקר תוכן נאומו: הציונים בונים פאר אמיצען <בשביל מישהו>]. באמצע הסתכל בי, ראני מחייך, כי דיבר קצת ברוחי, והוסיף: פרייט זיך נישט ראבידוביץ סו“ס א”י וכו' כו' <אל תשמח, ראבידוביץ>.

דבריו היו מלאים מרירות – אולם לא השפיעו הרבה. אף פעם לא הצליח באסיפות־תעמולה מערביות אלו. חסרה אווירה.

היידיש שלו לא הובנה. הוא דיבר על הציונים הבונים את א“י פאר עמיצען <למישהו> ולא לעצמם – ו”היידישע רונדשו“¹⁶ הפך זה ל”man" ברוח הידֶגֶר¹⁷; אותם הימים הידגר משל בכיפה בגרמניה.

הפסקה, אח"כ סולובייצ’יק. חתימות כסף – לא מרובות.

לבסוף ביאליק [עברית] על ה“מתכת הנמבזה”. אור המנורה [הסתכל במנורה] משתבר לכסף וזהב. אין אור החשמל מאיר אלא אם כן הוא משתבר ועובר דרך המתכת (?) כך צריכה אהבת התורה והתרבות לעבור דרך המתכת הנמבזה [מעין זה].

בליל יום שישי אצל פינס. קהל רב.

סולובייציק שאל: האם כבר אפשר לומר שמה שיש בא"י זה מספיק? אותו קיבוץ קטן מספיק בתור תא לעם חדש, ושאר העם שבגולה ילך ויכלה? היש ביישוב כדי אותו גרעין עם?

סולובייציק שאל בטון של חיוב – וביאליק השיב – קצת בעקיפין – בחיוב רב.

שבת ראשונה שלו, לאחר קבלת הפנים בלוג’ן־הויז עמד לנסוע עם טברסקי, “בצר” – להמבורג וכו', בה הכינו לו קבלת פנים נהדרה – והוא: לא אסע אם לא יניחו כאן על השולחן צ’יק של מאה דולרים (בערך) למפרע, איני רוצה לבטוח באנשי המבורג, אולי לא ישלמו.

(גר: 30 קַייזראַליי!!)

לא הייתי אחראי, בכ“ז כיו”ר בית העם וכמנהל ה“ברית” הייתי אחראי כלפי חוץ. על אחריותי נתן לי גזבר “בית העם” ו“הברית”, הד“ר וינברג, צ’יק זה תיכף בש”ק, ועי"כ נמנע הסקנדל בהמבורג.

קבלת הפנים בהמבורג.

(להוסיף ע"ד הזמנות).

נסענו ב“עלעקטרישע”, שבת, אחרי קבלת הפנים האחרונה נאמתי לכבודו. הצעתי לו תכנית מקיפה של קרן תרבות, נסיעה משותפת לאמריקה וכו' – סרב, התנגד, הציץ בי: הציונים לא ירשו. לא ירשו שום דבר הזדים (?) הללו.

אבל באמת הוא בעצמו לא רצה.

דבק בספר, צמצם עצמו ב“דביר” רצה רק גניזה וגניזה.

כששב מפולניה אמר לי: כן, “תרבות” כמובן. אבל חבל על הכסף שמוציאים על בתי הספר העבריים בגולה, ויותר טוב להשקיעו בספרים.

לוינוהו לאחר ימים אחדים בתחנת צוֹאוֹ.

סמָלים:

נשף יובל הששים של ביאליק – חל ביום 30 בינואר, יום מינויו <המועד של הנשף> נדחה פתאום לרגל עלות היטלר.

נתקיים אח"כ – בליל שריפת הרייכסטג.

תיאור הנשף.

כששבנו מהאסיפה – אמרו לנו: הרייכסטג בוער.

הרצאתי העברית האחרונה בברלין כרוכה בביאליק. ¹⁸

גם הראשונה!!! ב“הפועל הצעיר”. ארלוזורוב הצעיר.

