תום    🔗

במזל היתה ליחידת חייו    🔗

א

את חליפת המכתבים בינה לבין אלישע קרוק האטה נוגה הולצברג סמוך לאחר נפילת הרייך השלישי. מאז ספטמבר, כשיצא גדודו מהארץ לאיטליה, הביא הדואר הצבאי את מכתביה כמה פעמים בשבוע, ולא אחת מדי יום ביומו, והם היו כצינור חמצן. פתאום, במה שכתבה לו בשניים במאי, נרעשת מן הידיעה על כניעת הגייסות הגרמניים באיטליה, מביעה שמחה גדולה על ששוב אין נשקפת סכנת חיים לו לחבריו, חש שמשהו אינו עוד כמו אז. הוא לא ידע לומר מהו זה שהשתנה כל כך, אך הפליא אותו מעט, שאינה מדברת על כך, שפרידתם הארוכה תסתיים בקרוב ומעתה יהיו יחד לתמיד. ומיד דחה את ההרהור הזה כעוד גילוי של חטטנותו ונטייתו לראות צל הרים כהרים. כעבור שבוע קיבל מכתב נוסף, שעיקרו היה תיאור האווירה בירושלים בכלל ובסמינר בפרט ביום הניצחון על הנאצים. לשעה קצרה רווח לאלישע מאוד, ובאין עוד מגבלות צנזורה כתב לה באריכות רבה על התנסויותיו העזות הן בחודשי היותם בחזית והן עכשיו.

תגובה על מכתבו זה בוששה לבוא. שבועות עברו בטרם הגיע מכתב נוסף, וכקודמו היה עיקרו מידע על תוכניותיה. הנה היא מסיימת את לימודיה וכבר הוצעה לה עבודה בבית הספר לדוגמה של הסמינר, ובכוונתה גם להירשם בשנה הקרובה ללימודים באוניברסיטה. לא מילה על איזשהו עתיד משותף לשניהם.

גם לאלישע ולחבריו לגדוד ולבריגדה היהודית (החי"ל) היו אלה ימים של סערת נפש גדולה, הפגישות הראשונות עם ניצולים, קילוח דק שהיה עד מהרה למסעם של אלפים דרומה, רחוק ככל האפשר מארצות המוות. גם על כך הִרבה אלישע לכתוב אל נוגה, אבל מכתב של ממש, לא כמה שורות צוננות מרוחקות, קיבל כבר אחרי שחצתה שיירת הענק של הבריגדה את דרום־גרמניה, מושכת מערבה וצפונה עד לארצות השפלה.

תם הקיץ והחל הסתיו. בירושלים כבר נפתחה שנת הלימודים, כתבה נוגה, מתארת את התרגשותה הרבה בכניסה להוראה. “זו שנת מבחן חשובה עבורי. העבודה עם הכיתה וההכנות המדוקדקות לכל שיעור גוזלות את כל זמני ומכלות את כוחותי. ואף על פי כן, אל תצחק, כבר נרשמתי לאוניברסיטה, היסטוריה של עם ישראל כחוג ראשי, ופסיכולוגיה ומקרא כחוגים משניים. כשיתחילו הלימודים, לא יישאר לי ודאי רגע לנשום.” מכאן עברה, בכתב ידה היפה, בסגנונה העדין, לא במילים צורבות, לתכליתו העיקרית, עם גם מרומזת, של מכתבה: “עכשיו, שגם יפן נכנעה, איני חוששת לך עוד. אמנם, מתהלכות כאן שמועות, שהאנגלים יראים עד כדי כך מנוכחותכם בארץ בימים סוערים אלה, שהם זוממים לרתק אתכם בחו”ל לשנה־שנתיים, ואפילו להרחיקכם למושבותיהם במזרח הרחוק. בזאת אינני מאמינה, ובהולנד ובבלגיה (אגב, תודה על האלבום הנהדר של רודן ששלחת מפריז!) תוכל ליהנות מאוד, ולפי שמספרים כולם, לא יקשה על גבר כמוך למצוא שם נערות יפות בהרבה ממני. ראה עולמך בחייך, חביבי, וכאשר תשוב הביתה – ניפגש בשמחה גדולה."

עוד לפני שהגיע לידיו מכתב אחרון זה, אך ורק בשל מה שקרא במכתביה הספורים בין השורות, גם בשל מה ששידרו שתיקותיה הארוכות, כתב לה “דוגרי”, שניחוח חרוזי “הגנן” של רבינדרנאת טאגור ומשיים של שירי רחל, ששזרה בהם את מכתביה, לא הקהו את כאבה של הסכין החדה שנעצה לתוך לבו. למכתבו צירף גלויה של סבסטיאן הקדוש המנוקב כולו חִצי מוות. “תפסיקי לערפל את השקוף ולייפייף את המכוער,” ענה לה, מלא חרון. “בתוך שבוע מגיעה כל שמועה מירושלים לבלגיה, והשמועה היא: מצאת לך גבר כיאה למעמדך כמורה וסטודנטית ואיתו תנועי מהר קדימה ולמעלה, כשאיפתך מאז ומתמיד. אפילו בימינו הנהדרים ביותר לא נפסקה לרגע מלחמת העולם שקרא ראשך על לבך. הלב השתוקק אלי, והראש אמר, עד מתי אסתבך עם הילד, הכרוך לרגלי כשלשלאות ברזל? שנים הוא בצבא, האנגלים זוממים להחזיקם הרחק מהארץ, ואפילו ישוחרר פתאום, מה יעשה בשובו, יחזור לבית־החרושת? אנחנו מתרחקים זה מזה במהירות האור, ודעתי כדעתך, התימני הזה, שעיניו בריליאנטים, בלשון המלאך המגן שלי, הגברת ציוני, נופל ממך בכול, מפגר אחרייך לפחות בחמש שנות לימוד. בדבר אחד בלבד אולי אני עולה עלייך, באהבתי אותך, גיטקה, שאת השם נוגה הצעתי לך אני כשלירושלים רצית להגיע עם שם ארצישראלי!”, ומנהמת־לבו חתם: “אינני מצפה לתגובה, ולא אטריד אותך יותר. את הנך אהבת חיי, וזאת לא ישנה בלבי גם האמריקאי ההוא, שלפי השמועה את יורדת איתו לניו יורק. רק זכרי: אם אי־פעם תתחרטי על מעשה מטומטם זה, או תיקלעי למצוקה כלשהי, יעמוד הילד הזה, אלישע נטע קרוק, מוכן ומזומן לעבוד אותך עד עולם. לכי לעזאזל, יחידתי. בסוף ינצח לבך את ראשך.” במילה אחת לא הגיבה על מכתבו, וכך נותק סופית כל קשר ביניהם. בכל מציאות לא־רצויה נטה משהו בטבעו של אלישע לראות טעות זמנית, לא גזירה, ומדי יום, היה מצפה מחדש למכתב גדול, רצוף בקשות מחילה ודברי אהבה. ואם כי דמיונו לא נואש מתהפוכת־פתאום כזאת, שום מכתב לא הגיע. נא לזכור, מבקש הסיפור להדגיש כאן: אלישע קרוק, בקושי בן תשע־עשרה, שנה ומשהו מחוץ לארץ הקטנה, הפוריטנית, שנזירים שמרנים, פאקירים מענים־עצמם־לדעת ומוכי שיגעון לסוגיהם, הם מהפכניה ובוניה. מסביב בער העולם, ורק אל הארץ לא הגיעה האש. והנה הוא חונה עם חבריו בבלגיה ויותר מכך בהולנד, שהנאצים גורשו מתוכה אך לפני חודשים ספורים והשאירו אומה רעבה, המסווה את האמת על התנהלותה בשנות הכיבוש. בלי משים מצא עצמו אלישע מנושל משריון־האוהבים, עומד על פי התהום שבין עולמו המרוקן לבין רחובות האג, אמסטרדם, אַרנֶם, בּרֵדָה, כל מקום שטולטלו אליו בפקודת הצבא. די לאחד כמותו שיחייך אל נערה, וכבר הם מנהלים שיח עילגים, וכמובן מאליו נענית הנערה להזמנה לבית־קפה, שרק לכיסי החיילים בכוחות הכיבוש הוא פתוח, ומשם לסרט, ומשם לאיזו פינה מוצנעת בשולי אחד הגנים ועל מעילו הצבאי הגדול הם שוכבים, פושטים למחצה את בגדיהם ו“עושים אהבה”. שתיים מאותן נערות אף הזמינו את אלישע לבתי הוריהן לתה של מנחה (הוא מצדו הביא תרמיל צד גדוש במעדנים יקרי־מציאות, תה ועוגות וסיגריות וגפרורים ושימורי בשר), הוא מביט סביבו, בית בורגנים קטנים, מקורצפים ומעומלנים, ונערה זו, אנה א', בת טיפוחי אביה ואמה, שאינם מוצאים כל פגם בקשריה עם החייל האלמוני, אף מודים לו על כל הטוב שהרעיף עליהם, מגישים לו תחליף תה בביסקוויטים, נוהגים בו בכבוד, אינם רוצים לדעת במה היא משלמת.

בקלות מפליאה מצא עצמו אלישע משתחרר מכאבי ההתנתקות החד־צדדית של נוגה. נערות שפגש ביקשו לשוב ולהיפגש, ואם לא אנה א‘, גם אנה ב’ לטובה. פגישה פירושה חדר לשעה, או משכב באחד הגנים, התקשרות, משוחררת ממיני הטאבו האוסרים באזיקים את מי שמשחר ילדותו מילאוהו באהבת השם, אהבת העם והארץ, לא חלילה אהבת גופה העירום של נערה בעליית גג טחובה של איזה מלון, או בתוך ה“שינל” בין השיחים, נערה שאינה תובעת תמורה, לא מצפה לדבר, רק נהנית גופו של החייל הזר, כהה־העור, היודע לשמחה, להצחיקה, והיא יודעת להשיב באהבת בשרים, לא שם שבועות עולמים ועינויי נצח.

אלא שאחרי שריפאו ניצחונות עלובים אלה את גברותו הפצועה, חש איך דווקא נערות נוחות אלה, בשרים קלים אלה, מעצימים מחדש את געגועיו אל אותו צירוף יחידאי של רגש דק וחושניות עזה, שכל חד כסַיף ואהבה חמה, עדינות של משי ועיקשות של אבן, את הכמיהה לריח שערה, לקולה המרעיד את לבו, לשתיקותיה הסתומות, לאצבעותיה המפליאות לצייר, לרקום ולסרוג, אל הכול, נוגה יחידתי, יוצאת נפשי. שוב השתלטו עליו העלבון והכאב, ויותר מאלה – תשוקה בוערת להגיע אליה מיד, לנצח את שכלה, לכבוש מחדש את לבה. חלום שווא. עד שישוב, בעוד שנה או שנתיים, לא תהיה עוד נוגה.

ב

הגיעו ימי נובמבר, ובאחד הימים התפרסם בפקודות הפלוגה כי “חיילים שיש להם סיבות משפחתיות רציניות” יכולים לבקש Compassionate Leave, חופשת עשרים ושמונה ימים בארץ. הנה נעשה לי נס, אמר אלישע בלבו, ואם אזכה בחופשה זו, אזכה אולי גם בנוגה. מיד כתב אל אביו והפציר בו להפוך שמים וארץ ולהמציא מסמכים רפואיים המוכיחים שאמו חולה מאוד ומדגישים שביקור כזה של בנה החייל יקל מאוד על סבלה (לא שקר גמור: כל השנים היתה אמו מוכת דיכאון, והידיעות על רצח המוני של יהודים בפולין, כמו היות בנה בחזית המלחמה, דיכדכו אותה עד עפר). סיכוייו לחופשה כזו היו פחות מקלושים, אבל עקב עיסוקו הכיר אביו כמה רופאים בעלי שם בתל אביב, וחוות הדעת הרפואיות שלהם עשו את הרושם הנדרש. נעשה לו נס של מעט אחרי חנוכה.

בתוך פחות משבועיים נמסר לו מטעם מִפקדת הגדוד, כי צורף לקבוצה הראשונה שתצא לחופשה מיוחדת זו. פקודת המסע תופקד בידי הבכיר בקבוצה, סרג’נט הר־געש (הֵרשגלַס בפי כול): בשלושים בדצמבר יֵצאו ברכבת מאנטוורפן לגאר דוּ־נוֹר בפריז, ובאחרון בו יתייצבו אצל קצין ההסעות בדאר סַן־לָזָר, והוא שינחה אותם בדבר המשך דרכם לנמל טוּלוֹן (נמל מרסיי טרם טוהר אז מאוניות הצי הצרפתי שטובעו כדי שלא ייפלו לידי הגרמנים).

אם בגלל שמי בלגיה, שלוש מאות ימי גשם בשנה שחונה, אם בגלל ציפייתו המתוחה למסע הביתה, נתקף אלישע כבר ברכבת לפריז שיעול, שלא הרפה ממנו עוד. “במידל איסט”, עודדו אותו חבריו למסע, “נתייבש כולנו.” ואשכולי, המבוגר והמשכיל שבהם, שלפני גיוסו היה סטודנט בירושלים, הוסיף: “וכבר אמר חיים וייצמן, לעניין אחד אין טובה מארץ ישראל – לייבוש כביסה.”

בתחנה הצפונית של פריז, הגאר דוּ־נוֹר, הפנה אותם ה־RTO, קצין ההיסעים, לגאר סַן־לָזָר. שם העלה אותם קצין ההיסעים על רכבת שנסעה מערבה, לכיוון החוף האטלנטי. כעבור שעות אחדות, ועדיין אין קץ לחושך ולדלף, ירדו באיזו תחנה נידחת, אשר בה תעצור הרכבת מקַּלֵה לטולון, ועליה יעלו.

עד אפס מקום היתה הרכבת מלאה בצנחני הדיוויזיה המוטסת השישית, גם הם בדרכם לפלשתינה, שמחודש לחודש גובר בה מרי היהודים נגד הבריטים. הכול היה פקוק בחיילים ישנים ובקיטבגים גדולים, ולך תעיר צנחן כזה ותבקש שיפנה לך מקום. בלית ברירה הצטופפו במישורת של אחד הקרונות, בין הדלתות החיצוניות לבית השימוש, וכך, יושבים על צרורותיהם, עשו ארבעים ושמונה שעות. לאִטה זחלה הרכבת, עוצרת ושבה ועוצרת, אם כדי לפרנס את הקטר או כדי שהמון החיילים הרבים יֵרדו לרגע, איש וספלו, לשתות תה חם בחלב וללעוס כריך ספוגי בפרוסות גבינה ובשר שימורים קר. בין עצירה לעצירה, עברה וחזרה ועברה מעליהם כל הדיוויזיה השישית בדרכה להשתין.

גם עינוי מתמשך זה הגיע לקצו. הרכבת עצרה באחד מרציפי נמל טולון, מול אחת מאותן “לִיבֶּרטִי שִיפּס”, שהשיקו האמריקנים אחת ליום, ומהרכבת עלו היישר לאונייה. באולמות הענק היה לכל אחד ערסל משלו. אלא שאלה היו ימי ינואר סוערים, ובחצותם את מצרי מסינה לעבר אלכסנדריה, הקיאו רבים את בני מעיהם. כמו בהפלגה לאיטליה, גם היא בים סוער של ראשית נובמבר, התברר לאלישע שטלטלות האונייה מגבירות את תאבונו, והוא מכלה גם מה שהלוקים במחלת הים אינם מסוגלים לגעת בו.

עוד ימים אחדים, והנה הם שוב בנמל שמתוכו הפליגו למלחמה, אלכסנדריה, אלא שכאן הם מופרדים מהדיוויזיה המוטסת, ולאחר המתנה ממושכת מועלים על משאית צבאית, החוצה את כל אלכסנדריה וממשיכה עוד ועוד מערבה, לתוך המדבר. הנה ישובו לבּוּרג אֶל עַרָבּ, יקבלו ציוד וחימוש חדישים ויצאו למלחמה. אלא שכבר אין מלחמה, ולאן מסיעים אותם?

לעַמַריה, מחנה ענק בחולות, בואכה אל־עלאמיין. שם מונפקים להם אוהלי סיירים, אוהל לשניים. הם מתמקמים על אדמת הלֶס וממתינים, יום אחר יום, לפקודת מסע לארץ. וכשהם מאתרים איזה משרד, שבו מוכן בעל דרגה להאזין לשאלותיהם, בפיו תשובה אחת: עליכם להתאזר בסבלנות. יש ודאי הנחיות בדרך. התענגו על מזג האוויר. הלוואי שהיה לנו באנגליה חורף כזה. כל היום שמש, ולא טיפה אחת של גשם.

שום הנחיות לא הגיעו וכל הסברים לא ניתנו להם. האם ישנה פקודה למנוע מהחיילים היהודים לשוב לפלשתינה הגועשת? הִמתינו בסבלנות שלושה־ארבעה ימים, ואז גמרו ביניהם לאחוז בנשק הסופי של החייל העברי, שביתת רעב. יום אחד העמיד פיקוד הבסיס פנים, שזכותו של כל חייל היא גם לא לאכול, והתעלם משביתתם. כך היה ביום השני. ביום השלישי, ואף זה בלא הסברים, הועלו עם ציודם על משאית, עשו את הדרך חזרה לאלכסנדריה, והפעם – ישר לרכבת. העיכוב מאונס רק העצים את התרגשותם, וכמעט לא עצמו עין עד לקַנטַרָה. וממזרח לתעלת סואץ לילה לבן, הרביע השני של חודש שבט, שפוך כקסם תכלכל על הדיונות הבוהקות של סיני, בואכה אל־עריש. במזרח כבר זהר האופק, ומטעי התמרים הצטופפו מסתוריים נוכח הים האפרורי ממערב. מכאן והלאה טיפס ועלה במהירות היום, ומרפיח צפונה הלכה ונגולה ארץ ישראל. הארץ כמו רצה לקראתם, מקרבת את רגע העצירה בתחנה הסופית, מחנה המעבר ברחובות.

ג

כל עשרת הימים, מפריז ועד שירד מהרכבת ברחובות, יצאה נשמת אלישע אל נוגה. אלא שלפניו עדיין היו שתי עמידות ארוכות בתורים לאוטובוסים הגדושים להיחנק, ושתי זחילות, מרחובות לתל אביב ומהתחנה המרכזית למושבה.

בהגיעו לדירת החדר בבית הקומתיים הנשקף אל השוק הקטן, פתח את הדלת, ומהמטבח הציצה אמו, שמחשש־תמיד מפשפשים וכל שורץ, מקפץ ומעופף למינהו, ציוותה עליו להשאיר את הקיטבג ואת תרמיל הגב מחוץ לדלת, בחדר המדרגות. רק אז באו הנשיקות ודמעות השמחה מצד אמו ואחרי כן הנשיקות והחיבוקים מצד אביו, שיחיאל הקטן, שצמח להיות בן תשע, נשלח להזעיקו מהמשרד. בתום הנשיקות והדמעות, באו חקירות ודרישות על מוצאותיו במלחמה הגדולה. שמה של נוגה לא עלה, ולו ברמז. אלישע שמע והקיש: היא אינה מחכה לו במושבה, גם לא בירושלים.

שעות ישב עם הוריו ועם אחיו הקטן, שעיניו החומות, היפות, לא משו ממנו. אמו ואביו בלעו בצמא כל מילה על קורותיו בחזית, על מפגשי הבריגדה עם הניצולים, על פגישתו בבריסל עם בן דודתה של אמו, שבשובו מאושוויץ נשבע, שלעולם לא ישוב להיות רופא. יחיאל, שאלישע כיסה את ראשו בכומתת החאקי, דבק באחיו הגיבור, מתפעל ממדיו הנאים, תגי ה“בריגדה”, החטיבה היהודית הלוחמת, על הכתף ואותות שירות מעל הכיס השמאלי של הבטלדרס.

ברגע שגברה אמו על סערת רגשותיה, שברגיל הם נעולים בשבעה מנעולים, קמה לבטא אותם במעשה. בשמי ינואר כבר החל היום לנטות, אבל שעתה הקבועה של ארוחת הערב טרם הגיעה, ולכן מיהרה למזוג לו כוס תה ובצדה פרוסה מן העוגה החמה, שאך זה אפתה בסיר־הפלא לשבת. אביו (שלפני חצי יוֹבֵל היה בשירות חובה בצבא הפולני, והתנסה בחיי חיילים) שאל את בנו השב מהמלחמה אם אכל צהריים, ואלישע הודה בחיוך דק, כי משלשום, בצאתם במשאית מעמריה לאלכסנדריה, אכל מה שמכרו רוכלים בתחנות זַגַזִיג וקנטרה והיה אפשר להכניס לפה, ביצים קשות וכעך סוּחוּן. מיד התעשתה אמו, שכוחה היה באצבעותיה העמלניות, ונחפזה לגדוש לו מתוך מה שהתבשל לאטו לשבת, צלחת עמוקה של מרק עצמות לוהט עם אטריות, ואחריה צלחת שטוחה עמוסה מיני ממולאים ומצומקים שהיטיבה להכין מן המעט שאיפשר כיסם והציע השוק. אלישע טרף, ואביו סיפר על חייהם בימי היותו בחוץ לארץ, לא שנה, כמעט שנה וחצי, חיים שנעשו נוחים מעט יותר מיום שהביאו צבאות בריטניה ואמריקה לארץ את הפרוספריטי (“וזה לא אומר שהאישורים הרפואיים על מצבה של אמא לוקים חס ושלום באי־אמת,” מיהר אביו להעיר. “אפילו בחלום היא בוכה על המשפחה, שעד היום היא לא מאמינה שכולה איננה”).

ד

כשנטה היום, אחד הקצרים בימות השנה, לא היה יכול עוד אלישע להתאפק, יצא את הדירה כאילו לראות את הרחוב, אולי להציץ אל חברו הטוב בלפור, שביתו רק רחוב אחד מכאן, אבל באמת הישיר אל אמה יודעת־הכול של נוגה. גם אם ניחשו, לא חקרוהו הוריו ולא הניאוהו מיציאה החוצה שעה כה קצרה אחרי שזכו לראותו שב, בריא ונאה, מהמלחמה.

מוזר, מוזר. אחרי שראה את איטליה, צרפת, הולנד, מותר לומר, את אירופה, שגם בחורבנה היממה וסיחררה את בן המושבה, נראה פה הכול מכווץ ודהוי, דל ורופף. אלישע חצה את המושבה בצעדים מהירים, קול נעליו המסומרות מהדהד ברחובות, שנראו לו גם הם קצרים, חסרי נוי, קירות הבתים סדוקי הטיח מכוסים מודעות של לח“י, אצ”ל, הַשוּרָה, הוועד הלאומי, הרבנות הראשית, תיאטרון הבימה, תיאטרון אוהל, רֶביוּ לי לה לו. “גן הראשונים”, על אילנותיו הענפים, ערוגות הפרחים, המזרקה והספסלים סביבה, נעלם כלא היה. כיכר המושבה היתה עכשיו כולה מרצפות גדולות ואפורות, שרק כמה פנסי רחוב הטילו עליהן מעט אור צהוב, קמצני. כך רחוב קלישר, שבהמשכו התגוררה משפחת הולצברג. קומתו העליונה של בית הקומתיים הפינתי בראש הרחוב, שמסעדה קואופרטיבית לפועלים פעלה בו בעבר, משמימה וחשוכה. כמה נורות עירומות האירו את בית המסחר הסיטונאי הגדול של האחים צרפתי בקומת הקרקע, כולו שקי דגנים וקטניות וגרעינים וכן תיבות וחביות ובהן שאר מיני מזון יבש ומשתמר, שלאחר יציאת הגייסות לאירופה וחידוש המסחר בדרכי הים והיבשה, שבו ונראו בשוק. והנה הוא נכנס לחצר, שבירכתיה, בדירת חדר, הול מטר על שניים ומטבח שלושה על שניים, חיים ההולצברגים: מיטה רחבה להורים ומיטה צרה לבן הצעיר שטרם עזב את הבית, ארון לבגדים, רדיו פילקו בעל עין חשמלית ירוקה, שולחן סלוני חדש ועליו לוח זכוכית עבה, וארבעה כיסאות, חדשים גם הם. בבואה לביקור, שבה נוגה לישון במיטה המתקפלת. מי ימנה מספר לשהיותיו בה, גם לפני שהתגייס וגם עם צאתו לאיטליה, בשעות שהיו האב והאם בעבודה, ונוגה והוא העזו להתייחד בה. בהתקרבו עכשיו לדלת, התכווץ בו לבו. מה דל וקטן נראה עכשיו גם זה. מאז התקבלו הידיעות משם, חזר האב לקיים את רוב המצוות. הבוקר, יודע אלישע בלי לשאול, יצא בחושך, ולא הניח תפילין. משום כך הוא מקפיד שבעתיים על תפילת ערבית בציבור, ויש לשער ששם הוא עכשיו, בצריף התפילה שבחצר הקרובה. אחיה הצעיר של נוגה עובד במחנה צבא, אבל גם בגמר העבודה אינו נראה בדירה, חוטף אכילה, לובש חולצה מעומלנת ומכנסיים עם קמט, ובחורב ובחורף, יוצא לרחוב, אל חברים, שגם כשאינה יודעת מי הם, חוששת האם מהשפעתם הרעה עליו.

באחת, עוד לפני שדפק בדלת, ידע אלישע, כי בבית תהיה עכשיו רק אמה של נוגה, שאליה התגעגע ומפיה קיווה לשמוע דברים לאשורם. הוא לא הופתע לגלות, שאף היא ידעה על שובו הפתאומי לארץ. מזמן שיער שאביו שוחח איתה, ויותר מפעם אחת, על גורמי הקרע הפתאומי בין ילדיהם. אביו הרבה לכתוב אליו לאיטליה ולארצות השפלה, אלא שבדרך כלל היו מכתביו נמלצים וכלליים, נרתעים מחשיפת מחשבות ורגשות אינטימיים ומחדירה בלתי ראויה לפרטיותו של בנו. בתרבות זו של כלִיאוּת נכלמת, הבחין אלישע מראשית התבגרותו, וכזו היתה גם מערכת היחסים שבין אביו לאמו.

שונה, כנראה, היה השיח בין אמה של נוגה לבין אביו של אלישע. חרף צמיחתה בגליציה החסידית, במורדות הקרפטים, היתה חופשית בדעותיה, וכשעין בעלה לא היתה פקוחה עליה, עברה על יותר מלא־תעשה אחד, כגון הבערת אש בשבת. האב, התם והישר, שאהבה אהבת פתאים, לא תהה איך זה, באין להם פלטת שבת, מגישה היא בשובו מבית הכנסת ארוחת צהריים מהבילה.

אילו התיר לעצמו הסיפור מידה של אנכרוניזם, היה מעיר, שבת כפר זו מהקרפטים, הקדימה בהרבה את הדור המתירני. וזאת לדעת, שלא כנוגה, שהיא דקה וקטנה, כמעט מתפרקת מרזון, אִמה עבת גוף, חזהּ שופע וירכיה רחבות, זריזה להפליא, נעה מפה לשם בצעדים קטנים, טופפת בקבקבי העץ או מהדסת ברגליים יחפות, חזקות, שאינן נחות לעולם, גודשת סירים לשבת, מכבסת, סורגת ומקיימת בדירת החדר הדחוקה הזאת ניקיון מצוחצח. בימי חורף אלה, כשאדמת המושבה מצמיחה שלל פרחי בר, היא שוזרת זרים רעננים, ומציבה צנצנת פרחים על כל שולחן, בחדר, במטבח ואפילו בהול הצר.

אביו של אלישע, שקִסמה של נוגה הילך עליו כמעט כעל בנו, מיאן להשלים עם הנתק בינה לבין אלישע. בבואה למושבה המשיכה לבקר אצל הוריו, אך על מה שנפל בינה לבין בנו לא הצליח להציל דבר ברור. עם אמה דיברה כנראה נוגה בגילוי לב גמור, ופתיחותה של האם עם אביו של אלישע גרפה גם אותו. בעתיד יתבדחו אלישע ונוגה ויאמרו, שאילו נישאו אמה ואביו, היו זוג מהשמים: שניהם חמים, שמחים, בעיניהם ראוי כל אדם לאמון ולאהבה. על כך שהיו דיבורים בין השניים, הקיש אלישע מאחד ממכתביו האחרונים, שסיפר בו על ביקור של נוגה אצלם בשבת. מבעד לצעיפי המליצות שכה אהב, איתר אלישע מסר מוצפן: נוגה לא הפכה לך עורף, כי אם, אדרבה, לדעתה, אתה הוא שמאסת בה. מעודו, ידע אלישע, לא לקה אביו באובייקטיביות: כשהוא שונא מישהו, אינו מוצא בו תכונה יפה אחת, וכשהוא אוהב מישהו, אוי למי שימצא פסול באותו אדם. כך ראה את נוגה – בכל לבו התאווה, שהקשר בין בנו לבינה יתקיים לעד. ובאחת: על שיפוטו אין לסמוך. אלא אם לפני שכתב שמע משהו חדש מאמה של נוגה.

ה

וזו היתה מטרת ריצתו אליה ביום שובו – לשמוע מה נשתנה. בראותה אותו, אימצה אותו אל חזה השופע, עיניה התמלאו דמעות, וכמוצאות בן אובד, כיסתה את לחייו בנשיקות רטובות. הו, כמה דאגו לו כאן כשהיה בחזית, נאנחה, ומיד החמיאה לו על חזותו (“אתה נראה עכשיו יותר גדול מגילך, ואני יודעת בדיוק בן כמה אתה!”). רק שיעולו העמוק הבהילה, ומיד מזגה לו תרופה בדוקה, כוס תה בדבש, פרסה גם היא מהעוגה החמה שזה אך נאפתה בסיר־הפלא, ומעט מעט עברה לעניין האחד שלשמו בא ואשר לרגע לא הניח לו. הוא ידע, שמתוך כוונה ליישר הדורים, לא תתקשה לנטות פה ושם מהאמת הצרופה, אבל חמימותה ולבביותה היו כנות מאוד.

“לרגע לא הפסיקה גיטקה שלי לאהוב אותך. אין ילד עדין ונחמד ואהוב ממך, היא אומרת. אתה אלישע, כמו ילד שלי, ואיתך טַיריקֵר, אני מדברת עם כל הלב. נשמה כמו של גיטקה אין, והאמת, היא נקרעת בין הלב לראש. ההבדל בגיל לא מפסיק להציק לה. היום לא רואים, היא אומרת, אבל בעוד שמונה־עשרה שנה, אני אהיה בת ארבעים, והוא גבר צעיר בן שלושים וכמה.”

“איזה ארבעים, ואיזה שלושים וכמה? היא תהיה בת שלושים ותשע ואני בערך שלושים ושמונה! על זה היא הולכת להתחתן ולרדת לאמריקה?”

מי כבר סיפר לך?"

“אנחנו לא בסיביר. יש דואר, וכולם מקבלים מכתבים. יש אצלנו ירושלמי, שגם לו חברה בסמינר. היא כתבה לו, והוא סיפר לי. אני נורא רוצה להאמין למה שאמרת, אמא (כך שמע עצמו קורא לה, כמו בימים הטובים, כשחמימותה וחביבותה קירבו אותה אליו במידה שמעולם לא התקרב אל אמו), אבל, תגידי, זה נכון או לא?”

“לאמא אסור לדבר ככה, אבל לא פעם כבר אמרתי לך, אתה יקר לי כמו הבנים שלי.”

“גם את לי, אבל בנך אני לא רוצה להיות.”

“למה אתה מדבר ככה?”

“אני רוצה להיות חתנך. את נוגה אני אוהב יותר מחיי, להתחתן איתה אני רוצה.”

תגובתה היתה תדהמה גמורה: “להתחתן?! מתי?!”

“עכשיו, לפני שאני חוזר. בשביל זה עשיתי את כל הקונץ, קיבלתי חופשה מיוחדת.”

“תתחתנו, אתה תחזור לבלגיה וגיטקה תישאר פה?!”.

“אם, כמו שאמרת, בלבה היא אוהבת אותי, ישימו נישואינו קץ ללבטים שלה. לפי שאומרים בצבא, לא כמו שנוגה חושבת, כל הסיכויים, שנשוב הביתה מהר, אולי כבר הקיץ.”

“מתוק שלי, יש לך מושג מה זה להתחתן? אחרי החופה תשוב לך לבלגיה, כאילו זה הכול רק שמלת כלה, טבעת, שמחה וקצת מתנות?! חתונה זה חיים, יקירי.”

“מרגע שתהיה אשתי, תקבל נוגה תמיכה יפה מהצבא.”

“אוי, ילד־ילד־ילד, היא לא צריכה תמיכה. היא צריכה בעל. כבר היום יש לה משכורת טובה. אולי תחכו עם החתונה עד אחרי שתשוב הביתה.”

“עד שאשוב, היא תהיה באמריקה.”

“שום דבר לא גמור. אתה רוצה לדעת בעד מה אני – בעד שתפסיקו את הברוגז ותדברו.”

“לא אני התחלתי את הברוגז. שאסע אליה לירושלים להתחנן, בעד זה את?”

“לשבת הבאה תבוא גיטקה למושבה.”

“איך את יודעת?”

“אני יודעת.”

“ואני אשב פה יותר משבוע, אסתכל דרך החלון ואחכה?!”

“אלישע’ניוּ, יותר טוב לחכות שבוע פה מלעלות לירושלים ולפוצץ הכול עד הסוף.”

“עם מי היית רוצה שנוגה תתחתן, האמת, אמא, עם ההוא שיורד לאמריקה או איתי?”

“לאמהות, חביבי, אין היום הרבה מה להגיד.”

“אני שואל מה את חושבת, ואת מתחמקת.”

“אילו שאלת אותי עלי, כאילו אני בת עשרים וצריכה להחליט להתחתן – ורק מאהבה – מי היה טוב אלי יותר ממך?”

“תודה, אמא, אבל את אומרת לי שהחיים הם לא רק אהבה. ומה אומר אבא של נוגה?”

“הוא בעד שגיטקה שלו תתחתן עם ההוא, המורה.”

“גם הוא?”

“ינגעֶלעֶ, אל תגיד גם הוא. אותי לא הבנת בכלל. לא על הכול אני יכולה לדבר עם חייל צעיר כמוך, אבל אגיד לך משהו, שאמרתי רק לגיטקה: מה זה חיים בלי אהבה – אני יודעת. אלישע הוא הוא נשמה נקייה, אמרתי לה, ואם אתם אוהבים, זה הכי חשוב. החיים הם לא רק אהבה, זה נכון, אבל בלי אהבה מה נשאר מהחיים? רק דבר אחד: לא עכשיו. תשוב מהצבא. תעבוד, אולי תלך גם אתה לאוניברסיטה. ותאמין לי, שום דבר לא בוער. אותי חיתנו בשידוך, ובת תשע־עשרה הייתי אמא. לא רק פה אנחנו חיים כמו כלבים. מה היה שם לבחורה צעירה כמוני, שאהבה לקרוא ספרים, אהבה לשיר, לשמוח, והיתה תקועה בבית עם איש טוב, שגם אהב אותי, אהב יותר מדי, אבל החיים שלו היו עבודה מחושך עד חושך באחוזה שניהל עם אביו והבילוי שלו היה ציד חזירים?! כל השנים אני חיה עם איש קשה, קשה לכולנו, ויותר מהכול לעצמו. רק עם גיטקה הוא רך כמו חמאה. בשבילה אף פעם לא הספיק שום דבר, גם לא דאָס טֵעלֵערל פון הִימל. וכשאמרו המורים, שיש לה ראש, והיא עוד תהיה משהו, היה לו משפט אחד: ‘אם היתה גיטקה בן, היתה נעשית רב גדול.’ מנדל, שבי הוא חושד גם כשאני יוצאת לעבודה, לגיטקה הוא מתיר לחיות בירושלים, בלי השגחתו, זה כבר כמעט ארבע שנים, ועוד תוחב לה כל פעם לכיס מהכסף שמרוויחים הוא והבן הקטן, שאותו הוציא לעבודה לפני שהיה בר־מצווה. הגדול ברח מהבית לפני שהיה שש־עשרה. למה הוא בשביל הבחור מירושלים? ייחוס. אבא שלו דוקטור מפורסם. הם אמריקנים. דירה מלאה קריסטלים. זה מה שמתאים לגיטקה שלו.”

“ואת, אמא, לא מאחלת את כל זה לנוגה?”

“כל אמא רוצה שלבת שלה יהיה הכי טוב, אבל בלי אהבה, גם קריסטלים הם פחות מזכוכית. רק שתדע, אלישע, נגדך אפילו מילה רעה אחת לא דיבר. הלוא, בכלל, עד שהוא מוציא מילה מהפה. וגם גיטקה נקרעת באמת, לא סתם יום אחד היא ככה – ויום אחד ככה. תראי, אמרה לי, כבר היום אני מורה מוסמכת. עובדת, ממשיכה באוניברסיטה. המלחמה נגמרה, העולם נפתח, ואני נדחפת לזוז הלאה, קדימה, גבוה. גם היא, נגדך, מילה אחת לא דיברה. להפך. אלישע, אמרה, אם יייגש לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, יתקבל ויתגלה כתלמיד מצטיין, אבל מתי זה יהיה? בסוף החודש הוא חוזר לאירופה, ומי יודע לכמה זמן. ואפילו יתחיל ללמוד בשנה הבאה, יעברו עוד ארבע־חמש שנים עד שיגיע למשהו. עד שיגמור אהיה כבר בת עשרים ושבע, יותר, ואז ימצא מישהי צעירה ממני.”

“מתי הספקתם לדבר על כל זה?”

“גיטקה היתה פה לפני שבוע. אבא שלך סיפר שאתה מגיע, והיא באה במיוחד לדבר איתי.”

“בטח אמרה, שטוב יותר שלא ניפגש.”

“אתה טועה, מַיין קִינד. כבר מחר היתה מגיעה, אבל בגלל ט”ו בשבט היא עסוקה מאוד. ביום שישי הבא, תכף אחרי הלימודים, היא נוסעת למושבה."

האם מדברת, ואגב כך אינה חדלה להתהלך במטבח, צעדיה קטנים וזריזים, להמשיך במעשה הבישול, גם ממלאת צלחת וכופה עליו לטעום מאכלים, שהתבשלו דיים. ובקומו לצאת, היא שבה ומעתירה עליו נשיקות וחיבוקים, מה שאמו לא עשתה מעודה. איתה לא דיבר אפילו פעם אחת, ועוד במילים מפורשות כל כך, על זו שמנוי וגמור איתו שתהיה שלו לעולם, ובכלל, לא על דבר כלשהו שהציק לו וייסר אותו באמת. אצל הקרוקים נשאר הכול בבטן. לא פלא שהם סובלים כולם מעצירות.

בדלת שבה אמה של נוגה ומנשקת את אלישע על לחיו, לא מסתירה את חיבתה:

“מה שמרגישה גיטקה באמת, אני יודעת טוב ממנה. רק אל תרדוף אחריה. תן לה כמה ימים ותראה איך היא תרוץ אחריך.”

ו

כל זה מחפיר, נורא, מירר אלישע שוב ושוב את לבו. אחרי שנה וחצי שב אדם מהמלחמה, יושב אצל הוריו ומחכה עד שתואיל יחידתו הבוגדת לרדת אליו מירושלים. לא רוצה לשמוע עליה יותר. לעזאזל שתלך.

בבלגיה קיבל מהשלם הגדודי בלירות אנגליות את ה־back pay, שכר כל חודשי שהותו באירופה, שככל החיילים נמנע מלקבלו במטבע מקומי חסר ערך, וכך הלך ונצבר לזכותו בקופת הצבא. הסיגריות קנו הכול. הלא־מעשנים התהלכו ובנק קטן בכיסם, חפיסות פּלַיֶרס, קֶפּסטֶן, פוֹר סקוֶור, קאמל ולַאקִי סטרַייק, שנפש האירופים יצאה לעשנן המתוק. חפיסת סיגריות פתחה מנעולי עלמות רבות. הנה כך שב לארץ ובכיסו יותר ממאה לא"י, כשיעור משכורתו השנתית של אביו. אז למה שלא ייסע לו לבדו לתל אביב, יבזבז כמה שירצה על מה ועל מי שיתחשק לו, ובעוד עשרים ושישה ימים יפליג חזרה לבלגיה, וקיבינימאט הכול?!

לתל אביב לא נסע, ואפילו את חבריו מהגימנסיה נמנע מלפגוש. הגשמים נעצרו, וכל הימים שכב על דרגש הקרשים במרפסת הפתוחה, גבו אל השמים הצחים ושמש החורף החמימה, פניו אל הקיר, לא קורא, רק מאזין לקינה האילמת בנפשו. וביום השישי, מוקדם אחר הצהריים, שמע מדלת הכניסה את קול העוגב, קול אדרת הקטיפה, נוגה. היא פה. אלי היא באה.

מי יאמין, אבל בדירה הצרה, שספק אם אי־פעם חזתה בפרץ של מיניות, אולי גם לא בשני הרגעים הקצרים שבהם נוצרו יחיאל אחיו הקטן והוא, זינקו נוגה ואלישע זה לקראת זה, ולרגע חולף אחד, כמו היו לבדם ביער, חיבקו זה את זה, התנשקו, הזילו דמעות. ראשונה התעשתה, כמובן, נוגה, התנתקה בעדינות מלפיתתו, חייכה במבוכה גדולה לעבר הוריו, שחיזיון כזה ראו אולי רק בהליכה נדירה לקולנוע, אמרה, “שבת שלום, סלחו לי, אבל אני קצת –” ולא יספה, מביישנות או מחשש הסתבכות באיזו אמירה כובלת.

את המצב הצילה אמו בתרופת הפלא: “בואו נשתה כולנו תה. השבוע אפיתי את העוגה, שאלישע היה מנקר כמו ציפור עוד לפני שהתקררה. גם את, נוגה, אני זוכרת –”

“מאוד”, אמרה נוגה, נאחזת בנושא. “גם אני ניסיתי לאפות בדיוק את העוגה שלך –”

"ו – " תהתה אמו.

“הצלחתי, כנראה, אחַי חיסלו כמעט את כולה לפני שהספקתי להגיש פרוסה לאבא.”

היום קל לי לראות, היה אלישע חוזר בלבו כעבור שנים רבות, במה הקסימה אותי כל כך, איך היפנטה אותי שליטתה בכל מצב, ואפילו במפגש מורכב ורווי מתחים כבושים כמו זה. הן נוגה היא שניערה אותי מעליה, ואני מצדי כתבתי לה מה שאחריו אין אלא פיוס שלם וסופי, או ברוגז־ברוגז־לעולם. והנה פה, בחדר הדחוק, הכול קולח, כאילו חודשים אלה של נתק מכוון מצדה פשוט לא היו, לאוזני גם לא הגיעו הידיעות על פרשת האמריקני ההוא, ובמכתבי לא הגבתי עליהן בחמת זעם. דבר לא היה.

כמִיָמִים ימימה ישבו ארבעתם, ובתשובה לשאלותיה, חזר אלישע וסיפר על חודשי האימונים באַפֵּנינים, על החודשיים בקווי החזית, על המסע דרך גרמניה, על חופשה משגעת בפריז, התפעל מההולנדים הנפלאים ומארצם הנקיה ומאירת הפנים (ואף לא ברמז, מעיר כאן הסיפור, נזכרו לילותיו עם אנה א' ואחריה עם אנה ב', לילות תאוותו הנוקמת בנוגה). בזווית עינו ראה, שבהיווכח אביו כמה מהר הפשיר בין הילדים הקרח, בלע בזריזות את פרוסת העוגה, רוקן את קובעת התה, רמז גם לאם שתזדרז ותצא איתו למטבח.

נוגה הקפידה לפנות את הכלים ולהדיחם, ואז יצאו שניהם למרפסת, להתבונן זה בזה, לגעת זה בזה. דווקא עכשיו נהג אלישע באיפוק מופגן, הלך והסתגר בשתיקה, כּאֵב התנערותה ממנו קרוב להכריעו, ומחיצה בלתי נראית מוגבהת בינה לבינו. לא כן נוגה, שמיהרה להפר את השתיקה המעיקה:

“בגרת, אלישע.”

וכך, בדרכה, פתחה גם את פיו:

“אצלי עברו שבעה־עשר חודשים, סתם, אבל את יפית עוד יותר, ואיזו חליפת סריג נהדרת,” ופתאום בהתפרצות, “הייתי בטוח, שלנצח נעלמת לי בין הקריסטלים.”

מיד תפסה שאת אמה הוא מצטט, וכדי לקנטר.

“זה אמא התפארה באוזניך. קריסטלים!”

“יש לך אמא נפלאה. עם הרבה מאוד שכל.”

“היא הפרקליט הגדול שלך.”

“לפחות היא. אם תיסעי עם האמריקני שלך לניו יורק, אולי אציע נישואים לה.”

“אפילו בתה מבוגרת מדי בשבילך.”

“לה אין דעות עקומות כמו לבתה. בחיים, הסבירה לי, לא הכסף הוא הכול, לא הכבוד, לא הבדלי הגיל, רק האהבה. אני יודעת, אמרה, וגם את יודעת על מה היא מדברת.”

“כך אמרה!?” ואלישע שמע בקולה איזו נימה של לגלוג. “בוא לא נעסוק עכשיו באבותינו ובאמותינו. בעבר נשבענו, שנעשה הכול שלא לחיות כמותם, נעשה הכול כדי לברוח מהמושבה. אמרנו ועשינו. שנינו. אני עליתי לירושלים, ואתה נמלטת לצבא.”

“לא נמלטתי. התנדבתי.”

“מהמושבה, נמלטנו שנינו.”

“זה הפחות חשוב בסיפור של שנינו. מאז נגמרה המלחמה לא חסר לנו זמן רֵיק, ואני מילאתי אותו במחשבות, עוד פעם ועוד פעם, על מה שחיבר את שנינו וגרם שניאחז כל כך זה בזה. שנינו הרגשנו לא שייכים. שלא כרוב הילדים, שנאתי ללכת מכות, הכדורגל שיעמם אותי, את תנועות הנוער ניסיתי, ומכולן ברחתי אל עצמי, אוהב לשכב בקיץ על הכיסא נוח בחצר ובחורף מתחת לכסת, לקרוא ספר אחרי ספר ולחלום על ארצות רחוקות, הרפתקאות מופלאות, מעשים כבירים. גם את טיפוס כזה, אלא שבך פועלים עוד שני דברים שאין בי, ולשניהם נמשכתי כמו אל מגנט.”

“איזה דברים?” התקפדה נוגה."

“את נפגעת כשאני עוקץ אותך על כך, אבל האחד הוא, שנולדת שם, ובארץ, במושבה, היית בקושי חמש־שש שנים כשנקשרנו בקשר, שהייתי בטוח שלעולם לא יינתק. כשהגעת לגימנסיה כבר היית התלמידה הבולטת ביותר בספרות, בתנ”ך, בהיסטוריה, וחוץ מרי“ש חוצלארצית, דיברת עברית מדויקת יותר מכולנו. אבל לא רק מפני שהצטיינת בלימודים, אלא בגלל מי שאת, נהפכת למלכת הכיתה. ועם כל זה נשארת שונה. ההתהלכות של הפראים המקומיים; השתדלותנו להיראות מרושלים; להיזהר מכל גִנדוּר; הלעג לכל ילד שהסתרק עם מים, או חס ושלום עם בריליינטין, והקפיד על שביל ישר כסרגל; ההצקה לילדות הכיתה; ההימנעות ממילים יפות מדי; התחרות, כמו שהיינו אומרים, בלהפליץ חוכמות – כל אלה לא נגעו בך. היית מגיעה לכיתה בשמלה מעומלנת ומגוהצת, או בחולצה רקומה, תסרוקת־מגדל שונה משל שאר הבנות, מחברות מסודרות, עטופות יפה, מעוטרות בציורי פרחים, והמורים מתפעלים מכתב ידך העגול והנקי ומן הכתוב בהן. הם ידעו שלכל שאלה את מוכנה להשיב טוב יותר מכולנו. תמיד שמרת על איזה ריחוק, כאילו אמרת – אני לא חלק מכל השטויות שלכם.”

“אז אחרי כל התיאור הזה, אלישע, מה משך אותך?”

“כל אלה. אני, שאולי לא הייתי תלמיד גרוע, אבל מחוץ לכיתה ביליתי יותר מאשר בתוכה, נמשכתי לזה שהיית אחרת משאר הבנות. חמש שנים עברו מיום שעזבתי את הגימנסיה, ועכשיו אני שב משנה וחצי בחוץ לארץ. היום אני יודע מה כל כך אהבתי בך. ולא רק מפני שהיית, ונשארת, הנערה הכי יפה בעולם –”

“כבר מזמן לא נערה, ובטח לא הכי יפה –”

“דעתי היתה שונה גם אז מדעתך, ונשארה שונה.”

“אחרי כל היפות של איטליה והולנד?”

“שני דברים, אמרתי, משכו אותי אלייך, והכי חשוב: התאהבתי בך בגלל מה שהיית –”

“מה שהייתי?”

“מה שחשבתי שאת. נכון שחשנו שנינו באיזשהו מובן שונים משאר הילדים, בודדים, ומאז נוצר הקשר בינינו לא ידענו בדידות. בכל אופן, שנינו השתעשענו אז בחלומות על עתיד אחר, רחוק, שונה לגמרי. את ידעת לאן את חותרת, ירושלים, לימודים בסמינר, הוראה, עצמאות, אוניברסיטה, ובלי לסור ימינה או שמאלה גם השגת את מטרותייך. אני, לעומתך, אף פעם לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה, ובכל צומת בחרתי דווקא בדרך שהרחיקה אותי עוד יותר מאותו משהו שלא ידעתי לומר מהו, אבל למרות כל שגיאותי, אליו נמשכתי. ההבדל התהומי בין האופי הנחוש שלך לאופי המחורבן שלי רק חיזק את אהבתנו. בך ראיתי דמות אידיאלית, ולראשי לא חדלת להכניס ש’עוד יצא ממך משהו.' יחד, תמיד יחד, נבנה לנו את העתיד, ועליו היינו מדברים בטיולים בין הפרדסים, או באיזה מסתור, רחוק מעיניה רואות־הכול של המושבה. עד שבא יום אחד, נוגה, והגעת למסקנה שאין לך ולי עתיד משותף. אמנם, אמא שלך הבטיחה, שבסתר לבך את עדיין אוהבת אותי –”

“מה היא מקשקשת? מה עוד אמרה לך?”

“שאין לך כוח לחכות עד שאגיע למשהו, מי יודע מתי, בעוד עשרים שנה, ולכן את ממהרת להינשא לאמריקני הזה –”

“הוריו עלו מאמריקה.”

“והוא עומד לרדת, יחד איתך.”

“אישה איומה, אמא. היא מפיצה סיפורים, כדי שכולם ידעו כמה אני מבוקשת.”

“וזה לא נכון?”

“הכול הרבה יותר מסובך, אלישע –”

“שמעתי שאת לגמרי קרועה. אבל תאריך לחופה כבר קבעתם?”

“בוא לווה אותי הביתה, ואחרי סעודת השבת, נטייל ונדבר –”

“בין הפרדסים?”

“כמו בימים ההם.”

“הימים הנפלאים. אל תשכחי אותם גם את, ואל תתפשרי על פחות. אני עוד לא נכנעתי.”

ז

ואכן, רוב הלילה הבהיר ההוא, יום אחרי ט“ו בשבט, נצמדו זה אל זה, גופו חש לא רק בזרימת אהבתו לתוך נוגה, אלא בזרימתה השופעת של אהבתה אליו. לילות ינואר עשויים להיות קרים למדי גם במושבה, ומדאגה למצע, לקח את ה”גרייט קוֹט" הצבאי הארוך, מעיל ראשון בחייו, ונוגה הצטיידה בַּמעיל, שבַּעלוֹתָה לירושלים, הותקן מהמעיל שעלה עם אמה מפולין, ורק צווארון הפרווה חזר לבעליו, לשומרו בנפטלין לימים יבואו.

היו להם מחבואים מוכרים ובדוקים. החביב שבהם היה בית האריזה שבפרדס רפפורט, זה ששימש לפעולות ה“הגנה”. בחשכתו התירו לעצמם שוב הכול, כבלילות האהבה בירושלים, כשהיה עולה ברכבת מוואדי צראר, חוצה ברגליו את ירושלים עד לבית הכרם, ובאשמורת השלישית שב וצועד עד לתחנה זו, נוסע יחיד ברכבת היורדת לשפלה בארבע לפנות בוקר, קופץ מעליה בתחנת ואדי צראר, ובמעלה תלול מחליק היישר למסדר הבוקר.

נוגה נזכרה בפעם הראשונה שלהם, כשקיבל אלישע שבעה ימי חופשת “פַּאס אַאוּט”, סיום הטירונות. לילה ראשון עשו בטבריה, יחד בחדר, שהשׂכירה המלונאית לשני הילדים רק בזכות מדי הצבא שלבש הילד. נוגה, שזיכרונה אינו נמחק לעולם, לא זכרה דבר מהחדר, לא וילון נאה, לא תמונה על קיר, רק מיטה שכל ניד וזיע שלהם החריק את קפיציה, שקולם הילך ברחבי הגליל התחתון ועמק הירדן, אם לא עד למושבה. מעצורים מנעו מהם לבטא במילים מה שעשו בלהיטות בלתי נלאית, אך המילים “ולקול נאקת הקפיצים ביתקת את בתולי” היו פוקעות שוב ושוב בצחוק לתוך אוזנו של אלישע. הוא, במבוכתו, היה מהמהם משהו סתום בתגובה. האמת: לאלישע עצמו, בן שבע־עשרה ומשהו בלילה ההוא, לא היה כל זיכרון מאותו דבר, שבעברית נמלצת כלשהו, כינתה נוגה “ביתוק הבתולים”. עד אז לא מנעו עצמם, אמנם, מ“מזמוזים”. לא אחת נאלץ אלישע להסתיר במיני תחבולות כתם רטוב שסירב להתאדות ממכנסיו, אך באשר לאקט המיני, לא ידע אלישע לאן בדיוק מוליכים הגברים את זקפתם הקשה עד כאב וממאנת להירגע. בלילה ההוא בטבריה גילה את הסוד. עובדה, שבה והעידה נוגה, “ולקול נאקת הקפיצים, ביתקת את בתולי”.

קופאים מקור חזרו עכשיו למושבה. הוא ליווה אותה לתוך החצר, שב וחצה את הרחובות החשוכים, ובהגיעו לדירה, בחדר המדרגות, חלץ את נעליו המסומרות, ובגרביים, חרש, התגנב פנימה, התפשט בחושך והשתחל למיטה המתקפלת, שהציעו לו הוריו במטבח, כמו בחורפים שלפני לכתו לצבא.

לפני שנפרדו לשארית הלילה, נדברו נוגה ואלישע להיפגש מיד אחרי ארוחת הצהריים ולנסוע לתל אביב (“בספֶּשל,” התרברב אלישע, מרמז על מאה לא"י שהביא איתו, אלא שלא בת הולצברג תניח לו לשרוף כסף רב). בשירות שבת נסעו מפאתי המושבה לכיכר המושבות, טיילו לאורך אלנבי, שבשבת אחר הצהריים השחיר מבני אדם שהילכו להם לאטם מלוא אורכו, אלה באים מכיוון הים ופניהם לכיכר המושבות ואלה צועדים להנאתם מערבה, לעבר רחש הגלים והשמש השוקעת, שנבלעה פתאום מאחורי עננים אפלים, מבשרי גשם בכל רגע. מגמת פניהם היתה מקומות הבילוי, שמשכו אליהם את הנוער ואשר בעוד שעה קצרה – האפלולית הפתאומית החישה את צאת השבת – ייפתחו. ראשון פקדו את “ברוקלין בר”, כבר קרוב לים. כפית־כפית רוקנו את מנת הענק של ה“הבננה ספליט”, מתעלמים “ממה שאתם בתל אביב מכנים חורף”, העיר אלישע, שבחורף שעבר רבץ בשלג באפנינים, ובשובו עכשיו מהדלף הלא־נפסק של אנטוורפן, נשמע שיעולו “ככלב נובח”.

כבר במושבה הבטיח אלישע לנוגה “ערב גדול”, בשום פנים לא סרט. בסרטים צפה עד לזרא בכל “אַפטֶר דיוּטִי” בקולנוע הצבאי של אנטוורפן; כשהיה פנוי משמירה ומעבודות שירות, היה נוסע בחשמלית מספר אחת למרכז העיר וצופה, בזה אחר זה, בשני סרטים, אפילו בשלושה.

במוצאי שבת זה, אמר אלישע, אפשר לבחור בן התיאטרון החדש, ששמו, אני לא יודע למה, הקאמרי, ובו מציגים את “משרתם של שני אדונים”, לבין אוהל, שבתום המלחמה חזר להציג את “החייל האמיץ שווייק.” או, הוסיף אלישע, חש כי זו העדפתה הסמויה של נוגה, " נבלה ב“סן רמו”, נאזין להִילדָה דוֹלִיצקַיָה, השרה בהיגוי פולני מתוק את “בכל זאת יש בה משהו, משהו בה יש”. יש תזמורת ריקודים, “ותתפלאי לשמוע, למדתי קצת לרקוד.”

ואכן, פעם ראשונה רקד עם נוגה ריקודים סלוניים. היא היתה קלילה ומוזיקלית להפליא, והוא עצי וחירש כקיר, רגליו בנעלים המסומרות נעות בחרדת החלקה על רצפת הפרקט של רחבת הריקודים הקטנה, מוצף שמחה מהקרבה המחודשת, הלא צפויה, אל נוגה, שכדרכה אפילו החמיאה לו ורמזה, שגם בהולנדיות יש כנראה איזה משהו, משהו בהן יש, אם הצליחו להרקידו.

“תאריך לחופה כבר קבעתם?” שאל בתוך־תוכו קול אילם ומכה כחרב.

ראשי אצבעותיה חשו שקורה לאלישע משהו, ששום אדם זולתה לא היה מבחין בו, אבל היא למדה לזהותו מימי חברותם בתיכון. כלפי חוץ לא השתנה דבר, אבל היא הכירה את סימני הקדרוּת הפנימית הפושטת בו כמין שיתוק. תוך כדי ריקוד תהה אלישע אם לא מספיק לה, ובלי שחיכה לתגובתה, הוליכה חזרה לשולחנם. מרגע ששבו לשולחן, ישב אילם, וניסיונותיה לדובבו נענו באיזה המהום, כאילו הוציאה אותו מעולם אחר. השתנה, השתנה, אמרה נוגה בלבה ונשאר אותו ילד. כך היה גם בעבר. בן רגע הוא נתקף מצב רוח, השד יודע למה, וכל מאמציה להציל מפיו מה גרם לַשחוֹר הפתאומי הם ללא הועיל.

“שום דבר לא קרה, אין לי מצב רוח, סתם קצת ככה.” זו תשובתו האחת, העיקשת. ואת, שַבּרִי את ראשך ונסי לשווא לנחש מה אמרת, או עשית, שהפך על פניה את היממה כולה. אם לא תתרומם העננה באותה פתאומיות שבה ירדה עליו, וגם זה קרה, ישתוק כקיר עד שייפרדו בחצר ביתה, עם שחר תצא בחזרה לירושלים, ופגישה ראשונה זו, שהחייתה בה רגשות עזים, שלפני חודשים גמרה אומר להתנתק מהם, תהיה גם האחרונה.

באמת ובתמים האמינה נוגה, כי שום דבר שאמרה ולא אמרה מאז אתמול, לא היה בו כדי להעיב על שמחת פגישתם. לא כן אלישע. משך היממה הזו אטם אוזניו ללחשם של שדים קטנים, אבל שאלותיהם המרושעות ננעצו בו כקוצי הצבר. כבר אתמול, בשיחתם הראשונה במרפסת הפתוחה, ננעץ הקוץ הראשון הזה. תשובה חדה אחת לא שמע מפיה בעניין אותו אמריקני, או ירושלמי, וגם כששאל, כאילו בחצי־הלצה, “תאריך לחופה כבר קבעתם?”, התחמקה מתשובה ישירה. מרגע שראה אותה בדלת דירתם, הציפו אושר גדול כדי כך, שכל תשוקתו היתה אליה. בצאתם בערב ינואר הקר והבהיר לבין הפרדסים, נענתה לו בלי כל סייג, כבימי פריחתה של אהבתם השלמה, ואז גירש מפניו כל שד, התעלם מכל עקצוץ, רצה רק בה, עוד ועוד. אבל עכשיו, באמירתה הקלילה, כמי שאינה רואה בכך כל רע, שההולנדיות לימדו אותו כנראה עוד דברים, שמע הוא הרבה יותר, שהיא מבחינה בשיפור ניכר בביצועיו, ואינה מתקשה כלל לדבר בזה. שד קטן לחש באוזנו, שנשמע כאן עוד משהו, השוואה בינו לבין מה שהתנסתה בו עם האמריקני הזה שלה. כשראה אותה בדמיונו שוכבת עם הגבר האחר, נפל באחת כל מה שנבנה מאז אמש, והמרה השחורה כיסתה אותו כמפולת. וכדרכו במצבים שאינו יודע איך לצאת מהם, הגיב בהתכנסות ובשתיקה.

בניסיונה להבקיע לתוך שתיקתו, אמרה פתאום נוגה: “תפסיק לגרד.”

נוסף על השיעול, שלא הרפה ממנו גם אחרי כל השיקויים של אמו, הבקיאה במחלות, היה איזה פצע מגונה בזווית שפתיו, שבבלגיה פרח, וכל השבוע בארץ סירב להתייבש ולנשור. אתמול, כבדרך אגב, העירה עליו נוגה, “הפצע הזה מעסיק אותך כל הזמן. שכח אותו. נכון מוֹפַּסן וגוֹגֶן מתו מעגבת, אבל אתה לא סופר וגם לא צייר.”

מאז נדפס סיפורו, שנכתב בספק שובבות ספק הלוך נפש קודר, יצאה נפשו להראות לה את הדף, שתלש מהשבועון שבו פורסם. הנה רגע, שאיין מתאים ממנו!

“את טועה, גבירתי, את יושבת עם סופר, וייתכן שזה כן סיפיליס!”

מכיס הבטלדרס הוציא את הדף המקופל והניחו לפניה. היא מיהרה לקרוא את הסיפור הקצרצר על נערה שהפנתה עורפה למספר, והוא אינו חדל להתגעגע אליה ומדמה לראותה בכל מי שבאה מולו בכרך הרחוק. הדברים הסעירוה, והיא חזרה וקראה, מקרבת ממחטה לעיניה הדומעות, לוחשת, “לא ידעתי ש –” ואינה ממשיכה, ננעלת שוב כדרכה.

“לא ידעת ש־מה?”

שתיקה.

“שסיפור שלי יימצא ראוי לדפוס?”.

“תמיד ידעתי שיום אחד יתגלה כישרונך, ואז תבקש להשתחרר ממני, אישה מבוגרת ממך –”

“את טיפשה בריבוע. מזלי יאיר אם תגידי, גם אני, רק אותך. התחלת לומר שלא ידעת מה?”

“בסיפור, זה כל כך מרגש, כל כך נוגע ללב. איתי אף פעם לא דיברת בשפה נהדרת כזאת.”

“אז אם לא אני, האם שיכנע אותך הסיפור, שמהיום שוֹלֶם־שוֹלֶם־לעולם?!”

“כן, חביבי, זאת אומרת, אמש לא דיברנו כלל על זה−”

“היו לנו עניינים בוערים יותר –”

“נשארת אותו פרא בעל ידיים ארוכות,” צחקה, ובכובד ראש הוסיפה, “מוכרחים לשוחח –”

“נשאר לי מעט זמן לשיחות ארוכות. בעוד פחות משלושה שבועות אני נוסע.”

“תוכל להגיע ביום שישי הבא לירושלים?”

“מה, יום שישי? מחר, בבוקר, אני לוקח אותך ישר לבית הספר. בּספֶּשל.”

“תפסיק לשחק את הבַּרוֹן. וחוץ מזה, אני זקוקה לכמה ימים –”

“פעם, לפני שהתגייסתי, אמרת לי בצחוק, והדברים ננעצו בי כמסמר בלי ראש, שבני עניים כמונו צריכים כל אחד למצוא בן זוג עשיר, ובשקט ובשלווה להישאר נאהבים.”

“נהיית סופר, אז אתה ממציא סיפורים. מנוולת כזאת אני בעיניך?”

“לא מנוולת. כשאמרת שאת זקוקה לכמה ימים, סתם נזכרתי –”

“זה סיפור שחיברת בזה הרגע כדי להקניט אותי.”

“די, די. ומה אם בבוקר אסע איתך לירושלים. לא בספשל. וגם לא אפריע לך. מספיק שאדע שאת באיזה מקום קרוב.”

“תשתגע משעמום. בבוקר אני יוצאת לעבודה. ישר מבית הספר עולה להר הצופים, ובערב מתכוננת לשיעורי היום הבא. בוא ביום שישי, ואני מתחייבת, כל השבת תהיה לנו.”

“בשבת יישארו פחות משבועיים להחלטות. נוגה, לפני שאני נוסע, אנחנו מתחתנים.”

היא פרצה בצחוק רם. כמו מאחת הבדיחות במועדון הלילה: “אמא כבר סיפרה לי על רעיון הטירוף החדש! להתחתן זה לא לשחק בהצגת הכיתה!”

“בדיוק כמו שנשבענו בהצגת הכיתה: נצח של חיי אהבה והבנה, הבנה ואהבה!”

“אי אפשר איתך. בוא ביום שישי. אבל שתוציא לך מהראש: שום חתונות!”

“יום שישי. ושתדעי את: לפני שאני חוזר לאירופה – מתחתנים.”

“עד מתי, אלישע, תישאר ילד מופרע, מצחיק, חי בעננים ובלתי אפשרי?!”

“ילד שאת אוהבת, ובניגוד גמור למה שאומר לך שכלך.”

“זאת הבעיה שלי, הו, איזו בעיה!”

ח

שבוע ההמתנה הנוסף היה מביך ומעליב מהראשון. בהיותה איתו, נמוגו כל משקעי העלבון, הכעס והחשד, והיו כלא היו. כולה היתה אהבה וחוכמה ושיכרון חושים, ואלה מילאוהו ללא שיור. בשבת הנפלאה במושבה גירש מפניו את עדת השדים, שטרדה אותו מאז חדלו מכתביה להגיע אליו מהארץ, אבל בבוקר יום ראשון (אפילו ללוותה לאוטובוס הראשון לא התירה לו. זאת עושה אביה, הנושא עד לתחנה מזוודה גדושה דברי חורף ומאכלות שונים), התעורר שוב לקול לחשם הרע.

ומה אכפת לה אם יסתובב לו בירושלים, הרבה לבדו וקצת גם לצדה? ואפילו יתלווה אליה להר הצופים, יסתובב לו שם, יספוג את ניחוחו של עולם קסום זה, שגם להזות עליו אינו מעז. ואולי היא זקוקה לשבוע הזה משום שבאמת טרם הכריעה בינו לבין חתנה המיועד? מראשית אהבתם, עוד לפני לכתו לצבא, הכבידה עליו מידה אחת שלה, שאולי אינה אלא פרי דמיונו בלבד, ובכל זאת, בוודאות חש שהיא מסתירה מפניו דברים, פעמים בסתם שתיקה, פעמים בהטיית השיחה לעניין אחר. בעוד הוא לפניה כספר הפתוח (“אצלי זה ככה, פה גדול שמדבר על הכול, אין סודות”), הנה ברגשותיה של נוגה, ברצונותיה, במחשבותיה, חסומים בעדו תחומים שלמים. ותחושה סתומה ועיקשת זו העיבה על יחסיהם כעננה אפלה, העירה בו חשדות בדבר מהות הסודות שהיא מעלימה מפניו. כשהיה משתף אותה בתחושות אלה, היתה מגיבה בצחוק, טוענת שנפש מסתורית זו שהמציא לה אלישע, קיימת רק בראשו:

“לי פשוט אין שום סוד, או רגש עמוק, ששווה לדבר עליו. נכון, פתאום תוקפת אותי איזו עצבות שאין לי מושג מה גורם לה, געגועים למשהו, שאינני יודעת אפילו מהו. אתה סבור שאלה דברים שמעניין או כדאי לקשקש עליהם? אני אוהבת לשמוע אותך מדבר יפה כל כך, להאזין ולהזות לי בשתיקה את הזיותי.”

בזה היתה מנצחת אותו, אבל פעמים חש בוודאות, שמשהו כאוב רובץ עליה, ואת פיה אינה פותחת. בנעשה בתוך־תוכה אינה משתפת אותו. שם היא בבדידות גמורה, סגורה מפניו. סגירות פנימית זו הטרידה את אלישע גם לפני צאתו מהארץ, אך במלואה התגלתה במכתביה אליו לאיטליה. כתובים היו בסגנון, שבעיני אלישע היה יפה להפליא, בעדינות שלא עמד בפניה, הם שפעו סיפורים־דיווחים על כל שהתרחש בארץ באותם ימים סוערים, כשהחלו להיחשף ממדיה האמיתיים של השמדת היהודים. ואולם גם בנרות לא מצא וידוי אישי אחד, משהו אינטימי באמת. גם באותם ימים נשארה נפשה חוֹמה בצורה. הוא אף כתב לה על כך, אך ללא הועיל. אך כשם שנבהל, כך הוקסם אלישע מהילת המסתורין ונמשך אליה, כפי שאמר לה ברגעי אין אונים, “כפרפר אל האש”.

גם עכשיו, שוב בודד במושבה, מחכה כאידיוט לבוקר יום שישי, ראשו הומה מחשבות מגונות, בקושי יוצא לפגוש חבר מהגימנסיה, וכל מעשיו הם ציפייה לראות את נוגה, לחבקה, לשמוע את קולה, לשכב איתה במיטה ההיא בחדר של הגברת ציוני, למשש את איברי גופה, שבחושך הוא יודע למפותם, למן האצבע הקטנה ברגלה הימנית, שבַּצר לה טיפסה ורכבה על חברתה, דרך השקע בבִרכָּה השמאלית, פגיעת מסמר, שלא טופלה ולא הגלידה כהלכה, עד לכתם החום במעלה ירכה הימנית והצלקת השטוחה, מעין שקע קל בין שני שדיה הקטנים, כהה מעט מעורה הלבן מחלב, מעשה שהיה, סיפרה, בשחר ילדותה בגליציה, נר שניצב ליד מיטתה, התעקם באופן שאלישע מתקשה לראותו, והטיף עליה טיפת חֵלֶב רותח.

ט

והנה הגיע יום השישי הנכסף. בצהריו כבר היה בבית הכרם, צועד ישר לביתו של האדון גרשון הציוני, מזקני המורים, ששם, בחדר אצבעוני, התגוררה נוגה. בדלת קידמה את פניו הגברת ציוני, אצבעונית אף היא, שבימי לונדון של יוסף חיים ברנר. ישבו שם גם היא והאדון ציוני, והיא היתה רוחצת לברנר את בגדיו הצואים ומטליאה את גרביו. הזקנה, שזכרה את אלישע מביקוריו קודם ליציאה לאיטליה, שמחה בו כמעט כאמה של נוגה:

“מה טוב ומה נעים לראות שוב את השוַוארצֶע בריליאנטן שלך ואם חזרת בשלום מהמלחמה, ייגמר גם פה הכול בטוב, הכול!”

היטב שמע אלישע את המוצנע ב“הכול” כפול זה. המסר של הזקנה הוא: גם על טרחן זה, שאינו ראוי לנוגה, תגבר. רק אתם זוג מהשמים. על ראשי אצבעותיה עמדה ונשקה במצחו:

“נוגה החתן הגיע!”

היתה זו פתיחה חמה מאין כמותה לשבת כולה. הגברת ציוני היתה חופשית בדעותיה, וידעה היטב, שכאשר חנתה פלוגתו של אלישע בוואדי צראר היה מתגנב מדירתה הרבה אחרי חצות, כדי לצעוד עד לתחנת הרכבת, וגם עכשיו, היה נדמה לו, בראותה אותם מתחבקים בהיסוס, ציפתה שינעלו עצמם מיד ב“קופסת הנעליים” (כך כינו נם את חדרה של נוגה) ולא יצאו מתוכה עד לבוקר. למרבה המזל, היה האדון ציוני, שנודע בשעתו כשמרן וקנא קיצוני, וגבות השיבה הענקיות שלו האפילו על המעט שנותר ממאור עיניו, חירש גמור. מפניו לא חששה אפילו הזקנה, שכל חייה רדה בה.

ברגע שנעלו את הדלת, וכבר התחיל לטפס על כל איבר אהוב, ביקש מענה לשאלה המציקה: מה העלו מחשבותיה? האם תיכנס איתו אל מתחת לחופה לפני שובו לאירופה, והאם גילתה זאת למי שלשונות רעות טוענות שהוא חתנה המיועד? ואולי נועדה השבת לסיים בה באריכות, בנעימות, את קשריהם? איך ידע לאן נושבת רוחה של נוגה?

כדי לחמוק ממטר השאלות, הציעה נוגה שיצאו לטיול בשכונה, יקטפו פרחי שדה רעננים וישוחחו.

“אהה, הבינותי. ומה עושים בערב?”

“חברים מהגימנסיה, שלומדים כאן, משתוקקים לראותך. בליל שבת אין תחבורה, ובחדר הזה, אין מקום אפילו לאדם שלישי. הם מציעים שניפגש מחר ונטייל יחד, אולי נלך לכותל, לעיר העתיקה, מה שתעדיף. בכל אופן, צהריים נאכל במסעדה ארמנית שהם מכירים, קרוב למלון “פַאסט”, מול החומה. בערב נלך לסרט, או נשב ב”עטרה“, מה שתרצה. יהיה כיף.”

“והערב?” שאל, לא משאיר מקום לשום ספק.

“הערב נאכל בחדר,” חייכה נוגה בערמומיות.

“ואת השיחה הרצינית ננהל, וגם נסיים, בקטיף פרחי שדה?”

“ואם לא נספיק, נמשיך תחת שמיכת הנוצות של אמא.”

כן, ידע אז אלישע, את מחצית הקרב ניצח. היא שוב כולה שלו. וזה נפלא. נשארה המחצית השנייה, ששוב לא הרפתה ממנו, אבל לזה ישוב מחר. לא הלילה.

את הלילה ההוא, לא על גרייט קוֹט בבית אריזה אפל וטחוב, אלא מתחת לשמיכת הנוצות, ינצור אלישע כל השנים. געש תשוקתם לא שכך, אלא התחדש שוב ושוב, עד שנרדמו כנראה קרוב לשחר. אלישע היה שיכור ההכרה, שקרה הפלא שקיווה לו כבר לא האמין בבואו, ונוגה, יחידתו, היא מעתה באמת שלו לעד, לבה משוחרר משלטונו של ראשה, הולכת אחר יצרה, תשוקתה, אולי גם נאמנותה לילד הזה, שבעצם אמרה בלבה, ויותר מפעם אחת, גם בלילה הסעור ההוא, “לא לאחד כמותו נועדתי.” אלישע דימה ממש לשמוע, בעיצומה של סערת החושים, את המונולוג הפנימי שלה:

“אז מה בעצם עושים אנחנו פה מחדש? אחרי שניתקתי באכזריות את הקשר איתו, צץ לו פתאום שוב הילד הזה ומסחרר אותי, אף שברור כשמש, שגם אם אהיה נאמנה לו כל עוד ישרת הוא שם בצבא ואני אשב כאן, יש ליחד הזה אפס סיכויים. חיינו ייהפכו לאינסוף חיכוכים ומריבות, מאבקים על דעתו של מי הנכונה, ומי מוצלח ממי. זה, כמו עכשיו, מתחת לשמיכת הנוצות של אמא. זה כן, וכמה שאפשר יותר. ואכן, כפי שזכר אלישע היטב ואני הכחשתי, גם דיברנו על זה – שנינו נתחתן עם עשירים, ומהצד נישאר לנצח זוג נאהבים, מזַמנים לנו הרבה לילות כמו זה.”

“מה מצחיק אותך?” השתוממה נוגה, שבחושך חשה את רעד צחוקו החנוק.

“אני שומע את מחשבותייך על המלכודת שנפלת לתוכה.”

“נכנסתי לתוכה במחול. שיחררו אותך שם באירופה, וחזרת גבר בגברים. נפלא לי איתך, חביבי.”

ואלישע, שגם בחושך התקשה להתיר את לשונו, רק מילמל:

“אולי רק חשפו מה שהיה בי תמיד, אבל משהו שקרה כנראה גם לך בחודשי הברוגז שיחרר מתוכך איזו התרוננות, ודבר שני,” לא התאפק ולחש לתוך אוזנה, “עכשיו אני מצליח שוב במה שלא הלך לי עם שום הולנדית – לחפון לך בחמש אצבעותי את כל התחת.”

י

הגשם החל לרדת קצת אחרי שנדחקו שניהם למיטה הצרה, מתחת לכסת הנוצות. וכאילו ירדה על אהבתם גם ברכת שמים, הלך וגבר כל הלילה. ברקים ברקו ורעמים רעמו, וכבר היה נראה שמאליהם בטלו ההליכה העירה והטיול עם נחום ועם ברוך לעיר העתיקה. אך באותה שבת, אמר אלישע ונוגה צחקה איתו צחוק כבוש, שרתה הבכה בכול.

כשהתעוררו, ועוד בטרם פתחו סדק רחב בתריס, ניכר זוהרה של השמש. הגשם חלף עבר. העננים נישאו לשמים אחרים ונפתח יום חורף ירושלמי צונן וצלול להפליא. ברגל הלכו עד כרם אברהם, לחדרם השכור של חבריהם, ובדרך, נזהרת שלא ידבק בנעליה הבוץ הטרי, ניתרה נוגה בין הסלעים הרחוצים, המכסים את השטח הפתוח שבין בית הכרם לרחוב יפו, חיפשה ומצאה פה ושם מתחת לסלע רקפת נחמדת מאוד, ואת הזר הקטן הביאה לנחום ולברוך. מצאה צנצנת ריקה של ריבה, סידרה יפה את הזר ומצאה לו מקום על השולחן שכולו ספרים, מחברות, סיגריות ופרטי לבוש. במחווה זעירה זו היה כל מה שראה אלישע בנוגה, ומבטו ליטף את אצבעותיה הדקות והזריזות.

הפגישה עם נחום וברוך, שלמדו עכשיו שניהם בהר הצופים ובחשאי היו מפקדי מחלקות של תלמידי התיכונים, פעילות שכונתה חג“ם (חינוך גופני מורחב), שימחה את אלישע. לפני ההפלגה לאיטליה, בביקוריו אצל נוגה בירושלים, היו נפגשים עם נחום וברוך, והוא היה מקנא בהם על שעמדו בבחינות הבגרות, לא רצו לצבא כמוהו, ולא ל”נֵייבי", כמו ירוחם, “חמי” בפי חבריו, אלא שילבו שירות לאומי עם לימודיהם. זו היתה מהקנאות היפות, כקנאתם הם בחמי ובו, שמצאו כוח פנימי להתגייס, קנאה גם במדי צבא־ממש שלבשו, קנאה גם ביציאתם לעולם הגדול.

שעה לא קצרה ישבו ודיברו, כאילו רק אתמול נפרדו והיום הם שבים ומתחברים, דנים בכובד ראש (והן גם בימי קלות הדעת, רואה הסיפור צורך להדגיש, היה נחום רציני־עד־תום) על ההווה המסוער, שאין יודע לאן הוא מושך, איש אינו מאמין שהאנגלים יקומו ויעזבו, ולפניהם עוד שנים של מה שמכנים הלוחמנים כנחום וברוך “מאבק רצוף” והזהירים יותר (וגם אם יצחקו הצוחקים, חלקו של אלישע המאוד־לא־זהיר עמם) מצמצמים ל“מאבק צמוד”. מי שיודע מה בין זה לזה, יודע, ואילו הדורות הבאים למה להם לדעת, די שיטו אוזן לוויכוחים המתלקחים מחדש בכל פרשת דרכים, כגייזר שהתפרצותו צפויה, וייווכחו לדעת שכך זה עד היום, צמוד מכאן ורצוף מכאן.

בעיקר שוחחו על ההיבטים המיידיים של העתיד המעורפל. לכיוון זה ניווטה נוגה, וכדרכה, בעקיפין וכאילו דרך אגב. כבר אמש, בליל האהבה הארוך, ועוד לפני כן, במושבה, החלה נוגה לשכנע את אלישע שעם שחרורו עליו לעמוד בבחינות הכניסה, הזהוֹת לבגרות, וללמוד באוניברסיטה (“בלי להתכונן, אתה מוכן היום יותר מרוב הגימנזיסטים המתקבלים כתלמידים מן המניין, ואם גם תלמד קצת, תתקבל בלי קושי”). אלישע הכיר היטב את דרכה, לחזק ידיים רפות ולהפיח בנפשות תועות אמונה בכוחן, וברור היה לו, שכל שאמרה לו על “בלי קושי”, יסודו בזה (“את מחנכת מלידה,” חזר ואמר, מתכוון ל“עלי לא עובדים”, אך מתפעל מאישיותה התומכת).

לספקותיו של אלישע בעצמו לא היה גבול. טרם מלאו לו עשרים, אך בעיניו היה איש שבע ניסיונות, מי שכבר ראה וחווה הכול, בנפשו קשיש מבני גילו, המלמדים נערים מלחמה במקלות קצרים וארוכים. אין לו עוד כוח לחבוש ספסל לימודים, שכבר לפני חמש שנים קם ממנו ויצא לעבודה ולמלחמה. גם הרעיון שדבק בו, לשאת את נוגה לאישה, ומיד, בא לא רק כדי למנוע את היעלמותה של נוגה באמריקה עם המה־שמו הזה, אלא גם – ואולי בעיקר – מכוח התחושה שדי לו בהרפתקאות וכל רצונו להקים בית ולמצוא עבודה, לא חשוב מה, ובלבד שתפרנס את שניהם. נוגה מושכת לשלה, ואלישע דבק בשלו.

עכשיו גייסה את נחום ואת ברוך. “אתם בטח תשוחררו עוד השנה, ואל תדאג, אנחנו איתך,” הבטיחו לו, ובלבו התעוררה תשוקה לשוב ולהיות כאחד מהם, לחיות עם נוגה בחדר עלוב, כולו ספרים, מחברות וקצת בגדים זרוקים פה ושם. תחושת האושר שהציפה אותו בלילה, העמיקה עכשיו. כן, אולי כן, אולי יש עדיין בכוחי, כפי שטוענת נוגה גם אחרי כל השנים האלה, להתחיל מחדש.

את תוכנית השבת ביצעו במלואה, המסעדה הארמנית, הכותל והסרט. במסעדה הצטרפו שלושה מחבריהם של נחום וברוך, שבעתיד יהיו לחלק מנוף חייו. האחד, רַבִּי, בחור רחב, כהה ושעיר, לעיניו משקפי קרן גדולים ופיו חתום. השני בלונד־פּלַטינוּם, שׂער גִ’ין הַארלוֹ, שיש גם שכינוהו ג’ין־ג’ין, אבל הכל ידעו אותו כמוּסָא, והשלישי, יוסקה, גבוה כנחום, אך להבדיל מנחום הג’ינג’י עד מתחת לעור ועד שורשי השיער, היה שחום ושזוף גם בחורף הירושלמי, מבנה גוף אתלטי, בריטון חם להפליא והיגוי אמריקני מובהק. בשובם בקו 12 לבית הכרם, צר היה לאלישע, שעוד ארבעה־עשר יום והוא מפליג חזרה לאירופה, ומי נביא וידע מתי ישוב, ומה ימצא.

יא

מרגע שנסגרו ב“קופסת הנעליים”, החל הכול להתגלגל לא טוב. אמת, גם לילה זה היה ליל אהבה., שרק נסיבות פרועות כאלה, אמר אלישע בלבו, הביאו אותו למיצויו. אבל בבוקר, כשליווה אותה לבית הספר והוא כבר בדרכו חזרה למושבה, אמרה נוגה אל תהיה מטורף, אני שלך, נתחתן, אבל אך ורק אחרי שתשתחרר – הִפריחה נשיקה ונעלמה.

אלישע שב ודיבר על עשרים ושמונה ימי חופשה, אלא שתאריך סיומו של ה“פַּאס” היה מאוחר מעט יותר, ביום שלישי שלאחר השבת החמישית שלו בארץ. לפניו עוד שתי שבתות, ומנוי וגמור היה איתו לגייס כל נימוק שבעולם, ואם כבר הבטיחה להינשא לו, מה אכפת לה מתי. לו חשוב עד מוות שתהיה אשתו עכשיו, לפני שתישא אותו הרכבת לאלכסנדריה, ואילו לה לא תשנה החופה דבר וחצי דבר. אלישע לא הרפה, לא ויתר, לא הרים ידיים, אלא שב ובא לירושלים, חיזר, שידל, פינק, הלירות זורמות מכיסו, דברי אהבה מלבו, ובמוצאי יום רביעי, ממש לפני השבת האחרונה, בירושלים, אמרה כן, ובאמת, אם אתה אוהב אותי ואני אותך, למה שלא נינשא, למה לא?

עד תום שנותיהם הארוכות יחד, חזר אלישע ותהה שוב ושוב, מה גרם לנוגה במוצאי אותו יום רביעי, “כשבעצם כבר אמרתי אני נואש, לומר ‘כן’ כזה, שמח ונחרץ? האומנם הבשילה בה אז ההכרה, שהיינו, אנחנו הווים ולנצח נהיה זוג אחד ויחיד? ושמא לא עמדה נשמתה הטובה בפני הפצרות הילד, המפליג ממילא לשנה או לשנתיים, מי יודע לכמה זמן, ולכן החליטה לשמח את לבו? ואולי,” היה גומר בדעתו, “שבה לאהוב אותי כבראשונה, ואף יותר ויותר.”

עם ה“כן” קיבלה נוגה חופשת נישואים מבית הספר, וברדת הערב על יום חמישי התייצב הזוג בבתי ההורים והנחית עליהם את החדשות: אל“ף, אנחנו מתחתנים; בי”ת, על החופה להתקיים בין הערב לבין מוצאי יום ראשון. בבוקר יום שלישי מתייצב אלישע בתחנת הרכבת של רחובות ויוצא לאלכסנדריה.

“איך אתם עושים לנו דבר כזה?!” קראו ההורים ההמומים. “גם את המעט ששרד ממשפחתנו הגדולה לא נזמין לחתונה?! ואל מי נספיק להגיע בין הערב לבין יום ראשון?! אלה בתל אביב, אלה בחיפה, אלה בעפולה, אלה בגליל ואלה בירושלים, מה נעשה?! ומה על ידידינו ומכרינו במושבה? ועל חבריכם חשבתם? ומי בעולם הכין חתונה ביומיים וחצי, ועוד כשבאמצע מונחת השבת?!? איך מוצאים אולם? ואיזה רב יסכים לערוך חופה בהודעה קצרה כל כך. אתה חייל, אלישע, ועברת מלחמה נוראה, אבל נשארת ילד קפריזי. אינכם מבינים מה אתם עושים לנו, גם לא מה אתם עושים לעצמכם!”

אלא שחרף הדברים הנרגשים האלה, שמע אלישע היטב, ודאי מצד אביו ומצד אמה של נוגה, כמה הם שמחים שהכול התהפך לטובה. אמו של אלישע ואביה של נוגה שתקו, אם משום שקיבלו את הדין או כדי לא לומר דבר, שעדיפה עליו השתיקה.

במשרדו היה לאביו של אלישע מכשיר, שרק יחידי סגולה, בהם סניף זה של קופת חולים ששימש בו מזכיר, זכו שיוקצה להם – טלפון. מאז מוצאי יום חמישי הופקע הטלפון לענייני החתונה. בדרכים עלומות, כדרך שעניינים אלה סודרו מאז ומעולם, בשיחה עם קרוב חשוב בתל אביב, שלא היתה לו עצה, אך יש לו ידיד רב־השפעה, שאם יספר לו שדברים אמורים בחייל ששב מן המלחמה לחופשה קצרה ובשבוע הבא הוא חוזר לאירופה, ומי יודע מה עוד מזומן לו שם, יהפוך שמים וארץ. ואכן, אותו ידיד של קרוב המשפחה התקשר עם אדם המשכיר אולמות לאספות, חתונות ושאר סעודות מצווה, וכבר בבוקר יום שישי טילפן הקרוב למשרדו של האב ובישר לו, כי אם יתקשרו עם מכבי אש ברמת גן ויקראו בשמו של המומחה לאולמות, ישמעו שתמורת תשלום הולם את יכולתם יועמד לרשותם אולם מכבי האש למוצאי יום ראשון. האחראים לאולם גם ידאגו, אף זה לא חינם אין כסף, לכיבוד צנוע, אך ראוי למעמד.

משנפתרה בעיה עיקרית זו, נפנו האבות והאמהות לזמן כל קרוב וכל ידיד שניתן היה להגיע אליו לפני כניסת השבת. אביו של אלישע אף התדפק על דלתו של אותו רב צדיק, זקן עניו שאוזנו כרויה לכל אדם, משיא חלוצים וחלוצות פורקי עול בלי כל חקירות ודרישות, הכול מאהבת בניה־בוניה של ארץ ישראל. כששמע שדברים אמורים בגיבור שלחם בנאצים יש"ו, את נפשו היה מוכן למסור במלחמה הזאת, חייל שבא לחופשה קצרה וכבר ביום שלישי הוא מצווה להפליג באונייה ולשוב ולהצטרף לחבריו היושבים כצבא כיבוש באירופה הארורה, הסכים מיד לבוא לחופתו, לקדש את הזוג כדת משה וישראל ולזכות במצווה שאין גדולה הימנה. בו במקום הבטיח לו אלישע ספשל הלוך וחזור.

אמה של נוגה וכן גם אביה, שביום שישי לא הלך לעבודה, נסעו איתה ועם אלישע למסע קניות בנחלת בנימין. שם בחרה לה נוגה שמלת סריג באפור־כסף עם כפתורי צדף לסעודת האירוסים בשבת (את שמלת החופה שאלה מאשת אחיה, שהזדרז להתחתן לפני אחותו הגדולה), וכן בחרה נעלי קרוקודיל יפהפיות, ובכל קנייה הוציא האב צרור שטרות מכיס מעילו ושילם בחדווה. בתום הקניות שבו ההורים למושבה, ואילו מנוגה ביקש אלישע להשתהות איתו בתל־אביב כדי לקנות לשניהם טבעות נישואים. בתוך מאה הלירות שקיבל מהצבא, נשאר בכיסו לא מעט, והם מצאו טבעת נישואים לה, כמנהג ישראל, וטבעת לו, כמצוות לבו.

הבהילות הרבה של ההכנות לחופה רבצה כאבן על לב הוריהם שחיו בעולמה של מסורת הדורות, וכדי לקיים מעין אירוסים סמליים, קנה אביו של אלישע לנוגה טבעת עם בריליאנט אמיתי (20 בְּקראט, אמרה לאלישע עינו המקצועית), ובדירתם של הורי החתן ישבו שתי המשפחות לסעודת צהריים. אבי החתן הגיש את הטבעת לכלה, וזו ענדה אותה מיד על אצבעה, קובעת שמעתה ועד לחופה, שתיערך בעוד כשלושים שעות, הם מאורסים רשמית.

לא מעט קרובים, ידידי משפחה, חברים מהתיכון ואף כמה מעמיתיה של נוגה בירושלים הגיעו במוצאי יום ראשון לחופה, ואף הספיקו להגיש להם מתנות נישואים. כמנהג הזמן, רבו הכפיות המוכספות (של “מכסף”) בקופסאות נאות, צלוחיות, מאפרות ומערכות קפה מקרמיקה ירוקה, כוסות, כדים, צלוחיות ומאפרות מזכוכית דמוית קריסטל. מתנות אלה תשמשנה מחדש בחתונות חבריהם, שבאותה עת היו עדיין כולם רווקים ורווקות.

בשנים מאוחרות היה אלישע שב ומתבונן בתמונות הקבוצתיות מהחופה, שנשמרו היטב באלבום, תוהה מדוע זה פני כל המצולמים, אפילו פניו שלו חגיגיות מאוד, ספק מחייכות ספק רציניות, ואילו לנוגה, בכל תמונה מבט נוּגֶה, שלא הבחין בו אז בשל השמחה שמילאה את עיניו. כשניפץ את הכוס ידע: זכיתי בפרס הגדול של חיי, נוגה היא לי מעתה ועד עולם.

יב

לא, לא זה היה סוף ההתחלה הנפלאה, המטורפת, להיותם זוג נשוי. בצהרי יום שלישי, בהגיעם לתחנת רחובות מבית הוריה של נוגה, שבלילה התכווצו בו יחד על מיטה מתקפלת, החל הכול להתהפך, ומאוד מאוד לטובה. לפני צאתם, מילאה אמה של נוגה את תרמילו של אלישע בצידה לדרכו הארוכה, שתי יונים ממולאות מן השובך, שהאב בנה בחצר והיא טיפחה, ובשתי חלות מתוקות, שקלעה למידות התרמיל. אלישע חיבק ונישק את האם, והיא מחתה את דמעותיה על לחייו. מי היה מאמין לפני חודש, שמזימתם תצלח, אבל מה יהיה אחרי שיפליג אל הלא־נודע.

תחנת הרכבת לא היתה אלא משל, לא מבנה, לא גגון, לא ספסל, סתם רציף אספלט חשוף בצד המסילה, מחנה צבא, שבתוך גדרותיו הכפולות והמכופלות היה גם מחנה המעבר, “הטרַנזיט קֵמפּ” שהתייצבו בו בהגיעם מאלכסנדריה. אותה שעה לא שיער אלישע, שעוד יכיר היטב את המחנה הזה, ומתוכו ישתחרר מן השבועה לג’ורג' השישי לשרתו “עד תום ימי החירום האלה”. לפי ה“פַּאס” היה על אלישע להתייצב בצהריים, והם הקדימו בשעה. חבורה קטנה של חיילים וחיילות, בהם כמה מחבריו למסע מאירופה, התגודדה מעבר לכביש בצד קיוסק מסכן, ועשתה כמעשי הצבא רוב הזמן, המתינה למה שיקרה, להתגלות הרכבת, שלפי שעה לא נשמעו צפירותיה ושקשוק גלגליה, וברקיע הצח לא נראה סימן של עשן. לא כלום זה שימח את אלישע ונוגה, שכן העניק להם עוד טיפת זמן יחד. אך פתאום הגיח מאי אן סמל בריטי מצוחצח, ה־RTO, בידיו גל ניירות ובפיו הודעה מרעישה:

“הטרנספורט נדחה, וכולכם נדרשים לשוב ולהתייצב בעוד ארבעה־עשר יום, באותו מקום ובאותה שעה, כנקוב ב’פַּאסים' שאתן לכם תמורת הישנים.”

מחשש עין הרע, לא נשמעה תרועת שמחה. עד שלא יחזיקו ממש את ה“פַאסים” החדשים, שהאריכו את חופשתם כמעט עד סוף פברואר, לא יאמינו. רק אז מיהרו הכול להסתלק לפני שתתהפך שוב הפקודה.

במהירות הבזק חלפו גם שבועיים אלה. שוב התייצבו בתחנת הרכבת, ושוב חזר אותו הסיפור, ובכללו היונים הממולאות והחלות המתוקות, וצו נוסף להתייצבות כעבור שבועיים בדיוק, באמצע מרס. השנה מעוברת, ופורים חל שבוע אחרי שייסע. הכול בטוחים שהבריטים ידחו את המלצות ועדת החקירה לחלוקת הארץ לשתי מדינות וביטול האיסורים על העלייה ועל רכישת קרקעות. אם כך ינהגו, צפויות התפרצויות אלימות מצד האצ“ל והלח”י, ואולי, כך לחשו יודעי הדבר, נחום, ברוך, רבי וחבריהם, גם מצד ה“הגנה”. חרף כל זאת, נערכו הסטודנטים למסיבת פורים גדולה, שהמחשבה על כך שנוגה תשתתף בה לבדה מילאה את אלישע צער וקנאה. הלוואי ששוב ישתבש משהו אצל ה־RTO, ולא ייאלץ להיפרד מנוגה לפני פורים.

יג

משהו אכן גרם להישארותו בארץ, אלא שלא למכה כזאת התפלל. יומיים־שלושה לפני מועד הנסיעה עמד אלישע וכיבס במים, סבון ערבי חזק ומברשת קשה את תרמיל הצד, הנודד איתו מעיר לעיר וממדינה למדינה, שיפשף היטב את החגורה ואת החותלות והתכוון גם להלבינן ב“בּלַנקוֹ”, ואת אבזמי הארד לצחצח ב“בּרַאסוֹ”. אלישע ישב על מפולת אקליפטוס שבחצר, לפני דירת הוריה של נוגה, המברשת הקשה בשתי ידיו, והוא משפשף בכוח, קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, ופתע פתאום פילח אותו כאב שכמותו לא ידע מעודו, כאילו עם כל משיכת מברשת ננעץ פגיון לתוך בטנו. חיל שהוא גם בעל צעיר, לא נאה שיילל בגלל כמה מדקרות, והוא נשך את בשרו בשיניו והמשיך, אלא שכל שפשוף היה כחרב מתהפכת, והזיעה ניגרה מראשו ומפניו. מלא בושה וכלימה קרא לנוגה, שעזרה לאמה בניקוי הדירה ובשאר ההכנות לשבת. את נוגה הקדימה אמה, שנבהלה מנימת קולו, וכשראתה אותו מתפתל מכאבים פסקה מיד:

“גם לגיטקה היו כאבי בטן. במסעדות הערביות בירושלים וביפו קילקלתם את הקיבה. קודם כול, לך מיד לשכב.” שתיהן מיהרו לסלק את הכיסאות שערמו על המיטה כדי להדיח את הרצפה, ואילצו אותו לשכב. נוגה התירה את שרוכי נעליו ואת כפתורי מכנסיו וכיסתה אותו בשמיכה, ואילו אמה מיהרה למטבח ושבה עם כוס תה מהביל בלימון ובהרבה סוכר. “ואם זה לא יעזור, תיקח קצת שמן קיק לנקות את הקיבה.”

שומר פתאים השם. לכל לגימה מהתה הלוהט היה טעם גיהנום. הוא התפתל מכאבים. עכשיו נבהלה נוגה, אסרה על אמה להשקותו שמן קיק, רצה לבית המרקחת הסמוך, שיש בו טלפון, התקשרה עם קצין העיר וביקשה שיישלח מיד רופא צבאי.

ואכן, במהירות שלא תיאמן, מתנדנד בין המהמורות החדשות שחרצו הגשמים, נכנס לחצר אמבולנס צבאי ובו קצין רפואה ועוד לובשי מדים. אחרי בדיקה קצרה, נעיצת כפו הפשוטה לשיפולי בטנו של אלישע, שמאל, מרכז וימין, פסק:

“זהו אַפֶנדִיצִיטִיס אַקוּטִיס, דלקת קשה של המעי העיוור. יש להחיש את החייל ל־General Hospital N0. 10, ושם ינותח ודאי מיד. נקווה, שבורא העולם, הכירורגיה ואיתנותו הכללית של הבחור יהיו בעזרו.”

כשהעירה אמה של נוגה, שעמדה להשקותו שמן קיק, העיר הרופא:

“משמן קיק לא היה אפילו הבורא יכול להצילו.”

האנטיביוטיקה טרם נודעה בארץ, ולפלא הוא איך התגברו בבית החולים על המורסה שפרצה מהמעי העיוור ונשפכה לחלל הבטן. מכל מקום, נוסף על החתך הארוך שהותיר הניתוח, קדחו הרופאים חור בשיפולי הבטן, והחדירו צינורית גומי ארוכה ועבה, שבעדה התנקזה המורסה לאטה. יותר מהניתוח עצמו הכאיבה לו טיפולה הגס של האחות הסקוטית ארוכת הגפיים בכל החלפת עירוי וסידור מיטה. אלישע חש שזו דרכה להודיעו כמה היא שונאת יהודים פלשתינים, אפילו הם חיילים בצבא הבריטי. ההנחה שהניתוח מנע סופית את שובו לאירופה, לא הקלה על ייסוריו.

בצריף החולים הארוך היה רק עוד ארצישראלי אחד, מאותם יהודים, שערקו בארץ מן הגַיִס הפולני של הגנרל אַנדֶרס, צוידו בתעודת זהות מזויפת ובשם עברי סינתטי, ובלי יום אחד של חיים בארץ, התנדבו ליחידות העבריות שבצבא הבריטי. בן־ישראל היה שמו הסוכנותי של אותו חייל, שהיה אחוז חרדה מפני המצפה לו לאחר שישתחרר. נפש חיה אחת אין לו בארץ. העברית שלו עילגת ומה יעשה בארץ החמה הזאת במקצוע שירש מאבותיו – פַּרוָון? למרות שירותו הארוך, הבין באנגלית רק את הפקודות והמונחים הצבאיים הרווחים ביותר. כלומר, אפילו לא היה הצריף רווי שנאה לכל יהודי, היה נותר בן־ישראל כלוא בבדידותו. ובכל זאת, התאמץ להאריך את שהותו בבית החולים.

לא כן אלישע, שאוזניו קלטו את דברי המאושפזים, רובם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת השישית. מקצה הצריף ועד קצהו צעקו:

“חבל שהיטלר לא השלים את המלאכה ולא שרף את כולכם!”

“צריך להטיל פצצת אטום על תל אביב ולגמור עם כל היהודים המסריחים האלה!”

רק מפי נוגה התברר לו למחרת היום, שקבוצת אנשי מחתרת חדרה לאוהל משמר במגרש חניה צבאי ברחוב הירקון שבתל אביב, העלתה באש משאיות, הרגה שבעה צנחנים, פצעה ארבעה והסתלקה עם שני־עשר רובים.

יום־יום, בגמר עבודתה, היתה נוסעת מירושלים לסרפנד, יושבת שעות ליד מיטתו, מנסה לשווא להוציא מראשו החלטה פרועה, לתבוע מהרופא־הקולונל העברה מצריף זה, שנשמעות בו נאצות נאציות. זה היה כשבועיים־שלושה לאחר הניתוח, וכבר נותק ממחט העירוי הרצחנית והחל יורד המיטה. את צינורית הניקוז היו מקצרים מדי בוקר במספריים, ושבים ונועצים לרוחבה סיכת ביטחון ענקית, שלא תיבלע בתוך בטנו.

שעה ארוכה עמד בפתח חדרו של הקולונל, בקצה הצריף הארוך, עד שהצליח לעוצרו. להפתעתו, האזין לו הרופא רם הדרגה בסבלנות, אמר שהוא מבין לרגשותיו, אך מזדהה יותר עם זעמם של הצנחנים, ששבעת חבריהם נרצחו בשנתם באוהל המשמר. מכל מקום, כל עוד לא יצאה הזוהמה, עליו להתהלך עם הצינורית ולהימצא בהשגחה רפואית צמודה.

“אדוני, אני לא גיבור גדול. אבל אם ימשיכו לשלוח אותנו לכבשנים ולהשמיד את תל אביב בפצצת אטום, גם לא אחרי ניתוח ונקב בבטן, לא אוכל להתאפק.”

“שמעתי אותך,” אמר הקולונל.

וכבר למחרת היום הועבר אלישע באמבולנס למחנה החלמה צבאי ליד נתניה. מדי בוקר קיצרו את צינור הניקוז בכמה מילימטרים. ביום שישי הופיעה נוגה, סיפרה שבנתניה נתגלתה איזו קרובה רחוקה, וכי שניהם מוזמנים לעשות אצלה את השבת, אף ניפנפה ב“פַּאס” לעשרים וארבע שעות, שהשיגה ממפקדת מחנה ההחלמה. כל הערב הפליגו הקרובים בזיכרונות מימי היות כולם באותה עיר קטנה בגליציה המזרחית: וגיטקה, הו, גיטקה, היא היתה הילדה היפה, החכמה ושובת הלב מכולם, התמוגגו שוב ושוב.

לחולה מותרות גחמות, וכיוון שאלישע להט כולו מתשוקה להתייחד עם היפה, החכמה ושובת הלב הזאת, העווה את פניו כמי שמקום הניתוח ונקב הניקוז מציקים לו מאוד, ומיד נבהלו מארחיהם והוליכום לחדר עם שתי המיטות שהעמידו לרשותם, אחת לחולה ואחת לנוגה. גם נוגה התייחסה בדאגה לעוויתות, והופתעה כשנכנס למיטתה. במלוא הזהירות הטכנית הסבוכה הפיקו מהלילה ההוא את מרב ההנאה המינית, חונקים את צחוקיהם, נזהרים שהמורסה לא תכתים את המצעים, ונוגה לוחשת בקול משתנק:

“אתה באמת משוגע נהדר.”

“משוגע קטן עם מזל ענק,” לחש אלישע.

“לא גדול כשלי, חביבי.”

יד

בצאתו ממחנה ההבראה, אספלנית על הנקב המצטמק בשיפולי בטנו, נעלם סופית החשש שיוחזר לבלגיה. בהיותו חובש צבאי, הוצב לאי־עשיית־כלום במרפאת מחנה המעבר ברחובות, שנהפך בהדרגה למחנה שחרורים. אי־עבודה זו זיכתה אותו ב“פַּאס אוֹבֵרנַייט” לירושלים כמה פעמים בשבוע, יציאה בארבע אחר הצהריים, התייצבות למחרת בשמונה בבוקר, והקדשת רוב היום ללימוד לקראת בחינות הכניסה לאוניברסיטה בסוף הקיץ. להחלטה זו גרמו לחצה העקשני של נוגה והדברים הנאים שחזרו והשמיעו באוזניו נחום וברוך, אך יותר מאלה רווח והצלה שבאו לו ממקום אחר.

בלי משים נמצאו נוגה ואלישע במצב שונה מזה שצפו ביום חתונתם. הנה הם זוג נשוי באמת, שלפניו בעיות דוחקות, אולי בלתי פתירות. עליהם להיכנס לחיים מיד, ואם אפשר – כבר היום. ודבר ראשון, את “קופסת הנעליים” של הגברת ציוני ייאלצו לעזוב ולמצוא בדחיפות חדר ממש. כל שנות המלחמה לא ניתנו היתרים לבניית בתי מגורים, ומראשית אוגוסט, כשישתחרר אחרון החיילים, תהיה התנפלות על כל חדר פנוי. אמנם, האיום לא היה מיידי – נוגה מורה ומשכורתה מובטחת, ואלישע, שלא את כל מאה הלירות ביזבז, יקבל גם סכום נכבד כמענק שחרור, שני חודשי חופשה בתשלום שבמהלכם יהיה זכאי לקנות מזון ב“ספִּינִי’ס” במושבה הגרמנית, חנות מאכלות ומעדנים למשפחות הבריטים במדים ובלא מדים שמילאו את ירושלים, ולמרבה הפלא, גם למשוחררים כאלישע. ובכל זאת, שאלת המגורים רבצה כהר על ראשם. אל יקל אדם ראש במזל. בצד עבודתה בבית הספר ולימודיה באוניברסיטה, קיימה בחורף ההוא נוגה חוג לתנ“ך לקבוצת אמהות, שיצאו ממש מגדרן מרוב התפעלות מבקיאותה ומחִנה וקִסמה. היתה בהן רעיית בעל פנסיון ידוע בשכונת פנסיונים זו, ד”ר פרייטג, וכשפלטה נוגה משהו על מצוקתה, אמרה זו בו במקום:

“לשלושת החודשים הקרובים, עד שיתנפלו עלינו התל אביבים, יש לי חדר בדיוק בשבילכם, לא גדול, אבל עם נוחיות, ומכם לא נגבה מה שמשלמים בקיץ.”

נפלאה היתה תחושתם של נוגה ואלישע, שהנה הם בין קירות משלהם בעיר הגדולה, רחוקים מעינם של הוריהם, הוא והיא לבדם.

“זה היה חלומי: להיות איתך ורק איתך, ויישרף העולם, ובאיזו מהירות מסחררת, בזכות ה־RTO, פקיעת המעי העיוור והגברת פרייטג היה החלום למציאות!”

נוגה אינה אוהבת פיג’מות, ואלישע אף הוא אוהב אותה בכתונת לילה, שקל להפשילה. גם בחורף, בקור הירושלמי הצובט, מחממת הכותונת רק את צווארה, ואילו בשאר הלילות הם ישנים בשר אל בשר, ותשוקתם אינה מתמלאת. שלא כמו בדירות הוריהם, שפינה אחת להתייחד בה לא היתה להם, והם נאלצו לשוטט בחוצות, להתגנב דרך פרצה לגן המושבה הנעול, או ללכת עד ל“בַּיקָה” ההיא, בית האריזה הנטוש בפרדס רפפורט, ובלילות הגשמים לחמוק לחדר מדרגות אפל ולסמוך על דיירי הבית ששכבו לישון עם התרנגולות, ואם לא ימנו את הלילות הקצרים בחדרי מלון בטבריה ובתל אביב, הנה לראשונה בחייהם הם סוגרים דלת לתוך עולם שכולו להם לבדם.

נוגה שבקיץ האחרון כבר בחרה באחר, היא עכשיו, בלשונו של אלישע, “מעוז צור ישועתי”. מגע הקסם של אצבעותיה, שאינן נחות לרגע, הפך את החדרון בפנסיון פרייטג, שחצרו היא חורש אורנים, למעין מקדש־מעט. על מפיות שרקמה, הציבה צנצנות עם פרחי שדה, וכיוון שאלישע במדים, היא טורחת לנקותם ולגהצם, והעיקר: חוזרת ודוחקת בו להתמסר להכנה לבחינות הכניסה, פוסקת בביטחון גמור, ש“תעמוד בהן בהצלחה, ובשנת תש”ז תהיה לסטודנט מן המניין, רק אל תבטל אפילו יום אחד נוסף לשנים שאכל לך הזמן".

שאלת הכסף, שטיאטאו דרך הדלת, שבה ונכנסה דרך החלון. כספו של אלישע יספיק אולי לכמה חודשים, אבל שכר הלימוד לשניהם יכלה את רוב משכורתה של נוגה, ואז כבר לא תיוותר לו פרוטה משלו. בראש שניהם גם יחד עלה רעיון: שאלישע ייוועץ באדון יהודה בארי, מי שהיה המחנך הנערץ של כיתתם בגימנסיה, והיום, כך סיפרו נחום וברוך, הוא איש חשוב בהסתדרות וכנראה נושא בתפקיד חשאי ב“שורה”, ארגון ההגנה.

מזל רודף מזל.

אלישע טילפן לוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי, ולשמחתו הרבה נמצא ניחושם מדויק להפליא. לא זו בלבד, אלא שהשיחה הועברה מיד אל החבר בארי. המחנך לשעבר זכר אותו מיד, גם ידע שהתנדב לצבא, וכדרכו, שאל לעניין: “במה אוכל לעזור?” אלישע אזר הרבה אומץ ואמר, שהיה מאוד מעוניין לשוחח איתו פנים אל פנים, לבוא אליו לתל אביב היישר מהמחנה הצבאי שעודו משרת בו.

בארי השיב ב“כמובן, איזו שאלה! לחייל שהיה גם תלמידי, איני יכול לסרב,” קרא בשמו של בית קפה סמוך לצומת אלנבי ושדרות רוטשילד, ואף נענה לבקשת אלישע, שייפגשו כבר למחרת, וכדי להבטיח שיגיע בזמן, ייפגשו שעה אחרי צאת אלישע ל“אַפטֶר דיוּטִי”.

השיחה עם המורה, בשמו הפרטי, יהודה, ובמלרע, בילבלה את אלישע בטבעיותה ובפשטותה. בטרם ביקש האדון בארי (כך המשיך אלישע לקרוא לו בלבו) לדעת לשם מה הוזעק, שאל בפרטי פרטים לקורותיו בחמש השנים שעברו, התעניין במעשי הבריגדה בחזית האיטלקית. ביקש לשמוע מפיו על המפגש בי “האחים המצילים” לבין “האודים המוצלים מאש”, ותהה איך זה הקדים אלישע לשוב.

מאופן הקשבתו לתשובותיו של אלישע, פניו אותן פנים, שהבעתן משתנה עם כל מה ששומעות אוזניו – הנה נתווים בין גבות עיניו החריצים המוכרים ומחווירים נחיריו המתרחבים, הנה מוצפות דמעות עיניו החומות, שבכוחן שלט בכיתה שלטון בלי מצרים, והנה הן מתמלאות שמחה. הוא שאל על ילדי הכיתה, ואלישע סיפר שנחום וברוך לומדים בירושלים ועובדים בחג"ם, וכבדרך אגב הוסיף שבירושלים נמצאת גם נוגה, שכבר גמרה את הסמינר ועובדת בהוראה –

אך לפני שהספיק לספר, שנוגה והוא נשואים, שיסע אותו יהודה בארי:

“נוגה? לא זכורה לי תלמידה בשם זה.”

רק אז נזכר אלישע, שרק כשעלתה לירושלים אימצה את השם העברי שהציע לה, ומיהר לתקן וגם להטיל את הפצצה:

“נוגה היא גיטקה. לפני זמן קצר נישאנו.”

פני יהודה בארי, שמשתקפים בהן רגשותיו המתהפכים, נרתעו לרגע, כמו ממכת אגרוף, אך הבעה זו נמחתה מיד ושוב הקרינו שמחה, וכבר הפעיל את המחנך והפסיכולוג שבו:

“גיטה היתה לא רק תלמידה מעולה אלא בעלת אישיות מיוחדת, תקיפה ורכה כאחד. אני שמח בזיווג בין שניים מהחביבים בתלמידי. אני נזכר בראשית החברות ביניכם, וכבר אז חששתי, בלשון סגי נהור, שזה יהיה סופכם.”

“היום אנחנו שוב בהתחלה, שהיא גם נפלאה וגם לא קלה.”

יהודה בארי לא נרמז. את דברי אלישע חיבר אל מחשבותיו שלו:

“עם זאת, ליד גיטה תצטרך לעמוד כל הזמן על ראשי אצבעותיך.”

“יהודה, דיברת על שניים מתלמידיך, אבל צרות עשה לך רק אחד מהשניים.”

“לא שכחתי. גם לא את הסיכוי שהיה טמון בך, וכבר אז הבחנתי בו. יקירי, לא כדי להצטרף לנוער הזהב הפסקת את לימודיך: פירנסת את משפחתך. היית חייל. ואם גיטה היא בת זוגך, מסתברים לי הדברים עוד לפני שפתחנו בסיבת הפגישה. אתה מבקש לשוב ללימודים.”

וכך, באותה פשטות, הנחה יהודה בארי את אלישע אל העיקר:

“אני מאוד מאושר עם נוגה, אבל גם חרד לעתידנו המשותף. לי איין תעודת בגרות. לצבא התנדבתי מבית החרושת, וזכויות של תלמיד שהתגייס אין לי. מהורי איני יכול לצפות אפילו לגרוש אחד, ועל חשבון נוגה לא אחיה. ביקשתי להיפגש איתך, משום שזולתך אין לי שום אדם, שעצתו חשובה לי.”

“נוגה עובדת ולומדת בירושלים, ואתה רוצה ללמוד באוניברסיטה –”

“אליך באתי כדי שתייעץ לי איך לעשות את הבלתי אפשרי, ובלשונך, לרַבֵּעַ את המעגל.”

וכאן זימן האדון בארי לאלישע הפתעה רבתי, כזאת שתשנה בהדרגה את כל חייו:

"יקירי, אתה וגם גיטה, הצטרפתם לחוג לפסיכולוגיה שניהלתי אחרי הלימודים – "

"לכולנו היתה זו חוויה נפלאה – "

“תודה. ודאי זכור לך, שנהגתי לעשות הבחנה בין מה שעומד לבחינה מדעית לבין מה שהוא מחוץ לתחומו של המדע, ולדוגמה הבאתי את הפַּרַפּסִיכולוגיה. שום כלי מדעי לא צָלח עליה, והמדענים בורחים מהעיסוק בה, אבל מודים בקיומן של תופעות פרפסיכולוגיות, שאף תועדו למכביר.” אלישע האזין בדריכות, אך מה תכלית הפלגה זו לעניין רחוק על כך?

"שמע נא, יקירי, ביקשת להיפגש איתי, וביטאת זאת, כדרכך מאז, בכנות רבה, כדי לשמוע עצה. לא יכולת לדעת, שכן עד עתה לא ניתן לכך פומבי, שאני יושב בוועדה עליונה המטפלת בקליטת החיילים המשוחררים. נושא נכבד הוא עניינם של מי שהפסיקו את לימודיהם, באוניברסיטה, בטכניון, או בבתי הספר התיכוניים, כדי להתנדב לצבא – "

“זו הבעיה,” שיסע אותו אלישע, שעזבתי את הגימנסיה ויצאתי לעבודה."

“אני בא להציע לך עסקה. אם תמלא היטב את חלקך, אעשה אני את היתר. שב מיד להתכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה בקיץ זה. אם תתקבל כתלמיד מן המניין, אדאג אני לכך שתיחשב למי שהתנדב לצבא מספסל הלימודים. לבחור כמוך, אומר לי מצפוני, מגיעה הכרה זו. ועוד מילה אחת. בשיעורי ההיסטוריה נהגתי להשמיע באוזניכם אמרות ופתגמים בלטינית, ואתם, פראי המושבה הקטנים, הייתם מלגלגים על הפולני הזה, המנסה להקנות לכם גם קצת לטינית. ובכן, יקירי, ברגע זה אתה במצב שעליו אמרו הרומאים, Hic Rodos, hic salta, כאן רודוס, כאן קפוץ!”

וכך אמנם היה.

בשלושה עשר בנובמבר, בידו כרטיס תלמיד וכתוב בו במפורש, “תלמיד מן המניין לשנת הלימודים תש”ז (1946/47)" וכן “פנקס לימודים” לרישום כל הקורסים שיחויב בהם בשנה זו, היה אלישע כמי שכבש את פסגת האוורסט. לנוגה היה אמנם ותק של סמסטר שלם, אך מעתה הוא בן חוקי ושווה ערך בעולם זה, שלא האמין כי אי־פעם יזכה להיכנס בשעריו.

טו

כאן הקדים מעט הסיפור את המאוחר. הן היה זה הקיץ של “השבת השחורה”. שלושת ימי המעצר הגדול על היישוב הוטלו דווקא בשבוע האחרון של אלישע בשירות הוד מלכותו. גם אחרי שפתח לפניו האדון בארי את כל השערים, והוא השקיע עצמו בלימודים, לא הרפתה ממנו אותה הרגשה, שמאוחר מדי להתחיל בלימודים. נפשו יצאה להצטרף למאבק המתגבר.

“בעוד חודש אני בן עשרים,” אמר לא אחת לנוגה, “אני חוזר מחיים שלמים בעולם אחר. בידי קברתי חברים קרובים. אני חי מפני שכמה שעות לפני שעלה באש מטה המחלקה החליף אותי חבר, וחוץ ממנו, שהאש רק אכלה את אוזניו, אפו, שמורות עיניו ואצבעות ידיו, נשרפו כל האחרים למוות. למחרת הכניעה ראיתי את השבים מן הגיהנום. אז עכשיו אתחיל ללמוד ספרות?”

אבל נוגה ישבה לו על הראש ולא הרפתה. תוך כדי העוצר הגדול הגיע במשאית צבאית מרחובות ליפו ומרחוב בוּסטרוּס, בטַקסי ערבי ספשל (שמונה לא"י, מעל למשכורתו החודשית של אביו), נוסע יחיד, דרך רמאללה ושער שכם, אינו יודע באיזו נקודה יטה פתאום הנהג את רכבו, ולא יגיע כלל לירושלים. רגלי צעד עד למחסומי העוצר בג’נראלי, ואחרי כמה תמיהות ובירור בטלפון השדה, התירו ה“כלניות” ללובש המדים הבריטיים אלישע קרוק לעבור לירושלים היהודית, שרחובותיה ריקים, תושביה כלואים בבתים ובכל פינה נראים ה“כלניות” ושוטרים בריטים וערבים – אדם אחד צועד ברגל עד לפנסיון פרייטג. וכשחזר באוזני נוגה על הקינה, “אני מרגיש שעיקר חיי מאחורי. שום דבר לא ישווה עוד למה שכבר עברתי. עכשיו להתחיל שוב?!” נשקה לו נוגה ואמרה: “יש לך עשר דקות לאכילה ומנוחה ושב ללמוד”.

יומם ולילה קרא, תירגל, פתר משוואות בשני נעלמים, שינן תיאורמות. מדי בוקר קרא את “Palestine Post”, בתקווה שהקריאה תועיל לו בבחינה באנגלית. גרס את “תולדות הספרות העברית” של לחובר, בלא שקרא ממש אפילו אחד מהספרים הנסקרים. את כל התאריכים והמאורעות בדברי ימי העולם לדורותיו, שכיווץ בּלַאנק בספרונו לתוך קצת יותר ממאה עמודים, התאמץ לחקוק בזיכרונו. כשקצה נפשו בלימוד הבודד הזה, וכן במאבק בַּשׂעוֹרוֹת שצמחו לו בשתי עיניו, עין אחת קוראת והאחרת מכוסה במטפחת מסופגת במי בּוֹר חמים, היתה נוגה ממציאה איזו דרך חדשה לבדר אותו, קונצרט תקליטים בימק"א, הצגה, סרט, ואחת בשבוע־שבועיים נסיעה למושבה הגרמנית, לחנות “ספיני’ס”, גודשים סלים בשמורי מרק “קֶמבּל”, אספרגוס, פטריות, עגבניות באורז ואפונה, שבהוסיפה כמות זהה של חלב וכף מרגרינה, הפכה נוגה פחית כזאת למעדן מלכים; שימורי אפרסקים ואגסים ושימורי גבינה מאוסטרליה; בּוּלִיבִּיף מארגנטינה, עוגיות חמאה מניו זילנד, הכול בחצי חינם. למעדנים אלה נתנה אהבתם טעם נוסף, שלא מן העולם הזה.

האירועים הקשים באו תכופים: פיצוץ מועדון הקצינים הבריטים ברחוב המלך ג’ורג'; פיצוץ גשרי הרכבת; האסון באכזיב שנספו בו ארבעה־עשר מטובי הדור; והקשה בכולם – הריסת אגף במלון קינג דייוויד, שנהרגו בו כמאה בני אדם. ולמרות כל אלה, היה אותו קיץ, הראשון לנישואיהם, היקר בזיכרונות, שעתידים נוגה ואלישע לצבור בחייהם המשותפים. אלישע לא עייף מלהביט בנוגה, אם בשנת הלימודים, מקפידה על לבושה ועל מראה, אם משעה שנכנס החופש הגדול, מתהלכת בחדר במכנסיים קצרים וחולצה רפויה, ואיך יכול היה שלא לחוש כמה שמחה היא בהחלטתה להינשא לו, כמה מלאה אהבתה.

טז

האושר בחייהם המשותפים הציפו, אבל גם את התנתקותה ממנו בעודו באירופה, ואת קשריה עם ה“אמריקני”, שלולא הקדים אלישע לבוא לארץ בחופשה מיוחדת, היתה אולי יושבת איתו עכשיו באמריקה – לא שכח. הכול הסתיים בכי טוב, אבל קנאתו בנוגה מוסיפה ללחוש. לא אחת הוא רואה אותה, אם באוניברסיטה או בישיבתם עם חברים ב“עטרה”, מפריחה חיוך לזה, משלבת זרוע בזרועו של זה, והוא מתבונן מן הצד, שותק, בטוח שבכוונה היא מפריחה בו את אש הקנאה, מרמזת שגם לאחר נישואיה היא “מלכת הכיתה”. בצאתם מאיזה ביקור אצל זוג סטודנטים, התקוממה נגד התנהגותו האדנותית של הגבר, “נישואים אינם הופכים את האישה לשפחה כנענית”. לעצם העניין, הסכים איתה אלישע, משוכנע שאצלם שוררים שוויון גמור וכבוד הדדי, ובכל זאת שמע בנימת דבריה עוד משהו, כלל לא משמח, והערת אגב זו דבקה בזיכרונו. אולי בכל זאת היא חשה שטעתה כשנכנעה לו ולא הלכה אחרי הבחור ההוא, שבימים אלה ממש, סיפרו חברים משותפים להם ולו, הוא מפליג לניו יורק.

אגב, כבר כאן רואה הסיפור להדגיש שוב: בהשפעת חבריהם הטובים, שאף הם עמדו לפני נסיעת לימודים, שבו והפכו גם נוגה ואלישע באפשרות זו. בהר הצופים יש בקושי חוג משני בפסיכולוגיה, ואדם הרוצה להתמחות ממש ולזכות בתואר מוסמך, שלא לומר, דוקטור, חייב ללמוד בחוץ לארץ. חבריהם, שכבר התקבלו לאוניברסיטה אמריקנית, הראו להם קטלוגים של אוניברסיטאות “קולומביה”, ניוּ סקוּל פוֹר סוֹשל רִיסֵרץ" ו“ניו יורק”. אין גבול למה שניתן ללמוד שם, ולמקרא שמות הקורסים המרתקים חש אלישע איך מסחררים אותו אדי השיכרון. אלא שאפילו היה כסף בכיסם, עד שלא יסיים בציונים טובים מאוד את השנה הראשונה, אלה דיבורים בעלמא. מי ידבר איתו שם?

דיבורים־דיבורים, אך מרגע שעלה הנושא שוב לא ירד, בוער בחשכה על אש קטנה מאוד.

חייהם לא נשארו בהמתנה. מדי יום נדרשו להחלטות ולעשיות. למשל: כדי לממש את הזכויות שהקנתה לו התקבלותו כתלמיד מן המניין, עליו לבחור במקצועות הלימוד. באין אפשרות ללמוד את ספרות העולם בחר בספרות עברית, ואחרי שיעורים בודדים נס ללימודי ההיסטוריה של עם ישראל וההיסטוריה הכללית. כך נוגה. למדה בהתאם לאפשרויות הבחירה המצומצמות. ומה שעשתה, עשתה בהתמסרות גמורה. אך במעמקים לא פסקה ההימשכות אל משהו רחוק ומצודד. חבריהם בחרו, והפליגו להם לניו יורק.

“ומדוע לא נעשה גם אנחנו כמותם?” שאלה נוגה את אלישע. “אם לא עכשיו נתנסה בהרפתקה הגדולה, אימתי?”

“ובאמת, מדוע לא נעשה גם אנחנו כמותם?” תהה גם אלישע, נפשו יוצאת אל שמות הקורסים בספרות – “דוסטויבסקי ופרויד”, “מצבו של האדם ביצירתם של גוסטב פלובר, אנטון צ’כוב, פרנץ קפקא ועוד” – שמות שזכר שנים ארוכות, אף שהכמיהה היתה אז העיקר, ולא היכרות ממש עם מה שאינו רק שמות. “מדוע לא?”

מדוע לא?!

לזרוק כל מה שהעניק לו מזלו, ולהפליג אל הנעלם בלי פרוטה, בלי שידע אם יימצא ראוי לאותם היכלי דעת?

ובעודם שבים ושוקלים נסיעה בעקבות חבריהם הטובים נפתח להם פתח מושך פי כמה: בהמלצת מנהל הסמינר, הוצע לנוגה לצאת במשלחת מורים למחנות העקורים באירופה ולהשתתף בהקמת בתי ספר עבריים שם. נוגה התייסרה על שבמלחמת העולם לא התנדבה לשירות לאומי אלא דבקה בלימודים, וכעת נדלקה: הנה ההזדמנות ליישם מה שלמדה מפי המחנכים הגדולים, להתחיל מבראשית. וגם באלישע התעוררה משיכה אל אירופה, שאך לפני שנה ומשהו שמח לצאת מתוכה, ובדמיונו כבר היה מוקף ילדים כמו אלה שפגש סמוך כל כך לצאתם ממחנות המוות, להיות לאחיהם הגדול. נותרה שאלה אחת: על סמך מה ייבחר הוא? היותו בן זוגה של מורה מבריקה אינו מסמיך להוראה גם אותו?

“יצחקו לי בפנים,” אמר לנוגה.

“הסמינר שעברת בצבא, עולה פי כמה על השנתיים שלי בבית הכרם. תן לי לנסות.”

ואז העלה עוד שאלה: “אם אסע, אאבד את זכויותי כחייל משוחרר. ומה כשנחזור?”

“תשאיר את זה לי. אני משוכנעת, שהשולחים גם ידאגו להבטחת אותם תנאים בשובנו.”

האישים שהרכיבו את משלחת המורים, ובראשם פטרונה מנהל הסמינר, רצו כל כך בנוגה, שכיוצא מהכלל ניאותו לצרף את אלישע ואף התחייבו שזכויותיו כסטודנט משוחרר צבא יישמרו לו במלואם. לשעה היו מאושרים, ולא רק משום שנמצאו ראויים לשליחות נאצלה כל כך, אלא משום שבשליחות זו ימריאו לאותם גבהים ששאפו להם מנעוריהם, אך מתי מציבים החיים סולם כזה שראשו בעננים?

הכול היה סגור. הם השתתפו בסמינר הכנה, שהתקיים במלון נאה בחוף ימה של תל אביב, האזינו להרצאות כל המי ומי על חשיבותה ההיסטורית של השליחות שהוטלה על כתפיהם הצעירות, “והן הילדים שתחנכו אתם שם, הם עתידה של מדינת היהודים, הם תקוותנו”. ואז, “בגלל מסמר קטן”, השתבש הכול. ההתנהלות הפנימית של היישוב היתה כאילו המדינה כבר קמה, אך בכל ענין רשמי, קטן כגדול, הכריעו השלטונות הבריטיים, עד לאחרון המופקדים על הנפקת דרכונים של ממשלת פלשתינה (א"י). לאלישע דווקא הונפק דרכון כשר למהדרין. אך בניירותיה של נוגה, בעיקר בתעודת העלייה של המשפחה, מצא הפקיד, שבתם של הזוג הולצברג שמה גיטה (או גוטה) הולצברג, ואילו בבקשה לדרכון נזכרת פלונית נוגה קרוק, לשעבר הולצברג, וכיוון שגם לא נמצא רישום המעיד על היותה אזרחית פלשתינה (א"י), נדחית בקשתה על הסף.

וכך התנפץ החלום האחד, הלא צפוי אך המלהיב, על מחנות העקורים. אילו עמד לרשותם מספיק זמן, היתה נמצאת ודאי דרך להביא גם את פקידי המנדט לראות, שגיטה הולצברג, נוגה הולצברג ונוגה קרוק הן אותה צעירה עצמה. אבל הזמן אזל מהר, המשלחת כולה הפליגה לאירופה, ורק נוגה ואלישע נשארו בירושלים.

בסנטר מורם ובשפתיים חשוקות שבו לעניינים הבוערים שלפניהם, אם כי נוגה לא נחה ולא שקטה עד שהיה בידה, כמו לאלישע, דרכון חוקי. אלא שגם את המחשבה הראשונית, אמריקה, כבר היה מאוחר לשקול. קול מרכבותיה של מלחמת ערבים ביהודים נשמע מרחוק. בזמנים כאלה לא עוזבים. הבוער באמת היה –היכן יגורו כשיפוג תוקפו של ההסכם על החדר ששכרו ברוממה.

יז

כאן חייב הסיפור להיסוג הרבה לאחור ולספר היכן התגוררו במחצית השנה הראשונה ובמחצית השנה השנייה לנישואיהם. קיץ 1946. הגברת פרייטג מתנצלת באוזני נוגה ואומרת, כי מתקרבת העונה הבוערת של הפנסיון, נשות תל אביב המפונקות נמלטות עם ילדיהן מהחום והלחות לאווירה ההררי, היבש והניחוח של ירושלים, ולפיכך, לצערה, יהא עליהם לפנות את חדרם לפני האחד ביולי. אין בלבם על דוקטור פרייטג ורעייתו, שביוזמתם הם העמידו לרשותם לשלושה חודשים קורת גג, אך פתאום עליהם למצוא מיד חדר כלשהו.

אילו שיערו בעלי הפנסיון את הצפוי עוד לפני האחד ביולי – פעולות תנועת המרי ברחבי הארץ, הפיצוצים המרעישים בירושלים, השבת השחורה, העוצר הגדול והחיפושים, כל מה שהרתיע את הקייטנים מנופש בירושלים המחולקת בגדרות תיל לאזורים מותרים ואסורים וכל יום מתפוצץ בה משהו, היו מניחים לזוג הצעיר להישאר בפנסיון, שבקיץ הקשה ההוא עמד ממילא ריק למחצה.

“אילו ומשחקי־אילו אסורים להיסטוריונים באיסור חמור,” ישמע אלישע שוב ושוב מפי מוריו באולמות הר הצופים, “ההיסטוריה היא מה שקרה בפועל. מה שהיה – הוא שהיה.”

ומה שיש – יש, נאלץ אלישע להודות עוד לפני שידע אם התקבל כתלמיד מן המניין. ומה שיש הוא: חדר אין. להוריהם אין אפשרות לממן את דמי המפתח הממריאים לשחקים, ועליהם למצוא ארבע הקירות לשנה הראשונה, בזול ומהר. החוק החדש להגנת הדייר מנע הוצאת דיירים שהמשיכו לשלם פרוטות והביא בעלי בתים רבים עד לפת לחם. חוקים נועדו כדי שיעברו עליהם, אמרו גם אז הציניקנים. פרח הסחר “השחור” בברזל ובמלט ובשאר חומרי בנייה, והוא נסמך על רשתות משחדים ומשוחדים. בבית שנבנה בדרכים אלה, זכו להתגורר רק ילדיהם של מי שכלכלת המלחמה מילאה את כיסיהם זהב.

והנה, בלכתם יום אחד מקפה “עטרה” לאוטובוס מס' 12, החונה במרדכי בן־הלל־הכהן, הבחינה נוגה במודעה קטנה, כתובה בדיו על דף מחברת, בחלון משרדו הפינתי הקטן של מורה לנהיגה (משרד, שבדומה לכל גוש הבניינים בחלק זה של בן־יהודה, מעיר כאן הסיפור, ייעלם בהתפוצץ משאית תופת ב־22 בפברואר 1948). מדהימה המודעה, אמרו זה לזה. שום דמי מפתח, רק מאה לא"י, שכר דירה לשנה ובתשלום מראש. המאה שהביא מבלגיה נמוגה כמעט כליל, ומענק השחרור שעתיד היה לקבל בעוד ימים ספורים, דרוש להם בדחיפות לאלף צרכים נוספים. ועל הכול, באותיות קטנות, בתחתית המודעה, כתוב, “בלתי מרוהט”. כלומר, גם אם יצליחו ללוות את הנדרש תמורת ארבעה קירות, מה על מיטה, שולחן, כמה כסאות ואיזשהו ארון לבגדים?

ובכל זאת הציעה נוגה, שידברו עם המורה לנהיגה. מה יש לנו להפסיד. מתוך כבוד לאיש, בחר לו הסיפור שם לא שלו, אדון מרקשטיין. הוא נראה מבוגר מהם בשנים ארוכות, גבר מרובע, קצר ורחב, ראש הנח בלי צוואר על כתפיים מוצקות, שׂיבת ראשו גזוזה, בפניו הכעוסות עיניים דהויות, שקיות תפוחות מתחת להן, מתאבק לשעבר, או עבר מלא עיסוקים קשים ומסוכנים. נוגה דיברה בשם שניהם, סיפרה בנועם, שהם סטודנטים, זה אך נישאו, ובתקופת השכירות אין שום חשש שיצטרף אליהם תינוק. פני האיש לא הביעו דבר. מיד המשיכה ושאלה אם יש עוד פרטים על הדירה, איזו קומה, מיקומה בעיר, דברים כאלה.

“זה בית ערבי, במרכז רוממה,” השיב בקול נוהם, מחוספס, בין המילים שואף עשן וירג’יניה לריאותיו. “שתי קומות. החדר הוא בדירה שלנו. בקומה השנייה.”

והחדר כולל גם שירותים וחדר אמבטיה?"

“בערך. אצלנו זה סידור יותר טוב בשבילכם.”

“איזה סידור יותר טוב?” נדרכה נוגה.

“החדר הוא ישר מחדר המדרגות. לא צריכים לעבור את הדירה.”

“והשירותים?”

“כל פעם שרוצים להתרחץ, או לשירותים, דופקים ופותחים לכם.”

“ואם צריך דחוף באמצע הלילה? דופקים ומעירים את כולכם?” חידד אלישע את השאלה.

“שאלה,” אמר ולא יסף.

“אם תיתנו לנו מפתח, ופעם יתעורר הצורך, ניכנס על ראשי אצבעות,” דיברה נוגה רכות.

"זה אשתי מתנגדת, "נהם בלחישה ושב לשאוף את עשן הווירג’יניה. לחישה זו, אמר בלבו אלישע, מלמדת משהו על מעמדו אצל אשתו, שבעיני רוחו ראה אותה בכל רשעותה, ורמז לנוגה להסתלק מכל העניין.

מתונה וסבלנית, גם דיפלומטית יותר, אמרה נוגה: “תראה, אדוני, לא ראינו את המקום, את הבית, את החדר. ניגש ונתרשם, ואם החדר ייראה לנו, אולי תשנה הגברת את דעתה.”

“היא לא תשנה. אבל טוב, אסגור פה ואקח אתכם באוטו.”

הנסיעה מרחוב בן־יהודה לרוממה נחלקה לשניים. בראשיתה ישב האיש מאחורי ההגה, עיניו בכביש, פיו קמוץ, בולדוג שהנה־הנה יזנק בנהמה על טרפו. אך עוד לפני שנכנסו לרחוב יפו, החל אלישע להפשירו.

“בדיבורך אני שומע רמז של היגוי בריטי. שירַתָּ בצבא, ביחידה לא ארצישראלית?”

“למה אתה שואל?”

“בשלוש שנותי בצבא פיתחתי רגישות כזאת, בעיקר ללמ”ד ולרי“ש.”

בבת אחת נפתח האיש, התקשה להאמין, שצעירצ’יק זה הוא כבר אחרי הצבא, ובמענה לכמה שאלות זהירות, סיפר כי הוא ואשתו אמנם “ירושלמים שבעה דורות, אבל לפני המלחמה נסעו לניו זילנד, היינו צעירים וחזקים ורצינו לעשות קצת כסף. אבל מה שהרווחנו, אכלנו ושתינו. בינתיים נהיו הילדים ניו זילנדים קטנים. חשבתי, מספיק, אין לנו יותר מה לחפש שם. אל תשכחו, המשפחה, שלה ושלי, פה בירושלים. ברגע שאוניות נוסעים חזרו לים, לא שאלנו שאלות, לקחנו מה שהיה לנו וחזרנו. מרחוק אין כמו משפחה, אבל כשהגענו, במקום שיעזרו לנו, חשבו שבאנו עם אונייה מלאה פונטים, ואנחנו נקנה דירות לכולם. מה נשאר לנו לעשות? שכרנו דירה בבית של סובחי מוסא, שהדוד שלו, המוכתר, היה ידיד שלי עוד מזמן שהייתי פה במשטרה. דירה בסדר. וברוממה. כמה רגעים מהמרכז.”

משהציג עצמו בשם משפחתו, אפשר היה לפנות בצורה מכובדת.

“אדון מרקשטיין, איך מסתדרים פה יחד היהודים והערבים?” שאלה נוגה בזהירות.

חרף דיבורו, שנשמע כנהמה, אמר כמתבדח: “קודם כול, לא גר כאן מי שמרשה לעצמו לגור ברחביה או בבית הכרם. גר מי שמוכרח ובשום אופן לא יגור עם החניוֹקים, לא גם עם המשפחות של שנינו. הייתי קורפורל במשטרה, ואני מכיר פה את כולם, כל זמן ששקט, מצוין פה. ואם יתחילו עוד פעם כמו בעשרים ואחת ועשרים ותשע ושלושים ושש, ניתן להם ישר עם נבוט על הראש ונגמור אותם. אם תגור בין החניוֹקים, לא תיתן להם עם נבוט על הראש.”

בעיניו הדהויות, הצרות, ניצת אור ירקרק כשהציצו לעבר נוגה, שישבה לימינו, ודרך הראי לעבר אלישע, שישב מאחור. הוא הבחין במבטים שהחליפו, והוסיף שהיחסים בשכונה מצוינים. השנה קמו כמה בתים חדשים, רק של יהודים. כל דבריו היו באותו קול צרוד, כנהמה נמשכת, ומשום מה עוררו אמון בשניהם. פתאום לא היה עוד כביש, והמכונית התנדנדה בספק־נתיב זרוע אבנים ירושלמיות משוננות עד שנעצרה לפני בית, שכמו זה עתה יצא מבית החרושת, אבני ירושלים המסותתות בוהקות באורה של שמש הקיץ.

המחשבה על מגורים בבית חדש כזה, ובאווירה רומנטית כל כך, בקרב שכנינו הערבים, האדמה מדיפה ריח עז של צאן ושל עשן גללים, הרחיקה לרגע את השאלה הגדולה, איך יגורו בחדר בלי שירותים, ואפילו בלי מפתח לשירותים.

בזריזות מפתיעה העלה מרקשטיין את גופו הרבוע והמכריס במדרגות, ואילו הם האטו במתכוון להתייעצות מהירה. אלישע, שהיה קל לקבל גם החלטות כבדות, ובלבד שהנושא כולו יֵרד מסדר יומו, מנה את הנימוקים בעד:

“סידור טוב מזה לא נמצא. פה זה ממש במרכז העיר, שני רגעים מרחוב יפו ומתחנת האוטובוסים. ואיפה מוצאים היום דבר כזה – ועוד בלי דמי מפתח?!”

לא כך נוגה, שזהירה וצוננת שקלה את שכירת החדר:

“נכון שאנחנו קרובים למרכז, אבל זה הכול יישוב ערבי רצוף, ליפתא העליונה והתחתונה נוגעות ברוממה מצד זה, ושייח באדר מעבר לכביש. רק מפני ששום יהודי לא השתגע לשכור פה היום חדר, אינו מבקש דמי מפתח. מישהו יודע אל מה מוליך המצב? לא רוצים לגור פה – גם לא חינם.”

“בסדר, לא ניקח את החדר,” לחש, ובלחשו ביעבע כעסו על נוגה, שהגיונה יודע בוודאות מה לא, אבל לא מה כן. “נקנה דירה בבית המעלות.”

נוגה, שהגיונה נכנע, ולא פעם אחת, לרגשותיה, וכבר הם בראש המדרגות, משיבה לחישה:

“אני מבינה, כמוך, שאין לנו כסף, ואפילו לחדר הזה עלינו להשיג הלוואה, מי יודע איך.”

“ערבות נקבל מההורים. רק משפט אחרון, כל האמת, נוגה, את מפחדת לגור פה?”

“מי שמתחתנת עם משוגע, מוכנה לקחת סיכונים. כל פעם אני מגלה כמה אנחנו דומים.”

יח

המרקשטיינים נזקקו כנראה לכל לירה, והעובדה שחרף מצוקת הדיור לא נמצא להם שוכר עד שנקרה להם זוג תמהונים זה, דיברה בעד עצמה. הואיל וכך העזה נוגה ואמרה:

“החדר ריק, וסכום זהה לשכר הדירה ניאלץ להשקיע בקניית מיטה, ארון בגדים, שולחן, כיסאות ועוד כמה חפצים שבלעדיהם אי אפשר. ביררנו אצל האחים זוזובסקי, והם הסכימו לשנים־עשר תשלומים. משכורתי בבית הספר בבית הכרם תשמש ערבות. אנחנו מציעים לכם הסדר דומה. הורי שנינו, מוותיקי המושבה, יחתמו על עשרה שטרות חודשיים, ולחתימותיהם יצורפו ערֵבים מכובדים. את שכר החודש הראשון והאחרון נשלם מראש ובמזומנים. בעלי, חייל משוחרר, לומד באוניברסיטה בקצבה ממשלתית (הפכה סיכוי לעובדה מוצקה), ואל תדאגו, את השטרות נשלם בכל ראשון בחודש.” כאן השתהתה לחיזוק רישומו של מה שתאמר עכשיו: “הכול בתנאי שנקבל מפתח לדירה ונוכל להשתמש בשירותים ביום ובלילה.”

הכניעה היתה מיידית. הכול הסתדר על הצד הטוב יותר.

אמנם, כשירדו למושבה וסיפרו על ארבעת הקירות בבית ערבי ברוממה, הזדעזעו הוריהם, שאפילו כסף לחדר כזה לא יכלו להציע להם: להכניס את הראש ישר לתוך לוע הארי בדיוק עכשיו, כשאין איש יודע מה יֵלד יום!? נוגה רק העלתה סומק בלחייה, כדרכה ברגעי התרגשות ואילו אלישע מהיר החֵמָה שאל אם יוכלו להלוות להם מאה לירות במזומנים לשכירת דירה מתאימה יותר בדמי מפתח. הערעור לא חזר, ושטרות הערבות הוכנו בזריזות.

במהרה רוהט החדר ברהיטי־לכול, ספה הנפתחת למיטה לשניים, שולחן סלוני עם לוח זכוכית, ארבעה כיסאות מרופדים, ארון שלוש דלתות וכוננית ספרים קטנה, שנוגה חיפתה ביריעת יוטה, שרקמה לתוכה פרחים צבעוניים, וזו היתה לפינת המטבח ולמזווה. כמה שמחה מילא אותם חדר המשפחה! המצאה ארכיטקטונית משונה זו – חדר מחוץ לדירה שהוא חלק ממנה, הקנתה להם בסופו של דבר תחושת קן נפרד, כמין מסתור בראש מגדל.

לא בדיוק. סביבם היתה המציאות. מול חלונם נראה גג ביתו הגדול של המוכתר, איש בריא בשר ונשוא פנים, ששפמו הבהיר ועיניו האפורות־מתכתיות שיוו לו חזות של איכר גרמני (“מהצלבנים”, אומרים האומרים). רק הרדיו שלו, ששידר לכל השכונה מוזיקה ערבית במלוא העוצמה, הסיר טעות. בבתים החדשים שבקרבתם התגוררו שני משוחררים מגדודו של אלישע, האחד סטודנט והאחר איש “קול ירושלים”. ברחוב יפו, היו שתי חנויות מכולת, ערבית וחרדית. הכול היה מעורב וניחוחי, רק לא ריח הבעירה המתקרבת.

יט

כל עוד נמשך החופש הגדול, לא היתה נוגה צריכה לרוץ השכם בבוקר לבית הספר. היו יושבים בחדר ולומדים, היא כותבת עבודת תרגיל ומתכוננת לבחינת כניסה לסמינריון, והוא חורש את החומר המשעמם לבחינות הכניסה. משנפתחה שנת הלימודים, היתה נוגה יוצאת בבוקר, ואילו אלישע נשאר בחדר. עד שנודעו לו תוצאות הבחינות, התרוצץ כעכבר מסומם, צונח שוב ושוב מגבעה רמה לבקעה עמוקה, משוכנע שנכשל בכול, הוויית הסטודנטים הזוהרת מתפוצצת כבלון, ושוב כל עתידו מאחוריו. להימלט מהבדידות ומהדיכאון, החל עולה גם הוא להר, פעמים מצטרפת אליו נוגה בגמר עבודתה ולפעמים הוא עושה את רוב היום בבית הספרים הלאומי, ניזון מחפיסת שוקולד וחפיסת “אוּנִיבֶרסַל”.

אות מבשר רעות היה החלטת הפתאום של עַזי, ממש ערב הבחינות, שלא לפתוח בצעדה חדשה, מפרכת וארוכה, שלוש, ארבע, אולי חמש שנים של חיי סטודנט. הוא השתמש בנימוק שלפני חודשים אחדים השמיע גם אלישע: "בספטמבר אני בן עשרים ושתים (עזי, אף שנראה עדיין נער, רזה מאוד, נמוך למדי, תלתל שובב מוֹרֵד בתסרוקתו הקפדנית, הנוצצת תמיד, גבות דקות, מצוירות, אף קטן ושפתיים דשנות, ובדַבּרו נשמע קולו ספק מתפנק ספק קובל, היה, כמוהו כנוגה מהמבוגרים בכיתה), “אני חוזר משלוש שנות נדודים מחור לחור, מלטה, גיברלטר, חודשים בים סביב יבשת אפריקה, דַקָאר, קייפטאון, ומשם לאורך חופי אִיסט אפריקה, עד עַדן ועד פורט פואד ופורט סעיד, נסיעה שטיפסתי בה על הקירות מרוב שעמום והייתי בטוח שלעולם לא נעגון באיזה נמל, אז עכשיו אקבר בספרות רבנית ובשירת ספרד?”

וקם ועזב את ירושלים, עזב, ולא שב, ומאז לא השיקו מעגלותיהם אלא אחת בשנים לא קצרות. ואף זה רק באקראי. עם פרידה ממנו, רואה עצמו הסיפור חייב לסטות מעט הצדה ולהשתהות על עזי, שבצאתו משך את המסופר אל מחוץ לחייהם וגורלם של אלישע ונוגה.

עזי היה קל עט, פזמונאי ומחזאי, שלפני כל מסיבת כיתה היה הוא, כמובן מאליו, מחבר את כל הטקסטים, מנצח על ביצוע הפזמונים ומביים את הסקצ’ים. היה ברור, שעזי לספרות נועד. לא בנקל השלימו חבריו עם החלטתו קלת הדעת להסתלק מהלימודים הגבוהים, מנסים לשכנעו, שהמחמיץ הזדמנות בלתי חוזרת זו, חורץ את כל עתידו.

“אנחנו יודעים כולנו,” נכנסה נוגה בקול לחש לשיחה הנסערת. כדי לשמוע אותה נאלצו הארבעה לעשות את הקשה מכול, לא להיכנס לתוך דבריה, "שחלומך האמיתי הוא לכתוב, וכולנו מאמינים שלכך נוצרת. אבל לפני שאתה שורף את הגשר הרחב הזה, שקוֹל היטב עוד שני דברים: אתה, כמו אלישע צברת ניסיון חיים עשיר, ולשניכם יש מה לספר –

“מה את משווה בכלל?!” שיסע אותה עזי.

“עזי,” שאגו נחום וברוך, “תן לה לגמור!”

"אבל, כמו אלישע, אתה זקוק לפרק זמן של שלווה נפשית, והמלגה מאפשרת לך לנצל שנים מעטות אלה גם ליצירה – "

" על איזה יצירה את מדברת?! שום יצירה!"

“עזי!” שאגו שוב נחום וברוך כאחד.

“אם לא תשלים את הבחינות, תשרוף מאחוריך גשר חד־פעמי זה ותיזרק באחת למציאות שתאלץ אותך מיד להיאבק על עצם הקיום. לאיש מאיתנו אין פַּאפַּא ואין מַאמַא שיממנו לנו חיים בוהמיים. תעבוד כמו חמור, לא תלמד ולא תכתוב. גם אני רציתי ללכת ישר לאוניברסיטה, אבל כיוון שלא התגייסתי, לא הוצע לי מה שניתן לאלישע ולך על מגש של כסף. נאלצתי לגמור סמינר למורים, לקנות מקצוע, וגם עכשיו אני עובדת ולומדת. גש לבחינות והתקבל כתלמיד מן המניין, עזי, ורק אז תחליט מה שתחליט.”

השקט שהשרתה נוגה בלי כל מאמץ, נמשך גם אחרי שהשתתקה.

“אתם מדברים עלי כעל מי שנועד להיות סופר. אני מכיר את עצמי טוב יותר מכם. להתיישב לשלוש־ארבע־חמש שנים וללמוד אני־לא־יודע־מה, אין לי כוח, ולכתוב אין לי על מה.”

בחודשים מעטים אלה, כששבו החברים מהגימנסיה להיות יחד, נהגו עזי ואלישע לקרוא באוזני חבריהם מהשמור אצלם במגירה. על עזי היתה משתלטת נטייתו לעטר את דבריו בביטויים מליציים, שנשמעו לאלישע כפיגום שהושאר גם אחרי שנשלם הבית, וכן להפליג להכללות שהסיחו מיד את דעתו של אלישע לעניינים אחרים. בעל פה, לעומת זאת, היה מהיר, שנון, קופץ מאנקדוטה שנזכר בה לאירוע אחר שנזכר בו תוך כדי דיבור, ממש מנתר מסיפור לסיפור על שנותיו בצי הבריטי, על המצור הימי במלטה, על צוללות האויב שדלקו אחרי השיירה שלהם במסע שלושת החודשים סביב יבשת אפריקה, מספר על הנמלים, על ילידים, על מקומות אקזוטיים, ובפיו היה הכול חדש, קצת מריר, שׂבַע התבוננות. פתאום, בלי כל קשר למה שדובר בו, היה מכריז בחיוך מתחטא, ילדותי:

“זה מזכיר לי סיפור!” ואז היתה באה עוד אנקדוטה מגלגולי חייו, מקרה מצחיק, עצוב, שלומיאלי, או רווי פתוס, ופה ושם סיפור יחידאי, שגם אחרי כל השנים האלה בכוחו לכווץ את גרונו של אלישע. והנה, פתאום, וידוי מטומטם: “ולכתוב אין לי על מה!”

נחום, שרצינותו לא נטשה אותו לרגע, כעס על חברו מכיתה א':

“מה אתה מקשקש, טמבל שכמוך! אתה יושב, מהפנט את כולנו בסיפוריך ומעז לומר שלך אין על מה לכתוב?!”

“בחייך, אלה סתם צ’יזבטים, pure shit. על ספרות, על סיפורים בעלי ערך אני מדבר!”

“תראה את אלישע, כתב, שלח, פירסמו לו, ותוך כדי הלימודים לבחינות כתב עוד שני סיפורים, שכתיבתם – נכון? – גזלה לו פחות מיום אחד,” החרה החזיק אחריו ברוך, “והוא מחכה לתשובה משלונסקי. ואלישע לא ייפגע אם אגיד, שאם הוא יכול, גם אתה יכול.”

“גם עזי?!” הצטרף אלישע למאמץ להציל את עזי מעצמו, "כולנו יודעים, שעזי מוכשר פי אלף. לי היו קצת חוצפה והרבה מזל, שירבטתי משהו וזה הצליח, אבל עזי חי, נושם, חולם ספרות. אתה לא רק נוטף רחמים על עצמך, השד יודע למה, אתה פושע. את המעשה’ס והצ’יזבטים תכתוב ותראה איך כולם ילקקו את האצבעות – "

“אולי זה גם עניין של מזל. המזל המחורבן שלי, למשל, הביא אותי לנֵייבִי דווקא –”

“תראה איזה סיפורים כתב ג’וזף קונראד! והוא, כל החיים היה בים. או ג’ק לונדון. או זו שכתבה את בת האוקיינוס. והנער ויליאם. החלום שלי היה להיות מלח, אבל בימים ובאוקיינוסים הפלגת אתה.”

“באיטליה לחמת בחזית. אחרי המלחמה היית בגרמניה, בבלגיה, הולנד, פריז. ואני, חוץ משלושת החודשים סביב אפריקה, הייתי תקוע באיזה חור. אלחוטאי מחורבן, כל היום קולט ומשדר חמישיות חסרות פשר של ספרות. על זה כותבים סיפורים?”

“חצי שנה במלטה הנצורה. שנה בגיברלטר. חצית שני אוקיינוסים. על זה אין מה לכתוב?”

"אתם נלחמתם בגרמנים. בעצמך סיפרת, איך ממש לידך נפלו חברים שלך. אתם היהודים היחידים שנשאו מגן דוד ולקחו בשבי חיילים נאצים – "

“כל זה היה בקושי חודשיים מתוך שלוש שנות צבא במקרה הפרטי שלי, וארבע, וחמש, ושש שנים אצל הרוב. שמרנו על מחנות, על בסיסי אספקה, על קרפיפים ריקים, ליווינו רכבות ומשאיות, יממות ארוכות ומשמימות במדבר הסורי, העירקי, או המצרי, נוסעים הלוך, נוסעים חזור, על איזה חוויות אתה מדבר?”

"כדי שניסיוני יישמע הרואי, אתה מגמד מה שעברת עד לאפס. נלחמת, פגשת את הניצולים. ראית עולם, ואני, מחוץ לחדרי אלחוט ואותות מורס, מה ראיתי ומה שמעתי? טַ־טַטַ־טַ־טַטַטַטַ־טַ!

סיפור הבודדים    🔗

א

בית סובחי מוסא, ראו נוגה ואלישע בביקורם החפוז עם מרקשטיין, אכן היה בן שתי קומות. רק לאחר שהפקידו את השטרות, הבחינו שמתחת לקומת הקרקע ירד מעין כבש מרופש לתוך משהו שלא היה מרתף, אלא כמין מערה שצאנו של סובחי מוסא היה מגיח מתוכה עם שחר ונבלע לתוכה ברדת הערב. משהחלו לעלות ולרדת במדרגות, הם וסבלי האחים זוזובסקי, שהביאו את הרהיטים, מלאו נחיריהם ברֵיח הכבשים, שאפילו רוחות החורף הירושלמי לא הרחיקוהו.

את עינם צדה כבר בהתחלה חזותה של מַריָם, בכורתו של סובחי מוסא. בכל עת נשאה את גופה זקוף, בלתי נכפף, כאת אחד הצרורות שעל ראשה. פעם נראתה כבת ארבע־עשרה ופחות, ופעם כבת שמונה־עשרה, אולי יותר. משאלות נמנעו, שמא יעברו על איזה נימוס מקודש, והסתפקו בהערכה, שלמרות התהלכותה שהקרינה בשלות של אישה צעירה, אינה יותר מבת שש־עשרה. לבושה הפלאחי לא העלים את יפי גזרתה וגמישות תנועותיה. כשנתקלו במפתיע במבטה, ראו עיניים שאינן שחורות ואינן חומות, אלא כחולות־אפורות, עיניים צלבניות כשל דודה המוכתר. גם אניצי השיער שביצבצו מכיסוי ראשה היו בגון החציר־צרוב־השמש, כשפמו של הדוד נשוא הפנים. מרים היא ששיוותה למגוריהם מעל צאנו של סובחי מוסא אותו נופך של רומנטיקה, שאליה נמשכו בסתר לבם.

המחשבה על היותם יושבים בבית משותף עם “בני דודינו”, הם וצאנם, הלמה יפה את הלוך הרוח של נוגה ושל אלישע ואת הלבטים הרעיוניים של השנה הסוערת ההיא, שהכרעה טרם נפלה בה, אך היה אפשר ממש למששה. כל חבריהם ומודעיהם החדשים בעיר שוללים את תוכניתו של בן־גוריון להצטמצם בגבולות נלעגים של איזו “חלוקה”, אך בצאתם מהאספות שקראו תאי המפלגות באוניברסיטה, חשו שההבדלים בינם לבין כמה משוללי החלוקה גדולים מאלה שבינם לבין המצדדים בה. נוגה ואלישע נמנו עם השוללים, אך לבם שוחר הטוב נשבה לקסמו של יעקב חזן. מאיר יערי וחזן היו “ההנהגה ההיסטורית” של תנועת “השומר הצעיר”, שזה מקרוב ייסדה גם מפלגה בשם זה, מפלגת “השומר הצעיר”. בשבת אחת לפני הצהריים האזינו לו בקולנוע “אוריון”. גבר נאה מאוד כבן חמישים, בלורית צונחת וז’קט גברדין קצר, ניצב על הבמה, מדבר כעלם נלהב. ישר אל לבם הנקרע בין התנגדות לכל חלוקה לבין תשוקתם לצדק לערבים, דיבר חזן. בעוצמה כובשת הוכיח שתוכנית המדינה הדו־לאומית, השוללת הן את חלוקת הארץ לשתי מדינות והן את התוכנית לשלול זכות מדינית מערביי ארץ ישראל כולה, הנה ציונית, יהודית ואנושית יותר מכל האחרות. המבנה הדו־לאומי, רק הוא לבדו, יביא לפריחה אדירה לכול, וזאת בשני תנאים שעליהם אין פשרה – וגם בזה הסכימו איתו נוגה ואלישע בכל לב – עלייה יהודית חופשית וזכות ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל.

מחובתו של הסיפור להעיר כאן, שהאמת השלמה היתה, כתמיד, מורכבת מעט יותר. הן לא רגש של אחוות עמים וסולידריות יהודית־ערבית הכניס את נוגה ואלישע אל בין ארבעת הקירות של המרקשטיינים, אלא חסרון כיס. זאת ועוד: אלישע ייסר עצמו על קלות הדעת שנהג במאה הלא"י שהביא מבלגיה. במקום לשרוף אותן בעשיית רושם, היו יכולות לשמש לשכירת חדר בלי שטרות ובלי טובות, ובסביבה הולמת יותר. מאידך גיסא, אמר בלבו אלישע בשנים שקולות וצנועות יותר, ומה אילו לא חיזרתי אחרי נוגה כמשוגע, והחמצתי את הפיוס הנפלא בינינו? הייתי נשאר עם מאה פונט, ובלי נוגה עד עולם. מחשבות סרק רטרואקטיביות יפות לזקנים מודאגים. הימים ההם היו מהנוהרים ביותר בחיים הארוכים, שנועדו להם לעשותם יחד. אז הולך חצי משכורתה של נוגה לשכר דירה. אז נשרפת המלגה של אלישע על פירעון החוב לאחים זוזובסקי. נשארת האהבה. הילה של יופי אפפה בחודשים הראשונים כל מה שבעצם היה מעט לא־נעים, ריח הצאן, בעירת הגללים, ההכרח לעבור דרך דירת המרקשטיינים בכל פעם שנזקקו לבית השימוש, שביקשו להתקלח, ואפילו סתם למלא קומקום מים. ברגעים כאלה חש אלישע שאינו ממלא את חובתו של מי שנשא אישה, אבל נוגה היתה לוחשת שוב ושוב באוזנו, “כשהיתה אהבתם גדולה, חודה של חרב היה מספיק להם”. ואכן, כחודה של חרב היו ארבעת הקירות לזוג, שהאמין כי הקיץ הקץ על טלטולי הנפש וספקות הלב, ומעתה הם לב אחד, רוח אחת, חדר אחד, ספה אחת כפולה.

ועם זאת, קצרה רוחם להגיע לסוף שנת השכירות אצל זוג מר ונרגן זה. הוא – גבותיו מאפילות על עיניו הכעוסות, פיו סגור או פולט נהמות קצרות מבין שפתים פרודות למחצה. בת זוגו – כולה כמותו, אבל גם שונה בכול. הוא כאילו מכווץ פנימה, ואין יודע באיזה רגע ישתחררו כל קפיציו וחיה רעה תפרוץ מתוכו. היא, לעומתו, גופה שופע מבפנים החוצה, קולה רועם, גברי, שערה הכמו־בלונדי מסורק למגדל אופנתי. אם נועד הבּלוֹנד לסייע להצלחתם בדומיניון הבריטי, די להרהר בשיבתם המהירה לדלותם שמלפני צאתם לסוף העולם. מה עושה מורה לנהיגה בעיר, שאין בה מכוניות אלא לראשי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, לקבלנים גדולים ולקומץ עורכי דין מפולפלים, שמפאת כבודם לא ישבו ליד ההגה, מה גם שמשוחררי פלוגות התובלה, אם לא ייסדו חברת מוניות כ“יעל”, יחידה עברית להובלה, קל היה לשוכרם כנהגיהם של יקיר הארץ?! מניו זילנד הביאו המרקשטיינים, לפי כל הסימנים, רק אנגלית משובשת, ששזרו לתוך שעטנז העברית והיידיש של היישוב הישן. גם כעבור שנים היה אלישע ממש שומע את הגברת מרקשטיין רועמת מהמרפסת, קולה מתגלגל בשדה הפתוח לרחוב יפו ולאוזנו של בנה הגדול, ששלחה לחנות המכולת: “דייוויד, don’t forget to buy אַן אוֹנצֶע בֶּעבַּאלַאך, אל תשכח! בֶּעבַּאלַאך!”

ב

כבר באביב ניכר היה שקיץ תש"ז יהיה שונה בתכלית מכל הקיצים שידע אלישע עד אז, במלחמה ולפניה. מילדותו ידעה הארץ שפיכות דמים והיתה סגורה ומסוגרת למתדפקים על שעריה ולמבקשים לצאת מתוכה. העולם היה סגור ומסוגר, וליהודים נעול בשבעה מנעולים. והנה חוצות את הימים אוניות סוחר ואוניות נוסעים, קולטות ופולטות סחורות ואנשים; חנויות הספרים של קינג ג’ורג', בן־יהודה ורחוב יפו, עד לזו הגדולה, בואכה שער יפו, מתפוצצות מרוב ספרים חדשים, לא עוד נייר המלחמה הדק והאפור, אלא מהדורות מאירות עיניים וכריכות מצודדות, ועל הכול – ספרי כיס בכריכה רכה ובחצי חינם, המציעים הכול, מרבי־מכר שכתבו זה עתה היוצאים מהמלחמה ועד לכל מה ששמעת ולא שמעת עליו בספרות העולם.

ויותר מהספרים – טיפוסי האדם המגיעים עכשיו לעיר, לא עוד במדי בעלות הברית, אלא סטודנטים, בהם מי שאך תמול שלשום שוחררו מהמחנות או הגיחו מן היערות, בהם בחורים ובחורות שלבושם, לשונם, נימוסיהם, מדיפים ריחה של אמריקה. אפשר להתפעל ואף לתהות על צעירים אלה, שאת הזכויות שהקנה להם חוק החיילים המשוחררים (GI Bill), באו לממש בהר הצופים דווקא. ולעומתם – בני הארץ שלראשונה נפתחו להם שעריה, ואם לבם ומוחם יוצאים אל הפתוח, אל הזר, אל כל מה שעד עכשיו הכירו רק מספרים שבכתב ומסיפורים שבעל־פה, ובכיסם כסף לכרטיס אונייה ואולי עוד כמה לירות, ניתן להם לקום פשוט ולנסוע. ולא מעטים האומרים ועושים. פריז. לונדון. ניו יורק. הכול פתוח.

נסיעתם של נוגה ואלישע לגרמניה סוכלה בשל פקיד עיקש, ואם כי בסופו של דבר הנפיק פספורט, איחרו הרבה את צאת המשלחת. הם נשארו מאחור, אך הרחשים שהעירה התכונה לקראת היציאה, לא שככו. חוזה השכירות על החדר קרוב היה להסתיים, ואף לולא השמיעו המרקשטיינים תביעה משונה להעלאת שכר הדירה, מוסכם היה על נוגה ואלישע, שכך לא יגורו שנה נוספת. מצוקת הדיור בעיר הלכה וגברה, ולמקור כלשהו שיממן להם דמי מפתח לא יכלו לצפות. נימוק נוסף, שהדגישה נוגה: תכלית לימודיהם בהר הצופים.

“אני נהנית מאוד משיעוריהם של פרופ' מַייזלֵר ופרופ' צֵ’ריקוֹבֵר,” אמרה, “ואם לשפוט על פי הציונים שהעניק לי פרופ' קלוזנר, אני בסדר גם בהיסטוריה של הבית השני. אלא שחלומי הוא לעבוד כפסיכולוגית. פרופ' בּוֹנַבֵנטוּרָה וד”ר אוֹרמִיַאן מורים מעולים וחביבים מאוד, אבל זהו חוג משני, ולעולם לא יזכה בו איש להסמכה. וגם אתה, אלישע, אף שאתה מסתיר את אכזבתך, להיסטוריה נמלטת אך ורק מפני שיממון החוג לספרות עברית. ניסע, נלמד, נתמחה, וגם לארץ נביא תועלת רבה יותר כשנחזור."

“אין לנו כסף לשכירת דירה, ובמה נרכוש כרטיסי נסיעה, נשלם שכר לימוד, נגור ונאכל בניו יורק?”

“ראה מה קרה לך במשך השנה. הכול הלך לך מעל הציפיות הפרועות ביותר. התקבלת כתלמיד מן המניין. השתלבת בקלות בלימודים. המורים מעריכים אותך, והחברים מחבבים אותך מאוד. בחרו בך כמועמד לוועד אגודת הסטודנטים. חברינו כותבים מניו יורק שהם מרוצים שם מאוד. תראה, נעבוד, נלמד ונצליח בדיוק כמוהם.”

נוגה ישרה מאין כמותה, אמר אלישע בלבו, אבל עורמת נשים היא עניין לעצמו. “מי כמוה יודע להפיח בי אומץ, אך גם מי כמוה יודע על מה ללחוץ כדי להפעיל אותי כרצונה. אמת, רק בזכותה קפצתי את הקפיצה הנחשונית הגדולה. אמת, אמת, ולא כל האמת. מי כמוה מכיר אותי, אך מי כמוני מכיר אותה? מה היא להוטה להגיע לניו יורק? רק כדי ללמוד, ושמא משום שהבחור ההוא שברגע האחרון ממש לא נישאה לו, כבר שם? אסע איתה אל מעבר לים, כדי שפצע שכבר התאחָה, ייפער שם מחדש?” כל זאת אמר בלבו, ואילו את נוגה שאל:

“מה שאמרת, גם ביחס אלי, נכון. אז נגיד שהחלטנו. נשארה שאלה קטנה: הכסף. תארי לי את במה אנחנו קונים כרטיסי אונייה, במה אנחנו משלמים שכר לימוד, מה אנחנו עושים מהרגע שרגלינו דורכות בחוף?”

“מה שעושים כולם. נתחיל לחסוך מהיום. אהפוך שמים וארץ. נמכור את הרהיטים. ננסה להשיג הלוואה. הכול יסתדר.”

“למכור בפרוטות רהיטים ששנה שלמה אכלו לנו כל גרוש?! נוגה,” פלט אלישע, “את קצת מפחידה אותי.”

“מה מפחיד ברצון נחוש לעשות מה שאתה רוצה וצריך לעשות?”

“בין שנינו אני הוא השובב המשליך הכול מאחרי גוו ומהמר בחייו. פתאום אנחנו מחליפים תפקידים?”

אלישע הצליח להציל חיוך מפיה: “ואולי נמשכתי אליך מפני שכל זה חבוי גם בי? בוא ננסה יחד הימור גדול, ואפילו נפסיד – הביתה נוכל תמיד לחזור.”

“אני עוד לא רואה כסף לכרטיסי הלוך ואת כבר יודעת במה נממן כרטיסי חזור?”

שיחה זו התמסמסה מאליה, אבל רישומה לא נמחה מלבו של אלישע.

ג

ובינתיים התנהלו להם החיים קצתם למישרין וקצתם, בלי משים, מתהפכים על פניהם. האין נוגה זכאית להמשיך במאמציה להרחיק מבית הוריה, מהגרים עניים בחומר וברוח, ולהגיע לכל מקום שמכוח כישרונותיה וחריצותה תכבוש לעצמה? ואלישע, שבשנת השלום האחת בהר הצופים היה שיכור החירות ללבוש מדי בוקר בגדי שבת ולעשות את היום בהאזנה להרצאות, בקריאת ספרים, בשיחות עם חברי נעוריו ועם אלה שהלכו ונוספו לחוג מכריהם? למה לא?! למה, לעזאזל, לא?! וכי לא השאיפה להינתק, להימלט משיממונה של המושבה, לחתור לגבהים אחרים, היתה הדבק שחיברם מראשית היכרותם בתיכון? למה לא?

מפני שהתכנסות שני האוהבים בזוגיותם ובעולם הדעת שכה השתוקקו לבולעו היתה אפשרית רק אילו פקקו את אוזניהם, עצמו את עיניהם, המיתו את ראשי עצביהם והתכחשו למתרחש סביבם, אירועים ההולכים ותוכפים, הולכים ורבים. מעשי ממשלת המנדט והצבא מלמדים, שהחלטתם נחושה לשבור כל גילוי של מרי, ואפילו ייאלצו לגייס את עוצמת האימפריה כולה: עוד קונצרטינות תיל. עוד שיני דרקון לחסימת אזורים שלמים בעיר. כליאת המעפילים המגיעים לחופי הארץ, אחת־עשרה ספינות רק במחצית הראשונה של השנה. גם בתליות אינם בוחלים. והנה, בו בזמן עושה לונדון גם את ההפך, מעבירה את הרעה החולה הזאת, עתידה של פלשתינה (ארץ ישראל), להכרעת ארגון האומות המאוחדות. רואי השחורות משוכנעים, כי מזימת אַלבִּיוֹן הבוגדנית היא לזכות בחידושו של המנדט הבינלאומי ובאישור מדיניותה. השומעים פעמי משיח, פוסקים שבריטניה תצא ממהלך זה וידיה על ראשה. העצרת תאמץ את המלצת ועדת החקירה שלה עצמה לחלק את הארץ לשתי מדינות, ובעברית פשוטה – להקים מדינה יהודית. אז איך יקומו דווקא בימים אלה נוגה ואלישע, חירשים ועיוורים, ראשי עצביהם מתים, ויבריחו מהמערכה הגדולה, שכבר אפשר להריחה באוויר?!

