רקע
אבנר הולצמן
יד ביד אחוזים ושלובים: אחרית דבר ל'מתום עד תום' / חנוך ברטוב

בין שנות השישים לשנות התשעים של המאה העשרים חיבר חנוך ברטוב שלושה רומנים, המגוללים פרקים בצמיחתו של ילד־נער־עלם בארץ־ישראל המנדטורית. של מי אתה ילד (1970), סיפור הילדוּת במושבה בחיק ההורים, נמתח בין רשמי הינקות הראשונים לבין תיאור חגיגת ברהמצווה של הגיבור, נחמן שפיגלר, בשבת האחרונה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. רגל אחת בחוץ (1994), רומן הנעורים, נפתח בנקודה שקודמו הסתיים בה ומלווה את נחמן בשנות ההתבגרות על יופיין ומצוקותיהן. סיום הרומן בהכרעתו הדרמטית של גיבורו להתגייס בגיל שבע־עשרה לצבא הבריטי, החותמת את פרק חייו במושבה. ואילו פצעי בגרות (1965) הוא רומן הבריגדה, סיפור השתתפותו של הגיבור, הקרוי הפעם אלישע קרוק, בשלביה האחרונים של המלחמה ופגישתו המסעירה עם אחיו הרצוצים שרידי השואה מזה ועם גרמניה המובסת מזה.

שלושת הספרים לא נכתבו על־פי תכנית כוללת, ואף לא פורסמו על פי סדר הזמנים של עלילת החיים הנפרשת בהם. ואולם עם הופעתו של רגל אחת בחוץ, הממלא בדיוק את המרווח בן ארבע השנים בין שני קודמיו, התקבלה בדיעבד טרילוגיה, שקווי הרצף המלכדים אותה למכלול אחד ברורים מאליהם. ייחודה של יצירה זו בנוף הסיפורת הישראלית טמון לא רק ברוחב יריעתה אלא במידת העומק והפירוט שהיא מקדישה לסיפור חייו של צעיר אחד, מובהק בדמותו החד־פעמית במידה שהוא מייצג את סיפורם של רבים מבני דורו. הוא אינו ‘הצבר המיתולוגי’, אם ברייה עילאית כזו אכן התקיימה אי־פעם בעולם, אבל הוא טיפוסי בהרבה מתכונותיו לדור הצברים הארץ־ישראלי הממשי, שצמיחתו האישית הייתה משולבת ללא הפרד בהיסטוריה של העם ושל הארץ בתקופת המאבק לעצמאות.

ערכה וטעמה המיוחדים של הטרילוגיה נבעו במידה רבה גם מצביונה האוטוביוגרפי המוסווה רק למחצה. קוראיו של ברטוב לא התקשו לזהות – והוא לא התאמץ להסתיר – כי אפילו אם אין לצפות לדיוק תיעודי בכל פרט ופרט, הרי סיפורו של נחמן שפיגלר/אלישע קרוק ניזון מפרשת חייו של המחבר עצמו, כפי שהיא מוכרת מתוך כתביו הלא־בדיוניים ומהתבטאויות רבות שלו במשך השנים. זהו סיפורו של בן המושבה הארץ־ישראלית, שהוריו עלו ארצה רק כשנה לפני לידתו, וקשרים אמיצים מחברים אותם ואת בנם אלל משפחות המוצא שלהם במזרח אירופה. ילדותו עומדת בסימן ההתוודעות לפסיפס האנושי המורכב במושבה בד בבד עם המודעות המתגברת למצבו המאוים של היישוב הנדרש להגן מעת לעת על קיומו כנגד שכניו הערבים. נעוריו מלבלבים בצילן של החדשות הנוראות על גורלם של יהודי אירופה המחלחלות ארצה במהלך המלחמה, והפיכתו מנער לגבר צעיר מקבלת את הגושפנקה הסופית בעת שירותו כחייל ביחידות הארץ־ישראליות של הצבא הבריטי. בתוך מרקם הסיפור שזורה זווית הראייה של המחבר המבוגר, העשויה שילוב מורכב של הזדהות ואירוניה, כעס וחמלה, אשם, הבנה וסליחה. עינו הבוחנת מעניקה לטרילוגיה כולה מימד של מחשבה, הבוחנת את משמעותו של סיפור החיים בעומק שנבצר מהבנתו של הגיבור עצמו בעת התרחשותם של הדברים. מכל הסיבות האלה הוכרה הטרילוגיה האוטוביוגרפית של ברטוב לא רק כיצירתו המרכזית של המחבר אלא כאחת מיצירות היסוד של הסיפורת הישראלית כולה.