מאמרי לספר היובל של פיכמן

פגישתנו האחרונה בת"א. ¹⁹

עשיתי קצרות בא"י – רק 5 שבועות.

תחילה במלון של…

סיפרתי לו על אשכנז. התעניין. עמדתי להרצות.

ואח"כ בירושלים. יובל שבעים של אוסישקין. סירב לנאום בהר הצופים. – פרסמו שלא בהסכמתו.

נאם על כוס התה באוניברסיטה.

דרש על המקרא: סלע מושבו וכו' סלע קנך, מים עליונים, טפין עליונים וכו', קרקע.

קלוזנר אלי: אדוני, כך הוא דורש ודורש…

ביאליק ניגש אלַי: ראבידוביץ, היכן היית, חיפשנוך אתמול בת"א בנרות בכל חור וסדקים, הלא ערכנו פגישה לכבודך [יחד עם רגלסון²⁰ וסולובייציק?]

לא היה לי פנאי.

אלה היו דבריו האחרונים ששמעתי מפיו.

נחפזתי ללונדון – וכמה חבל![²¹]

לא ראיתיו.

אח“כ ויכוח־מכתבים על ה”ברית".²¹

ואח“כ הבשורה מוינה ב”העולם"… נורא![²³]

דבר־מה פקע (?) אותה שעה בלבי…

1. המשל של ביאליק על המניקות הפותחות בהזנת כלבים כדי להפטר מראשית חלבן הבלתי “טהור” – האם יש לזה איזה יסוד?

האם אין זה משל לדילטנטיות או לעם ארצות שלו בכל מדעי הטבע, ואעפ"כ היה מחבב להשתמש בהם.

2. כנסת ב' 88, 102 – רוח

3. אהבתו את החזנות. טעמו במוסיקה – כבכל שאר ענייני אמנות (?) – היה פרימיטיבי.

4. ענין ברגלסון, שסיפר לי בעצמו. כמה פרטים שָם, חשובים בשבילי.

מבחינה אמנותית – היה נעדר איזו השכלה שהיא. מתפעל מ“קיטש” נעדר היה השכלה כללית – היה לו מעין משלו.

במוצ“ש ב”הרצליה", ברכני יחד עם עגנון – ואחד העם נתעורר לבקש מצפרוני שיזמינני להכנס אליו.

Coleridge the Talker – Richard W. Armour and R.F. House (The Spectator June 21, 1940) Johnson without Boswel.

<הערות פזורות שנמצאו בין כתבי־היד של שמעון ראבידוביץ>

מקס ליברמן. שמעתי מפי זיידמן, שאחת השאלות הראשונות שליברמן שאלו איז עס וואהר דאס אים תלמוד שטעהט <כלום נכון הוא שבתלמוד כּתוב>: נפל מן הגג.

הזמינו לארוחה. חשש למזלגות. מצאו אמתלא: פסח. אינו אוכל חמץ.

האופרטא שלו אצל טויבנר (מפי זידמן).

כמה הרבה לקבול על ביאליק המו"ל.

הפחידוני לקבל את הצעתו.

ואעפ"כ אני סבור: לא אשמתו, אלא אשמתנו.

אחרי פטירתו קראתי שהגב' ביאליק נדבה סכום מה ל“הבימה”. כמה שמחתי. ב"ה שלא היו צריכים לצלצל בקופסאות של צדקה אחרי פטירתו.

צר לי מאוד: סלחתי לביאליק על כל ה“קונצען” כמו"ל, שכמה מהם מוגזמים במקצת.

על סוקולוב.

הוא כותב: הגדול, הגיבור והנורא.

דער גנב גלויבט אפילו אין אינציגען ניט.

סיפר לי בחיוך שהזמינוהו לנאום בפתיחת קונגרס שומרי שבת בברלין ושאלני מה לעשות. נמלך בי.