גם בנתחו כעבור שנים את מקרי השנה ההיא, הרכין ראשו לפני נוגה. כמיהתה לממש חלום חיים לא קהתה, אבל יום אחד אמרה, כמחוץ לכל הקשר: “אם יוחלט על הקמת מדינה יהודית, תפרוץ למחרת היום מלחמה על החיים ועל המוות. אז מה, גם ניסע וגם מיד נחזור?” אלישע הינהן, לא מנגח, לא מתנפל בחיבוקים ונשיקות, מסכים בענווה. נשארים.

פתרון פטריוטי זה רק החזיר לראש מעייניהם את צרתם – מאין תימצא להם קורת גג בירושלים? אילו התכוון הסיפור להמחיש את כוחה של ההשגחה הפרטית, היה פוסק: אצבע אלוקים! אבל לסיפור ולגיבוריו אבדה כבר אז האמונה, שאבותיהם ואמותיהם המשיכו לדבוק בה גם באותם ימים נוראים, כשאבן מקיר זעקה והשמים נענו בריק אינסופי. לא, בהשתלשלות זו אין מעורב כל גורם על טבעי, אם כי שלשלת המקרים, שבסופה זכו למקום בשיכון סטודנטים חדש, עלולה היתה להשתלשל גם אחרת. ההתמסרות הגמורה ללימודים לא הפכה את נוגה ואלישע לבני דמותו של אותו “מתמיד”, שממית עצמו באוהלה של תורה. הנה הם נפגשים עם חבריהם המפקדים ב“הגנה”, ואף זוכים פעם אחת לכבוד נדיר, נחום לוקח אותם לפגישה סגורה עם יגאל פַּיקוֹביץ, המפקד האגדי, והנה הולכים כולם, ולא פעם, לצפות בסרט “גילדה”. ואותה שבת בקולנוע “אוריון”, כשהאזינו ליעקב חזן, יצאו מהופנטים, החליטו להצטרף מיד לתא הסטודנטים של מפלגת “השומר הצעיר”, החלטה שבמהלך חייהם היו לה כמה תוצאות גורליות.

פה יסופר על התוצאה הראשונה. כמנהג ישראל מימי “היישוב המאורגן” ועד היום הזה, ניהלו מפלגות גם את חיי הסטודנטים, נציגיהן נבחרו לוועד אגודת הסטודנטים ובריתות של נציגים אלה היו לממשלת הסטודנטים, שעסקה בשכר לימוד, עבודה ושיכון, פעולות תרבות וכיוצא באלה. אמת, כל סטודנט זכאי היה שלא להצביע או להימנע, ורבים העדיפו להתרחק מפעילות ציבורית. אך לכך לא היתה השפעה על הבחירות לוועד. נבחרו נציגי רשימות מפלגתיות גלויות וסמויות, שכל גלגולי הפוליטיקה הישראלית בחמישים השנים שחלפו מאז, רק חיזקו את מאמר הצרפתים, שפרופ' דינבורג הרבה לצטטו בשיעוריו, Plus ca change, plus c’est la même chose – ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים מה שהיו.

אם כך ואם כך, משהצטרפו נוגה ואלישע לתא הסטודנטים של מפלגת השומר הצעיר, כמו נכתב המהלך הבא בכוכבים. נוגה, הוותיקה ממנו באוניברסיטה והמעורה לכאורה בהווי הסטודנטיאלי, דחתה בנועם כל הצעה לחברות פעילה. אני עסוקה מעל הראש בעבודה ובלימודים, וחשוב מזה, אינני מתאימה כלל לעסקי ציבור. אלישע, לעומתה, היה קל להיפתות, וכפי שהגדיר את עצמו, “אילו הייתי בחורה, הייתי כל הזמן בהיריון”. פקפוק לא מרפה בערכו הזקיקוֹ – ומודעותו החריפה לכך לא שינתה דבר – לכל גילוי של הכרה מצד הזולת. בראש הסניף עמד שליח מאחד הקיבוצים, איש נעים הליכות ורך דיבור, והוא שמשך בכל חוטי תא הסטודנטים, שמנה כשני מנייני בחורות ובחורים. אלישע, חייל משוחרר ובעל עבר פרולטרי, שצורתו נאה והוא פתוח לדברי הטעם של השליח, סומן מיד כנציג מתאים לוועד.

כללו של דבר: אלישע קרוק, תלמיד השנה הראשונה, נבחר לוועד אגודת הסטודנטים מטעם המפלגה שאך תמול שלשום הצטרף אליה בהשפעתו המהפנטת של יעקב חזן. יחסה של נוגה לכך היה מעורב. מצד אחד, התגאתה בהתבלטותו המטאורית בקרב הסטודנטים וראתה בזה אישור נוסף לטענתה, שבנער ביישן ומתוסבך זה טמון פוטנציאל, שהיא המוציאה אותו מהכוח אל הפועל. אלישע עוד יהיה מישהו. מצד אחר לא פסקו להטריד אותה שאלות בדבר הגשמת שאיפותיה היא: נוגה היתה חדורה הכרה עמוקה, שכדי לקבוע לעצמה מעמד של ממש, עליה לנסוע לאמריקה ולשוב עם תואר דוקטור בפסיכולוגיה. ולעומת אלה, התחושה שבכל רגע עשויה הארץ להיפער מתחת לרגליהם ולהפוך הכול לתוהו ובוהו. והשאלה המיידית – היכן יניחו את ראשם ביום צאתם מבית סובחי מוסא.

אפשר ששיטת הניקוד לקביעת תור הזכאים למגורים בפנסיון, שבשל משבר הקייטנים השכירוהו הבעלים לאגודת הסטודנטים, כדי להופכו לשיכון לחסרי המגורים, היתה מציבה את נוגה ואלישע במקום גבוה: יוצא צבא. נשוי. מראשית יולי יהיה בלי קורת גג. אשתו תהיה בשנתה השלישית באוניברסיטה. אבל הסיפור ימעל בחובתו אם לא יעיר, שהיה משקל כלשהו לישיבת אלישע לשולחן הוועד כשאושר פרויקט חשוב זה. כשלפי תומו השיח אלישע את לבו באוזני המזכיר, השפיעו הדברים על מיקום הזוג קרוק ברשימת הזכאים לעדיפות בחדרי הפנסיון שטרם נחנך בפאתי בית הכרם, מול יפה נוף. באחת נפתר הקושי הגדול שלפניהם. פרק חדש נפתח בחיי נוגה ואלישע. לבם של נוגה ואלישע גאה משמחה, אבל איך יכלו לדעת מה קצר יהיה פרק חדש זה בחייהם, מה אורב מאחרי דלתם של מי שישתכנו בו, הדלת שטרם נקבעה.

ד

משעקרו מבית סובחי מוסא לפנסיון אדליץ שהיה לשיכון סטודנטים, השלים הסיפור קפיצה אחת קצרה ואחת ארוכה לעבר מקרי העתיד. הפנסיון הושכר כמות שהוא, מגומר למחצה, חשוף בין הסלעים, לא דרך סלולה מהכביש, רק שביל עפר ושברי סלעים, יסודות בטון שלא כוסו כראוי, לא דשא, לא עץ ולא שיח, אפילו לא גדר סביב החצר, ובין בית הכרם הירוקה לבית אבנים לבן זה, רק מרחבי סלעים צרועים. החדר היה אולי קטן יותר ותקרתו פחות גבוהה, כהבדל שבין הבנייה הישנה, רחבת היד, לבין זו החדשה, קמוצת היד. אך בכל השאר מצאו נוגה ואלישע רק יתרונות. את ארון שלוש הדלתות, הספה הכפולה, השולחן וארבעת הכיסאות, כוננית הספרים וכלי המטבח – הצליחו לדחוק לחללו. פינה אחת גזלו מתכנני הפנסיון – גזל מבורך – לכיור רחצה ומראה. עכשיו תהו איך התנהלו חייהם קודם, כשלכל צחצוח שיניים ורחצת בוקר נאלצו לחצות את דירת המרקשטיינים. כיוון שנכנסו עם הראשונים, בחרו חדר כרצונם, ושלא לגרור שוב את הארון והספה במדרגות בחרו בקומת הקרקע, בחדר שנראה להם מרווח מעט יותר, ובחלונו הגדול ראו שורת עצים לאורך גדרו של הפנסיון השכן, הוותיק יותר, “פַּאקס”, שהושכר עכשיו גם הוא לאגודת הסטודנטים. מה מתוקות היו שעותיהם יחד בדממת השיכון המתמלא טיפין־טיפין. עכשיו החופש הגדול, נוגה ואלישע יושבים על הספה, בין שניהם ספרים, מחברות ושתי קעריות קרמיקה ירוקה, ממתנות חופתם המבוהלת, באחת ערמה מתמעטת של גרעינים שחורים ובאחרת ערמה מתגבהת של קליפות, קוראים דומם איש בספרו. ישיבת־יחד זו היתה להם כמין פולחן. בעיקר אהבו את השקיעה של ימי הקיץ הירושלמי, השמש כבר נטתה למערב ואינה מכה בחלונם, והם מגביהים את התריס הגלילי, גבם אל החוץ המלטף. ישיבת־יחד זו לא ישכח אלישע, אם כי זיכרונו מערב שעות יקרות אלה בבליל רגעים אחרים, כגון אותן נקישות בתריס – זמן כה מועט אחרי חודשי הקיץ והסתיו – וקריאה להתלבש מהר ולצאת אל המונית החונה בכביש, לקראת איזו “פעולה”.

מעורב גם זיכרון שונה לגמרי, עוד לפני ימי הלחימה, אבל כנראה כבר אחרי הימים הנוראים, שאותם עשו במושבה, אצל ההורים, ואיתם בבית הכנסת. נוגה ואלישע יושבים על ספתם הכפולה, הגבוהה, היא שקועה בספרה, אצבעותיה אינן נחות רגע, סורגות בשיטה עיוורת סוודר־צמות אלישע, מרוכזת כולה בכתוב, קריאתה אטית לכאורה משלו, אבל בעוד הוא תועה במין הכתוב לדמיונותיו להצצות באצבעותיה ובפניה, עיניה של נוגה נטועות בספרה, ועד שלא ישרוק, או יתיז לעברה גרעין שחור, לא תתיק מבטה. שלא כמותו, דף שהיא קוראת נצרב בזיכרונה ולא יימחה. זה הבית, שכמותו לא היה לו מעודו. זו ממשות האהבה.

ויום אחד נשמעו נקישות בדלת, שתים רפות, היסוס, ועוד שתיים רפות.

“כן!” רעם אלישע, בלי לזוז מן הספה. שנת הלימודים עדיין רחוקה, השיכון טרם התמלא, והנקישות בדלת מעטות. אלא שכל נקישה מבשרת עוד צרור שאלות ותהיות, ואיך יעז זוג בעל חדר מסודר שלא להזמין מפנימה את הנוקש ולבטל עליו כמה עמודים של קריאה דוחקת. אלישע רועם “כן”, אבל החמיצות בקולו אינה מזמינה.

בדלת עמד אדם בלתי מוכר, לא צעיר, תכף רואים שהוא חדש בארץ, שערו הדליל מסורק לאחור בין שני מפרצים עמוקים, משקפיים במסגרות מתכת, מצח בהיר ואף בשרני שהאדים בשמש הצולפת, חולצת פסים, שרוולים ארוכים, עניבה, מכנסי חוץ לארץ, שה“שלייקס” רק מבליטים כמה רחבים הם עליו. והעיקר – ביד מוגבהת הוא נושא קולב, והקולב נושא חליפה, צמר כבד, מאוד אירופי, בלשון אמה של נוגה כשהעניקה ציון לשבח, למעשה ידיו או להתנהגותו של אדם, מגדירה בכך, על דרך השלילה, את שאר יושבי פלשתינה. נוגה ואלישע החליפו מבטים. בעת האחרונה מתרבים הרוכלים, העוברים מדלת לדלת, בפיהם סיפור קורע לב על קורותיהם באירופה, מציעים בחצי חינם בגד, פרוות שועלים, מערכת רוזנטל, כל מה שלא יסולא בפז ובצוק העתים הם נאלצים להמירו בכסף לאוכל ושכר דירה. ואתה, לב אבן, נראה אותך לא רוכש חליפה כבדה זו, לובש אותה בדיוק כמו שלבשת את חליפת הצמר, שהוד מלכותו העניק לך עם שחרורך, כלומר, אף לא פעם אחת.

“כן, אדוני,” אמר אלישע לעומד בדלת, מגביה מעט את ראשו. “אנחנו לא יכולים לקנות שום דבר.”

האדמומית הלוהבת במצחו של האיש פשטה עכשיו גם ללחייו.

“אני לא מוהֵר.” היגויו מַדג’יָארי, והוא רגיל כנראה בהתרסות דוחות. במענהו הכבוש לא היה שום עלבון. את דבריו יביא הסיפור בעברית ארצישראלית, לא בנגינה זרה זו. “לפני יומיים נכנסתי לקומה השנייה.”

“סטודנט?” ניעורה נוגה, שעד עכשיו הצטמצמה בפינתה על הספה. “אז קודם כול, תשב בבקשה.”

“אני מתחיל השנה, וקוראים לי יואל,” אמר, לא זז מן הדלת. "באתי עם בקשה גדולה מאוד, תסלחו לי על החוצפה. החליפה מבודפשט, היתה איתי גם בברגן־בלזן – "

“הסתובבת שם בחליפה?” שיסע אותו בגסות אלישע, שהוסיף לחשוד בכוונותיו הנסתרות של בעל החליפה. הוא בקיא בכל הטריקים של השורדים, ולו אין מוכרים שום בּלוֹף. “המנוולים לקחו מהיהודים כל בגד שהיה להם, בבגדי פסים הלבישו אותם.”

יואל, מעתה ייקרא בשמו, שמע את הדברים, אך באותו קול מסביר, ארכני במקצת, שבמרוצת השנים ילמדו נוגה ואלישע לחבב מאוד, אמר:

"מה שאמרת, אדוני, נכון בדרך כלל – "

"אתה יכול לקרוא לי אלישע – " ניסה אלישע לכפר על גסותו.

“שב בבקשה,” חזרה נוגה, החליקה מן הספה, בגרביה ניגשה אל השולחן הסלוני, משכה את אחד הכיסאות ובשלישית ביקשה אותו לשבת. עכשיו נענה, ואת החליפה הניח בזהירות על ברכיו.

“מה שאמרת נכון בהחלט,” פתח מחדש, “אבל לא במקרים כמו שלנו. היתה רכבת מיוחדת עם יהודים מבודפשט, שהנאצים הציעו למכירה, כמו שסוחרי העבדים מכרו את הכושים שהביאו מאפריקה, יהודים תמורת מכוניות משא, זהב, כסף, דולרים. בכל אופן, בשביל שהקונים יראו כמה המוכרים דואגים ליהודים, השאירו את הבגדים. הכול היה חלק מהקַמוֹפלָאז', תוצרת בית החרושת לשקרים של גֶבּלס יימח שמו. ופתאום שלחו אותנו מברגן־בלזן לשווייץ, בלי שום החלפה, וככה נשארתי עם החליפה מסיום הגימנסיה בווינה, בדיוק אחרי האַנשלוּס. כבר עוד מעט בת תשע, וכמו חדשה. ועכשיו, בבקשה, תסלחו לי מאוד־מאוד, מה יש לי החוצפה לבקש מכם?”

נוגה, זהירה בכבודו וחוששת שתמעד כאלישע, אמרה: “אני בטוחה שתבקש רק דבר שנוכל למלא.”

“החליפה,” אמר יואל. ולאחר היסוס: “אני בחדר עם עוד סטודנט, ויש ארון עם דלת אחת, שלא נשאר בו מקום. התריס היה פתוח, וראיתי ארון שלוש דלתות. מאוד יפה אצלכם, לא רק הרהיטים, תכף רואים בית עם אהבה.”

נוגה, מחשש מפני אלישע הבלתי צפוי, החליטה:

“יואל, אני מדברת גם בשם אלישע: החליפה תהיה תלויה אצלנו בכבוד רב. יש ארון גדול, ולא הרבה בגדים.”

ניכר היה ביואל, שהוא מסתיר איזו התרגשות פנימית, ואלישע, שאפילו נהנה מדרכה המעודנת והחכמה־עד־ערמומיות של נוגה להציג את רצונה כהיענות לרצונו, ראה איך מכסים אגלי זיעה את האדמומית במצחו ובלחייו של יואל. לא בגלל חום הקיץ. כך אין מזיעים בירושלים, לא בבית אבן. יואל הסיר עת משקפיו, ניגבם בממחטה מקומטת, מחה את מצחו ופניו, וכשקם ללכת, לחש:

“עכשיו, כשיש לחליפה שלי חברה טובה כל כך אצלכם בארון, איהנה ממנה אולי גם אני.”

ה

בלי משים, התייצב הסיפור בשנת הביניים הקצרה, שבין כניסתם של הסטודנטים, כולם זרים זה לזה, רובם שבים מהמלחמה שהיתה, לפנסיון אדליץ, לבין יציאתם, כמו בחשאי, למלחמה הקרובה לפרוץ. יואל היה הראשון באותם דיירים שעד פתיחת השנה יאכלסו את הבית, מדגם של אותם בודדים, משוחרי הצבא הבריטי, ניצולים שכאילו היישר מהמחנות, מיערות רוסיה ומערבת קזחסטן הגיעו לאוניברסיטה. במאה דרכים הגיעו מאיטליה, מצרפת, דרך אמריקה, ואף מארמונו של רג’ה הודי, שלא להזכיר את משוחררי הצבא האמריקני, שקצתם באו להשתקע וקצתם להכשיר עצמם לכהונה בקהילות שאליהן ישובו. מעל מצחם של בני אסופה מעורבת זו יבש מזמן טל הנעורים, ובראשים לא מעטים זורקה ראשית שיבה, וקרחות הרחיבו מפרציהן. אפילו עיניו הגוחלות של מולקה הכמעט־נער על תעודת לידתו, התוסס מרוב חיוניות ונובע סיפורים כשחרזדה, אמרו אפר, אמרו רדיפות, אימה, צללי מתים, פחד אין קץ.

שלא כחבורות הנערים והנערות שמבית הספר ומתנועת הנוער, יד ביד הלכו להכשרות המגויסות, וכאיש אחד, בלב אחד, ייקראו למלחמה, היו הבודדים שנאספו בהר ובמעונות. בפרק זה בחייהם, היה נדמה לאלישע, הם מבקשים קצת שינה, קצת מנוחה מהשנים שחרשו על גבם. כלומר, שיבתם לספסל הלימודים אחרי טלטלה של חמש, שש ושבע שנים, באה לכאורה לענות על תשוקה עזה שלא להיכנע, שבאנחת “בכל סערות החיים כבר התנסינו, לראשי הגבוהים בהרים כבר טיפסנו, אל העמוקים בתהומות כבר ירדנו, מה עוד יְזמנו לנו אלה המכונים החיים האמיתיים?!” לא למתוח קו סיום על החיים שטרם הבשילו.

הרישום לאוניברסיטה היה הצהרת חיות, זינוק לתוך מציאות חדשה, תהיה אשר תהיה, שחייה במימיה, ובמאמץ מרוכז ולא נשבר להציל לעצמם משהו מתוך מה שניטל מהם בשנים האבודות, אצל אלה משחר ילדותם ואצל אלה מנעוריהם ועד לשעת המזל הזאת, לימודי חינם ומלגת מחיה על חשבון הוד מלכותו, המלך ג’ורג' השישי, לא שום דאגה כספית, רק שֵב וּבלַע ספרים, ספרים, ספרים ושקט, שקט, שקט, שבוּ וגִמעוּ את השקט הזה בכפית, כתרופה יקרה. כעת רק מתחילים החיים. אכן, זה היה הלוך הרוח בקרב עדת הבודדים הזאת בשנת הביניים. גם מוחים מפניהם אותות חרדה, גם ממאנים לתחוב מחדש את ראשם לתוך קדרה כלשהי. הו, רק ספרים ושקט. ובדידות. כמה צמאי בדידות היו המשוחררים, כמה השתוקקו לכך בשנות הקסרקטינים ושוחות ההגנה, בשנות המצעדים, שמאל, שמאל ימין שמאל, שנות היחד הכפוי כל שעות היממה, עד שראש מאווייו של חייל השדה, הפרטיזן, עובד הכפייה או איש המחנות היה – קצת לבד. לא לנצח. אבל היום, מחר, השנה. רק קצת. ספרים, ושקט, ולבד. מאוד לבד.

האומנם אל הבדידות השלמה יצאה נפשם? ליוצאים ליחידותם בעולם הנורמלי, ארבה הבדידות כאויב מר. רק מי שדרכי החילוץ לא ננעלו בפניו, רק מי שבכל רגע שירצה בכך ייפתח לו מה שמרצונו יצא מתוכו, זקוק – כמו לתנומה קלה – לבדידות. “אנחנו, בני המזל,” תיקן אלישע כעבור שנים תיקון אזימוט גדול, "שהיו לנו כאן אבות ואמהות, אחים ואחיות, חברי ילדות, וזיכרונות משותפים הדביקו אותנו יחד, מה מעטים היינו בעדת הבודדים. אשרינו וטוב חלקנו, אנחנו, בני המזל, המתבודדים מרצון. לא כן הבודדים מאונס. בזאת חשנו כבר אז, "מעיד אלישע, “שכן מוקפים היינו באלה שאחרי שחרורם, דווקא אז, נמצאו, בלשון העם, בלי נפש חיה אחת, בודדים כאבנים. ואם, חס ושלום, חטאתי באיזו הכללה, באיזו הפשטה, בעיקר העיקרים חטאתי. לנגד עיני עמדו כל השנים יחידים. אחד. אחד. אחד מסוים ונבדל.”

סטיות אלה של הסיפור מאפיקו הראשי טבועות בו מעיקרו. עניינו הוא רקמה אנושית שלמה, שאל בין חוטיה נארגו חייהם של נוגה ואלישע במקריות גמורה. ואם נמשך מדי פעם מבין שוליה קצה חוט נוסף, זו דרכו הישרה של הסיפור. ריבון הימים הנשכחים ההם ימחל לסיפור על התעקשותו להפיח בהם, אחרי כל השנים האלה, חיי כתב.

ו

אגב ההשתהות על חדרם המרוהט של אלישע ונוגה, הועלם בלי משים דבר קיומו, ממש מעבר לקיר, של עוד חדר משפחה, זה של זוג אמריקני צעיר, רוּבִּי וכרמל פיין, החדר היה כולו מזוודות, קרטונים ותיבות, ואפשר לראות, שכאשר תסתיים מלאכת הפירוק יאפילו הריהוט האמריקני על זה שתואר עד כאן כחדר המשפחה היחיד בשיכון. רובי וכרמל דיברו עברית, הוא מעט והיא הרבה. מאליה סיפרה, שנולדה בארץ ולאמריקה הגיעה כשנסע אביה “באיזו שליחות”, כשהיתה ממש־ממש קטנה. ככה נתקעו לכל שנות המלחמה, הסתדרו ונשארו. האם שמחו הוריה שהיא שבה לירושלים? כרמל ציחקקה בשובבות ואמרה:

“Well, you know, אני בת יחידה, ואבא ואמא נורא מתגעגעים, אבל רובי חמודי ציוני יותר גדול אפילו מאמא שלו. היא סופרת נורא מפורסמת, שכותבת בשביל ילדים וגם בשביל גדולים –”

“באנגלית?”

“!Oh, come on, דינה אַרוֹנס, לא שמעתם? סופרת עברית מאוד חשובה באמריקה, וגם בארץ. כמעט כל שבוע היא כותבת בשביל ‘דבר לילדים’, ‘דבר השבוע’, ‘דבר הפועלת’ ועוד כאלה.”

“כבר מספיק פבליסיטי עשית לה!” אמר רובי במבוכה, שלאוזני אלישע ונוגה נשמעה מעושה מעט. חפציהם של רובי וכרמל היו מוערמים בארבע פינות החדר, וביניהם פילסו להם שבילים אל הדלת, המיטה, השולחן והכיסאות ופטפון הדיקט הנייד. להאזנה לאחד מתקליטי ההַיי פַיי החדישים בערמה שעל הרצפה, הזמינו את אלישע ונוגה לשבת איתם יחד באמצע הבלגן. ביום ההוא שמעו לראשונה את השם סיבֶּליוּס, שמעו עוד שמלחין זה הוא שיכור כרוני ושנים רבות לא כתב יצירה חדשה, אך מרגע שמילאה “פינלנדיה” את חללו של החדר, פורצת וחודרת ישר לתוך הלב, לא נראתה עוד כל נוכחות אחרת זולתה. מאז, כל השנים, לא ניתק באלישע הקשר בין הגאות הממלאת אות לשמע “פינלנדיה” לבין אותה שעה בחדרם של רובי וכרמל, בין החבילות המפורקות למחצה או ארוזות למחצה. לא קשה לאלישע לתַארך את היום – רובי וכרמל הגיעו באוגוסט, כחודש אחריהם.

כמה שהו בארץ, אם בראשית דצמבר כבר ירו מכל העברים? באוקטובר, כנראה, הופיעו בשיכון האב יעקב פיין והאם הסופרת העברייה דינה ארוֹנס, שדברו עברית גבוהה, קצת נשכחת, אבל עם רובי וכרמל התנצחו בקולי קולות באנגלית, דבקים במשימה שלשמה באו. המלחמה בשער, התרתה האם הנמרצת ברובי ובכרמל. אתם חוזרים איתנו, באונייה הראשונה, יש כרטיסים. יש הכול. בשקט נכנעו, לא התקשו להכניס לארגזים מה שבקושי פורק, נסעו ולא נראו עוד. חדר המשפחה של נוגה ואלישע שב להיות היחיד.

ז

בפנסיון היו דיירים למיניהם, אך יקרַת עֵרך מכולם, אילמת, שאליה יצאה נפשו משחר ילדותו, היתה חברת הספרים, ספרים שאתה שותה ולעולם לא תגיע לרוויה, וגם אם אלף שנים תקרא, תהיה כמר מדלי. ובכל זאת: אלישע מצווה לכלות רשימת חובה, שעליה ייבחן מיד בראשית שנת הלימודים השנייה כתנאי להתקבלותו לסמינר בתולדות עם ישראל בזמנים החדשים, סמולנסקין ופינסקר, אחד העם והרצל, וייצמן וז’בוטינסקי, סירקין ובורוכוב, כצנלסון וחיים ארלוזורוב, דרך כל מי שביניהם, וכן כתביהם של בונדיסטים, טריטוריאליסטים, יידישיסטים, אוטונומיסטים, סיימיסטים, מי ימנה לכל אלה מספר.

ראשו של אלישע מתפוצץ מרוב ספרים, בטנו מרוב גרעינים שחורים ולבנים וריאותיו מרוב סיגריות “אוניברסל”, אבל לבו – וזו האמת לאמתה – גואֵה, גם אם בזה לא יצא ידי חובת הקריאה. בחוג הראשי חובה לבחור בשתי תקופות, ואלישע בחר בתולדות היהודים בימי הביניים. לקראת חנוכה יצטרך להגיש עבודה שלא תהיה, יודע אלישע בלבו, אלא חזרה בניסוחים עלובים על מאמרו של פרופסור בֶּער, “מגמות דתיות וחברתיות ב’ספר חסידים'”. ומה על החוגים המשניים? ומה על הרומית? ומה על התשוקה לשבת בבית הספרים הלאומי ולהושיט יד לאחד מכרכי האנציקלופדיות הרבות, ובפירוש לא מתוך הרשימות הביבליוגרפיות, אלא מכל מה שהלב נמשך אליו. ומה על התאווה הממאנת לכבות לספרות ממש, לקרוא לא את פירושיהם של חכמים גדולים וקטנים, אלא את יצירות הסופרים עצמם. “אני,” חוזר ומשנן אלישע, “אינני גאון, וסיכוי לממש את רצונותי אין לי,” אבל בהיזכרו בשורה מתוך “זאב הים” המתריסה כנגד שורה ב“יוליסס” של אלפרד לורד טניסון – To seek, to strive, not to find and not to yield − הוא מוסיף, “אז כאלה יהיו חיי, חפש, שאף, אל תיכנע, ואחת היא אם תשיג או לא תשיג. הן את שתי תשוקות חיי הגדולות, נוגה והספרים, השגתי, וכאן, על הספה הזאת, גם נוגה גם הספרים. ורק שייפסקו הנקישות בדלת, כל אחד מן הבודדים והבודדות שבבית, מהווים איום מתמיד בפלישה תוקפנית לחדר. לכו כולכם מאיתנו.”

ח

לא כן נוגה. כל השנים, ולא רק בראשית חייהם המשותפים יחד, בחדר צר, התפעל אלישע מאותו צירוף של מוח מאורגן ואצבעות המיטיבות לעשות כל מלאכה, סריגה ורקמה, גיליונות בריסטול שהיתה כותבת ומאיירת עליהם לכיתתה פלקטים בקלילות מטעה, המעלימה את דייקנותה הדידקטית. כך, שמע לא פעם מפי עמיתיה המורים, ניהלה את שיעוריה, בלי הרמת קול, בנעימות, כאילו שליטה על כיתת ילדים שופעי ביטחון עצמי היא ענין של מה בכך לצעירה קטנה ורזה כמותה. כך, בין קריאה לקריאה, היתה מבשלת לשניהם. וכך הִטתה אוזנה לכל אדם בפנסיון שחיפש אוזן קשבת, כאילו בידיה כל הזמן שבעולם. ומי לא נמשך אל נוגה?

למשל?!

אֶמיליה רַגָ’ה בַּמדַרוּנָה. כך הציגה את עצמה, כך היה רשום בפנקס התלמיד שלה. אמיליה גרה בקומה העליונה, חולקת חדר עם רוֹזָה אַפּלזַפט, שאף עליה לא יפסח הסיפור. אמיליה היתה דקה וארוכה כאטרייה, הגבוהה בדיירים, וכאילן צלוף רוחות, גופה נוטה כולו לפנים. עוד לפני שנודע לו שמה והאזין לקולה, ניחש אלישע שאמיליה יקית גמורה – שזופה־בהירה, עטויה אריגים אקזוטיים, צמידים מקשקשים בידיה ובקרסוליה, בפיה שיניים בולטות, מקדימה שלום מתרצה לכל אדם, ואפילו נתקלה באותו דייר פעם עשירית באותו יום. ציפור זרה ומוזרה. בקו 12 מבית הכרם קשרה שיחה ראשונה עם נוגה, ובקו 9 להר כבר היתה צמודה אליה. שיחה זו עם נוגה, שבקושי הגיעה לשִכמה, היתה לאמיליה אהבה ממבט ראשון. בשני האוטובוסים הספיקה לשרטט רגעי מפתח בחייה עתירי התהפוכות. אכן בת יחידה היתה, מפונקת להחליא, למשפחה ברלינאית, לאב שופט נכבד ולאם שניהלה סלון שוקק סופרים, שחקניות, גבירות ומשפטנים למיניהם. ומי אינו יודע איך באחת עמדו משפחות רבות על חורבות עולמן.

“פתאום מצא את עצמו אבי פה, איתנו, בפלשתינה. שכלו עמד לו, ובליפט גדול מחדרי הפנסיון הספיק להוציא כל מה שהיה לנו, אפילו את פסנתר הכנף. עברית לא ידע, וגם באנגלית התקשה. כדי לעבוד כעורך דין היה חייב לעבור בחינות, ועל שופט אני בכלל לא מדברת. הרבה זמן לא עשה כלום, וחיינו ממה שמכרנו מהליפט. למזלו של אבא, היו כמה עורכי דין שהכירו אותו מברלין, והמשרד של פינקל העסיק אותו כיועץ לא רשמי. זה כבר נתן לו משהו. אבל אמא, מה היה לה פה? להשתזף בים, וכל יום לשבת קצת בקפה עם אנשים מסוגם ולהשוות את החיים פה לחייהם שם. אני רציתי להיות צברית, אבל הילדים בכיתה היו גסים כאלה, קוראים לי ג’ירפה. את הבגרות גמרתי טוב, ומיהרתי להתגייס לאיי־טי־אס. תל־אביב היתה מלאה אנגלים ואוסטרלים, ואיתם היתה לי דווקא הצלחה, שלא כמו עם הטמבלים מהכיתה. כשהתגייסתי, כבר דיברתי אנגלית לא רע. שלחו אותי לקהיר. היו לי שם כל מיני הרפתקאות, פעם אחרת אספר לך. יום אחד ישבתי ב’גרוֹפִּי’ס', הקפה המפורסם, וקצין הודי גבוה, יפה כזה, קפה עם המון חלב, הסתכל עלי ובלי הרבה דיבורים שאל אם ארשה לו לשבת לשולחני. הוא היה מייג’ור בדיוויזיה ההודית העשירית, מהמעמד הכי גבוה, עם הרבה אדמות, עם ארמון, רג’ה במדרונה.”

אמיליה סיפרה עוד ועוד, וכיוון שלא הספיקה לסיים כשירדו בתחנה הסופית, לא הרפתה מנוגה, שאלה מתי היא יורדת העירה, ארבה לה ולא הפסיקה לדבר עד שחנה מספר 9 ליד “תל אור” ומספר 12 סמוך לבית מיידליץ.

“אם אני עכשיו פה, בפנסיון, את יכולה כבר לנחש את הסוף. הדיוויזיה שלו נשלחה לחזית ואותי שלחו להודו, לחכות לו בארמונו עד שישוב מהמלחמה. נחנקתי מהשעמום ומהרכילות ונשרפתי מהאוכל, אבל היתה התקווה שכאשר יגיע ישתנה הכול. עוד לפני שנגמרה המלחמה, הופיע פתאום. הוא נפצע בפניו, ביקש שחרור מוקדם, ולרג’ה לא מסרבים. הבן אדם שהכרתי בקהיר פשוט לא היה. חזר מיסטר הייד. בקהיר הכרתי מסכה, ועכשיו הוא בעצמו, מפלצת, אדון גדול, ואצלו גם אני רק עוד חפץ בארמונו. כסף לא היה לי, אבל צברתי תכשיטים ודברי ערך שקל לנוע אתם ולמכור אותם. לא ברחתי. נמלטתי כמו משוגעת, וזה כל הסיפור. עכשיו אני מתחילה מחדש. רק מזל, שכמו אבא, שחי מהליפט, אני מחזיקה בינתיים מעמד מאוצרי ההודי הקטן, מקווה שגם הצבא יאשר לי מלגת לימודים.”

כל זאת, לא כל כך בלחש ובנשימה אחת, סיפרה אמיליה רג’ה במדרונה, שדבקה משום מה בשם הבעל שמפניו נמלטה, במהלך הנסיעה מבית הכרם להר הצופים וחזרה.

“סתם ככה התחילה לדבר, ולא הפסיקה?” תמה אלישע לשמַע עלילות אמיליה רג’ה במדרונה.

נוגה חייכה במבוכה: "אמרה, שמרגע שראתה אותי, חשה כלפי משהו מיוחד – "

“אני רק מקווה שזו לא ראשיתה של ידידות מופלאה, ולא כל יום תבוא להשלים מה שלא הספיקה –”

“אבל אם תבוא – לא תגרש אותה.”

“שתתחתן עם יואל, ושניהם ימצאו את תיקונם. שניהם אוהבים לדבר. רק שיעזבו אותנו כולם.”

“ממה שסיפרת לי על פגישותיך באירופה, אני בטוחה שלא כך אתה חושב באמת.”

“אם תתחיל לבוא אלינו לחדר, אעיף אותה דרך החלון.”

“אפילו להרים אותה יהיה לך קשה. היא מבית מאוד תרבותי, ובלי שנזמין אותה, לא תבוא.”

אבל כבר למחרת, סמוך לאחר שאכלו משהו וישבו על הספה עם ספריהם, דפקה אמיליה בדלת.

“באתי רק לרגע, להודות לנוגה על השיחה הנפלאה שהיתה לנו אתמול”.

איזו שיחה?! אמר אלישע בלבו, את קישקשת בלי הרף, ועד כמה שאני מכיר את נוגה, היא רק האזינה בסבלנות אין קץ, ומפעם לפעם השמיעה המהום של פליאה או התפעלות.

נוגה חייכה לקראתה בנעימות אף הציעה לה להיכנס “לכמה רגעים”, ואכן, אמיליה נכנסה וישבה. אותם רגעים היו לדקות ארוכות, הדקות לשעה. נאמנה להבטחתה באוטובוסים, השלימה כל פרט שהחסירה. כשקמה ויצאה, הודה אלישע בלי חמדה, שאם כל זה אינו סיפור חייה, יש לה דמיון של מחבר רומנים. זה לא שינה כהוא זה את כוונתו להבריחה מחדרם לנצח.

מאליה נעלמה. לא עברו שבועות מספר, ועצרת האומות המאוחדות החליטה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, הוצת המרכז המסחרי של ירושלים, ופתאום, בלי שלום, בלי להתראות, נעלמה אמיליה רג’ה במדרונה ולא נראתה עוד. כל השנים לא נתקלו נוגה ואלישע בה, או בשמה. סודה נעלם יחד איתה.

ט

הרתיעה שחש אלישע מפני אמיליה לא אפיינה את יחסו לשאר דיירי הבית. אדרבה, כמין מציצן, ביקש לדעת מה טיבו של זה, באיזה קרקע צמח זה, מה בא ללמוד וכיוצא באלה. הסתמרותו לשמע כל נקישה בדלת, אפיינה כל סטודנט. לכאן באו לאחר שנות תהפוכות ונדודים, וקצתם הגיעו לגיל שבעולם מתוקן כבר הקים אדם משפחה ובנה לעצמו חיים. ואילו כאן, כמו נגד תקתוק השעון, רק מתחילים ללמוד. ללמוד לקראת מה? הנה, למשל, שני החברים שגרו עם ידידותיהם (נשותיהם?) בשני חצאי חדר האוכל של הפנסיון שלא נפתח. בין החצאים הפרידה מחיצת עץ. כאשר יתמלא עד אפס מקום, חשבו הבעלים, תסולק המחיצה וייפתח חדר אוכל רחב ידיים. אם מעטים יהיו האורחים, תיסגר המחיצה ושולחנות וכיסאות יוצבו רק בחצי החדר, המשיק למטבח. בקיר שבין המטבח לחדר האוכל היה אשנב, הנפתח ונסגר בדלתות עץ. שני החברים התגוררו משני עברי מחיצת העץ, ואילו המטבח הצר הוכרז כחדר ליחיד.

את אורי, גבר לא גבוה, כחוש, חיוך דק ועיניים צרות, זכר אלישע מהגדוד כסרג’נט אוריאלי, שבלט באיזו נינוחות מתמדת, ומיום שנכנסו לחזית הצטיין באומץ לבו. מבוגר בהרבה מאלישע היה, וגם בשיכון הוגבלו יחסיהם לשלום מחויך, מה נשמע, מה חדש, ואלישע משיב, אוטומטית, תודה, סרג’נט, הכול בסדר, סרג’נט. גם את חברו, יעקב כהנא, ג’קי בפי חברו, ברנש דובי, שנפחו כפול מגופו הגפרורי של אורי, שפתיו בשרניות ועיניו בולטות מדי במשקפיים שחורי מסגרת, זכר מהצבא. מישהו סיפר שהשניים חברים מאז היותם בעליית הנוער, ואכן, לדניאלה, חברתו של אורי, היו גם עכשיו פני חברת נוער יקית. לא כך ג’וליה, חברתו של יעקב. פניה היו מחוטטות, ומצחה זרוע פצעונים. בלילות בקעו לעתים קולות ריב ובכי מר, ככל הנדמה – מחדרם של ג’קי וג’וליה.

סמוך מאוד לאחר שאיכלסו שני הזוגות את שני חצאי חדר האוכל, הועבר “קשר” בין מי שהתפקדו כמשוחררי צבא וחברי ה“הגנה”, להתייצב באולם המרתפי שבבית ספר “למל”. הסערה נראתה רחוקה, ואילו הקיץ והסתיו ההם ייזכרו לעד כשלמים והזוהרים בחייהם של אלישע ונוגה. והנה ההתייצבות, שמטרתה לארגנם בכיתות, מחלקות, פלוגות. דרכי אלישע ואורי נפגשו באותו ערב מחדש – אלישע טוראי כשהיה, ואורי שוב אינו סמל אלא מפקד הפלוגה של אלישע, מעמד רחוק וערטילאי עד לאביב תש“ח, כשצורפו שרידי המחלקות המוכות לגדוד שקם ממש עם המדינה, ובו שימש אורי סמג”ד. רק כעבור שנים שמע שאורי מנהל סניף בל"ל באחת הערים החדשות. ואשר ליעקב, הוא ג’קי במלחמה לא ייראה כלל, ורק בעתיד רחוק יסופר, שצבר הון רב באפריקה וחי בלונדון כמו לורד, עם בַּאטלֶר והכול.

בחדר, שרובי וכרמל התגוררו בו עד שהחזירה אותם אמו של רובי לאמריקה, השתכנו עכשיו שני אמריקנים, האחד רובץ מבוקר עד ערב בהר הצופים, ואינו נראה כמעט. השני, נורמן גוֹלדין, גבר דק גזרה, נאה במיוחד, ששירת באוניית קרב ואייש תותח ענק, שישה־עשר אינץ‘, כארבע מאות מילימטרים, קוטר הפגז. בזכות ניסיונו בארטילריה כבדה יוצב בקרוב לצוות מרגמת שלושה אינץ’. על דלתו רשם באותיות מרובעות גם את השם שקיבל כשהובא בבריתו של אברהם אבינו, נפתלי, ובעתיד, כשילך לקיבוץ אחרי אמירה, יהיה לנֶרי פז. נורמן ואמירה, בת קיבוץ שנשלחה לפנסיון “פאקס” לקורס להעשרת הנפש ולמנוחת הגוף, שבהחלטה דווקאית לא בוטל בקיץ שברירי זה, נפגשו בנסיבות בלתי ידועות לסיפור. כמו באגדות, הוכו מיד זה בהלם יופיו של זה. אש גדולה הציתה את רוחם ואת בשרם. באשמת הקיר המשותף ליוו נוגה ואלישע על כורחם מה שחוללו השניים בשעות שחברו לחדר של נורמן־נפתלי שרף עצמו באוהלה של תורה. פלא שבימים הלוהטים ההם לא יצאה אש מהחדר וכילתה את הבית. האם יש לסיפור צורך להעיר, שראשו של זוג זה לא היה פנוי ליחסי שכנות, ועל דלתם של נוגה ואלישע לא נקש אפילו פעם אחת?!

והיו דיירי הקומה השנייה, יהודה הג’ינג’י, שעיניו מפזזות והוא קל שיחה, יורה צרורות ארוכים, וחברו עודד, כבד, כורע תחת איזו מרה שחורה. בשיחת חדר מדרגות סיפר יהודה, שהם חיפאים, חברים מגן הילדים, וגם בעממי ובתיכון למדו באותה כיתה וישבו לאותו שולחן. רק אז נפרדו דרכיהם – יהודה הלך להכשרה ולפלמ"ח, עכשיו הוא לומד חקלאות ובשנה הבאה יעבור לרחובות. חלומו העיקש של עודד היה להטיס ספיטפייר ולהפיל מסרשמידטים. מיד לאחר התנדבותו לחיל האוויר הבריטי, גילה שסיכוייו להתקבל לקורס טיס אפסיים, ועד תום המלחמה שירת בצוות קרקע הרחק מזירות המלחמה, בסודן ובהודו. שוב הם יחד, יהודה נמשך אל הקרקע ועודד מרחף בין פילוסופיה לסוציולוגיה, חברים בנפש ומה רחוקות נפשותיהם.

י

ועוד חדר, ששני דייריו, משוחררים גם הם, ישובו וייזכרו הרבה יותר מאוחר, פטר מיקוש ומרקוביץ‘. אי־אז טרם דצמבר, אין רישומם אלא כשל כמה קווי עיפרון, כן ולא. פעמים אחדות קלטה אוזנו של אלישע משפטים שהחליפו בשפה זרה, ואם לא טעה, רומנית והונגרית לסירוגין. מרקוביץ’, שנודע בשם משפחתו בלבד, נהפך כמו מאליו לאשר־על־הבית. מה למד, מתי עלה במדרגות ומתי ירד בהן, לא ידע איש, ולנוגה ואלישע היה נדמה שאינו יוצא כלל, בכל עת נשמעים דרדסיו בחדר המדרגות. כשתיבת החשמל כמעט ועלתה באש מחמת העומס, תיקן אותה מרקוביץ', בלי מילים ובשלווה של מקצוען מיומן, והחשמל שב להאיר את הבית.

כבר נזכר, שהפנסיון נמסר לאגודת הסטודנטים בטרם נשלם הגימור. גלי הנפצים והשבבים שהשאירו אחריהם הסתתים, לא סולקו. הכניסה לבית, שנבנה בעומק שדה חשוף, לא רוצפה. מהדרך הראשית לא נכבש שביל, לא אספלט, לא חצץ. את הקרקע המסולע כבשו רגליים, אך מה יביאו הגשמים ההופכים את האדמה הכבדה לבוץ צמיג, שרק בחדר המדרגות ניתן לנתקו בסכין מהנעליים. למרבה המזל לא התקיימה בשורת היורה, והחורף האכזר של תש"ח היה מאופק ומתון ביחס לחורפים אחרים, אבל היורה עצמו היה משופע במים, ומיד נקוותה בפתח הבית שלולית גדולה. מי ירד ראשון, לא בדרדסים אלא בנעלי צבא גבוהות ועטוי בשעוונית הצבאית להגנה מפני גזים, ששמר אצלו אולי ליום כזה, הדיח את הבוץ מהמדרגות ומהמישורת, שטף במים ועבר על הכול במגב רצפה עד ששבו הכניסה והמדרגות ללובנן הבוהק. במקום שמצא מגב, גילה טורייה עזובה, גרף לתוך השלולית את גלי הנפצים והשבבים. בחבטות בכף הטורייה כבש אותם היטב, ויש מאין נבראה לבית כניסה מרובדת חצץ למינהו. ביוזמתו זו עורר בשאר הדיירים צורך חדש, לנקות היטב את נעליהם ולהיזהר בניקיון הכניסה. חרף התנדבותו לשמש אשר־על־הבית, נותר מרקוביץ' בגדר חידה. יום אחד פשוט נעלם ולא שב.

רק כעבור חודשים רבים, כשנכשל ניסיון אחרון לחבור אל הרובע היהודי בעיר העתיקה, נודע פתאום לנוגה ולאלישע שמרקוביץ' היה מפקד רב־תושייה, מבכירי האצ"ל, שממש לפני נפילת הרובע הוצא על אלונקה, שבצדה צעדה בת הרובע, אשתו לעתיד, מלכה.

והיה שותפו לדירה, שבפי מודעיו מהימים ההם יישאר פטר, פטר מיקוש, ורבים יופתעו לגלות כעבור שנים שהוא־הוא איש הביטחון אפוף הסוד, פנחס בן־גרא. בימי מלחמת העצמאות, כשהפגישו גורלותיהם את אלישע ואת נוגה, אותו לחוד ואותה לחוד, עם פטר מיקוש, שב והתלקח ביניהם ויכוח: האם שותפו לחדר של מרקוביץ' היה פטר זה?

הסיפור יודע, שיש איזו מידה של אי־סבירות בעצם השאלה, אבל עובדה:

אלישע תמה על נוגה, איך אינה זוכרת גבר מרשים זה, שכמעט תמיד התהלך באותו בטלדרס חום־כהה, שהבליט את חזותו הצבאית ממילא. יותר מזה, היה שב ומזכיר, “איך שכחת את היתקלותנו הראשונה, אנחנו חוזרים לחדר והוא יורד מהקומה השנייה, נשימתך נעצרת ואת לוחשת, הה, אַנטוֹן ווֹלבּרוּק, שתי טיפות מים!”

נוגה, לעומתו שזיכרונה הוא אותו בוּרֹ סוּד שבפרקי אבות, היתה מגיבה בקביעות בצחוק סלחני. “עוד אות לדמיונך הפורה, את מי שהיה אתה מדביק למה שדימית, ויוצא סיפור שלא היה ולא נברא. פגישתנו הראשונה היתה בשיעור המבוא בסוציולוגיה של מרטין בובר. קצת באשמתי לא הקדמנו מספיק לשיעור. כל כיסא באולם אל”ף היה תפוס, וקשה היה למצוא מקום עמידה. כבשנו שתי מרצפות, נשענים אל הקיר האחורי, ואז לחשת באוזני, 'תביטי שמאלה, עומד שם גבר בבטלדרס חום, שסיפרתי לך עליו אחרי ההתייצבות בבית ספר לֶמֶל." זה מה שהיה. אני לא ראיתי אותו עד אז, וגם אתה נתקלת בו לא בפנסיון, שכלל לא גר בו, אלא בהתייצבות בבית ספר לֶמֶל."

אין עסקו של הסיפור להכריע בין שתי הגירסאות, מה גם שקשר ממשי עם פטר נוצר רק בפרוץ הקרבות בירושלים, כשנמנו אלישע ופטר עם אותה מחלקה שבסיסה היה בדרום ירושלים, ואילו נוגה הכירה אותו היטב מאוחר יותר, כשהצטרפה לפלוגתו באזור בית נובה. לכל אלה טרם הגיע הסיפור. כאן מדובר בזרימת חייהם של נוגה ואלישע בפרק הזמן המתקצר קודם לעשרים ותשעה בנובמבר, בהוויה המתחזה עדיין כנורמלית, אך אותות מבשרי מלחמה כבר חותכים כברקים. עודם בשיכון הבודדים, חדרם אבן שואבת, ואם לדייק – לא החדר, אלא נוגה שאינה מסוגלת לדחות את המבקש את קרבתה.

יא

בקצרה יסופר כאן ברוֹזָה אַפּלזַפט, שדברנותה של אמיליה רג’ה במדרונה הסבה לה סבל לא ישוער. נפש בודדה היתה, ונתיבות נדודיה ארוכים ונפתלים כל כך, שהסתבר רק זה שלצ’רנוביץ עירה נכנסו הסובייטים כשהסכם אי־ההתקפה עם היטלר עמד עדיין בתוקפו. הקומוניסטים ליקטו כל מי שסומנו כבורגנים ושאר אלמנטים שליליים, ושילחום לסיביר ולמרחבי אסיה הסובייטית. ממש קשה היה לנוגה ולאלישע להאמין שמפרידים ילדה מהוריה, אותם זורקים למקום שהם תקועים בו עד היום, באוֹמסק, טוֹמסק, אירקוּטסק או יַקוּטסק, ואותה גימנזיסטית מפונקת, מפקירים לידי הרומנים. בדרך נס ניצלה מגורלם של היהודים שהוגלו אל מעבר לדנייסטר, ורבבות לא שבו. איכשהו הגיעה לבוקרשט, ששליחי היישוב כבר פעלו בה. כששמעו שהיא בת למשפחת אפּלזַפט, שנודעה בידה הפתוחה לצורכי התנועה הציונית, הוענק לרוזה סרטיפיקט לֶגַלי יקר ערך לפלשתינה. אם כי בעירה היתה הגרמנית שפת הדיבור והתרבות הראשית, כאן היא מתמחה בלשונות רומניות וספרות אנגלית, מקווה שיינתן לה לשרת את המדינה שתקום ודאי בקרוב. בינתיים אכלה בה הבדידות בכל פה. לא נאה לספר: נוסף לדיכאון שאינו מרפה ממנה מאז התנסויותיה במלחמה, רודפת את רוזה ההכרה, שאין בה דבר המושך לבם של גברים, וכפי שאמרה לא אחת לנוגה, “הם פשוט לא רואים אותי, אני בשבילם אוויר.” בקרוב ימלאו לה עשרים ושבע, כולה תשוקה לבית ולילד, ושום הצטיינות בלימודים ושום סיכוי לקריירה ציבורית, שמוקירי משפחת אפלזפט למעלה בסוכנות רמזו עליה, אינם מקהים את כאב בדידותה.

נוגה היתה הנפש הטובה שרוזה דבקה בה, ובאוזניה שפכה את שיחה. מעברה לא היה יכול איש לשחררה. גם לא לשים קץ לנידחות הוריה. בדבר אחד הקלה עליה נוגה מאוד, היא היטיבה להקשיב לה, ופה ושם עזרה לה באותן זוטות מציקות. במה, למשל? שערות יחידות, אך ניכרות היטב, צמחו בלחייה ובסנטרה. גבותיה עבו וכמו התחברו בשורש האף. גם טעמה בלבוש היה טעון שיפור רב. באחת, בלי כישורי קוסמטיקאית, אך באינסטינקט נשי מובהק, החלה נוגה לטפל בחזותה של רוזה. בסבלנות אין קץ, נעזרת במצבטיים, תלשה כל שערה סוררת, לימדה אותה למרוֹט את גבותיה ובעיפרון לצייר קשתות נאות מעל שתי עיניה, לפני השינה למשוח פניה בקרם לילה ובבוקר להרחיב מעט את שפתיה הקפוצות בשפתון מאופק, וכן לרענן את לחייה באבקת רוז'. יחד איתה בחרה לה נוגה ב“מעיין שְטוּבּ” שתיים־שלוש חולצות וחצאיות אופנתיות, לא צעקניות ולא יקרות מדי. כשהביטה בראי אחרי שנעשו בה שינויים קלים אלה וראתה אישה ששוב לא התביישה בה, נשקה לנוגה בהתרגשות. לא ארכו הימים, ובשיכון עצמו נמצא גבר (שעד כאן לא הזכירו הסיפור), גם הוא גולה לשעבר, נושא משא של מי שאשתו, ילדתו וילדו היו בן רגע כלא היו, שהבחין ברוזה. הם נאחזו זה בזה, ועוד לפני שפרצו הקרבות נכנסו לחופה, והוא התחלק איתה בחדר שהתפנה כשנעלמה אמיליה רג’ה במדרונה. מעטים ולא תמיד טובים היו ימי אושרם המשותף של רוזה ובּוֹלֶק שֶדליץ (באוניברסיטה קראוהו מר שדליץ, דוקטור שדליץ, ואילו האריך ימים היה לפרופ' שדליץ, בקיא גדול בענף הסורי של המזרח ההלניסטי). על עברו שמעה נוגה מפי רוזה, שחרף הנוּמֶרוּס קלָאוּזוּס, התקבל לאוניברסיטה היאגלונית בקראקוב, וגדולי האנטישמים שם הכירו בכישרונותיו, אלא שהמלחמה לא התחשבה בשום דבר. כבר היתה לו אז אישה, שאביה היטיב לדאוג לצרכים החומריים של הזוג הצעיר. שבועות מעטים לאחר הולדת הבן הצעיר חרב עולמם, ואם לא להאריך במה שידוע היום לכל מי שאינו עיוור וחירש: בולק נקרא לשירות צבאי, ועם חלק מיחידתו צלח את הגבול לברית המועצות. בשנים הראשונות הועסק כרואה חשבון באיזה קולחוז בקזחסטן. על רצח משפחתו נודע לו רק בשובו לקראקוב. הוא התחבר לקבוצה שנמלטה מפולין ונעה דרומה. חיילים מארץ ישראל הביאום לאיטליה, וחיילים אחרים הסיעום עד סמוך לבַּארי. בספינת מעפילים, שהצליחה לחמוק מהבריטים, הגיעו לאיזה חוף והיו לארצישראלים. הוא עבד בכל הבא ליד, התייצב לפני הקלאסיקנים של ירושלים, בהם בני קראקוב, שהרבה תלמידים כמותו לא היו להם, אבל לבם לא היה רחב כפתחו של אולם. אט־אט קבע לעצמו מקום בתחומו, אבל כמוהו כרוזה, לחברה אירחו לו רק זכרי העבר ובדידות ההווה. הפגישה עם רוזה, ואולי משום שבאה מסביבה שונה, החייתה אותו מחדש. גם הוא השתוקק לילדים, רוזה וסיבותיה ובולק וסיבותיו.

היריונה של רוזה היה מיידי, וספירה לאחור מיום לידת בכורה בעיצומו של המצור, מלמדת שאל מתחת לחופה נכנסו כמה שבועות אחרי שהרתה במזל טוב. חרדתה של רוזה לגורל העובר שבבטנה לא ידעה גבול, ורק נוגה, הצעירה ממנה בארבע או חמש שנים ובשלב זה לא חשבה כלל על היריון, ידעה להרגיעה. ואז קרה המקרה הרע, שרוזה ראתה בו סימן לבאות. כדי לצמצם את הוצאות המחיה, מנעו הרווקים רגליהם ממסעדות והיו אוכלים בחדריהם מה שקנו אצל החנווני הגידם בבית הכרם – לחם, מרגרינה, ירקות וחביתות, ורק אלישע, הודות לנוגה הלא נלאית, אכל תבשילים חמים. רוזה ראתה ממנה וכמותה רצתה לעשות גם לבּוֹלֶק שלה.

הסיפור אינו יודע מי בירושלים עשה עמה חסד וצייד אותה בפרימוס. לדור אשר לא ידע פרימוסים אפשר רק לנסות ולתאר את הלהבה העזה שהפיק, וזה לעומת האש הקלושה והאטית של פתילייה, למהירות הבזק של המיקרוגל בהשוואה לכירת גז. אלא שהפעלתו היתה כרוכה בחימום מוקדם של “ראש” הפרימוס באלכוהול והפחת אוויר לתוך מכל הנפט שבבסיסו. במגע עם ה“ראש” הלוהט נהפך הנפט ללהבה רבת־עוצמה. איפה טעה בולק כשהדליק את הפרימוס? פתאום פרצה אש גדולה, ה“ראש” ניתק מגוף הפרימוס ובולק נכווה קשה בפניו ובכפות ידיו. זה קרה כבר אחרי שפתחו הערבים בתקיפת אוטובוסים ומשאיות בדרכים, אך לפני שנרצחו בשייח ג’ראח כמאה מעובדי בית החולים “הדסה” והאוניברסיטה שבהר הצופים, ובולק הוחש לשם. חרדתה של רוזה היתה מעתה כפולה, לבולק, שמי יודע אם חס ושלום לא התעוור, שכן בביקוריה המעטים אצלו ראתה רק תחבושות שכיסו את ראשו וצווארו, וחרדה נוספת מפני מה שתעולל חרדתה לתינוק.

פרטי ההשתלשלות המאוחרת יותר נעלמו מאלישע, ובהדרגה גם מנוגה. בראשית דצמבר נקרא לגיוס, ואם כי בחודשיים הראשונים נעדר מהחדר רק לפרקי זמן קצרים, אם כשנקרא לאיזו פעולה יזומה, נשלח לשבוע־שבועיים עם חבריו להגן על שכונת ספר מועדת לתקיפה, או ליווה שיירה ליישובים סמוכים, הנה בשובו לחדר, הרחיק מעליו כל מה שאינו שייך ללימודים שהתעקש להתמיד בהם.

ואילו נוגה, סוף־סוף נענתה לשידוליו, ולא שבה להורות בבית הספר שכה התחבבה בו על תלמידיה, על הוריהם וכן על המנהל הדקדקן. לא בכל יום זוכה סמינריסטית לעבור היישר ממעמד של תלמידה לזה של מורה בבית ספר מהולל. הסתלקותה מההוראה נועדה להעניק לה יתרון שלא חדל אלישע להדגיש: שוב לא תיקרע בין התמסרותה לעבודה לבין שאיפתה לזכות בתואר מוסמך, שיפתח לה נתיבים חדשים. אמנם הכנסתם החודשית הכוללת תפחת, אבל משעברו מדירת המרקשטיינים לשיכון פחתו מאוד הוצאותיהם, ובקצבת שש־עשרה הלירות שזכאי לה משוחרר בעל משפחה, בצד פטור מלא משכר לימוד שהוענק לו, יסתדרו יפה.

במקום זה נמנע הסיפור מלהרחיב את הדיבור על משמעותו המצטברת של ויתור נוסף זה שוויתרה נוגה לאלישע, ומסתפק ברמיזה: היא הכירה בכוונתו הטובה, ופטורה מההוראה צפויה היתה לה שנה פורייה יותר, אך לבה ניבא לה שהפרידה מבית הספר תטה את חייה מהמסילה הרחבה שפתחו לה מוריה. היה גם אותו משהו, שמעולם לא נזכר בקול, אך ברגעי הכרעה הטה אצלה את הכף – אלישע אינו מסוגל להשלים עם כך, שהיא משתכרת עשרים לירות בחודש ויותר, ואילו הוא מצרף לקופה רק חמש לירות עלובות. הסידור החדש משאיר לה חובה אחת בלבד – להצטיין בלימודים, ואגב כך מקנה לאלישע תחושה, שמעתה הוא הבעל המפרנס.

אם כי טרם התהפך הכול, מראשית דצמבר תימצא נוגה נגרפת לתוך מציאות שונה. השיכון יֵלך ויתרוקן, דייריו יתגייסו או לא ייראו עוד. נחום, ברוך ורבי כבר בגיוס מלא. הר הצופים סגור בפועל, ורק בעיר יתקיימו פה ושם שיעורים וסמינריונים, ואיך תשב כלואה בחדרם עם ספריה וניירותיה? יום אחד תסגור את החדר, תצטרף לפלוגה שבסיסה בבית הכרם, ומתוכניות אלול תש"ז לא יוותר דבר.

ובינתיים, רוזה.

עוד לפני שילדה, שוחרר בולק מ“הדסה”. אם כי בפניו נטבעו כתמי עור שהושחת, פה ושם צלקת ובשר שכורסם בנחיריים ובזוויות הפה, וכך גם בכפות ידיו, רווח לרוזה – מאור עיניו לא נפגע. מיד שב אל התורה, ולא ויתר גם על יציאה בלילות לשפת הוואדי שבינם לדיר יאסין, הוא ואחרים שלא נמצאו כשירים ליחידות קרביות וכן כמה בחורות. זה ובשורת לידתו של בן זכר לרוזה נודע לנוגה – ודרכה לאלישע – בגיחותיה החטופות לחדר, לכביסה קטנה, לרחצה ולהחלפת בגדים. חודשים עברו עד שנסגר הבית והקשר בין רוזה לנוגה נותק סופית. רק שנים אחרי שעקרו מירושלים, שמעו נוגה ואלישע שימי אושרם של רוזה ודוקטור שדליץ לא ארכו. לכאורה, רפא הכול וחייהם פרחו מחדש. שתי הלידות, שרוזה כה חששה מפניהן, מילאו את ביתם שמחה, בן ובת. רוזה התקדמה בעבודתה בסוכנות היהודית, ובאוניברסיטה הוחל בהליכים להעלאת דוקטור שדליץ לדרגת פרופסור חבר. ואז ממש בזה אחר זה, בהפרש של שנתיים או שלוש, נפטרו שניהם. מאילו אימות ניצלו, והנה, כשנעשה לשניהם נס והם באו אל המנוחה, עשה בעל אלף העיניים מה שרק הוא, באטימותו האינסופית לטוב ולרע, מיטיב לעשות.

יב

מי ידַמה את קרן הרחובות שבכניסה לירושלים, באחת משבתות חשוון תש"ח, המפגש האלכסוני עם רחוב יפו, שנוגה ואלישע פונים בו לעבר מרכז העיר בשעת אחר הצהריים שקופה עד עמקי הרקיע, בגבם בית היתומים דיסקין ובית העיוורים, משמאלם מושב הזקנים ומימינם מבנה קודר, ואת השקט קורעת זעקה משולשת של אותו חולה הנפש הפונה לחלל הריק מדי עוברם בסיבוב, תמיד אותה זעקה משולשת מגרונו של אותו גבר. הם צועדים הלאה, אל מעבר לכניסת הרפאים הזו, לרוממה המעורבת, ומשם, על פני בית החולים “ואלאך” ושורת הבתים הנמוכים הנושקים לכביש, לשוק מחנה יהודה, שבשבת קודש נח כמו הסמבטיון (מזה כמה שבועות נעלמו גם בימות החול ערביי עין כרם, הם והענבים, השזיפים, התאנים ושאר פירות, שנוגה ואלישע נהגו למלא בהם סלים בימי שישי).

כבר ברוממה, כשראו את תריסי החנויות הערביות מוגפים, חשו ששבת זו אינה ככל השבתות. האם מתבשל משהו אצל הערבים? האם עבר ביניהם איזה לחש?! מכל מקום, ממש מעבר למשטרת מחנה יהודה, שנראתה גם היא רדומה מהרגיל, נפתח רחוב יפו מלוא אורכו. מימין לדרך עוד ועוד מבתיו הישנים רובצים כפופי גו ואפורי פנים, וכבר נראה הגגון העגול של עמדת שוטר התנועה בצומת יפו־קינג ג’ורג', והרחק משם בניין ג’נראלי, והאריה העוקב אחריהם בעינו הרעה. עוד מאה־מאתיים צעדים ויימינו לקולנוע “עדן”, שהאור הדועך מרמז שהנה תיפתח גם הקופה. ואז, בלי כל אות מבשר, התמלא הרחוב צרורות אטיים של מקלע כבד, שבאינסטינקט החיילי שטרם קהה בו, זיהה בהם אלישע מיד את קולו של ה“וִיקֵרס”. בקפיצה נכנסו למבוא אחת החצרות, מחוץ לסכנה, אך עדיין בתוך התדהמה.

הזונות האלה שם למרגלות אריה האבן, ה“כלניות”! הנבלות האנטישמיות האלה, סתם ככה, בשבת לפנות ערב, כשהיהודים ונשותיהם יוצאים לשאוף אוויר, להציץ בחלונות הראווה ואיש באשת רעהו, כיסיהם אוצרים גרעינים שחורים ולבנים, בוטנים וחומוס־מִקלֶה, יורים אש אינפילַדית לאורך רחוב יפו?! ואפילו פעלו אמש אנשי האצ“ל או הלח”י במקום כלשהו, כך יעשו ג’נטלמנים מדומים אלה, יירו מעל ראשיהם של טיילי שבת?! אִנעַל דִין־דינוּם! הן עד לכניעת הנאצים לחמנו שכם אחד, במדיהם, בנשקם, ועכשיו, מבוצרים מאחרי קונצרטינות ושיני דרקון המשסעות את העיר, יורים בנו?! לחיל הכיבוש בגרמניה לא הותר לירות צרור אחד לתוך רחוב הומה נאצים שהחריבו את ארצם The bloody bastards! לרגע עבר דמו של אלישע את נקודת הרתיחה, וכבר שיבח את ה“פורשים”, שבשעות אחרות התקוממה כל הווייתו נגד שיטותיהם, והצדיק את מעשיהם אחד לאחד. עוד כמה צרורות ארוכים אלה, והשבת שבה ונחה על העיר. אלישע הציץ לרחוב יפו, ממערב למזרח, ממזרח למערב, ולפי מה שראתה עינו, לא נפגע איש. אולי ירו סתם כך באוויר, להטיל מורא, להבריח את פחדם שלהם. בכל מקרה, יימח־שמם־ושם זכרם. אבל עכשיו, כשהכול נרגע וממילא הם בפתח הקולנוע, מה עושים?

מה שירדנו לעשות! עונה נוגה, רואים סרט.

ואחריו קפה ואנשים ב“עטרה”? מתיישר איתה אלישע.

קדימה.

יג

מאין לו יכולת התנגדות, נסחף שוב הסיפור לצדדים. להגנתו יאמר: הן בתוך הזמן ובקרב אנשי הזמן חיו נוגה ואלישע, וגם ההיסחפויות לעבר הבודדים שהקיפום הן מגוף הסיפור. הנה, עד כאן אף לא נזכר מולקה פיירברג, ואיך יפסח הסיפור על מגעם הראשון של נוגה ואלישע איתו, על אישיותו המושכת של זה המתגורר במטבח שהוסב לחדר ליחיד, סטודנט מחונן שהגיע ממוסקבה אפוף פלאים וסודות, הכול מוציאים לו שם של מחונן במיוחד, ומוריו תולים בו תקוות גדולות. ערב אחד, קצת אחרי שובם לחדר, ואת פינת השולחן הסלוני כבר ערכה נוגה בשתי מפיות צחורות, צלחת, סכין ומזלג לאיש, הוא קיצץ סלט חפוז והיא טרפה שתי בביצים, למחבת הרוחשת הטילה את שני חצאי הדג המלוח שמאמש היה שרוי במים, להוציא מתוכו את המלח, הניחה להם להיטגן מצדם החיצוני ומצדם הפנימי, יצקה עליהם את הביצים הטרופות, סעודת מלכים, ראשונה ביומם הארוך – נשמעו בדלת שתי נקישות רפות.

“לא!” רעם אלישע, שכבר ישב לשולחן, פורס את חצי הלחם שקנה בדרך אצל החנווני הגידם, מתכוון אל זה שמעבר לדלת.

אך נוגה, ידה האחת מחזקת במחבת והאחרת במזלג גדול, ניענעה אמנם אף היא בראשה במורת רוח, אי אפשר ככה, מתי שמתחשק, אבל החזירה את המחבת לכירת הסלילים החשמלית, וניגשה לדלת. בפתח עמד “הפרטיזן”, כפי שכינוהו בינם לבין עצמם, כדי לזהותו, מולקה פיירברג הקטן מהמטבח שהיה חדר ליחיד, בימינו מחבת ובשמאלו מזלג ורבע לחם.

“תסלחו לי מאוד, אתם באמצע האוכל, אבל לי זה דווקא יותר קל. תרשו לי רק לשבת איתכם. אני אוכל מהמחבת שלי.”

איך מגיב אדם על בקשה מכמירת לב כל כך?

“תיכנס, בשמחה רבה.” הפליגה נוגה בנימוסים, ורק אלישע, המבחין אצלה בשינוי הקל ביותר, ראה את נצנוץ הדמעה בעינה. “הנה, כבר אני שמה עוד צלחת.”

מפית נוספת, זהה לשתיים, לא היתה באוצרם, אבל בזריזות משכה מהארון מגבת מטבח נקייה, פרשה אותה כך, ששלושתם ישבו גם זה בצד זה, גם זה מול זה, נטלה בתוקף את המחבת מידו של הפרטיזן, והניחה אותה לחימום נוסף על כירת הסלילים. ובמחשבה שנייה: חילקה הכול לשלושה, גם את הסלט, אך בעיקר את המנה העיקרית, הדג המלוח המטוגן. וכך, רק מפני שמולקה לא יכול עוד לעמוד בבדידות המטבח, שבאחד מקירותיו קרוע אשנב להעברת האוכל לקייטנים, אשר בשל המצב לא הספיקו להתארח פה אפילו קיץ אחד, נקשר בין נוגה ואלישע לבינו קשר חם, לא רצוף, אבל חוזר ומתחדש עשרות שנים, כמעט עד לסוף.

כשהכה הברק, היה בן שתים־עשרה שלוש־עשרה בעיר שהיתה אז בפולין והיום באוקראינה. בנס לא נקבר עם משפחתו ויהודי העיר בבורות ההריגה, נמלט כחיה נרדפת ומצא עצמו ביער, בחבורת פרטיזנים רוסים. לא רק עיניים גוחלות ורעמת שיער, שתלתליה גולשים לכל עבר, היו למולקה. הוא ניחן בלשון מספרים, שהפכה כל אימה וכל צרה לסיפור כובש לב. הוא בורך באותו משהו סמוי, חומק מכל הגדרה, איזשהו כוח מגנטי, המושך אליו את הבריות, והוא שמשך גם עכשיו את לבם של נוגה ואלישע.

לא רק את החביתות בדג מלוח אכלו בצוותא. ערב שלם רותקו לקסמם השופע של סיפורי עלילותיו, שאין להבין איך יצא מהן חי, וגם אחרי שסיפר וסיפר, חשו שלא נגע אלא בשולי מה שחווה בארבע חמש השנים ההן, תחילה ביער, לאחר מכן כחביבם של ראשי הקומוניסטים היהודים במוסקבה, שלא לדבר על הברחתו הפלאית לפריז, וישר משם – לארץ ישראל. עובדה – הצילו כנראה צירוף נדיר של מקריות ומזל, בצד אותו משהו סמוי, שמשך אליו בכל עת את חיבתם וחסדם של הבריות.

הסיפור הוא חיי אלישע ונוגה, ופרטים אלה מחיי מולקה פיירברג נצרבו בזיכרונם ולבם, נארגו בריקמתם הסבוכה ממילא. גם אחרי מה שראה ושמע אלישע באירופה של שלהי המלחמה, בכלל זה בפגישות עם בני גילו של מולקה, שבאותו קיץ היה כבן שש־עשרה, שבע־עשרה נשמעו קורותיו כאגדה רבת־תהפוכות. ביער, סיפר, נשא חן בעיני המפקד, דוב רוסי ענק, אכזר כלפי האויב וחסר רחמים כלפי כל אחד מאנשיו, שתרומתו ללחימה לא הוכחה בעליל. שוב ושוב חזר, בשינוי גירסה על אמירתו של לנין, מי שאינו לוחם – אינו אוכל! ובלשון גסה מעט יותר, שיעוף חזרה לרחם אמו. “גם אותי,” סיפר מולקה, "קירב לא בגלל עיני היפות ולשוני המתגלגלת. בשנת השלטון הרוסי, עד לפלישה הנאצית, למדתי רוסית. אני, מה לעשות, קולט מהאוויר, וכשהגעתי ליער, הניח המפקד שאני ילד רוסי אובד, ודאי לא חניך בית ספר עברי. זה עזר, אבל לא פטר אותי ממבחני אומץ, נעשיתי לרץ אישי, ותפקידי היה לקַשר בין יחידות המשנה הפזורות במחפורות לבין מחנה החטיבה. מה פירוש לקַשר? להסתובב לבדי ביער האדיר – שמדי פעם פשטו לתוכו הגרמנים, הרגו ושרפו, אינם מבקשים כלל לדעת מי אשם במשהו ומי לא – למצוא את מחבואי היחידות, למסור את דברי המפקד ולהעביר בדייקנות כל מה שדיווחו הם לו, והכול בעל־פה. בהתחלה היה המפקד משוכנע שאת הדיווחים אני בודה מלבי, אבל כשגילה שנולדתי עם זיכרון של פיל ובי אפשר לבטוח יותר מאשר בכל הרוסים והאוקראינים שהסתופפו במפקדה, ראה בי נכס צבאי יקר. מדי יום היה שולח אותי בלי נשק, בלי כלום, לתוך היער השחור, ומכל יציאה כזאת ידעתי שלא אחזור חי. איך נאמר בשיר של קונסטנטין סימונוב (ומולקה, ששמיעתו היתה חדה וקולו ערב, שר כמה שורות ברוסית, ולמען מארחיו גם בעברית של אברהם שלונסקי), “איך ניצלתי – זאת נדע / רק אני ואת. / כי יותר מכל אדם / לחכות ידעת.”

נוגה ואלישע החליפו מבטים מחויכים ונבוכים גם יחד, שכן היא שלחה אליו לאיטליה, חודשים לא ארוכים לפני שלפתע ניתקה כל קשר, את שיריו של סימונוב, "איתך ובלעדיך בתרגומו של שלמה אבן־שושן, “איך ניצלתי – נָבֶן זאת / רק אני ואת, / כי חַכּוֹת, חכות, חכות / את בלבד ידעת”.

“מדוע אתם צוחקים?” רצו בין שניהם מבטיו הנעלבים.

“חס ושלום, לא מדבריך. זה סיפור נפלא, נורא מרגש,” מיהרה נוגה לתקן, ואלישע הוסיף:

“שנינו נזכרנו במשהו אישי, אחר לגמרי. שניצלת – רואים. אבל איך מהיער הגעת ישר למוסקבה?”

יד

באריכות ראויה סיפר מולקה איך ערב אחד נחת במסלול שחטבו הפרטיזנים מתוך היער מטוס צבאי ובו הנודע בכתבי המלחמה הסובייטים, הסופר איליה ארנבורג. הוא בא להאזין ולספר לעם הרוסי כולו על מעללי בריגדת הפרטיזנים על שם בוגדן חמלניצקי. אל האורח נשוא הפנים נצמד המפקד, גנאדי יפימוביץ פּומין, הסביר לו איך הם מצליחים לשרוד בעומק השטח שכבשו הגרמנים, לחבל במסילות ברזל, להוריד רכבות מהפסים, לאלץ את הפשיסטים להפריש כוחות, שאת הבריגדה לא הצליחו לחסל, אבל אנשיה שילמו בדם, הרבה דם.

ואז, כבדרך אגב, הציג את הרץ הקטן שלו, קוֹליָה קוּבּלַנוֹב, הנועז ובר המזל בלוחמי החטיבה, “שם שהמצאתי, בלי לחשוב פעמיים, ברגע ששאל המפקד לשמי, קוליה משום שאין רוסי מניקולאי וקוּבּלַנוֹב כזכר לעירנו, קוֹבֶל.”

מה עבר בראשו של ארנבורג כשהציע בהתרגשות ספונטנית לקחת עמו את הילד הגיבור הזה למוסקבה, כדי להראות אילו ילדים חינך הקומוניזם, אך גם להבטיח חינוך וחיים ליתום, שאין ראוי להם ממנו. סוד זה לא ייוודע למולקה אלא במוסקבה עצמה, כשיתגלה לפניו האיש, שסטלין פרש עליו את חסותו, גם בזהותו הכמוסה היהודית.

“לבו של ארנבורג זה,” סיפר מולקה, "נכמר למראה היתום היהודי, שעשר פעמים ביום נשלח להתגרות במוות ועשר פעמים ביום הגיח חי מעבי היער. אז כבר קרבתי ליום הולדתי הארבעה־עשר, ומספר מסעותי ביער הגיע למאות. הן אפילו טייסי קרב מעבירים לעורף אחרי כך וכך משימות, חתם ארנבורג את דרישתו למסור אותי לידיו.

“אני שואל אתכם, מי יסרב לסופר המפורסם, שטורו ב’פרבדה' נקרא על ידי כולם, מסטלין ומטה? די שארנבורג יזכיר את השם גנאדי יפימוביץ פּומין כדי ששם למעלה יעשו אותו לגנרל של דיוויזיית שדה מסתערת ומוחצת, לא עוד ראש לחבורה דלה ומכונמת, שעד עתה שיחק מזלה, אבל כל יום עלול להיות יומה האחרון. כך חשבה כנראה הבהמה הגסה הזאת, בריגדיר גנרל פומין, שכן מיד שיבח את הצעתו של ‘איליה גריגורוביץ’ הנערץ על כולנו', ומעומק לבו הוסיף: 'ואם יותר לי לצרף את קולי, הנה אנחנו פה ביער זקוקים מאוד ללוחם רב־תושייה כקוליה שלנו, אבל על מולדתנו הסובייטית להיכון ליום שלאחר הניצחון. קוליה ודומיו הם הערובה לעתידנו. ברוך תהיה על אצילות נפשך ועל אמונתך בעתידנו.”

שניהם התמוגגו מחקיינותו המבריקה של מולקה, לבם הולך שבי אחר הסיפור כולו, אך יותר מכול אחר המעשה באיליה ארנבורג, אבל אלישע חשד מעט בצירופים אלה: “נו, אז מה היה עם ארנבורג?”

בתיאורים פלסטיים, גדושים פרטי פרטים שאי אפשר לבדותם, תיאר מולקה איך הובא במוסקבה לישיבת הוועד היהודי האנטי־פשיסטי, ושם פגש את השחקן הגאוני שלמה מיכאלס, את המשוררים פרץ מרקיש ואיציק פפר, את המספרים דוד ברגלסון, דוד הופשטיין ולייב קוויטקו, באחת – את כל המי ומי.

“וכולם התחרו ביניהם, מי מהם יפרוש עלי את כנפיו. היווסקים האלה ישבו, קינחו את עיניהם כיהודיות זקנות, הציעו פתרונות מעשיים לטיפול בי. אני, מולקה, קטן כמו היום, רזה כגפרור, ישר מהיער, ומאורות הדור דנים בעתידי: איפה אלמד, היכן אגור, מי מהם ידאג לי, אין לתאר!”

“ודאגו?” שאלה נוגה חרישית וזהירה.

“כל יום בישר יורי לויתן ברדיו מוסקבה על נסיגה גרמנית נוספת, אבל המלחמה טרם הוכרעה. אנשים ביכו את מתיהם. היה מחסור נורא. אלא שאני הייתי כמי שהועבר מהגיהנום לגן העדן. אנשים אלה, שנהפכתי לנער שעשועיהם, נמנו עם מיוחסי השלטון, קונים בחנויות מיוחדות, שגם בימי הרעב היו גדושות כל טוב. בין אלה התהלכתי, פונקתי, ימי החלום של חיי.”

“הלוא פתאום הוגש לך הכול על מגש של כסף,” תהתה נוגה, “למה ויתרת על הזדמנות נפלאה כל כך?”

מהר מאוד ראיתי, שגם מאורות גדולים אלה, חביביו של סטלין, אינם יודעים מתי ייזרקו ישר מהדַצ’וֹת שלהם למרתפי לוביאנקה, הכלא הנורא, הנמצא במרחק יריקה מהקרמלין. ביער למדתי לפענח את הרחש הקל ביותר, לדעת מתי הוא מבשר חיים ומתי הוא נושא מוות. אתם, שמעתי, ב’שומר הצעיר', בעד הקומוניזם שיצליח במה שנכשלו בו נביאי ישראל וישו, להוריד לארץ את מלכות השמים. אני מביט מהצד, רואה כמה אהבה יש בין שניכם, וגם איך פתחתם לי את דלתכם, ולא אגיד מה שצריך אורח לשמור בלבו. רק זה: אצל אותם יהודים גדולים הרחתי פחד, הרחתי מוות. כבר כמעט שנתיים אני פה, אבל ממה ששומעים אפשר לומר בביטחון: אולי בעוד שנה, אולי בעוד חמש, את כולם, אחד אחד, יעמידו לקיר."

“על סמך מה אתה מדבר בביטחון כזה?” הגיבו בכעס, כמעט בקול אחד, נוגה ואלישע. חרף כל סיפורי הבאים משם, מי יתעלם מעמידתן העילאית של לנינגרד וסטלינגרד, שהפכו את גורל המלחמה והצילו גם אותנו בארץ מגורלה של יהדות אירופה. מדאיג המסופר על פולחן האישיות הביזנטי ומשפטי הראווה, אך כבר היו דברים מעולם, ועל רעות אלה זרעו אור ספרים כ“פטר הגדול” לאלכסיי טולסטוי, הצאר שכפה על איכרי רוסיה את הפיכתה למדינה מערבית. גדולי אנשי הרוח בעולם מכללים את עמיתיהם הסובייטים, והתמונה הכוללת מוכרת להם יותר מאשר למולקה. בסתר לבם גם חשדו שדבריו הם עירוב שובה לב של מציאות מסמרת שיער ודמיון פרוע.

“מה זה, ייקחו את מיכאלס, יקחו את ארנבורג, שסטלין אמר שהוא שווה דיוויזיה שלמה, ויעמידו לקיר?!”

“יעמידו, כדור בעורף לכל אחד. איך, לדעתכם, הגעתי לרעיון הבריחה מכלוב הזהב, ואיך הצלחתי בכך?” שאל, השתהה, לא המתין לתגובה, והמשיך: "בחיי מי אשבע? מכל המשפחה נותרתי רק אני בחיים. אז בחיי, אם הם שווים משהו, נשבעתי. המליצו עלי, ובגלל האנטישמים בלי הצלחה, שיוענק לי עיטור גיבור ברית המועצות. התקבלתי לאוניברסיטת לומונוסוב, ולא בזכות היער, ולא בשל הרושם שהשארתי, אלא אך ורק מפחד מפני ממליצי. נו, מכל זה לברוח? ולאן? ארנבורג צירף אותי למסע באוקראינה ורוסיה הלבנה. הגענו לקובל, מולדתי. נכנסנו לבית הכנסת החרב למחצה, שלתוכו דחפו כעשרים אלף יהודים, ומשם נלקחו להירצח בפתחי הבורות. דבר לא שרד, לבד ממה שרשמו ההולכים למות על הקירות, מאות כיתובים קורעי לב, שככל שהספקתי העתקתי לפנקסי והראיתי פה בארץ. בכל אופן, שם, בבית הכנסת, לחש באוזנו ארנבורג, כאילו קירות אלה, שלא הגנו על שום אדם, מגינים דווקא עליו, לחש, ‘מולקה, לך מפה, מהר’. ארנבורג הוא לא גיבור גדול וימות ודאי במיטתו. אני הייתי לו כמין קמיע, וכל עוד אני איתו, לא יאונה לו כל רע. ‘בקרוב מאוד יבקר במוסקבה עסקן יהודי צרפתי חשוב,’ לחש לי, ‘איש העומד בראש ארגונים התומכים בבית המועצות. בבוא העת תשמע את שמו. הוא יוציא אותך. כך או אחרת,’ אמר, במילים אלה ממש, ‘כך או אחרת.’

נוגה שידעה גם לשבת שעה ארוכה ורק להאזין, קמה לסלק את הצלחות, הציבה את הפינג’אן על הכירה החשמלית ועמדה דרוכה לרגע הרתיחה.

“רגע, מולקה. אני חייבת להתרכז כולי בקפה.”

משהוגשו הקפה הטורקי וצלוחית ה“פֶּטִי בֶּר”, המשיך ממש מהמקום שבו שיסעה אותו נוגה: “אז לא הבינותי למה התכוון ב’כך או אחרת‘. ירד עלי פחד גדול יותר מאשר ביער. עד שובנו למוסקבה המעטתי לדבר. יום אחד הוזמנתי ל’מיטינג’ עם אורחים נשואי פנים מצרפת. הכול יודעים, שרוב השנים בין מהפכת אוקטובר לנפילת צרפת, ישב ארנבורג בפריז, והיה בה בן בית יותר מאשר במוסקבה. לא הופתעתי לראותו מתחבק ומתנשק עם כל המי ומי. עברו כשנתיים מאז שלף אותי מבין הפרטיזנים, ועדיין התעקש להציגני כילד הסובייטי הגיבור, שמאות פעמים חמק מהגרמנים וקישר בין יחידותיו של הפרטיזן הגיבור, בריגדיר גנאדי יפימוביץ פומין. בהתרגשות מיוחדת הציגני לפני ‘ידיד גדול של ברית המועצות, מנהיג הכוחות הפרוגרסיביים ביהדות צרפת, מארק יארבלום’. אולי במתכוון הפגיש אותנו במקום ציבורי כל כך ולא בחשאי? אינני יודע. גם לא אם הפגישה תואמה ביניהם. גם לא אם מארק יארבלום הוא שיזם את הגנבתי למטוס המיוחד כאחד הנלווים למשלחת. פעם, בעולם יותר נורמלי, אולי יוודע הדבר. עובדה: במטוס מלא קומוניסטים צרפתים ואוהדיהם נחתי בפריז, ושם קישר אותי יארבלום, מלאך אלוהים, עם מי שצריך, וזה העלה אותי עם סרטיפיקט מזויף לסיפון האוניה הראשונה לחיפה.”

התיאור היה מרגש, אפילו “מעוגל” מדי, כאילו יצא מאיזו סדרה של “לא ייאמן כי יסופר”, ואם כי את לבם של אלישע ונוגה כבשו בעיקר עיניו הבוערות, כוחו הרב כמספר, ומעל לכל גלגוליו של ילד אובד, שנזרק לתוך האכזר בעולמות, הנה בסיפורו נהגו זהירות, cum grano salis,עם קורטוב של מלח.

גם הסיפור עצמו חש שלא בנוח. כרכי הזיכרונות של ארנבורג מעידים שהיה גיבור קטן – חבריו נקצרים מימינו ומשמאלו, והוא נחלץ מכל צרה. והנה, חמישים שנה לאחר אותה אכילה משותפת של חביתות ודג מלוח מטוגן, ראתה אור ביוגרפיה מרתקת, "Tangled Loyalties – The Life and Times of Ilya Ehrenburg” מאת Joshua Rubenstein. מובא בו מעשה, שלעומתו מחוויר אפילו סיפורו של מולקה. הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, כותב רובינשטיין, מוטט את ארנבורג נפשית ופיזית, ושמונה חודשים לא בלע אוכל מוצק, ובמהלכם איבד עשרים קילו. ממחלתו קם רק ב־10 במאי 1940, כשפלשו הגרמנים לבלגיה והחלה המערכה על צרפת. בהסתמך על מה ששמע המחבר מפי חוקר הספרות רומאן יעקובסון והסובייטולוג לינארד שפירא, פחד ארנבורג לשוב לרוסיה, ואפילו בצל כיבושה הקרב של פריז בידי הגרמנים, “שקל יציאה לפלשתינה. ארנבורג התקשר למעשה עם נציגי הסוכנות היהודית בפריז, אך דבר לא יצא מרעיון זה והוא נשאר בצרפת” (ע' 182 והערה 74 בע' 420).

זמנית מאוד נשאר שם, מוסיף הסיפור. הוא חזר למוסקבה, ובברכתו של סטלין דווקא התפרסם הרומן הגדול שלו “הסערה”. הוא היה לחביבו של העריץ, וכל עכברי הספרות שנמלטו מפניו, מיהרו עכשיו להללו ולשבחו ולבקש את קרבתו.

האם מקנה מידע מאוחר זה סבירות גבוהה יותר לגלגוליו הפנטסטיים של מולקה? זאת אין הסיפור יודע. ועם זאת, מרגע שחשף ההיסטוריון את ניסיונו של ארנבורג לבקש מקלט ביישוב הציוני הקטן, מתכווץ מאוד הספק באמיתות קורותיו של מולקה פיירברג.

טו

ֹמעתה רדפו הימים זה את זה כאחוזי תזזית. ירושלים מלאה סתיו. האפלולית כירסמה את שעות האור. לאלישע ונוגה, עכברי הספרים, קל היה להתחפר במאורתם, ורק במוצאי שבתות “לעשות חיים”, להתגודד עם חברים על ספל קפה ועוגת שמרים בחלק האחורי, המוגבה, של “עטרה”, ללקק גלידה ב“אלנבי” עם נחום וברוך, רַבִּי הדובי במשקפי הקרן העבים, שסיים זה עתה, הוא ונחום, את קורס המ“מים בג’וערה, ואיתם גם מוסא “קילומטר” מראשון לציון, משקלו קילו וגובהו מטר וריצ’י הקומפקטי, לעיניו עדשות עבות לקצרי רואי וגפיו קצרות, ובדומה לנחום שניהם בחזקת מפקדי פלוגות, לראשם הילה שאפשר לדמותה רק לזו של מח”טים ואוגדונרים בצה“ל של היום. הסתיו, הצינה, הרוחות הירושלמיות החותכות וצליפות הגשם השילו מעל כולם את חאקי הקיץ, המשווה קטן עם גדול, ועין בוחנת ראתה עכשיו את המפ”אים בז’קט גברדין, רב־כיסים־וריצ’רצ’ים, מכנסי קורדרוי ירוק־זית או חום־אדמה, ועיקר העיקרים – נעלי זמש גבוהות שסוליות הקרפ שלהן רכות וחרישיות. וסימן נוסף, ככל שקומתו של מפקד קצרה יותר, דרגתו גבוהה יותר. כיוון שאין הסיפור חב מאומה לתקינות פוליטית, יעיר כאן, שרק בקרב חבורה זו, בני מושבות, יוצאי גימנסיות ובתי ספר מקצועיים וחקלאיים, הרגישו אלישע ונוגה “בבית”, ולמוצאי השבתות ציפו כל השבוע. ריחה של שרֵפה קרבה מילא את צינת נובמבר, תנועת המרי התפרקה, ועדות באו והלכו, המלצות הופרחו ואבדו בפחי האשפה, והנוער העברי, גם מי ששללו מעשים רצחניים שלא כלפי מטרות צבאיות, תבע מבצעים שיקבעו מיד, ובלי התחכמויות מדיניות, שהמדינה היהודית היא עובדה קיימת, חזקה מכל החלטה. “איתן נעמוד במקומנו. כל רוח רעה לא תזיזנו. אל מורך. אל עצבת”.

כל השנים יקיים זיכרונו של אלישע תמונה מכמירת לב, סמל נוגה למצב: בעלתו במדרגות הרחבות לבית הספרים הלאומי, ראה גבר גבה קומה, במשקפים שחורים וחליפה בוהקת בלובנה, כפוף מחמת זקנה ועיוורון, מובל במעלה המדרגות, רגליו מחפשות משען. זהו ד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, הבא להעיד לפני אחת הוועדות, שאת ישיבתה זו קיימה בהר. בשם מה ידבר שם הזקן העיוור, המנותק מארץ ישראל שלנו, ובשם מי, בטח לא בשמנו! מה הוא יודע על חיינו ועל רצונותינו! ובכל זאת, אנחנו נידרש לפרוע כל שטר שיחתמו עליו הוא, בן־גוריון, אחרים. שאלות המוטחות מימין ומשמאל מהדהדות גם בראשם של נוגה ואלישע: הביטו בו ותראו את עיוורון ההנהגה ותשישותה. הבו לנו אנשים שעיניהם פקוחות, ואחריהם נלך בעיניים עצומות.

בן לילה, כאילו בחסות איזו חשכה, בזחילה, בהסתננות יחידים, התהפך עולמם של דיירי בית אדליץ, גם זה של החבורות החמות והעליזות שהיו מתווכחות בגרון גדול ב“עטרה”, מתענגות על עוגות מצוינות ב“זיכל”, מלקקות גלידה ב“אלנבי”. התהפך גם העולם, שאך זה בנו להם נוגה ואלישע, לא בלי קשיים, אך באהבה רכה. תחילה התרחש הכול בחדרי הדיונים, הוועדות ההולכות ובאות נתפסות כאיזו “מציאות” מדומה, ולא עוד בלונדון, כי אם בניו יורק, לגמרי מחוץ לחיים. רק קולו של משה מדזיני, פרשן הרדיו המשדר מלֵייק סַאקסֶס, ומאמריו של עזריאל קרליבך מ“ידיעות אחרונות”, אף הם מפרוזדורי האו"ם, מקיצים את הסבורים, שכל הנאומים האלה שם לחוד, וחיינו כאן לחוד. שידברו הגויים כאוות נפשם, הכריזו נואמי כל פלגי הישוב. רק אנחנו יודעים מה טוב לנו, ורק מעשינו יכריעו. וכך זעק אחד מהם מנהמת לבו: “אם יגזרו את הטלית הקטנה שלנו, נעמוד גם אנחנו וגם שכנינו עם סמרטוטים, שלניגוב הדמעות לא יספיקו”. רק מדינה אחת לשני העמים, מדינה דו־לאומית, זו ביצת קולומבוס!

ורטוריקן מזהיר שני, ריאותיו ברזל ורגליו שיש, מדבר שש ושבע ושמונה שעות ואינו מפסיק אלא כדי לגימה של תה, אומר אפכא מסתברא, משל הטלית הקרועה לגזרים מבטא בדרמטיות איזה אסון תמיט עלינו החלוקה, כל חלוקה, אך מסקנתו היא היפוכו של השכל הישר – מדינה דו־לאומית היא סתימת הגולל על המפעל הציוני. על שולחן המנתחים בלייק סאקסס מונחת הצעת החלוקה, ורק מהלך נועז ימנע את הניתוח. אכן, חס וחלילה מדינונת אצבעונית, שתיכנס כולה לתוך חור הגרוש, אלא רעיון מהפכני באמת: משטר בינלאומי. האו"ם נוטל לידיו את המנדט ומבַנְאֵם את כל ארץ ישראל. בחסות האומות המאוחדות נמשיך באין מפריע את העליה וההתיישבות. הבִּנאוּם הוא ביצת קולומבוס!

שום נאום או מאמר נגד בעלי כל ביצי קולומבוס, לא היה שלם בלי שהוקעו ה“סנבלטים”. הצועקים וקהלם ידעו מי הם הסנבלטים: אותו יהודי עיוור, נשיא ההסתדרות הציונית, הוא ויושב ראש הסוכנות היהודית, וכל אותם יהודי “מה יפית” שנפשו של כל נער עברי שדמו חומר נוקעת מהם. סנבלטים אלה הם משרתיו של אותו ארגון, לא או“ם אלא אב”ת, ארגון בוזזי תבל. בעזרת הסנבלטים, הם באים לגזול מעם ישראל את כבשת הרש. ברית כרותה בין עם ישראל, אלוקי ישראל וארץ ישראל, ושום סנבלט לא ימנע מאיתנו לחדש ימינו כקדם. זו התשובה הציונית היחידה: לכונן מיד את הכוח העברי העצמאי, להודיע קבל עם ועולם שארץ ישראל המערבית היא מדינת היהודים. אין שום צורך להכריז על הקמתה. היא קיימת, ריבונית, חזקה. זו ביצת קולומבוס!

טז

לא את גירת הימים בא הסיפור להעלות, אלא את קורות נוגה ואלישע קרוק, חבריהם מנוער וכל מי שהיה בקרבתם בזמן ההוא, שבן לילה היה לזמן שונה מעיקרו. פתאום עבר הקול – ההצבעה תהיה בליל שבת, עשרים ושמונה בנובמבר 1947 למניינם. מנהל בית הספר, שעל אף התפטרותה של נוגה הוסיף לראות בה אחת האהובות במורותיו, השאיל לה, ולמשך השבת בלבד, את תיבת העץ הניידת של רדיו “פיליפס” שניצבה בחדר המורים, כדי שהיא וחבריה לא יחמיצו את הרגע הרה הגורל. כיוון שכבר אז רווח המנהג חבר מביא חבר, התכנסו בחדרם של אלישע ונוגה כל חבריהם וחברי חבריהם השוכנים בבית הכרם ובנותיה, עשרים, שלושים, ראש על ראש. על ההאזנה לרדיו ויתרו, שכן אחד האמריקנים שבפנסיון “פאקס”, בעל רדיו עם גלים קצרים ששידורי האו"ם נקלטו בו היטב, דיווח שההצבעה נדחתה ל־29, מוצאי שבת. מי שבא, נשאר. דיברו, פיצחו מה שהכינו בעלי החדר ומה שהביאו האורחים, אילצו עצמם ללגום מאותו קוניאק מר ממוות, ששמו במין סגי נהור, “מדיצינל”. ירח כסלו עמד במילואו, וטלאי עננים רק העשירו את נוגהו הרך. הגשמים החזויים נרתעו גם הם מהשבתת השמחה. הצפיפות והמחנק, שלא לדבר על עשן הסיגריות, היו בלתי נסבלים. מישהו הגביה את התריס הגלילי, פתח את החלון, והחדר והבריאה כולה היו לאחד. כשמיצו את הוויכוחים, הניחושים, ההתנצחויות בין המחייבים והשוללים, עברו לבדיחות התובעות קהל מצומצם ומרוכז מהרַמכים חסרי המנוח שבחדר, ומיד ניצחה השירה, ואותה לא היה אפשר להפסיק.

לולא המאורעות שבאו דחופים לאחר ליל השבת, היה נשאר בזיכרון כעוד “ערב גדול” של שירה, בוטנים, מקלות מלוחים, קוניאק רע והשתובבות לא מתנצלת. במקרה גם הזדמנו בין הבאים שניים שניחנו בקולות ערבים להפליא, ועוד שלישי, יוחאי, גם הוא מהכיתה של נוגה ואלישע, נוטר ותלמיד הקונסרבטוריון. אחד הזמרים, הבריטון, יוסקה, למד מתמטיקה ופיזיקה, ובקורס בג’וערה היה באוהל אחד עם נחום, רבי, ריצ’י, נועם ועוד שלושה.

הדברים מסופרים אחרי ככלות הכול, אלא שכל המסובים בחדר הם מאוד לפני ההתחלה, ודי להצביע על יוסקה, שקולו אינו מכניע בעוצמתו את הקולות האחרים, אלא כמו חופן אותם לתוך שמיכתו הרחבה, הרכה, כולו שופע גברות נינוחה, וחבריו מלחשים שאינו תופס כמה מתות עליו הבנות. עם הוריו עלה מקנדה בעודו רך בשנים, אך מהרי“ש האמריקנית, שהיא מסודות קסמו, אינו מצליח להיגמל. הזמר האחר, שמואליק, מקרובי משפחתו של אלישע היה, אף שמידת הקרבה לא היתה ברורה, ואפשר שהוריו היו בני העיירה של אמו בפולין, והעיקר – תל אביבי. בשנות נדודיו ניתק הקשר בין אלישע לאותה משפחה תל אביבית מהודקת, אנשי מעשה, פעילים ב”הגנה“, דתיים כולם, זה מקפיד על קלה כחמורה וזה מתפשר גם על החמורה, והנה, ממש לפני עיניו, בפתח המסעדה הקואופרטיבית, אטרייה דקה וארוכה, כפופה מעט, צדודית השועל שלו יותר שועלית, יותר מנומשת, משקפיו קבועים בשורש אפו המקומר – שמואליק! יפה יותר לא נעשה במרוצת השנים, אך בעודו מתפעל משפעת שערו המקורזל, הנחושתי ממש כשערה של אמו, רוז’קה, שבדמי ימיה, חיוורת כסיד תחת השמש התל אביבית, גוועה, ראה: הבחור, החזן לעתיד, גלוי ראש, אפילו כיפה־כזית אינה חבויה בסתר קרזוליו הלוהבים. הוא סיפר שהוצב לתחנת עטרות־נווה יעקב של משטרת היישובים העבריים, וכך מימש תשוקה כפולה, ללכת בדרכו של אביו, שהיה “מאכר” בארגון ה”הגנה" של תל אביב, והוא מ"כ ומדריך נשק, וכן הוא לומד בקונסרבטוריון. צופים לו עתיד כזמר אופרה. כיוון שנפגשו ממש ערב ההתכנסות בחדרם, שאל אלישע – קצת בהנחה שישיב בשלילה – אם יוכל להגיע בליל שבת לבית הכרם. שמואליק זרח משמחה.

ומה נפלא היה השילוש, יוחאי מנגן בחליל הקסמים ויוסקה ושמואליק שרים. כאילו שנים הם מופיעים יחד, מהסים את קופסת הסרדינים הקשקשנית ועושים אותה למקדש־מעט, איש איש והזיכרונות המציפים אותו בשוב אליו המילים והלחנים המוכרים כל כך, שהערב הם יקרים מתמיד. הכול בזכות השלישייה המאולתרת, שעל החלילן שבה, יוחאי המפליא להמס כל לב, עבר הסיפור, שלא בכוונה, בשתיקה.

יז

גם בגימנסיה לא נמנה יוחאי עם חבורתם הפנימית. ילד לבדד היה, בן מושב עובדים שהמושבה החלה כבר אז לבולעו, אבל עדיין שרדה בו הוויה שונה. היו בעלי לולים ורפתות. היו בעלי פרדסים זעירים, גידלו ירקות. על פלוני סיפרו שלימד עצמו גידול פרחים באמונה תמימה, שבימי שישי ייחפזו נשות המושבה לקנותם כדי לקשט בהם את השבת. גם מתי המעט שגרסו כי פרחים הם נוי, גידלו מתחת לחלונם ציפורנים, לוע הארי, דליות וכריזנטמות. אבל להוציא כסף על פרח?! בלית ברירה חיפש פרנסה מחוץ למושב, והיה לגנן הראשון של המושבה.

בשבתות ובחופש הגדול היו ילדי המושבה והמושב באים אלה אל אלה, ולא אחת גם התקיים החוג “הסגור” על גג היפה בבתי המושב, אצל אפרת. על יוחאי לא נתנה הכיתה בכללה את לבה, אותי משום שטרח לשבת בלתי נראה על ספסל אחורי, שערו מגודל ופרוע, בגדיו לא מגוהצים ולא תמיד נקיים, נחיריו פקוקים בנזלת תמידית. אף פעם לא הצביע כדי להפגין את ידיעותיו, וכשנשאל היה מלמל מבעד לנחיריו הפקוקים משהו שניתן היה לפרשו לכאן ולכאן. לביתו לא הוזמנו ילדי הכיתה אפילו פעם אחת, ונוגה ואלישע אף לא ידעו היכן בדיוק הבית. מי שנשאל, ענה בפה סגור. ובכל זאת עבר הלחש: שם בבית יש אם חולה, אין יודע במה. פה אחד גילה לאוזן אחת, ש“משהו אצלה לא בסדר, אפילו לחצר היא לא יוצאת”. האב, ממייסדי המושב, דבק בחקלאות, אף שיותר מאשר קיום בצמצום, אינה מחזירה לו. נלחשו עוד דברים שילדים לא אוהבים לשמוע. את אלישע. למשל, שאלה דווקא אמו חתומת השפתיים בשובו מהמושב באחד מימי החופש הגדול, “גם הבן של פּוּטֶרמַן היה”? לא חיכתה למענה, רק נאנחה. אנחה־ על־הכול: “שני ילדים יפים כאלה לא רואים, אתה לא יודע על מי להביט קודם, על הגדול או על הקטנה. היא היתה מלבישה אותם כמו שתי פּוּפֶּעס, וגם היא היתה תמיד בפָּרַסוֹל, בשמלת קלוֹש לבנה, קלה, כמו מגַּזָה. תכף ראו, המושב בשבילה זה סם המוות, ואם פוטרמן לא יוציא אותה, זה ייגמר רע מאוד. אבל לך שכנע פרד. ואבא שלך כן שומע?”

דברים אלה נאמרו כנראה סמוך לבוא האחות הקטנה לגימנסיה, שתי כיתות מתחת לכיתתם. אלישע ראה איילה דקה, ארוכת רגליים וצוואר, והעין נמשכה אליה לפני שהתגלו פניה, עור צח שכמו נסוגה מפניו השמש הארצישראלית, שיער רך היורד לכתפיה, “שחור כאשר תתאוו”, עיני איילה פעורות בפנים מוארכות, ריסים שכיסו את עיניה כמסך משי והבליטו עוד את צחות עורה, את חיטובו העדין של אפה, את הרטט השקוף של נחיריה. בַַּמבִּי קרא לה אז בלבו, בַּמבִּי. וגילה מה שהקדימה ואמרה אמו, מה מפליא דמיונה ליוחאי הבכור.

כשם שאת בכורו קרא פוטרמן על שם יוסף, חיים ברנר, שנרצח חמש שנים לפני לידתו, כך נתן לצעירתו את שם האיש שמתורתו לא סטה ימינה ושמאלה, אהרן דוד גורדון. היש היום מי שיבוז, או יניד ראש על אביו של יוחאי ודומיו ברחבי הארץ, שלבם ציוום לעבוד כחמורים את דת העבודה, אך כדי שלא יִרַך לבם בחצי הדרך, הפכו אותו לאבן? פוטרמן סירב לראות בהתפוררות נפש אשתו, וגם כאשר ניכרו סימנים ראשונים בגורדונה החיוורת והחולמנית, לא הבין שביתו קרוב לקרוס. אין הסיפור יודע מה הביא בעל עקרונות נוקשה ודל אמצעים לשלוח את שני ילדיו לגימנסיה ובמה מימן את לימודיהם. שוב אין גם את מי לשאול. משפחת פוטרמן אבדה כולה, וכשנהפך רחובו היחיד של המושב לעורק מרכזי בעיר ההולכת ומתפשטת, נעלם תחת האספלט גם הבית ההוא, הסגור לזרים. ידוע שיוחאי סיים את הגימנסיה, וככמה מילדי הכיתה היה חבר ה“הגנה” ומטעמה התגייס למשטרת היישובים. כשהוצב לתחנת עטרות־נווה יעקב, שכה גם לממש את חלומו, ללמוד בקונסרבטוריון, ועד מהרה ניבאו לו שם עתיד מוזיקלי מזהיר. תעיד תרומתו לאותו ערב משוגע בחדרם של נוגה ואלישע, ערב שהסתיים בהחלטה שכל מי שיעמדו עדיין על רגליהם ישובו וייפגשו במוצאי השבת כדי להמתין יחד לתוצאות ההצבעה.

וגורדונה, שנזכרה כמו דרך אגב? כאן מדבר הסיפור בנוגה, אלישע וחבריהם בליל העשרים ותשעה בנובמבר ובקורותיהם בימים שבאו דחופים מיד לאחריו.

יח

לא רבים היו הימים שנותרו לאחר ליל השמחה האחד והיחיד ההוא ליוחאי, שמואליק, יוסקה, נחום, רבי, מוסא ועוד מי ששבו ונאספו באותו חדר, בהם כמה וכמה מדיירי שתי קומותיו של הפנסיון, צעירים ולא כל כך צעירים. בשבת התהלכו כסהרורים, הן בהשפעת הקוניאק, השירה, אך יותר מזה בשל הציפייה להכרעה, ומי יעז לנחש מי מחמישים ושבע המדינות החברות בארגון האומות תצביע בעד, מי נגד, מי תימנע ומי פשוט תיעדר.

בבוקר איחרו להתעורר, אבל משקמו לא ידעו מנוח, ביקרו זה אצל זה, יחד הלכו העירה, לא לשום מטרה, רק בתקווה ששם ישמעו את מה שאינו ידוע לאיש. נוגה ואלישע הלכו אל נחום וברוך בכרם אברהם, ויחד עלו אל רבי, שדודתו פינתה לו חדר חינם מול המסעדה הקואופרטיבית, “תל אור” ומספר 9 להר הצופים. כעת היו חמישה, וכולם טיפסו לקומת הגג באחד הבתים בבן־יהודה, אל יוסקה ומוסא שחילקו ביניהם חדר כביסה. אז נזכרו שגם ביום כזה אין הקיבה מוותרת על שלה. בשבת זו לא ירדו למסעדה הארמנית מול בַּרקלֵי’ס בנק, וודאי לא לאחת המסעדות הערביות בשער יפו. בחלקיה היהודיים, המקוצצים והמגודרים של ירושלים, נותרה המסעדה הקואופרטיבית, אוכלים מה שלכאורה בושל מבעוד יום ונשאר חם על פלטות של שבת. רק המלצריות העייפות כולן חולין שבחולין.

על מרק אטריות פושר וקציצות, שגם רבנים היו פוסקים שאין בהן בשר, ועל הרבה לחם, שבו לשוחח על הצפוי. המפקדים שבחבורה הוסיפו לחשוד באנגלים, שתהיינה תוצאות ההצבעה אשר תהיינה, מפלשתינה לא יסתלקו. ונגיד שיימצא רוב בעד מדינה יהודית, רוב שעל פי כל החישובים אין לו סיכוי, תשמעו לנו, מחר ידליקו לנו האנגלים את כל הארץ, יתחדש המרד הערבי, וכשהאש תאיים לשרוף הכול, יופיע ג’ורג' הקדוש, משמיד הדרקונים, ויכריז שמטעמי אחריות שלטונית ומוסר נוצרי לא יפקיר את פלשתינה, יכה ביהודים ולא יזוז מפה.

מוסא, שבדרך כלל חתום פיו הדק, אבל הוא יושב במפקדה שבמרתפי הסוכנות היהודית ויודע מה שחשוב לדעת, הביט ימינה ושמאלה, כעומד לגלות סוד כמוס, ואמר רק זאת:

“חברה, לאן אנחנו הולכים מפה?”

“כמו אתמול, אל נוגה ואלישע. בפנסיון “פַּאקס” יש לאמריקני הזה, ריצ’רד, גלים קצרים. את לייק סאקסס שומעים כאילו זה יפה נוף. כדאי שנתחיל לזוז.”

לא נשמעה כל התנגדות, ואז אמר מוסא, "בדרך אספר לכם סיפור, אבל רק אם תישבעו שירד איתכם לקבר.

היש אדם הארץ, שאחרי פתיחה כזאת לא יישבע בכל הגדוש לו, והרבה יותר מזה?! נשבעים!

אחרי שהשמאילו לדרך בית הכרם, כולה קוֹרחת סלעים בוהקת כצרעת, כשמלוא כל העין לא נראתה נפש חיה אחת, פתח מוסא וגילה את הסוד הכמוס.

יט

כאן נדרש הסיפור לשתי התנצלויות: האחת, בין הנשבעים להוריד את הסוד לקבר לא היה, ואין שבועה זו חלה עליו. ואגב סיפורים, להבדיל מבני תמותה, אינם יורדים לבור קבר. האחרת, שמגבלות מסוימות, מעין קוֹד של כבוד, מטיל על עצמו גם הסיפור. אילו סבר שבכך הוא מועל באמון שנתן מוסא בחבריו, היה מעדיף את קוד הכבוד על תאוות הגילוי. תוקפו של חוק שלושים השנה, שנהוג להחילו על סודות מדינה, פקע מזמן, ואפילו חוק חמישים השנה בטל לגבי סוד מיום 29 בנובמבר 1947, שכמעט כל השותפים לו אינם עוד בחיים, ורובם לא ראו אפילו את השמש עולה על יומה הראשון של מדינת ישראל.

הסיפור חוזר אל מוסא, בדרך לבית הכרם. ואלה דבריו:

“רַאס־בִּן־עַנכּוּם אם הגה תוציאו מהפה. מתל אביב, מהראש, מגיעות לפני כמה ימים שתי שאלות ותביעה למענה מיידי. יש לברר אצל הנציב והסמוכים לשולחנו: אל”ף, האם נפלה אצלם הכרעה לפנות את הארץ אם יאמץ האו“ם את תוכנית החלוקה? ובי”ת, האם תתבצע החלטה כזאת גם אם פינוי הצבא הבריטי יסכן את עצם קיומו הפיזי של היישוב?"

“חתיכת שאלות,” מילמל נחום, שאצלו אין בדיחות ואין חוכמות.

“על שאלות אין מִסים,” מיהר להעיר רבי, “ולמישהו בירושלים היו תשובות?”

“זה הסיפור, מנה ראשונה לקראת הערב,” אמר מוסא. “השאלה הופנתה, וגם על זה, דיר־בַּעלכּוּם, אף מילה, לראש הש”י בירושלים. עכשיו, מאיפה צריך הש“י לדעת מה יש בראש לנציב העליון ולסמוכים לשולחנו? לא אשחק בניחושים – מפיו של השֶף! המקור המוסמך ביותר למתחולל בראשם של הנציב העליון, המזכיר הראשי ומי לא, היה יקה שמן, יהודי נאמן בכל לב לעם ישראל, רב־הטבחים. המידע שהביא נמצא שוב ושוב מהימן ביותר ובעל חשיבות עליונה. אז הכול כאילו מסודר, נכון?”

הפסקה דרמטית, הכול מחכים לעיקר.

“מתברר שפּוּנקט באותו יום הוחש השֶף ל”הדסה" בהתקף לב קשה, סכנה מתמדת לבעלי משקל עודף כשלו, אבל למה דווקא ברגע גורלי כזה לעם ישראל?!"

איזה חרבון! מסכן כזה!" נחרדה נוגה, מעייניה באותו שף נאמן ואמיץ, “ומה שלומו עכשיו?”

“שלשום מת. סטודנטים יקרים, אם שאלתם על מקומה של האישיות בהיסטוריה, הנה לפניכם דוגמה חיה.”

“מתה, הייתי אומר,” מילמל רבי.

“וכך דווח לתל אביב, לראש?” סירב אלישע להאמין.

“מאחד כמוך, שכותב סיפורים במסתרים, היינו מצפים לקצת יותר דמיון.”

“מה אתה ציני כל כך, מוסא?” יצאה נוגה להגנת אלישע.

“את טועה, אני עצוב מאוד, ולכן גם הצורך לפתוח את הלב.”

משפט בלתי צפוי כל כך מפי מוסא, שכולו קפיץ מתוח, תיל ושרירים, כמו שינה לגמרי את דמותו. פניו אמרו דאגה סתומה, שלא לומר פחד מדבר מה לא ידוע. “לא רציתי לפגוע באלישע. רציתי לומר שגלגולה של הפרשה עולה על דמיונם של סופרים. את הנקודה המרכזית חברים, החמצתם לחלוטין. בתל אביב לא שמע איש את השם פרַנץ קוֹלמָן, השף בארמון הנציב, התשדורות דיברו על “מקורותינו אצל הורדוס”, ובתל אביב הבינו, שבארמון פרושה רשת רחבה של סוכנים, בהם פקידים בכירים ששוחדו היטב, ואין נסתר מעיני הרשת הזאת. והנה, מצא לו השף פרנץ זמן למות, וניתק כליל את הש”י הירושלמי מן הארמון.

היום צח במיוחד, ובשעה זו של טרם מנחה נאבקות רוחות הערבַּיים, שכבר מלחלחים אותן סימני גשם, בשמש המתעקשת לקפוח על ראשי החבורה, שבצעד נמרץ סבבה כמעט את כל העיר היהודית, ועכשיו עמדה, לא למנוחה, אלא לתת למוסא לסיים את סיפורו המטורף על המקור המודיעיני שאבד בהתקף לב, מוסא, שאפילו עכשיו, בניגוד לחבריו המתפקעים מצחוק, הבעת פניו חתומה, ורק דבר אחד נבצר ממנו, לצעוד ולדבר בעת ובעונה אחת.

“נו,” לא התאפק אלישע, שהסקרנות הרגה אותו.

“שאלה גדולה שאלת, בני, אינך משער כמה גדולה. מי ששיניו אינן כואבות, לא שואל ברופאים, וכשהמקורות העלומים בארמון הנציב יורים ‘בול’ אחרי ‘בול’, למה לתל אביב להציג שאלות טיפשיות, מי, מה. הקפדה מוחלטת על סודיות המקורות היא אֵם העבודה המודיעינית.”

“עד שהכול מתפוצץ לכולם בפנים,” סיכם רבי את הידוע בחיוך דק מתחת למשקפי הקרן הענקיים, מזרז את מוסא להגיע אל הנסתר.

“והנה יש לירושלמים בעיה: אם יגלו לראש מי היה באמת ‘מקורותינו השתולים היטב’ ויתארו איך פקע לבו מאכילה ושתיה, ייצָלבו כולם לאורך הטיילת של תל אביב. מעתה לא ייאמר עוד, זכור את אשר עשה לך עמלק, אלא זכור את אשר עשה לך ש”י ירושלים. לא סתם בעיה – הם ספגו מַט של סנדלרים."

“למה אתה מעליב את הסנדלרים?” התעורר פתאום ברוך, שמשחק השח בדמו, והתקומם נגד כל שימוש מטפורי שגוי במושגים מעולם השח. “שחקנים כאלה שישחקו במַטקוֹת, לא במשחק המלכים.”

“ברוכיניו, עוד אל תגיד ‘הופ!’ כמו שאומרת ברוסית אמא שלי. שח זה שח – ובחיים שום מט אינו סופי. אם היו לכם כובעים, הייתי דורש שתסירו אותם ותאמר ותאמר לאנשינו פה Chapeau!, כל הכבוד! אף אחד מהם אינו קַפַּבּלַנקָה או בּוֹטבִינִיק, אבל ראש של שפּיוֹנים יש להם. בראשו של מר איקס, בלי שמות, הבזיק רעיון גאוני: אם לא ניתן לנו לגלות מפי הסוס מה יעשה אם האו”ם יחליט על מדינה יהודית, הבה נשאל לדעתו של המומחה להיסטוריה בריטית באוניברסיטה, פרופסור גרוֹסשטַדט. נותרה שאלה טכנית: מי ילך וירכוש את לבו? הלך, ושוב בלי שמות, ידיד קרוב של יעל מאור־ציון, תלמידתו הנערצת של הפרופסור. עוד שתי מעלות גדולות לגברת: הגרמנית שלה מהבית והיא דוברת גם אנגלית שוטפת, וכך יוכל הפרופסור, שגם בשיעוריו נשמעת העברית שלו ככתב חידה, להבין היטב את השאלות שיוצגו לו. בהרחבה, בבקיאות מדהימה, מעורבת בהזדהות רגשית עמוקה עם הקיסרות הבריטית, חיווה פרופסור גרוֹסשטַדט את דעתו. לכאורה, היה אפשר פשוט להעתיק את הדוח הנאמן שרשמה יעל מאור־ציון ולהוסיף, שמקור בלתי מזוהה זה הנו מומחה ראשון במעלה לקולוניאליזם הבריטי, והרי תשובה לשאלות הגורליות שהציג הראש לירושלים."

“ולמה רק לכאורה?”

“חוו דעתו של הפרופסור היא, שאם יגיעו למסקנה, שיציאתם תביא לפלישת מדינות ערב ולהשמדת היישוב היהודי, לא יעזבו הבריטים את הארץ. הם יישארו ויגנו על היישוב. זו אומה של ג’נטלמנים!”

“כך אמר הפרופסור גרוֹסשטַדט?” צחקה החבורה, שלפניה אין צורך להציג את הבריטים. רד במוצאי שבת העירה לראות סרט, ופתאום יעופו כמה צרורות מבין רגליו של האריה בג’נראלי ומיד תיווכח: ג’נטלמנים!

“נדמה לי, שאני מנחש את הסוף,” אמר נחום, שהאזין דרוך לחברו הטוב, תוהה מה מביאו לפרט עניין מודיעיני כמוס ו“חי”, מעשה שאינו מתיישב עם מה שלמד על מוסא “יד לפה” מאז ג’וערה, כשהיו באוהל אחד, מיטה ליד מיטה, “מחכה לנו בלגן אחד גדול, הלצה גרועה שתעלה לעם ישראל בהרבה מאוד דם!”

“נחום, מוקדם להיות רציני כל כך. אפילו ההצבעה באו”ם תהיה רק בערב."

“לא סתם חשפת סוד כזה, מוסא,” לא הרפה נחום.

“שום סוד, והמקור מת, אמרת שאתה מנחש את הסוף. מה הסוף?”

“אני מוחק את הניחוש המקורי שלי ומנחש מה עשיתם בפועל.”

“לא אתם, הם.”

“הם,” תיקן עצמו נחום. “את ניתוחו של גרוסשטדט העבירו, אבל מילה במילה להפך: האנגלים יתסיסו את הערבים, ימסרו לידם את נשקם, את מחסניהם, יניחו להם להשתלט על רובה של הארץ, ברוב טקס יפליגו מחיפה לקפריסין, ושם יחכו ל”הצילו" נואש של היישוב והאו“ם. הם ישובו כדי להציל אותנו מהשמדה ולהישאר כאן לנצח.”

“אני מתחיל להעריך תלמידי פילוסופיה. התיאור שלך לוקה רק בטעות אחת. הדוח טרם נשלח. מחכים עד לאחר הצבעת הערב.”

“סיפור מחריד!” לחשה נוגה.

“ומה בדיוק רצית,” מילמל רבי, “שירדימו את תל אביב בשיר הערש של פרופסור גרוסשטדט!”

“אמנם השבעתי אתכם,” סיכם מוסא, “ושבועה היא שבועה. אבל איזה מין סודות הם סודות כאלה? יש מישהו שאינו מבין, שאם הלילה מחליטים בעד, מחר כולנו נלחמים על החיים ועל המוות?”

חוגגים בנובמבר, נקראים בדצמבר    🔗

א

מה סופר ומה לא סופר על הלילה ההוא. כאן מצמצם עצמו הסיפור לחבורה אחת מעורבת, שעינה בכול – אם יש עדיין כוסית קוניאק, עינה בכוס, ואם אין, אינה בוסרת בליקר בננות, מלפפון כבוש, מקלות מלוחים, דג מלוח, ביצה קשה, שרידיהן של חלות שבת, בוטנים, גרעיני חמניות, כל מה ששרד בחדרי הבאים ונדחקים אחרי שבליל שבת כירסמו הכול כארבה, כילק וכגזם. היו שקפצו לחנותו של אסטמן הגידם, שגם במוצאי השבת היה יושב בה בתקווה לקצת פדיון, וקנו מה שראו. רק בדבר אחד לא הירהר איש מהחבורה – בשעון החול. לא מי שטרם ידע מלחמה, ולא מי שאך לפני שעה קצרה יצא מתוכה. להוציא את מולקה הפרטיזן, שמכוח המדיצינל והזיכרון בכה על החוגגים, אבל לא הגיע אלא באשמורה האחרונה של הלילה, שאך זה התחיל לרדת.

הכול, איש וסגנונו, איש ועברו, הי דרוכים לקראת אותו משהו, שלא היה מבּשָֹרו של עולם הממש, אלא נמשך כולו מעולמותיהם של החזונות הלא נתפשים, אלא שכל אחוזי רעב הדורות חותרים להתגשמותם. אלא שגם את נפשות המצפים בכל יום לבואם, מציפים הספקות: מדינה?!!! באמת מדינה?!!! יהודית?!!! והערב, שם, מעברו הרחוק של גל הרדיו המכוון היטב אצל ריצ’ד בפנסיון “פאקס” יאזינו כולם לקומה?!!!

בכל אופן, אומר מולקה הרווי אלכוהול, עד שתקום, נרים עוד כוס, פושט ידו אל המדיצינל, שצץ מחדש על השולחן בדמות בקבוק פקוק, ופותח בשיר שחובר במוסקבה ביידיש לכבוד “שמש העמים”, יוסף ויסריונוביץ' דז’וגשווילי, מולקה שר, והכול, איש כבר אינו מאוזן עד הסוף, שרים איתו יחד:

ל’אָמיר זינגען, אֵלע אין אַיינעם, פַאר’ן גרוֹייסער, פאר’ן טַייערעֵר, פארן ליכטיגער – כַאווער סטאלין! (נשירה כולנו יחד לכבוד הגדול, היקר, המאיר – החבר סטאלין!)

וכך שרו מבינים, לא מבינים, עד שקרא איזה קול פטריוטי כמתבקש בשעה אשר כזאת: “פאר די מדינה!”

ומיד שינו הכול ושרו: “לא’מיר זינגען, אלע אין איינעם, פאר אוּנזערע גרוֹיסע, אונזערע טַייערע, אונזערע ליכטיגע, אונזערע ליבּע יידישע מדינה!” (הבה נשיר כולנו יחד לכבוד מדינתנו היהודית הגדולה היקרה, המאירה, האהובה!

ובאותו רגע, בתזמון מופלא, צעק מישהו מן המצטופפים בחוץ: “מתחילים להצביע!”

אילו צעק: “רימון!” לא היה החדר מתרוקן מהר יותר. רצו, ממש, לחלונו של ריצרד בפנסיון “פאקס” מתמרנים מדרך כף רגל טיפ־טיפה קרוב יותר לקול במצרצר ועולה, קולם של נציגי אומות העולם, שהכול תלוי בהם, בכל קול האומר “כן”, “לא”, “נמנע”, או “לא נוכח”. – – –

ואז עלתה התרועה הגדולה מחדרו של ריצ’רד ומגרונות הצובאים על חלונו מבחוץ, ואפשר היה לשמוע אותה מתגלגלת מבית הכרם ושכונת הפועלים ויפה נוף, ואפילו מבית וגן מכאן ומשיכון “המקשר” מכאן, תרועת הלא יאמן, ומרגע זה הוא מציאות. מישהו לחש (וכולם שמעו), מספרים (מי איך?) כי ב“הר אביב”, בית הקפה המפואר, נפתח הבר לכול בחצי הלילה, שהירח מגיה עליו את מלוא אורו הכישופי, והשתייה חופשי חופשי – הוי כל צמא, לרחוב החלוץ חושו אחים חושו.

ב

נוגה ואלישע, שמאמש דבקו זה בזה, משתדלים לא לאבד זה את זה, תהו לרגע אם לזרום עם הנוהרים אל השתייה לכבוד העולם שהצביע בעד מדינה יהודית, או לשוב לחדר ולנקות את הזוהמה שהותירו אחריהם החוגגים. הכריעה נוגה. ניתן קפצה לחדר, לא ניגע בשום דבר, אבל נוריד את התריס, נוציא את הכיסאות, השרפרפים והבלוקים שאינם שלנו, נאסוף מעט את ערימות הלכלוך, ננעל את הדלת ונמהר אחרי כולם.

מישהו שיצא אחרון, אולי נוגה עצמה, כיבה את האור, ולא הבחין במי שנשאר על הספה, ספק נשען לאחור ספק ראשו שמוט על חזהו, לא פנים, רק פרעת שיער – מולקה. איך זה שאיש לא חש בחסרונו כשהצטופפו צוהלים וצועקים במקהלה מאחורי חלונו של ריצ’רד. נוגה טענה שראתה אותו, קטן ונסער, עיניו דולקות יותר מהרגיל, אז אולי רק עכשיו פרש, ואם כך – מדוע לא לחדרו

“זה שוב הפחד,” לחשה ספק לעצמה ספק לאלישע. “הבדידות הורגת אותו.”

“לא על עצמי אני מפחד,” הגביה יודקה פתאום את סנטרו ובעשר אצבעות אסף את שערו. "עלי לא יכול לאיים פחד גדול מזה שכבר ידעתי. אבל אתם, ילדים תמימים ועיוורים, ממה אתם רוקדים מה אתם שרים ישבתי בחדר, הסתכלתי בכם ושאלתי את עצמי מי פה ימות ראשון, מי שני, מי שלישי, מי רביעי – "

“אתה מלא מדיצ’ינל, ושיכור כמו מוז’יק,” הרגיזה את אלישע קינתו היבבנית של מולקה, “סתום את הפה ושכב לישון.”

“שיישאר לשכב פה אצלנו,” אמרה נוגה בחמלה. “אנחנו יורדים אל החברה ובטח לא נשוב לפני הבוקר.”

“אל תכעס עלי כל כך, אלישע,” לחש מולקה. "שתיתי הרבה, נכון ואני לא מאה אחוז פיכח, אבל שיכור, בטח לא. מפחד – זה כן. כן. מחר תתחיל פה מלחמה, ומלחמה לא ראה איש מכם – "

“לי אתה אומר, שלא ראיתי מלחמה?!” נהם אלישע "מה עשינו בחזית – ראינו סרטים?!

“תסלח לי מאוד מאוד, אצלכם זה היה מלחמה דה־לוקס. מלחמה זה שהכול שרוף וחרב ומת, היתה רק ברוסיה. אגיד לך, יקירי: גם פה בדיוק ככה יהיה, רק להרוג, רק להחריב ולשרוף, ובתאוות השמד. תראה את הערבים, החמורים האלה, קיבלו מדינה גדולה משלנו, אבל הם – הם כמו הגרמנים, להרוג עד הבולשביק האחרון, את אביו ואת סבו וגם את הבית לשרוף עליהם, להרוג עד היהודי האחרון וגם את כל המתים להוציא מקבריהם ולהרוג שנית, לא חשוב המחיר. כך יהיה גם פה, עד היהודי האחרון, עד הערבי האחרון. ביער שתיתי סַמוֹגוֹן, יותר זבל ממדיצינל, ואני פיכח כמו הסוליות שלי. ממה אני מפחד מזה שמחר בבוקר יפסיקו כולם לרקוד, ויתחילו למות.”

“תסתום כבר את הג’ורה ושכב לישון,” צעק אלישע ויצא אל צלילותו של ליל הירח, מחכה לנוגה.

ג

ונוגה יצאה, סוודר על כתפיה שני לאלישע, אינה נדחית כמותו מ“יללת ה’קוּטֶר' הזה, שרק אתמול סיפר איך עוטר כמעט כגיבור ברית־המועצות על מאות מעשי הגבורה שלו, ועכשיו עושה במכנסיים על מה שאפילו לא התחיל, ואולי גם לא יקרה. אפילו על מדינה יהודית ויתרתי להם בתנאי שייתנו לנו לחיות ולנשום, וגם לזה התנגדו. שישכחו עכשיו ממדינה דו־לאומית! את הביצים נחתוך להם! מולקה, חתיכת קווץ', בלופר שהאוויר יצא ממנו עוד לפני שנגעה בו סיכה!”

מעודה לא הרבתה נוגה דברים, ודאי לא כשנכנס אלישע להתקף ולשונו משתלחת. כיוון שהצינה גברה, שילבה זרועה בזרועו ונצמדה לחום גופו. בשתיקה צעדו לעבר מרכז השכונה. בכביש הריק, משמאלם, נח כגוש שחור הכפר דיר יאסין.

"את שותקת כאילו הצליח להכניס פחד אפילו לליבך הקשוח! "

"מבחני הפחד עוד לא התחילו. נראה. אל תכעס עלי, נהג במעט יותר הבנה בילד המפוחד הזה – "

"ילד גֵרוֹי סֹובייטצקַיוּ סוֹיוּזוּ, או איך שמבטאים את זה – "

“עברו עליו אימות נוראות, ומה פלא שכולו פחד. אמור לו שכולנו מפחדים, אבל שיהיה טוב. תהיה קצת בן אדם, אלישע!”

“ובתרגום חופשי: איך יוכל אדם אטום, שאינו מסוגל להרגיש את האחר, להיות אי פעם לסופר.”

“שבת שלום! רק מפני שאני מאמינה בך, אני מדברת כך. אבל גם לא מזיק להאזין לקול נוסף.”

“כמו?”

“כמו קולי.”

ובזה תמה שיחתנו, כבשה נוגה עלבון אין אונים כששוב בלא עצמו אלישע בשתיקה עיקשת. מעתה אין עוד שניים, רק אחד ואחד. לה לא נותר אלא לשתוק לצדו עד רחוב החלוץ, החסום כולו בחבורה המקיפה באחווה משונה שריונית בריטית, וזו אינה משדרת איום אלים, אלא אדרבה, המנוע דומם, והצוות שותף ללוגמים חופשי חופשי, אינם מקפידים גם כשבשרירי זרועותיו הגביה עצמו הסמינריסט הזה, עלם גבוה בעל פני ילד מראש פינה או מיבניאל, לדופן השריונית, המשיך וטיפס עד שעמד כתורן, בקבוק בידו, מנחה בקול רועם את הציבור שלרגליו, הוא פותח ב“מי אנחנו?” והכול שואגים: “ישראל!” “מי כולנו?” – “ישראל!”

בלילה ההוא, ומי יזכור את השעה, כולם ערים, תוססים, חיים, שיכורי שעה שכמותה לא היתה, כמותה לא תהיה, שיכורים גם מיין, שכן מילדותם לא שתו יותר מלגימת יין מתוק מגביע הקידוש, וגם מיום שגילו את המדיצינל, היו מעבירים אותו מפה לפה כרפואה ולחיזוק הגברות העולה, ולא משום שטיפת היין שהוטעמו בה בברית המילה הפכה אותם לצרפתים. מי שראה, כאלישע וחבריו מהצבא הבריטי, תורים של חיילים בריטיים בקנטינות ה“נאאפ”י", כל עמידה מזכה את החייל בארבעה “פַּיינטס”, כוסות ענק שהם מרוקנים כמו לתוך שרֵיפה, אצים לשירותים ושבים לתור, לארבעה “פַּיינטס” נוספים, הבין שלא מאלכוהול השתכרו השרים והרוקדים “מי אנחנו?” – “ישראל!” “מי כולנו?” – “ישראל! ישראל!”

והנה, אפילו לילה כזה של סוף נובמבר הִקליש והיה לשחר מרעיד עצמות. השריונית נסעה פתאום למקום אחר, והחוגגים גם הם נמוגו, מסוחררים מחוסר שינה. על חבורתם הקטנה, שצעדה אחר מהעיר לבית הכרם, נחום, ברוך, רבי ומוסא, ואיתם נוגה ואלישע, היה להחליט מה הלאה. אילו היה החדר פנוי ונקי, היו נוגה ואלישע מציעים לחבריהם להסתדר איכשהו על הספה הכפולה, הרצפה והכיסאות. אבל על הספה שכב שיכור מולקה, ועכשיו הם אוכלים את פרי חמלתה. רע מזה, אחרי שיצא אלישע בזעף, הקיא מולקה את נשמתו לאמצע החדר, מי יודע על מה עוד. לזה לא היה אפילו לנוגה כוח, והיא נמלטה החוצה. אז מה עושים?

“יורדים העירה,” הציע נחום, “נמצא סידור לכולנו, נישן קצת וניפגש שוב בבניין במוסדות הלאומיים. ודאי תיערך שם עצרת גדולה, ואיך נעדר אנחנו?!”

סידור זה הביך את נוגה, ובליבה כבר הצטערה שלא נשאו יחד את מולקה לחדרו וניקו את הזוהמה. רבי, שכל מאמציו להיראות גס ומגושם, לא הסתירו את עדינותו, הציע להם את חדרה של דודתו, שוודאי תפתח להם למנוחה גם את הסלון.

הכול הסתדר בכי טוב, גם נחו, גם שטפו את עצמם, ובצאתם לרחוב לא התפתו לשוב וללגום יין חינם שהציע לכל צמא בעל חנות היינות בבן יהודה, איש עליז וסמוק פנים במגבעת ציידים. גם בלי יין הסתחררו עם המון האדם שנאסף בחצר המוסדות הלאומיים ובקרבתה לשמוע את מנהיגי היישוב. לפנות ערב הכריעה את נוגה ואלישע עייפות מאבנת, ואם כי הפחידה אותם המחשבה על מראה חדרם והעמל שייאלצו להשקיע בניקויו, הנה מחר בבוקר, לכל המאוחר בתשע, על שניהם להיות בהר הצופים. עלו על מספר 12 בחזרה למציאות.

ד

כשנפתחה הדלת, פלטו שניהם אנחת רווחה – הוא איננו. ולא רק הוא – פסולת הפיצוחים, זנבות הסיגריות, הבקבוקים הריקים ושאר סוגי האשפה – הכול נעלם. הרצפה הודחה היטב במים, ורק בשרידי חמיצותו של הקיא אפשר היה להבחין. השתדלותו של מולקה נגעה כל כך בלבה של נוגה, עד שפנתה להודות לו ולשאול לשלומו.

“הניחי לו עכשיו, חביבה” עצר אותה אלישע. “את רק תביכי אותו,”

"אבל אי אפשר להתנהג ככה – "

“רק ככה. הוא לא היה שיכור. הוא לא אמר שום דברים איומים. לא הקיא. לא ניקה. לא כלום. נתנהג כאילו דבר לא קרה.”

נוגה חיבקה ונישקה אותו, ולחשה: “ככה אני אוהבת אותך. ככה – אתה אתה.”

“ואחרת?” שוב רצה לשונו לפניו.

היתה שתיקת היסוס קלה, כבולמת מכה שכנגד, אבל מיד, בקולה המסמרר את בשרו בכל עת, שרה: "ככה – כך – ולא אחרת – ים תיכון וים כינרת – "

אלישע חיבק אותה עד שצעקה, “אתה מרסק לי את הצלעות,” ולחש “עכשיו, יחידת חיי, עכשיו.”

זה המקום להניח לזוג האוהב ולנצל את ההזדמנות שנקרתה לסיפור להיפרד ממולקה, שאם כי לא מיד, ועד היום לא ברור לסיפור מתי בדיוק, החליק ונעלם ארוכות. עם התלקחות מאורעות הדמים והתארגנות שכונות ספר לשמירה מקומית, החלו גם כאן יוצאים זוגות זוגות בלילות וסובבים בין בית כרם ויפה נוף לכפר דיר יאסין, שוואדי עמוק חוצץ אמנם בינו לבינן, אבל בנקודה אחת הן נושקים. התנדבו בני השלושים פלוס, הארבעים מינוס הבלתי כשירים, גם נשים שתבעו שוויון, כמו נוגה, שמאוחר יותר התברגה לפלוגת החי"ש, שבסיסה היה בבית הכרם, התנדב גם בולק שדליץ, מבני הארבעים מינוס, חרף פרשת הפרימוס שבנס לא הסתיימה בעיוורון או רע מזה. ערב אחד בשוב נוגה ממשמרתה בשפת הוואדי, אמרה בחיוך שובב לאלישע, שחזר לאחת החופשות הכפויות, שעוד יסופר בהן:

“נחש מי היה בן זוגי הערב?”

"בית כרמי זקן, צולע ומסכן – "

“מולקה!”

“הוא!?” הזדעק אלישע,

“אל תתחיל שוב. הוא אומלל נורא, גם לשמירה כזאת אסור לדעתי לשלוח אותו!”

"הוא ראה אלפי ערבים זוחלים סביבו בי הסלעים, סכינים בפה – "

“פעם ראשונה ראיתי מה זה צל הרים. הוא רעד כולו. ‘אני שומע משהו, אני רואה מישהו.’ בבוקר אלך לדבר עם מפקד האזור. אם יישלח שוב, ישתגע או ישתבץ”, ואכן, לא רק מהשמירה השכונתית שוחרר, אלא חדל להיראות, וכל פעם שדפקה נוגה על דלתו, נענתה בדממה מדאיגה.

ה

היעלמו כביכול של מולקה, וקודם לזה ליל השמירה בשפת הוואדי, אירעו לא מיד אחרי אותו טירוף של שמחה שנמשך מליל שבת עד מוצאי יום ראשון. אדרבה, בבוקר יום שני התעוררו הכול כמו לאיסרו חג, לתחושת שמיים חדשים וארץ חדשה. בזריזות מיהרו אלישע ונוגה להסיר ולסלק את כלי המיטה, לדחוף את המשכב התחתון כמגירה אל מתחת לעליון ולהשיב לספה את חזותה הסלונית, הכול כדרכה של נוגה, שאפילו תבער תחתיה האדמה, לא תצא לפני שישוב להיראות הכול טיפ־טופ. רק אז יצאו בהליכה מזורזת למספר 12, שיסיע אותם עד “תל־אור”, משם במספר 9, ולהר יגיעו קצת לפני תשע, הוא לשיעורו של בנציון דינבורג בדברי ימי ישראל, הזמנים החדשים, היא לאולם הקריאה בבית הספרים הלאומי, עד לשיעורו של ישעיהו ליבוביץ' בנוירולוגיה. באחת־עשרה יקפוץ אליה לרגע לאולם הקריאה, להחליט סופית מה עושים אחר כך.

שיעורו הכפול של דינבורג היה עמוס ידע ומבעבע התלהבות, בנושא שהגדירו, “התמורות בחיי מיליוני היהודים בקיסרות הרוסית והאוסטרו־הונגרית בשלהי המאה הי”ט, והפתרונות השונים והמנוגדים שהציעו זרמים רוחניים ותנועות פוליטיות־חברתיות למצוקתם הכלכלית, החברתית והלאומית של המון בית ישראל." זיכרונו העיקש של אלישע, מעיר כאן הסיפור, אינו תואם את רשומות הימים ההם, שעל פיהם מדובר ביום אחד מאוחר יותר, בשניים בדצמבר, אבל הכרוניקה שבכתב על הימים ההם לחוד והחיים בימים ההם לחוד, מה גם, מודה הסיפור, שאותן כרוניקות מלאות טעויות כרימון, ואם זה זיכרונו של אלישע – דין הוא שיכפוף לפניו הסיפור את ראשו.

בתום השיעור יצא אלישע את האולם, נחפז להגיע למעבר המקורה שבין בניין רוזנבלום לבניין וולפסון ולתפוס את נוגה לפני שתיכנס לשיעור שלה. ממש בצאתו, מעבר לסף, עמד שמואליק היפה, שכאשר התייצבו משוחררי הצבא בפעם הראשונה, נקבע שהוא יפקד על שתי המחלקות שאולתרו במקום. נעים סבר כתמיד, מאותת שמואליק בזקיפת אצבע לאלישע להיעצר. השומעים זרמו מן האולם לפרוזדור, אך עיניו האפורות־ערפיליות של שמואליק, שבדרך כלל מבטן לאה או משועמם, מזהות את אנשיו ואצבעו עוצרת אותם. כשהתרוקן הפרוזדור סבבו אותו שישה, שבעה, אולי שמונה, ואז לחש:

“תשמעו טוב. המרכז המסחרי עולה באש. הערבים עושים פַזעָה. שודדים ושורפים. אתם יורדים העירה באוטובוס הראשון. כמה מטרים מ”תל־אור“, דלת אחרי הקואופרטיבית, הכניסה להסתדרות. עולים לחדר של קובלנוב. תזכרו, קובלנוב. מישהו יכוון אתכם שם. אני אגיע באופנוע, אולי לפניכם.”

כמו תמיד ברגעים הרציניים ביותר, שיעשע את אלישע זה שהוא נקרא לחדר של קובלנוב. ששמו כשם שהמציא לעצמו מולקה בבואו אל בין הפרטיזנים. קובלנוב הירושלמי היה דמות אמיתית ומוכרת היטב, חברו ובן גילו של האפסנאי הפלוגתי, “דער אַלטער פּרֶס”. כשסיפר מולקה על היער, נמנע אלישע מלהעיר לו שגם אצלם בגדוד היה אחד קובלנוב, אבל עכשיו כשעלה במדרגות בית ההסתדרות, חייך בתוכו, כך אני מצטרף לפרטיזנים של ירושלים, בחדר של קובלנוב.

לא מיד ירד אלישע. היה איתו תיק עור, שקנה תמורת סיגריות באמסטרדם, מלא וגדוש ספרים שביקש להחליף באחרים, והיוו המחברות, שרשם בהן כל הגה שהשמיעו הפרופסורים. אילו אך נמצאה לו דרך, היה מסתיר מנוגה את רדתו הפתאומית העירה, אבל מה יעשה בכתבי בורוכוב, ארלוזורוב וז’יטלובסקי, וחוץ מזה אם פשוט לא יתייצב לפגישה שקבעו לאחת־עשרה, תיבהל שיבעתיים.

"תראי, חמדת לבי, ראשית, כמו שכתב מנחם מנדל לשיינה שיינדל, באתי להודיעך, שמסיבות לא ידועות לי עצמי, אני אוהב אותך כל יום מעט יותר – " ניסה אלישע ללכת איתה בעוקבה.

“והשנית,” אמרה, “כבר הקדים אותך בן־עמי דוידי, בנו של המשורר, ועוד מישהו, וגם והפקידו את תיקיהם אצל חברות. תשמור על עצמך, חביבי. מישהו יחכה לך בחדר בכיליון עיניים.”

“את חכי, חכי היטב –” פיזם כמה מילים מהמלחמה שעברה, וכיוון שעיניים רבות היו נעוצות בהם, רק נגע בחטף במצחה, והלך.

ו

בחדר של קובלנוב קידם את פניהם מפקד מחתרת אלמוני בז’קט גברדין, מכנסי קורדרוי חומים, נעלי זמש על סוליות קרפ, חגורה צונחת לשיפולי כרס שהקדימה לצמוח, מרכיב ומפרק חוליות, מסביר, א‘, שעל הנשק להיות מוסתר היטב, כי נקודת הזינוק שלנו למרכז המסחרי, שורצת "כלניות ושוטרים אנגלים, שמחפשים איך לעזור לערבים. ב’, פה ביד אן לנו מספיק נשק, וחלק יקבל רק רימון מילס – כולם יודעים לזרוק רימון מילס?! – ולחלק לא יהיה שום נשק. בעלי דרגות מהצבא יש פה מישהו?

שלושה הגביהו אצבע, בהם אביעזר שטרנזון, שבשיעור השני שבתרגיל החובה בכלכלה לתרגילי החובה בשנה הראשונה אצל דוקטור בונה, הביא הצעה חלופית לתקציב הלאומי שאושר בהנהלת הסוכנות, השונה כמעט בכול סעיף על זה שהמרצה הנכבד, גזבר הסוכנות, בנה. מעשהו אפיין את בטחונו המוחלט בעצמו מאז הוענק לו “מיליטרי מדל”. כששאל בעל החגורה־בשיפולי־הכרס, אם קנה ניסיון קרבי כלשהו, השיב בשפתיים קמוצות למחצה:

“הוענקה לי מדליה על הצטיינות בקרב נגד דיוויזיית עילית נאצית. גם עם אלה שם במרכז המסחרי נסתדר.”

השני שהרים אצבעו היה בן־עמי דוידי, שאלישע הכירו משיעוריהם של בנציון דינבורג ויצחק (פריץ) בער, וכן ממכינת החובה בתלמוד אצל גדליה אלון, מלומד מופלא, שכל האוניברסיטה ידעה איך טרח פרופסור ידוע־שם, שמלך בסנאט, לרדת לחייו ולמנוע את קידומו האקדמי, דוידי, כמוהו כאלישע, היה מהביישנים, ולכן לא חצו יחסיהם את מחסום ה“שלום־שלום” במלמול פה או בניד ראש. כששאל עכשיו המפקד האלמוני את בן־עמי לכישוריו הצבאיים, הסמיק ואמר שהפעיל את ה“ברן” הכיתתי לפני שעבר קורס צלפים. עבר היציאה לחזית מונה לפקד על כיתת צלפים. קשה היה לדמות ממושקף ביישן, רזה וחיוור זה, בנו של המשורר הנודע יצחק דוידי, מפעיל רובה צלפים ביד יציבה, עין חדה ואי רתיעה מ“סחיטת ההדק”. עתה, אמר בלבו אלישע, אנחנו צריכים להתקרב יותר.

השלישי היה פטר מיקוש, שכבר נזכר, ונוגה ואלישע היו חלוקים בשאלה מתי הכירוהו לראשונה. הנה הם יחד בחדר של קובלנוב, ומכאן יתחיל הקשר, שישוב ויתחדש, תחילה ביחידות ה“הגנה”, הקמות ונופלות, ובבוא האביב בגדוד אחד. בתשובה לשאלתו של בעל החגורה־בשיפולי־הכרס, אמר שבצבא היה סרג’נט. חזותו של פטר שידרה סמכותו – גבר זקוף בבטלדרס השחור, שפניו חטובות ועיניו שקופות כקרח – זה מאה אחוז מפקד. מיד מינה את פטר מיקוש לאחראי על הכיתה המאולתרת. הוא ראשון צויד באקדח. אביעזר שטרנזון ה“מיליטרי מדל” בשני. לסמל הצלפים, בן־עמי דוידי, ניתן “סטן” מפורק לחלקיו, ואילו אלישע, שעשה כנראה רושם לא רע, הופקד על שתי מחסניות ה“סטן”, לא שום תחמושת נוספת למקרה שיתרוקנו. עוד שניים קיבלו רימון מילס לאיש, ושלושה הנותרים שימשו “רזרבה”, כמנהג הימים ההם, הדלים עד בכי בנשק להגנת החיים. הנה כך נכנסו אלישע, בן־עמי ופטר למערכה הראשונה של מלחמת העצמאות, וכאן גם ראשית החברות בין אלישע לבן־עמי, שצמחה לאיטה, מעולם לא הגיעה לפסגות רמות, אך כל פגישה בראה אותה מחדש.

סימנה המובהק של כניסה זו למלחמה – ביזיון, שבעל החגורה־שבשיפולי־הבטן כינה “פעולה”, “הסתערות”, “איגוף מימין ומשמאל” וכיוצא באלה. בצאתם מן החדר של קובלנוב, סברו שכל כובד המערכה הוטל על שמיניה זו שלהם. הפקודה היתה להגיע “כל אחד בכוחות עצמו”, עד לעץ זית מסוים “שתבחינו בו בקלות במעבר שבין מלון המלך דויד המבוצר לבין מתחם ה”כלניות", מחנה של מבני פח מעורגל (שאחרי צאתם של האנגלים שימש את “ביתן האמנים”, שאף הוא אינו קיים עוד אלא בזיכרונם של אלישע, בן־עמי ודומיהם). כשהגיעו, בהסתננות יחידים, אל עץ הזית, גילו לשמחתם שהתקבצה שם חבורה נאה למדי, כמעט כולם מוכרים מבית ספר “למל”, ממסדרונות האוניברסיטה, מהאוטובוס, מהמסעדה הקואופרטיבית, באחת – אותם הנקראים, שגם אם אינם נבחרים, את עצמם הם בוחרים. מה בהתגודדות הזאת סביב עץ הזית הצחיק כל כך את החבורה הזאת, שגם כעבר ארבעים שנה שבו וצחקו על מהלכה כבפעם הראשונה? הצחיקה העובדה, שדבר לא קרה. המפקד בעל החגורה־בשיפולי־הכרס ועוד מישהו, שעל פי הסימנים המוכרים היה בכיר ממנו, התרוצצו מכאן לשם ומשם לכאן, בפינה זו כינסו שניים־שלושה בעלי חזות של מפקדים, התלחשו איתם, הניחו להם, צעדו לפינה שנייה, כינסו עוד שניים־שלושה בעלי חזות משכנעת, התלחשו גם איתם, והחבורה הגדולה סביב עץ הזית, שבאה מוכנה להסתער על אלה שם במרכז המסחרי הבוער, עמדה בטלה והחליפה לחישות נרגזות על אפס המעש ועל ההכרזות החוזרות: אנחנו כבר זזים! כבר! כבר!

בינתיים החלה התעוררות מעבר לקונצרטינות התיל, וחובשי כומתות אדומות, מתבטלים כנראה גם הם, התקרבו אל הגדר, תוהים מה עושים הצעירים הרבים האלה, המתגודדים להם סתם ככה סביב עץ הזית. סרג’נט צנחנים אחד לא התאפק וקרא באנגלית: “מי אתם?”

“סטודנטים! מהאוניברסיטה.”

“אז מה אתם מחפשים פה?”

“אתם רואים שהערבים הציתו את המרכז המסחרי, ואינכם נוקפים אצבע, אז באנו אנחנו לכבות את האש!”

על כך הגיב הסרג’נט באמירה, שאותה היו שבים ומצטטים ארבעים שנה מילה במילה, ובאנגלית: How interesting! On King George Street and on Ben-Yehuda Street you see the bloody Hagannah all over, but when it comes to fighting, it is students that they are sending into the firing line!

והאמת: איש לא נשלח אל מול פני המלחמה. רגע אחד היה נראה שזז משהו, ואחד הנראים כמפקדים קרא: "חברה, מתחילים לנוע. בשדרה רחבה! קדימה!

אך בטרם צעדו חמישה צעדים נשמע קול, שעל פי כל הסימנים היה של בכיר המפקדים:

“עצור! עמוד! כולם לא לזוז! להתחיל לנוע לאחור, אחת שתיים! לאחר כולם!”

למה? מה השתנה? מי החליט? האם תוכננה בינתיים התקפה מכיוון אחר? תשובה על אותן שאלות לא קיבלו וטרנים אלה של מלחמת העולם, לא אז ולא בימים יבואו. ברגעים אחרונים אלה היו בן־עמי, פטר ואלישע מספרים שוב ושוב, מתגלגלים מצחוק כדי לא למות מבושה.

ז

בזה הסתיימה פרשת המרכז המסחרי, אך לא אותה יממה ראשונה. בעודם נענים להוראות, מתפזרים לכל עבר ושבים במאה דרכים לבית ההסתדרות, ראו לפניהם את שמואליק, שמטעמים משלו נשאר מרוחק מעץ הזית, ואמר לשמונת נבחריו, שהגיעו ידיעות על כוונת הערבים לתקוף עוד היום את שכונות הספר, ולכן הוחלט להציב שם כוחות, והשמונה, שבינתיים היה פטר למפקדם, יוצאים לפאתי מאה שערים, לזיבּנבֶּרגן.

מתי?

אתם חופשיים עד ארבע. שוב מתייצבים פה. תביאו משהו חם ללילה, אולי ליותר מלילה אחד."

וזה כבר לא הצחיק. מה עושים עד ארבע? אעלה להר באוטובוס הראשון, אמר אלישע בלבו, אתפוש את נוגה לפני שתיכנס לשיעור ביוונית אצל פוקס. אך מיד נדחתה כוונה זו מפני הוודאות, שנוגה ירדה העירה בגמר השיעור בנוירולוגיה, והוא ימצא אותה בחדרם, מחכה לו בדאגה בלתי נראית. “בעוד קצת יותר מחודשיים ימלאו שנתיים לנישואינו, ואף שחיינו יחד הם מימושה של כמיהה שמשלה בי מיום שחשתי, עוד בגימנסיה, איך היא מחלחלת לתוכי, עודנה ממלאת אותי ואינה מרפה לרגע, כפעימת הכאב באיבר דלוק. ממש כפי שאמרתי לה בבוקר, כל יום אני אוהב אותה מעט יותר. וכן גם היא אותי. ברגע כמו זה, אני בטוח, מלאה גם נוגה בדאגה לשלומי. היא רצה לחדר, באותה אינטואיציה משונה שלה, שלעולם אינה טועה, יודעת ששם אחפש אותה.”

ובכל זאת. במהלך הנסיעה הלא ארוכה בקו 12, לא הרפה ממנו הבכל זאת הארור, החש איך מצעפת פתאום הינומת עצב דקה את פניה, והוא יודע ומייסר עצמו על מה שאולי אינו אלא חשד מטורף, מה ציעף פתאום את פניה. כמעט שנתיים הוא חוגג את שיבתה אליו. בפרק הכאוב ההוא אינם נוגעים, אך החיכוך הקל ביותר, ויהיה טפל ושטותי ומיותר, משלח מפיו של אלישע את האמירה המטומטמת: “אולי באמת טעית כשנישאת לי?” וכגפרור באוויר ספוג אדי דלק מציתה אמירה זו, המוכרת לנוגה עד לעייפה, אש גדולה. נוגה שואלת מה דוחף אותו לשוב בכל פעם מחדש למה שנגמר ואיננו. “מה עוד אני צריכה לעשות כדי שתשתכנע? אנחנו יחד. ואוהבים. וטוב לנו. למה אתה חוזר ומעמיד אותי לבחינה? למה כל פעם טיפת הזפת לחבית הדבש?”

הם מתפייסים, כמובן, מיד. שהרי זה כל מה שביקש אלישע לשמוע, והם באמת אוהבים, והם באמת חברים, ולומדים זה בצד זה, ויש להם חברים משותפים, יקרים, ומסביב דאגות גדולות יותר, אז עזוב אלישע, עזוב, אך בהצטעף שוב בפניה הינומת העצב, הוא יודע מה מקורה, מי אשם בה. מרוב אהבה, מרוב רצון להקל עליה, השיג את ההפך הגמור. “צאי לחופשה בלא תשלום,” לא הפסיק לנדנד לה, “את לא מסתכנת במאומה. תגמרי את ה”מאסטר" אצל קלוזנר, תוכלי לעבוד בתיכון, ואם נצא חיים מהמלחמה, ניסע שנינו יחד לניו יורק ושם תעשי דוקטורט. יחידת חיי, רק טובתך לנגד עיני, לא תיאלצי עוד לשבת חצאי לילות, להכין מערך מדויק לכל שיעור ולצייר פלקטים. תלמדי לך בשקט. על חשבון המלך."

נוגה נענתה להגיונו. בראשונה לא הבחין אלישע בדוק העצב. גם לא העלה על דעתו שנענתה לא משום ששיכנע אותה אלא רק כדי להפיסו. (כאן יכול הסיפור רק להיאנח ולומר, חבל, חבל, אילו חששו פחות לדבר על הכול, היו כשלים רבים נמנעים בחייהם!) היא לא אמרה: אלישע חביבי, אתה דואג לי וללימודי, ותודתי נתונה לך לנצח, אבל הנושא הוא, תסכים איתי, יקירי, הוא הגַברוּת שלך, לא הלימודים שלי. מעריכים אותי. אוהבים אותי. עכשיו אתה בא ודורש ממני לקטוע קריירה מקצועית זו ממש בראשיתה, ולמה? כדי שאתה תהיה המפרנס. הנה אני עושה בדיוק מה שביקשת, ואם לדבר אמת עד הסוף – בגלל רגשי האשמה שלי, שגם אינך חדל לנפנף בהם – אבל לומר שאני מאושרת? אמנם עכשיו זה הרבה פחות חשוב מפני שהתחילה מלחמה, ואיש אינו יודע מה יביא בכנפיו המחר. אלא שאם שאלת על הינומת העצב – זו התשובה."

לא זאת ולא דבר דומה שמע אלישע. כשפתח את דלת החדר, שכרגיל לא היתה נעולה, ישבה נוגה על הספה בחצי הסבה, לבושה בחלוק הבורדו החורפי, שהבליט את יופיין החיוור של פניה. שום דיבורים לא היו. רק שמחה גדולה כאילו לא רק לפני כארבע שעות נפרדו באולם הקריאה, אלא מהמלחמה הגדולה שב. הוא גהר עליה ואט אט התיר את חגורת החלוק, הפשיטו מעליה, ותוך שהוא חוזר על מילות הזמר שבו נפרדו – את חכי, חכי היטב – קילף מעליו גם את בגדיו שלו, וכך, בלי הגה, לפני כל המילים, ידעו שוב את העדינים והכמוסים ברגעי אהבתם, שהיא העיקר, לחש אלישע בלי קול, לחשה נוגה בלי קול.

“גיטקה,” אמר אלישע כשפקח את עיניו, הציץ בשעונו, ולחרדתו גילה שכבר אחרי שלוש.

“משוגע, מה פתאום נזכרת בגיטקה?” שניהם שכבו עירומים על הספה הצרה, דבקים זה בזו. אפילו את שלוש הכריות של מסעד הגב לא טרחו לסלק.

“אני התאהבתי בגיטקה. עם גיטקה למדתי בגימנסיה, וככל שאנו קרובים יותר זה אל זה, את יותר גיטקה.”

“ונוגה?”

"אל תשכחי של מי היה הרעיון – "

“לפעמים יש לך רעיונות נפלאים. כמו עכשיו,” והיא גהרה עליו כולה איתו.

"לצערי, גיטקה, אני מוכרח להיות בארבע העיר.

“מה פתאום? חשבתי שגמרתם, וזהו.”

“עד לרגע זה לא יצא לנו בכלל לדבר,” צחק אלישע, מחלץ עצמו בעדינות מתחתיה ונחפז לאסוף את בגדיו.

“ומה יקרה עכשיו?”

“את הלילה נעשה בהגנה על הדוסים בזיבּנבֶּרגן. חוששים, שהערבים זוממים שם משהו. הם צריכים רק לחצות שדה וכביש.”

“ללילה אחד?” נוגה מיהרה גם היא להתעטף בחלוק הבורדו. ככה את אוהבת אותי, התאפק אלישע מלומר, כשאני יוצא למלחמה. לבש את הבטלדרס, לכיס תחב את ה־ Cap comforter, צעיף הצמר, זה שייהפך לסמלו המובהק של הלוחם העברי, כובע הגרב, שב וחיבק את נוגה מתחת לחלוקה, ואמר:

“אני רץ, גיטקה.”

"נוגה – "

“נוגה, ונוס, כוכב הערב ואיילת השחר, ולפני הכול – גיטקה.”

"תפסיק לזַבֵּל, קרוק. ותגיד להם שם, אני רוצה אותך בחזרה בבוקר, ושלם כמו שאני מוסרת אותך להם –

“לא בטוח שכבר בבוקר.”

“מה זה? עלולים להחזיק אותך יותר?”

“אף אחד לא יודע. אני רץ.”

ח

כל זה מתחיל מוזר מאוד, חשב אלישע, כשבְּזיבֶּנבֶּרגן התמקמו בחדר נוּגֶה, שצורף כנראה משני חדרים צרים מאוד. צמד החלונות שבקיר החזית, שניהם קמרוניים, מסורגים, עכורים כאילו לא רוחצו מעדם. שולחן, שני ספסלים, כיסאות, שרפרפים, ארון קודש מחופה פרוכת, ודאי כותל המזרח, של מה, של בית כנסת, “שטיבל”, “חדר” או הכול יחד. ודאי שלא היה ניתן לפנות מיושביה את אחת הדירות הדחוקות בבית אבן מסוגף זה, מקסרקטיני ה“כוללים”, שבעיני מי שגדלו בשִפלַת הצריפים השחורים והבתים הלבנים, הם כמו מסע לארץ אחרת.

הו, פה כבר מחכים להם. מישהו הקדים וערם הכול – לחם, מרגרינה, ריבה, חלבה, ואפילו שני בקבוקי מדיצינל קטנים לא שכח. מתחיל להיות צבא, אפשר לומר. את הנשק, כזה של הקרב־שלא־היה על המרכז המסחרי, הביאו בהסתר מהחדר של קובלנוב. בשתי מוניות הוסעו, גם זו עדות לעין פקוחה ויד מכוונת, ועכשיו התגלגל וקרב הרעם המוכר, אופנועו של שמואליק היפה בכבודו ובעצמו. מיד עם היכנסו השרה על החדר המסכן ניחוחות טובה. לא כדי לעשות איתם את הלילה בא. פלוגתו פזורה על פני חצי ירושלים. רק להקנות תחושה שהלילה יתנהל הכול נכון, צבאי יותר מהביזיון ליד “קינג דייויד”, הציץ לרגע. המפקד במקום יהיה מי שכבר נקבע, פטר מיקוש. כל הלילה יפטרלו זוגות, במשמרות של שעתיים, ולא להידבק כמסטיק בנקודה אחת אלא בתנועה מתמדת. מי שינסה להתקרב מהעבר השני, יזכה לקבלת פנים מתאימה. כמה אתם פה יחד עם פטר? כולכם מהחיילים המשוחררים?

השתיקה אמרה, כן.

“יש בעיה קטנה. מול ליפתא עילית, בכניסה לעיר, יש לנו כיתה שהוקצה לה מקלע “בּרֶן גַן”. פה ביניכם יש איזה ברניסט מנוסה?”

שמואליק לא נכח בחדר של קובלנוב כשנשאלה אותה שאלה, ובן־עמי דוידי לא קפץ ולא אמר, אני.

“זה,” הצביע עליו אלישע בחיוך, “בּרֶניסט ותיק, ובחזית פיקד על כיתת הצלפים הגדודית!”

“חביבי!” הגיב שמוליק בהתפעלות. “כאלה אנחנו מחפשים בנרות. עוד תחפש לנו כיתת צלפים בירושלים. אבל כרגע בוער לנו למצוא ברנסיט. ואתה.” פנה אל אלישע, “ירית בברן?”

“מספר שתיים אני יכול להיות.”

“אַ־לַ־כֵּיף־ כֵּיפאק! אז פה אתם נשארים שבעה. שני אלופי הברן עוברים למושב הזקנים.”

הכול צחקו, כמו לפואנטה. בסוף תוקעים אותם במושב זקנים?

"יש ידיעות שהם מתכוננים לתקוף מליפתא עילית, אולי גם התחתית – "

“ורוממה?” שאל אלישע. כמעט אמר, אני גם מומחה לרוממה. גרתי שם שנה.

שמואליק נשאר נינוח, שווה אל שווים: “תתפלא, חסרים לנו כל כך הרבה אנשים, שבקלות תיכלל בגזרה גם רוממה. חכו עד שיבוא טקסי לקחת את שניכם. תהי בריאים, אני זז!”

ט

מושב הזקנים היה שוב סיפור שונה. לאיש ההווה לך ספר, שכאשר היו נוגה ואלישע וחבריהם בני עשרים פלוס מינוס, זה היה השער לבירת הנצח, מימין, פנימה ואחורה, בית היתומים ובית העיוורים; במזלג הדרכים, זו למרכז העיר וזו לבית הכרם, בבדידות מאיימת בית המשוגעים; ומשמאל, חבוי מאחורי חומה הנושקת בשפת הכביש, מושב הזקנים. לכאן הביא הטקסי את בן עמי, אור הירח הגורע שפוך על חומת המוסד הישן והצוהב הישן נושן נהפך לכסף נוגֵהַ. כך עד שנכנסו בשער. בנחיריהם הכה ריח כבד של תבשילים, פחי אשפה שלא נאספו, ועוד משהו, שרק בהמשך עמדו על טיבו. נרות חשמל קמצניות זלגו בפרוזדור הארוך, אבל קולות נאנחים וכחים משני עבריו, אמרו שהכול שוכבים במיטותיהם. חיפשו אחות, סנטר, שומר, מישהו שינחה אותם אל הכיתה שאליה נשלחו. והן, אי אפשר להחריד את ישני הבית בצעקות “הלו”, “הלו”. חצו את הפרוזדור עד ליציאה האחורית. שם הגיח לפתע איש לא צעיר, בספק חלוק בית חולים וכתונת לילה, ותקף בזעם: “מה זה? יושנים פה כולם. מה רוצים עכשיו בלילה?”

בן עמי, קולו רך ומלא כבוד, הסביר לכועס, שהם מטעם ה“הגנה”, נשלחו להצטרף אל אלה שכבר שומרים על המקום, ובאיזה חדר הם. בזיפיו זרועי השיבה של האיש הסתמנה העוויה מתבטלת ומלגלגת גם יחד על תמימותם של אלה שסברו כי בין הזקנים והזקנות יגורו גם הם.

“בחוץ יש בית תוֹספת, ואתם חדר של מכובדים יש לכם שם.”

אכן, היה חדר, והיו מזרנים, ושמיכות, ונורה משתלשלת מהתקרה ומאירה באור לבן, והעיקר, בין השוכבים והיושבים המעטים, פנים מוכרות, אלה לאלישע ואלה לבן עמי. כל הזמן, מתברר הם מסתובבים באותה חבורה. דק וגבוה היה כאן נועם, מבוגרי קורס המ“מים בג’וערה, זה שסיימו גם ריצ’י, בני ומוסא. בפניו המוארכות, יפות העיניים, מבע רחוק, חלוּם. מה לו ולפיקוד על חוקר זניח כזה, שבכל מקרה די לו במ”כ. והיה שם עולה מהולנד, שבן עמי זכר אותו ואת היגויו מהמכינה בצרפתית של מדאם דניאל, קותי, כינוי שאינו יושב טוב על לחיי החלב המפריחות שושנים אדומות.

היו עוד שניים או שלושה, וכמנהג ארצנו, נמשכו עד מהרה חוטים מכולם אל כולם. האדמוני המכונס בפינה שעלה לירושלים ללמוד. שולב, בפינת הנוער ב“קול ירושלים” וידוע היום ברחבי היישוב, הקריין ידידיה פניני. איך זה הוא סתם במושב הזקנים הזה? כך אלעד, מוכר מהמפגשים ב“למל”, ממדעי הרוח ומאספות פוליטיות, איש “הדר” בלבושו ובתסרוקתו הקרושה ומאוד שמאלי בדעותיו, מאחרוני שהמתנדבים שהגיעו לשורות ה“בריגדה” באיטליה אחרי צאתם אל החזית. אלעד צעיר מאלישע, שיר חצוף אחד שקרא במסיבת הסטודנטים בהר הצופים היה לשיחת היום.

לא בנקל שולפים “ברן” ממחבואו, שהרי גם מושב הזקנים אינו חסין מפשיטת הבריטים. לפי שעה אין יורים מליפתא ומרוממה, ואמרו הברניסטים לנועם, שלא לחבוק ידיים באו. פסק המפקד: בינתיים יעמדו בשמירה ככל השאר, בסתר קוביית הבטון, ה“פילבוקס” קשרו השניים שיחה, שהתמשכה מראשית המשמרת ועד סופה. לאלישע התגלה בן עמי המסוגר והשתקן כמיטיב לספר ולהוט לדבר. הפינג־פונג ביניהם היה נוח ומהיר, מאליה עוברת שיחתם מנושא לנושא, מזיכרון לזיכרון. שיחה כזאת, בליל דצמבר, מחממת את הלב ואינה מניחה לשמורות העיניים לצנוח, אבל מה תכלית עמידתנו דווקא כאן? מליפתא התחתית עולה רק קולם של כלבים וחמורים, ופתאום איזו צעקת אדם אל תוך הלילה, צעקה שמנגד, והַס. הַס?! מה הוא הַס בלילה טעון כזה, שעוד לפני רדתו התגלעו התפרצויות שנאה כמעט בכל מקום שיהודים וערבים נוגעים אלה באלה, ואחרי שנבזזו יותר מארבעים חנויות והועלו באש, החל להתקבץ המון יהודי וניסה לשווא לפרוץ את המחסומים הבריטיים בג’נראלי, לרדת בפּרינסַס מרי לממילא והמרכז המסחרי, או לעקוף כליל את האזור הבריטי המבוצר ולהגיע דרך ז’בוטינסקי ובניין דויד לנקודה בה עמדו בחיבוק ידיים בצהריים. שמועות פשטו על עשרות פצועים ועל עשרות חברי “הגנה” שעצרו הבריטים, המתערבים רק נגד צד אחד. דיברו על אוטובוסים שנרגמו בבַּקעָה בדרכם לתלפיות. יריות נורו לעבר “הדסה” מעיסאווייה. ירושלים כבר מנותקת מתל אביב, ברמלה נרגמו חמש מכוניות. אז מה הוא אותו הַס מדומה האופף את ליפתא ונשמע עד רוממה, ואם לא כדי להרתיעם, לשם מה הוזעקו למושב הזקנים? כדי שיעבירו לילה בשיחת חכמים?

היום עבר בקשקושים, אכילה,שינה, צפייה לזקנים השכוחים מאל ואדם, שהוכנסו לכאן כגרוטאות למחסן, מצפים באפס מעש ואפס טעם לבוא יומם. נועם, ששמו הלם את הליכותיו, הצליח להקנות לאנשיו את תמונת “הגזרה”. בבית “עלית” יושבת המפקדה, שכן כלולה בגזרה גם רוממה הערבית, אם כי עד היום שותקים פה כמו דגים, מבינים את מצבם.

“מה מצבם?” רגשותיו של אלישע כלפי רוממה מעורבים, כמעט אישיים.

“מצב של קוץ. בתחת,” השמיע אחד מהצמד שקדם בשמירה לבן עמי ואלישע, מילים ראשונות מאז נרדם.