והנה, בשנת 2003 הפתיע ברטוב את קוראיו כאשר הוסיף על שלוש החוליות האלה חוליה רביעית, היא הרומן מתום עד תום. שייכותו של רומן זה אל שלושת קודמיו ברורה, והיא אף צוינה במפורש על כריכת הספר: ‘חנוך ברטוב מגיש בספר זה’ נכתב שם, ‘את המשכם – העומד גם לעצמו – של שלושת הרומנים הנודעים שלו: פצעי בגרות (1965), של מי אתה ילד (1970), ורגל אחת בחוץ (1994), ומשלים בכך יריעה ספרותית מרהיבה ברחבותה האפית ובעוצמתה הדרמטית’. אכן, מתום עד תום חוזר ואוחז את חוט הסיפור בדיוק בנקודה שבה נקטע בסיומו של פצעי בגרות, ומלווה את אלישע קרוק, גיבורו בן התשע־עשרה, מן הרגע שבו עזבה יחידתו הצבאית את גרמניה הכבושה והתמקמה בבלגיה ובהולנד. מייד אנו שבים וצוללים אל הסבך המיוסר של יחסיו עם נוגה הולצברג, אהובתו. מכתביה המצטננים והולכים, בצירוף רמזי ידיעות המגיעות לאוזניו של אלישע על חייה ומעשיה בירושלים, מגלים לו שלבה נתון לאחר והיא חותרת, כנראה, להינתק מאהבת הנעורים ולהמיר אותה בנישואים עם גבר בעל סיכוי רב יותר לסייע לה במימוש תכניותיה לעתיד. מכאן ואילך נתונים כל מעייניו של אלישע במאמץ להשיב את הגלגל לאחור. הוא מצליח להסדיר לעצמו בתחבולה נואשת ארבעה שבועות של חופשת מולדת, וחש מצפון אירופה לארץ־ישראל כדי להילחם על לבה של נוגה בכל העקשנות חמת הלב שניחן בה. למרבה הפלא היא נעתרת לו, התנגדותה מתפוגגת בכוחן של האהבה והתשוקה שהתעוררו לתחייה ביתר שאת, וחתונתם נערכת בחופזה המהממת את הוריהם לפני המועד הקצוב לשובו אל יחידתו באירופה. עד תום שנותיהם הרבות יחד יתהה אלישע מה גרם לה לומר לו ‘כן’ כה שמח ונחרץ כאילו בניגוד לכל היגיון, ותשובה ברורה לא ימצא.

ואולם זוהי רק נקודת המוצא של רומן מורכב זה, ששלושת חלקיו מעמידים כעין טרילוגיה קטנה העומדת בפני עצמה. תיאורי השהות באירופה בתום המלחמה, השיבה ארצה, הנישואים עם נוגה והשחרור מן הצבא הבריטי בהמשך אותה שנה תופסים רק סעיפים אחדים בפרק הראשון, ונראים בעיקר כחוליית קישור או כספיח מאוחר לעלילת פצעי בגרות. נקודת המוצא הממשית המתניעה את מהלכו של מתום עד תום היא ראשית חיים המשותפים של בני הזוג מיום השתקעותם בירושלים בקיץ 1946 לקראת תחילת לימודיהם באוניברסיטה העברית על הר הצופים. באותה העת עדיין אינם יודעים, שרק שנה קסומה אחת יונח להם לשקוד על תלמודם בטרם ייגרפו בגלי הזמן, ויוטלו כמשתתפים פעילים אל סערת המאבק לעצמאות ששיאו במלחמת השחרור. מכאן ואילך נמתחת עלילה בת חמישים שנה ויותר, הן שנות נישואיהם של נוגה ואלישע, וזו נחתמת בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים, ממש ברגע מותה של נוגה מקץ חודשים של מאבק אבוד־מראש במחלתה הסופנית.

לא רבות הן יצירות הסיפורת הישראליות המשתרעות על פני רצף זמן כה ממושך, ומגוללות בסבלנות אפית על פני כרכים אחדים את פרשת חייו של אדם מינקות ועד זקנה. בין הדוגמאות הבודדות הניתנות להשוואה עם יצירת הענק של ברטוב על ארבעת חלקיה ניתן לציין את הטרילוגיה רחוק מפנינים של משה שמיר (יונה מחצר זרה, 1974; הינומת הכלה, 1984; עד הסוף, 1991). בשלושת כרכיה נבנית דמות הרואית של אישה גיבורה, לאה ברמן, שחייה הארוכים שזורים בצמתים השונים של עלילת־העל הציונית משלהי המאה ה־י“ט עד שנות השישים של המאה העשרים. דוגמה אחרת היא הטרילוגיה נון מאת אהרן אמיר, ששלושת חלקיה (נון או דו"ח על צרעה כאיש צעיר, 1969; נון; 48 או דין וחשבון על קיפוד כאיש בוגר,1985; נון 67, דו"ח על איש כעץ שתול, 1989) משתרעים על פני יובל שנים וניזונים מהשקפותיו הכנעניות של המחבר. נפרש בהם סיפור חייו של גיבור הצומח מסלעי הבזלת של הגליל, ואחרי לחימה בבריטים במסגרת האצ”ל והלח"י הוא מוצא את ייעוד חייו בשירות ארוך במשמר הגבול בצוותא עם דרוזים, צ’רקסים ומוסלמים. דוגמה שלישית היא טרילוגיית אליקום הסאטירית של בנימין תמוז (חיי אליקום, 1965; בסוף מערב, 1966; אליקום: ספר ההזיות, 1969). גלגוליו של הגיבור התם והפסיבי בין תחנות גיאוגרפיות שונות במרחב המזרח־תיכוני ומחוץ לו הם כעין ראי גרוטסקי, ספק טרגי ספק קומי, של תולדות החברה הישראלית בין עידן התפארת של תקופת המנדט ועד מציאות החולין של הוויית המדינה. לרשימה קצרה זו ניתן להוסיף את הטרילוגיה צבת בצבת של שלמה ניצן (בינו לבינם, 1953), צבת בצבת, 1956; יתד לאוהל, 1960), אשר מתרחשת אמנם במשך עשור שנים אחד בלבד, ואולם היא מגוללת על פני יריעה רחבה את קורותיהם של בני משפחה אחת על רקע תקופת המאבק שקדמה להקמת המדינה, מלחמת העצמאות ושנות המדינה הראשונות.