אמרתי לו שלפע"ד יהודי שכמותו שאינו שומר שבת כהלכה (באמת, היה מחלל שבת בצנעה ופרהסיא) ונכשל בכמה מאבות המלאכות וכו' – אין לו זכות מוסרית להתעטף בטלית שאינה שלו ולהטיף לשמירת שבת ברוח “שומרי שבת”, בשעה שהוא עצמו אינו זהיר…

טעו כל העולם בהערכת “עונג שבת” הפליגו כ“כ הרבה ב”חידוש הדת" שביאליק הביא לישראל ע"י “עונג שבת”. עד שהוא עצמו כמעט שהתחיל להאמין בתפקידו זה (אגרות, על השבת).

אלה שקראוהו “מגיד” – הגזימו. אי אפשר להעמיד את מהותו על ה“מגידות”. אבל היה בשיחותיו הרבה מן הדרשנות.

יראתי מפניה.

ברחתי ממנה.

היו ימים בברלין שהייתי ירא לעיין במדרש וכו' – מחשש שמא תשרה עלַי רוח המדרש ורוח ביאליק, ואתחיל אף אני “להתנבא” במחנה.

הגזמה רבה בתיאורים שביאליק כאילו עמד בראש התנועה העברית בברלין. השתתף עפי"ר בישיבות “בית הועד” אולם לא עורר שום תנועה. ובימיו היו עשרות סופרים ועסקנים עבריים מרוסיה.

התנועה נתעוררה אח"כ.

בבית החולים אצל אשתו, 1929

א. באשעפעניש

ב. כמו שאדם מתגבר לאחר סערת ליל־תאוה ראשון, כך היישוב יתגבר עכשיו.

ג. אינסטינקט נכון:

פעם בטיולו ברחוב ורשה תקפו כאב בטן, וזקוק היה לנקביו, פרץ בכוח לחצר אחת ובאינסטינקט מצא את הדרך לבית הכסא. כך הוא אינסטינקט של האומה.

ענין האסמכתא

ראיתי מעין נסיון מיתודי להמשיך “הלכה ואגדה”. כמה פעמים “חקרתיו ודרשתיו” בעניין ה“הלכה” למה נתכוון, מפני מה אינו ממשיך וכו'.

גם שקספיר אמר: אסמכתא לחיים.

בטיולנו בסתו של 1930–1929? – רחוב טויאנציען

א. הסברתי לו כמה הגדרות של נפש.

נתלהב עד מאוד על הגדרה אחת שכל מה שהוא ערלעבבאר (erlebbar) הוא בגדר הנפשי.

על בזבוז הזמן בהליכה: אדם שיש לו פנאי ללכת ברגל, סימן שאין לו “ערך כלכלי” רב, סימן רע אם יש לנו זמן לילך ברגל, ואין אנו נוסעים בטקסי.

ירא היה מפני המכוניות ברחובות ברלין.

סיפר לי בהתרגשות על מנהג האמריקנים להעמיד עמודי־זיכרון לחללי מכוניות במקומות התורפה. זהו מנהג יפה!

הנשף (הבנקט) בקפה דוברין, הקשר מרקט.

טשרנוביץ ישב בראש: אלהים ציווה לנו את חיים נחמן עד העולם.

ביאליק אל לווין: אתה רוצה לעשות בי כדרך שעשית בקונגרס: ביאליק ידבר!! ביאליק הציע תכנית “דביר” פרישמן ישב וחייך, עייף מאוד פנה ללחובר ואחרים: מפני מה אינכם מביעים את דעותיכם?

נהיה כאנגלים – הבעתי לו את ספקותי.

ביאליק אמר לי פעם, אם דעתך נוחה מן העבודה סימן טוב הוא. מצאתי רמז לכך, תוספתא ברכות ג' ד' “כל שרוח עצמו נוחה בשלו סימן יפה לו, אין רוח עצמו נוחה בשלו סימן רע לו”.