בנסיבות שונות במקצת היה נפתח כאן ויכוח גדול. ישנו אלמוני זה, שכבר הבהיר גם מה הפתרון שלו לקוץ הזה, ומצד שני היו אלישע ואלעד, שעדיין דבקו במוצא האחד והיחיד מה“פלונטר” מדינה דו־לאומיות, ואם כי שמחו בלב שלם על החלטת העולם, איך טחו עיני האנשים מראות שהדם כבר שותת, האש בוערת, ושני העמים לא יימלטו מההכרח לקבל זה את זה. אלא שהנסיבות התהפכו משעה לשעה. בבקעה תקפו ערבים אוטובוס יהודי, היו בו שני מלווים שירו בתוקפים, פצעו שלושה, אבל גם הם נפגעו. פה, ברוממה, אומרים, תפסו צופה, שבצאת שיירה לתל אביב היה מודיע לאורבים לשיירות בין סריס לדיר איוב.

טוב, אמר מישהו, הזמיר כבר לא יזמר.

“זה עוד לא התחיל,” אמר נועם כמי שיודע יותר. “ואגב, המ”פ מוציא הלילה סיור לתוך ליפתא, ועלי להקצות שלושה לוחמים מנוסים, יא־עני. סיור כזה יכול להתגלגל בקלות למגע אלים."

“אלים באיזה מובן?” שאל קותי, אם מפני שלא הבין את המילה, או איך יתפתח סיור למגע אלים.

“אלים קותי, זה שאנחנו יורים כדי לאלץ אותם להתגלות, הם יורים כדי לפגוע בנו, ואנחנו יורים כדי להחליק חזרה בלי שיעזו להרים ראש, פּוּף – ויש לך מלחמה.”

י

קצת לפני השקיעה, ברגל ובלי נשק, הגיעו בן עמי, אלישע ואלעד לבניין “עלית”. אלישע היה בטוח שהמפקד הוא אותו בעל חגורה־בשיפולי־הכרס, אבל מצאו איש. בקול איטי וסמכותי חזר על הידיעות המדאיגות, הדגיש שתכלית הסיור היא בחינת אמיתותן, “ואם יווצרו תנאים להפתעה, ניתן להם מכת אש, שיבינו מה מחכה להם פה אצלנו – רק צרות.”

וסמוך לחצות, הירח משחק במחבואים, שט מענן לענן, מאפיל ומאיר כרצונו, יצאו השמונה, המ"פ בראש ואיזשהו סגן בזנב, עוברים בשולי רוממה, בשטח החשוף שבהמשכו בור ענק, מחצבת אבנים שבהן נבנית ירושלים. אגב הליכה פזל אלישע שוב ושוב לעבר בית סובחי מוסא. השכונה כולה, ואפילו בית המוכתר, משכמו ומעלה, היו באפילה גמורה. אור אחד לא נראה. שמועה סיפרה כבר אמש, מיד לאחר שנלכד הצופה, ירו אלמונים לתוך חלונות, אם כדי להפחיד או כרמז שכדאי להם למהר ולנטוש.

פנאי להרהורים ארוכים, לגעגוע סתום לשנה בבית סובחי מוסא ולתהייה עליו, על צאנו ומשפחתו, על מַרים היפה, לא היה לאלישע. עברו בזהירות בשפת בור החוצבים הענק, והגיעו לגדר תיל רופפת. את כל אותות הלילה שהכניסו לראשם מאז הגדנ“ע הפעיל המפקד: צ' לעמוד, צ־צ' לנוע, יד משתפלת אל הקרקע מורה להשתופף כמותה, זרוע מאוגרפת, נעה כמטרונום, פירושה קדימה, בחורים! הצ' הצמידם אל הקרקע, ורק אז שמעו, רמים וצלולים, קולות גברים, שישבו משוכלי רגליים סביב אש קטנה, מספרים, מגהקים, משמיעים קולות התפעלות או התרברבות, מין “וואלה יא רַבּי!” מחכים לקפה, אינם חלים ואינם מרגישים שממש פה, במרחק נשימה ובטווח הסטן האחד, שלושת האקדחים ושני הרימונים, שחומשו בהם עם צאתם למשימה, רובץ האויב הערבי, ודי באות של המפקד כדי שהמדורה תהייה המראה האחרון שייראה בחייו, היה נדמה ששעות הם רובצים מאחורי הגדר העלובה, ממתינים אין יודע למה, שהרי מסביב למדורה לא עורכים צדיקים תיקון חצות, אלא לעיניהם משמר קדמי של הנאספים להתקפה, שסופר בה שוב ושוב. זה הרגע למכת פתע, שתעביר מסר חד כשַבּרייה, בואו יא שבאב, אנחנו מחכים לכם עם לחם ומלח. באמת, לא שעות אלא שניות ספורות רבצו מאחורי הגדר. ולפתע נתן המ”פ את אות ההתקפלות לאחור. וכשרחקו מעט ונעצרו לשאיפת אוויר מעבר לבור הענק, לא יכול עוד אפילו בן עמי להחשות, ושאל:

“לזה קוראים סיור אלים! בעברית מדויקת זו היתה בדיחה תפלה! לשם מה יצאנו ולמה אנחנו חוזרים?”

“מילאנו בדיוק נמרץ את המשימה שהוטלה עלי! קדימה, לזוז!”

טעמם המבחיל של ניסיונות ראשונים אלה לא פג גם אחרי שמפקדים אלה, אנשי מנגנון שנס ליחם, הוחלפו בזה אחר זה בנחום, מוסא, בני, נועם, ריצ’י, ושאר בני העשרים פלוס, צעירים, תוססים כעוסים, שוחרי פעולות יזומות. משום שאלה היו ניסיונותיו הראשונים של אלישע, שהגנת העיר מוטלת מעתה על כתפי אותם מעטים, מעטים עד בכי, שנאספו בירושלים כדי ללמוד, והנה הם הכבאים הנשלחים משכונה לשכונה, מעטרות לגוש עציון, מפרוזדור ירושלים להרטוב ולכפר אוריה, משריפה לשריפה. לא עבר יום שלא היה בו חלל, וכבר בעשרת הימים הראשונים נפלו כמה וכמה מהחוגגים איתם בנובמבר. רק כעבור ארבעים שנה כתב יצחק לוי (לויצה), שבשיא פעילותו בהגנת העיר מונה למפקד מחוז ירושלים, דברים שאימתו את תחושתו הכואבת:

“כל הגורמים הציבוריים בעיר, מוסדות ההשכלה, המינהל והשירותים, ניהלו מאבק נואש כנגד גיוס עובדיהם ותלמידיהם במשך חודשים גורליים וארוכים המשיכו רבים לעסוק במלאכתם, כמימים ימימה, ולא התגייסו לשאת בעול המלחמה ההולכת ומתעצמת לנגד עיניהם. בהיעדר תנאים ממלכתיים רבץ נטל המלחמה על שכם מעטים, בחירי עם, בעוד חלקים גדולים של הציבור וגורמים מאורגנים בעלי אינטרסים צרים ממשיכים בשגרת חייהם ומתאמצים לשמור על חלקותיהם הקטנות.” (“תשעה קבין – ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות”, 16–17)

יא

הדרך מירושלים העברית לגוש עציון עברה כולה בשטח מאוכלס ערבים, אבל השלטון פסק: בדרך זו לא תותר נסיעה בשיירות מלוות, אלא אם יהיו המלווים נוטרים מושבעים, לבושים במדיהם הרשמיים, וברכב פתוח, לא משוריין. שיירה כזאת יצאה מגוש עציון ביום 11 בדצמבר 1947, ובה שמונה־עשרה נפשות, בהם הנוטרים. בדרך חברון, בקילומטר ה־14 הותקפה השיירה. עשרה נרצחו, ארבעה נפצעו, וארבעה בלבד יצאו בלי פגע. בין ההרוגים היה יוחאי, שכל השנים כמו חי לו בתוך עצמו, מעייניו בנגינה, מתפרנס מהנוטרות, ובליל 28 ובליל 29 הנחתה החלילית שלו את השירה בחדרם של נוגה ואלישע. אין שומה מסגרת שחורה ושורה ארוכה של שמות הנופלים לפנים מוכרות משחר הילדות, מהתיכון, מקולה החי של נגינתו המופלאה באותם שני לילות אקסטטיים. כל יזכרוהו נוגה ואלישע כל השנים, ונפילתו בתוך פחות משבועיים תחזיר לזיכרון את נבואת השיכרון של מולקה:

"מה אתם רוקדים, מה אתם שרים. ישבתי בחדר, והסתכלתי בכם ושאלתי את עצמי, מי פה ימות ראשון, מי שני, מי שלישי, מי רביעי – “גורל המשפחה כולה, ובייחוד גורלה של גורדונה הצעירה, אינם בתחומו המיידי של הסיפור, אך יסופר בקצרה, שזמן לא רב אחרי שנפל יוחאי, הכריעה את גורדונה איזו מעמסה אפילה, לא מובנת גם לה. דבר לא נגרע מיופיה, אך כל ניסיון לבקש את קרבתה נתקל בתגובה מבהילה. כמו אמה הלכה והסתגרה בבית הוריה במושב. עברו עשרות שנים. הוריה נפטרו, המושב כולו היה לפרבר של המושבה, וכשהוכרזה המושבה לעיר גדולה, רובה אנשים חדשים, נהפך המושב לשתי שורות של בתים מהדרים, ובין הבתים שדרה רחבה, נטועה דקלים גבוהים ונאים, שהובאו מוגמרים ממקומות אחרים והושתלו בעפר החולי האדמדם. רק את הבית המושביקי המתפורר לא הצליחו אנשי הנדל”ן לקנות מהאשה הכלואה בתוכו, המאריכה לחיות, אלוהים יודע איך. חמישים שנה אחרי שנפל אחיה, הבחינו השכנים בריח רע, וכך התגלתה גופתה המתה של היפה בבנות המושב, אחותו הקטנה של יוחאי יפה התואר, החלילן שנועד לגדולות.

ביום שנודע על גורל השיירה לגוש, כבר חזר אלישע ממושב הזקנים, ומזה יומיים שקע בספריו. בשבועות הראשונים של “מהומות הדמים” (המילה “מלחמה” טרם נכנסה אז לשימוש, היו מחלקות החי"ש הירושלמיות, בשלמותן, או כיתות מתוכן, נקראות למשימה מוגדרת, ועם השלמת המשימה, כעבור יממה, שבוע, שבועיים ויותר, שוחררו אגב התרעה, שבכל רגע הם עלולים לשוב ולהיקרא. הסיבה היתה פשוטה: ללוחמי החורף ההוא בירושלים לא הונפקו מדים, לרשות מפקדיהם לא היו בסיסים מצוידים, לא נשק מספיק, לא תקציב להאכלת הלוחמים שבועות וחודשים. ממילא היו כולם מתנדבים, שעשו מה שנתבע מהם, ומי שהשתמט השתמט. מפקדים ידעו כי בבוא יום פקודה לא יצפצפו אנשיהם צפצוף ארוך, אלא יקומו מספריהם, יניחו את מחברותיהם ועטיהם, ויתיצבו.

כך כולם וכך אלישע, שב“הרמס בייבי” החדשה כתב בקפדנות עבודה סמינריונית על סוגיה אחת מאלו שהעמיק פרופסור בּעֶר במאמרו “המגמה הדתית־החברתית של ספר חסידים”, חוזר כמעלה גירה על קצת משפע הרעיונות שבמאמר, “אבל מה אעשה? אחכה שוב לימים יפים ורק אז אגיש עבודה מלומדת באמת, כיאה לסטודנט רציני”, הכה אלישע בשצף על קלידי ה“הרמס בייבי”, שנועדה לחבב עליו את מוריו, שכתב החרטומים שלו הוציאם מכליהם ולשפר את ציוניו. והנה, מה עכשיו, שוב נקישות קלות בתריס, שבלילה הורידוהו מפני הגשם והרוח, ובבוקר עלתה נוגה להר, ולא היה מי שיגביהו.

בחלון שטוף זוהר חורפי עמד בן עמי דוידי. אלישע הבחין בבטלדרס שלו, ובהבעה הנכלמת בפניו.

“קרה משהו,” קבע אלישע.

“אני לא יודע. אנחנו עכשיו המחלקה של בועז. הוא שלח אותי לזמן אנשים לאיזו פעולה.”

“מתי?”

“הטקסי מחכה על הכביש. אני אוסף אותם לפי רשימת כתובות.”

“לטקסי אחד ייכנס כל הכוח?”

“פטר, נדמה לי, נשלח טקסי שני.”

“תיכנס לרגע. אני בלי נעליים. בלי בגדים. צריך פיפי. מלבד זה, נוגה עלתה לאוניברסיטה, ואני מוכרח להשאיר לה פתק.”

איך הנַחתָ לה לעלות? מיום ליום זה נעשה יותר מסוכן."

“זאת נוגה. יש לה שיעורים, אז היא עולה.”

“או־קיי, אבל תסתדר מהר. אומר לנהג ולשניים שכבר בפנים, שזה עניין של רגעים.”

הנה כך גויס אלישע שוב. למטה, בכניסה לבית ההסתדרות, כבר עמדו פטר ומי שעכשיו הוא המ“מ שלהם, בועז, אילן רחב, לשעבר קצין ב”בריגדה", ואיתם שניים־שלושה מאותה כיתה שאולתרה בחדר של קובלנוב, שעמדו והמתינו לארבעה מהטקסי.

“בואו נא, התקרבו מעט,” אמר בועז. קולו היה רך לבעל מידות של בס־בריטון, וכבר במילים הראשונות נשמע היגויו העברי מוקפד להכעיס, כאומר, אתם, עברית אתם מדברים? סורסית בפיכם! אלא ששעה זו עיקרה תוכן, לא צורה:

“הגדוד הטיל עלינו משימה לא פשוטה, אך כדבר המג”ד, חשיבותה עליונה."

"על איזה מפקד מדבר בועז, תהה אלישע אגב האזנה, על איזה גדוד. האם קיים בירושלים כולה גדוד צבא, מעין זה ששירתו בו העומדים פה ברחוב? מדבר איתנו בבדיחות, בועז.

"מאז שרפת המרכז המסחרי והמאורעות ברחוב יפו, הנסיכה מרי וממילא, נותקה התחבורה לרובע היהודי בעיר העתיקה. השמועה אומרת: שער יפו חסום לרכב עברי. השלטון הבריטי מצדו מכחיש הכול. לשמועות אין שחר, ורק הפחדנות היהודית הידועה הפסיקה את התחבורה הציבורית. עלינו הוטל להעמיד כל זאת למבחן. מכונית זו – " ורק אז הבינו שיש קשר בינם לבין איזו מכונית שחורה משל החברה קדישא, החונה בצד המדרכה. “במתכוון הושארה בצורתה החיצונית המקורית, אל בפנים שוריינה בלוחות פלדה עמידים לכל קליע,” ורק אז הבינו שיש קשר בינים לבין איזו מכונית שחורה, משל החברה קדישא, החונה בצד המדרכה. “במתכוון הושארה בצורתה החיצונית המקורית, אך בפני שוריינה בלוחות פלדה עמידים לכל קליע,” הבטיחם בועז. “בדפנות יש חרירי ירי מוסווים, שאם תתפתח תקרית כלשהי, ניתן לפתחם מיד ולהפעיל את הסטנים שהוטמנו בה. משימתכם היא לעבור בשער יפו, להמשיך עד לרובע, לרומם את רוח יושביו ולחזור בכל המהירות ובשלום. פטר הוא מפקד הפעולה. קדימה.”

בעיני האחרים ראה אלישע מה שעבר בראשו לשמע רעיון מטורף זה: גם הפעם תשמש מכונית שחורה זו למה שהיא משמשת תמיד, ייסעו בה חיים, שבשער יפו יהיו למתים. אך כשם שכל דעתו לא עלה להשמיע זאת בקול רם, ואפילו לא להציג שאלה, שמתוכה יבצבץ אפילו שמץ של “פחדנות יהודית”, שמרו גם האחרים על שתיקה כבדה. הסטנים היו מוצנעים מתחת למיטה השחורה, שאף היא הושארה במקומה כדי להרתיע את הבריטים אם יבקשו לערוך חיפוש. אחד אחד התיישבו על הספסלים הצמודים לדפנות, משני עברי המיטה הריקה, ובחצי הלצה הוצע שאחד מהם ישתטח על המיטה ויכוסה כולו בד שחור. הנהג, בעל ספק זקנקן, לבוש שחורים, עבר ישב ליד ההגה. עכשיו התניע, הדלתות מאחור כבר היו סגורות, והוא עמד לצאת לעבר הלא נודע.

ואז, באורח מאוד לא צפוי, שמעו את בועז קורא בהרמת קול ובעברית הגויה היטב:

“עצור חביבי. הדמם את המנוע.” וליושבים ברכב האטום אמר רק זאת:

“עלי לברר דבר מה דחוף. אשוב מיד.”

היה זה אחד מאותם מצבים, שאלישע ישוב ויתנסה בהם בחודשים הבאים – מיטשטש בהם ההבדל בין “מיד” לבין “נצח נצחים”. השבעה ישבו ושתקו, ושתקו, נזהרים שלא לפלוט מה שנח בקצה לשונם, אך גם לגלגל שיחת ממתינים אינם מסוגלים. את השתיקה ניסה לשבור בחור בקסקט, סימן ההיכר של החבורה שלימים תכונה חובשי הכיפות הסרוגות:

“הלילה מדליקים נר רביעי של חנוכה, ואולי נזכה להדליקו יחד עם אנשי הרובע היהודי.”

השתיקה לא נשברה, איש לא גילה שמחה בסיכוי המרהיב שלפניהם, ואיש גם לא נסחף לאמירה צינית, כמו זו שממש התפרצה ללשונו של אלישע, שלפני רדת הערב יהפכו הם עצמם לנרות. אדרבא, גם הוא חש צורך לפזר את המועקה, וכיוון שהבחור בקסקט הזכיר את ימי חנוכה, שאל לחלל התיבה השחורה:

“מישהו פה השתתף בשנה שעברה בנשף החנוכה בהר הצופים?”

שאלה זו שיחררה כמה לשונות. פטר השתתף. בן עמי השתתף. הבחור הידוע בתור “המוח האנליטי” השתתף. בשמחה נאחזו כל הארבעה בזיכרון זה, שכמו חזר מגלגול אחר. איש איש דלה מתוכו איזשהו פרט תפל, משעשע, והרחיק מעט את מה שיתחיל “מיד”, כשיחזור בועז. "בשעה מאוחרת מאוד החליטו כמה חברים, ואשתי ואני בתוכם, לרדת העירה ברגל, והלכנו עד בית אנטיוכוס ודרך כל שייח ג’ראח, ותאמינו לי, אמר אלישע, “לרגע לא חשבנו, שיש פה איזו סכנה. כך צעדנו עד בית הכרם.”

“גם אז,” העיר פטר, “זה היה מעשה אידיוטי.”

“אז עוד חשבנו על הכול אחרת. גרנו ברוממה. בית ערבי. שום פחד. יותר מזה, אספר לכם משהו, ואתה,” פנה אל הבחור הקסקט, "תסלח לי מאוד. ביום כיפור נסענו, אשתי ואני, ליריחו. אוטו מלא ערבים, ורק אנחנו שנינו. אני אל יודע מה חשבו הם – "

“שאתם זוג משוגעים,” פסק פטר.

“אולי. ביריחו בילינו נהדר. היה יפה ורגוע, ולך תחשוב שזה היה רק תמול שלשום.”

בפי כל אחד מהיושבים בתיבה השחורה היתה בודאי תשובה משלו דווקא ברגעים אלה, שאין יודע מה הם מזמנים בדקות הקרובות, אך האבנים על לשונם היו כבדות, והציפיה לבועז מרטה כל עצב. ה“מיד” היה לחמש דקות, לעשר, לחמש עשרה, לנצח. ואז בהיפתח הדלתות האחוריות, נראה פתאום בועז במלוא נפחו הגמלוני.

“הפעולה מתבטלת” חתך, של כמנהגו. “אתם חופשיים לנפשכם. בשעת הצורך יועבר אליכם קשר.”

כל הניסיונות להציל מפיו מה גרם לביטול, נענו בשתיקה חשוקת שפתיים. והשבעה, לסיפור מותר לגלות את האמת כולה, ירדו שברגע זה ירדו מעל גרדום. בפָנים שלא הצניעו עוד את הסיפוק הרב מכך שלא ברחו מן הניסיון ולא הוצרכו לעמד בו, נפרדו זה מזה ומיהרו איש לדרכו. בלי נפגעים ובלי עלילה הסתיים הסיפור, שכל השומע איך נפתח ומה עלול היה להיות בסופו, יישום וישרוק.

יב

ושוב חזר אלישע, זמנית מאוד, לחדרם בשיכון, ואף שמרגע שנקש בן עמי־בתריס ועד שובו חלפו רק יותר משעתיים, חש טשטוש חושים כשל יוצא מתוך סיוט. הפתק לנוגה היה במקום שהניחו, והוא הטילו לסל הניירות הקלוע, שהביאו מיריחו. בעצם, אמר בלבו, למה לי להפחיד אותה עכשיו בסיפור זוועה על מה שלא קרה. לא יצאתי מהחדר, ולא חזרתי. גם בלי הסיפור הזה, היא באיזו רתיחה פנימית, המתבטאת בין השאר בגילויי האהבה שהיא מרעיפה עליו. “ריח מלחמה עולה באפה, ואהבתה מתלקחת כמו בימים ההם, כשכמעט מדי יום היה דבר דואר כלשהו מגיע אלי לאיטליה. אחרי שנכנעו הגרמנים, הפך לקילוח דק עד שנפסק. אל תהיה רע,” גער אלישע בעצמו. “גם לפני פרוץ המאורעות הסבה לך אושר רב. הרצח של יוחאי זיעזע אותה מאוד, הפך חששות עמומים לממשות קרובה. אם כי אף פעם לא היתה רגשנית לראווה, אדרבא, היטיבה לכלוא את רגשותיה יותר מהרבה גברים, יותר ממני, למשל – מאז שלשום אינה אותו אדם. לעולם לא תתיר לעצמה להשתפך באוזני, אך אני יודע שאינה חדלה לחשוב על המוות. היתה זו גם טעות נוראה מצדי להביאה לכך שתפרוש מעבודתה. אילו היתה עסוקה עד הצהריים עם הילדים שלה, טורחת בהכנת השיעורים הבאים, לא היתה פנויה למחשבות על מה שאין בכוחנו לכוון או למנוע, ונלעג הכול: כל הלחץ שהפעלתי עליה היה בחינת הרבה מהומה על מאומה. במוקדם או במאוחר ינותק הר הצופים. כל נסיעה דרך השכונות הערביות, כרוכה בסכנת חיים, ורבים אינם נוסעים כבר היום. כל כוונתי היתה שתתפנה ללימודים, ועכשיו יצאה קירחת מכאן ומכאן.”

למזלה, הוצע לה, לגמרי במקרה, חלק־של־משרה בבית ספר ערב לנערים שנשרו ממערכת החינוך, ובעלי כוונות טובות מנסים להושיט להם יד. נוגה נאחזה בזה בשמחה, ואלישע שמח איתה כאילו בזה תוקן במקצת מה שעיוות בלהיטותו להוכיח את יכולתו להיות לה לעזר.

“אני לא בטוח,” חלק אלישע על עצמו, “שכך ראתה זאת נוגה גם לפני שהתחיל הכול להשתבש. קל לשער מה באמת חשבה, שעליה לדבוק בעבודתה בבית הספר, שתשמש מקפצה מצוינת לעתיד, אך היא עלה בניגוד למה שפסק שכלה כדי שלא יתחדש שוב איזה חיכוך בינינו וכדי לרצות אותי על “חטאה” כביכול כלפי בעבר.”

כדי לברוח ממחשבותיו הרעות ולהשקיט את הרעב שאחזו, שפת פינג’אן על הכירה החשמלית, הרתיח קפה, מרח שתי פרוסות במרגרינה ובממרח אנשובי ושב אל המקום שהניח בו את העבודה על “ספר החסידים” כשקרא לו בן־עמי. רק עכשיו שמע את הדממה המוחלטת בבית. לא יתכן שכולם כבר גויסו, ואפילו כן, מה עם מרקוביץ' בעל הדרדסים? ומה על רוזה ובולק שדליץ? לנוגה כילתה שנכנסה כבר לחודש השישי, וכל כולה מרוכזת בשמירת הריונה. ומולקה?! מה לעזאזל קרה לבחור הזה? היכן יכול להסתתר אדם שאין לו מקום זולת המטבח, שהוכרז כחדר ליחיד?

אלישע התאמץ להתרכז בעבודה שלפניו, אבל להבריח את המחשבות והדאגות המשונות לא הצליח. כמעט קם מכיסאו ועבר בשתי בקומות, דופק בכל דלת ובודק אם שלום לכולם, אך לא זז ממקומו וכתב עוד ועוד, עד שהחלו עיניו להיעצם מאליהן, והוא פנה לשכב “לרגע”, בבגדיו, כל הספה.

יג

“אלישע, חביבי, חייל שלי,” ונשיקה, ועוד נשיקה, ומישהי שוכבת לצדו, עליו, ואיפה הוא בכלל, בעליית הגג שמצאה אנה ג' באמסטרדם, מיטה וסביבה סדינים תלויים לייבוש, ובמיטה הוא ואנה הטובה, ילדה כנועה מהרחוב, נפש מתרפקת, אבריה גדולים ומלאים –

"אנה – "

"תתבייש לך, אלישע, אני כולי איתך, ואתה מחבק איזו אנה – "

כמין נחום־תקום עבר באחת משכיבה לישיבה, ועדיין בין החלום לחדר, לבוש במה שיצא בו לפעולה שלא היתה, ה“הרמס בייבי” פתוחה ולימינה העבודה שלא קידם. ונוגה, כמה לוהבות פניה בשובה מהחוץ הצונן, ועל אף היום הארוך מאוד, אין בה חוט של עייפות.

“מצטער, ישנתי ככה מאז הצהריים, מהרגע שחזרתי.”

“חזרת מאיפה?” משהו כבר ניחשה, אבל מה בדיוק קרה.

“אני שואל אותך איפה הסתובבת משמונה בבוקר עד עכשיו? מה השעה?”

"עכשיו תשע וחצי. בערב. ואתה יודע בדיוק. בבוקר עליתי להר – "

"אני מתחנן לפנייך – "

"אל דאגה, כבר נעשים סידורים לקיום השיעורים בעיר – "

“ברוך השם.”

“מה ברוך כל כך? בקושי נורו שתי יריות, וכבר מפקירים את האוניברסיטה, את בית החולים, את בית הספר לאחיות, את מכון רַטנוֹף, את הספרייה הלאומית, חרפה, אם תשאל אותי.”

“את לא משערת איזה ביזיון הכול, איזו חרפה. אין אנשים, אין מפקדים, אין נשק, ברדק אחד גדול.”

“ברגע שנכנסתי וראיתי אותך ישן ככה, בבגדים, בתנוחת עובר, ידעתי. מה קרה היום?”

“אני נשבע לך, לא קרה שום דבר.”

“אתה מסתיר משהו.”

“למדתי ממך. אני מנסה למנוע ממך תיאור של משהו שלא שקרה, ורק המחשבה על מה שכמעט קרה הכניסה אותנו למצב רוח, אבל את, באיזה דבר חשוב שקרה, ואולי קרה, את משתפת אותי?”

“ערב טוב פרנויה!”

גלויי עיניים    🔗

א

הנה כך, אמר בלבו אלישע אחרי אירועי ה“לחימה” כביכול בהם כמעט־מסע־ההתאבדות בתיבה השחורה של החברה קדישא לבדיקת המצב בשער יפו ועוד מיני “פעולות” שעד מוות יצחיקו עשרות שנים את אלישע וחבריו – הנה כך, אנחנו שכבר ראינו מלחמה, נלך מעתה, ובלי מדים, בלי חגור, בלי נשק, שותקים נלך לאשר יקראונו.

אין יום בדצמבר בלי פעילות התקפית מצד זה או אחר. כנגד בניסיונות החוזרים לנתק את ירושלים היהודית, מניחה מחלקת חי“ש מארב לאוטובוסים ערביים בכביש רמאללה – לטרון, ארבעה נוסעים נהרגים. האש שוב לוחכת, כי אם בוערת. בשער שכם משליכה חוליית אצ”ל חבית נפץ מתוך רכב נוסע – עשרים הרוגים וחמישים פצועים. קו האוטובוסים להר הצופים עבר בכמה שכונות ערביות, והמועד מכול לפורענות היה עיקול כפול שעושה האוטובוס בשייח ג’ראח, אגב טיפוס אטי במעלה התלול. הרבה לפני אסון השיירה באפריל, הושבתו בפועל הלימודים בהר.

מחלקות הסטודנטים שהוצבו בשכונותיה המאוימות של העיר ובגוש עציון מדרום, הרטוב ממערב ועטרות ונווה יעקוב מצפון לא פגעה לכאורה סגירת האוניברסיטה, שהרי ממילא הפסיקו ללמוד. כך גם המוצבים להגנת מקור חיים, צפון תלפיות, ארנונה, סנהדריה, שמעון הצדיק ועוד. עושים בהם שבועיים־שלושה ונשלחים לחדריהם “עד שנקרא לכם”.

למי שאך לפני שנה ומשהו, אחרי שנים של שירות, שבו לספסל הלימודים, היתה זו מציאות מתסכלת. מאוד התאמצו לשוב ולהיות סטודנטים צעירים, לא לחזור מידי שבועיים ולהיות לוחמים. אמת, כיחידים בני חורין התנדבו, ואין להם על מה להלין, אך זו טבעה של נפש האדם: היטב היא יודעת, שבכל

רגע עלול לכבות נרה, אך אותה נפש עצמה, בת פלוס־מינוס־שלושים, מקוננת על עוד שנת לימודים, אם לא יותר, הפורחת לה כעשן, ועד אנה, ומתי סוף סוף יתחיל אדם להקים בית, לבנות חיים?!

ב

מצב רוחה של נוגה היה קשה גם מזה של אלישע. אמנם העבודה בשעות הערב עם הילדים שנשרו מהמסגרות הרגילות היתה מעין אתגר, אבל העיקר, שנת הלימודים באוניברסיטה, יאבד. מי יודע עד מתי תימשך תחבורה ציבורית בערב. כבר היום לא נעים לנסוע דרך השכונות הערביות, ומהר יחזור עוצר הלילה ואיתו ייסגר גם בית הספר לילדים העובדים.

אלישע ניסה להקל עליה בטיעונים הגיוניים. הן ניתוקו של הר הצופים לא היה נמנע גם אילו המשיכה להורות בבית הכרם. אלא שגם זה לא סוף העולם. “בשלב זה של לימודייך, תוכלי לקיים קשר עם מורייך ולהשלים את העבודות הסמינריוניות. בעירנו הקדושה לא חסרות ספריות, שתוכלי להיעזר בהן, ואת הכתיבה עצמה את עודה ממילא בבית. זמנו של כל אחד מאיתנו ניגר בין אצבעותיו, וחבל על כל יום, שבמקום לעשות בו מה שאפשר, את אוכלת את לבך.”

בזה לא החטיא אלישע את המטרה, ואף נגע בלבה. אכן, היא עמדה בעיצומה של כתיבת עבודות סמינריוניות לפרופסור קלוזנר ולפרופסור בנימין מייזלר (מזר), וטבעה בקריאה לקראת בחינת גמר אצל פרופסור בונוונטורה. הגישה לספרייה הלאומית קרובה להיחסם, אבל נכון, גם העיר יש כמה ספריות טובות. אשר למקצועות היהדות, הנגישה בכולם היא ספריית בית כנסת ישורון, ממש ליד המוסדות הלאומיים.

כך, אגב, גם אלישע עצמו, שבראשית שנתו השנייה באוניברסיטה אישרו לו הפרופסור דינבורג ופרופסור בער נושאים לעבודות סמינריוניות, שמיד החל ללקט חומר לצורך כתיבתן, והה משקיע עצמו בזה בכל פעם שנשלח הביתה “עד שנקרא לכם”. יחד היו נוסעים ההעירה, יורדים בתחנה הסופית של מספר 12, עולים בקינג ג’ורג' עד לישורון, ואת רובו של היום עושים בספרייה, היא בשלה והוא בשלו. גם זה לא בדיוק. רק בדוחק קיימה העיר מראית של חיים רגילים. לא עבר יום בלי ירי, מארב, מוות. בין ראשוני ההרוגים בשיירות לתל אביב וממנה היה אחד המאבטחים, סטודנט צנוע ומיוסר, שהסיפור זוכר רק את שם משפחתו, סילמן. גם בלב העיר, שכונות יהודיות וערביות הארוגות זו בזו, ליחכה האש. אחרי שנלכד אותו צופה, שניצב על גג בית גבוה, ובראותו רכב יוצא, היה מזעיק את הכנופיות האורבות במורדות ההרים, עד שער הגיא, ומערבה משם, עד אבו שושא ועד רמלה, הוציאה אותו ה“הגנה” להורג, והבית הגבוה בשפת הכביש פוצץ עד היסוד. זה לא היה הסוף, אלא ההתחלה. גברו הצליפות מרוממה ושייח באדר וכתגמול התקפות מצד יחידות ה“הגנה” ואנשי הלח"י. למרות התערבות הבריטים לצד הערבים, התרוקנה רוממה הערבית ומאוחר יותר גם שייח באדר שמעבר לזה לכביש. אלא שהדרך לתל אביב הלכה ונחסמה, ורק בתום חודש קרבות דמים נפתחה עד שער הגיא, לא מערבה ממנו.

באחת הצליפות הראשונות נורה למוות דיוויד, בנם הבכור, טוב הלב, של המרקשטיינים, אך דבר מותו נודע להם רק בשוך הקרבות, ובבואם לבקרם בקיץ, לא מצאו את המרקנשטיינים, לא את סובחי מוסא, לא את בתו מרים, לא את צאנו, לא את המוכתר, לא איש מערביי השכונה.

ג

שוב דפק בן עמי דוידי בתריס החדר, והעביר לאלישע “קשר”: עליו ללבוש מיד בגדים חמים, רצוי סוודר מתחת לבטלדרס, ולבוא. למה? מה הולך? לאן יוצאים?

בן־עמי ידע לומר שאין לו מושג, אבל זו העצה היעוצה. אפשר לשער שמדובר בלילה ארוך תחת כיפת השמים. נוגה כפתה עליו גם את צעיף החאקי וגם את המעיל הצבאי הארוך, אם כי דווקא בחורף ההוא התאפקו שמי ירושלים, שלגים לא ירדו והמטרות לא היו כבדים מידי. לימינו של צבא הסניקלוטים, שמעילים ונעליים התבקש להביא מהבית, עמדו גם בלילה ההוא השמים, שמשעה לשעה ילכו אמנם ויתכסו בעננים, אך גשם לא יורידו ולעומת זאת ימנעו מהירח ליטול את יתרון החשכה מהקרבים בהסתר ליעד, שעדיין לא ידעו מה הוא.

בשני טַקסים שכורים הוסעה הכיתה של פטר, שלסגנו מינה את בן־עמי, למתבן הגדול של מעלה החמישה. הסיפור לא יחזור על שמות כל הכפרים העבריים, שבצידם עברה העשירייה בואכה אבו גוש ומעלה החמישה. כלי הנשק המעטים מפורקים וטמונים מתחת לבגדי החורף, אפילו בלש אנגלי חד עין לא היה חושד שזו כיתה אלמונית בדרכה אל המלחמה. רק פריט לבוד אחד היה עלול להחשידם. בחדר של קובלנוב היתה ערימת קופסאות נעליים, ובהן נעלי קרפ חדשות. והכול הצטוו להחליף שם את הנעלים זוג נעלי קרפ – חלום של בני הדור – שבשובם בשלום יחזירום לבעליהם האמיתיים, ארגון ה“הגנה”. היה זה אות, שהפעם אין יוצאים לעוד פעולת סרק. אויבו הגדול של המבקש לתקוף בהפתעה גמורה הוא הרעש, והדממה היא הנאמנה בידידיו. הפעם זה יהיה רציני.

במתבן של מעלה החמישה שררה אווירה של טרם קרב. הכיתה של פטר היתה פרט שולי בכוח הרב, שנורות החשמל הפיצו צוהב כישופי על אנשיו המכסים את חבילות החציר. כמה היו שם במתבן? רבים מאוד. ריכוז כזה לא ראה אלישע מאז ימי הצבא הבריטי. היה נשק גלוי, ונשמעו הנקישות של בדיקת הסטנים, דריכה, לחיצה, שחרור. מפקדים התגודדו באגרופים קטנים, ובלטו השניים, שהכול הכירום בשל יופיים המפַקדי, ויותר מכך בזכות אופנועיהם הרועמים בחוצות ירושלים, אפרים ויענקלה, ואילו הלוחמים נדחקו על חבילות החציר, מתכנסים בשתיקה של טרם יציאה אל הלא נודע. ובכל זאת, כמה היו?

רק כעבור זמן הוברר לאלישע, שהכוח הרב הזה שיצא להפיל פחדו על כפר של פורעים מנה מחלקה אחת, להוציא את הכיתה של פטר, שיענק’לה הנחה אותה לעבר מחנה הרדאר, עד למסעף דרכי עפר. תפקידם היה לשכב דמומים מתחת לשמי העננים הנוסעים והירח המלא ולחסום כל מי שייזעק לעזרת הכפר מנבי סמואל מבית איקסא, או השד־יודע־מנין. “באנגלים שברדאר, אם יחליטו הנבלות להתערב.” שם יענק’לה דגש חזק, “אתם לא מעיזים לגעת. שוכבים כמו מתים, ולא מתגלים.”

ואכן, כמו מתים שכבו שם מההתחלה, חצי כיתה עם פטר, חצי עם בן־עמי. פה לא פתחו. עננים שיחקו עם הירח במחבואים, מכסים ושבים ומגלים אותו, ענני סרָק. פה ושם איימו כמה טיפות, אבל גשם, איזה מזל, לא ירד. רק הקור הלך וחזק. האוזניים היו כרויות אל המקום שממנו יישמעו היריות והפיצוצים. מה זה, עוד מעט? מי שהתנסה בשכיבה כזאת במארב, יודע שכול שעה נמשכת שנה, חצי שעה – נצח.

אותו מנהג משונה שהיה נוהג בימי תש"ח הראשונים, לצייד את היוצאים לקרב בבקבוקון קוניאק מדיצינל, טרם בוטל בלילה ההוא. אין הסיפור יודע אם בכל ארץ ישראל צוידו הלוחמים במדיצינל, אך כך היה באותה חסימה, וחצי הבקבוק מצא דרכו דווקא לכיס מעילו של דוב, שכמוהו כמולקה לחם עם הפרטיזנים ביערות רוסיה, ולהבדיל ממנו התפרץ גם כאן עם הראשונים, ולימים גילה שאינו רק נאה שותה, אלא גם נאה לוחם. לפי שעה שוכבים בלי נוע, הקור חודר לעצמות, הרגליים נרדמות, העיניים מתחננות להיעצם לשנייה, ודוב, שהבקבוק בידו, אינו רשאי לזחול אפילו עד פטר ולבקש רשותו להציע לגימה לאיש. כיוון שכך פעל כדרך שמצפים מפרטיזנים במצבים כאלה. אתה לבדך ביער, פעל! בדומיה שיחרר את הבקבוק ממכסה התברוגת, לגם לגימה הגונה, והעבירו חרש לשוכב לצדו. ומהו בקבוקן אחד לכיתה שלמה בשכיבה אילמת כזאת, יקחנה האופל. למזלנו, יספרו כל השנים אלישע, בן־עמי ופטר, נפתחה אש תופת והחרידה את הלומי המדיצנל משנתם המתוקה. איפה אנחנו? ומה קורה?

הה, זה מבית צוריק, ברוך השם. ופה, בינתיים, רק כלבים נובחים ואיזה חמורים מזעיקים את חבריהם, וחוץ מזה – אותו משחק מעצבן בין העננים לירח הנוֹגֵהַ. רק משונה שקולות הירי משם כמו הולכים וקרבים, כאילו מישהם הולכים ונסוגים ומישהם יורים אחריהם.

“מה עושים אנחנו?” לא התאפק גֶרד, חביבו של פטר, ולחש לעברו.

פטר, גם כשלא רואים את פניו, שומעים את הקרח בקולו: תשכבו בשקט עד לפקודה אחרת.

האש הכבדה פסקה. היריות הבודדות, מפה ומשם, חדלו בהדרגה. רק הכלבים והחמורים טרם נרגעו. ואז הגיע רץ מטעם אפרים, והורה להם לכנוֹס את המתבן. הכול נגמר. לא היה הכי מוצלח, השיב הרץ לשאלות. חדרנו למרכז הכפר. הנחנו שני מטענים, ורק אחד התפוצץ. והנבלות, מתברר, כל אחד יש לו רובה במיטה. התחילו לירות מכל הבתים. להגיד את האמת, יצאנו במזל גדול. רק חבל שיענקלה נפצע. לא יודע. כשנפצעים בפנים, יורד המון דם, והוא, לא ראו לו בכלל פנים. אבל אפרים אומר שזו לא פציעה קשה. זה רק דם.

ד

ושוב היו נוגה ואלישע לבדם בחדר, נוגה טרחה לבטא את חרדתה בעריכת השולחן, בהוצאת חולצה מגוהצת מהארון ותלייתה על הקולב סביב מכנסי הצמר האפורים, השבתיים היחידים של אלישע, לקראת היציאה לישורון, גם בחיבוקים ונישוקים, שלא כדרכה בימים כתקנם (“מה לעשות, אלישע, פּוּצִיניוּ־מוּצִיניוּ זה לא אני!”). מלחמות מעשירות את אהבתנו, אומר אלישע בשנץ צינות, ורק בלבו. מידי שבוע־שבועיים יוצאים למלחמה כמו ב“גשר ווֹטֶרלוּ”, ומידי שבוע־שבועיים נפגשים כמו אחרי מלחמת עולם – פרידות ופגישות אלה עושים נפלאות ליחסים בינינו.

אך לפי שהיתה לאלישע שהות ליהנות מהברכה, נקש בן־עמי שוב בתריס חלונם. היה יום גשם, ושעת השקיעה אפורה־ממוסמסת. נוגה ירדה העירה לעבודה עם הנערים, ואלישע התכונן לרדת יותר מאוחר ולהתלוות אליה בדרך חזרה לשכונה, ובדיוק עכשיו – בן־עמי.

“אנחנו ממהרים מאוד?”, שאל אלישע הטקסי מחכה?

“לא־לא” הרגיעו בן־עמי מבין שפתיו, שגם בשעת דיבור היו סגורות למחצה. “הפעם יוצאת כל המחלקה, ולהרבה זמן. אני רק ההודעה המקדימה.”

“אז תיכנס לכמה רגעים. תשתה קפה.”

בין אלישע לבן־עמי נרקמה רעות, שסימנה הבנת דבר מתוך דבר. שלא כמרבי המהומה על מאומה, הגוזמאות והפּאניקֶרים. בן־עמי היה קר כקרח גם במכונית החברה קדישא, כשהיו קרובים ללינץ' בשער יפו. קרבתו השקטה נעמה לאלישע מאוד. אחרי שמזג קפה לשניהם, ביקש לשמוע מה ידוע לו על סיבת ריכוז המחלקה כולה, האם יישארו בעיר, או חליפו את היושבים בגוש, בנווה יעקב, בעטרות ובהרטוב, ושמא מכינים איזה מבצע. אבל אם מבצע, למה להודיע מראש שהפעם יוצאים לזמן רב?

תשובה לא היתה לבן־עמי, ולא הוא האיש שיפליג להשערות בעלמא. בכל זאת, רמז אחד פלט בועז, המ"מ שהקריאה שהוצאה למחלקה היא חלק מהערכות חדשה של הכוחות במחוז.

“כלומר, לא רק אנחנו?” הקשה אלישע.

בן־עמי קימט את מצחו והרקיד את משקפיו, כאומר: על מה שאני לא יודע, אני לא מדבר.

“טוב, מחר בזמן הזה כבר נדע.”

“נקווה.”

“מה זה נקווה? הן אוספים אותנו בבוקר, נכון?”

“אמרו שאוספים,” תיקן בן־עמי בחיוך קמוץ. “ואם, למשל, לא תגיע המשאית שהצליח בועז לארגן? אנחנו רואים את המצב – לא נשק, לא ציוד, לא תחבורה, לא שום דבר!”

“טוב, אז נקווה,” הסכים אלישע על ניסוחו של בן־עמי. “בסידור התפילה מסיימים ב’עלינו לשבח' ומוסיפים ‘על כן נקווה’.”

הכול דפק, ובזמן. בכמה נקודות ריכוז מוסכמות המתינו אנשי המחלקה ומשאית מקורה למחצה אספה את כולם. כך, יגלו, תהיה כל פעולה שבועז הוא מפקדה, מאה אחוזים ביצוע. כשכבר היו בפנים, עמד בועז על ארגז חזק סמוך לירכתי המשאית (עם גוף כשלו לא יכול היה להיתלות על הדלת האחורית ולהניף עצמו פנימה!) ואמר:

“צורפנו לכוח המגן על העיר מדרום. כרגע אנחנו נוסעים למלון ‘היוזם’ בשפת תלפיות זה הבסיס. מתוכו אנחנו עשויים לצאת לפעולות, לעבור לבסיס אחר בעיר או להישלח מחוצה לה. זה באופן כללי. נעבור בשולי שכונות ערביות, שלפי ניסיון החודש האחרון, ידוע שיש בהן אנשי כנופיות מזוינים. פטר, אהר’לה, מגן ובן־עמי יחלקו לכמה מכם סטנים ואקדחים ותצפינו אותם עד לפקודה שלי או של פטר, שבמקרה הצורך ימלא את מקומי. נוסעים.”

הדרך עברה בשלום. הבריטים לא חיפשו נשק. הערבים לא ירו. ובתוך פחות משעה היו בבסיסם החדש, מפעל נופש קואופרטיבי של חיילים משוחררים, שבשל המאורעות נסגר לפני שנפתח. בחצר היתה בריכת שחייה בלי טיפה אחת של מים. אך מי היה קופץ לברכה בינואר הירושלמי? בילויים אחרים, ידעו, מצפים להם.

ה

כדרכה בימים ההם, וכך כל עוד יעמוד הר מסולע אחרון בפני הפלישה הנמשכת של פַלַנגוֹת שכונות הצמרת, שכונות היוקרה וסתם מחנות בתים טוראים, נוגעת העיר בצלעות ההרים הנשמים, המכוסים פלומת עשב קרוחה עד להיותם אי־שם מַטה מזרחה למדבר יהודה. בבוקר כמוזה, שבת חורפית, מחצית מחלקת בועז מתפנקת לה באפס מעש בשפת הברכה הריקה, אלה משחקים שח, ואלה נקבצים בגבם מכאן ומכאן, מדמה העין לראות הרחק במזרח פס תכלת מנצנץ מתחת לשמש העולה בין הרי מואב לים המלח. זו העין פנימית שרואה: בכתף ההר מדרום שוכן הכפר צור באחר, ואילו מבני האירוח הריקים נבנו מצפון לערוץ שביניהם, זה המעמיק עם ההרים המשתפלים מזרחה, הירוק הדל נאבק בלובנם הגירי. פה ושם פזורים כמה בתים, ואוהלים שחורים ואולי גם עזים מנקדים את צלעותיהם.

איזה בוקר אידיאלי, אמר בלבו אלישע, שפשט את חולצתו כדי שהשמש תעשה בו כחפצה, איזה שקט סקנדיליוזי, כאילו בטענות שווא עקרו אותנו מבין חפירות ספרינו הביאונו לפנסיון רק כדי שבלילות נרד לעמקי הוואדי, זה עם סטן, זה עם אקדח בֶּרֶטָה והשלישי עם רובה אוסטרי (בכל היקר לו נשבע אלישע!) מאי־אז במאה הי“ט. זה מלחמה זה? וכמו לאשש את תחושתו, יצא פטר אל רחבת החצץ וכסגנו בפועל של בועז הכריז: באחת־עשרה־אפס־אפס מתכנסת המחלקה בחורש האורנים שמדרום לבניין המרכזי לשמוע מפי המא”ז של הקיבוץ השכן סקירה על האזור.

“ולמה לא ליד הברכה? שם, בין העצים, נקפא מקור. פה חמים ונעים,” השיב אלעד שלבד מהיות פרסומו כמשורר מפציע ועולה, הוא משוגע לשח, וכך יוכל גם להאזין למרצה האורח וגם לא לקטוע את המשחק.

“הבר יקר, פה זה לא החוג לשהאמט על שם עמנואל לסקר. ודבר אהר, העצים האלה עוד לא מגיעים לכתפיים, ואין שם אפילו התיהת צל.” אף שיצאו פעמים אחדות יחד לפעולות, לא הבחין אלישע אלא עכשיו במבטאו ההונגרי הכבד של פטר. משום מה החליט שעלה מרומניה, אבל הוא טעה רק למחצה – פטר בא מהחבלים דוברי ההונגרית ברומניה.

באחת עשרה, כמובטח, הגיע המא“ז, שלאחר סקירה כללית על הכפרים שבסביבה, בואכה מאר אליאס מכאן וג’בל מוכאבר ואבו דיס מכאן, עבר לעניינה העיקרי של הפגישה: צור באחר. בפיו היו גם אינפורמציה וגם משאלה רצינית. הכפר הזה שוחר שלום וידיד שלנו. אני מפציר בכם להימנע מכל פרובוקציה, וגם אם יתעורר בלב מישהו חשד, אל תפעילו את נשקכם, אלא פנו אלי. חשובה לנו מאוד הידידות הזאת, ואני שב ומתחנן: שום התגרות ושום תגובה גם על מה שיידמה לכם כהתגרות מצדם.”

ואז קם המא“ז והלך, וכיוון שנשאר זמן עד לצהריים במסעדת המלון הקואופרטיבי, עם המלצרים והכול, משכו אותם השחמטאים שוב לשפת הברכה הריקה ולרחבה מרובדת החצץ. גם אלישע היה בין הקיבּצרים, שליוו בהשתאות ובקנאה את משחקו של אלעד וקורבנותיו המתחלפים. רק עיניו נהנו מאוטונומיה ולא נלאו מהתבונן בכול, שטו מידי פעם גם מעל לכל אורכה של כתף ההר, שבשפתה המערבית השתרע הכפר, שבמא”ז הפליג בשבחו.

אלישע היה בחור צעיר, ועיניו צעירות ממנו. בקרב האינדיאנים היה נקרא ודאי “עין הנץ”, אבל בחבורת סטודנטים זו, כולם נאורים, כולם קשובים לגדולים ובקיאים מהם, לא לשום “עין נץ”.

כשקרא לפתע אלישע, “אני רואה נצנוץ של רובה בין צור באחר לרמת רחל!” היסו אותו רעיו משני טעמים: שמענו כולנו את המא"ז, ואם יש שם איזה נצנוץ, זו ודאי מכיתת זכוכית. והטעם המעליב יותר מפי אלעד, הדוחה כל מה שעלול להשבית את משחקו, היה:

“קרוק! שום בן אדם לא יכול לראות נצנוץ של רובה ממרחק כזה, אלא אם הוא הוזה בהקיץ, והשאלה היא, מה מביא אדם להזיה כזאת באמצע הצהריים, דמיון נדיר, או פחד כביר? אני אומר: דמיון! ואני אומר: שב וכתוב שיר!”

הכול צחקו עם גיבור השעה, אבל עיניו של אלישע נשארו נטועות, רואות בוודאות נצנוץ שני, שלישי, רביעי. אלישע קרא:

“מתקיפים את רמת רחל!”

ובו ברגע נשמע היטב ירי רובים, כמו שלמדו משחר נעוריהם, משק ונפץ, קול אחד מגיע מהרכס והשני עולה מהוואדי. הכול קפצו ממקומם, ואפילו אלישע החוויר והניח ללוח השחמט. המחלקה, ובראשה בועז ופטר זרמה לרחבת החצץ, שכתף ההר נראית ממנה היטב. אכן, בצהרי אותה שבת, עשרה בינואר, במבואות רמת רחל, נפתחה על כיתת חי"ש. בסמיכות מקרים מוזרה, נכנס בדיוק אז כוח בריטי לקיבוץ לחפש בו נשק, וגם עליו ירו. בחילופי האש נהרג קצין בריטי. זוהרו המתפנק של הבוקר היה כלא היה. כן, יש מלחמה.

ו

יום ראשון עבר בפגישות היכרות מחודשת עם כלי הנשק שברשותם, בעיקר עם הסטן, גאוות התעשייה הצבאית המחתרתית, שהוכנס בבריתה של ה“הגנה” בשם תמ“ת, “תת מקלע תוצרת [הארץ]”. התאמנו גם ברימון מילס חי, נצירתו, התקנתו לירי, סגירת הבורג, פירוקו מחדש. בפיקוחו הישיר של בועז לא נשכח אף אמצעי זהירות. חקרת האימון הוצאו תצפיות לעבר ארנונה ובית לחם מכאן, ולעבר בתיהם של ש”י עגנון ופרופ' יוסף קלוזנר ומחנה אלנבי מכאן. בהתגלות רכב חשוד, על התצפית לצרוח:

“אורחים למלון! אורחים למלון!”

אזעקה כזאת הפעילה תרגולת הטמנה מחתרתית. תוך שניות מפורקים הסטנים, והם ורימוני המילס נטמנים בסליק שנבנה מראש לכבודם מאחורי ארון המטבח. הראשון נשלף במין “סֵזַאמֶה היפתח!”, הנשק והתחמושת נזרקים למערת הפלאים, והארון שב וננעל מתחת ללוח השיש, תמים עם שכניו. שום גלאי מוקשים לא יצלח על מטבח שכולו סירים גדולים וקטנים, מחבתות, אילפסים וסכו“ם לשירותם של שלושים כמה הסטודנטים, משתתפי הסמינר למדריכים של הסוכנות היהודית, כדבר סיפור הכיסוי. פעמיים הופעלה התרגולת, ופעמיים התברר שהאנגלים משוטטים אמנם בכביש, אך ל”היוזם" לא נכנסו כלל. האם נזהרו לאחר שנכוו ברמת רחל? האם שוטטו שריוניות ה“כלניות” והרכב המשטרתי משום שהיה בידם מודיעין על משהו הצפוי ביממה הבאה בדרך בית לחם־חברון? הסיפור אינו יודע, וגם המקורות הבריטיים שותקים.

מזג האוויר הוסיף להיטיב עמם, והמתחם שנועד לנופש ולבילוי כמו מילא את ייעודו. בימים הראשונים התגודדו הכול בחצר, ישבו על שפת הברכה, שיחקו בכדור רגל שמצאו באחד מחדרי השירות, התבטלו במרץ רב. כמה מאנשי המחלקה נזכרו בני כמה הם, מה כבר לא עבר עליהם, שאלו מה יהא בסופם ותהו איך מתגברים לפחות במקצת על ביטול תורה מחודש זה. התברר שרבים הצטיידו בספרים שעליהם צריכים היו להיבחן, או לחבר בעזרתם “עבודה” כלשהי לתרגיל או סמינר. היו שנשארו בחדריהם והיו שפרשו לאיזו פינה שקטה ושבו לעשות מה שלשמו עלו לירושלים – ללמוד. גם אלישע לקח שניים־שלושה ספרים מתוף הביבליוגרפיות שצויד בהן, אך עד שלא ראה אחרים מקדימים אותו, לא הוציא ספר. לקראת קבלה לסמינר של פרופסור דינבורג “הפולמוס הפנימי בציבור היהודי מראשית המאה הנוכחית עד מלחמת העולם הראשונה”, עיכל ספרייה שלמה, ומשנתקבל, עבר לצלילה במעמקי הזרמים הרוחניים והמערבולות הפולמוסיות. הפעם הביא מבחר מאמרים של דב בער בורוכוב בתרגום עברי, ספר שהיה כמין הד לשאלות שהעסיקו את אלישע ואת נוגה והביאום להצטרף למפלגת השומר הצעיר,שבאותם ימים התאחדה עם אחדות העבודה פועלי ציון והיתה למפ“ם. היה עמו עוד ספר, ששאל מבית הספרים הלאומי בהנחה שידיעותיו באנגלית תעמודנה לו,”Major Trend in Jewish Mysticism“, מאת גרשם שלום, שפרופסור בער הדגיש בהרצאותיו את חשיבותו ללומדים את תולדות היהודים בספרד הנוצרית, אך בטרם גמר בדעתו איזה מהשניים להתעמק הבוקר, ניגש אליו מנחם, המ”כ השלישי במחלקה, ואמר לו שתשעה אנשים נקבעו ליציאה מיידית לרמת רחל, כדי ללוות שיירה לגוש עציון.

אפילו בחבורה מקרית זו של יחידים בלט מנחם כעוף מוזר. הוא היה קצר ומוצק כשק מלט, ולחוטמו משקפיים שהרחיבו מאוד את עיניו, קצר רואי, שאם יאבדו לו משקפיו בשעת קרב, יאבד יחד איתם. אלישע תהה איך נקלעה קובייה עמומה זו למחלקת סטודנטים בעלי ניסיון צבאי. כך עד שנודע לו היכן שירת.

אילו ניתן למנחם להרכיב פה “פַּרטִיָיה” הגונה, היה מתגלה כוחו האמיתי, משחק הפוקר. לא על על כלום ביזבזתי שש שנים בצבא, הוסיף, מלגלג על עצמו. הערת אגב זו סיקרנה את אלישע, וכשישבו כאדונים לסעודת ליל שבת בחדר האוכל הריק מאורחים של אמת, שאל את מנחם היכן שירת שש שנים. במשפטים ספורים נגולה פרשה מדהימה. סמוך מאוד לאחר פרוץ המלחמה התנדב לחיל החפרים, ונמנה על פלוגה שנשלחה כחיילים־פועלים לצרפת. בקיץ 1940 כשקרסה צרפת, היו בחוף האטלנטי. הכול שמעו על דאנקרק, אמר מנחם, אבל אותנו תקעו הרבה דרומה משם בעיר נמל מפורצת בשם סן־מלו. פלוגת החפרים שלנו הגנה על הגייסות הנסוגים ופונתה אחרונה לבריטניה. “גייסו אותנו כפועלים שחורים, אבל אחרי סן־מלו יצא לנו שם של פייטרים, וצירפו אותנו לנבחרת של הצבא הבריטי, לקומנדו. היחידה שלנו היתה קומנדו 51. גירשו את האיטלקים מקרן אפריקה. אחר כך שלחו אותנו לאיטליה, ובסוף המלחמה לחמנו בּלָאגוֹ קוֹמַנצ’וֹֹ, קצת לפני ונציה, מעבר לקווי הגרמנים. זה מה שעשיתי, חוץ מפוקר.”

בבת אחת נהפך מנחם מהמוזר שבעופות המחלקה למובהק שבלוחמיה. כשהודיע לו מנחם, שהוא בין תשעת מלווי השיירה, ידע שעם מפקד כזה, אין לו ממה לחשוש, סוף־ סוף בן אדם.

ז

ביו סככות, מבני אבן, כלים חקלאיים ואיזו ערבוביה כללית, חנו כמה משאיות עמוסות, והתגודדו נוטרים במגבעות האוסטרליות של משטרת היישובים העבריים, חובקים בגלוי רובה קנדי הידוע כ“מארק 4”, אינם נאלצים להסתיר סטנים מפורקים ורימונים חמושים. אותו מא"ז שבבוקר השבת התחנן, שלא ייגעו לרעה באנשי צור באחר, התרוצץ בין המשאיות וקרא לנוטרים ולמנחם ואנשיו “להזדרז, חברה, ולהתפזר מהר על מכוניות המשא. כולכם יחד איזה חמש־עשרה, אז תתחלקו לכם לבד. יש לכם מפקד?”

“לנו יש. אני,” אמר מנחם. “ומי מפקד השיירה?”

“לא לדאוג. הכול יהיה בסדר. כל רגע צריך להגיע באוטו שלו המפקד החדש של הגוש. גם הוא נוסע איתכם. ומי יהיה המפקד אם לא הוא. תתחילו לעלות, חבל על כל רגע.”

היו ארבע משאיות, ומנחם, שנטל זמנית את הפיקוד, חילק את שמונת אנשיו ואת ששת הנוטרים (אכן, הם היו שישה!) כך: במשאית הראשונה ארבעה, והוא עצמו ישב ליד הנהג. במשאית השנייה שלושה נוטרים עם רוביהם הגלויים, בשלישית עוד ארבעה מאנשיו של מנחם וברביעית שוב שלושה נוטרים שרוביהם ייראו למרחוק. לשמחתו נמנה אלישע עם הרביעייה הקדמית. כשטיפסו ועלו, הוברר להם, שארגז המשאית מלא וגדוש תיבות, קרטונים עם בקבוקים, שקים, עוד קרטונים מלאים במה שבמבט ראשון נראה כמו שימורים. המטען לא היה מכוסה. המשאית לא היתה מקורה. הישיבה החשופה עם כול המטען הרב הזה נראתה לאלישע מצחיקה עד דמעות ומפחידה עד מוות.

“אנחנו יושבים כמו נרות חנוכה, ובנסיעה נהיה כמו ברווזי פלסטיק בדוכני ירי.”

“אז מה אתה מציע?”

“שניצור לנו לפחות איזשהו מסווה מראייה, אם לא מחסה מירייה.”

הארבעה ניגשו במרץ ליישום הצעה נבונה זו, ואז גילו שהם יושבים על מחסן נשק: תיבות תחמושת, שקי חומר נפץ, תיבות רימונים, קרטונים עם בקבוקי מולוטוב וקרטונים עם קופסאות מתכת עגולות של נפצי הרימונים. קליע נותב אחד בנקודה הנכונה – והם עולים השמיימה כמו אליהו הנביא, במרכבת אש.

מה אמרו? הביטו איש בחברו, הגביהו גבה, גירדו את האף ולא אמרו דבר.

מה עשו? בהנחה שמעשה עדיף על אפס מעש, שבו ליצור מעין מכתש, שבו יוכלו להתכווץ ככול הניתן ולא להזדקר כדמויות דמה במטווח. מהם למדו יושבי המשאיות האחרות, שהיו טעונות באותה מרכולת מוות, וכך עשו. ואיש מהחמישה עשר לא קם וצעק:

“להילחם, כן! למות בקרב, כן! להתיישב בחבית אבק שריפה, לא אני!”

ישבו גלויי עיניים ושתקו.

ובתוך כך החליקה לחצר פורד 47' אפורה־כסופה, היישר מבית החרושת, ומתוכה יצא בחור גוץ, פנים סומקות, שערו מקורזל, סביב צווארו כאפייה, ז’קט זמש חום, מכנסי קורדרוי עבה ו – אפשר אחרת? נעלי ז’מש עם סוליות קרפ. המפקד.

"נו, קרא בקול צרוד כאילו הוא המחכה שעות לשיירה, “זזים?”

זזים.

בשיירה שכולה פצצה אחת ארוכה, ובראשה פורד 47', המפיצה את ריח החנות, היטלטלו באיטיות לשער הקיבוץ, וקצת הלאה משם השמאילו לעבר מאר אליאס, קבר רחל ובית לחם, מעיר הסיפור, היה שטחה מצומצם בהרבה, ובצד כנסיית המולד בלטה רק המשטרה, אחת מאותן “מצודות טיגרט”, שבנו האנגלים בארץ במאורעות 1939–1936. אלישע וחבריו ידעו שאל להם ללכת שבי אחר צחותו הצוננת של הבוקר, שבינתיים כבר זחל לעבר הצהריים, לא רק צינתו של הבוקר החורפי החזירה את אלישע אל אותה שעה באיטליה, כשפעם הראשונה, לא באימוני מחלקת החובשים, אלא תחת אש, נדרש לחבוש פצועים, שלא הבין כלל שהם כבר מתים, והזריק להם מורפיום והניח על גופם הקרוע תחבושות קרב. הבוקר, כשכבר ישבו ברכב שעמד להסיעם לרמת רחל, הופיע שוב בועז, בידו תרמיל חובשים, והטילו לעבר אלישע. נסער כולו, קרא לעבר בועז:

“אמרתי לך שוב ושוב – אני לא חובש. אני פה בתור לוחם.”

“אתה לוחם,” השיב בועז הנינוח תמיד, "אבל לנו יש רק חובשת, וגם אתה לא היית מצרף אותה לשיירה. קח, למקרה ש – "

“לא לוקח,” התעקש כילד מפונק. ולקח.

ועכשיו יושבים הארבעה במכתש במדומה שכָּרוּ בין השקים והתיבות, מרכיבים סטנים וטוענים במחסניות, תוהים מה יקרה אם יחליטו הבריטים לערוך חיפוש כשיעברו על פני המשטרה. אבל לעמוד בלי נשק טעון ודרוך ברגע שתיפתח עליהם אש, אינם רשאים. לא אמרו,אם" אלא “ברגע ש –”. חודש עבר מאז נרצחו בכביש זה יוחאי ועוד תשעה נוטרים וחברי הגוש, וזה הניסיון הראשון מאז לפרוץ את המצור. דרוכים ישבו בין השקים והקרטונים, ראשיהם בולטים, וכל עין בולשת ימינה ושמאלה. בלא פגע עברו על פני כנסיית מאר אליאס משמאל, חורש הזיתים המועד לפורענות, קבר רחל מימין ורובה של בית לחם. בשלום עברו את מצודת המשטרה משמאל, וכבר החלו מתקרבים ליציאה הדרומית, מעט לפני נבי דניאל. ואז החינה “עין הנץ” בנצנוץ מובהק של רובה בשער אחד הבתים הנוגעים בכביש, גם ראתה את בעל הרובה רץ לתוך החצר ונעלם. אלישע השתטח לעבר החלון האחורי של תא הנהג, הלם בכול וצעק, “מנחם, הכינו לנו מארב, ראיתי צופה ורובה!”

שלושת חברי המחלקה שאיתו בארגז לא צחקו כמו בשבת, כששלח אותו אלעד לכתוב שיר. מנחם הוציא את ראשו בחלון הדלת הימנית וצעק לאחור:

“תשמרו על קור רוח ותדרכו את הנשק. אותתו למשאיות מאחוריכם על מה שאולי ראיתם,” אף לא ויתר על אותו הומור מַצמית המגונן מפני פחד המוות, “רימונים ובקבוקי מולוטוב לא חסרים לכם!”

ראש השיירה קרב לעיקול החד שמאלה, ממש מול איזו דרך ימינה לנבי דניאל, ואש מקלע או מקלעים, נפתחה מגבעה עגולה משמאלם, שהוסיפה לבלוט ולאיים גם אחרי שעברו את העיקול. כדורים נותבים קבעו בבירור שהאש מגיעה משם. זהו מקלע ברן, הסכימו ארבעת ותיקי המלחמה, והוא יורה מטווח של שלוש מאות או ארבע מאות מטרים, ואילו שמונת הסטנים אינם יעילים אלא לטווח חמישים, ויש אומרים שמונים. ופחות מהם האקדח של מנחם. תקווה קלושה תלו ברוביהם של הנוטרים. מגרשים את המחשבה שדי בכדור אחד שיכה במטען, כדי שיתרסקו כולם לרסיסים. אלישע כבר רוקן אחת משתי המחסניות, עשרים ושמונה כדורים, וכשטען את השנייה נדרך הסטן, אך ככל שלחץ על ההדק, סירב הסטן להשתחרר. לבו הלם בזעם ובבושה על שדווקא לו קרתה תקלה מביכה כל כך. רק כששוטטה זרתו בחיפוש אחר סיבת המעצור, השתחרר משהו בכל העצמה, כדור נורה, ואחריו עוד ועוד, וכך עד שפתאום נפתחה המחסנית מאחור, מתוכה זינק הקפיץ ואחריו שאר הכדורים.

עם סטן בלי כדורים יצא אלישע מחילופי האש, שנדמה שנמשכו נצח נצחים, ובאמת רק כמה דקות. עכשיו התעקל הכביש לימין, חצוב כביכול בין קירות מגן ששימשו מסתור ומחסה מפני היורים מן הגבעה. וממש לאחר שעברו את העיקול, הבחינו ממרום המצוק הימני בחבורה קטנה השוכבת בשפתו ומנופפת להם לשלום. אלישע זיהה את דוב’לה מראשון לציון, ששמע גם הוא שיעורים בסטטיסטיקה אצל פרופ' בקי. עכשיו דוב’לה מ"כ במחלקה שבגוש.

ברגע שזיהה אלישע את דוב’לה ועוד מאנשיו שיצאו לקראתם כחיפוי, שיחררה הנפש את כל הנצרות. הסיוט המטורף חלף בלי אף נפגע. משום מה נזכר בסיפורו של אלברט מלץ על מובטל, שכדי להתפרנס איכשהו היה נוהג מכליות מלאות ניטרוגליצרין, חי כל רגע את המוות, ובו ברגע נפלה עינו של אלישע על כף ידו השמאלית, שטופת הדם. רק אז חש בכאב וראה שהעור נתלש מהפרק העליון של הזרת. המ"מ אמנם כפה עליו תרמיל חובשים, אך עד שלא ייכנסו בשלום לכפר עציון, אינו מתעסק בחבישה. ברכת הגומל עליך לומר, היה ודאי אביו אומר לו, לא להתעסק בפרק הזרת. נס נעשה לך ולחבריך, וניסים טעונים ברכה, לא חבישה.

ח

על הניסים שכבר נעשו להם, מוקדם מידי לברך, ונכון יותר יהיה להתפלל שיעשו להם בדרכם חזרה לירושלים. חמישה־עשר המלווים, ועמם כמה מאנשי הכפר, או הגוש, וכן המפקד החדש, שהגיע אתם בפורד 47', התכנסו בבית הכנסת המקומי, מבנה צנוע וחשוף, שתיפקד ככל הנראה גם כבית עם. על ספסלי עץ, סביב שולחן עירום, שבפינתו נערמו כמה ספרי תפילה, ישבו לשתות קפה ולאכול כריכים. בחוץ נחפזו אלמונים לפרוק את ארבע המשאיות ולטמון את המטען יקר הערך במקומות מבטחים. לחמישה־עשר ברור היה מאליו, שברגע שתושלם המלאכה, ישובו במהירות מרבית, לפני שתהיה שהות לכנופיות לערום מחסומים ולהניח מארבים קשים יותר. בינתיים יצאו מבית הכנסת, כמו מבלי משים, הקיבוצניקים בקסקטים השמוטים כלפי העורף ובז’קטים האפורים, זקופי הצווארון, ואיתם המפקד החדש בז’קט הזמש ומכנסי קורדרוי. מנחם חש שישנה כאן איזו השתהות לא מובנת, והוא זינק לתוך היום המחשיך במהירות, מצא את המפקד, ובקוצר רוח, על סף החוצפה, התריס:

“מה אנחנו מגרדים כאן את הביצים? בכל רגע שעובר, מביאים הנבלות עוד אבנים ושמים עוד מחסום, צריך מיד לזוז!”

“תסלח לי,” אמר המפקד, שבהיות כחוש וצעיר, נראה צעיר גם מהבולדוג קצר הרואי העומד מולו, “איך קוראים לך?”

“לי קוראים עוזי, ואני האחראי פה. כשנחליט על הזמן המתאים ליציאה, נודיע לכם.”

“המשאיות פורקו. תן פקודה לזוז!”

“השיקולים שלי הפוכים, מנחם. עכשיו הם נאספים לאורך הכביש. ניתן להם להתעייף, להתייאש, ולהתפזר, ובשלוש, ארבע בלילה, בחושך גמור, תפתיעו אתם אותם.”

סבלנותו של המפקד החדש פקעה מזמן, והוא כובש בדוחק את נטייתו הטבעית להציב את הברנש הזה במקומו, והנה הבחין מנחם במשאית אחת, שבהילוך אחורי קרבה אל לול גדול ומעלים עליה כלובי עופות. חמתו של מנחם בערה בו, והוא שיחרר את אוצר המילים של שש שנות הקומנדו:

“אוה פַאק הֶל! מַיי פוּט השיקולים המזוינים שלך! שעות ייקח למלא את המשאיות תרנגולות, עגלים, פרות, ורק כשתקבלו מהם או־קיי תיתן לנו אתה פקודה להידחק ביניהם, כמו שהושיבו אותנו על חומר נפץ וקרטונים עם בקבוקי מולוטוב – ואנחנו, כמו בשיר, נלך קיבינימט!”

המעמד לא היה לרוחו של המפקד, שאך קיבל את הפיקוד. והוא פנה לעבר מה שנראה כמרכז הקיבוץ. הפנית הגב, הבין מנחם, היא אמירתו הסופית: אני אחליט, ואתם תפעלו!

ואכן, כך היה. שעות ישבו בבית הכנסת והמתינו. בחורות צדקניות הגיעו עם מכלי אוכל חם, מרק תפוחי אדמה מהביל, קציצה עם ירקות מבושלים, תה, והפצירו בהם לאכול. אלעד,האיסטניס, תהה בקול: “מדוע הן מביאות לנו את האוכל למקום הקדוש הזה ואינן מזמינות אותנו לחדר האוכל?” שאל והשיב: “לא נעים להם להביט בנו בסעודה האחרונה”. וכדי להעמיד פנים, שלא מכל דבר צריך לעשות דרמה, שלף מכיסו את קופסת העץ הנפתחת ללוח שח זעיר ובה הכלים השחורים והלבנים,והציע משחק לפרטנר הראוי היחיד, מנחם, שטרם נח מזעפו. רוטן, מחרף ומגדף, התיישב מצחם מול אלעד והתמסר למשחק המלכים, כאילו באמת אפשר לחשוב לא על מה שקרה היום ועל מה שמחכה להם מרגע שתצא השיירה עמוסת הפרות והעופות לעבר המנזר הרוסי ותשמאיל ותעלה על כביש חברון – בית לחם. במשחק אחר משחק כמו טענו עצמם באנרגיה חדשה, אך האחרים התכווצו על ספסל או כיסא, וחרף הקור העז, גם ישנו. גם על אלישע נפלה מידי פעם תרדמה, והמראות שיישא בתוכו כל השנים, מעורבים בהם מה שחווה ומה שחלם.

ט

ופתאום – מהומה רבתי. נוסעים. כקודם, טיפסו אנשיו של מנחם על משאיות אלה, וששת הנוטרים על משאיות אלה. בין כלובי התרנגולות היה אולי יותר צפוף, אבל חברת הפרות, הנעות בלי הרף במקומן, היתה פחות נעימה. בפנסים כבויים החלה השיירה מתגלגלת בין מהמורות הדרך הפנימית של הגוש, ומשם לכביש הצר לבית לחם. בראש השיירה נסעה המשאית עם מנחם ואנשיו, ואילו הפורד 47' בה הנהג לבדו, חצצה בין שתי הקדמיות לשתי האחוריות. למזלם, אבד כבר מזמן חרמש הירח של ראשית שבט. העלטה היתה מוחלטת. רק קולות המנועים והחלפות תכופות של ההילוכים קרעו את החושך. היכן אנחנו? תהה אלישע, מנסה לשווא לזהות סלעים, סיבובים, מצוקים, בדרך שעד היום לא נסע בה, פתאום היה נדמה לו שבדרכם לכאן יצאו בנקודה זו משדה הראייה והאש, ואת פניהם קידמו דוב’לה ואנשיו. מיד ישמאילו ויקרבו לשטח המסוכן, וכבר הנה הגבעה מימינם ונבי דניאל השמאלם.

ואכן, משמאל לאותו סבוב נפתחה אש קלעים, והפעם – משמאל ומימין גם יחד. באחת, במלוא העוצמה, בלם הנהג את המשאית שלהם, הראשונה, ואלישע ודן ואלעד הועפו אל עבר רגלי הפרות. דן אמר:

“אני חושב שנפצעתי.”

אלישע: “בעיטה של פרה?”

דן: “אני ממשש דם. כנראה כדור.”

מזל שנכפה עלי תרמיל חובשים, אמר בלבו אלישע, וניסה לגלות היכן ובמה נפגע דן. המצב כולו, לא ישכח לעולם, היה מטורף לחלוטין. בעודו ממשש בחושך את האזור שדן הצביע עליו, מעל לירך הימנית, קלטה אזנו את קולו של מנחם צועק מלוא ריאותיו:

“מדוע נעמדת, יוּ פַקן בַּסטֶרד! סע! סע! סע!”

“אי אפשר!” מחזיר הנהג בצעקה מבוהלת. “אנחנו על מחסום”

“קח רֶוֶורס ותן פוּל גז קדימה. סע, נבלה, סע!”

האש אינה נפסקת. המרצותיו וחרפותיו של מנחם אינן מוציאות את הנהג מההלם. אלישע מוצא את הנקב המדמם שבין עצם הירך לצלע התחתונה, וכמו אין קשר בין תנועותיו האוטומטיות לבין מצבה הנואש של השיירה, הוא שולף תחבושת גדולה אחת ומכסה בה את הפצע הפתוח, אינו יודע אם זה פתח הכניסה של הכדור או פתח היציאה, ממשש לאורך בטנו של דן עד אל מעבר לירך השמאלית, וידו ממלאת שוב גוש צמיג ואצבעותיו מגלות נקב נוסף. אזניו שומעות את המנוע מתעורר, הקלאץ' חורק, המשאית נסוגה לאחור, המנוע נוהם בכל כוחו והמשאית שועטת קדימה, מתאמצת לפרוץ מכשול קשה, והנה היא מעבר למחסום, ממשיכה בכביש חלק. אלישע מוציא תחבושת שנייה, מכבה את הנקב האחר, חובש הכול כמידת יכולתו בחושך, חש איזו גאווה אילמת, וכבר מחרחר שוב המנוע, מטפס, פורץ מחסום שני, ושלישי, ורביעי וחמישי. חמישה מחסומים, אל אלוהים! עכשיו מתחילים פאתי הרקיע להבהיר, ונראים ראשוני בתיה של בית לחם. מאחוריהם המשאית השנייה, שעברה גם היא את כל המחסומים, אך אין סימן לפורד החדשה ולא לשתי המשאיות שמאחור.

“עצור, טמבל!” צעק עכשיו מנחם על הנהג, שביקש לנוס קדימה במלוא עוצמת המנוע, “עצור, או שאני פותח לך את הראש!”

העננים האפירו, הבהירו, והחל להתהוות מעין שחר. משאית החוד, גילו עכשיו, עצרה סמוך לפני מצודת הטיגרט. לרגע שקל מנחם שיבה של שתי המשאיות אל המחסומים, שהפורד נתקעה כנראה על אחד מהם וחסמה את הדרך גם למשאיות שמאחור, וחילוץ האנשים. אלא שהכביש צר ונטול שוליים, ולמשאיות אין כל דרך לעשות סבוב פרסה, ואם אין עוד די בזה, כמו מתוך האדמה צמחו בשפת הכביש עוד ועוד ערבים, עומדים דמומים, ומי יודע מה הם זוממים. בכוחות עצמם, נעשה ברור לכולם, לא יצליחו לחלץ את התקועים שם מאחור, ואפילו רצו להמשיך לבדם לירושלים, נחסמה ודאי הדרך גם בין בית לחם לרמת רחל, ושם אורב גם להם גורל דומה. המשטרה חייבת לבוא לעזרתם.

"סע עד לשער, ושם עצור! פקד מנחם, קפץ החוצה, אקדחו מוצנע, ניגש אל שער הברזל ולא ראה נפש חיה אחת. רק במרום הצריח הציץ ראשו של זקיף. מנחם קרא לעברו במלוא גרונו באנגלית של הקומנדו, תבע עזרה בהולה לחילוץ הפורד ושתי המשאיות והאנשים שבתוכן. גם אם שמע הזקיף את דבריו והבינם, נשאר עומד דומם במקומו אינו מניד עפעף. כאן התגלתה תעוזתו של מנחם, שלא לומר חוצפתו היוצרת:

“יוּ בּלאדי בַּסטרד, מה אתה עומד זקוף כמו זין, ולא זז. יש כאן חמישה־עשר איש, תשעה משוחרר הצבא המזוין של הוד מלכותו. שש שנים לחמתי בקומנדו, באפריקה ובאיטליה, לא גירדתי את הביצים כמוכם בפלסטיין. איתנו שישה שוטרים במדים בריטיים ובתפקיד. תעיר מיד את המפקד שלכם, דאט פקן פִּרִיק! אם לא יצא מיד וכולנו נישחט, תדע על כך לונדון, זה יגיע לפרלמנט, ושם יקרעו לו את התחת, יחסלו אותו. אנשים נרצחים והוא איננו!”

המראה היה מטורף, פתטי, בחור קצר, רבוע, בלי מדים, במשקפיים עבי עדשה, עומד מאחורי שער נעול וצועק במלוא גרונו לעבר קירות אטומים וזקיף בודד, שלא יזיל דמעה אם ישחטו את המתגודדים בשפת הכביש את יושבי שתי המשאיות. עכשיו הבחין אלישע מוסיפה לעמוד על רגליה. הפרה האחרת היתה מוטלת בלא ניע על צדה. בדרך נס לא נפלה על דן, ואלעד ועמירם ועוד איזה בחור שצורף אליהם בגוש ואשר לפי הקסקט השמוט הוא חבר באחד הקיבוצים הדתיים, הרחיקו בזהירות רבה את דן משתי הפרות. באור החורפי המועט בדק אלישע שוב את החבישה. יותר מזה לא ניתן לעשות, וצריך לקוות שיקרה הבלתי אפשרי, מנחם יצליח להניע את מפקד התחנה להצמיד להם ליווי לקטע הדרך הנותר, ודן יוחש בכל המהירות לאיזה בית חולים.

ואז נפתחה דלת במרכז קומת הקרקע של המצודה, ומתוכה יצא אדם בחלוק בוקר צבעוני, שעל פי יציבתו, צדעיו הגלוחים ושפמו הדק, היה המפקד. בחומה האטומה נפרץ סדק, ויש להמשיך ולהלום:

“סֶר!” קרא מנחם למרחוק כאל איש כבוד, ובאנגלית לא רעה כלל קרא, “סֶר! חמישה מחסומים ואש תופת קידמו פנינו בכביש, שחובתכם להבטיח שיהיה פנוי לכול. סר, כולנו כאן משוחררי הצבא הבריטי, ואני עצמי לחמתי שש שנים בשורות הקומנדו! חצי השיירה תקועה על המחסומים, ואני דורש ממך לשלוח מיד, לפני שיישחטו שם כולם, כוח שיחלץ אותם! עכשיו! מיד!”

“מה חיפשתם על הכביש הזה?”

“זו שיירת אספקה לארבעה ישובים יהודיים נצורים בתחום אחריותך, סר! כל רגע עלול להיות גורלי, ועל הפקרת מתיישבים אלה יבוא איתך חשבון היישוב היהודי!”

“ההוראות שלנו הן לא להתערב. ליווי צריכים הייתם לבקש לפני צאתכם לדרך. בגלל התנהגות מופקרת שלכם לא אסכן את אנשי!”

מנחם, כמוהו כאנשים בשתי המשאיות, הבחין בדמויות הקרבות בריצה מבוהלת מכיוון המחסומים. הם היו שלושה, ואולי ארבעה. ומה על הנותרים, המלווים, הנהגים, חבר קיבוץ חולה ואשתו, מה עליהם? שלב הטיעונים הענייניים הסתיים, אמר מנחם בלבו, ושם אל המילים הבוטות, הלשון גסה:

“על ידך, סר, הדם הזה, וזכור, בראשך תשלם על עמידתך באפס מעשה, ממזר נבזה וחסר לב, חרפת הכתר הבריטי! ברגע זה הגיעו שלושה־ארבעה פליטים מהשיירה, ומי יודע אם השאר כבר אינם מתים!” שלח שריוניות מיד. ברגע האחרון."

האיש בחלוק הבוקר נעלם באין אומר. הנבל מפקיר אותנו צעק מנחם אין אונים לעבר חבריו. הערבים בשפת הכביש לא זזו ממקומם, ונוספו עליהם רבים. בשער המצודה ירצחו את כולנו, אמר בלבו אלישע, אך גם אם נפקיר את התקועים במחסומים, מלכודת מוות אורבת לנו מעבר לבית לחם. בטרם הספיק מנחם להכריע בין חלופות בלתי אפשריות, קרה פחות צפוי מכול: מאי־שם בחצר המצודה הגיחו שתי שריונית סיור עם תגי דיוויזיית הצנחנים ובחזיתן ובגבן מזדקרים קניהם של מקלעים כבדים. שוטרים ערבים פתחו את השער הגדול, ושתי השריוניות אגב התעלמות גמורה ממנחם ומהשירה השמאילו לעבר המחסומים. הם פועלים, אמר אלישע בלבו כמי שכפאם שד, אך הופעתם מרתיעה את הערבים המתרבים שפת הכביש, מפגיעה בנו, בעוד נישקנו מוצנע מפחד חיפוש פתאומי.

עוד לפני ששבו השריוניות, יצא אל החצר היש לבוש החלוק, עכשיו במדים מצוחצחים, דרגות מייג’ור (רב סרן) על כתפיו וכומתה אדומה לראשו. הה, למרבה המזל, זהו איש צבא, שדברי לוחם הקומנדו נכנסו בכל זאת ללבו.

השריונית שבו וביניהן משאית, זו שציריה לא נשברו, ובה גם שני אנשי הקיבוץ, האישה שלמה בגופה, ואילו החולה – אלישע קוגלמן, איך יוכל אלישע לשכוח את השם הזה – נהרג באש האורבים. חסרו שני נוטרים, והשלישי סיפר שאחד מהם קפץ מהמכונית לפנות המחסום ונפצע מיד, חברו קפץ אחריו, ובחושך נעלמו שניהם. לשווא חיפשו אותם גם ה"כלניות שבשריוניות. באין ברירה הושארו לפני המחסומים המשאית הרביעית, הפורד 47' החדשה ושני הנוטרים.

דממת תסכול ירדה על היושבים בפתח המשטרה. הם תלויים לחלוטין בחסדי מייג’ור זה ואנשיו. ירצה, יצווה לשריוניות ללוותם עד רמת רחל; לא ירצה, יחליט שמלאכתם נשלמה ועל השיירה הבלתי חוקית הזאת לצאת לגורלה לבדה. ואכן, כך גם אמר למנחם, פונה אליו בלא התנשאות, אך מתוך ריחוק צונן:

“או קיי בחורי. צר לי על הנפגעים. ניסיתי לעזור, וחלקית גם הצלחנו. רק היושב במרומים יודע מה יקרה לכם כשתצאו מטווח התחנה הזאת.”

"גם אתה יודע מה יקרה, מייג’ור, ירצחו את כולנו.

“אתם אנשי ה”הגנה“, ודאי מוצנע אצלכם איזה נשק. תצטרכו להילחם.”

“סר, בלי ליווי אנחנו לא זזים. אם רצח אתה מועיד לנו – ירצחו אותנו כאן, לעיניך!”

האם חוצפתו הנמשכת של מנחם פעלה? האם הפחידו המחיר שישלם אם הטבח יתבצע בשער המשטרה? ואולי על כל השנאות והמשפטים הקדומים שנצברו בדיוויזיית הצנחנים בשתי שנותיה בארץ, גבר רגש אנושי? אם כך ואם כך, בדחף פתאום פקד על שתי השריוניות ללוות את השיירה המצומקת, אחת לפנים ואחת מאחור, “עד לקיבוץ היהודי ההוא”, בלשונו. השיירה יצאה לדרכה, והציבור שהצטופף בשפת הדרך נסוג לאחור. את העיר חצו בשלום, אך בהגיעם עד סמוך למאר אליאס נפתחה מתוך חורש הזיתים שמימין לכביש באש מקלעים. עכשיו הופגן כל ההבדל בין עליבות כוחם לבין עוצמתו של צבא אמיתי. השריוניות נעצרו, הפנו את קני המקלעים הכבדים לחורש הזיתים וכיסוהו ברעם רצוף של צרורות כבדים, מאותתים לשיירה להמשיך בדרכה. בתוך דקות היו במקום שמתוכו יצאו לפני פחות מיממה, באותה חצר מגובבת. המבחן האמיתי הראשון הגיע לסיומו העצוב. שלדי שני הנוטרים נמצאו מתחת לתלולית בצד הדרך כעבור קצת פחות מעשרים שנה.

י

אמבולנס החיש את דן לבית החולים. מכונית שחורה של החברה קדישא בלעה לתוכה את אלישע קוגלמן, הקיבוצניק שנהרג, ואיתו אשתו, או חברתו, נערה שאינה בוכה, אינה פוצה פה, הלוּמָה כולה. והאחרים, בראשות מנחם, הוסעו לבניין המוסדות הלאומיים, ובאיזשהו חדר, אולי בקומת המרתף, לחכות למי שישמע מפיהם תיאור מלא של קורות השיירה בדרך לגוש ולפנות בוקר בדרכם חזרה. אותו מישהו אינו מופיע, אולי נקרא לעניין דחוף מזה, אולי יגיע מיד. דם רב, גילה אלישע, נקרש והשחיר על ידיו על מכנסיו. על הבטלדרס השחור אין הדם ניכר, אבל כתמים שהקרישו מעלים איזה ברק כמום. עד מתי נשב ככה, תוהה אלישע, מוותר על הקפה ועל הכריכים, דוחה מחשבה להמתין לנוגה ליד בית הספר עד שתסיים נוגה את עבודתה. אדרבה, הוא יגיע לחדר לפניה, יתנקה מהדם, יחליף בגדים, לא יותיר סימן ליממה הזאת. המקום שהם יושבים בו הוא כנראה מפקדת ה“הגנה”. בלי הרף נכנסים ויוצאים אלה שניכר בהם שהם מפקדים במחתרת. שעות הם יושבים כך – ושום דבר. והנה הג’ינג’י גבה הקומה, ששיער הקש שלו נופל על מצחו, עיניו הירוקות מאירות, שיניו צוחקות גם מתוך פיו הסגור – נחום האחד והיחיד.

על השיירה ידע, רק לא שגם אלישע היה בה. בעת ההיא לא נהגו להתחבק, להתגפף ולהתנשק. חשקו שיניים וריסנו את שרירי הפנים. אבל עכשיו לא התאפק נחום ומשך אליו את אלישע בכל כוח זרועותיו הארוכות, כאומר, אני מבין, אני מבין, וכמה נפלא לראותך.

וכשסיפר אלישע שהם מחכים לאיזה מישהו שחובתו לכתוב מפיהם את קורות השיירה, מישהו שפתאום צץ, ביקש סליחה לרגע, נעלם לשעה, שב, רשם, ביקש סליחה – ושוב נעלם, אמר נחום: “תן לי לטפל בזה.”

“לא אכפת לי לשבת, אבל אני חייב להגיע לחדר לפני נוגה ולסלק את הבגדים האלה.”

“תן לי.” חזר נחום.

ואכן, תוך שניות חזר אותו מישהו, ודרך פלא סיים, בלי להיעלם את מה שכינה “תחקיר”, והם היו חופשיים לנפשם. חופשיים למה?

למען הסדר הטוב שאל אלישע את מנחם, מה עושים.לבו אמר לו מראש, שלא יגיד “חוזרים לבסיס,” אלא “מי שרוצה, חופשי עד הבוקר. אני אדבר עם בועז.”

“ואני,” אמר אלישע, “חוזר לבית הכרם, אל אשתי.”

בבגדיו הצוֹאים צעד בקינג ג’ורג', לעבר מספר 12. כשראה מספרה, החליט לעשות את מה שלא עשה מעודו, להתגלח אצל הספר. היו כמה כיסאות, אבל רק ספר אחד ולקוח אחד, באמצע התספורת.

“זה ייקח רק רגע. והנה, יש פה עיתון.” “ידיעות אחרונות” הדפיס מהדורה מיוחדת בירושלים הנצורה למחצה, דף אחד, פנים אחור. הכותרת הראשית, לרוחב העמוד סיפרה על השיירה, ובגוף הידיעה שם ההרוג (“ויש גם נעדרים”) – אלישע קוגלמן. רעד עברו. נוגה אינה יודעת שיצא בשיירה, אבל כשתראה “אלישע” תהיה בטוחה שמדובר בו. כבר אמר לוותר על הגילוח, אבל הספר לא הניח לו לחמוק החוצה, אינו שותק לרגע. אלישע נכנע, העייפות רובצת עליו כשק.

ופתאום ננעצו בו אצבעות, אלה הערבים שעמדו וחיכו בשפת הכביש, ומבוהל קפץ מן הכיסא, מחפש את הסטן – מתנער וניזכר, הוא במספרה, בקינג ג’ורג', ואת הנשק מסרו ברמת רחל. הספר נוגע בכתפו ברוך, עיניו נוצצות:

“הכול בסדר, הכול יהיה בסדר, אני אגלח אותך יופי.”

יא

לבדו הוא מוטל על אבני המחסום, מתאמץ לגלגל את גופו מעליהן ולהסתתר בתעלה, שלאורם הקלוש של הכוכבים הוא מדמה לראותה בשפת הכביש, אך אינו מצליח להניע איבר. קבוצה של עוטי עבאיות שחורות, חושך בתוך חושך, ניצבת כחומה בצד הכביש, אינה משה ממקומה, קול אינה משמיעה. מדוע הפקירה אותו השיירה על המחסום ונסה על נפשה? ומדוע אין חומת העבאיות מזנקת עליו ובאני המחסום מרסקת את גולגולתו? מדוע אין שַבּריות מנקבות אתו כמצה? הוא מנסה להגביה את כף ידו כדי להתגונן, אך דמו שהקריש הדביקה לאבן. משהו קר נוגע בעורפו. זה אחד מעוטי העבאיות, המשיט לאיטו את להב השברייה בחיפוש אחר נקודה רכה. לא, הוא לא ייתן צווארו לשחיטה. כל טיפת כוח יאמץ וישיב מלחמה. באחת יזנק עליו – – –

“אלישע, חמודי, יקירי, אהובי! אתה בבית! אתה איתי! אלישע, מסכן שלי, פה אין שום דבר מפחיד, רק אני איתך כאן, על הספה!”

וכך, תוך זינוק על בעל השברייה, החרדה רוחשת בתוכו כמיליון נמלים, פקח את עיניו, נוגה שוכבת על חציה החיצון של הספה, כמו להבטיח שהסיוט לא יפיל אותו לארץ. נשימתו עדיין כבדה, מין משהו מפרפר בחזהו, חושש שנגה תתפוגג וישוב הרגע על אבני המסום, חיבק אותה בכוח רב כל כך, עד שקראה, ספק כואבת ספק צוחקת, “אתה מפצפץ לי את הצלעות!” רק אז החל מנשק בטירוף את שפתיה, את עיניה, את תנוכי אוזניה, את צווארה, התיר את חלוק הבורדו שלבשה בשובה מהעיר, מחכה עד שיצא משנתו המעוותת. הוא פשט מעליה את בגדיה התחתונים והמשיך לנשק כל איבר בגופה, לוחש כמגרש שדים:

“גיטקה, גיטקה שלי, פה, פה, ואני כבר הייתי בטוח שהפעם אבדת לי לעולם, גיטקה, חיי, גיטקה, חיי –”וכשנרגעו מעט שניהם ושכבו חבוקים זה בזה, סיפרה פתאום נוגה: הייתי בדרך לבית הספר, אתה יודע, זאת המאורה שמאחורי ‘אוריון’, ואני שומעת מוכר עיתונים צועק, הרוגים ופצועים בכביש בית לחם. לא חשבתי עליך, מה פתאום? הרי אתם שם מתפנקים במלון הזה בתלפיות. אבל איך אפשר שלא לקנות את העיתון. אני מביטה בכותרת הראשית, וכמו בכוחו של מגנט נצמדות עיניי אל אלישע קוגלמן. אנחנו מכירים את העיתונים. הכול יוצא בערך, ועוד כשממהרים לצאת ראשונים עם חדשות כאלה. נכון, כתוב היה קיבוצניק, ושמו לא קרוק, אלא קוגלמן, אבל מה אם הטמבל בלבל את הכול, וזה אתה?"

“אז מה עשית?”

"בושה לספר. כמעט רצתי אל נחום, שהפלוגה שלו יושבת בבית ג’וזף, אל רבי בסוכנות, אל מוסא. אבל אתה מכיר אותי – "

“אם אני מכיר אותך!”

“מה אתה יודע?”

“נוגה לא תאכזב את ילדיה בשביל שטות כזאת. הלכת לעבודה.”

“נורא, נכון?”

“וכשסיימת?”

"נסעתי לכאן, לבכות לבדי. פחדתי לרדוף חזק מדי אחרי האמת. אם זה אלישע, יבואו לבשר לי, ואם זה לא הוא – "

“הרי לא תזילי דמעה לעיני הכול! גבר או לא גבר?!”

"ומצאתי אותך ישן. התגלחת, לבשת בגדי שבת, הסתרת כל סימן של דם, וחיכית כחתן – "

"אני לא יודע איך ומתי נרדמתי – "

"אינך משער אילו מחשבות איומות עלו בראשי. אם חס ושלום קרה לך משהו – "

“מה היית עושה?”

“עדיין אינך יודע כמה אני אוהבת אותך?”

"כדאי לצאת כל יום בשיירה, כדי לשמוע וידוי כזה – "

“תעשה לי תרגיל כזה עוד פעם פעמיים, ולא יישאר ממני הרבה. אני מבינה שבינתיים נשלחת הביתה.”

“לא, בבוקר עלי להתייצב.”

“אני אמות מדאגה”

“רק בשביל לשמוע אותך מדברת כך, שווה לי הכול. ובשביל לילה כזה איתך, גיטקה.”

יב

נוגה חששה לגלות לאלישע שלא היתה יכולה להסתפק בשיעורי הערב עם קשֵי החינוך, ונדחפה להצטרף ללוחמים. לפני שבת הלכה אל גד חביב, המ"פ התמהוני ממדעי בטבע, שרוב היום היה שרוע על מיטה מתקפלת בחדר המבוא של בית ברכיהו ברחוב החלוץ, ושאלה במה תוכל לתרום. אין צורך למצוא לה מיטה, שכן תישאר בבית אידליץ. כמה דקות מפה. שעתיים־שלוש בערב, לא כל ערב, היא מלמדת נערים עובדים, וכל שאר הזמן היא פנויה לכל שיידרש.

גד חביב, נעליו הענקיות חורגות אל מחוץ למיטה המתקפלת, הביט בסטודנטית הרופסת, קטנת הקומה, וכבר קרובה היתה להיעלב – הוא שוכב על גבו ואינו זז, והיא עומדת עליו כתלמיד נזוף, ואז אמר:

“אנחנו זקוקים בדיוק לבחורה כמוך. מה זה סמלת סעד את יודעת?”

לא ידעה, אבל ניחשה: “כן, ודאי.”

“הפלוגה זקוקה לסמלת סעד, שתקשיב לבעיות אישיות, תהיה בקשר עם המשפחות ותשתדל לעזור לנזקקים.”

“כל מה שצריך.”

“אדבר עם המ”פ. את אשתו של אלישע קרוק?"

“נכון. מנין לך?”

“ראשית, כולם מכירים את כולם. שנית, את, נוגה, מורה, לומדת אצל קלוזנר ומייזלר, ואני חבר של נחום ורבי וברוך, ובכ”ט בנובמבר, הייתי גם אני אצלכם בחדר."

“אני מצטערת”

"אני קטן ורזה ובלתי נראה – " צחק והגביה מהמיטה המתקפלת את כולו, רגליים וזרועות ארוכות, ראש גדול. הגולם מפראג, אמרה בלבה. איך יתכן, שהיה אצלנו ואפילו לא הבחנתי בו. “תבואי מחר בבוקר, ותתחילי לתכנן לעצמך את העבודה.”

ואכן, המ"פ בירך על הרעיון בהתלהבות, וכבר למחרת החלה לעבור בין אנשי המחלקה ולהאזין להם ולצרכיהם. בלי שנאמר דבר, התגייסה נוגה בשבוע השני לינואר, ולא הסתלקה מחובתה לנערים העובדים. כשמצאה את אלישע בחדר, נרעש כולו מאירועי היממה שאך זה יצא מתוכה, החליטה שאת מה שעשתה תגלה לו בשעה שלא יהיה מסוער כל כך, אולי גם מבוהל מאוד.

יג

בשובו מאוחר בבוקר באוטובוס ממוגן ובדרכים עקלקלות לתלפיות, וברגל לבסיס “היוזם” חיכו לאלישע שתי הפתעות. האחת, פקודת היום המחלקתית, שכותב בועז בתדירות, וכבר צימד אותה ללוח ההודעות בחדר האוכל. עוד לפני שראה אלישע את הלוח, את הלוח, כבר קידמו את פניו בקריאות “סַחתֵיין”, “מַבּרוּק” ו“כל הכבוד”, ובמקום להשיב על תמיהתו, אמרו לו, “לך קרא!” בסעיף השלישי או הרביעי, צוין אלישע קרוק לשבח על שתחת אש אויב כבדה, בחושך, בתנאים לא תנאים, חבש חבר פצוע קשה, ולדברי רופאים ב“הדסה”, חבישה מקצועית זו מנעה זיהום, ובזכותה גדל הסיכוי שחייו יינצלו, “המחלקה מצדיעה!” סיים בועז את הסעיף.

וההפתעה השנייה: ברגע שיגיע הרכב המשוריין, יוצאת הכיתה של פטר לפעולה במקור חיים. שם כבר ישמעו מה יידרש מהם וכמה זמן ישהו שם. רק כשנכנסה כיתתו של פטר לרחובה היחיד של ראו בעיניהם מה שסיפרו העיתונים מדי יום ביומו על צליפות, זריקות רימונים וניסיונות חדירה לשתי שורות בתים התקועות כיתד בין בית צַפָפָה, מלחָה וקטמוֹן לבין הבריטים במחנה אלנבי וארמון הנציב. לפני בית שנראתה בו פעילות, ירדו מהמשוריין, שמיהר לדרכו והשאירם ברחוב. כבר במבט ראשון ראו שהרחוב נעזב. תריסי הבתים מוגפים, ולמלוא אורכו אין סימן חיים. רק שני ילדים קטנים ורזים הגיחו פתאום מאחד הבתים, בוחנים את החדשים. הם היו נטולי מורא, וניכר שהם רגילים בחילופי המגינים על השכונה הריקה. הם חקרו ונחקרו:

“הולכת פעולה גדולה על בית צפפא,” גילה הגדול, מכריז בזה: אנחנו יודעים כל מה שהולך פה, ומי אתם בכלל?

בן־עמי רך הלשון, המורה לעתיד, שאל מה שהיה בפי כולם:

“כל המשפחה שלכם פה?”

ענה הקטן, על הכול כאחד:

“אף אחד לא נשאר. רק שנינו. עם סבא.”

עכשיו צירף אלעד את קולו: “כל יום יש פה יריות, אתם לא מפחדים?”

הקטן: “אבל עכשיו ידפקו אותם ככה, שיותר לא ירימו את הראש, תאמין לי.”

אלעד, קצת מתנשא כדרכו, צחק: “לך?! לך להאמין?!”

“לא לי. למוֹש. הנה הוא עם במפקד שלכם. מוֹש אַחסָן גבר! מילה שלו – יותר מברזל!”

ואכן, מתוך הבית האחד ההוא, שדלתו פתוחה, יצא פטר ואיתו גבר שונה מאוד בחזותו, צווארו כפוף כמו מכובד קומתו. לעומת בהירות צבעיו של פטר, היה הוא כהה, שיער שחור, צפוף, גבות כבדות, עור סמוק־אפלולי. רק כפתח את פיו לומר מה ציפיותיו מהכיתה, נשמע בכל הגה יֶקֶה גמור. הסיפור יימנע מחיקויים, ויביא את עיקרי דבריו:

“שתי עמדות שלנו הן לכיוון בית צפפא, רק גדר בינם לבינינו. בעמדות יש עכשיו אנשים הזקוקים למנוחה קצרה. יותר מאוחר תגיע מחלקה טרייה של חי”ש תל אביבי. עם הכוח הזה אנחנו הולכים לעשות משהו, ועליכם אני סומך שתחזיקו את העמדות, כן?!

השכונה היתה ריקה, אבל תושביה לא השאירו דירות פרוצות. לזקן הבודד, הסבא של שני הילדים, נתנו סמכות (ומפתחות) להקצות להם חדרים קרובים לעמדות ההגנה ובחסכנות רבה. לכל החלטת מפקד, קדמה פעולת שכנוע של הזקן.

מעתה היה פטר מפקד העמדות. את בן־עמי מינה לפקד על עמדה אחת, ואילו את אלישע על עמדה שתיים. הכיתה של פטר החליפה כיתה ממחלקת ארנונה, שבשבועיים האחרונים איישה את שתי העמדות. היו מיטת. היו מזרנים. היה גל של שמיכות, שפטר אסר להוציאן לאוורור, שלא לגלות לאויב שהיתה תזוזת כוחות. היוצאים השאירו גם שכבה עבה של בוץ יבש, עיתונים ישנים, קליפות, חפיסות ריקות, קרעי מגבת ישנה וסתם זוהמה. אחרי שקבע את סדר השמירה, כשעתיים וחצי, פעמיים ביממה לאיש, כולל הוא עצמו, והוציא זקיף לעמדה הסמוכה לחדרם, מצא אלישע מטאטא זרדים ואת חפירה נטושים ועמד לגרד את הבוץ שהיה לאחד עם הרצפה ולטאטא את החדר. הילדים הציצו לוודא שהאורחים מתאקלמים היטב, וכיוון שכבר עמד על טיבם הקונדסי, היתמם ושאל אם ידוע להם היכן יימצאו כאן דלי וסחבה טובה.

“שלא תדאג!” הבטיח הגדול, נעלם וחזר עם דלי, סחבה, מגב, חצי קופסת אבקת כביסה. כביטוי של הוקרה וראשית חברות, שאל אלישע לשמו.

“אני דויד, ואחי יונתן.”

“הנאהבים והנעימים. עוד נעזר הרבה בשניכם, אבל דבר ראשון, חייבים לסלק את הטינופת שהשאירו לנו!”

“הם היו פַייטֶרים לאללה!” אמר דויד. אתה ראה את טחנת הקמח, שם, מאחורי הווילה, את החורבה שלה? כמו חמאה הורידו אותה! את הווילה שמסתירה את שדה הראייה לבית צפפא, יורידו הדוֹסִים."

“מי זה הדוסים?”

“שלחו מתל אביב את מחלקה ד' ואת מחלקה ט'. אז דל”ת המחלקה הדתית, קוראים דוֹסִים, ולטי“ת טֶסִים.”

“מי מגלה לך, דויד, סודות מבצעיים?”

“מה, סודות? מסתובבים כל היום. אז שומעים.”

"טוב חביבי. אני מוכרח לנקות את החדר – "

“שנינו נעזור”

“אתם רואים את השלושה ששוכבים על המיטות כמו מתים? הם יעזרו. תבקרו יותר מאוחר.”

לאחר שנוקה מעט החדר, נכנס אלישע ושלושת חבריו לבית, ששימש מפקדה. על שולחן גדול בחדר הפנימי היו ערוכים סטנים, מחסניות ריקות וקופסאות כדורים, וכן גלילי פלנלית. מוֹש העיר שהכול משומן מאוד לאִפסוּן ויש להכין את הכלים מיד לירי. אמירה זו היתה כמין שלב נוסף בתכונת המלחמה. אלישע הקפיד שהנתונים לפיקודו יתקינו את כליהם, יטענו את שתי המחסניות בעשרים ושמונה כדורים האחת, ורק אחרי שהיה הנשק מצוחצח ומנוגב כמו הרצפה, נפנו איש לענייניו.

הסיפור לא שכח שכל אחד מאנשי הכיתה מרוכז בלימודיו, והקריאות החוזרות לשירות פעיל, נחשבות להפרעה, שאמנם אין מערערים עליהן, אך לא הן בראש מעייניהם. כשאינם נקראים לאכילה, לשמירה או לפעילות, הם שרועים על מיטותיהם וקוראים. כך גם מפקד חצי הכיתה, אלישע. מילקוטו הוציא את ספרו של שלום, פתחו במקום שהפסיק, ואימץ את כל כוח הריכוז כדי להבין כיצד מוכיח המחבר שה“זוהר” נכתב בקסטליה במאה הי"ג בידי משה די ליאון ולא באחת המערות של ארץ ישראל בידי רבי שמעון בר יוחאי.

פתאום נשמע רעם מנועיהם של כלי רכב ככדים, ודאי לא האוטובוס המסיע של הדוסים. אלישע זינק החוצה, אך דויד ויונתן הקדימוהו, באו בריצה ואמרו שהאנגלים הגיעו לסיור הפחדה, ויש להצפין מיד את הנשק. מתחת למזרנים הם לא מחפשים."

האנגלים נסעו לאורך הרחוב היחיד, סבבו לאחור והסתלקו בלי להיעצר. הכול עבר בשלום, רק שאל מקובלי קסטיליה כבר קשה היה לחזור, ואלישע וחבריו פטפטו ותהו מתי תגיע סוף־סוף אותה מחלקה ותצא “לעשות משהו” בלשון החידות של מוֹש, אולי באמת, כדברי דויד ויונתן, לפוצץ את הווילה ולפתוח את שדה הראייה ושדה האש.

שעה לא ארוכה אחרי שהסתלקו הבריטים הגיעו הדוסים בשני אוטובוסים. רבים היו, ואיתם צרורות וסירים ודוודים. הכול עשו במתינות, הטבחים מרכזים כליהם במטבח, ואחרים בודקים את בית הכנסת. המחלקה בכללה נעלמה במהירות בבית המגורים הגדול, שפתח להם הזקן. ועד מהרה גם התייצבו בחדר, שבו כבר המתינו להם כלי הנשק ששלפו מוש ועוזריו מסליקים נעלמים. מעתה ברור היה: הולכת מלחמה.

המערכה החלה לאחר חצות בחשאיות מוחלטת. גשם החל לרדת בראשית הערב, והיה לבוץ צמיג בין אבני השדה. לאחר חצות רפה הגשם והיה לדלף קר, אך עננים אפלים כיסו את השמים, מזג אוויר נוח למתקפת פתע. בזה אחר זה עברו בפרצה, סמוך לעמדה של אלישע, והתפרשו כמתוכנן. מעמד אחד היה עוצר נשימה וגם מצחיק מאוד. חבלן שמן במיוחד נשא על גבו שק כבד במיוחד של “שדית”, חומר נפץ תוצרת ה“הגנה”, ולמרבה ביזיון וקצף נאחז השק בקוצי הברזל, לא להתקדם, לא להיסוג ולא להתנתק, הנה קרובה להתרחש אחת הפאשלות הידועות לשמצה: התכנון מושלם. הכול נעים כמו על לוח שח, ובגלל “מסמר קטן”, שק “חומר” שנאחז בתיל קוצני, משתבשת הפעולה. הנה ייעורו מאתיים אנשי הכנופיות, שהתרכזו בכפר (מודיעין מדויק!), יפתחו באש משתקת, הבריטים ימהרו להצטרף לשמחה, כפי שעשו כשפוצצה טחנת הקמח, והתוצאה תהיה פארסה נוגה. לא כך קרה בלילה ההוא. אלישע, שהשקיף מהעמדה במתרחש, ואיתו עוד שניים, מיהרו אל הגדר וסייעו לסבל השמן לשחרר את השק, להשתחל בפרצה, ובדהרת פילים להגיע ליעד. החומר הונח, נערך, אל הפתיל הלבן חובר הפתיל השחור, עם קצה הפתיל נסוג הכוח לטווח ביטחון, ופתאום נראה גגה השטוח של הווילה המהודרת קורס תחתיו ברעם אדיר ובתמרות עשן. באחת נפתחו שדה הראייה ושדה הירייה, נפתח לשני הכיוונים, ראוי להוסיף. צרורות נורו מהכפר ונענו במטחי יריות, ברימוני מדוכה ובפגזי מרגמות שישים מ"מ. שמי העיר, המעוננים והנוטפים גשם, כך נדמה היה לשעה קלה, עולים באש ובעשן.

עד שפתאום נהפכו מטרות הכדורים לטפטוף, הטפטוף לירי בודד, והירי – לדומיה גמורה. לולא רבץ גג הווילה על רצפתה, תמונת הרס ראשונה ולא נשכחת עוד, היה ניתן לחשוב שדבר לא קרה. מי ששמע מאות מטוסים רועמים ושעות ארוכות מטילים פצצות לאורך חזית ארוכה, ובהדום המטוסים באה הרעשה ארטילרית, שבעים ושתיים שעות רצופות, ולאחריהן דממה, ובשדות האביב פורחים הפרגים כמקודם, ורוח צחה נושבת – לא יטעה. מי ששמע וראה, יודע: ברעש המלחמה, ובקול הדממה הדקה – תוצאותיה.

יד

עד שניתקו הדוסים מגע, שבו לשכונה ומסרו את הנשק להטמנה מיידית בסליקים הידועים רק למוש ולאיזשהו נשק שתקן, רחצו את פניהם וידיהם מפיח ההסוואה, היה כבר בין שלוש לארבע לפנות בוקר. בעיניים עצומות קילפו מעליהם את בגדיהם, השתחררו מכובד הנעליים המסומרות, שהצמיחו פלטפורמות בוץ גבוהות, וברגע שנגע ראשם במזרן – נרדמו. להוציא את המתחלפים בעמדותיהם והמוצבים לשמירה הנוספת, שקבע הלילה מוש במבוא לשכונה להתרעה מפני חיפוש פתע שיבצעו האנגלים דווקא בשעה הזאת.

גם אלישע סיים את משמרתו ונרדם בין השמיכות הספוגות בריחותיהם של כל מי שהתכסו בהן לפניו. לא נירדם אלא נקלע לתוך שינה טרופה, שהתערבבו בה קולות השיירה בקול פיצוצה של הווילה ומעיכתה לארץ. מכל אלה נחלץ כנראה כשצלל לתוך איזה חלל אטום נטול מראות וקולות, שטוב היה לו להפקיר בו את רוחו עד אין־זמן.

את החלל האטום ניפצו פתאום התפוצצויות עזות. פצצות מרגמה? רימונים? לא – צרור של סטן אולי תת־מקלע דומה שבידי הערבים. הנה התקפת הנגד. את ידו פשט אוטומטית אל מתחת לשמיכה. הסטן במקומו. המחסנית בתושבתה, והשנייה לידה. על הכיתה נאסר לפשוט בגדים ולחלוץ נעליים כל עוד הם אחראים לשתי העמדות, ודאי לא הלילה. וכך כמות שהוא, השליך מעליו אלישע את השמיכה המצחינה ועם הסטן בידו קפץ החוצה. אור של יום בלי עננה אחת הכה בעיניו. אלישע הציץ בשעונו: מה? כמעט אחת עשרה, וכולם ישנים עדיין כמו מתים?!

ומנין יורים? מי? וכמה?

רק אז ראה תמונה הזויה, תמונה ששוב לא תרפה ממנו. בצד העמדה, זקופים ודרוכים, ניצבו דויד ויונתן, בידי דויד סטן והוא יורה בו לתוך הכפר. לא סתם לתוך הכפר: מחלקות השדה, המסוקלות, המובדלות בגדרות שהוגבהו באבניהן, צועד לעברם גבר במעיל חורף כהה, גלוי ראש, מצלמה מיטלטלת על חזהו, ולעברו מכוון דויד, יורה וכנראה אינו פוגע.

“תפסיק מיד, לעזאזל!” יצא מגרונו של אלישע קול מזועזע.

“זה מרגל! מרגל! מזל שיונתן ואני היינו ערים. עמד וצילם הכול!”

“תן לי את הסטן, דוד, עכשיו,” ובלי לחכות לתשובה פסה לעבר הילד הקטן הניצב עדיין בעמדת ירי, ולקח מידו את הנשק. “איפה השגת אותו?”

“השומר ישן כמו פגר. אז ריחמתי עליו.”

האיש במעיל הכהה הלך והתקרב. עוד אנשים ניעורו לשמע היריות, וביניהם מפקד הכיתה, פטר. דוד הביע את גרסתו, ואלישע הביע זעזוע.

“איפה הרובה שלכם?” לכל מחצית הכיתה היה גם רובה אחד. פטר חושב כמו הילד העזוב הזה, דוד, שכבר רץ להביא את הרובה.

“אתה לא הולך להרוג אותו! הוא אזרח! הוא לא חמוש!”

“אנחנו במלחמה, ואני יודע רק זה, שהוא התקרב לעמדות שלנו.”

דוד הגיש לפטר את הרובה הטעון. במצחו של פטר הזקוף והיפה, כאיש משמר המלך, בצבצו אגלי זיעה, וכשהגביה את הרובה, רעדה ידו השמאלית. הוא הכניס כדור לקנה, הצמיד את הקת לכתפו הימנית, כיוון בלי למהר מידי, וירה.

לא ברור אם כדור ראשון זה פגע, שכן האיש רק קפא תחתיו, הביט ישר לעבר היורה והקומץ שהקיף אותו כצופים במטווח, ומיד הסתובב והחל לרוץ על האדמה שלא נענתה לו, אם משום שהיתה בוץ כבר, או משום שהיתה מסולעת, פטר שב וטען, שב וכיוון במתינות, והירייה השניה הפילה את האיש לארץ. הוא קם וצולע החל מדדה לעבר גדר האבנים, התקשה לטפס עליה, למצוא מחסה תחתיה ולהינצל. פטר ירה בשלישית, והאיש במעיל החורף הכבד היה מוטל רגעים ארוכים על הגדר, ולאט לאט, אולי מעצם כובדו, נשמט ונעלם מאחורי הגדר הנמוכה.

“או־קיי, עכשיו צריך לנקות את הרובה ולשמן היטב.” אמר פטר, זרק את הרובה כבדרך אגב לעבר אלישע כדי שזה ילכוד אותו. לא היה חם, משב קל של רוח צוננת אפילו ליטף את הפנים, אבל פטר היה שטוף זיעה. גם אם הבחין במבטי האנשים, העומדים ואינם מוציאים הגה, התעלם מהם. תוך כדי שהוא מנגב את הזיעה בממחטה שהוציא מכיסו שב אל העמדה של בן־עמי דוידי, שבה ישן.

לראשונה בחייו היה אלישע עד להריגת אדם שלא בסערת קרב, בלא שייעשה כל ניסיון לברר מה עושה בעל המעיל האלגנטי השחור לבדו בשדה בבוקר שלאחר הפעולה, לקחת אותו בשבי, לחקור אותו. שלושה כדורים, בשרירות לב, וזהו. זהו, גם במובן נוסף: איש לא ניסה למנוע את ההרג, איש לא כִּיהָה בפטר, גם לא אני חזר בלבו אלישע, עמדנו והבטנו. האם כמו בקרקסים שעליהם קראנו, מתקבצים לראות איך אדם, בדם קר, הורג אדם, גם נהנינו?

טו

בשתיקה חזר אלישע לחדר, השתטח על המזרן, הסתובב אל הקיר ובחן את אצבעותיו, שאך לפני יומיים היו מגואלות בדמו, ויותר מזה, בדמו של דן. הידיים היו רחוצות ונקיות, אבל משהו לא היה כתמול שלשום, משהו נגרע מהן. ואז הבחין במה שחש במעומעם כבר בלילה: מקמיצת שמאלו נעלמה הטבעת, אחת מהשתיים, שקנה לפני שנתיים בנחלת בנימין, לחתונתם, זו לנוגה וזו לזו. הטבעת איננה. אלישע השתבח בזה שהוא חף מאמונות תפלות, ליגלג לרואים אותות וסימנים בשמיים ובארץ, אבל פרשת הטבעת, וקודם לה היעלמותו ביום קרב באיטליה של צמיד הכסף, שענדה לו נוגה כשיצא למצרים, נתפסו אצלו, חרף היותו בעיני עצמו רציונלי לעילא, כרמז לפורעות קרבה. לרגע לא הסיר את הצמיד מפרק ידו השמאלית (שעון לא היה לו מעודו!), גם לא כשזחלו מתחת לתיל דוקרני, לא כשהתפלשו בבוץ, הכול כדי להתחשל, וודאי לא בהיותם בחזית. והנה, בבוקר ההוא, בשובו למחפורת, מיששו אצבעותיו כרגיל את הצמיד, והוא איננו. את תוכו קרעה זעקה: נוגה עזבה אותי! כל כמה שלא טרח הגיונו לפסוק שאין קשר בין תקלה זו – הצמיד נתפס כנראה באיזה זיז, אולי כשהעלה עם חבריו על משטח הטנק את גופות שני חבריהם – לבין העובדה הניצחת, פתאום חדלו מכתביה של נוגה להגיע, עד ליום שישי ההוא בנחלת בנימין כשענדו זה לזה, לבדיקה, את טבעות הנישואים, לא הרפו ממנו מסתרי זימון המקרים ההוא.

והנה שוב נושאת היעלמות הטבעת מסר ממחוזות אפלים, שלעולם לא יוארו לנו, אבל לפוטרן בלא כלום אי אפשר. פה, על אצבע זו היתה אמש, את נצנוצה ראה בחושך כשחש לסייע לחבלן השמן להיחלץ עם מטענו מהתיל הדוקרני, מאה אחוז היתה פעם על קמיצתו, ושם, בבוץ הצמיג, נשמטה, השד יודע איך, נדרסה, נקברה לעד.

כמו שמיכה שחורה כיסתה אותו בהלה, שכל המטאטאים התבוניים לא יכלו לה – הם טיאטאו, וזו שבה ומילאה אותו בלחשיה, בכעס גרש את מראו של פטר העומד, קת הרובה צמודה לשקערורית בכתפו, מכוון אט־אט ויורה. האיש במעיל החורף השחור מתאמץ לעבור מעל לגדר האבנים, אבל הכדור השלישי מהיר מארנבת נמלטת. פני אלישע מוסבות אל הקיר, מסרב לקבל שיש חיבור שלא יתפענח לעולם בין אובדן הטבעת לרצח זה, סתם ככה, בדם קר. למראשותיו בתוך קפלי שמיכה המשמשת לו כר, טמון ספרו של שלום, וראש של אלישע חש בקשיות הכרך. אולי ימצא מקלט זמני במלכויות קסטיליה וליאון של המאה הי"ג, בחיק אחת מאותן קהילות זעירות, החותרות לגילוי הכמוסים בסודות ההוויה, לתיקון העולם המקולקל הזה. לא, בכל זאת ינסה להירדם. הוא מושך את הכרך מבין קפלי השמיכה, מניחו בצד משכבו ומתחיל לספור כבשים.

טז

הפעולה הסתיימה בשחר יום שישי, ערב שבת. תרדמה עמוקה ירדה על כולם, אבל אנשי המלקה הדתית זכרו שזה חודש שבט, מהקצרים בימות השנה, פרשת שירה. רב רצונם לקבל את פני השבת רחוצים ולבושים נקיים, עליהם למהר בכול, גם בשינה.

בצהריים נראו יושבים וחוצבים בבוץ הירושלמי הכבד, שדבק היטב בסוליות ובעקבי נעלי הצבא החדשות (התל אביביים ביו מצוידים היטב, אפילו במדים אוסטרליים), רוחצים במים, מושחים במשחה שחורה ומצחצחים עד ברק, מתרחצים, לובשים חולצות לבנות (גם אותן לא שכחו), והנה הם מוכנים לשבת המלכה.

החבלן השמן ראה את אלישע מגיח אל השמש החמה. עקב הבוץ שצמח על עקב נעלו, נעקר כגוש אחד, ולתימהונו ראה בבוץ נצנץ של זהב, ריסק את הגוש ומצא בתוכו טבעת. איש לא ירד לחקר מנגנוני של “סגן שמועתי” – שמועה נולדת, ובתוך שעות היא מתפשטת ממטולה עד הנגב, מן הים עד המדבר? זה עתה קם אלישע ממשכבו ועל אובדן הטבעת לא סיפר לאיש ודאי לא שאבדה זו היא אות מבשר רעה. אז למה פנה החבלן השמן אל אלישע?!

בימים האידיאולוגים ההם עוררה גם טבעת נישואים מחלוקות עמוקות. בקרה החלוצים שניסו להשיל כל סממן של בורגנות, נחשבו החופה והקידושין שריד מאובן, שמקומו לא יכירנו בחברה חילונית, רציונלית, השוללת קניין פרטי והמשתיתה את יחסי האנוש על שוויון, אהבה, וולונטריות. טבעת היא סמלה הצעקני של הקניינות, כמפורש במקורות, וחבֵרות משוחררות לא תענודנה טבעת, קל וחומר חברים. לא כן הציבור המסורתי, שבטבעת “קונה” חתן את כלתו, ולעומת זאת, טבעת לחתן היא בחינת “חוקות בגויים”. כשמצא החבלן טבעת קידושין בעוגת הבוץ, נדהם כל כך ששיתף כל מי שהיה בקרבתו. מי מכל הצעירים האלה, שרובם טרם קינחו את חלב אמם, חצי ילדים, ענד טבעת בצאתו לקרב? ופלא גדול מזה, איך מצא העקב טבעת זעירה כל כך? וזו נטבעה בו וחזרה בשלום? כיוון שאנשי המחלקה הדתית הגיעו ממש לקראת הפעולה, לא הספיקו להכיר את אנשי הכיתה הירושלמית, אך ברגע שראה את אלישע, חזר אל החבלן השמן איזה זיכרון – אמש, כשעזר לו מפקד העמדה להיחלץ מהתיל הדוקרני, הוא ושק ה“שדית” שכל גבו, הבחין בנצנוץ באצבעו. זה האיש!

איש נדהם!

סיום זה – נס בתוך נס – לא ממש הרגיע את אלישע, אלא היווה זעזוע נוסף. אובדן הטבעת הוא חידה סתומה, ומציאתה נוגדת את חוקי ההסתברות ואם יש פה חוקיות נסתרת, מבהילה אפשרות זו את הלב. אילו התאפשר נדבר היה רץ מיד נוגה, מחבקה בכל כוחו ומודיע לה, שאת כל האיומים והסכנות ברא דמיונו, ומכל מקום אראלים ניצחו את המצוקים, ועכשיו הכול בסדר. אלא שהנה נכנסה השבת, האוטובוסים שובתים, שלא להזכיר פרט קטן זה, שגם בימי חול אין אוטובוסים מגיעים למקור חיים המנותקת.

לא זה המכשול. אין יודע מה צפוי כאן לאחר הפעולה של אמש. במשך היום עברו סיורים משולבים של משטרה ו“כלניות” ברחובה של השכונה, לא חקרו, לא שאלו, לא חיפשו, הסתובבו וחזרו כלעומת שבאו. וכך פעמיים ושלש. סברה עברה בין החברֶה, שאלה פטרולי גישוש, ובלילה יפשטו בכוחות גדולים, יחרימו נשק ויאסרו אנשים, הכול בשם אי התערבות, המיוצבת היטב לימין הערבים. אתה מפקד עמדה, אלישע, ומה יאמרו אם פשוט תסתלק למשך הלילה, ולא תמצא? גרוע מזה: ומה אם תגיע פתאום פקודה לשוב לבסיס ב“היוזם”?

יז

וכך גם היה. הדוסים התכנסו לקבלת שבת בבית הכנסת הנטוש, ואליהם הצטרפו מאנשי כיתתו של פטר, אך בהתקרב תפילת מעריב לסיומה, ממש בהגיע החבלן השמן (שעבר לפני התיבה) לסוף הקדיש השלם (“עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו: אמן!”), צץ פתאום מוש לימין בעל התפילה, הגביה ידו, ובהיגויו היקי בכבד הסביר (פקד): “לפי ידיעות שפּיָדינו מכינים לנו הלילה חיפוש גדול. תכף ומיית לסלק את הנשָקים ולהביא אלי. הכיתה של רובקה תיכנס לשתי העמדות של פֶּיטר. הכיתה של פּיטר חוזרת תכף ומיית לבסיס. כולם, חוץ מרובקה, נשארים פּפַּית הכנסת, מתפללים, לומדים, פּחורי ישיבה. פָּרוּ – אַ – ר?”

בינתיים נרגע אלישע, ומפויס עם עצמו שב עם חבריו ל“היוזם”. הטבעת קבועה על קמיצת שמאלו, ופחדיו התגלו כהזיות שווא. רק קרבת פטר לא הניחה לו לשכוח מה שאירע הבוקר, תחת שמש החורף. מבט עיניו השקופות של פטר צימרר את בשרו.

לימים אחדים בלבד, חייב הסיפור להעיר.

היו שגרת אימונים והידיעות הרודפות זו את זו על הנופלים, שאם אין בהם אדם מוכר וקרוב, יימצא מישהו במחלקה שהוא קרובו, חברו, מכרו. הן הכול מתנהל בחוג לא גדול, במה שמכנים משפחה מורחבת. מהר מאוד עבר השבוע והגיע עוד ליל שבת. בחדר באוכל הריק מאורחים, הכינו המלצרים, חברי קואופרטיב החיילים המשוחררים, ארוחה חגיגית. בחדר היה גם רדיו גדול, מכוון כרגיל לתחנת הצבא הבריטי שבקפריסין, JCPA, המשדרת מוזיקה קלה ואת חדשות הבי־בי־סי, שבהן אפשר לבטוח מעט יותר מאשר ב“קול ירושלים” של ממשלת המנדט. הנה פתאום, בחדשות שמונה, ידיעה משתקת: גופותיהם של שלושים וחמישה אנשים נמצאו פזורות בין כפרים ערביים בהרי חברון. הסברה היא שאלה אנשי ה“הגנה” שהיו בדרכם ליישובים המכונים גוש עציון, נלכדו במארב וכותרו על ידי אלפי כפריים. סופרנו בירושלים מוסר, שאיש מהם לא שרד.

אפילו ידיעה קשה כל כך אינה מבקיעה לתוך הלב, אלא כשמתפרסמים השמות. הטלפוניים המעטים עמוסים, משובשים, או אינם עונים. גם בעיר עצמה מנותקים אלה מאלה רבעים ושכונות. עיתון עברי לא יהיה אלא בבוקר יום ראשון. איך יודעים משהו?

הכול נודע, ומהר מהצפוי. כיתה אחת, התברר בו בערב, נמנתה עם המחלקה הסמוכה, זו שבבית הילדים “ארנונה”. כיתה שנייה, זלג הסיפור לפני צאת השבת, נמנתה עם פלוגת בית הכרם. כולנו, או רובנו היו סטודנטים, כלומר מוכרים לכולנו. אבל מי? מי?

ביום ראשון התפרסמו השמות, ואלישע, כרוב אנשי המחלקה, הציג ארשת קפאה, חנוקה, חש במהלומה רגשית, ולא שיער ששוב לא תרפה ממנו, על כורחו, חזר אליו מראה מולקה בכ"ט בנובמבר. הכול שותים וצוהלים, והוא מייבב: "אני מסתכל בכם ושואל, מי פה ימות ראשון, מי שני, מי שלישי, מי רביעי – "

פחות מחודשיים עברו, וכמה מהחוגגים ההם כבר אינם. היה בחדרם דויד, והיה ברוך, ועודד, ואליהו, ודני. והיו מי שהקדימו למות, איציק בשיירה הראשונה לגוש, ושמואליק בנווה יעקב, והיה מי שפגשה נוגה בפלוגה שהסתפחה אליה. ומי שהכירו שניהם מהאוניברסיטה ופה ושם בעיר. טוביה, ויונה, ויעקב, וסַבּוּ, ויעקב שני, ושלישי, ויוסף (יוּפּ) ואחרים, שרק שיראו את תצלומיהם, יזהום בוודאות ויבַכּוּ חרש את אלה שהיה בידם לקום ולומר, למסע התאבדות אני לא מצטרף, ואיש מהם לא אמר, אני לא. גלויי עיניים הלכו, וגלויי עיניים נפלו.

יח

היעלמות פנים מוכרות אלה הכתה בהלם את המגויסים בעיר ובבנותיה. החדשות סיפרו על נופלים רבים בכל שאר חלק הארץ, אבל אין דומה שם בעיתון או ברדיו, למי שתמול שלשום ישב איתך באולם ההרצאות, שבחדרך קידם בצהלה אין רץ את ההצבעה באו"ם, למניין שלם ממחלקת ארנונה ומניין שני מפלוגת בית הכרם. אברהם, מופנם ושתקן, מפלוגת בית הכרם, נבחר לצאת בשיירה מאובטחת ולזהות מה ששרד מהגופות שאספו הבריטים בדרך לגוש. כששבו נפגשו, כשבים מארצות רחוקות, סיפרה נוגה לאלישע, כי בשוב אברהם מהזיהוי, היו פניו הכחושות כמסכת מוות, מילה לא הצילו מפיו על מה שראה, לא אז ולא מאז.

לא יצאו שבועיים, ומכונית תופת התפוצצה לפני בניין ה“Palestine Post” ולבד מהנזק הכבד נהרגו ארבעה ונפצעו שישה־עשר. חיילים אנגלים, אמרה השמועה, עשו את המעשה. עברו עוד שלושה שבועות, ועריקים מהצבא הבריטי פוצצו ברחוב בן־יהודה שלוש משאיות, ומעוצמת הפיצוץ נחרב רובו האלגנטי ברחובות העיר, בכללו חנות היינות, שבעלייה קרא בכ"ט בנובמבר, “הוי כל הצמא – לכו ליין!”

את בן־יהודה בחורבנו לא ראה אלישע עד ראשית מרס, כשהתפרקה מחלקתו של בועז, כמותה כגדוד כולו, שנשחק בהרי ירושלים וחדל להיות. מבין אנשי המחלקה נבחרו ראויים לקצונה, פטר, מאירקה, רם, אורי, דויד, רפי ואחדים שהסיפור שכח את שמותיהם, ויצאו לבית הספר החדש לקצינים ליד נתניה. הנשארים הופנו לקורס מ"כים מקוצר במחנה שנלר. אלה ואלה יהיו השלד הפיקודי של גדוד שלפי שעה אינו קיים אפילו על הנייר.

קודם שחדלה להתקיים, בשבת שלפני הפיצוץ בבן־יהודה, ליוותה המחלקה שיירת ענק, עמוסת חומרי ביצורים ומלחמה, אספקה וכן מחלקת סטודנטים שתחליף את זו היושבת שם כבר שבועות, מירושלים לגוש עציון וחזרה. מפקדו של מסע הרפתקני זה היה בועז, שבשבת ההיא הפליא לעשות. הרעיון המבצעי בוצע בשלמות: השיירה הגיעה עד למסעף, נוכח המנזר הרוסי, הימינה לעבר הגוש, אך לא נכנסה פנימה, פרקה את מטענה במהירות שיא, וברגע שפינתה המחלקה הנכנסת את כלי הרכב, שהפכו כיוון, חרטומיהם לכביש חברון־בית לחם, מוכנים לזינוק, עלתה לתוכם המחלקה היוצאת. במקום חנתה השיירה פחות מחצי שעה, ובלא לתת לערבים שהות להקים מחסומים, אצה בחזרה. חמישים או שישים משאיות נכנסו בשלום ויצאו בשלום. בהצלחה זו התפזרה מחלקת ה“יוזם”, שעד מהרה שבו דרכי אנשיה והצטלבו בצומתי המלחמה על העיר.

יט

לנוגה מצא האפסנאי הפלוגתי בטלדרס, שהיה יכול לאכלס שתיים כמוה, אלא שבאצבעותיה הזריזות קיפלה, כיווצה, העלימה, גיהצה, עד שנראה כאילו לה נתפר. אלישע היה רגיל לראותה פושטת צורה ולובשת צורה, אך לא במדי צבא. בם כמו היתה לאדם אחר, חמורת סבר וקורנת, כאילו כך היא מתמלאת איזה אושר. בבסיס כלאה את רגשותיה, אך מרגע שהתרחקו מעיניים זרות, נתלתה בצווארו, שפתיה השתוקקו לכולו, עיניה (מה נדיר היה המראה) דומעות, והיא לוחשת, אלישע, אלישע, אלישע, אינך יודע איזה מחשבות, איזה חלומות ביעתו אותי. עכשיו אני מרשה לעצמי להתפרק. בלעדיך הייתי מתה.

וכך, כמעט מתפשטים באמצע הרחוב, הגיעו אל הבית. דממתו היתה כבדה מתמיד, התריסים חתומים ובמסדרון לא נשמע קול, לא אדם ולא רדיו.

“כולם מגויסים?” שאל אלישע.

“בכל אופן, כאן אין אף אחד. רק מולקה צץ פתאום אתמול.”

“מולקה?! הוא עדיין פה?!”

"הנח למסכן. זה לא אותו מולקה. רק מילמל משהו על מזלו הטוב, ששוב הצילו ממוות בטוח. הוא היה בדירה ההיא, של דודתו של רבי. מטרים היו בינו לבין הפיצוץ בבן־יהודה – "

“ברח מהאריה וכמעט פגע בו הדוב.”

“אל תהיה כזה אכזר. לא יכול יותר. בבן־יהודה, אמר, ניצל את שארית מזלו.”

“בואי נניח לו. הזכרת את רבי. ידעת שהוא פחות צבר ממך?”

“רבי? מה אתה מדבר?”

“גם אני נדהמתי. לפני שכבשו הגרמנים את ליטא מהרוסים, שלחו הוריו אותו ואת עמוס, אחיו הבכור מקובנה, ודרך אודסה הגיעו באונייה אל הורי אימו החיים בתל אביב. שחור, שעיר, פייטר, צבר כזה – שבע שנים בארץ! עם עמוס הייתי באותה פלוגה באיטליה, אבל לו כבר היה שם משפחה עברי, ולֵך קשֵר בין השניים.”

"רבי הוא יותר צבר מכולכם – "

“את בשבילי יותר מכולכם,” לא התאפק, והחל לקלוף מעליה את הבטלדרס, מושך אותה אל הספה. "כל כך חסרת לי, כל כך רציתי – "

“חכה שני רגעים. נוציא את המיטה התחתונה ונפרוש סדין,” התעקשה נוגה, בַּלַבּוּסטֶע קפדנית עד הסוף.

“לא רוצה לחכות!” הסיר את הז’קט, משך מעל רגליה את מכנסי הצמר העבים, וסוודר, וחולצה, הכול, וכך, צוחקים, נפלו על המיטה הלא מוצעת, נאחזים זה בזה, נצמדים זה אל זה, דבקים זה בזה. רק בליל הטירוף ההוא, כשגברה אהבתה אליו על כל החלטותיה, ואמרה, כן, נתחתן, התירה כל רסן, רק בלילה ההוא, ושוב עכשיו, בתום חודש מר זה, כשיום יום רדפו אותה מחשבות מבהילות. אלישע לחש:

“זה מעלה את אהבתנו לפסגות: מלחמות ופרידות.”

“והיכן היא מתגוללת כשאנחנו סתם יחד?” וכבר תפש שנוקש בלשונו. לה די בדק שברמזים.

“חבקי אותי, גיטקה!”

“ואתה, לי, שוב מרסק את הצלעות!”

“תאהבי אותי תמיד, גיטקה?”

“אוהב אותך לנצח, אלישע, אבל שחרר קצת את החיבוק, תן לי לנשום!”

לכמה שעות כאלה זוכה אדם בחיים שלמים, “ואני מונה אותן,” היה אלישע ממשיל בימים יבואו, “כחרוזי תפילה שזורים על חוט.” ובשעה המסוימת ההיא, סוף פברואר, או ראשית מרס, זכר, היו מחוברים יותר מאי פעם. הם נרדמו איש בחיקו של זה, אבל לא לזמן רב. פתאום התעורר אלישע, וגם את נוגה העיר: “אני רעב! מת מרעב!” ונוגה שבשקט בשקט חיכתה, שבשעה לא צפויה יגיע, מלוכלך, עייף, מסוגל לאכול הכול, הביאה לחדר ממנות הצבא, מחליפה מדי פעם אוכל מתכלה. היה לחם. ביתה מרגרינה. היתה ריבה. היו סרדינים. היתה חלבה. היו זיתים ירוקים. היה ממרח שוקולד. היה קפה. היתה שפופרת חלב ממותק של “נֶסלס”. היו שרידי החבילה שכפתה עליה אמה בביקורם האחרון, צנצנת עוגיות. מהמעט הזה רקחה נוגה ארוחה. הם ישבו לשולחן, היא בחלוק הבורדו, הוא עטוף בשמיכה, אוכלים ושותים ושמחים, שוב מגלים זה את זה.

שינוי עמוק, יעיר כאן הסיפור, התהווה בשבועות אחרונים אלה. השנים שעשתה נוגה לבדה בירושלים ועשה הוא בעבודה ובצבא, היא בסביבה אנושית אחת והוא בסביבות אחרות, עירערו לא מעט את המבנה הרגשי והרוחני המשותף שחיבר אותם בנעוריהם. והנה, שעות על שעות, הם מחליפים סיפורים, חוויות, התרגשויות, שמקורם בהוויה מתוחה זו ששניהם נתונים בה. רק עכשיו מתחילות להתחוור להם משמעותו של מה שעמסו על עצמם וגם אימת האירועים שעודם לפניהם. בהרחבה תיאר אלישע את פרשת השיירה של בועז בשבת האחרונה, ואילו נוגה סיפרה על תחושה גוברת של מעורבות בעבודתה כאחראית לסעד בפלוגה. צר לה שאינה יכולה להיפגש עם משפחות רוב הלוחמים, רק בודדים הם ירושלמים, ועם השפלה נותק למעשה הקשר. לכמה מהם אין כל משפחה, לאלה אין בארץ ולאלה אין בשום מקום בעולם. היא יוזמת שיחות עם החיילים, משתדלת להיענות לבקשותיהם, ויותר מזה, להאזין להם. זה אולי הסעד החשוב מכול – לשמש אוזן קשבת. עד סוף הלילה, חבוקים במיטה הכפולה, המוצעת כהלכה, דיברו ואהבו, אהבו ודיברו, ואיזו שותפות חדשה כמו חיברה אותם מחדש, על החיים ועל המוות, על החיים ועל המוות.

כ

המועמדים לקורס המ"כים יצאו למעין חופשה עד שייקראו להתייצב במחנה שנלר. נוגה קיבלה היתר להיות עם בן זוגה.

עוד זה מדבר וזה בא. לפני שהתפרסמה הידיעה ברבים, שמעו שמארב של תשעה עשר לוחמים, בפיקודו של נועם, שהונח בכביש רמאללה־לטרון, כגמול על ניתוק התחבורה היהודית, הסתיים בכישלון חרוץ. שישה־עשר מהם כותרו ונרצחו, בם שישה שנשבו חיים והומתו באכזריות. מפי חברם רבי, קצין הקשר המחוזי, שמעו כבר בבוקר, שבין הנופלים היו עוד שלושה מהחוגגים איתם בכ“ט בנובמבר, נועם, איש הרדיו, פרלמן וקותי שלחייו סומקות כלחיי נערה. בחברת שלושתם עשו אלישע ובן־עמי את ימי דצמבר הראשונים במושב הזקנים. התנגדות עזה לתוכניתו של מפקד המחוז לחדור לעומק שטחי האויב, בלי סידור אמין לחילוץ ולתגבורת, סיפר רבי, השמיעו בהם נועם, שמונה לעמוד בראש הכוח. התרחיש שצייר מתבסס על לקחי אסון הל”ה, התממש לכל פרטיו. מפקד המחוז הכריע בעד, והלוחמים יצאו למוות בטוח.

דומה היה שהאירועים מתרבים מידי שבוע ומחירם הולך וכבד. תגובתם של חברי הנופלים היה להיאטם מפני ידיעות אלה ולהתמקד במה שלפניהם. נוגה ואלישע חדלו ללכת להלוויות. לא לראות, לא לבכות, לא להישבר. מידי יום חיכה אלישע לזימון לקורס המ“כים, ומשלא הגיע – נסעו העירה, עולים בקינג ג’ורג' לספריית ישורון. כך עשו גם ביום שישי, האחד עשר במרס, וכמעט הגיעו, משמאלם מועדון הקצינים הבריטי שפוצץ האצ”ל, מימינם הקשת האלגנטית של ישורון, ואז, כמו בסרט, ראו פטריית עשן עולה בחצר המוסדות הלאומיים, וכעבור שבריר שנייה נשמע קול התפוצצות עז. בימים ההם לא היה מקום להשערות. מישהו פוצץ את לב המדינה היהודית שבדרך, המקום שאליו נקוו המונים בכ"ט בנובמבר, רוקדים ושרים ושותים עד־לא־ידע.

בלי לחשוב הרבה, רצו נוגה ואלישע לעבר בניין המוסדות, וכמותם כל מי שהיה בסביבה. הם הגיעו ממש לשער הכניסה, ראו אנשים שפניהם שטופות דם מתנודדים כשיכורים. הרבים שבאו לעזור בכל מה שיידרש, נבלמו על ידי שורה צפופה של צעירים. מישהו חזר וקרא לעבר המצטופפים בשער: “כולכם מתבקשים להתפזר, ומיד. כל אדם מיותר רק מפריע. כולם להתפזר. עכשיו!” ובאיפוק ובתוקף הדפה שורת הצעירים לאחור את הציבור החרד והלא קרוא. על כרחם צעדו הכול לאחר. עשרה צעדים. עשרים. חמישים. ופתאום עמדו שוב סמוך לבניין שאליו היו מועדות פניהם – בית הכנסת ישורון.

נוגה ואלישע הביטו זה בזה בתהייה: מה אנחנו עושים? סתם נניח ליום הזה להתבזבז? נשוב לחדר ונעשה שם מה בלי ספרי העזר? חבל על הזמן. נלך לספרייה ננצל את בוקר שישי זה כדי להזיז במשהו את העבודות הסמינריוניות שלנו. גם היום נתעקש לעשות את שלנו. כרגע פונה נוגה למאה הראשונה לפני הספירה ביהודה ובגליל ולאלישע למאה הי"ג לספירה בקסטיליה, ארגון, קטלוניה ונבארה.

ומה הלאה? למחר ידאג המחר.

צינורות במקום רובים    🔗

א

לשוא חיכו אלישע וחבריו לזימון לקורס המ"כים במחנה שנלר, מתהלכים כמי שאין בהם עוד צורך, מתקשים להתמסר ללימוד שנאחזו בו כמטופלים בעיסוק. היטב ידעו שרק מסיבה אכזרית לא צורפו זמנית לאיזה מחלקה אחרת – לא נשאר גדוד, כקרח ביום שרב נמס, והנשארים נצורים בגוש עציון, בעטרות, בהרטוב. ההבנה שעל היוצאים לקורס שומרים כדי שיהיו שלד הפיקוד הזוטר בגדוד החדש (ואיך יאויש? ובמי?), רק הכבידה.

עודם אבלים על התשעה־עשר שנרצחו בכביש רמאללה־בית חורון, הותקפה שיירה בין הרטוב לשער הגיא, ועשרה מאנשיה נפלו. מסיבה נשכחת (אולי הלך אלישע עם נוגה לקנות משהו ב“מעין שטוב”), נקלעו בצהרי יום שישי אחד לקרן יפו־קינג ג’ורג'. חושיהם שהתחדדו, דרוכים בכל עת לעוד בשורת איוב, הבחינו בהתגודדות ליד אמבולנס חונה בשער “ביקור חולים”. דלתותיו היו פתוחות מאחור, ושניהם ראו זוג רגליים יחפות, שבשל אורכן הזדקרו עד סובכי השוקיים, עליהן קווקווי דם שהקריש, ויחד קראו מיד שניהם בשמו, ליפקין. בבית המדרש למורים העברי נראה בתש“ח רק זוג יפה כליפקין וחברתו – הוא גבוה כתומר (או “זמר”, בלשון השיר), פרעות ראשו “שחורות כעורב”, לחזהו חולצה רוסית רקומה, וכמו להאריך עוד את רגליו, במכנסי “שיבר” ובסנדלים. ואילו היא מגיעה לבית שחיו, וכשחיבק אותה, היתה כנישאת באוויר. גם היא היתה מלובשי החולצות הרקומות, שערה תֵילי נחושתני, שבכוח נאסף לצמה אחת עבה, ומכנסיה כחול־”הפועל". את מראה שתי כפות הרגליים ההן, את קווקווי הדם שיבש על חיטובה העדין של הרגל, מהעקב ועד מעל הקרסול, יישאו נוגה ואלישע בזיכרונם כל הימים.

ואז, סוף־סוף, קורס המכ"ם.

הכול, לכאורה, היה “כמו בבית”, בצבא הבריטי. לא בבנייני האבן הקודרים של “בית היתומים הסורי” שייסד יוהן לודוויג, מתחם ענק, מוקף חומת אבנים גבוהה, שוּכַּן הקורס, בפרוץ המלחמה, כשהשתלטו הבריטים על נכסי הגרמנים, הפכו את המתחם למחנה צבאי, ובשטחו בנו אותם צריפים, שאלישע הכירם מאז ימי הטירונות בסרפנד. עכשיו נהפך שנלר לבסיס של ה“הגנה”, ומפקדו קצין לשעבר בצבא הבריטי, שהוציא מהנפטלין את מדיו הישנים, וגם בחגורת “סאם בּרַאוּן” ובשרביט קצינים קצר התהדר. אצלו במטה הוחלט כנראה, שבאין דרגות אין צבא, וכיוון שבתל אביב טרם עברו סף זה, המציא בסיס שנלר סימני דרגה, ושוב היו קצין – קצין, מש“ק – מש”ק, טוראי – טוראי.

מלך הבולשיט הבריטי היה מפקד הקורס, סרג’נט מייג’ור איזקסון, שפם של אטמאן קוזאקים, שאת צבעו המקורי שינה לבלי הכר עשן הסיגריות. גם את קולו, בס־בריטון, חרכו הסיגריות. מפקד משונה מזה לקורס מ"כים, שחניכיו סיימו את הטירונות לפני שנים ועכשיו נשלחו מגדוד שחדל להתקיים להוות שלד פיקודי לגדוד לוחם, שטרם קם, לא היה אפשר להמציא.

בקורס כזה פותחים את היום בריצת בוקר, שתטלטל כהלכה את הגוף ותכשירו לעמידה באתגרים הגדולים של שדה הקרב. אבל כאן, בשנלר, לאן תרוץ? הצריף נוגע בגדר הפרוצה לגבעות המסולעות והכפרים העוינים. חורשת אורנים צעירה נמשכת עד רחוב צפניה, ומשם יוצאים לשטראוס, שמעון הצדיק ושייח ג’ראח. לאן ירוצו?

אחד החניכים, תלמיד פיזיקה בעל גוף של מדריך ספורט ומשקפי סטודנט, ידידיה פרילינג, התנדב להנהיג מדי בוקר ריצה כהלכתה – משנלר לרוממה, משם למסעף הנודע, בין מושב זקנים לבית החולים לחולי נפש ודרך שכונת המקשר לבית הכרם, יפה נוף, בית וגן – וכל הדרך חזרה. הסיפור לא ערך מדידות, אבל נאמנה עדותו של ידידיה, שהמסלול, הלוך ושוב, היה כעשרה קילומטרים. לא הועילו הקיטורים, לזה מים בברך, לזה פלַטפוּס, זה קצַר נשימה. כולם רצו, ולא רק בשל ידידיה, שכמו קטר סחב אחריו את כל הקורס, אלא בזכות גברתן אחד, אהר’לה, אף הוא כידידיה, לא ממשוחררי הצבא הבריטי, בעל חזות של סַבל, או חוצב ירושלמי, אבל באמת בעל קול בס, אוזן לא שמעה, וחלומו היה הלה־סקַלָה במילנו. בריצת הבוקר נתבעה ממנו משימה קלה שבקלות, ולולא היתה נשמתו זהב והאֶגוֹ שלו צנוע, היה נעלב עד שורש נשמתו מעצם פנייתו של ידידיה אליו לתת קצב, לאורך המסלול כולו, אם בשירי לכת או בסתם אַפּ־אַפּ־אַפּ־אַפּ. אהר’לה נענה בחיוך רחב, ורק הודות לקולו התגברו כאריות כל הקוּטֶרים וכל הקַאליקֶעס, ומדי בוקר רצו משנלר לבית וגן וחזרה, ותהילת הקורס נישאה בפי כול במחנה.

ואולם אין הסיפור פטור מגילוי פניו האחרות של קורס מ"כים זה. למלחמה נכנסה ירושלים נטולת נשק, ומחודש לחודש התמעט גם מה שהיה. אלישע וחבריו ידעו עוד, שחובלו המשאבות בדרך לירושלים והמים מהשפלה פסקו. מבשרם חזו במה ממלאים את הצלחות של מי ששבו זה עתה מריצת עשרה קילומטרים. אך מה כל זה לעומת העובדה המחפירה, שבאין רובים, התנהלו אימוני השדה והתרגולות עם צינורות שכופפו מעט בצד הקת והולחמו להם מעין שמורות הדק. איך הידרדר המצב לידי כך?

בשבת, יום לפני תחילת הקורס, עדיין היה אלישע בחדר. לשעות אחדות הצטרפה אליו נוגה. אז כבר רכשו רדיו משלהם בכספי ה“הגנה”. אלישע וחבריו נדהמו כשנאמר להם, שעל כל יום של שירות פעיל ישולמו להם שמונים גרוש. מראשית דצמבר הצטברו כמה עשרות לירות מנדטוריות טובות, ומכאן הרדיו, “פיילוט”, ישר מהחנות. בצהריים, בעודו משתעשע בצעצוע החדש, מחפש את JCPA, עלו פתאום מהרדיו קולות בעברית, חילופי דברים בין כוח כלשהו לבין איזו מפקדה. לאחר זמן התברר, שבמקרה עלו על תדר גלוי זה, שנפתח בשלב האחרון של הקרב בנבי דניאל. לשיירה זו, שהעבירה ציוד חיוני לגוש עציון והחליפה יחידת סטודנטים ביחידה חדשה, גויס כל רכב משוריין וכל מקלע שבעיר. בתום משא ומתן קשה, הותר לנצורים, לשלמים בגופם, לשבעים ושלושת הפצועים ולחמישה־עשר ההרוגים, לצאת לירושלים בלי נשקם ובלי הרכב המשוריין.

מכאן יובן מדוע קיבלו חניכי הקורס צינורות במקום רובים. גם לא יקשה להבין לרוחם של חיילים מנוסים, הנדרשים להתייחס לצינור כאל רובה. עם צינורות עשו תרגילי סדר, ואיתם יצאו לגבעות הסמוכות להתאמן בא“ש יום ובא”ש לילה. מצד אחד, איזו בושה. ומצד אחר, איזו חרפה. נשכו בשרם בשיניהם, מילאו פקודות ושיחקו את המשחק כאינם יודעים ששום דבר כאן אינו בסדר. היה רק יום אחד, שבו התנגשו אלה באלה כל רגשותיהם הסותרים ואלה ואלה אפשר לומר, יצאו מנוצחים. הדבר היה כשבועיים לאחר פתיחת הקורס, ביום שלישי, ד' בניסן. לפתע הופסקו האימונים, ובקול נרגש הודיע איזקסון, שהקורס יוצא בכל המהירות להצלת שיירת אוטובוסים שנלכדה בשייח ג’ראח ועליהם להכשיר לפעולה את הרובים המוצאים עכשיו מהסליק, להסיר מעליהם את הגריז שבו אוחסנו בצ’כוסלובקיה.

ב

מול שני חצאיה של חבית שנוּסרה לאורכה, עמדה המחלקה ושיקעה בבנזין רובים שנשלפו מהחביות, טובלים בגריז אדום. הגריז היה סמיך וצמיג, ובהסרתו לא היה די, שכן גם את הבנזין צריך היה לנגב היטב בסמרטוטים שמישהו ערם בצד חצאי החבית ולשוב ולשמן קלות לפעולה. השעה בערה. בשייך ג’ראח, קרוב מאוד, היו כלואים באוטובוסים כמאה עובדי “הדסה” והאוניברסיטה ולוחמים שנשלחו להחליף את המגינים על הר הצופים, או לתגבר אותם. כל רגע שחלף, הרחיק את הסיכוי להושיעם וקירב את מותם. מישהו הזכיר את הצבא והמשטרה, שהכוח עדיין בידם, ואם אך ימלאו הפעם את חובתם, יניסו את תוקפי האוטובוס כהרף עין, אבל הכול היסו אותו באזכור כל אותן פעמים שהאנגלים האלה עמדו מנגד, ורע מזה, חסמו את דרכם של הלוחמים שנחלצו לעזרה, לא אחת גם אסרו אותם באשמת החזקה בלתי חוקית של נשק ואת הכלים החרימו.

לא, האנגלים לא ינקפו אצבע, וצר על הזמן המתבזבז בהכשרת הרובים החדשים והיפים האלה, ומי לא הבחין מיד בצלבי הקרס הקטנים, החקוקים ליד מספריהם הסידוריים של הרובים. הכול חשבו על משהו נוסף: אם בסליקים של שנלר היו חביות עם רובים חדשים, מדוע נשמרו בגריז כאילו אין המלחמה מכה מסביב יומם ולילה? ועוד משהו, שלא נאמר, אבל נרטן: אם היו במחנה רובים, איך לא התביישו לחמש שלושים וחמישה לוחמים בצינורות, להעביר קורס מ"כים שלם בלי לאחוז רובה, בלי לירות כדור אחד, בלי לתרגל במשהו מלחמה ממש. איזה מין מפקדי שדה יהיו יוצאי הקורס הזה?

לכל שאלה מוצאים תשובה, נכונה או שגויה. לבהולים לסיים את התקנת הרובים ולרוץ לעבר האוטובוסים, שעכשיו היה אפשר לראות את עשנם מתאבך ועולה מהנקודה שבמשוער היא העיקול התלול במעלה שייח ג’ראח, לא הרחק מבית אנטוניוס המלכותי, הוצעה תשובה, שלא הצילה נפש אחת וגם את דעת הקורס לא הניחה: עד לפני כמה ימים לא היה אפשר להפקיע אפילו רובה אחד לחניכי קורס, שממילא הוצאו זמנית מהלחימה. לא היה מתוך מה לתת. רק ביום פתיחת הקורס החל מבצע נחשון, שנועד לחלץ את הפקק הגדול בכביש לירושלים – הקסטל. יותר משבעה ימים נמשכה המערכה. 54 לוחמים נפלו בקרב על הקסטל, ועוד 44 נפצעו. הפקק חולץ, ושתי שיירות ענק הגיעו בשלום לירושלים. בשיירה הראשונה, שנכנסה לעיר הנצורה ביום שלישי, ד' בניסן, היו 200 משאיות עמוסות כל טוב. 227 משאיות נוספות, טעונות אספקה, ציוד ולוחמים, נכנסו לעיר בשבת, ח' בניסן.

מי שיצרף אחד לאחד, יגלה שהשיירה הראשונה נכנסה לירושלים ביום שנלכדו האוטובוסים בשייח ג’ראח. חיבורם של אירועים נבדלים אינו בתחומו של הסיפור, ודי לו לסדרם כרונולוגית. בתשעה באפריל נכבש הקסטל. בתשעה באפריל תקף כוח אצ"ל את דיר יאסין. היש מקום לחבר את פרשת שייח ג’ראח לפרשת דיר יאסין שקדמה לה בארבעה ימים? הסיפור נעזר בעובדות, אבל אין לו כל יכולת וכל יומרה לספר את תולדות המלחמה על ירושלים. כמידת יכולתו, מלווה הסיפור את קורות נוגה ואלישע קרוק וחבריהם. איך ידע אם החבית הגדושה רובים צ’כיים הגיעה בבוקר ההוא ממש? אמת, צירוף מקרים זה מתחנן להתקבל כעובדה, ואילו צירוף המקרים האחר קורע את הלב. שפיכות הדמים גאתה, ושיאה טרם הגיע.

ג

בינתיים כבר הוכשרו הרובים הצ’כיים, וכל אחד קיבל חמישים כדורים נוצצים וזוהרים, 7.63 מ"מ, ובעקבות איזקסון פתח הקורס בריצה למחצה דרך חורש האורנים של מתחם שנלר, ככל הנראה לעבר נקודה קרובה ככל האפשר לאוטובוסים הבוערים. היתה תחושה עזה שהנה הם קרובים למלא את הנאצלת במשימות, הצלת חייהם של רופאים, אחיות, מורים, לוחמים כמותם. אם לא יצליחו לחלץ את הכלואים באוטובוסים, יירו בהם שוביהם, יסקלו אותם, יעלו אותם באש, ירצחו אותם, עד האחרון שבהם.

כל השנים זכר אלישע, שדרך רחובות התרי עשר של כרם אברהם הגיעו עד רחוב שטראוס, ושם נחסמו על ידי הבריטים באזהרה רמה ולא משתמעת לשתי פנים, שאם ינועו עוד צעד אחד ולא ייסוגו מיד לרחובות שמהם באו, תיפתח עליהם אש התותחים והמקלעים הכבדים. זיכרון זה סותר את המסופר ב“תשעה קבין” (עמ' 192־197). המחבר מספר, כי בניגוד לעמדתו, פסק דוד שאלתיאל, מפקד המחוז: “היתה תוכנית לחילוץ השיירה על ידי כוח חיל רגלים שרוכז בשנלר. הכוח לא הופעל, ועד כמה שזכור לי, השיקול היה חוסר תכלית בפעולה זו.” קצין המבצעים, ציון אלדד, מצוטט כמי שהעיד כי “נתן מיד פקודה להוציא את קורס המ”כים שחנה בשנלר, לחילוץ השיירה. פקודה זו לא בוצעה" (194).

איך יפלס הסיפור דרכו בין תמונות שמצייר אלישע מהזיכרון על מהלך השעה ההיא, עד לאיום הבריטים באש תותחים ומקלעים כבדים, שבעקבותיה החליט איזקסון לא לנסות דרכי גישה נוספות לעבר השיירה הנרצחת והולכת, אלא להיסוג, לבין ספר הפוסק, “הכוח לא הופעל”, " פקודה זו לא בוצעה"? הסיפור יכול רק להילוות אל הנפשות הפועלות בשובם לצריף המחלקתי, לראותם יושבים חשוקי שפתיים, מדוכאים עד עפר, מבינים היטב מה פירושו של שלטון זר, המונע בזדון עזרה לנידונים למוות, מגלים בפעם המי־יודע־כמה את מלוא עליבותו של פיקוד שאינו מאמין בכוחם של מתנדבים אלה לפרוץ, להכות ולהציל, פיקוד שמצד הלוחמים אין בו עוד כל אמון.

לא היה רגע קשה מזה לשלושים וחמישה חניכי הקורס. בידיהם רובים חדשים, תחמושת תקנית – וכל כוחם מסורס כשהיה. מרחוק הם רואים את העשן המתאבך, ולבם מר עליהם.

ד

והנה הופיעה בשנלר, בהפתעה גמורה, נוגה, כנוסעת במשאית, שבדרכה מבית הכרם למטה הגדודי החדש במשטרת אבו גוש, באה לאסוף ציוד ואנשים. נרגשת מאוד היתה פגישתם החטופה של בני הזוג, לרשותם רק משך הזמן שיידרש למשאית לטעינה.

אל גופו הצמיד אלישע את בגדה הצבאי, שחרף האביב שנכנס פתאום וריחו הולך, היה זה אותו בטלדרס חורפי שבאצבעותיה הזריזות, כיווצה, קיפלה, הכליבה וגיהצה. בעדינותן הרכה של פניה היה מאז ומעולם גם איזה קו נסתר של נחרצות, והנה, דווקא עכשיו, קרנו נינוחות מוארת, היו פני מי שמצא את תיקונו. אם כך ואם כך, אלישע נישק בלהט כל תו בפניה, נחרץ או נינוח, כאילו ברגע זה פילח את לבו בפעם הראשונה החץ, ונוגה דבקה בו גם היא, מצפצפת, מאוד שלא כדרכה, על הקורס הצופה מסביב, אינה שמה רסן לתשוקתה אליו. אף על פי כן משך אותה אלישע, ביישן בזכות עצמו, אל חורשת האורנים הדלה, אל היותם לבד, מתעלם ממחאתה הרפה, שאל לה להרחיק אל מחוץ לטווח עינו של הנהג הטמבל. מאז החלו נופלים בעיר פגזי מרגמות ותותחים, חש הנהג בנוח רק בנסיעה. אם לא יראה אותה ליד המשאית, הוא מסוגל להימלט לאבו גוש גם בלעדיה.

“ממתי זה, אבו גוש?”

“מהבוקר. כוחות קטנים משתתפים בקרבות על הכביש ויושבים על משלטים, והיום עובר מטה הגדוד למשטרת אבו גוש.”

“מה כל זה שייך לך גיטק’לה?! הפלוגה עוזבת את בית הכרם?”

“בינתיים אנחנו גם פה וגם שם.”

“התנדבת לעסוק בסעד, להיות בקשר עם המשפחות, אז מה לך ולקרבות על הדרך? ומה על הנערים שהתחייבת ללמד אותם?”

"אלישע, חבּובּ – "

“מורתי, גם את מדברת פלמ”חאית, חבּובּ?!"

“אלישע לא חבּובּ, אני כבר ילדה גדולה. גדולה גם ממך. ועושה מה שעלי לעשות. הנערים הפסיקו לבוא לשיעורים. אין בית ספר. בירושלים נעצרו החיים. הייתי מספרת לך, אילו ראיתי אותך.”

"יום לפני שהתחיל הקורס, היום הנורא של נבי דניאל, באתי – "

"ומאז? משנלר לבית הכרם זו הליכה של רבע שעה – "

“פה מתאמנים כמו משוגעים, גם ביום וגם בלילה. וחוץ מזה, רבע שעה, נגיד, חצי שעה, הוא בדיוק המרחק גם מבית הכרם לשנלר.”

“ואני, לדעתך, משחקת. ברגע שהזדמן לי, אני פה.”

“בדרך לאבו גוש.”

השיחה שהחלה בשמחה ובתשוקה גדולה, החמיצה פתאום. במקום נחרצות דימה אלישע לזהות בפניה איזו התקשחות. טוב לה במדים, טובה לה השהייה בחברת הגברים הצעירים האלה. וכבר גער אלישע בעצמו: מי יודע מה עובר עליה אגב ריצותיה בשכונות, בביקורים אצל המשפחות, ועוד עכשיו, כשפגזיים נופלים בכל מקום בעיר. זו נוגה. לכול היא מתמסרת בלי שיור. הוא שב וחיבק אותה בכל כוחו, ולחש באוזנה:

"די גיטקה, די. בסך הכול רציתי לומר, שאני מת מגעגועים, אוהב אותך יותר מאי־פעם, ובמקום זה, שוב אנחנו רבים – "

"לא רבים, אלא, כמו תמיד, מכסים על רגשותינו. שמעתי על הביזיון בדרך לשייח ג’ראח, ותאמין לי, אלישע, לא ידעתי אם להצטער איתך, או לשמוח למען שנינו. תזכור תמיד, אני נורא אוהבת אותך – "

"אבל – "

"בלי אבל – "

"אבל. מותר לדעת כשקורים לָך דברים חשובים. אני מבין שאת מגויסת ממש. אם את עוברת, עם מטה הגדוד, לאבו גוש – "

“לכולנו קורים עכשיו דברים, כמו שאתה אומר, וסוף־סוף גם אני חלק ממה שקורה, לא כמו אז, שאתה היית אתה ואני סמינריסטית ומורה, כאילו אין מלחמה בעולם. תסלח לי, חבּובּ, דווקא חבּובּ, אני חייבת לחזור מיד למשאית.”

“ובזה ניפרד?”

“לעולם לא ניפרד, יקירי, לעולם לא. כמו שאומרים בסרטים: Till death us do part.”

השתחררה מחיבוקו ובצעדיה הקטנים מיהרה אל המשאית, אלישע קרא אחריה:

“ומתי נתראה שוב?”

“אהיה על הקו, ובכל פעם שאחזור לבית הכרם, אשתדל לעבור דרך כאן.”

ה

הקורס המזורז קרב לסופו. העיר וסביבותיה היו לפותות בקרבות. ימים אחדים לפני פסח הגיעה שיירת הענק השנייה עם אספקה וציוד לעיר הנצורה, ונלכדה בה גם היא. מעתה הוחלט לא להסתפק עוד בתפיסת משלטים לקראת עלייתה של שיירה ולפנותם בהגיעה, בשלום, וכך לשלם בכל פעם מחדש בהרוגים ופצועים, אלא להיאחז היטב בגבעות משני צדי הכביש. כמה מחלקות מהכוחות המתמעטים בעיר נשאבו אל הפרוזדור, ובלחימה על היאחזות במשלטים נפלו עוד ועוד לוחמים. גבעה ממאירה היתה זו שבראשה הכפר נבי סמואל, ואיתה הכפר שבינו לבין הכביש. במתקפה שגויה של כוח פלמ“ח על נבי סמואל, בערב פסח, נפלו ארבעים ושמונה לוחמים וארבעים נפצעו. למחרת וביום שלמחרתו נאחז כוח אחר של הפלמ”ח בשייך ג’ראח, אלא שבנשימה קולוניאלית אחרונה, אילצו אותם הבריטים לסגת תחת אש עזה ובמחיר שלושה הרוגים ועשרים וארבעה פצועים.

המלחמה היתה עכשיו על עצם קיומה של ירושלים היהודית. שוב אימצה חטיבת הראל את שארית כוחה, ובאחרון של פסח יצאה לקרב על מנזר סן־סימון, שאך כפסע היה בין כיבושו לבין מפלה צורבת. רוב הלוחמים נהרגו או נפצעו, ורק ברגע האחרון ממש התהפך גורל הקרב. הכוח הערבי נסוג ונפתחה הדרך לשכונות הדרומיות של ירושלים.

ו

באותם ימי אביב החל הקורס שלאחר הקורס. לאחר שהוסמכו כמפקדי כיתות, עבר חלק מהחניכים קורס נוסף בנשק מסייע, מקלעים בינוניים, מרגמות 81 מ“מ, חבלה, ואין הסיפור זוכר מה עוד. בן־עמי ואלישע, מספרי אחת ושתיים של הברן במושב הזקנים, נבחרו ראשונים לקורס למקלעים בינוניים. שלא כצינורות שהתחפשו לרובים, היה לפניהם בראונינג 03, מקלע כיתתי קל מאחיו הגדול, בראונינג 05, שדווקא בו נכון היה לצייד מחלקת מקלעים גדודית. אך המדריך דיבר על כינון ישיר, אש מעל הראש, כינון עקיף, הכול כאילו אינו 03 מסכן אלא 05, או אותה מכונת ירייה שאומרים שכבר היא בידי הפלמ”ח, ה“בזה”, שדבר מכל אלה אינו נבצר ממנה. במהלכו של קורס זה התערב צורך בהול לקלוט מגויסים שהחלו מגיעים לשנלר, אלה מגיוס החובה שהחל לשאת פירות בעיר רבת המשתמטים ואלה שעלו בשיירות הענק מן השפלה, בני שמונה־עשרה ותשע־עשרה מהקריות, בהם מ"כים טריים שזה עתה יצאו מהתנור.

עוד בטרם נשלמו ארבעה־עשר ימיו פוזר הקורס, קמו מחלקות ופלוגות והיו לגדוד חדש, סיפור שונה ממחלקות של יוצאי הצבא הבריטי שחדלו להתקיים. לאחר התארגנות חפוזה, נשלחו המחלקות למשלטים להחליף מחלקות פלמ“ח מתות מעייפות והולכות מתמעטות במשלט 10, משלט 16, והמשלטים 26 ו־27 בשלוחה הנמשכת כאצבע ארוכה ממערב לשער הגיא, מול דיר איוב שמעברו האחר של הכביש. כיתת המק”ב של אלישע (בן־עמי היה מיד לרס"פ המסייעת) נשלחה לקבוצת נווה אילן שהתרוקנה מנשים וילדים. מהרפת החרבה שרדו שתי פרות יתומות, ומספר החברים במקום היה פחות ממניין. חסל סדר צינורות. בשנלר יצוידו בנשק אישי, אבל מכונת הירייה מחכה להם בנווה אילן.

ז

כל הבוקר היה אלישע על הקו, קברניט המשאית היחידה של המסייעת, תחת פיקודו של בן־עמי שהתמקם עם מטה הפלוגה בבית ההבראה של מעלה החמישה, מעביר אנשים וציוד למינהו. מאוד השתוקק לראות אם שלום לנוגה, לתת לה נשיקה חמה (אולי גם ליידע אותה שממחר יהיה ממש לידה, בנווה אילן, מפקד כיתת מקלעים בינוניים!). לא ייעשה כן במקומנו, אמר בלבו. אבל בן־עמי, הרס"פ שאינו מגביה קולו מעל ללחישה ואין דבר נסתר מנגד עיניו, שאל, כמשיח לפי תומו, אם כבר ראה היום את נוגה.

לא, הודה אלישע בניע ראש.