לא מקרה הוא שכל הדוגמאות האלה נטולות מתוך יצירתם של בני הקבוצה שחנוך ברטוב משויך אליה על־פי גילו ומסלול חייו, אותו דור ראשון של סופרי פרוזה בני הארץ וחניכיה. אם יש תכונה אחת המוטבעת בכתיבתם של בני הדור הזה מעבר לייחוד האישי ולהתפתחות הנבדלת, הרי היא השייכות הטבעית של המחברים ושל גיבוריהם להקשרים הרחבים שהם נטועים בהם. נטייתם אל היריעות הסיפוריות הרחבות, השוזרות את גורלותיהם של יחידים במעגלי התקופה וההיסטוריה, היא אחד הביטויים לכך. כל יחיד ביצירותיהם אחוז ברשת של זיקות מחייבות אל הכלל: אל המשפחה, החבורה, התנועה או העם, ופרשיות החיים הפרטיות ארוגות באופן כזה או אחר בתוך העלילה הלאומית שלקחו בה חלק. הכינויים הקיבוציים השונים שבני הדור הזה זכו להם מעידים על כך בתמצית: דור תש“ח, דור הפלמ”ח, דור בארץ, דור המאבק לעצמאות, דור הרֵעים. והרי כמעט לא ייתכן אחרת. מדובר ביוצרים שעמדו על דעתם בשנות המאבק של היישוב היהודי בארץ־ישראל בערבים ובשלטון המנדט הבריטי, צפו בשואת יהודי אירופה בעצם התרחשותה, נטלו חלק במלחמת העצמאות והיו שותפים לחוויית ייסודה של מדינת מישראל וקליטת העלייה ההמונית שהתלוותה אליה. תודעתם עוצבה במציאות של מאבקי קיום חובקי זרועות עולם, והחוויה ההיסטורית נמזגה בחייהם הפרטיים לבלי הפרד. גם לאחר שהתפוגגה הווייתו המשותפת של הדור וכל אחד מהם סלל לו נתיב משלו בסיפורת העברית, וגם כאשר הוליכו את גיבוריהם בנתיבי חיים פרטיים ישרים ועקלקלים, הוסיפו לשאת עמם את זיכרון ההשתתפות בעלילה הקולקטיבית הכבירה, והזיכרון הזה נוכח בחייהם ומחלחל ביצירתם בדרכים שונות.

הביטוי הישיר לכך במתום עד תום ניתן בחלקו הראשון של הרומן, ‘תום’ (במובן: תמימות, שלמות ראשונית), העוקב אחר קורותיהם של אלישע ונוגה בימי מלחמת העצמאות. אחת מנקודות המוקד של חלק זה היא תיאור ליל ההצבעה בעצרת האו“ם על החלטת החלוקה ב־29 בנובמבר 1947. במוחשיות רבה מסופר כיצד נגרפו השניים בשמחה ההמונית השוצפת ברחובות ירושלים על המדינה היהודית המסתמנת באופק, ואטמו את אוזניהם מפני נבואתו הקודרת של חברם מולקה, הפרטיזן פליט השואה: ‘אתם, ילדים תמימים ועיוורים, מה אתם רוקדים? מה אתם שרים? ישבתי בחדר, הסתכלתי בכם ושאלתי את עצמי, מי פה ימות ראשון, מי שני, מי שלישי, מי רביעי –’ (עמ' 110). אלישע לא שיער באיזו מהירות יתברר כובד המשמעות של דברים אלה וכיצד יוסיפו לנקר בו ולייסרו, שכן מאותה שעה ואילך, עם פרוץ מאורעות הדמים בעקבות החלטת האו”ם, נפתחה בשבילו ובשביל חבריו מלחמת העצמאות. תחילה הועסק בפעולות שמירה ואבטחה בירושלים במסגרת מחלקת הסטודנטים של ה’הגנה', ולאחר מכן השתתף בלחימה ממש בעיר ובסביבותיה. ובאמת, כמה וכמה מן הצעירים החוגגים הצוהלים שהצטופפו בליל כ"ט בנובמבר בדירת הסטודנטים של אלישע ונוגה לא זכו לראות את יום ההכרזה על הקמת המדינה ב־14 במאי, כפי שחזר אלישע ונזכר בהזדמנויות שונות: ‘פחות מחודשיים עברו, וכמה מהחוגגים ההם כבר אינם’ (עמ' 170).

עד כמה קרוב הבדיון הספרותי לממשות ההיסטורית והביוגרפית ניתן להיווכח מן הקריאה במסת הזיכרונות של חנוך ברטוב ‘מעל פסגת הר הצופים’, שפורסמה במעריב בערב יום העצמאות תשל“ח (10.5.1978) וכונסה בספרו אני לא הצבר המיתולוגי (1995). בחיבור זה ביקש להעלות מקץ שלושים שנה את דמותה של חבורת הסטודנטים שהתקבצה בירושלים בסתיו (1947), בפרוס שנת הלימודים האקדמית תש”ח, ועד מהרה נקראו מספסל הלימודים אל שדות הקרב של מלחמת העצמאות ורבים מהם שילמו בחייהם. ‘כל כוונתי’, כתב, ‘להחזיר לַזיכרון כמה מבני דורי, להדליק נר לנשמת אחדים מאותם נערים מחוננים וטהורים, אשר רק מהמרחק הזה מתגלה מה אבד לכולנו כשנעקרו מארץ־החיים בטרם הבשיל פריים’. הקורא בדבריו ספוגי הרגש של ברטוב יגלה כי לא מעטים מן הנערים ההם, שהוא נוקב בשמותיהם ומשרטט בקצרה את דיוקנאותיהם, מצאו את דרכם, אם בשמם המפורש ואם בהסוואה בדיונית כזו או אחרת, אל תוך דפי מתום עד תום. רצף האירועים שהוא מתווה בדייקנות באותה מסה משמש בסיס לפרקי התיאור הרחבים שברומן.

הנה דוגמה אחת מני רבות. באותה מסת זיכרון תיאר ברטוב בתמציתיות רבה את ניסיונו הקשה הראשון במלחמה: השתתפותו כחייל־מלווה בשיירת האספקה שיצאה לגוש עציון ב־12 בינואר 1948. השיירה הגיעה ליעדה בשלום אולם בדרכה חזרה לירושלים בסוף אותו הלילה נתקלה במארב במבואות בית לחם. שלושה מאנשיה נהרגו ואחד מהם נפצע קשה וטופל בעיצומה של המהומה על ידי ברטוב, חובש קרבי בהכשרתו. רק בקושי נחלצו ברטוב וחבריו מזירת הדמים. בעקבות ההיתקלות הקשה הזו נפלה ההחלטה לשגר מעתה את התגבורות לגוש עציון בדרכי עקיפין רגליות. כך נולד כעבור יומיים מסעה הטראגי של מחלקת הל“ה, רובה ככולה סטודנטים מחבריו וממכריו של ברטוב, ובהם כפי שזכר היטב, כמה מאלה שחגגו עמו בחדרו חודשיים לפני כן את החלטת עצרת האו”ם. אירוע דרמתי זה תופס בפרק הזיכרונות פחות מעמוד אחד, אולם במתום עד תום התרחב לכדי פרק בן עשרות עמודים בשם ‘גלוי עיניים’, המתאר בפרטי פרטים ובחיוניות רבה את סיפור השיירה ההיא. הפרק מגולל את כל שלבי הפרשה, החל בהתארגנותה של השיירה בחצר קיבוץ רמת רחל ועד קרב הדמים הנואש שצפוי היה להסתיים במותם של כל אנשיה אילולא נחלצו לעזרתם ברגע האחרון כמי שכפאם שד חיילים בריטים שישבו במשטרת בית לחם. אפילו פרט פעוט־לכאורה, חרדתו של אלישע פן תטעה נוגה לחשוב שהוא נמנה עם ההרוגים משום שאחד מחללי השיירה קרוי אף הוא בשם הבלתי־שכיח אלישע, נשאב מן המציאות. אכן בעיתוני ה־14 בינואר צוין שאחד מן הנופלים באותו לילה נקרא חנוך ושם משפחתו טרם נודע (היה זה חנוך זילברשטייין מקיבוץ רבדים).