בפניו הכחושות של בן־עמי פרח סומק, ובכל זאת החליט להתערב בעניין לא לו:

“למה? קרה משהו?”

"דווקא מאוד רציתי, אבל חשבתי שביום לחוץ כזה אסור לנצל את המשאית ל – "

"אז סוף־סוף יש לי הזדמנות לתת לך פקודה. בחזרה ירושלים, אתה עושה איגוף קטן למשטרת אבו גוש, מביא לי חתימה מבועז, שהתייצבת בשלישות – "

“כן, המפקד,” הצדיע כמו בצבא הבריטי, כף ימינו רוטטת מרוב כבוד.

נוגה, שמע לאכזבתו, חזרה לפני יומיים לבית הכרם, לביקורים אצל משפחות מגויסי החובה, כל משפחה והצרות המיוחדות לה. לרגע נצבט לבו: אני מתייסר, ואף שנפשי יוצאת, נמנע מלהציץ למשטרה, ואילו היא – כבר יומיים במרחק קפיצה משנלר, וכלום! אבל מיד התייצב יצרו האוהב, אמר נו־נו־נו, תתבייש לך, הלוא ידוע, שמן הבחינה הזאת היא גרועה ממך. חובתה לבקר אצל המשפחות, אז היא רצה ודאי כל היום בין הפגזים, שהמנוולים ממשיכים להמטיר על העיר! ואתה עוד כועס עליה?!

עד שחנתה המשאית בשנלר כבר היתה השעה אחרי שתיים. ראשית, קיבלוהו הכול ב“ברך הבא” צוהל:

“אתה חתיכת בר־מזל, יא חרא שכמוך! כבר פעם שנייה היום: אתה רק יוצא, מתחילים הפגזים לטפטף, אתה חוזר – שקט. עכשיו אתה לא זז מפה עד שגומרים לטעון את האוטו! שיהיו לנו לפחות שעתיים מנוחה!”

אלישע שמע מילה אחת, שעתיים, ופתח בדהרה לבית הכרם. כשהגיע לבית ברכיהו, היה כבר קצת אחרי שתיים וחצי. נוגה, אמרו לו, שבה מהליכותיה לפני כרבע שעה, וקפצה לחדר להתקלח ולהיכון לקבלת השבת. בר־מזל, כן, הודה אלישע בינו לעצמו, יצא ברגל קלה לעבר בית אידליץ. ונוגה, לבדה כמעט בשיכון כולו, ברגע שנכנס אלישע לבית, עלתה מהרחצה בחדר האמבטיה של קומת הקרקע, שערה אסוף מעל עורפה ואוזניה, ומגבת חגורה סביבו כטורבאן, ולגופה החלוק הקיצי היפני, היחיד והמיוחד. היה זה מאותם רגעים נדירים, שאפשר לספר בהם רק בלי מילים. כבכוח מגנטי דבקו זה בזה במסדרון, מתגפפים, מתנשקים, צוחקים צחוק היסטרי, כפות ידיו של אלישע זוחלות על כל גופה, מגלות את פתח החלוק המשיי הדק, ובעדו את גופה העירום, הנחשק. המוכר עד לצלקת הבהירה, הבלתי נראית כמעט, בין שדיה.

“תתנהג כמו בן אדם,” החניק צחוקה של נוגה את דבריה, “בוא ניכנס לחדר.”

“חזרתי הרגע מהג’ונגלים של בורמה. חמש שנים לא ידעתי אישה, חרררר…. פה, על הרצפה!”

“משיגענער!”

“מניאק! סקס מניאק! חרררר….”

ובכל זאת ניווטה נוגה את שניהם, צמודים כתאומי סיאם, לתוך החדר, נעלה את הדלת, השפילה את התריס לחשכה גמורה, ואז ידעו שעת אהבה כמו בשיאים שהעפילו אליהם בעבר. אני אוהבת אותךָ, רק אותך, רק אותך. אני אוהב אותָך, תמיד אותך, עד עולם אותָך. אלישע גיטקה. אלישע. גיטקה. עד עולם. עד עולם.

ונרדם.

ופתאום נשמעה נקישה רכה בדלת. אחת ושתיים ושלוש.

“מי זה?” נבהל אלישע משנתו והתיישב, כאילו שוב הוא נקרא לפעולה.

"שששש −, לחשה נוגה, “מישהו מהבית שמע אותנו באים.”

“מולקה?”

“מולקה כבר בתל אביב. לשיירה הראשונה שהצליחה לחזור לשפלה הסתנן גם הוא.”

“העכבר הזה!”

"שששש… זו רוזה אַפּלזַפט. אתה יודע, שילדה. בן חמוד. היא כל כך כרוכה אחרי – "

ושוב חזרו הנקישות המתחננות, אחת שתיים ושלוש. נוגה קירבה אצבעה לפיה, כאומרת, דממת מוות. ואכן, הנקישות חדלו. רוזה נואשה והלכה לה לחדרה. רק אז נפל מבטה של נוגה על השעון המעורר, הניצב על הרדיו. מחוגיו הזרחניים אמרו, שהשעה היא דקות אחרי ארבע.

“אלישע, הדלק אור ופתח את הרדיו. בארבע עמדו לשדר את ההכרזה על הקמת המדינה.”

“אוי ואבוי לי. אני מתלבש ורץ. כבר הייתי צריך להיות בשנלר. ודאי גמרו להעמיס את האוטו וכולם יושבים ומחכים רק לי.”

ח

בעודם נכנסים שניהם לתוך מדי הקיץ המאולתרים, אלישע מה שמצא לו האפסנאי בן יומו, ונוגה מה שכבר הספיקה לקצר, לכבס ולגהץ, עלה ממקלט הרדיו החדש קולו התקיף של דוד בן־גוריון, שעמד באמצע ההכרזה:

" − − − שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו שממות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים והקימו יישוב גדל והולך − − −"

מה מאוד התאוו שניהם לשמוע את דבריו עד תומם, אבל אלישע כבר איחר מאוד, ואילו נוגה ביקשה להתלוות אליו לפחות עד לרחוב החלוץ. בין השיכון לבין בתיה הראשונים של שכונת בית הכם הפריד שדה ריק, ורק מחלונות פתוחים, ברחוק, הלם הסטקטו של בן־גוריון, אלא שהמילים עצמן לא התפענחו. צעדם היה מזורז, נוגה בנעליים גבוהות, נמוכות עקב, הטובות לטיולים ומסעות, נמוכה מתמיד, רצינית עד רצון למתוח אותה קצת, ואילו אלישע, רגש האשם על איחורו מאריך את צעדיו עד שכדי לעמוד בקצב, על נוגה לרוץ כמעט. בכף שמאלו הוא לופת את כף ימינה, לתמוך בה ולזרזה. אגב צעידה, לא התאפק אלישע ושאל:

“מה בדיוק הסיפור של מולקה? הוא פשוט ברח?”

"אצלו אין סיפור פשוט. מרבי שמעתי עליו סיפור מדהים, שגילה מרגל בחוצות ירושלים – "

“גילה באמת?”

“בחלום. שמעת שמשפחתו של רבי עברה גם היא את השואה?”

“מי סיפר למי, את לי או אני לך?”

“בכל אופן, בגלל זה סולח לו רבי הכול. הוא שלח דרכו דרישת שלום לסבו וסבתו בתל אביב.”

“יַא־בַּה־יֶה! לך תבין פה משהו.”

וכבר נכנסו לרחוב החלוץ, ומחלון אחד בקע שוב קולו של “הזקן”, מילים תקיפות וברורות:

" – – – שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל − − − "

וחלון שני סער:

" − − − ובדם חייליו ומאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים − − − "

וכך עד שהגיעו אל הבית ששיכן את הפלוגה של נוגה. בחצר נראו איזשהם בחורים, ונוגה מיהרה להחטיף לאלישע עוד נשיקה ונכנסה בשער. עכשיו החיש מאוד את צעדיו. עד לשקיעת החמה עוד שעה ארוכה, ובינתיים רובץ החום. הכול יודעים שהלחות בירושלים אינה מגעת לזו של שפלת החוף, אבל אלישע מזיע כמו סוס, אוזנו קולטת מכל חלון שהרדיו רועם מתוכו עוד שברי דברים. במקום אחד נעצר עד סוף המשפט:

" − − − זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל − − − "

עכשיו יצא מתחומי השטח הבנוי, ולימינו נמשכה קרחת סלעים בוהקים, שבחורף נהגו לחפש רקפות בפינותיהם המוצלות. פתאום נשמע קולם של פגזים בצאתם אי־שם בצפון, אולי בנבי סמואל, וקול התפוצצותם בתוך ירושלים, אבל שום פגז לא התפוצץ בטווח ראייתו. אלישע הגיע לשכונת המקשר, שגם בה רעם בחלונות הפתוחים קולו של בן־גוריון:

" − − − לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה − − − "

עכשיו לא עצר ולא השתהה, נחפז להגיע לשנלר. בית המשוגעים. מושב הזקנים. בית עלית. רוממה. וברוך השם – שנלר. לתימהונו ולמזלו עמדו לסיים, ברגעים אלה ממש את טעינת המשאית, ובדבר איחורו הרב לא היה פוצה פה ומצפצף. לעומת זאת, פצחו הכול ברינה בעניין אחר:

“אתה לא רק בן זונה, ממזר בן הנידה! בחיים לא ראינו בר־מזל כמוך! אתה יודע איזה נפילות היו פה קודם?”

“שמעתי פגזים.”

“תרים את העיניים, תסתכל מה קרה לראש המגדל?!”

אכן, ראשו המעוגל כשל מגדלי כנסיות וטירות בגרמניה פולח באמצעו.

זו היתה רק ראשיתה של הפגזה כבדה. במשך כמה שבועות המטירו התותחים הירדניים אש וגופרית על העיר הרעבה, המצולקת, שלא ידעה את נפשה מרוב סבל. מאות אזרחים עתידים היו ליהרג בהפגזות שמטרתן היתה להפיל פחד, להטיל טרור. במהלך המלחמה טרפה העיר 425 אזרחים, 651 לוחמי חטיבת עציוני (גדודי “מוריה”, “מכמש”, “בית חורון”), 352 פלמ"חאים מחטיבת הראל ורבים אחרים. בסך הכול נהרגו על ירושלים 1,584 בני אדם, מהם רבים שלא הגיעו לאותו יום שישי, ארבע אחר הצהריים, ולא זכו לשמוע, ולוּ רק בשברי דברים, שמדינת ישראל קמה.

לא בלי צדק קידמו הלוחמים את פני אלישע בקריאה:

“אתה לא רק בן זונה, ממזר בן הנידה! בחיים לא ראינו בר־מזל כמוך!”

וקיץ וחורף    🔗

א

בבשורה מלהיבה יצא אלישע מהשעה הקצרה עם נוגה בבית אידליץ. בשובו לשנלר, סיפר לה, תצא “נאגלָה” אחרונה, ומאותה שעה ישב עם כיתת המק“ב בנווה אילן, הליכה קלה מאבו גוש. נוגה ניתרה על הספה, עזה פזיזה, נשקה לו שוב ושוב, ואמרה, “מזל, מזל, מזל לשנינו.” בהעברה לבית הכרם שמחה כדי להיות קרובה אליו בשנלר, אמרה, אבל עכשיו הכול מסתדר, היא תמציא תירוץ למה עליה להיות דווקא באבו גוש, ו”יהיה כּיף אמיתי".

ממש עם השבת נכנסה המשאית עם כיתת המק"ב בשער הגדר המקיפה את חצר הקבוצה. מראש הגבעה החשופה נגלה כל המערב, ההרים שביניהם מתפתל הכביש היחיד, מכפר סָרִיס כאן ממול ועד בּאבּ אל־ואד הנסתר, ומעבר לשם משתפלים בואכה לטרון, ועוד הלאה השפלה, שבקצת מאמץ, משקפת אין, תבחין בה העין בין יישוב ליישוב, וכך עד חוליות החוף, ועוד הלאה מערבה, לים ולשמש, שברגע זה היא נוגעת בקו האופק, ספרו עד עשר, והיום יהיה לליל שבת קודש.

ועכשיו – התכלס. איפה משתכנים? איפה מכונת הירייה? ומה בכלל הסידורים? ועם מי מדברים פה על הכול?

החצר – חצר, אבל מה יש בה? לפני ימים אחדים ספגה החצר הפגזה כבדה, ומהרפת שרדו הריסות, שתי פרות חיות וכן גם חמור קטן. מיום עלייתם, לפני שנתיים, או פחות, קם פה חדר אוכל נאה, גם אחרי שצולק ברסיסי פגזים, וגם הערב יערכו קבלת שבת, שכולם מוזמנים להשתתף בה. ומי הם כולם? גברים, בקושי מניין, שום חברות ותינוקות. והדובר אל הכיתה – מהו? מזכיר? מא“ז? שניהם כאחד? – מספר שעלו מצרפת כגרעין של גורדוניה, בהם לוחמי ה”מאקי" לשעבר, ופה הספיקו מעט מאוד עד שהתחילו היריות. רפת. האורנים שנטעו, ועכשיו מגיע החורש בקושי עד לברך, ואין להתקרב אליו, כי מוקש כולו. אגב, הדובר שהציג עצמו כיוחנן, ובפי חבריו הוא ז’אן־פייר, מצביע על כל נקודה בסביבה שמשם עלולה להיפתח הרעה, ומוסיף שדווקא היום, אחרי שנאחז הפלמ"ח ברכסים, לאורך הכביש, הכול יותר קל. בצריף הפחים שהוא מצביע עליו, יש מיטות לכולכם. בימי הקרבות ישבו בו המפקדים, אבל עכשיו זזו מפה, הם והמלחמה.

“ומכונת הירייה, הם זכרו להשאיר לנו אותה?”

“איזו שאלה. השאירו לכם את השחורה.”

“השחורה?”

"כך קראו לה הם. בצבא האוסטרו־הונגרי היה שמה “שוַורצלוֹזֶה.”

מצב רוחו המרומם של אלישע התפוגג. הכול כאן לא־זה. לא צריף הפחים ולא הענתיקה האוסטרית, כמוה כרובה שנשא כשירדו לפטרול בוואדי שבין תלפיות לצור באחר. אלא שעכשיו אני פה המפקד, וחובתי להקרין שליטה, ביטחון ואופטימיות.

ברוח אופטימית הוליך את הכיתה לצריף הפחים, המרוצף אבני שדה, ורגלי המיטות משתחלות איכשהו ביניהן. הפגישה עם השוורצלוזה נדחתה עד לאחר קבלת השבת, שחרף חשיפות היישוב הזעיר על מניין חבריו והמחסור המוכר, התנהלה באווירה חגיגית. החברים לבשו חולצות לבנות. על השולחן הוצב בקבוק יין אדום, והכול לגמו בחסכנות מכוס ה“קידוש”. המזכיר־המא“ז היה אחד משלושת יודעי העברית, והוא שקרא את פסוקי ה”קידוש". שני חבריו קראו מתוך איזו דפדפת קטעים על השבת, נשמעה שירה רכה, וכתום הסעודה חש אלישע אחראי גם לקומץ זה.

ב

השחורה המסוימת ההיא, שכונתה גם “שוורץ”, היתה מכונת הירייה (מקלע בינוני) היחידה בצבאות העולם שלא ירתה אלא בודדת, בשום אופן לא צרורות. הסיפור אינו יודע מי רכש אותה ומה עשה בה הפלמ“ח, אבל קל לשער שכאשר הגיעו להרי ירושלים ה”בֶּזוֹת" המהוללות, שמחו להיפטר מפגר זה והפרישו אותו לטובת הכיתה שנשלחה להבריח מנווה אילן כל צר ואויב.

ימים שלמים ישב אלישע וניסה לפתור את חידת הספינקס הזה. פירק לגורמיו את מנגנון הירי, שנראה כזרוע של מכונת תפירה, שימן היטב, שב והרכיב, בשבע עיניים בחן את חגורת הבד עתיקת היומין שנטענה בשלוש מאות כדורים (יוחנן, הוא ז’אן פייר, מסר לאלישע את הפקודה שהופקדה אצלו: “בלי פקודה מהגדוד לא יורים צרורות!”) חסר אותם בודדים שירה המקלען שקדם לו בניסיונות נואשים להחיות את המת. יש לבקש שייתן לשחורה פקודה: “צרורות!”. ואם גם זה לא יועיל, יש לדווח לו, שכיתת המק"ב מצוידת ברובה נוסף, מַקרֵן של שלושה צול וחצובה כבדה.

תחילה רתחו אלישע ואנשיו על הפלמ"ח, שהשאיר להם גווייה כזאת, אחרי כן התגלגלו מצחוק. שלושה וארבעה ימים טרחו סביבה, והיא בשלה: לא יורה! מחקו אותה מלבם ועברו לעניינים אחרים. הבוער שבהם: סיגריות!

בשנת לימודיו האחת־ומשהו על הר הצופים ניזון אלישע מחפיסת שוקולד וחפיסת סיגריות “אוניברסל” מהבוקר ועד לארוחת הערב המאוחרת. בצבא הבריטי לא נגע בסיגריה, ורק כשאכלו הגעגועים והרוגז על נוגה את לבו, החל להעלות בעשן מטבע קשה, חפיסות של “פליירס” ו“לאקי סטרייק”. הוא התמכר עד כדי כך, שגם הפיוס, האהבה המחודשת והנישואים המאושרים לא הצליחו לגמול אותו. בלי סיגריה בפה, לא היו חייו חיים. באו ימי המצור, ואם נותר פה ושם איזשהו מלאי של סיגריות, הוציאו אותו למכירה ליחידי סגולה ובמחירים מפולפלים. הסיפור יודע, שבצאתם את הארץ השאירו האנגלים במתחם ג’נראלי, לא רק מדים כחולים, שבן לילה היו למדי משטרת ישראל, אוצרות של לבני חורף, הלוא הם “תחתוני גולדה”, אלא גם מאגרי סיגריות “פוֹר סקוֶור”, שכשם שנתגלו כך נעלמו מיד. גם מי העלה אותם בעשן ומילא את פרוזדור ירושלים בניחוח וירג’יניה יודע הסיפור, אבל לא הוא יוציא את דיבתם רעה.

מכל האוצרות שהשאיר המנדט הבריטי, נהנו שוכני מחנה שנלר מדי בוקר, בצד פרוסת לחם אחת, מכפית של גֶ’ם אנגלי משובח, כפית קוויאר שחור ותה צֵיילוֹן בלי גרגר סוכר. בכוח הגֶ’ם והקוויאר צעדו לוחמי ירושלים על קיבתם. רק סיגריות לא קיבלו. עד כדי כך הגיעו הדברים, שמתמכרים כבדים צררו בנייר עיתון מחטי אורנים, שבהם לא היה מחסור, ומרירה זו היתה להם כעשן לעיניים וכחומץ לשיניים.

והנה בצריף הפח, ממש מתחת לרגליהם, התגלתה גיזת הזהב, מצבור אדיר של בדלי סיגריות. פה בצריף תיכננו מפקדי הפלמ"ח את המהלכים שהביאו להסרת המצור. ופה גילה במפתיע מזרחי הקטן, שמעודו לא עישן סיגריה, היתה חגיגת “פור סקוור”, שואפים כמה שאיפות, מוחצים חצי סיגריה אל רצפת האבנים ומציתים עוד אחת. אוצר בלום.

כשנואשו מהפיכת השחורה למקלע היורה צרורות, הוציאו אנשי הכיתה מהצריף את המיטות ואת הציוד האישי, עקרו את הרצפה אבן אחר אבן, עד שנחשפו מאות זנבות קצרים וארוכים, בהם סיגריות כמעט שלמות, יגעו ומצאו קופסת פח של נפצי רימונים ועוד איזו קופסת פח, אולי של סוכריות, מוללו את זנבות האודים, מילאו את הקופסאות ואת נייר המשי זרו לרוח. למעשנים היתה שמחה ואורה. טבק משובח כזה אינו נבהל גם מנייר עיתון.

נותרה שאלה קטנה: איך נוהגים בחברי הקבוצה, שראו אותם גואלים שתי קופסאות “פור סקוור”? חולקים איתם? לא? יפה לא לשתף אותם? בהערת אגב, בלי משים, הציע יוחנן, הוא ז’אן פייר, פתרון מכובד, שהיה בו גם מענה לגעגועיו של אלישע אל נוגה.

“באבו גוש,” אמר, “יכולים לקנות איזה סיגריות שרוצים.”

“אז למה אתם לא קונים?”

“היינו קונים חפיסה לשבת, אבל תקציב שחור אין לנו.”

“השבת נעשן כולנו!” הכריז אלישע.

ג

את החמורצ’יק, ששערו אפור שיבה וקרסוליו כמו גרבי טניס, חבשו בשק ממולא תבן, שנקשר בחבלים לשיפולי בטנו, לא אַרכּוֹב ולא מִשוֶורת, לא מתג ולא רסן, ואתה שב ומשוֹל בו כמו במושבה, נווט אותו בחבטות על אוזניו, ימין ושמאל, דרבן בבעיטות קלות בשיפולי בטנו, השמע חרררר, זַרררר ואוֹיסָהההה, ויהי השם עמך, גיבור החיל.

הגבעה שעליה ישבו היתה במרחק של כלום מהלחימה על המשלטים בואכה באב אל־ואד ומערבה משם, היטב נשמעו קולות הקרב המתנהל מצפון לקריית ענבים ומעלה החמישה, אולי על מחנה הרדאר; רעמי הפגזים המומטרים יומם ולילה על ירושלים נשמעים עד כאן: פטריות עשן נראות במערב, כאילו ליד לטרון, ואולי דרומה משם, קשה מאוד להבחין במרחק כזה; והנה מטוס עירקי מגיח פתאום, טס באטיות רבה, ובעודו מעליהם, צץ ז’ורז', מטר שמונים וכמה גובהו, נער יתום שעוד בצרפת אומץ על ידי חבורתם, בזרוע שרירית ארוכה מניף את הברן של היישוב, יורה ויורה וכאילו פוגע, אבל המטוס ממשיך לאטו דרומה־מערבה, והכול מסכימים שהוא שגורם לפטריות העשן בחולדה. חברי הקבוצה עודדו את אלישע לרכוב למשטרת אבו גוש, אך לא בציפייה לסיגריות. בשובו יביא גם מידע על הקורה פה מסביב, ממש מתחת לאף.

גם לאלישע היה סולם עדיפות משלו, ובראשו פגישה עם נוגה. משגברו ההפגזות, התמלא חרדה, שכן נוגה אינה סתם משוללת פחד, ההתרוצצות שלה בשכונות המופגזות גובלת בהפקרות. היא עצמה סיפרה לו איך בהיותה בבית ישראל או במאה שערים, החלה פתאום הפגזה, היא דופקת על דלת אחר דלת, ומשרואות בעלות הבית בחורה במכנסיים, לבושה ב“פריצות”, טורקות בפניה דלת אחר דלת. וכך נשארה עומדת, משוקעת בתוך איזו גומחה בקיר, עד תום ההפגזה. הוא מוכרח לראותה ולדעת אם שלום לה. אמנם, בצבא אין שום אדם אדון לעצמו, אבל הוא משוכנע שהיא מצפה לו באבו גוש. בעדיפות שנייה הציב אלישע את סילוק ה“שוורץ”. אלישע שמע על “בזות”, שחולקו ביד רחבה לפלמ“ח ואולי גם ל”מוריה" ולכוחות אחרים בחטיבה. את גג המשטרה ירים בתביעה, שהכיתה שלו, שתי חוליות מקלעים בינוניים, תצויד ב“בזות”, וָלא – – –

ומעיר הסיפור: ולא ידע אותו תמים, שבירושלים כולה היו בשנים־עשר במאי ארבעה מק"בים בלבד, ובחמישה־עשר בו, ארבעה ימים לפני שרכב אלישע לאבו גוש, שישה בלבד.

צ’יקי, הס' מ"כ שלו, ליווה אותו לשער, להבטיח שלא יישמט פתאום מעל החמור וכן כדי לפתוח ולסגור את השער. לרגע עברה תחושה מוזרה את אלישע שלא יקרה מה שקרה בשנלר בכל פעם שיצא את הבסיס, ומיד הרחיקָהּ בהפיכת המצב העלוב להלצה. לצ’יקי אמר:

“אם תהיה התקפה,תירו צרורות! אל תבקשו רשות! את שלוש מאות הכדורים תרביצו!”

שמש מאי עדיין בערה בפאתי הרקיע כשהגיע למשטרה ומצא את בועז, מעתה השליש הגדודי. בועז הביט בו בחמלה וכבר עמד להפנות לו את גבו כאומר, שתי “בזות”?! אין לך צל של מושג באיזו צרה אנחנו פה, אך כמו במחשבה שנייה, חייך ואמר:

“ידוע לך, שנוגה שבה אלינו, וכי לא נפלה משערת ראשה ארצה?!”

בחבל, שז’ורז' הזריז התקין ממנו ברגע האחרון מעין מושכות, קשר אלישע את החמורצ’יק באיזו פינה מוגנת מפני חובבי רכיבה (אורוות הסוסים המנדטוריות של המצודה נוקו וחוטאו היטב, ושימשו תחנת איסוף וחדר ניתוחים לפצועים שלא חדלו להגיע), ועוד לפני שפתח בחיפוש אחר נוגה, באה היא מולו, שמחה, צוהלת, שופעת חום.

למרות חדוות הפגישה וחרף היותם נשואים זו השנה השלישית התביישו להתגפף ולהתנשק באמצע החצר. אלישע חשש מאוד להשאיר את החמורצ’יק, המתחנן ממש לדהרה בריאה, אך התשוקה להתייחד באיזה מסתור, לא חשופים לכל העיניים שבשטח, ניצחה. נשקם משתלשל מכתפם (כאן לא זזה גם נוגה, בפקודה, בלי סטן!) יצאו את המצודה והשמאילו בכביש עד למקום שימינה מסתעפת הדרך לנווה אילן ומשמאל לכביש מטפסים האורנים במעלה גבעה. לא מי יודע מה, אבל בשעת בין הערביים, שאצלנו היא כהרף עין, אפשר למצוא בין העצים איזה סלע מוצנע, שטוח, חלק, שכל חום היום אצור בו, ולהסתר שם. כמעט בלי לדבר, להוטים כמו בלילה ההוא, כשסוף־סוף באה אליו למושבה בשובו מהמלחמה; כמו בבית אידליץ, עד שפתח בן־גוריון בהכרזת העצמאות; פרשו את החולצות שלו ושלה למעין סדין על האבן החמה, ועירומים למחצה נבלעו זה לתוך זה, דבר אינו קיים בעולם, רק תשוקתם זה אל זה, גוף אל גוף, איבר אל איבר, כובשים את האבן הקשה, החמה.

הערב כיסה אותם מהר מהצפוי, ופתאום היו שניהם שוב מודעים אל המלחמה שמסביב, ואם כי סריס נכבש (שמע עכשיו אלישע), מוסיפים הערבים לתקוף משלטים. באותו יום שישי עצמו, למשל, הסתערו על משלט 10, שמחלקה מהגדוד החזיקה בו. את המשלט לא כבשו, אבל ארבעה אנשים נפלו בקרב. ולך דע.

הם שבו והתלבשו, ואז נזכר אלישע שאת העיקר – קניית סיגריות אנגליות – לא ביצע. נזכר גם בחמורצ’יק, שמי יודע מה עוללו לו. בחופזה חזרו לבניין המשטרה. החמור היה במקומו, סבלני ושתקן. אשר לסיגריות, מישהו כיוון אותם אל מוכר הסיגריות בכפר, והנחה אותם: זה יגלה את סחורתו רק אם יבין שלא יעמדו איתו על המקח ותחת לחץ פסיכולוגי מתון.

וכך הווה. ומתחת לירח זורח של י' באייר, לא יום וגם לא אימה חשכה, שב אלישע אל הקבוצה הקטנה, אדם ששליחותו התמלאה – יש סיגריות “קֶפּסתֶן”, יש הרבה אינפורמציה, אין שינוי בעניין הפגר המת, ה“שוורץ” – וזה המצב.

ד

כשבוע לאחר הפגישה עם נוגה – ונפש אלישע שוב יוצאת אל נוגה, והוא מתכנן עוד רכיבה למשטרת אבו גוש, לקנות סיגריות לכולם ולאסוף מידע חדש – ישבו להם בצד צריף הפחים ופניהם מערבה אלישע וצ’יקי, לוינזון, ורוזמן, ומזרחי הקטן, ואולי עוד מישהו מהכיתה, מביטים לעבר שפלת החוף, תל אביב, הים, צינת הלילה נחפזה לפנות מקומה לעוד יום שרב. ופתאום קורא מזרחי הקטן, הדרוך תמיד לכל קול חשוד ולכל מראה שאינו במקומו, “תראו את השרפות שם למטה!”

“מה פתאום שרפות על ראשך?” רטן צ’יקי, שמזרחי הקטן הבריח בקולו איזו הזיה מתוקה.

“באיזה למטה אתה מדבר?” שאל רוזמן הירושלמי הליטאי, החושד בכל אמירה כוללנית.

ואז ראה אלישע מרחוק מאוד, ממערב לשער הגיא ולדיר איוב פטריות עשן. השטח הוא בלי ספק דרומה למנזר השתקנים ולמשטרת לטרון, אולי בסביבות המחנה, שכל ראשי היישוב נכלאו בו בשבת השחורה. כן. בוער כל מה שחרכה וייבשה השמש בימי השרב. הפטריות פורחות דומם, מעוגלות ומתפזרות כלפי מעלה. מכאן אין נשמעים קולות נפץ, לא של הפגז בצאתו מהקנה ולא של התפוצצותו במטרה. הם יושבים וצופים, כמו בסרט אילם, ומי יודע מה מתחולל שם, ובכל מקרה, אם זה קרב – ידנו על העליונה. הזונות הבריטיות עזבו את הארץ ושוב לא יתייצבו לימין הערבים, כמו שעשו, והדבר לא ייסלח להם לעולם, בשייח ג’ראח. שם למטה יעשו מהם החֶברה שלנו קציצות.

כך אמר אלישע בלבו, ואף שמע את עצמו מבטיח זאת לחבורה הקטנה, שאליה הצטרפו שאר אנשי הכיתה וכמה מחברי הקבוצה. תוך כדי כך הבחין בחסרונו של ז’ורז' היפה, שדבק בכיתת המק"ב, ובכל רגע פנוי הסתופף בצלו היוקד של צריף הפחים.

“איפה ז’ורז'?” שאל, ומי שדובר תמיד בשם כלל הקבוצה, יוחנן, הוא ז’אן־פייר, השיב:

“פתאום הסתלק. הלך לאחת מפלוגות הפלמ”ח פה."

“הלא הוא ילד!”

“בקושי שש־עשרה. ביום כיפור ארבעים וארבע, תכף אחרי השחרור, בא צרפתי אחד לבית הכנסת, שהקבוצה הקטנה שלנו באה אליו לאזכרת נשמות, בידו גוי קטן, ילד רזה מאוד. ברור היה שהאיש מבקש משהו חשוב, ולא יודע מה לעשות. שאלתי אם אפשר לעזור לו, והוא אמר שבא לדבר עם הרבי, אבל הרבי עסוק מאוד בתפילה. הילד, כמו שאמרתי, נראה נורדי, בלונדיני, אבל מיד ידעתי למה הביאו הצרפתי. היו אז מקרים לא מעטים, שהצדיקים שהסתירו ילדים וגידלו אותם כאילו הם נוצרים כשרים, חשו שהם חייבים להחזיר אותם לעם ישראל. סיפרתי לו, שחברי ואני פעלנו ב’מאקי' ואנחנו לפני עלייה לארץ ישראל. היוזמה לשוב ולהיות יהודי, התברר, באה מצד הילד, ואביו המאמץ הבטיח מיד לעזור לו. הנה ככה היה ז’ורז' לאחד מאיתנו. הוא גם הילד הראשון של הקבוצה וגם כמעט חבר, מלאך אלוהים.”

“אז מדוע הנחתם לו ללכת?” קרא אלישע, כמעט אומר, הלוא אתם יודעים, שהילד הזה ירוץ קדימה, ברן בזרועותיו הארוכות, ירוץ בלי לחשוב רגע.

“”ז’ורז' אמר: עד עכשיו הגנו עלי המזל, הורי המאמצים ואתם, חברי, עכשיו אני לא יכול עוד לתת לאחרים לשמור עלי."

“וזהו?”

“וזהו.”

לא יצא שבוע, והקבוצה התבשרה על נפילת ז’ורז‘, שאפילו שהות להסתגל למצבו החדש לא ניתנה לו. מיד צורף לכוח שיצא לאזור דיר איוב לקראת ניסיון נוסף לכיבוש לטרון ופתיחת הכביש. מאז הלילה צפתה נוגה בכלי הרכב עמוסי הנפגעים, הדוהרים לאבו גוש, ברופאים, שחלוקיהם האדימו במאמציהם לטפל בפצועים הרבים. בקרב שהשתתף בו ז’ורז’, נפלו שנים־עשר לוחמים והוא ביניהם, ושישה נפצעו. באזור לטרון, המשטרה, הכפר והמנזר, נפלו עשרים ושבעה ועוד ארבעים נפצעו.

כששמע אלישע על מותו של ז’ורז‘, היתום שיצא חי מצרפת, לא ידע מנוח. הוא חבש את החמורצ’יק ונסע לאבו גוש, אל נוגה. מפיה שמע על ממדי ההרג. במשטרה התהלכו הכול הלומי כאב, אך אלישע לא היה יכול להשתחרר מסופו האכזר של הילד היפה הזה, שלא היה יכול עוד לתת לאחרים לשמור עליו. בפעם הראשונה מאז דצמבר לא הצליח לכלוא את דמעותיו. באחד החדרים מצא כמה דפים ועיפרון, הסתלק לחורש האורנים, אל אותה אבן עצמה ששימשה להם מצע, וכתב: ז’ורז’. כתב את תמצית קורותיו של הילד, “מאנשי משמר המלך”, ששש־עשרה שנה שמרו אחרים על חייו ופחות משבוע אחרי שהחליט לצאת ולשמור על חייהם של אחרים, נפל בקרב. הוא הביא את הכתוב לנוגה, ואף היא, הקשה מצור, פרצה בבכי.

“אתה מוכרח לשלוח את זה לעיתון!”

“עיתון? מה זה בימים אלה נער מת אחד?”

“ישנו איזה שבועון, ואולי דו־שבועון, שהגיע גם אלינו לגדוד, ונדפסים בו סיפורים ושירים. תן לי את הדפים ואני אדאג למשלוח.”

ה

ופתאום הסכימו הצדדים הלוחמים על הפוגה, החל באחד־עשר ביוני, בשעה עשר בבוקר. אז כבר היה אלישע עם המסייעת כולה בבית ההבראה של מעלה החמישה, ואילו נוגה שבה לירושלים לדפוק על דלתותיהן של משפחות הנפגעים, לספוג ביטויי כאב וזעם, ובגבולותיו הדלים של האפשרי גם להושיט סעד חומרי.

מירושלים לא יצאו מאז ראש השנה כשנסעו למושבה להיות ילדים טובים ולשבת עם ההורים בבית הכנסת. יותר משמונה חודשים בלא שיחת טלפון (מי חשב אז על טלפונים?) לא מכתב, לא חבילות גדושות מטעמים (להוציא זו שנשלחה באחת השיירות, נמסרה אחרי חודשיים, ומתכולתה שהבאישה הצילו קופסת סרדינים ובקבוק ליקר בננות!) עכשיו עברה שמועה שהגדוד יישלח לשפלה לחופשה קצרה.

ערב הירידה קיימו הפלוגות מסדרי השבעה. בשורות ארוכות עמדו, רוביהם ב“דַּגֵּל שֶק”, ובועז קרא שבועה, שככל הנראה גם חיבר. כן הנחה את הלוחמים לקרוא בתום הקריאה, ובקול רם אחד: “אני נשבע!”

וזה נוסח השבועה, שבע־עשרה מילים, כמניין “יַהַב”, שעלה בידי הסיפור לשחזר:

“בכל הקדוש לי אני נשבע לחזור לירושלים בתום החופשה, לשרת כלוחם ביחידתי ולפעול בכל כוחי לכך שירושלים תוסיף להיות, כמימי דוד המלך, לבו החי של עם ישראל.”

בגמר השבועה נדרשו אנשי המסייעת (וכך שאר הפלוגות) לקרוא אחריו, מילה במילה, את שני הפסוקים מספר תהילים פרק קל"ז, שמי לא ינק אותו עם חלב אמו:

“אִם־אֶשכָּחֵך ירוּשָלִָם תִּשכַּח ימִינִי: תִּדבַּק לשוֹנִי לחִכִּי אִם־לֹא אֶזכּרֵכִי אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת ירוּשָלִָם על ראש שִמחָתִי.”

ובשעת השקיעה עלו כולם על משאיות, תרמילים ותיקים בידם האחת, נשקם האישי באחרת, ויצאו למסע לילי ארוך לשפלה. רביע הירח הזורח הזכיר לאלישע שעכשיו שבועות. עד באב אל־ואד היה הכביש פתוח, משם השמאילו לכביש הרטוב ומעבר לקו הגבעות הראשון הימינו לתוך דרך משובשת, שלימים נודעה כ“דרך בורמה”. בקטע אחד, בעלייה תלולה, ירדו מהמשאיות ובדחיפה קבוצתית סייעו להן להתקדם על מצע של רשתות ברזל ולהתגבר על השיפוע התלול. כך עד למדרון האחורי של אותה גבעה סרבנית ולתחילתה של דרך מאולתרת, זרועת סלעים ומהמורות. שם שבו למרכב, מגינים על אחוריהם מטלטלות וקפיצות בישיבה על תרמיליהם, נוסעים לעבר בית ג’יז, מבית ג’יז לחולדה, מחולדה לעקיר, שבתיה החרבים והחרבים למחצה מדיפים ריחות של שרפה, ושל כפר גדול ותוסס שאיננו, ריחות שירחפו כך עד לאחר שיחזור אחרון בתי החומר אל האדמה אשר ממנה לוקח, ורק איזו משוכת צברים ותאנה בודדה ייוותרו בצד הבתים החדשים, כמו נשכחו בטעות. מעקיר המשיכו לרחובות, ומרחובות לנס ציונה וראשון לציון. משם ועד בית דג’ן ומבית דג’ן בואכה תל אביב היה הכביש חרוץ תעלות נגד טנקים ומנוקד צינורות ברזל לבלימת רכבו של האויב. אילו לא היתה השעה שתיים או שלוש אחר חצות ונסיעתם נמשכת שמונה או תשע שעות, היה אפשר להתערסל עם הזיגזגים החדים והזינוקים מעלה מטה ולדמות שהמשאית היא מתקן של לונה פארק. אלא שהגיבורים היו עייפים ורדומים, להוטים להגיע לארץ הפלאות, מפנטזים בעניין “הדבר הראשון” שיעשו בהגיעם. דבר ראשון, אמרו אלה, ייכנסו לאמבטיה חמה ולא יצאו מתוכה עד תום החופשה. אחרים אמרו: “דבר ראשון אני הולך לעשות לעצמי סלט מוחמד, עם חופן זיתים כתושים, לבן צונן, חצי אבטיח, עם אני לא יודע מה עוד.” ויש שאמרו: “דבר ראשון אני הולך ל’ברוקלין בר', מזמין שני בננה ספּליט ולא זז עד שאני גומר אותם עד הסוף.” תקצר היריעה מלמנות את כל ביטויי התאווה של היורדים מירושלים. שותתת הדם, הרעבה ללחם וצמאה למים, וכבר מנגד תל אביב הלבנה, המתפוצצת מרוב שפע, ואתה רק קום וקח.

ובארבע לפנות בוקר חנתה המשאית בצד קולנוע “מוגרבי”, ליד מגדל השעון, זה וזה זיכרונם לברכה. בקצה אלנבי, מעל הים, כבר היתה התבהרות, וכוכב הבוקר האיר פניו בשמחה מיוחדת לקראת הגיבורים השבים מהמלחמה הכבדה. רק הוא לבדו. העיר ישנה שינה בריאה. ואם כי פתחי בתים נראו מוגנים בשקי חול או בקירות לבֵנים, נחה על בתיה הלבנים של תל אביב שלוות פתאים. ליד השעון חנה טכסי, וכששאלו נוגה ואלישע ועוד חברים אם יש עכשיו מקום פתוח, שאפשר לקבל בו סלט טרי, לבן ואבטיח, אמר הנהג בחביבות, נותן ידו למאמץ המלחמה: “יש, ולא רחוק מכאן, ליד גאולה. לשם הולכים המלצרים לאכול בסוף העבודה.”

ובמסעדת המלצרים אכן חגגו את השיבה הביתה. בלית ברירה, ראוי להוסיף, ממילא נאלצו לחכות ברחוב עד שתתחדש התחבורה הציבורית אז אם ככה, יאללה, סלט מוחמד.

ו

על שלושת הימים בשפלת החוף אין לומר ש“עברו ביעף”. מה כבר אפשר להספיק בשלושה ימים, שאפילו שלושה אינם, אם רוב היום הראשון עבר בביקורי הורים ובשינה גנובה. החופש היה קצר מדי, אבל כשקרב לסופו, חשו נוגה ואלישע ששלושת הימים כבר התארכו מאוד, ובבוקר יום שישי טוב יהיה להתייצב אצל קונסול ירושלים בבית רוֹמַנוֹ, ובמשאיות שימתינו להם לחזור הביתה, אם מותר לומר כן.

אין פירוש הדבר שנוגה ואלישע לא שמחו שמחה רבה באבא ואמא אחרי כל החודשים המסוערים בעיר הנצורה. זו לא היתה רק תשוקה טבעית להתחבק, להתנשק, להשיב באורך רוח על כל השאלות. כמה היו זקוקים לחסות עוד פעם אחת בחיק אבא־אמא, לספר ולספר לאוזניים שומעות, באחת: לפרוק כל מה שכלאו בתוכם מאז נפל ראשון חבריהם, ואי אפשר ואסור לדבר בזה עם חברים, שיום־יום עלולים הם עצמם לא לשוב. ובדגש חזק: שלושה ימים לשוב ולהיות ילדים, הילדים שבמציאות חדלו להיות שנים לפני שיצאו את המושבה למקומות אחרים.

שלא לשבת בטלים וגם לראות מחדש את רחוב אלנבי מלוא אורכו, צעדו עם השחר העולה עד כיכר המושבות, שבה, לא שכחו, תחנת הטקסי שירות. בשירות נסעו למושבה, בולעים את המראות שבדרך, כל שנצרב בזיכרונם, אצל אלישע מלידתו, אצל נוגה מיום שעלתה משפחתה ובאה לשבת ליד אחי האב, שעלה לפניהם. מה נשתנה? מה נשתנה? בעיר הבחינו בריבועי נייר עם צד"י גדולה, מודבקים לחלונות מכוניות אזרחיות, ומאליהם הבינו שזה צי הרכב של הצבא החדש. גם בשינוי בולט אחד הבחינו: נעלם המאהל הבדווי בחצי הדרך למושבה ונעלמו האנשים שנהגו לשבת בפתח איזה בית קפה קטן בחזיתם של שני הבתים הגדולים מימין לדרך, שותים קפה, יונקים נרגילה ומשחקים שש־בש. מישהם כבר נכנסו לבתים שהתרוקנו. חוץ מזה, היה הכול כמימים ימימה. כמה מאות פעמים רכב אלישע על אופניו, לא אחת עם נוגה על הרמה, אם לרמת גן, אם לירקון, אם לתל אביב. מה כבר יכול להשתנות בשמונה חודשים?

במושבה חנה הטקסי, כרגיל, בפינת שטמפפר ופינסקר, כיוון שדירת הוריה של נוגה ממש מעבר לפינה, כמה מאות מטרים מהתחנה, לא התעוררה השאלה, אל מי הולכים קודם. כתמיד, כבר יצא אביה של נוגה לעבודה, האח הבכור, אפרים, שכבר בנה לו קן משלו, ודאי גויס לצבא, הוא ובן הזקונים, דוב, ורק אמה בבית, טורחת באחת המלאכות שאינן נגמרות לעולם, מהרחב נכנסו לחצר, שבעליה, אדון כהן, הפך חלק מביתו לדירת חדר, מטבח והול צר, ועוד בנה בית נוסף בחצר להשכרה, ובו התגוררו שתי משפחות. בימי הקיץ מתנהלים החיים בחצר, אך במזל לא הבחין איש בבואם. נוגה פתחה את הדלת, שלעולם אינה נעולה, ונכנסה. ואמה, כפופה אל רצפת החדר הגדול, שבימים החמים מאוד היא שוטפת בוקר, צהריים וערב, תריסי החלונות סגורים, וכך משתמרת מעין קרירות לחה. לפני שהספיקה נוגה להפתיעה ב“שלום אמא’לה”, הגביהה האם את עיניה, הזדקפה, לפתה את ראשה בשתי כפותיה הרטובות ו – התמוטטה, מתעלפת.

בִּתה וחתנה מיהרו להקימה ולאלצה לשכב קצת בין הררי הכרים והכיסויים שעל המיטה. לרגע קצר אחד, הסכימה. ליותר מרגע אין לה פנאי. התיישבה ומלמלה: אוי, אני לא מאמינה! פתאום שניכם פה. כבר לא ידענו מה לחשוב. אמרתי לאבא שיעזוב הכול וייסע לחפש אתכם. תנו לי למשש אתכם, יקירי, אהובי.

נוגה ישבה ליד אמה, ליטפה ונישקה אותה דומם, אך פתאום כבר היתה שוב האם על רגליה המוצקות והזריזות, וכאילו לא לפני דקתיים שכבה מתעלפת על הרצפה הרטובה, עמדה עליהם לשרתם:

“דבר ראשון אני מכינה לכם ארוחת בוקר טובה. בטח לא אכלתם כלום שם בירושלים.”

שניהם חייכו על “דבר ראשון” זה, נושא השיחה במשאית בכניסתם לתל אביב.

“דבר ראשון, אמא’לה, כבר אכלנו ארוחת בוקר ענקית, עם סלט מוחמד.”

“מתי? איפה? פחדתם שפה לא תקבלו אוכל?” תמהה, נעלבת באמת. “למשיח לא מחכים כמו שחיכינו אנחנו לכם, יום־יום. איך לא מראים סימן חיים שמונה חודשים?!”

“את יודעת, לא היתה כל דרך. רק אתמול, פעם ראשונה, נתנו לנו חופש לשלושה ימים –”

לעיני האם שבו הצלילות והערנות, רק עכשיו הבחינה במדיה של נוגה ובסטן שלה, וכמעט התעלפה שנית:

“גם את גיטק’לה, היית במלחמה, ירית בערבים הרוצחים האלה!?”

“לא, לא יריתי. זה רק להגנה עצמית.”

“הלוא את מורה כל כך טובה. את סטודנטית. צריכים אותך שם, לא להסתובב עם מדים ועם סטן. יש בפנים כדורים? וגם ברובה שלך, אלישע?” כאילו רק ברגע זה גילתה שאף הוא בחדר, מיהרה לשבחו: "כבר כמעט שכחתי איך אתם נראים, אפילו את גיטקה בקושי הכרתי. היום את הולכת להסתפר ולהסתרק, כאילו יצאת מהיער את נראית, ואתה, אלישינקה, כאילו צמחת עוד לגובה. לא רואים עליכם את הרעב שסבלתם שמונה חודשים, אוי, אינכם יודעים כמה דאגנו פה, ואתם, אפילו כמה מילים עם איזה נהג לא שלחתם, הלוא גם מהמושבה לקחו ‘לַאסט אוֹיטוֹס’ לשיירות, את המשרד של סוֹבּוֹל בפינסקר לקח הצבא. נו, איך זה ‘לַאסט אוֹיטוֹ’ – "

“מכונית משא,” תיקנה נוגה, מורה פעם – מורה תמיד (“משאית” מאוחרת יותר). “אבל תגידי, אמא’לה, באמת חשבת ששמונה חודשים לא אכלנו ונשארנו בחיים?!”

“ואיפה הספקתם לאכול הבוקר” פה במושבה הכול עוד סגור. ברגע אחד תהיה ארוחה."

“אמא, אני נשבע לך,” נכנס אלישע לשיחה. “לתל אביב הגענו בארבע. הורידו אותנו ב’מוגרבי', ומישהו כיוון אותנו למסעדה של מלצרים, שאחרי שהם גומרים להאכיל אחרים, הם באים לאכול שם בעצמם –”

“אוי מסכנים שלי! אתם נופלים מהרגליים ואני עומדת ומקשקשת. כבר אנו מציעה מיטה, ואתם שוכבים לישון. כשתקומו, תחכה לכם ארוחה, שלא אכלתם מאז ראש השנה.”

בלתי אפשרי להילחם באישה החמה והחיונית הזאת, ואף על פי כן הוא חייב להסביר לה שגם לו יש הורים מודאגים, ועליו לראותם. שעה, לא יותר. נוגה תשכב, והוא יצטרף מעט יותר מאוחר.

“בחלום תלך לבדך!” נזעקה נוגה. “שנינו נלך ונחזור, ואז נשכב ונאכל צהרים. בערב.”

ז

עד שחצו את המושבה מקצה לקצה, כבר הכתה השמש על ראשם. אבל פה, אמר אלישע בלבו, גם החום שונה. הוא חלק ממערכת שלמה, שלתוכה נולד, וגם אם מאס בה, הנה צועדים הם שניהם שוב בתוך אותו מובן מאליו שאינו מכיר, ולא יכיר, הוויה שאינה זו. פינסקר הגיע לסופו, והנה משמאל באר המושבה, שמנועה מתקתק ברמה כמימים ימימה, וחכמי המושבה טרם עקרו בעת ההיא את הגן הציבורי, שבשנת היובל ניטע ברוב טקס במגרש הגדול שבין הבאר לתחנת האוטובוסים וליקב ונקרא על שם המייסדים, שכמה מאחרוניהם עוד זכו להשתתף בו.

במושבה זו, פסקו המייסדים, לא יִצרו רחובות את סימן הצלב לעולם ועד! רחוב יתחבר לרחוב בעזרת ברך. מוהליבר, למשל, לא יימתח מבית הכנסת הגדול עד קצה היישוב. פתאום יפגע בוולפסון, ותיווצר מעין ר ולא סימן הצלב. בוולפסון, יפנה ההולך שמאלה וחרי פחות מחמישים פסיעות ימצא מימינו את חפץ חיים, שבהיפגשו עם וולפסון ייצוא T

הפוכה, וכך כל הרחובות כולם. ואכן, כך חצו בבוקר החם ההוא את מושבת ילדותם, הלב נצבט מחדש למראה כל בית מוכר, קמצים של אקליפטוסים רמים, שעיעי גזע, המספרה של אזוב, פרדסים שיבשו במלחמה והיו למגרשים, אך כמעט הכול עומד ואינו משתנה. הלב מתגעגע אל מה שלא יוכל עוד לשוב אליו וגם מושך החוצה, אל עולם חדש שהחלו לעצב לעצמם עד שבאה מלחמה חדשה זו ושיבשה הכול. אם יצאו חיים מהמלחמה, העלולה להתחדש בכל יום, ישובו לדרך שהחלו לפלס לעצמם בשניים.

“אנחנו שנינו, יחד,” שמע עצמו אלישע אומר בקול, מחבק אותה לעיני המושבה, “אנחנו שנינו, יחד, נקים לעצמנו עולם.”

“אנחנו יחד,” נענתה מיד, “נהיה עולם.”

ואז באה הפגישה עם אמו של אלישע, שלא התעלפה, אך קירבה כפות ידיים מאוגרפות אל חזה כיראה מפני איזה תעתוע, שיעלים מחדש את בנה וכלתה, שכך, פתאום, אחרי שבראשה כבר עברו מחשבות איומות, הם כאן. את עיניה, שתמיד הן דלוקות מעט, מיהרה לנגב בממחטה שבכיס חלוקה, הניחה להן שיחבקו אותה, לא מצליחה גם עכשיו לפרוץ אל מחוץ לסגירותה הנכלמת, וכמו אמה של נוגה, אמרה:

כבר אני מכינה אוכל. קודם כול, תשתו כוס תה. ולמה גם פה אתם עם רובים?"

אך לפני התה, רצה אל האב, למשרדו הסמוך לדירתם, לבשר לו מי בא. בעקשנות בלתי מתפשרת שפתאום בקעה מתוכה, עמדה על כך שלא אלישע אלא היא תלך, והם ישבו קצת לנוח. עם האב, שרגשותיו מבעבעים מאליהם ובדיבור אינו מתקשה, היתה שיחתם מפורשת יותר, אבל גם היא לא חרגה ממעגלם החנוק של חייהם.

להוריהם, הסכימו נוגה ואלישע בתום שלושת הימים, אין יכולת לדמות מה באמת קרה לחבריהם, קרה להם, בשמונת החודשים האלה. לכול הם מאזינים בקשב מלווה באנחות, אבל דבר אינם שומעים. מהגעגועים אל אבא־אמא, אל ההתפרקות מהמשא הכבד, אל ההתרפקות בחיקם, לא יצא כלום. אין חיבור. בדברי בנו ישמע אביו של אלישע לכל היותר מה שקרה לו לפני חצי יובל שנים, כששירת בצבא הפולני במינסק ובמצודת בּרֶסט־ליטוֹבסק. כל מה שנוגה ואלישע נזקקו לחלוק עם מולידיהם – נידון להיכלא בתוכם.

אחרי שעתיים, ואולי רק שעה, אחרי התה והעוגה שנשארה משבת, והדברים החוזרים שוב ושוב על גודל חרדתם לילדיהם ועל שמחתם הגואה בראותם אותם בריאים ושלמים ויפים ורגועים, קמו להיפרד. בקושי ראו את אמה של נוגה, התנצלו, ואת אביה יראו רק בערב, בשובו מהעבודה. ודאי שיבואו שוב.

“אנחנו נאלצים לבוא,” ניסה אלישע לפטור עצמו בהתחכמות, “אין לנו איפה לישון.”

וברצינות, כן, אם לא הלילה, אז מחר. לילה או שניים יישנו כאן, ולילה או שניים אצל נוגה. ונשיקות. ולהתראות. ונשיקות. וחיבוקים. ומהר נתראה. אולי עוד הערב, ובטח מחר.

ח

בכל ביקור במושבה התעוררה הבעיה: איפה ישנים? שתי דירות חדר, ובו ישנים כולם. אצל אלישע יש לפחות מרפסת פתוחה וספה שבורת קפיצים, שניתן לרככה בכסת הגדולה. עכשיו חם, ולהתכסות צריך רק מפני עיני השכנים שממול. יש מטבח, אבל בלי טיפת אויר, ובלילות החמים האלה מתים בו ממחנק וזיעה. אצל הוריה של נוגה גם מרפסת אין.

אבל גם ברירה אין. מחודשי השירות הצטבר אצלם קצת כסף – אפילו רצו, לא היה על מה לבזבז בירושלים. – והיו יכולים להשתכן בבית מלון תל אביבי. זה גם היה “הדבר הראשון באמת” שעלה במוחם כשהיטלטלה המשאית בין המכשולים הנגד־טנקיים בואכה תל אביב. אבל שיאמרו להוריהם, שגם בביקור כזה לא ישנו בבית?! אין עלבון גס ומכאיב מזה! טוב מאוד אתם יודעים כמה אנשים היו ישנים כאן (יאמרו ארבעת ההורים), על ספה, על מיטה מתקפלת, על הרצפה. היה מגיע קרוב מחוץ לארץ, פותחים לו את הבית, לפעמים ללילה, לפעמים לשבוע ולפעמים לחודשים, ואתם, הילדים שלנו, תלכו למלון?!

פתרון פשוט זה נדחה על הסף. כמה חבל. אלישע זוכר היטב כל תאריך משמעותי, והוא מזכיר לנוגה ולעצמו מתי שכבו במיטה אחת. בפעם האחרונה קטעה אותם הכרזת בן גוריון ברדיו. והיתה הפעם היחידה על האבן החלקה בחורש האורנים, ואז שבה נוגה למשפחות שלה בירושלים. איזה חלום בלתי מושג, להיסגר בחדר בית מלון, כמו אחרי החופה, לקרוא דרור לעצמם, ובניגוד לצירוף מקראי, החביב על ראש המפלגה, שזה מקרוב הצטרפו אליה, “תפן לברית ואל תפן ליצר” – לפנות גם לברית וגם ליצר… אפילו נוגה, שבדיחות גסות מביכות אותה, ציחקקה. “צחוק בצד,” נאנח אלישע, “שלושה לילות נישאר עם ההורים וניאלץ שוב לחפש “בייקה” בפרדס, פיסת חול רחוקה בשפת הים, חדר מדרגות חשוך, לא כאילו אנחנו נשואים כבר כמעט שלושים חודש.”

"אבל שתיזהר, " לחשה נוגה לתוך אוזנו כשנמצאו עוד בו ביום לבדם בדירת הוריה של נוגה.

אלישע למד להכיר את אישיותה החופשית של בת הכפר הזאת ואת תחבולותיה, וכשאמרה שהיא מוכרחה לצאת לכמה שעות, “לטפל באישה מסכנה”, הבין, וכמותו גם נוגה, שהיא מסתלקת רק כדי שיוכלו להתייחד מעט.

“את חוששת ממשהו?” שאל במרומז, ולא: לא היתה לך וסת?!

“אני לא חוששת, אבל בכל זאת.”

“את הדיאפרגמה זכרת?” העז לדבר במה שהשתיקה יפה לו.

“היום כן.”

“ומתי לא?”

“אז על האבן. הכול היה בלתי צפוי, ואני שמחתי כל כך, שלרגע גם אבד לי השכל הישר.”

“ו −?”

“שום דבר. בינתיים. אבל תיזהר.”

ומאוחר יותר, אחרי שבעטו בכללי הזהירות, וכבר ישנו כנראה שעה־ שעתיים, התעוררו שטופי זיעה. לא הועילה הרצפה הרטובה, לא הועילו התריסים הסגורים. אבל את אלישע ממלא עונג נפלא, הפעם הזאת, הוא יודע בלי שום ספק, ולא כפי שלא אחת בעבר נדמה היה לאצבעותיו, לשפתיו, לגופו, הפעם הזאת חשקה בו נוגה כל כולה. הוא אמר:

"ממה בכלל את חוששת? תמיד אהבת ילדים, תמיד רצית הרבה ילדים, אז לכל היותר התחלנו את הראשון – "

"אני רוצה ילדים. ארבעה, אפילו חמישה, אבל לא, תאר לעצמך, באמצע המלחמה – "

“יש עכשיו כל כך הרבה בתים ריקים בירושלים. אני אלחם לך, ואת תגדלי את בכורנו –”

“וכך תגשים חלום גברי: אני אהיה מינקת, טבחית ושפּוֹנזִ’ידוֹר, קינדֶר, קיכֶה, קירכֶה, ואתה הלוחם, המפרנס, האינטלקט בפעולה!”

“עד שאגיע לקרסולייך האינטלקטואליים, אצטרך לשבר הרבה קולמוסים, וכבר את חוששת?!”

“ראשית אינני חוששת. אני דבקה בתוכנית החיים שלי.”

“ושנית?”

“שנית,” היססה והשיבה באי רצון. ואתה תרצה עוד ילד?"

“את מתכוונת לעוד ילד נוסף עלי. נפלא לי בילדותי אצלך, אבל מה יהיה כשאתבגר, תישארי בלי ילדים?”

“מספיק עם השטויות,” חמקה נוגה מהמיטה. “מי משנינו רץ ראשון החוצה להתקלח?”

“אני מוכן לעוד טיפת שינה. ואחרי המקלחת נוסעים לתל אביב. הולכים ל’הוא הלך בשדות', נכון?”

“ולא נחכה לאמא?”

“בכוונה תשתהה. נשאיר לה פתק.”

“ואיפה נישן הלילה?”

“פה. ואחרי עכשיו, בשקט גמור.”

“ומתי אראה את אבא?”

“עד שנשוב כבר יישן. כשיקום, בארבע, נתעורר ממילא כולנו, ואז נאמר לו בוקר טוב.”

“הנה, בזה אני נכנעת לך.”

ט

כשבכיסם כרטיסים ל“הוא הלך בשדות”, הלכו ל“ברוקלין בר”, בין הכיכר לשפת הים, לעוד “דבר ראשון”, גביע ענק של בננה ספּליט. אחרי חורף ואביב של התנזרות כפויה, התענגו על הגלידה והפרי והסירופ, מתכוונים לא להשאיר טיפה. ואז קרה הלא ייאמן הקורה תמיד – לגינת הקפה זרועת החצץ נכנסה בחורה רזה וגבוהה, ולצדה בחור נמוך ועגלגל. נוגה זיהתה אותו ראשונה, וקראה לעברו בקול רך:

"מולקה – נס מהשמים!

אֵי הלשון שתתאר פגישה, שכל מה שנדחס לתוכה בשעה קצרה, היה כמין קרום מסתדק מעל מה שנידון לשתיקה. שאלה אחת לא נשאלה על היעלמותו מירושלים. מולקה היה במעין מדים ועל כותפות חולצתו סרטים סתומים, והם שיערו שמצא דרכו לאיזו יחידת הסברה, חינוך כל מה שנדרשים בו לשון מתגלגלת ודמיון עשיר.

התנשקו, נוסח רוסיה, פעם, פעמיים ושלוש, קינחו דמעה, ומיד החלו להזכיר – בזהירות רבה – את הנשכחות, את ראשית חברותם, הוא עומד בדלת, בידו מחבת עם חביתה מהבילה; את שני לילות השיכרון, ואז כבר נכנסו לשטח ממוקש, מי מכל החוגגים אז עודו בחיים היום. מולקה התחיל למנות שמות, כאילו גם בחייהם היה אחד מהם, ואלישע, “בעל הפיוזים הקצרים”, קטע אותו בשאלה על רבי.

“שמענו שנשארת בקשרי ידידות עם רבי, שהוא עכשיו קצין הקשר המחוזי –”

“כבר לא,” מיהר לחדש מולקה היודע כול. “הוא ירד לשפלה ממש בהתחלת ההפוגה, היה איזה יום עם הוריו, שבקושי ראו אותו מאז בואם לארץ, והסתלק ליחידתו החדשה.”

“גם כן קשר?” שאל אלישע סתמית, אבל מולקה שמע גם מה שחשב שנרמז ומיהר להגן על רבי ואגב לפלוט מה שהשתיקה יפה לו.

“הלוא ההורים שלחו את בניהם הגדולים, את עמוס ואותו, בוויזה שהיתה בידם, לארץ, אל הורי האם, שהספיקו לצאת מברלין עם רכוש רב, ושכרו דירה רחבת ידיים בשדרות רוטשילד. ההורים נשארו בקובנה עם הקטן. היו בגטו עד שחוסל, האם נשלחה לשטוטהוף, האב והבן לדכאו־לנדסברג, ובאיזה נס לא מובן ניצלו שלושתם, והיו מהראשונים שעלו, סמוך לאחר המלחמה –”

“רצית לספר לנו על רבי.”

"הוא רצה להילחם. לא לשלוח אחרים. הוא היה קצין קשר מצוין, אבל שנא כל רגע בתפקיד כזה. עכשיו התקבל ליחידה סודית, שאסור לדבר עליה – "

“אז למה אתה מדבר?” שיסעה אותו דווקא נוגה, חדה כסכין.

“אנחנו – זה דבר אחר.”

המילה האחת הזאת, “אנחנו”, הקפיצה את נוגה. הכול אני מבינה, אמרה נוגה בלבה. מוכה פחדים, אני מבינה! הסתתר אצל רבי עד לפיצוץ בבן־יהודה – אני מבינה! מגיע לו, לילד מפוחד זה, שיחיה ויהיה בריא, אבל את הפה שיסתום.

“תגיד לי, מולקה, זה נכון שתפסת מרגל פולני בקינג ג’ורג'?”

“צריכים לזוז,” שיסע אותה אלישע, ולמולקה וחברתו הסביר, “יש לנו כרטיסים ל’הוא הלך בשדות'.”

“איזו הצגה נהדרת!” אמרה הבחורה, פעם ראשונה ואחרונה נשמע קולה. הם קמו לצאת, נוגה היתה כולה אש וגופרית. לפחות את זה היא מוכרחה להכניס לו:

“חביבי, הפולני האנטישמי שצדת הוא אדון אדלר, בעל קיוסק ב’ציון'. המוכר בכל העיר.”

"או־קיי, מולקה, משך אלישע את נוגה החוצה. “טוב לראות אותך בריא ושלם.”

“ואת שניכם. אותך, נוגה, למרות הערב, אוהב תמיד. את פתחת לי ראשונה דלת בשיכון.”

אכן, כהרף עין חלפו שלושת הימים, ובבוקר יום שישי נסעו להתייצב אצל קונסול ירושלים. שם כבר המתינו מכוניות המשא, שיחזירום למקום שהם, מי יאמין, מתגעגעים אליו. מי שירד בכיכר “מוגרבי” אור ליום שלישי, שב ועלה ביום שישי, איש לא נעדר. אך אף שאיש לא נוסף, חשו הכול צפיפות רבה, גם הודו בסיבתה: החבילות. בעלי עין חדה ראו גם את מי ששבו בלי חבילות, אך מטעמי נימוס לא זורה מלח עכל פצעי אלה, שאין להם אמהות כמו לנוגה, לאלישע ולשאר מאושרים. מבית רומנו יצאו קצת אחרי עשר, ועל סמך הנסיעה הלוך שיערו שבראשית הערב כבר יהיו כולם בבסיסיהם במבואות ירושלים. בימי הפוגה אלה צפויים היו עיכובים רק מצד המכשולים בכביש עד ראשון לציון, וכן באותו קטע בדרך בורמה שייאלצו שוב לעוברו ברגל ואגב כך גם לדחוף את מכוניות השיירה. הכול התנהל בלי עיכובים ובערב היו שוב בירושלים.

י

בינתיים − הפוגה.

הגדוד, שכמו הוטלא על הברך מכל הבא ביד, מצטייד היטב במהלך ההפוגה, קולט אנשים נוספים, בהם קבוצה גדולה של אנשי גח“ל, וכן עוד ירושלמים מאלה שעד עכשיו הצליחו להשתמט מהגיוס. מחלקת המק”ב זוכה למקלעים הצ’כיים המהוללים, ה“בֶּזוֹת” (ובסימונן MG37), שלוש כיתות, שש “בזות”. הראשונה באה עם סמָל מהפלמ“ח, שנתן שיעור בהכרת המקלע, בפירוק והרכבה ובתפעול המתקנים הנלווים, מַטעֵן, מערכת לכינון אש ישירה, אש עקיפה, אש מעל הראש. אחרי ה”שוורץ“, נראות ה”בזות" כמו אמריקה. למקלע ראשון זה (מספרו 3023), ששימש לתרגול, היה פגם כלשהו. מישהו שבר אחת משתי ידיות האחיזה המתקפלות, שבשעת ירי לופת “מספר אחת” בשמונה אצבעות ואגודליו לוחצים על כפתור ההדק, וחסרונה הקשה על האחיזה בשעת הירי. זה ומקלע, בעל שתי ידיות אחיזה, הוקצו לכיתה של אלישע, ושניהם ירו היטב. כל מקלע צויד בקנה חלופי, וחמישה ימים בלבד לאחר שהסתיימה ההפוגה הראשונה, בלילה ארוך שבו ירו שני המקלעים אלפי כדורים בחומת העיר העתיקה, כחיפוי על הכוח שניסה להבקיע לרובע היהודי, החליפו פעמים מספר קנה שהתלהט בקנה החלופי.

לפני שיתואר כאן קרב נוסף, שהאבדות הכבדות שסבל בו הגדוד, כללו גם את 3023, ראוי להתעכב על אחד הלילות שקדמו לו, כשהוכשרו למקלעים הבינוניים עמדות ירי לחיפוי מהלכה הצפוי של הלחימה. במשך כמה לילות הכשירה הכיתה של אלישע עמדת ירי ל“בֶּזָה” באדמה הסלעית והחררה, בצלעו המזרחית של המנזר הצרפתי. המכושים והאתים גרדו את הקרקע, לא הלמו בה, מחשש שהקולות יזהירו את “הצד השני” מפני העומד לקרות. כך עבדו ערב אחד, ושני ושלישי, מפסיקים ארוכות להטעיית יתר של ההם שם מעבר לוואדיות החשוכים, נסוגים לשעה אל מדרום לחומה.

בהפסקות היה אלישע מדובב את אנשיו. היה ביניהם בחור נכלם, ממושקף, שואף צל, על כתפיים צרות נושא מקלע, חצובה או סוחב ארגזי תחמושת, עשרים קילוגרם לכל איש בחוליה. איך הגיע ל“מסייעת”? התברר לאלישע, שהוא אחד המעטים מקרב יושבי השכונות החרדיות שממש בראשית הלחימה התנדב ל“הגנה”. שאלה רדפה שאלה, והנה התגלה שבפלוגתו של נחום היה, בכיתה שהוטל עליה לסייר לעבר צובה ולוודא אם יש ממש בשמועות, שכוח גדול מתרכז שם בפיקודו של עבדול קאדר אל־חוסייני. שמע אלישע ושאל:

“ומה קרה? הכיתה יצאה?”

“להוציא כיתה להרים, אמר המ”כ, זה טעות גדולה. אם יש שם כנופיות, אין לנו סיכוי לחזור חיים."

“בשביל זה שלח נחום פטרול, שיתחילו לירות ויתגלו.”

“כל הזמן צעק, אש, למה אתם לא יורים, צעק.”

“מי צעק?”

“המ”פ."

“מה עשה שם המ”פ?"

“סיפרתי, המ”כ אמר שהוא לא ייקח את הכיתה להתאבדות."

“ואז?”

“המ”פ לא אמר מילה. הביט בו, בחיים לא ראיתי עיניים שקטות כאלה, ואמר, טוב, אני אצא."

“במקום המ”כ?"

“לרובקה, הסגן שלו, אמר, עד שאני חוזר, אתה פה המפקד. היום גם רובקה כבר לא בחיים.”

“ובפטרול הזה היית.”

“נו, בטח.”

“ומתי נתן לכם נחום פקודה לירות?”

“כשהיינו עמוק בחושך. אחר כך אמרו, שזה כבר היה כמעט בצובה.”

“מה זה אחר כך?”

“כשחזרנו לארזה.”

“נחום נתן לכם פקודה לחזור לארזה?”

“כשהם התחילו לירות עלינו, אמר לנו לנוע לאחור והוא יבוא אחרינו.”

“המ”פ נשאר, ואתם ברחתם לארזה?"

“המפקד, לא תאמין איזה אש היתה שם. המ”פ פקד לירות בשביל לגלות את הערבים, ירה ראשון, צרורות, לקח את הזה של הפלוגה, הבּרֶן."

"נו, ואז – "

"שמע ישראל לא הספקתי להגיד והכול, החושך, הסלעים, העצים, היה גיהנום. כולם נשכבו על האדמה, התחילו לצעוק, אוי אמא’לה – "

“מי זה, התחילו? גם אתה?”

“המפקד, נכוון אני דוֹס מבית ישראל, אבל לא ראית איך הייתי שם.”

“טוב, סליחה.”

כאן יעיר הסיפור, שאם כי אלישע שמר על איפוק, בערה בו חמתו יותר ויותר, וכל אותה כיתה מבועתת נראתה לו כמו הדוס המשקפופר שלו. ולאלה ביקש נחום האציל והתם לתת שיעור בצופיות?! ממני תראו וכן תעשו! ובכל זאת נשך את לשונו, ושאל מה קרה הלאה.

“שכבנו ככה איזה רגעים, והמ”פ העביר פקודה, שנתחיל לזחול בשקט לכיוון הבסיס, הוא יישאר אחרון כדי שאם הערבים ירגישו בנו, יחפה עלינו באש. זה מה שהיה."

“קודם זחלתם, ואחר כך רצתם כאיילות בלי לבדוק איפה המ”פ! זה מה שהיה!"

לא היה לאלישע צורך בהסברים נוספים. הוא שתק, והשומעים שתקו איתו. איש לא שיער עד כמה צועק כולו.

“טוב,” אמר, כופה על עצמו איפוק, חוזרים לעבודה. ואתה," פנה אל הדוס הממושקף, שאפילו את שמו אינו זוכר, “תישאר כאן בפינת החומה, מאחורי התלולית. תיתן לנו חיפוי אחורי.”

באור פחות קלוש היה ניתן להבחין בחיוכי הלעג למסכן הזה. היה אחר חצות, והם שבו לגרד חרש את אדמת הברזל ולנקר בה עמדת ירי למקלע בינוני ומעין גומות הגנה למספרי שתיים ושלוש, צופים בצרורות נותבים אילמים ששטו מאי־שם, אולי מטחי סיום של איזו פנטזיה, אולי שמחת חתן־כלה.

ואז ניגש פתאום אל אלישע סגנו, צ’יקי ולחש:

“הוא מת!”

“מי מת?”

“החיפוי האחורי.”

“אל תקשקש. הלוא הוא תקוע שם כעונש, להוציא אותו מהפעולה. אליו כדור לא יגיע.”

“הוא מת, אלישע, כדור תועה חדר לתוך הקסדה, מעל המצח, וגם יצא מתוכה, בעורף.”

מאז ידע אלישע איך נעלם נחום לתוך הריק בטרם מלאו לו עשרים ושתיים, אך בכל פעם שחשב עליו תהה על אותו כדור שתעה ופגע בתלולית האחורית דווקא, חש אשם בחלקו במוות סתום זה. מזלו של וולפסברג (פתאום שב אליו השם הנשכח) חבר אל מזלו של נחום, שאלישע תהה לא אחת אם לבכותו, ואולי לקנא בחברו, האציל התם, שהלך לעולמו טרם מלאו לו עשרים ושתיים.

יא

ברמז נזכר הקרב שהשתבש סביב ארמון הנציב. עד כדי כך השתבש, שהיה הכרח בנסיגה מיידית של הכוחות. חוליית מקלע אחת ואלישע בראשה, שהיתה בבית אחד עם חוליית הפיקוד, קיבלה פקודה מהמ“פ להיסוג בכל המהירות לעבר חוות הלימוד. אחד מאנשי החוליה טעה, נכנס בשער הארמון ונפל בשבי הירדנים, שחדרו לשטחו. אגב ריצה לעבר החווה, תחת אש תותחים מצריים, שמט שני את ה”בזה" 3023, איבד כיוון ורץ לעבר מחנה אלנבי. באותה שעה ישבה בו חוליית פיקוד גדודית, שנוגה השתחלה לתוכה כרואה ואינה נראית. כשהגיע אותו פליט מבוהל למחנה אלנבי, ידע מיד בועז, שזיהה כל אדם בגדוד, מאיזו כיתה הבחור שטוף הזיעה וחסר הנשימה:

“ואיפה אלישע?”

מתקפל תחתיו מעייפות ותחושת אשם, לחש: "הלך – "

“מה זה, הלך?” לא הרפה בועז, זועם ומסרב להאמין.

“מת.”

“ברחת, ועכשיו אתה ממספר סיפורים. איך מת?”

“אנחנו חוליית ה’בזה', היינו שם בבית ההוא, יותר נמוך מהפּילבּוֹקס בשער הארמון. הירדנים הפציצו אותנו בטוּ פָּאוּנדֶרִים, עוד כשירינו מהדלת למטה כמעט חתך טוּ פָּאוּנדֶר את אלישע לשניים. במזל היה איזה מעצור ב”בזה" ואלישע נשכב במקום מספר שתיים, והפגז עבר לו ישר מעל הראש, קיר של שתי מטר עבר."

"רק כמעט נהרג – "

“אחרי שפגז כזה חתך לאבנר את הרגל מתחת לבטן ולפני העיניים שלנו מת, קיבל המ”פ סוף־סוף רשות לסגת. אבל אז כבר היה כל השטח פגזים ופגזים. אנשים פחדו לזוז. אלישע דחף אותנו בצעקות לרוץ, ובשביל לתת לנו דוגמה, לבש תרמיל גב עם תחמושת, תפס את החצובה ורץ, ואנחנו אחריו. פתאום ראיתי אותו נופל ליד הפילבוקס ויותר לא קם – "

“גם עכשיו אתה מבוהל ומבולבל,” אמר בועז. “מנין לך שלא קם והמשיך לרוץ?”

"היה לו כזה שפם שחור, ארוך, וכשנשכבתי לידו תכף ידעתי, הזזתי לו את הכובע פלדה וראיתי, העיניים שלו היו מכוסות אבק לבן, ניסיתי להזיז אותו, אבל הוא היה מת – "

רק ברגע ההוא, כשהשתכנע בועז, שאמת דובר הבחור, תפס את ראשו: הן נוגה כאן איתם בחדר, והכול שמעה! הביט סביבו, קרא לה, שאל מתי נעלמה, ואז אמר זה שעל טלפון השדה, “פתאום קמה ויצאה”.

“לאן יצאה?”

“איש לא יראה אותי ממררת בבכי,” התקוממה נגד פרץ הדמעות שטילטל אותה, ובלי לחשוב מה תעשה, נמלטה מהצריף הבריטי, רצה בלי לראות דבר, בלי לחשוב אלא “הנה כך הסתיימו חייו של אלישע, הסתיימו לפני שהתחילו, כך הסתיימו גם חיי, ובלי שהגענו ממש למיזוג מושלם, שעליו דיבר, ובו – בטיפשותי, ברשעותי, במרי ילדותי – מרדתי ומפניו ניסיתי להסתלק, וכך גם התעללתי בו, ולא פעם ולא פעמיים… אלישע, אלישע, עכשיו שוב אין לתקן דבר, אפילו לומר לך סוף־סוף כמה אהבתי אותך וכמה פחדתי מאהבתי זו לא אוכל עוד. יום אחד, כשתשלים את התבגרותך, ותהיה לסופר ידוע – הן גם לא אמרתי לך כמה האמנתי שתהיה לסופר אהוב, נפלא – תביט בי כמו ביפהפייה הסינית בסרט “האופק האבוד”, שלנגד עיני הגבר המסונוור מיופייה, הלכה וקמלה, היתה לאישה זקנה… איך יכולתי, בגלל משהו בנפשי, השואפת אמנם לטוב וליפה, אבל גם נשלטת על ידי כוחות מבהילים, להסתיר מפניך שאני בהיריון, כן, יקירי, אהובי, בערב ההוא על האבן החלקה, הלבנה, בחורש שליד אבו גוש הריתי לך, ועכשיו לא תדע כלל, שבקרוב תהיה לאב…”

כאילו מכוחה של איזו היפנוזה, נמצאה הולכת אל המושבה הגרמנית, חוצה רחובות וסמטאות שפה ושם חסמו אותה קונצרטינות תיל ושיני דרקון, מושכת למחנה סטון, לחדרה בקומה השנייה של הבית, שפלוגת המפקדה הפקיעה לעצמה, משתטחת על שמיכת הצמר הירוקה, מורטת את שערה שורטת את בשרה, מבקשת גם היא למות. היא לא תחיה למען זרעו של אלישע, היא לא תגדל יתום. אילו האמינה שיש מקום, שבו ממציא האל מנוחה לנשמות טהורות וזכות כנשמתו של הילד הגדול, שרק עכשיו, בשנתיים האחרונות, החל לפרוח, אילו היה אל כזה, אליו היתה מעלה את ילדו של אלישע. בזיכרונה הצית מטבע לשון זה, כתמיד, שורות שיר, “אִם יֵש בָּכֶם אֵל ולָאֵל בָּכֶם נָתִיב − / וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו − / הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלַי! / אֲנִי – לִבִּי מֵת ואֵין עוֹד תְּפִילָּה בִּשְׂפָתַי”.

שרידי הפלוגה נאספו בחוות הלימוד, ובין ההלומים, הפצועים, המכונסים בתוך עצמם בכעס שקט על המפקדים שתיכננו מבצע חובבני, נטול כל היגיון צבאי וכושל כזה, בעצב על המתים, שעכשיו אין איש מעז לצאת אל בין הפגזים המצריים ולהכניסם – התרוצצה מנהלת החווה, רחל ינאית, חסרת המנוח, והציעה לכל אחד “משהו לאכול”.

כך ישבו וחיכו לרדת החשכה, שבחסותה יתרחקו מהאש הצולבת, מהחומה והשכונות הגובלות בה מכאן ומאש התותחים המצריים מכאן. כל אותה עת ניהלו המג“ד דוד, הסמג”ד עוזי והשליש בועז שיחות בטלפון השדה עם הכלואים בחווה, המ“פ צבי, פטר מיקוש, ממלא מקומו של המ”פ מאירקה, המ"מ מנחם וסמל החבלה גֶרד – נועצים על הטעון פעולה דחופה, מבכים את מאירקה שנפל בג’בל מוכאבר, את החבלנים יפי המראה, הילד אבנר שרגלו נקטעה ודימם למוות, ובן דודו אורי, שנפל בצד הפילבוקס, מונים את מי שנשארו מוטלים בין גדר הארמון לגדר החווה, לא פחות מארבעה־עשר.

ופתאום תהה בועז: אם המת בצד הפילבוקס הוא אורי, ששפמו ארוך ושחור כשל אלישע, אולי טעה הבחור? קרוב לחמש התקשר לחווה וביקש את פטר מיקוש, שבעבר היה אלישע פקודו, ושאל מה ידוע לו על גורלו.

“גורלו נחמד.” השיב פטר בהיגויו ההונגרי רומני, “הוא אוהל ביצה רכה שגברת ינאית הגישה לו.”

“קרא לו לטלפון!”

“יש לו פגיעה ברגל, וקשה לו לזוז.”

“הבא אותו לטלפון, מיקוש, וזו פקודה!”

בעזרת פטר דידה אלישע עד לקצה חוט הטלפון, ולאפרכסת אמר:

“כן, בועז.”

“מי הדובר?”

“אלישע קרוק, המפקד. אתה מתעניין בגורל ה’בזה'?”

“מה קרה למקלע?”

“מספר שתיים השאיר אותו לירדנים.”

“על כך ידובר בנפרד. אני מוודא שאתה חי. שלום.”

בועז טרק את הטלפון ויצא לחפש את נוגה, משער שנערה (קשה לו לראותה אישה) נחושה זו ממיסה את השמיכה בדמעותיה.

הנה כך באו לקצן שמונה שעות אלמנותה של נוגה.

יב

את אלישע ראתה בבית החולים “ואלאך”, שבימיהם ברוממה היו עוברים על פניו בלכתם לשוק מחנה יהודה, או העירה. החדר היה מלא פצועים ועמד בו ריח מבחיל של רקב.

“יש פה אחד,” לחש אלישע וכיוון את מבטה אל בחור שמן, שרגלו המגובסת תלויה באוויר. “הרגל כולה שברים פתוחים אז קודם מקבעים את השברים ורק אחר כך מטפלים בפצעים. ככה אומרים. זה הריח.”

לו עצמו, הוסיף אלישע, אין כלום. הוא בריא “כמו סוס”, ואינו מבין למה התעקשו להשכיב אותו בין הפצועים. הרגל הסתובבה לו כשרצו לעבר החווה, וכל הכף, עד מעל הקרסול, התנפחה כמו בלון. עוד לא הספיקו לצלם ולהחליט מה שם, אולי עצם הקרסול נסדקה, אבל זו אינה פציעה, בטח לא בהשוואה לצרות פה מסביב. עוד יום־יומיים, הוא בטוח, יגיעו פצועים נוספים, ואותו יגרשו הביתה. וָלא, ימות, מהסירחון לא מהקרסול.

קרובה ככל האפשר למיטתו ישבה, שמחה שלא אבד לו חוש ההומור, מלטפת את פניו, שרק בדרך נס לא מחץ אותן הטוּ פָּאוּנדֶר, רק נשרטו מנתזי אבנים. מדי פעם היא מקרבת את פניה אל הסדין ונושקת דומם את ידיו. ובתוכה היא חוזרת כעל לחש קמאי, איזה מזל, איזה מזל היה לו, לי, לילד.

לפי חשבונה, אך זה נכנסה לחודש השלישי, ולדבר ההוא שבבטנה, שעדיין אינה חשה בו, כבר היא קוראת הילד, לשון זכר. משבא בועז לחדרה והבטיחה שבמו אוזניו שמע את קולו החי של אלישע, וחזר והדגיש שהבחור המבוהל ורפה השכל, המבשר האומלל, אכן ראה בחור מוטל ליד הפילבוקס, אבל היה זה אורי, סמל החבלה. הוא דומה מאוד לאלישע, העור השחום, השפם הטטרי, אבל השוטה היה צריך לזהות את אורי, שכדרכו היה לא בחאקי, אלא בחולצה הרוסית התכולה, שרקמה לו חברתו, “והיא מביאה לי מזל”, באותה שעה הבשילה בלבה ההחלטה: בבואה אל אלישע בבוקר, תגלה לו שהיא בהיריון, וזה ישמח אותו יותר מכול.

אבל בבוקר, כשישבה ליד מיטתו וראתה כמה הוא שמח בה, ובאיזו שובבות הוא מטה את השיחה, מדבר על הסיכונים הרציניים שנטלה היא בריצותיה בין פגזי התותחים, מזהירה מניסיונותיה להיצמד ליחידות היוצאות למשלטים, לא אמרה מילה. מפטר עצמו שמע, המשיך אלישע, שביקשה לצאת עם הכוח בפיקודו למשלט בדרך בית חורון־רמאללה, שנכבש זה עתה. לפטר השיב, סיפר לה עוד, שזה מאוד מוגזם. לשמע דבריו, חזרה בה מהחלטתה לספר לו על הריונה. אוי לה ואבוי לראשה אם ייוודע הדבר לאלישע. הוא יביא להרחקתה מכל פעילות שאינה במשרד הגדוד, אולי אפילו לשחרורה המיידי. השמועה אומרת, שנשים נשואות, קל וחומר הרות, אסורות בשירות צבאי. מילה לא תוציא מפיה.

בשתיקות היתה נוגה אמנית גדולה. היא שתקה כשישבה ליד מיטת אלישע. היא שתקה כשנחבש היטב בתחבושת פלסטית, צויד במקל הליכה ונשלח לבסיס עם כך וכך ימי מחלה. היא שתקה גם כאשר גילו פתאום שהשיכון שלהם נסגר על מסגר ובריח, נותק מרשתות החשמל והמים, אין להם עוד גישה לחדרם ולא לכליהם, וכדי לשחררם עליהם לבקש את מזכיר הסתדרות הסטודנטים שיפתח להם את הבניין. כל אלה לא הטרידו את אלישע. אדרבה, כל עוד לחמם בצה"ל ניתן ומימיהם נאמנים, טוב שחדרם נעול ויש דואג.

“אתה נשוי, חביבי,” אמרה נוגה בלבה. “אשתך בהיריון, הריונה מתקדם מיום ליום, מה נעשה ברגע שתתחיל כרסי להזדקר? הלא אין לנו פינה כלשהי להניח בה את ראשינו. מה אנחנו עושים?”

לכאורה, זה הרגע להעמיד את אלישע על העובדות לאשורן. אבל מעודה לא חשה נוגה טוב יותר מאשר בחברת גברים, חברת לוחמים, הנוהגים בה כבאחת מהן. מאז ומעולם – ואף זו אמת כמוסה – דחו אותה התקבצויות הילדות, הנערות, הנשים הקטנות, הרכילויות הקטנות, ההתחנחנויות, ההתגודדות סביב סודות מדומים וגילוייהם המעושים. על כל אלה העדיפה את חברת הבנים, הנערים, הגברים, שתמיד, בעממי, בתיכון, בסמינר, באוניברסיטה, היתה בעיניהם אחת כערכם. למרות חששותיה מפני הרגע שיתגלה הריונה ויתברר שאין להם לאן לעבור, אלא אם ישובו לדירות החדר של הוריהם – התמידה בשתיקתה. כמה שרק תוכל, תישאר בגדוד, ודיה לצרה בשעתה.

הכאב בקרסול רפה, אבל לא נעלם כליל, וכדי לא לעורר רחמים או להיחשד כמתחלה, סילק אלישע את המקל וגם את צליעתו הקלה התאמץ למתן. כשנמסר לגדוד שבשפלה עומד להיפתח קורס למפקדי נשק מסייע, ומהגדוד יישלחו כמה מהמש“קים, ובהם מקרב מחלקת המק”בים, הוצע לאלישע לצאת לקורס. את שיקולי המ"פ לא התקשה להבין: מצד אחד חבל לפלוגה לוותר על קורס כזה, ראשון מסוגו בימים ההם, ומהצד האחר, שליחת אלישע, שטרם שב לכושר מלא, לא תחַסר הרבה ממצבת המפקדים הפעילים.

הכל שמחו: אלישע, על שהוצא ממניין הנכים למחצה ונמצא ראוי לקורס מתקדם, ונוגה על שיירד לו קצת לשפלה. איש לא האמין שההפוגה השנייה תאריך ימים. קרבות עלולים להתחדש בכל רגע, ואילו את נוגה לא חדל לרדוף מותו־שלא־היה.

והנה, דווקא בערב שלפני רדתו לשפלה השתלט עליה אותו משהו סתום ואפל, שאינה יודעת מאילו נבכים הוא פורץ, ופתאום היו בתוך ריב גדול, שטיפס ועלה אוקטבות, סיכות דקות היו לסכינים מושחזות והסכינים לחרבות. ובבוקר, כמעט בלי “שלום”, נסע. נוגה נבהלה ממה שקרה, וכעבור יומיים כתבה אל מספר הדואר הצבאי של בסיס ההדרכה. במכתבה תיארה כמה עשיות חדשות אינסופיות שלה כסמל סעד ותרבות, הוסיפה שהשעה מאוחרת מאוד ומיד תיכנס למיטה. “קניתי ספר כיס חדש, את ‘אנה קרנינה’, והפעם אתייחד איתה עד שאירדם.” ואז כתבה שורות, שישובו לזיכרונו גם כעבור שנים ארוכות:

“תראה חבוב שלי – עכשיו מעט נרגעתי, והייתי רוצה להגיד לך כמה מילים על כל מה שהיה לפני שנסעת. לא רציתי לכתוב מיד, כי אינך יכול לתאר לך כמה נסערת הייתי. אף פעם לא השפיע עלי משהו בצורה מבהילה כזאת. אני אמנם מבינה מדוע, כי מיד נסעת ונשארתי לבדי, ולא היתה לי שהות להירגע – ואני הרי נרגעת רק כשאתה כאן – הרי אתה מכיר אותי במצבים כאלה. היה לי מצב רוח פשוט איום – דעתי נטרפה עלי. מדוע זה היה כך?! מדוע! − − − חבוב שלי, אני שונאת עד כדי גועל את הגילויים והמקרים האלה. אני מתחרטת עליהם אחר כך עד לבלי לתאר (בעל־פה לא תמיד נאה לי להודות בכך בצורה כזאת) ובכל זאת – הרי בוודאי חביבי לא הכול תלוי בי – ולא בי כל האשמה − − −”

היא הרבתה לכתוב אליו לקורס, אבל לא עוד כמכתב הזה. כתבה על הפלוגה. על עבודתה, על ספרים. היא החליטה לשוב ולקרוא את “זאב הים”. היא קוראת את “מאהבה של ליידי צ’טרלי”. את רוב מכתבה היא מקדישה לרשמיה: “מה שאני קוראת יותר אני מתפעמת יותר. − − − זה לא נכון מה שאומרים עליו − זה לא וולגרי ולא גס. נדמה לי עכשיו, שבני האדם פשוט נבהלו מן האמת שהם אולי יראים להודות בה. − − − והעיקר, חבוב שלי, גיליתי שם דברים קרובים לנו ולדומים לנו עד שנדהמתי, אולי דברים שלא דיברנו עליהם מעולם, כך, בפירוש, אך יחד הרגשנו אותם ורדפנו אחריהם. אידיאל החיים המשותפים בין שני אנשים – שהוא מעלה, הוא בדיוק מה שאני שואפת אליו כל חיי − − −.” כלום יכלו דברים יפים כל כך, שרק נוגה מיטיבה לבטאם, להימחות אי־פעם מזיכרונו?

והיה עוד משהו, שכמסה בלבה: כשיהיה אלישע הרחק בשפלה, לא ימנע ממנה איש לממש מה שכבר הסכימה עם פטר, לעלות איתם ל“משלט המנצחים”. מישהו כינהו כך משום שבין בית חורון עליון לבית חורון תחתון ניצח יהודה המכבי איזה מצביא סֶלֶאוּקי, ובמלחמת החורבן ניצחו שם הקנאים את הנציב הרומי קֶסטיוּס גַאלוּס. כך החליטה, וכך עשתה – ובשתיקה.

יג

רק אחרי שהוסר המצור, החלו נוגה ואלישע מביטים על סביבם ושואלים מי חי ומי איננו. מפי אלעזר חברם, שלפני שנקרא עם משוחררי הצבא הבריטי, גר עם רעייתו הירושלמית היפהפייה באחד הבתים החדשים, שקמו ממש בסמיכות לבית סובחי מוסא, שמעו שהנער שנורה בדצמבר ברוממה בחצותו מגרש ריק, והיה, כאות לבאות, לאחד הנרצחים הראשונים בעיר, הוא בנם הגדול של המרקשטיינים, שאצלם שכרו ארבעה קירות – דייוויד. צער מאוחר מילא את נוגה ואלישע מותו של נער גבוה וביישן זה, זרוע פצעי הבגרות, שרק עכשיו, באיחור של חצי שנה, נודע להם הדבר. הרבה זיכרונות נעימים משנת מגוריהם אצל המרקשטיינים לא נשמרו בלבם, אך מה לזה ולאסון שפקד משפחה חסרת מזל זו? עכשיו בוש אלישע על שלא פעם ולא פעמיים נהג להלעיג על אמו גסת הגוף והלשון של דייוויד, ולחקותה רועמת ממרפסת דירתם, “דייוויד, don’t forget to buy אַן אוֹנצֶע בֶּעבַּאלַאך, אל תשכח! בֶּעבַּאלַאך!”

כוונתם לבוא אליהם לניחום אבלים נדחתה מסיבה זו או אחרת, וגם כשיצא אלישע צולע על מקלו מבית החולים “ואלאך”, שתי קפיצות מרוממה, פסקה נוגה בתוקף נגד הליכה מאומצת כשהרגל טעונה מנוחה גמורה עוד שבעה ימים. אבל כשעמדו כך שניהם בשער בית החולים, מחכים לרכב הגדודי שאירגנה נוגה מראש, השביעו זה את זה, שברגע שידרוך היטב על עקב הרגל הפגועה הם עולים אל המרקשטיינים, ואגב כך גם בודקים מה קרה לסובחי מוסא וביתו, שעליהם לא שמעו דבר, אך יש לשער שכשאר הערבים אינם עוד ברוממה.

ואכן, ממש לפני שירד אלישע לקורס למפקדי הנשק המסייע (ולפני שעלתה נוגה עם פטר ואנשיו ל“משלט המנצחים”), מימשו את החלטתם. ואז תפסו עד כמה התהפך העולם בירושלים מאז הקיץ שעבר. בית המוכתר היה מלא פנים חדשות, לך דע מי הם, פליטי העיר העתיקה ומוסררה, עצורי קפריסין ששוחררו, או סתם אנשים זריזים שראו בית מידות ולקחו עליו חזקה. זכר לא נשאר לסובחי מוסא, משפחתו וצאנו, ולא שריד למשפחת מרקשטיין.

אחד התושבים החדשים שנשאל, לא שמע דבר על הבעלים והדיירים שקדמו לו, רק ידע לומר, “ברחו כולם, יתברך שמו, ואנחנו, שבנסי נסים יצאנו מהרובע, בסִיעתָא דִּשמַיָא מצאנו בתים ריקים.” האדמה בלעה את המרקשטיינים, את המוכתר, שאילו החליף את בגדו במכנסי עור קצרים עם כתפיות וחבש מגבעת ירוקה עם נוצה, היה נראה כאיכר טירולי, ואפילו יעלת החן התמירה, מַריָם, שעל מוצאותיה תהה אלישע גם בשנים הבאות.

עברו שנתיים, שלוש, אולי יותר, נוגה ואלישע השלימו את חוק לימודיהם, שקוּצַר מאוד למשוחררי שתי המלחמות, ונדדו למקום אחר. מתוך איזו ידיעה שהובלטה בכותרת ענק באחד מעיתוני הערב, למדו על קורות המרקשטיינים מאז עקרו מרוממה. אביעזר מרקשטיין (במתכוון נזכר שמו הקודם, בצד שמו הידוע מתוקף מעמדו הרשמי החדש, רב־סרן סלע, אולי כדי שירושלמים ותיקים יזהו את האיש) שירת כמפקד מצטיין במלחמת העצמאות, סיפר העיתון לפליאתם, ובקיאותו בלשון הערבית ובאורחם ורבעם של שכנינו הביאה למינויו למושלה הצבאי של אחת הערים הערביות בתחומה המורחב של ישראל. להגברת רישומו של מה ששימש עילה לידיעה בולטת כל כך, צוין עוד שגם בממשל הצבאי זכה לשבחים רבים. כל זאת עד אשר יום אחד – וזו עילת הכותרת הענקית – נחשפה מעורבותו במעשי שחיתות חמורים, אף נחשד בשיתוף פעולה עם יסודות עוינים, והכול למען בצע כסף. מחשש שדיון משפטי יחשוף עוד אנשים, אולי גם ב“דרגים בכירים” (שתי מילים שחידשה המציאות הישראלית בשנים מאוחרות יותר), סייעו “גורמים מסוימים” (עוד חידוש) למשפחה לצאת את הארץ, להגיע לחצי הכדור המערבי ולהתאייד שם.

הוקעת “מפלגת השלטון” היתה כנראה מטרתו העיקרית של הפרסום, אך הואיל וכותרות חדשות משכיחות את הישנות, נשכחה גם פרשה זו. שנים לא נזכר מרקשטיין בתקשורת. גם בזיכרונם של ההולכים ומתמעטים, ותיקי היישוב, הלך ודהה זיכרון פרשת רב־סרן סלע. עד שיום אחד, בין מודעות האבל, שאלישע החל מציץ בהן מדי בוקר, הבחין במודעה קטנה המוסרת על פטירתו בטורונו, קנדה, של רב־סרן (מיל') אביעזר (אֵייבּ) סלע (מרקשטיין), ממקימי צה"ל, נין ונכד למחדשי היישוב העברי, ועל הבאתו למנוחות בירושלים. על החתום: משפחות שטיין וחסיד.

 

2. קווי שבר    🔗

בית לגור בו, ועם פטר גם    🔗

א

בחישוב לאחור היה יכול גם אלישע לקבוע, כי על לוח הסלע בחורש שמאחורי משטרת אבו גוש הרתה נוגה. כשהיה אלישע בקורס הארוך, ישבה היא במשלט עם פלוגתו של פטר, וגם אחרי שביצעה Frog Test והוסר הספק האחרון, המשיכה לרוץ מפה לשם. בגלל הקורס החמיץ אלישע את “מבצע יקב”, שבא לבסס את אחיזת צה“ל סביב ירושלים, בואכה כביש בית לחם־חברון. פקודת נסיגה פתאומית קטעה את המבצע, והניחה כר נרחב להתנצחויות בשאלת האחראי ל”בכייה לדורות", מחלוקת שטרם הוכרעה. הסיפור מרמז על פרשה זו, משום שגדודם של נוגה ואלישע השתתף במבצע, ועיקרו כבר הגיע למרומי רכס בית ג’אלה בהינתן הפקודה “להתארגן מחדש” בקו הקודם, כלומר לסגת. רק בשובו לגדוד, שמע אלישע מפי שמואליק, זה שהוציאו למלחמה משיעור של בנציון דינבורג והיה מפקד הפלוגה המובילה, שנגעה בראש הרכס:

“פתאום, באור הירח המלא של סוכות, אני רואה את נוגה צועדת ‘עם החברה’ במחלקת החוד, כאפייה לצווארה, קובע פלדה לראשה, תרמיל חובשים משתלשל מכתפה. האמת, הדם נכנס לי לראש. ‘מה את עושה כאן?!’ צעקתי על אף דממת האלחוט. והיא בהבעה של מדונה: ‘אני פה בתור חובשת.’ ‘כן,’ אני אומר לה, ‘ועם מחלקת החוד?’ והיא, תמה כלבנה: 'בפלמ”ח יש אפילו מפקדת מחלקה, השֵּׁדָה הצהובה'. באותו רגע אינני פנוי לשטויות כאלה, ואני לוחש כנחש: ‘תעופי לי מיד מהעיניים! רדי לבד לדרגים ושבי שם! עופי!’ " ואז פרץ בצחוק, חושף את שיניו המפורסמות: “יש לך אישה, אלישע, ואללה גבר!”

אלישע התרשם, אבל חזק מזה היה רוגזו על התעלמותה מתחינותיו והתעקשותה לרוץ ממקום סכנה אחד למשנהו, קודם ב“משלט המנצחים” ועכשיו בבית ג’אלה. בכעסו היה אלישע מתקפד בשתיקה, שלפעמים נמשכה ימים, אבל הפעם, בצד אותה הרפתקנות, שגילתה מאז הצטרפה אל הלוחמים, כפרפר אל האש נמשכת אל הקרביים שבקרביים, חש במשהו שונה, מכוסה, הבא להסתיר דאגה כוססת. לא מהמוחלים בקלות על כבודם היה, והתקשה מאוד לצאת מהר כל כך משתיקתו המופגנת. אך מכוח אותו חוש שישי שניחן בו, ואשר נוגה נבהלה בכל פעם מחדש מחדותו, לא שאל, אמר:

“את בהיריון, גיטקה, ויש צרות.”

בבת אחת נשברה, היתה אישה מבוהלת, שגם אל אמה היא חוששת להימלט. כן, היא בהיריון. עוד לפני בית ג’אלה הבחינה בכתמי דם, אך פטרה אותם ב“שטויות, שום דבר”, ולא ויתרה על השתתפות בפעולה, שנועדה לסיים את הקרב על ירושלים. אחרי שגירש אותה שמואליק, ולבדה צעדה עד שאסף אותה רכב גדודי, שנהגו נבהל מהמראה והסיע אותה למחנה סטון.

“הכול דווקא!” נהם אלישע מרוב כעס ודאגה.

“ולשבת, בין הרים ובין סלעים, ולחכות, היה יותר מחוכם? כשהגעתי למחנה, התמלאתי פחד.”

“היית כולך בתוך דם.”

"רק אל תגזים, כמו אבא שלך. היו כתמים. בטלפון האזרחי טילפנתי אל האיש הנדיר הזה, צדיק אמיתי – "

“התקדמות גדולה! טילפנת בלילה אל דוקטור פרייברג!”

“הערתי אותו מהשינה. אמרתי לו ועכשיו גם לך, לא עוד גרידות, אני רוצה את הילד. למרות השעה המאוחרת, הרבה אחרי חצות, היה הדוקטור סבלני וחביב, ציווה עלי לשכב מיד. הוא מזמין טקסי ובא למחנה.”

“והוא בא? בלילה?”

"אל תשאל, רק אחרי שהשיגו את בועז, הרשה לו השין־גימל להיכנס – "

“ומה קרה?”

“טַירִינקֶה, אמר, מרוב חוכמות וגרידות בכלל לא יהיו לך ילדים. את לא אשתו של טרזן, שמעופפת מעץ לעץ וכלום לא קורה לה. יש סיכוי לסיים את ההיריון טוב, אמר, אבל בתנאי שתכף ומיד את מפסיקה לשחק בחיילים, ושוכבת, עד התשיעי. את יכולה לעשות פיפי, לשפשף שיניים, אמר, אבל את כל היתר תשאירי לבעל הנחמד שלך.”

“זה הוא אמר, שאני נחמד? ומה אמרת את?”

“שאעשה כל מה שהוא אומר, ובלבד שלא אאבד את הילד, אלא שאחרי שאשתחרר, לא יהיה לי היכן לשכב. אין שיכון, אין חדר, אין כלום, ולהיטלטל באוטובוס למושבה, אל אמא, אסר עלי הדוקטור.”

“עומדים כאן, גם בשטח המחנה וגם מסביב,” נכנס אלישע הנרגש תוך דבריה, המון בתים – "

“אתה בראש אחד עם הדוקטור. בו במקום כתב אל המג”ד, תיאר בצבעים קודרים את מצבי והדגיש את דחיפות הטיפול בי. מחלקים בתים לכל מיני אנשים, אז שימצאו משהו לחיילת, שחייה תלויים בזה."

“ו −?”

"כל זה קרה לפני שבוע. בועז, גדול ומגושם ולא יזוז מילימטר מהראוי והחוקי, אך בעצם הוא יידישע מאמע. הכניס לתמונה את רופא הגדוד, עשה מהחדר הזה חדר חולים, כפי שאתה רואה, בועז נסע אישית אל האחראי על כל הבתים האלה, קוראים לו כמדומני האפוטרופוס, ומצא מסילות ללבו, כמו שאומרים. בעוד כמה ימים נוסמך לבחור לנו בית לא מאוכלס בשטח המחנה – "

"המתחם הזה עומד כך מאז הגלו הבריטים את הטמפלרים לאוסטרליה – "

“עכשיו זה נהפך מעבירה לכמעט־מצווה.”

“איפה פה העבירה?”

“לא נירש בית, שבעליו הערבים גורשו מתוכו. גרמנים זה משהו אחר.”

“חביבתי, לשאלות מוסריות כבדות כל כך נשוב אחרי שייוולד בכורנו, הראשון בארבעה.”

“טפו־טפו־טפו,” עשתה עצמה נוגה רוקקת נגד העין הרעה, מלעיגה על אמה שהביאה מהקרפטים קופה של אמונות תפלות, אבל קצת חוששת גם היא מעינא־בישא.

“שנינו אנשים רציונלים, מצפצפים על השדים והרוחות הרעות. והכול הספקת לארגן בלעדי. לי את לא זקוקה בכלל,” העיר אלישע בחצי חיוך. מלא התפעלות היה מקור רוחה ומהתושייה שלה, אבל גם חש דקירה קלה בשל אי תלותה בבעלה. בהתמודדותה עם הסיכונים החמורים שלפניה ראה מעין התרסה, כאילו אמרה, בכל מצב, גם בסכנות שלפני, אני מתמודדת יפה בלעדיך.

"עוד נהיה זקוקים מאוד זה לזה, חביבי. "פשטה את זרועותיה לחבקו, כאילו שמעה את מחשבותיו, “ואתה, אפילו נשיקה לכבוד הילד שאלד לך לא הענקת לי.”

באיזו קלות היא קונה את כל כולו. הוא כרע בצד המיטה, חיבק ונישק את יחידת חייו, משליט אגב כך סדר במטר החדשות שניתך עליו.

“ואם תיוולד לנו בת?”

“אשמח בה כפליים. נתחיל לעבוד על הבא אחריה.”

“הבא אחריו, לא אחריה. ארבעה בנים רצית, כשתילי זיתים סביב לשולחנך.”

“מינו של הוולד תלוי באב. אז אני מזמינה אצלך שתי בנות ושני בנים.”

“קדימה! אבל לפני הכול אני מתחיל לטפל בדחיפות בהשגת הבית.”

ב

האפוטרופוס, כך זוכר אלישע את האיש, נהג כבוד במכתב המג"ד, שצורפו לו חוות הדעת של הרופא הגדודי ושל דוקטור פרייברג, והרי לבו כבר הוכשר מראש על ידי בועז. אלישע קיבל נייר, שהסמיך אותו לבחור בית פנוי במתחם המחנה. בגוף הכתוב הודגשה הדחיפות הרפואית וצורפה אזהרה, שלא יימסר הבית לשימושם של אחרים ולא יוכנסו לתוכו כל דיירים נוספים, “להוציא, כמובן,” העיר בחיוך, שהמתיק את הבעתו החמורה־חמוצה מטבע כהונתו, “את האזרח הקטן, שאם תקפידו היטב על הוראות הרופא, יצטרף אליכם בקרוב.”

למרות האזהרה, נבהלו נוגה ואלישע ממידותיו של הבית, הקטן אמנם בבתי המתחם, אך החדש בכולם, בנוי אבן ירושלמית אדמדמה, שרק נתז פה ונתז שם התיז איזה פגז מקירותיו. על מדרון מתון ניצב, חזיתו במעלה השיפוע, פונה אל דרך אבנים בלא אספלט, ויש לרדת אליו בכמה מדרגות. לא כן צדו האחורי, בתחתית המורד. שם עולים אליו שש או שמונה מדרגות, ובשל השיפוע היתה מתחת לחצייה האחורי של קומת המגורים כמין חצי קומה, מחסן, או מרתף, ומתחת למדרגות עצמן עוד חדרון. שלושה חדרים מרווחים היו בקומת המגורים, ובחזית, מרפסת רחבה, שהבעלים סגרו בחלונות ועכשיו היתה ספק חדר כניסה ספק חדר רביעי. עוד היו מטבח קטן בלי כל ארונות, כיור גס שבצדדיו לוחות אבן מנוסרת, לא זו הידועה כ“שיש”, גימור דל לבית נאה כזה. כך גם חדר האמבטיה. ובאחורי הבית היה “הול” צר לעולים במדרגות מהחצר. בוזזים פרצו את הדלתות, אך לא עקרו ולא לקחו דבר. בבתים סמוכים מצאו כנראה מה שלא מצאו כאן.

עיני אלישע ונוגה לא היו כעיני אותם בוזזים. הן ראו בית אבן יפה, מרווח עד אי נוחות, לאין שיעור מעל למה שהורגלו לו שניהם מילדותם. בן לילה היו גם לבעליה של חצר נאה. הפגזה גדעה רק את נופם של קזוארינה צעירה ושל ברוש, שמי יודע עד לאן עלה לפני שנכרתה צמרתו. היו הרהיטים שקנו לארבעת הקירות של המרקשטיינים, שעכשיו הם מאופסנים, נאמר להם באגודת הסטודנטים, ויוכלו לבוא ולקחתם בכל שעה. יהיה להם מה להציב בחדר אחד, אולי בשניים, אבל מה על החדרים האחרים? יותר מזה חששו מבעלות על חדרים רבים כל כך, כאשר בלי משים הולכות ומתאכלסות השכונות הנטושות במפוני העיר העתיקה ושכונות הספר המאוימות, וכבר מתחילים לעלות באלפיהם עצורי קפריסין ואוניות מביאות את מאות האלפים שישבו במחנות העקורים באירופה בציפייה לשעה זו. כל אחד מאלה יהיה זקוק לקורת גג. כל חלל פנוי יתמלא בהם, אם ברשות ואם אגב צפצוף ארוך על הרשויות, ומי ערל הלב שימנע מגורים מחסרי כול אלה, שנקראו לשוב למולדתם ההיסטורית?

היו אלה שאלות גדולות, אבל בחיי נוגה ואלישע היתה להן משמעות אישית, מיידית מאוד. אנחנו מאמינים באמונה שלמה, שכל הדלתות צריכות להיפתח לעולים, אמרו נוגה ואלישע זה לזה, זה נכון, אבל מה נעשה אם פתאום יעמוד מישהו בדלת הבית ובידו פתק, שחצי הבית ניתן לו?! מה נגיד? שלנו נתנו ארבעה חדרים, ובפחות מזה לא נוכל להסתפק? לנו מותר לומר אמת זה לזה: איזה חיים יהיו לנו פה, אם לבית תחדור משפחת זרים גמורים, אלוהים יודע מי הם ומה לא יעשו כדי לסלק אותנו מכולו?

פה רגע ההולדת של רעיון, שעתיד היה להצמיח ויכוחים ומריבות בין נוגה לאלישע, ולהביא לקרע עמוק בינם לבין פטר: להציע חלק מהבית לפטר. כמה שנים חלפו, כמה גלגולים עברו, בכמה דירות התגוררו, בארץ ובנכר, והוויכוחים סביב השאלה מי משניהם, ובאילו נסיבות, נתן לפטר במתנה את חצי הבית, שכולו היה שלהם כחוק, לא פסקו ולא הוכרעו:

“אם בינינו לבין פטר הפרידו עולמות שלמים, איך צץ (היא אומרת: ברֹאשךָ, הוא אומר: ברֹאשֵך) רעיון משונה כל כך ואיך הסכמנו לחיבור כזה איתו (ועם אלונה, שבמפתיע גילה להם פטר שהתחתן איתה)?”

לשניהם היה הסבר, אך הסברו של כל אחד מהם היה בעל גוון שונה. ללבה של נוגה נגע סיפור חייו של המפקד יפה התואר, שאביו היה מקורבנות הגזים במלחמת העולם הראשונה, אהובתו לא נטשה אותו, אף ילדה לו בן, שזוכר את אביו רק מסיפוריה. הוא מת בלא שדמותו נחקקה בזיכרון התינוק. במרכז עולמו של פטר היתה אמו, שדיבר בה כמו באהובה, וחלומו הגדול הוא, חזר ואמר, להעלותה לארץ. בשעות השעמום הארוכות ב“משלט המנצחים”, גילדה, כלבת הבוקסר, רובצת לרגליו, חזר ודיבר פטר, אחת היא סביב מה סובבה השיחה, על אמו. בהדרגה הצטרפו קטעי הדברים לסיפור שובר לב. פטר נולד וגדל בחבל הונגרי של רומניה, או בחבל רומני של הונגריה. כצעירים יהודיים לא מעטים באירופה של שנות השלושים, שנעלה בפניהם את מוסדות ההשכלה הגבוהה, נמשך גם הוא לרעיון החדש, לימודים בהר הצופים. לירושלים עלה שנה־שנתיים קודם למלחמת העולם. הפרידה מאמו קשתה עלייו מאוד, סיפר, ובשל התקווה שעם הגייסות שישחררו את אירופה יגיע אליה, התגייס לחיל התובלה בצבא הבריטי. כשנתיים ישב עם יחידתו באפריקה, ועם ראשוני הנוחתים בראש הגשר בסַלֶרנוֹ נחתו גם הם. המחנה הבריטי השמיני התקדם לאטו צפונה, הלך וקרב אל אמו. והנה, כשכניעת גרמניה היתה קרובה והפגישה ממש בהישג יד, הוחזרה פלוגתו למצרים, ובמחנות גֶ’ניפָה ותל אל־כאביר ישב באפס מעשה עד שהשתחרר.

דמעות נקוו בעיני נוגה כשהיתה שבה ומספרת לאלישע איך לא עבר יום במשלט בלא שיזכיר פטר את אמו, בלא שיתאר את שערה הבלונדיני, את עיניה הצלולות כאגמי הרים, את אצילות הליכותיה, מתפאר בשליטתה בארבע או חמש לשונות, בהן צרפתית וגרמנית, באישיותה הכריזמטית (תלמידי סוציולוגיה והיסטוריה חויבו לקרוא אצל מַקס וֶבֵּר על הכריזמה, ומלה זו לא משה מפיהם), חוזר ונשבע, כי שמים וארץ יהפוך וברגע שהדבר יתאפשר, יביא אותה אליו לירושלים.

“את כולנו שבה סיפור אהבתו הלא נגמלת של פטר לאמו,” סיימה נוגה גם אחרי שטפחה המציאות על פני שניהם.

“זה נכון, אבל לא לגמרי מדויק,” לא שכח אלישע אפילו פעם אחת להעיר.

“את התיקון שלך אני מכירה בעל־פה: ‘עד דמעות הלכה נוגה שבי אחריו.’ זה נכון. אבל התיקון שלי לגירסה המשופצת שלך נכון באותה מידה.”

“הכנסת לָך רעיון, ושנים אינני מצליח לעוקרו מראשך: לא הייתי מאוהב בפטר. גברים לא מושכים אותי. את היא שטענת נגדי, שבכל אישה אני מתאהב.”

"‘בכל תחת’, אמרתי, וזה לא אותו דבר – "

"בכל אופן, לא בזה של פטר – "

“כוונתי להימשכות מסוג אחר לגמרי, ואתה יודע מה. עובדה שהיפנט אותך עד כדי כך, שאתה הוא שהצעת לו ראשון להתחלק בבית –”

“שנינו דיברנו על זה כמה פעמים.”

“דיברנו, אבל לא החלטנו. האם שאלתָּ לדעתי לפני שפתאום, באמצע האספה, הצעת לו חצי בית?”

“אני זוכר ששאלתי לדעתך. אבל בוא נגיד, שלא. אילו שאלתי, היית אומרת, ‘לא, אני נגד’?”

“גם אני הייתי מהופנטת.”

“גם! זהו האַנדֶרסטֵייטמֶנט של השנה. נוגה, אהובתי, את, לא אני, ישבת איתו שבועות ב”משלט המנצחים“. האם שמעת מפי רמז על כך שאת נשמעת מאוהבת בפטר עד מעל האוזניים? לא חשדתי שהיה משהו ממשי ביניכם. אבל לומר שגם את היית מהופנטת – נו, באמת! באיזו התרגשות היית מספרת על צדה האנושי, הרך, של החיה הרעה הזאת! את היפנטת אותי, לא פטר. מי דיבר בלי הרף על אהבתו העדינה, האינסופית של פטר לאמו, אני!?”

“זו החידה הגדולה, ששנינו לא ירדנו לסופה. אני מאמינה גם היום, שאז דיבר מלב אוהב ובכל הכנות.”

“כאן נשארים שנינו בלי מילים, שהרי היינו עדים למה שקרה אחרי בואה, ועל הסוף קשה להתווכח.”

ג

מחשש פגיעה כואבת מדי באלישע נמנעה נוגה – לפחות באותה עת – מהטחת האמת כולה בפניו, ולכן נאלץ הסיפור עצמו להעמיד עליה את הקורא: לא הצעתו קלת הדעת של אלישע לפטר לחלק ביניהם בית, שבשל הסתבכות הריונה של נוגה ניתן להם לבדם, היתה עיקר תדהמתה של נוגה. פטר שמע את ההצעה, הודה עליה כאילו הושטה ל סיגריה, ומיד נעשה מאוד תכליתי. הוא ביקש פרטים מדויקים על הבית, היכן הוא ממוקם ומה מספר חדריו, וכשעמד על מבנהו, הוסיף והעיר שחלוקה שוויונית ממש אינה אפשרית, שכן החצי הפונה לחצר האחורית יהיו בו שני חדרים גדולים והול, ואילו בזה הפונה לחזית יהיה רק חדר אחד ומרפסת סגורה, מעין חדר, שנכנסים לתוכו ישר מהחוץ.

שוב לא ספר אלישע עד עשר, לא נועץ בנוגה, גם לא עשה מה שהיו עושים תשעה מכל עשרה נדיבים, אומר, החצי הגדול יותר יהיה לנו והחצי האחר לך. לא, בו ברגע קפץ ואמר: “נטיל מטבע!”

אם בשל אצילות נפשה או מתדהמה, לא השמיעה נוגה הגה. לא באותה שעה ולא כעבור ימים רבים. המטבע הוטל. בחלקו של פטר נפל החצי הגדול. בחלקם של נוגה, אלישע והעובר שבבטנה, החצי הנותר. נוגה החרישה. אלישע נשך את בשרו בשיניו, גם ידע היטב שיום יבוא ונוגה, כדרכה, בשקט ובלי להרפות, תבוא עמו חשבון על איוולתו ועל נמיכות רוחו, המתכסה במושגי כבוד מגוחכים. מאה פעמים ואחת שינן בלבו מה יאמר לפטר:

“עשיתי שטות ואני מתחרט עליה. הבית שלנו. ואם לדייק, של נוגה. אם אתה מסתפק בחדר ובמרפסת הסגורה, הסכמנו. אך אם תטען, שהעץ לנו וּפַּלֶסטַיין לך, אז אני אומר – Fuck it − כל הבית שלנו!”

מילה לא אמר, ופטר נהג כאילו הכול פשוט ומובן מאליו, סגור וגמור, ועוד לפני שהספיקו להוציא את חפציהם מבית אידליץ ולהעבירם במשאית של הגדוד, החל פטר להתארגן בחדריו. בחדריו, הווה אומר, תפס שליטה על המרתף, או המחסן שמתחת לחדריו, וכן גם על החדרון שמתחת למדרגות. הגדוד היה בהלוך רוח של התפרקות. השמועה אמרה שיועבר לנגב, והסטודנטים מיהרו להגיש בקשות מיוחדות, ובזה אחר זה השתחררו ונשארו בעיר. פלוגתו של פטר חדלה להתקיים במבנה הקודם, ולמפקדה, לפטר, לא היו היסוסים – את חצי המחסן גדש בשימורים ושאר מזונות בלתי מתכלים, ערם שמיכות לשימושו, ליום שיביא את אמו, וגם לנוגה נתן כמה שמיכות ירוקות, שהאותיות US טבועות בהן, וכמובן, לקח לביתו את גילדה, כלבת הבוקסר הפלוגתית, שכמו ב“משלט המנצחים”, היתה פרושה כשטיח על מישורת הכניסה האחורית, עיניה עצומות תמיד, זנבה הקטום נע כמטרונום, חולמת חלומות כלביים, וגם אם תדרוך עליה לא תזעף, לא תנבח, לא תזוז מרבצה.

הנה כך נפתח בחיי נוגה ואלישע פרק הבית שנפל בחלקם לראשונה בחייהם, ואת חציו גזלו מעצמם עוד בטרם נכנסו לשבת בו. אחרי פתיחה כזאת, חייב כל מה שיבוא אחריה להיות טוב יותר. הסבור כך, אשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא. הגיונם של אנשים טובים לחוד, והמציאות המתגלגלת לחוד.

ד

כלומר, הכול במידה, כמאמר הפילוסוף. לא ברגל נכונה נכנסו לביתם החדש, וחוט דק זה של מרירות כבר היה שזור לתוך השותפות עם פטר. ועם זאת, רבה היתה שמחתם על היש, גדול מכל שידעו עד אז. את ארון שלוש הדלתות, הספה הכפולה, השולחן הסלוני בעל לוח הזכוכית העבה וארבעת הכיסאות המרופדים הציבו בשני החדרים במחשבה שבעוד כמה חודשים ייחדו חדר לרך הנולד. נוגה אהבה עשייה זו, ומהאפסנאות הביאו לה מתנות מכל אשר מצאו בשכונות הנטושות – ארון צר, שדלתותיו זכוכית מלוטשה, שני שטיחי צמר גמלים, ארוגים פסים־פסים בשחור, צהוב־מדבר, כחול־שמי־הערב, חום חמרה וירוק פרדסים, ועל הכול שתי כורסאות סלוניות רחבות כנפיים, מצופות פשתן פרחוני, בריטיות מאוד. מכל אלה, ומווילונות שהתקינה ואת טבעותיהם השחילה לקרניז’ים שהיו זרוקים ככלי אין חפץ בו, יצרה נוגה, כדברי אלישע, “בובה של דירה”. הוסף לכך מה שחולל פטר בחצר בזריזות ובתוקף. הקים מחדש את גדר החצר, שמשהו מוטט את אבניה. תיקן את הפשפש. ניכש את העשבים הרעים, החיה את שיחי הוורדים. עונת הגשמים עמדה בפתח, ונוגה והוא טמנו זרעים ופקעות, שבבוא האביב יצאו לאוויר העולם.

זה המקום לתהות על פטר, שבאכזריותו הקרה חזה אלישע כשירה בערבי לבוש אירופית, שצעד מבית צפפא לעבר עמדותיהם, וגם כשזה החל להימלט, לא חדל לירות, כצד ארנבת, עד שהכריעו. נוגה, שהלכה שבי אחר סיפורי אהבתו לאמו, לא היתה עיוורת ולא שוטה מופלגת. בשבועות הדחוסים ב“משלט המנצחים” הבחינה בקשיחותו שלא פעם הפכה להתעמרות באיזה אומלל, אפילו בשומרת ישראל, כלבת הבוקסר של המשלט, שאילפה לזחול אליו בהינתן האות. ועם זאת, ידעה גם לתרץ את קשיחותו. שני אסונות ידע הגדוד כתוצאה מברדק כללי, בעמדת תצפית מול דיר איוב נשחטה כיתה שלמה, מפני שמישהו החליט ששם אין אויב, וכולם שכבו לישון. ופה, למשלט סמוך, נשלחה תחמושת לא ממוינת, וכשהסתער הלגיון, יצאו מפעולה, בשל מעצורים שגרמה התחמושת המעורבת, שלושת המקלעים, בראונינג 03, מגלד 7.62 ובּרֶן 033. פטר הצהיר: שלא יאהבו אותי ושלא ישחתו לי בלילה את הפלוגה. שיקראו לי סדיסט נאצי, אבל שכולם יחזרו חיים הביתה. וכשנשמע מדבר בעדינות כזאת, באהבה רכה כל כך, על אמו, הואר בעיניה צדו האפֵל, של פטר, לא אפֵל הוסיפה, צד המפקד.

והיה בו עוד צד מואר, דאגתו לחברים מקרב המשתחררים שאין להם בעולם כולו פינה משלהם. זמן קצר מאוד היה הבית שחלקו עם פטר היחיד שאוכלס במחנה ובשכונה הגובלת בו. כפטריות אחר הגשם צצו פנים חדשות מחוץ לגדר המחנה, והיה חשש מוחשי שבקרוב לא יישאר חדר פנוי אחד בשכונה. לכן החליט פטר, שבקרבת ביתו (באוזני נוגה ואלישע אמר, “הבית שלנו”) יגורו רק חברים מהגדוד, או סתם חברים שלו, לא בהכרח גם של אלישע ונוגה.

בצד “הבית שלנו” עמד בית דו־קומתי מוזר למראה, שנבנה לא על פי תוכנית ששורטטה מראש, אלא כפי יכולתו וצרכיו של בעליו, בחתיכות. את הדירה העיקרית, שהצטיינה בקמרונות נאים ובתקרה גבוהה, הועיד לבן־עמי דוידי, הביישן והחיישן. הוא ששיכנעו, שדירה משלו תזרז את היענותה של הנערה הביישנית והחיישנית, ארוכת הצמה, שחיזר אחריה, “אבל גם אם לא תגיע איתה לתהלית,” הבטיח פטר, “קח את הדירה והיא כבר תיכנס לבדה לתוהה.” בן־עמי חשק בדירה למען ספריו: מהמתמכרים היה, ושם ידו על כל ספר שראה. עד עכשיו נאלץ להתאפק, הן משום שהיה גבול למה שהיה יכול להפריש מהקצבה למשוחררים רווקים, הן משום שגם הוא נשאר בלי פינה משלו. ואיך יתאפק, כאשר בשוך הקרבות ראה ספרים נטושים בכל אשר פנה, בחנויות הפרוצות למרגלות החומה, בבתי משכילים בקטמון ובטלבייה, ואתה רק הושט ידך וקח. הפיתוי היה גדול, וחרף עכבות, שבן־עמי הדפן בכל מיני טיעונים, לא עמד בניסיון. ובכלל, אם לא ייאספו הספרים בידי אוהבים כמותו, ישחיתו אותם פגעי מזג האוויר.

לא יצאו חודשים אחדים ובן־עמי חידש את פני הדירה, גם נשא את יוכבד לאישה. בשירות המילואים הראשון של המסייעת במלון “פַאסט”, ממש מול החומה, עמדה נטושה חנות ספרים גדולה, ששטח הפקר סמלי וכמה רגעי פחד הפרידו בין הסטודנטים במדים לבין האוצרות הגנוזים בה. עד מהרה מלאו חדרים רבים ובהם דירתו של בן־עמי ספרים מספרים שונים. חורף אחד כבר הופקרה החנות לגשמים, ולכן עמד בדירתם של בן־עמי ויוכבד, בדירתם של נוגה ואלישע ואצל כל מי שהשתתף בגניבת הספרים, ריח קל של עובש.

מעבר מזה ל“בית שלנו” ניצב בית, שנבנה כנראה גם הוא שנים ארוכות, נדבך על נדבך, אגף בצד אגף, קומה על קומה, אך גג הרעפים בעל הכרכובים המגולפים העיד על קרבת בעליו לטמפלרים הגרמנים. את הדירה העיקרית בבית זה הועיד פטר למרקוביץ', ששירת בפלוגת תובלה אחת איתו.

עכשיו הוכרעה בין נוגה לאלישע השאלה שהולידה הרבה ויכוחים: האם בבית אידליץ גר בחדר אחד עם מרקוביץ‘? התשובה היתה “כן” קצר, ופטר צירף גם תמיהה מחויכת: “עד כדי כה לא זוהרים את הפרצוף שלי?” נוגה מיהרה לומר, "אלישע זכר מצוין, אני טענתי, שפניך מוכרות לנו ממקום אחר, ואגב, עוד שאלה: מה שמו הפרטי של מרקוביץ’?" כך נודע להם ששם האיש שהיה שכנם בקיץ ארבעים ושבע, הוא נתן.

חבר נשוי שני, אף הוא ספק רומני ספק הונגרי, אך בעל שם עברי מובהק, ארנון כרמל, הכניס פטר לאחד מחצאי הקומות, ועדיין נותרו חללים בלתי מנוצלים.

ה

היה עוד אחד מיוצאי המסייעת, שפטר טיפל בו כאח אוהב וכאחות רחמנייה. שמו היה גרשון וַלטוּך, סמל חבלה שלא היה אמיץ ומסתכן ממנו, אבל כבוש באיזה אלם נוגה, בלתי חדיר. לפני שנים, סיפרו, עלה לארץ עם חבורת נערות ונערים מגרמניה, ושמו היה גֶרהָרד. מאז השנים שעשו שניהם בפלוגת התובלה שבצבא הבריטי, קרא לו פטר אך ורק בשם גֶרד, וכך למדו לקרוא לו הכול גם בגדוד הירושלמי. גם בשיזפונו היה עורו בהיר משל אחרים, קפה בהרבה חלב, ושערו הסתור היה עירוב של אניצי קש ופלטינה. תווי פניו היו גסים מעט, עצם האף פחוסה (אפו נשבר, סיפר, בקטטה עם פרחחים נאצים) ושפתיו עבות מדי, אבל אם דעת הבנות היא המכרעת – קָרַן גרד איזשהו סקס־אפיל, שמשך את כולן, ורק אותו עצמו, הסגור ומסוגר, התמיה. קורס חבלה עבר גם הוא בשנלר, בתום קורס המם־כפים. רק בלחצו הלא מרפה של פטר החל ללמוד באוניברסיטה, לא מדעי הרוח – אולי כבר אז הכין עצמו לחקלאות, גם זאת אין הסיפור יודע לומר בוודאות. כשעשה עצמו פטר מוכתר לקבוצת הבתים שכורסמו מהמתחם המקורי, אסף גם את גרד, גרשון וַלטוּך, סמל החבלה שאינו יודע פחד ולא שמחה.

מקרה אחד שבו פָּרץ גֶרד בצחוק קונדסי, זכר אלישע היטב. זה היה בנווה אילן, כשישב בה עם כיתת המק"ב. באחד הימים הופיע גרד, נושא תרמיל גב ומכתפו משתלשל סטן, חתום מבע כתמיד. לפני שהספיק אלישע לשאול מה הביא אותו לחור הזה, סיפר גרד, שבין האורנים שנטעו החברים בשביל הקרן הקיימת, שיחים המגיעים עד לברך, נטועה חגורה כפולה של מוקשי פרפר. למוקש זה יש טבע נבזי – משיכה בתיל המחובר לנצרה מפוצצת אותו. בעיקר עושים זאת תנים, שועלים “ושאר מיני כוֹלֶרוֹת”. הוא בא לבדוק את השדה ולטמון חדשים במקום אלה שהתפוצצו. “ואם אין לך משהו טוב יותר לעשות עכשיו,” הוסיף באותו מבע חתום, “אתה מוזמן להצטרף.”

לא רק כמקצוען הלך שמו של גרד לפניו, אלא כנטול פחד “במידה מפחידה”, בניסוחו של בן־עמי, שיותר מפעם אחת גילה הוא עצמו “מידה מפחידה” כזאת. בן־עמי לבדו, בנשק דרוך, העלה כיתה של מגויסים חדשים, מאלה ש“ניצודו ברחובות” ונטשו משלט קדמי, מול עמדות הלגיונרים, ואלישע חבר אליו כמשקיף. כדי להוכיח לטירונים המבוהלים ש“אין כאן ממה לפחד”, יצא בן־עמי מהעמדה, וחשוף לגמרי טִיֵיל טַיֵּל ושוב לרוח היום. בשובם למטה הפלוגה בבית ההבראה של מעלה החמישה, תהה אלישע על התבונה שבהסתכנות כזאת, ואגב כך עלה שמו של גרד, שנודע בגדוד כנטול פחד “במידה מפחידה.”

“מה זה ‘במידה מפחידה’?” תמה בן־עמי על תמיהתו של אלישע, “היינו חייבים להחזיר אותם לעמדה שהפקירו, ומול הלגיונרים. הלוא גם שנינו עשינו במכנסיים, אבל מה, הם לא הבחינו. זה כלל לא דומה לטירוף של גרד. בי מתחזקת תחושה קודרת, שגרד מנסה פשוט להתאבד.”

“למה שיתאבד?”

“הבט בו רגע אחרי שביצע בהצלחה משהו מסוכן ביותר. אם לא נעלם מן העין, אלא נשאר איתנו, אינו פוצה פה, יושב קבור בתוך עצמו. המת החי.”

“איזה שטויות, בן עמי! הוא אמיץ, נערץ, יפה כמו כוכב קולנוע. תן לי להיות פסיכולוג בגרוש. יש לו בעיה: כל הנשים חושקות בו, והוא מפחד מהן.”

“ולמה יפחד מכל ילדה גבר שאינו פוחד מהמוות? זה נורמלי?”

“לא לימדו אותו באוניברסיטה שהנורמלי הוא מושג סטטיסטי? איזה סיכוי היה לגרד להישאר נורמלי?”

“מה אתה יודע עליו!”

“נער בן שש־עשרה, נראה יותר גרמני מהכרזות הנאציות, נזרק פתאום, בלי הורים, בלי שפה, לאיזה קיבוץ בסוף העולם, למציאות זרה לחלוטין, שההסתגלות אליה תובעת ממנו כוחות שאין לו. הלא בצבא פגשנו רבים כמוהו. כשהוטלה על קיבוץ מכסת מתנדבים, את מי שלחו? את ההכשרות, את ההשתלמות. פעם שאלתי אותו ישר, 'לצבא התנדבת או נוּדַבתָ?”, והוא עשה בראשו תנועה קלה שכולם מכירים, לא כן ולא לא."

כשהציע לו גרד להצטרף אליו לשדה המוקשים, זחלו נמלים על שדרתו. אבל מה יעשה אלישע, שאת חייו ייתן ובלבד שלא יאבד כבודו?"

“תודה,” השיב לגרד, “בשמחה אצטרף אליך.”

וכשקרבו אל הנקודה, שלפי הסתכלותו של גרד – בידו לא היתה מפה ולא כל אמצעי עזר אחר – ייכנסו בה לשדה המוקשים, אמר:

“אתה אחרי, הרגל שלך דורכת בדיוק על טביעת הרגל שלי, על המילימטר, לאט ובטוח, לאט ובטוח.”

וכך, אינו מבחין במאומה, לא במוקש ולא בחוט, רק מציג את כף רגלו בדיוק במקום שדרך בו גרד, צעד אלישע, עד שפתאום קרא גרד בקול, שנשמע מתוח מאוד:

“לא לזוז! לעמוד כמו אבן! משכתי חוט!”

רגלו האחת של אלישע היתה באוויר כששמע את גרד, ומתנודד על רגל אחת עמד, תוהה איך עם משיכת החוט ושליפת הנצרה לא נשמע רעם המוקש המתפוצץ. ואינו מעז לפצות פיו. ראה את גרד משתופף תחתיו, מתבונן ארוכות במשהו בלתי נראה ומשמיע אנחת רווחה:

“השמוק שהניח את המוקש הזה, שכח לשלוף את נצרת הביטחון אחרי שגמר את העבודה, וככה ניצלנו!”

אלישע ידע על מה הוא שח. מוקשי פרפר מצוידים בצמד נצרות, ואם תוך כדי הנחת המוקש מושך החבלן בטעות בחוט שחובר לנצרה, מגינה עליו הנצרה השנייה. “איזה מזל!”

ואז ראה גרד, שאלישע עומד מאובן על רגל אחת, ופרץ בצחוק מתגלגל, שכמו השתלט עליו ובקע עוד ועוד, צחוק שלא נראה צוחק מעודו, לא עד אז ולא מאז. נבוך, הציג אלישע את רגלו על הקרקע, אך כיוון שעמדו בשדה המוקשים, לא זז ממקומו, ממתין לצחוק, השב ובוקע כמו גייזר, שייפסק. ואכן, בבת אחת נרגע, מחה את דמעות הצחוק שהרטיבו את פניו, ובהבעה קונדסית, חד־פעמית גם היא, אמר:

“מתחתי אותך, אלישע. לא משכתי שום חוט, ולא היתה שום סכנה.”

“יש לי לב בריא, ברוך השם,” לאט אלישע, שלא להשביע נחת את המשוגע הזה.

“ועצבים חזקים, כל הכבוד.” עכשיו שב גרד להיות חתום הבעה, כאילו אכן משך חוט ולמזלו (הטוב? הרע?) נשכחה נצרת הביטחון בתוך המוקש. רגע מצמרר כזה לא ניתן לשכוח, ואלישע גם נמנע מעתה מקרבת יתר אל גרד, שלא להיחשף לעוד איזו בדיחת חבלנים, תהיה אשר תהיה.

אלישע התמלא פליאה על התמסרותו של פטר להגנה על גרד מפני עצמו. נפש שמאסה בחיים שוכנת בבחור בעל חזות מושכת, גברית על כך. כל עוד שב וסיכן אותה כשהפעיל “במידה מפחידה” חומרי חבלה למיניהם, הגיע כנראה הדחף ההתאבדותי להתרפות, אבל מרגע ששוחררו הסטודנטים – בסוף החורף, לפני שהורד הגדוד לנגב – התרבו הסימנים המדאיגים. פטר לקח אותו תחת חסותו, כפה עליו את הדירה הסמוכה לזו של בן־עמי, קטנה יותר, עמוסת גרוטאות ומוזנחת, ולכן טרם קפצו עליה בשכונה שכולה בתים טובים וריקים, שכל המקדים – אם הוא פיקח וערמומי דיו – כובש לעצמו אחד מהם. בדאגתו לגרד, מעיר הסיפור, בא לכלל ביטוי “האני החלופי” של פטר, בחור טוב שקם ועושה.

כך היה כשהשיב את חצר “הבית שלנו” לקדמותה, ניכש עשבים שוטים, חידש ערוגות פרחים ושיקם את הגדר, שלא לדבר על מבצע משותף – הפעלת בור המים הגדול, ששימש גם את הבית שלתוכו נכנס בן־עמי. אספקת המים ממעיינות הירקון טרם שוקמה כולה, הברזים מתייבשים תכופות, ובטוח מכול לשאוב את מי הגשמים שנאגמו בבור לתוך מכלי המים שעל הגגות. הכול הושיטו יד, אבל היוזם, הדוחף והעושה היה פטר.

כך הדירה, שהועיד לגרשון גרהרד וַלטוּך הוא גֶרד. פטר החל ראשון להוציא את הגרוטאות ולהשליכן לאחד המגרשים הריקים, וברגע שקיפל שרוולים, יצא גם גרד מאדישותו המנומנמת וגילה עד כמה עולה כוח שריריו על זה של פטר. מאותו רגע הודה לפטר על יוזמתו, ולבדו, בלהיטות לעשות, שלא שיערו שהיא טמונה בו, תיקן את הפגימות בטיח, הדיח את הזוהמה, קבע דלת חדשה, ניגר מסגרת לחלון המרוסק של החדר הגדול, שיקם חדר אמבטיה ובית שימוש ראויים, גם סייד לבדו את כל הדירה, ושב – לפחות כל עוד היתה עינו של פטר פקוחה עליו – לחיים, למשכן הזמני של האוניברסיטה ב“טרה סנטה”, להשתקעות בלימודים.

ו

אין בית אלא אישה. לא רק את גרד, גם את פטר סבבו כמה וכמה סטודנטיות, מהן נאות מאוד, מהן גם חכמות, מהן רק חכמות, מהן ככה וככה. ושלא כגרד, ברגע שהתנחל בחציו הגדול של “הבית שלנו”, בחר ונשא את אלונה, שמרגע זה היתה גם היא לשותפתם של נוגה ואלישע לבית.

נוגה נדרשה לא לרדת מהמיטה אלא לצרכים חיוניים ביותר. למען האמת, נזהרה פחות ופחות, והכול בטיעונים כ“זה שום דבר”, “זה באמת לא נורא” ו“אי אפשר להטיל על אלישע גם את המטבח”. לוחות האבן, משני עברי הכיור במטבח המשותף, נחו בזווית ישרה זה לזה, הצמוד לקיר השמאלי לאלונה והצמוד לקיר הניצב לו לנוגה. אלונה הביאה איתה פתילייה כפולה ושני סירים חבוטים ומפויחים. בקטן יותר היתה מרתיחה קפה, סיר שלדבריה אסור להדיחו כדי שיישמר טעמו של הקפה הישן ויעבור לקפה החדש. בסיר הגדול, שעות על שעות, היתה מרתיחה נתחי בקלה טורקית מיובשת, מאכל לגילדה הכלבה, וריחו של דג הבקלה המורתח היה פושט על פני הבית כולו. לשווא ניסה אלישע לשכנע את אלונה בפניות מנומסות ובתחינות נסערות, לאמור, “בגלל הריונה סובלת נוגה מבחילות. אולי את הבקלה, רק את הבקלה, אנא תרתיחי למטה, במחסן הגדול.” אלונה, התגלה מהר מאוד, היתה בעלת עקרונות רבים, והרתחת הבקלה במטבח דווקא היתה אחד מהם. אמה של אלונה, פולנייה רכה מקריית ביאליק, ממש התאהבה בנוגה, אך כשניסה אלישע להפעילה בעניין הבקלה, הגיבה באנחה ובלחישה מיוסרת אמרה:

“היא אוהבת להרגיז. ככה עשתה לנו שכשהלכה לקומוניסטים, וככה היא עושה לכם, דווקא, וזה אחרי שהזמנתם אותם לבית שלכם. אסור לדבר נגד בת שלי, אבל תתכוננו לצרות. חבל שלא פגשתם בן שלנו, שגומר את הטכניון. הוא נשמה זהב. תיזהרו מאוד שאלונה לא תיקח לכם גם חצי שני. מה שנשאר לה מקומוניזם זה רשעות.” מימיהם לא שמעו נוגה ואלישע אם מדברת כך באוזני זרים על בתה. לא עברו ימים רבים, והמציאות עלתה גם על דבריה הכאובים של אמה. בינתיים קרו דברים מסעירים יותר מריח הבקלה. במהירות החלו הלימודים נכנסים לקצבם הנורמלי. מי שיצא שלם בגופו וברוחו (כמה ממשוחררי הצבא לא מצאו בעצמם כוח להתיישב פעם שלישית לספסל הלימודים ופשוט נעלמו), שקע בלימודים. נוספו הרבה חדשים. לחלופות הזמניות “טרה סנטה” ומנזר “רטיסבון”, היה גם צד חיובי – החיים הסטודנטיאליים היו מעתה במרכז העיר. כשהלך לבדו ל“טרה סנטה”, הרגיש אלישע שלא בנוח, אך נוגה חזרה ואמרה שלא ייסר את עצמו על שום דבר – היא עומדת כבר בשלב הבחינות ועבודת הגמר לפרופ' קלוזנר, וזאת היתה עושה ממילא בבית. כשהיא זקוקה לספרים – אלישע מביא לה אותם. גם את הקניות עושה הוא במכולת שנפתחה סמוך לביתם בספק מוסך ספק אורווה לשעבר, ובחללה הדחוס הם מוצאים הכול, בקיצוב ושלא בקיצוב, להוציא דג ועוף שקנו בנקודות ברחוב הראשי ב“דגעוף”.

כשהיה אלישע בבית, שכבה נוגה כמצוות הרופא. אבל אדם לא יכול לשכב עשרים וארבע שעות ביממה, ולא לזוז. כדי לא לעלות ולרדת במדרגות הרבות, היתה מתגנבת דרך הכניסה הקדמית, מקיפה את הבית, רוכנת אל שיחי הפרחים, מריחה את הברוש, נתקלת ביוכבד מכאן או במלכה מכאן, מחליפה איתן כמה מילים וחוזרת לקרוא ולכתוב בשכיבה. עד שפנתה כה וכה, הנה היא בחוש השביעי, שאומרים שהעובר נשלם בו וחלפה הסכנה. אלישע התקשר בשמה את הגינקולוג, ד"ר פרייברג, לקבוע לה תור.

“אקח אותה בטקסי הלוך ושוב,” הוסיף, להניח את דעת הרופא החביב, אבל הוא – דעתו לא נחה.

“שלא תעז לרדת מהמיטה לפני שאבדוק אותה. אני בא אליה.”

“אז תרשה לי להסיע אותך בטקסי. אצלנו אין שמות לרחובות ומספרים סידוריים לבתים, ולבדך לא תמצא.”

“כבר הגעתי פעם באישון לילה,” הזכיר לו דוקטור פרייברג בגאווה כבושה.

“הפעם תוותר לי, דוקטור.”

ואכן, אלישע בא לביתו. הרופא הזמין טקסי, אלישע הנחה את הנהג, וכשהגיעו ביקשוֹ הרופא שימתין לו ויסיע אותו בחזרה. הרופא התפעל ממראה “הדירונת הנחמדה” ומתבונת כפיה של נוגה שמילאה אותה “חמימות של בית”. אך בשאלה טעונה כלשהו חתם: “וכל זה עשית בשכיבה?”

מצב רוחי טוב," סיכם, “העובר במצב מצוין, שומעים היטב את הדופק, הוא מונח בפוזיציה טובה ויש לו בעיטות של שחקן כדורגל. ופסק הדין – את יכולה להתהלך, אבל לא להגזים. ובשום אופן לא להרים דברים כבדים. עם אמא ואבא כאלה, נצפה לילד מקסים.”

“בן?”

“זאת נוכל לדעת רק בעזרת מכשירים שעדיין אינם עומדים לרשותנו. ובת אינכם רוצים?!”

ז

חודשיים אלה היו מיצויו של כל מה שיכלו נוגה ואלישע לקוות לו – יש להם קורת גג משלהם, ובמלוא התנופה שבו ללימודים. נוגה השלימה את העבודה לפרופ' קלוזנר וזכתה, איך ייתכן אחרת, ב“טוב מאוד”. למשוחררים ניתנו הנחות רבות, כמו פטור מעבודת גמר, ואלישע התרכז בלימודיו לקראת הבחינות בחוגי המשנה. פה ושם כתב, כמו מאליו, שיר או סיפור קצר, וכשולח לחמו על פני המים, שיגרו בדואר לביטאון שפירסם את “ז’ורז”, ולתימהונו התקבל הכול. יום אחד עמד על הגג וזיפת מחדש כל בקע וכל סדק שזופתו בעבר, ובהשפעת מפגש עיניים בינו לבין איזה צעיר שעמד כמהופנט מול הבית, כתב סיפור קצר שעיקרו מגורים בבית לא לך ומחיקת זכרם של בעליו. הפעם ניסה את מזלו במוסף לספרות של עיתון יומי, וגם סיפור זה נדפס. קשרי ידידות החלו להירקם עם סטודנטים שונים, ובכמה מישורים. בלי משים התחברו מספר סטודנטים שכבר פירסמו או “כותבים למגירה” לחוג ספרותי, ש“בדרך הטבע” נפגש מזמן לזמן אצל נוגה ואלישע. כמה מהם היו, כמותם, חברים בתא מפ"ם, והם שהצמיחו חוג של מערערים על הקו הסטליניסטי השליט במפלגה ודנים בכובד ראש במרקסיזם שונה. באחת: הכול נראה כפי שצריכים חיים כאלה להיראות, ונוגה ואלישע מצאו זמן ועת לכל חפץ.

כלומר: בתנאי שקצת מהזמן יוקדש לפרנסה. התינוק(ת) הקרוב(ה) להיוולד דחק(ה) באלישע לבקש עבודה נוספת שלא תשבש את לימודיו. אותם חוגים הצמיחו לאלישע ישועה כפולה. אחד הוותיקים, כבר מוסמך בפילוסופיה ובסוציולוגיה, ועכשיו עובד מחקר במכון כלשהו ולומד להנאתו משפטים, אמר לאלישע כי אצלם מחפשים סוקרים שיפקדו בתים לפי רשימות נתונות וימלאו שאלונים לסקרי דעת קהל. אין שעות עבודה קבועות, והמבחן הוא אך ורק מילוי נאות של השאלונים. יותר מזה לא ביקש אלישע, ולא שיער שמראשית מצערה זו ייפתח לו פתח רחב כפתחו של אולם. הן מעייניו היו בצרכים שיתעוררו לפני הלידה ובעיקר אחריה. גם תשוקתה של נוגה לשוב לעבודה בהוראה הלכה וחזקה, אבל ברור היה לה, שבשנת הלימודים הבאה תיאלץ לשבת בבית. אלא אם כן, השתעשעה נוגה במעין “ציפור באוויר”, תוכל להפקיד את התינוק(ת) לכמה שעות בידי אמו של פטר, העומדת להגיע “בכל רגע”.

מהחוג האחר, זה של סופרים בכוח ובפועל, צמחה לאלישע עוד תוצאה חשובה. בעת ההיא נמצא לו באמת זמן לכול, ובכמה ימי גשם (החורף היה גשום מקודמו, אך קל להפליא בהשוואה לבא אחריו) השלים סיפור ארוך, ארוך מדי לדו־שבועון או למוסף של עיתון יומי. חברים הפליגו בשבחי הסיפור ואף מצאו הקבלה לסיפורים אקזיסטנציאליסטיים שהיו אז צעקתה האחרונה של האופנה, אבל עצה מעשית לא היתה להם. לחיים, משורר נודע ואהוב כבר אז, היתה דווקא הצעה מעשית: בנסיעתו הקרובה לתל אביב (לא מעשה בכל יום בעת ההיא) יציע את הסיפור ל“עורך של איזה כתב עת” מי יאמין, בתוך שבועיים קיבל אלישע מכתב בעצם ידו של העורך, שהסיפור יפה בעיניו וכי יראה אור באחד הגיליונות הקרובים של ירחונו רב־ההשפעה. הנה כך נראו שבועות החורף הספורים ההם. “היש עוד בָּארץ מבוֹרָךְ כָּמוֹךָ?” שורר אלישע בלבו, אך נמנע מהשמעת שורת שיר זו בקול, תוהה מה מעורר בלבה של נוגה מפנה זה בחיי “הילד” שלה.

ח

ויום אחד נסע פטר, במדי סרן בצה"ל, למה לא, לשער העלייה, להביא את אמו. בערב שב בטנדר צבאי, וכששמעו נוגה ואלישע קולות רמים, בהונגרית או ברומנית, עולים מן החצר, אצו לקבל את פני האם, שפטר לא חדל לדבר בה, ביופייה, בתושייתה, בבקיאותה בלשונות. ואכן, אישה מרשימה, לא צעירה, שבפניה נראה בבירור למי דומה פטר, עלתה בכבדות במדרגות האחוריות, ולמרות מעילה המהוה, אריגת שקים דלילה ומחוקת צבע, ונעליה, שגם מבט חטוף ראה שהתעקמו ונמתחו מרוב שנים, ורגליה העייפות שטו בהן כבתוך סירות, למרות הדלות הצועקת, קרן איזה יופי אצילי מפניה הבהירות ויותר מכך מעיניה השקופות, עיניו של פטר.

אלא שכאן בא גילוי מדהים. הרבה מאחוריה, נגרר לאטו, נעליו משייפות את שביל הבטון, נתלה בפטר בעלותו במדרגות, צעד זעיר אחר צעד זעיר, נראה גבר מצומק בבגדי חורף כבדים, גדולים ממידתו, ראשו טמון בכובע פרווה שחור, מקורזל לשעבר, זיפי לחייו שָׂבים חרוצים חתכי גילוח – מי האיש אם לא האב, שפטר סיפר עליו שמת סמוך לאחר לידתו מגזים ששרפו את ריאותיו בחזית. חשים שנוכחותם מביכה, נסוגו נוגה ואלישע אל חצי הבית שלהם, מסרבים להאמין במה שראו עיניהם: בנו של שבר הכלי הזה הכחיש את עצם היות אביו חי, כלומר, בעיניו הוא חשוב כמת.

תחילה היו נוגה ואלישע משוכנעים, שאחרי שינוחו מעט הזקנים מתלאות מסעם הארוך – פטר ואלונה פינו להם את החדר הפינתי, המואר יותר, והם הצטמצמו בחדר האחר – יתפנו בנם וכלתם לטיפול בהם, יציידו אותם בבגדים התואמים את מידותיהם, יחזירו אותם (ולמצער, את האם) קרוב ככל האפשר להיות מי שעל דמותה האלגנטית התרפק פטר בזיכרונו. הסיפור עצמו נזהר מחדירה לעניינים עדינים שבין בן לאביו ולאמו ובין איש לאשתו. בעניינים אלה נהפך כל ניחוש לרכילות, אם לא למטה מזה, להוצאת דיבה. עדיף שלא לגעת כלל במה שהתחולל בנפשו של פטר מרגע שנפגש מחדש, פנים אל פנים, עם הוריו, וכן במה שהתפרץ (שברי דברים נשמעו מעבר לקיר המשותף) בין אלונה לפטר. נותרות עובדות המציאות, ובהן חזתה כל עין.

ימים ספורים אחרי שהתאחדה משפחת מיקוש, בא בעל מלאכה, סילק מהמחסן־המרתף כל מה שהיה בו, גם את ה“פּרוֹדוּקטים” שניכס פטר מפלוגתו, הסיר את העובש, טייח את הטעון טיוח וסייד בלבן את מה שנועד להיות מעונם של הזקנים לבית מיקוש. בתושייתו ובכוח קשריו עם הרשויות השיג פטר את כל הדרוש לריהוטה של דירת ההורים, זה יהיה מעתה שמו של המחסן־המרתף, שתי מיטות ומזרונים מצוינים, שולחן קטן ושני כיסאות, ארון בגדים בן שתי דלתות, לאם ארונית לילה ולאב כורסה מפוארת, בעלת משענות מרופדות וכנפיים רחבות. במקום כלשהו השיגו בגדים משומשים במצב מניח את הדעת וכמה זוגות נעליים לבחור מתוכן את התואמות יותר את רגליהם.

מי יזכור כמה ימים עמד לרשות הוריו של פטר מיקוש החדר הפינתי המואר, שבוע, ודאי לא הרבה יותר. הם הורדו לאותה “דירה מקסימה”, בלשונה של אלונה, שברוב תושייה יצר להם בנם פטר, ממש יש מאין. שני החדרים שבו לשמש את אלונה, פטר וגילדה, כלבת הבוקסר המדוכאה.

ט

דחיקת הוריו של פטר למרתף־המחסן, שדלתו היתה אטומה, קירו האחורי מתחת לפני הקרקע ובקיר הפונה לדירתם של בן־עמי ויוכבד, רק צוהר צר, זיעזעה את נוגה ואת אלישע. הוא לא שם מחסום לפיו, וחירף וגידף את אלונה ופטר על בהמיותם ואכזריותם, ויותר מכול כלפי האם, שרק בזכות אהבתו הגדולה אליה, כביכול, קנה את לבם. ואילו נוגה הסתגרה, הגה לא השמיעה, שבה והתרכזה במבוא לפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד, שקראה לקראת בחינת הגמר בפסיכולוגיה, אחד מחוגי המשנה שקיוותה לסיים כארבעה חודשים אחרי הלידה. אלישע שמע את החרון והאכזבה הצועקים בשתיקתה, ידע שהיא תולה אמנם את כל האשם בעצמה, אבל גם זאת ידע, שמסירת המחצית הגדולה של הבית לידיו של איש שטני זה, שהוא האשם בה, עוד תעכיר את חייהם ותכרסם בהם בלי רחם.

לפחות בימים הראשונים לאחר שהורדו הזקנים למרתף־המחסן, לא התלקחה מחדש בין נוגה לבין אלישע שום מחלוקת בשאלת האחריות על מסירת מחצית הבית. את כעסה כלפי זוג מרושע זה שמרה נוגה בלבה, אך צימצמה ככל האפשר את המגע עם פטר ואלונה בנימוק משכנע, שהקור חודר לעצמותיה וגם קל לה יותר לעבוד בישיבה, העבירה את הפתילייה, המחבת והסירים למרפסת הסגורה, והפכה אותה למטבח נפרד. השירותים היו משותפים, אך הם נזהרו שלא להיתקל זה בזה. השכנות נמשכה, מהידידות לא שרד דבר.

ובלאו הכי, מאז התיר לה דוקטור פרייברג להתהלך, ואף אמר שם אין מגזימים, יפה ההליכה לאם ולעובר כאחד, שבה נוגה ללימודים, מטפסת במדרגות הגבוהות של “טרה סנטה” לחדרי הלימוד, פונה בכל פעם מחדש לחפש את פרופסור בונוונטורה, המורה העיקרי בחוג לפסיכולוגיה, אינה מעכלת עדיין את העובדה שנרצח בשייח ג’ראח, יושבת בשיעוריו של דוקטור אורמיאן. זו האווירה האהובה עליה מכול, חדרי ההרצאות, אולם הקריאה הגדול בקומה השלישית, שאולתר וצויד במידת האפשר, פגישות עם אנשים שלא ראתה מאז המלחמה והיכרויות עם סטודנטים חדשים, שהציפו את האוניברסיטה.

זה, והילד (תמיד בלשון זכר) המבעט ומתהפך בכרסה התופחת כביכול מיום ליום. נוגה אינה מתביישת בה, אדרבה, גאוותה בילד שבבטנה עולה על גאוותה בציונים הטובים מאוד שהיא צוברת. גם גאוותו של אלישע בבנו (תמיד בן) הקרוב להיוולד והאופן שבו הוא מרקד סביב נוגה, מכין לשניהם ארוחה, והעיקר – הנהרה המשתפכת על פניו כשהוא נוגע במקום שבו מזדקרת פתאום כרסה בשל תזוזה של העובר, משמחים אותה. הלימודים, הילד, אלישע ואולי – אומרת היא גם לו – האמהוּת המבשילה בה, ממלאים אותה רוך, תחושה שהכול בחייהם טוב ויפה. וצמד המיקושים שמעבר לקיר, שיֵלכו לעזאזל. ממילא, אומרים שניהם, לא לנצח נגור כאן.

שבועות מעטים אלה היו מספקים כל כך, שמלבה של נוגה נשכחו כלא היו האזהרות של חודשי הריונה הראשונים. בשלום סיימה את החודש השמיני, שגם עליו אומרים, שהוא מסוכן, ונכנסה לתשיעי – מוכנה ומזומנה להיות אם.

קווי שבר    🔗

א

בימים שלפי החשבון היו צריכים לאחוז אותה צירי לידה, פילח שוב ושוב את בטנה כאב חד כאבחת חרב, ועם הכאב חשה איך קרביה מתכווצים ומתעווים. מהמעט שידעה משמיעה ומקריאה, לא כך באים הצירים, אך אם לא צירים, מה הכאבים החותכים האלה?

הדבר היה ביום רביעי, כשהתחדשו פתאום המטרות. האיש היחיד שהאמינה בשיפוטו הרפואי היה דוקטור פרייברג, אלא שאליו, החליטה, לא תלך שוב בגלל סירובו לקבל תשלום. הביכה אותה במיוחד הפעם האחרונה, כשבכל תוקף לא הניח לאלישע לשלם את הוצאות ה“ספֶּשל” לביתם, ומה תעשה בגשם סוחף כזה? אלישע באוניברסיטה, או מסתובב בשכונות העיר וממלא שאלונים, ואם תצא, תיאלץ ללכת בדרך לא סלולה, שבשעות כאלה היא נהפכת לנחל שוצף, עד לרחוב הראשי (שבעתיד ייקרא שמו “עמק רפאים”), לעמוד בגשם ולהמתין לאוטובוס, ובמקרה נדיר לטקסי פנוי. באותו יום גם לא היה הכאב רצוף ומתמשך, ומרגע שהונח לה, חשה כאילו דבר לא קרה. בזהירות עיסתה את בטנה, בטוחה שאצבעותיה ממששות את העובר וכי הוא מבעט ומתהפך כרגיל.

לליל שבת נקבעה פגישת חוג הסופרים־והמשוררים־בפועל־ובכוח, וכנושא לדיון נבחר “האינקוויזיטור הגדול” מתוך “האחים קרמזוב”. הפותח יהיה אותו פיזיקאי מחונן ופרוע, שבקיאותו בכתבי דוסטויבסקי היתה לשם דבר. בבוקר התחדשו הצירים, וביתר שאת. עד אז לא גילתה דבר לאלישע, וגם כשפנה לצאת לעבודתו, לא ביקשה שיחכה לה, כדי שלא תיפתח חקירה והוא ייכנס להיסטריה. הגשם החזק פסק בלילה, והיא התלבשה היטב, נעלה את המגפיים הערמוניים ואת מעיל הגשם האדום, שקנתה בימים שעבדה בהוראה, ועמדה באורך רוח בתחנה עד שהגיע אוטובוס עמוס יושבים ועומדים. איכשהו נהדפה לתוכו בלחץ האנשים המתפרצים בלי שום תור מסודר, מצאה ידית להיאחז בה, וכך, בעמידה (מי יפנה את מקומו לאישה הרה?), נסעה עד לתחנה הקרובה לסניף קופת חולים שליד בור החציבה הפעור. בלי תור נכנסה אל רופא הנשים, שלפני דלתו התקמץ אגרוף של חותרים להיכנס ראשונה. העובדת בחלוק הלבן, מחלקת המספרים, שמעה בדאגה את סיפורה של אישה זו שהחודש התשיעי להריונה מזדקר לפניה והטוענת שכאביה, שהתחדשו הבוקר ביתר שאת, אינם צירי לידה, ואם כך, מה הם. העובדת קמה, נכנסה אל הרופא, וחרף מחאות אגרוף־האין־תור, הכניסה את נוגה לחדרו. הוא נראה מוטרד, לא שמץ של אדיבות, ובתגובה על ה“שלום”, הורה לה באצבעו על מיטת הטיפולים, וכששכבה על גבה, הרכיב על אוזניו סטתוסקופ, הטה אוזנו, הקיש בפרקי אצבעותיו על הבטן התפוחה, פתח את פיו ושאל:

“נו, אז על מה את מתלוננת?”

במיטב סגנונה העברי הרהוט, השיחה את לבה: האם אלה צירי לידה? ואם לאו, מה הכאב המפחיד, החותך את בטנה שוב ושוב? כאבים אינם באים בלי סיבה.

הרופא, נרגז וקצר רוח יותר מקודם, נהם לעומתה:

“גברת, את בהריון, זה הכול. לכי הביתה ותשכבי קצת לנוח.”

“והכאבים?” ניסתה שוב.

“את עושה רושם אינטליגנטי, לא שמעת אף פעם את הקללה שקילל השם את חוה, ‘הרבה ארבה עצבונך והריונך בעצב תלדי בנים’?! עצב זה הכאבים.”

בזעמה העצור, כמעט שאלה אם למד גינקולוגיה בבית המדרש, אבל הוא כבר פטר אותה ב“זה הכול, גברת. שבת שלום. מי עכשיו בתור?”

נכלמת חזרה לשכונה, ולא כדי לנוח, אלא כדי להכין כיבוד למפגש שלא תבטל, ויעבור עליה מה. בחנות הדחויה של המרוקאי, סמוך מאוד לביתם, קנתה מעט פיצוחים, מקלונים מלוחים, כמה מלפפונים כבושים, חלבה, ארבעה תפוזים שתפלח לפלחים בודדים, וכשראתה בקבוק ערק, קנתה גם אותו. כך חזרה הביתה, כואבת, בושה במהומה שהקימה על לא מאומה, נחושה בדעתה לא לגלות גם עכשיו דבר לאלישע. הוא כל כך אוהב את ערבי הספרות האלה, ואם אך תפצה פיה, ירוץ מזה לזה, יודיע שהכול בטל ומבוטל, וגם את הסיבה יסביר הסבר היטב.

מהדיון על “האינקוויזיטור הגדול”, שעל פי עדותו של אלישע היה “מרתק, מדהים, פתאום שייך כל כך להווה, ללבטים שלנו”, לא זכרה נוגה דבר. את כוחותיה, הפיזיים והנפשיים, כילתה במאמץ להסתיר את הכאבים הלא מרפים ולהיות מארחת למופת. למען האמת, היטב חרה לה על אלישע, המתרברב שהוא קורא בנוגה כל ניד וכל זיע, וכעת צלל כולו לים הדיבורים על משמעות הדחייה הגמורה שדוחה הכנסייה הרומית את נוכחותו החיה של האיש שבשורתו היא טעם קיומה, על כוחו הנבואי הכביר של הריאקציונר הרוסי הגדול, שכמו חזה גם את הכנסייה הסטלינית הרודפת כל מאמין אמיתי במניפסט הקומוניסטי, ואינו מביט כלל לעברה ואינו רואה שהיא מתפתלת בייסוריה, סופרת את הדקות עד לתום הערב.

רק אחרי שיצא האחרון, התמוטטה נוגה, ועיניה מלאו דמעות כאב וכעס רב.

“מה קרה לך פתאום, חמודה?”

“פתאום?!” לא משלה עוד ברוחה. “פתאום?! שלושה ימים אני מתענה בכאבים נוראים, ואתה לא רואה, לא שומע. או שאתה לומד, או שאתה עובד, או שאתה בשפריר עליון, עם האינקוויזיטור הגדול. מה זאת אינקוויזיציה, שאל אותי!”

“גיטקה, את נורא מפחידה אותי. איך יכולתי לנחש, שאת מתייסרת כל כך, אם את ספינקס, מילה לא תוציאי מפיך.”

“הלוא אתה מתפאר באינטואיציות שלך, בעל־פה אתה מכיר אותי!” סחפו אותה כאביה לדיבורים שכבר התחרטה עליהם. “אוי, אמא’לה אני לא יכולה יותר! הבטן נקרעת לי לגזרים!”

“אז למה לא אמרת מילה, מֵיידָלֶה שלי. את מי נשתף בכול, אם לא זה את זה.”

"אני בתשיעי, וחשבתי שכך צריך להיות. אז התאפקתי. הבוקר נסעתי לקופת חולים – "

“הבוקר?! באוטובוס?! ולי נתת ללכת כאילו כלום?!”

“כי אני אידיוטית. באתי לרופא, ומה שהיה לו להגיד זה, גברת, את בהיריון! אינך מכירה את הכתוב, במה קילל השם את חוה אמנו? ' הרבה ארבה עצבונך והריונך בעצב תלדי בנים'!”

“למה לא התקשרת מיד עם דוקטור פרייברג?! מה את עושה לעצמך?”

“אני לא מוכנה שיתייחסו אלי כאל קבצנית.”

"את יודעת כמה הוא מכבד ומחבב אותך. איפה מוצאים טלפון בשעה כזאת, בליל שבת, אבל אני יוצא לרחוב ואתפוס איזה טקסי למרכז העיר – "

“אל תשאיר אותי עכשיו לבד. נראה בבוקר.”

“גיטקה, איך אני מבקיע לתוך מוחך העיקש? אסור לחכות רגע.”

“דווקא עכשיו אינני מרגישה את הכאב. התרגזתי – ורווח לי.”

“אנחנו משחקים באש, איך חכמה כמוך מתכחשת לזה?!”

זו אני, אמרה בלבבה נוגה. עכשיו אני מתחרטת על מה שהטחתי בפני אלישע, ולא אניח לו לרוץ באמצע הלילה העירה. הרופא גם הוא רק בן אדם ובליל שבת הוא מבלה ודאי בחברת ידידיו. אשכב, אירגע, ואיתי יירגע גם הילד שבתוכי.

“בבוקר תמצא טלפון, או תרד אליו ותביא אותו. בוא נשכב, חמודי, עד לבוקר לא יקרה כלום.”

אבל למחרת, קרוב לצהריים, כשבא דוקטור פרייברג עם אלישע והאזין לבטנה הגדולה של נוגה, כבר היה מאוחר מדי. לא נשמע כל דופק, לא הקלוש ביותר. העובר, שמועד לידתו היה קרוב כל כך, מת בשלייתו. גם רופאים ותיקים ומנוסים, שראו הכול, נשבר לבם למראה פניה הפורחות של אישה צעירה, הכמהה לשמוע מילה אחת ויחידה, זו שכבר לא יוכל להשמיע.

“מדוע קראתם לי רק היום?” דחה מה שאין לברוח מאמירתו.

"אתמול בבוקר הייתי בקופת חולים – "

“העירה?! ובאוטובוס?! ולא אלי?!”

"ניצלתי לרעה את נדיבותך. הרופא אמר שהכול בסדר, ואשר לכאבים ציטט באוזני את בראשית ג טז. הוא האזין לדופק של הילד, ונתן לי להבין שאני סתם נודניקית.

"טַירִינקֶה, קשה לי מאוד להגיד לך זאת – "

“הוולד,” פעם ראשונה השתמשה במילה זו, “הוולד מת.”

“אתמול, כשבדק אותו הרופא ההוא, היה כנראה חי. הרופא לא טעה, אבל אילו דאג להחיש אותך לבית החולים והיו מבצעים מיד ניתוח קיסרי, היה אפשר אולי להצילו. לדעתי, ועל כך חייב היה לחשוב אתמול, חבל הטבור הלך ונכרך סביב צווארו של הוולד.” הוא אחז בידה הקרה של נוגה, רכן אליה ונשק לה בעדינות. חבל, כל כך חבל. כמה אני משתתף בצערך הגדול."

ונוגה, כדרכה במצבים קשים, התאבנה, שריר לא זע בפניה, דמעה לא ניגרה מעיניה, ולאחר שתיקה ארוכה, אמרה:

“ומה עושים עכשיו, דוקטור?”

”גם עכשיו אסור לחכות רגע. מזעיקים אמבולנס לבית חולים ומהר, עושים מה שצריך."

ב

השתיקה, שבתוכה חתמה נוגה את כאבה, רק הדגישה את גודל האסון. איבן אותה האובדן, אובדנה הבלתי חוזר של משאת נפשה. כמה השתוקקה לילד, כמה דיברה, בלשון רבים, על ילדים. כן, הכאב, האובדן, אבל גם הידיעה, שהיא, שלא ידעה תבוסה מימיה, היא, שגמרה בלבה שלעולם לא תהיה בין המובסים – הובסה כליל. והן היה ילד, חי, לא היה בו מום, ועכשיו אני גם יודעת שהיה בן, בן שרציתי ולא יָצא לחיים שכבר נגע בסִפָּם. האשמה אינה ברופא האידיוט בקופת החולים ולא בשום אדם אחר זולתי. בקשיחותי המעוותת, בגאוות עניים עלובה, גרמתי לאירוע, שבנקל היה אפשר למונעו. בשם אילו ערכים מחורבנים נשאתי שלושה ימים ושלושה לילות כאבים, שחתכו בי כחרב לוהטת? היה לי בן, שהתפללתי לו, ובמקום שאחשוב רק עליו, אהפוך שמים וארץ כדי להוציאו לאוויר העולם, התעסקתי בגינוני חברה, מה נאה לעשותו ומה אין אנשי כבוד עושים. ובעודי מתפתלת בכאבי, גם טרחתי לערוך כהלכה את החדר לכבוד המפגש שמצדי היה יכול להידחות, ואפילו לא להתקיים כלל. אילו שכבתי ולא זזתי, אולי היה גם הילד שוכב לו בשקט בתוכי ולא נקטף בצורה מזעזעת ומטומטמת רגע לפני שראה אור עולם. בן לוּ היה לי, רדף אותה שירה של רחל, בן לוּ היה לי, שחוֹר תלתלים, הבן שלא שאלתי את אלישע ואיני רוצה לדעת היכן נקבר. לא אפקוד קבר של בן שלא ראיתי, בן שגרמתי למותו בטרם נולד − − −

בפתחו של פרק קשה וטעון מתיחויות, רובן סמויות מן העין, עמדו חייהם של נוגה ואלישע, פרק שונה מכל מה שהתנסו בו בעבר. גם ממה שעברה כאשר התבצעה בגופה, וביוזמתה, “גרידה”. באותם ימים האמינה שהם חסרים תנאים פיזיים וכלכליים מינימליים ובשלות מספקת להעניק לילד שמץ מכל שהעתירה על ילדיה בחלומותיה. הפעם התנהלו חייהם למֵישָרים: מהמלחמה יצאו בריאים ושלמים; חדר בדירתם חיכה לקבלת פני הבן; במהירות קרבו שניהם לסיום הלימודים; העבודה המקרית, החלקית, שניתנה לאלישע במכון המחקר, התגלתה כסיכוי מרהיב. ראש המכון התרשם מאלישע והציע לו להשתלב כעובד מחקר במשרה מלאה; ואף שנוגה התגעגעה לעבודת החינוך, ייחלה וציפתה בכיליון עיניים לאמהוּת. והנה, התרסק בתוכה אותו דבר יחיד ומיוחד, ומחייהָ – כך חשה – ניטל טעמם המתוק.