חלקו הראשון של מתום עד תום ניתן להיקרא כסיפור־קורות אוטוביוגרפי כמעט בלתי מוסווה, מעין רומן תיעודי עצמאי המגולל במוחשיות רבה את שרשרת התנסויותיו של חנוך ברטוב כלוחם במלחמת העצמאות. בד בבד הוא מצטרף במאוחר אל השורה המצומצמת־להפתיע של יצירות הסיפורת האמנותית שעלו מתוך המלחמה ההיא, ואל הרומנים המעטים עוד יותר המספרים על המלחמה בירושלים (דוגמאות נדירות הניתנות להשוואה לספרו של ברטוב הן ולא תהי למוות ממשלה מאת אהרן אמיר [1955] וסיפור על אהבה וחושך מאת עמוס עוז [2002]). תרומתו הייחודית לסיפורת זו מצויה בעיקר באופן שהוא מעצב את הוויית הדמדומים המעורבבת, המתעתעת, של החיים בירושלים באותה העת. היו אלה חיים של היקלעות מתמדת בין מובלעות של נורמליות אזרחית מדומה לבין פרצי אלימות מלחמתית התולים את הקיום על חוט השערה. עולמם הפרטי של אלישע ונוגה וצעדיהם הראשונים כזוג נשוי המנסה לבנות לו קן משפחה נדחקים הצידה מחמת עוצמתם המאיימת של אירועי הזמן. הסיפור מודה בכך במפורש: ‘מפני שהתכנסות שני האוהבים בזוגיותם ובעולם הדעת שכה השתוקקו לבולעו היתה אפשרית רק אילו פקקו את אוזניהם, עצמו את עיניהם, המיתו את ראשי עצביהם והתכחשו למתרחש סביבם, אירועים ההולכים ותוכפים, הולכים ורבים’ (עמ' 67).

מכאן יובן גם המימד ההסברתי האינפורמטיבי המבצבץ בסיפור לרגעים. המחבר שואף לקרב את הקורא החדש אל מושגי הימים ההם ולהפוך את ההוויה ההיסטורית הרחוקה של תש"ח לעולם מוחשי ומובן, העשוי אינספור רסיסים של חולין. הסבריו מקיפים את כל רובי החיים, החל במקומן של המפלגות בניהול חיי היומיום של הפרט (עמ' 68), וכלה בצורת הבישול על גבי פרימוס שיש לבארה ‘לדור אשר לא ידע פרימוסים’ (עמ' 86). אותו רצון לתעד ולהציל את פרודות הזיכרון מוליד את מבנהו המפולש והמבוזר של הסיפור. שוב ושוב הוא חורג ממעגלם הפרטי של שני גיבוריו, ומעביר לפני קוראיו כאילו בלא הנמקה מיוחדת קהל מגוון של דמויות מתוך אסופת הבודדים שהתקבצה בסביבתם. המחבר מודה בכך בפה מלא יותר מפעם אחת: ‘סטיות אלה של הסיפור מאפיקו הראשי טבועות בו מעיקרו. עניינו הוא רקמה אנושית שלמה, שאל בין חוטיה נארגו חייהם של נוגה ואלישע במקריות גמורה. ואם נמשך פעם מבין שוליה קצה חוט נוסף, זו דרכו הישרה של הסיפור’ (עמ' 74). ובמקום אחר: ‘מאֵין לו יכולת התנגדות, נסחף שוב הסיפור לצדדים. להגנתו יאמר: הן בתוך הזמן ובקרב אנשי הזמן חיו נוגה ואלישע, וגם ההיסחפויות לעבר הבודדים שהקיפום הן מגוף הסיפור’ (עמ' 89). אבל לא רק דחף הנצחה ותיעוד או סקרנות בעלמא הולידו את ‘התפזרותו’ של הסיפור לעבר דמויות שכביכול אינן מגוף מהותו. באה כאן לידי ביטוי מובהק התעניינותו האמפתית הקבועה של חנוך ברטוב כסופר וכעיתונאי בזולת האנושי למיניהו, ובמיוחד בדמויות של אנשים מוכים וחבולים שהגורל או ההיסטוריה לא חסו עליהם.

חלקו השני של הספר, ‘קווי שבר’, משתרע על פני עשר השנים שמאז סיום מלחמת העצמאות ועד תום שנות החמישים. הסיפור מגולל בפרטנות ריאליסטית נינוחה את קורותיהם של אלישע ונוגה בעשור זה. בין השאר הוא עוקב אחר חזרתם ללימודים באוניברסיטה בתום המלחמה; השתקעותם בבית ערבי נטוש באחת משכונות ירושלים, שהם חולקים אותו מתוך נדיבות פזיזה הנהפכת לשכנות מתוחה עם זוג חברים מימי המלחמה (אלה המקום והתקופה ששימשו כעבור שנים אחדות חומר־גלם לרומן שש כנפים לאחד); ויתורו של אלישע על הזדמנות קוסמת ללימודים גבוהים באמריקה; הולדת בתם ובנם אחרי היריון ראשון שהסתיים בלידת תינוק מת; המעבר לקיבוץ מתוך דחף אידיאליסטי שניגף עד מהרה בפני טבעם הפתלתול של החיים; צעדיו הראשונים והצלחותיו הראשונות של אלישע כסופר; העקירה לתל־אביב תוך כדי חיפוש פרנסות־עראי בתחום העיתונות, התיאטרון וההוראה; הנסיעה המשפחתית לארצות הברית לצורך לימודיה האקדמיים של נוגה וההתוודעות אל החיים היהודיים בלוס־אנג’לס ובסביבתה.

מן הבחינה הזו, נראה כאילו ברטוב חזר כאן מקץ חמישים שנה אל מה שהעסיק אותו בשלבי יצירתו המוקדמים, ובמיוחד בספרו הראשון, הרומן החשבון והנפש (1953). שם וכאן תיאר את לבטיהם ואכזבותיהם של צעירים ישראלים, לוחמי תש"ח לשעבר, התוהים על דרכם בתום עידן העוז והתפארת של מלחמת העצמאות, ובכוח כישרונותיהם ויוזמתם מבקשים להם מקום תחת השמש במציאות החולין האפרורית של שנות המדינה הראשונות. ספרים דומים בנושאם וברוחם, חלקם בעלי גוון סאטירי, חיברו באותן שנים כמה מבני דורו של ברטוב, ובהם הרומנים חדוה ואני של אהרן מגד (1954), הרפתקאות אחיתם של דוד שחם (1955), רחוב המדרגות של יהודית הנדל (1955), ירח הדבש והזהב של דוד שחר (1959) ויתד לאוהל של שלמה ניצן (1960).

ואולם הדמיון בין ‘קווי שבר’ ליצירות שצוינו כאן חלקי וחיצוני בלבד, ולא רק משום שנכתב מתוך פרספקטיבה בת עשרות שנים. מבעד לעלילה רבת החיוניות ועשירת האירועים על משפחה ישראלית צעירה הצועדת בדרכי החיים מבצבץ ונחשף נושאו האמיתי של חלק זה, ובעצם של הרומן כולו, עד שהוא משתלט על קדמת הבימה. זהו סיפור קשה ומר על חיי נישואים שנהפכו למאבק בין שני אנשים עקשנים וגאים; על היסדקותם של נישואים אלה ללא תקנה מחמת חטאיהם של שני הצדדים והייסורים שהסבו איש לזולתו; על אהבה גדולה שלא פגה כלל אבל נהפכה לדרמה של רצונות מתנגשים המיתרגמים למסכת של מועקות ועינוי הדדי. לכאורה, השבר המוליך את בני הזוג עד סף פרידה נגרם מחמת בגידתה של נוגה באלישע המחשיכה עליו את עולמו. בדיעבד הוא משחזר את כל שלבי הפרשה: נוגה, שהקדימה לצאת באונייה לארצות הברית שבועות אחדים לפני בעלה וילדיה, פגשה במהלך ההפלגה ימאי ישראלי ונעתרה לחיזוריו במלוא התשוקה, ואף המשיכה את קשר האהבים בניו־יורק ובלוס־אנג’לס ממש עד יום בואם של בעלה וילדיה, ולאחר מכן בהתכתבות חשאית שרק במקרה נחשפה לעיני אלישע. כאשר קורסות כל הכחשותיה לנוכח הראיות המוצקות שאלישע מציג לה, מתרחשת ביניהם שיחה נוראה. בסיומה יוצא אלישע את דירתם, נחוש להיפרד ממנה ולחזור ארצה עם הילדים. הוא אוטם אוזניו בפני תחנוניה הנואשים באומרו: ‘נהפכתי לחיה רעה, ולא אנוח עד שאקח ממך את נקמתי, ואת שאלי את עצמך, איך קרה הדבר לנוגה ולאלישע, שלא היו אוהבים יפים כמותם’ (עמ' 432).

כך, בחבטה, מסתיים חלקו השני של הרומן. הקורא הדרוך ללמוד על המשך קורותיהם של בני הזוג מופתע לגלות בפתיחת החלק השלישי, ‘עד תום’, שהסיפור דילג באִבחה אחת על פני שלושה עשורים ויותר. הוא חוזר ומפגיש אותנו עמם ליד מיטת חוליו של אלישע, ברגע שהוא שב להכרתו בחדר המיון של בית החולים אחרי התקף לב, ומוצא לידו את נוגה הסועדת אותו במצוקתו. מה אירע בשלושים השנים האלה? האם הצליחו השניים לאחות ולו במקצת את השבר שנפער ביניהם? כיצד נראו חייהם בצל השיבוש העמוק של יחסיהם? שתיקתו הרועמת של הסיפור על כל אלה מופרת רק ברמזים עמומים ובאמירות קטועות ובלומות המשולבות בחלק השלישי. החלל שנִבְעָה בלבו של הרומן הוא אולי מוקד המתח העז ביותר המפרנס אותו.