רגשי אשם יישארו מעתה תלויים בחלל, וכפועל יוצא יחלחלו לחייהם המשותפים, וזאת למרות העובדה הגלויה לכול: אשמים באמת אַין, לא איזשהו אדם מסוים שכל האשמה תוטל עליו, להוציא אולי את רופא קופת החולים. הרגשת האשמה טמונה עמוק בנפשה החבולה של נוגה ובמצפונו המיוסר של אלישע. בחיי בני הזוג שדבקו זה בזה מנעוריהם, נִבעה סדק עמוק, שלשאלה אם אי־פעם ישוב ויתאחה, יוכל להשיב רק העתיד, ואילו הם חיים בהווה, תמיד בהווה.

בשובה מבית החולים, מלאה מעט יותר מאשר לפני הריונה. אך למתבונן מן הצד קטנה וזריזה ועדינה כמימים ימימה, שבה להיות כולה בשלבי הסיום של לימודיה, וכוח הריכוז שלה, התפעל אלישע מהתנהלותה, שב להיות מדהים כתמיד. מעתה הרבתה לשבת בחדרי הלימוד ובאולם הקריאה ב“טרה סנטה”, וגם בערבים היתה “דוגרת” שעות על ספריה ומחברותיה.

ובכל אלה, לא זנחה את משק הבית ואת אלישע וצרכיו. מהמעט שעמד לרשות הצרכנים באותם ימים רזים, ימי הצנע ותלושי המזון, השכילה להכין ארוחת ערב, שהקפידה שתהיה תמיד ליד שולחן ערוך, ולא בחיפזון סטודנטיאלי, על רגל אחת. הבגדים היו גם הם נקיים ומגוהצים, כשהמלאכה מתחלקת ביניהם: היא מכבסת והוא מגהץ. אפילו המפגשים, אלה שעניינם היה ספרות, ואלה שעניינם היה חברה ואידיאולוגיה, התחדשו, וביוזמתה. חבריהם ומכריהם (להבדיל מהסיפור עצמו) הגיעו לכלל דעה, שהתאוששותה מהמכה האנושה מהירה ושלמה לאין שיעור יותר מכל אשר ניתן היה לצפות.

בשנה שלאחר האסון תועלו חייהם, לכאורה, לעבר עתיד נהיר ומספק. הימים היו נוחים מאין כמותם לצעירים משכילים ותאבי עשייה. המדינה יצאה מהמלחמה אל מציאות שאיש לא חזה – ומכל מקום, גם אם הוכנו כלים לקדם את פניה, התפוצצו מרוב צרכים שלא נצפו ומחסור משווע באנשים מיומנים. כך בחינוך. כך במנגנונים המתהווים של הממשל העצמאי. כך בכל תחום ותחום. יישוב קטן, שאלפים מבניו, במלוא פריחתם, אבדו במלחמה, הוצף ברבבות עולים, שבמהרה היו למאות אלפים, ובתוך שנים מעטות לרוב מניינה של מדינת ישראל. גם כאן יימנע הסיפור מהעלאת גירה, ולא יחזור על המוכר לעייפה. עניינו הוא שני צעירים, חניכי ארץ־ישראל, מאלה שהמדינה הצעירה “קראה אל הדגל”, כביכול, ביקשה להטיל עליהם מידת אחריות – לא אחת כבדה מיכולתם – בהקהיית עוקציה של הערבוביה הגדולה, שניתנו לה שמות נאים להפליא, “קיבוץ גלויות”, “מיזוג גלויות”, “קליטת עלייה” ותארים מרוממים אפילו יותר, “על כנפי נשרים” וכיוצא באלה.

לנוגה נפתחו מאליהם אפיקי התקדמות מרתקים ושונים. הוצע לה להמשיך בהוראה ובמחקר באוניברסיטה, ואילו אחד ממוריה המובהקים, שעלה למעלת אחד מראשי המדינה, ביקש למושכה לתפקידים בכירים במערכת החינוך. “אני אוציא אותך לאור עולם”, אמר לה בחיבה. באחת, הכול פתוח – רק קח!"

הוא הדין באלישע. תמול שלשום, לפני פחות מחמש שנים, יצא את הצבא הבריטי בלי ציפייה לעתיד כלשהו, לא סיכוי להיחלץ מהעבודה בתעשייה שמתוכה הלך (או ברח) לצבא, לא תעודת בגרות, לא גב כספי אצל הוריו, והנה הוא על סף הסמכה, בן יקיר אצל ראש מכון מחקר, בתוך שנה ומשהו מגיע למעמד בכיר יחסית לזמן ההוא, מעמד שלכמותו לא ישוב עד שתגיע שעתו לצאת לגמלאות. לא ייאמן, הכול פתוח – רק קח!

ג

כך לכאורה. יותר ויותר לכאורה.

בלי שהשתנה משהו במראית העין, בסדר חייהם ובשיחם, הנה ככל שהתקרבו לסיום לימודיהם, הלכה והשתלטה על כל אחד משניהם לחוד איזו אי נחת. גבר הדחף לשינוי, שינוי מקום, אם לא למעלה מזה, להתנתקות מן המאיים לגרוף את מאווייהם לאפיקה הנוח והמרדים של השגרה. הם היו מאוד יחד, אבל מצוקותיו של האחד היו נבדלות ושונות משל האחר. אולי בשל כך נמנעו ימים רבים מלגלותן זה לזה. שתיקות נהפכו לדוק סמוי, אך מתעבה, ביניהם.

מאז כשלה, וילדה, שכמהה לו כל כך, מת בבטנה, הכבידו על נוגה המגורים בבית הזה. את כאבה כלאה בתוכה, אבל אילו אך עקרו לבית אחר, למקום אחר, האמינה, היה גם משא הזיכרונות מעיק פחות. לא זה בלבד היה הגורם. את הבית המאיסו עליה פטר ואלונה, שפזיזותו של אלישע מסרה להם את חציו ועכשיו הם נוהגים כאילו היא ואלישע דיירי משנה אצלם. כל שקסם לה בעבר בפטר התמעט למראה יחסו להוריו, הורדתם למחסן־המרתף והפיכת האם לטבחית והאב לנער שליחויות, הגורר את רגליו למכולת לקנות מצרכי מזון. מהר מאוד פטרה עצמה אלונה ממשק הבית והתמסרה למתמטיקה ולפיזיקה. רק את הבקלה לגילדה המשיכה לבשל במו ידיה.

ואף זה לא היה סוף המעשה. בחורף הצטבר שלג רב בצד קירות הבית. הלחות חילחלה והעבישה את החלל, שלתוכו הכניס פטר את הוריו. העלאתם חזרה לדירה לא עלתה על דעתו. לעומת זאת זכר, שבבית שלתוכו הכניס את מרקוביץ' ומלכה וכן את ארנון כרמל, מתחת לדירות שאוכלסו, נותר חלל בלתי מנוצל. הוא ואלונה בדקו ומצאו ששום קיר שם אינו מתחת לפני הקרקע, והוא הזמין בעלי מלאכה שניקו, טייחו וסיידו והכשירו את החלל לשמש בית לאביו ואמו של פטר. ולא מעט מעללים נוספים, שהסיפור מעדיף לשומרם בלבו, עולל פטר. נוגה צפתה בשתיקה בכל אלה, תוהה איך להסתלק מכאן. כסף לדירה של ממש לא היה להם, ואם כי גם מגורים בביתם של אחרים – אפילו גרמנים, שהאנגלים הגלום לפני עשור ויותר לאוסטרליה – הסבו לשניהם אי נוחות, למה תשאיר לזוג המיקושים האטום והמרושע בית, שניתן לה, לה לבדה?! משום שאין כל דרך לממש את השינוי הדרוש לה כל כך, והם נידונים להישאר כאן, אין גם ללבטיה כל חשיבות מעשית, ושוב לא שיתפה בהם את אלישע, ולבדה נשאה את כאבה.

אלישע השתוקק גם הוא לשינוי גדול, אבל כיווני הימשכותו היו שונים. תחושה מבהילה כמעט, שמזלו שיחק לו מדי והוא נסחף למחוזות שלא אליהם נכספה נפשו, לא הרפתה ממנו. מיום שעלה לירושלים קורים לו רק מקרים טובים. כך משעה שנוגה כפתה עליו לגשת לבחינות הכניסה, הוא התקבל כתלמיד מן המניין והוענקה לו מלגת לימודים וקיום. כמו באיטליה, יצא גם מהמלחמה בירושלים חי ושלם. ועכשיו, בלי שהתכוון לכך, נהפך מממלא שאלונים לעובד מחקר, מעמדו מכובד ומשכורתו נאה. מחר־מחרתיים יסיים את הלימודים. “מה עוד יכול אדם כמוני לבקש?” שואל אלישע, שואל ומשיב: “את העיקר. כשאני כותב – אני קיים. היום נותרים לי סדקי זמן אקראיים, ורוב היום הוא עבודה, לימודים, פעילות בתא הסטודנטים, שאף היא מושכת אותי. מזכיר הסניף הוא חבר קיבוץ, שבדמותו אני רואה את הקיבוצים כולם, חש ששם בעצם מקומי. לא אחת השתעשעה איתי גם נוגה במחשבה, שבגמר לימודינו עלינו לנסות לפחות לחיות בקיבוץ, כאילו בלי זה תחסר לנו הסמכה שלמה. כל אלה הן הזיות, ואילו במציאות איך איחלץ ממעגל הצלחות מדומה זה, אמצא דרך לעשות את הדבר היחיד שהוא בשבילי עשייה, חיים – הכתיבה?”

אלא שגם הוא נמנע מלשתף אותה במה שהיא עלולה לפרש כחוסר סיפוק בחייהם יחד, שכל כך נאבק עליהם, ושוב מושכת אותו איזו ציפור כחולה במרחקים. זאת ועוד: במצב הדברים הנתון, יודע גם הוא, אסור להם לוותר על חלקם בבית. ודאי שהיה שמח לעקור למקום אחר, אך אפיל יצליחו לרכוש דירה, יהיו לעבדים לתשלומי המשכנתה. מטעם זה אינו משתף את נוגה במצוקתו, שומר הכול בלבו, ודוק סמוי מצטעף בינו לבינה.

ד

המזל הוסיף לשחק לאלישע. לאחר שסיים למעשה את חוק לימודיו ונותר לו להשלים רק עוד “חצי בחינה”, זימן אותו אליו פרופ' פיינסטון, ראש מכון המחקר וסיפר שממשלת ארצות הברית מממנת תוכנית סיוע חדשה למדינות זרות. במסגרת אחד מסעיפיה, “פּוֹינט 4”, תוצע בקרוב מלגה לישראלי אחד ללימודים לקראת קבלת תואר דוקטור במנהל ציבורי באחת האוניברסיטאות הנודעות ביותר בבוסטון. בחצי חיוך הוסיף, שהוא חבר בוועדת הבחירה. הצעתו לאלישע היא, שיגיש את מועמדותו. אם יעשה כן, ימליץ הוא עליו כעל מועמד ראוי ומבטיח ביותר, ואין בלבו ספק, שהמלצתו זו תתקבל.

אפשרות זו הותירה את אלישע נדהם ומסוחרר. הוא חש, שמתנה נפלה להם מהשמים, ובאחת נפתרות מאליהן הבעיות הלוחצות. בלי לוותר על זכויותיהם, יסתלקו להם מהבית, ולוּ רק למען נוגה, ששתיקתה אינה מעלימה מעיניו את התייסרותה הנמשכת. בבוסטון תתאושש, שכן תוכל גם היא לממש סוף־סוף את חלומה הישן, להמשיך לתואר שלישי בפסיכולוגיה, שאין להשיגו בארץ. לא רק למענה, מיהר להסתייג מצדקנות יתר, למעני, מאוד למעני. מה נפלא יהיה לראות את ארץ המרחבים האינסופיים, השפע הבלתי נדלה והספרים שבלע מנעוריו, מ“פוזמק העור”, “טום סויר” ו“זאב הים”, עד “ענבי זעם”, “דרך הטבק” ו“העירומים והמתים”, שקרא זה מקרוב. המלגה המוצעת תאפשר להם לשהות שם על חשבון הדוד סאם, עודדו פרופסור פיינסטון, ככל שיידרש להשלמת הדוקטורט.

ואז צפה ועלתה לה מחשבה אחרת: מה לי ולמנהל ציבורי? אמנם עיין היטב בשניים־שלושה ספרים אמריקניים על “סיווג תפקידים” ו“ניתוח תפקידים”, שנתן לידו ראש המכון כדי שיחבר על פיהם שאלון לסקר תפקידים במוסדות המדינה החדשה, והוא עשה כן לשביעות רצונו של ראש המכון, אבל אין לו כל עניין אמיתי במנהל ציבורי.

כך גם אמר: “מנהל ציבורי?! אני?! מה פתאום?!”

אבל ראש המכון, שהיגויו והתחביר המיוחד שלו מזהים מיד את מוצאו, אף שבניו יורק למד בבית ספר עברי, לא נרתע: “אלישע, זו הזדמנות מאוד גדולה בשבילך! ראיתי איך אתה לומד, מהר ובעומק, ואיך אתה משתמש בחומר, ואני בטוח שתצליח. התואר חשוב בשביל העתיד שלך, ולא אשאל אם כשתחזור, תשוב למכון, תלך לאוניברסיטה או תעשה כל דבר אחר. שם תלמד הרבה, ובשובך תביא תועלת בכל מה שתבחר לעשות. הזדמנות כזאת יוצאת מהכלל אולי לא תחזור לך.”

"אבל – פתח לספר לפרופסור אל מה באמת יוצאת נפשו, אבל זה היסה אותו:

“לך הביתה, חשוב טוב־טוב, שמע מה אומרת אשתך, ורק מחר תיתן לי את החלטתך.”

כששמעה נוגה את ההצעה לאלישע, כלומר, לשניהם, התקשתה גם היא להאמין במה שקרוב ליפול בחלקם, אך עד מהרה היתה תדהמתה, שלא כדרכה, להתלהבות עצומה. הסיכוי נראה טוב מהחלום הפרוע ביותר, ועל ספקותיו של אלישע – ששוב יזיז את הכתיבה לסוף התור – הגיבה כראש המכון: “העיקר, שיינתן לך להשלים דוקטורט בתנאים אידיאליים, ואני בוטחת בך אפילו יותר ממנו. אתה עד: תמיד האמנתי בך יותר משהאמנת בעצמך, ובסוף גם שיכנעתי אותך שאתה ילד מוכשר. קפוץ על המציאה, ואחרי שיהיה לך תואר, תהיה חופשי לעשות בחייך מה שלבך חפץ. אל תשמוט מידיך הזדמנות כזאת.”

החלום הנדחה שלה והסיבות הנוספות לתשוקתה להיאחז ב“הזדמנות נהדרת” זו ולהרחיק מבית זה ומזיכרונותיה, לא נזכרו ולו ברמז, אך אלישע היטיב לשמוע גם מה שלא אמרה. לכן נצבט בו לבו כשאת עבודתו הספרותית פטרה ב“תוכל לעשות בחייך כל מה שלבך חפץ”. מה הם סיפור או שניים לעומת תואר דוקטור, ולבד מזאת, “ילד מוכשר” כמותו יגנוב מדי פעם “כמה שעות” גם לכתיבה, מה גם שזו, חשובה ככל שתהיה, יכולה להידחות עוד בשנתיים־שלוש, מה שאין כן מלגה נדיבה וחד־פעמית כמו זו.

הבירור בין השניים הסתיים לא בהכרעה, אלא בשתיקות ארוכות. בשעת לילה מאוחרת לחשה באוזנו, מבטלת בזה החלטה נחושה לחכות עוד חודש, או חודשיים, שהיא שוב בהיריון, כנראה בחודש השלישי. עכשיו הבין מדוע דימה לראות שאיזו נהרה החליפה לאחרונה את הדכדוך הסמוי בפניה, ותגובתה הנלהבת לסיכוי לזכות במלגה, התפרשה לו כנכונות לצאת למסע עם תינוק, שלפי חישוב מהיר ייוולד חודשיים או שלושה לפני שנת הלימודים האוניברסיטאית הבאה. לשמחתו בבשורה לא היה גבול, והוא חיבק ונישק אותה באהבה, מייחל שהפעם יסתיים הכול בכי טוב ותוסר המועקה הרובצת על נוגה מאז האסון. ועם זאת, בשאלת ההיענות להצעה, שמר על שתיקה. רק בבואו בבוקר לעבודה, הודיע לראש המכון, מתאמץ לגלות פנים מכירות תודה, שהחליט להציג את מועמדותו. לא יצא שבוע וראש המכון מסר לו בשם הוועדה הזמנה לישיבה שתתקיים בעוד שבוע, בחמש אחר הצהריים, במזכירות האקדמית ב“טרה סנטה”. לאותה ישיבה הוזמנו כל המועמדים.

ה

במישורת חדר המדרגות, לפני דלת המזכירות האקדמית, הוצבו ארבעה כיסאות, וכבר הקדימו אותו שני סטודנטים ותיקים, מאותם שאדם מרבה לראות מיום בואו לאוניברסיטה ועד תום לימודיו, ולא אחת גם בהזדמנו למסדרונותיה כעבור שנים רבות. אלישע בירך אותם לשלום, ישב בצניעות על כיסא פנוי ולבו אומר לו שסיכויי אפרוח כמותו לגבור על אלה שואפים לאפס, וכבר אינו יודע אם להצטער, או לשמוח שהציג את מועמדותו ונדחה, ואיש לא יוכל להאשימו בזה שלא ניסה. הוועדה כבר יושבת, סיפרו השניים, ומישהו נמצא בפנים. מספר המועמדים הוא אם כן כמספר הכיסאות, ולהלכה הסיכוי שלו הוא אחד לארבעה, לגמרי לא מעט. מצד אחר, גם מבין שניים ייבחר רק אחד. את זה שבפנים לא ראה, אבל בין שני היושבים רבים סיכוייו של יהויכין בידרמן, עוזר הוראה בחוג לסוציולוגיה, גבר מרשים, שקל לנחש שנולד יוֹאַכים, וחזותו, וגם משקפיו הרכובים על אף נמרץ, מעוררי כבוד. יותר ממני, הוסיף אלישע לעצמו, שאיני גבוה, ולא מרכיב משקפים, דק כגפרור, עור של תימני, ולעומת שני אלה – נער. אז זה טוב, או זה רע?

הן כבר החליט, ואחרי השיחה עם נוגה, שלא העלימה את התלהבותה ולא נרתעה מנסיעה עם תינוק בן יומו, עול של ממש שיקשה עליה להתפנות ללימודיה, אינו יכול לחזור בו סתם כך. היא בוטחת ביכולתה לעבוד שעות ארוכות ביום ובלילה ובאלישע שיסייע לה כמידת יכולתו. קביעתו של פרופסור פיינסטון, שמלגה יקרת ערך זו מובטחת לו היתה מוחלטת כל כך, שהתחושה ש“הכול סגור” דבקה בנוגה והיא הדביקה בה אותו. כשצעד ברגל מהמושבה הגרמנית ל“טרה סנטה”, חש כמי שלפניו מעמד טקסי והכול מונח בכיסו.

ומה אם באמת הפרופסור לא סתם התרברב אלא ידע שכוחו לשכנע את הוועדה ביתרונותיו של אלישע, בעוד ימים אחדים יתבשר שנבחר ובקרוב יצטרך לפתוח בהכנות מעשיות להפלגה לעולם החדש? החשש שמא יועדף מועמד אחר על פניו החוויר עכשיו לעומת חרדתו מפני התממשות מסע זה לשלוש, ארבע ואולי יותר שנים, מפני היהפכות חלום מתוק למציאות כובלת, שלא יוכל עוד להשתחרר ממנה לעולם. איך התגלגלו פתאום חיי למקומות שלא אליהם שאפתי. באתי ללמוד ספרות, ובהיעדר חוג מושך, למדתי היסטוריה, ואילו סוציולוגיה למדתי כמעט בלית ברירה, רק משום שחויבתי בחוג משני שני. והנה אני חוקר בכיר במכון, ומחר־מחרתיים אצא לדרך ארוכה, שבסופה אהיה מומחה למנהל ציבורי, בעל חובה מוסרית ליישם באקדמיה או בעבודה מעשית מה שנשלחתי ללמוד. היום אני חותם על משכנתה לחיים, גורלית יותר ממשכנתה על דירה. אוי לי אם אדחה ואבוי לי אם אבָּחר.

בעודו מפליג בהרהורים, נפתחה הדלת ויצא המרואיין הראשון, דוד יקיר, אף הוא, כשני היושבים, מוותיקי התלמידים וחביבו של כוכב החוג לכלכלה, האיש הצעיר שעלה משיקגו, פרופסור דן פטנקין. סיכוייו של דוד יקיר, עידכן אלישע את הימורו עם עצמו, עולים על סיכוייו של יהויכין בידרמן, והוא שייבחר. אז טוב, או לא טוב?

כעת נקרא לחדר בידרמן, ואלישע נשאר עם השלישי ועם מחשבותיו המתרוצצות בלי הרף בין “כן” ל“לא”. איך שומט אדם מידיו פרס כזה, שאולי נועד לו. אך מצד אחר, מה לו ולנושא שהגיע אליו בעקיפין. במקרה, משום שמצא עבודה חלקית להשלמת הכנסתם. לתוך מה הוא קופץ בעיניים פקוחות? חייו הם פה, בארץ שרק עכשיו מתחילה ללבוש צורה. חייו הם בעברית. רק בה הוא חי, חולם וכותב. איך הוא מַגלה עצמו מכאן, אלוהים יודע לכמה שנים. ולא הן עיקר, אלא מה שיקרה כשישוב סוף־סוף, אם אמנם ישוב. חבריהם הטובים נסעו לפני כחמש שנים בדיוק לתכלית זו, ללימודים מתקדמים, ושוב לא חזרו. אנשים נתקעים.

אחרי בידרמן נכנס השלישי. אלישע נשאר לסוף. האם יש לכך משמעות, ואם כן, האם היא לטובה או להפך? ועד מתי איטלטל כך, מקצה אל קצה? עוד רבע שעה, ואני מפקיר את חיי להחלטת הוועדה. אם יעדיפו אחד משלושת האחרים, לא עלי האחריות, ובחיינו לא ישתנה דבר. אבל אם בי יבחרו, אשא באשמה על כל מה שיקרה לחיינו מכאן ואילך.

נקרא האחרון, אלישע. מאחורי שני שולחנות מחוברים יחד ישבה הוועדה, שחבריה הציגו את עצמם. נציג שגרירות ארצות הברית. פרופסור דושקין, שעלה זה מקרוב מניו יורק והיא הופך בה סדרי עולם, מכניס לכאן את אמריקה, לימודי תואר ראשון שרק מי שיסיימוהו בציונים טובים יוכלו להמשיך לתואר מוסמך, ודוקטור בורשטיין ממשרד החינוך. וכמובן פרופסור פיינסטון. שלושה אמריקנים ופולני אחד, רשם לעצמו. השיחה התנהלה באנגלית, ודאי לבחינת מיומנות המועמד בלשון. לאחר כמה שאלות חימום, שאל נציג השגרירות:

“מדוע אתה מבקש להתמחות במנהל ציבורי?”

וכאילו כפה עצמו עליו איזה שד, השיב אלישע:

“השתוקקתי מאוד ללמוד ספרות באוניברסיטה חשובה, אבל ללימודים אלה אין לי סיכוי לזכות במלגה. אני מבקש להדגיש: אעשה כמיטב יכולתי להשלים בהצלחה מרבית את לימודי לקראת תואר שלישי במנהל ציבורי, אבל חלק קטן מזמני אקדיש לאהבתי, לספרות.”

בחדר הצר, שאת רובו תפסו השולחנות וארבעת חברי הוועדה, נפלה דממה. פרופסור פיינסטון היה בעל ראש גדול וכך גם אוזניו, אפו בשרני ומנוקד חטטים זעירים ושפתיו עבות, ואלישע ראה איך נס מפניו כל הדם ומרוב תדהמה אינו פוצה פה. כך החברים האחרים, שהחליפו מבטים חטופים. ברור היה לו שתשובתו סיימה את הריאיון. אך לשמירת מראית עין מכובדת, שאל כל חבר איזו שאלה, ואז הודו לו כולם, והוא קם לצאת. הצד שבנפשו השיג את שלו, המלגה הנכספת מתה בטרם נולדה.

נוגה האזינה לדברי אלישע על מה שעולל לשניהם, האזינה ושתקה. את אשר התחולל בתוכה נוכח ניפוצו המכוון של סיכוי מרהיב כל כך, לא ביטאה במילים, לא הגיבה בחֵמה שפוכה, לא הביעה זעזוע, רק שתקה. ושתקה עוד. בנאמנות תיאר אלישע את המחשבות המנוגדות שהתרוצצו בראשו כשחיכה לתורו לפני דלת המזכירות האקדמית, ובפעם הראשונה דיבר באריכות הן על תשוקתו להתמסר בעיקר לכתיבה והן על איזה סירוב פנימי להיעקר לשנים מהארץ ולעלות על דרך, שאין יודע לאן תוליך את שניהם. ושוב, בלי שחשב על כך שנייה מראש, העלה מה שגילגלו ביניהם לא אחת: פרשת הדרכים שהם מגיעים אליה, בין סיום הלימודים להתברגות בשגרת עבודה, אולי מכובדת, אולי מכניסה, מחייבת מחשבה נוספת. האם רשאים צעירים כמותם, בעלי השקפת עולם שוויונית, לא לנסות תחילה את חיי הקיבוץ? אם ייכשלו, יוכלו לומר לעצמם: לפחות ניסינו. גם הכישלון למין הישג ייחשב. אבל אם יהיו גם הם בין המתפרצים בכיוון הפוך, מהחובה לחברה אל הזדמנויות חדשות הנפתחות ליחידים נבחרים במנגנוני הממשלה, באקדמיה, בצבא, במפעלים ובמוסדות פרטיים, ולא ינסו את האתגר הגדול הזה, יהיה כישלונם כפול ומכופל. בואי ננסה.

את שתיקתה הפרה נוגה כדי להציג לו שאלה:

“אמרת שהכתיבה חשובה לך יותר מכול. איך תהיה גם קיבוצניק וגם סופר?”

“צעד כזה ימלא את שנינו בכוחות חדשים, ואני מאמין שאוכל. ננסה. אם לא ננסה, תרדוף אותנו ההחמצה כל חיינו.”

נוגה שתקה.

ו

כאן רואה הסיפור צורך להעיר על חירשותו של אלישע לשתיקת נוגה: אילו הקשיב לה היטב, לא מתבשם מהחלטתו הפתאומית, היה שומע את המתנפץ בנפשה: חלום עקשן, שנראה סוף־סוף קרוב להתממש, לקנות באמריקה תואר דוקטור ולשוב הביתה כבת־סמכא בפסיכולוגיה חינוכית ובעלת מעמד ככל מי שתואר אמריקני בכיסו. כואב מזה, הקלות שבה השליך אלישע ככלי אין חפץ בו סיכוי נפלא לשניהם, הפך את עורו ועשה זאת בלי להיוועץ, בלי לבקש את דעתה, רמסה בתוכה משהו יקר יותר.

אילו. אילו. אילו. אילו לא התפעל מעצמו, ולא התמסר כולו לרעיון החדש שנכנס לראשו, תוהה הסיפור, או לפחות מקדים להחלטתו בירורים מעמיקים עם נוגה, מגיע יחד איתה להסכמה מלאה למפנה חד כזה, היו אולי מתגלגלים חייהם אחרת. הוא הדין בנוגה: אילו השמיעה דברים מפורשים, לא זזה מתביעתה שייאבק בכל כוח כישרונו וקסמו על המלגה הזאת; או אילו אמרה לו בפה מלא, כבר לאחר שהקדיח את התבשיל, שלא כדי להיקבר באיזה קיבוץ השקיעה שנים בלימודים; גם אילו הטיחה בפניו מה שעשה לה כשכפה עליה להסתלק מההוראה כדי שאך ורק מהכסף המוענק לו כמשוחרר בעל משפחה יתפרנסו, וכתוצאה מצעד נמהר זה, היא נאלצת עכשיו לקבל מה שמציעים לה, ללמד כיתה בעלוב ובנידח שבבתי הספר שבעיר − −

אין אילו. את חיי בני האדם מעצב מה שקורה, ולא מה שהיה יכול, או היה צריך לקרות. שנים תחלופנה בטרם יעמוד אלישע על תוצאותיה של החלטתו, ואז לא ניתן יהיה להשיב שום דבר לאחור. מה שיהיה נגזר ממה שיש. ונוגה, לא רק מכאב על אותה “ציפור ביד” ששמט אלישע בשל רגשנותו הפוחזת, שתקה. גם בהגיעו לשנתו העשרים וחמש טרם התבגר, ובכל פרשת דרכים, המחייבת הכרעות צלולות, רציונליות, משתלטות עליו ג’סטות רומנטיות. בכל עת עליה לעמוד על המשמר ולהצילו מעצמו, אך שוב ושוב הוא חומק מעיניה. והאמת השלמה היא – וכאן אולי מקורה העמוק של שתיקתה – את לבה הוא כובש דווקא בשל שיגיונותיו. היטב היא יודעת מה הם מעוללים לחייהם, לחייה, ואילו עמד לה כוחה היתה נמלטת – וכבר ניסתה זאת – מכוחם ההרסני, אלא שדווקא הם המושכים אותה, מעוררים בה צד זה באישיותה, הכבוש כל השנים. ואף שאת חייה היא מנהלת מתוך דבקות בתוכנית שכפתה על עצמה כשנמלטה לירושלים, היא חשה בתוכה הימשכות אפלה להוויה הרפתקנית, פרוצה לכל רוח.

וכך, בד בבד עם מה שסדקה התנהגותו הפוחזת של אלישע בהופיעו לפני הוועדה, כבר החלה לכבוש מקום בלבה ההרפתקה חסרת האחריות שהציע לה – לנסות חיים בקיבוץ. ובעודה כואבת דומם, דימתה עצמה עובדת בהוראה ובחינוך, חיה חיים צנועים אך עשירים בתוכן, מקבלת מההוויה החלוצית מלאת ההקרבה יותר מכפי שתתרום היא לה.

דבר אחד נעלה בעיניה על כל ספק: בבית זה, עם פטר ואלונה, לא תישאר. למעלליהם אין גבול. אפילו את רוחה של גילדה, כלבת הבוקסר, שברו, כמין שעשוע, והם מאלצים אותה לזחול על גחונה כדי לזכות במנת הבקלה המסריחה את כל הבית. פטר החליט שהגיעה השעה לעבֵּר את גילדה, וכשהמליטה שישה גורים, מיין אותם, לקח את השניים שנראו לו חלושים מדי, קירב את אקדחו לראשו של כל אחד מהם ובעמידה על המרפסת האחורית, לעיני הכול, ריסקו בירייה. הו, הנתעבים האלה. אם אין אנו נוסעים לאמריקה, אמרה נוגה בלבה, ודירה אחרת לא נוכל לקנות – אני מוכנה להיענות לתשוקתו החדשה של אלישע, שאולי אינה מטורפת כלל, ולנסות את הקיבוץ. ובאמת, כפי שטען, גם אם ייכשל הניסיון, נצא ממנו ברווח. זו הזדמנות אחרונה להתנסות כזאת, ואם לא נעמוד בה, נוכל לומר, כדברי אלישע, לפחות ניסינו.

וכפי שקרה לא אחת בחייהם, הסתיים הערב, שראשיתו ברגשות מרים מאוד של נוגה כלפי אנוכיותו הילדותית של אלישע, בפיוס מתוק. כששכבו זה בתוך זה, הוא מלטף את בטנה לבחון אם כבר אפשר לחוש בילד הנוצר בה, הסכימו ביניהם לגשש ולבדוק אם וכיצד אפשר יהיה להצטרף לקיבוץ מתאים.

ז

כמו על פי תכנון מדוקדק, נולדה להם בת בראשית יוני, והיא כלילת יופי, בריאה ושלמה, ריאותיה החזקות מזינות את בכייה הרם. לאחר לבטים קראו לה אורית, אומרים בזה שהאירה את חייהם. כל הקשור להצטרפותם לקיבוץ כבר היה באותה שעה מבורר וסגור. התהליך היה פשוט ומהיר יותר מששיערו.

מזכיר חדש לסניף מפ"ם נשלח אחרי המלחמה לירושלים, ואלישע, שלא ויתר על פעילותו בתא הסטודנטים, נשבה מיד לאיש, מרדכי שדה, שמנעוריו בקן “השומר הצעיר” באחת מערי פולין, דבק בו כינוי החיבה מוֹטֶק, שגם הוא העדיפו על שמו. מוטק היה לא ממש גבוה, אבל כתפיו היו רחבות, לחיצת ידו חזקה והליכתו קפיצית, כשל ספורטאי לשעבר. דיברו היה מתון, בעברית מדויקת כמעט יותר מדי, זו של בית ספר “תרבות”. היה בו עירוב מצודד של נעימות ורוך עם ניסוחים חדים של מי שמשנתו סדורה ובוטחת. אלישע לא העז לשאול לגילו, אבל ממה שספר פה ושם על נעוריו, בחרותו, עלייתו, ארבע או חמש השנים שעשה עם חבריו באחת המושבות ומועד עלייתם על הקרקע וייסוד גרנות, הקיבוץ שהוא ביתו, שיער שמוטק הוא בן דורו של אביו, בשנות הארבעים המאוחרות לחייו.

האומנם?! נדהם אלישע. בהשוואה לאביו שעשרים וחמש שנותיו בארץ ייבשו את לשדו, חרשו בו קמטים, הקריחו את ראשו, היה מוטק צעיר, שערו מלא ומסורק היטב, לחייו חלקות, שיניו נוצצות, והעיקר – נתון כולו לשאלות הכלל, צדק סוציאלי, אחוות עמים, חזון של חברה מיוסדת על שיתוף וערבות הדדית מהערש עד לקבר, בקיא בספרי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, בהבדל העקרוני שבין הסוציאליזם המהפכני בהנהגת לנין וסטלין לבין דרך משל, הרפורמיסטים האוסטריים אדלר, ברנשטיין וקאוטסקי. להבדיל מאביו, אין חייו מצטמצמים במאבק לא נפסק על עצם הקיום, בהתרפקות על כל שריד ממשפחתו, שאבדה בשואה, לעיון מרפרף בשבת ובערבים באחד הספרים הקדושים, אבל מתי הלך לתיאטרון, מתי ראה סרט, מתי נזקק לעיתון יומי, מתי הגביה את ראשו לענייני הכלל.

גם את נוגה, שבחנה אנשים חדשים בעין צוננת, זהירה, נפתחת להם רק אחרי שעמדו במבחניה, כבש מוטק, ובדמותו ראתה גם היא את קיבוצו, אפשר לומר, את הקיבוצים כולם. מה יש להגיד, אנשים אחרים הם.

וכששיתף אלישע את מוטק בתוכניתם ונועץ בו לאיזה קיבוץ לפנות ובאיזו דרך, השיב מיד: “בואו אלינו!” לעורר את סקרנותם סיפר על כמה מהחברים המצוינים בגרנות, אנשי תרבות, אוהבי ספר, ובכלל, “אנחנו ידועים כאחד הקיבוצים הטובים ביותר בתנועה כולה, קיבוץ פתוח, חברה מרובדת ומגוונת היטב. אתם תאהבו את חברינו, ואני בטוח שהם יאהבו אתכם. בואו להתארח אצלנו באחת השבתות הקרובות, ונתרשם אלה מאלה.” ואכן הביקור הצליח מעל המשוער. הריונה של נוגה כבר הלך לפניה, אבל הכול הקיפוה בדאגה ובחמימות. למשך השבת סודר להם חדרו של זוג ותיקים שיצאו להבראה. בחדרו של מוטק התכנסו כמה מהחברים שסיפר עליהם. בחברתו טיילו בחצר המשק והתרשמו עמוקות מהדשאים המטופחים, מעצי הנוי ושיחי הפרחים, פגשו את אמנון השיפורניק, המטפח את כל היופי הזה, “שיפור” בלשון הקיבוץ. הלצה שהתהלכה בין החברים, מעשה באנגלי שביקר אצלם ועל מה שראו עיניו הגיב בתמיהה, “מי זה התיר להקים קיבוץ בתוך פארק?!” לא הצחיקה אותם. הם חשו כמוהו: גן עדן עלי אדמות

כבר בסופה של אותה שבת החליטו בינם לבינם, שזהו זה. מה שונים מקום זה ואנשיו מההוויה שלתוכה הם נשאבים והולכים. נוגה ריסנה במקצת את התלהבותו הפזיזה של אלישע והציעה להיענות להצעת החברים המרכזיים שפגשו לשיחת “תכלית” – שניהם יעבדו בהוראה במוסד החינוכי, המקביל לשתי הכיתות העליונות של בית הספר היסודי וארבע כיתות התיכון, אך בתנאי מפורש: בשנת הניסיון לשני הצדדים, יעבדו כשכירים בהתאם לכללי משרד החינוך. בינינו, הוסיפה נוגה כשהבחינה בהעוויה של מורת רוח בפניו של אלישע, נסכים שאם הכול יסתדר, לא ניגע בשכר ובתום השנה נגיש מועמדות, אבל אם יתגלה שטעינו טעות מרה, נגבה את המגיע לנו ונלך לדרכנו.

אלישע קיבל את דעתה. המזכיר, מרַכּז המשק ומרַכּזת המוסד נענו גם הם בחיוב, ואחד מהם אפילו שיבח את גישתם הזהירה, הבוגרת. בהסכמה הדדית נפרדו על מנת לשוב ולהיפגש בסוף הקיץ, כשיבואו נוגה ואלישע עם מיטלטליהם ועם הרך שייוולד עד אז בשעה טובה, ויתחילו בחייהם החדשים.

דעת טוב ורע    🔗

א

כבר אחרי שנולדה אורית והכול כאילו נהר בציפייה להתממשות תמורה גדולה בחייהם, התעוררה נוגה בוקר אחד מחלום מרגיז ומיד פנתה אל אלישע, שרק אחרי שבאשמורת השלישית נרדמה אורית פתאום וישנה כמלאך ששקע בשינה, ואמרה לו:

“אלישע, אני מאוד מוטרדת.”

“ממה, ממה?” מילמל, מת לישון עוד קצת. “חלמת משהו?”

“אבל לא החלום הוא העניין. אנחנו מחסלים את הבית, לוקחים את אורית ואת כל חפצינו לקיבוץ, ושום דבר לא סגרנו שם.”

“מה יש לסגור? יצאנו מוקסמים, חשים שמקום יפה מזה ואנשים טובים מאלה לא נמצא. מה מטריד אותך פתאום?”

“אלישע, אי אפשר לנהוג בכול בחפיפיות לא אכפתית. זה לא מה־שיהיה־יהיה. אנחנו הופכים את חיינו. בשבת ההיא בגרנות היה באמת הכול נהדר, אבל הם לא אמרו ואנחנו לא שאלנו, היכן נגור, מה יהיו תנאי עבודתנו, מה יהיה על התינוקת ברגע שנגיע. נאמר משהו על איזולציה, והתביישתי לשאול למה הכוונה. הדיבורים היו מאוד כלליים. אני מבקשת, בוא נשאיר את אוריתי ליום אחד אצל אמא שלי במושבה, ניסע לבדנו לגרנות ונברר כל פרט לפני שאנחנו מחסלים בית, מסתלקים מהעבודה, שורפים גשרים.”

בינתיים התעורר אלישע לגמרי. דעתו לא היתה נוחה מהצעת נוגה לפתוח ברגע האחרון בבירור שיישא אופי של מיקח וממכר ויכיל איום מרומז בנסיגה ממה שהסכימו עליו באצילות ובשמחה הדדית. איזו צורה תהיה לנו, אמר לעצמו וגם לנוגה. אבל בסופו של דבר נכנע הוא לה. עם התינוקת עשו את הדרך הארוכה מירושלים, בטקסי שירות לתל אביב, בטקסי נוסף למושבה, ברגל עד בית ההולצברגים, ומשם לבדם באוטובוס לחדרה ובמאסף העובר בלוח זמנים גמיש בין היישובים, שגרנות נמנה איתם. למזלם, הקדים אלישע, התקשר טלפונית מהמכון למזכירות הקיבוץ ווידא שימתינו לבואם לפנות ערב.

בתום כל הבירורים נאלץ אלישע להודות באוזני נוגה, שההתחלה היא בהחלט ברגל שמאל. זאב, המזכיר, ורגינה, מרכזת המוסד החינוכי, קיבלו אותם במאור פנים, אמרו שכולם מחכים לבואם ולכניסתם לעבודה (גם לאלישע, שאמנם לא היתה לו תעודת הוראה, אבל חברים ראו את שמו בעיתונים ואפילו קראו סיפור או שניים משלו, הוצע לעסוק בהוראה. כיוון שזמנית יהיו שכירים, מה טעם לגלות, שאם יתקבלו לחברות, יעבוד ממש, עבודת כפיים). מיד לאחר פתיחה נעימה זו, הציגה נוגה שאלות שהטרידוה. שאלתה הראשונה היתה:

“מה עניין האיזולציה? מה יקרה עם התינוקת ביום בואנו?”

מחמת החום והלחות הבלתי נסבלת של חודש אוגוסט, היו החלון והדלת בחדר המזכירות שבבית הביטחון פתוחים לרווחה. מבטו של זאב צד את רעיה, האחראית על בית התינוקות, עוברת בשביל, והוא מיהר לעצור אותה וביקש שהתשובה לשאלתה של נוגה תבוא מפיה.

הסיבה מובנת, הסבירה. באוויר מתהלכות מחלות, ובעיקר השנה, כשמשתולל הפּוֹליוֹ, שיתוק הילדים, מודאגים כל אם וכל אב. תינוק המגיע לקיבוץ, ראוי, לטובת כולם, שישהה כמה שבועות בחדר ההורים, ורק אז יעבור לבית התינוקות. לזאת הכוונה באיזולציה.

תשובתה התקבלה על דעתה של נוגה, אך מכאן נבעה כמו מאליה שאלה נוספת:

“אפשר לדעת, בעיקר בגלל התינוקת, היכן נגור? האם נוכל לראות את החדר?”

“איזו שאלה!” אמר זאב. הוא היה איש לא גבוה, כתפיו מכווצות וראשו נח ביניהן, ולכן נראה נמוך עוד יותר. אם בגלל קצה אפו הנוגע בשפתיו, אם מסיבה אחרת, היה שואף חזרה כל מילה שיצאה מפיו באששש. “בואו־אששש. זה ממש פה־אששש. במרכז הקיבוץ־אששש.”

בקרבת בית הביטחון, לא הרחק ממגדל המים, עמד צריף יחיד, מחופה נייר־זפת שחור, וכבר בראייה ראשונה ניכר היה שימים רבים הוא עזוב. סביבו היתה הקרקע כבושה, כמו באמצע הקיץ, לא דשא, לא פרח, לא כבתי המגורים הטובלים בירק, שעליו גאוות קיבוץ גרנות. זאב פתח את דלת הרשת ונוגה נכנסה ראשונה, לבדה, עורה חש בחום החוזר מקירות הדיקט וזורם מהחוץ הלוהט, ולבה נחמץ. עד שהתגברה על אסונה, ילדה שנית וזכתה לתינוקת רכה ועדינה, הדורשת אהבה ופינוק, עכשיו תזרוק אותה לצריף השחור הזה, שריד אחרון לראשית הקיבוץ, אל בין קירות עץ חשופים ולוהטים?!

נוגה הסתובבה ויצאה, ובשקט רב אמרה: “למקום הזה לא אכניס את התינוקת.”

“זה רק זמני־אששש, מאוד זמני־אששש.” מיהר זאב להרגיעה.

“זמני זה חודש? על חודש זה אני מדברת. צר לי, בצריף זה לא תתענה אורית חודש ימים.”

בבת אחת נעכרה האווירה. נזעמת ונחרצת כל כך לא ראה אותה אלישע מעודו. החלומות היפים, הדיבורים הרמים, היו לאַיִן מול אם הסוככת על ילדתה. לדעתו היא מגזימה. כשיוכנסו הרהיטים, בהם המיטה החדשה של אורית, יפרשו על הפתחים סדינים לחים, יהיה לגמרי לא רע. ומדובר רק בימי האיזולציה, שאין מפקפק בחיוניותה, ובינתיים יתחיל גם הקיץ להיסוג. כשהתיישבו ראשוני הקיבוץ בביצות חַווארית, היו חייהם קשים לאין שיעור. למה ציפתה, לווילה לטוּפַת רוחות ים? אבל מכל משמר נשמר שלא לחלוק על נוגה. ואף אילו רצה, כבר הקדים אותו זאב, מדבר אל נוגה:

“אני מבין לרוחך־אששש. ואני מקבל עלי את האחריות־אששש, לשיקול דעת שגוי־אששש. נשכח מהצריף. עולה בדעתי־אששש, שבקומה השנייה של בית הביטחון, מעל המזכירות־אששש, אוכל לפנות חדר מצוין ולהכשירו לשימושכם־אששש עד לפתרון הקבע־אששש.”

נוגה ביקשה לראות גם את החדר הנזכר, אבל אלישע חש שמדורתה הולכת וכבה. כשעלו במדרגות החיצוניות לקומה השנייה, לחש זאב, כי סמוך לחדר שהוא מציע להם מתגורר הזוג רסקין, מראשי הלוחמים בגטו ביאליסטוק. היא, דוֹרקָה, עדיין מחלימה ממחלת ריאות שהביאה משם, ואילו הוא, שלַמֶק, הנו ההיסטוריון והמספר, ששמו ידוע לכול. מידע זה הרשים את שניהם, ואולי מכוחו נראה החדר לנוגה טוב בהרבה מהצריף, אף שנזהרה לכל ביטוי של התפעלות. בשובם לחדר המזכירות למטה, הציגה עוד שאלה:

“מה יהיו תנאי עבודתנו? כמה שעות שבועיות? איך יחושב השכר? איך נקבל אותו?”

אלישע שמח ששיחה זו מנהלת נוגה, נבוך מאוד מעיסוקה בשעות עבודה ובשכר, ועם זאת מבין לרוחה. עניין הצריף עירער בה את האמון העיוור באנשי שיחם. לחדר המזכירות שבה רגינה, מרכזת המוסד, ואותה ביקש זאב שתשיב.

רגינה היתה אשה נאה, שחיוך תמידי כמו הושתל בפיה, ותנועותיה העצבניות העידו שהיא מודאגת משני אפרוחים אלה, שבשנת הלימודים הקרובה יעבדו לצדה בהוראה ובחינוך. שוב השמיעה אמירות כלליות על הפילוסופיה החינוכית שביסוד העבודה במוסד, על מטרת החינוך, להכשיר את החניכים להיות חברי קיבוץ בעלי הכרה ואנשי תנועה נאמנים ועוד כיוצא בזה. רק אחרי ששבה נוגה ושאלה, “כמה שעות”, כיחכחה:

“לפי משרד החינוך, שלושים שעות שבועיות.”

ושוב התפוצץ מיד הכול. לפני שהתחיל. אילו נענתה לרגשותיה, היתה נוגה קמה, אומרת לאלישע, בוא נלך, ויוצאת לחכות לאוטובוס. אלא שנוגה לא תעשה דבר כזה אלא לאחר שתברר הכול עד תומו:

“התקן של משרד החינוך, חברה יקרה, למורים בחינוך היסודי הוא שלושים שעות שבועיות. בתיכון התקן הוא עשרים וארבע שעות שבועיות.”

"אנחנו נוהגים על פי כללים משלנו – " פתחה רגינה, אבל נוגה לא הרפתה:

“לפני רגע הסתמכת על משרד החינוך, ועכשיו את מדברת על כללים משלכם. כמה שעות שבועיות מלמדת את, רגינה?”

זאב מיהר להטות את השיחה:

“אני מציע לכולנו־אששש, לחזור אל העיקר, רצונכם לנסות ולהתערות בקיבוצנו, ורצוננו הכן והאמיתי־אששש, להצליח בקליטתכם־אששש. את הקשר הזה לא נקדם במחלוקות על שש שעות פחות או יותר. תעבדו בהתאם לכללי משרד החינוך־אששש, כך גם ייקבע שכרכם־אששש, ועוד לפני תום השנה־אששש, נשמח כולנו בשידוך הזה.”

ב

בשל איזו ערמומיות קרתנית שנחשפה במהלכה הרתיעה פתיחה כושלת זו את נוגה, ובמידה פחותה במקצת את אלישע. הלילה היה חם והחדר זר, והם התקשו להירדם, הופכים בפנים הלא צפויות של הקיבוץ, קרובים להחליט שזה הרגע להסתלקות מכל ההרפתקה, אך מזהירים את עצמם ממסקנות נחפזות בשל שיחה לא טובה עם שני אנשים.

ובבוקר, בנסיעה בארגז הטנדר של מזכיר החוץ, גבר חסון בעל עיניים צוחקות וחיוך שובה לב, שהציג עצמו כאַבּרַמצ’יק, ואשר לא ראו אותו שוב אלא ברדתם ברחוב המושבה – בבוקר נראה הכול, גם לנוגה, באור סלחני יותר. בסך הכול, לא קרה כלום, ובשני העניינים שקוממו אותה מיהר זאב ללכת לקראתם. ובכלל, על הדרך הזאת עלו בעיניים פקוחות. הן מראש ידעו שלפניהם חיי צנע ועבודה רבה, ובהם בחרו. הנה, בחדר הסמוך לזה שיקבלו חי זוג שעבר את מוראות השואה, אנשים ששמם הולך לפניהם, והיא דורקה, נושאת בגופה את מחיר השנים ההן, ואף הם מסתפקים בלא יותר מזה. ועל הכול, בחוכמה עשו שהם באים כשכירים. אם יקרה הרע מכול, ובסוף השנה יעזבו, לא יבוא אליהם איש בטענות. תקוותם שלא כך יהיה, במשכורות לא ייגעו ובקיץ הבא יגישו מועמדות לחברות. בזה אין בלבה של נוגה ספק, נהגנו בשכל!

הנה כך הצטרפו לקיבוץ גרנות. דוב, אחיה הצעיר של נוגה, שכבר הוא בעל משאית, עלה במיוחד לירושלים, עמס את מיטלטליהם, נוגה ובחיקה אורית הקטנטונת ישבו בקבינה, אלישע עלה מאחור, ובתוך פחות מארבע שעות היו בגרנות. בלי להיעזר באחרים, העלו דוב ואלישע הכול לחדר שעדיין עמד בו ריחו של הסיד הטרי, ואילו את נוגה ואורית אספה אליה ברכה, אשתו של זאב, לקחה אותן לחדרם כדי שתטפל בתינוקת אחר הנסיעה המתישה, וגם היא תשכב מעט לנוח.

וזהו זה.

למרות צמידותה לאורית, החלה נוגה כבר למחרת להתכונן לשנת הלימודים, ביקרה במוסד, עיינה בעבודותיהם של תלמידים שנעשו בשיטת הנושאים, שוחחה עם מחנכים, מורים ומטפלות, מעכלת בשיטתיות מה ששמעה, מפנימה הכול, מסגלת את ידיעותיה וניסיונה להוויה החדשה. יותר מזה, בשל מחסור מעיק במורים בעלי השכלה גבוהה, הציע מוטק עוד בירושלים, שאלישע ילך לא למטעים ולא לברכות הדגים, כפי שביקש, אלא להוראה, ומטעמים שנמנו למעלה, נענה אלישע. בתנאי. בתנאי שהציג לנוגה, שהיא תשמש לו סמינר למורים. עכשיו גם זה על ראשה, להתכונן לשיעורים בקבוצה החינוכית שלה ובשיטה לא מוכרת לה, ולהכין בתדירות את אלישע לשיעורים בקבוצה שלו.

נוגה מצאה זמן לכול. כל עוד היתה אורית באיזולציה, לא משה ממנה אלא אם החליף אותה אלישע לשעה קצרה. ובכל זאת, נפגשה עם חבר המורים, ביקרה בחדר הלימודים ובחדרי המגורים של קבוצתה לעתיד, בדקה את ספריית המוסד, התכוננה בקפדנות למפגשים הלימודיים הראשונים עם חניכיה. ועדיין מצאה פנאי לאלישע, שעד אז לא עמד שעה אחת לפני כיתה, ורק נוגה, כמו מנעוריהם, בטחה בו שבידיעותיו ובכישרונו לצוד את לב הבריות, יצליח גם בהוראה. “את ‘הכלים’, הוסיפה, תקנה מהר. אני אעזור לך.”

ממש לפני פתיחת השנה התנסתה נוגה בדבר, שלא שיערה כמה קשה יהיה: אורית, שמלאו לה ארבעה חודשים, התקבלה לבית התינוקות. רעיון החינוך המשותף החל בראשית החיים, נראה לנוגה מאוד. היה זה צעד חשוב לשחרור האישה משעבודה לבית. זה להלכה. לא כשפעם ראשונה מסרה את התינוקת לידי אחת המטפלות, שביקשה מנוגה לבוא להאכילה (היא חדלה להיניק משום שלא הפיקה מספיק חלב) ולבקרה בשעות הקבועות בלבד. היא עמדה מחוץ לבית, מקנחת בחשאי את דמעותיה, אינה מצליחה להתגבר על תחושה קמאית, שילדתה נלקחה ושוב לא תהיה עוד כולה שלה. אבל בהיותה דבקה בחירוק שיניים בהחלטותיה, התנערה וצעדה היישר אל המוסד, לשקוע בעבודתה.

ואכן, מרגע שקיבלה עליה להורות את המקצועות ההומניים ולשמש מחנכת קבוצת “נשר”, היו כל מעייניה בקבוצת מתבגרים זו, בשנתם הארבע־עשרה או החמש־עשרה. במהירות הפנימה את עקרונות “שיטת הנושאים”, שנחשבה אז בקיבוץ הארצי תורת משה מסיני, אבל יצקה לתוכה תכנים ומסורות לימוד, שהביאה מבית מדרשה. מי ידע במה קנתה נוגה את לבבם של נערות ונערים אלה, האם בהתמסרותה הגמורה להם; האם בהתעקשותה על משמעת, התנהגות נאותה בכיתתה, ולבוש הולם, לא עוד גופיות ורגליים יחפות; ואולי מעצם בואה ממקום אחר, מביאה איתה דבר מה שונה מזה שייצגו מוריהם, ראשוני הקיבוץ, שהחלטת שיחת החברים הסבה אותם מעבודת כפיים לחינוך הדור הבא; ואולי פשוט בשל היותה צעירה, לא אחת מדור האמהות והאבות, אלא מעין אחות גדולה. אם כך ואם כך, בתוך חודשים אחדים נקשרה אהבה בין המורה השכירה מירושלים לבין פרחי קבוצתה ופרחחיה. מה שעשתה ב“נשר” הגיע לאוזני הוריהם של ילדי הקבוצה ומפיהם לאוזני שאר החברים. בכך החלה, בלי משים, תמורה ביחס אל זוג צעירים זה, שהתמיה רבים בגרנות.

אמת, מתחילה התקבלו בזרועות פתוחות, אך כעבור זמן התחוור לנוגה ולאלישע, שבשורשה של נכונות זו היה משבר הוראה מתמשך, חיכוכים בין החברים־המורים ואי הצלחה במשיכת מורים צעירים. כשהביא מוטק זוג, שאך זה סיים את האוניברסיטה, סלחו לו אפילו על היותו שנים בחוץ, מחליף שליחויות. אלא שמציאה זו גם העירה חששות וחשדות. במציאות של ראשית שנות החמישים פנו צעירים לדרכים אחרות. גם את הקיבוצים נטשו לא מעטים והלכו לעיר. יישובי המשלט, שהקימו יוצאי הפלמ"ח ובוגרי תנועות הנוער, סבלו מהקזת דם מתמדת, אחד אחד ובאין רואה מסתלקים מייסדיהם ושבים לבית אבא־אמא, נקלטים במשק הישראלי המתרחב – לומדים במוסדות להשכלה גבוהה בארץ ונוסעים לחוץ לארץ, מה הביא זוג מוזר זה ללכת בדרך הפוכה? הופרחו תשובות: הם שקעו בחובות. הם עמדו להיפרד. לא הצליחו להסתדר בעיר. באחת: טמון כאן סוד שאינו נראה לעין, אך סופו להתגלות.

והנה, הצלחתה של נוגה לגבש סביבה את קבוצת “נשר” ולהעלותה על דרך המלך, בילבלה את כל הסברות. מורה כמותה היתה נחטפת לעבודה בכל מקום בארץ. גם מהקבוצה הצעירה, “חוחית”, שאלישע מלמד בה הומניסטיקה, נשמעים דברים לא רעים. בכל אופן, טובים משאפשר היה לצפות ממי שלא סיים סמינר ומעודו לא נכנס לכיתה. ולא שהקיבוץ נהג בעיוורון גמור. היה כאן הימור מחושב במצב של מצוקה, תקווה מוצנעת שצעיר כמותו, הנחשב סופר מבטיח, יביא טובה למוסד. ואכן, עוד לפני שהפתיעו נוגה ואלישע את הקיבוץ בארגון הצגה צבעונית גדולה לפורים, הבינו החברים שההימור הצליח. את מקום החששות והחשדות מילאו עכשיו הערכה וחיבה מצד הכול.

ג

שונים היו פני הדברים מנקודת מבטם של נוגה ואלישע. לצופים בהם מן החוץ נראו היקלטותם בהוויית הקיבוץ ופענוח צפניו הפנימיים והערכים המקודשים עליו, מהירים ושלמים להפליא. בסתר לבם התקשו להסתגל למציאות הממשית, שעד אז הכירוה רק משהיות חטופות בקיבוצים בנעוריהם, נוגה בעמק הירדן ואלישע בעמק בית שאן. לא כל מה שהפריע לנוגה הציק לאלישע, ולהפך. אבל לשניהם הציקה איזו אי נחת סתומה.

חרף התקבלותה המלאה והתנהלותה כאילו נולדה לתוך הקומונה הציונית־סוציאליסטית, לא רפה סִבלה כאם וכאישה, וכאב זה אף יגבר. בשעות הקצרות בבית התינוקות, עם אורית בחדר או כשטיילה איתה בחצר המשק, השפיעה עליה רוב אהבה, אימצה אותה אל גופה, ליטפה ונישקה, כאילו כך גם יעטפו אותה כשהיא חוזרת לידי המטפלת. צר היה לה שאינה רשאית לפשוט מעל אורית את מכנסי התכלת והחולצה הלבנה, שידעו מאה כביסות, ולהלבישה ורודים ואדומים. כשגדלה מעט ושערה צמח, השתוקקה לעטר את ראשה בסרט משי ובסיכות צבעוניות, שיראו כולם את מלא יופייה והדרה. קשות מכול היו הפרידות, ואפילו בשנה הראשונה, בטרם למדה אורית לבטא את רגשותיה במילים. ברגע שהיו שבות ונכנסות לבית התינוקות בפשפש הגדר הנמוכה, חשה בכך אורית, היתה נאחזת באמה ובוכה בקולי קולות. בוכייה ומבעטת הוכנסה ללול, ובזה היה נפתח השלב הכאוב מכול של הפרידה היומית – אורית מצווחת ומתפתלת בלול, ונוגה רוכנת עליה מבחוץ, מנסה להרגיעה, ומחשש שתיתפס בקלקלתה בולעת את דמעותיה. כמעט מדי יום היה שלב זה נקטע באותו אופן: אידה, המטפלת המסורה והבקיאה במלאכתה, אך נר לרגליה הם חוקי הברזל של החינוך המשותף, מגיחה מתוך הבית, ובקול מאופק מצווה על נוגה לצאת מבית התינוקות. אין מכה קשה יותר, לילדים ולמטפלות, מפרידות ארוכות, היה המסר מאחורי הקול המאופק, התרבותי מאוד.

הכביד עליה עוד משהו, שבשנה ההיא הצניעה עמוק בלבה: התנהגותו של אלישע, לכאורה, היה בסדר גמור. בקלות הִפנים וביצע מה שהִנחתה אותו לעשות עם קבוצתו, לכל שיעור חייב להיות נושא מוגדר היטב, סיפור, פרשה היסטורית, פרק תנ"ך, שאותו יש להעביר מראשיתו ועד סופו, ולהשאיר זמן לשאלות, להבהרות ולסיכום הנלמד. שיטת הנושאים שואפת לקרב את הילדים להקשרים שבין חומרי הלימוד השונים וכן בינם למציאות הסובבת אותם, אבל אם אין הלימוד עצמו עיקר, מקילה השיטה על העצלים והבורים להסתתר תחת חופתה הרחבה. את כל אלה קלט אלישע, ולהפתעת שניהם, הכין היטב את שיעוריו והיה למורה טוב. החינוך הושאר בידי לוּטקָה, מראשוני הקיבוץ.

אלא שנפשו של אלישע נשארה חצויה, ומחציתה האחרת לא חדלה להימשך אל עיקר חייו, הכתיבה. כל שעה פנויה מההוראה ומההכנות לשיעורים הבאים, הקדיש לה. כבר באחד מימיהם הראשונים בגרנות עלה בראשו רעיון לסיפור ארוך, אולי ספר, ובתחתונים וגופייה התיישב, לפני הכיסא הציב שרפרף, עליו הניח את ה“הרמס בייבי”, והחל לכתוב. וכך כל שעה פנויה, מדי יום ביומו. כשהיתה מגיעה נוגה לחדר ובזרועותיה אורית, היה סוגר כמובן מיד את מכונת הכתיבה וכמעט תמיד מתלווה לטיול בחצר המשק, הרפת, סככת הטרקטורים, הלולים, ברכת השחייה המלאה ילדים, אבל היטב חשה נוגה, שראשו נשאר ליד ה“הרמס בייבי”. ומה תאמר? שהתרכזותו בעצמו גם כאן מכאיבה לה? שהיא דורשת שיחדל מהכתיבה בדיוק כמו שבבואם לכאן ויתרה היא על שאיפותיה, והן גם לה היו שאיפות גדולות? דבר לא תאמר. השעה עם אורית אינה מעמסה, לא ויתור על משהו חשוב מזה, כי אם היפה ביום כולו. דבר לא תאמר, אבל אותו משהו כּוֹסֵס לא יַרפה וילך ויגבר.

אלישע, שהשתבח בידיעה אינטואיטיבית של המתרחש בנבכי נפשה, לא חש בכל אלה, ואפילו גילתה לו את לבה, לא היה מבין מה פה לא בסדר. כל מה שמוטל עליו הוא ממלא באמונה, כמוהו כמורים חברי הקיבוץ. רק בשעות הפנאי הוא מרשה לעצמו גם לכתוב. במה חטא? את אורית הוא אוהב לא פחות מנוגה, אלא שממילא אין היא מניחה לו לטפל בה לבדו, והוא סתם נגרר כזנב אחרי שתיהן. אז מה קרה?

עליו הכבידו מההתחלה דברים שונים, פעוטים, שבושה אפילו להזכירם, ובכל זאת הם מציקים. למשל: בקומה השנייה של בית הביטחון, בפינה שליד המדרגות, היו ברז וכיור לשימוש הקומה כולה. כשהוא משפשף את שיניו, רואה הוא למטה, בשביל, את אותם החברים, עוברים בוקר־בוקר באותו סדר. כך גם כשהוא מתגלח – חברים קבועים אחרים עוברים, ואף הם, דרך קבע, באותו סדר. בעמידה החשופה הזו יש עוד משהו, שבושה יותר גדולה לעשות ממנו עניין: לא נעים. לא נעים לעמוד כך במרפסת הפרוצה שבקומה השנייה ולדעת שכל אדם העובר בשביל רואה אותו, האחד כשהוא יורק את משחת השיניים לתוך הכיור, השני כשהוא מקציף את לחייו, השלישי כשהוא מסבן את לחייו מול שבר ראי והרביעי כשהוא מסתרק, הכול בפרהסיה. סתם לא נעים. ועוד, למשל: המקלחת המשותפת. כמה שלא ישתדל להבין את הסיבות להנהגת מקלחת משותפת, נפשו סולדת מכל מה שכרוך בה, מההתערטלות הכללית, מהחיכוך הבלתי נמנע של גופים עירומים, יבשים ורטובים, מהישיבה על ספסל לח בהמתנה לזוג קבקבים, יותר מכול מערבוביית הקולות, הממשיכים איזה דיון שהחל בפרדס, בכרם, או במקום אחר, הכול יחד. בושה לא רק לדבר על איסטניסיות זעיר בורגנית זו שלו, שאינו מצליח להתקלף ממנה, כי אם אפילו לחשוב כך. אלא שעל מחשבות אין אפילו לבעליהן כוח לשלוט. לא פחות קשתה עליו הישיבה בחדר האוכל המשותף, ובעיקר בצהריים, כשחברים מיוזעים נכנסים היישר מעבודתם ונדחקים משני עברי השולחן, אלא שעם פתיחת שנת הלימודים שב לתפקד חדר האוכל של המוסד, ושם דאגו המטפלות שילדים לא ייכנסו יחפים או בלי חולצות.

על איזה שטויות אתה מתעכב, היה אלישע חוזר ומגנה את עצמו, נמנע מלשתף בזה את נוגה, אבל הן, ודומות להן, כמו, למשל, ההמתנה בתור אחרי סרט או אסיפה לפני אחד מבתי השימוש המשותפים שבחצר, נקטלו וצמחו מחדש. וכמו כדי לנצח את השֵדים המסיתים, להציב מולם את ברכת המפגש עם אורח חיים זה, שעיקרו ויתורים קטנים של יחידים, של כל היחידים, למען הכלל, קיבוץ של בני אדם החיים יחד בשוויון גמור מתוך בחירה חופשית, הגיעו נוגה ואלישע, בנפרד ויחד, לכלל החלטה – פה יהיה ביתם. לתמיד.

הדבר היה באמצע שנת הלימודים, אחרי הצלחתו הרבה של נשף הפורים שאירגנו שניהם במוסד, ההצגה והמסכות, וההערכה והחיבה שהשפיעו עליהם כל החברים. את שכרם לא משכו ממילא עד אז, ולהוצאות שונות השתמשו בחסכונותיהם. עכשיו הלכו שניהם למזכירות והצהירו על רצונם להציג את מועמדותם לחברות, ומרגע זה לא להיחשב עוד שכירים, על כל המשתמע מזה. זאב בירך אותם על החלטתם, והזכיר במה סיים אותה פגישה לא כל כך נעימה, בהבעת ביטחונו ש“עוד לפני תום השנה־אששש, נשמח כולנו בשידוך הזה.” עם זאת חשו שניהם, שבתוך תוכו סבור זאב שטוב היו עושים אילו המתינו לפחות עוד חודשים אחדים. זה שהוא חושש מפני מה שיקרה בעתיד, התגלה כשסיפרו לו שהם בעלי חצי בית בירושלים, ומבקשים למוסרו לקיבוץ.

“לא־לא־לא־אששש. אני מתנגד־אששש, וכך אציע לכל המזכירות־אששש. נחכה כמה שנים־אששש. בינתיים לא משנים דבר־אששש.”

הקיבוץ עמד בסירובו לקבל בעלות על החצי בית. היתה בזה אמירה, שאינו מאמין שיישארו יותר מכמה שנים, והקיבוץ נזהר מאחריות לכך, שלא יהיה להם בית לשוב אליו. בבחירתם של נוגה ואלישע ראו מחווה נאצלת מצד זוג צעיר, אידיאליסטי, שסופו לחזור למקום שממנו בא. ועם זאת, חשו נוגה ואלישע, מתגלות כאן פניו המיוחדות כל כך של הקיבוץ, והדבר חיזק את החלטתם. לכולם עוד יוכיחו כמה רציניים ונחושים הם.

ד

הידיעה על החלטתם פשטה, והכול לחצו את ידיהם בחום, מודים להם על שבימי מחלוקות פוליטיות מרות וזליגה מתמדת אל מחוץ לקיבוץ, הצטרפו הם אל השורות המידלדלות. גם נוגה ואלישע חשו התרוממות רוח נוכח הלבבות הנפתחים אליהם. אז כבר ידעו להבחין בן החברים ולזהות בשם כמעט את כולם. בהדרגה למדו מי הוותיקים באמת, מייסדי הקיבוץ וחבריו מימיו הראשונים, ומי נמנים עם ההשלמות, הגרעין הגרמני, הגרעין הבולגרי, הגרעין המצרי, הבודדים למיניהם; מי החברים “המרכזיים”, שדעתם מכרעת, ומי כל האחרים, הנחלקים לחברות קטנות על פי גילם, מוצאם ומעמדם בחברה שוויונית זו. את נוגה ואלישע קירבו כמה חברים מרכזיים, בהם כאלה שטרם ויתרו על חלום כמוס להתמסר לעבודה רוחנית, ללימוד, מחקר, כתיבה. כזה, דרך משל, היה גדליה אתרוג, שרוב שנותיו בגרנות עשה בפרדס, ובערבים היה יושב וקורא מכל הבא ביד. כששמע שנוגה למדה אצל פרופסור קלוזנר ובין השאר נדרשה ללמוד יוונית עתיקה, סיפר על תשוקתו לקרוא את תרגום השבעים, ה“סֶפּטוּאַגינטָה”, במקורו היווני. האם מצויים בידה איזשהם ספרים ללימוד השפה? נוגה שמרה על חוברות התרגילים ביוונית וכן על מילון יווני־אנגלי, והביאה אותם לו. בנו של רב היה, ולפני שהתפקר למד בישיבה. עכשיו למד לבדו, באותה התאמצות, יוונית עתיקה, וכעבור שנה החל לקרוא בעזרת המילון את תרגום השבעים.

גילויָם של חברים כגדליה אתרוג וכשכניהם בבית הביטחון, דוֹרקה ושלום רסקין, שהימצאותם כאן ממלאת את הלב השתאות וחדווה, חיזק מאוד את נוגה והעמיק אצלה את משמעות החלטתם. כזאת היתה – מה שקיבלה עליה, עשתה בשלמות, ובכל פעם שנצבט בה לבה על תוכניותיה הכמוסות שלא יתממשו עוד, הירהרה בחברים כגדליה אתרוג ושלום רסקין, ובכוחות חדשים שבה לעבודתה.

פשוט זה לא היה, וככל שנקפו שבועות וחודשים, הכבידו עליה קשיי היומיום יותר ויותר. בכל רצונה להבין את הדחף הבלתי נשלט של אלישע, שמביא אותו לשוב כל רגע פנוי לספרו, הנה בפועל נמצא פטור מחובותיו לה ולתינוקת. לה, לעומת זאת, לא היה רגע פנוי אחד לעצמה. כשלא עבדה, רצה לבית התינוקות. מיד לאחר שהחזירה את אורית לידי המטפלת, מיהרה אל חניכיה במוסד, לאיזו פעולה או לשיחות אישיות, שאותן החשיבה יותר מכול. והיו ישיבות מורים. והצורך הלא נפסק להתכונן ליום הבא. לא כן אלישע, את חובותיו כמורה מילא, אך מרגע שסיים שיעור אחרון, הסתגר בחדר ועסק בשלו. מחשבה רעה חלפה בראשה, שמלכתחילה זו היתה כוונתו בהליכה לקיבוץ, להימלט מאחריות, מאותם לילות ארוכים, אורית בוכה אין אונים ושניהם אינם עוצמים עין, ובקומו בבוקר הוא מתהלך כשיכור. בקיבוץ יתקעו את אורית בבית תינוקות, שעות אחדות ביום יעבוד, לא יהיה אחראי למאומה, רק יכתוב, יכתוב, יכתוב. אלה הם תנאים אידיאליים – לרשותו חדר אוכל, מכבסה, חדר שקט, אשתו היקרה מטפלת בילדתו ובכל היתר, והוא ציפור דרור, מתעניין רק בעצמו.

כך, ובכל זאת גם לגמרי אחרת. נוגה אהבה את ההוראה, ויותר מכך את קרבתם של הילדים, טיפוחם וראייתם צומחים ונפתחים לעיניה. בעבודה עם קבוצת “נשר” מצאה נוגה סיפוק רב, ויותר מזה. התנסותה איתם שונה מאוד מזו של כך וכך שעות בית ספר, שאחריהן אינה רואה את תלמידיה עד למחרת. פה היא מלווה אותם כמעט מהקימה ועד לשינה, וכיוון שמשכה את לבם והם חשו שהיא קשובה לכל אחד מהם, היתה עבודתה יותר מהוראה ומ“שעות חינוך”, היא היתה לחוויה עמוקה.

כך לא רק עם ילדי המוסד, אלא בראייתה את חברי הקיבוץ, לאו דווקא היחידים שראתה בהם מופת, אלא טוראי החברה השיתופית, הקמים בעוד לילה לעבודת יומם, הרפתנים, הפלחים, הפרדסנים, הלולנים, עובדי הדיר והכרם והמטבח והמכבסה ועוד ועוד. בהתקרב השנה הראשונה לסופה, כבר ידעה שמקום קטן וצפוף זה אינו גדוש אנשי סגולה, רוב חבריו הם ככל האדם, בהם לא משכילים ולא חכמים, טיפשים לא קטנים ורשעים די גדולים. כיוון שגם לב המבוגרים נפתח אליה, סיפרו לה מעשים שהקיבוץ מעמיד פנים שלא אירעו בו מעולם, חבר שנתפס בסטייה מינית, חברה ששלחה ידה ברכוש הכלל ושאר דברים שהסיפור מעדיף שלא לפרשם. אלא שבכל אלה לא היה כדי לגרוע מהימשכותה לאותם עמלים, שלעולם לא יצאו בשליחות התנועה או המפלגה, לא ייראו בחולצה נקייה בימי החול מאובקים ומיוזעים יעברו בחצר בדרכם למקלחת, או ישר לחדר האוכל.

הימשכות מעין זו לא היתה חדשה אצלה, ואת אלישע לא הפתיעה. בדיוק כך נמשכה אל הלוחמים, ישבה איתם במשלטים, הסתפחה על הפלוגה המובילה כשעלה הגדוד על בית ג’אלה, העריצה את החיה הרעה, פטר מיקוש, אולי קצת התאהבה בו. לא אחת אמר בלבו, שאילו עסק הוא בפסיכולוגיית הנבכים, היה מוצא את שורשי הימשכותה אל גברים שריריים, מאובקים ומיוזעים, ביחסה לאביה. אבל זאת אמר רק בלבו, שמח שלאחר ההתחלה הכושלת, וחרף התייסרותה בכל פעם שהיא “מפקירה” את אורית בידי המטפלת, היא מזדהה יותר ויותר עם הוויית המקום. כמה הוא מקנא בסגולה נפלאה זו שלה, יכולתה להיכנס כל כולה ללבו של מעשה שהיא עושה, ללבם של ילדים שהופקדו בידיה, להזדהות עם מקום שהיא חיה בו, וזה בניגוד גמור לו, שבכל עת, בכל מקום, הוא קצת בפנים וקצת בחוץ. בכוח משך את נוגה לקיבוץ, וראה זה פלא: עוד בטרם היו ממועמדים לחברים, היא כולה בפנים, הוא חצי־חצי.

שיחה אחת ביניהם לא ישכח. ברגע מסוים חש אלישע, שהחברה הלא מוכרת שנכנסו לתוכה, חדלה להיות מאסה זרה, והם מתחילים להבחין בין יחידיה, לראות את מקומם של כל חבר וכל חברה בקולקטיב. בא והציע לנוגה, שינהיגו רישום שיטתי של כל מאפיין, כל מערכת יחסים, כל דבר מיוחד ומעניין שיצפו בו בחייהם כאן. “אנחנו באים לגמרי מבחוץ, נקיים בכל משקעים, בתנועת נוער לא היינו, ואיננו סוחבים איתנו מגיל שתים־עשרה עמדות, דעות קדומות ויחסים אישיים. נכתוב מה שנראה. לעבודה כזאת עשוי להיות ערך”.

תגובתה של נוגה הדהימה אותו: “אלישע, איך בכלל עלה בראשך רעיון כזה? באת לגרנות כדי להיות חבר, או באת כאנתרופולוג? אתה מדבר כאילו כאן גיניאה החדשה או סמואה, ואתה מלינובסקי, רות בנדיקט, או מרגרט מיד. לשיטתך, רק נעמיד פנים, שאלה הם חיינו, נרכוש את אמון הקיבוץ, אולי גם נמלא תפקידים שונים, אבל בעצם יהיו כולם אובייקטים להסתכלות אנתרופולוגית. אלישע!”

הוא לא ראה מה פסול ברעיון זה. כזה הוא, מה לעשות, גם כשהוא מעורב עד צוואר, מהצוואר ומעלה הוא מתבונן וזוכר, הוא גם בפנים וגם מרגל, ומדויק יותר, מתייק. אבל השטיפה שקיבל, שמה לכל זה קץ, וחשפה שוב סגולה זו של נוגה, שהוא יכול רק לקנא בה: היא כולה בחוץ או כולה בפנים. עכשיו היא כולה בפנים.

ה

קצת לפני שמלאה לאורית שנה, סיים אלישע את ספרו הראשון. יום הולדתה, סמוך לפני סיום שנת הלימודים, נחוג בעליצות רבה. באו האמהות של תינוקות הקבוצה הקטנה, באו כמה חברות מבין ידידיהם החדשים עם ילדיהן, אלישע השתובב ושיעשע את הקטנים והגדולים. אורית, הנהפכת לעיניהם מתינוקת לפעוטה, צחקה פעמונים כמבינה הכול, ונוגה שכחה מה שבלבה עליו וסיפרה בגאווה על הספר שסיים, וגם על זה הרימו הכול כוס משקה קר. באחת: בלי משים כבר היו ארוגים לתוך החברה שלפני פחות משנה הגיעו אליה כזרים וכשכירים, והנה הם, כאילו מאז ומעולם גרנות הוא ביתם.

היו אלה ימים טובים, היו אלה ימים רעים, כמאמר אחד הרומנים.

היו אלה ימים של התרגשות רבה לאלישע. הנה סיים את ספרו הראשון, שנתן בו ביטוי – מחופה ברשתות הסוואה והטעיה – לכל מה שהתנסה בו צעיר כמותו בין תום מלחמת העצמאות לבין החלטתו לפרוש מהמירוץ אחר כוח, כבוד וכסף, מירוץ שנפתח ברגע שפסקו היריות, ועד להחלטה לחיות אחרת. לסיפורו (“רומן” נראה לו יומרני מדי) בחר שם, שקיווה שלא ייעלם כפל משמעותו, “שֶבֶר”. מיד לאחר תום שנת הלימודים נסע לתל אביב כדי להציע את ספרו למשורר ועורך נודע, שכבר פירסם שניים־שלושה “דברים” משלו בכתב העת שייסד וערך, וכן שימש עורך הפרוזה בהוצאת ספרים נחשבת בעת ההיא.

עכשיו הוא מתהלך בחצר הקיבוץ כהלום יין, מרוקָן מהמאמץ הכפול, שהיה נתון בו כמעט מיום בואם לגרנות, הוראה וכתיבה, אינו מוצא לעצמו מקום. לכתוב לא יוכל אפילו שורה אחת עד שייוודע לו גורל הספר, והבטלה הפתאומית משגעת אותו. ועם זאת, כמה טוב היה כשרכן על ה“הרמס בייבי”, הכה על המקשים יום אחר יום, חודש אחר חודש, לא הניח לשום דבר להסיח את דעתו, וכך עד לשורה האחרונה, הו, כמה טוב. כעת יתקן את דרכיו, יפצה את נוגה על כל החודשים שבהם היה העול מוטל עליה, וכבר הוא מצטרף להליכותיה עם התינוקת בחצר המשק, אינו זז בלעדיה, מפציר בה לנסוע איתו ליום אחד – יום אחד! – לתל אביב, ללכת לתיאטרון, אולי לראות סרט ביומית, אבל היא רק נועצת בו מבט מוכר, “מתי כבר תתבגר קצת?! אתה מציע, שאפילו את השעה הקצרה עם אמא – וגם עם אבא – נמנע מאורית, או שנסחב אותה אל הורי באוטובוס מלא עד אפס מקום, כשבארץ מכה עדיין שיתוק הילדים, וכל זה כדי ללקק גלידה ולראות סרט?! אלישע!”

ולמרות מבטה זה, יודע אלישע שכוונתו הטובה לבדה ריככה אותה, ושוב טוב להם סתם לטייל יחד עם אורית, שמתחילה למלמל מילים שלמות ולשמח את לבם, להציץ למוסד, לשבת בספרייה ולקרוא, להתכונן לשנה הבאה. טוב לו שנוגה מנחה אותו מה וכיצד לעשות. שב היחד של ימיהם הטובים הראשונים בהר הצופים, ובלילות הם ישנים זה בתוך זה.

היתה זו שנה רעה, שנת הפולמוסים החריפים בשמאל, הפילוגים הגדולים וההתפצלויות הקטנות. אלה דבקים באמונתם במהפכת אוקטובר, ואלה מכנים את סטלין “החם הגרוזיני”, רמז לנתעב בבני נוח, מזכירים את שפיכות הדמים במשפטי שנות השלושים וב“טיהורים” שבאו בעקבותיהם, הוצאתם להורג של מי־יודע־כמה מראשי הבולשביקים, מפקדי הצבא האדום ועוד רבים אחרים לאין מספר. ופתאום, עלילת דם נגד גדולי הרופאים היהודים במוסקבה, קשר בדוי לרצוח את סטלין ועוד מחשובי המשטר. פרשה זו זיעזעה את הארץ כולה, אך בקיבוצי “השומר הצעיר”, ובכללם בגרנות, עשתה שמות.

הטלטלה הגדולה באמת לא באה אלא כשמרדכי אורן, ממנהיגי הקיבוץ הארצי, הועמד לדין בפראג כמרגל, סוכן היהדות הבינלאומית והאימפריאליזם. אצל גדליה אתרוג ישבו נוגה ואלישע כששידר רדיו פראג הודאה בצ’כית, מפיו של אורן עצמו, בפשעים שיוחסו לו. על הקיבוץ נפלו השמים. בגרנות התכנסו מוסדות התנועה ודנו במשפט הצפוי. במו אוזניו שמע אלישע מנהיג חשוב מנתח בצינה אנליטי סיבות אפשריות למאסרו של מי שעד תמול שלשום היה חברו לדעה, מפריח שאלה, שהתשובה עליה מקופלת בתוכה:

“אם אנחנו מאמינים בצדק הסוציאליסטי, חברים, האם צדק זה ניתן לחלוקה? אם בסופיה ובבודפשט ובפראג היה תקף, ולא חלקנו על משפטו, כשמדובר בחבר יקר ואהוב בטל תוקפו?”

דברים אלה הותקפו ונדחו על ידי הרוב, ובכל זאת עברה את אלישע צמרמורת בכל פעם שנזכר במי שהיו נכונים להשלים עם משפטי הראווה גם כשקורבנותיהם הם הטובים שבחבריהם. זעזוע זה לא הרפה עוד ממנו והוא נזכר בסיפוריו ובנבואותיו הקודרות של הפרטיזן הקטן, מולקה. ישבו אצל גדליה אתרוג אבלים וחפויי ראש, בוכים דומם על תמימותם וטיפשותם. על מה היו הפולמוסים? על מה היו הפילוגים? על מה רבו בנים עם אבותיהם, ואחים הכו את אחיהם? על זה? על זה?

שנה רעה היתה השנה ההיא, ומה שסדקה בלבבות, שוב לא היה לו תיקון.

ו

היתה זו שנה נפלאה. אחרי המתנה ממושכת, מיוסרת, הודיעה ההוצאה לאלישע, שהוחלט להוציא לאור את “שבר”. בקרוב תסתיים העריכה, והספר יֵרד לדפוס. להתמסרותה המלאה של נוגה לחניכיה ולדבקותם בה היו הדים בקיבוץ כולו. שוב לא תהו חברים על מניעיו הנסתרים של זוג תימהוני זה. הכול הסכימו שזכו בשני חברים מצוינים, שקליטתם מלאה, ואפשר רק לשמוח בהם. לחברות קיבלה שיחת החברים את נוגה ואלישע פה אחד, וקדמו להצבעה לא מעט דברי שבח.

אלא שטבעם הפתלתול של החיים הוא כזה, מעיר הסיפור, שבשעה שאימץ אותם הקיבוץ אל חיקו, כבר נרמזה ראשיתו של תהליך, שהיה סמוי אפילו מנוגה ואלישע עצמם, אך סופו היה עזיבה, עלבונות ופצעי ריב, ששנים מיאנו להגליד.

כמנהג הימים הרחוקים ההם, כשהסופרים הצעירים היו מעטים, הקוראים רבים, וכל ספר חדש התקבל כאילו נוסף ילד למשפחה, זכה גם “שבר” לתגובות רבות, טובות ורעות. הקיבוץ ערך מסיבה נאה, שגדליה אתרוג, שלום רסקין ועוד חברים דיברו בה בשבחי הספר ומחברו. קיבוצים ברחבי הארץ, מהנגב המערבי ועד לגליל העליון, הזמינו את אלישע לערבים ספרותיים. בעיתונות נדפסו דברי ביקורת שהעידו על כותביהם שירדו לכוונת המחבר, אבל גם הדברים הפוגעים ביותר הסבו לאלישע לא רק צער; המקום הנרחב שהוקצה להם, העניק לו סיפוק משונה: כותבים עלי! שמי נדפס שוב ושוב! אנשים נאספים אך ורק כדי לשמוע אותי! − − − אלישע טרח להיראות כמי שדבר לא השתנה, אך בתוך תוכו חש שיכרון קל, שכמותו לא ידע עד אז, גם לא כשפה ושם נדפסו סיפורים שלו.

זאת ועוד: פעולתם של חצים מורעלים, ביקורות שליליות, היתה הפוכה. הם לא ריפו את ידיו אלא עוררו אותו לגלות את כוחו בספר נוסף, סיפור שימים רבים נרקם בראשו, אבל בין סיום כתיבתו של “שבר” לבין צאתו לאור לא היה מסוגל להתיישב לפני ה“הרמס בייבי”. עכשיו אחז בו סיפורו החדש ולא הרפה. אז כבר התגוררו בצריף שוודי נאה בן שתי יחידות צמודות גב אל גב. כאן התגוררו הצעירים יותר, חברי ההשלמות, שהיו קרובים להם בגילם יותר מהשכבה המייסדת. איתם היו נפגשים בבית התינוקות, ואיתם נקשרו קשרי שכנות וגם כמה ידידויות. בשעות הפנאי, כשמתכנסים ידידים על הדשא לקפה ושיחה, לא נראה אלישע ביניהם. ה“הרמס בייבי” קראה לו.

בשורות טובות באות אף הן בצרורות. באחד הלילות, בעודם זה בתוך זה, לחשה נוגה באוזניו, ששוב היא בהיריון. לשמחתו, כמו לשמחתה. לא היה גבול. הן מאז ומתמיד אמרה נוגה, שהיא רוצה ארבעה ילדים, ופה, אמר בלבו, רק בלבו, כשיש בית תינוקות ובתי ילדים, אין גידולם משבש את יום העבודה. ובאומרו עבודה, התכוון לשעות שמחוץ להוראה, לספר החדש שאינו מרפה ממנו לרגע, והוא יודע שאם אך יתמיד בכתיבתו ויביאו לידי סיום, יקנה הספר גם את לבם של אלה ש“שבר” נראה להם מחוספס, לא מלוטש. לא “ספרותי” דיו. אלישע חיבק את נוגה עד שהשמיעה את צעקת הכאב, אתה מרסק לי את הצלעות, ולחש באוזניה שוב ושוב: כמה נהדרת השנה הזאת, יהיה לנו ילד שני. הוא יהיה כמו אורית, ואנחנו נהיה בשמים! אך גם ברגע כזה משל אלישע בלשונו, נזהר שלא להשלים בקול מה שהתנגן בלבו: יהיה לנו ילד שני… יהיה ספר שני… עוד ילד… עוד ספר…

ז

הריונה של נוגה הזדקר לפניה, ואיתו צמח בה גם כאב לא מרפה, שלשווא ניסתה להרחיקו, כאב היותה כלי לשימושם של אחרים, ובאמת עזובה לנפשה, רואה הכול ואין איש רואה אותה. היו זוטות, לכאורה, כמו שמלת היריון הולמת. היא הוסיפה ללבוש מה שהביאה מירושלים, בגדים יפים לאישה דקה, קטנה, שגם שני הריונותיה הראשונים לא השחיתו את מראה. רוב הימים היא עושה עם מתבגרים, ועליה להקפיד על הופעתה. אך לא שַרקה, האחראית על מחסן הבגדים, לא עדה מהמתפרה, שום חברה לא הציעה שיתפרו לה בגד מתאים למצבה. שום דבר. וגם כשפנתה ונימקה את בקשתה, מצאו לה חלוק־כפתורים שנתפר לאחת החברות, ובתום הריונה חזר אל המחסן. רק במחשבה נוספת, ובעקימת אף, לקחו את מידותיה ותפרו לה חלוק־כפתורים מבד פסים אנכיים רחבים, אפור בהיר, אפור כהה ושחור. נוגה לא התווכחה, וכשנמסר לה החלוק, שבלבה קראה לו בגד אסירים, לבשה אותו, מעלימה את דיכאונה שהלך והאפיר, הלך והשחיר, ולא במעט משום שאלישע לא הבחין כלל במה הלבישוה, לא ראה דבר, אולי לא הביט בה עוד. באחד הימים לא התאפקה, קמה ונסעה אל אמה, ולמחרת לפנות ערב שבה, לבושה שמלת היריון צבעונית, שקפליה הרחבים, הרכים מיתנו את מראה כרסה הצומחת ועולה.

אבל העיקר היה לא בזה, גם לא בביטויים נוספים של אותה אטימות, שרק אז התגלתה לה. היה נדמה לה עכשיו, שאטימות מנוכרת נחה על כל פנים, מזגגת כל זוג עיניים ופתאום החל להפריע לה עד כדי עלבון, שחברים עוברים בלי “שלום”, בלי חיוך, בלֵאוּת דהָה, אינם רואים כלל את זולתם. אלא שגם זאת תייקה בין הזוטות. העיקר היה מה שקרה לאלישע. לדבריו, גדולה שמחתו בילד השני שייוולד להם וגדולה שמחתו באורית הגדלה ממש מיום ליום. לדבריו! כמה שלא רחק מאביו, בדיבורים הוא בנו הנאמן. אין שני לו. אלא שבדיבורים אלה מתחילה המחויבות שלו ובהם היא גם נגמרת. עכשיו ביטא הקיבוץ את הערכתו לחברו הצעיר, הסופר ששמו מתחיל ללכת לפניו, והעמיד לרשותו את אחד הצריפונים שבשפת חורש האקליפטוסים, אלה שבעבר שימשו את מחלקת הפלמ“ח, גרעין נח”ל, שכירים. שם מסתגר אלישע, משוּבּלָל בתוך עצמו, נתון אך ורק לכתיבתו. הצריפון היה אחיו תאומו של הפחון במעברות, ארבע דפנות, דלת וחלון, תיבת עץ על יסוד של בלוקים, מועדת לחרקים ולעכברים, פרוצה לרוח ולגשם, אך פה הוא מבודד מהעולם. בתום עבודתו הולך ישר לתיבה, אפילו לא מציץ לחדר, מסתגר עם דפיו המתרבים של ספרו החדש. רק כשנגררת נוגה עד שם עם אורית ועם הכרס שבין שיניה ושואלת אם זכור לו עדיין, שיש לו בת קטנה ואישה בהיריון, הוא מגיח מתוך התיבה לשעת הילדים. אלישע כותב, כותב, ושיישרף הכול.

ולא שלדברים מסוימים אינו מוצא את כל הפנאי שבעולם. בקיבוץ, סופר להם בבואם, מושרשת מסורת, העלאת הצגות על ידי חברים חובבי משחק, בבימוי במאי בעל שם מאחד התיאטרונים. החוג הדרמטי בגרנות נודע לתהילה ברחבי התנועה ומחוצה לה, והוא מוצף הזמנות להופעות ברחבי הארץ, הנדחות ברובן מפני שפעילות זו היא כולה מחוץ לעבודה, לעולם לא על חשבונה. כשלמד הקיבוץ להכיר את נוגה ואלישע, הציעה להם מאשה, מרכזת החוג, שגם בעשור החמישי לחייה נשתמר בה יופי רק וחיוור, ששמש הארץ השורפת לא יכלה לו, להשתתף בהצגה חדשה שבימות הגשמים יתחילו בחזרות עליה. בעיקר רצה החוג בנוגה, שקולה החם והמתנגן והיגויה העברי המדויק כבשו מיד את חבריו. נוגה התנצלה ואמרה שבשלב ראשון זה עליה להקדיש את זמנה ומרצה לעבודה עם הקבוצה שלה, והמעט שייוותר מסור כולו לתינוקת. בתחילה נהג אלישע כמוה, אך כשמסר את כתב היד של ספרו והחל להתהלך כארי בסוגר, פנתה אליו מאשה שוב וסיפרה שבהצגה החדשה, בבימויו של יעקב בן־עזאי, יש תפקיד ראשי ש“כמו נכתב בשבילך”. אלישע נענה. לזה נמצא לו פנאי.

רק לזה? כמעט כל יום, כשמקבלות האמהות הצעירות את ילדיהן, מזמינה אחת מהן את חברותיה אל הדשא שלפני חדרה, ושם הן יושבות, עם או בלי הגברים, עינן האחת משגיחה על הקטנים, שותות קפה, טועמות מהעוגה של המארחת, סורגות, משחקות “שבץ־נא”, מעבירות את הזמן. נוגה שפיה אינו נפתח בקלות ועיניה פקוחות לרווחה, הבחינה באיזשהו היגיון סמוי בהתנהגותו של אלישע, ולא רק בחודשים הריקים שבין ספר לספר, אלא דווקא כששקע מחדש בכתיבה, ובכל שעה פנויה הסתגר בתיבת העץ: כשהיתה אומרת לו, “היום אנחנו מוזמנים, לצערי, לקפה אצל צפרירה, ואם כי הייתי מעדיפה שנטייל שנינו עם אורית, לא נעים לי לסרב,” לא ראתה בפניו אותו מבע של שוב־טורדים־אותי־מעבודתי ומה־רוצים־כולם־מחיי, אלא היה נענה מיד, וקל היה לראות שחברת נשים צעירות אלה, תמר, רוזה, צפרירה ומתילדה, ואולי מישהי מסוימת מתוכן, דוחה את עבודת הקודש, שלילדתו ולאשתו הכורעת תחת משא חובותיה, אין לו רגע פנוי ממנה.

ימים טובים מאלה, חש אלישע, לא היו להם מעודם (כך, לא “לי” אלא “לנו”). חרף שורה נמשכת של רעשים אידיאולוגיים שטילטלו גם את גרנות, שנמנה בעיקרו עם האגף הימני, או המרכזי, של התנועה הנעה עכשיו כולה למקום אחר, טמן עצמו אלישע בספרו, גם כשהיה כאילו כל כולו עם קבוצתו החדשה, “עפרוני”, קבוצת ילדי חוץ, רובם ילידי 1939, שעשו את שנות המלחמה באירופה הכבושה, במחבוא, במנזרים, וזוג תאומות מבודפשט בדירתו של קצין אס־אס, כל אחד וזיכרונות הבלהה שלו – גם אז, כשהפיק מעצמו את המיטב, השתדל ללמדם, לשמחם, להטות אוזנו לרחשיהם הכמוסים, ישב חלק מתוכו לפני ה“הרמס בייבי”, טווה את המשכו של הסיפור הנכתב והולך. אלישע התקשה לרדת למקור הרוח הרעה שמילאה פתאום את נוגה, תמה על הערותיה הביקורתיות כלפי כל דבר שעשה ולא עשה, כל משפט טבול באיזו עוקצנות מרירה. כיוון שהכירו זה את זה מראשית התיכון וגם חברותם הקרובה נכנסה זה מכבר לעשור השני, נטה אלישע להתעלם ממה שראה ושמע, אפילו להכחישו. דמותה של נוגה היתה יצוקה בנפשו. הוא העריץ את הימנעותה מרכילות, את נטייתה לגלות משהו חיובי בכל ילד ובכל מבוגר, את חדות מבטה וחוכמתה המאופקת, עבד את קולה, את שערה, את אצבעות ידיה, את גופה השברירי, שהימשכותו אליו לא רפתה לרגע. רק מעט־מעט החל לשמוע בקולה צליל יבש, מנוכר, לחוש באיזו התרחקות, שלא לומר עוינות, ביחסה אליו.

“מה קורה, גיטקה?” ניסה לרכך אותה.

“תשאל את עצמך,” השיבה באותו קול יבש, מנוכר.

“את כועסת עלי, אבל אין לי מושג על מה.”

“איך גילית מתי, בפעם האחרונה, הגבהת את ראשך אלי?”

“על זה שאני כותב את כועסת?”

“אדרבה, אני צריכה לשמוח. סוף־סוף אתה פנוי כולך לכתיבה, ומה משנה לך כל היתר?”

“תגידי לי את, מה לעשות כדי לרַצוֹת אותך?”

“אל תתאמץ. אני מסתדרת יפה מאוד לבדי.”

“אני אוהב אותך, גיטקה. אני מוכן לעשות למענך הכול, רק תגידי לי מה.”

“בדיבורים אתה מלך. דבר אינך צריך לעשות למעני. כבר אני מסתלקת, ותוכל לשוב למכונת הכתיבה.”

“את רוצה שאפסיק לכתוב?”

“ממך אני כבר לא רוצה כלום.”

ח

משפט אחרון זה, שנאמר לא בזעף אלא כמו ממרחקים קרים, לא הרפה עוד מאלישע. בכל פעם שחזר בלבו על “ממך אני כבר לא רוצה כלום”, התהפכה בו חרב. הוא נזרק שנים לאחור, אל החודשים הארוכים באירופה שלאחר המלחמה, כשפתע פתאום, בלי התראה, כמעט נישאה לאחר וירדה איתו לאמריקה. גם אם אלף פעמים ישאל, “במה חטאתי? בזה שכתבתי ספר, ואני כותב שני, וכל זה בצד עבודה מלאה בהוראה? על זה יוצא קצפך?” לא יקבל מענה מניח את הדעת. מלים מקפיאות אלה מסתירות בהכרח משהו אחר, אבל מהו? מה נצבר בה נגדי עד שהכול פרץ במשפט קטלני אחד, מה? כך אומר רק מי שמאס בבן זוגו ואינו רוצה עוד בקרבתו.

כאן אין הסיפור יכול שלא לתמוה על אלישע, שכדברי נוגה, לא הגביה עיניו מה“הרמס בייבי”, לא הקדיש לה אפילו אחת מאותן מחשבות שהוא מעניק לנפשות הפועלות בסיפוריו, לא שאל מה קורה לאישה צעירה, שגם לה היו שאיפות גדולות, והנה אינה מתפנה כלל לעצמה, ובן זוגה פוטר עצמו מהחובה למשפחתו, גם לחברה שכל כך השתוקק להצטרף אליה וגרר איתו גם אותה, ומקַדם – בהצלחה ניכרת – אך ורק את עצמו.

מה צר. אילו קם מהשולחן, מתלווה אל נוגה ומתחלק איתה במשהו מן העומס, ואפילו במחיר דחיית הכתיבה עד לאחר שתלד נוגה את ילדם, היה אולי קורה הכול אחרת. אלא שכל שאלות ה“אילו” – חותם הסיפור באנחה – נשאלות לאחר מעשה, ומה עושים בכלים שבורים.

וכך התהלכו עכשיו שניהם, נוגה פגועה מאנוכיותו של אלישע, והוא מחטט בנסתרות המשפט המר שהטיחה היא בו. משהו התהפך בכוחות המגנטיים שצימדו אותם, ומעתה חשו שניהם נדחים זה מזה. נוגה, שהשתוקקה לילד שבתוכה, שאלה עצמה בכאב אל מה היא יולדת אותו, אל היותו בן לאב שגם אם לא נפרד ממשפחתו, הוא כולו מחוצה לה, אל היותו בן לאם שכל ספינותיה נשרפו ועם ילדיה ניטשה בחוף ללא מוצא. מאמציה לקבל עליה את אורחות חייו, אמונותיו ומצוותיו של המקום שדבקותה באלישע קלעה אותה לתוכו, מושמים על ידו ללעג, ובצאתו לשעה מתוך עצמו, הוא מרחרח ככלב כל שמלה. הקיבוץ כולו צוחק על מִשבַּתָה.

כך נוגה, ואילו אלישע, המשפט האכזר ההוא, “ממך אני כבר לא רוצה כלום”, נשאר נעוץ בלבו, מעלה מהנשייה כל כאב שהסבה לו עד שנישאו, מעורר מחדש שאלות ששבע־שמונה שנות נישואים מחקו כביכול: מדוע, בעצם, חזרה בה מהחלטתה הנחושה להינשא ל“הוא” ונישאה לו? האם היתה זו באמת אהבה, או שייסר אותה מצפונה ורחמיה נכמרו על הילד השב מהמלחמה? וגם לאחר שהקימו חיים יפים כל כך, ראה לא פעם איך מושך אותה איזה אי שקט פנימי לחברת גברים, תמיד רק גברים. כך היה כשישבה שבועות, אישה אחת לבדה במשלט קדמי בין לטרון לרמאללה, כך כשעלתה עם הלוחמים ברכס בית ג’אלה, כך במכתבים שהריצה אליו לקורס מפקדי הנשק המסייע, ותיארה בהרחבה את המסיבות שיזמה בגדוד, איך חיזרו כולם אחריה ואיך רקדה ורקדה כמעט עד סוף הלילה. לכאורה, מה רע בזה? אדרבה, הוא התפאר באומץ לבה ובחיוניותה, ואת הקולות הרעים שבתוכו החניק וגירש מעליו. אלא שכל מה שנקבר ונשכח, קם עכשיו מהמתים וצירף את קולו לספק הגדול שעוררו בו התנהגותה המנוכרת ודבריה הסַכִּיניים.

הדברים הגיעו לידי כך, שערב אחד לקח את כתב היד הלא גמור של ספרו ושתי חגורות עור, ויצא לחורש האקליפטוסים הסמוך בכוונה כפולה, לשרוף את הספר שלא יושלם לעולם ולתלות עצמו על אחד הענפים, ובזה להיחלץ מהמבוי הסתום שדחק עצמו לתוכו – לגרנות בא עם נוגה כמעשה של הסתלקות מההוויה שהלכה וחנקה אותו, של התמסרות לקיבוץ, תמציתו של חלום החברה האידיאלית, והנה פחות משלוש שנים אחרי אותו הרגע, הוא עומד ככלי ריק. דבר אינו עוד כפי שדימה כשבעט במלגה שהיתה בהישג ידו, בעט בפרופסור פיינסטון, ובמחווה דון קישוטית לא ניגש למחציתה של בחינה אחרונה, לבטא בזה את בוזו לתארים, להיררכיות ולממסדים. עכשיו, אחרי סטלין ולמראה מאבקי הכוח של יורשיו, נחשפה ממלכת העריצות והאלימות במערומיה, והמילים הרבות שהשחיתו הוא ונוגה באוזני הנפשות הרכות במוסד מוטלות לרגליהם כשלכת. איך יכלו להאמין, ששקר גדול יצמיח אמת חדשה. באחד מחדרי המגורים של “נשר” תלה יואב, הפרוע והחריף בילדי הקבוצה, תמונה שגזר מ“על המשמר”, “ההנהגה הקולקטיבית” שהחליפה את סטלין, ובכל פעם שהודח אחד מחבריה, מתח איקס גדול על תמונתו, איקס גדול על הכול.

אבל לא בגלל מפולת “עולם המחר” הלך אלישע לחורש האקליפטוסים ובידיו כתב היד ושתי חגורות העור. גם לא משום שבקפלים החבויים ביותר של נפשו כבר הכיר, שחרף כל האנשים הטובים שבחצר הקיבוץ, אנשים שהתקבצו באמונה שכאן יעצבו מופת לאנושות כולה, גם גרנות אינו אלא יישוב של בני אדם, ושום חולשה ושום יצר אינם זרים לחבריו, שהם ככל האדם. לא פחות ולא יותר. אוטופיה תתגשם רק בידי מלאכים, לא בידי בני אדם, ובכללם הוא עצמו.

לא בשל אלה. אין הוא יכול ולא רוצה לוותר על מה שבלעדיו אין לו חיים, הכתיבה. אבל גם לא זה הוליכו לחורש האקליפטוסים עם כתב היד ושתי חגורות העור, אלא משום שאיבד את נוגה, והפעם לעד. התערותה בקיבוץ והתקבלותה על ידי החברים מושלמות. אך כיוון שהיטיב להכירה, ידע מה באמת מפרנס את הכעס שהיא אוצרת בתוכה שלוש שנים ויותר: שמבין אצבעותיו שמט הזדמנות שהיתה גם שלה, השלמת לימודיה לתואר דוקטור בפסיכולוגיה חינוכית. תואר מחנכת וחברת קיבוץ מצטיינת לא עקר את יצריה וחולשותיה. מה רתח יותר בדמה, תהה אלישע ומענה לא מצא, תשוקה לגבר כמו זה שברגע של חולשה ויתרה עליו, או דחף להגביה ככל האפשר מנקודת ההתחלה. את שניהם הכשיל, ובעתיד יעכיר הכול יותר ויותר. גלגל אינו חוזר לאחור, וקדימה ננוע רק לתוך קיר אטום. לי נותרה רק פרישה אל האַיִן.

ט

אלישע לא שלח יד בנפשו. האם התערבה יד המקרה, או יד הגורל? נראה שלא זה ולא זה. כשכבר הניח את כתב היד על האדמה והחל לערום עליו עלים יבשים כדי שהמדורה תהיה חזקה ומהירה, שמע פתאום קול רשרוש מתקרב מכיוון תיבת העץ, וכשהגביה מבט זיהה באורו של הפנס שבחזיתו של הצריף את קומתה התמירה והילוכה הקפיצי של צפרירה. אם צריך היה לתמוה מה לה בשעת ערב זו בשולי חצר הקיבוץ, לא היתה בו כל תמיהה. רק מיהר להרים מן האדמה את כתב היד ולנערו, את החגורות תחב לכיסיו ופסע לעברה.

מי ידע מה היה עושה לולא צצה פתאום צפרירה בשפת החורש, כ“אלוהים מתוך המכונה”. הסיפור יכול רק לנחש, שלא ל“פרישה אל האין” יצאה נפשו שוקקת החיים. חמלתו על חייו הצעירים היתה מנצחת גם הפעם את יצר ההתאבדות, שאיים עליו כעכביש מנעוריו, את העותק היחיד של הספר היקר לו כל כך לא היה שורף, גם להיתלות בשתי חגורות העור לא היה מסוגל. מי חכם ויגיד. מה רבים הצעירים שוקקי החיים, שניסו להיחלץ בדרך זו ממבוי סתום כלשהו, אמיתי או מדומה, ומשום שברגע האחרון לא נמצא מי שיציל אותם מעצמם, איבדו עצמם לדעת. אפשר רק לשער, שאפילו לא הופיעה פתאום צפרירה, היו גם הפעם מכבות הכוונות וההכנות את אש ההרס העצמי, ואת אפרה היתה מכבה תאוותו לחיים.

מכל מקום, הנה צפרירה. אין היא שואלת מה הוא עושה בחורש וגל ניירות בידיו, אלא נענית בשמחה להצעתו הנבוכה להיכנס לרגע לתיבת הכתיבה שלו. אין הוא יכול להציע קפה, מפני שבצריף יש רק מַפסֵק לנורה העירומה מעל שולחן הכתיבה הגדול שהביאו מירושלים, לא שום תקע לקומקום או לכירה קטנה. יש כיסא אחד ומיטת סוכנות צרה, מחופה בשמיכה צבאית ירוקה שבאמצעה ארוגות האותיות us ובקצה הספה מזוודת קרטון שרוטה וממועכת ובה ניירותיו. רגלי צפרירה ארוכות, ואלישע מציע לה את הכיסא, אך היא כבר התיישבה על המיטה, מרפקיה על ברכיה וראשה בין כפות ידיה. במה שצפתה בו משפת החורש לא דיברה, ואלישע לא שאל מה היא עושה בין צריפים עזובים אלה, שחברים מוקירים רגליהם מהם.

הם פתחו בפינג־פונג אטי, על הקפה שלצערו אינו יכול להציע לה, על עבודתה כמורה בחברה הצעירה, על עבודתו שלו עם קבוצת “עפרוני”, על אורית המקסימה שלו ואהוד המשגע שלה.

ומדוע לא ראתה אותו בסרט שהוקרן אמש בחדר האוכל, “למי צלצלו הפעמונים”?

אל“ף, כבר צפה בסרט בזמן המלחמה, ובחדר אוכל קיבוצי, בקריית ענבים. בי”ת, הוא ישב בצריף וניסה לעבוד.

ואז שאלה בסקרנות עצומה, “ומתי נזכה כולנו לקרוא את הספר החדש?” אף הוסיפה מיד, “כבר אמרתי לך לא פעם, נורא אהבתי את ‘שבר’, ואני מתה לקרוא את מה שכתבת הפעם. כבר יש לך שם לספר?”

אלישע, שאך לפני שעה כמעט העלה באש כל מה שכתב, היה מאופק, נזהר שלא ללכת שבי אחר דבריה הנעימים, לא השיב לשתי שאלותיה, רק אמר שעד שאינו מסיים אינו בטוח שאכן יש בידו ספר, ומיד עבר לנושאים אחרים

אף לא באחד מן העניינים שעליהם שוחחו – או פיטפטו – היה ראשו, כי אם בצפרירה עצמה. מה בדיוק חיפשה דווקא כאן, והן לא בפעם הראשונה ראה אותה חולפת לפני עיניו, כמו במקרה, מלוא גזרתה הנשית המצודדת. שוב ושוב חש שהיא מאותתת לו משהו, אבל מיד דחה מחשבה זו ותלה אותה בהרהוריו הכמוסים על מעשים שהיה עושה עם נשים שעוררו את יצרו. הפעם אין הסבר להימצאות צפרירה בין הצריפון לשפת החורש זולת הימשכות אליו. דבר זה, לא היה יכול להכחיש, בא כשמן בעצמותיו המוכות. נוגה סולדת מקרבתו, זה ברור, ולסיבות ולהנמקות כבר אין חשיבות. מאז התפרסם ספרו ושמו נזכר פה ושם בעיתונים וברדיו, החלו גם חברים בקיבוץ לראות בו “כוכב עולה”, וזה כנראה גם מה שמושך בו את צפרירה, אבל את האמת העירומה יודע רק הוא. שנים לא חש כושל ונדחה כל כך, נתון במלכודת מעשה ידיו, שאינו רואה דרך להיחלץ מתוכה. בעודו מלהג עם צפרירה, חזרו לראשו כל הטלטלות שהותירו אותו ככלי אין חפץ בו, נמוך מעשב. הכואבת מכולן היתה הראשונה, מיד בתום המלחמה. בתסכולו ביקש נחמה בחיקן של נערות, שבאירופה של אז קל היה לחייל צעיר ושחום עור לקטוף אותן מבין המדרכות, והן שהחזירו לו אתת כבוד גברותו הרמוסה. הוא המשיך לקשקש עם צפרירה על הא ועל דא, ואם אך יושיט יד אל אישה נאה ולהוטה זו, תיענה לו. לשם כך היא פה.

בדיוק אז שאלה צפרירה אם כבר אכל.

“ארוחת ערב? מה השעה בכלל?” הציץ בשעונו, שואל ומשיב: “נורא מאוחר.”

“המטבח סגור ובחדר האוכל מכינים הכול לאיזו הרצאה.”

“של מי? על מה?”

“של פרידה, חברת הכנסת שלנו. בוא אלינו לחדר, ואכין לך איזו צלחת.”

הצעה זו, לבוא עכשיו אליה לחדר, פעלה עליו כמכת חשמל. רגע רגע, מה פתאום לחדר? ואיפה יוקי? – אני וגם צפרירה – מלאים מחשבות זימה, ועכשיו נעשה ליוקי הצגה של רעות ותום. ואולי אינו בבית. יוקי הוא מרכז הפלחה, ועכשיו הם מכשירים את האדמות בנגב לקראת הגשמים… מה, לקראת הגשמים?! באיזה חודש אנחנו? הפלחים חזרו מזמן, ובמה אני מעסיק את מוחי?

“תודה, צפרירה, אבל ממש מאוחר, ונוגה מחכה לי בחדר.”

“אם היא לא במוסד,” הטילה צפרירה עוד חכה.

“אבוא פעם אחרת. היום בקושי התראינו, נוגה ואני.” התעטף בטלית האוהב הנאמן.

את צפרירה ליווה עד למגדל המים, ומשם המשיכה היא לחדרה והוא חזר לעבר הצריף השוודי, רושם ניצחון על יצרו. מה צר שלא יוכל להתפאר בו באוזני נוגה.

י

אילו אך הבחינה נוגה במאבק, שבערב ההוא רק נפתח, בין אלישע לבין עצמו, היתה נכנסת לזירה ובחבלי אהבתה מושכת אותו חזרה. אך המעמסה הלכה וכבדה עליה מחודש לחודש. כמה יכולה אישה קטנה ולא חזקה כמותה, אפילו רצונה ברזל, לשאת לחלוטין לבדה? העבודה עם “נשר”, נערות ונערים על סף הבגרות, עוד שנה והם הולכים לצבא, בולעת אותה, וככל שהיא מתמסרת להם, תובעים הם ממנה יותר ויותר. זה נהדר, זה נפלא, אך כדי להיענות לציפיותיהם, עליה ללמוד בלי הרף, לחדש, לגרות עוד ועוד את רוחם המתעוררת. ומה תאמר להם, ומה לעצמה, כשעולם רעיוני ומושגי, שאימצו והפנימו, מוסיף לקרוס לעיניהם ובנפשותיהם הצעירות נבעה רִיק, כאילו באמת הכול רק הבל ורעות רוח.

ומה על אורית, הגדלה לעיניה, מדברת, שואלת, מתרפקת, תמיד חסרה עוד קצת אהבת אם, תמיד עוד קצת, ואפילו קרעה עצמה לגזרים, אין חוקי החינוך המשותף מתירים לה לחרוג מהשעות המוקצות לאמהות, וחס ושלום לאיים על סמכותן של המטפלות. הרגעים הקשים ביומה הארוך הם כשהיא מחזירה את אורית לבית הילדים וזו נצמדת בכל כוח אצבעותיה הקטנות לפשפש, צועקת “אמא־אמא־אמא,” אפה הקטן נוטף, ונוגה עומדת אין אונים מעבר מזה לפשפש, אינה נענית למטפלת המצווה עליה להסתלק, אך גם אינה מעיזה להיכנס פנימה, לקנח היטב את אפה של ילדתה ולחבקה אליה עד שתירגע, זו צורחת מעבר לגדר הנמוכה וזו מנגבת את עיניה מעבר מזה.

והעובר בבטנה, שאם כרסה התופחת מעל כל מה שהתנסתה בו בשני הריונותיה הקודמים מעידה משהו, תלד את עוג מלך הבשן, אין היא קובלת, שהרי בכל מאודה היא רוצה בו, אבל רגליה נושאות אותה בקושי כשהיא דוחפת את עגלתה של אורית בחצר המשק, ואם אינה שולפת את אלישע מצריפו בכוח, בכעס, מעצמו לא יזוז מה“הרמס בייבי”, כאילו לו אין כל חלק בילדים, במשפחה, לאפֶנדי. למה הגעת, נוגה, למה הגעת, להיות השפחה החרופה של כולם?! מיום שזכה ספרו בהכרה מסוימת, סבור אלישע שהוא החכם מכל אדם, משוכנע שאינה רואה מה מתרוצץ בו מאז תפחה כרסה, כתמי חלודה צצו בפניה וכולה התכערה. עד לאחרונה התנחמה בהיותו פסיבי, דואג למנוחת נפשו ונתון לכתיבתו. ואולי גם מחשש מסקנדלים, נזהר שלא להסתבך ממש עם נשים, שעיניו יוצאות אליהן. אלא שכאן, גילתה באיחור, אין הנשים פסיביות כלל ועיקר, וכשגבר כאלישע נושא חן בעיניהן, לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יעלוהו בחֶרמָן.

נוגה נוקטת לשון רבים, אך כוונתה לצפרירה. מראשית היכרותן, כשהיו נפגשות בבית התינוקות, זו עם אורית וזו עם אודי, חשה איזו רתיעה בלתי מוסברת מפניה. לצפרירה, שמעה מפי ותיקות וצעירות, ייחוס חשוב. היא בתו של יוזֶק מָקוֹר, מראשוני התנועה החינוכית בפולין הקונגרסאית, בעל עקרונות, שחרף. ההערכה הרבה שהוא זוכה לה עד היום, דחה כל כיבוד שהוצע לו, לא חבר המזכירות הארצית, לא מקום ריאלי ברשימת המפלגה לכנסת, וגם כשהוא עומד בעשור השביעי לחייו הוא עובד עבודה גופנית בקיבוצו שבעמק יזרעאל. כשיוזק מבקש את רשות הדיבור, נאלמים דום אפילו הזבובים, וכשאחת בכמה שנים הוא כותב מאמר – רועשת הארץ. ועוד משהו המבדיל את צפרירה ממייסדי גרנות ומבנות גילה בהשלמות השונות – כולם באו מחוץ לארץ, והיא ילידת העמק, יוצאת הפלמ"ח, וגם בהתקרבה לסף השלושים, “חתיכה לא נורמלית”.

ואם כך, מהו אותו “משהו לא מוסבר” שהחשיד אותה בעיני נוגה מההתחלה? את ה“לא מוסבר” קשה להסביר. אילו נשאלה, היתה תוהה: “מרבים לספר על צניעותו של אביה, ענוותנותו, סגפנותו. צפרירה, לעומתו, חשה אני, מקרינה, נכון יותר, משדרת ראוותנות, צורך להכריז: ראו איזה גוף תמיר יש לי! ראו כמה מצודד הילוכי, מה זקוף החזה שלי, ובאיזה טעם מיוחד אני מתלבשת! שימו לב, שימו לב, ונראה מי לא ייפול חלל לרגלי!”

נוגה לא נשאלה, גם נזהרה שלא לומר מילה אחת בגנותה, ודאי לא באוזני אלישע. שלא יחשוב שמגרונה מדברת הקנאה. גם את הזמנותיה לבוא ולשתות קפה על הדשא שלפני חדרם, לא דחתה. דומם שמעה את שבחי צפרירה מפי אלישע, כאילו מילה במילה הוא חוזר על מה שסיפרה היא לו על עצמה. ואם כי לבה ניחש את הסוף הבלתי נמנע, נדחפה לראות איך יתנהל אלישע ואם אכן ייפול בפח, שאפילו עיוור יבחין בו מקילומטרים.

לא רק הצפוי להתרחש בין אלישע לצפרירה עורר את סקרנותה (“הפרוורטית”, הוסיפה נוגה לעצמה), כי אם התבוננותו השלווה לכאורה של יוקי במעללי אשתו. יוקי (עוד יואכים, שעליית הנוער עיברתה את שמו ליהויקים) היה יפה תואר, חסון, ופלא שלא צורף לאותה “מחלקה גרמנית” שבפלמ"ח. מבחן סמוי, אך מכריע, בהוויית הקיבוץ הוא מקום החבר בסידור העבודה, ולדעת הכול היה יוקי פלח מצטיין, הנכון תמיד לעשות מעל הנדרש, קר מזג להפליא ובמצבי קונפליקט, שהיו מוציאים אחרים מכליהם ואף מביאים להרמת יד, היה פוטר הכול בחיוך ובתנועת יד אופיינית, שאמרה, חברֶה, מספיק עם השטויות, באמת!

צפרירה סיפרה לה, ולא פעם אחת, שנפגשו בארבעים ושמונה. היא שירתה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, והוא, מגויס עם משאית של הקיבוץ, עלה באחת השיירות. בקריית ענבים עלתה כטרמפיסטית למשאית שלו, “ועוד לפני שהגענו לירושלים, התאהבנו כמו משוגעים”. הצהרה זו צרמה את אוזנה של נוגה בכל פעם שצפרירה חזרה עליה. אם היא מאוהבת כל כך ביוקי – ויש הרבה מה לאהוב בו! – מדוע היא מעַכּסת ומעַנטֶזֶת סביב אלישע? טיפוס כזה אינו אוהב באמת אף אחד. היא עכביש, הזקוק לעוד ועוד זבובים שייפלו ברשתו. והטיפש הנחמד יוקי, איך אינו רואה, ואם הוא רואה, מדוע אינו מעמיד את המופרעת שלו במקומה?

לא יוקי ולא נוגה נקפו אצבע, וכך קרה מה שהיה יכול אולי להימנע.

יא

גשם כבד רוקד על גג ה“תיבה”, והדמדומים המקדימים בולעים את השמש ומחשיכים את אורה. עוד רגע תניף הרוח החזקה את הצריפון כולו ותישא אותו מי־יודע־לאן. במזג אוויר כזה, שמשחר ילדותו הסעיר את דמיונו – כתב אלישע דפים אחרונים, יודע שהם סיום ספרו השני, שאך לפני ימים לא רבים כמעט העלה באש. שמחה רבה הציפה אותו, וכך, בעיצומו של הגשם שהוסיף לרדת ולהיקוות באזור נמוך זה של חצר הקיבוץ, עמד לרוץ אל נוגה ולבשר לה את הבשורה הטובה. לא עמד, אלא נשאר לשבת תחתיו. אייך זה נשחקו חייהם בשנים הקצרות האלה, עד שאפילו רגע גדול בחייו הוא נרתע מלחלוק איתה, חושש שהערה מרירה אחת שלה תפיל אותו משמים ארצה. כל הישג שלו מבליט בעיניה את דריכתה שלה במקום, כלומר את נסיגתה. הן כבר הטיחה בפניו, שבשבילו הקיבוץ הוא סידור אידיאלי. להבדיל מחבריהם בירושלים, אינו עובד מחושך עד חושך לפרנסת המשפחה, לתשלום המשכנתה, להוצאות שאין להן סוף. אפילו מתפקיד המחנך של קבוצת “עפרוני” הצליח להתחמק, מלמד כמה שעות ביום, תינוקות אינם טורדים את שנתו בלילה, חובות המשפחה כולן עליה, והוא, הפָּריץ, כותב, כותב. פלא שהספיק לסיים ספר שני?!

הגשם נחלש. אלישע נרגע. בכל זאת אלך לחדר, גמר בדעתו, ואם אינה שם – אציץ לחדר האוכל של המוסד, ואם גם שם אינה – אחפש אותה בקבוצת “נשר”. מילה לא אומר על הספר, רק אציע שנלך שנינו לאכול, ואם כבר אכלה, אדבק בה סתם ככה, אתן לה לחוש כמה היא יקרה לי, כמה אני דואג לשלומה עכשיו, כשנכנסה לחודש התשיעי, יַבטיח לה: ממחר אני מקבל עלי לקחת את אורית מבית הילדים, לטייל איתה, להביאה לחדר, לעשות הכול כדי להקל עלייך, גיטקה יחידתי. כבר ממחר.

בין השלוליות קיפץ עד שהגיע אל המדרכות הסלולות, נהנה משארית הגשם הדק ומהטיפות הגדולות שהטיפו עצי הנוי על ראשו הגלוי. בצריף השוודי לא היתה. גם לא בחדר האוכל של המוסד, שבתוך הגדר הישנה של המשק. עכשיו פנה לשער, המשמש לבאים באוטובוס הנוסע בדרך הישנה, אך לא ביום גשום כזה, כששטחי הביצות לשעבר, שנוקזו ועובדו חוזרים לסורם והמים הרבים זורמים לעברם מהשטחים הגבוהים, נאגמים בהם. בשער, אלוהים יודע מאין צצה, באה לקראתו צפרירה. גם באורו הדלוח של הפנס שביניהם נראתה כאילו ריענן אותה המטר, ובהליכתה הקופצנית היא מתנערת בחדווה מטיפות המים.

“אתה בטח מחפש את נוגה.”

“ראית אותה?”

“דרך החלון של ‘נשר’ ראיתי שהיא מקיימת איזו פעילות עם הקבוצה.”

“אה! אם כך, אין טעם ללכת לשם.”

“סיבה טובה לחזור למכונת הכתיבה.”

אלישע ריסן תשוקה מתפרצת להכריז, סיימתי, סיימתי את הספר, אך רק הימהם משהו סתמי, שואל את נפשו להיות לא מול אישה מאיימת זו, היודעת מתי בדיוק קם מהשולחן.

“אם כבר עשית הפסקה, בוא תשתה קפה,” לא ויתרה על ההזדמנות.

“אם לא אמהר, אחמיץ את ארוחת הערב.”

“גם משהו לאכול אתן לך. תשב כמה רגעים, ותחזור שָׂבֵע לעבודתך.”

וכי אפשר לדחות הזמנה טובת לב כל כך? לא אלישע, שגם השאיר פתח לנסיגה מהירה:

"ממש לכמה רגעים. אני פשוט מוכרח ל – "

“לחזור לספר,” שיסעה אותו, “אני ממש מתה לקרוא אותו.”

בשל מזג האוויר הסגרירי היו תריסי החלון החזיתי והאחורי מוגפים והווילאות סגורים. מעל המיטה הדליקה צפרירה מנורת לילה מחופה באהיל נייר מדוּנָג, שהוסיפה לו ציור מעשה ידיה. את אלישע ביקשה לשבת על כרית עבה, ממולאה באיזה חומר ספוגי שהיושב שוקע לתוכו. לפני הכרית היה שולחן דמשקאי נמוך, ארבע כרעיים וטס נחושת רקועה, שטבועה בו ערבסקה של אותיות ערביות, פסוק מהקוראן או דברי חכמים, ומי ידע איך הגיעו לחדר הכרעיים והטס. כשקרס לתוך הכרית ראה מי חסר:

“איפה יוקי?”

“לא ידעת? הוא במילואים.”

מכת חשמל קלה הרעידה אותו, כאילו כבר בגד בגבר שאין קיבוצניק מופתי ממנו, וכמו בשדה המוקשים של נווה אילן, חרד מפני הצעד הבא.

“את הפלחים מגייסים בחורף?” שאל כדי לומר משהו, מתכחש למעמד שכבר הוא בתוכו.

“האמת, אין לי מושג”, אמרה משגיחה על הפינג’אן, שהקפה ירתח כחוק, ולא יגלוש לו פתאום. “בגלל המסתננים ופעולות התגמול מגייסים אותו כל הזמן.”

“הוא בצנחנים?”

“הוא טרקטוריסט. גם בצבא הוא נוהג במשהו כזה, אולי בצנחנים. יוקי לא מדבר, מילה לא תוציא מפיו.” לשני ספלוני חרסינה מזגה קפה סמיך, שריחו, מעורב בריח ההֶל, מילא את החדר, את הספלים הציבה על טס הנחושת וצנחה על שטיח שכיסה פינה זו של החדר, אוספת תחתיה את רגליה הארוכות. “מיד תקבל גם משהו לאכול, אבל אני לא יכולה להתאפק: מתי אתה מעריך, תסיים?”

שוב לא הצליח לשמור בבטנו מה שהתפרץ להיאמר:

“סיימתי. לפני פחות משעה.”

“הכול? עד הסוף?”

“עד הסוף.”

“ואתה – כאילו כלום לא קרה.”

“הנה דיברתי.”

“בוא, שב על ידי. מגיעה לך נשיקה גדולה.”

הוא החליק מעל הכרית התפוחה וישב על השטיח, והיא רכנה לעברו ונשקה לו, במצח, בקצה האף, בשפתיו, ולפני שהתעשת כבר זחלו ידיו מתחת לחצאית ה“קלוש” הרחבה, מתחת לסוודר, וכאילו אין קיבוץ, אין עולם, אין איסורים, אין נדרים לאהבת עולם, רק דחף סומא להיענות לאישה החושקת בו, לא להיענות, לכבוש אותה בכוח גברותו –היו זה בתוך זה, קולפים את בגדי החורף, זוחלים לעבר המיטה הרחבה, וכך עד עילפון גמור. רק קול זעיר אחד לא פסק ללחוש בתוכו, קול ששמע ואטם אוזניו מפניו:

“אלישע, מה אתה עושה, אלישע? איך אתה יכול כך, כמו כלב, לבגוד בנוגה הנושאת בבטנה את ילדך, לבגוד ביוקי שהלך לצבא, אלישע? במעשה אחד של טירוף אתה הורס חיים שלמים, אלישע! הרסת, אלישע, הרסת!”

רק אחרי שנגמר הכול, אחרי נצח, התיישב בקצה המיטה, עירום כולו ושטוף זיעה, ואותו קול זעיר רועם בתוכו, מכה בו באגרופים:

“אלישע, איך יכולת, אלישע?!” איך ניפצת כלי יקר, שמעתה כך יישאר, רסיסים מנופצים, הו, אלישע?!" בדחיפות מבוהלת, את ראשו אינו מפנה אל צפרירה, השוכבת במיטה, ישנה וכבר ערה, נרתע ממגע אצבעותיה, לבש את בגדיו, ממלמל, “מצטער, נורא מצטער, אסור היה לנו, אסור” – ופשוט נמלט, נודר וחוזר ונודר, הטירוף הזה לא יחזור, יותר מזה, הטירוף הזה לא היה, לא היה!

יב

בחצר השתהה ליד פנס והציץ בשעונו, נדהם לגלות כמה מאוחר. נדמה היה לו שאצל צפרירה לא שהה אלא דקות, ועם הכול, עם התנומה שירדה עליו, ודאי לא יותר מחצי שעה, אבל עכשיו קרוב לעשר. החברים ספונים כולם בחדריהם, ובשל מזג האוויר החורפי הוגפו החלונות ועל החצר ירדה דממה גמורה, נפש חיה אחת אינה נראית. זה טוב, אמר בלבו, אחוז בהלה, טוב מאוד. איש לא ראה אותי בצאתי, ואיש לא יבוא פתאום מולי בשביל ולא יתמה מה עושה אלישע בשעה כזאת לא בחדר ולא בצריפון. ודאי שלא מהמוסד הוא בא, ואם כך, אצל מי היה.

זה טוב, אבל מאוד לא טוב לחשוב, שכבר מזמן הסתיימה הפעילות עם “נשר”, נוגה לא מצאה אותו בחדר, וכיוון שהתמלאה דאגת פתאום, כפי שקורה לה, הלכה לצריפון לראות אם שלום לו, ולא מצאה אותו גם שם. אסור לו לומר שעד עכשיו ישב ועבד. חמורים יותר הסימנים המעידים: נחיריו מלאים בריחה של צפרירה. כל גופו מלא בריחה. חושיה של נוגה מחודדים כחושי חיה, ולחשדה בכל אישה אין גבול.

אילו היה יכול לקפוץ למקלחת המשותפת, להתקרצף היטב ולשטוף עצמו מכל מה שקרה. אבל אין לו מגבת, אין סבון, וכמו להכעיס עלול להיקלע לשם מישהו ולתמוה: מה פתאום הולך אלישע המורה באמצע הלילה להתקלח?! מחר תהיה זו תמיהת הכלל.

הערב צבט את הלב ביופיו, החזיר את זכר המושבה. המטר הכבד היה כלא היה. בשמים נסעו קרעי עננים, אך גם הם נראו מזוככים, וכוכבים ממורקים שיחקו איתם במחבואים. בימים אלה של סוף החורף ממלא את האוויר ניחוחה המתוק של פריחת ההדרים, ועמו מראות הערבים הארוכים עם נוגה בין הפרדסים, משוחחים עד אין קץ, חולמים על אופקים רחוקים, אוהבים בלב תמים. מה קרה לי פתאום? מה עשית, אלישע, מה עשית?

ברגע ההוא גמלה בלבו ההחלטה: דבר נכון יחיד נותר לי לעשותו במצב המכוער שנקלעתי אליו, להיכנס לחדר ולהתוודות על הכול, לספר לנוגה בדיוק מה עשתה לי התחושה, שהיא כולה כעס עלי, שאני מעורר בה סלידה, ואיך לתוך מצב רוח דיכאוני זה חדרה לילית, צפרירה, וכך כשלתי. אני יכול לומר לך גיטקה, יחידת חיי, שמצדי לא היתה כאן אהבה, לא כל כוונה מראש, לא כלום. אהבתי אלייך היתה כל השנים בלי גבול, ורק אותך אוהב לעולם, וגם אם ייכנס בינינו הרע מכול, רק אוהב אותך תמיד. הנה דיברתי.

אבל כשנכנס לחדר, ראה אותה יושבת על הכורסה שהביאו מירושלים, על ברכיה פתוח ספר, ראשה שמוט לאחור והיא ישנה. גם כניסתו לא העירה אותה. אולי חיכתה שיוציא את המשכב התחתון של הספה הכפולה, ומרוב עייפות נרדמה תוך כדי קריאה. בטנה תפחה מאוד, ונדמה שכל רגע תכרע ללדת. טוב היה אילו המשיכה לישון, והוא היה מחליק בשקט למשכב האחר, אבל כדי לפתוח את הספה מוכרחים להזיז תחילה את הכורסה. בעדינות הגביה את הספר והניחו על הכוננית הנוסעת איתם מאז רוממה. ברגע זה פקחה נוגה את עיניה ונתנה בו אותו מבט מצועף, שאפשר לקרוא בו גם הכול ולגם לא כלום. הציצה בשעונה, ולא שאלה דבר. רק אמרה:

“לא היה לי כוח להוציא את המיטה התחתונה.”

“מיד”, אמר אלישע, “רק אזיז את הכורסה. תני לי לעזור לך לקום.”

“אסתדר לבדי,” ובלי להניח לו לגעת בה, הגביהה עצמה וישבה על כיסא בפינה הרחוקה.

אלישע מיהר להציע את הספה הכפולה, שומע היטב את שתיקתה, אינו יודע לפענח אותה, אבל רווח לו שהכול, יהיה מה שיהיה, נדחה לפחות עד מחר. גם את הווידוי, שכבר ניסח אותו כולו, לא ישמיע, לא עכשיו ולא בכלל. להנחית עליה, במצבה, מהלומה כזאת, יהיה מעשה אכזרי, פראי, חטא על פשע. לא היה, לא היה.

יג

בבוקר, כשכבר היו בדרכם לחדר האוכל של המוסד ונוגה לא שאלה ולא אמרה מילה אחת, אזר אלישע עוז וסיפר:

“אמש היית רדומה, ולכן התאפקתי, גמרתי.” וכשנתנה בו מבט תוהה, הוסיף: “את הספר.”

“יופי”. חייכה בלאות. מרגע שקמה, ראה שהכול היא עושה לאט, במאמץ, מאוד שלא כדרכה. “יופי”, חזרה. “אני מאוד שמחה.” והוסיפה: “בשבילך.”

ובתוספת אחרונה זו שמע, “בשבילך, לא בשבילי.”

והוסיפו ללכת בשתיקה. רק אחרי כברת דרך, אמרה פתאום נוגה:

“בעבר היית קורא לי תוך כדי הכתיבה.”

“בעבר ביקשת לשמוע,” פלט מה שהחליט לבלוע.

“חשתי שדעתי כבר לא כל כך חשובה לך,” החזירה, אבל קולה נשמע עייף מאוד.

“את מרגישה לא טוב?”

“אני אהיה בסדר. אז מתי סיימת את הרומן, ממש אתמול?” לפניהם, בשביל הצולב עברה צפרירה בצעד מהיר וקופצני, פניה מאירות מרחוק ב“בוקר טוב”. הכלבה, קילל אלישע. בכוונה עברה ככה, לפני העיניים. בתשובה לשאלתה של נוגה, שהיתה בקצה לשונו, נזהר שלא לומר “אמש”," אלא “כן, אתמול. לא האמנתי שאגיע לרגע הזה.”

“יופי אלישע,” חזרה נוגה. “אני מאוד שמחה.”

“רק בשבילי?” לא התאפק הפעם.

הם עמדו בפתח צריף האוכל הגדול של המוסד, ושאלתו זו נותרה באוויר. כמו בעבר, היתה לאלישע תחושה עמומה שנוגה מעלימה ממנו משהו, אולי הלכה לתיבת הכתיבה לבקש שיבוא ויוציא את המשכב התחתון וראתה שאינו שם, והיא נמנעת מלהעמידו אל הקיר. עכשיו. אבל זה עוד יבוא, אמר בלבו, זה יבוא.

עבר יום, עבר שבוע, ונוגה לא חזרה אל הערב ההוא. לכאורה היה הכול כתמול שלשום. מרגע ששלח את כתב היד להוצאת הספרים, אמר לה “הרגשתי כעבד שיצא לחופשי,” והיא חייכה. יום יום לקח הוא את אורית מבית הילדים וממש כירכר סביב נוגה, שואל בלי הרף “איך את מרגישה?” כלומר האם יש כבר סימנים ללידה, מחושים, צירים. לא הניח לה להרים כיסא, נשא את תיק הספרים הכבד, בן זוג למופת.

היה רק משהו, חייב הסיפור להעיר כאן, שאלישע הבחין בו, אף למלוא משמעותו לא ירד: מאז אותו ערב נמנעה נוגה מכל מגע עם צפרירה. על הנימוס הקפידה, ובבית הילדים, או כשבאה מולה, החזירה לה שלום צונן, אך לא מילה מעבר לזה. בסוף השבוע שב יוקי מהמילואים, וצפרירה ראתה בזה סיבה טובה לזמן חברים בחדר או על הדשא, הכול בהתאם לשמי החורף הנסוג, לשתות קפה ולשמוע מפיו סיפורים. נוגה אמרה שתשתדל, והוסיפה: כשאני לא בעבודה, אני פשוט שוכבת. קשה לי לשבת, וגם את השיעורים אני מנהלת בעמידה. אלה היו הדברים הארוכים ביותר שאמרה לצפרירה, ורק אז. נוגה לא הלכה אל יוקי וצפרירה, וגם לא אלישע התעורר בו חשד שנוגה יודעת יותר משהיא מגלה. טביעת עינה החדה זיהתה ודאי מזמן את האיום מצד צפרירה, ופלא שרק עכשיו היא נוקטת אמצעי מניעה, אבל אין פירוש הדבר שניחשה מה קרה בערב ההוא. כך מעיר הסיפור, היו פני הדברים בעיני אלישע, שלדבריו הכיר את נוגה כאת כף ידו, אך באמת ידע עליה מעט מאוד. הוא גם חזר בו מכוונתו הנאצלת להתוודות באוזניה. אם אינה חושדת, למה למרר סתם ככה את חיי שניהם. במצב שנתהווה, מה צר שלא דבק עד תום בהחלטתו שלא להודות בכלום, לא להתוודות, להכחיש הכול מה צר.

יד

פתאום, בלילה, אחזו הצירים את נוגה. יוקי – הנכון בכל עת לעזור לכולם – הסיע את הכורעת ללדת לבית החולים ליולדות בחדרה. אלישע ישב בטנדר מאחור. נוגה התביישה על שמי השפיר ניגרים על רצפת הקבינה, ופחדה שתלד בטנדר לפני שיגיעו לבית החולים.

אלישע הפציר ביוקי לשוב מיד הביתה, אבל זה לא הסכים בשום פנים להשאיר את אלישע לבדו עד לאחר הלידה. גם אנשי הסגל ציפו שהלידה תארע בכל רגע, אך בתום המתנה ממושכת יצאה אחות ואמרה שבינתיים אין כל סימן, ולכן לא תצמח שום תועלת מזה שישבו במסדרון כל הלילה. זאת גם בקשת היולדת, שישובו לקיבוץ ומפעם לפעם יוכל האב להתקשר טלפונית.

לולא התעקש יוקי ואמר שבלעדיו לא יחזור גם הוא, היה אולי נשאר מאחורי הדלת, אבל עוד מעט על יוקי לקום לעבודה, ואיזו רשות יש לו להשהותו כאן. גם דברי האחות, שאין הלידה צפויה לפני הבוקר, או אף מאוחר יותר, הרגיעוהו. הם נסעו חזרה. אלישע לא התפשט, החליט שישב למנוחה קצרה על הכורסה ואז ייגש לטלפן ממגדל המים לבית החולים. העייפות הכריעה אותו, וכשפקח את עיניו כבר האפיר השחר המעונן. בדרכו למגדל המים בא מולו הלל שייקין, מרכז המשק, שדומה שאינו יורד לרגע ממשמרתו. היה זה מזל גדול. החוגה מרותקת במנעול מיוחד, להבטיח שלא ייגש לו כל אחד, יחייג לכל העולם והחשבון ירקיע שחקים. להלל יש מפתח, ומספר בית החולים כלול ברשימה שעל הקיר. הוא גם טילפן בעצמו, ביקש לדעת מה מצבה של נוגה קרוק וכעבור כמה דקות בישר לאלישע בשמחה: יש לך בן. כיוון שהלידה כבר היתה, הוסיף הלל, אין סיבה להיחפז. בשמונה עובר האוטובוס לחדרה, ובו ייסע אלישע אל נוגה. “יש לך מספיק זמן להתגלח ולאכול ארוחת בוקר,” הציע בחביבות.

סידור זה מתח עד לקצה את עצביו של אלישע. קל לשער את העובר בראשה של נוגה, השוכבת שם והוא אינו לידה. אמנם היא הפצירה בו לשוב עם יוקי למשק, אבל אסור היה לו בשום פנים ואופן להיתלות בסברה שהלידה תתאחר, אלא להישאר לשבת מאחורי הדלת. היעדרותו מרגע הלידה תוסיף מכאוב למכאוביה. אבל מה יעשה אחרי שהלל פסק שדי באוטובוס של שמונה.

היילוד היה לא קמטוטי ולא אדמומי, אלא יפה להפליא, תווי פניו כאילו גולפו בידי פסל אמן. נוגה היתה שלווה, בלחייה פרח אותו סומק חוצלארצי, שכה כבש את אלישע בנעוריהם, ומפניה קרן אושר שכמותו לא ראה ימים רבים. רק כשרכן אליה לנשקה, חש שאינה נענית, כאילו אין חיים בבשרה. בעיניה, שלעולם אינו נלאה מבילוש אחר מסתריהן, אין שמחה. כלפיו נשאר ריחוק צונן, שהוא מדמה לראות בו גם נימה של עצב.

אלישע לא הניח לתחושה זו שתאבן אותו, אלא דיבר ודיבר, מנסה לבדח אותה, למושכה לשיחה על שאלות מעשיות, כגון, השם שיבחרו לבן, וברית המילה, האם ייכנעו למנהג הקיבוץ, שאינו מקפיד על היום השמיני, אלא כשמצטברים כמה בנים בא רופא מומחה, שהוא מוהל מוסמך, מל את כולם יחד ובלי הרבה עסק. הן אם כך יעשו, לעולם לא יוכלו לשאת את פניהם אל אבות שניהם, המצפים בכיליון עיניים להכנסת נכדם בבריתו של אברהם אבינו.

“אז מה עושים?” לחשה נוגה. עיניה, שבימים המרים ביותר בירושלים לא הזילו דמעה, התלחלחו. “אילו ניאות בית החולים להשאיר אותי כאן שמונה ימים, היה בא מוהל, מל את הילד לעיניהם והכול לשביעות רצונם.”

“אלך לדבר עם הרופאים.”

“אין סיכוי. הלחץ כל כך גדול, שמשלחים יולדות אחרי ארבעה־חמישה ימים, אפילו פחות.”

"בכל אופן מוכרחים להודיע להורים – "

“להודיע מה? שנולד להם נכד ואין לנו מושג מתי תהיה הברית?” הלחלוחית היתה לדמעות אילמות, שלשווא ניסתה לעוצרן.

“לאבי יש טלפון במשרד. אציע לו שיבואו לגרנות בספשל ויביאו איתם מוהל מהמושבה.”

"והקיבוץ יעמוד מסביב ויתפוצץ מצחוק – "

“שיתפוצץ! הייתי יוצא עכשיו לחפש טלפון, אבל אני חושש להשאיר אותך לבד.”

“בלילה היה נדמה לי שאני גוועת מכאבים, ואתה קמת ונסעת לך.”

“גיטקה!” נבהל אלישע ממפנה פתאומי זה. “הלכתי מפני שאת ביקשת אותי.”

"פתאום עשית מה שבקשתי! ובעווית לא נשלטת פרצה בבכי רם, גלי בכי. באגרופיה חבטה בראשה, כולה אדם אחר, שכמותו לא ראה מיום שהכירה. הוא ניסה ללטף את שערה, לאחוז בשתי ידיה, אבל היא דחתה אותו מעליה ונהמה, “לך, לך ממני, לך.”

אלישע נרתע לאחור, מבוהל, אובד עצות, מבקש להזעיק רופא או אחות, מבטו צד איזו אישה מאותתת לו בידה, שאשתו תירגע מיד. הוא זז מהמיטה ונסמך אל קיר. ואכן, בבת אחת כבשה את בכייה, ניגבה פניה בסדין ושכבה בלי נוע, בלי להפנות אליו את מבטה, ואחרי דקות ארוכות אמרה:

“אל תטלפן אליהם. לא היום. תן לי לחשוב.”

טו

ההורים באו באוטובוס, האבות בחליפות השבת ובמגבעות, והאמהות בשמלות חג ועמוסות צרורות, וכל הארבעה בפנים נפולות. אלישע סיפר סיפור נפתל: תחילה סברו הרופאים שהתינוק רופס מדי וחובה לדחות את הברית בשבועיים־שלושה, וכדי שההורים לא ייבהלו, השהו את הבשורה המרנינה על הולדתו של נכד רביעי להורי נוגה וראשון להורי אלישע. “והנה,” המשיך אלישע לטוות את סיפורו, “רופא הילדים, שהוא מוהל מוסמך, מבקר בקיבוץ לפי הצורך. כשבדק פעם נוספת את התינוק שלנו – אגב קראנו לו נחום, על שם הטוב בחברינו – החליט שהוא בריא וגדול, ואין צורך בדחיה, ומל גם אותו. כך יצא, שלא הספקנו להזעיק אתכם. אכלנו את עצמנו מצער, אבל שלא יהיה בלבכם צל של ספק – נחום נימול כדת וכדין. עכשיו נשמח בו כולנו יחד.”

שתי האמהות הוציאו את העוגות שאפו לכבוד השמחה, האבות פתחו בקבוק יין טוֹקָאי משובח וכולם הקישו “לחיים” בכוסיות, שאף אותן הביאו איתן האמהות ליתר בטחון. נוגה עוררה אותם לשיר לכבוד התינוק, שלמרות חששה של המטפלת האחראית מזיהומים ומחאתה הנמרצת, הובא מבית התינוקות והושכב על הספה. גם את אורית בת השלוש, אף זה בניגוד מוחלט לדעת המטפלת, צירפה נוגה למפגש המשפחתי וזו עשתה כמיטב יכולתה לגנוב את ההצגה. מעייני הסבים והסבות היו בצרור המחותל שעל המיטה, אך נוכח הפנים שרכנו עליו, מצייצות ומצפצפות, התכרכמו פני נחי (על השם המאוד לא אופנתי, נחום, הסכימו שניהם. אך בפי נוגה היה מהרגע הראשון רק נחי, וכך נקבע שמו), ונראה היה שהנה יפרוץ בבכי תמרורים, אך לשמע שירתה של נוגה בקולה הערב, נרגע מיד. ההורים טענו בעקשנות שהוא מחייך מרוב הנאה. “תהיה לו אוזן כמו לאמא שלו וכמו לסבתא שלו,” אמר אביה של נוגה, בגאווה, מכריז בזה, שלכאורה הכול בפרשת המילה בסדר. אבל נוגה ואלישע חשו שבעיני האבות הכול נשאר חשוד מאוד. לולא מעצוריהם הקשים, היו דורשים לערטל את התינוק מחיתוליו ולוודא שאין נכדם, כפי שהוסיפו לחשוד, ערל גמור. על הבולשביקים של “השומר הצעיר” נטו שניהם להאמין הכול.

ובכל זאת עבר הביקור כולו בשלום. נוגה שיערה שהאבות יסרבו לגעת בתבשיל כלשהו, ולכן גם לא הציעה שיאכלו בחדר האוכל. אפילו בכריכי הגבינה ובירקות, שהכינה מראש, לא נגעו. העוגות והיין ומראהו של נחי הקטן, אמרו, השביעו אותם. תינוק יפה כזה לא ראו.

רק אחרי שליוו את ההורים לאוטובוס, הקדישו את מלוא תשומת הלב לאורית. נוגה עשתה עוד ניסיון כושל להיניק את נחי מחלבה, אף התעקשה לקפוץ לפחות לשעה למוסד. בערב נמצאו סוף־סוף לבדם בחדר. רק אז, לראשונה, אמרה מה ששבועיים ויותר הרעיל את נפשה.

“אינני יכולה להפקיר את הקבוצה באמצע שנת הלימודים,” פתחה ישר במסקנה שהגיעה אליה באותם ימים מיוסרים. “אבל ביום שמתחיל החופש הגדול, אני עוזבת. עם הילדים. אם תרצה להישאר, מנימוקים שלך, בבקשה. אני, במקום הזה, לא נשארת יום אחד נוסף.”

"גיטקה – "

“תפסיק עם החֵיינדַלָך. עלי זה לא עובד יותר. אני גמרתי.”

“את מתגרשת בבת אחת גם מהקיבוץ וגם ממני?” ניסה שוב להעלות את שיחתם על מסילה קלילה יותר, יודע מה קשה לשטות בה ורק על עצמו הוא שופך אור נלעג.

“לא אמרתי, קיבוץ. אמרתי, המקום הזה.”

“ולקיבוץ אחר תהיי מוכנה לקחת גם אותי?”

“תפסיק להתיילד! קצה נפשי בהעמדות הפנים המיתממות שלך, אלישע. עייפתי.”

“במה בדיוק חטאתי, שהחלטת לפוצץ את כל חיינו?” מאה פעמים בשבועות האחרונים הפך את החלטתו חזור והפוך, להתוודות, להכחיש, להתוודות, ועכשיו, מהמר על הפרוטה האחרונה, החליט: רק אם אטען בעקשנות, ששום דבר רציני לא קרה ביני לבין צפרירה, יש סיכוי להציל את חיינו המשותפים. נוגה אינה יודעת דבר. הכול רק חשדות וניחושים. “תגידי, במה?”

“פעם האמנתי שבדבר אחד אני יכולה לבטוח בך בעינים עצומות, שלעולם לא תסובב אותי בכחש. אתה ילדותי, אגוצנטרי, כל אישה יכולה לקנות אותך בפחות משווה פרוטה, במחמאה עלובה, בחיוך מזויף, אבל אלישע, היתה טוענת אמי, ישר כמו קרש ולעולם לא יבגוד בך ולא ירמה אותך. עכשיו אתה מביט לי ישר בעיניים ומשקר במצח נחושה!”

“במה, במה אני משקר?” הוסיף להמר בכיסים ריקים.

“אתה זוכר את הבוקר ההוא בדרך לחדר האוכל, כשלפתע סיפרת לי שסיימת את ספרך?”

“אני זוכר את המילה שהוספת, בשבילך, אמרת, כלומר לשמחה זו את אינך שותפה.”

“ואני זוכרת משהו שונה לגמרי. בלילה כשנכנסת לחדר ומצאת אותי ישנה, לא אמרת מילה. דחית את הבשורה עד לבוקר.”

"מה את רוצה לומר בזה – ".

“שביקשת ליצור רושם, שלחדר באת ישר מהשלמת העמודים האחרונים, סחוט כולך ומת לישון.”

“ומה היה באמת?”

“אוי, אלישע, אלישע! אינך מסמיק, אינך מגמגם. שקרן מושלם. שמע היטב: כשנכנסת לא ישנתי כלל. הייתי עייפה מאוד, זה נכון. לא היה לי כוח להוציא את המיטה התחתונה. עשיתי מה שבדרך כלל נמנעתי מעשותו. הלכתי לצריפון שלך, לבקש שתפתח את המיטה. הצריף היה חשוך, ואתה לא היית שם. חיכיתי. הסתובבתי מעט בחצר, אולי אראה אותך. חזרתי לצריפון. לא היית שם. אגיד לך איפה היית עד עשר – אצל המופרעת הזאת, שחודשים אני רואה אותה פורשת סביבך את רשתה. בכל רגע אני כורעת ללדת את ילדך, ואתה ניצלת את היות יוקי במילואים, שכבת איתה ובעוד הבושם הזה שהיא שופכת על עצמה נודף ממך למרחוק, באת אלי, לבשר שבזה הרגע סיימת את הרומן המחורבן שלך. זה מה שהיה. אני מודיעה לך, במקום הזה אני והילדים לא נשארים. אתה חופשי לנפשך. בשום מקום אחר לא יוצעו לך תנאים כאלה ועוד גם חתיכה סקסית, שבכל רגע שיתחשק לך תוכל לזיין אותה בלי מחיר. אתה מגעיל אותי!”

הנה כאן – מעיר הסיפור בצער רב על נוגה ועל אלישע – שגה אותה שגיאה שאין ממנה חזרה: הוא הודה בכול. כמעט מילה במילה חזר על הווידוי שניסח אחרי שנמלט מצפרירה. אילו הכחיש בעקשנות, אפשר שבכך היה נענה למשאלת לב כמוסה של נוגה. הן בתוך תוכה ביקשה לשמוע שהאיש שהלכה אחריו למקומות שלא חפצה להיות בהם, נשאר אותו ילד תם, המאוהב בה עד קצות ציפורניו, וכל חשדותיה האפלים הם פרי מצבה המיוחד והתחושה ששוב אינה מושכת אותו, אינה דרושה לו. אלא שחציה השנונים פגעו בכל נקודה רגישה בנפשו, והוא זנח מה שהורה לו שכלו הקר ונענה לקול לבו. רק אם יתוודה באמת, יתאר את נסיבותיו המקריות של המעשה, יישבע שפרשה בזויה זו לא פגמה באהבתו אליה, הממלאת אותו מנעוריו, תזהה בו את אלישע, שכמו אבד ואיננו, ותמחל לו על הכול.

מה שקרה, נאנח הסיפור, הוא היפוכו המוחלט של מה שביקש להשיג בווידויו. מעתה לא תוכל עוד נוגה להתנחם בהכחשותיו ולטמון ראשה בחול. הוא שהפך, במו פיו, חשדות לעובדה מוצקה: אלישע בגד בה, ומתי, כשאשתו, שכל השנים כינה אותה “יחידת חיי”, עמדה ללדת לו את בנו. גם אם יישבע בכל הקדוש והיקר לו, לא תאמין שרק פעם אחת ויחידה פיתתה צפרירה את הצדיק המתחסד, העיט הצבוע הזה. מי שעשה כמעשהו של אלישע, מסוגל לכול. בפעם האחת הזאת הודה, כדי להסתיר את כל השאר. כשהסיע אותם יוקי לבית החולים, איך לא התעקש אלישע לחכות עד שתלד? מה בער לו לחזור לקיבוץ? לא מתוך דאגה ליוקי, הקם בארבע לעבודה. מתוך ציפייה חולנית לרגע שיוכל לזחול למיטתה החמה של צפרירה. מי שהכיר את סיפוריה על כל כיבושיה בעבר, סמוך ובטוח שעד מהרה ידע הקיבוץ גם על הצלחתה האחרונה.

"פגעתי פגיעה אנושה ביקר מכול, בך, נוגה, באמון המלא ששרר בינינו, ביזיתי את עצמי – "

“מַרמַלָדוֹב האומלל. חסוך לי את הנפש הרוסית נוטפת הרחמים העצמיים. נגררתי אחריך לגרנות בשם חלום גדול, וראה לאיזו שלולית מרופשת הפלת את שנינו. לפני שאתה ממשיך בהצגה, אני חוזרת: כאן אני לא נשארת.”

“בסדר. נדבר על זה. אבל אני מתחנן לפנייך, אני מבקש את סליחתך.”

“ואם אומר, סלחתי, יימחה כל מה שעשית ופשוט לא יהיה?”

“שום דבר לא נמחק ולא נשכח. מה שמשך אותנו זה אל זה, גבר תמיד על מה שאיים לנתק אותנו זה מזה. גם הפעם אני מבקש רק שתאפשרי לנו לצאת יחד מתוך השלולית.”

“אינני יודעת. אבל דבר אחד מוחלט אצלי, כאן לא אשאר.”

“ואיך את רואה את העזיבה, בלעדי או יחד איתי?”

“אם מדברים בגילוי לב, ההרגשה שלי היא שלך אין כל סיבה לחפש מקום אחר. אם אעזוב, ועוד עם הילדים – מה טוב. ינותקו הכבלים האחרונים הקושרים אותך אל זולתך.”

“מותר בהחלט גם לך להכאיב לי. ואני אומר, למרות הכול: באשר תלכי, אלך. בלי שום שאלות. אחרייך אני עד עולם.”

“במקום שבעלי תשובה עומדים,” לא הניחה נוגה לאלישע את זכות המילה האחרונה, “אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ואתה מכיר גם את ההסבר.”

טז

הסיפור יפסח על פרטי פרטיהם של הניסיונות שעבר הזוג בין החלטתה הנחרצת של נוגה לבין עזיבתם בפועל ממש. לפני ששיתפה בהחלטתה את שלום רסקין, שנבחר לתפקיד שנוצר ממש למענו, טיפול בשאלות אישיות של חברים, בהן נושאים המחייבים דיסקרטיות מוחלטת, הגיעה מאליה למסקנה שאינה רשאית להפקיר את קבוצת “נשר” דווקא בשנתה האחרונה במוסד. אפילו שיערה מראש עם אילו קשיים נפשיים תצטרך להתמודד, לא היתה משנה את החלטתה.

אין סודות בעולם. פחות מכול – בקיבוץ. מה שקרה בין אלישע לבין צפרירה, כפי ששיערה נוגה מראש, פשט ברחבי החצר, וכל פה הוסיף נופך משלו למה שקלטה אוזנו. ידעו לספר שנוגה החליטה להיפרד מאלישע, הוא עוזב והיא תישאר עם שני הילדים. בשמועה זו היה ביטוי נאמן למשאלת לבו של הכלל: את נוגה כיבד ואהב הקיבוץ בזכות אישיותה, ובעיקר בשל תרומתה לקבוצת “נשר” ולמוסד החינוכי כולו. עזיבתה תהווה אבדה של ממש, והשכל הישר אינו משלים עם תוצאה מופרכת כזאת של מה שעולל לה אלישע שיעזוב הוא, עם כל הכבוד. עכשיו, שבזכות התנאים שהעמיד לרשותו הקיבוץ חיבר שני ספרים, יצטרף לבוהמה של “כסית” בדיזנגוף, שם מקומו, בין מבלי עולם, לא בין אנשי עמל ישרי דרך. והיו שהוסיפו: גם אם תמחל לו נוגה ותישאר איתו בגרנות, לא יוּתר, לו להמשיך בעבודתו במוסד החינוכי. ולמה שתמחל לו? פתרון נכון הוא, שהיא תישאר איתנו עם ילדיה, והוא יסתלק לו, אחת היא לנו לאן.

אלא שלא כך התגלגלו הדברים. היענותה של נוגה לבקשתו של שלום רסקין, שתלווה את קבוצת “נשר” עד שתסיים את י“ב ותלך לצבא (גם היא העדיפה להישאר מתוך היענות לפנייה אליה ולא כהחלטה של), מנעה פתרון חד ומהיר. כלפי חוץ התנהלו חייהם של נוגה ואלישע כרגיל. חברות חדות עין ראו שאלישע נשאר בחדר עם נוגה, לא פרש לתיבת הכתיבה שלו ולא ביקש חדר נפרד. כמימים ימימה, נראו שניהם הולכים יחד לעבודה, יושבים יחד בחדר האוכל של המוסד, משוחחים ואפילו צוחקים יחד. היו חברות, שמיהרו להקיש מהתפתחות זו, שאלישע הצטרף ל”מתַקני הגגות", כפי שכינה הקיבוץ חברים שסרחו ומיהרו להיטיב את דרכם בשיפוץ החדר, עידור ערוגת הפרחים, או תיקון הגג. לא היא עוזבת, לא הוא עוזב, אלא כפי שפטר בחיוך גדליה אתרוג: “כזֹה וכזֶה תאכל חרב”. הקיבוץ מלא חברים, שמסיבה זו ואחרת קמו לעזוב, ומסיבה זו ואחרת לא עזבו.

בפרשת נוגה ואלישע טעו מפרשי הליכותיהם. מקור אחד לטעות היתה התנהגותה של נוגה. כשהתאוששה מעט מההלם, הורידה מסך בין עיני החברים למהומה שבנפשה. בסנטר מורם ובשפתיים חשוקות התהלכה בחצר המשק. ובלי איזו הסכמה ביניהם, נהג כך גם אלישע. שתפסיקו כולכם להציץ לנו מתחת למיטה. בבוא העת ייוודע לכם מה החלטנו.

הטעות נבעה ממקור נוסף: חודשים ארוכים נאבקו נוגה ואלישע זה בזה. היא לא סלחה ולא מחלה, ואם כי בפה מלא לא דיברה אפילו פעם אחת על “גט”, חזרה על אותה נוסחה, היא עוזבת עם הילדים, והוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. ממש כמו בימים הרחוקים ההם כשנישאה כמעט לאותו אמריקני, לא השלים אלישע בשום פנים עם קץ חייהם המשותפים. בלי לאות, נלחם מחדש על אהבתה. “אני אשם בכול” אמר, “ומגיע לי לרשת גיהנום. מגיע לי שתלקי אותי בשבטים לחים, בפּוּלסין של אש, אבל מאהבתי אלייך לא נגרע כהוא זה. על ברכי, בשלג עמוק, כאותו קיסר גרמני אל האפיפיור, אבוא אלייך. במקלי ובתרמילי, ביום הכיפורים שעל פי חשבונך, אבוא אלייך. בגמר שנת הלימודים אעזוב ראשון את הקיבוץ ועד לקיץ הבא אעבוד בכל מלאכה, אכין למשפחה דירה, אדאג לכול, ועכשיו על שנינו להחליט היכן נשתקע.”

“לירושלים, אל פטר ואלונה, אני לא חוזרת,” אמרה, סימן ראשון שמאמציו לא היו לשווא.

“לירושלים גם אני לא,” מיהר להצטרף אליה, “הלא את המילואים אני עושה שם. איזה דיכאון. בכל פעם שאני יורד מהאוטובוס ויוצא לרחוב יפו, בא מולי גדי שמש, שמקיף שוב את המשולש, תמיד גדי שמש. עיר מתה.”

“חשבתי על קיבוץ אחר,” אמרה נוגה.

כאן איימה לפרוץ עוד מחלוקת, ואלישע ניסה לעוקפה בדברים על צרכיה האמיתיים של נוגה:

"אל תחשבי ששכחתי איך גררתי אותך לגרנות – "

“לא גררת. מרצוני הלכתי איתך.”

"זה נכון, אבל דפקתי לך הזדמנות של פעם בחיים לעשות את הדוקטורט – "

"זה חלב שפוך. מה נזכרת בזה עכשיו? "

"עלייך לעבור לתל אביב, להתרכז בהשלמת לימודייך. וחוץ מזה, שנינו יודעים, את טיפוס עירוני. בתל אביב תרגישי נהדר. יחטפו אותך – "

“מאוחר מדי, אלישע, לזבל לי את המוח. מאוחר לכול.”

"מה מאוחר? אנחנו היום בסך הכול בני שלושים − "

“אני בת שלושים. לא אתה.”

"אני כמעט. ושנינו, כל החיים לפנינו. אעזור לך לעלות על המסלול האמיתי של חייך – "

“שוב אתה חותם על שטרות שאינך מסוגל לפרוע. תיסע לתל אביב, תעבוד כמו חמור, נשקע בחובות עד מעל האוזניים, שני תינוקות לא ייתנו לך רגע שקט, ומתי תכתוב? אתה אמרת, לא אני, שחייך הם הכתיבה. לחיים כאלה, גרנות הוא המקום האידיאלי. לא יהיו לך ילדים על הראש. לא אישה התובעת מעט תשומת לב. פה אתה צריך להישאר, בלעדינו.”

זה הרגע, אמר בלבו, לגלות לה מה שהוא שומר בלבו למעלה משבועיים:

"אגב כתיבה. הספר יורד ישר לדפוס, כתבה לי ההוצאה. שמחים בו מאוד. הנה המכתב – "

אלישע התבונן בפני נוגה הקוראת את המכתב. אף שנפתחה לשיחה, היתה כולה קוצים, חושדת בכל מילה שלו, מרירה, לא מתפשרת. והנה בן רגע היתה לנוגה שעת החסד הרחוקה, כששלף מכיס הבטלדרס את סיפורו הראשון, להראות לה שגם הוא שווה משהו. היא ליקקה את שפתיה בהתרגשות, ומעיניו לא נעלמה גם הלחלוחית בעיניה. האם מילא אותה שוב, כמו אז, שמחה בשמחתו, ושמא הצית בה מחדש את אש הקנאה?

“מכתב נהדר. הם ממש אוהבים את הספר. אני מאוד שמחה.”

“בשבילי?” חזר על מה שאמרה כשסיים את כתיבת הספר, אני שמחה. בשבילך."

נוגה לפתה באצבעותיה את זרועו, הנחה על ברכו, ובקול נחנק לחשה: “בשביל שנינו.”

יז

שלא כפי שנהגה ב“שבר”, כשהוציאה הוצאת הספרים לאלישע את נשמתו עד שהוציאה את ספרו, טיפל העורך בזריזות מפליאה בספרו השני, “לא מלאכי עליון, לא שדי שחת”. עד שזז כה וכה, התבקש לקרוא הגהה ראשונה וסמוך מאוד לכך הגהה שניה, וממש בצאת הקיץ, ערב ראש השנה, ראה אור הספר, שעכשיו נראה שמו לאלישע יומרני, מנופח, סתום, שם שירחיק קוראים שכה רצה בהם וכה האמין שיקנה בו את לבם.

מכר ותיק פקד אותו – דיכאון־מחץ. אלישע לא הופתע, שכן זה דרך הדיכאון – להתיישב עליו דווקא כשלכאורה עליו להתמוגג משמחה. לעצמו הסביר זאת בהתרוקנות שלאחר מאמץ מרוכז כל כך, מעין מירוץ מרתון, אך גם בחרדה מהצפוי למעשה ידיו. כך חש גם כשעמד על סף השלמת לימודיו באוניברסיטה, גם כשהוצע לו במפתיע לנסוע לאמריקה ללימודי התואר השלישי. פתאום היה פוקד אותו מוֹדָעוֹ זה, משפילו לעפר ומשַתקו כליל. אלא ששקר יעשה בנפשו, אם יאמר שהפעם לא גורל ספרו העסיקו יומם ולילה. בעיות בוערות, שבפתרונן הנכון תלוי המשך חייו, לא הרפו ממנו. נוגה מלגלגת עליו, שאצלו “הכול דיבורים, דיבורים”, ולא כן. עלה בידו להשיג מה שלבו ניבא שייכשל בו – פיוס מסוים. זאת ועוד: להביאה לכך שתיאות לעבור איתו לתל אביב. מעתה מוטל עליו לממש את התחייבותו, לצאת בהקדם העירה ולהכשיר הכול לקראת הצטרפות המשפחה אליו בסוף שנת הלימודים.

בקיץ כבר התגורר בחדר ריק – מיטה חורקת, שולחן מתנדנד, כיסא צולע ומנורה מבליחה – באחד הבניינים אכולי המלח וקלופי הטיח, לא רחוק מהים. בהליכות קצרות הגיע להוצאת הספרים, לקח והחזיר את יריעות ההגהה. אך בעיקר חיפש עבודה, כל עבודה. מכרים, סופרים ומשוררים צעירים כמותו, הציעו לו שינסה תרגום, והגם שמו“לים יפשטו את עורו, זה טוב להתחלה. וכיוון שלתרגם אפשר בכל שעה, יוכל להתפנות לעניינים אחרים. בתיווכו של ידיד משורר, קיבל מאחת ההוצאות הגדולות רומן עב־כרס, תפל ומשעמם, שתירגמו במרץ רב מאנגלית. גם אחרי שגזז המו”ל חלק משכרו המוסכם כ“הוצאות עריכה” כביכול, חש שהתחיל ברגל ימין. תירגם כל מה שהוצע לו – ספרי ילדים, איזשהו מסע באפריקה השחורה, עוד רומן עב־כרס. הוצע לו לערוך ספר שעניינו ארכיטקטורה יהודית, וגם זאת לא דחה. אגב כך בדק מחירי דירות ואת הסיכוי למשכנתה לשנים ארוכות.

ואז גם נסע לירושלים, פעם ראשונה שלא להתייצב לשירות מילואים. כמה חכם ורואה למרחוק היה זאב המזכיר, שדחה את הצעתם למסור את ביתם לקיבוץ והמליץ שידחו את החלטתם בכמה שנים. מיום שעקרו לגרנות, לטש פטר מיקוש עין על חלקם בבית. “ואף שאת חציו כבר מסרנו לו, טיפשים גמורים לא היינו” אמר עכשיו אלישע בלבו, בעתיד יהיה בית זה שווה ממון רב. לנו אין אפשרות להמתין, אבל נעשה מה שעושים עכשיו כולם, נוותר על חזקתנו תמורת דמי מפתח. יהיה בידנו לפחות חלק ממה שתעלה דירה כלשהי בתל אביב.

הביקור בבית והפגישה עם אלונה ופטר הסעירו באלישע רגשות רבים. פתאום הקיפוהו מחדש ימי המלחמה, הקיפוהו פנים רבות. פני מי שלא יצאו חיים מהמלחמה ופני מי שהיו מאז לחוקרים, פקידים בכירים, אנשי משק, או סתם צללו ונעלמו. אל ההווה הירושלמי לא היה בו כל רצון לשוב, ואפילו במכון שבראשו מוסיף לעמוד איש חסדו, פרופסור פיינסטון, החליט שלא לבקר. מה שהיה – היה.

אבל ישנו הבית, ואלונה ופטר. אלישע הקדים וכתב להם על כוונתו לבוא ולטפל בעניין חלקו בבית, ותיאם מראש את המועד. אלונה התנצלה בשמו של פטר, מעכב אותו עניין בלתי צפוי, אבל הוא לא יאחר הרבה. החידוש העיקרי בבית, רשם לעצמו אלישע, הוא הטלפון. קל היה גם לנחש במה זכו, שיותקן בדירתם מכשיר יקר מציאות זה, שרבים ממתינים לו כמעט כמו למשיח בן דוד. כבר מזמן סיפר לו בן־עמי דוידי, שפטר משרת באיזשהו גוף ביטחוני סודי, שאפילו הוא, למרות הידידות המתקיימת ביניהם, אינו יודע מהו בדיוק. רק נדמה לו שכבר בימים ההם, כשלכאורה היה סטודנט כמותם, עסק פטר באותם עניינים חשאיים.

עם אלונה החליף כמה דברי נימוסים. היא היתה נעימה יותר מהזכור לו, אבל פתאום לא יכלה לכבוש את רשעותה ואמרה: “מהרגע הראשון ידעתי שלא תישאר בקיבוץ. אין לך זִיץ פלֵייש. כמו שגררת את נוגה פנימה, ככה אתה גורר אותה עכשיו החוצה. היא אדם יציב ושקול, ולא רצתה בהרפתקה, אבל אני בטוחה שעכשיו רצתה להישאר.”

אלישע שמר על שתיקה מחויכת. ברשעות שכנגד שאל לשלום הוריו של פטר.

“הם חיים,” אמרה אלונה. “הם בסדר.”

“הייתי רוצה לומר שלום לאמא.”

“היא כאן, במטבח.”

“אני ניגש אליה לרגע.”

אמו של פטר זָקנה עוד יותר, האישה היפה הזאת, שהורישה לִבנה את העיניים השקופות, אך מבטה לא היה מקפיא. היה בו משהו מוצף, אולי דומע. זה החום, משא הזִקנה, או כאב המבעבע בעומדה כאן לבדה?

שבריר שנייה תהתה, אך כשזיהתה אותו, מיהרה להגביה את סינרה אל עיניה, לנגב גם את שתי ידיה, ורק אז הושיטה אותן לקראתו בשמחה. כל מה ששקע ונשכח צף ועלה בו מחדש למראה האישה הזאת, המשמשת טבחית ומשרתת לבנה ולכלתה, אך יותר מהכעס, מילא אותו גועל משניהם. הוא רוצה לסיים את העניין שלשמו בא, ולא לראות אותם עוד.