‘עד תום’ הוא סיפורן של כמה שנים קצרות, העומדות בסימן החולי והמוות. בני הזוג סועדים זה את זה לסירוגין. תחילה אלישע הוא המתקשה להתאושש מניתוח הלב וסובל ייסורים ממושכים. זמן קצר אחרי שרווח לו התגלתה בנוגה מחלת סרטן המעי, שמלכתחילה היו סיכויי ההחלמה ממנה דלים, ואמנם כל הטיפוליים בה – המתוארים בפירוט מופלג שהסיפור אף רואה צורך להתנצל עליו – נכשלו. ‘אבל גם לסיפור אין שלטון על כאבו של אדם, שאהובת חייו גוועת לעיניו’, הוא מסביר (עמ' 521). השנים הן שנות החתימה על הסכמי אוסלו והתסיסה הפוליטית המתגברת ששיאה ברצח יצחק רבין ובפיגועי הטרור של תחילת 1996. ואולם עתה, בניגוד סימטרי לחלקו הראשון של הרומן, אירועי הזמן נדחקים אל הרקע הרחוק ומעגל החיים הפרטי נעשה לעיקרו של הסיפור. אלישע ונוגה, שניהם כבר גמלאים, נתונים במכאוביהם ובחולשתם, ספונים בביתם ושוב אינם משתתפים פעילים בזירת המעשים. חסרי אונים הם צופים מחלון דירתם בהפגנות הזעם הסוערות ליד ביתו של ראש הממשלה הסמוך לביתם, ותוהים מדוע אין בהם הכוח לרדת ולהתעמת עם המפגינים ולהפיץ אותם לכל רוח. התלאות הביורוקרטיות הכרוכות בטיפולים בנוגה חושפות לעיניהם ישראל שלא הכירו, זרה ואדישה, כה רחוקה מעידן הסולידריות הבלתי־אמצעית של נעוריהם, עד שגילוי נדיר של הושטת יד עוזרת מתוך אנושיות פשוטה מעורר באלישע פליאה גדולה: ‘דמעות חנקו את גרונו. גם אנשים כאלה, לחש דומם, חיים בארץ הקשה הזאת, שהאדם שוב לא נחשב בה’ (עמ' 534). אכן, מרכז הכובד של הספר מוסט והולך מן המרחב הציבורי אל רשות היחיד. מן המימד ההיסטורי והעלילה הלאומית הוא נע אל האנושי היומיומי ואל מכאובי הגוף והנפש, וההזדהות הנפעמת עם הכלל מתחלפת בניכור עגום כלפי הארץ ששינתה את פניה.

מתום עד תום מסתיים ברגע מותה של נוגה, המתמזג בתודעתו של אלישע עם ראשית התוודעותם זה לזו. בשעה שהוא נושק לכף ידה החמה עדיין, צף ועולה בו זכרה של נשיקתם הראשונה בעת טיולם בפרדסי המושבה יותר מחמישים שנה לפני כן. דומה כי רק בנקודת חתימה זו, כאשר סופו של המעגל נושק לראשיתו, ניתן לקורא לצרף יחד את כל מה שהתחולל לעיניו ולהבין לאשורו את טיבו של מעשה האמנות שלפניו. מיהו הקול שמטעמו נמסרת פרשת חיים של אלישע ונוגה? זהו לכאורה ‘הסיפור’, ישות ערטילאית המנווטת את מהלכיה של היצירה, בוררת ומסדירה את חומריה, נזכרת בתוכה עשרות פעמים ומקבלת ישות ונוכחות של כוח פועל עצמאי בחללו של הרומן. ואולם ‘הסיפור’ הוא למעשה שלוחה או השלכה של אלישע, שאינו רק אחד משני הגיבורים ואינו רק בעל התודעה המרכזית הנחשפת לפנינו עד למעמקיה, אלא גם סופר מקצועי, האמון על מלאכת המילים. בתקופת ההפוגה הקצרה בין החלמתו של אלישע לפריצת מחלתה של נוגה, הוא משלים כתיבתו של רומן בשם ‘יד ביד אחוזים ושלובים’, המתרפק על ימי נעוריהם שבהם התרקמה אהבתם. זהו כעין גלגול בדיוני של רגל אחת בחוץ, שנכתב כאילו כדי לומר לנוגה שכל מה שקלקלו בהמשך הדרך לא יוכל לפגוע ביופיים ובתומתם של הימים ההם. אלישע רואה את דמעותיה של נוגה עם סיום קריאתה בכתב־היד המוגמר, ומפציר בה לשווא לגלות לו את פשר בכייה, אבל ‘כבר שיער על מה היא בוכה, על מה שכדי למחותו ולהשכיחו כתב כך על ראשית אהבתם. היא לא תאמר זאת, וכתמיד תעמוד גם שתיקתה זו כמחיצה שקופה ביניהם’ (עמ' 470). ואילו מתום עד תום הוא הספר שכתב אלישע אחרי מותה של נוגה, הספר שלא יכול היה להיכתב אלא אחרי מותה.

השתיקה ששררה בין בני הזוג עשרות שנים סביב השבר והפצע שלא התאחו ביניהם היא, כמדומה, הטעם העמוק לכתיבתו של מתום עד תום. הרומן כולו חג סביב החלל הגדול שנפער באמצעו ואף צולל לעומקו בניסיון להפר את השתיקה ההיא ולומר את מה שלא נאמר בחייה של נוגה. והנה ‘מתום עד תום’ אינו מבקש להתחשבן עמה על חטאה ההרסני. להיפך: הוא כתב אשמה כן ונוקב של אלישע כנגד עצמו על חלקו הנכבד בהשתבשות נישואיהם, המציג בדיעבד את בגידתה של נוגה כמעט כתוצאה מתבקשת של התנהגותו כלפיה לאורך שנים. הספור אינו פוסח על שום סעיף מרשיע באופיו ובהליכותיו של אלישע: פזיזותו הנמהרת בצמתי הכרעה שהסבה לו ולנוגה נזק בל־יתוקן, התמסרותו לכתיבה ולחייו כסופר עד כדי הזנחת משפחתו, תרומתו לסיכול חלומותיה המקצועיים ולתודעת ההחמצה שליוותה אותה כל חייה, וכמובן – בגידתו בה בתקופת חייהם בקיבוץ, שקדמה לבגידתה שלה ומן הסתם גם אִפשרה אותה.