פטר הגיע, נאה כתמיד, ואף הוא נהג באלישע בחביבות רבה. שעה קלה החליפו דיווחים על השנים שבהן לא התראו, ואז התנצל אלישע, אמר שיש לו עוד פגישות בעיר והוא מוכרח לשוב היום לתל אביב. לא, הוא לא יתייצב בתור האינסופי לאוטובוס, אבל גם נסיעה בשירות היא סיפור ארוך. טיפשים הם לא, השניים האלה, נוכח אלישע שוב כשקלטו את הרמז, עברו לדבר על רצונם לקבל לרשותם גם את המחצית האחרת של הבית והציעו דמי מפתח. הסכום לא היה גבוה, אך על פי חשבונו של אלישע יגיע לכדי רבע עד שליש ממחירה של דירה שכבר שם עינו עליה. את היתר תכסה משכנתה ומה שיגרדו מפה ומשם. לפניהם שנים של עבודה קשה, אבל ביום שיגיעו נוגה והילדים לתל אביב, כבר תעמוד דירה לרשותם.

יח

אלישע ישב בתל אביב ונוגה נשארה בקיבוץ. בשבתות היה בא אל הילדים ואליה, ואיש לא ידע לומר אם גם היא באה אליו לתל אביב. בראשית הקיץ, כשיצא לעיר, רווחה הסברה שבכך אכן נמצא הפתרון הרצוי – עזיבתו היא פרידה סופית, מאופקת ותרבותית, מנוגה. הדיבורים על עוד שנה אחת בקיבוץ באו כדי לרכך ולטשטש את עומק הקרע, אבל עוד יתגלה שהיא נשארת כאן לתמיד.

על אלישע לא נשפכו דמעות. אמנם היתה לו איזו יכולת להתחבב על החברים, והוא יחסר לחברי החוג הדרמטי, אבל ניתנה אמת להיאמר: תועלת רבה לקבוץ לא הביא. יותר מהמינימום ההכרחי, כך וכך שעות הוראה בשבוע, לא נתן לחברה. בחינוך לא היה מוכן לעסוק. מכל פעילות בוועדות השונות ידע להתחמק בחן ובלי לומר אף פעם לאו מפורש. כולו היה בכתיבתו, וכיוון שסופו מעיד על תחילתו, מותר לומר עליו שיש באישיותו משהו פרזיטי, הן כלפי הקיבוץ והן כלפי נוגה. גם מה שקרה בינו לבין צפרירה, אפילו ניתן לו הנחה גדולה, מלמד על אישיות סמרטוטית למדי. בתנאים שניתנו לו בגרנות אין פלא שבפחות מארבע שנים כתב שני ספרים. אבל כאיש מוסר ואיש רוח התגלה כאדם קטן מאוד. לתל אביב הוא הולך באיזו ציפייה, שספרו החדש יקנה לו תהילת עולם, אך ראינו כולנו מה קרה לכל הסופרים הצעירים שרצו העירה. עכשיו נחכה ונראה מתי יתפנה אלישע קרוק הגדול לכתוב כמה שורות. לא רק הקיבוץ, גם נוגה רשאית לומר בפה מלא: ברוך שפטרנו.

בטרם התגבשה עמדה זו של הקיבוץ, שהפרידה בינו לבין נוגה הנערצת על הנוער ועל החברים, גילו בה חדי העין סדקים ראשונים. בסוף הקיץ ראה אור “לא מלאכי עליון, לא שדי שחת”, וכל החברים, ש“על המשמר” מגיע לחדרם, הופתעו לקרוא שבחים מופלגים שהעתירה עליו הביקורת. גם קומץ החברים המנוי על “דבר” כביטוי לשלילת דרכה הפוליטית של תנועתם, מצא את שבחי ספרו של אלישע. בוועדת התרבות התרשמו מהדברים, ואך כפסע היה בין ציון מאורע ספרותי זה לבין הכרעה זועפת של המזכירות: היֹה לא תהיה! הערב לא נערך, אך לא מעטים קראו את הספר ואף עצרו בחצר את אלישע והודו לו בהתרגשות אמת.

הרגשות הסותרים ביחס לאלישע לא פסקו: אלה הרכינו ראשם נוכח ההערכה הנשמעת מחוץ לגדר הקיבוץ ליכולתו, ולעומתם התריעו שומרי החומות מפני סלחנות והתבטלות רק מפני שאיש זה, שקיבלנוהו בזרועות פתוחות ונתנו לו את כל האפשרויות, נעשה פתאום מפורסם כביכול, כולנו יודעים כמה נמשך פרסום כזה, מתענית אסתר ועד שושן פורים, כמו שהיו הורינו אומרים.

בינתיים התברר שלסברה שנוגה נשארת בגרנות לתמיד, ובלי אלישע, לא היה שחר. במועד שהסדר האנושי הטוב מחייב לתת לקיבוץ שהות מספקת למציאת מחליף, הודיעה נוגה, שהיא עוזבת מיד בתום הלימודים. החברים המרכזיים הוכו בתדהמה, ובשום פנים לא היו מוכנים לקבל הודעה זו כמילה האחרונה. למבצע השידולים גויסו התותחים הכבדים, אלה שנוגה רחשה להם כבוד רב – בראש וראשונה האיש ששידך אותם לגרנות, מוֹתֶק שדה, אך כמובן גם גדליה אתרוג, שלום רסקין, חברת הכנסת פרידה גוטליב, מי לא. השיחות היו טעונות מתח רב, שכן בכולן הובהר היטב, שלא רק הקיבוץ ממאן להיפרד מחברה מוערכת ואהובה, אלא גם בפי נוגה עצמה אין אלא מילים טובות על חברה אנושית זו שהיא נאלצת לפרוש מתוכה, והיא שבה ומדגישה, שאת זכר השנים בגרנות תישא כל חייה בגאווה ובגעגועים. הצהרה זו עוררה מאליה שאלה בלתי נמנעת: נו, אז אם ככה, למה אינך נשארת איתנו?!

מה יש לומר, כשהכול נמנעים מלגעת בעיקר, באי יכולתה להמשיך ולחיות במחיצה אחת עם האישה, שכמו צפע הכישה את חייה עם אלישע והרעילה אותם, מדברים סחור־סחור. בכל מקום שחיים בו אנשים רבים, אמר גדליה אתרוג, ואפילו רק יותר מאדם אחד, הבחירה היא בין התפשרות מתמדת לבין הרס גמור. גם מי שנגרם לו עוול שאין לו כפרה, נאלץ לבחור בין דרכו של מיכאל קולהאס, שבכעסו הנורא השמיד ואיבד כל מה שנקרה לו בדרכו, לבין תורת החיים, שכולה פשרה. היה ערב חורפי צלול, וגדליה אתרוג הציע לנוגה שיטיילו מעט בדרך שבין חצר הקיבוץ לפרדס, שעשה בו את מיטב שנותיו, ופעם ראשונה – כך חשה נוגה – פתח את סגור לבו. “הקומונה”, אמר, “היא צורת חיים שרק בראשם של אינדיבידואליסטים קיצוניים היתה יכולה להיוולד. רק מי שפחד משעבוד גמור לאֶגוֹ שלו, היה מסוגל לשעבד אותו לחלוטין לרצונו של קולקטיב, לרצון הקומונה. משחר נעורי אני עם הגרעין המקורי של גרנות, וכבר בראשית הדרך הפליא אותי הפרדוקס הזה. בזכות הקיבוץ למדנו לחיות לא נגד הזולת, כי אם איתו. אולי לא הבחנת בזה, אבל לא קיבלתי את הקולקטיביות הרעיונית שהושלטה מלמעלה על הקיבוץ הארצי, שללתי את דרכה של מפ”ם, ואפילו יום אחד לא הייתי חבר מפלגה. אני מפא“יניק מוצהר. האם חברי בגרנות, בהם קנאים מושבעים ויותר מהם חסידים שוטים של הצמד המכונה אצלנו ההנהגה ההיסטורית, הקיאו אותי מתוכם? נידו אותי? דרשו ממני לעזוב? לא. כולנו למדנו את תורת החיים, המלמדת שהקומונה תוכל – בקשיים רבים – להתקיים כל עוד לא ירמוס היחד את היחיד. וזה הפרדוקס השני. היחיד מכפיף עצמו בהכרה ליחד, והיחד מכפיף עצמו ליחיד. קיבוצים שלא נהגו כך התפרקו או התנוונו.”

את הדברים האלה שמרה נוגה בלבה באהבה. גדליה אתרוג לא תירגם אותם לבעיה המסוימת שלה, אך היא הבינה היטב שאליה כוונו. טעותו האחת היתה, שכשאר החברים ששוחחו איתה, הניח שאת גרנות היא עוזבת רק בגלל צפרירה ומכאן תעבור לקיבוץ אחר, שהרי חזרה מהפירוד בין אלישע לבינה אין. בשל הכבוד שרחשה נוגה לאישיותו של גדליה וההתרגשות שעוררו בה דבריו, הפרה את שתיקתה ובאוזניו פרקה כל מה שרבץ עליה מאז התגלה לה איך ומתי בגד בה אלישע. אכן, התמוטט בה כל אמון באדם, שנפשה היתה קשורה בנפשו מאז התיכון. החלטתה היתה לנתק כל קשר איתו. אבל דבר זה, היא מודה, קשה עליה כקריעת ים סוף. השיקול הראשון, ואולי המכריע, הוא גורל הילדים. דווקא בעבודתה בקיבוץ עם מתבגרים ומתוך התבוננות בצעירים יותר, החל בתינוקות ובפעוטות, למדה שתא משפחתי שלם הוא קרקע גידול חיונית לנפשות פגיעות אלה. אפילו משפחה שנבקע בה בקע עמוק, כמו אצלה, עדיפה על היעדר מוחלט של האב ונוכחות חלקית של האם.

גדליה אתרוג שמע אותה בשתיקה, אבל קל היה לה לשער שדבריה הדהימוהו. בהבל פיה חותרת מחנכת הקבוצה הבוגרת של המוסד החינוכי תחת אושיות החינוך המשותף! היטב היא יודעת, המשיכה ואמרה נוגה, שווידויה עד כאן הוא רק חלקה של האמת, ובניגוד למה שאמרה עד עכשיו, לא זה הכריע בהחלטתה להצטרף אל אלישע. לתחושת העלבון שלה ולכעסה על התנהגותו אין גבול, אבל מאז אינו חדל מהמאמץ להוכיח לה שהוא מתחרט חרטה גמורה, שהוא אוהב אותה בכל מאודו, ואין דבר שלא יעשה למען הילדים ולמענה. לחייהם המשותפים הוא מבקש הזדמנות נוספת, וקשה לה מאוד לדחותו. וגם זו אינה כל האמת, הוסיפה, משתוממת על עצמה שכך היא משתפכת באוזני האיש הכבד הזה, בן גילו של אביה.

“האמת השלמה היא, שאינני מסוגלת להיפרד ממנו. אני משכנעת את עצמי שהוא נבזה, אנוכי, אינו ראוי שאסלח לו, גם אינני בטוחה שאני אוהבת אותו כפי שאהבתיו בעבר, אבל להיפרד אינני יכולה, ולפחות לדחות את בקשתו לתת לנו הזדמנות נוספת אינני מסוגלת.”

יט

לא גדליה אתרוג הוא האיש שילך רכיל, או אפילו יפצה פיו בעניין כלשהו שהתבקש לשומרו בסוד. הוא חייב היה, כמובן, לדווח למזכירות על אי הצלחתו למנוע את עזיבתה של נוגה, אבל עשה כן בצמצום מרבי, ולא הזכיר שנוגה חוזרת אל אלישע והולכת אחריו לתל אביב. היא מצדה נזהרה שלא לרמוז על החלטתה זו אפילו לשלום רסקין, שהיה לו עליה כוח כמעט היפנוטי. ואם כך, איך התפשטה כאש קוצים בקיבוץ כולו הקביעה: נוגה נכנעה כניעה עלובה לאיש שביזה אותה, מפנה עורפה לקיבוץ ולערכים שעליהם חינכה בהצלחה יוצאת דופן כל כך את קבוצת “נשר”, ובוחרת בו ובחיים בתל אביב?!

אפילו שמועות נהפכות לא אחת, מכוח תפוצתן הרחבה בלבד, לעובדות מוצקות. קל וחומר פרשה זו, שהיתה אמנם כולה אמת, אבל להוציא אותו רגע של חולשה בשיחתה של נוגה עם גדלה אתרוג, נשאר לבה סגור בשבעה מנעולים. איך בכל זאת ידע הקיבוץ? שאלות כאלה נשאלות בכל מקום ובכל עת, והמענה עליהן נפלא בעינינו. כדי להימנע מתהייה על מסתרי התנהגותה של “האישיות הקולקטיבית”, מסתתרים הבריות מאחורי אמירות כ“עוף השמים הוליך את הקול”, או “הנסתרות לאדוני אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם”.

השורה התחתונה: הקיבוץ ידע. הקיבוץ דיבר. הקיבוץ רצח מכעס. ולא על אלישע, שמלכתחילה, כך אמרו עכשיו הכול, היה חשוד בעיני כל מי שעיניים בראשו. גם לא על נוגה, שהאכזבה ממנה היתה מרה כלענה. על עצמם כעסו החברים, שהלכו שבי אחרי שני צעירים אלה, קיבלו אותם לחברות מלאה בזרועות פתוחות, נתנו בהם אמון שלא ניתן בחברים ותיקים, כאלה שעמדו במבחנים קשים, וזה עכשיו שכרו של הקיבוץ. היו אף חברות וחברים, שבכעסם הרחיקו לכת ופנו למזכירות בתביעה לסלק מיד את נוגה מחינוכה של קבוצת “נשר”, לא לחכות עד תום שנת הלימודים אלא כבר עכשיו למנוע את הרעלת נפשות חניכיה.

ליד כך לא הניחו החברים המרכזיים לדברים להגיע. נוגה המשיכה בעבודתה, ובמלוא המסירות. אלישע המשיך לעשות את השבתות בקיבוץ, אם כי נמנע מלהיראות הרבה בחצר. לעינו של זר היה הכול נראה כרגיל. להוציא מצבים קיצוניים ביותר, כמו אותו פילוג אומלל בתנועה אחרת, או גירושם חסר הרחמים של חברים מכמה וכמה קיבוצים בשל מחלוקת רעיונית וערעור על סמכות ההנהגה, כובשים בדרך כלל החברים את יצרם. איש לא חירף וגידף אותם. איש לא פרץ את גדר הנימוס הטוב. רוח קרה נשבה מעברים. חברים השתדלו לחמוק מהם, נמנעו משיחה איתם, וכיוון שגם במצבים רגילים אין החברים מקדימים שלום זה לזה, היה קל לעבור על פניהם בפנים חתומות. האלם נבנה סביבם כחומה בלתי נראית, מבהיל לא פחות מחרמות שהטילו בעבר עם תקיעה בשופרות והדלקת נרות שחורים.

כעסו של הקיבוץ קירב מאוד את נוגה ואלישע. לשווא ניסו להבין על מה כל הקצף הזה. מתייחסים אליהם כאילו יצאו לשמד. והן החברים יודעים מדוע אין נוגה יכולה להישאר כאן. הם יודעים שלא כפירה בעיקר מוציאה אותה, אלא מה שקרה בין צפרירה לאלישע. כיוון שאין נסתר מהחברים, ידוע להם היטב שאלישע לא התכוון כלל לעזוב את גרנות, ורק כדי לא לאבד את נוגה הלך אחריה, אם כי עזב לפניה. מבגידתו של אלישע בנוגה עושה הקיבוץ בגידה של שניהם בדרכו.

הכול נראה לשניהם גרוטסקי. אין כאן שום מפנה אידיאולוגי, אלא מלודרמה בכמה מערכות. במערכה הראשונה מאוהב הזוג הצעיר בחברה שלתוכה נכנסו ואילו גרנות עצמו עוקב בחשד אחר מניעיהם האמיתיים של המצטרפים. במערכה השנייה מגלה גרנות בהדרגה שאין למצטרפים מניעים נסתרים, והקיבוץ מתאהב בזוג הצעיר. אלא שכאשר מגיעה האהבה לשיאה, נפתחת המערכה השלישית. במערכה זו אין הזוג הצעיר יכול (רוצה, מסוגל) להישאר, ומחליט לעזוב, וכמו בכל סיפור אהבה נתפסת עזיבה זו על ידי האוהב כבגידה, ובן רגע נהפכת אהבתו לשנאה בוערת. וכשהשנאה בוערת, שום דברי היגיון לא יכבוה.

הנה כך הגיעו נוגה ואלישע לרגע הפרידה, שרויים בחרם אילם, בקרע גמור. כמנהג המקום, נדרשו להשתתף, לפני עזיבתם, בשיחת חברים שיוחדה לעניינם. לא קשה היה לנחש מה ייאמר בשיחה, ודעתו של אלישע היתה, שאַל להם להתייצב לשיחה. “אם מכינים לנו צליבה, שיצלבו אותנו בלעדינו.” אבל נוגה טענה שבשום פנים לא יימלטו מכאן כעכברים. צריך לעמוד ולומר: “לקיבוץ באנו כבוגרים, כמי שרצו לתרום מיכולתם, וכמה שנים גם עשינו כך. מסיבות מסוימות, אישיות לחלוטין, שאינן מעניינה של שיחת החברים, ובצער רב, אנו נאלצים לעזוב. אז מה אתם מתגוללים עלינו?”

השיחה התקיימה. למען כבוד כל מי שהשתתפו בה, וכמעט כולם שוכני עפר, יימנע הסיפור מחזרה על דברים קשים שהטיחו שומרי החומות בנוגה, ובעיקר באלישע, שפרסומו המסוים בא לו אך ורק בזכות הספרים שכתב "כאן, בביתנו הקיבוצי. דע, הדרך מוליכה מצוותא לקיבוץ – לא מהקיבוץ לצוותא!

בתום הצליבה ירדו מהצלב, הסתגרו בחדר ובכו זה על צווארו של זה. לא כך ראו את העתיד כשהעמיסו את מיטלטליהם על המשאית של דוב, אחיה הקטן של נוגה, ונסעו מירושלים לגרנות. לבדם ישבו עכשיו ובכו. איש לא נקש על דלתם. ובשעת בוקר מאוחרת בא דוב עם המשאית, והם העמיסו כל מה שנותר מן החפצים שהביאו לפני ארבע שנים מירושלים, נוגה התיישבה בקבינה, עם נחי בזרועותיה, ואילו אלישע ואורית ישבו מאחור. גם אם הבחין מישהו בצאתם, לא ניפנף להם בידו לשלום.

בתל אביב, מתחת למפלס הכביש    🔗

א

את הדירה, באחד מאותם בתים משותפים, שלאחר מלחמת העולם נבנו בתל אביב במאות, רחוב אחר רחוב, עד אשר נבלמה העיר אחוזת הבולמוס, רק זמנית, בשפת הירקון הבוגדני, בחנה גם נוגה לפני שחתמו על חוזה הרכישה, על השטרות ועל המשכנתה. חסרונה ניכר ברגע שירדו כמה וכמה מדרגות מהרחוב לדלת הדירה, שבעליה קראו לה דירת קרקע, אבל חלונותיה הקדמיים היו מתחת למפלס הכביש. כהוכחה שאין זו דירת מרתף, מיהרו הבעלים (והם גם בעלי המכולת שמעבר לכביש) להציג בגאווה את צדה האחורי. לאחד החדרים היתה מרפסת פתוחה אל החצר הצרה, ומאחור נשקפו החלונות מתוך שוויון גמור לעבר קומת הקרקע של בית סמוך. אחורי הדירה לא ביטלו את הדכדוך שמשרה חזיתה. המתבונן ברחוב מהחזית רואה רק את רגליהם של ההולכים בו ואת גלגלי האוטובוסים ועשן המפלטים. החיסרון לא חדל להיות חיסרון, וגם מרכיביו הנוספים הדאיגו את נוגה. למשל: כל עובר ושב מציץ לך פנימה מלמעלה למטה. למשל: גנבים וסוטים למיניהם אינם צריכים להתאמץ כדי להיכנס בחלון או בדלת. לדירה ולמיקומה היו גם שתי מעלות גדולות, שאפשר לראותן כצדו האחר של אותו מטבע: מחירה נמוך משל כל דירה ראויה למגורים שראה אלישע בחודשי שיטוטיו בחוצות תל אביב. משום שרבים נרתעו מרכישתה, אפשר לשלם חלק ממחירה בשטרות שייפרעו במשך שנתיים. ולא פחות חשוב: דירה מרווחת כמו זו – שלושה חדרים גדולים ועוד חדר קטן – אינה בנמצא גם במחיר שדורשים בעלי דירות. פה, הילל אלישע את המציאה שאל להם לשומטה מידיהם, יהיה חדר נפרד לילדים, חדר שינה להורים, חדר מגורים, גם חדר עבודה שיחלקו ביניהם שניהם.

מנקודת מבטה של נוגה, מיקומה של הדירה הוא מעלתה המכרעת, מרחק הליכה קצרה מהסמינר למורים, שלפני שעזבה את הקיבוץ הציע לה המנהל והמחנך הוותיק ראובן חפץ, ששמעה הגיע לאוזניו, לעבוד אצלו. אורית תלך לגן ילדים פרטי, אף הוא ממש ליד הבית, ולנחי תהיה מטפלת, שתשגיח עליו עד שובה מהעבודה. בכל רגע פנוי תוכל לקפוץ ולוודא שהכול בסדר. שיקול זה הדף מפניו את ספקותיה, והיא צירפה את חתימתה לחוזה הקנייה. אחיה הצעיר דוב, שהסיעם במשאית שלו מגרנות, הביאם ישר לדירתם החדשה, רחוב אחד בלבד מהירקון.

הדירה שהתגלתה עכשיו לנוגה לא דמתה כלל לזו שראתה בפעם הראשונה. נעלמו הרהיטים הישנים שמילאו כל פינה. החדרים הריקים סוידו מחדש בגוונים בהירים (חדר הילדים סגלגל עליז. האחרים לבן־אפרפר) ואת החלונות והדלתות צבע אלישע עצמו בצבע־לכה “שוכב” (חלון חדר הילדים וצדן הפנימי של שתי דלתותיו צהוב־לימון עז), ועכשיו נראו החדרים גדולים עוד יותר, מחזירים את אורם העז של צהרי הקיץ. במתכוון סגר אלישע את החלונות הפונים לכביש והגיף את תריסיהם, כדי שהכביש לא ייראה ולא יישמע. מראה הדירה הגדולה, שרצפתה קורצפה היטב ורוחצה, ריגש את נוגה, ובלבה הודתה לאלישע על העבודה הרבה שהשקיע בה, יודעת שבעיקר ביקש לרצותה.

ללב שניהם נגעה תגובת אורית למראה החדר שיהיה לה ולאחיה בן השנה ומשהו: “ויי, אמא’לה, כל החדר רק שלנו? רק שלנו?” לא מזמן מלאו לה ארבע, אבל דברנותה היתה שופעת והולכת. אמה של נוגה כינתה אותה “אן אלטער קאפּ” (ראש זקן) וכך קראו לה מאז גם נוגה ואלישע. אורית רקדה בחדר הריק וזימררה, “יש לי חדר, יש לי חדר, יש לי חדר,” ונוגה ואלישע שמעו אותה מברכת במילים אלה על המהלך החדש בחייהם.

מהקיבוץ יצאו כמו שבאו מירושלים, להוציא מה שהשחיתו הגשמים או הועבר לשימושם של אחרים (ארון הספרים, שי של חברי הגדוד מהרכוש הנטוש, עמד במרפסת הפתוחה של צריפם, ומטרות החורף ושמש הקיץ פירקו אותו לגורמיו; מיטת התינוקות שקנו לאורית בהיוולדה נגדה את השוויון בבית התינוקות, ונמסרה לילד שלקה בשיתוק ילדים). דרושה מיד מיטת ילדים לאורית ומיטת סורגים לנחי. דחוף לא פחות הצורך במקרר, בכלי בישול ואכילה ועוד ועוד, וכל אלה בשעה שכל פרוטה שצבר אלישע מפה ומשם נבלעה בדירה ובהכשרתה למגורים. שלא כמו בשעה ששכרו את ארבעת הקירות ברוממה, נחלצו ההורים לעזרתם, אם משום שמאז השתפר מצבם הכלכלי, אם מרוב שמחה על ילדיהם שיצאו מהשבי הבולשביקי. הוריו של אלישע קנו מקרר חשמלי, הוריה של נוגה את אחרון החידושים, כירת גז.

אמה של נוגה גם הרבתה לבקר, ולא כדי לשבת בזרועות משוכלות על הכורסה הגדולה ולצפות שיכרכרו סביבה, אלא לעשות כל מלאכה. אף פעם לא באה בידיים ריקות. שני הסלים שסחבה מהמושבה היו גדושים בכל הדרוש, להבנתה, לקטנים ולגדולים גם יחד. עוף טרי, קרפיון ממולא, ביצי משק, תוצרת חלב, פירות העונה וירקות, כל מה שמחירו בתל אביב מרקיע שחקים. מיד בכניסתה היתה מתעטפת בחלוק שהשאירה במטבח, ומתחילה לבשל, לנקות, לכבס, לקפל, לאחות קרעים, לעזור בטיפול בילדים, ובאחת, להקל על בתה. ביקוריה של אמה, אשת סודה היחידה, השפיעו השפעה מרגיעה, מרככת, על נוגה. לעולם לא ייוודע לאלישע כמה שיתפה נוגה את אמה בסוד מה שהביא לעזיבתם, אבל היטב חש בקרבה האינטימית שבין הבת לאמה, קרבה שאליה לא הגיעה נוגה ביחסיה איתו.

את ההרהור הטורד הזה גירש מעליו אלישע כאילו היה זבוב. העיקר היה בעיניו, שחייהם עלו על מסילה חדשה. הוא המשיך לעסוק בכל מה שהכניס כסף – תרגום, עריכה, כתיבת מסכת ליובלו של איזה קיבוץ, נזהר שלא ללכת שבי אחר דיבוריו הרמים של במאי זה ואחר על האיכויות הדרמטיות של ספרו החדש ועל החלטת התיאטרון (זה ואחר) להעלות על קרשי הבמה מחזה שיעבד הוא על פיו. סדק בסירובו לחזור אל מה שכבר כתב, ולהתרכז בספר חדש, נִבעָה כשהוצעו לו חוזה ומקדמה. השטרות והמשכנתה העיקו עליהם, וגם רצונו לפייס את נוגה ולהפגין את מסירותו למשפחתם הקטנה פעלו עליו. הוא חתם על חוזה, קיבל מקדמה בשיעור שתיים או שלוש משכורות, ובגאווה רבה הניח את זה ואת זו לפניה. אילו מחירים תגבה ממנו הצלחה זו, שכה התגאה בה, לא היה יכול לשער. לפי שעה התנהלו חייהם טוב יותר מכפי שהיה אפשר לצפות.

ב

כשנפתחה שנת הלימודים, כבר סידרה ואירגנה נוגה הכול. חדר הילדים הדיף נועם ומתיקות. חדר המגורים נראה כאילו מעודו לא ידע דיירים קודמים. קיר שלם כוסה מדפים, והמדפים שאבו חיים מן הספרים שמילאו אותם, אלה שלקחו איתם לגרנות ואלה שאופסנו פה ושם. את הווילונות הצבעוניים גזרו ותפרו נוגה ואמה, ואלישע גילה כוחו בקביעת מתלים למסילות המעוגלות, שעליהן הושחלו לולאות העץ. מרכז החדר כוסה בשטיח מצמר גמלים, שהביאו לנוגה מהגדוד לחצי־הבית שלה. יפה היה החדר. יפה בפשטותו היה חדר השינה, ויפה בעירומו הגמור, ממש כפי שרצה אלישע, החדרון, שנוגה פסקה שיהיה למי שמרבה לעבוד בבית ולו לבדו – שולחן, כיסא והכוננית מימי ארבעת הקירות ברוממה.

נינוחות זו שינתה הילוך משיצאה נוגה לעבודה. מעתה היה צריך הכול להתבצע בזריזות, וכיוון שנוגה הקפידה להקים את הילדים, להלביש ולהאכיל אותם לפני צאתה, הכול בעצמה, היו הבקרים לחוצים. אורית נלקחה לגנון, לא אחת בדמעות, ואילו לנחי מצאה נוגה מטפלת. מטפלת תנגוס אמנם עוד בתקציבם, אבל חיסכון באי שכירת מטפלת יצא בביטולו של אלישע מעבודתו הנעשית בבית, מה גם שטיפול יומיומי בנחי, האכלתו, החלפת חיתוליו וטיולים חיוניים איתו “יעלו לך על העצבים”. אלישע לא התווכח, בעיקר משום שנכונותו המוצהרת לשמש מטפלת לנחי פירושה ויתור על מציאת מקום עבודה מסודר, הכרוך ביציאה מהבית. תרגום מיני ספרים נטולי ערך ועריכת כל חומר שניתן לו, היו מלאכה מפרכת, משעממת, מכניסה בצמצום, שלא הותירה לו רגע לכתיבה. התקוות שתלה בתיאטרון, למרות החוזה והמקדמה, התמצו בשיחות סרק עם הבמאי המיועד ובעבודה סיזיפית על טיוטות של מחזה, שהבמאי ראה בחזונו, ואפילו יהיה לזה סוף טוב, עד שיראה בנחמה, תצא הנשמה. בינתיים עליו לפרנס את משפחתו.

בתל אביב ישב כבר אז אלישע למעלה משנה, וטווה קשרי היכרות עם אנשים כמותו, סופרים, עורכים, אנשי אמנות וסתם בטלנים, יושבי “כסית” בשעות הערב, “מאור” של אלנבי בצהריים, עוד בית קפה או שניים שבהם עשוי הוא לפגוש מישהו שיהיה לו לעזר. רמות ההיכרות השתרעו בין “שלום – שלום” לבין ניצניה של ידידות, אך לבד מהצעות לחפש עוד תרגומים ועבודות עריכה, לא נפתחה לו דלת. אלא שדרך טובה מהצצות עקשניות לבתי הקפה, ששימשו מעין “בורסה” לאנשי ספרות ואמנות, לא מצא. מסיבות שאלישע התקשה להבין, נוגה פיתחה בעת ההיא אלרגיה לבתי הקפה. גם כשלעתים נדירות יצאו לסרט או לתיאטרון, סירבה לגשת לשעה קלה ל“כסית”.

“כשהייתי בא אלייך לירושלים ואת הצעת שנלך ‘לעטרה’, סירבתי אני מפני שבעיני כפרי כמוני היו בתי הקפה תמציתה של השחתת המידות, ואז התגלגלת את מצחוק,” הזכיר לה שוב ושוב. “פתאום התהפכו היוצרות. מה קורה לך, נוגה?!”

נוגה היתה מסתפקת בקביעה עובדתית:

“עלי לקום השכם בבוקר, להלביש את הילדים ולהאכילם, ולא לאחר לשיעור הראשון.”

השתמע גם מה שלא נאמר: אתה יכול לקום מתי שמתחשק לך. אתה יודע מה, אני אעלה פה על אוטובוס ואסע הביתה, ואתה לך לשם לבדך.

כיוון שיותר מכול נזהר עכשיו מחילופי עקיצות, נשך את לשונו, אך התחזק בדעתו, שאם כי הכנסתו הממוצעת קרובה לשלה, עליו למצוא משרה שתניב משכורת חודשית. והן זו כל מטרתו בחיפושיו בבתי הקפה. בסופו של דבר תבין זאת גם נוגה. ואכן בהצטרפו ערב אחד למודעיו החדשים, זה לוגם קוניאק, זה שותה תה, זו בולעת מרק גולש עם לחם, כאילו לא אכלה דבר כל היום, מרכלים על הא ועל דא, פנה אליו כבדרך אגב, עובדיה פלג, עורך הספרות של היומון “שחר חדש”, החמיא לו על סגנון “לא מלאכי עליון, לא שדי שחת” ותהה אם יש לו עניין בעבודת עריכה. העיתון מחפש עורך לילה לחדשות פנים, ועד היום, הוסיף, התייצבו רק אנשי עט, שיודעים אולי לכתוב אך לא לערוך. ואכן, כך, בפשטות מפליאה, החל לעבוד כעורך־לילה־לניסיון. אם יצליח, יעבוד ארבעה ערבים בשבוע, מחמש אחר הצהריים עד אחת־עשרה בערב, וזה ייחשב משרה מלאה בדרגה עיתונאית, שתועלה ככל שיצליח במלאכתו.

כוונתו המקורית היתה לחזור על מנהגו בגרנות, למכור לעיתון עשרים וארבע שעות שבועיות ואת השאר להקדיש לילדים, לעבודה עם הבמאי שטרם נואש ממנו, והעיקר – לספר חדש שהלך ונרקם בראשו. לא כך היה. הצרכים היו מרובים, ולכן אכלו את שעותיו הפנויות מיני תרגומים ועבודות עריכה, שניתן לעשותם בין לבין. כך, ואפילו ביתר נחישות, עשתה נוגה. העבודה בסמינר היתה תובענית, אך כמלוא הנימה לא ויתרה על טיפול קפדני באורית ובנחי. גם קראה בחינות, ערכה סקר על מוסדות עליית הנוער, כתבה מאמרים על חינוך, הכול בשכר. אם כי מעתה הצטרף שכרם המשותף לסכום נאה, רבצו עליהם תשלומי המשכנתה, השטרות והוצאות נוספות. הן בצאתם את גרנות, היו להם בעיקר חובות ותקוות. שניהם עבדו הרבה וחישבו כל הוצאה, ואכן, לא עברו חודשים רבים והיה נדמה להם שהם מתחילים לצאת מהמצר.

ג

לכאורה.

לכאורה, גם יושרו ההדורים בין נוגה לאלישע, והיא שידרה אליו פיוס ועסקים כרגיל. שניהם היו עסוקים מאוד, ובימות החול התראו בקושי. היא שבה בצהריים מהסמינר, אוספת את אורית מהגן ואת נחי מדירת המטפלת, ומתמסרת להם עד שהיא משכיבה אותם למנוחת אחר הצהרים. הוא יוצא אחרי ארבע ושב לא באחת־עשרה, אלא בחצות ומאוחר מזה. כשנוגה ערה בשובו, היא מתקנת בחינות, או מכינה את שיעוריה למחר. אם היא ישנה, הוא נזהר שלא להעירה. באחת: הם חיו חיי משפחה עובדת, שמעייניה בביסוס העתיד, ואינה מתפנה לשמחת ההווה.

אותה תחושה עמומה, שהפרגוד הבלתי נראה עודו ביניהם, לא הרפתה מאלישע. שבע פעמים ביום צריך אדם לברך על בת זוג מסורה ועמלנית כמותה, שאינה יודעת רגע של בטלה, לא עישון סיגריה ובהייה בחלל האוויר, לא ישיבה עם חברות בבית קפה ושיחה של כלום. ובכל זאת, מדוע טורדת אותו הרגשה, שלא רק מגודש אחריות היא נזהרת שלא להתפנות, אלא גם מחשש מפני איזה חלל שלתוכו יתפרצו יחסיהם. הם הרבו לשוחח על ספרים שקראו, החליפו מחשבות בנושאים שונים, אבל היטב הבחין אלישע שעל רגשותיה, על חלומותיה, על תוכניותיה – אף לא הגה. השיחות איתה היו תמיד מעניינות, מחכימות, נעימות, אך לחלוטין בלתי אישיות. שוב שאל במפורש על פרגוד סמוי זה שחש בו, וכמו בעבר השיבה:

“יש לך דמיון תוסס, ואתה מצפה שכמותך יהיו גם האחרים. מעבר לפרגוד, כפי שאתה קורא לזה, פשוט אין שום דבר. לא כלום.”

את תשובתה כפשוטה התקשה לקבל, ויותר מזה העציבוהו, שלא לומר שרטו בו תגובותיה על כל ניסיון שלו לשתפה, בזה שמיום בואו לתל אביב אינו כותב. “אפילו סיפור קצר אחד לא התפניתי לכתוב,” אמר, וכנראה יותר מאשר פעם ופעמיים.

בדרך כלל הגיבה נוגה בשתיקה, כאילו דבריו אינם מבקשים תגובה. אך לילה אחד, בשובו הרבה אחרי חצות מהמערכת, ונוגה עדיין רכונה על ספריה ורשימותיה, ואותו דורכת כקפיץ ערות זו שמעבר לעייפות, מזג ספל גדול של תה בחלב וישב לידה. היא הגביהה עיניה ושאלה שאלת נימוסין, ורק כדי לבטא מודעות לכניסתו, לא כפתיחה לשיחה. באמת רצתה לשוב אל מה שלפניה, לסיים ולשכב, שכן עד לקימה לא נותרו לה שעות רבות. אלא שלאלישע היה צורך דוחק להחליף כמה מילים, לא חשוב על מה.

“היתה לי הערב התרגזות, וזו בין השאר סיבת שובי מאוחר כל כך. יש לנו מעַמֵד, סיפרתי לך עליו, קַנצ’וּק שמו, המשוכנע שהעולם כולו כפוף ללוח הזמנים של העימוד, ואוי לידיעה המגיעה לשולחן העורך סמוך לסגירת העמוד. הערב הגיעה ידיעה כזאת, אני התעקשתי להחליף ידיעה שכבר היתה מעומדת בזו החדשה, החשובה. קנצ’וק קיבל כַּלבת וכנקמה גרם לסגירת העיתון באיחור של שעה. אז עכשיו אני ער לגמרי.”

ברור היה שהיא רוצה לסיים את עבודתה, והיא הציעה שינסה בכל זאת להירדם ולא להרוס לעצמו את הבוקר.

“לתרגם את הזבל הזה אפשר גם תוך כדי שינה,” הגיב באיזה כעס פנימי, מוצא עצמו חוזר על מה שהחליט שלא ישמיע עוד באוזני נוגה. “מה שהורס לי לא רק את הבקרים הוא שאינני מצליח לפנות אפילו שעה אחת לכתיבה. אילו כתבתי עמוד אחד ליום, שורה אחת, משהו, הייתי יודע שאני עדיין חי.”

נוגה עצמה לא היתה יודעת להסביר מהו זה, שהבקיע דווקא אז, בלי שום רסן, את שתיקתה:

“מי פה לא עובד קשה לפרנסתו? שאל את חבריך החדשים, מי מהם חי מהכתיבה. זה עובד בעיתון. זה בהוצאת ספרים. זה מתרגם, וזה פקיד בבנק. אז מה? ואני לא עובדת מהבוקר ועד מאוחר בלילה? ולי אין אפילו זכות להישאל איך אני מרגישה. גדולי הסופרים עושים מה שמוכרחים. וגם מוציאים ספרים, ולא מייללים.”

בוטות פתאומית זו של נוגה שהעריץ את שליטה העצמית, זו שלא אחת גם הוציאה אותו מכליו, היתה כיריקה בפניו מצד אדם זר, לא מוכר. דבריה היו ספוגי עוינות, נטולי חמלה. אלישע חש שכדי שהכול לא יתנפץ מחדש, הוא צריך לקום ולעבור לחדר השינה. עכשיו הוא יודע שאין לו באוזני מי לדבר על מצוקותיו. בחושך התפשט ושכב בצד הקיר של הספה הכפולה, שהיתה פתוחה ומוצעת דרך קבע, עצם את עיניו ולא נרדם. שמע את נוגה נכנסת לחדר האמבטיה, שמע אותה יוצאת, נכנסת לחדר השינה, מתפשטת, שוכבת לצדו, שותקת כמותו.

שעות, כך היה נדמה לו, שכבו מאובנים, אינם נוגעים זה בזה, ועל פי נשימתה, הלא נשמעת ידע שגם היא אינה ישנה. כמעט נכנע לתשוקתו להסתובב, לחבק אותה ובכך לומר שהבין כי רק מעייפות ולחץ פנימי יצאו מפיה דברים שאינם מבטאים מה היא חשה כלפיו, אבל אצבע לא הניד. “יש גבול לנכונותי לספוג את יחסה המזלזל לכתיבתי. הלא כך היה בגרנות, כשכמעט שרפתי את הספר, שעכשיו משבחת אותו אפילו היא, כמעט שמתי קץ לחיי. הן יחסה זה הוא שדחף אותי אל צפרירה וגרר את כל השאר.”

בחושך שמע את נוגה מתהפכת על צדה, חש את ראשי אצבעותיה מרחפים על מצחו, על עיניו, על לחייו, ראשי האצבעות הקרירות יותר משלו, האהובות עליו כל כך. ועדיין שכב כמאובן, איבר אינו מזיז. שתדע עד כמה פגעה בו. ואז שמע אותה זזה אל מעבר לסדק שבין שתי הספות, גופה נוגע־לא־נוגע בו מלוא אורכו, כפות רגליה הקטנות מנסות לחסות בין רגליו, להתחמם בחומן. עכשיו גם הניחה את ראשה על כתפו, ושערה הגלי, שגם בחושך רואה אלישע את רכותו הערמונית, ליטף את פניו. וכל זה בלי הגה. מה לא תעשה, ובלבד שלא תידרש להתנצל. שייחרב העולם, והמילה הקטנה הזאת, “סליחה”, לא תצא מפיה. כמה מריבות שטותיות וקשות, התלקחו ביניהם בשנות אהבתם, ובכולן חזר אותו דפוס. ברוממה, בשנה הראשונה לנישואיהם, פגעה בו כך שבאמצע הלילה קם מהמיטה, התלבש, יצא מארבעת הקירות והתחיל לצעוד בשדה הריק בלי לדעת לאן, ופתאום שמע את נוגה רצה אחריו בחלוק הבורדו ובנעלי הבית המרופדים, עד שהדביקה אותו ברחוב יפו, ושם נתלתה בו, התרפקה עלו, הפצירה בו לשוב איתה לחדר, אבל “סליחה” לא ביקשה גם אז.

היזכרויות אלה באו להקשיח את מיאונו להתפייס עד שלא תתנצל בפה מלא על מה שהטיחה בו ועל מה שהשתמע מאמירתה, ש“גם סופרים גדולים” עובדים, הווה אומר, “ואתה רחוק מלהיות סופר גדול”. אך כבכל המקרים הקודמים, נמשך אל גופה כאל מגנט רב־עוצמה, קשיחותו נמוגה, ורק באיבר קטן אחד התעצמה. זרועותיו נכרכו סביבה, פיו נשק להוט את כל מפת גופה, ואף היא נצמדה אליו, חוזרת ולוחשת כהשבעה, “אני אוהבת אותך, אלישע, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך, נורא, נורא, נורא.”

וכך התפייסו גם בפעם ההיא. ושוב – בלי שנשמעה המילה “סליחה”.

ד

החורף חלף עבר לו, ואחריו גם הקיץ. את אורית רשמה נוגה לגן חובה ואת נחי צירפה לפעוטון פרטי שהחזיקה הגברת גורוכוב, השכנה שמעל דירתם. במהלך השנה הראשונה צפתה בהתנהלות הגברת גורוכוב, אישה חביבה מאוד, לא כאותן רווקות מרירות, שסכנה להפקיד ילד בידיהן, והשתכנעה שאפשר לתת בידיה את נחי.

הכול כאילו התייצב. להוציא את פרק החירום הקצר, מערכת קדש, שלקראתה גויס גם גדוד המילואים של אלישע. הגדוד נשלח להשתזף בשמש הסתווית לא הרחק מטבריה ולהיכון לאפשרות שהרעה תיפתח גם מירדן ומסוריה. אחרי מנוחה נעימה בחברת אנשים המבלים יחד כמה שבועות מדי שנה בשנה, שב אלישע לעבוד בקצב מאומץ, עורך, מתרגם, כותב בהדרכת במאי שני מתיאטרון שני שהציע מקדמה שנייה) נוסח נוסף של המחזה “לא מלאכי עליון, לא שדי שחת”. כך הוא וכך נוגה. בסיפוק ציינו שניהם, שבזכות עבודתם הקשה עמדו בפירעון השטרות לבעל החנות שמעבר לכביש, וכשייפרעו השניים האחרונים, יוכלו להאט את הקצב (ובלבו הוסיף אלישע: לשוב את הכתיבה). על גבם תישאר המשכנתה לחמש־עשרה שנה, אבל זו נפרעת והולכת מאליה.

ואז בא השיטפון הגדול.

החורף הראשון בתל אביב הפריך את חששותיה של נוגה ממגורים מתחת למפלס הכביש. עד שהגיע הקיץ, כבר התקשתה לזכור אם החורף היה גשום מאוד, מתון או שחון. החצר האחורית לא הוצפה. בעד הסדק שבין המפתן לדלת חדר הילדים, הפונה את החצר, נכנס לפעמים משב רוח, אבל כמה סמרטוטים סכרו אותו. אלישע, האופטימי ללא תקנה והמבקש שחוכמתו לא תישכח, היה מספר לכל הבאים לבקרם, בהם כמה מהסופרים הצעירים שהימשכות אלישע לחברתם לא שימחה את נוגה, כמה קשה היה לו לשכנע את רעייתו, שדירה זו היא “מציאה פראית”, והנה בא החורף והוכיח שלכל חששותיה לא היה יסוד.

החורף השני הכה אותם בעורמה. ירדו גשמים כבדים, וימי השמש שביניהם היו מעטים מדי. אכן, החצר האחורית היתה ספוגת מים ונוגה אסרה על הילדים לפתוח את הדלת המוליכה אליה, אבל מי שנולד וגדל בשפלת החוף אהב חורפים גשומים כאלה, ובשמים ובארץ לא ראה כל סימן שמתרגש אסון. לא כן לחופו של נחל בוגדני זה, הירקון, שכבודו לא יִיחַד בין נהרות אמיתיים. בקיץ היו הבנים מרכיבים על אופניהם את בנות הכיתה, מושכים להר נפוליון, שבע טחנות או עשר טחנות, שוכרים סירות ומשיטים אותן במים הרדודים, מלאי הירוקת, אוכלים אבטיח קר, שותים גזוז, רואים סרט בהצגה יומית וניזונים מן הזיכרונות עד לקיץ הבא. שהירקון עלול לצאת מדעתו ולחשוב שהוא המיסיסיפי, לא העלה איש על דעתו.

בלילה שהגשם ירד בו בלי הרף, החזירה אותו מונית ממערכת העיתון. תנור הנפט הפיץ חום נעים. התריסים היו מוגפים, ונוגה, מכורבלת בחלק הבורדו, ישבה וקראה. הדלת מחדר הילדים למסדרון היתה פתוחה כתמיד, ואלישע השתהה בפתח, הטה אוזן אוהבת לנשימתם הקלה של אורית ונחי, בדק אם נכנס איזה משב רוח, וכשנחה דעתו, יצא חרש אל החדר הגדול. משחר ילדותו העדיף את לילות החורף, את הברקים, הרעמים והמטרות הסוחפים על לילות הקיץ, שאין מהם מפלט, על היתושים, על הזיעה הרוחשת כעדת נמלים. בקול רך שאל את נוגה מתי היא מתכוונת לשכב. היא שמעה מה שלא אמר, והשיבה: “עכשיו.” מכורבלים בכסת הנוצות וזה בתוך זה שכבו, כשלתוך עומק שנתם הבקיע קול רחוק, לא מרפה:

“מים! מים! אבא, מים! אמא, מים!”

שוב הקונצים האלה, רטן אלישע כשקלט סוף־סוף, שאורית היא הקוראת מחדר הילדים. כל לילה יש סיפור. או מים, או פיפי, או שבלי הגה היא קמה ממיטתה ומשחילה עצמה אל מתחת לכסת, ביניהם.

“אין עכשיו מים אוריתי! תישני ותני גם לנו קצת לישון!”

אבל אורית לא הרפתה, קולה מבוהל, כאילו הקיץ אותה איזה סיוט:

“מים, אבא, מים!”

בכעסו עליה, התיישב, את רגליו שלף אל מחוץ לכסת החמה וקם. כפות רגליו היחפות היו בתוך מים. בחשכה הניע אותן כמשוטים לכאן ולכאן. מים, הרצפה כולה מכוסה מים. הוא מיהר לעבר המפסק, להדליק את החשמל, ורק לאחר שהואר חדר השינה תפס שעלול היה להתחשמל למוות. מזל, כלום לא קרה לו. כלומר, משהו איום ונורא קורה כאן – הדירה התמלאה מים, וכבר הם מעל קרסוליו.

“למה קמת פתאום?” שאלה נוגה, שאור החשמל הכה בעיניה, אך עדיין רדומה.

“אל תרדי מהמיטה. אל תזוזי. יש לנו שיטפון בדירה, וקיימת סכנת התחשמלות.”

נוגה התרוממה במקומה וראתה את אלישע צועד במים לכיוון חדר הילדים. עכשיו אחזה אותה הבהלה: “אז מה אתה מסתובב ככה ברגליים יחפות?!”

“אין לי רגליים אחרות. דבר אחד אני לא מבין – מנין חדרו המים?!”

“מבחוץ, כנראה,” אמרה נוגה.

גם במצב המייאש, שמצאו עצמם בו, הצחיקה אותו מסקנתה ההגיונית של נוגה. הוא לא הגיב, הסתכן שוב והעלה אור גם בחדר הילדים. אורית עמדה רועדת על מיטתה, ואילו נחי המשיך לישון שנת מלאכים. מגפי הגומי הקטנים של אורית נחו במים, לא צפו, אך היה נדמה לו שהם זעים במקומם. אילו היו גם לו, למִצער, מגפיים כאלה, אבל מה פתאום, מי חזה קטסטרופה כזאת. המים, ראה, ממשיכם לחדור מהחצר בסדק הצר שמתחת למפתן. הסמרטוטים לחסימת הרוח לא עשו רושם על המים, שבחוץ עלו כנראה הרבה יותר גבוה.

במקום להציץ אל החוץ האפל דרך החלון ולראות מה שם, עשה אלישע – כך היה שב ומספר לאחר זמן – את השטות המטומטמת של חייו: הוא פתח בדלת סדק רחב כדי לוודא בדיוק את גובה המים. פרץ של רפש זרם פנימה, נושא איתו נשורת של עצי מחט ושאר מיני פסולת, ורק במאמץ רב עלה בידו לשוב ולסגור את הדלת, לחזור אל מה שהיה – פעפוע עיקש מתחת לדלת. בשבריר השנייה שבין פתיחת הדלת לסגירתה הספיקה עינו לראות שהשטח כולו היה לאגם, אך גם שברקיע ניכרה איזו בהירות, כאילו התרוקן כבר כולו, והמטר אינו יורד עוד. ואז נזכר שלדירתם יש גם דלת כניסה, והיא מצד הכביש, נמוכה מאוד ממנו. אכן, כדרכן של דלתות שנוגרו בימים ההם ומנוגרות אולי עד היום, נשאר גם בדלת זו סדק מספיק לחדירת מים מן האגם שנמשך כנראה מהירקון הגואה ואלוהים יודע עד היכן.

מה יועיל החיטוט המזוכיסטי בפרטי פרטיו של מה שעולל אותו שיטפון. באותם ימים כבר הוחל בהזרמת מי המעיינות שמהם ניזון הירקון לתוך צינור גדול שהוליכם לנגב השחון, והמים המעטים שהמשיכו לזרום באפיקו לא איימו עוד לעלות על גדותיו ולהציף את השכונות שפשטו מאז צפונה וקדמה. רק מי שהתגורר בחורף ההוא בדירות כשל נוגה ואלישע, הסב השיטפון נזקים כבדים, השחית שטיחים, מדפי ספרים, בגדים, מזרנים, רהיטים מרופדים, הספיג את הקירות בטחב שלא יבש וריחו לא נָמַר עד בוא החמסינים. בכל הנוגע לנוגה ואלישע, היווה השיטפון פרשת מים, וכפי שהיו אבותינו אומרים, תרתי משמע.

ה

רק כשקלו המים, נסוגו חזרה אל הירקון ונספגו בקרקע, היה אפשר לגשת במרץ להוצאת הזוהמה, לניסיונות להציל מה שלא הושחת כליל, לקוות לימי שמש, שיהיה אפשר לפתוח בהם כל פתח ולהחיש את התאיידות הטחב. נוגה ואלישע לא חסכו כל מאמץ, ובהדרגה החזירו לדירתם משהו ממה שהיוותה לילדים ולהם לפני אותו ליל בלהות. אבל רוח שניהם היתה נכאה, אלישע מפני ששוב הביאה האופטימיות קלת הדעת והבלתי שקולה שלו לפיַאסקוֹ, כפי שהודה בעצמו באוזני נוגה, ואילו היא לא סלחה לעצמה על כניעתה הנוספת לאיזו משובה של אלישע, שכל ילד היה יכול לראות במה תסתיים.

מכל מקום, אלישע העלה ראשון את ההצעה, שאחרי שיתייבשו הקירות היטב והדירה תסויד מחדש, יעמידו אותה למכירה. האפשרויות הכספיות שלהם היו טובות מביום שנכנסו לדירה זו. הם גומרים לשלם את השטרות, שניהם משתכרים היטב ויכולים להפריש עוד סכום חודשי למשכנתה גדולה מזו. גם בפרשת העלאת מחזהו על הבמה חלה לאחרונה התפתחות מוזרה, מגוחכת ומועילה גם יחד. התיאטרון השני לא הסתלק מהחלטתו, אלא שהביצוע הלך ונדחה מעונה לעונה. והנה, יד הגורל, דווקא עכשיו התקשר בשם תיאטרון שלישי, אותו יעקב בן־עזאי שביים את הצגת החוג הדרמטי של גרנות שאלישע קיבל בה תפקיד מרכזי, דיבר בהתלהבות מוכרת, אש המתלקחת כנעורת וכבה כמותה, הציע הסכם, הציע מקדמה, כל מה שאין סופר שיעמוד נגדו. אלישע הלך למנהלי התיאטרון השני, אמר שיש גבול לאורך רוחו והוא מבקש שיתירו את ידיו. שני המנהלים נשבעו בכל היקר להם, שהמחזה כבר שובץ לעונה הקרובה, ומה לוחץ כל כך על אלישע. האם הבעיה היא כספית, ביקשו שני המנהלים לדעת. ואלישע, שעד לאותו רגע הניע אותו אך ורק הרצון לראות את פרי רוחו על הבמה, אמר, כן, זו גם בעיה כספית. לכמה אתה זקוק, שאל המנהל הכספי. אלישע נתפס בלתי מוכן לשאלה ישירה כל כך, ובו במקום נקב בסכום שלשמעו יזרקו אותו המנהלים מהחדר. לתדהמתו אמרו, בסדר, אבל לחלוקה לארבעה תשלומים חודשיים תסכים? כן, אמר אלישע, משוכנע, שאפילו את התשלום הראשון לא יראה. כשהתקבל השיק, ואחריו השני, וכבר עמדו אז בעיצומו של הקיץ, הדירה יבשה ומסוידת מחדש, בא אלישע בגאווה רבה אל נוגה ואמר:

“נו, את רואה, ייתכן שאת הדירה החדשה נוכל לקנות בלי משכנתה נוספת.”

נוגה נשארה יושבת מהורהרת, לא מגיבה, ולבסוף אמרה:

“ולי יש הצעה יותר טובה. עכשיו נוכל סוף־סוף להרשות לעצמנו לנסוע לאמריקה.”

“גם נקנה דירה חדשה וגם ניסע לאמריקה?”

"למה לנו דירה? גם אתה כבר עברת את השלושים. זו ההזדמנות האחרונה לשנינו. ניסע, נלמד, וכשנחזור – נסתדר איכשהו.

גם ביום קיץ כזה, שנת הלימודים טרם נפתחה ולא היה לה צורך בלבוש ההולם עמידה לפני תלמידיה, הביעו חלוק הבית המעומלן, צהוב־בננה מנוקד ירוק־פרדסים, ושערה הערמוני, האסוף בעורפה בסיכת נחושת רקועה, אותה הקפדת־תמיד של נוגה על משטר חיים מחושב ומבוקר, לא סגפני, אך שולל כל גחמה מתפרעת, ודאי כל “איכשהו” כזה.

“כך היה מתאים לי לדבר. שוב ושוב השלכתי מאחורי גווי כל מה שהיה בהישג ידי, ונאנסתי להתחיל מבראשית, אבל את? הזאת נוגה, האומרת שנשרוף היום הכול ו’איכשהו' נקנה בשובנו דירה בתל אביב?”

"אם לא עכשיו, מתי נעז?! לא רק אותי רודפת תחושת הזמן הניגר. אתה עובד ועובד, ואינך מוצא רגע פנוי לדבר האחד שאתה רוצה לעשות. גם אתה, אלישע, עברת את סִפּוֹ של העשור הרביעי, ואני, עד שאזוז – "

“בדיוק מכאן הגעתי למסקנה הפוכה. מיום הולדתי החמישה־עשר שרפתי גשרים, נודד ממקום למקום, מעיסוק לעיסוק, מרחף על פני המים, וכשכאילו קרבתי לאיזה חוף, טראח, בא השד ונשא אותי הלאה.”

"דווקא הפעם אנחנו משקיעים כל פרוטה בעתיד, “דבקה נוגה בשלה, וכשנשוב – נקבל הכול בריבית דריבית. הארץ משוועת לאנשים בעלי ידע שאין לרוכשו בארץ. אתה שואל, מה קרה לי, ואני שואלת, לאן נעלם אלישע בעל הרוח החופשית, חסר המנוח, הנכון תמיד לעוד הרפתקה אחת?”

“זואולוגיה היתה התמחות שלך בסמינר, אבל למיטב ידיעתי, גם חסידות, הנישאות מסוף העולם עד סופו, ממתינים להן קִנים, שאליהם הן שבות. אני בלי זה לא זז. אם כאן לא תחכה לנו דירה, לעולם לא נשוב.”

השיחה התארכה, בלא שהזיזה אותו מדעתו. היא חשה אכזבה עמוקה, ויותר מכך – חרף דיבוריו הרמים על אהבתו, שלמענה הוא מוכן לעשות “הכול”, כשמגיע רגע מבחן, הוא חוסם את דרכה. אפילו כשרופדה להם נסיעה לאמריקה בשושנים, הוצעה לו מלגה מדהימה שהיתה פותרת כל בעיה כספית, והוא ידע כמה יוצאת נפשה להזדמנות כזו, ירק לה – אפשר לומר – ישר בפנים.

נוגה ידעה: בקרב הזה הפסידה. מקרע גמור – לומר לו, בוא נחלק מה שיש לנו לשניים, תן לי לשחרר אותך מהילדים, ומעתה תהיה ציפור דרור, תוכל להתגלגל לך עם חבריך במסבאות ולשחק איזו בוהמה, כאילו אתה באמת סופר ענק – נרתעה. היא כפפה ראשה וקיבלה את הצעתו, שימהרו להעמיד את דירתם למכירה ויחפשו דירה באחד הבתים, שאחרי מלחמת קדש, בהתחדש בולמוס הבנייה, צצו על כל חתיכת מגרש וביצה עומדת. לא חשוב באיזו קומה, רק גבוה ככל האפשר מהקרקע ומהירקון הבוגדני.

ואולם, גם אחרי ששוב נכזבה תקוותה, לא הרימה נוגה ידיים. תחושת הזמן הכלה העיקה עליה. עד שתפנה כה וכה, יפרחו שנות השלושים, תיכנס לשנות העמידה ואיתן ימותו סופית כל החלומות. מעתה לא תשתף עוד את אלישע בכוונותיה, אך שמים וארץ תהפוך, תשאל בעצת מוריה ומוקיריה, שכמה מהם יושבים היום במרומי מערכות החינוך של המדינה ומוסדות ההשכלה הגבוהה, ואת עזרתם תבקש. היא לא תישאר כלאה במבוי סתום זה, ולא תרפה עד שתימצא לה איזו מלגה ללימודי התואר השלישי. משהו מוכרח להימצא.

ו

שוב נראו פני חייהם רגועים, והמתבונן לא היה מבחין אפילו בעב קטנה ככף יד אדם. במהירות ובקלות רבות יותר משצפו, נמצאו בני זוג כמותם, שראו דירה מאווררת, מסוידת מחדש, מרוהטת בטוב טעם, וכשהשוו את מחירה למה שביקשו בעלי דירות אחרות, שבדקו עד שנשחקו סוליות סנדליהם, קפצו על אותה מציאה. תמורת דירתם לא קיבלו נוגה ואלישע אגורה אחת יותר מששילמו בעדה, אך כיוון שבינתיים פרעו את השטרות, היה בידם כסף רב יותר. יחד עם המשכנתה שהועברה לדירה החדשה, חסכונותיהם ואותה מקדמה דמיונית, שכל ארבעת תשלומיה הגיעו, למרבה הפליאה, במועדם, רכשו את דירתם החדשה בלי להיכנס לחובות נוספים.

אם דירתם הראשונה היתה שבע או שמונה מדרגות מתחת למפלס הרחוב, הנה לקומה הרביעית של ביתם החדש טיפסו שישים וכמה מדרגות. עד שם לא יעלו המים. מן המרפסת המערבית נראתה כל תל אביב עד לים, ובהטיה קלה צפונה נראו המרחבים הריקים שבין הירקון להרצליה הרחוקה. גם אם העלייה בכל המדרגות האלה, ובעיקר כשנושאים סלים מלאים, מכבידה מעט, משמחת תחושת היותם מעל לשאר דיירי הבית, צופים במרחבי העיר הפרושה לרגליהם. הגובה פיצה אותם גם על מידותיה של הדירה החדשה, שני חדרים וחצי, לעומת הארבעה שבקודמת, חדרים קטנים יותר, תקרה נמוכה יותר, אך מי ימדוד את המרחבים הנשקפים מהמרפסת המערבית הגדולה, ומה משקלם של משבי הרוח המלטפת, המגיעים ישר מן הים, והחיזיון מרטיט הלב המתחדש בכל יום, נפילת השמש הבוערת לתוך הים, שאף פעם אינה כקודמותיה.

כן, בעיני אלישע היתה התחלה זו יפה אולי מכל ההתחלות הקודמות. אורית נכנסה לכיתה אל"ף, נחי מתחיל ללמוד בגנון של חדווה, ברחוב מקביל לשלהם, ולהגיע לשם אין צורך לחצות שום כביש. עיתונו, “שחר חדש”, ביטא הוקרה לעבודתו, ופעמיים הועלה בדרגה. מעתה ניתן לו השכר המלא המגיע לעורך לילה כמותו. כמה מילות עידוד לסופר הן כנאד מלא מים למתעלף בצמא. משהו בתוכו נפתח, והוא כתב סיפור קצר, היפה למוסף לספרות, וכעבור זמן סיפור שני, והנה הוא, גם בעיני אחרים, לא מי שבעבר פירסם ספרים אלא מי שכותב בהווה. והן כאן טמון ההבדל הקטן, זה שבין החי לבין הלא־חי.

ועל כל אלה: הצגת התיאטרון חדלה להיות, בלשון אמה של נוגה, בחינת “מחלה ממושכת היא מוות בטוח”. אחרי מקדמת הענק, כשיעור שנת משכורת, שוב העתיק התיאטרון השני את כל המועדים שהתחייב עליהם לעונה מאוחרת יותר. וממש כשעמדה האופציה הנוספת לפקוע, שב והתקשר פתאום אותו יעקב בן־עזאי מהתיאטרון השלישי, ובפסקנות נלהבת הודיע – לא גישש, לא ביקש – שבעונה הקרובה, בבימויו ובכיכובו, יעלה את “לא מלאכי עליון, לא שדי שחת”. והפעם ניכר היה שכוונתו רצינית וכוחו רב לממשה. כבר למחרת קיימו פגישת עבודה ראשונה, וכך הלכה וקרמה הטיוטה שבידיו עור וגידים והיתה למחזה, שגם לוהק במהירות. תחילת החזרות נקבעה לשבוע שלאחר הפסח. כשהכול מתנהל טוב מן הפרוע שבחלומות, מה יכול להשתבש?

הכול.

לא הרבה אחרי הפסח, כשהחזרות כבר היו לממשות, הטילה נוגה פצצה. מהתיאטרון נסע אלישע לעבודתו במערכת הלילה, והביתה שב בחצות. נוגה היתה ערה, קוראת ורושמת בכתב ידה הבוטח. את פניו קידמה בחיוך רחב, הקורא לנשיקה, וכל כך נענתה לנשיקתו, עד שנישק אותה עוד ועוד, לא כמי שסיים יום עבודה שנמשך מאז הבוקר. ואז אמרה נוגה:

“יש לי חדשות נפלאות. זכיתי במלגת לימודים לשנתיים לקליפורניה. מעניקי המלגה ישלמו את שכר הלימוד, ירכשו לי כרטיס נסיעה ויעניקו לי קצבת מחיה חודשית. סוף־סוף!”

הוא הוכה בתדהמה. את הכול הסתירה מפניו, על לעובדת המוגמרת. מדבריה גם ברור שהמלגה ניתנת לה לבדה, ולא נזכרת כל משפחה. כמבין דבר מתוך דבר, אמר בזהירות:

“יופי, ואת סומכת עלי ששנתיים אטפל לבדי בילדים?”

“טיפשון! חשבת לרגע שאסע בלעדיכם?”

“כך אמרת: זכיתי. רוכשים לי כרטיס. נותנים לי קצבה חודשית. סעי והצליחי. אני אשמור על המדורה שלא תכבה.” כעסו ומרירותו ביצבצו מבעד לדיבור הכבוש, לחיוך המאולץ.

“לבדי אינני נוסעת. התנאי המקורי של הנדבנים האמריקנים היה באמת כזה. הצטבר אצלם ניסיון רע עם סטודנטים שהביאו את משפחתם, אבל הצלחתי לשכנע אותם שהמקרה שלנו ייחודי, שאתה סופר, מחזאי ועיתונאי, שיעמדו לרשותך מקורות כספיים מהארץ, ולי תהיה לא למעמסה כי אם לעזר רב.”

עכשיו פרץ אלישע בצחוק גדול. בחשאי, מאחורי גבו, ניהלה נוגה משא ומתן קשוח, ולא זו בלבד שקיבלה את המלגה בתנאיה, אלא מכרה סיפורי סבתא על בעלה, שפתאום הוא בעיניה גם סופר גם מחזאי, גם עיתונאי, ועל הכול “יעמדו לרשותו מקורות כספיים מהארץ”. הכול סגור, ולו נותר רק לומר אמן.

“ולא עלה על דעתך, שראוי היה לשאול גם לדעתי? לא תהית אם דווקא עכשיו, כשהמחזה שלי עומד סוף־סוף לעלות על הבמה, לא אוכל לנסוע?”

“לא תצטרך לנסוע לפני הבכורה, גם אם תידחה לפתיחת העונה הבאה.”

"אם המלגה היא לשנת הלימודים הקרובה, ויש ודאי צורך להקדים מעט, למצוא מגורים, לרשום את אורית. לבית ספר וכיוצא בזה, איך אצליח להיות בעת ובעונה אחת שם ופה?,

“זה הדבר. יהיה עלי להקדים ולנסוע כדי שבבואכם תהיה מוכנה לכם דירה, יהיה בית ספר לילדים, והמעבר כולו יהיה קל ככל האפשר. וחוץ מזה, אני נתבעת להתייצב באוניברסיטה בראשית ספטמבר לאיזו בחינת קבלה.”

“אם כבר חשבת על כל פרט, אולי גם מצאת לי שם איזו פרנסה, או שכולנו נתקיים מהקצבה שלך. כמה תקבלי –”

מאתים דולר בחודש – "

“ושכר דירה?”

“מתוך הסכום הזה.”

“ואני אהיה שמרטף, אבשל, אכבס, אטפס על הקירות.”

“מדוע אתה שלילי כל כך? חשבתי שתשמח איתי, שנחפש יחד פתרונות. שכחתי, הם מבקשים הוכחה שאתה מביא איתך כסף מהארץ, ושכרך ישולם מכאן. שם ייאסר עליך לעבוד.”

“נפלא. ואת שואלת מדוע אני שלילי? על ההלם הראשוני כבר התגברתי קצת, אז בכל הפשטות: יש לך סידור נפלא לשנתיים, סעי לשלום, השלימי דוקטורט, עשי ככל העולה על רוחך, ואחרי זה תשוב השלווה לשכון במעוננו. אני והילדים נשארים פה.”

“כלומר, אתה שוב חוסם בעדי סיכוי, סיכוי אחרון, להגיע למשהו.”

“אדרבה, את חופשית לנפשך. בילדים אטפל באהבה ובמסירות, כמעט כמוך. סעי לשלום, ויהי אדוני עמך, גיבורת החיל. בלעדי. אולי, אם תזכה ההצגה בהצלחה כבירה ואהיה לאיש עשיר, אקח את הילדים ונטוס אליך ללוס אנג’לס. עד אז אני פה.”

וזהו?"

“זהו.”

ז

כשאמר אלישע, זהו, לא היה כל ספק בלבו שאינו נוסע. החיים התייצבו מעט, שוב אינו אנוס למכור את עצמו בשווה פרוטה, ולפרנסתו די לו בארבעת הערבים במערכת הלילה, ופה ושם באיזו הכנסה קטנה נוספת. העבודה הסיזיפית על המחזה מצצה את לשדו כמעט שלוש שנים, וזה שסוף־סוף הוא מועלה על הבמה, העיר בו תשוקה לכתיבת הרומן שהוא מגלגל בראשו ימים רבים. מעשה של טירוף גמור יהיה זה מצדו להתנתק לשנתיים מהארץ דווקא עכשיו. ומהמצטייר על התנאים המגבילים של נותני המלגה, ברור לחלוטין שבדעה צלולה הוא מפיל עצמו לתוך בור עמוק. לנוגה ניתן כרטיס אונייה לניו יורק ומשם תוסע בדרך כלשהי לחוף המערבי. הוא לא יוכל להיטלטל עם שני ילדים קטנים שבועיים בים ועוד מי יודע כמה ימים ברכבת ללוס אנג’לס, כלומר, יהיה עליהם לטוס ישר לקליפורניה. מאין יימצאו לו אלפי לירות לכרטיסים, ונוסף על כך להוכיח שבאמתחתו גם כסף מזומן, גם אישור להכנסה קבועה מחוץ לאמריקה. טירוף כזה לא יקום ולא יהיה.

כלומר, אותו לאו סופי לא היה כל כך סופי. אלישע חש, שיש יותר משמץ של אמת בדברי נוגה, שפעם אחר פעם הוא מונע בעדה מימוש חלום שדבקה בו מאז לפני מלחמת העצמאות. לא מרשעות נהגתי כך, מיהר אלישע לסנגר על עצמו, הנסיבות גרמו. האם היינו סולחים לעצמנו אילו במלחמת העצמאות היינו תקועים באמריקה? גם על זה שסירבתי ליהפך לדוקטור למנהל ציבורי אינני מתחרט לרגע. אבל על כל אלה שילמה נוגה, וגם אם כל כוונה מודעת לא היתה לי, חוט סמוי של רשעות היה חבוי בתחרות שבינינו. בצאתנו לדרך, הקדימה היא אותי הרבה מאוד, ומה היא חשה היום.

בתוך שבועות ספורים נהפכה החלטתו הנחרצת של אלישע שלא לזוז מתל אביב מ“לאו” ל“הן”. ראשון דיבר על לבו ראובן חפץ, מנהל הסמינר שנשא את נוגה על כפיים. באחת השבתות באו עם הילדים לקפה של מנחה בדירתו עמוסת הספרים ושופעת החמימות ברחוב קטן ליד “הבימה”, ומהרגע הראשון שבו את לבו של אלישע נועם דבריו והליכותיה האצילות של אשתו, מחנכת ומספרת בזכות עצמה. בעיקר דיבר ראובן חפץ, שהפליג בשבחי נוגה והוסיף, כי מבחינה אנוכית צרופה חבל לו לאבד אישיות פדגוגית מובהקת כמותה. אמנם הבטחתו נתונה לה, שבתום השנתיים תתקבל בזרועות פתוחות חזרה, אך לבו אומר לו, שנכונו לה עלילות וירבו הקופצים על חוכמתה. הוא לא הסתפק בשכנוע אלישע לאפשר לה לצאת למסע לימודים חשוב, שלו עצמו יש חלק מסוים בהסדרתו. למיטב אמונתו, הוסיף, תהיה הנסיעה לברכה גם לאלישע עצמו, ומה שיראה וילמד שם יעשיר את יצירתו ויפרנס אותה הרבה שנים. העיקר, חזר והדגיש, על אלישע לעמוד לימינה, ואם תיאלץ לוותר על המלגה, לא יסלח זאת לעצמו עד עולם.

קשה היה לעמוד בלחצי אוהביה של נוגה, שראובן חפץ היה רק אחד מהם. בדרכה, בחשאי, הפעילה נוגה תותחים כבדים, שריככו אות בדבר הלל ושבח על זו שכינוה “תלמידתי המבריקה ביותר”, “מחנכת בחסד עליון”, “אישיות שהארץ עוד תתברך בה”. כך הלך ונהפך אלישע בעיני עצמו לנבזה, אגואיסט, אדם שאינו מסתפק בכל הטוב שהחיים השפיעו עליו, ומתוך קמצנות רגשית והיעדר אמפתיה אמיתית לבת זוגו, אינו מסוגל לנדב לה משלו אפילו שנתיים בלבד, שלה יפתחו עולם ומלואו וגם הוא לא יצא נפסד, וכדברי פרופסור דוברת, “שדה הציד של הסופר הוא העולם, ובתוכו תישאר גם בקליפורניה.”

ועדיין נשארו השאלות המעשיות. בראשית אוגוסט עליה לעלות באונייה לניו יורק, שמרכז הארגון שוכן בה. שם ירצו ודאי להיפגש איתה, להחליף דברים, אולי לעוץ לה עצות טובות. בשים לב ללוח זמנים זה, הציעה נוגה, שיגיע עם הילדים בראשית אוקטובר, וכך תהיה לה שהות להכין היטב את בואם. מועד זה, שיער אלישע (אם כי בתיאטרון אין אף פעם ביטחון גמור), יאפשר לו להיות בבכורה החגיגית, המתוכננת לאחד־עשר בספטמבר, יום החמישי האחרון שלפני ראש השנה.

חשובה מזו היתה השאלה איך בכלל יממן את מחיר הכרטיסים ורכישת דולרים לחודשים הראשונים. קשה יותר היתה השאלה השנייה: איזה היתר שהייה לשנתיים לו ולילדיו תיתן לו הקונסוליה של ארצות הברית בתל אביב? יודעי דבר אמרו שאשרת תייר לא יקבל. רשות לעבודה שם לא תינתן לו. אפשרות אחת פתוחה לפניו, לבקש מעיתונו, שיפקיד בידיו מכתב ובו ייכתב במפורש, שהוא מתמנה לכתב העיתון באמריקה ומשכורתו תישלח מתל אביב.

ראשונה פתר את השנייה. עורכי העיתון נענו לבקשתו ברצון רב, ואף הוסיפו שישמחו אם אכן יכתוב בסדירות באמריקה. נדיב פחות היה השכר שהציעו לו, כשביעית משכרו של כתב ישראלי באמריקה, אך הוא הכיר בכך, שאין דומה כתב היושב בוושינגטון או בניו יורק, מוקדי החדשות, לבין כתב נידח בלוס אנג’לס. מכתב הסמכה כזה, שיציג בקונסוליה, הוא המפתח לקבלת אשרה. הנזקק לו כמותו מברך על מה שמציעים לו, ואלישע בירך, הודה וקיבל עליו לשגר כתבות לכל גיליונות השבת והחג ומדי שבוע עוד משהו לאחד מימות החול.

ועדיין נדרשת הוכחה מוצקה לקונסוליה, שבכיסו יהיו למצער אלף דולרים, כסכום שבפועל ישלם העיתון שכר שנה שלמה. על כך אמרו חכמים: בשביל מה יש חברים? באותם ימים היתה עדיין מדינת ישראל הצעירה גם ארץ ישראל הישנה, ודברים אמורים בהתנהלות אנושית. פגישה מקרית עם חבר, שבשנתו הראשונה בהר הצופים ישב איתו במבוא לכלכלה של פרופסור בונה ועכשיו הוא אחד מחבורת הבכירים המכונים “נערי אשכול”, גילגלה פגישה שנייה ושלישית – הכול עם חברים – ובסופן ניתן לו טופס רשמי, המאשר שהותרה לו הקצבת מטבע זר בסך אלף דולרים, זאת בתנאי שלאחר שיציג את הטופס בקונסוליה יקרע אותו לגזרים. על דברת כבודו הבטיח שכך יעשה, והנייר הירוק נמסר לידיו בלי כל שאלה נוספת.

הנה כך הוחתמה בדרכוננו ויזה לו ולילדים, ומעתה היה פנוי (כך היה נדמה לו באותה שעה) למציאת הכסף הממשי לכרטיסי הטיסה וכן להשכרת הדירה, שטרם הוציאו בה את שנתם הראשונה. שכר הדירה ישמש לתשלומי המשכנתה, ואולי יישאר גם משהו לצורכי הנסיעה. את יהבו השליך על ההצגה, שרק אם תתקבל ממש על לבו של הקהל, יספיק חלקו, ארבעה אחוזים וחצי מההכנסה, לכרטיס לילדים ולו. רק אם. עוד לא נולד הנביא, שיחזה מראש גורלה של הצגה. בחזרות נראה הכול מבטיח מאוד, אבל רק כאשר יתמלא האולם בקוני כרטיסים, יצחקו במקום שצריך לצחוק, ימחו דמעה במקום שנדרש בכי, ייוודע אם זו הצלחה או כישלון. כדי להריץ את ההצגה לפני פגרת הקיץ, נקבעה חזרה כללית למחצית הראשונה של חודש יוני. נוגה, שבבכורה כבר תהיה באמריקה, צחקה בפה מלא ככל הצופים הלא מעטים, אנשי התיאטרון, קרובים וחברים, גם מחתה דמעה במקום שנדרש בכי, ובדומה לרוב הנוכחים ניבאה הצלחה רבה. רק אלישע חש, שמספרו שרדו חלקיו החיצוניים והרוח שפיעמה אותו נעדרת, אבל כיוון שהדיכאון מלווה כל רגע של שיא בחייו, מחא כף, הודה בהתלהבות לבמאי, לשחקנים, לתפאורן הנפלא באמת, אמר שעכשיו הוא בטוח בהצלחה, ורק בלבו הוסיף, שההצגה היא “חרא”.

לא זה היה המשוב מהצגות ההרצה, הקהל אהב מה שראה, וכבר החלו זורמות הזמנות לעונה הבאה. תגובות אלה השפיעו מיד על יחסם של ראשי התיאטרון למחבר. וכשהעז לספר להם על הנסיעה לאמריקה ולשאול בענווה אם ייאות התיאטרון לתת לסוכן הנסיעות כתב התחייבות, שכל הכנסותיו של המחבר, אלישע קרוק, עד להשלמת מחיר הכרטיסים, יועברו אליו – הופתע מהנכונות להיות לו לעזר.

בראשית אוגוסט, כשנפרדו אלישע והילדים מנוגה בנמל חיפה, ניפנפו זה לזה בעלותה במדרגות לאוניית הענק “ישראל”, ולא זזו מהגדר עד שנבלעה בפתח, היה הכול סגור ומאורגן. סירובו הפנימי לקום ולנסוע דווקא עכשיו, השד יודע אל מה, לא נעלם. אך בראותו את נוגה קורנת משמחה ומודה בחיבוקים ונשיקות על מה שהוא עושה למענה, גבר סיפוקו, שהנה כיפר על כל עוונותיו, ואם שמרה בלבה עד היום איזו טינה, ניכר היה שהכול נשכח ונמחה. בסופו של דבר, הכול כדאי ובלבד שהוא רואה אותה צופה בתקווה גדולה אל העתיד.

הו, הים, הים    🔗

א

בתא שהוקצה לה במחלקת התיירות היו עוד שתי נשים. האחת דוברת ספרדית, לא ממש צעירה, אך מקפידה על לבושה וחזותה, בשובה מעלייה לרגל למקומות הקדושים לנצרות. ראשונה החליפה את השמלה הפרחונית שעלתה בה לאונייה במעין חליפת טניס לבנה, מכנסיים קצרים וחולצת טריקו, ומיהרה לצאת לסיפון. השנייה היתה ישראלית שמנמונת. בגילה של נוגה לערך, נשואה למתנדב למלחמת העצמאות, שמיד בתום המלחמה הלכה אחריו לאמריקה. זהו ביקורה הראשון מאז, סיפרה, ולולא שני הבנים הקטנים, שלצערה לא היה לאל ידם לממן כרטיסים גם להם, היתה מאריכה את שהותה עוד ועוד. הוריה הזדקנו כל כך בתשע השנים האלה והיא חסרה אותם, את משפחתה הענפה, את החברים ויותר מכול – את הארץ עצמה. באמריקה יש לה הכול, אמרה תוך שהחליפה גם היא את בגדיה, מושחת את רגליה וידיה להגן עליהן בעת שתשתזף להנאתה, רמת החיים היא פשוט ללא השוואה, אבל חמימות כמו זו שהקיפה אותה בארץ, לא מוצאים שם.

ויצאה את התא.

נוגה השהתה את עלייתה לסיפון, סופגת את השקט הגמור, את היותה כולה לעצמה, משוחררת מהעבודה, ממלאכות הבית, מהשגרה שראשיתה בקימה מוקדמת וסופה – מתי יש לה סוף. היא עצמה הופתעה מהגילוי הפשוט – כמעט מיום עלייתם לארץ, והיא אז בשנתה האחת־עשרה, היא עמוסת חובה. אביה ואמה היו יוצאים לעבודה, בקיץ עם שחר ובחורף בחושך גמור, ועליה הוטל הטיפול בשני אחיה, הגדול והקטן, להגיש להם ארוחת בוקר ולמלא שקיות לארוחת עשר בבית הספר, לסדר את דירת החדר, להתלבש יפה, לעשות את תסרוקתה – בגלל הדלות הקפידה להיראות כגברת קטנה, מעומלנת, מסורקת, המחברות שלה מופת לכל הכיתה – ולרוץ לבית הספר. גם כאשר נשרו האחים ויצאו לעבודה, נשאר כל העול עליה. והיו הלימודים עצמם, הצורך להדביק את הצברים הקטנים ולהיות טובה מהם בעברית, בתנ"ך, בספרות, בדברי אגדה. נוגה רואה עצמה בחודשי ההאפלה, יושבת בהול הקטן מתחת לשולחן שכיסתה במפה אטומה ולומדת לאור עששית, שכן שאר בני הבית רצו חלונות פתוחים בגלל החום הכבד. וכך ממש עד אמש, כשסידרה כל בגד שילבשו אורית ונחי בשני חודשי היעדרותה, גם ריכזה בנפרד כל מה שייארז לנסיעה. היתה יכולה אמנם לבטוח באמה שתבקר אצלם הרבה, תכבס, תגהץ, תבשל, תשחרר מעט את אלישע, ודאי גם תלון אצלם בערבים שהוא עובד במערכת, אבל עד חצות ארזה, בדקה, רשמה הנחיות מפורטות, ורק הבוקר, מפורקת מכול עול, היא חשה איזה שחרור לא מוכר, גופה מושך כלפי מעלה, כאחת הציפורים המרחפות מעל האונייה. מה נפלאה הקלות הזאת.

גם בכליה היו בגדים מיוחדים לארבעה־עשר ימי ההפלגה. אמה, המבקשת לבתה כל מה שלא היה לה עצמה, גילתה בקיאות מופלגת בז’ורנלים לנשים, גררה את נוגה לבתי מסחר משובחים בעיר ואילצה אותה לרכוש מערכות לבוש לכל מצב שתימצא בו, לישיבה על הסיפון (ולא זוג קצרים אחד בלבד, אלא “קומבינציות”, שבכל יום תוכל להתלבש אחרת), לסעודות החגיגיות, אולי לשולחנו של רב־החובל (אפילו על מנהג זה קראה באיזה ז’ורנל), בגד מכובד לפגישה עם אנשי חסדה בניו יורק, או אם תוזמן שם לאופרה או לתיאטרון. גם את סנדליה השחוקים ונעליה המעוקמות פקדה עליה להשאיר בבית והלכה איתה לקנות סנדלים ונעליים אופנתיים, שהיא עצמה לא לבשה מיום בואה לארץ.

ואכן, לבדה בתא, בחרה בקפדנות זוג מכנסיים קצרים מבהיק בלובנו, שנח מהודק היטב על בטנה ואחוריה והבליט את צורתם, כאילו לא ידעה שלושה הריונות. גם כשהיא בוחנת את עצמה בפרופיל, אין לה במה להתבייש. מעל חולצת הדאנטל, שגונה היה אף הוא קרוב ללבן, ענבה מטפחת משי לוהבת, ומיד שינתה את דעתה וכרכה אותה סביב שערה הערמוני, שהניחה לו לגלוש על עורפה. אחרי היסוס מסוים הניחה לנעלי ה“באטה” הספורטיביות ובחרה בסנדלים יֵינִיִים, הן משום שהיו מעין “תשובה” למטפחת הן בשל חצי העקב שהגביה אותה במקצת.

כל זה לא ארך זמן רב, וכשיצאה לסיפון מחלקת התיירים נראה הרחק במזרח קו הרכס של הכרמל, עדיין לא אובד באובך של יום אב, שכבר לפני שעלתה לאונייה, הפיק חום ולחות. מהים נשבה רוח מלטפת, ונוגה בחרה להישען על המעקה בנקודה הניבטת אל החוף, ולהביט בו עד שיאבד בים. מבטה נדד בין הארץ המתמוססת לתוך האובך לבין המסילה שחורשת האונייה במים בשוטה מערבה, עוד ועוד מערבה, עד שלא נראה מהארץ גם רמז אחרון של יבשה, הכול ים וים, עוד ועוד ים. ככל שהרחיקו גליו מאופק עד אופק, כן הלכה נוגה והתמלאה בקלות שלא ידעה מעודה, וככדור פורח המחובר לקרקע, הלך וניתק בתוכה חוט אחר חוט ועוד מיעט פשוט תינתק מהסיפון ותינשא למרומים, תפרח לה עם הרוח, תפרח לבדה, לבדה, לבדה.

ב

מאחוריה, או מימינה, שמעה קול גברי עמוק:

“את נפרדת מהארץ?”

היא הפנתה מבטה אל הקול. בגבו אל המעקה עמד גבר חסון במדים בוהקים, מצחת כובעו מאהילה על זוג עיניים חמות ולובן מדיו מבליט את שיזפונן השחום של פניו וזרועותיו החשופות עד למרפקים.

“היא ברחה ממני, מהר כל כך. עכשיו אני מחזירה שלום לים.”

“זו הפלגה ראשונה שלך?”

“כילדה קטנה הפלגתי עם הורי לארץ ישראל. אתה, אני משערת, כבר אינך זוכר כמה פעמים חצית את האוקיינוס.”

“בגיל צעיר מאוד, כמו כולם, ברחתי לים, ישר מהישיבה בירושלים.”

“ואני, על חיי הים יודעת רק מספרים. ‘בת האוקיינוס’, ג’ק לונדון.”

“ספרים זה לא החיים האמיתיים. את מרבה לקרוא ספרים.”

“ואתה לא קורא, חי.”

“אפשר להציג לך שאלה אישית?”

“שמי נוגה.”

הוא הושיט לה את ידו. “ואני רפי. רפאל”. כף ידו היתה רחבה ולחיצתה חזקה, כף יד שעשתה כל עבודה קשה. ומיד הוסיף: “אבל היתה עוד שאלה.”

“במה אני עוסקת? אני מורה. בסמינר למורים.”

“אני לא מאמין!” ובקולו שמעה תמיהה רבה, אולי איזו נימה של דרך ארץ. “את צעירה מדי בשביל מורה בסמינר.”

“כן?” המשיכה נוגה משועשעת, ואם כי הניחה שזו דרכם של הימאים לחזר אחרי נשים כמותה, לא התאפקה ושאלה: “ולדעתך, בת כמה אני?”

“אני הייתי נותן לך עשרים וחמש, לא יום אחד יותר.”

נוגה צחקה, וקולה התנגן באוזניו כובש ומגרה. היא החלה לומר, “אני –” מתכוונת להמשיך ולציין, שהיא אם לשני ילדים, הגדולה בת שבע, אך מצאה עצמה נרתעת ממעבר חפוז מסתם דיבורים להיחשפות שאינה במקומה, ובלי להיעצר המשיכה " – חושבת, שאכנס קצת לתא. אמש לא עצמתי כמעט עין וקמתי לפנות בוקר. נעם לי מאוד להכירך, רפי, אמרת," והושיטה לו יד, כמו לפרידה.

“לי היה יותר מנעים, ואנחנו לא נפרדים. לפנינו שבועיים בים. את באמת מורה של מורים?”

“לימדתי צעירים וצעירות המכשירים עצמם להוראה, לא מורים.”

“אפשר יהיה פעם לשאול אותך על הנושא הזה?”

“אתה מתכוון לעזוב את הים?” הסתירה נימה של אכזבה, ושוב לא התאפקה: “איזה סוג של קצין אתה באונייה?”

“כרגע אני אחראי על התרבות והבידור, אבל בשבע־עשרה שנותי בים שירתי בכל מיני אוניות ותפקידים. אז תהיי מוכנה לענות לי על כמה שאלות?”

“אני לרשותך בכל עת. אבל עכשיו אתה מוכרח לסלוח לי.”

ג

שותפותיה לא נראו בתא, ונוגה שמחה להתייחד בשקט עם עצמה. שטויות. חזרה ונזפה בעצמה. גבר יפה במדים לבנים התעכב לידך, חלק לך מחמאה נדושה, וכבר את כולך מים. מצא חן בעינייך שלא נתן לך יום מעל עשרים וחמש. כשיסתכל מקרוב יראה מה שרואה אני כל יום גם בלי המראה המגדלת. עלי אפשר לומר מה שהיתה אמא אומרת על עצמה: “גם אם ידבק בי איזה מנוול, הוא יניח לי ליד הפנס הראשון.”

מתיק הטואלט החדש, שאמה ציידה אותה בו לקראת המסע וגדשה בכל מה שלדעתה זקוקים לו בעולם הגדול, הוציאה מראה, והפכה אותה לצד המגדיל למידות מפלצתיות כל פצעון, כל קמטוט, כל שערה שצצה לה פתאום בשיפולי הסנטר. היטב נראות שערות השיבה שהשתחלו לאחרונה לשערה הערמוני השופע. אך יותר מכול מבהילים הקמטים הזעירים היוצאים מזוויות עיניה כקרניים, מרמזים כיצד תיראה בגילו של אביה, ובתוך כך קפצה לראשה איזו מחשבה, שקצין הים הזה, רפי, דומה מאוד לאביה בתמונת המשפחה שצולמה ממש ברדתם מסיפון ה“פולוניה”. איזה גבר חסון ונאה היה אבא, ואיך מעכו אותו השנים חסרות הרחמים בארץ. בפינצטה מרטה את גבותיה הסבוכות ובעיפרון שהיה בתיק ציירה קו דק שריכך ועידן את הבעת פניה. נאמנה להנחיות אמה המסכנה, הסוותה במברשת קטנה, ורק במקומות הבולטים מאוד, את חוטי השיבה, משחה בקרם־יום את פניה, צווארה, חזה, תהתה אם להתייעץ בעניינים אלה בשכנותיה לתא, וכל זאת, מיהרה להערים על הרִגשה המשונה שאחזה בה, כדי להיראות מכובדת ונאה בפגישתה עם אנשי חסדה בניו יורק.

לתא נכנסה נוגה שלישית, ונותרה רק מיטה עליונה, שמטפסים אליה בסולם. עד לארוחת הערב היו עוד כמה שעות, ואף שבאמת לא היתה עייפה – מתי, אם אי־פעם, הרשתה לעצמה בטלה עצֵלָה והתפנקות מתוקה באמצע היום – טיפסה למיטתה ופתחה בקריאת “דוקטור ז’יוואגו”, שאת תרגומו העברי שיצא זה עתה הביא לה אלישע “כדי שלא תמותי משעמום” בנסיעה ארוכה כל כך. לתא לקחה ספרים בפסיכולוגיה של הילד, פסיכולוגיה חינוכית, התנהגותית והתפתחותית, לרענן את ידיעותיה לקראת המפגשים הראשונים באוניברסיטה. אך מה שסיפר אלישע על בוריס פסטרנק וגדולתו כמשורר ומתרגם, ויותר מכך על הסבל שידעו הוא ואהובתו, משך אותה תחילה אל הרומן. כשהתעוררה, כבר לא היה האור בצוהר העגול עז כל כך, אבל הערב טרם ירד. בלי ששמעה דבר, נכנסו הספרדייה מגיברלטר והישראלית־האמריקנית, נחו, התאפרו והתלבשו. הן נראו מוכנות לשוב ולצאת.

“כמה ישנתי?” שאלה נוגה.

“ישנת כמו ילדה קטנה,” אמרה הישראלית מאמריקה. “גם רבת עם מישהו.”

“דיברתי מתוך שינה?”

“סתתם קולות לא מובנים.” אבל נוגה חשה שאמרה כך כדי לא לחזור באוזניה על מה ששמעה. עכשיו שבה אליה במעומעם מריבה שהיתה לה בחלום עם אלישע על הילדים, הוא לופת אותה באכזריות, והיא צועקת, עזוב אותי, הנח לי, עזוב אותי.

“זכור לך איזו איזה משפט, מילה אחת?”

“לא, שום משפט, שום מילה” לא." עכשיו ידעה שהישראלית שמעה, ועוד איך שמעה.

“לא הצגנו את עצמנו,” אמרה הספרדייה, “קוֹנסוּאֶלָה בּרידגֶ’ס. בעלי בריטי.”

“שֵרלי, וַייטבּרֶד,” ולמען נוגה הוסיפה, בעברית קוראים לי שירלי."

“ואני נוגה. קרוק.”

“קרוק?!” קראו השתיים יחד, ספק לא מאמינות, ספק חונקות צחוק.

“לא מה שאתן חושבות. השם הגיע מפולניה, ואין יודע אם פירושו אפרוח או אנקול, אבל באמריקה זה יישמע נורא.”

“אז למה לא שיניתם את שמכם?”

נוגה כבר עמדה להסביר שבעלה הוא סופר, שהכול מכירים בשם זה, אבל היה לה קושי לדבר על כך ובחרה בתשובה ציונית הולמת: “לא חשבנו על אמריקה, ובארץ זה סתם עוד שם.”

“נוגה,” אמרה קונסואלה, “כדאי שתתחילי להתלבש, ואם לא אכפת לך − אשמח לעזור לך להתאפר יפה. בגיברלטר אני בעלת סלון יופי.”

ואכם נוגה התמסרה לקונסואלה, וזו עשתה בפניה נפלאות, מרטה מחדש את גבותיה, העבירה מברשת דקיקה על ריסי עיניה, הפריחה ברוז' את לחייה, משחה את שפתיה במין אודם אפלולי שהבליט את מלאותן וכמו הפכן לעסיסיות, הראתה לה כמה יפה תהיה גלילת השיער לשתי גלילות הדוקות משני עבריה של פסוקת, תסרוקת שתחשוף את יפי צווארה וכאילו תגביה אותה כולה, לא כזנב הסוס הנח על עורפה כחטוטרת.

“בכלל, צריך לקצר לך מאוד את השיער, לצבוע אותו אדום־אירי וכך להיפטר משערות השיבה. אבל גם עכשיו, מה את אומרת, שרלי, היא לא מהממת?!”

“פצצה!” אמרה שרלי בעברית.

ונוגה, לא רק היא, גם אלהים בשמים אינו יודע מה קורה לה, מה מתהפך בה מרגע לרגע. בסמינר, בהתמחות בזואולוגיה, היתה מתבוננת כמהופנטת בחרקים העוברים גלגול מלא. כבר לאחר שנהפך הזחל לגולם, שאינו ניזון ואינו מתנועע, מתחוללים בתוכו תהליכים סמויים, שבהבשלתם – ובכל פעם מחדש היתה נפעמת נוכח אותו סוד טמיר, צורת חיים אחת הבוראת מתוכה יצור שונה בתכלית – נבקע הגולם ומתגלה פרפר הפורש כנפיים, גופו מתקשה, צורתו הגמורה מתעצבת, והוא פשוט מעופף לו.

“מה קורה לי בפחות מיממה אחת? אילו ניסה מישהו אתמול לעשות כך ללחיי, לריסי עיני, לשפתי, במטאטא הייתי מגרשת אותו! ועכשיו אני מביטה בעצמי, פעם ראשונה רואה את עצמי לבדי, בדומה לפרפר, שאפילו אינו הופך ראשו אל הגולם. כן, עכשיו אני בת עשרים וחמש, ובנפשי בוקעים הנעורים שדחקתי ורמסתי בשם חובה כזאת ואחרת, כדי לעשות עוד משהו דרוש למען זה ועוד משהו חשוב למען ההוא, וכך להתמעט עוד ועוד ולפנות מקום לזולת המתרחב ומתרחב…” לזיכרונה חזרו שני ספרים שעשו עליה רושם גדול בנעוריה ובהם ראתה מופת לעצמה, “אישה לבדה” מאת אַגנֶס סמֶדלִי ו“מדאם קירי”. “כן, נעורים אלה, המציפים אותי מבפנים, הם מעתה אני, הרחק מחוץ לקליפתו של הגולם, אישה לבדה.”

ואז אמרה בקול: “עזרי לי, קונסואלה, לבחור שמלה ונעליים מתאימות, וכבר אנחנו זזות. לעולם לא תדעי כמה אני חייבת לך, קונסואלה.”

ד

את המילה “אהבה” לא השמיעה נוגה אפילו פעם אחת, לא באוזני רפי ולא בינה לבין עצמה. אילו נתבעה לנסח את טיבו המדויק של מה שהלך ונרקם ביניהם בפגישותיהם האקראיות על הסיפון, בגרמי המעלות הרחבים, בחדר הלא גדול, בר משקאות וספריית השאלה מאולתרת, שרפי היה אחראי עליהם, היתה אומרת שחשה איזה רטט נסער ומעין זרימה חמה בחלציה. שום דבר לא קורה בינינו, הבטיחה לעצמה בכל פעם מחדש. התרגשות פיזית בלתי נשלטת כזאת חשה בכיתה חי“ת, כשבאחד ממוצאי השבת של הקיץ משכה אותה עדינה, שאצל הוריה שכרו דירת חדר ראשונה בארץ, לנשף ריקודים שהתנהל על גג הבטון השטוח של בית סמוך לקולו הצרחני של גרמופון. ברגע שהבחין בה שמַעיקֶה, בן דודה של עדינה, שהיה גדול ממנה בשלוש או ארבע שנים ועבד במוסך של הקואופרטיב – “התלבש” עליה וכל הערב רקד רק איתה. שמַעיקֶה הנחה אותה בביטחון, בגמישות נהדרת, הופך כל מעידה קלה שלה ל”פּוֹזָה" מקורית, וכשהסתיים הנשף, מי הסתכל על השעון, כבר רקדה טנגו, סלוֹאוּ, פוֹקסטרוֹט, ואלס אנגלי, שטופה בהתרגשות פיזית, מילה אחת והיא מתמסרת לשמעיקה, אך חרף היותו “ז’לוֹבּ”, נהג בה כג’נטלמן גמור ולא הרשה לעצמו יותר מכמה נשיקות. התלקחות פתע כזאת ידעה בטיול ליער בן־שמן, בל"ג בעומר האחרון של מלחמת העולם, כשהכריעוה קסמיו של חברהּ לסמינר, שחיזר אחריה באיזו אלגנטיות משכרת, והיא שכבה איתו. לולא שב פתאום אלישע מהמלחמה והיא נכנעה למסכנותו האוהבת, היתה מפליגה עם אבירם לאמריקה כבר לפני שתים־עשרה שנה, לא נאלצת לגלות במאוחר מה קל משקל “אהבתו” של אלישע אליה.

הו, נוגה, נוגה, מה עושה לך הים הזה, המשתרע לאין קץ, הולך ומטרף את לבך. מי היה מאמין שעדיין את זוכרת את צעדי הריקוד, וממש בן רגע, כמו אז עם שמעיקה, או בקיץ תש"ח, כשהרקדת את החיילים המתים מעייפות, ועם כל אחד מהם רקדת ורקדת. כך, באיזו טבעיות מובנת מאליה, את בזרועות קצין הים הזה בלבן הבוהק, שראשך נח על כתפו, זרועותיו הארוכות נוגעות ולא נוגעות בך, ופתאום הוא מניף אותך כאילו היית נוצה. איזה כוח יש לו בידיו. כמה טוב להיצמד אליו. נוגה! הללו, נוגה! האם זו עדיין את, נוגה? מה בקע מתוך הגולם, פרפר צבעוני או עדת שדים?

בשני הימים הראשונים, עוד בטרם עגנו בנאפולי, חזרו רגעים כאלה עוד ועוד. כברקים רחוקים הציפו אותה שאלות, וכמותם כבו ואבדו. “גם אם יגיע זמן השאלות,” חזרה כהשבעה, “עכשיו הן מגורשות כולן לעזאזל. מגיע גם לי, כן, מגיע, פעם בחיים, להיות שבועיים חופשייה מהכול, עושה מה שמסב לי שמחה, ממלא אותי חוסר־כל־אחריות, מעניק לי מה שבאיוולתי מנעתי מעצמי שנה אחר שנה, נמכרת מרצוני לתלמידי, לילדי, לאיש שביזה את אהבתנו, משתעבדת כשפחה לכל הממעיט במחיר, ומי יקום ויציג לי שאלות, מי יקרא אותי לדין, יהיה לי לשופט? אלישע! הה! אלישע קרוק התם והטהור, הילד האובד שאינו יודע לשאול, וכל בגידה שבגד בי לא היתה מעולם באשמתו, ביוזמתו. נשים חוטאות, מושחתות, מופרעות, הרעילו את מוחו ובעורמה גררו אותו למיטתן, אנסו אותו בכוח! עכשיו הוא מתוק מדבש, נופת צופים, אבל אינו שוכח להבהיר, שלמעני הוא מקריב את הקריירה הספרותית הגדולה שלו, הוא שאת חיי ומותי הייתי מוכנה לתת לו, נתתי לו, ולנגד עיני נהפך הנער התם ויפה העיניים, שטיפחתי וגידלתי, שיחררתי מכל עול ומילאתי ביטחון − לגאון גדול, חושב רק על עצמו, עוסק רק בכתיבתו, אותי אינו רואה כלל. לא רק את פרשת צפרירה והחרפה שהעטה עלי בגרנות אינני שוכחת, אלא גם איך אחרי שכאילו בא אלי על ברכיו בשלג לקאנוסה, חזר הכול על עצמו, הלילות המאוסים שהוא וחבריו לבוהמה התל אביבית המדומה כינו “הלילות הגדולים” לילות שבאורח עקבי נחלקו לשניים – הלל ושבח איש באוזני חברו, וביטול ולעג ארסי איש בגב רעהו. מתחילה סירבתי להיגרר אחריו אבל במתק שפתיו, הצליח למשוך אותי – כדי לשכוח אותי בפינה ולחזר במבט מזוגג אחר כל פרגית חדשה ואחר כל בעלת שם כעורה ונובלת, ואני השקופה כאוויר בעיני גאונים אלה, מסתלקת חרש ולבדי חוזרת הביתה, ברחובות ריקים חוצה את תל אביב הישֵנה, שהרי אני חייבת לשוב למשמרתי, לרחוץ, להלביש ולהאכיל את הילדים, לשוות לעצמי צורה כלשהי ולעמוד לפני תלמידותי ותלמידי. כמה מטומטמת יכולתי להיות. אז לידיעתך, אלישע, הימים ההם חלפו ואינם, ורק צר, צר מאוד, שכל כך מאוחר התעוררתי להיות אני, אישה לבדה!”

ופתאום, בפרודיה על עצמה, שבה להיות המורה מלאת הידע, ספוגת הזיכרון, ובעומדה נשענת אל המעקה, מביטה בים האפל של סוף אב, דיקלמה בקול פתטי לעבר מרקע הגלים: “סורו מני, יגון ואנחה!” צחקה צחוק חצוף ופנתה לשוב לתא.

מאחוריה, בפתח, עמד רפי. ואם נבהלה תחילה מאוד, גברה עליה משובתה, ופעם נוספת קראה, לא אל הגלים כי אם אל רפי, בקולה רווי הפתוס של לאה דגנית, “סורו מני, יגון ואנחה”, רצה לעברו וחיבקה אותו בכל כוחה. חיבוק ראשון זה לא תשכח עוד. כילדה נפחדת חיבקה אותו, והוא הקיפה בגופו השלֵו, את פניה חפן בידיו הגדולות והחזקות, ובלי שנאמרה מילה חשה איזו הקלה עצומה. מעודה לא היתה רגועה ומוגנת כמו בשעה שעמדו כך חבוקים, והים האפל לכל מלוא העין, רק ים, ים עד סוף העולם.

ה

הבוקר משך את הכול אל הסיפונים – מפרץ נאפולי. בלילה חצו כנראה את מצר מסינה, אך בניגוד לתיאוריו של אלישע, שחצה את המצר בהפלגה מנמל טולון בשובו מאירופה, לא סער הים, אולי משום שאוגוסט אינו דצמבר. מכל מקום, נוגה ישנה שנת ישרים. זוהר השמים התחרה עכשיו בברק הים הרוגע. היטב נראתה תחרת העשן מיתמרת מלוע הווזוב, כאילו אל מנומנם הרובץ שם בלָבה, נהנה מסיגר של שחרית. והמגל הענק של חופי המפרץ בולם את ההרים הגולשים למים, ומה גדולה העיר המשתרעת שם למטה ומטפסת לראשי הגבעות.

“האונייה תעגון כאן עד מאוחר בלילה,” אמר רפי, שבלי משים צץ ונמצא עומד ליד נוגה, נזהר שלא לחשוף לעיניים זרות מה שרק אמש נרמז, לא קרה, בינה לבינו, ולכל מי שהיה במרחק שמיעה, הוסיף: “ומאוחר יותר, אחרי ארוחת הצהריים, יוכל מי שירצה להצטרף לסיור אוטובוסים קצר מאוד לעיר עשירה בנופים, בהיסטוריה, מלאה באנשים מיוחדים מאוד, נאפוליטנים, עיר של שבע מאות כנסיות ומי יודע כמה ארמונות.”

קולו ערב מאוד לאוזניה, ואם כי הרשעות לחשה לה, שעל מילים אלה ממש הוא חוזר ודאי באוזני כל קבוצת נוסעים, בכל הפלגה, תוהה שוב איזה מין קצין־ים הוא, הגביר דווקא זה את סקרנותה, והיא קיוותה שייסע באוטובוס שלה. רמזי החיוכים שהפריח לעברה היו, כך אמרה לעצמה, “כשמן המור”.

לאחר ששבעו ממראות המפרץ ואכלו ארוחת בוקר, שבו השלוש יחד אל תאן. בקושי שתי יממות יחד, וכבר הן מחפשות זו את קרבתה של זו. השכם בבוקר המשיכה נוגה לקרוא את “דוקטור ז’יוואגו”, ובדברים יפים שמצאה שיתפה את חברותיה. דרך סיפורה וקולה הניגוני משכו אותן לשמוע עוד. אבל עכשיו, בשובן אל התא, אמרה נוגה, שיותר מכול היתה רוצה לראות את ארמונו של סר ויליאם המילטון, מי שהיה שגריר בריטניה הגדולה למלכות שתי הסיציליות וישב בנאפולי בירתה, ולא הוא מעניין אותה, אלא ליידי אמה המילטון, פילגשו ומאוחר יותר אשתו. “איזו אישה חזקה, לאיזה פסגות עלתה ומה נוראה היתה נפילתה.” פתיחה זו היפנתה את קונסואלה ושרלי, ודחתה לפי שעה את המשך סיפורם של דוקטור ז’יוואגו ולארה אהובתו.

אֶמה, בתו האנאלפביתית של נפח, שגם אחרי שנהפכה לליידי המילטון המפורסמת, היו מכתביה זרועים שגיאות כתיב איומות, בורכה כנראה ביופי נדיר, ומה פלא ששבתה את לבו של גדול גיבורי אנגליה, האדמירל לורד נלסון.

“מתי זה היה?” שיסעה אותה קונסואלה.

“לפני קצת יותר ממאה וחמישים שנה.”

“סליחה, נוגה, אבל כבר הפסקתי אותך. כשדיברת על היופי של הליידי הזאת, חשבתי עוד מעט מגיעים לגיברלטר ואני יורדת. לפני זה אני מוכרחה להוציא החוצה את כל היופי שלך, שאת מחביאה. תמשיכי את עם הסיפורים היפים, ואני, בלי להפריע, אטפל קצת בך.”

“מה זה, תטפלי?” נחרדה נוגה.

“אל תפחדי. זה תשאירי לי. תשאלי בגיברלטר איזו מקצועית היא קונסואלה ברידג’ס,”

קונסואלה, התברר עכשיו, נשאה איתה לארץ הקודש מערכת של אביזרי קוסמטיקה, ומתוכה שלפה כל מה שסייע להוציא את יופייה של נוגה לאור עולם. עד שהגיעה נוגה לקִצה המר והנמהר של אֶמה, שבהימורים ושאר הרפתקאות ביזבזה מה שהורישו לה בעלה סר ויליאם המילטון ומאהבה לורד נלסון, שלארמונו, מֶרטוֹן, עברה אחרי מות בעלה, ארמון שמסרה כדי לפרוע את חובותיה, ובעוני ובחרפה גדולה מתה בקאלה שבצרפת, הסירה קונסואלה בשעווה שיער מיותר מרגליה של נוגה, גילחה את בתי שחייה ורמזה שכך ראוי שתעשה גם במקומות המוצנעים (“גברים אוהבים נשים־ילדות”), שייפה וזימרה, ציחצחה וליטשה את ציפורני ידיה ורגליה ומשחה אותן בלכה יינית זוהרת.

“אמרי את, שרלי, ככה נוגה לא הרבה יותר יפה?!”

“בשבילו היתה מספיק יפה כבר אמש,” ציחקקה שרלי, וקונסואלה הצטרפה. נוגה היתה בטוחה, שרפי והיא חבויים בפינה נסתרת, שהרי מי כמוהו מכיר את האונייה, והנה מתגלה שמעיני השתיים לא נמלטו. עכשיו התחוור לה עוד: קונסואלה מכינה אותה לפגישה עם חתנה. אוזניה בערו, ואותו קול חרישי שבתוכה לחש שוב, מה קורה לך, נוגה, מה קורה לך? שיחותיהן התנהלו באנגלית, כל אחת לפי יכולתה, ופתאום, כאילו שמעה גם היא את הלחש ההוא, פנתה אליה שרלי בעברית, צחוקה רוטט עדיין בגרונה ואמרה:"

“שלשום, כשנרדמת בבגדייך, ואנחנו נכנסנו בשקט, כן שמעתי.”

“שמעת, מה?”

“‘עזוב אותי, הנח לי, עזוב אותי.’ ואני אומרת לך: שיעזבו כולם קצת את כולנו. שייתנו לנו לנשום שבועיים. הם עוד יספיקו לשבת לנו על הראש, עד סוף החיים ישבו לנו.”

ו

לא רבים הצטרפו לטיול בחוצות נאפולי. מה כבר אפשר לראות בנסיעה חפוזה באוטובוס. וחוץ מזה, מה נאפולי לעומת הכרך הענקי שאליו מפליגה “ישראל”. אונייה כזאת היא בראש וראשונה פנסיון משובח, ויש לנצלו לאכילה ולמנוחה. שם, בניו יורק, מספרים, יתרוצצו יומם ולילה. ואכן, את ארמונם של סר ויליאם וליידי המילטון לא ראו". כמה נוסעים הצטרפו לבקשתה של נוגה להציץ לרגע, לראותו לפחות מבחוץ, אבל הנהג לא שמע על ארמון כזה, וליתר תוקף פסק, שנהרס בהפצצות האוויר האמריקניות על נאפולי. רפי גם הוא לא הבין על מה היא מתעקשת, ואם כי אמר שראה את הסרט “ליידי המילטון”, לא זכר מה היה עניינו, ולכן חזרה בה גם היא מבקשתה:

“זה באמת לא חשוב עד כדי כך. סתם סיפור רומנטי מלפני מאה וחמישים שנה.”

סמוך למועד ארוחת הערב שב האוטובוס וחנה בצד כבש האונייה. הכול נחפזו לעלות בו, אך רפי נגע בפרק ידה, רומז שלא תזוז. כשנותרו לבדם על הרציף, אמר:

“עד לגמר חופשת החוף, יש לנו שעתיים. בואי, ניסע למסעדה נאפוליטנית, שלא תשכחי לעולם, הזמנתי את השולחן, שממנו קרא מישהו: לראות את נאפולי – ולמות!”

“אתה מותח אותי!”

“כשתעמדי שם, תמציאי את האמירה הזאת גם את.”

ואכן, מחזה כביר נגלה לעיניה מהרמה שאליה העלתה אותם המונית. מאז נסעה במיוחד אל אלישע, שפלוגתו חנתה בבת גלים, ביקרה בחיפה פעמים לא מעטות, ובכל ביקור גילתה מחדש את הודו של המראה הנפתח מההר, את גלישתו התלולה של הגן הבהאי, את הים הפתוח, שביום צלול רואים את חופו המתקַשת עד עכו ועד ראש הנקרה. אך מה כל זה לעומת זוהר הטבעת הענקית החוגרת את מפרץ נאפולי, מורדות ההרים שבשעה זו כולם אורות מנצנצים, וכך המסעדה עצמה, שמבפנים היא כתלויה באוויר, ומשולחנם (ניכר היה, שרפי הוא אורח מוכר ורצוי) נשקפת העיר כחגיגה אלוהית. רפי מכוון את מבטה למרחקים עד שהיא מזהה שוב את הווזוב, ונדמה לה שלועו גוחל כמדורה דועכת. מבטה הקיף את המסעדה, ומעט־מעט קלטה את יופיה הגדוש. קירותיה מרוצפים עד חצי גובהם אריחי קרמיקה בגון עוגות הדבש שהיתה אמה אופה לחגים. בין נברשות זכוכית עמומה, ירוק־אבטיח ואדום שזיף, שהפיצו אור חלומי, השתלשלו אגודות בצלים ושומים. על מדפים ארוכים סמוך לתקרה, הוצבו לנוי בקבוקי יין למיניהם, כלי נחושת ממורקה ופסלונים צבעוניים. עוד בשעה שהמתינו לשולחנם שיתפנה, שטף אותה טנור מתוק שהנעים את הערב כולו בלחנים נאפוליטניים הצובטים את הנשמה, שירים עגמומיים, טרנטלות קופצניות ולעומתן קינות מסתלסלות, מתחננות, דודניות של נעימות המזרח. מתוך ההתרגשות, לפתה את זרועו של רפי, ולחשה:

“מה שסיפרת הוא כאין וכאפס לעומת היופי הזה, שלא ראיתי מעודי. תודה, חביבי, תודה.”

רפי הרכין ראשו אל כף היד הנחה על זרועו ונשק לה בעדנה, כמו לא לפגוע בה.

“כמה נהדר פשוט לשבת ולהביט רק בך. הערב את יפה אפילו יותר.”

“רפי, ככל שתגזים, כך אאמין לך פחות. יפהפייה לא הייתי אף פעם. ומה שנראה לך יפה יותר הערב, המחמאות מגיעות לשכנתי לתא, בעלת מכון יופי בגיברלטר.”

“היופי שאני רואה לא שייך לקוסמטיקה. הוא קורן מתוכך. רואים שאת לא סתם מישהי.”

נוגה נדחפה לומר, שברקע הרומנטי של המסעדה, המפרץ שלא מן העולם הזה, הווזוב, השירה הממוגגת את הנשמה, יפה ומושך גם הוא הרבה יותר, אבל את רגשותיה קשה היה לה מאז ומתמיד לתרגם לאמירות חשופות. במבוכתה עברה לעניין אחר:

“אמרת, כאילו דרך אגב, שאל הים ברחת מהישיבה. אתה באמת מבית חרדי ירושלמי?”

“כן, מבית משוגעים. אצל הורי ובקרב כלל המשפחה אני חשוב כמת. משומד. עד היום.”

“אז איך צמח אצלם גבר חסון ויפה כזה? אני זוכרת את הילדים החיוורים של מאה שערים ובית ישראל, לא שמש, לא ים, לא ספורט. בינם לבין הילדים שלימדתי – תהום.”

“אותי הצמיח הים. ועבודה קשה.”

לשולחן התייצב מלצר, מכנסיים שחורים, הדוקים ומבריקים, חולצת משי אדומה, תפוחת שרוולים, לצווארו כרוכה ברישול עניבה ירוקה כחזה התוכי המפוחלץ שעל אחד המדפים. שוב הפליאה אותה האיטלקית הקולחת של רפי, שמתוכה הבינה רק שהזמין בקבוק יין, אבל שמות המאכלים שמנה בלי להציץ בתפריט, לא אמרו לה דבר. עברה אותה מחשבה שרפי מבזבז עליה כסף רב, שלא כפי יכולתו של ימאי, אפילו הוא קצין. החום הכבד ששרר ביום רפה, ומהים, כך נדמה לה, עלה משב קריר יותר, והיא אמרה בעקיפין:

“רפי, חביבי, יין אני לא שותה, והרבה לאכול אינני מסוגלת, לא אחרי שכל היום אנחנו אוכלים ומתבטלים. הנוף כבר השביע אותי.”

רפי הינהן, כמסכים, אך כשהובא בקבוק יין כרסתני, מלופף בסלסילה, הכוסות נמזגו כדת וכדין. צלחות כיסו את השולחן, הבינה שהכין לה חגיגה אמיתית. התנהגותו ריגשה אותה, ושלא להעליבו הקישה איתו כוס, לגמה מהיין האדום, ומיד התקיים בה, “ויין ישמח לבב אנוש”. איזו עליצות קלה פשטה בה, ועוד לפני ששבה ולגמה מהיין, לפני הסעודה ובמהלכה, שאי אפשר שלא לטעום ממנה לפחות טעימה, ועוד טעימה, ועוד אחת, חשה נוגה שהיא צפה מחוץ למציאות. היא המשיכה לאכול כדי לשכך את השפעת היין, ושתתה כדי להעצים את המתיקות באיבריה ולהתרכז בהאזנה לרפי. גופה חי לו חיים משלו, ותוך שהשתדלה מאוד לשמוע כל מילה, השתוקקה יותר ויותר להיות מלוטפת ומנושקת על ידי גבר אמיתי זה שמעבר לשולחן. היא ממש שמעה את אמה אומרת: " אַ מאַן דאַרף שמעֶקן פוּן לוּפט", גבר צריך שיפיץ ריח של אוויר. אוויר ים, שינתה מעט נוגה בערגה, אצבעותיה מרחפות על זרועו השעירה של רפי.

מוזר היה לשמוע איך משקיף גבר רחב כתפיים ושרירי זה, איש שראה עולם, על מהלך חייו. שבע עשרה שנה אחרי שברח מישיבת “זרע קודש”, טרם השתחרר מהפחדים שניטעו בו בשחר ילדותו, מאינסוף העונשים מידי שמים ומידי אדם על כל עבירה, קלה כחמורה, על מי שאינו מקיים מצוות עשה ועל מי שעובר על מצוות לא תעשה. מחנות של שדים ומזיקים ברא רפי מיום שנטש את עולמם של אבותיו וברח אל הים. ואף שבגלוי אינו מפחד משום דבר, קל היה לשמוע שבסתר נשמתו הוא פוחד עד היום מפגיעתם הרעה של השדים והמזיקים, שגם אם יברח מפניהם עד אל מעבר להרי חושך, ישיגוהו. בהקשר זה הזכיר רפי פעם יחידה, שהוא אב לשני ילדים. לפני זמן לא רב, כשחלה בנו הגדול במחלה קשה ואף היה חשש לחייו, ירד מהאונייה ולא זז ממיטת הילד.

“תארי לעצמך, הלא כבר חמש־עשרה שנה נחשבתי אצלם מת, וכל קשריהם איתי ועם נכדיהם שלהם פשוט לא היו קיימים. פתאום הגיעה אל אבי ידיעה על מחלתו של הילד. מה עושה האיש הנורא הזה? מתיישב, לוקח עט ונייר וכותב לי – מתברר שהכול היה ידוע להם, אפילו כתובתנו המדויקת – שהמחלה היא עונש מהשמים על שבגדתי באלוהי ישראל ובתורתו ועל שאני מחלל את כל הקדוש. לא הסתפק בזה, והוסיף שהקללה תרדוף אותי ואת ביתי עד שאעשה תשובה. אצלם לא דרכה רגלי פעם אחת מיום שברחתי לים, אבל כל מה שאמרו הם נגדי רדף אותי לסוף העולם. אין קללה, שחסכו ממני. ולא רק כשחלה הבן, שהבריא מאז לגמרי, טַאץ' ווּד, אלא כל פעם שהיתה לי נפילה, והיו נפילות, אפילו קשות, הרגשתי, אני מודה, ששוב פגעה בי קללת אבי ואמי, אחי ואחיות. גבר כמוני, שבעשר אצבעות ובכלל לא בקלות, בנה לו חיים, אדם שאינו יודע פחד – בהזדמנות אספר לך איך ירדתי מאונייה להילחם בגליל העליון, וגם כשסביבי נפלו כמו זבובים, לא פחדתי – מדבר אחד אני מפחד עד היום, מקללות הפראים האלה פחד מוות אני מפחד.”

דיוקן הילד המנודה, שהציץ מאחורי גבו של הגבר הנאה והמצודד במסעדה הנאפוליטנית הסואנת, הפחיד לרגע את נוגה, לא פחד מהקללות הרודפות אותו, אלא מהשדים והמזיקים שבתוכו. מה שרואה העין אינו כל מה שיש, לחש בתוכה קול, ומה דוחף אותו לדבר עוד ועוד על פחדיו מקללות משפחתו. שהייתם יחד במסעדה היא איסור מפורש מהתורה, ואף שאת בעלה ואת ילדיה לא הזכירה, הוא ודאי מנחש, יודע מה דינו של מנאף עם אשת איש, מפחד פחד מוות מעונשם של השדים והמזיקים. גם בה דבק הפחד, והיא תלתה הכול ביין שאינה רגילה לשתות, והערב שתו שניהם כגמלים, ורוקנו את הבקבוק הכרסתן. על שניהם להרחיק עצמם מפחדים אלה, לפחות לא להמשיך ולדבר בזה.

“בפגישתנו המקרית על הסיפון,” קירבה את פניה אליו כדי להתגבר על הטנור שנהפך עכשיו לשירה רועמת בציבור. הכול אוכלים ושותים ומסלסלים ומתמוגגים. "אמרת שיש לך כמה שאלות על הסמינר – "

“יש לי הרבה שאלות, אבל למה פה, למה כשטוב לי כל כך איתך?” היין פורץ מחסומים, וקל היה לראות שהטיה זו שהטתה פתאום לעניין אחר, פירש כאילו מה שחלק איתה על הביעותים שאינם מרפים ממנו כל השנים, לא מעניין אותה. הוא נאלם דום, הרחיק מעליו מעט את כוס היין והציץ בשעונו.

לנוגה נראתה הצצה זו כרמז מפורש: הערב הנהדר הזה נגמר, ורע מאוד.

"חביבי, אם צריך לזוז, נזוז. לא ניתן לאונייה להפליג בלעדינו. אבל אם יש לנו כמה דקות – "

“יש יותר מכמה דקות”, אמר בגרון ממועך, לא קולו.

“אומר לך גלויות: מה שהתחלת לספר על הקרע הנורא עם משפחתך, הבהיל אותי מאוד. יש לי חשש שבגלל היין, שמקשה גם עלי את הדיבור, אתה נדחף להיחשף, לא רוצה, נדחף. בבוקר תכעס מאוד על עצמך, וגם עלי תתרעם ששמעתי דברים שאינך רוצה שאיש ידע. אם נהגתי בחוסר טקט, רק מתוך כוונות טובות שיניתי נושא. אינך כועס עלי?”

בשתי כפותיו הגדולות חפן את ידיה ונישק אותן, אינו מפסיק למלמל: “במה זכיתי, שפגשתי אישה כמוך, יפה, חכמה ורגישה, שאני, בור גמור, לא מגיע לקרסוליה?”

“אל תדבר כך על עצמך, רפי,” הזדקפה נוגה בכיסאה ואמרה בכעס אמיתי. "אני ממש שונאת כשגבר נאה ומרשים כמוך מתבזה. במה אתה בור? לא גמרת בית ספר יסודי? לא גמרת תיכון? לא למדת באוניברסיטה? ראשית למדת. בחדר. בישיבה. ואם תרשה לי לצטט את גורקי, אתה לומד כבר שבע־עשרה שנה באוניברסיטה של החיים. ואני נזכרת בעוד סופר גדול שלמד באוניברסיטה הזאת. הוא היה פולני, קוז’ניובסקי, או משהו כזה. בן עשר התייתם מאביו ומאמו. בן שבע־עשרה ברח לים. הגיע למרסיי. היה נער סיפון באונייה צרפתית שהפליגה לדרום אמריקה. בשלב מסוים נואש מהחיים וניסה להתאבד. כשהחלים, עלה על אונייה אנגלית, בקושי מדבר כמה מילים, ומאז היה ספן באוניות אנגליות. כשמלאו לו ארבעים הוסמך כרב־חובל. ניתנה לפיקודו אונייה. רק אז מצא פנאי לכתוב באנגלית את ספרו הראשון. עד מהרה נחשב אחד מגדולי הסופרים באנגלית וקנה לו שם עולם – "

“את מדברת על ג’וזף קונראד.” נוגה חייכה. “אני מת על הסיפורים שלו ‘נעורים’. ‘לורד ג’ים’, והספר על קונגו, שם משונה, לב החושך, או משהו, אני חושב.”

“וזאת כתב בור, שאפילו בישיבה לא למד. יכולתי לספר לך הרבה על אינטליגנטים נפוחים אלה, שאתה מתבטל מפניהם ולי היה כבוד מפוקפק להכיר כמה מהם מקרוב, גם מקרוב מאוד. אילו ידעת כמה אנוכיים, בוגדניים וסמרטוטיים הם. יותר מזה: ואילו דגרת כך וכך שנים על אחוריך והוענקה לך תעודה, האם היית מתמלא יותר חוכמת חיים ואנושיות משיש בך היום? הנה אני. למדתי ולמדתי, וגם עכשיו אני נוסעת ללמוד ולקבל תעודה יותר גבוהה, אז מה?! זה הכול, כמו שאומרים יוצאי הצבא הבריטי, בולשיט!”

“גם בעלך אומר, בולשיט?”

אגרוף הלם בין עיניה, והיא חשה איך נס הדם מתוכה. עד לרגע זה היתה האונייה עולם נבדל, סגור הרמטית, וכך גם היא עצמה, לא בעל, לא ילדים, לא נוגה של שָם, במזרח המתרחק במהירות, ארץ מכאוביה.

“מה פתאום, בעלי?” קולה היה זר, מנוכר. “מי אמר לך שאני נשואה?”

“נו, באמת, חמודה!” היין משל בו היטב. משוכנע שהיא חומדת לצון, צחק גם הוא: “את לא רוצה לומר, שעד עכשיו האמנת, שאיש באונייה אינו יודע אשתו של מי את? לאלישע קרוק יש הרבה אוהבים. משני הרומנים שלו התפעלתי, אבל דווקא מהראשון יותר. הוא נכתב כאילו עלי. בהרבה מקומות מצאתי את עצמי. אגב, קראתי בעיתון על ההצגה שלו. איך זה, באמת, שלא תהיי בבכורה?”

“נדרשתי להתייצב באוניברסיטה בספטמבר,” השיבה ביובש וקמה מכיסאה: “בוא נזוז. בסוף תפליג האונייה בלעדינו.”

מלצר עבר בסמוך, והיא רמזה לו להביא את החשבון.

“מה הכעיס אותך פתאום? אמרתי משהו לא טוב?”

“מה היה יכול להכעיס אותי? זה שבי אתה מחפש את בעלי.”

“את מדברת שטויות איומות. אני מקנא בכישרון שלו, אבל אני לא הומו.”

“במה בדיוק אתה מקנא? עם סיפור חיים מסעיר וכושר ביטוי מהפנט כשלך, היית אתה צריך לשבת ולכתוב, לא לקנא. בך, רפי, שוכן יותר מסופר מצליח, סופר אמת. אבל אם לא תכתוב, לא יצא ממך כלום.”

כעס הפתאום על המצב המטופש שהכניסה עצמה לתוכו, כעס על רפי, על כולם, השתלט עליה שוב, והיא פלטה מילים שאין להחזירן לקבר שהיו טמונות בו עד עכשיו. ערב שהתחיל יפה כל כך, נגמר בצורה מגעילה.

היא קמה, חיכתה לרפי שישלם את החשבון, הם נכנסו למונית שהמתינה בפתח המסעדה, ובשתיקה שבו לנמל. בדרך ניסה רפי שוב ושוב לפייסה:

“לא הבנת בכלל מה שאמרתי. אני מקנא בבעלך מאוד, גם בכתיבתו, זה נכון. אבל מיום שפגשתי אותך אני מקנא בו רק בזה שזכה באישה כמוך. אמרתי לך: אני נשוי. היו לי פה ושם יחסים עם נשים אחרות. אבל בפעם הראשונה בחיי אני מאוהב. עד טירוף. ואיך לא אקנא באיש שאת שלו.”

“אני לא של אף אחד,” פלטה עוד משפט מיותר.

"הבנתי שיש לך לב כבד על בעלך, ואם הוא פגע בך עד כדי כך, הוא האידיוט הכי גדול בעולם – "

“אני מבקשת לא לדבר עליו. בכלל לא. לא אני ולא אתה.”

ויותר לא דיברו עד שחנתה המונית. הם עלו בכבש האונייה, ונוגה הימהמה “שלום” ופנתה לתאה שבמחלקת התיירים. גם כשניסה רפי להקיפה בזרועותיו והתחנן לנשיקת לילה טוב, הסבה את ראשה, חמקה מבין ידיו ונעלמה. רק במיטתה שבה ולחשה לעצמה עד שנרדמה: “ואני, המטומטמת, השליתי את עצמה שבי התאהב, הטמבל הזה. שילך לשכב עם אלישע.”

בשכבה ערה בחושך, שלא לדבר עם קונסואלה ושרלי בשובן לתא, נזכרה שכשהמתינו לשולחנם, ראתה גלויות מצוירות של המסעדה ברקע המפרץ כולו, שמפקידים אותן בידי הבעלים, והם משלשלים אותן בתיבת הדואר. היא בחרה כמה גלויות נאות במיוחד לילדים, להוריה ולהוריו של אלישע, והתכוונה לצרף כמה מילים כאשר ישבו לשולחן. היין והאוכל וכעסה הפתאומי השכיחו אותן מלבה. עכשיו מאוחר מדי. האונייה כבר יצאה אל מחוץ למפרץ ואל הים הפתוח.

ז

נוגה התעוררה מוקדם מאוד, והחליטה שאינה יוצאת מהמיטה. פתחה את “דוקטור זיוואגו” במקום שהניחה אותו אתמול, עיניה נוסעות על השורות ומחשבותיה מערפלות מה שרואות עיניה. מהשמחה הגדולה של אמש נשארו תחושת חמיצות בקרביים ועצב עמוק בנשמה. בכעס דחתה אמש את המילה “אהבה”, שהסבה לה צער רב כל כך בשנים האחרונות. “בחיים אני לא רוצה לשמוע מילה זו מפי שום אדם, וודאי שלעולם לא תצא עוד מפי. לבלות בחברת גברים, להשתעשע, ליהנות מהחיים המתקצרים, זה כן. אבל לא עוד מילים, הפוקעות כבועות רגע אחרי שהופרחו, ממש כמו אמש, שוב אינני אשתו של. לא של אף אחד. אני – אני, וכל ערכי, וכל שוויי, לטוב ולרע, הוא בי, רק בי. ומה מתברר? שאפילו גבר תם כזה, שמהישיבה קפץ לים, ורק בין הפלגה להפלגה, כמה ימים בחודש, הוא עם אשתו בחיפה, חיזר אחרֵי אשתו של הסופר האהוב אלישע קרוק. אני לא רוצה לראות את רפי ולא לשמוע אותו עד ניו יורק. קל להגיד לא לראות. לפנינו עוד עשרה ימים בכלא מפואר זה, ואפילו לא יתאמץ למצוא אותי, אי אפשר שלא להיתקל זה בזה. גם אם כך יקרה, אהיה אדיבה, מנומסת, אבל אשאר במרחק זרוע. בנסיעה זו, שציפיתי להתאושש במהלכה מכל הביזיונות ולהתמסר לביסוס מעמדי העצמאי ולהיחלץ מתלות באחר, זה בדיוק מה שחסר לי: סיפור אהבה עם מעריצו של הסופר אלישע קרוק. אהיה מטורפת אם לא ארחיק מעלי מיד גבר זה, שלבי אמנם יוצא אליו, אבל אחרי אמש ברור שגם הוא פקעת מבהילה של תסביכים. מהסחורה הזאת היה לי מספיק.” עוד נוגה מפליגה במחשבות, והספר הפתוח משמש לה מסתור, קמה קונסואלה ממיטתה, כולה עזוז וגבורה, והצהירה:

“מחרתיים, נוגה, אנחנו מגיעים לגיברלטר, ואני נפרדת ממך. תשמעי מה החלטתי בלילה: היום, תכף אחרי ארוחת הבוקר, אנחנו הולכות לסלון פה באונייה ועושות לך ראש חדש. קצר קצר. פרמננט. אדום־אירי. בחלום את לא מתארת לך איזה יופי יהיה הראש עלייך.”

במאה נימוקים ניסתה נוגה להתחמק:

“אמש שתיתי יותר מדי יין והבטן שלי מלאה פסטות ודגים וכל מיני דברים. אני רוצה רק לשכב.”

קונסואלה: ברגע שתצאי לסיפון, ינקה את הכול אוויר הים."

נוגה: “נשארתי עם מעט כסף, ורק בניו יורק אקבל הקצבה ראשונה.”

קונסואלה: “את לא נכנסת לאמריקה עם ראש של סניורה, תסלחי לי, מזדקנת. אין לך – אני משלמת. בשבילי זה יהיה יותר מכבוד.”

נוגה: "בא לי לבכות, קונסואלה. מעודי לא פגשתי נשמה כזאת. לי לא היתה אחות – "

קונסואלה: “אני בטוחה – שתינו נולדנו מתחת לאותו כוכב. תגידי כן, אחותי.”

החסות שפרשה עליה אישה פשוטה זו, לבביותה, נכונותה גם לשלם את מחיר המטמורפוזה שהיא מתעקשת לחולל, ריגשו את נוגה עד דמעות. הנה עוד הוכחה למפקפקים, אמרה לעצמה, שההקשבה ללב הזולת ושמחת הנתינה אינן נחלת החכמים בעיניהם, אולי להפך. היא ירדה בסולם, חיבקה ונישקה את קונסואלה, ולא ויתרה על קו הגנה אחרון: “כל החיים אני עם השיער הזה, עם התספורת הזאת,” וכמעט הוסיפה, ואלישע אמר לי תמיד שהתאהב בשערי ובקולי, ויש לו אליהם יחס פֶטִישִיסִטי, אך אמרה: “ואם הפרמננט יעשה לי פרצוף של קוף עם תלתלים אדומים?”

קונסואלה התגלגלה מצחוק. כדי שתהיה לאדם חדש ולא תפחד מהקצין היפהפה שנשרף עליה, חסר לה רק זה – לסלק את תסרוקת הסבתא ולהיות כולה אישה מודרנית."

“אני בקושי יודעת לקרוא, אבל בנשים, דעי, אני דוקטור. תכף ראיתי שרע לך. שעצוב לך. את מנסה לצאת מזה, ואין לך מושג איך. זה עושה סלון יופי. נכנסת חורבה, הראש באדמה, ויוצאת אליזבת טיילור, מרילין מונרו. עכשיו את באה איתי, ואם אין לך כסף, אני משלמת.”

“אנחנו הולכות!” הודתה נוגה בכניעה. “אבל אני משלמת!”

וכעבור שעתיים ויותר, כשנחלצה מהעינוי המתמשך, התספורת האכזרית, החפיפה, הצביעה, הסלסול “לתמיד” של שערה, והזדקפה מול המראות שלפניה ומאחוריה, ראתה מישהי לא מוכרת, לחלוטין לא מי שהיתה היא שלושים ושלוש שנים. אחרי רגעי התדהמה, השתלח מגרונה צחוקה של אישה אחרת. שוב חיבקה ונישקה את קונסואלה, שלא זזה ממקומה כל השעתיים, והודתה לה על שבלחצה עברה גם מפתן זה.

“והאמת, קונסואלה, כך חלמתי תמיד להיראות, ולא היה לי אומץ. את האומץ שלי.”

הן שבו לתא והתלבשו לארוחת הצהריים. תוך כדי כך שבה גם שרלי משיטוטיה החשאיים. פעורת פה עמדה, ועל פי חזותה לא ידעה נוגה לומר אם מה שהיא רואה יפה בעיניה, או שמראה מזעזע. ואז אמרה שרלי באנגלית, שתשמע גם קונסואלה:

“לפני שלושה ימים נכנסה לתא מורה מכופתרת, גברת אל־תיגע־בי. ואל תטעי, נוגה, מצאת מאוד חן בעיני גם אז, אבל, אלוהים אדירים, במי התחלפת?”

“באף אחת. זו רק תחפושת.”

“את טועה מאוד, יקירתי. להתחלף חזרה למי שהיית, כבר לא תוכלי. ככה את צריכה להיכנס לאמריקה!”

וכשכבר היו שלושתן בפרוזדור הארוך, הוסיפה פתאום: “כשהייתן במספרה, דפק על הדלת החבר שלך. הוא חיפש אותך.”

“אין לי פה שום חבר,” התקשחה פתאום נוגה, החדשה – או הישנה.

“יש לך,” טפחה קונסואלה על שכמה, “ועוד איך יש, ועכשיו הוא יהיה הרבה יותר שלך.”

ח

בשבתה בסלון היופי, וגם עכשיו, כשפסקה בקול נחרץ, “אין לי פה שום חבר”, טרדה אותה המחשבה, שעל השתדלותו לשמחה בארוחת ערב מפוארת, גמלה לרפי בחוסר נימוס קיצוני, בגסות.

“כשעמדתי נשענת אל המעקה וצפיתי בארץ האובדת במזרח, ורפי ניגש אל אשתו של סופר החביב עליו, במה חטא כל כך? מה התנפלתי עליו? מתחת לחזות הגברית הקשוחה, ברור היה אמש, חבוי נער רדוף פחדים, שמפניהם הוא נס מיום שנמלט מחייו הקודמים. נכון, שגבר מעט יותר מתוחכם היה חש, שאם אינני מזכירה את בעלי, לא את עיסוקו, לא את היותי אם לשניים – יש דברים בגו. גבר כזה היה ממשיך להתנהל כאילו אני באמת צעירה ‘בת עשרים וחמש, לא יום יותר’. אבל רפי לא מתוחכם ולא ערמומי, גם אינו מוצא סתירה בין הימשכותו אל אשת הסופר, מה שהוא מכנה ‘אהבה’, לבין הערצת הסופר. איך לא הודיתי לו, לפחות, על ערב משגע, שעם הטיפּ והמוניות, עלה לו ודאי הון תועפות. מה אכפת לי אם הוא קצין או אינו קצין, כפי שרמזה שרלי כאילו מפיו של רב־המלחים שאיתו היא מתעסקת. אותי מעניין רק אם היה יכול להרשות לעצמו בזבוז כזה. לא הצעתי שנתחלק בחשבון, כי ראיתי כמה הוא נהנה מהכבוד שחולקים לו המלצרים. כשדיבר על הקללות הרודפות אותו, וכבדרך אגב העיר, שבכל פעם שהיתה לו נפילה, ‘והיו נפילות, אפילו קשות’, התכווץ בי לבי מחמלה עליו, גם די נבהלתי, למען האמת. עכשיו נדמה לי שאחת מאותן ‘נפילות קשות’ היתה קצונה שנשללה ממנו, או לא ניתנה לו. ואני, המטומטמת, במקום להאזין עד הסוף, להצביע על כמה מתכונותיו, שכל כך נשאו חן בעיני, נהגתי באטימות, ובזה דחפתי אותו לעבר עוד נפילה. אני חייבת להתנצל ולהודות לו על ערב שהיה, מהיפים בחיי. ובלי לפגוע בו, לשכנע אותו, שלפני שנסתבך ללא מוצא וללא תכלית עלינו לנתק כל קשר. מניו יורק אני ממשיכה ללוס אנג’לס וספק אם אי־פעם נשוב וניפגש. ודאי לא בשנתיים־שלוש הקרובות. לך יש משפחה, אומר לו, וגם לי, שני ילדים קטנים, ועם כל החורבן שבתוכי, לא אפרק את המסגרת המשפחתית. בכל אופן, לא בפתח תקופה חשובה, ששנים חלמתי עליה. בעוד שבועות אחדים יצטרפו אלי הילדים עם אביהם. נזכור בחיבה זה את זה וניפרד, יקירי, כמו שאומרים, כידידים.”

שוב ישבו שלושתן לשולחן אחד, אבל כל מהלך הארוחה היתה נוגה במקום אחר, עיניה נודדות מנקודה לנקודה, נעצרות בכניסה הרחבה מגרם המדרגות, מחכה כל רגע לכניסתו של רפי, בראשה היו דברים סדורים, ומשתשמיע אותם, ירווח לה. ירווח לשניהם.

ט

כאן היה מקום להתערבות הסיפור, אך את מה שכבר התרחש, לא ישנה גם הוא. אילו היו לו דמעות, היה מוחה דמעה. דברים רבים, שלא ראו הנפשות ידע הוא בשעת מעשה, או שנתגלו לו לאחר מכן, שמורים בלבו. יש דברים, שהיה עליו להבין, לכל הפחות, שהרי הוא הסיפור, ואינו מבינם כלל. לא נותר לו אלא להרהר בדברי מדאם דה־סטַאל: אין רעל ארסי מזה שמפרישה אהבה נבגדת. או במה שכתב סופר אנגלי, שחי מאה שנה לפניה, ויליאם קונגרֵייב:

(אין זעם בשמים שישווה לאהבה שנהפכה לשנאה / ואין חמה בגיהנום כחמת אישה שנבגדה)

ממושבה ראתה נוגה את רעמת ראשו של רפי, המשומנת ומסורקת בקפידה אל מאחורי אוזניו, את פניו החטובות, את כתפיו הרחבות, את כל כולו עולה במדרגות ונעצר בדלתות הפתוחות לרווחה, עיניו בולשות אחר האוכלים. היא לא התאפקה, קמה ממקומה, ניפנפה בידה ופסעה לעברו. גם הוא ראה אותה ומיהר לקראתה. וכך הלכו וקרבו זה אל זה עד שמשום מה נעצר רפי, כמי שבטעות נענה לנפנופי אישה זרה. נוגה הבינה מה בילבל אותו, והמתינה לתגובתו על ראשה החדש. שהייה זו ארכה פחות מהרף עין. חיוך אדיר שטף את פניו, וכאילו אין האולם מלא עיניים סקרניות, ניגש אליה ואמר:

“הנה היפהפייה שהתעוררה מתרדמתה. ראיתי ולא האמנתי. נוגה, זה כל כך יפה –”

“אפשר לצאת קצת לסיפון? אתה פנוי לשני רגעים?”

“פיניתי את עצמי. לנצח.”

ושם, לא לגמרי ביחידות, אין דבר כזה על הסיפון, התנצלה על התנהגותה אמש, אומרת כל מה ששיננה בראשה. אבל כל משפט קטע רפי ב“אני כל כך אוהב אותך, המלאך הגואל שלי”, “אתמול אהבתי אותך יותר משלשום, והיום יותר מכל הימים שהיו ויהיו. רק תגידי לי, יש לך בשבילי משהו מהדבר שאת שונאת, אהבה”?

נוגה סטרה לו בחיבה על לחיו ואמרה:

“אתה חמוד. אתה חבּוּבּ.”

וכאילו שכחה את החלטתה לנתק, ומיד, את הקשרים המאיימים על שניהם ולנמקה במילים שניסחה היטב בראשה, ביקשה שיציג לה את השאלות המציקות לו בעניין הסמינר למורים, שאמש לא הספיקו לברר, ותחילה יגלה לה אם אמנם יש לו תוכניות בכיוון זה.

וכך ישבו ושוחחו, וביתר דיוק, רפי דיבר ונוגה האזינה. כן, יש לו חלומות גדולים, וכדי לנסות לממשם עליו להכניס שינויים רציניים בחייו, לרדת מהים, ללמוד לבגרות, מפני שהיום, בלי תעודה, הכל חסום. כן, הוא חשב על הסמכה להוראה. אבל גם התכונן להציע את מועמדותו לשירות החוץ. בכל הענווה, יש לו נתונים טובים. הוא דובר כמה שפות, לא כולן באותה רמה, אבל טוב יותר מדיפלומטים שלנו שהוא פוגש בהפלגות. הוא ראה עולם. ולא יפה להתהדר, יש לו הופעה מתאימה לתפקידי ייצוג. “אבל מי ידבר איתי בלי תעודה. וכל האמת – אמש נדהמתי כשקלעת בול, הפשטת אותי עד לנשמה – הייתי רוצה לכתוב. כולי סיפורים, הרבה מהדמיון, אבל בעיקר מהחיים. מאה ספרים יש לי בראש.”

“נו, אז למה אתה מחכה? בלי צעד ראשון לא תתקדם לשום כיוון.”

“למה?” בחיפה יש לי אישה, שאני אדיש כלפיה, ושני ילדים שאני אוהב נורא. איך אומר להם, מהיום רפי מִפרָשׂ איננו, תסתדרו לכם בלעדיו, אבא מתחיל לכתוב?"

“מה זה, מפרש?” קטעה אותו נוגה בתמיהה.

“זה שמי. מהבית אני פָּרוּשִין, וכל גאוות אבי על אבות אבותיו שעלו לירושלים עם תלמידי הגאון מוילנה. אני הרמתי עוגן ומתחתי מפרשׂ.”

“שם מקורי. סלח לי, קטעתי אותך באמצע.”

“הצעד הראשון שאת מציעה, אם הבנתי אותך, הוא לרדת מהים. זה אומר, שמהיום למחר אני בלי עבודה, והמשפחה שלי בלי פרוטה. ומה יהיה אז הצעד השני?”

“לא אמרתי שתקפוץ מהסיפון ותשבור את ידיך ואת רגליך!” נבהלה נוגה. “איך יכולתי לחשוב כך? שינוי חשוב כזה בחייך, שתצליח בו מאוד, אני בטוחה, יש לממש בשלבים, בזהירות, בשום הון שבעולם לא אפגע בילדי, וגם אתה לא תפגע בילדיך. לבחינות הבגרות תוכל ללמוד מהיום. זה לא בשמים. פחות חכמים ממך עשו והצליחו. במקצועות שיש לי בהם איזו ידיעה, נשב יחד, אציע לך רשימת קריאה, אלווה אותך בעצה, בהנחיה.”

“איך תלווי אותי? עוד כמה ימים תהיי בסוף העולם.”

“יש דואר, ונוכל להתכתב. אני גם מוכנה לפנות אל ידידים בארץ, שמלמדים מתמטיקה ומקצועות ריאליים, ולבקש שיעזרו לך. את 'זאב הים של ג’ק לונדון קראת?”

"נו – "

“מובאת שם שורה משיר של טניסון, ‘יוליסס’, הוא אוֹדיסֵיאוּס, מגיבוריו של הומרוס. טניסון כתב: To strive, to seek, to find, and not to yield ‘לשאוף, לחפש, למצוא ולא להרים ידיים’, משהו כזה. במקום to find אמר רב־החובל לארסן, זאב הים,,not to find and not to yield לא למצוא ולא להרים ידיים. אתה גבר חזק, רפי, ואני אעמוד לימינך –”

את עצתה ביקשה נוגה לתרגם מיד לפעולה מעשית. היא נזכרה שבחדר שרפי מופקד עליו, זה המשמש בערבים כבר של המחלקה, ושעה־שעתיים ביום הוא ספריית השאלה, יש כמה מדפים עמוסי ספרים.

“בוא נבדוק עכשיו אם יש לך כאן ספרים שיעזרו לך בלימודיך לבגרות. מה שלא נמצא, אדאג אני לשלוח לך.”

מפתח הבר היה תמיד בכיסו של רפי, והרעיון המיתרגם למעשה שימח אותו מאוד.

י

הספרים הוצבו במקריות ובלי כל סדר הגיוני. רומנים באנגלית, פחות מהם בצרפתית ופה ושם בכל שפה ולשון. רפי הסביר שספרים אלה נמצאו בחלקם הגדול בתאים אחרי שירדו הנוסעים מהאונייה. תקציב אין לו, וספרים עבריים הוא משנורר דרך איגוד הימים, מועצת פועלי חיפה, אנשים טובים וכן מנוסעים, שבגמר הקריאה ששים להיפטר ממטען מיותר. נוגה התרכזה במה שרפי עשוי להזדקק לו לבחינות הבגרות, אך להוציא את “השבוי” של ס' יזהר ו“במו ידיו” של משה שמיר, לא נמצאו ספרי חובה. היו כמה ספרים מאלה שבשנים האחרונות זכו לפופולריות, “אפורים כשק”, חדווה ואני“, “שועלי שמשון”, “דגן ועופרת”, “סלמנדרה”, “שש כנפיים לאחד”, “ספר האחים”, גם “שבר” ו”לא מלאכי עליון, לא שדי שחת", שרפי ודאי הציבם, ועכשיו נזהר מלהצביע עליהם. גם נוגה העמידה פנים כאינה רואה, ועברה למדף אחר. להפתעתה, גילתה ספר מסות על הספרות העברית החדשה, “בינם לבין זמנם”, מאת דוד כנעני, שמי שהשאירו סבר שלא יהיה זקוק לו באמריקה. את שם המחבר, איש מרחביה וספריית הפועלים, שמעה, אך את הספר ראתה פעם ראשונה. בכל זאת סברה, לאחר הצצה בתוכן העניינים שכדאי לרפי לעיין בו.

היא פנתה לאחור, להראות לו את הספר, ומצאה עצמה לכודה בזרועותיו, הוא אינו מניח לה להשמיע מילה, מכסה בנשיקות את פיה, את עיניה, נוגה לבשה חולצה רומנית בצלבלבים תכולים ואדומים, ובמשיכה אחת התיר רפי את השרוך הענוב לצווארה, משך את החולצה כלפי מטה, חשף את כתפיה, ונישק אותן עוד ועוד. היה עליו להתכופף אליה, וכדי ליישר את גבו הניף אותה כלפי מעלה והחזיקה חבוקה בזרועותיו, רגליה מרחפות. נוגה היתה מבוהלת מכוחו הפיזי ומתובענותו הלא מרפה, ועם זאת סיחררו אותה נשיקותיו. מפחד הריחוף, כשרגליה באוויר, כרכה את זרועותיה סביב צווארו וחשה איך זורם גופו האיתן לתוך גופה. עונג מתוק דחה כל מחשבה אחרת, והיא נצמדה אליו, שהחיבור הזה, שימים רבים לא ידעה כמותו, לא יתנתק פתאום. היא חשה שהוא נושא אותה למקום אחר בחדר, רוכן יחד איתה, והנה היא שוכבת על משהו שאינה יודעת מהו.

“לא רפי,” לחשה לתוך חזהו. “לא ככה.”

“נוגה שלי, זה המקום הבטוח ביותר באונייה. לחדר יש מנעול ייל, והמפתח אצלי.”

“לא, תן לי לקום. לא ככה, רפי, לא בכוח.”

הוא הרפה מיד, והיא התיישבה, מבולבלת כולה, רואה שהמשכב אינו אלא מעין ספסל רחב, מצופה פלסטיק אדום, לשימושם של הבאים לבר. היה משהו המוני ומכוער בהתחברות עם גבר בצהרי יום, בבר ריק, על ספסל פלסטיק אדום.

“לא, חביבי, לא כאן, לא עכשיו.”

“אבל לחבק ולנשק אותך את מרשה לי?” ובלי להמתין לתשובתה, משך אותה אל חיקו, ידיו הגדולות החליקו על עורפה, על גבה, אצבעותיו התירו את החזייה, בכפותיו חפן בעדנה את שדיה הקטנים, ליטף את בשרה, עד שכל גופה נהר אליו, לא חשוב איפה, לא חשוב איך, עכשיו, הרגע.

וכך, על הספסל האדום, שכבה נוגה בפעם הראשונה עם רפי, מגרשת מעליה כל מחשבה זולת זו, שהוא מעניק לה אושר פיזי, שכמותו לא ידעה ובלעדיו לא תוכל עוד לעולם, ויהיה מה שיהיה. אני לא אומרת, אהבה. אני אומרת, חיים. רפי, לגופי ולנפשי, הוא החיים. אחרי ששככה סערת רוחה, שבה והתלבשה בקפידה כאילו דבר לא קרה, וכמין השבעה לחשה:

“גם אחרי שארד מהאונייה, אנחנו לא נפרדים. שנינו ניזהר מאוד, רפי, ונעשה הכול, שמה שקורה בינינו לא יזיק לילדינו. אבל רק איתך אני יודעת פתאום אושר.”

“איך נישאר יחד כשבינינו יפריד חצי כדור הארץ?”

“בכל דרך. וקודם כול נהיה יחד בניו יורק. אני לא טסה מיד לקליפורניה.”

"אמרת, שכן – "

“כי חשבתי שאנחנו חייבים להינתק זה מזה לפני שיהיה מאוחר מדי. עכשיו מאוחר מדי.”

“אז לפנינו כל האוקיינוס וגם ניו יורק. האונייה עוגנת שם שבוע.”

“עוד שבוע איתך, רפי, איזה עונג. איך זכיתי בו?”

“אמרי לי שאת גם קצת אוהבת אותי.”

“איתך נפתח בי מחדש מקור החיים. זה לא מספיק?”

רפי החליק גם הוא היטב את מדיו הלבנים, מאחד הכיסים הוציא מסרק ובלי להיעזר במראה סירק בדייקנות את שערו לאחור משני עברי השביל הקפדני. משהו בו כמו התנמך עכשיו, ולנוגה היה נדמה, שעלתה מתוכו איזו עצבות, כמו אֵד שהתעבה על חלון ממורק.

“מה קרה, חביבי?” החליקה נוגה את כף ידה על לחיו.

“אני קצת מפחד.”

“ממה, יקירי?”

“שנצא החוצה, את תתעוררי ולא תרצי לראות אותי יותר.”

“השדים לוחשים לך שחטאנו?”

"ואת, את אין בך כל – "

“הרגשת חטא?” וכשלא הגיב, המשיכה: “גם עלי איימו מאה שדים, איבנו אותי מרוב פחד. אבל החטא היחיד, אני יודעת עכשיו, הוא לא לחטוא. אין בי תחושת אשמה. אין בי חרטה. השתחררתי מכל זה, יקירי. ורק חבל שכל כך מאוחר. אף פעם לא היה לי כל כך טוב. אומרים, ‘מים גנובים ימתקו’. את כל הים הייתי גונבת איתך.”

“אני אוהב אותך. ואת זה אני לא שומע מפיך גם עכשיו.”

נוגה נצמדה אליו שוב, שפתיה ריפרפו על סנטרו, והיא אמרה:

“בוא נצא, לפני שיתחילו לחשוש שנפלנו מהסיפון.”

קרועים לרווחה באמריקה    🔗

א

כשבועיים לאחר שהפליגה נוגה מהארץ, כמעט יחד עם הגלויה הצבעונית של מפרץ נאפולי, ששלחה לילדים מגיברלטר, עמדה התוכנית הגדולה שהגתה נוגה בדבר הצטרפותם אליה ללוס אנג’לס, להסתיים כבדיחה עצובה מאוד.

לכאורה, התנהלו העניינים אצל אלישע יפה מאוד. ההצגה התקבלה היטב, האולמות היו מלאים, מרחבי הארץ זרמו הזמנות, ולפי שנאמר לו בתיאטרון, מובטחות כבר שישים עד שבעים הצגות. וכשישנה הצלחה, מתרככים גם אנשי הכספים. סע לשלום, אמרו לו, לסוכנות הנסיעות אנחנו ערבים, ואל תדאג, לא נפסיד עליך.

גם החשש, שמא יתקשה בטיפול בילדים, ובעיקר בנחי, שהיה כרוך מאוד אחרי אמו, התבדה. סייעה לו בכך מאוד אמה של נוגה, שהיתה גוררת עצמה כמה פעמים בשבוע לתל אביב, מבשלת, מכבסת, ובערכים שנסע למערכת היתה נשארת לא אחת גם לישון, אינה סומכת על השמרטפית, בת השכנים מהקומה שמתחת, שתישאר ערה עד חצות. סייע גם אופי עבודתו, רק ארבעה ערבים בשבוע, וכל הימים, להוציא ישיבות מערכת בבוקר, הוא חופשי לנפשו. כיוון שהחליט להקדיש כל רגע פנוי לילדיו, הגביל את פגישותיו ואת הטיפול בסידורי הנסיעה ובהשכרת הדירה לשעות שבין הבאת אורית לבית הספר ונחי לגן הילדים לבין השעה שבה הוא אוסף אותם, דבר יום ביומו.

לאמיתו של דבר, בפעם הראשונה מאז היה לאב הופקדה בידיו אחריות מלאה על ילדיו. כשהיתה נוגב בשטח, סככה על אפרוחיה, הדפה מעליה גם אותו, וחרף קובלנותיה על העול שהיא כורעת תחתיו, לא הניחה לו להסירו מעליה. גם היהפכות הילדים מתינוקות טרחנים לבני שיח משובבי נפש, אורית עומדת בשנתה השמינית ונחי באמצע החמישית, עשתה את קרבתם המתמדת לתענוג. הוא לקח אותם ליומיות. הזמין אותם ל“כסית”. יחד ביקרו בגן החיות. וכשישבו לאכול, בבוקר, בצהריים, ושבימים שלא עבד גם בערבים, החליף איתם סיפורים מצחיקים – הוא מצחיק אותם ונחי מתחרה בהתרגשות רבה באורית בסיפור שיצחיק את אבא הכי הרבה. אורית אהבה ספרים מאוירים, ונחי אהב לשמוע אותה מספרת, אך שתי קומות מתחתם גרה ביאנקה, חברתה לכיתה, ולמרות תחנוני אחיה הקטן היתה מבלה שעות על שעות דווקא אצלה. אלמלא סירב נחי לשכב לבדו לישון, היתה אורית נשארת אצל ביאנקה גם בלילה.

בכלל, לנחי היה קשה הרבה יותר בלי נוגה, ואם כי כבר אז למד להצניע רגשות כאלה, ניכר היה בו שאינו חדל להתגעגע. את המרחק ואת הזמן עד שיתאחדו מחדש, השתדל אלישע לכווץ בדמיונו של נחי בעזרת סיפורים. מילדותו זכר אלישע המעומעם שלד של סיפור בשם “מסעי האנס אוריין”, מעשה בילד ובארנב פלאים מעופף, שעל גבו מגמא האנס הקטן ארצות וימים, או משהו בדומה לזה. בעיבוד חופשי, שאולי לא הותיר שריד ופליט מהמקור, היה ממציא, בהמשכים אינסופיים, סיפורים על מסעותיו של האנס (כלומר, של נחי!) לאמריקה, על שמחת אמו בראותה אותו, על מתנות שהיא מעתירה עליו, על הרפתקאות מסעירות שהוא והיא מתנסים בהן יחד, עוד ועוד, ככל שצצו בראשו, ואפילו היו מופרכים לחלוטין, לא ראש ולא זנב. עם כל המשך חדש, אורו עיניו של נחי, והיה נדרך משמחה, כאילו ברגע זה הוא רוכב על הארנב המעופף, מחזיק היטב בשתי אוזניו, שלא להישמט וליפול משמים ארצה, עף ועף עד הגיעו אל אמא. לפחות במשהו, חש אלישע, הקלו מסעי האנס אוריין בהמשכים על געגועיו של נחי, קיצרו את החודשיים בלעדיה.

ואז הגיעה שיחת טלפון משונה מהקונסוליה האמריקנית בתל אביב. בנימוס, אך בנימה שנשמעה כדרישה, התבקש Mister Crook לסור לקונסוליה בהקדם האפשרי, ואם אפשר, מחר בעשר, ולהביא עמו את דרכונו. בבואו עליו לציין שהזמינה אותו מיס רוֹבִּינס והוא יוכנס אליה. אף שהדוברת נזהרה שלא לרמוז אפילו במילה אחת לשם מה הוא מוזמן אחר שכבר הוטבעה בדרכונו אשרת כניסה לו ולילדיו, עלה ריח לא טוב מזימון דחוף זה. מיד בבואו הוכנס לחדרה של מיס רובינס, אישה כבדה, ששיער בלונדיני זרוי שיבה אסוף מעל עורפה העבה, הקפלולי. מבעד למשקפיה המסוגרים בחצי מסגרת של מתכת מוזהבת הביטה בו בלי חיוך, ואגב מלמול כלשהו, מעין “יפה מצדך שבאת, מר קרוק”, רמזה לו לשבת מעבר לשולחנה ומיד הוסיפה, “האוכל לראות את דרכונך, בבקשה?”. אלישע חשש, אבל לא ידע מפני מה. היא דיפדפה בדרכון בשתיקה, הגיעה אל העמוד שהוטבעה בו אשרת הכניסה לארצות הברית, באצבעותיה התפוחות הגביהה חותמת שעל שולחנה וטבעה אותה מעל לאשרה. גם במהופך ראה אלישע את אותיותיה הגדולות של המילה האחת: CANCELLED.

“מה פירוש הדבר, גברתי?” הוכה אלישע בתדהמה.

“בוטלה אשרת הכניסה שלך לארצות הברית של אמריקה.”

“מדוע? מה קרה מאז נתתם לי ולילדי את האשרה?”

“אומר לך, אדוני, מה קרה. בוושינגטון גילו שבשאלון שמילאת העלמת פרט חשוב.” “איזה פרט?”

“שהיית חבר מפ”ם." את ראשי התיבות האלה ביטאה נכון, MAPAM. רק עכשיו ראה שעל שולחנה מונח גם השאלון.

“בעיניך יכולה את לראות, גבירתי, שליתר ביטחון כתבתי את השם המלא של המפלגה באנגלית, UNITED WORKERS PARTY.”

“וכך הטעית את עובדינו, שסברו שמדובר במפלגה אחרת.”

“אבל הטעות היא שלהם. אני לא העלמתי דבר.”

“אינני יכולה לדעת מדוע עשית מה שעשית, וממילא ההחלטה אינה שלי, אלא של וושינגטון.”

“רק עוד מילה, גבירתי. האם ידוע לך, שאשתי כבר בקליפורניה, לאחר שהוענקה לה מלגת לימודים על ידי ארגון אמריקני מכובד, ואני ושהי ילדינו מצטרפים אליה?”

“כל זה אינו בסמכותי. אני פועלת בהתאם להוראות. סלח לי, אני עסוקה.”

“כלומר, אשתי תשב שנתיים בלוס אנג’לס, ובעלה וילדיה לא יורשו להיות איתה?” "צר לי. אלו שאלות שתצטרכו לפתור בעצמכם. “Have a nice day, Mr. Crook”.

ב

אובדן עצות כזה לא ידע אלישע מעודו. לפניו חומת ברזל, שאין דרך לפרוץ אותה, וגם אם ינפץ אליה את ראשו, לא ייפתח בה אפילו סדק. גם להתקשר עם נוגע ולבשר לה את הבשורה הרעה הזאת אינו יכול. היא הדרך, אין לו מושג היכן היא נמצאת עכשיו ואין דרך להודיע לה מה קרה. אילו היה בידו מספר הטלפון של חבריהם הטובים בלונג איילנד, היה מטלפן אליהם, אף שלהתקשר אפשר רק דרך המרכזייה הבינלאומית, וזה סיפור ארוך ויקר, אך באין לו מספר, ירדה גם אפשרות זו מהפרק.

בהחלטתם של מי שפסלו אשרה שכבר ניתנה דווקא עכשיו, כשנוגה שם והם פה, אמר בלבו אלישע, יש לא רק רשעות אלא אירוניה מטורפת, שלולא היה הוא קורבנה, היה מתפוצץ מצחוק. אילו הודיעו לו מתחילה, אדוני, אתה אסור בכניסה לאמריקה, היו כל לבטיו נפתרים באורח האלגנטי ביותר: הן לא בהתלהבות ובניגוד גמור לאינטרסים שלו, נענה להפצרותיה של נוגה והסכים לנסוע, ובלבד שיתמלאו סוף־סוף משאלות לבה. אך אם פוסקת וושינגטון, אתה לא נוסע, הריעו נכנע ונשאר בבית. אילו זו היתה ההשתלשלות לפני שהפליגה, היתה מבטלת ודאי גם היא את נסיעתה בגלל הילדים, שלהשאירם שנתיים איתו לא היתה מוכנה ולקחתם איתה ללוס אנג’לס לא היתה מסוגלת וגם הוא לא היה נותן לכך את הסכמתו. הכול היה מסתדר אז מאליו.

לא זו בלבד, שנס כזה לא קרה, אין אלישע יודע אם לבכות או בכל זאת להתפוצץ מצחוק, בא הרע מכול: אנחנו תקועים כאן – והמסכנה תקועה שם לבדה, בלי ילדיה. ברצון הייתי חוזר שוב על הצעתי: שבי לך שם בשקט, תלמדי, תבלי, ואני כאן אסתדר מצוין עם הילדים. לא רק אסתדר, זה כיף עצום. פתאום גיליתי אותם והם אותי. סעי לשלום.

אבל היטב הוא יודע, שבפרידה כזאת לא תעמוד. גם אם תהיה נכונה לניסיון, עתיד הוא להסתיים בשברון לב. אם לא תעזוב באמצע ותחזור, תתמוטט נפשית. גם כך ניכר אצלה בשנים האחרונות שינוי, שאינו יודע לשים עליו את אצבעו, אבל אותן התפרצויות פתאומיות, גם כלפי אורית, על זוטות שבעבור לא היתה רואה אותן כלל, ומיד מעבר לקצה האחר, מאמץ בלתי נלאה לרצות את כולם, להעניק מדי יום ביומו מתנה קטנה לאורית ולנחי, ולהפתיע גם אותו בחולצה, באפטר שֵייב, בספר שירים – כל אלה מרמזים על התרוצצות פנימית שהיא מרסנת בכוח, אלא שלא תמיד עולה הדבר בידה. מצד אחד, אולי טוב שתיסע לבדה, וכך יחזור אליה אותו איזון נפלא שכה אהב. מצד אחר, שהות ממושכת בלי הילדים עלולה להסתיים לא טוב.

וזו היתה המסקנה שהעלה אלישע אחרי חיבוטי נפש והחלטות סותרות: הוא חייב לפעול להסרת הביטול. פקיד טמבל בוושינגטון חשב שחשף סוכן של הקומוניזם, המאיים על אמריקה, אלישע קרוק! יש למצוא נתיב אל מי שמעל לטמבל, אולי בעזרת משרד החוץ שלנו, שיסביר להם שם שבסך הכול אינו אלא סופר שמוק, הנוסע לאמריקה נגד רצונו, מסוכן רק לעצמו, ומהיותו כזה, הריהו מחובר לאשתו כחבל אל הדלי. ומטעם זה בלבד הוא מבקש דבר שאינו רוצה בו, אשרת כניסה.

כדרכה של הארץ באותם ימים, וכפי שכבר קרה לאלישע מעט קודם לכן, כשנדרש להוכיח שלא ייפול למעמסה על משלם המסים האמריקני, כלומר שהוא מביא איתו מהארץ לפחות אלף דולר, ובאוצר נמצא חבר־של־חבר־של־חבר שהפקיד בידיו את הטופס הנדרש בתנאי שבהן צדקו יבטיח, שלאחר שיציגו בקונסוליה יקרע אותו לגזרים, קרה עכשיו. במקרה פגש את בן־עמי דוידי, חברו ללימודים ולפלוגה המסייעת, שלימד היסטוריה בתיכון נודע בעיר, והסיח את לבו. רק בלית ברירה, העיר, יפנה אל עורך העיתון, שהוא איש בלתי צפוי. הוא עשוי להפעיל את השפעתו אצל השגריר האמריקני, אך בה מידה הוא עלול פשוט להיבהל ולחזור בו מהאמנת איש מערכת שהוטל בו כתם של “אדום” לכהונת סופר (כביכול) “שחר חדש” בארצות הברית. עדיף לפעול בצנעה, דרך חברים, שלא מעטים מהם עלו לעמדות רמות במשרדי הממשלה. מיד קרא בן־עמי בשמו של פטר, וכשהבחין בפני אלישע בהעוויה של אי־נוחות, נתווה חיוך דקדק בשפתיו הצרות:

“שנינו יודעים שלפעמים מגיחה מתוכו החיה הרעה, ואני יודע שיש לך לב מלא עליו, אבל הוא מדבר תמיד רק טובות על נוגה ועליך. הוא עכשיו בתפקיד ביטחוני מאוד בכיר –”

“איזה תפקיד?”

“כדי לא להישאר בלי תשובה, לא שאלתי אותו. בכל אופן הוא מחובר למשרדים שונים, גם למשרד החוץ. תן לי לספר לו לאיזו צרה, נקלעתם, נוגה באמריקה ואתה פה. בצד החיה הרעה, שוכן בו חבר נאמן.”

עד הסוף לא גילה אלישע במה היה כוחו של פטר, ואל מי פנה. הימים חלפו, כבר מחצית ספטמבר, הטיסה לניו־יורק נקבעה לראשית אוקטובר, אין לו מושג אם אכן היתה התערבות ישראלית בוושינגטון, אם הועילה, וגם כתובת שאליה יכתוב ויעמיד את נוגה על המצב לאשורו – אין. כשכבר היה לאחר ייאוש, טילפן אליו בוקר אחד אדם, שהציג עצמו כדוּדִיק בן־דניאל ממשרד החוץ, ובישר לו שעניינו הוסדר. עליו לשוב ולפנות לקונסוליה ולחזור על מה שנמסר לו זה עתה ממשרד החוץ: אם יפנה מחדש, תונפק לו אשרת כניסה. “אך אם ינסה שם מישהו להתחכם, שוב אלי. יהיה בסדר. רשום מספרי טלפון.”

יומיים לפני כן הגיעה איגרת אוויר ראשונה מלוס אנג’לס, ומיד אחריה איגרת שנייה. “אני מתגוררת זמנית בבית מלון קטן ונחמד בקרבת האוניברסיטה, ששכרו לי מארחי, עסוקה יומם ולילה בסידורים, בבחינות קבלה, בבניית תוכנית הלימודים, בפגישות שונות והעיקר, בחיפוש דירה לא יקרה ולא רחוקה מדי מהאוניברסיטה. זו עיר אינסופית, ורק הודות לאנשים טובים, המסיעים אותי ממקום למקום, אני מצליחה להגיע. אני כבר מתה מגעגועים לילדים, אבל רק עכשיו יש לי סוף־סוף כתובת. הנה היא: Old Colony Family Hotel, 142 South Orange Grove, Beverly Hills, California. ועוד משהו חשוב. באיזה יום, באיזו טיסה, אתם מגיעים. הטיסה לניו יורק, אמרו לי, ארוכה ומעייפת, עשרים שעות. שיגעון להמשיך מיד מערבה, שזה לפחות עוד שש שעות טיסה. דיברתי עם החברים שלנו בניו יורק, והם ישמחו מאור לארח אתכם יום־יומיים, עד שתתאוששו. גם רצית לפגוש בניו יורק איזו סוכנת שהתעניינה בספר שלך, אולי גם במחזה. הזדמנות כזאת חבל להחמיץ, ואני – אתאפק עוד יומיים”.

את תשובתו לשני המכתבים השהה אלישע עד לאחר הביקור המכריע בקונסוליה. אך לא רק בשל כך. לניו יורק הגיעה נוגה לפני שלושה שבועות ויותר, ואיגרות אלה נכתבו לפני שישה וארבעה ימים בלבד. איך זה לא הקדימה לכתוב? גם סגנון כתיבתה משונה במקצת. הכול מידע, ולהוציא המילים הספורות, “אני כבר מתה מגעגועים לילדים”, לא שום ביטוי לפרידתה הארוכה ממנו, לא מילה אישית אחת אליו. אולי זה הלם המפגש עם העולם החדש, עוצמת הלחץ שהיא נאלצת לעמוד בו לבדה, חיפש אלישע תירוץ. כשנשוב ונהיה יחד, נתאזן כולנו. הרעיון של נוגה שנתעכב יום־יומיים בניו יורק למנוחה וכך גם אצליח אולי להיפגש עם הסוכנת המקסימה, שבתל אביב יצאה מגדרה בחזרה הכללית, וביקשה שאתקשר איתה בהגיעי לניו יורק, קצת מפריך את תחושתי בעניין צינת המכתב. היא דואגת לי. עם זאת, לא אכתוב עד שיתברר אם יש אשרה אם אין.

בקונסוליה הובא שוב אל אותה מיס רובינס. נכונותה לראותו מיד, היתה סימן טוב. אלא שכבר בטלפון אמרה, שלשולחנה טרם הגיעה ההוראה החדשה. באורח חריג, היא מוכנה לטלפן לוושינגטון, “אך השיחה תהיה על חשבונך, Mister Crook”. להצעות כאלה אין מסרבים. למחרת הגיע מצויד בדרכון ובשלושים הלירות, מחיר השיחה. כל שאמרה היה, “כן, תונפק לך אשרה חדשה.” הוא שילם את הכסף, הושיט לה את הדרכון, והמתין בשתיקה. אכן, צדק בן־עמי. שוב התגלה פטר מצדו הטוב. נוסעים. מיס רובינס עילעלה, מצאה דף ריק, טבעה בו את הוויזה, הוסיפה מה שהוסיפה בכתב ידה, ובחיוך חמצמץ החזירה לו את הדרכון. אלישע הודה לה ומיהר לצאת. רק על ספסל בשדרה, הרחק מהשגרירות, בדק אם יש הבדלים בין הוויזות. על אחד עמד מיד. על פי הוויזה המקורית רשאי היה להיכנס ולצאת בלי הגבלה כל עוד היא בתוקפה. החדשה היתה לכניסה אחת בלבד. אם ייאלץ מסיבה כלשהי לצאת את גבולות המדינה, לא יוכל לחזור. ומתחת לחותמת הגדולה היה מה שהוסיפה בכתב יד, ספרות ואותיות סתומות: (28): (3) (d) 212. “מה זה חשוב, העיקר שנשוב להיות יחד.”

ג

הדילוג הסופי, מניו יורק ללוס אנג’לס, ריגש את הילדים לאין שיעור יותר מהטיסה הארוכה במטוס ה“בריטניה” לניו יורק, עשרים ושתיים שעות, בכללן חניות בנמלי תעופה בשַנוֹן שבאירלנד ובגַנדֶר שבניופאונדלנד. בערב הראשון בבית חבריהם בלונג איילנד טילפנה נוגה, וקולה הניגוני, האהוב, הרטיט את אלישע כאילו נגע בה עצמה. נחי נתלה ממש בשפופרת הטלפון, סיפר על כל הדברים הנפלאים שקרו בדרך, השוטר האנגלי האמיתי שקנה לו אבא, (“איפה זה היה, שירדנו מהאווירון?” שאל, חייב לדייק, “בשַנוֹן.”), בשנון, שוטר עם כובע, והכול. כן, אנחנו משחקים מאוד יפה, אבל “אני מתגעגע אלייך נורא נורא.” נוגה התנצלה על שעליה לקצר, היא מדברת מרחוק מאוד, ומוכרחה להחליף כמה מילים חשובות עם אבא, לברר מתי בדיוק לחכות בנמל התעופה. קולה מילא את אלישע בכל ניחוחות נעוריהם. “זה עתה נכנסתי לדירה, ורק אתמול חיברו את הטלפון. זו שיחתי הראשונה לוֹנג דיסטֶנס פֶּרסן טוּ פֶּרסן, שהיא מאד יקרה. מכרה הציעה להסיע אותי לשדה כשתגיעו לכאן ולקחת את כולנו לדירה, אז אני חייבת לדעת מתי בדיוק אתם נוחתים, יום, שעה, חברת התעופה ומספר הטיסה.”

“מיד אני אומר לך. דברי בינתיים עוד קצת עם הילדים.”

בעוד אלישע שולף את כרטיסי הטיסה, דבקו אורית ונחי גם יחד בשפופרת, הודפים זה את זה, מוותרים זה לזה, מנסים לדבר יחד ולהאזין יחד. כעבור רגע שב ונטל אלישע את השפופרת והכתיב את הפרטים, משתוקק לשמוע איך היא מסתדרת, איך הדירה, מצפה שתשאל אם התגעגע אליה מאוד, לומר לה שרק בחודשיים אלה גילה כמה אינו יכול בלעדיה, אך ברור שבגלל התעריף הגבוה היא מצטמצמת בשאלות סידוריות, ולא לא ביקש גם הוא את מספרה. חבריהם ידחו כל תשלום, ועל חשבונם לא יטלפן.

“אז להתראות בעוד שלושה ימים. אלף נשיקות לילדים.”

וכך, כשכל השאלות, התהיות, הציפיות, עודן תלויות ועומדות, צפה אלישע ביבשת הענקית המתקפלת תחתיו, שש־שבע שעות טיסה רצופה בארץ שאינה נגמרת. מלכתחילה היה כולו ספקות וחששות, אינו יודע אל מה תגלגל אותו ההרפתקה, שקפץ לתוכה בעיניים פקוחות כביכול, אך בלי שיהיה לפניו שום דבר ברור. מכה ראשונה ספג מיד בהגיעם לניו יורק, בלה גוארדיה. עשרות הבאים על סיפון ה“בריטניה”, תשעים או פחות, עמדו בתור לפני משמרת הגבולות. כשהגיע אלישע לראשו, נחי מימינו ואורית משמאלו, הציץ הפקיד בדרכונו, ובקול גדול הטיח: “היית קומוניסט?”

עכשיו הבין אלישע את פירושו של רצף הספרות שהוסיפה מיס רובינס בכתב ידה. “לא,” אמר. “מעולם לא.”

“תחכה בצד, בבקשה.”

הכול מתחיל שוב, אבל עם פקיד כזה אין מתווכחים. עמד עם שני ילדיו, חשוד, או מי שדינו כבר נגזר, עד שעבר אחרון הנוסעים. רק אז נכנס הפקיד לקובה, השתהה כמה דקות, אולי ביקש וקיבל הנחיות, שב ובידו הדרכון, ואמר: “קיבלת היתר לשהות באמריקה שישה חודשים.”

“אנחנו מצטרפים אל אשתי, שהיא בעלת מלגת לימודים לשנתיים.” “היכן תגורו?”

“בלוס אנג’לס.”

“תלך שם למשרד ההגירה ותסביר את הבעיה שלך.”

כלומר, גם כתם זה, נוסף על כל ספקותיו וחששותיו, ידבק בו כל ימי שהותו כאן. הכול לא נעים. הוא מבין לגמרי מדוע קיצרה מאוד את שיחת הטלפון. קולה הילך עליו אותו קסם, אך ככל ששב והירהר במילים המעטות שהספיקה לומר, התחזקה הרגשתו ששמחה גדולה על הפגישה הקרובה לא היתה בהן, לא שום חמימות, לא מילת חיבה אחת. צינה זו עלתה גם מארבע איגרות האוויר שהגיעו בשני חודשי היעדרותה. משהו קורה, אבל מה?

עכשיו, כשהמטוס חלף כבר מעל המדבריות הגדולים והוא מנמיך והולך, ובין רכסי ההרים לים נמשכת עוד ועוד עיר שאין לה סוף, בתים קטנים, ברכות שחייה כחולות, מכוניות, מכוניות, לא נותר אלא להמתין לרגע הקרב. אלישע בקיא בכל אמירה ובכל שתיקה של נוגה, ובזה הודתה לא פעם היא עצמה, אבל חטטנות היתר, היטפלותו האובססיבית לכל מילה ובן־גוון, אולי הן שמשבשות את שיפוטו, והסימנים המדאיגים לכאורה אינם מסתירים כלום. אילו השתנה משהו בינה לבינו, לא היתה גוררת אותו עד קליפורניה!

מה גם שהילדים, אורית הגדולה, ויותר ממנה נחי, מונים כל דקה, כל שנייה. עד לפגישה עם אמם, הם מקפצים במקומם, מציצים באשנב העגול, חוזרים בפעם המאה על מה שיקרה כאשר ייפגשו. ציפייתם עולה על גדותיה, סוחפת גם את אלישע. כן, ברגע הפגישה יתגלה, כפי שטענה נוגה באוזניו לא אחת, שכאן, הוא סתם פרנואידי.

ד

רק בצאתם מתוך מהומת האדם בנמל התעופה אל החוץ, אל שמים ואור, בכלל לא חוץ לארץ, ועמדו במקום שמיס קנוֹפּף ביקשה שימתינו עד שתחזור ממגרש החניה, ראה את נוגה. וכמו בתוך הטרמינל, ידע כמובן שזו היא אבל בתוכו התכדרה תמיהה גדולה: זו אינה היא. מבעד לצורתה הזרה, הבלתי מוכרת, הוא רואה שזו בכל זאת נוגה, אבל אילו באה מולו ברחוב, היה עובר על פניה בלי לזהותה. הילדים נתלו עליה והתחרו זה בזה למי מהם תטה אוזנה תחילה. ואלישע, שעמד קצת מובדל מהם הבחין אמנם שברגע הראשון עמדו גם הם נבוכים, נחי אוחז את אורית בידה, לא רואים את אמא שבזכרונם, אך כשחיבקה ונישקה אותם בהתרגשות רבה, קראה בשמותיהם, וקולה אותו קול אהוב, דבקו בה מיד. מהצד עומד אלישע, אינו גורע עין ממישהי אחרת זו, לשווא מחפש את נוגה שלו. תלתלים אדומים אלה, שבאור החזק צועקת גסותם לשמים. מה עשית לשערך הערמוני השופע, שהוא וקולך הכובש היפנטו אותי משחר נעורי, ובהם נשארתי מאוהב עד טירוף כל השנים? ומה לה ולשמלה פרחונית דקיקה זו, נטולת השרוולים, המגיעה עד מעל הברכיים? ועגילי הפלסטיק הלימוניים, המכסים את אוזניה. והענק הוולגרי הזה, גולות פלסטיק לימוניות. והנעליים גבוהות העקב וחדות החרטום, שוב אדום, אדום מגעיל. בתוך אולם הנוסעים, לפני שרצה אל הילדים, נשקה לו קלות על לחיו, הביעה שמחה על ששוב הם כולם יחד, גם הוסיפה בלחש, “מי הלביש אותם בחליפות המלחים המצחיקות האלה, אמא שלי?” והוא לא החזיר לה ב“הם פחות מצחיקים ממך”. מאותו רגע לא הפנתה אליו את מבטה, וגם הוא נסוג אל הרקע, ואת בשרו נשך בשיניו. מה קורה פה? עולמות הפכתי כדי לטוס עד כאן, ואל מי בדיוק הגעתי?

מכונית אדומה (הכול פה אדום, כנראה), שגגה פתוח, החליקה לשפת המדרכה, ומתוכה יצאה, בחיוך שכולו שיניים, מיס קנוֹפּף, גברת גבוהה, גזרתה שמורה היטב, זרועותיה החשופות זרועות חלודה, שׂערה מגדל בלונדיני לתפארה, חמישים פלוס המתחזה לשלושים מינוס. את המזוודות הצליח אלישע לתחוב לתא המטען, אך את הצרורות הקטנים ערם במושב האחורי. גם את הילדים הושיב מאחור ועמד להידחק לידם.

“לא, לא,” מיהרה נוגה לקבוע את סדר הישיבה. “אתה תשב ליד מיס קנופף. אני קטנה יותר, ואדחף עם הילדים.”

וכך עשו דרכם, שעת נסיעה ויותר, עד לדירה שנוגה הקדימה ושכרה בעזרת מיס קנופף ומכוניתה. את הזמן הרב הזה מילאו בקש, נוגה השתעשעה עם הילדים, התעלתה משאלותיה של אורית על תלתליה האדומים, גבותיה המצוירות, שימחה אותה בזה, שאת ענק הפלסטיק הסירה מצווארה וענדה אותו לקטנה. מיס קנופף ביקשה לשמוע מפי אלישע איך עברה הטיסה מהארץ, חקרה אותו בעקיפין על משימותיו העיתונאיות, האם יסקר גם את הוליווד, סיפרה על הרושם המצוין שעשתה אשתו על ארגונם, הצהירה שבקרוב תזמין אותם לביתה. גם נוגה החליפה איתו כמה משפטים, ואף שסתמיותם עיצבנה אותו, הבין שלשיחה של ממש יגיעו רק כשיישארו שניהם לבדם, אולי מאוחר בערב.

אחרי שפרק אלישע את המזוודות והצרורות לפני בית קומותיים, המטויח גבשושית, מעין מה שכינו בארץ “שפריץ” ופה, הסבירה מיס קנופף לפני שהפליגה לביתה, “סטַאקוֹ”. דירתם, הנחתה נוגה את אלישע, שהתחיל לשאת מזוודות, היא בקומת הקרקע, קטנה, אבל נחמדה. זה עתה נכנסה, ובקושי הספיקה לישון בה.

גדר “סטאקו” נמוכה תוחמת את הבית, ומן הפשפש נמשך שביט אספלט דרך חצר צרה, מטר מכאן, ומטר מכאן. לבית צורת רי"ש, דירה אחת מימין לשביל, ובסופו של השביל הדירה שלהם. נכנסים בדלת ישר לתוך חדר צר, מוארך. “זה חדר המגורים,” אורה נוגע כשכבר היו הם ומטענם בפנים. “יש מסדרון קטנטן, ודלת לחדר השינה. שם המיטה הגדולה, כמו באמריקה, ועליה יישנו הילדים.” ומיד פנתה אל הילדים: “בואו תראו מה הכינה לכם אמא.” אל אחד הכרים נשענה בובה בלונדינית גדולה, שעיניה נפקחות ונעצמות, ועל כיסוי המיטה היתה פרושה שמלת “קלוֹש” ורודה – שתיהן לאורית. אל הכר האחר נשענה תיבת קרטון, שחזיתה שקופה, ובה שני אקדחים וחגורת קאובויים אמיתית. על כיסוי המיטה היתה פרושה חליפת קאובויים, גדילי עור על שרוולי החולצה והמכנסיים, כוכב של שריף ומגבעת רחבת שוליים. בשקיקה התנפלו שניהם על המתנות, ונוגע ואלישע חזרו אל החדר הקדמי.

“ואנחנו, איפה?” תהה, והיה נדמה לו ששאלתו העבירה בה רעד, ולכן ביקשה להבין מה שאל לפני שתשיב.

“איפה, מה?”

“איפה נישן אנחנו?”

אל הקיר הפנימי, הארוך, היתה צמודה ספת ישיבה, ונוגה הצביעה עליה: “הספה נפתחת לשתי מיטות. כמו בבית.”

כדרכו במצבים כאלה, לא הגיב. בתנאים הנתונים, זה הפתרון האפשרי היחיד, ועם זאת התפלא שבחרה דירה משונה כזאת, ויותר מזה על שלא נועצה בו כלל, רק מדווחת על החלטה מוגמרת. קיר הרוחב החזיתי של חדר המגורים היה בעיקרו דלת כניסה ושני חלונות צרים, ואילו קיר רוחב אחורי פשוט לא היה. החדר, שרצפתו שטיח מקיר אל קיר, נהפך בסופו למטבחון צר, שרצפתו לינוליאום, ובפינתו שולחן בעל רגלי מתכת וארבעה כיסאות.

“זה יספיק לארבעתנו,” אמרה נוגה, במענה לשאלה שלא שאל. “יש כיריים של גז ומקרר.”

אלישע עבר לרצועת המטבח. בקיר הפנימי היתה קבועה דלת, כנראה של המקרר. הוא פתח אותה וראה סיר קטן ובתוכו שרידים של תבשיל, וכן קרטון ריק למחצה של גלידה.

“נורא מוזר,” מיהרה נוגה להסביר לפני שהספיק אלישע לשאול. “אפילו לא פתחתי את המקרר. זה נשאר כנראה מהדייר הקודם.”

“בכלל לא אכלת כאן?”

“מתי? רוב הזמן אני באוניברסיטה. אל תשכח שהלימודים התחילו. התרוצצתי בחיפוש דירה, ופה ושם חטפתי משהו לאכול. מהיום ננהל משק בית מסודר.”

שוב התקשה אלישע לצרף לתמונה אחת את כל הסתומות, הוטרד ולא ידע ממה. “למזלנו, אנחנו במרחק הליכה מצרכנייה גדולה, שנקראת כאן ‘סוּפֶּר’,” אמרה. “נקפוץ לשם ארבעתנו, נקנה אוכל, אני אכין ארוחת ערב, ונעשה לעצמנו קבלת פנים חגיגית.”

“גלידה כבר יש,” נפלט משום מה מפיו של אלישע.

עכשיו היתה נוגה כלא שומעת.

ברחוב המחבר שניים מן הבּוּלווארים, שבדרכם מנמל התעופה ראה אלישע כמה אינסופיים הם, צעדו ארבעתם לעבר ה“סופר”. אולי גם יראו בדרכם את העיר, תהה אלישע, ואת נוגה שאל:

“מרכז העיר קרוב?”

צחוקה המתגלגל של נוגה היה יותר מחצי תשובה: “פעם הסיעו אותי לאזור, שהיה בעבר הרחוק מרכז העיר. קוראים לזה דָאוּן טָאוּן. אמרו לי, שברגל זהו יום הליכה. לוס אנג’לס היא צירוף של עשרות ערים ועיירות. יש מרכזי קניות. ישנה ווסטווד, שם האוניברסיטה שלי. ישנה הוליווד. יש בלי סוף. והנה הסוּפֶּר שלנו, ‘מֵייפֵייר’.”

לרגע שמע את נוגה שלו, המיטיבה להסביר ואוהבת להחכים את הזולת, ולקולה הערב היה מסוגל להאזין שעות. קנו רק את ההכרחי, כי גם דרך קצרה זו לא יהיה קל לעשות כשהם עמוסים שקי נייר מלאים.

בשובם נפנתה מיד נוגה לפתיחת המזוודות ולהוצאת פיג’מות ללילה ובגדים למחר לילדים, הציעה את המיטה, קילחה אותם, הכינה ארוחת ערב, וכיוון שעל פי שעון ניו יורק כבר ממש ערב, להשכיב אותם. הכול עשתה נוגה בזריזות ובשתיקה מתמשכת. אחרי שהשכיבו את הילדים במיטה הגדולה, עמדה נוגה לגהץ מעט את הבגדים שילבשו הילדים בבוקר, גם חולצה שהתקמטה במזוודה לאלישע, ואז ישבה לשולחן, נאלצת לסיים “נייר” שעליה להגיש מחר למנחה שלה.

רק אז אמר אלישע:

“אני מבקש אותך מאוד, תדחי את זה לכמה רגעים, ובואי שבי קצת.” נוגה כבר עמדה להסביר לו, שביטלה יום שלם ועליה לסיים את כתיבת ה“נייר” ויהי מה, אבל צליל קולו ואותה הבעה מוּכָּה, המוכרת לה היטב, הרתיעו אותה. אלישע ישב על הספה, ונוגה קירבה מעט אחת משתי הכורסאות הקלות שבחדר וישבה מולו.

“משהו קרה לך, נוגה. ספרי לי: מה קרה?”

שוב הבחין באותה שהייה, כאילו היא חוששת שתשיב על מה שלא נשאלה: “מה זה, משהו קרה לך? מה בדיוק אתה רוצה לשמוע?”

אגיד לך מה קורה לי: לפני חודשיים נפרדתי מנוגה, שהיא ואני מכירים זה את זה בעל־פה, באור יום ובאישון לילה. יצאתי פה מהמטוס וראיתי אישה שאינני מזהה, יותר מזה, אדם זר, הנזהר שלא להתקרב אלי, נרתע ממני כמו ממצורע –"

“זה ממש לא כך. אני כל כך שמחה שאתם פה, אתה והילדים –”

“תפסיקי לדבר עלי ועל הילדים בנשימה אחת, כאילו אני הילד השלישי שלך. אני האיש שלך, ואני זכאי לשמוע מה קרה. אינך יכולה להעמיד פנים שדבר לא השתנה, כשכל חזותך עברה מטמורפוזה. מה עשית לשערך, שידעת כמה הוא אהוב עלי? מדוע גילחת את גבותייך? את בתי השחי? אני זוכר מה אמרת בתל־אביב על נשים שמתלבשות ומתקשטות כמוך עכשיו. נוגה, אני מכיר אותך כאת עשר אצבעותיי. קרה משהו, וזכותי לדעת מה.”

“תן לי רק לכבות את הגז.”

ה

עד שראתה את אלישע בנמל התעופה, היה הכול מבורר היטב במוחה של נוגה ובלבה. אכן, קרה לה משהו נפלא, היא הכירה אדם שהעתיר עליה את אהבתו, שכל פגישה נוספת איתו רק הוסיפה והרוותה את תחושת האושר הגופני והנפשי שמילא אותה. כך היה כל השבוע שעשו בניו יורק, מהנפלאים בחייה. איתו גילתה שמחות שלא ידעה. אפשר ליהנות עד לב השמים גם בלי תיאטרון, בלי מוזיאונים. הם הלכו למועדוני לילה ורקדו עד אפיסת כוחות. הם בילו ב“מיוזיק וקל” שב“רדיו סיטי”. הלכו למסעדות אקזוטיות, והוא לימד אותה לשתות קוּאַנטרוֹ, אפילו ליהנות מוויסקי, לא כפי שקרה באונייה, שכמה טיפות סיחררו אותה לחלוטין, והיא מצאה עצמה פעם נוספת עם רפי על הספסל האדום שבבר. ועל הכול, שעות שכמותן לא ידעה עד אז עשו בבית המלון, שפטרוניה שכרו לה בו חדר מרחק קפיצה ממשרדי הארגון ומטיים סקוור גם יחד. כך היה עד אתמול, בתוך ביקורו החטוף של רפי כאן, בדירה זו.

מעתה, החליטה כבר באונייה, יתקיימו בתוכה שני מדורים נפרדים, ולא תוותר על האחד למען האחר. עד עכשיו נזהרה שלא לדבר עם רפי על “אהבה”, גם משום שכבר שילמה מחיר כבד על אהבה סומה וגם משום שאינה יודעת להגדיר את טיב היקסמותה, הפיזית והנפשית, מגבר מיוחד זה. את הקשר עם רפי לא תוכל, וגם אינה רוצה, לנתק. אבל כך גם משפחתה. לעולם ובשום תנאי לא תפגע זה, ודאי לא בילדים, שחייהם יקרים לה מחייה, אבל גם לא באלישע, שאחר ככלות הכול רק למענה בא אחריה לכאן. היא תכלכל את מעשיה כך, שאיש לא יינזק. ובהיותה מלאה אסוציאציות משכיליות, סיכמה את הסבך הבלתי אפשרי שהיא נתונה בו באזכור מחויך: “אין מלכות אחד נוגעת בחברתה”.

כך, מבוררים ומתויקים היטב במוחה ובלבה, היו הדברים עד לפני שעות אחדות. אך מרגע שעמדה מול אלישע, החל כל זה להתערער ולהתפרק. היא לא היתה מסוגלת להתחבק ולהתנשק בלהט עם אלישע, לומר כל מה שמצפים מאישה, שאחרי פרידה ממושכת תלחש באוזני בעלה. אם כך לא תעטה מסכה, אם לא תעמיד פנים שהכול כתמול שלשום, אם לא תשקר בלי בושה כשיתעורר הצורך, והוא כבר התעורר, יתנפץ הכול בפניה ושני העולמות ייחרבו. מה עושים? מה עושים? נאבקו בה נוגה זו, שאלישע הכיר מנעוריהם, ונוגה זו, שנבראה על סיפונה של “ישראל”, וידה של נוגה החדשה היתה, לפחות ברגע זה, על העליונה.

ו

היא כיבתה את הגז, ונחושה בדעתה שבה אל הכורסה.

“שאלת מה קרה לי, ורמזת על שני דברים שונים. אגיד לך תחילה משהו על הדבר השני, על זה שכאילו לא גיליתי מידה מספקת של שמחה וקרבה, כאילו נהגתי באיזו זרות. אם כך הרגשת, אז כנראה כך היה, אבל לא בגלל מה שנדמה לך. הפגישה היתה מרגשת, מבלבלת, ואני מודה, נפשי יצאה קודם כול אל הילדים. חודשיים לא ראיתי אותם, יש שיאמרו, הפקרתי אותם, ורציתי לראות איך הם. אורית היא גברת קטנה, מסתדרת היטב, ובעיקר דאגתי לנחי, ששנינו יודעים כמה הוא פגיע ונוטה לכלוא את רגשותיו. כשנסעתי, חששתי שגם בעזרת אמא לא תעמוד בנטל הזה. אבל היית אבא נהדר, אלישע. נחי כבר הספיק לספר לי על מסעות האנס אוריין ועל ביקוריו אצלי על גבו של הארנב המעופף,” ותוך כדי דיבור קמה מהכורסה, התיישבה ליד אלישע על הכורסה ונשקה לו. ואלישע, למרות כעסו וחשדותיו, מרגע שראה אותה, ואפילו לא היה מודה בכך לעולם, דווקא משום שבחזותה החדשה נראתה צעירה ויפה מתמיד, נענה מיד לנשיקתה, צימד אותה אליו וכיסה אותה בנשיקות. לרגע חזרו השעות השמורות בלב משנות אהבתם הרבות. אך נוגה, במתינות ובטאקט, השתחררה מחיבוקו כדי להשיב גם על שאלתו הראשונה, מה קרה לחזותה.

“תראה, חביבי, בקרוב מאוד אהיה בת שלושים וארבע ורק עכשיו אני שבה לאוניברסיטה ומתחילה שלב, שהתלמידים כאן מגיעים אליו כשהם עשר, שתים־עשרה שנים צעירים יותר. באתי, נמצאתי מוקפת בילדים וילדות בני עשרים ואחת, שתיים, שלוש, והרגשתי ממש זקנה. זה היה לא קל ולא נעים. אז זה מה שעשיתי. ושתדע, כולם אומרים שאני נראית כמו סטודנטית צעירה. כולם, חוץ ממך, אלישע. הייתי בטוחה, שברגע שניפגש, תשמח שיש לך סוף־סוף אישה צעירה, אבל אתה רק החמצת פנים. אמור לי את האמת, אני כל כך דוחה?”

איך היה יכול אלישע להגיב על אתגר כזה? והן בתוך תוכו חש גם הוא שאישה זו שפגש היא צעירה ונראה ומושכת, ולא זה שכיווץ את לבו. היא אינה עוד נוגה שלו, והשאלה היא, מה הביא אותה לברוח רחוק כל כך ממי שהיתה. זה לא הרגע לחזרה על שאלה מציקה זו, מה גם שבהסבר שלה יש משהו מתקבל על הדעת. מהרגע הראשון הטריד אותה זה שהוא צעיר ממנה. כששידלה אותה אמה להעדיף את אלישע על אותו אמריקני, טענה שאלישע יהיה תמיד צעיר ממנה, ויום אחד יביט בה ויראה שהיא זקנה ממנו. אולי זו התשובה הפשוטה לשאלה, מה קרה.

“גיטקה, אותי לא דחית מעולם, ומי כמוך יודע איך רדפתי אחרייך כמו משוגע.” שוב משך אותה אליו, וכמו להדגיש עד כמה הוא מוסיף לאהוב כל מילימטר בפניה ובגופה, נשק לה על גבותיה המצוירות, בפיה המשוח אודם־סגלגל, נשק את צווארה, את כתפיה, את תנוכה אוזניה, שהסירה מעליהם את עגילי הפלסטיק הלימוניים, חוזר ולוחש מילות אהבה. אך גם ברגעים אלה של היצמדותם מחדש זה אל זה, כמבקשים לסלק מביניהם כל מחיצה וכל מחשבה זרה, חש אלישע שמן החיבוק שמחזירה לו נוגה ומהנשיקות שהיא גומלת לו על נשיקותיו נעדר הלהט. אין היא דוחה אותו, אינה מסרבת לו, אבל גופה משדר איזה רפיון, איזו תרדמה. ואז אמר, הן מעוצמתה הדרוכה של תשוקתו, והן כדי לגרש את מחשבותיו המזמזמות כזבובים:

“בואי, גיטקה, בואי נשכב עכשיו לישון.”

“מה איתך, חביבי, נורא מוקדם. וכבר אמרתי לך, אני חייבת להגיש מחר למנחה שלי ‘ריפורט’ על ספר, ועוד לא כתבתי אותו. מאוד אשתדל לגמור מהר. אבל אם אתה מעוד עייף, נפתח עכשיו את הספה ותשכב. אם תירדם,” הבטיחה בחיוך מפתה, “אעיר אותך.”

אלישע סירב לשכב לבדו, ונשאר לשבת על הספה, מלווה בעיניו את תנועותיה הזריזות של נוגה. לאמיתו של דבר חש עייפות רבה, זו שמעבר ליכולת להירדם. אחרי טיסת יממה לניו יורק, עברו עליו שני הימים שם, בנסיעות מלונג איילנד למנהטן וחזרה, בהליכות ארוכות, בפגישה עם הסוכנת שראתה בתל אביב את ההצגה שלו, ועכשיו עודדה אותו להתקין “בכל המהירות” תרגום אנגלי, “ולא חשוב אם יהיו שגיאות לשון”. הוא שוחח עם עיתונאים, מכרים מהארץ, שעבדו כאן ככתבי חוץ אמיתיים ושאב עצות על אפשרויות שיהיו לו, למרות המגבלות, לעשות את עבודתו גם אי־שם בסוף העולם, במקום שלא קורה בו כלום, ומה שקורה אינו מעניין את הקורא הישראלי. בלילות התקשה להירדם, ומהבוקר בניו יורק מטלטלים אותו רגשות מנוגדים. הוא יושב ובוהה, יודע שגם הלילה לא יעצום עין.

העירה אותו נוגה, שכבר סיימה כנראה הכול, התקלחה ולבשה את פיג’מת הפלנל המוכרת. השעה היתה אחת אחר חצות, כלומר ארבע על פי השעון שבו קם. נוגה הראתה לו איך הופכים את הספה לשתי מיטות צמודות, וכשנפתחה כולה לא נותר כמעט שטח פנוי בחדר. מראש הכינה מצעים, ועכשיו פרשה אותם, ושכבו איש במיטתו. נוגה השאירה אור קלוש בחדר האמבטיה, כדי שאורית, הנוטה להתעורר בלילות, לא תיבהל.

בדממה שכבו זה סמוך לזה, אלישע מחכה לאות כלשהו מצד נוגה שהיא רוצה בו, ואות כזה לא בא. ואולי מצפה היא שהוא יהיה היוזם. מה שאמרה על תחושתה למראה בני העשרים ומשהו שהקיפוה ועוררו בה צורך להיראות גם היא צעירה, נגע אל לבו. כאן היה שורש המתחים ביניהם, חשדותיה והתפרצויותיה הפתאומיות. הוא הסתובב לעברה, ליטף אותה ולחש, “מדוע שריינת את עצמך בפיג’מה הזאת? אני רוצה אותך!” נוגה השיבה בלחש כבוש: “אנחנו לא לבדנו. אורית מתעוררת פתאום בבהלה, מעירה גם את נחי וגוררת אותו אחריה ישר אלינו.” אלישע לא הסתפק בדיבורים אלא התיר אחד אחד את כפתורי חולצה, טמן את ראשו בין שדיה הקטנים וידיו החלו לשוט על גופה, כמסע חוזר בארץ אהובה. תאוותו אליה היתה חנית מחושלת. את מכנסי הפיג’מה משך עוד ועוד כלפי מטה, אינו מטה אוזן ללחשיה של נוגה, “לא, חביבי, אני מפחדת שתצוץ לנו פתאום המכשפה הקטנה,” פיו מחליק אחרי ידיו על בטנה ושיפוליה. ואז לפתה נוגה בשתי ידיה את אצבעותיו, לא מניחה להן לרדת למטה משם. כן, את רתיעתה הנכלמת מפלישה לתוך האסור הכיר היטב, הן מדרכה של נוגה כל השנים והן מעצמו. קרזולי שערה השופע, שלא לומר הערווה עצמה, הם מחוץ לתחום לאצבעות הידיים, ללשון, לכל מה שמתארים הספרים המגונים. הוא נשק לה עוד ועוד, בתשוקה גוברת, העתיק את אצבעותיו וחבק את עגבותיה הצרות, מושך אותה אליו, להיות לבשר אחד. ואז חש גופו שהמקום השעיר ההוא חלק לגמרי. הוא כבר היה בתוכה כשמשך את ידו האחת והחליק אל אזור הערווה, מחוז תשוקותיו מאז ימי המושבה. לא שערה אחת. כולו מגולח וחלק. המכה היתה פתאומית ועזה, כקצר המכבה את כל האורות. היא שיקרה, היא שיקרה, היא משקרת בלי הרף. האם הסטודנטיות מתהלכות עירומות במדשאות האוניברסיטה, וכדי להתקבל עליהן נאלצה לגלח את ערוותה? הכרה מהממת זו, ששקרים אלה באים להסתיר מה שחשד בו מהרגע הראשון, הזרימה גלי חום לפניו, לאוזניו, וכולו החל צונח כלפי מטה, צולל לתוך ריק. זקפתו התמוססה והתכווצה אל מחוצה לה. בלי מילה התהפך חזרה אל מיטתו.

“מה קרה לך פתאום, חמודי?”

“מצטער. אני כנראה עייף הרבה יותר משחשבתי, מת לישון.”

“אז ליל מנוחה,” וגם אלישע הבחין שאילו גילתה לו את לבה, לא זאת היה שומע מפיה. וכך נשכב מעתה שנינו על שני חלקי הספה הכפולה, ודבר לא יֵדע עוד אחד מאתנו על העובר בלב השוכב לצדו. מה קורה כאן, אמא’לה, מה קורה?

ז

לא רק אלישע שכב ער, אינו חדל להפוך במה שהוטח בפניו מהרגע הראשון של הפגישה עם נוגה, וכל הסבר שהוא מנסה למצוא, אין בו מענה לשאלה העיקרית: מה קרה לה?

גם נוגה שכבה ערה, הפיג’מה מכופתרת היטב מחדש, עיניה זולגות דמעות חרישיות. “האיש הקהה הזה השוכב לצדי לא יתפוס לעולם אילו מלחמות ניהלתי בתוכי לקראת בואו. חרף הימשכותי אל רפי ואיגרות האוויר שכתבתי לו, אחת ביום או ביומיים, ועל פי לוח זמנים מדויק שהשאיר בידי, שיגרתי אותן לנמלים ש”ישראל" פוקדת, רחשה בי תקווה, כמעט תפילה, שבואו של אלישע יחולל שוב נס, כמו בשעה שהביא אותי להינשא לו, שהמגע איתו יקים מהמתים את אהבתי אליו, יחלץ אותי ממעגל הקסמים שנקלעתי לתוכו. אין נסים. מהרגע הראשון הפגין אטימות רגשית וסירוב, או אי יכולת, לגלות מידה כלשהי של אהבה אמיתית. אתה רואה את אשתך, שׂערה עשוי, היא התקשטה לקראת הפגישה, קנתה שמלה חדשה, ואתה, כמו כל השנים, אין בפיך מילה טובה אחת. מתנפח, שותק. אפילו אינך אוהב מה שראית, אפילו אתה חושד במשהו, אמור, ‘את יפה, את נראית צעירה כל כך, אני שמח שאנחנו שוב יחד’. שום דבר. נפוח. שותק. וברגע שהשכבתי את הילדים, הוא עוד קורא אותי למשפט: מה קרה לך?!

“מה קרה לי?! קרה מה שעוללת לי. אני עבדתי כמו חמור, ואתה עבדת על עצמך. אגורה שחוקה לא שמת עלי. חינם היית מוכן למכור אותי תמורת חיוך אחד של מי שהיה נדמה לך שהם חבריך. הייתי נטושה, מיובשת, זקנה בטרם עת. והנה הופיע בחיי גבר גבוה, חזק, שחקן קולנוע, שהתאהב בי עד מעל האוזניים, חיזר אחרי, פינק אותי, העניק לי מלוא חופניים מה שידעתי שלא אזכה בו עוד לעולם, הקנה לי הרגשה שאני יפה, נחשקת, חכמה, נערצת, כפי שבעבר אכן הייתי בעיני הכול, עד שרמסת אתה אותי בחביבות, בחיוך מתוק, השפלת אותי עד עפר. אתה רוצה לדעת מה קרה לי? שאל את עצמך מה קרה לך הלילה. האמת: מראש חרדתי מהרגע שבו נהיה יחד במיטה. רק הבוקר עזב רפי את הדירה וטס חזרה לניו יורק, ובמעבר חד כזה מגבר אל גבר, אם כי לא באותה מיטה עצמה, לא התנסיתי מעודי. בתוך תוכי חשתי מזוהמת, בוגדנית, צבועה, ואת הרגע הזה דחיתי עוד ועוד. כשנרדמת בבגדיך, חשבתי לרגע שאניח לך לישון כך, ואני אשכב ליד הילדים. רק לרגע. לא תאמין לי, אבל למרות רפי, אף שאני היא ששידלתי אותו לטוס לכאן מיד לאחר עגינת ‘ישראל’ שוב בניו יורק ולהיות איתי שלושה ימים, עד הבוקר, למרות כל מה שעוללת לי, התפללתי שיקרה בינינו משהו נפלא. מי כמוך יודע כמה אהבתי אותך וכמה רציתי בך, רק בך, עד שטיפטפת זפת לחבית הדבש שלנו. התקלחתי. היססתי לשוב לכתונת הלילה, ולבשתי פיג’מה. גם בגלל אמש וגם כדי שלא להיראות להוטה מדי. וכשחשתי אותך על גופי, כשחזרו הנגיעות היקרות משנותינו היפות, חשתי שמשהו בתוכי הולך ומשתחרר, קסמו האפל של רפי, המרתק אותי כשלשלת, נשבר, ושוב אנחנו רק שנינו. ואז חשתי איך אתה מתמלא סלידה, הולך ונדחה מפני, מתכווץ ונמלט מתוכי, מפנה אלי את גבך ואומר מה ששמעתי מפיך פעמים כה רבות, אני עייף, אני מת לישון. גם מה שלא אמרת, את מגעילה אותי, שמעתי. היה רגע שבו יכולת לחולל את הנס, ואותו החמצת, אלישע. אתנהג איתך יפה. אעודד אותך לעשות את עבודתך. אשמור על המסגרת המשפחתית, שלא יבולע לילדים. אבל אתה לא קיים יותר בלבי. איפה אתה ואיפה רפי.”

ח

ובבוקר החלו החיים. זאת דרכם בכל מקום ובכל מצב, לתבוע את שלהם. צריך לקום ולקפל את הספה, כדי שאפשר יהיה לזוז. נוגה כבר רשמה את אורית לבית הספר היסודי הקרוב, שניים־שלושה רחובות מכאן. נחי יתקבל לגן הילדים שבמרכז הקהילתי היהודי, עוד שניים־שלושה רחובות הלאה. “לא, לא ברגל. ברחובות אני מתכוונת לבולווארים הארוכים, לא לרחובות שביניהם, שגם הם אינסופיים. לבית הספר ולגן חייבים לנסוע באוטובוס. כך נוסעת אני לאוניברסיטה, וזו צרה צרורה בעיר הזאת. חוץ ממני נוסעים באוטובוסים משרתות שחורות וגמלאים עניים. לכל אחד פה יש מכונית. האוטובוס עובר אחת בחצי שעה, וצריך להקדים ולארוב לו. הבוקר עלי להתייצב באוניברסיטה ולהגיש את העבודה שסיימתי אמש. אני מציעה שתישארו היום בבית ותנוחו, ואל תטיילו ברגל לשום מקום. אין לאן לטייל. מחר ניקח שנינו את הילדים, וכך תכיר את השיטה והמסלול. ילדים, להתלבש מהר ולשבת לאכול. אמא מוכרחה עוד מעט לרוץ. אשוב מוקדם אחר הצהריים, ואביא לכל אחד מכם מתנה יפה.”

הנה כך החל אלישע להישאב לתוך החיים. לרגע לא שכח את מה שלא ניתן להשהותו הרבה, את מילוי חובתו כלפי עיתונו. תמורת שכר מגוחך התחייב לשלוח מדי שבוע כתבה לעיתון השבת וטוב של זוטות לאחד מימות החול. אין לו מושג מנין להתחיל. כמה מספרי טלפון ועצות טובות הביא מתל אביב ועוד כמה נתנו לו עמיתיו בניו יורק. אך מה טעם לטלפן כבר היום, אם הוא מרותק אל הבית. בדירה אין טלוויזיה, ולא רדיו, והוא חושש לגרור את הילדים ולחפש עיתון. ישב עם הילדים, שיחק איתם, ברא נתיבי תעופה חדשים להאנס אוריין והניח לזמן לעבור. קרוב לצהריים צילצל הטלפון.

דיברה האישה שהסיעה אותם מנמל התעופה. “מדברת מיס קנופף, ואתה יכול לקרוא לי פשוט בֶּקי, רֶבֶּקָה, כך קוראים לי כולם.”

“נעים מאוד,” החל אלישע לשייף את האנגלית החלודה, “ושמי אלישע.”

“ואיך אתם מסתדרים? ישנתם טוב?” עכשיו הבחין בקולה הכמעט גברי, בנעימתו החותכת.

"תודה, היינו כולנו עייפים. רצוני להודות לך שוב על שביזבזת עלינו שעות ארוכות – "

“העונג היה שלי. ילדיכם נראים כפרסומות לבריאות טובה. שמע, אלישע, אם יש משהו שאני יכולה לעשות למענך, אם אתה זקוק לעצה, אל תהסס להתקשר אלי. הנה מספרי הטלפון שלי בבית ובמשרד. ומלבד זאת, אמור נא לנוגה, שאנחנו מחכים לכולכם לצהריים ביום ראשון, בסביבות שתים־עשרה, ואגב, טלוויזיה יש בדירה?”

אלישע חש אי נעימות, אם יודה שאין, יישמע כמבקש מתנה, אבל גם מגוחך לשקר על שטות כזאת. “עוד לא התחלנו להתארגן, אבל ודאי אפשר לרכוש מקלט משומש.”

"אל תטרח, אלישע. לנו בדירה יש מקלט נוסף, שחבל היה לזרוק אותו. ביום ראשון יאספו אתכם, גם זה אמור לנוגה, סול ודוריס, הזוג שפגשה אצלנו – וגם תהיה לכם טלוויזיה.

מכשיר פלאים זה ראו הילדים ואלישע לראשונה אצל חבריהם בלונג איילנד, ואורית ונחי שמחו שמחה רבה כששמעו שבעוד כמה ימים תהיה גם להם טלוויזיה. לשיחה עם בקי קנופף היתה על אלישע איזו השפעה מרגיעה, כאילו באמת קנה כאן ידיד. הנה כך החל אלישע לגשש דרכו בעיר, ששמיה ואווירה הם בגלל לא חוץ לארץ, וכל היתר הוא נכר ועצב לאין שיעור. בצעדיו הראשונים סייעו לו המקרה והמזל.

בין מספרי הטלפון היה זה של עזרא לֵייקין, חברו לכיתה ותקופת מה מ“כ שלו ב”ההגנה“. עזרא סיים את לימודיו בטכניון בחיפה בהנדסת מכונות, הצטיין כמפקד מחלקה במלחמת העצמאות, וצורף למשלחת קצינים נבחרים שיצאה לארצות הברית כדי לעורר יהודים טובים לתרום לצבא הגיבור, שצרכיו מרובים וקופתו ריקה. באחת הערים שביקרו בהן חי אחי אביו, שעלה גם הוא עם סבו וסבתו של עזרא לארץ ישראל, אבל הדלות והטורקים הבריחו אותו עד קולורדו, ושם עשה חיל בסחר גרוטאות וכעבור זמן בעסקי פלדה, “לֵייקין סטִיל”. מאוד התגאה בבן אחיו, קצין צה”ל, וכיוון שבעת ההיא לא היה ניתן לרכוש בחיפה תואר מתקדם בתחום שעזרא רצה להתמחות בו, הציע הדוד לממן את לימודיו לתואר השני וכן לראות לכך שיתקבל להתמחות בקונצרן כל אמריקני המצטיין בייצור מתכות קלות ועמידות, שהמשק המשתקם משווע להן. בסופו של כל שלב עמד עזרא לשוב לארץ, ומדי פעם עיכב אותו איזה סיבוך, שנה אחת, ושנייה, ושלישית. כשהגיע אלישע ללוס אנג’לס, עבר עשור שלם מאז נסיעתה של משלחת הקצינים. בתיכון לא היו קרובים במיוחד, אבל כששמע עזרא את קולו, שמח כמוצא אח אובד. הוא השתומם שעד היום לא סיפר לו איש שנוגה, חברת הכיתה גם היא, נמצאת כאן כבר יותר מחודש. הקהילה הישראלית זעירה, מונה מאה נפשות, אולי קצת יותר, וכולם יודעים הכול על כולם. מכל מקום, מהעבודה, וזו נסיעה לא קצרה, הוא נוסע היישר אליהם.

כששמעה על שיחתו עם עזרא, הגיבה נוגה בהפתעה גמורה, לא היה לה מושג שעזרא מתגורר כאן, ובכלל, לא ראתה ישראלים. היחידים שפגשה הם בקי קנופף וננסי, שותפתה לבית, שהיא בת דודתה, וכן את ידידיהם דוריס וסול, “שנראה ביום ראשון, ואני בטוחה שימצאו מאוד חן גם בעיניך.”

“חשבתי, שעזרא יאכל איתנו בערב.”

כמובן!"

“אבל יש לנו רק ארבעה כסאות.”

“נסתדר. יש כורסה. אפשר להוציא את השולחן לחדר. אל תדאג.”

בהיענותה המיידית להצעתו להזמין לארוחה את עזרא, קלט אלישע שדר חדש, רצון לתקן מה שהשתבש כל כך אמש. גם קרזולי שערה האדום והאיפור העז הפריעו לו פחות, ועכשיו שם לב למה שלא הבחין בו בבוקר, שלבשה אחת משמלותיה האהובות עליו, מהודקת מהמותניים ומעלה, מתרחבת ושופעת מהחגורה ועד אל בין הברך לקרסול. לולא הילדים, שמיד נתלו בה, וקיבלו את המתנות הקטנות, אורית – סיכות ראש דמויות פרחים צבעוניים ו“שלגייה ושבעת הגמדים” של וולט דיסני, ונחי – רובה היורה פקקים, היה משליך לפח הזבל את כל חשדותיו, מחבקה, מנשקה, מחמיא לה על יופייה, מדבר איתה אהבה. אלא שמרגע שנכנסה, היתה רדופת דברים שעליה להספיק, להחליף את השמלה בחולצת־כפתורים ומכנסיים ישנים מהבית, לחשוב מה תכין לארוחת הערב, סלט ישראלי, חביתות, מיץ וחלב לילדים, צנצנת קפה קטנה ואיזשהן עוגיות לא יקרות, לבקש את אלישע שיקנה כל זה ב“סופר” שבבולוואר המקביל, משימה שקיבל עליו בשמחה כפולה, להיות נחמד אליה ולצאת מעט החוצה, להציץ באמריקה, לקנות את ה“לוס אנג’לס טיימס”, אולי ימצא משהו לכתוב עליו לעיתון שלו. נוגה בדקה מה שקנה, ולא מצאה כל פגם. אדרבה, אמרה, יש לך עין של עקרת בית. “ואגב,” אמרה פתאום בעליצות. "את העיקר שכחתי. היה לי חלון בין השיעורים, והלכתי לשתות קפה. ליד שולחני התיישב גבר גבוה, קצת מקריח, נראה מבוגר הרבה יותר מהסטודנט המצוי. שאל משהו, בקולי שמע שאני זרה, שאל מאין אני, ואני שאלתי אם הוא דוקטורנט. מיד תפס שכוונתי לגילו, ואמר, ‘לא, אני תלמיד השנה הראשונה.’ בלי ששאלתי שיפר ששירת בצבא האמריקני במלחמת קוריאה, נפל בשבי הסינים, וכשנגמרה המלחמה, החליט, יחד עם עוד קומץ שבויים, להישאר בסין. שאלתי, אם החליט כך מתוך הזדהות עם הקומוניזם, והוא השיב, לא, מפני שאני סקרן ומסתכן לצורך ושלא לצורך. לא נכנסתי לפרטים, מפני שמיהרתי לשיעור, אבל הבינותי שאחרי כמה שנים קשות הותר לו לעזוב את סין ולחזור הביתה, והנה הוא מתחיל עכשיו בלימודים, נהנה מהזכויות המוקנות לחייל משוחרר. חשבתי, שזה יכול להיות נושא מרתק – ".

“נשמע פנטסטי. אבל כיוון שגם אני חשוד בקומוניזם, לא הייתי רוצה להסתבך באיזה עסק ביש. אם אחליט שכדאי בכל זאת להיפגש, איך מתקשרים איתו?”

“הזמנתי אותו אלינו ליום שישי בערב. בימי שישי אין לי שיעורים, וקל לי יותר.” “זה מחרתיים.”

“למענך הקדמתי ככל האפשר. אבל אם אתה חושש –”

“לא לא, תודה שחשבת על זה,” מיהר להגיב, שמח שנוגה רוצה להקל על היקלטותו. “זה בלי ספק סיפור מיוחד, ובמשהו אני מוכרח להתחיל. שיהיה מה שיהיה.”

ט

עד שקילחה את הילדים, הלבישה אותם פיג’מות, הכינה את ארוחת הערב ובעזרת אלישע העבירה את השולחן לחדר המגורים וערכה צלחות וסכו"ם שהדירה היתה מצוידת בהם, הגיע עזרא. מאז התיכון לא פגשה אותו, שלא כאלישע, שקצת לפני מלחמת קדש נתקל בו במקרה ברחוב אלנבי, ליד בית הכנסת הגדול. על רגל אחת סיפר לו אז עזרא, שהוא עומד להקים בארץ מפעל גדול למתכות מיוחדות, שיזם עם קבוצת משקיעים אמריקנים. הם נדברו לשוב ולהיפגש, אבל בינתיים פרצה המלחמה, ואחרי ששוחרר מהמילואים שמע אלישע מפי חבר של שניהם, שבשל המלחמה חזרו בהם המשקיעים, ועזרא חזר במפח נפש לקליפורניה.

עכשיו נפתחה שיחת התיכוניסטים לשעבר בקשירת קצוות. לא מעט שמעו זה על זה במרוצת השנים, אבל בפי כל אחד מהם נותרו שאלות רבות. אשר למפעל המתכות המיוחדות, סיפר עזרא שלמרות אכזבתו הגדולה אינו אומר נואש, הוא עניין משקיעים חדשים ובזה הוא עסוק בצד עבודתו כממונה על פרויקטים במפעל מתכת גדול כאן. “זו רק שאלה של זמן,” חתם עזרא באותה חומרה נטולת הומור כבימים שהדריך אותם בחי"ש הצעיר. “לארץ אני מציע מפעל בתחום שיש לו עתיד גדול ולמשקיעים אני מציע גם מעשה טוב וגם רווחים נאים.”

ואז ביקשה נוגה לשמוע משהו על חייו הפרטיים. תגובתו לא הפתיעה, אבל בנסיבות השעה ההיא נשמעה כפרודיה מרושעת:

“לא כל אחד הוא בר־מזל כמוכם. הייתם חברים מגיל אפס, אם כי בכיתה, היום כבר מותר לגלות, הופתעו כולם לשמוע שהתחתנתם. מכל צד שמעתי איזה זוג למופת אתם. אני, בנושא הזה, לא הצלחתי. היו לי חברות, אבל עם אף אחת זה לא הגיע לחתונה. לא שמישהו אשם, גם לא אני. די הרבה זמן לא מיהרתי. הייתי כולי בעבודה, בלי חשבון שעות, שואף לרוץ הלאה. גם ראיתי מה קורה למהנדסים צעירים אחרי החתונה, נהיים בַּלַטוֹת. עכשיו יש לי חברה, מורה, ישראלית, ואתם תפגשו אותה. כשאני רואה את שניכם, עם שני ילדים גדולים, אני מקנא. אבל כמה זוגות מאושרים יש?”

שניהם הגיבו בהנהונים מחויכים, נוגה הציעה שישבו לאכול סביב השולחן המאולתר, והשיחה קלחה לה, חוזרת מדי פעם אל התיכון, הנעורים, המושבה, אל החיים המוסיפים להתקיים רק בזיכרונם. בהשתאות צפה אלישע בהתנהלותה של נוגה, צחקנית, עליזה, עוברת בנקל מטיפול באורית ובנחי לשיחה עם עזרא ואיתו. אפילו רמז ללחץ הזמן בשל מה שמוטל עליה ודאי לקרוא ולכתוב על מחר, לא ניכר בה. היא רגועה ונינוחה. הבט בה, וראית את האדם השקוף ביותר בעולם. מה שמתגלה הוא כל מה שיש.

רק ביוזמת עזרא, שביקש לשמוע מה עושה כאן אלישע, הגיעו אל מה שלשמו טילפן אליו הבוקר, איך פותחים דלתות אל אנשים שבכוחם לסייע בעבודתו העיתונאית, וחשוב מזה, מה ניתן לעשות, במגבלות הוויזה האוסרת עבודה בשכר, להגדלת הסכום העלוב המובטח לו מהארץ. עזרא הבטיח שידבר עם כמה מבעלי הממון שאחריהם הוא מחזר, ופעילים במגבית היהודית המאוחדת ובשאר קרנות. הם ישמחו להזמינו להרצאות, לשמוע על הנעשה מפי סופר ועיתונאי שהגיע זה עתה. אגב, מסתובב פה איזה אדם, ישראלי לשעבר, שהסתלק מהארץ בגלל חובות כבדים, וכאן הוא “כוכב”, מרצה מבוקש, ובתמורה מכובדת. “איתו אני מפגיש אותך מיד. תוך יום־יומיים אני מתקשר אליכם. ביום ראשון אנחנו מחוץ לעיר, אז אם לא עד שבת – ביום שני.”

ובהרגשה שכבר אינו בודד לחלוטין בעיר הענקית, נפרד אלישע מעזרא. נוגה השכיבה את הילדים, והוא ליווה את עזרא למכוניתו. גם אחרי שהתרחק ולא נראה עוד, נשאר אלישע לעמוד, מבחין לראשונה בשמים האדומים. מאופק עד אופק נגהו באדום אלקטרי. מכוניות זרמו בלי הרף בשני הכיוונים, ומהבולוואר עלתה נהמה חנוקה, לא נפסקת, קול נהר הרכב. רק האוויר, אוקטובר בלי טיפת גשם, בלי ענן, הוא הארץ. לא כל השאר. היה לו רצון להתהלך מעט, אבל מלוא כל העין לא נראה הולך רגל אחד בלבד. כמה עשרות צעדים מערבה, עד לפינת רחוב רוברטסון, גם כאן, ימינה ושמאלה, שורות לא נגמרות של בתי קומה אחת וקומתיים, לא נפש חיה, לא רמז של מרכז עירוני, שכונתי, משהו שלעברו כדאי ללכת. הוא חזר לדירתם. נוגה כבר ניקתה את השולחן, גררה אותו לבדה למקומו ברצועת המטבח, ועכשיו הוציאה מילקוטה ספרים ומחברות גדולות.

“כבר אחרי עשר וחצי. עכשיו את יושבת לעבוד?”

“ראית מה עשיתי עד עכשיו. מדי יום אני חייבת לבוא מוכנה היטב. בוחנים אותך כל הזמן. אבל, ראה, פתח את הספה, ולא תירדם בבגדיך, כמו אמש.”

“עד איזו שעה את מתכוננת לשבת?”

“עד שאגמור. אין לי ברירה.”

“נדברנו שבבוקר ניסע עם הילדים לראות את בית הספר של אורית ואת הגן של נחי, ואת תראי לי את מסלול האוטובוס.”

“כבר קבעתי לנו פגישות היכרות ב’וּודסטוֹק סירקל', בית הספר, ובגֵ’יי־סי־סי, המרכז הקהילתי היהודי.”

אלישע התיישב בכורסה, קרוב אל האור, והחל לקרוא בעיתון המקומי, אינסוף דפים ומדורים, ויותר מכול – מודעות. ככל הישראלים בחוץ לארץ, חיפש ידיעות על הארץ, ולא מצא. קרוב לחצות החלו עיניו להיעצם, והוא פתח את הספה, פשט את בגדיו, לבש פיג’מה ושכב על המחצית הסמוכה אל הקיר.

“לילה טוב,” אמר לנוגה.

“ליל מנוחה”, השיבה. הוא הפך פניו, מעמיד פני ישן, תוהה מה הוא עושה פה. נוגה נשארה רכונה על ניירותיה, קוראת, כותבת, נקרעת בתוכה לגזרים. שכלה החד אומר לה, שלא תוכל להמשיך להיות שתיים בגוף אחד, ועליה להכריע ולנתק כל מגע עם רפי. הדרך שהיא הולכת בה, לשמור אמונים לרפי ולשחק במחבואים מכוערים עם אלישע, נידונה להסתיים באסון. אלישע שותק. כך נהג תמיד ברגעי משבר. הוא חושד במשהו, אינו יודע מה קרה, אבל ימשיך להתבונן, לבלוש, עד שתיכשל במשהו והכל יתגלה. כבר הבוקר נתקפה בהלה: המכתבים! בטיפשותה השאירה ב־ Old Colony Family Hotel את המען שאליו יפנו כל מכתב שיגיע אחרי עזיבתה. הבוקר רצה למשרד הדואר של וסטווד, פתחה תא על שמה, נחפזה לבית המלון, פגשה את פקיד הקבלה, זה שאמר לה בבואה, “אני לא הייתי שולח את אשתי לבדה ונשאר עם הילדים,” ביקשה לבטל את הוראתה ולהעביר כל דואר שיגיע לתא הדואר שהיא רושמת בזה –

,P.O. Box 24754

.LA 24, Calif

בבית המלון מתחלפים עובדים בלי הרף, וכיוון שממכתב של רפי ידוע לה, שמכתבים קודמים שלו טרם הגיעו, צפויה תקלה. יום־יום תציץ לכאן, תנסה לצוד את המכתבים לפני שליחתם הלאה, אבל הכול עלול לקרות. וזה אינו העיקר. איזה שד דחף אותה לפתוח תא דואר חשאי, ולשלוח את פרטיו לרפי, כששכלה יודע שהיא משחקת באש. מיד תשלח מכתב שני, תסביר בו שעליהם לנתק כל קשר, לא מכתבים ולא שיחות טלפון. לפי לוח הזמנים שהשאיר אצלה, ישהה עוד שלושה ימים בניו יורק, ואם תשלשל הלילה איגרת לתיבת המכתבים שבקרן רוברטסון, תגיע אליו לפני שיפליג. לא, שלוש איגרות תכתוב, את השנייה ל“צים” גיברלטר ואת השלישית ל“צים” נאפולי. גם לא תסתפק בהודעת ניתוק, אלא תסביר מה מונח על כפות המאזניים – עתידה האקדמי, שלמות משפחתה, הכול. רק עכשיו, כשאין אלישע גורע ממנה עין, היא יודעת, לפניה חיים או אבדון. אך את העט נטלה נוגה החדשה, וזו כתבה מה קרה לה בפגישה עם אלישע וכל הכרוך בה, איך קיוותה שיקרה הנס ואהבתה אליו תתעורר מחדש, ואיך קרה ההפך הגמור, געגועיה אליו, אל רפי, רק התעצמו. הנה עכשיו, כשהיא יושבת במטבח וכותבת, כבר שכב הוא לישון. עד לפני שעה ישב מולה וקרא עיתונים. אין היא רוצה לפגוע בו, אבל היא משתדלת לאחר שבת ככל האפשר. “הו, כמה אתה חסר לי, חבוב, ומה לא הייתי עושה כדי להיות איתך שוב. אולי אסור היה לנו להיות יחד במקום שאני מנהלת חיים אחרים לגמרי, והכפילות הזאת מוציאה אותי מדעתי.” אבל שוב: אין היא מתחרטת על שום דבר. “אני תוקעת ראשי בין הדפים, אך ברוחי אני מפליגה הרחק לשעות בהן היינו יחד וחיה אותן שוב ושוב. אינני יודעת כיצד, אך כל רגע מאותן השעות נספג בי עד כי עצם המחשבה ממלאה אותי לא רק זיכרונות אלא אף תחושה פיזית מסוימת. מוזר, לא כן? – – – מוטב למלא פי מים ולשאת את בשרי בשיני – ––” אילו נשאר לה מקום באיגרת, היתה רושמת מהזיכרון שיר נהדר של אלתרמן, “העלמה”. היא יודעת שאינו אוהב שירים, אך כאשר ייפגשו (איך?! היכן?! מתי?!), תקרא לו “את כל המילים הטובות, / שישנן, / שישנן עדיין”. אגב, את המכתבים עליו להקפיד ולמעֵן לתא הדואר, שהיא חוזרת על מספרו כאן. ושיטלפן. ואם תהיה תגובה צוננת, או שתדבר אנגלית, כאילו היה איזה פקיד, אל ייפגע. ושיקרא את הספרים שהמליצה עליהם. גם את “תולדות היהודים בספרד הנוצרית” מאת יצחק בער. ושיכתוב. ושיכתוב.

י

בבוקר קמה ראשונה, האכילה את הילדים, רחצה והלבישה אותם כיאה לביקורי היכרות חשובים כאלה. אלישע עקב אחר כל צעד שלה – באיזה צד של המדרכה עליהם לעמוד כדי לנסוע מזרחה, היכן התחנה הקרובה ביותר, מה מספר האוטובוס שיביא אותם ל“וודסטוק סירקל”, איך קונים כרטיס נסיעה, היכן יורדים. בבית הספר כבר המתינו לאורית, והיא הוכנסה לכיתה, הוצגה לילדים, התבקשה לשבת עד סוף השיעור, הכול בלי שתבין מילה אנגלית אחת, ובצאתם לרחוב חזרו שוב על אותו תרגיל: המתינו לאוטובוס הבא, שיסיע אותם הלאה, עד לג’יי־סי־סי, לפני הגננת האחראית הציגו את נחי, שלא הבין מה היא אומרת לו והיה על סף בכי, וגם שם המתינה עד שטעם טעימה ראשונה את גן הילדים. כשנגמר הכול, היה קרוב לצהריים. במעבר חצייה עברו לצדו האחר של הבולוואר, הרחב כמגרש כדורגל וזרם המכוניות אינו שובת בו לרגע, ועמדו בתחנה הראשונה לכיוון מערב.

נוגה נשאה את ילקוטה, שאינה נפרדת ממנו לרגע, וכבר בצאתם בבוקר את הבית, הסבירה שתורה לנהג האוטובוס באיזו תחנה לעצור לאלישע ולילדים, ממש מול דירתם. הם יֵרדו והיא תמשיך עד לאוניברסיטה. ביום חמישי אחר הצהריים יש שיעור שאינה יכולה בשום פנים לוותר עליו.

“מחר,” הבטיחה לילדים, “אני נשארת בבית. כל יום שישי אשאר בבית. מחר נשב איתכם מהבוקר, אבא עם אורית בבית הספר, ואני עם נחי בגן הילדים. יהיה נורא נורא נחמד.”

אלישע הכין לשלושתם ארוחה קלה, ממשיך לתהות מה מעשיו במקום הזה, אך מן הצד האחר אינו מפסיק לרגע להביט סביבו, עיניו בולעות כל דבר חדש שהוא רואה, ומה לא היה חדש ושונה בעולם זה שנקלע לתוכו. במהלך הארוחה נזכרו הילדים שוב במסעות האנס אוריין, ואלישע התאמץ לשזור לתוך פרק זה את כל החוויות שהתנסו בהן הבוקר.

ואז צילצל הטלפון. במקום רחוק וזה כל כך, שאין לך בו נפש חיה, נשמע הצלצול כמין איום. אלישע הרים את השפופרת, בלי משים אמר “כן” בעברית, ומהעבר האחר נשמע צחוק קל. “זה באמת אני. עזרא. טילפנתי קודם, אבל לא הייתם בבית. הספקתם משהו חשוב הבוקר?”

אלישע סיפר מה עשו. רוב הזמן עבר בנסיעות באוטובוסים.

“בלי מכונית תהיה אבוד. רשיון נהיגה יש לך, אלישע?”

“לי? מאיפה?!”

“וֶל, דבר ראשון תצטרך להוציא רשיון, ופה זה קל מאוד, אל תדאג. אני מצלצל בעניין שדיברנו עליו אתמול בערב, למצוא לך הרצאות. דיברתי עם האיש הזה, פה הוא נקרא דוקטור קורן. בתל אביב היה בעל בית ספר לבחינות בגרות, ‘נעמן דגן’. אינני יודע דוקטור למה הוא. יש עליו כל מיני סיפורים, אבל הוא נואם בחסד, באנגלית אוקספורדית, ומשלמים לו היטב. שמך מוכר לו, אמר לי, והוא ישמח לעזור לך.”

“נפלא!”

“חכה. זאת אמריקה. ההבטחות פה גבוהות עשר קומות מקיומן. אבל הצעתי שניסע כולנו בשבת בצהריים למקום נחמד, אולי צַ’יינָה טָאוּן. הוא בלי המשפחה, ואצלי בבית קשה לי לארח. יהיה מעניין גם לילדים, ותהיה הזדמנות לשיחה. מה אתה אומר?”

“אני אומר, שאין מילים בפי. אתה לא כמו האמריקנים, עזרא. לא אמרת – ועשית. אשאל את נוגה, אבל גם היא תשמח מאוד. אלף תודות.”

רבים מגיבים כך, אבל אצל אלישע היו המעברים משפל לגאות חריפים במיוחד. אל עזרא טילפן בלי ציפיות, רק כדי להתחיל מאיזה קצה, והנה מתגלה אדם שונה מהנער בתיכון, לא מנוכר, לא מתנשא, חבר. בדמיונו ראה את הכול מסתדר – הרצאות, שכר, מכונית, היכרויות שיולידו עוד ועוד נושאים לכתיבה בעיתון. כמו, למשל, השבוי הזה, שעשה שנים אחדות בסין. פה מסתתר סיפור מרתק, אם כי הוסיפה להטריד אותו שאלה של פקיד הגבולות, “היית קומוניסט?” נקווה שלא נסתבך בצרות, אמר ממרומי מצב רוחו המצוין. לא עברה שעה ארוכה והטלפון צילצל שוב. הפעם לא אמר אלישע “כן” עברי, אלא השמיע “האלו” בלתי מוגדר. מהעבר השני נשמעו המילים:

“This is the FBI.”

הקול היה צרוד, חורקני, כשל מי שמרבה לעשן, לשתות, או גם זה וגם זה. אלישע חש איך גרונו יבש ולבו פועם בחוזקה. איכשהו הצליח לצייץ:

“Yes, sir.”

“We have to talk to you.”

ורק אז הבחין בהיגוי הישראלי המובהק של הקול שמעבר לקו, ובלי היסוס נהם: “תשמע, אני לא יודע מי אתה, אבל אני שונא את המתיחות האלה!” הצרידות החורקנית פרצה בצחוק: “ברוך בואך לַוֶוסט קוֹסט, אלישע קרוק!” “מי אתה, לעזאזל? ומי נתן לך את מספר הטלפון הזה?”

“בקולוניה אין סודות.” וכדי לזהות את עצמו, קרא בשמו של אחד ממודעיו הסופרים. “אני אחיו. אל תגיד לי שממש נבהלת?”

“לא. גרמת לי כמעט להתקף לב.”

“לי יש רק כוונות מצוינות. תרשום מספר, ואם יש משהו שנוכל לעשות למענך, אל תהסס”.

“לא ידעתי, שיש כאן כל כך הרבה ישראלים.”

“אולי עוד יהיו. היום יש אולי מאה, קצת פחות קצת יותר, וכולם מכירים את כולם. יש פה אנשים שקראו את הספרים שלך וישמחו מאוד להיפגש.” לרגע נסק מצב רוחו של אלישע חזרה לגובהי מרומים.

יא

לנוגה אכן היה שיעור, במסגרת תוכנית הקדם דוקטורט, שלא יכלה להחמיץ. אך לא רק זה החישה לווסטווד. החרדות לא הרפו ממנה, והיום אף גברו. היא חייבת לתפוס את שני המכתבים המסתובבים כבר שבועות, לפני שיישלחו הלאה, לדירתם. היא שבה והציצה לקבלה של ה־ Old Colony Family Hotel. ופקיד חדש הבטיחה, ששום מכתב אליה לא הגיע וכי כל דבר דואר יישלח כבקשתה לתא הדואר שמסרה, או יימסר רק לידיה.

משם מיהרה אל השיעור, אך כל הדרך לא הרפתה ממנה הדאגה מפני תוצאותיה האפשריות של שגיאה חמורה נוספת ששגתה בשל אובדן כל שיקול שעת ועיוורון גמור מצדה. הם מוזמנים ליום ראשון אל בקי קנופף, ויהיו שם גם דוריס וסול. רק ביום ראשון שעבר היתה אצלם עם רפי, שהציגה אותו כבן אחות אמה, ניצול שואה שרק כדי לראות מישהו מהמשפחה שאיננה, טס במיוחד מניו יורק. מישהו ישאל, בלי שום ספק, לשלום “בן הדוד הנאה שלך. מי היה משער שסבל כל כך בחייו”.

ולא רק בפניהם הציגה כך את רפי. זוג הזקנים שבדירה שמימין לשביל, הוא אירי והיא יהודייה, יושבים חצאי ימים על הגזוזטרה, צופים בתנועת המכוניות הלא נפסקת וששים להחליף כמה מילים עם כל אדם. תחילה קידמו בברכה את השכנה החדשה וניסו לקשור שיחה ארוכה יותר. כשהגיע רפי, קידמו גם את פניו בשמחה וניחשו: “הגברת הנחמדה הזו סיפרה לנו כמה אין לה כבר סבלנות לחכות לך ולילדים.” כיוון שידעה כי בעוד שלושה ימים יראו את אלישע, נוקשה בלשונה: “לא, זה בן דוד, בן דוד יקר מאוד, הניצול היחיד ממשפחתנו בפולין. טס במיוחד מניו יורק כדי לפגוש את בת אחות אמו.” איזה שד דחף אותה לחבר שקרים לבנים כאלה. יעבור עוד יום וגם הם ישאלו את אלישע לשלום בן הדוד “הנאה כל כך, כמה סבל ידעו היהודים.”

השטויות שעשיתי, שבה ואמרה בלבה כל מהלך השיעור בפסיכולוגיה חינוכית, כל כך לא מתאימות לי. כל גאוותי היתה בשליטתי על חיי, ביכולתי להתוות לעצמי דרך ולדבוק בה. ופתאום טמטום גדול אפילו יותר מהסכמתי ללכת אחרי אלישע לקיבוץ. מאחורי הפסאדה מסתתר סמרטוט. איך אני יכולה לרדוף כמסוממת אחרי רפי, כשכל הקשר בינינו נידון מלכתחילה להתפורר לאבק. אמת, מעולם לא כבש אותי גבר בכוח כזה, עד לאובדן העשתונות. אבל אפילו יכולתי לדמות חיים עתידיים משותפים איתו, זה חלום באספמיא. בשנתיים הקרובות אני כאן, ולכל היותר נגנוב יומיים־שלושה פה, יומיים־שלושה שם, וגם אותם אינני רואה. אז מה אני ממטירה עליו איגרות אוויר כנערה מתבגרת, משתפת אותו בלימודי, בספרים שאני קוראת, בכל מה שאני יודעת היטב שאינו מכיר ואינו מעוניין בו? מה קורה לי? כמו עבריינים מסוימים, אני מפזרת עקבות כדי להיחשף. להיחשף על ידי מי? על ידי אלישע? שילך לעזאזל אלישע, שאת לחמי אירר, שאת חיי מירר – – – היטב ראתה איך סותם עליה יותר ויותר המבוי שנקלעה לתוכו. אם תניח לנוגה החדשה עוד קצת, לא תהיה עוד לנוגה הישנה כל אפשרות לייצב את חייה. בצאתה את השיעור, שכדרכה רשמה במהלכו כל מילה שהשמיע הפרופסור, לא זכרה דבר מן הנאמר. כאוטומט פנתה לעבר משרד הדואר, אף שברור היה לה שיעברו ימים ארוכים עד שיקבל רפי את מכתבה עם מספר התא ועד שתגיע תגובתו הראשונה. בדרכה ראתה טלפון ציבורי, וכמו כדי להתגונן מפני עצמה, טילפנה אל אלישע, התנצלה על שמיהרה אל השיעור והשאירה עליו את הילדים, והוא הרגיעה, אמר ששלושתם אכלו יפה, שוחחו ושיחקו, ועכשיו הצליח להשכיבם מעט לישון. כן מיהר לשמחה במה שאמר עזרא על הסיכוי הטוב להכנסה נוספת מהרצאות, וסיפר שהם מוזמנים כולם לבלות איתו בשבת בצ’יינה טאון וכי יהיה שם גם האיש שעשוי לארגן את ההרצאות. נוגה התאמצה לבטא את שמחתה בחדשות הטובות, אך סברה שאַל לה להשהות את תגובתה על ההזמנה לשבת.

“אלישע, מאוד הייתי רוצה להצטרף, אבל ראה מה מחכה לי בסוף־שבוע זה. החלטנו שמחר אנחנו מקדישים את הבוקר לילדים, אתה תשב בבית הספר עד שתסיים אורית את הלימודים, ואני לא אזוז מהג’יי־סי־סי כדי להרגיל את נחי לגן. בערב מוזמן אלינו הבחור ממלחמת קוריאה. ביום ראשון אנחנו אצל בקי קנופף. אני מוכרחה להשליט על חיי קצת משמעת, אחרת יתמוססו לי בין האצבעות כל השנתיים.”

“אני בהחלט מבין,” הפתיע אותה שוב אלישע. “אל תדאגי, את למדי – ואנחנו נעשה חיים.”

לאמיתו של דבר, טילפנה כדי לשוחח מעט עם הילדים, אך כיוון ששניהם נרדמו, ויתרה על כך. רגע נשארה עומדת במקומה, נבוכה יותר, ממש בפתח חנות הספרים של האוניברסיטה. אף שכספם מועט, ועליהם לנהוג צמצום מרבי, היא מוכרחה להביא משהו קטן לילדים. נכנסה לחנות, והלכה ישר למדור לפעוטות ולילדים. לנחי קנתה דפדפת גדולה עם רישומים, שממלאים בצבעים שבקופסה, שגם אותה קנתה. לאורית בחרה את “היפיפיה הנרדמת” של דיסני. כשעברה על פני אצטבאות המסומנות “רבי מכר – כריכה רכה”, עלה בדעתה שתקנה משהו גם לאלישע. היא בחרה ספר חדש, The Hidden Persuaders מאת Vance Packard שעניינו משקלה האדיר של הפרסומת בכלכלה האמריקנית. זה יוכל לשמש אותו באחת הכתבות. בדרכה אל הקופה הבחינה בתצוגה מרהיבה של תדפיסי תמונות מפורסמות בגדלים שונים. בשהותו כאן, סיפר לה רפי שוב על ילדיו, בת ובן בגילם של אורית ונחי, על אשתו החסרה כל חוש ליופי, וכך גם נראית דירתם המוזנחת, והיא דיברה על לבו שיביא לילדים ספרים ותמונות, יקשט את הקירות וירגיל אותם לנוי וליופי. עכשיו בחרה רפרודוקציה של טבע דומם מאת פול סזאן, “תפוחי עץ ותפוחי זהב” וכן תמונת נערה השוכבת מהורהרת בצד עצים ונחל, “מאדלין בחורש האהבה” מאת אֶמיל בֶּרנַאר, שתשלח אל רפי, כלומר, לפני שובה לדירה תציץ לכמה דקות למשרד הדואר.

מאחת ממחברותיה תלשה דף ועליו החלה לרשום כמה מילים, שתצרף לתמונות. סוף־סוף תעשה מה ששכלה הכתיב לב, תודיע לרפי שלמען שניהם עליהם לנתק כל קשר. ושוב חזר מה שקרה לה אמש. אמת, את המילה “אהבה” לא כתבה גם הפעם, ומכתבה ביטא את חרדותיה ואת מאבקה הפנימי. היא הזכירה את חששה שמכתביו התועים יגיעו לידי אלישע, הודתה בטעותה הכבדה כשלקחה אותו אל בקי קנופף והציגה אותו כבן דוד. פחד מוות היא פוחדת משאלות שתישאל בנוכחות אלישע על ה“בן דוד”. המסכה שהיא לובשת משגעת אותה, מה גם שאלישע כל כך נחמד אליה, “יותר מדי נחמד”. ועם זאת, עד כאב גופני היא מתגעגעת אל רפי, והיא יודעת שאילו היה עכשיו לצדה, היתה שוב מתמלאת אושר, כמו בימים הקצרים, הקצרים, הקצרים מדי, שגנבו מגורלם. “כל יום אני מחפשת מכתב שלך, ונוחלת אכזבה. כתוב לי, חביבי, כתוב הרבה. את התמונות מסגר יפה ותלה בחדר הילדים. אין עליהן כל סימן שנשלחו על ידי. ושוב: כתוב!”

יב

את בוקר יום שישי עשו ב“כוננות משבר” קרוב לילדיהם, אלישע בחצר בית הספר “וודסטוק סירקל” ונוגה, בחברת כמה מזקני הקהילה היהודית, בחדר הקריאה של הג’יי־סי־סי. אצל אורית לא התעוררה כל בעיה, וכשהחזיר אותה אלישע הביתה, כבר פיטפטה כמה מילים באנגלית וסיפרה על חברות שנקשרה בינה לבין ילדה “מאוד נחמדה”, שהמורה הושיבה אותה לידה. קשה הרבה יותר היה לנחי, שהסתגר בתוך עצמו. מדי פעם הבהיל אותו החשש, שניטש שם לנפשו, קרא “אמא, אמא” ורק אחרי שנוכח לדעת שאמו אכן יושבת ממש בקרבתו, נרגע. ימים רבים יעברו לפני שפתאום ידבר אנגלית. כפי שנדברו מראש, הסתפקו בארבע השעות הראשונות, ובצהריים נפגשו בדירה. נוגה מיהרה שוב “לכמה דקות” לסוּפֶּר", דוחה את הצעת אלישע שהוא יעשה את הקניות, שכן “אני צריכה לראות בעיני מה ניתן לקנות לארוחת הערב עם האורח שלנו, משהו מכובד ולא יקר.” לעומת זאת, הנחתה את אלישע מה להגיש בינתיים לילדים, שלא קיבלו ארוחת צהריים. בשובה, מיהרה להכין מה שיאכלו בערב, שכן עם הבחור נדברה שתאסוף אותו לפנות ערב באוניברסיטה.

“חייל שנלחם בקוריאה וחי בסין, לא ימצא את הדרך לכאן?” תהה אלישע. “כך נדברנו, ועכשיו אין לי כל דרך להתקשר אליו ולומר שאני משנה את דעתי. ומלבד זה, אני חייבת להציץ לספרייה ולעיין בכמה ערכים באנציקלופדיה למדעי החברה.”

“בימי שישי, אמרת, את נשארת בבית.”

“זה נכון, אבל מה אעשה, והמנחה הודיע לי שביום שני ישוחח איתי על החומר הזה.”

וכך, מיד לאחר שרתח המרק שעל האש, התרככו והשחימו כרעי העוף ותפוחי האדמה שבתנור, וסלט הירקות הישראלי הוכנס למקרר, לבשה נוגה את אחת מהשמלות הארוכות, האהובות על אלישע, נעלה זוג נעלי חצי עקב מהארץ, ואז גם הבחין שחל איזה שינוי בשערה – עודו אודם־נחושת מרגיז, אבל איכשהו הוא שוב מתוח לאחור, וכיוון שהוא קצר מכדי לענוב אותו בסרט קטיפה רחב, חזרה אל סיכת הנחושת הרקועה ואספה את זנבותיו הצומחים של שערה. בידה הילקוט, שאינה זזה בלעדיו, נשקה לשני הילדים ונעלמה לה.

אלישע רתח מכעס. כל הסבר יחיד של נוגה אינו מעורר לכאורה כל שאלה, אבל יחד מצטרפים דבריה וריצותיה למסכת, שאינה מתיישבת עם נוגה שלו, שאהב לומר לה בחיוך, “שבילייך נהירים לי יותר משבילי רקיע.” לרגעים שבה ונוגהת מתוכה אותה רגישות חכמה, שכה הפרתה אותו וכה אהב. כך, למשל, הספר שהביאה אתמול ושכבר החל מעיין בו, יודע שיעשה בו שימוש טוב. גם היום, אף שנשאה שק נייר מלא מצרכים, לא שכחה להביא לי עיתון, ואני יודע מה היא חושבת, “שלא ירגיש מיותר כל כך, שיקרא, יתעורר לכתוב, יחזור לפעילות”. אינני עד כדי כך טמבל, ולי לא צריך לומר שכל האותות האלה ניתנים גם לפירוש הפוך לגמרי, ומה לי עדות טובה מישיבתה עד שעה מאוחרת בלילה ליד השולחן, דוחה עד כמה שאפשר את שכיבתה לידי, את המגע בינינו. כך הספר שהביאה. כך העיתון. כך הבחור שיבוא הערב, השד יודע מאין גירדה אותו. “שיהיה עסוק מה שאפשר יותר, שיתרגם את המחזה שלו לאנגלית. שיכתוב לעיתון. שיבלה עם עזרא. רק שיניח לי לחיות את חיי במרחק זרוע ממנו.”

הרגיעו אותו הילדים, שרבו על שני הספרים המצוירים. אורית שכבה על המיטה, ואף שלא ידעה אנגלית, סיפרה את מעשה “היפיפייה הנרדמת”, כפי שזכרה מהאגדות שסיפרה להם אמה ומאלה שקראה היא עצמה בעברית. כדי שנחי לא ישתתף איתה בהנאה, קראה את הסיפור בלי קול, רק בניע שפתיים. לא הועילו לנחי כל תחנוניו. אורית חזרה ואמרה לו: “את הספר קנתה אמא לי. שחק לך בקאובויים.” לשווא ניסה את דרך הפשרה: “אז תני את הספר השני.” אורית לא ויתרה: “את שני הספרים קנתה אמא לי. לך הביאה בגדים ואקדחים של קאובוי. שחק בקאובויים.” בכך הוציאה מכליו את אחיה הקטן, הנעלב על נקלה והקל לכעוס, והוא התנפל על אורית ועל הספרים וניסה להוציאם מידה בכוח. הקולות הגיעו לחדר המגורים שאלישע ישב בו, מעלעל ב“לוס אנג’לס טיימס” והרהוריו מזמזמים סביבו. הוא הפריד בין הנִצים, וכשמבין דמעותיו של נחי וצחוקיה של אורית הוברר לו על מה ניטשת מלחמתם, הציע שישיבו שלושתם על הספה, אורית ונחי מימינו ומשמאלו, והוא יקרא בקול רם ובעברית את הכתוב באנגלית, ואם יבקשו אותו, יקרא מילה עברית ומילה אנגלית. כבאורח פלא, יבשו מיד דמעותיו של נחי. הוא הצטרף לצחוקה של אורית לשמע הצעתו של אבא לקרוא מילה עברית ומילה אנגלית, ושניהם התגלגלו מצחוק כשאמר ועשה, מילה בעברית, ומילה אנגלית, מילה עברית, מילה אנגלית. עכשיו, כשהושב השלום והילדים מילאו פיהם שחוק, קרא בתרגום עברי את כל “היפהפייה הנרדמת” ואת כל “שלגייה ושבעת הגמדים”, מקצר ומאריך ככל העולה על רוחו, עד שהחלו השניים מפהקים ומגלים שאר סימנים של עייפות ושעמום. אז הציע להם לשכב קצת, והפיתיון היה שגם הערב יותר להם לשבת עם ההורים והאורח כמה שירצו, כי מחר לא הולכים לבית הספר וגם לא לגן.

המאמץ לבדר ולשעשע את הילדים השכיח מלבו של אלישע את מחשבותיו הטורדות, והוא שיקע עצמו בקריאת הספר המרתק, על עוצמתן המבהילה של חברות הפרסום הגדולות והאמצעים המתוחכמים שהן מפעילות כדי להתגנב למוחם ולבם של הצרכנים ולעוררם, במודע ושלא במודע, לצרוך עוד ועוד. כששבה נוגה, ואיתה האמריקני שהיה בקוריאה ובסין, גבר נאה ונעים הליכות, כבר היה אלישע שלֵו ונינוח, מצפה בסקרנות רבה, מלווה ביותר משמץ של ספקנות וחשד בסיפורו, שעל פי המעט ששמע מפיה של נוגה, עולה על כל דמיון.

עוד לפני שסיימה נוגה לחמם מחדש את האוכל, החלה שיחתם להתגלגל בקלות מפתיעה, לא נפסקה גם כשעזר אלישע בעריכת השולחן, והתארכה עד הרבה לאחר שהסתיימה הארוחה ונוגה רחצה את הילדים והשכיבה אותם. אם אין הבחור הנאה הזה, הנראה בהחלט כמי שגופו מסוגל לעמוד בניסיונות קשים, בדאי גמור, וכל סיפורו מצוץ מהאצבע; ואין הוא סוכן סמוי, שהוטל עליו לבחון את העיתונאי הישראלי הזה ולגלות אם אינו בכל זאת קומוניסט נסתר – יש משהו חסר תקדים בעדותו הפלסטית, הפרטנית מאוד, על סין של מאו, כמו, למשל, מימוש הצור לפתח תעשיית פלדה ביתית בכל חצר אחורית, רעיון מטורף שהניב פרי באושים, כריתת מיליוני עצים, יערות שלמים, והעלאתם למולך הזה.

גם אחרי שהלך דרוּ שֶפַּארד, בשם זה הציג עצמו האורח, לא השתחרר אלישע כליל מהספרות והחשדות. אלא שהסיפור היה גדוש פרטים, שלא נזכרו עד היום בשום עיתון ישראלי, וקשה היה לעמוד בפיתוי ולא להעלות על הכתב מה ששמע. בשם ההגינות העיתונאית, שאל את שפארד אם מותר לו לפרסם את הדברים, ולאיש היה תנאי אחד בלבד, שלא ייזכר בשמו. תנאי כזה ניתן אף הוא להידרש לכאן ולכאן, וסיפור מדהים כל כך, המובא מפי חסר שם, מאבד הרבה ממשקלו. למרות החששות וההיסוסים, החליט אלישע לספר על קורות איש שיחו, על נפילתו בשבי ועל שלוש שנותיו בסין, ולהביא את עיקרי דבריו. מי פגש בימים ההם אדם הבא מסין של מאו ומספר הכל ממקור ראשון?!

השעה היתה קרובה לחצות. במהלך השיחה לא רשם אלישע דבר. הכול היה טרי במוחו, והוא חשש לדחות את הכתיבה עד לבוקר. לערב אחד ישוב ויהיה איש מערכת הלילה. נוגה ישבה אל שולחן המטבח עם ספריה ומחברותיה, ואלישע הציב את ה“הרמס בייבי” על השולחן הסלוני הנמוך, ישב על הספה ותיקתק כתבה ראשונה מאמריקה. ימים רבים לא אחזה אותו קדחת כותבים כמו זו, ודאות צלולה שנושא מרעיש מזה לפתיחת תפקידו המשונה, “סופרנו בלוס אנג’לס”, לא היה יכול לבקש.

“השעה כבר אחרי שתיים,” הוציא אותו קולה של נוגה מהריכוז. היא עמדה לידו. את ניירותיה החזירה לילקוטה. גם את בגדיה פשטה, והיתה בפיג’מה ההיא. “בבוקר יבוא עזרא לקחת אתכם, ואתה לא תוכל לקום.”

“הלילה אני לא שוכב עד שאסיים את הכתבה ואשלשל אותה לתיבה,” שילח לעברה חץ דקיק, קם, העביר את ה“הרמס בייבי” לשולחן המטבח, הזיז את השולחן הסלוני ושתי הכורסאות, משך החוצה את חלקה התחתון של הספה, עזר לנוגה להציעה ושב אל השולחן. עברה שעה נוספת, אולי קצת פחות, ופתאום היתה הכתבה גמורה. לפני ששכבה הניחה נוגה על שולחנו מעטפת דואר אוויר מבוילת. את הדפים המקופלים הכניס למעטפה, הדביק אותה, רשם את כתובת העיתון, יצא לרחוב, צעד עד פינת רוברטסון, שילשל את המכתב לתיבה, נשא עיניו אל השמים האדומים, שאף לתוכו את האוויר ספוג ה“סמוֹג”, והציפה אותו הרגשה נפלאה: שוב הוא על רגליו שלו.

נוגה שכבה ופניה לקיר. מי כמותו מכיר את נשימתה, איך היא נשמעת בשינה ואיך כשהיא ערה. היא היתה ערה. הוא קירב את גופו לעברה, הושיט יד וליטף את כתפה, את זרועה, את חמוקיה. נוגה לא נעה ולא זעה. הוא החליק לעבר מחצית־הספה שלה, נצמד אליה. ואז, כמו אדם שהוטרד מעולם אחר, מילמלה: "אתה רואה שאני ישנה – "

"גם בחושך אני רואה: אינך ישנה, ואת לא רוצה אותי – "

"עזוב, הנח. אין לי כוח לזוז – "

אלישע החליק חזרה למחצית האחרת של הספה, הפך גבו אל נוגה, לוחש בלבו כמה מהמילים, שהרבתה היא לקרוא: “– – – רעייתי, אפלה בינינו הזכוכית, / קרבתי עוד. ורוח בי לא קם. / את ישנה בכר אשר עליו בכית. / והס. רק עצמותי מכות נקם”.

יג

שבת וראשון היו ימים טובים לאלישע. כמה הוא כאן, בקושי כמה ימים, וכבר מתחיל הכול לזוז, נפתח לו סיכוי טוב להשלמת שכרו העלוב, הוא הכיר שניים־שלושה אנשים מאירי פנים, הנכונים לעזור לו למצוא את דרכו בעולם הרחוק והזר הזה. הכול מציעים לו, ובמלוא הרצינות, לרכוש מכונית משומשת, שלדבריהם ניתן להשיגה במאתיים דולר, במאה וחמישים, ואולי אף בפחות מזה. בארץ לא העז לחלום על מכונית, אבל עכשיו יצאה נפשו אל הסיכוי שתוך שבוע־שבועיים יתיישב מאחורי ההגה, וכל העיר האינסופית הזאת תתקפל מתחתיו. אלא מה? אם יקנה מכונית, יצטמצם מעט הכסף שהביאו מהארץ, עם המלגה החודשית של נוגה והדולרים המסכנים הנשלחים אליו מדי חודש, עד קרוב לאפס. את ההלוואה שהציע עזרא, דחה מיד. אם ייקח, ולוּ רק פרוטה אחת, חזר בלבו על מה שנעץ אביו במסמרות לראשו מילדותו, תהיה זו ראשית סופה של החברות שנקשרה ביניהם דווקא כאן, שנים אחרי התיכון.

כיוון שהשתוקק מאוד למכונית, שיכנעו אותו בנקל עזרא וידידו, שהצטרף אליהם לבלוי בצ’יינה טאון, לשעבר נעמן דגן וכאן נורמן קורן, “ואפילו נארגן לך הרצאות, אולי גם (הוסיף נורמן קורן) הוראה בטמפל “אוהב שולום”, שידיד טוב שלי מנהל בו את בית הספר של יום ראשון, בלי מכונית, פשוט לא תגיע לשום מקום.”

אלישע התקשה לאמוד את גילו של נורמן קורן. גופו היה דק וגמיש, לא כרס קטנה, לא כל שומן מיותר, ובגדי הספורט הקלים, מכנסי תכלת וחולצת סריג מפוספסת, נחו עליו היטב. רק שיבת ראשו, הגזוז קצר, וכך גם זקנקנו הקצוץ בקפידה על קרוב לעור פניו השזוף, העידו שהוא מבוגר הרבה משניהם, כבן ארבעים ומשהו, ואולי כבר בן חמישים. מרגע שהצטרף לשולחנם במסעדת “האח הטוב”, הבחין ביחסו של נורמן קורן אל עזרא הצעיר, יחס של כבוד ואפילו איזו התמעטות. הדבר לא עלה בקנה אחד עם הדמות שהוא מבקש להקרין – גבר אלגנטי, איש העולם, מכיר ויודע כל שם שנזכר בשיחתם הארוכה, בפיו אנגלית אוקספורדית משובחת (בשלב מסוים גם ביקש שיעברו לדבר אנגלית, ואלישע שיער, שרצה להאזין לדיבורו ולהיווכח ששפתו רהוטה מספיק, ואפשר להמליץ עליו). מלא בעצמו, יהיר למדי. מאוחר יותר תפס, שלמרות היות שהינם “יורדים”, עזרא הוא בעיניו הצבר האידיאלי, מגיבורי מלחמת העצמאות, הממשיך לפעול להקמת מפעל תעשייתי חדשני, שאיתו ישוב לארץ. לא כן נורמן, שירד – או נמלט – בשל חובות שהסתבך בהם. פה הוא מרצה מבוקש ביותר על ישראל, אך בשל נושיו, הוא חושש לבקר בארץ. כאן אולי הסבר לחמימות שהרעיף גם על אלישע, העיר ששמו ידוע לו כסופר, גם קרא שמחזה שלו מועלה בשעה זו ממש על בימת התיאטרון, שאל אם יש בידו תרגום טוב של המחזה, שכן הוא מכיר כמה מראשי ה“ביזנס”, עסקי הקולנוע והטלוויזיה, שישמחו לפגוש סופר ומחזאי ישראלי צעיר. כששבו לדבר עברית, החמיא לאלישע על האנגלית שבפיו, התרשם מהגילוי ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם, הרגיעו ואמר:

“אל תדאג, נסדר לך דברים טובים. אבל לפני הכול, מכונית.”

וכמי שהעיקר נשמט מזיכרונות, שאל נורמן איזו ויזה יש לו. לרגע נבהל אלישע, כאילו שוב נרמז החשד בקומוניזם. הוא שתק, מחכה להמשך. “מותר לך לעבוד ולעשות פה כסף?”

“לא, על פי הוויזה אסור לי.”

“כמוך חיים מיליונים באמריקה. לך תהיה בעיה מסוימת, וגם עליה מתגברים: מוסדות כמו המגבית היהודית המאוחדת או בתי ספר, לא יוכלו לשלם לך בלי שתציג את מספר כרטיס ה־Social Security שלך. זה הביטוח הלאומי. עליך לפנות ולבקש כרטיס ומספר. בלי זה, שום מוסד לא יעסיק אותך, לא הוראה, לא הרצאות, לא שום דבר.”

“כן, אבל אז אעבור על תנאי הוויזה ועלולים לגרש אותי.” הוא הביט בעזרא, מבקש עצה, אבל פני עזרא היו חתומות.

“אם תתגלה, יהיה רע מאוד,” אמר נורמן כחוזה פורענות, אלא שחיוך דק נתווה בין זיפיהם הקצוצים של שפמו וזקנו. “לסוֹשל סֶקיוּרִיטי אסור למסור מידע לשלטונות ההגירה ולכל מוסד פדרלי העלול להפליל מבוטחים. תגיש בקשה, לא ישאלו אותך שאלות, תקבל מספר ונגמר העסק.”

“ואם אתפס?” חזר והקשה.

“אם תיתפס, יגיע לך שיגרשו אותך.” והפעם צירף גם עזרא צחוק חנוק לצחוקו של נורמן.

שיחה זו כולה היתה חשובה מאוד לאלישע, אבל לא היא ששימחה את לבם של אורית ונחי, שאהבו כל רגע ברובע הסיני, יותר מכול את המתנות הקטנות שהעתירו עליהם עזרא ודינה חברתו. דינה קיבלה עליה ברצון את הטיפול בשניים, והם דבקו בה מיד לאהבה. היא לימדה אותם שיר ילדים אמריקני, קנתה להם משרוקיות הנהפכות לדרקוני נייר. לאורית הגישה מניפה ואת פניו של נחי כיסתה במסכת מפלצת. כשהורידו אותם דינה ועזרא אל המדרכה שלפני ביתם, חשו שלושתם, שהיה להם יום שמח מאוד.

נוגה כבר הספיקה לשוב הביתה (שוב רצה לבית המלון ולמשרד הדואר ושבה בידיים ריקות), וכששמעה את מצהלות ילדיה, רצה לקראתם וחיבקה אותם אל גופה. נחי הקדים את אורית וסיפר מיד הכול, ואורית הכניסה לפיה את המשרוקית ודרקון הנייר נפתח ישר לתוך פניה. הוא עטה את מסכת המפלצת והשמיע נהמה איומה. על הגזוזטרה, מימין לשביל, ישבו הזקנים, האירי והיהודייה, בירכו אותם לשלום והתמוגגו למראה השובבים הקטנים. נוגה החזירה חיוך וזירזה את כולם להיכנס לפני שיפתחו הזקנים בשיחה מסוכנת.

יד

נעימות היו גם השעות שעשו ביום ראשון בביתן המרווח של הדודניות בקי וננסי בבוורלי נילס. המארחות עשו כמיטב יכולתן, בקי בקולה החותך, הרם, וננסי חרש וברכות, לאפוף את הגדולים והקטנים בתחושת היותם ידידים קרובים משנים קדמוניות. כך גם ארבעת בני משפחת מרגולין, דוֹריס, סוֹל, וילדיהם דֶּבּרָה ומַייקל, שאספו אותם מדירתם. אף שהשברולט נראתה מרווחת מאוד, לא קל היה לדחוס לתוכה ארבעה מבוגרים וארבעה ילדים. סול ארך הגפיים ישב ליד ההגה ולא היווה בעיה. נחי עמד על כך שאמו תשב לידו, ולכן נדחקה נוגה מאחור עם ארבעת הילדים, ואילו דוריס ואלישע ישבו לצדו של סול.

“בחזרה,” העיר סול בקולו המנומנם למחצה, “יהיה יותר צפוף. נביא לכם את הטלוויזיה.”

בשורה חשובה זו שילהבה את אורית. היא צווחה ונחי אחריה, “טלוויזיה, טלוויזיה!” התלהבותם הצחיקה את דברה, שנראתה כבת שלוש־עשרה, ואת מייקל, הצעיר ממנה, אך בשפתו העליונה כבר ניכרים סימני ההתבגרות. המהומה היתה רבה, והגדולים התקשו להחליף כמה מילים. את נוגה פגשו כבר אמנם ביום ראשון שעבר בביתן של בקי וננסי, אך את אלישע ראו בפעם הראשונה. משום מה נזכרה דוריס שבפגישה הראשונה עם נוגה הביאה איתה בן דוד, ניצול שואה, שטס במיוחד מניו יורק כדי לפגוש מישהו ששרד מהמשפחה. דוריס הסבה ראשה לאחור, ולתוך המהומה שהקימו הילדים הטילה שאלה: “מה שלום בן הדוד הנחמד שלך?”

זה היה הרגע שמפניו חרדה. היא השימה עצמה כלא שומעת, הצטרפה לצחוקי הילדים וקיוותה שהשאלה נבלעה לתוך הרעש, ואם שמע אלישע, לא תפס מה נשאלה. אלישע שמע, ומכת חשמל זקרה את שדרתו. מה פתאום בן דוד? איזה בן דוד, שמעולם לא שמע עליו דבר, יש לנוגה? ואם דוריס אומרת נחמד, סימן שראתה אותו. אלישע נשאר יושב, דחוק אל הדלת. לפי שעה ינהג כאילו לא שמע דבר. כאילו. משום ששאלתה של דוריס סיפרה הכול.

הנסיעה היתה קצרה. רחוב רוברטסון הוא הגבול המזרחי של בוורלי הילס, כמה עשרות צעדים מדירתם של נוגה ואלישע, ואילו ביתן של הקי וננסי הוא שלושה או ארבעה רחובות מערבה משם. כשיצאו מהמכונית, ושתי הדודניות קידמו את פניהם בשמחה, רבתה הצהלה, כולם התנשקו עם כולם, אלישע היה מנומס ומאופק, ומי היה יכול לשער מה מתהפך בשעה זו בנפשו. לכבוד הביקור הראשון אצל אחת הפטרוניות של נוגה לבש את חליפת הגברדין הכחולה שקנה לנסיעה. בארץ גם בחר לה עניבת כסף תואמת, אבל בטיסת עשרים ושתיים השעות, נחי מימינו ואורית משמאלו, טבלה העניבה בספל קפה וסיימה אתת חייה. חליפה בלי עניבה זו ועידת ההסתדרות, לא אמריקה. בקי הבחינה כנראה במבוכתו והציעה לו מיד לפשוט את המקטורן.

“פה, בקליפורניה, אנחנו מאוד בלתי פורמליים, וכל אחד לובש מה שהוא רוצה.”

נינוחות אגבית זו אפיינה את מפגש ההיכרות והקלה על אלישע, שבראשו חזרה כתקליט שבור שאלתה של דוריס, שנשארה תלויה באוויר: “מה שלום בן הדוד הנחמד שלך?”. במהלך הארוחה והשיחה שלפניה ואחריה, לא חזר איש, גם לא דוריס התמימה עצמה, לשאול על “בן הדוד הנחמד”. אלישע השתדל להישמע חסר דאגה, משיב בחפץ לב על כל שאלה שנשאל על המצב בארץ, מספר כמה הלצות, מדבר על כתיבתו לעיתון, נזהר שלא להזכיר את השבוי שחזר מסין, ולא את סיכוייו להגדיל את הכנסתו בהרצאות ובהוראה, ובאחת, שיחק את המאושר באשתו, שהכול מסכימים שהיא נפלאה. נטייה לתיאטרון היתה לו מילדותו, ובלהקת החובבים של הקיבוץ זכה לשבחים רבים. ועכשיו הוא פּאליאצ’י, ליצן שלבו שותת דם.

כשקרבה השעה להתפזר, נזכרה בקי בהחלטתה לתת להם מקלט טלוויזיה ישן, המונח במוסך. לסול היה רעיון: במקום שיצופפו עוד יותר, יעמיס למכוניתו את הטלוויזיה, ייסע עם אלישע, ובהיותו מהנדס המבין משהו בחשמל, יעזור בהתקנתה. הילדים, שישבו בחדר הטלוויזיה, מהופנטים ממראה עיניהם, דרשו להצטרף, ואז ביקשה גם נוגה לנסוע עם הילדים. לאלישע היה נדמה, שהיא חוששת להשאירו לבדו עם סול, המופלג בתמימותו, אלא שסול העדיף שהתקנת הטלוויזיה תתבצע בלי הילדים.

הנסיעה היתה קצרה, וחברתו של איש גמלוני ורך זה נעמה לאלישע. בדומה לעזרא ונורמן בשבת, טרח לשכנע את אלישע, שעליו לרכוש במהירות מכונית. הוא מכיר מורה מצוין לנהיגה, בוחן לשעבר, ואם זה פנוי, כדאי שיתחיל כבר מחר. הוא, סול, יעזור בהחשת הלימוד. כשיהיה בידי אלישע רשיון מתלמד, יהיה זכאי לנהוג כשלצדו נהג מוסמך. תיקח חמישה־שישה שיעורים. ובערבים, ובסוף השבוע, תנהג במכוניתי ובשבוע שלאחריו, לדעתי, יהיה לך רשיון. בעיתוני סוף־השבוע מוצעות מכוניות משומשות למכירה, ומיד אחרי ה“טסט”, אתה מתיישב מאחורי ההגה ומתחיל לנהוג.

סול הקרין נינוחות צנועה, ואלישע התייחס לסדר הפעולות שהציע כאל מעשה מוגמר. כך גם כשהתקין את הטלוויזיה הישנה, שתקעיה היו בצד האח המדומה, מול הספה. לא היתה לה אנטנה חיצונית, כי אם שני משושים היוצאים מכן עגול, המוצב מעל המקלט, שיש להזיזם אנה ואנה עד שנהפכים הקווקווים האופקיים שעל המסך, או השלג הממלא אותו, לתמונות מרהיבות. מעתה לא ייאלצו נוגה והוא לשעשע את הילדים בלי הפסקה. הכול תעשה הטלוויזיה. אחרי שכילה את מלאכתו וכבר עמד ליד הדלת, ממלא את כל הפתח, השתהה קצת סול, ובקול מהוסס מאוד אמר:

"ידידי, אלישע, אתה מרשה לי לקרוא לך בשמך הפרטי? סלח לי על העזתי. נכון מה שאמרה בקי: פה, בקליפורניה, הכול מאוד לא פורמלי. אך גם זה במסגרת כללים בלתי כתובים ונוקשים מאוד. בעבודתך תרצה לפגוש אנשים חשובים, אני לא יודע מי, סופרים, כוכבי קולנוע, מפיקים, במאים. אולי תוזמן להרצות על ישראל. יצפו ממך שתהיה לבוש כהלכה, חליפה, עניבה, חולצה מגוהצת. סלח לי, כי כל זה הוא ההפך ממני, אבל הרגשתי שמישהו צריך לעוץ לך עצה – "

אלישע צחק במבוכה רבה:

“העניבה שלי נכנסה לקפה. ואין לי כסף לעניבה נוספת, ודאי לא לחליפה מתאימה. לא עכשיו.”

“יש לי מכר טוב, איש יהודי, שיש לו בית מסחר הגון ולא יקר לבגדי גברים. הוא יסכים למכור לך חליפה בתשלומים לשיעורים. אני אבוא איתך.”

טו

אלישע ליווה את סול עד למכונית, הודה לו פעם נוספת, וסול רק הניד מעט בראשו המלא קרזולי שיער כסופים וחייך:

“עוד אל תאמר לי תודה, מיד אני חוזר עם כל המשפחה שלך.”

השמש היתה אפופה באדי ה“סמוג” ולא נראתה, אבל באוויר היה זוהר נפלא. כמעט אמצע אוקטובר, לא חם ולא קר, וגשם לא יורד, והבתים הוורודים והירוקים והתכולים סדורים כצעצועים לאורך הבולוואר שאין לו התחלה ואין לו סוף, ונפש חיה אחת אינה נראית בו, רק השקשוק הכבוש של נהר המכוניות הזורם מערבה והנהר הזורם מזרחה. אלישע פנה לשוב אל הדירה, ואז הבחין בזקנים היושבים בגזוזטרה הפתוחה, הוא סמוק ושערו הדליל משי לבן, היא לחייה מפודרות מדי ושערה התכול אחוז בכובע רשת. בפעמים הספורות שעבר על פניהם, פטר עצמו בהנהון חפוז. עכשיו חלפה במוחו מחשבה, שהפריחה חיוך דק, כאוב ומרושע בשפתיו. מהרגע, שדוריס שאלה את נוגה לשלום “בן הדוד הנחמד שלך”, ניקרו מילים אלה בראשו. התעלמותה של נוגה אמרה הכול. איזה בן דוד יש לה כאן, ואיך זה לא הזכירה במילה אחת שפגשה קרוב משפחה? ואיך ראתה אותו דוריס, בביתה של בקי קנופף ביום ראשון שעבר, שלושה ימים לפני שהגיע הוא עם ילדיהם? ואולי באיזה מועד מוקדם יותר במהלך החודש שנוגה בעיר הזאת? חשד ערטילאי ניעור בו כבר בנמל התעופה. אך אפילו היה, או ישנו, איזה גבר נוסף, רק מטומטמת, לא אישה חכמה, שקולה וזהירה כנוגה, היתה מצידה אותו לאנשים, שכעבור שבוע יפגשו את בעלה. אלישע לא העלה על דעתו שנוגה מסוגלת לנהל חיים כפולים, אך אילו עשתה זאת היתה מוחה בקפדנות כל סימן, לא מסגירה עצמה בטיפשות כזאת. לפני מעקה הגזוזטרה נעצר, בירך לשלום את זוג הזקנים, התנצל על שטרם הציג את עצמו, הוא שכנם החדש בדירה הסמוכה, אלישע קרוק.

“אנחנו ראינו אותך. גם את אשתך, גם את ילדיכם.” אמרה האישה, וניכר היה בה שהיא שמחה לקשור שיחה, כל שיחה, עם כל אדם. “אתם משפחה כל כך יפה. בעלי ואני אומרים זאת בכל פעם שאנחנו רואים אתכם. אשתך לומדת באוניברסיטה, כך סיפרה לנו. גם אתה?”

“לא, אני עיתונאי, וכותב מכאן בשביל העיתון שלי בישראל.”

“עיתונאי?” הצטרף עכשיו גם הבעל לשיחה. “זה משהו. לא חסרים סיפורים מבאישים בהוליווד. ודאי שמעת שאדי פישר זרק את דבי ריינולדס ונפל גם הוא ברשתה של אליזבת טיילור. הוא בעלה הרביעי, או החמישי, מי סופר אותם –”

“אל תהיה מרושע כל כך, יקירי. לדעתי, הוא לכל היותר השלישי –” תיקנה אותו האישה.

“הוליווד לא כל כך מעניינת אותי, אם לומר לכם את האמת, לא הסיפורים על הכוכבים הגדולים. אנסה לכתוב על אמריקה, על סתם אנשים, שהסיפורים שהם מצניעים מעניינים לא פעם יותר מכל הוליווד.”

“אתה אמרת!” הסכים עכשיו הבעל לדבריו. “הצרה היא, שהאנשים הקטנים לא מעניינים אף אחד, לא את העיתונאים וגם לא את הקוראים. יכולתי לספר לך על עצמי. מארשה, זאת אשתי, ואני דון, דונלד, באים מפיטסבורג פנסילבניה. שמעת על פיטסבורג?”

לא עכשיו, דון. אתה רואה, האדון הזה עומד ומחכה למשפחתו. באחד הימים תבואו אלינו לספל קפה, ותשמע איזה סיפור יש לדון. הוא קיבל את לב הארגמן אחרי שנפצע קשה מאוד בצרפת. הוא יספר לך. אני דווקא חשבתי על אנשים כמו בן הדוד של אשתך, שהיו בשואה. פגשנו אותו כאן."

“גם אני הייתי צריך להגיע לפגישה, אבל התעכבתי בניו יורק.”

“זה מה שסיפרה אשתך. מה לעשות, העבודה קודמת לכול. אבל זה ביש מזל. הוא עזב בבוקר, ואתם הגעתם אחרי הצהריים. בכל אופן, אתה מביט עליו, גבר גבוה, חסון, ולא מאמין, שמכל משפחתו ניצל רק הוא, וכשמצאו אותו במחנה, שקל פחות משישים פאונד. לסיפורים כאלה אתה מתכוון.”

“בדיוק,” הינהן אלישע, מקווה שאין השניים רואים איך נס הדם מגופו והכול מתערפל לפני עיניו. ובכן, עכשיו מתחילים לצוף חלקי התעלומה לפני השטח ולהצטרף לסיפור שלם. כאן בדירה, שלדבריה נכנסה לתוכה בקושי יום אחד לפני שהגענו, התגורר אתה הגבר. ואם הסתלק בבוקר יום רביעי, וביום ראשון הלך איתה לביתה של בקי קנופף, היה פה, במיטה שעכשיו הקצתה לילדים או לספה הכפולה, שלושה־ארבעה ימים ולילות, אם לא יותר. אלישע היה כאדם נדהם, מתקשה לעמוד סמוך לזקנים החביבים והתמימים (ואלי המיתממים, תהה אלישע, שחשד עכשיו בכל העולם), אלא שאז נעצרה השברולט של סול בשפת המדרכה, הדלתות נפתחו, וראשונים קפצו החוצה הילדים, אורית צורחת “טלוויזיה, טלוויזיה,” ונחי מתאמץ להדביקה, צועק גם הוא, “טלוויזיה, טלוויזיה.”

“הנה המשפחה שלך. רוץ לקראתם!” אמרה האישה, מארשה.

אלישע מילמל ואמר, שבאחד הימים יבוא לשמוע את סיפורו של דון, קרא לילדים שלא יעזו לגשת אל המקלט וצעד לעבר המכונית, ואף שנוגה יצאה כבר גם היא, ניגש אל סול ודוריס, להודות להם על ידידותם החמה. עוד הערב, אמר סול, ינסה למצוא את המורה לנהיגה, ואם הכול יסתדר, “תנוע בשבוע הבא על גלגלים.” דוריס אמרה שהיא חוזרת שוב על מה שאמרה לנוגה, “אתם אנשים לרוחנו, ואני מקווה שתבואו בקרוב אלינו, במכונית שלכם, לסנטה אנה. די רחוק, אבל לא נורא.”

כבר באותם רגעים ראשונים לימד אלישע את עצמו להתנהל בשני מסלולים מקבילים. מה שהתנפץ בתוכו, יהיה עניינו בלבד. המסלול האחר יהיה זה החיצוני. בצבא אהב לשבת מהצד ולהתבונן בשחקני הפוקר. אל לך להניח לשחקנים האחרים ללמוד דבר מהבעות פניך, לא אם הקלפים שבידך מצוינים ולא אם אתה עומד להפסיד במשחק. היא לא תנחש דבר. הן ראתה אותו עומד ומדבר עם השנים, אבל לא תדע אם סיפרו על בן הדוד שהיה איתה בדירה, ודאי לא איך הסתלק בבוקר בואו של “אלוף נעוריה”.

נוגה חשה היטב שהוא חושד במשהו, אמר בלבו. נראה כמה תעמוד בשקר מתמשך זה. אני גם זקוק להוכחות ממשיות יותר, והן תבואנה. הן תבואנה. ככל שאעמיד פנים שאיני חושד בכלום, והכול בסדר גמור, כן תתערער יכולתה להמשיך בחייה הכפולים. אני חייב לדעת מה בדיוק קרה, מאימתי היא קשורה ל“בן דוד”, האם זה קשר שהחל עוד בארץ, או שבדרך לכאן הסתבכה. אני מסרב להאמין שכבר בתל אביב היתה קשורה לגבר שני, ובעזות המצח גררה אותי אחריה, עקרה אותי מנופי הטבעי, הביאה לכך שאמשכן כל פרוטה תמורת הכרטיסים לי ולילדים, והשאירה אותי עירום ועריה. ואם לא זה, איך הגיע “בן דוד” זה למיטתה כשבעלה וילדיה היו בדרך אליה? לבגידה הזאת אשים קץ, אבל רק אחרי שייחשף הכול. אז אשוב מיד עם הילדים לארץ. הם רשומים בדרכון שלי, ואם תנסה לקחתם ממני, אלך אל בקי קנופף וידידותיה ואספר הכול, אלך לרבנות וזו תפסוק, כידוע לכול, שנוגה אסורה לבעלה ולבועלה ואינה ראויה לגדל את ילדיה. הכול טוב ויפה, אך מאין יימצא לי כסף לכרטיסים? גם אין לי אל מי לפנות ועל מי להישען! ואפילו אשפיל עצמי ואתחנן לעזרת התיאטרון, שאינו חייב לי אגורה שחוקה, או אפנה לעיתון, לסוכנות הנסיעות, יתפשט סיפור מחליא זה כצרעת בכל הארץ, ישים ללעג אותי ואולי יחסל את עתידה של נוגה. אפילו תחליט להישאר כאן שנתיים, ובלי ילדיה, שאותם היא אוהבת באמת, בכל נפשה, יבטלו פטרוניה את המלגה וישלחוה בבושת פנים הביתה.

הזיות פרועות אלה, שככל שהפך בהן, כן הפיחו את העלבון והזעם שבערו בו, ובדמיונו לא היה גבול לנקמתו בנוגה, שקלעה אותה למצב שאין לו דרך להיחלץ מתוכו. לפי שעה, נותר לו רק לאכול את בשרו בשיניו, לשחק את האיש שאינו רואה ואינו מבין דבר, להרדים את ערנותה ולנסות לפתור את החידה: “האם כל השנים הוליכה אותי בכחש, ואני חייתי עם אישה שלא היתה קיימת אלא בדמיוני האינפנטילי, ועלי להימלט מפניה כל עוד נפשי בי? ואולי נתקפה אי שפיות זמנית, ובאותה פתאומיות תשוב להיות נוגה, אהובתי מנוער? אני רובץ במארב ומחכה.”

טז

במישור המקביל, החיצוני, התנהל הכול טוב יותר משניתן היה לצפות. בטרם מלאו שבועיים לשבתו בלוס אנג’לס, היה לאלישע רשיון נהיגה, ולפני דירתם חנתה פלימות משומשת, ששילם בעדה, מי יאמין, מאה עשרים וחמישה דולרים. לא רק סול, שליווהו באמונה, עזר לו להתאמן בנהיגה, החליט יחד איתו על המכונית, חשב שעשה קנייה מצוינת, “כמובן, בשים לב למחיר”. זו היתה גם דעתו של עזרא, בעל מכונית משובחת וחדשה יותר, אף היא יד שנייה, ודעתו התחזקה כששמע שהמוכרת היא אלמנה קשישה, הנוסעת מעט ולאט. אלישע היה ברקיע השביעי. מי בישראל של אותם הימים ראה עצמו מתיישב ליד ההגה, מתניע, נוסע לכל אשר תישאנו הרוח, לסנטה מוניקה ולחופי האוקיינוס השקט, לדיסנילנד, למצפה הכוכבים של הר וילסוֹן, לסתם טיול לאורך שדרות סאנסֶט. את כל אלה עשה אלישע, קצת עם הילדים, פעם אחת גם עם נוגה, הרבה לבדו. אכן, שום פסיכולוג ושום כדורי הרגעה לא ישוו לנסיעה ממושכת כזאת, מאחורי ההגה, כמו מלך.

היתה בזה, ממש כפי שחזה נורמן קורן, גם תועלת מעשית מיידית. בתיווכו הוזמן אלישע להרצות לפני חבורת תורמים למגבית היהודית המאוחדת, “בחינה קטנה, אצל קמעונאים בענף הביגוד,” הסביר נורמן, שאף הורה לו באילו נושאים להתרכז, ולקיים נימה אישית חמה. כיוון שהנושא המרכזי היה המבצע להצלת יהודי רומניה, ואף הופק על כך סרטון בשם “המזוודה”, הציע נורמן שיעיר דרך אגב, שאם כי הוא, למזלו, נולד בארץ ישראל, משפחתו עלתה מרומניה, או סמוך לגבול הרומני (הסכים נורמן לשינוי שיקרב מעט את הסיפור לעובדות) ומילדותו זכורה לו אותה מזוודה קטנה, כל מה שהביאו איתם הוריו מהבית הישן.

הרצאתו הראשונה התקבלה כנראה היטב, לדעת אנשי המגבית, הבוחנים הצלחה על פי גובה התרומות, שכן הוזמן שוב ושוב, ובתוך השבועיים הבאים דיבר שש פעמים באוזני חוגים שונים באותו ענף, ושכרו הועלה כבר לאחר ההרצאה הראשונה מעשרים וחמישה דולרים לחמישים. גם מספר סוֹשל סקיוריטי כבר היה לו, ולפיכך קיבל לידו שיק על סך מאתיים וחמישים דולר, כפליים ממחיר הפּלימוּת.

פרטים תפלים אינם מעניינו של הסיפור. כללו של דבר: הודות לכמה ידידים, שרק המקרה המוצלח קירבם, אולי גם משום שמשהו באישיותו חיבבו עליהם, קנה לו אלישע בזמן קצר אחיזה כלשהי בכמה תחומים. במגבית המאוחדת נחשב מרצה די טוב ולא יקר. נורמן הפגישו עם מנהל החינוך של טמפל “אוהב שולום”, והוא הוזמן לתת שתי שעות שבועיות בהוראת עברית בשכר חמישה־עשר דולר לשעה.

ויום אחד הגיע שייקה אופיר, שעמד בעיצומו של מפנה בדרכו האמנותית. מכוכב הצ’יזבטרון, זמר, חקיין ובדרן, שבכוח פיו היה משכיב לארץ קהלים שלמים, היה לתלמידו וממשיכו של אמן הפנטומימה הגדול מרסל מרסו, אמנות שבה מדבֵּר כל איבר שבגוף, מדבר כל שריר, מדבר כל ניע וכל זיע, ורק פיו של אמן הפנטומימה אסור בדיבור. חברים סיפרו לשייקה אופיר שאלישע קרוק נמצא כאן והוא כותב לעיתונו בארץ, והוא הזמינו למעין “בכורה של שיי ק' אופיר” (כך נקרא באמריקה) במועדון לילה נודע בהוליווד. במהלך הערב גילה אלישע בקהל שלל טיפוסים, החל בשיירי “הבימה” שלא עלו לארץ ישראל וכלה בכוכבים בני הארץ שדרכו לרגע, נפלו וכבו. בסוף הערב כבר ידע איך תיראה הכתבה, וכדי שתגיע בזמן ותידפס בגיליון השבת הבאה, עליו לשלשל אותה הלילה לתיבה בפינת רוברטסון. דואר האוויר היה אז מהיר ונאמן יותר מהיום. איגרת שיצאה במוצאי יום רביעי, הגיעה לשולחן העורך ביום שלישי ואפילו לפני כן.

כשנכנס אלישע לדירה, נוגה ישבה עדיין על ספריה ומחברותיה ברצועת המטבח. כשראתה אותו, סגרה את המחברת, ושלא כבימים הקודמים קמה בחיוך רחב מהשולחן, שאלה איך היה הערב והתנצלה שוב על שלא נלוותה אליו מחמת עומס הקריאה והכתיבה שמטילים כאן המורים. בקצרה סיפר של ייחודה המעניין, אך התמוה במקצת של המטמורפוזה, שעובר שייקה אופיר. הוא משקיע מאמץ פיזי כביר באמנותו החדשה, ורק חבל שליכולתו העצומה כבדרן, חקיין, מגיש נפלא של טקסטים, חדל לתת ביטוי. הקהל קיבל אותו יפה מאוד, אבל מי שזכר אותו מדבר, שר, מפיח חיים בהבל פיו, מצחיק ומרגש, מעלה מאוב טיפוסים מטיפוסים שונים, הצטער על שלא פגש מחדש את שייקה שלו.

נוגה שאלה אם הוא רעב, ואולי ירצה לשתות משהו חם.

“לא, תודה,” השיב באותה נימה צוננת ומרוחקת, ששיווה לשיחותיו הקצרות עם נוגה מאז שמע על ה“בן דוד”. “אני נכנס להתקלח ויושב לכתוב על הערב הזה.”

“בשעה כזאת?”

“אל תגידי לי שזה מאוחר מדי בשבילך. אצלי מוקדם, רק קצת אחרי חצות. כשתרגישי שאת רוצה לשכב, אמרי לי. אגב, בבוקר אני מסיע את הילדים. בצהריים יש לי הרצאה.”

“ומה יהיה עם הילדים?”

“בכל יום שישי תהיה לי הרצאה. חמישים דולר. את ממילא בבית בימי שישי.”

“לא, מחר אני חייבת להחזיר ספרים לספרייה. אגמור ואסע ישר לאסוף את הילדים.” “כרצונך.”

מקולח ולבוש בפיג’מה הקיצית, שגם בראשית נובמבר לא היתה קלה מדי, הציב את ה“הרמס בייבי”, ישב על הספה, הכניס נייר ותיקתק: “שיי ק' אופיר בפה סגור בהוליווד”.

את מצב הרוח הטוב שהביא מהמועדון, שכמה מהישראלים שם זיהו אותו, החמיאו לו, ביקשו את קרבתו, שיפרה תגובתה המפתיעה של נוגה. “פתאום היא מגביהה ראשה, מקדמת פני בחיוך, ומי יאמין, קמה ממקומה ומציעה לי משהו חם. מתברר שגם נוגה נמנית עם הטבע האנושי. הושט לה כתף קרה, תן לה להרגיש שחדלת לכאוב, ששוב אינך הסמרטוט שיובא על תקן בייבי־סיטר ומיד היא מתרככת ושבה לחזר אחריך. יש לי מכונית, והנסיעה ברחובות הלא נגמרים הופכת כל עבד למלך. סול אילץ אותי לקנות חליפה, עניבה, שתי חולצות, נעליים תואמות, וההרצאות מחזירות במהירות את מלוא ההוצאה. השבוע גם הגיע סוף־סוף מכתב ראשון מעורך העיתון, והוא מברך אותי ומצטט קוראים המשבחים כתבות שלי שאינן מעלות גירה פוליטית, לא סואץ, לא אבא אבן, לא ערבים, לא האו”ם, אלא חיים בארץ רחוקה, סתם אנשים, והעיקר, קצת הומור, למען השם, קצת הומור. מחמאה זו מצחיקה אותי בכל פעם מחדש: אני מקרין הומור, רוגַע, אחד שהולך לו טוב באמריקה ומשקיף על הכול בלי עצבים, מהצד, בחיוך בלתי מעורב, אני! נכון, זה שהתייצבתי על רגלי החזיר אותי לאיזשהו איזון, ואם יימשכו כך הדברים, יהיו הרצאות, עבודתי בטמפל “אוהב שולום” לא תופסק והקומץ מהעיתון יישלח לי כסדרו, לא אהיה סמוך כלל על המלגה של נוגה. זה לבדו מרפא יותר מכל תרופה. והדבר השני, שהצלחתי לזרות ערפל בעיניה, אני לא שואל. לא חוקר, לא רוצה לשמוע סיפורי בדים על בן הדוד ניצול השואה. נראה עד מתי תחזיק המסכה שלה מעמד. מה כאן? אולי באמת, כמו שחשבתי מיד, היא רצתה בעצם להיתפס, להראות לי שגם לה יש מאהבים?!"

אין הסיפור מרבה לתחוב אפו אל בין הנפשות הפועלות, אבל ברגע כזה אינו מתגבר על יצרו ותוהה על מצב רוחו המרומם של אלישע. אילו לא היה מלא כל כך בהצלחותיו, היה שואל מדוע נחפזה נוגה לסגור את מחברתה ברגע שנפתחה הדלת, לקום לקראתו בפנים שוחקות ולשאול בדאגת אישה אוהבת אם הוא רוצה לאכול או לשתות משהו. היה לא רק שואל, אלא ניגש אל שלחנה, פותח את המחברת במקום שנסגרה בחופזה ומוצא את איגרת האוויר אל רפי, שכבר היתה קרובה לסיומה. אלא שאילו נהג כך, שוב לא היה אלישע קרוק, שבינו לבין נוגה שרר של השנים אמון ללא גבול (וזאת, אגב, גם כתבה נוגה באיגרותיה אל רפי). גם כשהחזיק בידיו איגרות אוויר שהגיעו על שמה, כפי שיסופר מיד, הניחן סגורות לפניה. מי יודע איך היו מתגלגלים חייהם, ומה היה קורה לסיפור, אילו קרא אלישע כמה מהאיגרות שהריצה נוגה אל רפי מאז נפרדו לפני חודשיים ויותר בניו יורק ועד לשעת לילה זו, או אילו ידע שאיגרות כאלה כתבה גם במהלך ארבעת השבועות שלו כאן, כמעט מדי יום ביומו, מתחת לאפו, הוא בחדר המגורים והיא במטבח. כיוון שלא קרא ולא ידע, מסיים בזה הסיפור את הערתו. האיגרות, כשהן לעצמן, לא השפיעו על מהלך הדברים.

נכון הדבר שמישהו היה צריך להישאר עם הילדים, וזו היתה סיבה מספקת לנוגה שלא להצטרף בערב ההוא אל אלישע. אבל לא זו היתה הסיבה העיקרית. תא הדואר בווסטווד החל לחיות, ובאותו בוקר מצאה מכתב ארוך שנשלח מנאפולי, ידיעה משמחת – בעוד שבוע תעגון “ישראל” בניו יורק. רובו של המכתב היה עצוב. רפי שקע שוב בדיכאון קשה. לא אחת אמרה נוגה בלבה, שהקשר איתה הוא סיבת דיכאונותיו, או שלפחות הוא מגביר אותם, היפוכו הגמור של מה ששאפה כל כך להעניק לו. שוב דיבר על בערותו. עם הספרים שהמליצה עליהם קשה לו מאוד להתמודד. אין לו ראש למתמטיקה. גם לא למאמרים מסובכים בספרות. וחוץ מזה, כשהוא מגיע הביתה, מוציאה לו אשתו המטומטמת כל חשק למשהו. לה טוב בחיים כמות שהם, והוא, השגרה משגעת אותו. וכאן באה הערה משונה במצקת בדבר מה שמניע את נוגה להתמיד בקשרים איתו. “אני חושב,” כתב, “שגם אצלך פועל רק הפחד מהשגרה. הלוא בעצם לא חסר לך כלום, את משכילה, את נהדרת, יש לך בעל סופר, שמעריץ אותך, ילדים שאת אוהבת, ורק הפחד מהשגרה מושך אותך אלי. אני אחר. אני בור. אני פרא. אני רדוף שדים. בדמיונך העשיר הפכת אותי לאחר מגיבורי הים הגדולים, אבל אני בסך הכול בַּרמן, ספרן, אחראי למחסן הבגדים, שום דבר. ואילו שאלת, היית שומעת עלי דברים גרועים יותר, שאת לא יודעת ולא משערת. תכתבי לי את האמת, האם בגלל שאני מכניס קצת פלפל לחייך, את נמשכת אלי? למרות שאני אוהב אותך עד מוות, אני לא יכול לחשוב על שום סיבה אחרת. מה מצאת בי? אין לי שום עתיד, ואני לא יכול להציע לך כלום. את אבק נעלייך אני לא שווה.”

מכתב כזה אינה יכולה להשאיר יום אחד בלי תשובה. כמה הוא מתייסר, איש נהדר זה, כמה אינו מכיר בערכו. אילו כסף בידה, היתה ממציאה תירוץ וטסה אליו לניו יורק. בסוכנות נסיעות ביררה את מחיר הכרטיס, וחשכו עיניה. עכשיו הבינה כמה עלה לו ביקורו אצלה, ושנית לא תעז להעלות בקשה כזאת על דל שפתיה. היא חייבת לכתוב מיד. עליה לציין בדיוק באילו שעות, החל ביום שישי הבא, תהיה בבית ויוכל לטלפן אליה בשקט. היא חייבת לדבר איתו, לעודד את רוחו. וכך כתבה בתשובתה:

"לזאב הים שלי ערב טוב!

אל תיפול ברוחך, זה לא נאה לגבר כמוך – בעל תבונה ואופי כמוך. ואתה באמת גבר – בעל רצון חזק – שאף פעם אינו מאבד את עשתונותיו, שיודע להתמצא בכל מצב, שאוהב את החיים ואסיר תודה על כל מה שהם נותנים ומזמנים לו.

חבוב שלי! זה מה שבכל אופן כל כך מצא חן בעיני בך, ואלה הם היסודות שכל כך נמשכתי אליהם בך. גם אישה כמוני אוהבת להרגיש גב רחב לפעמים, ולא תמיד להיות גב ומשען ומקור עידוד לאחר. כל כך הייתי רוצה לראותך – הרגע – הייתי יכולה להגיד לך אלף דברים שאי אפשר לכותבם על הנייר העלוב הזה, ואם גם לא הייתי אומרת דבר, בוודאי היית מרגיש אותם…

אינני יודעת איך קשרת את יחסי אליך עם מה שאתה מכנה ‘שגרת חיי’. שגרה דווקא אין בחיי הנישואים שלי, בכל אופן אנחנו נאבקים בה, משנים את המקום, כותבים ספרים, מחזות, לומדים, ומתכננים תמיד תוכניות לעתיד. אלישע מתרגם את המחזה שלו, כותב לעיתונים, סידר לו הרצאות ומרחיב את קשריו עם אנשי האמנות כאן. גם איתי הוא נחמד, אולי יותר מדי – – –

ואת העיקר שכחתי: עוד שבוע – ואתה בניו יורק. אילו יכולתי לבוא אליך ליומיים או שלושה, ליום, לכמה שעות, אבל זה בלתי אפשרי, לי וגם לך. אז שים לב לזמנים, שאהיה בבית ואחכה לטלפון שלך: אם תגיע ביום שישי, הריני בבית, וכן בשבת וביום ראשון. ביום שני עד הצהריים. ביום רביעי עד הצהריים. וכן כל הערבים. צלצל, אל תחשוש (ואל תתפלא אם לא אקרא לך בשמך). נורא שאפשר לדבר רק לתוך שפופרת, אך גם זו נחמה פורתא – – – ".

הקורא מכתב זה, יבחין בערבוביה הרגשית, טעונת הסתירות הפנימיות, שנוגה לא נחלצה מתוכה גם בתום השבוע הרביעי לשובו הפיזי של אלישע לתוך חייה. כשם שנוגה החדשה, זו שאינה חדלה לכמוה אל רפי, היא גוף אחד עם נוגה הישנה, שכמובן מאליו הווה ותמיד תהיה אשתו של אלישע. כך גם את המכתב כותבות שתיהן, זו כך וזו אחרת: “כל כך הייתי רוצה לראותך – הרגע – הייתי יכולה להגיד לך אלף דברים שאי אפשר לכותבם על הנייר העלוב הזה,” כותבת האחת, וממשיכה האחרת “שגרה דווקא אין בחיי הנישואים שלי, בכל אופן אנחנו נאבקים בה, משנים את המקום, כותבים ספרים, מחזות, לומדים, ומתכננים תמיד תוכניות לעתיד.” אין היא מעלה על דעתה, שיריעת חיים הארוגה משתי של קַנבּוֹס וערב של קורי פנטזיה חשופה לכל פגע. היא פועלת כמי שבוטחת שכל החיים עודם לפני שתיהן, שתיים שהן אחת, אחת שהיא שתיים.

בשתיים קמה נוגה מהשולחן ואמרה לאלישע, שהיא עייפה ומוכרחה לשכב. הוא פתח את הספה ועם ה“הרמס בייבי” עבר למטבח, לסיים את הכתבה, שהתקשה בה יותר משדימה.

נוגה חששה שיקשה עליו לקום בבוקר ולהסיע בזמן את אורית לבית הספר ואת נחי לגן, והפצירה בו שישכב עכשיו גם הוא. לו נדמה היה שמוצנעת כאן הזמנה לשכב איתה, והוא השיב לה בחיוך צונן ומרוחק, כאומר, עכשיו תחכי את לי עד בוש.

יז

בבוקר הקים עצמו אלישע בקושי מהספה, והסיע את אורית לבית הספר ואת נחי לגן. כשחזר, נוגה כבר לא היתה בבית. הוא שתה קפה ונגס משהו, צפה בחדשות הבוקר בטלוויזיה, קרא בספר “המשכנעים הנסתרים” (כך תירגם להנאתו את השם “The Hidden Persuaders”) לקראת מאמרו על טירוף הצריכה, שאין אדם כאן היכול להימלט מפניו. כיוון שחשש לאחר למגדל משרדים בווילשייר בולוואר, שבקומת האירוח שבראשו ירצה מעתה מדי יום שישי, אגב ארוחת צהריים, באוזני קבוצת תורמים שונה, לבש את חליפתו החדשה, ענב על חולצה מעומלנת את עניבתו האחת, ויצא לדרך. תיבת הדואר תחכה לו עד שובו.

המפגש לגיוס הכספים למגבית הסתיים מוקדם מהצפוי, ועלה על דעת אלישע שאם יזדרז, יספיק לאסוף את נחי ונוגה בג’י־סי־סי ומשם ימשיכו שלושתם מערבה עד “וודסטוק סירקל” ויאספו גם את אורית, המסיימת את הלימודים בשלוש. את גן הילדים ואת בית הספר החמיץ רק במעט, אבל לדירה הגיע ראשון. עד מהרה התברר לו מדוע: נוגה ביקשה לחסוך את תעריף המונית המיוחדת, שהציע שתיקח בדרך הביתה, ועם הילדים נגררה מאוטובוס לאוטובוס. לילדים חילקה מתנות קטנות, הציעה להם שוקו קר ו/או גלידה, והשכיבה אותם לנוח. אלישע מיהר להחליף את חליפת הייצוג שבחולה משובצת קלה ובזוג מכנסי ג’ינס מהוהים וארוכים מדי, שסול אילץ אותו לקבל מידיו. נוגה ישבה על ספריה ואלישע המשיך לרשום הערות. רק ברדת הערב נזכר שלא בדק אם יש דואר ושאל את נוגה אם היא הציצה לתיבה.

“לא, גם אני שכחתי,” אמרה, הדואר היחיד שציפתה לו באמת הגיע גם הבוקר לתאה בווסטווד. אלישע יצא עד לחומה הנמוכה, המבדילה את החצר מהמדרכה, ובה היו קבועות התיבות. בתיבתם מצא מעטפה אחת, שנשלחה מחברת הטלפונים.

“זה החשבון החודשי הראשון שלנו,” אמרה נוגה. “לכמה הוא מגיע?”

היו נקובים בו סכומים שונים, כולם קטנים. אך בלטו בו שתי שיחות long distance, ובעיקר זו שצוינה גם במילה collect, כלומר שאת מחירה ישלם זה שאליו מטלפנים.

“מה פתאום שתי שיחות? ואיזה קוֹלֶקט?” תמהה נוגה. “היתה לי רק שיחה אחת, אל החברים שלנו בלונג איילנד, לשמוע שנחתתם בשלום ולהחליף מילה עם הילדים.”

“אז מה השיחה השנייה? לפי הכתוב בחשבון, זו שיחה שהסכמת שתיזקף לחובתך.”

“זו טעות. לא קיבלתי כל שיחה ולא הסכמתי לחייב אותי בשום סכום.”

חברות טלפונים אינן עושות טעויות מסוג זה, אמר בלבו, שמר על חזות צוננת ומרוחקת, ואמר:

“טוב, בבוקר אטלפן אל החברה ואעמיד אותם על טעותם.”

גם בפניה של נוגה לא ראה אלישע סימן קל ביותר של בהלה או מבוכה, ואף שחמתו עליה בערה בו להשחית, אמר בלבו, ובהערכה, שבמשחק פוקר היתה היא מביסה אותו.

רק כלפי חוץ נראתה כך. הן היטב ידעה, שכל טעות לא נפלה כאן. רפי טילפן אליה, לבקשתה, אחרי שביררה עם אלישע את המועד המדויק של נחיתתם בלוס אנג’לס, כדי לומר לו עד איזה יום יוכלו להיות יחד. כששאלה המרכזנית אם תקבל שיחה זו מניו יורק collect, כל כך שמחה לבשר לרפי שהוא יכול לטוס מיד ללוס אנג’לס, שלא חשבה על שום דבר אחר, ולא שיערה כלל שבחשבון יופיע שמו של מבקש השיחה. איזו טעות איומה. אוי לחייה אם תאשר מחר חברת הטלפונית, שהיתה שיחה כזאת ואף תנקוב בשמו של המטלפן אליה. מה פתאום ביקש רפי שהשיחה תהיה על חשבונה, ואיך הסכימה ל“קולקט” הזה, המרשיע אותה הרשעה גמורה. התקווה היחידה היא, שבחברת הטלפונים לא רשום שם, או ששיבשו את שמו לבלי הכר. נוגה ישבה על הספר החדש ששאלה בספריית האוניברסיטה, הפעם רק ליום אחד, ולא היתה מסוגלת בשום פנים להתרכז. לראשונה חשה ממש פחד מפני מה שזומם אלישע, שנהפך בשבועות אלה לגוש אבן קרה. הן תמיד היה איש רעים להתרועע, אוהב לספר, אוהב לשמוע, שוטח את לבו באוזני כל שומע, ועכשיו הוא כמו באותם ימים רעים שהכירה אצלו עוד מנעוריהם, מגיף את כל התריסים, פשוט איננו, מניח לשתיקתו הרת הפורענות להוציאך אט־אט מדעתך. והאמת היא, שגם בלי “עזרתו” זו היא חשה כאילו השתלט “דיבוק” על חייה ואין היא מסוגלת לגייס בתוכה את הכוח לגרשו מתוכה. הנה, תוך שמחשבות אלה משגעות אותה, כבר נטלה אחת מאיגרות האוויר, השמורות אצלה בקביעות במחברת הרשימות הגדולה, כתבה את התאריך ואמרה לפתוח ב“רפי, חבוב, היום בגד בנו המזל”. אבל מפחדו של אלישע, כמין הטעיה, וגם משום שממילא הגיעה השעה למלא חובה נדחית זו, כתבה איגרת להוריה וציירה בוורוד את חייהם המשותפים כאן בקליפורניה, ארץ אביב הנצחים, את הילדים המתחילים כבר לקשקש אנגלית ועוד כיוצא באלה. עכשיו תכתוב איגרת דומה גם להוריו של אלישע, אף תשאל אותו אם ירצה להוסיף מילים אחדות. ואז, במהירות, כתבה גם לרפי על פרשת חשבון הטלפון, שצריך רק להתפלל שתסתיים בכי טוב, הוסיפה שלמרות הכול היא מבקשת שבהגיעו לניו יורק יטלפן בהתאם ללוח הזמנים שפירטה במכתבה מאמש, רק שייזהר ששיחותיו לא ייזקפו על חשבונה, “ולא בגלל הכסף, אתה מבין בעצמך”. נוגה הישנה ידעה שהיא משליכה עצמה לתוך מדורה בוערת, אבל בעט החזירה נוגה החדשה, ובעקשנות שאינה מכירה בשום זהירות, המשיכה, “טלפן, כתוב, ואל תדאג, רק היזהר. הכול יהיה בסדר.” וכשסיימה, אמרה לאלישע, שהיא עייפה מאוד ומתה לישון, אך היא יוצאת לכמה רגעים לשאוף אוויר ולשלשל לתיבה שבפינת רוברטסון את האיגרות להורים, “שבאמת הייתי צריכה לכתוב כבר מזמן,” ורק ביקשה שיפתח את הספה.

יח

בשבת הותר לילדים להישאר במיטה, ואלישע העביר לחדרם את מקלט הטלוויזיה, חיברו אל החשמל, הטה את קרני האנטנה לכאן ולכאן עד שהתחדדה תמונה והתגלה עוד פרק בסדרת “לאסי שובי הביתה”, שעל הצפייה בה לא היתה כל מחלוקת בין אורית לנחי. עכשיו יהיה קצת שקט.

לילידם הגישה נוגה את ארוחת הבוקר במיטה. מול הטלוויזיה הם אוכלים הכול ומהר. לאלישע ולעצמה מזגה קפה, קלתה פרוסות לחם שיפון בטוסטר של הדירה, הניחה חמאה, גבינה וריבה, וישבה גם היא לאכול. אלישע כבר הקדים וטילפן אל “שירות הלקוחות”, שאת מספרו מצא בחשבון הטלפון, וקול מוקלט מסר שבשבת פועל השירות מתשע עד תשע. בגמר הארוחה החטופה והאילמת קמה נוגה להתלבש לנסיעתה לספריית האוניברסיטה, אך לפניה היתה ציפייה דרוכה של חצי שעה. אלישע לבש חולצה משובצת ומכנסי ג’ינס, וכיוון שהיא משתהה בדירה, אמר, יקפוץ לרגע להביא את עיתון הבוקר. התחום שהתמצא בו, התרחב כבר עד לפינת רוברטסון ושדרות ווילשייר. היה שם מעין מרכז מסחרי זעיר ובכללו הסניף של “בנק או אמריקה”, שחשבונם היה בו. על המדרכה ניצבו תיבות מתכת ובהן עיתוני הבוקר. לתוך חריץ אתה מכניס מטבעות, התיבה נפתחת, אתה שולף עיתון, סוגר – והתיבה שבה וננעלת. המרחק מדירתם לא נראה עוד גדול ומרתיע כבתחילה, ודווקא הבוקר עשה את הדרך ברגל. נוגה מתוחה, אבל הוא אינו ממהר במיוחד.

בהיותו קרוב לביתם, ראה את הדוור בחליפתו האפורה דוחף את הדו־אופן עם דברי דואר, עובר מתיבה לתיבה. אלישע הציץ בעיתון, מחכה עד לאחר שיפקוד הדוור את התיבה שלהם. גם מהמקום שעמד בו ראה שהוא משלשל משהו לתוכה. השיק החודשי הראשון מעיתונו, שכבר היה צריך להגיע, לא היה. אבל היו בה שתי איגרות אוויר המיועדות לנוגה, וכן איזו גלויה הנושאת אופי רשמי מבית הדואר של ווסטווד, אישור על פתיחת תא דואר, שמספרו נקוב הגלויה, גם הוא ממוען לנוגה. על האיגרות הוטבעו חותמות האוניברסיטה ובמקום המען המקורי, המלון שהתגוררה בו עד שעקרה לכאן, אשר נמחק בדיו, נרשמה כתובתם. בולי הדואר היה איטלקיים, חתומים בנאפולי לפני יותר משישה שבועות. בצדה האחורי של אחת האיגרות נכתב באותיות רומיות, רפאל מפרש, ובשנייה רק מילה עברית אחת: ההוא.

מסכנה נוגה, חלפה בראשו מחשבת חמלה, כמה מסכנה, כמה טיפשה. עכשיו כבר אין לו כל צורך להתקשר אל חברת הטלפונים. הנה השם: רפאל מפרש. איך נופל עליה הכול בבת אחת, אמר בלבו בצער, כאילו לא לו הצמיחה קרניים, לא אותו היא מוליכה בכחש מי יודע מאימתי. חמה ועלבון, שניצתו בו מחדש כלהביורים, שרפו את חמלתו ואת צערו על המלכודת ללא מוצא שנלכדה בה. הבוקר יעמיד אותה בניסיון אחר ניסיון. הוא לא יפתח את האיגרות, אינו מעוניין לקרוא את הכתוב בהן. קר כקרח יניח אותן לפניה ויראה איך תנהג כשהיא עומדת בגבה אל הקיר. האם תישבר עכשיו, תודה שבגדה זו, בדמעות תבקש מחילה ותישבע שכל נאפופיה לא היו אלא טירוף רגעי וכי “רק לך, אלישע יחידי, מעולם ועד עולם, נתונה אהבתי?! הלוא אתה יודע,” תבכה בחיקו, “הלוא אתה יודע.”

אגב כך בדק שנית את הודעת בית הדואר. בנתון אחד הבחין פתאום, בתאריך שבו הועמד תא הדואר לרשותה, יום או יומיים לאחר הגיעו לכאן. ברור מדוע: אותו רפאל מפרש לא יוכל לכתוב לביתה כמו ל“אולד קולוני הוטל”. עיני אלישע הוצפו דם. בלי לחשוב מה הוא עושה, נכנס למכוניתו, שחנתה בצד זה של הרחוב, התניעה, עשה סיבוב פרסה, ונסע מערבה. לווסטווד, לבית הדואר, הפתוח בשבת עד לצהריים. בין תאי הדואר הרבים חיפש מספר 24754, חיפש ומצא, עד לא היה יכול לראות מה יש בו. ניגש אל הדלפק, הראה לפקיד את ההודעה שהתקבלה הבוקר, הציג את רשיון הנהיגה שלו, אמר שבעלת התיבה היא אשתו, הרתוקה למיטתה, וביקש לקבל את הדואר שבתאה. הפקיד, גבר קשיש שמבעד למשקפיו עבי העדשה הביטו עיניים עגומות, שראו כבר הכול, הגביה את כפותיו כאומר, “אני באמת מצטער” והניע ראשו בשלילה. רק בעל התא רשאי לקבל את הדואר המיוחד לו.

בינתיים כבר שככה רתיחת דמו. הן רק ביקש לוודא שאכן עשתה גם מעשה שפל זה, והנה ראה את התא במו עיניו. תחב לכיס חולצתו את הודעת בית הדואר, ובזעם כבוש הדהיר את המכונית בחזרה מזרחה, לדירתם. אם שם המשחק בין נוגה לבינו הוא פוקר, בכיסו נמצא הג’וקר. כשהעיתון ואיגרות האוויר בידיו, נכנס פנימה. הילדים כבר היו לבושים, ישבו בשפת המיטה ולא גרעו עיניהם מהטלוויזיה. ברגע שנכנס, קמה נוגה, נטלה את ילקוטה, שהיה מונח לידה על השולחן, וניכר היה בה שאינה מכילה את כל המתחולל בתוכה. “כבר עמדתי לצאת יחד עם הילדים. כמעט שעה קנית עיתון?” “את הילדים אני לוקח. אם תרצי, אסיע אותך לאוניברסיטה ואשיב לך את הזמן שאיבדת.”

“לאן אתה לוקח אותם?”

“עוד לא החלטתי. אולי לדיסנילנד.”

“ולא תמתין עד שאוכל גם אני להצטרף?”

אלישע התעלם מהשאלה, ואמר:

“אגב, בתיבה היו שני מכתבים בשבילך. הנה הם.”

משתיקתה ומן האופן שלקחה מידו את האיגרות, בקושי העיפה בהן מבט ותחבה אותן לתוך ילקוטה, היה ברור שזיהתה את השולח. אין לה בושה. הנה ההזדמנות לומר משהו, אבל גם כשנשארה בלי קלפים, לא נואשה מהפוקר. אם כך, עכשיו תורי, החליט אלישע.

“שבי עוד רגע אחד. רק אעמיד את חברת הטלפונים על טעותה.”

נוגה ישבה, פניה חתומות. אלישע דימה לשמוע את פעימותיו המבוהלות של לבה. שתפרפר קצת. וזו רק ההתחלה, מנוולת שכמותך. קול אישה מעבר לקו בירך אותו בבוקר טוב. היא האזינה לטענתו, שחשבונו חויב בטעות בשיחת “לוֹנג דיסטֶנס קוֹלֶקט”, שלא היתה ולא נבראה. הוא הקריא את מספר החשבון ונתונים אחרים שביקשה, ובתוך שניות אישרה שלא נפלה שום טעות, גם נקבה בתאריך, במקום שממנו טילפן אותו אדם וגם אייתה את שם משפחתו המוזר. מפרש. רפאל מפרש.

מדים עצמו כמי אל ראה את השם בגב איגרת האוויר, כמטומטם גמור, הושיט לנוגה הזדמנות נוספת: “הפקידה אומרת, שכן היתה שיחה, קראה בשם המקום שממנו חייג האיש. שמו רפאל מפרש.”

נוגה קמה שוב ממקומה, הילקוט בידה, ואמרה:

“טוב, אני נשבעת לך: לא קיבלתי שיחת קולקט, והשם הזה לא אומר לי דבר. אבל אם לא תהיה ברירה, ניאלץ לשלם.” קולה החם, האהוב כל כך, היה צרוד וחורקני כעץ יבש. “קח את הילדים לאן שתיקח. אני אתפוס אוטובוס ואסע לבדי לאוניברסיטה.”

וקמה ויצאה, בפעם הראשונה שוכחת לנשק את הילדים, להיפרד מהם לשלום ולהבטיחם שתחזור ברגע שרק תוכל. אל גבה נחבטו המילים האחרונות של אלישע:

“נתראה בערב.”

יט

עד שהגיע האוטובוס הצליחה נוגה לעצור איכשהו את הדמעות שנקוו בעיניה והורידו מסך של ערפל בינה לבין כל מה שמחוצה לה. אוטומטית עלתה בדלת הפתוחה, שילשלה את המחיר המדויק של הנסיעה לתוך המתקן שליד הנהג, חותרת להגיע למושבים האחוריים. בשעה כזאת, ובשבת, האוטובוסים ריקים, להוציא כמה זקנות וזקנים הנוסעים לבית הכנסת בוֶוניס, שכונה המושכת מכרכי המזרח הקרים יהודים ויהודיות עניים שבצאתם לגמלאות רצו בעקבות השמש לקליפורניה.

ברגע שישבה, פרץ מתוכה הבכי, ושוב לא היה לו עוצר. באגרופים קמוצים חבטה על פניה, על רקותיה, מתכווצת כולה ושומעת עצמה ממלמלת בקול: "אני מטורפת. איבדתי את שפיותי. מה עשיתי לחיי כולנו. לולא הילדים, היום הייתי מתאבדת. לא בפעם הראשונה נכנסו לתוכי השדים ועשו בי כחפצם. אבל הפעם, אמא’לה, למה לא היית על ידי ולא הצלת אותי מעצמי. מה אני עושה, מה אני עושה. נשארתי בלי שום דבר. היטב אני יודעת מה זומם אלישע. הכרתיו בנדיבותו, ועל בשרי חזיתי את נקמנותו. להתעללות בי לא יהיה גבול. צינה אכזרית מנשבת מפניו לעברי. הוא יגרש אותי. הוא ייקח את ילדַי. יעשה הכול להמיט עלי חרפה ולשים קץ ללימודי כאן. על נסיעה כזאת חלמתי שנים, והנה, כשהכול התגשם לכאורה, אלישע, עלי להודות, השאיר אחריו הכול ובא עם הילדים, ואפילו בימים מרים אלה השתדל להקל עלי, מה עשיתי אני? דיבוק השתלט עלי. איך יכלה אישה כמוני, מפוכחת, שאפתנית, דבקה במטרותיה, ליהפך לנפש עלובה ברומן למשרתות, לזרוק הכול משום שגבר נאה במדים לבנים השפיע עליה אהבה. אינני מכחישה: היה לי נפלא להיות שוב נחשקת, להינשא בזרועות גדולות ושריריות, לחוות מה שכתב לורנס על אהבה משוחררת מכל המוסכמות והזיופים של המשפחה הבורגנית. בגידתו על אלישע בי פצעה אותי עמוק כל כך, משום שבעיני היתה אהבתנו התממשות אידיאל האהבה הזאת, ואני זוכרת שבקיץ ארבעים ושמונה כתבתי זאת לאלישע ואף ציטטתי מתוך “מאהבה של ליידי צ’טרלי”. מיום שבגד בי עם המטורפת הזאת בגרנות, דימם הפצע בתוכי, וגם כשעשה שמיניות באוויר להיטיב איתי, לפייס אותי, ראיתי איך בתוך תוכו הוא חושק באחרות, אש היתה ניצתת בעיניו למראה אותן מוּזוֹת תל אביביות. אני נשארתי רק כמין התחייבות, שאיש כבוד כמותו יעמוד בה כל חייו, אך בלי אהבה. אמא’לה שלי, מה אני עושה, מה אני עושה, אפילו למות אינני יכולה להרשות לעצמי – – – "

כבר עמדה מחוץ לאוטובוס, עיניה יבשו והמסכה חזרה לפניה, אך נשארה במקומה, מתקשה להחליט מה לעשות, להחזיר את הספר ששאלה בספרייה ליום אחד, להיכנס לדראגסטור ולחכות עד שתשכך הסערה המאיימת על חייה, לחשוב על מה שתשיב לאלישע, כשיצלוב אותה בלי רחם, איך בכל זאת תמנע מה שברגע זה נראה בלתי ניתן עוד לאיחוי מחדש. שלא לנקר את עיני המלצרית בדראגסטור, הזמינה גם עוגת גבינה, ולא נגעה בה ולא בקפה. הצד הנורא ביותר בטירוף הרותח בי הוא זה שהביא עלי את היפוכו הגמור של מה ששאפתי אליו כל כך. במו ידי שמתי לכל זה קץ. אני יודעת מה עשה בי הדיבוק: הייתי חייבת לגאול את כבודי הנשי, גם לנקום באלישע על בגידתו, אך יותר מכול להוציאו מאדישותו כלפי, להבעיר את אהבתו של הממשיך לחתום דרך שגרה “אוהבך מנוער”. איש לא יאמין לי, גם אם אצעק מראשי הגגות, שרק אותו אני אוהבת, אהבתי ואוהב תמיד, ומה שקרה ביני לבין רפי לא היה אלא סערת חושים. גם ברגעי תשוקה לוהטים דחיתי כל דיבור מצדו על התקשרות קבע, לא השמעתי את המילה “אהבה”. בטירופי המצאתי “פטנט”, מחיצה בין זכותי “לחטוא” עם רפי לבין “חיי האחרים” עם אלישע, חיים שגם עליהם לא הייתי מוכנה לוותר. והנה אני עומדת לפי שתי שקָתות שבורות. עלי לכתוב מיד לרפי, שבינינו נגמר הכול, שלא יכתוב, שלא יטלפן, שישכח אותי. את המכתב אמען לניו יורק, כדי שיגיע לידיו ביום בואו.

בדראגסטור הגדול נמכרו גם עיתונים, ספרי כיס וגלויות ברכה עם כיתובים מיוחדים, מהם רגשניים מהם מצחיקים. נוגה ביקשה איזו גלויה מיוחדת, שתהלום את שעת הפרידה. היא בחרה גלויה גדולה, כפולה שמצוירת עליה בקו ילדותי אונייה וכתובות בה שתי מילים: Bon Voyage.

בילקוטה חיפשה עט, ואצבעותיה מיששו את שתי האיגרות שטרם פתחה. היא ידעה היטב מתי נשלחו, כעשרה ימים לפני שטס אליה ללוס אנג’לס. זכרם של שלושת הימים הגנובים כאן הציף אותה בגעגועים גדולים. גופה זכר כל שעה, כל רגע, ונפשה יצאה אל רפי. חדשות לא תימצא באיגרות אלה, שאחריהן נפגשו ודיברו הרבה. ובכל זאת, לא שלטה בעצמה וקראה אותן כנוגעת בו עצמו. הנה, אך לפני כמה דקות גירשתי מעלי את נוגה אחוזת הטירוף ואת כל שדיה והנה אני שוב כלי משחק בידיה. היא קרעה את שתי האיגרות ואת הקרעים השליכה לסל האשפה. עכשיו תלך לבית הדואר, תכתוב על הגלויה את המילים הספורות שכבר ניסחה בראשה, תקנה בול, תשלשל את המעטפה לתיבה – וישר לאולם הקריאה. ראוי, למרות הכול, להוסיף כמה מילים אישיות, ובתנאי שרפי לא יפרשן כפתח פתוח. “דוקטור ז’יוואגו”, שקראה בהפסקות באונייה, במלונה בניו יורק וסיימה בשבוע הראשון ב“אולד קולוני הוטל”, העשיר כל כך את נפשה, שכאשר גילתה בחנות הספרים מבחר שירי בוריס פסטרנק בתרגום אנגלי, קנתה אותו ומאז הוא בילקוטה, והיא קוראת בו בנסיעותיה באוטובוס. יש שם שיר נפלא, “המלט”, שקראה שוב ושוב, וכמה משורותיו הן תמצית גורלה. אין היא בטוחה שבלי פירוש שלה יעמוד רפי על מלוא יופיו ועומקו, אבל אותן תרשום בגלוית הפרידה. מילקוטה הוציאה ספרון בכריכה רכה, ואגב עמידה ליד דוכן בבית הדואר רשמה:

ולאחר היסוס הוסיפה תרגום שאילתרה בו במקום:

סדר המערכות

תוכנן וגם חושב

ואין דבר אשר יוכל למנוע את

נפילת המסך האחרון.

אני עומד(ת) לבדי – – –

לחיות את החיים עד תומם

אינו משחק ילדים.

את המעטפה הדביקה ושילשלה לתיבה, מחתה את עיניה שדמעו מאליהן, ובצעדים נחושים צעדה לעבר אולם הקריאה, מסרבת לבדוק אם יש משהו בתא הדואר. בכל הנוגע אליה, פרשה זו אינה קיימת עוד.

עד לפנות ערב ישבה בחדר הקריאה, כופה על עצמה ריכוז שכה הצטיינה בו, קוראת לאט יותר מאלישע, אך כל משפט שירדה לסופו יישמר לעד בזיכרונה. עליה להחליט מה לומר כדי לצמצם ככל הניתן את הכאב שתסב לו. גם אם יחליט להיפרד, לא יוכלו שניהם זה בלי זה, אלא שרק נס יחבר מחדש את המוטל רסיסים־רסיסים לרגליה. בעקשנות לא נכנעת שבה אל הספר, שעליה לתמצת את עיקריו לקראת פגישתה ביום שני עם המנחה שלה, נאחזת בקריאה כבקרש הצלה. רק כשהחל היום להעריב, קמה והעזה לנסוע חזרה הביתה.

אלישע והילדים לא היו בבית. בהלה איומה אחזה אותה: הוא ברח איתם! כדי למנוע מהילדים פרידה קורעת לב, סיפר להם שנוסעים לדיסנילנד ופשוט הבריח אותם מהבית, מתכוון לגרור אותם בגרוטאה הזאת עד לניו יורק. היא מיהרה לבדוק אם בגדי הילדים נעלמו. ואם חסרות מזוודות. הכל במקומו, גם בגדיו שלו, גם המזוודות, אפילו זה לא הפיג את חרדותיה, רק הטה אותן. אלישע, גם כשאינו פגוע עד עמקי נשמתו, כפי שהוא עכשיו, מסוגל להיות טרף לדחף פתאום. מההתחלה רצופים חייהם החלטות פתאום כאלה, בריחתו לצבא הבריטי, הסתלקותו מהמלגה לאם־איי־טי בבוסטון, החלטתו שהולכים לקיבוץ. הכול היה נראה היום אחרת אילו לא השתגע ולא הסביר לוועדה, שמנהל ציבורי לא כל כך מעניין אותו ואת המלגה כוונתו לנצל ללימודי ספרות. מאז כלו בעשן יותר משבע שנים. אילו לא בעט אלישע, היו היום שניהם מרצים וחוקרים נכבדים, ולא היתה נאלצת רק עכשיו, כשהיא בת שלושים וארבע, להתחיל את המסלול כולו. והנורא מכול, הצלחותיו של אלישע אינן מחלצות אותו מרגש הנחיתות המניע כל החלטה שלו הנוגעת בעתידה. עד שהיה לתלמיד מן המניין ופרסומם בדפוס של סיפוריו הראשונים החל לסחררו, כוונו מאמציו להשגת מעמד של שוויון איתה. עכשיו הוא מכשיל בדרכים שונות כל התקדמות שלה, שמא תגביה שוב במשהו מעליו. הזדמנות פז זו, שבאיוולתה התהומית הקרתה לו במו ידיה – לא יחמיץ איש כאלישע. מטה־מטה, עד אל מתחת לסוליות נעליו, ישפיל אותה. לפני שבוע ראתה בחנות הספרים ספר, וקנתה אותו לאלישע, ביוגרפיה של צ’כוב מאת דייוויד מגרשק. ואכן, הוא קרא בו בשקיקה. במקום אחד לא התאפק וקרא באוזניה קטע ממכתב של צ’כוב לאחר מאחיו, מילים שאלישע מצא בהן כנראה את עצמו, משהו מעין, “לעולם לא אצליח לעקור מתוכי את העבד”. כמה עמלה לשחרר את אלישע מרגשי נחיתות, ואיך התעמר בה העבד המשוחרר הזה.

השעה מתאחרת, והם אינם באים. היא מסרבת להאמין שטמונה כאן איזו מזימה, אם כי אלישע מסוגל להסתתר איתם אצל עזרא, או באחד המוטֶלים, להתעמק בה בלי רחמים. לא, נזפה נוגה בעצמה על מחשבתה הרעה. אלישע הוא בלתי שקול, משולח רסן, מסוגל לכול, אבל לא ינהג בי ברשעות. הוא יודע היטב שהילדים יחלו מרוב געגועים אלי, ואילו אני, אני אצא סופית מדעתי. זאת לא יעשה. אז למה הם מתאחרים כל כך? מכונית יש לו פחות משבועיים, ועד עכשיו לא עלה על הכבישים המהירים החוצים את העיר לכל הכיוונים, ובוודאי לא בלילה, לא בסנטה אנה פריוויי, ולא עם הילדים במכונית. כעת תלתה נוגה את האשם בהיותה משועבדת למחשבות על רפי. צריכה היתה לעמוד על כך שתיסע גם היא איתם. הן לא כדי להחזיר ספר רצה הבוקר לאוניברסיטה, כי אם לכתוב לרפי בכל הדחיפות באיזו צרה הם, ובניגוד למכתבה מאתמול, להזהירו שלא יטלפן כלל, ובמחשבה שנייה, שכן יטלפן, אבל בזהירות רבה. רק בדראגסטור יצאו סוף־סוף כל השדים מתוכה, והיא הודיעה לו על סוף יחסיהם. עכשיו היא עומדת על המדרכה, בפתח הדירה הריקה, מביטה לכאן ולכאן, מחכה לשווא למכונית שתחזיר את משפחתה. בדמיונה, המטולטל מכל מה שקרה לה מאז הגיע חשבון הטלפון, היא רואה את הפלימות הישנה, שחלון אחורי אחד שלה כבר אינו נסגר ואת חללו הפתוח אטם אלישע בשמיכה, מתנגשת באיזו משאית ענק, מתפרקת, יקיריה נקרעים לגזרים, נמעכים מתחת לזרם המכוניות הלא נפסק. למה לא אבדו לפחות כולם יחד? – – –

ואז ראתה את המכונית השחורה, הקטנה, מחליקה מכיוון רוברטסון, קרבה לשפת המדרכה ונעצרת. עוד לפני שיצא אלישע, פתחה אורית את הדלת האחורית ושניהם רצו בצווחות שמחה אל אמם, נחפזים לשפוך מיד באוזניה כל מה שחוו ביום המסחרר בדיסנילנד.

אורית: “ואו, אמא, איזה Palace גדול גדול גדול יש שם ל־Sleeping Beauty!” נחי: “ואני ראיתי מיקי מאוס, גדול כמו אבא!”

אורית: “ו־ Snow White ושבעת ה־ Little Dwarfs!”

נחי: “והיה שם הארנב של האנס אוריין, שאבא סיפר לנו כל ערב!”

אורית: "זה לא הארנב של האנס אוריין. זה היה Bugs Bunny! Stupid! "

נחי: “את בעצמך סטוּפִּידִית! אמא, תגידי לה!”

ונוגה, שלא יכלה עוד להכיל את רגשותיה, צימדה את שניהם אל גופה, חיבקה ונישקה אותם, ופתאום, מגודל השמחה שהיא רואה אותו חי, חיבקה ונישקה את אלישע, שנשאר עומד תחתיו, זעמו עליה עז כקודם, אך מגע גופה, זרועותיה, שפתיה, החום שלא קרן לעברו כל החודש שהוא כאן, הרטיטו בו, נגד רצונו, גלי חשמל. גם הוא נשק לה רפות על מצחה, אך לחבק אותה במחווה של פיוס לא היה מסוגל. הוא אמר:

“הילדים מתים מעייפות. הם אכלו. הם שתו. צריך ישר להשכיב אותם. שיתקלחו בבוקר. מחר יום ראשון, ואין בית ספר.”

כ

אלישע ישב מול הטלוויזיה וצפה בדרמה שנכתבה והופקה במטרה עיקרית להכות אל החומש את שתי הרשתות הארציות המתחרות. את המקלט פתח באמצע דיון משפטי בין ספֶּנסֶר טרֵייסי לבין “כוכב גודל” שני, שפניו מוכרות, אך בשמו לא הצליח להיזכר. בעצם גם לא אכפת היה לו על מה חלוקים שני הכוכבים ומה בכלל קורה שם בשחור־לבן. את כל כולו שיקע ביום הארוך עם הילדים בדיסנילנד, מצפצף על הכסף הניגר מכיסו, משתוקק שבילוי נפלא זה ייקבע היטב בזיכרונם, שכן זו החוויה האמריקנית הגדולה הראשונה שלהם, הראשונה וגם האחרונה. הוא חש איזו שקיפות שמעבר לכאב, כמו זו בעת שהורדם לקראת ניתוח המעי העיוור, הביט במסך ולא ראה דבר, הצית סיגריה בסיגריה, וחמתו הולכת ונערמת, מכסה וקוברת אותו תחתיה, כמו אז, במדבר המערבי, כשגילו שכל הלילה חילחל החול הדק לתוך אוהל הסיירים, נערם חרש ועכשיו הוא נח מעל השמיכות, מעל הנעליים, מעל התרמילים, מעל הנשק האישי, מעל הכול.

ואז נכנסה נוגה מהחדר הפנימי. את שמלתה החליפה במכנסיים הישנים ובחולצת הצמר קצרת השרוול, האדומה כתות שדה, שאהב לראותה מתהלכת בהם בבית. רגליה היו יחפות, ולרגע היה נדמה לו שהיא שבה אליו מימים שאינם עוד. במבטו האחד הכיל גם את שערה שהתארך במשך החודש, האדום המנקר התעמעם וקרב מחדש אל הערמוני, ושוב הוא אסוף כאז, בעורפה, הכיל את הפנים שלא היה יכול להביט בהן מאז רגע ההלם בנמל התעופה, פנים שפתאום הוסרה מהן איזו מסכה. באנחה קלה התיישבה על הכורסה, גבה אל הטלוויזיה, אמרה שהילדים נרדמו מיד, ואפילו סיפור לא ביקשו. נרכנה אל השולחן הצר, אחזה בחפיסת ה“קנט” וצבתה מתוכה סיגריה.

“אפשר?” שאלה, כאילו היא אורחת.

“את מכירה את הסיפור על האיש שמצא את אשתו במיטה עם גבר זר, ומזועזע אמר: בסוף תתחילי לעשן!”

הבוז הקר שהשיב אלישע לעברה, ננעץ לתוכה. בשתיקה בלעה מה שמעודה לא עברה עליו בלי להשיב מנה אחת אפיים, הציתה סיגריה ונשפה עשן. הוא ממתין לי שאתחיל, ואם כי אינני חייבת לו שום התנצלות, לא אמלט מזה הערב. לא אכפת לי להשפיל את עצמי, להתבזות, ובלבד שלא ייהרס הבית על כולנו. אבל איך לדבר בלי שהאמת תמיט חורבן על חיי, על חיי ארבעתנו. המבט הזה, כולו שאט נפש, אומר הכול: אם אספר מה שקרה, מהאונייה ועד לגלויה ששלחתי הבוקר, ירדוף אותי אלישע עד לקבר. על הרבה פחות מזה לא מחלתי גם אני והחזרתי לו בריבית דריבית. אם אומר, שנקמתי על בגידתו בי, נקמה מטורפת, כן, אבל זה היה ונגמר, יאמר לי, כמה אני מכירה אותו: “ועכשיו תפסיקי לשקר וספרי מה היה,” ואם אומר, “אותו גבר, כן, רפי מפרש, הוא מישהו שאין לו כל חשיבות בחיי, ובגדתי איתו בך משום שדחפת אותי לזה, אלישע, כשהפרת את ברית האהבה בינינו, ואני הייתי חייבת לגאול את כבודי,” יאמר: “חבל שעסקת בחינוך הנוער ולא בעריכת דין. היית מצליחה להוכיח, שמעשה נבָלה הוא מעשה חסד,” בכל זאת אומר: “התנהגתי כמטורפת, ואולי כזאת אני גם עכשיו, אבל רק אהבתי אליך היא הטירוף שלי. אתה היודע איך הלכתי אחריך בעיניים עצומות למקומות שלא רציתי להגיע אליהם ואיך מנעת ממני להגיע למקום שנפשי יצאה אליו. אתה, אתה בגדת בי בקיבוץ. אתה בגדת בי בתל אביב. היית מוכן לזרוק אותי בשביל החברים המדומים שלך. אז פעם אחת החלטתי, שאכאיב לך כך, שתגלה שגברים רצים גם אחרי, שבכל זאת גם אני שווה משהו, שאני קיימת.”

היא לא אמרה דבר מכל אלה. ישבו זה מול זה ושתקו, וגם את הטלוויזיה כיבה אלישע.

ואז שאל: “את רוצה קפה?”

והיא אמרה: “אני אמזוג. אכלת בכלל משהו היום?”

“תודה, אני לא רעב.”

נוגה היתה רעבה מאוד. אפילו בעוגת הגבינה לא נגעה בדראגסטור. שתתה רק עוד ועוד קפה. אבל עכשיו היתה מפוחדת כל כך, תוהה מתי ישלוף אלישע את פגיונו והיכן ינעץ אותו, שאפילו כריך לא העזה להכין. כשהציבה את הקפה על השולחן הסלוני, אמרה:

“אינך משער כלל איזה מחשבות התרוצצו בראשי כשאיחרתם לשוב.” “היית בטוחה שקרתה לנו תאונה, נכון? מפיך למדתי, שעל פי וילהלם שטֶקל, תאונות, כמו אלה של מטפסי הרים ונהגי מרוצים, הן התאבדויות. הירהרתי בהתאבדות, אבל לא אשאיר את הילדים יתומים.”

“אל תדבר כך, אלישע. פחדתי שלקחת את הילדים וברחת איתם.”

“ברחתי לאן?”

“אני לא יודעת. אתה מסוגל לכול. גם לברוח במכונית שאי אפשר להגיע בה לשום מקום.”

“לא בגנבה, לא מאחורי גבך, לא כמוך. במכתבי הגבר שלך לא נגעתי, לא העלמתי ולא פתחתי אותם. סגורים הנחתי אותם לפנייך. אל תשכחי: ישנו חרם של רבנו גרשום גם על הפותח מכתבים לא לו.”