אבל אלישע אינו מסתפק בכך, וכחלק ממסע הכפרה שלו הוא עושה צעד נועז עוד יותר הגורם לו בלא ספק סבל רב. בשעה שהוא משחזר את התאהבותה של נוגה באותו ימאי הוא מפעיל את דמיונו היוצר וכמו נכנס לעורה בפעם היחידה במהלך הרומן, ומספר את הסיפור לפרטי פרטיו מתוך תודעתה שלה, בבחינת חיטוט מזוכיסטי ישיר בפצעו. ומעניין: דווקא כאשר הסיפור משתחרר מנקודת המבט של אלישע וחודר לפנימיותה של נוגה מתוך הזדהות אמנותית שלמה הוא מעפיל לגבהים מיוחדים, כפי שאִבחֵן גרשון שקד בספרו תמונה קבוצתית (2009).

הדחף של נוגה להתפתחות הפנימית, והשחרור שלה מכבלי התלות בבן זוגה, ואפילו בגידתה בו, שמתרחשת בדרכה לארצות הברית, הם השיא הפסיכולוגי והאמנותי של הספר. זהו ביטוי עמוק ומגובש מאוד בעיצוב מלחמת העצמאות של האישה, ובו מזדהה המחבר עם חוויה רגשית פמיניסטית, האמינה יותר מכל מהלך אידיאולוגי, אף על פי שהיא גורמת לו סבל. [ − − −]

עיצוב מלחמת העצמאות של נוגה, המוכרת לנו בגלגולים שונים מן החלקים הקודמים של הטטרלוגיה, נראה לי חשוב יותר מתיאור מלחמת העצמאות של האומה. אותם הפרקים שאינם אמורים להיות אוטוביוגרפיים, החודרים לעולמה הפנימי של האישה הנתונה ב’מלחמת המינים' – הם הטובים ביותר ברומן. בפרקים אלה, יותר מאשר בפרקים הקודמים, מצטיירת דמותה של נוגה כאחת מדמויות הנשים המעניינות ביותר בסיפורת העברית, ובכך תורם המחבר לספרות העברית רומן פמיניסטי ממדרגה ראשונה (עמ' 310−309).

מעשהו האמיץ של אלישע, כאדם וכסופר, הוא המשכו ואולי שיאו של תהליך ההשלמה שעבר בתקופת מחלתה של נוגה. לשווא ציפה יותר משלושים שנה למילות פיוס, הודאה באשמה, אולי התנצלות ואפילו הכרת תודה על שהבליג ונשאר עמה: ‘על מה שנפל בחייהם בלוס־אנג’לס, על החלטתו לחיות עם השברים, אין בפיה דבר גם היום’ (עמ' 474). נוגה ידעה שאינו שוכח ואינו סולח, ואף תולה בה במרומז את האשמה בהתקף הלב שפקד אותו שבועות אחדים לאחר שצצה פתאום בחייה דרישת שלום מאותו מאהב נושן.

כל החשבונות האלה הוסטו הצידה בשבועות ובחודשים שבהם ליווה אלישע את דעיכתה של נוגה. בלי לשכוח דבר, ומתוך ידיעה שאין תקנה למה שעוללו שניהם לחייהם המשותפים, הוא אומר לה: ‘רק אותך אהבתי, יחידת חיי, רק אותך אני אוהב’, והיא משיבה לו מתוך ידיעה ודאית של הקץ הקרוב: ‘ואתה, אלישע, יחידי מאז ועד עולם. רק שעד עולם עומד כבר בחלוננו’ (עמ' 536). לאור האמירות המוחלטות האלה טבעי הדבר וכמעט הכרחי, שמעמד הפרידה שלהם, ימים אחדים לפני שצללה נוגה אל חוסר הכרה סופני, מתרחש בתיווכה של שירת אלתרמן. אלישע קורא לה שורות מתוך ‘כוכבים בחוץ’ על תשוקתו האינסופית וסגידתו הנצחית של הגבר לאהובתו, ועל הקשר הגורלי המרתק אותו אליה מעבר לחיים ולמוות, והיא עונה אחריו כהד. קשה לתאר סיום הולם יותר או נשגב יותר לסיפור קורותיהם של צמד גיבורי הרומן האמיץ, הכאוב והחושפני הזה, אשר על אף כל מה שעבר ביניהם נותרו לפותים זה בזו עד כלות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50249 יצירות מאת 2770 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!