הנה זה בא, אבל במכות קטנות, בעינויים סיניים. אני מוכרחה לשים קץ להתעמרות הזאת, אבל בכל שאומר אצטמצם רק בידוע לו. הוא יודע על רפי, ועל פי המעטפות ודאי משער שהוא איש ים. הוא יודע על הטלפון. הוא ראה את שני המכתבים שנשלחו לפני שבועות ארוכים, אבל אינו יודע מה ביקש בהם רפי: תאריך מדויק של נחיתת הבעל והילדים בלוס אנג’לס, כדי שיוכל הוא לתכנן את ימי שהייתו אצלה. אלישע לא שמע את דוריס שואלת על בן הדוד. אילו שמע, לא היה שומר זאת בלבו ארבעה שבועות. חשש זה הוסר, אודה, אבל מבושה ומפחד לא אתוודה על הכול.

עוד לפני שפתחה פיה, הקדימה אלישע ובמין חיוך אמר:

“לפני שבוע הבאת לי ספר מעניין, ביוגרפיה של צ’כוב. מרוב התרגשות קראתי באוזנייך את הקטע ממכתבו של צ’כוב אל אחיו, מיכאל, אם אינני טועה, שהוא מודע בו, שעד היום לא הצליח לעקור מתוכו את העבד, או את הצמית. הרי סבו –”

“אני לא מאמינה,” שיסעה אותו נוגה. “רגעים לפני שהגעתם, נזכרתי בדיוק באותו קטע. איך זה קורה לנו?”

“זה היה קורה לנו. הרבה מאוד. קראנו אותם ספרים, צפינו באותן הצגות, חשבנו אותן מחשבות, וההיזכרויות המשותפות היו קולות אהבתנו. לא זה מה שקורה הערב. היתה לך כנראה תחושה עמוקה שאינני עוד העבד או הצמית שלך. וזאת בדיוק חשתי הערב גם אני. מה צר שכך עוללת לנו. הכול עבר איננו, אבל למען האמת, המנוגדת לכל מה שהכנסת לעצמך לראש: מיום שנוצר בינינו הקשר, ואנחנו שנינו אז ילדים, לא אהבתי שום אישה אחרת על פנייך. פעם אחת שכבתי, את יודעת עם מי, ובזה חטאתי מאוד לך ולעצמי. באתי אלייך, עלוב ונכלם, אלף פעמים הכיתי על חטא, כירכרתי סביבך, שילמתי ושילמתי, אבל לחוטאים לך אין כפרה לעולמים. הלוא אני הצמית שלך, העבד שלך, גם אהבתי את האדונית שלי, סירבתי לצאת לחופשי. אתמול והיום הולך ומתגלה שנוגה, אהובתי מנוער, היא כולה פרי דמיוני. הייתי מאוהב בפנטזיה שלי. ואפילו היתה אי־אז נוגה זו – ואיך אחיה עם ההכרה שמעודה לא היתה קיימת – היא התפוגגה ואיננה. את מכתבו של צ’כוב הזכרתי כדי לומר לך, שבסוף החודש הנורא הזה, שבמהלכו שמרת מפני מרחק כאילו אני חולה במחלה מידבקת, יצא מתוכי העבד. חודש שלם ישבתי וחיכיתי, היום תבואי אלי, תאמרי שנכשלת, אני אסלח לך בעיניים דומעות, ואהבתנו תגבר על הכול. אבל את המשכת לבגוד בי בלי בושה, בטוחה שאמוני העיוור בך מתיר לך לסובב אותי בכחש. כבר בערב הראשון שאלתי אותך, גיטקה, מה קרה? ואת שתקת. חודש שלם שתקת, עד שנתפסת על חם. עכשיו כבר לא מעניין אותי לשמוע מפיך מה קרה, לא את האמת, וודאי לא עוד סדרה של שקרים. כמו שניחשת, אני נפרד ממך, לוקח את הילדים ומסתלק מכאן –”

כל החרדות, כל נבואות הלב, היו עכשיו לחרחור של בכי. כדי לא ליפול לרגליו, להתחנן על חיי ארבעתם, לפתה את משענות הכורסה ולחשה: “אלישע, אתה לא תעשה מעשה הרסני כזה לארבעתנו. אנחנו יחד, אלישע. אתה לא תטיל עלי עונש אכזרי כזה, לא תאבד את נשמת חיי. לי לא יהיו חיים בלי הילדים, וגם אורית ונחי לא יוכלו בלעדי. אלישע, אתה לא תרסק את החיים, לא לי ולא לעצמך, אנחנו שניים שהם אחד, מעולם ועד עולם.” “בוקר טוב, מדאם. מתי נזכרת בעובדה הזאת?”

“אלישע, אל תהיה אכזרי כל כך כלפי. אני לא זונת רחוב. קרה לי משהו נורא, אבל אל תיידה בי אתה את האבן הראשונה. גם לך קרה משהו. האזן לי. הושט לי יד. ואפילו תגיב עכשיו במילים הקטלניות ביותר, אני נשבעת: אני אוהבת אותך, רק אותך, תמיד אותך. וגם אתה, אלישע, גם אתה לא תוכל בלעדי. עזור לי. האזן לי. אילו חליתי במחלה ממארת, האם גם אז היית משליך אותי לרחוב? חליתי, אלישע. הלכתי לעצמי לאיבוד. אבל אני חוזרת אל עצמי. קום לך ממני, אם זו באמת כוונתך, אבל יד תומכת, המושטת לזונה הנופלת ברחוב, מגיעה אפילו לי, ולא עוד ועוד דחיפות למטה. האזן לי, ורק אז תחליט מה שתחליט.”

נוגה לא שלטה בתגובותיה. מקופלת לתוך עצמה, ראשה בידיה, נשימותיה כבדות, מטלטלות כמשאבה את כל גופה, ורק איזה ציוץ דק מעיד על בכייה הגואה, שהיא חונקת בתוכה. נוגה בזה תמיד לנשים שהדמעות הן נשקן הסופי, אמר אלישע בלבו, ואם כך היא מתענה, תחושת האובדן במבהילה אותה עכשיו, היא אמיתית. אלא שמחלתה אנושה באמת אם היא מצפה לידו המושטת של האיש שאילו לא נחשפה, ועדיין אינה משערת כלל עד כמה נחשפה, היתה בוגדת בו עד קץ הימים. שתבכה. שתתפתל. שתבין סוף־סוף שאינו עוד השמוק העיוור והחירש, שסובבה עד היום על אצבעה הקטנה. לא עוד.

ואף על פי כן, ניגש אליה, רכן לידה, החליק באצבעותיו ברוך על כפותיה המליטות את פניה, ליטף את שערה ולחש:

“השתדלי להירגע, גיטקה. בחדר הילדים נשמעת כל מילה, ומי יודע אם אורית אינה שוכבת ערה ומאזינה. קומי, בואי נצא קצת החוצה. נדבר שם.”

“איפה שם?”

“אפשר לשבת במכונית. החלון אטום בשמיכה.”

למחווה הזעירה של אלישע ולמילים הספורות שלחש לה היתה השפעה מיידית על נוגה. היא קמה, נכנסה לחדר האמבטיה, שטפה את פניה ושבה אל הכורסה בהבעה שלֵווה, כאילו דבר לא קרה.

“נדבר בשקט רב,” אמרה, “אני מפחדת יותר שאורית תתעורר ולא תמצא איש בבית. אתה מוכן לשמוע אותי?”

אלישע הינהן בשפתיים קמוצות.

“קרה משהו. הייתי בטוחה, שאספר לך הכול ברגע שתגיע, אבל פגישתנו הראשונה היתה איומה, ופשוט פחדתי לומר מילה. היחסים בינינו העכירו מיום ליום, נהפכו לאין־יחסים, ומצאתי עצמי במצב בלתי אפשרי: רע לי אם אדבר ומר לי אם לא אדבר. עכשיו ממילא הכול פתוח, אבל כשתשמע אותי, תמצא בעצמך אולי גם יכולת לראות אחרת מה שקרה לי. אתה יודע איך הזניחו הורי את שיני. עליהן חסכו את הכסף שלא היה להם. באונייה נתקפתי שוב כאב שיניים, שהלך וחזק. רופא שיניים לא היה באונייה, וחברתי לתא, אישה מקסימה מגיברלטר, השקתה אותי מהיין שהיה איתה, אבל הכאב לא רפה. את צריכה משהו חזק הרבה יותר, קוניאק או ויסקי, אמרה. היא דיברה עם אחד מקציני הים, שהיה ממונה על הבר של מחלקת התיירים, והוא בא, איש נעים וסבלני מאוד, לקח אותי לבר, ניסה לבדר אותי והשקה אותי עד לטשטוש החושים. הכאב אמנם רפה מאוד, אבל מי כמוך יודע שאני משתכרת מטיפה אחת של קוניאק. ושם שתיתי ושתיתי. באותה שעה היה הבר סגור, והיינו רק שנינו בתוכו, וקרה מה שקרה. אני יודעת ששכבתי איתו, בזה אני מודה, זה לא היה אונס, אבל איך הנחתי לזה לקרות, מה בדיוק היה, אינני זוכרת. זה היה המגע המיני היחיד שהיה לי איתו. שמו רפי, רפאל מפרש. אפשר כמעט לומר, שקרה לי בדיוק מה שלדבריך קרה לך.”

“זה מה שרציתי לומר לך אני. אם זה הכול, אין בלבי כעס עלייך, זה עלול לקרות, ועובדה, זה קרה לשנינו, ואת צודקת, עכשיו אנחנו סַדַאד, נקיים מכל חוב זה לזה.”

אתה משתדל להיות חביב אלי, אך שנינו יודעים שעשיתי מעשה שאין מוחלים עליו בקלות כזאת. לא אני, ולא אתה. זה לא רק הקוניאק, או הוויסקי, אין לי מושג במה השקה אותי, זה היה יותר מכל מצבי, פגועה, בודדה, חשה שאתה טוב ונחמד אלי, אבל לבך נמשך לשדות אחרים, ודי היה שיבוא קצין ים, יושיט לי יד, יתמוך בי, שאאבד את ראשי. אינך משער כמה אני מאושרת שהיית מסוגל להקשיב לי, ואפילו לגלות מידה של הבנה. תודה לך, חביבי, תודה."

“זה בסדר. יש לי רק עוד שאלה קטנה. אינני יודע באיזה שלב בהפלגה קרה המקרה שתיארת. האם נפגשתם גם אחרי כן?”

“באוניית נוסעים כזאת אי אפשר שלא להיתקל זה בזה.”

“כעסת עליו?”

“למרות היותי שתויה, ראיתי את עצמי אחראית ממש כמוהו. לא כעסתי, אבל בהחלט הרחקתי אותו מעלי.”

“והוא ניסה להמשיך את הקשר ביניכם?”

“מאוד.”

“הוא טען, שהתאהב בך?”

“הוא לא הרפה ממני.”

אפשר להבין אותו. תראי אותי, איך אני לא רוצח אותך אלא משוחח איתך בנעימות. ואחרי שירדת מהאונייה, המשכתם להיפגש?"

“לא. כלומר, לארץ נשלח לי שם בית המלון שאליו עלי להגיע בבואי לניו יורק.”

“והוא לקח אותך לשם.”

“כן. גם טילפן פעם או פעמיים. אמר שהאונייה מפליגה חזרה למחרת היום, והוא רק רוצה להיפרד ממני לשלום.”

“אני מבין. ואיך השיג את כתובת בית המלון שלך בלוס אנג’לס, זו שאליה שלח את המכתבים שנמצאו אתמול בתיבה שלנו?”

“הם נשלחו מנאפולי לפני יותר משישה שבועות. לכאן עברתי מבית המלון לפני כחודש. לא טרחתי לבדוק אם הגיעו מכתביו, גם לא השארתי להם את כתובתי החדשה. המלון העבירם לאוניברסיטה ומשם נשלחו לכאן.”

“אם הבינותי נכון, סירבת להמשיך את הקשר ביניכם.”

“לא היה קשר. היה מקרה, והיו ניסיונות שונים מצדו לקיים קשר כזה.” “מה זה שונים? כמו הטלפון הזה, קולקט?”

“גם זה.”

"תסלחי לי, נוגה, עוד שאלה קטנה אחת – "

“חשבתי שהורדנו את הסיפור משולחננו, אבל אתה מציג שאלות, כאילו אני בחקירה.”

“נשארו לי כמה תמיהות. בן הדוד הזה מניו יורק, ניצול השואה, שביקר פה אצלך, איך זה שמעולם לא הזכרת אותו, לא בארץ ולא כשהגעתי לכאן?”

לרגע ניטל ממנה הדיבר. הוא יודע, הנבזה. כל החודש ידע ושתק, ועכשיו, אם תשקר, מי יודע מה עוד יתגלה. אם תודה, יאבד סופית הסיכוי הקלוש שנפתח כשאמר אלישע, ששניהם “סדאד”. אלישע לא דחק בה, המתין באורך רוח לסיפור שתמציא.

“יום אחד הופיע. חיכה לי ב’אולד קולוני הוטל' עד שובי מהאוניברסיטה.”

“מתי זה היה?”

“ימים ספורים אחרי שהגעתי לכאן. אמרתי לו שאינני רוצה לראותו, אבל נעתרתי לו, הוא נשאר יום אחד ונסע.”

"ואז לקחת אותו אל בקי קנופף וסיפרת שהוא בן דוד, ניצול יחיד ממשפחתו שם – "

"לא יכולתי לומר שהוא ימאי ישראלי, שהכרתי באונייה ושבא לכאן במיוחד אלי – "

“איך זה באמת נשאר על החוף בשעה שהאונייה הפליגה חזרה?”

“אולי עוד לא הפליגה. אין לי מושג.”

“ראי נוגה, לשעבר כל חיי. אין גבול לחוב שאני חייב לך. רק מתוך רצון מטורף להיות ראוי לך, לא לאבד אותך, זחלתי אחרייך, למדתי ולמדתי, ואת החזקת את ידי, שיכנעת אותי שאינני סתם פרחח, אבק פורח, אלא עם יכולת, עם עתיד. בלעדייך לא הייתי יוצא מהביצה שלתוכה נולדתי. את חובי אלייך לא אשכח כל ימי. ואם אכלתי את בשרי בשיני כל החודש הזה, רואה איך נהפכה נוגה שלי – זו שהיתה לי לעיניים, למוח, לכוח מדרבן – לאדם המנהל את חייו בלי התייחסות אלי, משועבד רגשית או יצרית למישהו אחר, זה היה בשל חובי הגדול לך, בשל דאגתי לילדים ובשל מאה קשיים מעשיים, שבנסיבות שקלעת אותי לתוכן בעורמה, ברשעות, באנוכיות תהומית, אין לי דרך להיחלץ מהם. לזכותך, גיטקה שלי לשעבר, אומר עוד מילה: את כל כך לא יודעת לשקר, שכל שקרייך התפזרו לך מבין האצבעות, ואני אספתי אותם אחד־אחד.”

“למה שקרים? הודיתי, הוא היה כאן. בא, בהפתעה, ונשאר כאן יום אחד.”

“אילו ידעת כמה נשבר לבי כשאני נאלץ לדבר כך אל מי שלא היה גבול להערצתי אותה. את משקרת בסיטונות, יקירתי. השכנים החמודים שלנו, האירי אדום הלחיים, והיהודייה כחולת השיער, סיפרו לי על בן הדוד המסכן, ניצול השואה, שעזב את דירתך ביום שאנחנו נכנסנו לתוכה, הוא יצא בבוקר ואנחנו נכנסנו אחר הצהריים. וכמה הצטערתי יחד איתם, שמסיבות שלא היתה לי שליטה עליהן, נבצר מאיתנו להיפגש. שקר שני: הטלפון שלו אלייך, זה שמתוך טמטום הוזמן קולקט ונרשם בחשבונך, היה מיד לאחר שטילפנת אלי ללונג איילנד. עכשיו ידעת את המועד המדויק של נחיתתנו, ואירגנתם לעצמכם מה שקוראים בהוליווד פּרי וויוּ, הקרנה שבטרם בכורה. אגב, אני מקווה שלא שכבתם על הספות שבחדר המגורים. עמדה לרשותכם מיטה של ממש, קינג סַייז. נוגה, נוגה אהובתי, מופת של דבקות בערכים, מחנכת דגולה, שכל מי שלמה אצלה אינו שוכח את רוחב ידיעותיה, את זיכרונה המדהים, את יכולתה להקנות לחניכיה את אהבת השירה, הו אלתרמן, אלתרמן, אהבת היופי, ועל הכול – האמת וחשיבותה העליונה של החלטה פנימית לחיות אל פי אידיאלים נעלים אלה, איכה היית לשקרנית קטנה ועלובה, איך יכולת להונות כך האיש, שגם באותם ימים עצמם פתחת מכתב ששלחת אליו לתל אביב ב’אלוף נעורי'?”

“למה אתה עושה לי את כל זה?” לחשה נוגה כקרובה לעילפון. “כבר השלמתי עם כל מה שאתה זומם, ואם גם תממש את איומיך, ממילא לא יהיו לי עוד חיים. מה עוד אתה רוצה?”

אצבעותיו של אלישע כבר היו בכיס החולצה, עומד לשלוף את ההודעה מבית הדואר המאשרת, שהגברת נוגה קרוק פתחה תא דואר יום או יומיים אחרי שהגיע לכאן עם הילדים, להעמידה מול השקר השלישי, הגדול בכולם. אך אף על פי שהיה מלא, כפי שגם אמר לה, רצחנות עיוורת, תשוקה פראית לפגוע זה על כל שעוללה לו, התמלאו עיניו דמעות חמלה על אישה קטנה זו, אשתו שלו, המקופלת לתוך עצמה, נפשה מוכה וחבולה, והיה עליו לגייס כוח התגברות רב כדי לא לחבקה אליו, ללטפה, לחזור על מה שאמרה היא, אנחנו שניים שהם אחד, ולא נוכל לחיות זה בלי זה.

החמה השפוכה, העלבון העמוק ויותר מכול, מצב האין מוצא שקלעה אותו לתוכו, הציפו אותו כמו דם, מחו מעיניו את החמלה והוא אמר: “אין לנו עוד מה להשמיע זה באוזני זה ואין לנו מה לומר זה לזה. הלילה אני ישן במכונית, ומחר אנחנו נוסעים?”

“ומה איתי?” פערה נוגה את פיה לצעוק צעקה גדולה, אך נעצה את שיניה בכף ידה.

“זו תהיה הבעיה שלך.”

“אתה הולך לעשות מעשה, שכל חייך לא יספיקו להיטהר ממנו. אנחנו שייכים זה לזה, משוגע, אלישע, אנחנו שנינו לא נחיה זה בלי זה.”

“את בסך הכול חוששת, שכאשר יוודע פה הכול, ישלחו אותך בחרפה גדולה חזרה לארץ.”

“יש באשפתך עוד חץ מורעל ששכחת לנעוץ בי? אל תרצח את כולנו. אתה יודע מה, אני מצטרפת אליכם. לעזאזל האוניברסיטה. נחזור כולנו לארץ.” “איתנו את לא נוסעת. השעה מאוחרת מאוד, אני יוצא למכונית.” “אלישע, אני אלך לשכב עם הילדים, ואתה תשכב לבדך כאן.”

הוא החזיק בכף המנעול, פניו אל נוגה, ואמר:

“אני יודע, נהפכתי לחיה רעה, ולא אנוח עד שאקח ממך את נקמתי, ואת שאלי את עצמך, איך קרה הדבר לנוגה ואלישע, שלא היו אוהבים יפים כמותם.”

“בחייהם של אורית ונחי אני נשבעת לך, בלעדיך לא אחיה, וגם לא אתה בלעדי. אתה הופך את שני ילדינו ליתומים. אתה לא תעשה את זה.”

“ליל מנוחה.” ויצא.

 

3. עד תום    🔗

כמו צף ועולה ממים עמוקים    🔗

א

כמו צף ועולה ממים עמוקים, נוטף כולו, רקותיו צבוּתוֹת, באוזניו מַדקֵרוֹת, פקח אלישע את עיניו אל אור־ניאון מסנוור. ממסילות כסופות, דמויות פרסה, משתלשלות יריעות ירקרקות, יריעה נפתחת ומתגלה מיטה ועליה אדם בבגדיו, ושבה ומעלימה כל מה שמעבר לה. גברים ונשים בירוק־בית־חולים נחפזים לכאן ולכאן. ונוגה. לימינו, גם היא, כמוהו, על כיסא, מנגבת ושבה ומנגבת באיזו מגבת את פניו, את שערו, את צווארו, את גבו ואת חזהו.

“איך זה אני פה? ולמה בגופייה רטובה? ואת, איך ידעת, איך מצאת?”

לשמע שאלותיו ולמראה מבטו הלא מבין, פושט בפניה חיוך רך, את פיה היא מקרבת אל מצחו, מנשקת את הזיעה שאינה חדלה לפעפע מתוכו, אומרת:

“אתה פה איתי, חביבי, במיון.”

“מה קרה לי?”

“אתה במיון של איכילוב. ישבת עם חברים ב’אפרופו', ופתאום, כך סיפרה לי אהובה, התעלפת. לכאן הביאו אותך באמבולנס.”

“אהובה טילפנה אלייך?”

“הייתי משותקת מפחד. אתה יוצא מהבית, תשוב בעוד שעה, אתה אומר, ופתאום אהובה: בואי מיד לאיכילוב. הייתי בטוחה, שהיתה תאונת דרכים, שנפצעת קשה. עכשיו רווח לי, חביבי, זה שום דבר. התעלפת. זה לא קרה לך אף פעם. יבדקו אותך. יפנו לך מיטה, כאן צפיפות איומה, הכול ראש על ראש, וזה ייקח עוד כמה דקות. איך אתה מרגיש עכשיו, חמודי שלי?”

“בסדר. לא כואב לי כלום. רק שמוזר, הראש כאילו לא שלי. והזיעה המפחידה הזאת. ראית אותי פעם מזיע ככה, כמו סוס?”

“זה יעבור. כשהגעתי היית מעולף, רדום, אינני יודעת איך בדיוק לתאר זאת, דיברתי אליך ולא הגבת. היית בכל בגדיך, ז’קט, חולצת פלנל, ופה פועלת ההסקה, חם מאוד, וברור שנרטבת עד לשד עצמותיך. הפשטתי אותך. אתה כבר נראה יותר טוב. הנה מגיעה המיטה.”

תוך שסייעו לו לשכב במיטת החולים המאובזרת, ונוגה הקיפה את המיטה בווילון ירוק, הפשיטה אותו והעטתה עליו אחד מאותם חלוקים, המשאירים את הגב חשוף למלוא אורכו, חזר לזיכרונו גזר של תמונה, בלי התחלה ובלי סוף: הוא שוכב על אלונקה או מיטה, ברכב שאינו מפסיק לצפור, אמבולנס, בצד האלונקה דחוקים צבי ואהובה, שאכן איתם ועם עוד חברים ישב ב“אפרופו”, ואדם בירוק, אולי רופא, קורא אל אף אחד: “אני מביא לכם מקרה דחוף.” מהחלל הריק מגיעה תגובה מתכתית חותכת: “אצלנו אין מקום לסיכה. קח אותו לתל השומר,” והאדם בירוק מטיח ברוגז: “הוא לא יגיע לתל השומר.” עד כאן התמונה. ושוב המים העמוקים שמתוכם הוא עולה, ונוגה מנגבת את זיעתו, מנשקת את אצבעותיו.

“כמה טוב שאת לידי. באמבולנס היו איתי צבי ואהובה. ואיפה הם?”

“הם היו כאן עד קצת אחרי שהגעתי, והלכו. אני הצעתי, שלביקור יבואו ישר אלינו הביתה. מחר, לכל המאוחר, תשתחרר.”

"מה פתאום התעלפתי? לא קרה לי דבר כזה. ישבנו ודיברנו, ניגשה מלצרית ושאלה – "

“אל תדבר עכשיו, חמודי, זה לא טוב בשבילך. שכב בשקט, ותן לי לדבר.”

“ימים טובים באים עלינו, אני שותק ואת מדברת.”

ושניהם צחקו, כל אמירה הנשמעת ביניהם מגלגלת הדים ובני הדים למלוא מרחבי חייהם המשותפים, ואם למנות מראשית אהבתם, זו השנה החמישים.

“עוד יום, והסדר הטבעי ישוב לעולם, אני אשתוק ואתה תדבר.”

ב

לא כך התגלגלו הדברים. בתום הבדיקות הראשוניות במיון, שהצביעו על התקף לב, הועבר אלישע ליחידה לטיפול נמרץ, והוחל בעירוי נוזלים דרך מחט שנקבעה היטב בגב ידו, בין הפרק לאצבעות, ישר לווריד, וכן בהלעטתו בגלולות למיניהן. אחרי יממה אחת כזו, גברה בו תחושה שבטעות הובא למחלקה זו, המיועדת לחולים קשה. הוא מרגיש מצוין. מציק לו רק העסק שעשו כולם מאותה התעלפות, שאפילו אובחנה כאוטם קל בשריר הלב, לא הסבה לו נזק רציני, זאת קובעים הרופאים, העורכים ביקור בחדר פעמיים ביום, ויותר מכך. מה אני עושה פה בין כל החולים האלה?

תחושה מסוג שונה לחלוטין התמלא למראה היצמדותה העיקשת של נוגה למיטתו. מדי בוקר, בשבע בדיוק, היתה מתייצבת, יושבת לידו עד הערב. לשווא חזר אלישע והפציר בה, “נעים לי מאוד שאת לידי כל היום, אבל אין בזה צורך, הטיפול כאן יותר ממופתי, ואת לא תעמדי בסדר יום כזה. אני מבקש אותך, גיטקה, די אם תבואי לפנות ערב. ועוד דבר: אף מילה לאורית ולנחי, שלא יטוסו לי ישר לארץ.”

“מדובר ממילא בימים ספורים,” אמרה. “פרופ' עמנואלי אמר שבעצם אפשר לשחרר אותך מחר. הוא מרוצה מאוד מהבדיקות, אך כדי להיות בטוחים במאת האחוזים, ישהו אותך להשגחה עוד ליום־יומיים, אולי שלושה, ודאי לא יותר. ואת הילדים לא חשבתי אפילו להפחיד. בשל יום־יומיים לא כדאי להבהיל אותם.” בזהירות נגעה בכף היד, שהנוזל השקוף מטפטף לתוכה מהשקית התלויה בראש עמוד שהוצב ליד המיטה, יורד בצינורית למתקן ויסות ושב ומטפטף בצינורית עד למחט הקבועה בווריד. “ואחרי כן נהיה ממילא שנינו בבית, נשגיח זה על זה.”

ציפייתם לשיבה מהירה אל החיים שאבה עידוד מהסגל הרפואי. מהר מאוד הותר לאלישע לרדת מהמיטה, להתהלך בתחומה הסגור של היחידה, וכיוון שחברים באו לבקר את “החולה המסוכן”, ישב איתם בפינה למבקרים וכמו בפגישות יום חמישי ב“אפרופו”, שבאחרונה שבהן “קרה מה שקרה”, מתבדח, חולב רכילויות חדשות, זוכה לשבחים על רוחו הטובה, מסכים בהחלט שאין לו מה לחפש בין כל חולי הלב האלה, מהם העומדים להינתח ומהם מועדים לשאת את חוליים עד תום, ובלי תקוות החלמה או שיפור דרמטי, שמביאה התערבות כירורגית. הוא כאן כ“טעות רפואית”, במובנה החיובי. ברגעי הבהלה הראשונים אכן התכוונה נוגה להזעיק את ילדיהם למיטת אביהם, אך דיברה אמת כשהבטיחה שלא תטלפן אליהם, אלא אם יחול חס ושלום מפנה לרעה. שקטה לא היתה, גם לא נקייה לחלוטין מתחושת אשמה במה שקרה לאלישע.

בבוקר היום השלישי או הרביעי (בבית החולים מיטשטש מניין הימים), לפני ביקור הרופאים בראשות הפרופסור, ניגש למיטתו דוקטור אליצור, צבר בסנדלים ובכיפה סרוגה האחוזה במצבט לשערו והתלויה לו באחורי אוזנו השמאלית, התיישב מעבר מזה לנוגה, ופתח בעניין שלשמו בא:

“לדעתנו, אתה משתחרר מחר או מחרתיים. ההכרעה תיפול הבוקר, אחרי הביקור. גם בבית תידרש לקבל תרופות מסוימות, ואולי לפרק זמן לא קצר, אבל לחיים רגילים תוכל לחזור מיד, בלי חשש. ועכשיו, למה באתי אליך: אני מנהל ניסוי בתרופה, שמטרתה לפטור מקרים כשלך מתלות מתמדת ברופאים. זוהי זריקה קטנה, שאלמד אותך להזריקה בבטן, אחת ביום. זה פשוט, זה קל, בלי רופאים ובלי קופת חולים, ובהשתתפותך בניסוי תתרום להתקדמות הרפואה ולבריאותך גם יחד. ממדינות שונות שבהן כבר בוצע, צרפת, בריטניה ועוד, דווח על תוצאות מצוינות, וחשוב לא פחות, על אפס סיכונים.”

בפיו של אלישע, קל דעת ואופטימיסט חסר תקנה, כבר היה ה“כן” הבלתי מסויג על כַּן השילוח, ורק נוכחותה של נוגה בלמה אותו. היא לא התערבה, אבל מבטה אמר היסוס, אולי אפילו חשש.

“מה את אומרת?”

“איך נגבש דעה על דבר שאין לנו עליו צל של מושג? אמור נא, בבקשה, דוקטור, כמה זמן מתנהל ניסוי זה בארץ, האם משתתפים בו עוד בתי חולים ועל כמה חולים הוא נעשה?”

“גבירתי, את עובדת במחקר?”

“לא, אני אשתו המודאגת של אחד משפני הניסוי.”

“אין לך כל סיבה לדאגה, גבירתי. מיד מתחיל הביקור, ותוכלי להיוועץ בפרופ' עמנואלי. אנחנו לא עושים שום דבר בחיפזון.”

“אם יסמוך הפרופסור את ידיו על הניסוי, אני מוכן. מה את אומרת, נוגה?”

“נשמע אותו.”

פרופסור עמנואלי היה איש דק, משכמו ומעלה גבוה מהרופאים והאחיות המצטופפים בגבו, פנים רכות ומופנמות, כאילו הן שרויות במקום אחר. בלי שהשמיע הגה, הקדימו האחיות והוציאו מהחדר את בני המשפחה, הדלת ננעלה, והדומייה שידרה סמכות מוחלטת. הצוות כולו עבר ממיטה למיטה, הרופא האחראי סקר בקצרה את מצבו של החולה, ובהתעורר הצורך, סיכם הפרופסור, ודבריו נרשמו כהחלטות. כשהגיעו אל אלישע, חזר הרופא האחראי על תולדות המקרה. אובחן אוטם בחדר האחורי, הימני, התחתון, אבל הנזק קל ביותר, והמלצת הפרופסור – שחרור מיידי ושורה של תרופות לדילול הדם ולאַנגינָה פֶּקטוֹריס, והוא מנה אותן מתוך הנייר שבידו.

מבטו הרך והמופנם של פרופסור עמנואלי נח על פניו של אלישע.

“לפני שנים, כשלמדתי רפואה באמריקה, שלחו לי מהארץ ספר שלך. אז עוד קראתי סיפורת. הספר עשה עלי רושם. ‘לא מלאכי עליון ולא שדי שחת’, נכון?”

אלישע התקשה להסתיר את הפתעתו הנעימה, ורק מילמל, “תודה”.

“ואיך אתה מרגיש הבוקר?” שאל הפרופסור.

“עלבון. כל החיים הייתי אדם בריא. פתאום, עלבון כזה.”

”לא מי יודע מה. כולנו כאן ראינו התקפים קשים הרבה יותר. בסך הכול אתה בריא גם היום, אבל, ראה, הוזהרת. שמעו, רבותי," פנה פתאום אל הצוות הדומם שהקיפו. “נדמה לי שטוב נעשה אם לפני שישוחרר, יעבור מר קרוק בדיקת מאמץ.”

אחד הרופאים כיחכח ברמה, ופרופסור עמנואלי קלט שכחכוח זה ביטא הסתייגות.

“דוקטור שטיין”, אמר, “כולנו מבינים שזה קרוב מדי לאירוע, ויש פה סיכון מסוים, אבל גם שחרורו עלול להתגלות כמהיר ונועז מדי. אני בוחר בהימור הפחות גדול – בבדיקת המאמץ.”

ג

אל האגף שבוצעה בו בדיקת המאמץ, מעברו האחר של גשר מקורה, נשלח אלישע ברגל, בלי מלווה. רק כמה רגעים המתין במסדרון. עשרות שנים עברו מאז אושפז בבית חולים צבאי, והכול נראה כאן חדש ושונה. הרופאה ביקשה שיפשוט את חולצת הפיג’מה, הצמידה לנקודות שונות בחזהו מטבעות גומי דביקות, שכבלים צבעוניים דקים מחברים אותו למתקן כלשהו, ביקשה שיעלה על מעין קורקינט רחב, שרובו רצועה שבלחיצת כפתור תנוע לעברו, וכדי שלא ייזרק לאחור, עליו לצעוד קדימה, נגד כיוון תנועתה של הרצועה. הרופאה הקדימה והסבירה לו שתחיש את תנועת הרצועה יותר ויותר וכי ייווצר שיפוע עולה, שיקשה גם הוא על הליכתו. “אבל לא לדאוג, המבחן יימשך לא יותר מעשר, שתים־עשרה דקות, והכול יהיה בסדר.”

מהר מאוד חש אלישע שהמאמץ שנדרש לעמוד בו אינו לפי כוחו. נשימתו הואצה. רגליו כבדו. מבטו התערפל. אני הולך ושוקע לתוך המים העמוקים, הספיק לומר בלבו לפני שנעצרה הרצועה. הרופאה סייעה לו לשכב על מיטה. אולי גם הזריקה לגופו משהו צורב. למרות הכובד, המושך אותו מטה־מטה, ולפני שאחזה אותו תנומה, הספיק לשאול, “כמה נמשך המבחן?” גם שמע את תשובתה: “שתי דקות ושלושים וחמש שניות.”

בכך החל סיפור חדש. השחרור המיידי לא נזכר עוד, ודוקטור אליצור שוב לא נראה. נאסרה עליו הירידה מהמיטה. מחט הוחדרה לגב ידו האחרת ועמוד עם שקית שקופה ומוניטור לוויסות הטפטוף לווריד הוצב גם מעבר לזה למיטה. נוגה הרחיקה מעט את כיסאה לעבר פלג גופו התחתון של אלישע. בביקור הגדול של הבוקר שאחרי, אמר פרופסור עמנואלי רק זאת, שלפי שעה מושהית ההחלטה, “והעיקר שתתאושש מהחוויה המעניינת של אתמול.” גם מאמציה של נוגה לחלץ הסבר בהיר למפנה בעמדת היחידה, עלו בתוהו. רופאים יודעים להיות לא נחמדים, אך בדברם עם נוגה היו סבלניים ומאירי פנים, רק פיהם לא נפתח.

עברו עוד יומיים, ואז בא דוקטור שטיין, זה שרק כיחכח לשמע החלטת הפרופסור לשלוח את אלישע למבחן מאמץ, וספג הערה ביקורתית. בדיעבד הוכח שחששו היה מוצדק. עכשיו הביא לידיעת אלישע את ההחלטה לבצע צנתור. נוגה השתוממה שדווקא על דוקטור שטיין, מאותם רוסים שמילאו את בית החולים, הטיל הפרופסור לנמק צעד זה. לפי מה ששמעה מרופאים ידידים, די מסוכן לצנתר סמוך כל כך לאירוע. בנוכחות דוקטור שטיין תהתה בקול, אם אין זה מן הראוי לבקש דעה רפואית נוספת. אבל אלישע, שנפשית כבר היה ערוך לשיבה לנורמליות, ביקש לקצר הליכים ואמר לנוגה, בנוכחות הרופא הרוסי, שהצעתה תיצור תסבוכת נוספת. ממילא אין להם כל אפשרות להכריע בין דעות מקצועיות של מומחים, זה אומר “לצנתר” וזה יאמר “לא לצנתר”.

“אני יודע, גיטקה שרק מרוב דאגה העלית את הרעיון הזה, ואני מבקש ממך שלא תיפגעי ממה שאומר עכשיו: לצנתר ולגמור עם הסיפור הזה. לפחות נדע היכן אנו עומדים בעולם!”

דמעות נקשרו בעיניה של נוגה, ואין אונים ניענעה בראשה מימין לשמאל, משמאל לימין:

“עד מתי תישאר פַּחַז כמים?! זה החיים שלך, יקירי!”

“בירושלים היינו אומרים, את זוכרת, לעזאזל החיים – העיקר הבריאות!”

“לך אולי אין חייך חשובים, אבל אם יקרה לך משהו – אני לא אמשיך לחיות.”

שתי ידיו של אלישע היו כפותות לצינורות העירוי, ורק בפיו היה יכול לבטא את סערת רגשותיו. מעולם לא שמע את נוגה מדברת כך. שנים הוא מצפה לשווא להרבה פחות, לבקשת סליחה, לאמירת תודה, והנה: “אם לך יקרה משהו – אני לא אמשיך לחיות”. הכבידה עליו מאוד נוכחותו של הרופא, שהוסיף להשתהות משום שטרם החתים את אלישע על ההסכמה לצינתור, אך לא היה יכול להתאפק:

“אחרי ששמעתי אותך, אגיב כיעקב אבינו בראותו את יוסף בנו חי: אמותה הפעם!”

ונוגה חייכה נבוכה, ומילמלה:

“עד היום, כמו שטענת בעצמך, אתה הילד הכי זקן בעולם!”

ד

ההכנות לצנתור התנהלו בטקסיות אפלולית, צוננת מאוד. במיטתו הסיעו סניטר לאחת המעליות, וזו הצניחה אותם לאיזו קומת מרתף, ולאורך מסדרון אינסופי קירקשה המיטה עד שהוטתה לאולם חשוף וקר כמחסן קירור. אחיות טרחו בהתקנת המיטה שאליה יועבר המצונתר, סייעו לו לעבור ממיטה למיטה, מישהי הסבירה לו שעליה לגלח אותו חלק של מפשעתו שבעדו יחדיר הרופא את הצנתר לעורק וינווטו במעלה הגוף לכלי הדם שצריכים בדיקה. עכשיו הצטרף גם מצנתר צעיר (לא זה שהכול אמרו לאלישע לדרוש דווקא אותו ולא לוותר, דוקטור מילר!), והאחיות הורו לאלישע לשכב בלי נוע, לפשוט את זרועותיו, למתוח אותן ולא להזיזן כהוא זה, כאילו מוסמרו אל המתכת הקרה. להוציא דקירה אחת במפשעה, היתה שכיבה זו הקושי הממשי היחיד במהלך הצנתור שנמשך עוד ועוד. אילו רק הותר לו להזיז יד ולגרד את העורף, היה הכול נראה כמו בקולנוע. שני מרקעי טלוויזיה קבועים במרחק מה מהמיטה וגבוה ממנה, ואלישע היה יכול לראות רק מה שקלטו עיניו במלוכסן, בלי להזיז ראש, קווים דקים כרגלי עכבישים נוסעים לכאן ולכאן, מדי פעם צועק הרופא לכבות את אורם המסנוור של הזרקורים, ומדי פעם שב וצועק להדליקם, ובין לבין מפנה שאלות אל אלישע, גם מספר לו שאצל חבר משותף, בלונדון, פגש את בנו, דוקטור נחום קרוק, שהכול קוראים לו נחי. “גם הוא, כמו החבר שלי, הוא דוקטור לעבר המת, להיסטוריה. נחמד, הבן שלך”.

הבדיקה נמשכה נצח, שעה, שעתיים, יותר, ובסופה, כממשיך את הפטפוט הקליל, אמר: “ובכן, שמע, זו תהיה המלצתנו: ניתוח מעקפים בכל ההקדם, אפשר לומר, מיידית”.

“איך זה? הלוא אמרו לי שהיה לי התקף קל, אוטם של כלום, ואני הולך הביתה –”

"אנחנו רק ממליצים, ואך ורק על סמך הממצאים – "

“ומה הם, מותר לי לשאול?”

"בלי לסבך אותך בהסברים מורכבים: שלושה מהעורקים הכליליים הם באחוז היצרות גבוה מאוד. עורק קדמי יורד פּרוקסימָלי בשיעור של תשעים ותשעה אחוזים – "

“סתום לגמרי!”

"כמעט. בניתוח, אני מאמין, יעקפו אותו. בעורק צירקוּמפּלֶקס, ההיצרות היא בשיעור של תשעים אחוזים ובעורק צירקוּמפּלֶקס אמצעי בשיעור של שבעים אחוזים – "

“ועם כל זה, אתה אומר לי, אמשיך לחיות?”

“תחיה היטב – אחרי ניתוח. חולים במצבים קשים בהרבה שבו, אחרי התערבות כירורגית מוצלחת, לחיים מלאים. כשנחי יגיע, מסור לו ד”ש."

“ביקשתי מאשתי שלא תכניס את ילדינו לפאניקה.”

“עכשיו תקרא להם. מסור ד”ש מדוקטור יוני רופא. נפגשנו בלונדון אצל מודי קפלן."

“איך אמרת, קוראים לך?”

“דוקטור הוא מקצועי ורופא הוא שם משפחתי. מדורי דורות.”

בבואה הביתה, טילפנה נוגה אל אורית באמסטרדם ואל נחי בלונדון, ואחרי כמה משפטים שגורים על בני זוגם, על הילדים וכיוצא באלה, גילתה להם, שאביהם עומד לפני ניתוח מעקפים. כשהבינו שמדובר בניתוח מיידי, כלומר שאינו סובל דיחוי, אמרו שניהם, כל אחד במקומו, שיצאו במטוס הראשון.

ה

התמונה האחרונה שנשמרה בזיכרונו היתה הסעתו על אותה מיטה מקרקשת לאורך אותם מסדרונות אינסופיים אי־שם למטה, באחת הקומות התת־קרקעיות של בית החולים. לימינו צעדה נוגה, אצבעותיה נוגעות בזרועו, מרחפות על מצחו, על פניו, על שערו. לצדה היו, מכאן ומכאן, אורית ונחי, שאין אלישע מבין איך הספיקה נוגה להזעיקם מחו"ל וממתי הם כבר כאן. זכור לו שניסה לומר להם משהו, לכפות על שפתיו חיוך שמח, אבל התרדמה היתה כבדה ממנו, ופתאום היה כולו בתוכה, כולו איננו.

מרחוק, מבעד לים־חלב אטום, שמע פתאום קול. במכוניתו חצה שוב את רכסי ה“סמוֹקִיס” הגבוהים, בצלעו של הר פסגה. ראות אפס, ובמהירות אפס זוחלת המכונית בתוך חלב סמיך שלא ייגמר לעולם. אבל הקול אינו מרפה, והוא שומע שאלה ברורה:

“עשו לך בדיקת איידס?”

אלישע מרחיב סדק בשמורותיו לראות אם גם הקול בוקע מים־החלב, בין צלעו הזקופה של הר פסגה משמאלו לבין התהום הפעורה מימינו. ראש בכובע מנתחים ירוק רכון עליו, ראש ממשי, ועל הטשטוש הגמור במוחו של אלישע מתגבר לפתע שדון ערני ומגיב:

“למה אתה שואל? יש לך איידס?”

והקול, מבוהל, לא מרפה, ממשיך:

“אני אחד המנתחים שלך, וחתכתי אצבע במהלך הניתוח.”

“אז מדוע אינך שואל מי שיודע? לך ממני, לך־”

ושב ושקע לתוך תרדמה, מי ידע לכמה זמן. ופתאום הקיצו יובש במקום שדרך כלל הוא גרונו, ועכשיו היה כמערה צרובה, משהו ענקי וכאוב, כאילו נעל מסומרת חולצה מתוכו. שפתיו זעו כנראה במאמץ ללחלח זו בזו את יבשותן העֵצית, והוא שמע את קולה החם והמלטף של נוגה, קול שאין כמותו, “אתה רוצה קצת תה?”

“את פה?” חירחר איכשהו שתי מילים קטנות.

“אני פה, חביבי. כל הזמן. אל תדבר. שתה לגימה אחת, מתוך התיון, ואם תוכל, שתה עוד.”

והוא שתה ושתה, מכבה את השרפה הגדולה במערה שהיתה פעם גרונו.

“עשו לי שם בור,” חירחר שוב.

“תן לי לדבר. ניתח אותך פרופסור קרימצ’ק בכבודו ובעצמו. היה מאוד מסובך, אמר לי הוא עצמו, ואיך התגבר עליו יספר ודאי גם לך, אני לא הבנתי כלום. העיקר, הוא אומר, הניתוח הוכתר בהצלחה מלאה. חלק מהפרוצדורה של ניתוח לב פתוח, הוא אומר, היא החדרת קנה נשימה, שיש לו צורה של צינור כבאים. אבל עכשיו כבר שלפו אותו, אתה נושם בסדר, אתה תפור מחדש, והלב, הוא אומר, עובד כמו שעון שווייצרי. עוד קצת תה, חמודי?”

“אני שוב מת לישון. איפה הילדים?”

את התשובה כבר לא שמע. שוב כיסתה אותו כשמיכה כבדה התרדמה.

ומתי החלו הכאבים?

שום סדר זמנים לא נשמר בזיכרונו, אך כפי שלחשה באוזניו האחות, שחזרה והפצירה בו, "תבכה, אלישע, תבכה. אל תתבייש. ככל שתלך ותתפוגג השפעתם של חומרי ההרדמה, יהיו הכאבים אכזריים יותר. כולם בוכים, אלישע. זה יקל עליך מאוד. תבכה –

ואם נשמר בשלמותו זיכרון אותו רגע ברור להפליא, באישון לילה, בחדר שהוא נמצא בו עכשיו, לא היו בו דמעות. לא היה כל מאום. לא היה הוא. רק גוש מבותר, שפולחות אותו מחטים, סכינים, חרבות, שציפורני חיות רעות משסעות שוב ושוב את הגוש המבותר הזה. ועוד זיכרון, קרוב לוודאי סמוך לאותה שעה, שכן הוא מזהה באחות הדקיקה את זו שהפצירה בו, “תבכה, תבכה”, ועכשיו היא עומסת מזרן שהסירה מאיזו מיטה, נושאת אותו למקום כלשהו ושבה עמוסת מזרן אחר, מניחה אותו על המיטה החשופה, פורשת עליו סדינים, מצפה כרית, ואומרת לו, “זה מזרן מיוחד נגד פצעי לחץ. אם אתה יכול, היאחז בשתי ידיך בעורפי, ואני אעביר אותך.” ואכן, מי יאמין, בכוח שלא ייתכן שהיה לה ובזריזות שלא תיאמן נשאה והשכיבה אותו על המזרן המיוחד, ושום מכאוב לא נוסף על מכאוביו.

ושוב הוא רק צרור של כאבים, ולעולם לא יעלה בידו להשליט עליהם את זיכרונו ולסדרם באיזה רצף. רק מדי פעם, בעיניים עצומות, הוא חש במגע אצבעותיה של נוגה, במטלית הלחה שהיא מעבירה על פניו, מתחת לסנטרו, על עורפו, והוא פוקח עין ורואה אותה. בכל פעם שהוא פוקח עין, היא שם, ליד מיטתו. לראשו כבר חזרה מידה של צלילות, והמון דברים שמזמן התבקש לומַר, וזו השעה הנכונה לאומרם, מתפרצים לעבר פיו, ובחצי הדרך הם מתאיידים ואובדים. רק זאת הוא מצליח ללחוש שוב ושוב:

“את פה, גיטקה.”

“פה אני, יקירי, איתך. עכשיו תחלים מהר, ויחד נהיה, כל הימים, בכל מקום שתרצה.”

“את פה, גיטקה, פה איתי.”

וכך נמשכו הדברים, לעולם לא ידע כמה ימים, עד לשעה, שרק בדיעבד ימקמה בסופו של אותו ליל חורף. במהלכה התנסה בחוויה עזה, לא מראה־חלום, לא חזיון לילה, אלא מה שאינו קורה לבלתי מאמינים כמותו. עודו ערמה של בשר מבותר, עצמות מנוסרות, ורידים ועורקים חתוכים ותפורים מחדש, וכאב, ערמה ענקית של כאב, והנה, בכל אלה מתערב איזה משהו, או איזה מישהו, מלביש עצמו, כמו אוֹבֶרוֹל, מלמטה למעלה, בכוח הגובר על כל התנגדות מצד ערמת הבשר המבותר והעצמות המנוסרות, מתעלם מהכאב שהתלבשותו על כל אלה מעלה לשיא על אנושי, ופתאום הוא מולבש כולו, והוא גוף אדם, אלישע.

זה לא היה חלום, שוכב אלישע ער לגמרי במיטתו, מגשש בכפות ידיו הכפותות עדיין לצינורות העירויים, ממשש את גופו. זה לא היה סיוט. זה קרה. התלבשתי על בשרי המבותר ועל עצמותי המנוסרות, ואני שוב, סוף־סוף, אני, אלישע. איפה נוגה? אני מוכרח לספר לה על החיזיון האמיתי הזה לפני שיתחילו פרטיו להיטשטש. בחדר, על הקיר שממול למיטתו, היה שעון גדול, השעה קצת אחרי שש. בשבע תתייצב ליד מיטתי, כמו מדי יום, בשבע בדיוק, נוסעת באוטובוס עד כיכר המדינה, ממשיכה ברגל לבית החולים. נוגה, נוגה, איזה מזל שלא מימשתי את הטירוף שמילא אותי, וברגע האחרון לא ניפצתי את חיי ארבעתנו. הו, נוגה, כמה אני מאושר, שאת איתי, ולעזאזל כל השאלות, שעודן אותן שאלות.

בשבע בדיוק נכנסה נוגה לחדר, לבושה בקפידה, מאופרת באיפוק, והוא פשט מעט את שתי ידיו הכפותות אל צינורות העירוי:

“בואי, גיטקה, אני מוכרח לספר לך מיד משהו שקרה לי, ואני מפחד שאם אתמהמה אשכח איזה פרט.”

בפירוט סיפר לה את מהלך החיזיון, תיאר את התלבשותו של אותו משהו, או מישהו, ממש כמו אוברול, מלמטה למעלה, על הבשר המבותר והעצמות המרוסקות, על הכאב שהלך וחזק עד אשר פתאום ידע שהמאבק האכזרי והכאוב נגמר “בזה, שאני שוב אני, אלישע! גיטקה, את מבינה, אנחנו שנינו הולכים לחיות, יום אחרי יום, כפי שאומרים ביידיש, כמו אלוהים בצרפת. חבקי אותי חזק, גיטקה, חבקי מאוד, אבל בשיא הזהירות.”

ואחרי כן: “את מאמינה שהיה לי חיזיון כזה?”

"אני רואה לפני אדם, שניצח את הכאב, את הפחד, אולי את המוות. שיחררת מתוכך כוחות אדירים – " ואלישע שמע מה שלא אמרה, והשלים:

" – שלא האמנת שהם חבויים בתוכי."

“לא, אלישע, אל תדבר ככה. מזמן גילינו שנינו איזו גבורה נפשית אתה יודע לגייס מתוכך. רק בי אתה עדיין מפקפק. והן כל חיי אתה, יקירי.”

אכן, עדיין מפקפק, ולמרות היותה מסורה לו עד מעל גבול היכולת, גם לא בלי סיבה. אבל בקול אמר: “כנ”ל, ואמן ואמן."

ו

מהמאבק על עצם היותי, חזר ואמר אלישע בגאווה גלויה, יצאתי מנצח. מחקתי את עלבון נפילתי הפתאומית אל הריק, ומעתה אני שוב אני. הכאבים גדולים, וכאילו שכבתי על מיטה של פאקיר, כל תנועה נועצת לתוכי עוד מסמרים. אבל בעזרת האחיות המתוקות האלה אני מתחיל לצעוד קדימה. לצעוד היא מילה גדולה, אבל בתמיכת נוגה והאחות שסחבה באותו לילה על גבה את המזרן המיוחד, שוחררתי לשעה קלה מצינור העירוי, ירדתי מהמיטה ונשען על הליכון נעתי לעבר חדר הרחצה.

“אם אתה מפחד להישאר לבד, ארחץ אותך אני,” אמרה האחות, ואמרה גם נוגה.

“אני לא מפחד משום דבר,” עלה מתוכו המאצ’ו, הן הוא שׂרה עם המלאך ויכול לו. “רק איפה הילדים?”

“אמש נפרדו ממך, חביבי, אבל היית די מטושטש. הם נאלצו לשוב לילדיהם ולעבודתם.”

“או־קיי,” אמר אלישע, דוחה את כאב הריחוק מהם לימים קלים יותר. “אז איך אני מתרחץ?”

“יש פה כיסא. תתרחץ בישיבה. יש כפתור אדום, וכשרק תחוש משהו – אל תהסס. הנה מגבת, והנה פיג’מה נקייה. ואל תנעל את הדלת,” אמרה האחות.

“ואני עומדת מאחוריה,” אמרה נוגה. “אם תצטרך, קרא לי.”

רק עכשיו בחן לראשונה את חתכי השתי וחתכי הערב בחזהו, חתכים שצומדוּ מחדש במסמרי פלדה מאונקלים, מסמרים לאיחוי ה“סטֶרנוּם” שנוסר לכל אורכו כדי לקרוע לרווחה את בית החזה, ועוד חורים שנוקבו בחזהו מימין ומשמאל, וכן גם עוד שלושים ושניים מסמרים מאונקלים למלוא אורכה של רגלו השמאלית, מהקרסול ועד קרוב למפשעה, לאיחוי החתך שנעשה לשליפת הווריד שנועד למעקפים שיחליפו את העורקים החסומים. בעיני עצמו היה עכשיו אינדיאני שעבר מבחן חניכה. לאורך החתכים ובין המסמרים המאונקלים, הקריש דם, והכול היה צבוע ביוד משונה, סגול, ירוק, או שניהם גם יחד. כיוון שהיה לבדו בתא הרחצה, התיר לעצמו גם לפחד. הוא פחד לפתוח את ברז המקלחת, פחד להסתבן, פחד שכל תנועה מסורבלת שלו תפתח תפר. אבל לאט־לאט, בקילוח דק, בהשטה זהירה של הסבון, בהנעת ה“טלפון” ימינה ושמאלה, מעלה מטה, השליט אלישע את רצונו על גופו החבול והכאוב. הוא התקלח. ככל האפשר ייבש עצמו במגבת. בתרגול מורכב, נשען על ההליכון, השחיל לתוך מכנסי הפיג’מה רגל אחר רגל, לבש את החולצה בלי לכפתר אותה, פתח את הדלת ויצא אל נוגה, מזיע מהמאמץ, זוהר מחדוות הניצחון.

“את זוכרת את נחי, כשסוף־סוף פתח את פיו והתחיל לדבר אנגלית? כל פעם שהצליח במשהו, היה קורא I did it! I did it!. איזו הרגשה נהדרת. אני יוצא מזה!”

“כבר יצאת מזה. איזו עוצמה כמוסה בך, גבר נפלא שלי!” הגביהה עצמה ונשקה את לחיו.

“מכל הצרה הזאת יצא לי משהו: גבר נפלא שלי!”

“רק אל תמשיך, אלישע, אל תמשיך.”

כאצבעותיה של אותה יד הכירו זה את זה. זה בתוך מחשבותיו של זה ישבו. הוא ידע מה היא מבקשת שלא יאמר, וזאת בדיוק עמד לומר, אני הגבר ראיתי עוני, ולא אמר.

“אנחנו מתחילים חיים חדשים, גיטקה. לא נשאר לנו עוד זמן רב יחד, ומעתה לא נשחית אפילו רגע בעקיצות, בחשבונות, אלא פשוט נשמח זה בזה. אני מאוד אוהב אותך, גיטקה.”

“אני יודעת, חביבי, אני יודעת.”

"אבל אפילו בסרט הוליוודי מגיבים על הצהרה כזאת ב־I love you, too, darling, ואת – "

“את חיי ומותי אתן לך, וגם בזה אינך מסתפק?”

“אני לא מסתפק באלתרמן. אמרי לי את: אני אוהבת אותך.”

ניגשה האחות המתוקה, וקמט קל של מורת רוח נתווה בין שתי עיניה הבהירות:

"למיטה, אלישע קרוק, ישר למיטה! אני רוצה לחבר אותך מחדש למכשירים.”

“את לא רואה, אני כבר בריא!”

“אתה באמת גדול, אבל אנחנו רוצים אותך קצת יותר בריא. למיטה!”

ז

הערכת הצוות הרפואי היתה גם היא שהשיפור במצבו מהיר מהצפוי. אשר לכאב שהוא מתלונן עליו, מקורו בשלד, בעצמות המנוסרות, ומאליו יקהה ויחלוף. המערכת כולה מתפקדת היטב, כבר היום יתחיל לתרגל הליכה נכונה, עלייה במדרגות, הגברה אטית של המאמץ הגופני, ובימים הקרובים – עכשיו באמת – ישוב הביתה, או יצא לכמה ימי החלמה בכפר המכבייה, הכול כרצונו.

נוגה נראתה סחוטה כולה, והוא סבר שטוב יעשה אם לא יפיל עליה את כל צרותיו אלא יעשה שבוע בכפר המכבייה ויאפשר לה להתאושש. נוגה לא אהבה את הרעיון הזה. כיוון שאינה נוהגת, ולא תשב בבית בלי לדעת מה קורה איתו, תתרוצץ ביותר אוטובוסים, וסידור זה רק יכביד עליה. אלישע התעקש. כל עצמותיו כאבו. בבית תיאלץ נוגה לבשל, לטפל בו, להזיזו מכאן לשם, ופה תהיה פטורה מכל אלה.

כל מקום שהגיע אליו, נמצא בו אחד הסופרים. בכפר המכבייה ראה את פנחס שדה, שהכירו מתמונות בעיתונים, אך ניכר היה שגם הוא שקוע בייסוריו, וכך לא הגיעו אפילו לאמירת שלום. זה קורה גם לסופרים בריאים. תחילה נעם לו שיש לו חדר לעצמו, להניח את עצמותיו הכואבות על מזרן גומאוויר, לעצום עיניו ולהרהר הרהורים של סתם. מראהו המעונה של שדה הזכיר לו דבר שנשכח מלבו. שבועות אחדים לפי שאבדה הכרתו, חתם על חוזה להוצאת ספרו החדש, שהביאו לידי סיום. בספר זה ביקש להפיח מחדש חיים באהבתו לנוגה, לומר לה בדרך זו, שכל מה ששיבשו שניהם בהמשך הדרך, לא יפגע ביופיים ובתומתם של הימים הראשונים ההם. מה יהיה עכשיו על הספר? לא נותר לו אלא להחיש את החלמתו, לקרוא את כתב היד קריאה אחרונה ולמוסרו להוצאה.

מחשבותיו הפילו עליו תנומה, וכשהתעורר נזכר בהנחיות הרופאים: לצעוד. לא הרבה. להתחיל בחמישים צעדים. ולמחרת להכפיל למאה, וכן הלאה. הוא קם מהמיטה, לבש את חלוק הצמר החדש שהביאה לו נוגה, “מַרקס אֶנד ספֶּנסֶר”, ופנה לדלת היציאה. בצעדים אטיים התנהל על דרך החצץ, וכל צעד היה כאילו הצליפו עליו בשוטים, כמסופר על הקוזאקים, שהיו עומדים בשתי שורות ומכים ביהודים שהורצו ביניהם. אלישע עמד, שטוף זיעה למרות מזג האוויר הצח והניחוחי, שנחיריו של אלישע דימו לזהות בו את פריחת ההדרים, כמו תמיד בין פורים לפסח. נשימתו קצרה, ונדמה היה לו שהוא חש לחץ בחזה. לאט יותר החל עושה דרכו חזרה לבית. לא לפי כבודו לפנות אל הרופא, ולכן הלך ישר לחדרו ושב והשתטח על המיטה.

העירה אותו נוגה. החדר היה אפלולי, כאילו כבר ערב, והרי זה עתה זהרו שמי הצהריים.

“כמה זמן את יושבת כאן?”

“היה לי חבל להעיר אותך. אמרו לי שגם צהריים לא אכלת. כדאי שתקום לארוחת הערב.”

“ממה התעייפתי כל כך?”

“ראו אותך צועד.”

“איזה צועד? לא גמרתי אפילו חמישים צעדים, והרגשתי כאילו טיפסתי לפסגת האוורסט.”

“בוא, תאכל משהו ואחרי כן ניגש לרופא, או ניקח מונית לבית החולים.”

“גיטקה, בלי פאניקה. נחכה כמה ימים ונראה.”

נוגה נמנעה מוויכוח, אבל לבה לא ניבא לה טובות. לאמיתו של דבר, היתה אחוזת בהלה למן הרגע שהוברר לה שאלישע לקה בלבו. שנים רבות חלפו מאז ימי לוס אנג’לס, ואם כי היטב ידעה שאלישע אינו שוכח ואינו סולח, חשה שפרשה זו חדלה מזמן להעיב על חייהם. מדי פעם היו נשלפות פתאום ציפורניים, מוחלפות מילים טבולות ברעל, אבל שניהם היו אחוזים זה בזה, שעד מהרה שבו לחיות חיים מלאים, עשירים, כאילו לא היו דברים מעולם. רק כאילו. שבועות אחדים לפני ההתקף, שב אלישע לדירתם ובידו מעטפה שמצא בתיבת הדואר. זה בשבילך, אמר, והניחה סגורה לפניה. היא זיהתה מיד את כתב היד, וגם ראתה שמהעבר האחר רשם השולח את שמו: רפאל מפרש. הכול חזר כמו ביום ההוא בלוס אנג’לס. ברור, גם אלישע ראה את השם, ועכשיו הוא מעמיד אותה במבחן.

“ואני, בגלל איזו גאווה מחורבנת, משום שאינני מסוגלת להודות בכישלון, ודאי לא בביזיון, שלתוכו הפלתי את חיי, ברחתי שוב ממה ששכלי ציווה עלי לעשות מיד, לומר: אלישע, מאז לוס אנג’לס ניתקתי כל קשר עם האיש הזה. הוא ניסה לשוב ולהתקשר. הוא רדף אחרי בתל אביב. וכשלימדתי בחיפה, ניסה פעם נוספת. אני רוצה שתדע. הגבר הזה, שבמשך חודשים אחדים שבה את לבי, הוא אדם חולה. אדם רדוף. שנה היה מאושפז. חי על תרופות. לאשתו נודע מההתחלה על הקשר ביני לבינו. הוא ניהל יומן, וכשנכנסה יום אחד לחדרו כדי לנקותו, היה היומן פתוח וכתוב בו באותיות גדולות: ‘היתה לי פרשת אהבים עם אשתו של הסופר אלישע קרוק.’ היא סיפרה לי על כך כשמרוב דאגה ופחד, טילפנה אלי וביקשה להיוועץ בי, כפסיכולוגית, מה לעשות בו. האזנתי וטרקתי את הטלפון. אין לי כל עניין בו ולא בה. עכשיו המכתב הזה. אחרי יותר משלושים שנה. הנה, אני קורעת אותו לגזרים. העניין הזה מת ואיננו.”

כל זאת לא אמרה ולא עשתה. כמו אז, בלוס אנג’לס, לקחה את המעטפה הסגורה ויצאה בשתיקה את החדר. ועכשיו, סוף־סוף, לא היה יכול עוד לבו של אלישע לעמוד בכל מה שהיה ובמה שראה דמיונו.

בקצה המיטה ישבה, הפצירה בו לצאת לאולם האוכל, ליטפה אותו ברוך, אינה מעזה לבטא את חרדתה לו. הוא קם, נשען עליה, וצעד אחר צעד הגיעו לאולם האוכל, גם אכל משהו, אך היה אפשר לראות שהכאב והחולשה אינם מרפים ממנו.

הרופא כבר יצא, ואלישע לא הסכים לנסוע לבית החולים. נוגה ישבה איתו עד שעה מאוחרת, ובניגוד למנהגה אף ניאותה לשוב הביתה במונית מיוחדת. מראש אמרה שמחר, יום שישי, תשתדל להקדים. אגב, הוסיפה, הילדים טילפנו אמש שוב, והם מנשקים אותך.

“הם מטלפנים כל ערב?”

“כל ערב. הם נהדרים.”

“מממ.”

למחרת באו חברים לבקרו. הוא ישב איתם באולם, והשיחה הערה שיככה את הכאב. כשקמו ללכת, אמר שזו הזדמנות לתרגיל היומי, לצעוד חמישים צעדים, אולי גם יותר. הם התאימו עצמם לקצב שלו, ואט־אט נעו בשביל החצץ. שתי שורות הקוזאקים צצו אלוהים יודע מנין, והחלו להצליף בו בלי רחם. החברים הבחינו שהוא מתכסה זיעה, מתקשה לעמוד על רגליו, תמכו בו עד שחזר אל הבית. מישהו הזעיק את הרופא, עולה חדש מדרום אמריקה, שהיה מודאג יותר מכול מנשימתו הנחנקת, והלביש על פניו מסכת חמצן. הרופא טילפן אל המחלקה, ביקש את פרופסור עמנואלי, וזה לא נמצא. ביקש את ראש המחלקה לניתוחי לב, פרופסור קרימצ’ק, וגם הוא לא נמצא. יום שישי. היה רק דוקטור אליצור, הרופא בכיפה ובסנדלים. אלישע לא הצליח לנחש מה בדיוק אמר לרופא הדרום אמריקני, שהתקשה מאוד בעברית, אך השורה התחתונה היתה: אנחנו נכנסים לתורנות שבת, ולא יהיה רופא מוסמך לקבל החלטה רדיקלית. אם לא יוטב מצבו עד אז, יש להביאו בדחיפות בבוקר יום ראשון למחלקה לניתוחי לב.

ח

שלא לייגע את הקורא יפסח הסיפור על מקצת הקורות את אלישע בעשרת השבועות הבאים בטיפול נמרץ, טיפול ביניים ובסעיפי סעיפים אחרים של המחלקה, שלא הבחין ביניהם הבחנה מלאה. בשבת שכב בכפר המכבייה, נמנע מלהתהפך על מזרן הגומאוויר, שכל כל תנועה מיותרת הוסיפה מכאוב על מכאוביו, בוחר בפוזיציה של מוּמיָה מצרית, מתוח על גבו, ידיו פשוטות וצמודות אל גופו, נושם בעד מסכת החמצן, אינו מבין איך ניתוח מוצלח כל כך נהפך למסכת כזו של כאבים. היה מעשה במנתח ששכח מגבת בבטנו של המנותח. עכשיו הוא חש כאילו בחזהו שכחו המנתחים אזמלים ממורטים ומשורי חשמל. רק נוכחותה הדואגת ונוסכת השלווה של נוגה משמחת את לבו ומגרה בו את בלוטת הדיבור. אלא שנוגה, שדרך כלל מיטיבה להאזין וממעטת לדבר, היסתה אותו ברדיו המיטלטל, שפתחה כדי שיוכל הוא להאזין ליומן השבוע, וכשחשה שמעצבנים אותו קולות אלה, המכים כתופים, ניסתה להסב את דעתו לעיתוני השבת שהביאה איתה. אבל אפילו כותרות העיתונים היו כבדות מכוחו, הגבירו את הלחץ על צלעותיו המנוסרות וצרכו ממעט החמצן המאפשר לו לנשום. נוגה שמטה את העיתונים לרצפה, וליטפה בשתיקה את ראשו, את לחיו, את כתפו, וכך עד שנרדם. חרדה ואובדת עצות נשארה יושבת לידו, מתקשה להבין את הרופא המטומטם, שלמרות מה ששמע על ההרעה הפתאומית במצבו של אלישע, פסק שימתינו עד לאחר השבת. בכפר המכבייה אין כל ציוד לטיפול נמרץ, ומה אם מה שמתנסה בו אלישע הוא התקף לב נוסף, כמו זה שאובחן מיד לאחר הניתוח, והרופאים אמרו עליו, שזה היה משהו קל, אולי חולשת אחד המעקפים, “שמגלה איזו עצלות.”

עובדי מרכז ההחלמה, שראו שאין נוגה זזה עד שעת ערב מאוחרת ממיטתו של אלישע, סידרו משכב גם לה באותו חדר, והיא אכן נרדמה מיד, ולא התעוררה אלא בבוקר. היא לא שעתה לדבריו של אלישע, שהבוקר הוא מרגיש הרבה יותר טוב, אלא קראה לאמבולנס והחישה אותו לבית החולים.

הוא חזר למיטה שמתוכה יצא ביום חמישי, ולאחר בדיקות מזורזות, שבו והערו לתוכו את הנוזל מהשקית השקופה, פתחו את החמצן וקירבו מסכה אל פיו, עושים ושותקים, אינם אומרים לנוגה אלא זאת: “הניתוח עבר בסדר גמור. שום קומפליקציות. כן, יש כנראה משהו עם אחד המעקפים, אבל תוך כמה ימים הכול יתייצב. הכאב בסטֶרנום לא צריך להיות, ולדעתנו גם זה יסתדר מאליו. אבל בינתיים אנחנו לא שולחים אותו הביתה, אל תדאגי, הוא בהשגחה טובה.”

מפעם לפעם השתנו אבחנות הרופאים, אבל כאבים עזים והתקפים פתאומיים של אובדן נשימה וצורך בחמצן, נמשכו. השתנה עוד משהו, שרק בשלב מאוחר נעשה אלישע מודע לו היטב – הוא הלך והתרגל להוויית החדר הלבן, הממורק, הממוכשר כולו, התרגל לשגרה המתחילה בעוד חושך, המנַקות, עגלות האוכל, החלפת משמרות האחיות ודיווח מעל ראשו של החולה, הזריקות, התרופות, ביקור הרופאים, ושוב אוכל, ושוב תרופות, ושוב רופאים, ואתה שוכב לך כמלך, פטור מכל דאגה, שהרי אפילו הדאגה לחייך מסורה לרופאים, ולמה לא להמשיך כך עד אין קץ?

לא כך סברה נוגה. לה היה ברור מהרגע הראשון, שהארכת אשפוזו של אלישע מיום ליום ומשבוע לשבוע, אינה נובעת מחביבותם של רופאים נחמדים הרוצים לעשות כאן לאלישע בית הבראה. משהו השתבש בניתוח ואינם מוצאים דרך לתקנו. שוב לא יחזרו על השחרור החפוז של אותו יום חמישי, שהיה עלול להיגמר פחות טוב. במצב דברים זה, אמרה נוגה בלבה, חובה לבקש דעת מומחה שלא מקרב המעורבים בטיפול בו עד היום. מקובל על כל הרופאים שזכותו של חולה היא לבקש second opinion. נוגה נועצה בפרופסור לניאדו, ראש מחלקת הקרדיולוגיה, וזה חיזקה בדעתה. היא נועצה בפרופסור עמנואלי, ואף הוא סבר שלמשפחת החולה זכות מוקנית לשמיעת דעה נוספת. ואז הלכה אל רב־המנתחים, פרופסור קרימצ’ק, שהאדים והסגיל מגודל העלבון. מי הוא מנתח הלב הדגול, שיחווה דעתו על מיומנותו המקצועית של בוריס נאומוביץ' קרימצ’ק?

“גברת אם, למשל, את משלמת לפרופסור אני־יודע־על־מי־את־חושבת שלושים אלף דולר, והוא פותח חזה של בעלך ורואה באיזה מצב אַאוֹרטָה שלו, הוא פותח ותכף סוגר, לא מנתח. יודעת למה? מפני שפרופסור זה רוצה רקורד עם רק הצלחות. הוא לא צריך מתים אצלו ברקורד. עכשיו את מבינה איזה ניתוח לקחתי על עצמי, והחזרתי לך בעל חי?!” ובלי הפסקה, כולו עדיין רתיחה, קם ואמר, “בואי, גברת, בואי נשמע מה בעלך אומר.”

לאלישע לא היה מושג על כוונותיה של נוגה. פתאום ראה את פרופסור קרימצ’ק שועט לתוך החדר, קורא תוך כדי כך, “כולם לצאת, לצאת,” ואחריו את נוגה, בצעד מהוסס. משווידא שלהוציא ארבעת החולים הרתוקים למיטותיהם אין בחדר אוזן זרה, נעל את הדלת, שאל אם יש למישהו נייר גדול, ונוגה, שעל מיטת אלישע ראתה מעטפה חומה של צילום רנטגן, הושיטה לו אותה. פרופסור קרימצ’ק קירב כיסא לראש המיטה, כדי שאלישע לא ייאלץ להתרומם, ומתח קווי עיפרון אנכיים ואלכסוניים, ואז פתח פיו ונשא משלו:

“גברת קרוק לא מרוצה מניתוח שלי –”

“לא אמרתי, שאינני מרוצה,” מילמלה נוגה.

“בבקשה לא להפריע. אני אסביר לךָ מה עשיתי. פתחנו חזה, וראיתי מצב קשה מאוד. אצלך אַאוֹרטָה, עורק ראשי, מסוידת וגם סתומה, וסכנה לגעת. אז החלטתי על ניתוח מאוד לא אורתודוקסי. וריד של רגל זרקתי לסל, ומעקפים עשיתי עם עורקים אלה, אתה רואה, ימני פה, שמאלי פה, רימָה ולימָה. יש כאבים, נכון. זה רע. וזה נסדר. זה לא מניתוח. אולי כשחיברו חזרה סטרנום. עושים זה עם חוט טיטַניוּם, ואולי טיטניום חתך קצת בעצם רך. גם זה נסדר. באה אלי אשתך, רוצה סֶקוֹנד אוֹפִּיניֶין. נוֹ, מה אומר?”

אלישע היה עייף מאוד. את רוב דברי הרופא הרוסי התקשה להבין, אך נקודה אחת נגעה ללבו. האיש הציל את חייו. זו עובדה, וכל היתר, כבוד, עלבונות, גם להתחיל עכשיו פרשה עם עוד מומחה ועוד דעה, ומי יגיד מה נכון ומה לא, לזה אין לו כוח.

“אל תכעסי, גיטקה, אני יודע כמה את דואגת, אבל שום סֶקוֹנד אוֹפִּיניֶין.”

ט

רק בלילה, כשחרף התרופות לשיכוך הכאבים וכדורי השינה התעורר פתאום, כפות ידיו כפותות לצינורות העירויים, חזהו מחובר בכבלים צבעוניים דקים למוניטור שמעל ראשו, מסכת החמצן נוהמת בצד הכר, רק מוחו צלול ורואה למרחקים ארוכים, חזרה אליו הבוטות שביטל בה באחת את השתדלויות נוגה למענו והתייצב לימין הרוסי גס הרוח, פרופסור קרימצ’ק: “שום סֶקוֹנד אוֹפִּיניֶין”. ונוגה, כדרכה מיום שחלה, רק השפילה מבטה, בולעת גם התעמרות קלה זו. נוגה דאגה לכך שיותקן טלפון ליד מיטתו, ובזהירות פשט ידו כדי לטלפן אליה, להתנצל ולבקש את סליחתה. בגלל מחטי העירוי והחבישות, הוסר מידו השעון, אבל בשעון שעל הקיר מולו ראה את השעה: אחת וארבעים אחר חצות. ייתכן שנוגה ערה עדיין. בעת האחרונה היא מתקשה להירדם, חצאי לילות היא שוכבת וקוראת. ולא רק לעייף את עיניה, אלא בהנאה צרופה, וגם משום שמאז פרישתה היא כותבת סקירות על ספרים, המצטיינות בהתבוננות מאיזו זווית מיוחדת, לא דרוסה ולא רמוסה. בכל מאמר שלה ניכרים רוחב השכלתה ועושר האסוציאציות שלה. אלא שחיוג בשעה מאוחרת כל כך תפרש כקריאה לעזרה, ואם לא תצא במונית מיוחדת, תשכב ערה עד לבוקר.

“זה נימוק נדיב ומתחשב,” אמר אלישע בלבו, “אבל האמת השלמה היא, שעד היום לא השתחררתי מהעצירות הרגשית שהוכיתי בה בימי הרעה בלוס אנג’לס. יש דברים שעליהם אין מדברים. דברים רבים. המוני דברים. וראו איזה ילדים מוצלחים גידלנו ואילו נכדים אוהבים יש לנו, וחברים רבים, והרבינו לנסוע בעולם, והכול בחיינו לא סתם בסדר גמור אלא נחשב מופתי. ורק העצירות הארורה הזאת בנשמות שנינו. לא בגלל השעה המאוחרת אינני מטלפן אליה עכשיו, אלא משום שכל חשבונותינו עודם פתוחים וממתינים זה שלושים שנה ויותר לרגע שבו ייקרעו סוף־סוף לגזרים ויהיו לאשפה. מה טעם לשוב ולטלפן ולא לומר את הדבר האחד שאיני מסוגל לומר: מה טוב, גיטקה, שבאת אלי בלילה ההוא בלוס אנג’לס למכונית והצלחת להביא אותי לכך שלא אקום בבוקר ואסע עם הילדים השד יודע לאן, אלא נשארנו יחד, ואנחנו יחד, ואת עכשיו נשמת חיי! לא רק אני לא מסוגל. לשווא אני מחכה כל השנים האלה לרגע שתבואי ותאמרי: אלישע, בגדתי בך. סלח לי. אלישע, אני מודה לך על שהתגברת על בגידתי וקיימת אותנו כמשפחה אחת, מודה לך על שנשארנו יחד עד היום. לא, לעולם לא תאמרי זאת, ולעולם לא אומר אני מה שמגיע לך לשמוע. שנינו נמות מעצירות.”

אלישע שוכב ער במיטתו, שומע כל קול, כל חריקת כסא, את נשימותיהם השונות של שלושת חבריו לחדר, כולם “מקרים קשים”. גם את פעימות לבו הוא שומע, ונדמה לו שהחישו אותן מחשבותיו הנסערות. הוא מושיט כמעט את ידו אל הפעמון, להזעיק אחות, אך לא הוא האיש שיעשה כן. מוצף מחשבות טובות ורעות ישכב ויחכה לנס, לשינה שתכסה הכול.

תוך כך הוא מגלה שמתחולל בו שינוי, שאינו מסוגל להגדירו, אבל הוא מבחין בו. הוא יודע להצביע על קו החתך. כשאושפז בפתאומיות כזאת, התמלא אמנם עלבון עמוק על שאיש בריא כמותו מוכרז לחולה, מנותח, כואב כולו, אבל משך אותו פרק ראשון לא נטשו אותו קלות דעתו ואותה אופטימיות המכסה על כל פצעיו. עוד יום. עוד שלושה ימים. כבר אנחנו שנינו בבית. כבר אני מחלים. כבר אני חוזר אל הספר, מתקין ומוסר להוצאה. “הטעות הרפואית” קרובה לתיקון. כבר אנחנו שוב נוסעים שנינו לאירופה.

לא כן מאז הוחזר, כואב וחסר נשימה, מכפר המכבייה לטיפול הנמרץ. הימים חולפים ומצטרפים לשבועות, והרופאים אינם מוצאים כל תקלה בניתוח, איזה פגם סמוי בגוף, שאם אך יאתרו אותם, יתקנו הכול במהירות ובא לציון גואל. כלום לא קורה. גם אחרי ביקורו הדרמטי של פרופסור קרימצ’ק לא השתנה דבר. ואילו אצל אלישע עצמו הלך והשתנה דבר מה מהותי: האמונה שהכול קרוב להסתדר נדחקה בהדרגה מפני השלמה פסימית עם מצבו. זה מה שיש. ועם זה יחיה מכאן ולהבא, יבלע תרופות, משככי כאבים, כדורי שינה, ואלה יהיו חייו. ועם זאת, הכיר אלישע היטב, משתנה בו עוד משהו. ימים ולילות היה מכונס כולו בכאביו, אטום למתרחש מחוצה להם. אפילו את ביקורם של ילדיו ושהייתם ליד מיטתו לאחר הניתוח הוא זוכר רק במעומעם. נכדו הבכור, הוא יודע, בא אליו ישר מלבנון, אבל הוא לא זוכר שום פרט מפגישתם. והנה עכשיו, אמנם באטיות, וחרף כאבים נמשכים, הוא נפתח אל חבריו לחדר, שואל לפרטי מצבם, ועד מהרה לומד את קורות חייהם. לבקשתו, מותקנת לו טלוויזיה מעל מיטתו, והוא צופה בה, מתנמנם עם האוזניות וממשיך לצפות. מארגן, אפשר לומר, שטח מחיה ראוי למי שההווה שלו אינו שביל אל העתיד, אלא מִצפֶּה אל כל העבר.

עכשיו הוא פנוי לעברו, וכאילו גילה את אמריקה, הוא כולו השתאות למידותיו, לגיוונו, לשפע המראות הנובע עוד ועוד מחשכת מוחו ומציף אותו. הוא מדמה עצמו לדודתו העיוורת של חברם הארי, שבאחד הימים בא לבקרה, ראה אותה יושבת, מרוכזת כולה בדבר מה, חש שהגיע בשעה לא מוצלחת. “במה את מרוכזת כל כך, דודה?” שאל. “אני רואה סרט.” “סרט?!” – “כן, כל יום אני בוחרת איזה פרק מחיי ועושה לי ממנו סרט.”

מיום ששמעו את הסיפור הזה, הפכוהו נוגה ואלישע לצופן. כל דבר יפה או מסעיר שחוו, גם בבית, גם במסעותיהם, היו מכריזים עליו: “זה בשביל הסרט!” והנה מוצא הוא את עצמו בלילות במצבה של הדודה, רתוק למיטתו, מוצף בעברו. בהבדל עקרוני אחד בינו לבין דודתו של הארי הוא מבחין: לא הוא בוחר סרטים. הם בוחרים בו. קצתם ממלאים אותו ערגה, אפילו מתיקות, והוא יכול לצפות בהם עוד ועוד, ואם כי באלה טמונים חומרי גלם יקרים, שכבר שימשוהו בסיפוריו, מתעורר בו רצון חדש לחפור בהם עוד ועוד, בטוח שעכשיו היה כותב כמו שצריך, נכון. לערגה ולמתיקות נלווה צער הידיעה, שמחלה זו, שראשיתה בשטות, ב“טעות רפואית”, שוב לא תרפה ממנו.

הוא מחפש סרטים שמחים, אבל סדרי העדיפויות שלו אינם מעניינים את הסרטים והם כופים עצמם עליו כרצונם. הנה סיפור צמיחתם של אורית ונחי, שאינם עוד ילדים רכים, אלא תיכוניסטים שקשה להתקרב אליהם ממש, וכבר הם בצבא, נחי ניצל בעור שיניו במובלעת הסורית, וכבר הם נשואים, הורים לילדים, פורחים לארצות רחוקות, והיכן בסיפוריו מצא סרט עשיר זה, לב חייו, ביטוי כלשהו? היכן השנים הארוכות שעשו נוגה והוא יחד מיום שובם מאמריקה, שנים מורכבות, מתוחות, שמחות, רגוזות, גדושות ניסיונות עשירים? על כל אלה מילה אחת לא כתב.

עכשיו חש שכאביו התגברו, שהחום והזיעה קשים מנשוא, מה פתאום חם לו באמצע הלילה, והוא לוחץ בפעמון, מזעיק אחות, לבקש מנת אופטלגין נוזלי, אך בעיקר כדי לצאת מהסרט. וכשהוא שב ונרגע, ומתעורר מתנומה קלה, כבר שוב יום, ונוגה לידו, שמחה לראותו פוקח את עיניו, רוכנת אליו בזהירות, מנשקת את שתיהן, את מצחו, מבטיחה לו שהבוקר הוא נראה “הרבה יותר טוב”, מגלה שהחליפה שתי מילים עם פרופסור עמנואלי, וזה הבטיח לה כי “בקרוב מאוד תלך הביתה”.

כרואה אותה לראשונה, הבחין אלישע בשורשי השיער השב לאורך השביל הנמשך מאמצע מצחה לאחור. נוגה מקפידה על הופעתה, שערה הצבוע אדום נחושתני כהה עשוי תמיד בדקדקנות, ואם כי סוד גלוי הוא ביניהם שראשה הלבין כולו, אין נראית בראשה שערת שיבה אחת. לא כן עכשיו. כיוון שלידו היא יושבת משבע בבוקר עד שמגיעים חברים, במתכוון, סמוך לשבע בערב, להוציאה ולהסיעה במכוניתם, לא ביקרה במספרה מיום שנכנס לבית החולים. כיוון שנהגה ללכת אל הספרית שלה בימי שישי, והוא אושפז ביום חמישי, כמה שבועות זה יחד?

“כמה זמן אני שוכב פה?” שאל את נוגה.

“בסך הכול? מההתחלה?”

אלישע הינהן, ונוגה ספרה על אצבעותיה: “חמישה שבועות. בערך.”

“זאת אומרת, שישה שבועות לא היית במספרה. אז מה היום, חמישי? שישי?”

“שישי, חביבי.”

תוך ששוחחו, הביט היטב בפניה. נוגה רזתה מאוד, עצמות לחייה שוּפּוּ ועורה כמו התכסה באבקת חלודה. באחד הסרטים המכאיבים שטילטלו את לילו, הניח לפניה את המכתב שהעלה מהתיבה, מכתבו הסגור של רפאל מפרש, ועמד וחיכה לראותה פותחת אותו, קורעת אותו לגזרים, אומרת משהו שישתמע מתוכו בבירור שמכתב עז מצח זה, שהתפרץ לחייהם אחרי שלושים שנות השכחה של מה שהיה, הוא בעיניה מעשה נבלה. דבר מכל אלה לא עשתה. לקחה את המעטפה ושבה לחדרה, לסיים את רשימת הביקורת על ספרה של אלזה מורנטה. הבוקר, כך זמם בחושך, אספר לה את הסרט, ואז אשאל: למה?! למה?! עכשיו, כשראה אותה כלה לעיניו כמו נר, אמר בלבו, אם תמשיך כך, תתמוטט היא לפניו.

“יש לי בקשה גדולה אלייך, גיטקה, ואל תסרבי. קומי עכשיו, אל תרוצי ברגל לתחנת האוטובוס, קחי מונית וסעי ישר אל הספרית שלך, תסתדרי יפה, תאכלי, אני ממש מתחנן. מיום ליום את הולכת ורזה, ובסוף תיעלמי לי לגמרי. תשכבי לנוח, ולפנות ערב תבקשי את אחד החברים שיאסוף אותך.”

"תפסיק להיות ילדותי, אלישע – "

"בגילי, מאוחר להתבגר. עשי לי טובה. אני רוצה אותך יפה, רעננה – "

“אם אהיה יפה מדי, אני עלולה לסכן את הלב שלך. אסור לך להתרגש מדי.”

הם המשיכו כך עוד קצת, שניהם עקשנים גדולים, עד שראתה נוגה שהדיבורים עייפו אותו, וטוב מכול יהיה אם יישן עכשיו. דאגתו לה נגעה ללבה, והיא אמרה, שהחליטה לרצותו ותעשה כל מה שביקש, אפילו תיקח מונית.

והלכה.

י

האם נרדם? האם רק אחרי ששב והתעורר כפה עצמו עליו סרט זה, שכל צפייה בו היא מסע לתוך תעלומה, שעודנה כאותו בצל במונולוג של פֶּר גִינט, כל קליפה שהוא מסיר מעליה חושפת קליפה נוספת? מקופל על צדו בחולצת פלנל ומכנסי ג’ינס, הוא שוכב במושב האחורי של הפּלימוּת החונה בצד המדרכה, לפני דירתם, אינו מצליח להירדם. אמנם, מזג האוויר נוח אפילו יותר מאשר בארץ, וגם נובמבר אינו ממש קר, אבל לא רק הצינה שלאחר חצות מרעידה את עצמותיו, כי אם עולמה האחר, הסודי, של נוגה, שהוטח בפניו ביומיים האחרונים. אולי יתכסה בשמיכה האוטמת את החלון המקולקל, אבל אז תחדור הצינה ביתר עוצמה, וגם אל מתחת לשמיכה יחלחלו אותן שאלות שקלעו את חייו לתוך האין מוצא. כל שקר חשוף של נוגה חיזק בלבו את ההרגשה שאבדו לה כליל חוש המציאות המחודד ויכולתה האכזרית לסלק כל מכשול מדרכה למימוש מטרותיה. כעכבישים מטפסות עליו כל השאלות, שהותירו אותו עירום ועריה: איך יכלה אישה חכמה שכמותה, שהצטיינה תמיד במשמעת פנימית מדהימה, לאבד את ראשה בחובבנות פתטית כל כך, כאילו את כל מושגיה על החיים שאבה מז’ורנלים לנשים?

משחר נעורי היתה לי למופת, שלגבהיו שאפתי להגיע. אז מה, אז כל השנים הערצתי תחפושת, קליפה בתוך קליפה? נוגה האמיתית היא זו שהתגלתה לי ביומיים האחרונים, לא רק בוגדנית, אלא רע מזה – איזו טיפשה! איך העלתה על דעתה, שתמשיך לנוע בסליל כפול כזה, ואני, אלישע, לא אראה, לא אשמע, לא אריח את הבגידה?! כבר בנמל התעופה ידעתי שנפל דבר, אך גם בחלום השחור ביותר לא הייתי חושד, שנוגה שלי מתכננת להחזיק לצדה את אלוף נעוריה, כפי שנהגה לכנות אותי במכתביה, יימח שמה, כנהג, שרת, כלי משחק, פודל?!

“אני לוקח את הילדים ונוסע מזרחה, ומה שיהיה יהיה. או שנגיע לניו יורק ושם נראה מה הלאה, או שנמות כולנו בהרים הגבוהים, ולא נתגולל יום אחד נוסף בתוך החרפה הזאת”, שמע עצמו אלישע אומר בקול רם, ונבהל. המשטרה של בוורלי הילס העשירה, סיפרו חברים, מחפשת ברנשים כמותו, המוצאים מקלט לילה במכוניות ישנות, כולאים אותם, משברים את עצמותיהם, ואם גם ידרשו את דרכונו ויגלו שהיתר הכניסה לאמריקה ניתן לו על תנאי, כחשוד בקומוניזם, זה סופו. ממש ברגע ההוא ניסה מישהו לסלק את השמיכה מעל החלון המקולקל.

זה הם, מיהר להתיישב. ברוכים הבאים. שיגרשו אותי, אבל רק יחד עם הילדים. ועל חשבונם. נפתרה הבעיה.

אבל זו היתה נוגה, עטופה בחלוק הבורדו החורפי.

“בוא, חזור לדירה, אלישע. אתה לא יכול לשכב כך בחוץ כל הלילה.”

הוא שתק, מכריז שאיתה גמר את כל השיחות.

“אני שוכבת בחדר האחר, עם הילדים. בוא, אלישע. תשכב. תתכסה. תתעלם ממני.”

שתיקה.

“אל תהיה ילדותי כל כך.”

“עוד פעם, ‘ילדותי’?! עכשיו נפטרת סוף־סוף מהילד, ויש לך גבר אמיתי, בַּרמֶן באונייה.”

“זה לא קיים. לא היה. קרה לי משהו, שקרה גם לך, לפני, וזה נגמר. איננו.”

“אני לא הסתרתי, לא רימיתי, לא גררתי אותך עד קליפורניה, לא פתחתי תא דואר סודי.”

“על מה אתה מדבר?”

“שוב השקר. קודם ריחמתי עלייך, תאמיני לי, וחשבתי, די, מספיק. טמנתי את הנייר הזה בכיס. אבל הנה,” מכיס חולצתו שלף את ההודעה ממשרד הדואר של וסטווד. “זה האישור. תא מספר 24754, גברת נוגה קרוק. זו טעות? זו לא את?”

“הייתי בתוך הטירוף, אבל יצאתי מזה. אתה אישי, יחידי, בשני ילדינו אני נשבעת.”

“עכשיו את גם נשבעת בחיי הילדים. ואני אומר לך: את התא פתחת אחרי שהגעתי לכאן. הנה התאריך. יומיים אחרי. באמצעות התא הזה תיכננת לנהל את חיי האהבה שלך מעתה ועד עולם. שקר אחרי שקר אחרי שקר. זה מה שאת”.

נוגה השעינה ראשה אל דלת המכונית ופרצה בבכי רם, משולח, טרוף. מבוהל, הציץ אלישע בשעונו. השעה שתיים ועשרים אחר חצות. נהר המכוניות הלא נפסק לאורך הבולוואר כמו יבש. למלוא כל העין לא נראתה נפש חיה, לא נשמע קול זולת בכייה האבוד של נוגה. רגע אחד החזיקה בתוכו מעמד הנאה מרושעת, אבל מעבר לו לא היה מסוגל לראותה בשיברונה. יצא בדלת השמאלית, הקיף את המכונית, חיבק את נוגה ולחש:

“בואי, גיטקה, בואי, ניכנס הביתה. רק שלא נפחיד את הילדים.”

לבדה גררה את המשכב התחתון, הציעה את הספה הכפולה, ישבה במטבח וחיכתה לאלישע שיחזור בו. עכשיו השכיב אותה הוא ברוך, פשט מעליה את חלוק הבורדו, כיסה אותה בכסת שהביאו איתם מהארץ, ושכב לידה, מעל הכסת, מלטף אותה כדרך שמלטפים ילד מסויָט. לאט־לאט נחלש בכייה, ורק את נשימתה הנסערת לתוך הכר המשיך לשמוע. מבעד לכסת החליקה ידו וליטפה את כתפיה, את ירכיה, את חמוקי גופה המוכרים לו בחושך, בעיניים עצומות. נוגה התהפכה לעברו, משכה מתחתיו את הכסת וכיסתה בה אותו כמות שהוא, בבגדיו, בנעליו, ובכתה בלי קול לתוך חזהו.

“צפיתי בתחזית של מהדורת הלילה,” לחשה. בקליפורניה גן עדן. אבל בהרים הגבוהים, ברוֹקיס, כבר יורדים שלגים. גם במזרח, ברכסי האַפַּלַשים. במישורים הגדולים רוחות עזות. גשמים. איך תעבור בטרנטה הזאת, עם החלון המקולקל, עם אורית ונחי, את היבשת? אתה רוצה לעזוב ולנסוע – סע. אבל חכה עד לקיץ. עד אז נחסוך כל גרוש. ואם תרצה בי – אחזור גם אני אתכם. אל תיסע מחר. אני מוכנה לשאת בכל עונש, אבל אל תעניש את הילדים ואת עצמך. אלישע – "

והוא כבר היה כולו בתוכה, בגדיו זרוקים, נעליו חלוצות, חודר עוד ועוד, והיא חופרת לתוכו, והכול בלי מילים, בתשוקה מוחקת־כול.

“אל תעזוב אותי, אלישע.”

“הלוואי ויכולתי. אני משועבד לך לכל החיים. לא הצלחתי להוציא מתוכי את העבד.”

“אלישע, אלישע, אישי, יחידי. אתה לא עבד. אתה כזה אדם.”

וכאן הגיע הסרט לסופו. ובפעם המי יודע כמה אלישע הטה אוזנו לשווא למילים שציפה להן כל כך ואשר לא נאמרו אף לא באחת מן ההקרנות:

“אני אוהבת רק אותך. בגדתי בך, ואני מבקשת את סליחתך. אני מודה לך על שהשארת לי את הילדים ואת עצמך.”

ושוב ביקור הרופאים, ואיתו לא שום בשורה חדשה, זולת הערת פרופסור עמנואלי:

“ליום ראשון קבענו קונסוליום, ואולי אז נחליט מה עושים איתך.”

יא

ביום ראשון, אחרי ביקור הרופאים, בא וישב ליד מיטתו רופא שלא נראה נכנס ויוצא עם צוותו של פרופ' עמנואלי, ובכל זאת פניו מוכרות, מין רושם אדמדם־לבנבן כזה, כאילו התקלף העור ונחשף מה שמתחת לו, מצחו המקומר נמשך עד אל תוך מפרצי שערו הדליל, אטריות דקות של גזר חי, רושם שאינו נמחה על נקלה. כן, אבל איפה נפגשנו כבר קודם?

“שלום, מר קרוק. אני המרדים שלך.”

הה, מה פלא, שזכר ולא זכר?! זה הג’ינג’י, שהפיל עליו תרדמת אלוהים נוראה!

“גם אתה נדקרת בניתוח?” נפלטה לאלישע בדיחה עקומה, שהרופא נהג בה בחמלה נוּגָה.

“מרדימים לחוד וקצבים לחוד. אני מלאך השינה. באתי להחתים אותך על עוד הרדמה.”

עד עכשיו כמו לא הבחין המרדים בנוגה, היושבת מעברה האחר של המיטה, אבל כשתהתה במורת רוח איזו מין הרדמה קפצה לה כאן פתאום, “לנו לא אמרו הבוקר מילה על שום ניתוח,” פנה הרופא מעתה רק אליה:

"גבירתי, אין עדיין שום הרדמה. מר קרוק צריך לחתום על הסכמה, ועוד יבוא אליו פרופסור קרימצ’ק או דוקטור וֶרנֶר – "

“מי זה? לא היה לנו קשר עם שום דוקטור ורנר –”

“לו היה קשר עם הניתוח. הוא שקשר את הסטֶרנוּם.”

“אוי לי,” גנח אלישע. “הסדיסט הולך לרסק לי מחדש את הצלעות.”

“על הניתוח ידברו הם. אם אינך חותם אין הרדמה וכלום לא קרה. זה הפריווילגיה של החולה.”

“התסרוקת החדשה הזאת כל כך הולמת אותך, גיטקה –” לא התאפק אלישע, ובמקום להשיב למרדים, החמיא לה פעם נוספת.

“שוב תודה. ושוב, ושוב. אתה חותם?”

“מה את אומרת?”

“כמה זמן עוד תוכל לעמוד בכאבים האלה?”

“הפַאשלוֹנֶרִים הולכים לפתוח אותי מחדש כמו קַרפּיוֹן. מי לידינו יתקע, שהפעם זה יהיה יותר טוב ולא יותר רע?”

“רק אתה זכאי להחליט.”

“אז אני מחליט ברוח המכתב שכתב אלי ילד עברי בצאתנו לחזית האיטלקית: ‘אני מאחל לך שתמות מות גיבורים, ותראה לעולם שעם ישראל הוא לא עכבר.’ אני חותם.”

אלא שהפעם לא נועד לאלישע תפקיד דרמטי. הדרמה כולה התבטלה ברגע האחרון. קרוב לשבע בערב, כשחבריהם הנאמנים עמדו ליד מיטתו של אלישע, נכונים להסיע את נוגה הביתה, נכנס בסערה פרופסור קרימצ’ק, קרא, “כולם לצאת, לצאת,” אך אותת לנוגה, שהיא מתבקשת להישאר בחדר. אחרי שיצאו כולם, דחה את הכיסא שקירבה אליו נוגה, התיישב בקצה המיטה ובהבעה רכה וטובה של האהוּב בַּדוֹדים, נשא שוב משלו:

“אז ככה. היה פה ויכוח גדול: מה עושים עם זה איש נחמד? להשאיר כאבים של סטֶרנוּם, לא טוב, וחוט טיטַניוּם יחתוך, אולי, עוד עמוק ועוד עמוק. אז מוכרחים ניתוח, ובבוקר אמרתי: אם מוכרחים – אין ברירה. צד שני: שוב לפתוח בית חזה, גם אם בוריס נאומוביץ' עושה זה, בכלל לא משחק. אם בשביל חיים, נוֹ, זה לא שאלה. אבל פה, אצלך, מר קרוק, זה רק כאבים, וכאבים, יותר מהר, יותר לאט, נגמרים. זה טבע בן אדם – כאבים הכי נוראים פחות חזקים מחיים. חיים מנצחים. אז מה מִזֶה מסקנה? לא מנתחים. מחכים, נגד כאבים לוקחים עוד זה ועוד זה, ומחכים. ונראה. זה החלטה סופי.”

ובמצב משונה זה נשאר אלישע רתוק למיטתו, שלעתים הועברה מחדר לארבעה לחדר לשניים, מחדר לשניים, לחדר לאחד, מחדר לאחד לחדר לשישה, אך הכול בתחומו של אותו עולם הרמטי, מחוץ לחיים הממשיים. חולים באו והלכו, החלימו או חס וחלילה, ורק אלישע נותר ביחידה בלי שייאמר לו מה יהיה בסופו. משבוע לשבוע הלכה שגרת בית החולים ואפפה אותו באיזו פסיביות יציבה ובוטחת. הרופאים והאחיות יודעים הכול טוב ממנו ורואים לכל צרכיו. מה רע לבלות בלובן הסטרילי הזה את שארית החיים?

עד אשר יום אחד נבהל מעצם התכווצותו למין קיום שכולו תרופות, אוכל, יציאות, מדידות חום ודופק ולחץ דם, והחלפת מצעים, ומקלחת, ופיג’מה נקייה מדי בוקר, ורק עוד בהייה בטלוויזיה שבגובה עיניו. בביקור הרופאים של אותו בוקר לא הסתפק עוד בהאזנה אילמת לדיווחו של הרופא התורן ולאיזו הערה של פרופסור עמנואלי, כי אם פנה אל הפרופסור עצמו ושאל אם הוא יכול לצרף לבירור הרפואי גם את קולו. הפרופסור הינהן בהסכמה, ומפניו לא סרה אותה הבעה של עצבות מרוחקת.

“אני רוצה להתוודות, פרופסור עמנואלי. השכיבה כאן מוצאת חן בעיני יותר ויותר, ממש מיום ליום. בידיכם הפקדתי גם את גופי גם את רוחי, ולפעמים אני חש כאילו אין לי עוד צורך בשום דבר אחר. וזה מפחיד נורא. אינני יודע מדוע אתם מאפשרים לי לתפוס מיטה יקרה כל כך, ואני מניח שזה בגלל מצבי הרפואי. אבל אני רוצה לצאת מכאן. אני רוצה הביתה. אנא!”

חיוך דק ניצת בפניו האציליות של פרופסור עמנואלי. “מעניין מאוד,” אמר. “ואתה יודע מה, עד מחר נודיע לך מה החלטנו.”

ולמחרת אמר לו פרופסור עמנואלי עצמו, שפנייתו הרשימה את כל הצוות, והם סבורים שהצדק איתו. אם ירצה, יוכל להשתחרר כבר היום. ידריכו אותו אילו תרופות לקחת בבית. מוצע לו להמשיך לשכב עד שירגיש בעצמו שהוא מסוגל לשאת את גופו. ובאותו חיוך דק הוסיף, בפנותו בעצם אל נוגה:

“ועם אישה מסורה ומרשימה כזאת, אין פלא שאתה רוצה הביתה.”

יד ביד, אחוזים ושלובים    🔗

א

גם בבית, בלי עמודי האינפוזיות ומחטיהן, בלי הכבלים הצבעוניים הדקים המצמידים את חזהו למוניטור, בשוכבו על מיטתם המשותפת החדשה, שאך שבוע לפני ההתקף הוכנסה לחדר השינה, לא פסקו הסכינים והחרבות להתהפך בבית החזה, לא הרפה מאלישע איזה פחד כמוס. בשכיבת המומיה, מתוח ישר על הגב, ידיים ורגליים צמודות, לא שום הטיה שמאלה וימינה, נלחם בכאבים. בלון חמצן על אביזריו, שעל כל צרה שלא תבוא, שאלה נוגה מ“יד שרה”, ניצב כזקיף למראשותיו.

מצב משמים ומעליב זה התמשך מיום ליום, משבוע לשבוע, שאלת “עד מתי?” נשארה תלויה בחלל האוויר, ובעל תשובה אין. עם זאת הלכו והשתנו, בלי משים, פרטי דברים. כשנזקק לחדר האמבטיה, שוב לא היה צורך להקדים ולנתקו מהמוניטור והאינפוזיות. עדיין חשש שתנועה לא מוצלחת או מאמץ שרירי חזק יפרמו לרווחה תפרים, שמסמרות המתכת אך זה הוסרו מהם. חזקות מפחדיו היו עיקשותו והחלטתו הנחושה “לצאת מזה”, ובכל ההקדם.

כפוף, כמעט מגובן, היה עובר מחדר השינה לסלון, מציץ למטבח, מתבונן בנוגה המכינה לו מאכלים דלי הכול, בחדר עבודתה הקטן קורא מאחורי גבה את שהיא כותבת על ספר ששבה את לבה, מבטיח לה ש“עוד מעט, עוד קצת”, יתקתק לה שוב את מאמריה במחשב, תורה שעליה, כמו על הנהיגה, לא השתלטה. כשנכשלה בשלישית במבחן הנהיגה, היא, שידעה רק “טוב־מאודים” ו“מצוינים”, נפגעה עד כדי כך, שוויתרה על הנהיגה. ב“הרמס בייבי” האנגלי למדה לכתוב משום שעבודות בכתב יד לא התקבלו באוניברסיטה, אך המעבר למחשב המתוחכם הרתיעה, ואת ההקלדה קיבל עליו אלישע בחדווה. “עוד מעט, עוד קצת,” הבטיח, ושב לשכיבת המומיה, מבקש מזור לעצמותיו.

שמשהו חשוב בהרבה שב לחיים בגופו הכואב, גילה כשחזר אליו הכושר להתרכז בקריאה. ויותר מהכושר, ההנאה. נוגה הביאה לו ספר שאך זה הופיע, “צלהבים” של ס' יזהר. שוכב על גבו, ראשו על כר שטוח, שלא ללחוץ על הסטֶרנוּם, הספר מוגבה בשתי ידיו לפני עיניו, קרא בו עוד ועוד, חש איך מטפטף לתוכו כאינפוזיה יופיים של הדברים, איך ממלאת אותו שמחת היותו מסוגל לשכוח את גופו ולהיכנס כולו לסיפור “היצור” ושני חבריו, יחיעם ושמעון, השרועים רבוצים להם בצל המנדרינות בלב הקיץ, קורא ואינו מפסיק, עד הגיעו אל המילים היורדות חדרי לב, "אני אברהם קוסטריצקי מיֶממָה, דוחה מעלי הכול, ורק חורש היטב, פוסע עם השורים, גוף אחד אנחנו, הצמד, המחרשה והאיש, שאם רגע יפליג ראשו או לבו מעל גבות השוורים או הצדה מאיזון המחרשה, מיד יהיה לו פחות תלם מצמיח, ממשיך והולך בלי מחשבות, בלי הרהורים, בלי חלומות, בלי עייפות או דכדוך, ורק בגובה השוורים – – – " עיניו מצטעפות, והוא צועק לנוגה שתבוא מיד, יש משהו דחוף מאוד, וכמו בימיהם היפים ביותר, והן לא מעטים היו ימיהם היפים ביותר, מבקש שתשב רגע לידו ותאזין איתו לשירה הזאת.

ונוגה, כמו בימים ההם, היפים ביותר, מאזינה, מוחה דמעה, מבקשת שינוח מעט, או יעביר את הספר אליה והיא תקרא. מה יפה יותר מהאזנה לקולה היפה של נוגה," – – – ואיזה עצוב על כל הארץ, עצוב גולמי, בלי סיבות, עצוב מפוכח לאחר שעות השינה שנמלטו והתעלמו להן, וכעת יוצאים והשמש רק צוֹלהֶבֶת בכל כוחה באמצע הכול, והשדה עד סופו כולו מצוּלהב, ושוב הנעליים כבדות, ושוב הרגבים עמוקים, ושוב אתה רק ממשיך ומדבר שוֹרית, הוֹ אֶה, אֶה הוֹ, אדם שרוף בשדה השרוף – – – " וכששומע אלישע את קולה נשבר, הוא יודע שאל אביה ואל חייו, עבודת חמור מחושך עד חושך עד שבגד בו גופו, נשבר קולה, והוא אומר, “די, נמשיך אחר כך.” והיא, “איזה עצוב, איזה יופי חסר רחמים,” והוא, “בואי, גיטקה, תשכבי קצת על ידי, ותחבקי אותי, כמו שהיה אלתרמן שלך אומר, חזק אבל חלש.” יום זה יישאר חקוק בלבו כראשית החלמתו המלאה, ראשית תחייתם של הימים הטובים ביותר, אם גם הקצרים עד בכי, שידעו מעתה יחד.

לתאוותו לחזור מהר ככל האפשר לקצבם הבריא של החיים לא היה עכשיו גבול, וכיוון שפרץ את מחסום הקריאה, שב לקרוא כל שעיניו נפלו עליו, ויום אחד אמר בלבו, “הגיעה השעה להסתכן ולקחת ליד את הספר, שכאילו השלמתי, והטעות הרפואית הפרידה בינינו, להתגבר גם על פחדי ממה שאגלה בשורות שכבר כתבתי.”

ב

וככל שחזר אלישע וקרא מה שכתב, הלך והתמלא בעצב הפגישה המאוחרת עם מה שבזיכרון הארוך נשאר אותו בית מידות שהדהים את הילד, והנה הוא חירבֶּה מסכנה, קלופת סיד, מסתדקת, תריסים שצבעם נאכל בשנים של גשם וחמסינים. לא היה זה ממין ה“פחד” שהיה חש ברגע שרחק ממה שכתב זה עתה, ומה שמילא בו דף אחרי דף נהיה בראשו ללהג ריק, ולא אחת היה קם באישון לילה לראות שוב את הכתוב, ורק אז נרגע. הקריאה החוזרת בספר, שלולא חלה היה מגישו לבית ההוצאה, היתה התנסות שונה, לחלוטין בלתי מוכרת. שוב ושוב מילמל, כמעט קרא בקול: זה לא שלי. זה של מישהו אחר. וכשניסה לברר לעצמו מה מקור הזרות שהוא חש כלפי מה שאיש זולתו לא כתב, הוסיף: איך יצא לי ספר עייף וחולה ומטושטש כל כך? האומנם ימים רבים לפני שאבדה הכרתי כבר הייתי עייף וחולה ומטושטש?!

כתב היד, שבשל כובדו נח על המיטה לידו, ואלישע צובת דף אחר דף, נועד להיות קורבן מנחה לנוגה. בו רצה לברוא כביכול מחדש את ראשית אהבתם, לפני שחיללוה שניהם, להגישו לה דווקא עכשיו, לומר: גיטקה, כך התחלנו וכך גם נסיים, ממש כפי שאף התכוון לקרוא לספר, “יד ביד, אחוזים ושלובים”. כל השאר הוא שלכת שכוחה. אבל עכשיו, כשהוא שב וקורא דף אחרי דף, התגלה לו הבדל מביך בין אותה כוונה ראשונית לבין הכתוב. כמעט בכל שורה ניכרה איזו לאות, כאילו לא מאליהן זרמו המילים אל ידו הכותבת, אלא בשארית כוחו, כאבנים כבדות, נשא אותן והניחן זו בצד זו על הנייר.

אולי רק נדמה לי שהלאות טבועה בכתוב," חזר ואמר אלישע בלבו, “מפני שכל השנה אכן חשתי עייפות משונה, מתעורר פתאום, כתפי וזרועי השמאלית כואבות, נודד ממיטה למיטה, מחדר לחדר, מחפש שינה. ושמא לא המחלה, שקיננה בי, כנראה, גרמה מה שאני מייחס לעטו של איש לא בריא, לא ממוקד. הייתכן שפעלו בי אז כוחות, אשר הטו את הכתוב בכיוונים שונים מכוונתי הראשונית, להפיח מחדש חיים בימי היותנו יד ביד, אחוזים ושלובים? לא מחלה, עד לנפילתי לא חשדתי שהיא שוכנת בי, אלא אותם כוחות שכל השנים פיעפעו בי כחומצה, הסיטו את הכתוב, טישטשוהו, וריחם הוא העולה מדפי הספר.”

טעותו העיקרית, המכרעת, החליט עכשיו, היתה כתיבת הספר בגוף ראשון, בעיני הנער חולה האהבה, יענק’לה, יעקב, רמז לזה שעבד פעמיים שבע שנים באהובתו. מגוף ראשון, האמין אז, יוכל לבטא את מלוא קשת רגשותיו כלפי אהובתו. לגיטקה התקשה מאוד לבחור שם שימצה את אישיותה, וקרא לה גיתית, רמז לשמה המקורי, אבל גם כלי נגינה קדום, שכולו סוד ואפילו מילון אבן־שושן אינו יודע עליו דבר.

מה שיצא מאותה החלטה שגויה, סבר עכשיו, היה היפוכה הגמור של כוונתו הטובה. שוב כתב רק, או בעיקר, על עצמו, על לבטיו, על אהבתו, על ייאושו, על מחשבות אובדניות שאפפו אותו כנחילי צרעות, הכול משום שאין גיתית אוהבת אותו באמת, אלא משתעשעת בו, מקרבת, דוחה, מפליגה לה לבדה לעולם, שאין לו שמץ של סיכוי להגיע אליו. לא שמנע פתחון פה מגיתית, או קימץ בתיאור סגולותיה, ששבו כל כך את לבו. אבל כמה שלא טרח, חזר הסיפור אל זה שקרא לו יענק’לה, ודווקא בכוונה שקופה למדי להמעיט את דמותו בהשוואה לגיתית המסתורית, שידוע לנו עליה רק הנאמר בפרק ח' בתהילים, “למנצח על הגיתית, מזמור לדוד”. בכתב היד דיברה גיתית רק כשהשתתק יענק’לה ולרגע העביר את המיקרופון לידה, אם אפשר לומר כן.

קשה מזה: כל כוונתו היתה להחיות את ראשיתה הקסומה, הטהורה, של אהבתם, שהמילים שבחר לשם הספר ביטאו ייחודה. באמת כך צעדו שניהם, יד ביד, ואחוזים ושלובים תמכו זה בזה, שאבו זה מזה ביטחון בעצמם ואמונה בכוחות הגנוזים בתוכם, שיחד יוציאום מהכוח אל הפועל. בהדרגה ניתקו את קשריהם עם חבריהם האחרים והיו רק יחד, שניהם יחד, תמיד יחד. ומה יצא בספר? כל כאבי השנים המאוחרות, הפצע הממאן להגליד זה יותר משלושים שנה, פרשת הימאי שהתאהבה בו עד טירוף, ועד לרגע זה אינו יודע בוודאות גמורה מה הביאה להצהיר מחדש על אהבתה לו, לאלישע, מאז ועד עולם רק לו – הכול חילחל לסיפור השנים הטהורות והתמימות, כשהיו באמת אחוזים ושלובים. יצא ספר רע, אמר בלבו אלישע, יצא ספר המראה כמה בלתי אפשרית היתה אהבתם מתחילתה. האוהב היה הוא, יענק’לה. ואילו גיתית, ניצני מה שיבוא כעבור שנים ניכרו אצלה כבר אז, אלא שעיניו ראו מה שרצה שיהיה, לא מה שהיה. עדיין היה כואב, אבל כמין דיבור נכנס לתוכו צורך בוער לשבת אל המחשב ולכתוב הכול מחדש. כשייחלץ ממלכודת הסיפור בגוף ראשון, יעלה הסיפור כולו על מסלולו הנכון, יד ביד אחוזים ושלובים.

ג

אלישע הפעיל את המחשב, חיפש זווית ישיבה שבה יפחתו כאביו, והתחיל להקליד מחדש את הספר כולו, ממש מהשורה הראשונה. מדי פעם חזר כפוף ומגובן למיטתו, שכב שכיבת מומיה, ואחרי שעה קצרה, כשנעלם הכאב, הגביה עצמו, ישב, קם על רגליו וכפוף ומגובן שב אל המחשב המהבהב והמשיך, כותב את הספר הנכון. בעבר אהב לקרוא באוזני נוגה כל פרק, ולא אחת נחפז לקרוא דף שעלה יפה במיוחד. כך עשה לפני שחלה גם בספר זה, שרק עכשיו ראה איך עלתה בו נוגה, והיא האזינה, שיבחה את כתיבתו החזקה, אף לא במילה אחת רמזה על אותה חומצה מאַכּלת, שעיוותה כל דף וכל שורה. הפעם, רק לאחר שיהיה לפניו הספר כולו, יניחו לפניה, קורבן מנחה.

מראשית הכתיבה־מחדש חש בעוצמת התמורה שעבר בחודשים אלה, ההתנסות של היות בין חיים למוות, שחזרה והתדפקה על לבו בשתי תמונות: האחת, הוא מתעורר לרגע באמבולנס, שומע קול מתכתי, “אצלנו אין מקום לסיכה, קח אותו לתל השומר,” והרופא אומר: “הוא לא יגיע לתל השומר.” האחרת, החיזיון. הוא משוכנע שבסוף ליל המכאובים ההוא לא חלם, לא היה לו סיוט, אלא בפועל ממש התלבשו חייו, כמו אוברול, על הבשר המנותח והעצמות המנוסרות, והוא שב מארץ המתים, חזר להיות “אני” חי, ממש כפי שסיפר לנוגה ברגע הגיעה למיטתו. נפלאה מכול היתה עוצמת מסירותה העיקשת, הלא־מתרופפת־לרגע של נוגה, ולא במילים רמות, אלא בהימצאותה לידו, מגיבה כסיסמוגרף על כל ניד וזיע שלו, יודעת מראש איזו משאלה לא העז להשמיע, ועיקר העיקרים, התחדשות זרימתן המשותפת של מחשבותיהם. די היה בשתי מילים מפיה, או בשתי מילים מפיו, כדי להפריח בשניהם אותו חיוך נשכח של “לנו אין כבר צורך לדבר”, שהרי הם, כבראשונה, לב אחד, ראש אחד.

עכשיו זרם הספר כמו מאליו, אך הפעם – בזה ראה את תפקידו החדש, הנוסף, מספר הניצב קצת מהצד, קצת מלמעלה – נבעה זרימתו משני מקורות נבדלים, מתערבבים זה בזה, נפרדים זה מזה, האחד מהיר, האחר אטי, אך בדרכם מן הנערות אל הבגרות נוהרים שניהם באפיק אחד. היטב ידע כמה קשה, מלאכותי, אולי בלתי אפשרי, לעומדים בשנות השישים לחייהם, להחיות את בני השש־עשרה והשמונה־עשרה והעשרים שזה חיים שלמים אינם עוד. אך מעשה החייאה זה על הנייר נהפך אצלו להעלאה באוב, שאם תצלח, יימחו כל חטאיהם המאוחרים יותר ולא יהיו עוד, ומאותה ראשית פשוט ימשיכו מכאן ולהבא.

אלישע נשאב כדי כך לכתיבה, שרק לאחר שהעירה לו נוגה בחיוך מופתע שאינו מתהלך עוד כפוף ומקופד, ראה גם הוא איך הזדקף מחדש, אינו חושש עוד שמא ייפרמו התפרים, גם אינו חוזר מדי חצי שעה למיטה, לשכיבת המומיה, אלא יושב שעות ארוכות לפני המחשב ואינו זז. גם את הכריכים ואת ספלי הקפה, שהניחה נוגה על השולחן, טרף ושתה בפיזור הדעת, ואפילו לא זכר להודות לה. הוא התנצל על היותו אחוז דיבוק ומתנהג שוב “כאילו אין עוד אדם בבית”.

“אינך מתאר לעצמך כמה אני שמחה לראותך חוזר אל עצמך.”

“‘צא קצת מעצמך!’ היית טוענת נגדי.”

“זה בכלל לא דומה, חביבי. מה נפלא לראותך שוב בריא. שוב כותב!”

“וכשתקראי את הספר –”

נוגה שתקה, רכנה אליו מאחור, עדיין נזהרת שלא להכאיב, ונשקה לו עוד ועוד, ובאוזנו לחשה: “אני מאוד גאה בך, אלישע!”

ואלישע, שכבר ראה את הנוסח הנכון של ספרו הנכתב, החל לתכנן את שיעשו אחרי שיכתוב “סוף”:

“ניקח טיסה למרסיי. נשכור מכונית וניסע לנו לאט בדרום, נעלה עד בורגונדי, נחזיר את המכונית בפריז, נעשה שבוע שם – ובזה נתחיל פרק זה בחיינו, שהעלינו בפיס.”

“ובהזדמנות זו נבקר גם את הילדים.”

“הבנתי. את רוצה גם לונדון – קיבלת לונדון!”

“אבל לפני הכול, גמור לכתוב. אחרי שאקרא, אולי לא ארצה לנסוע איתך.”

אלישע נדרך באחת. היא יודעת בדיוק מה בספר, כלומר, בנוסחו הראשון, המרושע, אבל זו הפעם הראשונה, ובהערת אגב, שהיא רומזת שקראה מה שחשב שלא הבחינה בו.

“ומה בספר יביא אותך לסרב לנסוע איתי?”

“לכל בעלי ההומור מותר לצחוק על כל העולם, אבל אוי למי שמתבדח איתם!”

“מי כמוך יודע שכל בדיחה מכסה על איזה פצע. את מרמזת לא על מה שתקראי, אלא על מה שכבר קראת.”

“אלישע, תרד מזה. אם יגידו הרופאים ‘כן’, אני נוסעת איתך באש ובמים. תמשיך לכתוב, ואני הולכת להכין צהריים.”

ואכן, בתוך שלושה חודשים בלבד מיום שהתיישב, כואב ומגומד, לפני המחשב, הניח את מאות העמודים שפלטה המדפסת בחיקה של נוגה, יודע שתבחין היטב בכל שינוי שהכניס והפך בכך על פניו את רוח הכתוב, כילד מצפה למשפטה.

“אל תסתובב סביבי כמו פורפרה ואל תקרא כל רגע את תגובתי. קח את המכונית וסע קצת. היפגש עם חברים. סדר לנו כרטיסי טיסה. תן לי לקרוא בשקט.”

אלישע יצא, חזר, יצא שוב, אינו מוצא מנוח, מודד בעיניו את גובה הערמה שעל ברכיה, ורק כעבור יומיים או שלושה, ברדת הערב, ראה אותה יושבת על הכורסה, ראשה נשען לאחור, עיניה עצומות ובחיקה כתב היד.

“סיימת?”

היא רק הינהנה.

"ו – "

“בא לי לבכות.” לחשה.

“זה כל כך נורא?”

“זה ספר יפה מאוד, נהדר.”

“אז למה בא לך לבכות?”

שתיקה.

“מותר לי לדעת, למה בא לך לבכות?”

שתיקה נמשכת, מאותן שתיקות של נוגה, שבפטיש לא תפצח אותן.

“מדוע את מניחה לדמיוני לנחש מאה סיבות לבכייך על הספר?”

“הספר יפה מאוד, נכון, אמיתי, ודווקא בגלל זה אמרתי מה שלא הייתי צריכה לומר.”

“אז על מה בא לך לבכות?”

נוגה שתקה, מסלקת באצבעה דמעה שהתגנבה לזווית עינה. כבר שיער על מה היא בוכה, על כל מה שכדי למחותו ולהשכיחו כתב כך על ראשית אהבתם. היא לא תאמר זאת, וכתמיד תעמוד גם שתיקתה זו כמחיצה שקופה ביניהם.

“שיהיה ככה,” אמר אלישע.

“תודה על הספר, חביבי, תודה.”

ד

את החוזה עם הוצאת הספרים חתם אלישע לפני שאיבד פתאום את הכרתו. רק כעשרה חודשים מאוחר יותר, בשלהי הקיץ, הגיש לעורך, שאין רגיש ומבין־דבר כמותו, כתב יד שנשא אמנם אותו שם, “יד ביד, אחוזים ושלובים”, אך שוב לא היה הספר שעליו נחתם החוזה. אלא ששום אדם, זולתה, לא ראה נוסח ראשון זה שנדחה מעתה למעמד של טיוטה, מין־משהו שלא היה ולא נברא. עכשיו דיברו רק בנסיעה. לא רק גופנית התאושש לחלוטין. ארוכות שוחח עם נוגה על נסיעתם, ממש עם מסירת כתב היד. אף יותר ממנו אהבה נוגה את מסעותיהם בשניים, השוטטות במכונית שכורה, לא שום תכנונים מראש, נסיעה לכל אשר תישאם הרוח, לא מסעדות יקרות אלא פיקניקים בחצי חינם בחיק הטבע. מה צריכה הנפש, זולת כיכר לחם, כד יין, ואת ואני, ואם בצרפת, בַּאגֶט חם, בקבוק בּוּז’וֹלֶה, בּוֹרדוֹ, או כל יין מאלה הגודשים את המדפים, ואם נוסיף גבינת בּרי, קַמַמבֶּר או רוֹקפוֹר, וכן פַּטֶה של כבד אווז ושל שאר הולכי על שתיים ועל ארבע, וגם נמצא לחניית לילה מוטל או חדר בבית כפרי, מי ידמה ומי ישווה לנו? אלא שבקיץ ההוא חששה נוגה לבריאותו של אלישע. הוא אמנם פחז כמים. כאבי הניתוח ירדו לסף הנסבל, והגלולות הרבות שהוא בולע בוקר צהריים וערב השיבוהו לאיזון כלשהו. דווקא פחד המוות, שהוא מנסה להכחישו, העצים בו חדוות חיים, ואינו מפסיק לומר:

“כמה עוד יש לנו? גיטקה, אנחנו לא חייבים כלום לאף אחד, הפנסיה נכנסת לבנק, הילדים הקימו להם מזמן קנים משלהם, אז בואי נשרוף את העולם. אני מזמין כרטיסים, וקדימה!”

נוגה יודעת שכדי למנוע התקף חוזר, אם לא רע מזה, הוא חייב למלא אחר ההוראות המפורטות בחוברת, שאינה מוציאה מידה: להתרחק מבשר אדום, להימנע משומנים מהחי, לא לגעת באלכוהול. ובאחת: שום פיקניקים עם פטה של כבד אווז, נתחי ז’אמבון, גבינות מופלאות המכילות ארבעים וחמישים אחוזי שומן, ושום בקבוק יין שלם בארוחה לשניים.

“תשכח מזה, חביבי.”

“אז נשב בבית ונאכל שומן מהחי, זה את זה?”

“נטייל, אבל לא עוד סעודות שחיתות.”

“או־קיי, אבל לאן?”

“אני רואה את המסלול שבראשך, ומצרפת את קולי, אבל הכול דיאטטי, לאט, והפסקות מדיטציה ארוכות.”

“מה המסלול שלי?”

"כמה מקומות יפים ראינו! אני נזכרת בעיירה הקסומה הזאת, לוֹש, שנקלענו לתוכה לגמרי במקרה – ”

"לוש אינה בדרום, אלא בחבל השַאטוֹ דֶה לַה לוּאַר – "

“אחת היא לי. נמשוך עד פריז, נמסור את המכונית, נעשה בה ימים אחדים ונשוב הביתה. אולי נתקשר עם אורית ושתבוא להיפגש איתנו בנקודה כלשהי בצרפת.”

"אם כבר, ניסע גם ללונדון, ונראה את נחי – "

“לפני ארבעה חודשים פירפרת בין החיים ובין המוות, וכבר אתה שוב במשחקים המסוכנים. אלישע. נוסעים רק לשבועיים, נחים הרבה, שבים הביתה.”

“מוסרים את הספר – וקדימה.”

“רק תבטיח לי, שתתנהג יפה.”

“יהיה לנו כיף יחד, גיטקה.”

ה

כמי שכוחותיו וביטחונו שבו אליו, הזמין אלישע את כרטיסי הטיסה ליום ראשון האחרון של אוגוסט, מסר את כתב היד לעורך המכובד עליו מאוד ביום ראשון שלפניו, המתין בחרדה שאין נרפאים ממנה למשפטו, אך לא השהה את ההכנות. ליקט מפות ומדריכי “מִישלֶן”, השמורים איתם ממסעם הקודם, שלאחר שקרה להם מה שקרה, מי יאמין שהיה אך לפני שנתיים. זיכרון אותה תאונת דרכים הפריח חיוך קונדסי על שפתי אלישע והכניס פחד נוסף ללבה של נוגה.

“כשאני חושבת עכשיו על התהפכותך לתוך התעלה,” אמרה, “אני בטוחה, ששם ניתנה לך אזהרה ראשונה מפני התקף, ושנינו, בטיפשותנו, סירבנו לראותה.”

“מה פתאום? הייתי עייף, עצמתי לרגע עין וירדתי לשפת הכביש.”

“לא נרדמת, אלא איבדת את ההכרה.”

"אני נשבע: הפעם אנהג במתינות, לפנות ערב נכנסים למוטל, שום גבינות, כל הכדורים – "

“אלישע!”

כך עשו, משתהים הרבה בעיירות המתחרות בקסמן האחר, נוסעים בנחת ומעט, מסתגרים בערבים בחדר שמצאו, קוראים, משוחחים, למרות הכול לוגמים קצת יין, אחוזים זה בזה. וכך באו ימים, שכמותם כבר ידעו בעברם הארוך, שלא חסרו בו מסעות עשירים והתנסויות מסעירות, אבל רק עכשיו התרפקו על כל יום חדש, כאילו מבשר רגע התגלותו גם פרידה אחרונה ממנו, ממלאים נפשם בחד־פעמיותו. בלשון הצופן ששאלו מהארי חברם, כל יום זימן להם צירופי “סרטים” מנסיעות קודמות ו“סרטים” ממראות חדשים, שאגרו לימים יבואו, כשאת זמנם ייאלצו לבלות בצפייה בפרקים ראויים להיזכר מימים עברו.

ממחוז למחוז, מנוף לנוף, מקיץ ים תיכוני של פרובנס לראשית סתיו בבורגונדי נסעו בואכה פריז. וברכבת, לתוך גשם אנגלי של ספטמבר, מזג האוויר שאליו יוצאת נפש ילדי החמסינים. נפתח פרק מפויס בחיי נוגה ואלישע, שכאילו זרם היישר משנות ההתחלה, שאותן התכוון אלישע להגיש לנוגה ב“יד ביד, אחוזים ושלובים”.

אלישע השתדל מאוד להפגין את שובו המלא לאֵיתנו, אבל נוגה עקבה בדאגה אחרי כל אות לעייפות, להזעה. מניתוח המעקפים התאושש אמנם יפה, אבל מחלת העורקים הכליליים שלו היא כרונית, והגלולות הללו, דֶרַלין, ומוֹנוֹנִיט, ופּרוֹלוֹל, ואַספּירין רפואי, והתרופות המתחלפות האחרות, ילווהו כל ימיו. הוא החולה, הטעון השגחה מתמדת מצדה, חברת חייו הבריאה.

לכאורה התקומם אלישע נגד התייחסותו אליו כאל המטופל שלה, במובן ידוע חזר מה שהיה בנעוריהם ובצעירותם – היא הבוגרת, השקולה, המטפחת בחוכמה ובזהירות את הילד הבוסרי, הזקוק לעידוד ולתמיכה מתמדת. אך באמת נעמו לו מאוד מסירותה, דאגתה, הקפדתה על כך שייקח את כל התרופות, ובזמן, שיימנע מאכילה גסה וממעדנים אסורים, שינוח הרבה. בלי משים, קיבלו שניהם את מקומם החדש זה כלפי זה – הוא האיש החולה והיא אשתו הבריאה.

אדרבה, הימים שעשו בפריז עם אורית, שבאה לבדה מאמסטרדם לראותם, יפה ומלאת חיים יותר מתמיד, שימחו את נוגה, שנשארה כרוכה אחרי ילדיהם הרחוקים. כך הימים שעשו בלונדון ובאוקספורד עם נחי, שהיה לגבר נאה, חריף, מלומד הקונה לו בהדרגה מעמד של כבוד באקדמיה האנגלית, ממַמֵש (לא אמרה נוגה מעולם בקול) את חלומה, שהתרסק לפני שנים רבות כל כך, ממלא את נפשה גאווה ושמחה.

לארץ שבו, כמתוכנן, למחרת יום הכיפורים. נוגה נשמה לרווחה. הסכמתה לצאת עם אלישע לארבעה שבועות תמימים של נדודים, סחיבת מזוודות, טיפוס במדרגות, בלי יכולת לקיים סדר יום קבוע, אמרה עכשיו נוגה בלבה, היה מעשה של חוסר אחריות משווע. אבל כשנכנסו לדירה “בחתיכה אחת”, ניגשה אל אלישע, נצמדה אליו ואמרה:

“אינך משער כמה אני שמחה, כמה אני מאושרת.”

דמעות הציפו את עיני אלישע, שרגשנותו אינה יודעת בושה. אבל הוא ציפה ליותר מזה, למילים שהוא מחכה להן שלושים וכמה שנים.

“את מרגשת אותי מאוד, נוגה. רק תגידי לי, במה את שמחה?”

“בכול. בזה שאנחנו יחד. שאתה איתי.” היא שמחה ומאושרת, שיצא חי מהניתוח, שמחה ומאושרת בטיול שזה עתה נגמר. ואולם, על מה שנפל בחייהם בלוס אנג’לס, על החלטתו לחיות עם השברים, אין בפיה דבר גם היום, ואולי, דיבר מלבו אוהבה, אולי פשוט שכחה את כל זה.

“גם אני מאוד שמח ומאושר שנשארנו יחד.”

ו

שכנה טובה, שבידה הופקד מפתח הדירה, דאגה להשקות את העציצים היקרים ללבה של נוגה, להעלות את הדואר ולערום אותו על שולחן הסלון. רק כשעומדים למיין גל כזה – אלישע היה מהמצפים כל יום לבשורה חשובה, וגם עכשיו פתח מיד כל מעטפה – מגלים מה רבים דברי הדואר שאין לנמענים כל חפץ בהם, ברכות לשנה החדשה, בקשות לתרומות, חשבונות, הזמנות לאירועים למיניהם, ובדוחק כמה מכתבים ממכרים וידידים מכל גלגולי חייהם, אנשים שבאיחור נודע להם על ה“אירוע” שעבר אלישע, והם מאחלים החלמה מהירה לו ושנת בריאות ושלום לשניהם.

ואחרי המכתבים – המשיבון, שגם את ההאזנה למסרים שנאצרו בו אין אלישע מסוגל לדחות, ודאי לא למחוק, והוא מאזין, פעמים גם שומר, אינו נענה לבקשת נוגה להשאיר זאת למחר. “אחרי יום ארוך ומייגע כזה אתה חייב לנוח. קח את הכדורים ושכב.” עקשנותו גברה על שלה, ואף נשאה פירות, קולות מהעבר, שהפתיעו וריגשו גם אותה:

בערב ראש השנה, טלפן מולקה פיירברג, “הפרטיזן”, חברם לשיכון. לא ההתקשרות הפתיעה. במרוצת השנים שוחחו לא אחת. מולקה היה למנהל בית ספר תיכון בעיר סמוכה לתל אביב. אחרי שמולקה מצא את עצמו באחד מסיפוריו של אלישע, המשיך לקרוא בדבקות כל דבר שפירסם, וכשגילה שנית – או דימה שגילה – את דיוקנו, מיהר לטלפן בשמחה רבה. כך ליווה אלישע את קורות הנער, שהוצא מבין הפרטיזנים שביערות, היה לחביבם של גדולי הסופרים והאמנים היהודים במוסקבה, יקיר המורים המחמירים בהר הצופים, ופתאום נעלם אל אלמוניות למחצה. כבר לפני שנים שמע, שמולקה, שמואל פיירברג, היה נצר אחרון לשושלת חסידית, וכשנודע הדבר לניצולי אותה “חצר” בארץ ובאמריקה, יצאה אליו משלחת נכבדים, שביקשה שישלים את תלמודו אצל גדולי תורה שנקבו בשמם, ויוכתר לרבי החדש. מולקה עצמו, שבימי ירושלים היה רברבן לא קטן, לא הזכיר יחוס אמיתי זה אפילו פעם אחת, וכשסיפר לו פעם אלישע ששמע מאיש שמאל דווקא איזה “ייחוס” יש לו – ביטל מולקה את העניין כולו ב“שום דבר. אני לא נצר, אלא אוד מוצל. ואפילו הייתי – בשבילי אין אותו עולם קיים יותר.” בשיחותיהם הבאות, בערבי חגים או כששוב מצא עצמו בסיפור, לא שבו לפרשת ה“ייחוס”, וזו נותרה סתומה, בלתי מפוענחת.

אלה דבריו המוקלטים, שנשמעו בקול מרוסק, נחנק, לא קולו של מולקה שבזיכרון:

“ניסיתי פעמים אחדות לתפוס אתכם, וכנראה שאינכם בארץ. זה סימן טוב מאוד לך, אלישע. כשבאתי לראותך באיכילוב, נראית לא טוב וגם נוגה היתה תשושה, אבל נשארתם זוג יונים כבימי ירושלים. עם נוגה לימינך תצליח גם הפעם להערים על בעל אלף העיניים, יימח שמו. אולי ישחק המזל גם לי. אני מברך אתכם בשנה טובה, שנת בריאות. למחרת ראש השנה אני נכנס לניתוח בגרון, וטילפנתי להיפרד מכם לשלום. לא שכחתי את הערב בשיכון הסטודנטים, כשפתחתם את חדרכם לי ולמחבת עם החביתה. כל טוב לכם, יקירי.”

כדי ביזיון וקצף, לא היה מספר הטלפון של מולקה רשום אצלם, שכן מולקה הוא שהיה מטלפן אליהם, ואף פעם לא להפך. גם נדמה היה לאלישע שעיברת את שמו. מחר בבוקר ינסה לאתרו, אם כי גם בפני נוגה ראה מה שאמר לו לבו, ששוב לא ישמעו את קולו של מולקה.

מדהים, ולחלוטין בלתי צפוי, היה קול אחר שעלה מהמשיבון:

“שלום לשניהֶם, נוגה ואלישע. רק עהשיו, בראש השנה, שמעתי מבן־עמי שהיית מאוד הוֹלה, אבל אם אף פעם אתם לא בבית, סימן שלא נורא. הָשבתי לבקר, אבל אני לא זז לשום מקום. אם הרופא הרשה להָ להתרוצץ, בֶּטַה בחוּץ־לארץ, עלו פעם לירושלים. זה הטלפונים שלי. באֶהָד משניהם תמצא אותי תמיד, רק צלצל יום קודם. אם גם נוגה תבוא, יהיה אהסן כיף, נדבר על המַהלוֹת, על המלהמות, על הרבה דברים. תישארו לישון. אסדר להם הדר יפה אצלי במלון.”

שניהם היו מוכי תימהון. החל במילה “שניהם”, כלומר שניכם, היה זה פטר מיקוש, הוא איש השוּשוּ פנחס בן־גרא. כאילו לא חלפו ארבעים שנה מאז השתלט על הבית שחלקו איתו במושבה הגרמנית. כל אותן שנים נפגשו פעמיים או שלוש, וכלל לא בשמחה. בפעם האחרונה נפגשו בחתונת יערה, בת הזקונים של יוכבד ובן־עמי, ואף זה לפני תשע או עשר שנים. שלא כעמיתיו, שמרגע צאתם לאור אינם סוגרים את פיהם, לא נשמע קולו בכלי התקשורת גם לאחר שפרש מאותו שירות חשאי שכיהן בצמרתו. בעבר היו יוכבד ובן־עמי מספרים על המוצאות אותו ואת אלונה, אך קשריו של אלישע עם חבריו, ויוכבד ובן־עמי בכללם, התרופפו הרבה לפני שחלה, וחוץ מפגישות ימי חמישי ב“אפרופו”, שבאחת מהן מה שקרה, הוקיר רגליו מבתי הקפה, שרובם נסגרו ממילא בזה אחר זה.

והנה, פתאום, במסר מוקלט אחד, קצר וסתום למדי, פטר אצלם בבית, ולא כדי לשאול לשלומו של אלישע. הוא משדר אותות, שאיך לא ישמעו בהם מצוקה, אם לא מצוקות. כך, מכל מקום, חשה בחריפות רבה נוגה. ברגע שקלטה נוגה את המוצנע במסר, התמלאה תחושת דחיפות. מה גם שעברו למעלה מעשרה ימים מאז התקשרותו, ומי יודע מה איתו היום.

“לפי דעתי, פטר חולה ובודד ככלב. כבר בחתונתה של יערה היתה תלויה בשרשרת על צווארו זכוכית מגדלת מפני שראייתו נחלשה מאוד. אבל לא בגלל העיניים אסרו עליו לצאת מירושלים. זו ודאי מחלה רצינית. והמנוולת הזאת, אלונה, שמת לב? במילה אחת לא הזכיר אותה! גם לא לבית הוא מזמין אותנו, אלא לחדר בבית המלון שלו. הוא גר בבית מלון? הוא יודע היטב מה יש בלבנו עליו ומדוע התרחקנו ממנו ומאלונה כל השנים, ואם איש יהיר כמותו קורא לעזרה, צריך להרים אליו מיד טלפון, ולברר מה מצבו ולמה הוא מצפה מאיתנו.”

תגובתה הנסערת של נוגה התמיהה את אלישע, אבל הוא נזהר שלא לשסע את דבריה. רק בזווית פיו נתווה חיוך משתומם, שלא נעלם מעיניה של נוגה.

“בוא נתעלם לרגע מרתיעתנו מהזוג הזה. פטר לא היה מטלפן, אילו היה לו מישהו אחר לפנות אליו.”

"בחייך, לאיש כמוהו, שידיו היו בכול, וכפי ששנינו מכירים אותו, היה מוקף ודאי בעשרות ומאות חנפנים שזחלו סביבו כמו גילדה – "

“איזו גילדה?”

“מה קורה לך? כלבת הבוקסר שלהם.”

“נו, באמת. גם אותה אינך שוכח? אלישע, טלפן אליו. הוא השאיר שני מספרים.”

"אם אמנם הוא חולה, קצת מאוחר לטלפן. גם כעסת עלי כבר קודם על שאינני שוכב לישון – "

נוגה צחקה ואמרה:

“אם ככה, ישר למיטה! רק אמור לי, אין בך כל חמלה על איש נופל, המשווע לעזרה?”

“אינני משוכנע שהפירוש שלך להתקשרותו מבטא את כוונתו. פירוש זה משקף את יפי נפשך, וכן את העובדה – אל תכעסי – שהערצת את פטר, אולי היית גם מאוהבת בו קצת.”

“בוקר טוב! עכשיו נתחיל לריב על מה שגם לפני ארבעים וחמש שנים לא היה ולא נברא? אני שוכבת לישון. קח את הכדורים ושכב גם אתה!”

“בסדר. אילו נזקק לעזרה דחופה, הגיוני לחשוב שהיה מזעיק את חברו באמת, בן־עמי, לא אותי, לא אותנו. את יודעת מה, טלפני אל בן־עמי.”

“די, אלישע, נשאיר הכול לבוקר. בוא, חביבי, בוא לשכב.”

ז

הם נשקו זה לזה “ליל מנוחה”. שניהם העמידו פני ישנים, אך היו ערים לגמרי. אי יכולתה של נוגה להירדם עד שעה מאוחרת אחרי חצות, רק משעייפו מאוד עיניה מקריאה, נמשכה גם בטיול. במהלכו החליטו סופית, שהפעם יעשו מה שהם דוחים כל השנים, יציבו משני צדי המיטה ארוניות ועליהן מנורות לילה. אך בלילם הראשון בבית הפיצה עדיין נורת ההלוגן אור לבן, מסנוור. נוגה לא האמינה לשבועתו של אלישע, שהאור אינו מפריע לו כהוא זה, והחשיכה את החדר.

ערים שכבו שניהם זה בצד זה, מסוערים משתי הידיעות הלא טובות שקידמו את פניהם בשובם. בקרב בני גילם תכפו הסיפורים על חולי, אף על מוות, ומה שקרה לאלישע אך המחיש את נוכחותם המאיימת. דווקא משום שעם מולקה לא נפגשו מאז ההפוגה הראשונה, בקפה “ברוקלין” בתל אביב, ולדידם היה עדיין הנער שיצא מהגיהנום, תוסס מרוב כישרון, שופע סיפורים ובודד כאבן – נבהלו מקולו השבור, שבקושי היה אפשר לזהותו, ממשב המוות. גם בלבו של אלישע השאירה התקשרותו של פטר מועקה. אלישע ידע שהזוג מיקוש ניסה להביא להסרת החרם האילם מצד נוגה ומצדו, וכי כשנסעה פעם לימים אחדים עם הילדים לירושלים, נכנעה נוגה וביקרה אצלם.

לא כן אלישע, שגם בו חבויה אכזריות מצועפת, שהוא מכחישה בתוקף, אבל כשלבו כבד על מישהו, לא יסלח ולא ימחל עד דור אחרון. עכשיו שכב בחושך, נזכר בחתונת בתם של בן־עמי ויוכבד בפרדס ראשונים, שהוזמנו אליה עם עוד כמה חברים, שאיתם עברו את המלחמה בירושלים. נוגה אינה ישנה, ידע, ואת חילופי הדברים עם פטר ואלונה בערב ההוא השתוקק להזכיר לה, כהוכחה ל“שטניות” של פטר, אך כאילו שמעה את מחשבותיו, אמרה לתוך החושך:

“כמה שלא התאמצת, רשע ממש לא הצלחת להיות.” אצבעותיה ליטפו בחושך את פניו.

“את החתונה בפרדס ראשונים את זוכרת?”

“הם התנהגו באופן מחפיר, אני זוכרת היטב. וכשעלו ממש על העצבים, אמרתי להם, ‘אני שמחה לגלות, שאחרי כל השנים האלה לא נס לחכם. מרגישה שוב בבית, כמו שאומרים’.”

“ומה ענתה אלונה, גם זאת את זוכרת?”

" ‘אצלנו במדעי הטבע מדייקים,’ חיקתה את לחשה הקר. ‘את אמרת לֵחַ, ואני שמעתי רעל.’"

בחושך צחקו זה אל זה, ונוגה אמרה:

“כל זה לא חשוב. מה עושים עם פטר?”

“ומה שאמר פטר, גם את זה את זוכרת?”

“בקשר למה?”

“אם את שואלת אינך זוכרת.”

“הוא דיבר איתך על ספריך, ואפילו החמיא לך מאוד.”

“יופי, אז את באמת זוכרת.”

והחושך והשתיקה שבו וכיסו את שניהם. אלישע זכר דברים שונים, מילים שחתכו בו בלי רחם.

“תתפלא,” נעץ בו פטר את עיניו, שמי יודע כמה הן רואות. "אני אוהב לקרוא אותהָ, מוצא שם הברים, גם את בן־עמי ויוהבד. רק מה, תסלה לי מאוד, הסר לי – "

“כן, מה?” תהה אלישע, שתפנית זו בשיחתם הפתיעה אותו.

“סופר מוּהרָה להיות רשע, ואתה, הבּיבּי, לא יודע להיות רשע.”

“למה מוכרח להיות רשע?”

“סופר שמרַהֵם על גיבוריו ועושה אותם נחמדים וטובים כשהם בהלל לא כאלה, מרמה אותי.”

“ואני?”

“אתה תמיד היית מאוד נהמָד, ולָהֵן אין להָ מושג כמה הַארוֹת יש. ואולי, הבּיבּי, אתה מפַהֵד לראות בעיניים הטובות שלהָ. אם הצוֹרֵה שלהָ בָּהַיים זה לרַהֵם – תהיה בויצ”ו."

אלונה לא יכלה עוד להתאפק:

“אנדרה ז’יד אמר: C’est avec de bons sentiments qu’on fait' 'la mauvaise literature, עם רגשות טובים עושים ספרות גרועה.”

“אלונה,” חתך אלישע, “מאימתי את קוראת את ז’יד בצרפתית? אני עוד זוכר אותך קופצת מהדטרמיניזם הסטַליני היישר לקוואנטים.”

“כמה מאיתנו התפתחו בארבעים השנים האחרונות.”

“התפתחו, אולי, אבל לא השתנו.”

וזה שנצרב בלבו בליל חתונתה של יערה, ובשוכבו עכשיו ליד נוגה, שניהם משימים פני ישנים, כמעט נהם באוזני נוגה וכלפי פטר גם יחד:

“אם סופר מוּהרָה להיות רשע, אהיה מספיק רשע ואנחש לאיזה שירות, שאני מסוגל לספק, נזקק פטר. אנחנו מכירים את הראש שלו. זה שבפינו הוא עד היום פטר מיקוש, שמאחורי מסכים אטומים של חשאיות עשה גדולות ונצורות, תאב, כשאר המניאקים, להמם את העולם בסיפור חייו. ממש שמעתי בטלפון צעקה אילמת, הבה לי סופר, ואם אין – מת אנוכי. אז אם ככה, תשכח מזה, הביבי. סופר מוּהרָה להיות רשע, וספרי לוקים באי רשעות. בסדר. גם אם ניטל סופית מאור עיניך, לא אני ארשום מפיך את סיפורך. חפש לך רשע כלבבך, פטר מיקוש.”

אלישע התאמץ להתהפך על צדו, לשתף את נוגה בהחלטה המלהטת את דמו כקוניאק צרפתי, אבל היא כבר נשמה ונשפה כדרכה בעת שמלאך השינה מתמלא עליה רחמים ומכסה אותה בכנפיו.

ח

בלילה הרבתה נוגה להרהר במולקה, הנער הפרטיזן, שעלילותיו ביערות רוסיה, דמיונו העשיר והתנהלותו המפוחדת מכ"ט בנובמבר עד שנעלם מהעיר, היו מעורבים בזיכרונה. המסר שהשאיר להם קולו הנשבר, נשמע כמילים אחרונות של ההולך למות, והיא מלאה צער על מולקה, שמאה פעמים הערים על המוות, נמלט מפניו, והכול לקראת הקץ הוודאי. באותם ימים צעירים ונחושים, נדמה לה היום, לא נגעה בה נשימתו הקרה של המוות, גם לא כשזיהתה חללים ששבועיים היו מוטלים בחום הקיץ, בשדה החשוף. בנשימת המוות חשה ממש במות אביה, אילן קטום צמרת, ועשר שנים אחר כך, כשנותרה בלי אמה, הנפש האחת שכל מחיצה לא היתה בינה לבינה. נשימתו הקרה שיתקה אותה כשהיה נדמה, שלבו של אלישע קרוב להידוֹם, ומי יודע כמה באשמתה.

אך יותר מאשר במולקה, הירהרה במילים המעטות של פטר. ודאי שהיתה עדה להתנהלותו ערלת הלב עם אביו ועם אמו, והיא שותפה לכעסו של אלישע על השתלטותו על הבית, שהם הזמינוהו לחלוק איתם, עד שנישל אותם לגמרי. כיוון שעשתה איתו שבועות ב“משלט המנצחים”, ראתה מקרוב איך התעמר באיזה חייל מסכן, היתה עדה להיעדר כל עכבות מוסריות מצדו: ירה בסתם רועה, שרץ להחזיר כבשה תועה ונכנס לקו הכוונות של הרובה, שנטל המפקד מאחד מאנשיו. הכול ראתה, ומעט מאוד סיפרה, גם לא לאלישע, שזכר ולא שכח מה שעשה פטר בין מקור חיים לבית צפפא. אין שמץ של אמת ברמזים שמשלח לעברה אלישע כבר יותר מארבעים שנה, כאילו התאהבה בפטר, או אפילו הרחיקה מעבר לכך. אבל אמת, גם היום, כשההמשך ידוע, היא שומעת את פטר מדבר בעדנה, בכבוד ובאהבה על אמו, מחכה לרגע שיעלה אותה לארץ. גם אין היא שוכחת איך טיפל, בנחישות וביעילות, בחברים, איך הפקיע למענם דירות והסדיר להם אישורים אצל האפוטרופוס, איך הציל מהתאבדות את גֶרד, החבלן היפה ומוכה הדיכאון, איך משל בכיפה בשכונה כולה, דאג לכל נצרך, ולאיזו רמת פיקוד הגיע באותו שירות ביטחון, שעד היום אינה יודעת עליו דבר. בהתערבותו גם החזירו האמריקנים לאלישע את אשרת הכניסה לארצות הברית. ופתאום: עיוור, ולפי רמז אחד בדבריו, חולה לב כאלישע, מרותק לירושלים, אולי למיטתו, מתגורר בבית מלון, שהוא בעליו או מנהלו, מתחנן שיבואו לבקרו. הלב נשבר.

בבוקר טילפנה אל בן־עמי דוידי, מהבודדים באנשי פלוגתו לשעבר, שפטר שמר על קשר איתם כל השנים. מה מוזר, פטר מכאן ואלישע מכאן דבקו בבן־עמי, שעד היום מכסה את פניו סומק כל ביטוי של אחווה וחיבה. מין חוט משולש, לא ממש מחובר, אבל ממאן להתנתק. לשמחתה, ענתה לצלצול יוכבד, המשוחררת יותר מבן־עמי, ומפיה שמעה שלניחושיה היה יסוד מוצק. עם שחרורו מהשירות, סיפרה, התפרסמה ידיעה בעיתון, שפנחס בן־גרא, שדרגתו תת־אלוף, צורף להנהלת חברת־על כלכלית באיזשהו תפקיד. בשנים האחרונות החמירו קשיי הראייה שלו, כנראה בשל הסוכרת שהתגלתה קצת מאוחר מדי. בעקשנות התחמק מהבדיקות הרפואיות השגרתיות, הכלולות בתנאי עבודתו. היה נדמה שהודות לטיפול התרופתי, שניאות עכשיו לקבל, ניצל מעיוורון גמור, אלא שהסוכרת תקפה את כלי הדם ואת לבו. הרופאים טוענים, שבמצבו נזקו של ניתוח לב גדול מתועלתו. החברה נוהגת בו יפה מאוד, ואם כי, ככולנו הגיע לגיל פרישה, ואז העמידה החברה לשימושו דירה קטנה בבית מלון מפואר שבבעלותה, וכשאינו מאושפז, שם הוא מתגורר ונהנה מהשירותים כאחד האורחים.

נדהמת, האזינה נוגה לתיאורה הפרטני של יוכבד, אבל במקום זה ממש התפרצה:

“ולמה הוא גר בבית מלון? אין לו בית? איפה אלונה בסיפור הזה?”

“הו,” צחקה יוכבד צחוק נכלם. “הלוא את אלונה הכרתם טוב מאתנו.”

“לא מספיק, כנראה. כמו שגירשה את הוריו, גירשה עכשיו אותו?”

“זו מילה קצת, אה, לא מדוייקת. בבית, טענה, לא תוכל לתת לו טיפול של מלון חמישה כוכבים, ולטובתו כדאי לו לשהות שם.”

“ונימוק כזה את מקבלת, יוכבד?”

“אני?” צחקה שוב כקודם, “מהרגע הראשון חשבתי שהיא נולדה בלי לב. את זוכרת מה שאמה היתה אומרת עליה.”

“גבר שכל הסטודנטיות חיזרו אחריו, מצא דווקא מפלצת כזאת?”

“בן־עמי אומר שפטר ואלונה דמו זה לזה, אלא שלפטר יש גם צד אנושי, כפי שראינו כולנו, וצד זה הפיל אותו בפח.”

“זה אני מקבלת. גם זכור לי כמה השתוקק למשפחה, לבית. פטר מבקש, שאלישע יבקר אצלו בירושלים. האם דיבר איתכם על כך?”

“חשוב לו מאוד להיפגש עם אלישע. עם בן־עמי דיבר על כך כמה פעמים.”

“ומה דעתכם?”

“בן־עמי ואני חושבים שאלישע חייב לנסוע אל פטר, ומהר ככל האפשר. אנחנו לא יודעים כמה זמן נשאר לו.”

ט

בשתיקה הקשיב אלישע לדיווחה של נוגה על שיחתה עם יוכבד. היא חשה שגם אל לבו נגע סוף אכזרי זה, אך תגובתו היתה חומקנית.

“אנחנו חייבים לבקר אצלו, זו אינה שאלה כלל. ראי, היום יום שני. מחרתיים ערב סוכות, ולפני בכל זאת כמה עניינים שאינם סובלים דיחוי.”

“למשל?”

“למשל, הספר,” הגיב באבק עלבון על שעד עכשיו לא הזכירה את כתב היד שמסר שבוע לפני נסיעתם, ואף ששמע מפי העורך מילים חמות על יסוד מה שעילעל פה ושם, לתגובה של ממש הוא מצפה היום. “כיוון שהורינו עברו לעולם שכולו טוב וילדינו לא ישבו איתנו בסוכה, ניסע אליו ביום חמישי. אני, או את, נטלפן תחילה ונוודא שביקורנו רצוי. או־קיי?”

“בסדר, חביבי,” אמרה נוגה, נבוכה מזה שעניין הספר נשכח מלבה. “אני אטלפן.”

“בסדר גמור, אבל לא תכעסי אם אומר שעל מצפוני מעיק יותר מולקה. כשדיברת עם יוכבד, עילעלתי אני בספר הטלפונים. אין שום שמואל פיירברג בתל אביב וגוש דן. מולקה עיברֵת, קרוב לוודאי, את שמו, ואני בטוח שמסר לנו את שמו החדש ואת מספר הטלפון, אבל אינני מוצא דבר ולא זוכר כלום. תני לי לחשוב איך מאתרים אותו.”

ניסיונותיו לאתר מנהל בית ספר, שבעבר היה שמו שמואל פיירברג, היו יריות בחושך. את שמו שינה כנראה לפני שנים רבות ורק בו היה מוכר. ואף על פי כן לא הרפה אלישע מהטלפון, בוש בזה שבכל השנים לא טרח להוסיף את מולקה לרשימת הטלפונים הפרטית שלו, לא ראה צורך להעמיס על זיכרונו את שמו העברי. היתה מין מוסכמה, שמולקה יהיה זה שמטלפן אליו, פעמים אף יפתח ישר בדיבור, בלי להזדהות, ואלישע, שאוזנו חדה לקולות אדם, ישיב מיד ב“מולקה, חביבי, כמה טוב לשמוע את קולך,” ובכך ישווה ליחסיהם קרבה כמעט אינטימית, שלאמיתו של דבר היתה כולה חד־צדדית, לא צדו של אלישע. עכשיו באה שעת רגעי האשם. עליו לבקר את מולקה בבית החולים. שמים וארץ יהפוך עד שימצא היכן הוא מאושפז. הציקה לו המחשבה ששמו העברי של מולקה היה ידוע לו, ואיך אפשר ככה לשכוח שם. הוא ניסה תרגומים אפשריים של פיירברג. הר של אש. סיני? אולי צור? אפשרות מטורפת: דינור. יש נהר די נור, יש פרופסור דינור, שמולקה היה מהחביבים בתלמידיו, אז למה לא שמואל דינור? כן, זה, ידע עכשיו אלישע בלי צל של ספק. ובחירה זו, האיש מהשרפה הגדולה, כה תואמת את אישיותו של מולקה, גם את חוויות הנעורים הנוראות שלו. הוא שב למדריך לאזור חיוג 03, ומצא בו שלושים וכמה דינורים ובהם ארבעה גברים ששמם הפרטי שמואל.

נוגה חשבה שעיסוקו האובססיבי במולקה, קצת מוגזם. הוא לא ראה שלבדה גררה את המזוודות, פתחה אותן, תלתה כל בגד במקומו, ערמה את הכביסה המלוכלכת. לשווא הזכירה לו שעליו לאכול משהו ולבלוע את התרופות, וגם כשהוסיפה באיפוק עוקצני, שהכריז שהוא חייב להתקשר, לפני הכול, עם העורך ולברר מה עם הספר, לא זז מהטלפון, מנסה כל שמואל דינור שבמדריך.

בחיוג השלישי קלע. דיבר קול נשי, צעיר, וכשהסביר את מי הוא מחפש, נענה:

“כן, זה אבא שלנו.”

כמתרץ את חדירתו לתחומם הפרטי, סיפר שאמש חזרו אשתו והוא לארץ, ובמשיבון מצא מסר מאת חברם היקר מימי לימודיהם ומתוכו הבין שמיד אחרי החג נכנס לניתוח רציני.

“אבא כבר לא חי.”

אלישע ביקש לומר משהו, ולא מצא מילה הולמת. גם מסרטן בגרון לא מתים בן לילה. מה בדיוק היה לו?

“אני לא יודעת מה קרה איך זה מת יומיים אחרי שאמרו לנו שהניתוח הצליח, הכול נקי, וגם קשה לנו לדבר. רק קמנו מהשבעה.”

“היינו חברים קרובים,” אמר אלישע. “אשתי ואני אהבנו אותו מאוד.”

“הוא סיפר הרבה עליכם.”

אחרי משפטים אלה אפשר רק להמשיך וללהג ולדבר שטויות.

“אפשר יהיה לבקר?”

“אם תוכל לבוא לשלושים, לגילוי המצבה, אולי גם לומר כמה מילים על אבא, זה יהיה כבוד גדול לזכרו ולכולנו.”

“ודאי שנבוא. איזו שאלה.” אמר אלישע, ולבו נחמץ. הן אם יאמר שאינו ראוי לכבוד זה, תפרש זאת המשפחה כסירוב מתוך זלזול. איפה אני ואיפה ילד פלא זה, נצר אחרון לשושלת רבנים, שפנה עורפו בתוקף “לעולם ההוא כולו”. ומה עצוב, שדווקא את הכלי הנפלא שניחן בו ורבים ציפו ממנו לשווא לביצועים מרהיבים, את תיבת הקול, עקרו המנתחים מגרונו.

י

השיבה הביתה החלה לכאורה ברגל שמאל, ואילו האמינו נוגה ואלישע באמונות תפלות, היו אומרים שהתחלה זו אינה מבשרת טובות. אבל לא זו היתה ההתחלה האמיתית. את הארץ שטפו ציפיות מפליגות לשלום קרוב, שלום שהומחש לעיני צופי הטלוויזיה בעולם כולו על מדשאת הבית הלבן בלחיצות הידיים בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, לבין מי שנתפס עד אז כאבי אבות הטרור, יאסר ערפאת. רוחות השלום ליטפו והחליקו קמטי דאגה בפני רבים וטובים. נוגה ואלישע צפו בטקס בחדר מוטל בקַאלֶה, בדרכם אל נחי בלונדון. למתנה יקרה מזו לראש השנה, שחגגו בדירתו הדחוקה, לא היה אפשר לצפות. בראש השנה הבא יחגגו כולם ביחד את השלום עצמו בתל אביב. מחר מתחיל יום חדש, אמרו הבריות, כמו סקַרלט או’הַארָה ב“חלף עם הרוח”.

ובזה אין הסיפור בא להמעיט ממשקל דבריו של עורך ספרו באופטימיות שהציפה את אלישע. עורך נדיר זה נודע לא רק בנחיריו, המפליאים להריח כתבי יד המגיעים לשולחנו תריסרים־תריסרים, להיאחז מיד בזה שהוא מעל הראוי־לדפוס, מעל הלא־רע, מעל הדי טוב, מעל הבסדר, כלומר, ספר שישתבח מאוד בצירופו לרשימה שתוצע השנה לקורא, ואם אך יסתייע הדבר, יקדם אותו למקום טוב בראש התור. אלישע כבר הכיר היטב את אוצר המילים הקמצני של עורכו. הפעם הקדים העורך אנקדוטה קצרה למתן הציון:

"כדי לקצר את הדרך, מסרתי את כתב היד למאירה להתקנה. עליה אפשר לסמוך בעיניים עצומות, אבל שלא כמה לשוֹנָאים, שכל מעייניהם באותיות חֲסרוֹת וִיתֵרוֹת, היא קוראת ממש, ושיפוטה מעניין אותי תמיד. על שלך אמרה דבר גדול: ‘סוף־סוף ספר – ספר.’ "

ליותר מזה לא ייחל אלישע. מגרונה של מאירה דיבר העורך. מצב רוחו נסק למרומים, והוא מיהר לחלוק את התרגשותו עם נוגה, אך אפילו ברגע כזה לא שכח מה שאמרה כשסיימה את הקריאה, ואת שהיה בלבו הקפיץ לקצה לשונו:

“למה בא לך אז לבכות? זה הרגע לספר לי.”

“שהספר יפה מאוד, אמרתי לך אני ראשונה, לפני העורך ולפני מאירה.”

“אז למה בא לך לבכות?”

“אני מבקשת אותך. כל כך טוב לנו, אז מה הדחף הזה לשמוע אותי אומרת בקול מה שהבינות היטב כבר אז. אהב אותי, אלישע.”

אלישע, שבכל עת מזומנת על לשונו עוד תגובה ניצחת, הרכין ראשו בפני חוכמתה. די. די לעינוי הזה, שאתה מענה את נפשך ואת נפשה של נוגה. מה עוד תתבע שתעשה למענך עד שתזכה אותה בחנינה ותמחק את הפרשה הרחוקה ההיא מזיכרונך, מה עוד?!

ולנוגה אמר: “כל החיים אני אוהב אותך. די, גמרנו. איך אנחנו מבלים בסוכות?”

“אולי בכל זאת נקפוץ אל פטר, כמו שאמרת?”

“לא, אנא, בואי נמצא לנו נסיעה שמחה.”

“אז יש לי רעיון פנטסטי! בוא ניסע אל הנכד של סובחי מוסא, הבן של מַרים.”

“נוגה, מה פתאום נזכרת בו?”

“מאז צפינו, במוטל ההוא בקַאלֶה, בטקס החתימה על מדשאת הבית הלבן, רבין וערפאת מתחייבים, לא עוד מלחמות, ואתה סיפרת לי על הפלשתיני הצעיר שהתיידדת איתו באיווה, נכדו של סובחי מוסא מרוממה, אני מרבה לחשוב על חיינו, חיי שנינו. עם השלום נסגר מעגל שנפתח בין ארבעת הקירות שח המרקנשטיינים, בבית סובחי מוסא. איך לא כתבת לי מאיווה על הפגישה הזאת?”

“כן כתבתי, גיטקה, את שכחת.”

“מי היה שוכח סיפור כזה? ציינת, שאתה חוזר מפגישה מעניינת עם בחור פלשתיני, ותפרט במכתב הבא. מכתב כזה לא היה. אגב, אמרת שרשום אצלך מספר הטלפון שלו בביר זית, איך זה אף פעם לא התקשרת אליו?”

"מאוד השתוקקתי לחדש את הקשר עם איש מקסים זה, שהזכיר לי את נחי שלנו, אבל דבר דחה דבר, פרצה האינתיפאדה, ואז נרתעתי – "

יא

במקום זה מעז הסיפור להיכנס למסופר ולהחזיר את נוגה ואלישע לאותו שלושה־עשר בספטמבר גשום בקאלה – בחדרם במוטל “פּרִימַוֶורָה” הם צופים בהיפתח עידן חדש ביחסי ישראלים־פלשתינים. אלישע נזכר בידידות מיסטית כמעט, שרקם שמונה שנים קודם לכן עם הדוקטורנט סובחי חג’ר, ובפעם הראשונה, לדבריה, סיפר לה על מפגש בלתי נשכח זה:

בשמחה נסע לסמינר בינלאומי לסופרים באַיוֹוָה סיטי, הוא והמשורר יהודה בית הלחמי. הוויית מישורי האינסוף השלווים, שדות תירס ובתי חווה מלוא כל העין, כך עד לנהר המיזורי במערב ולנהר מיסיסיפי במזרח, דמויותיהם של ראש הסמינר, פרופסור אייברהם לינקולן איגל, נין ונכד למתנחלים במערב התיכון, רעייתו הסינית, וכן שלושים וכמה הסופרים שנאספו ובאו מרחבי העולם, התגנבו ודאי במשך השנים ליותר מכמה סיפורים, אך גם בתוך מגוון אנושי עשיר זה, נמשך אלישע אל הפלשתינים. כבר בקבלת הפנים, שערכו פרופסור איגל ורעייתו למשתתפי הסמינר בבית העץ רחב הידיים שלהם, פנה פתאום המארח לקומץ הפלשתינים, שהתבודדו בפינה רחוקה של גזוזטרת העץ, בפי הקניון שהבית תלוי בצלעו, קורא להם להצטרף ללב השמחה. נאחז באיזו מילה של אחד הסופרים האחרים, שישבו מזיעים מחום ומהבירה השופעת, קרא:

“סוּבִּי, אתה המומחה הגדול שלנו לסוּדָן. צא מהצל וספר לכולנו על סוּדָן!”

“פרופסור איגל, אני בסך הכול תלמיד, רחוק מכל מומחיות,” מילמל גבר פלשתיני תמיר, שמתחילה משך אליו את עינו של אלישע.

ראש הסמינר, שהכול קראו לו “לין”, קיצורו של לינקולן, ביטל את הצטנעותו בחיוך אבהי:

"הג’נטלמן הנאה והענו הזה, מר סוּבִּי אַגֶ’ר, סלח לי אם שוב שיבשתי את שמך, הוא הדוקטורנט המבטיח ביותר אצלנו. סובי מסיים מחקר מרתק על סופר סודני גדול, קרא בשמו כראוי, סובי – "

“אֶל טַאיֶיבּ צַאלֶח,” לחש הדוקטורנט.

“את שם ספרו הנפלא, ‘נדודי הציפורים צפונה’, יודע אני לבטא כהלכה. סובי ישב בסודן, ביקר במקומות שבהם מדבר הספר, ובפיו סיפורים עוצרי נשימה, כולם היישר מפי הסוס.”

שתי מחשבות מסעירות עברו בראשו של אלישע. את “נדודי הציפורים צפונה” קרא לפני כשתים־עשרה שנה, כשהופיע תרגומו העברי ב“ספריה לעם”. הוא אף כתב רשימת ביקורת נלהבת. על ספר זה ישמח לשוחח עם הפלשתינאי המחונן והענו הזה.

ומחשבה שנייה, מטורפת, הכתה בו כברק: שמו אינו “סובי” אלא סובחי ושם משפחתו אינו “אג’ר”, כי אם חַגָ’ר. הייתכן קשר בין סובחי מוסא, בעל הבית שהתגוררו בו לפני כארבעים שנה, לבין סובחי חג’ר הצעיר?

הצעיר נדהם לשמוע שסופר סודני זה תורגם לעברית ואיש שיחו כתב עליו ביקורת. שניהם מילמלו משהו על פגישה נוספת, אך בלבו ידע אלישע שלא יתראו עוד. והנה, יום אחד צילצל הטלפון בחדרו, ולא בשעות שבהן מטלפנים מהארץ. סובחי חג’ר.

“פעמיים ושלוש טילפנתי, מר קרוק,” אמר, “ולא היה מענה. ודאי היית עסוק באחת מפעילויות הסמינר.”

“הפעילויות העיקריות שלנו הן סעודות גדולות ושפע של פנאי.”

“התוכל לפנות שעה אחת לספל קפה איתי?”

אלישע חש איזה רעד, כמו לקראת הרפתקה:

“בכל שעה, ובשמחה אמיתית. מתי?”

“אפילו היום, אם אין לך תוכניות אחרות, מר קרוק.”

הנה כך החלו הפגישות, שיחות על ההבדל שבין הסמינר הבינלאומי לבין המחלקה לספרות, ששמה הולך לפניה בזכות סופרים שצמחו בה ופרשו כנפיים, אך מעל הכול – שוחחו על עניינו של הספר, הקרע הפנימי בלבו של בן כפר סודני שבמרוצת השנים סיים תיכון אנגלי בקהיר, הוסמך באוניברסיטה בלונדון, והיה לאיש העולם. ניתוחו של קרע זה מונח ביסוד תרומתו של סובחי חג’ר במחקרו, שנסמך על כלים יונגיאניים. וכל אותן שיחות – בלא מילה אחת על הסכסוך הישראלי־פלשתיני.

ככל שהוסיף להאזין לסובחי, בן גילה של אורית, כך הלך שבי אחר רכותו, נימוסיו, הברק המאופק של טיעוניו. הנה אנחנו שנינו כאן מהמידל־איסט, הירהר אלישע, שכמו הרי הגעש המנמנמים, אינך יודע מתי תכסה אותו שוב לבה בוערת, יושבים בלב המִיד־וֶסט, קשובים זה לזה, מתרפקים זה על זה. עם נחי בני, אמר אלישע בלבו, לא הייתי מרגיש טוב יותר. רק את השאלה אם יש קשר, רחוק ככל שיהיה, בינו לבין סובחי מוסא של רוממה, דחה אלישע, וזאת אף שהיה בטוח שהוא מזהה דמיון בולט בינו לבין אותה נערה מלפני ארבעים שנה, שהוא נושאה בלבו כמזכרת עוון, מַריָם. ערב אחד, בשעה מאוחרת למדי, צילצל הטלפון. על הקו היה סובחי. קולו היה נסער מאוד, שלא כרגיל. הוא מטלפן כדי לבשר לאלישע שנולד לו ילד שלישי, בן זכר.

“מתי?” שאל אלישע, נרעש ממחווה זאת, העשירה מאלפי מילים. מה סבוּכים זה בזה שני העמים, ואל מי משַלחת ראשונה בדידותו העמוקה של הנֵכָר.

“לפני שעתיים. לא יכולתי להתאפק. אתה פה כמו אחי הגדול, כמו אבי.”

גרונו של אלישע סירב להיענות לו, והוא כיחכח פעם ופעמיים לפני שיצאו מתוכו המילים: “אתה כמו אחי הצעיר, סובחי, אתה כמו בני. אנחנו צריכים לחגוג.”

תחילה הלכו אלישע ויהודה בית הלחמי המשורר, שגם אליו טילפן סובחי, לקניון שליד האוניברסיטה, וכמו לברית מילה, קנו חליפות בגדים מהודרות לרך הנולד. עם החליפות בידיהם, פגשו את סובחי בפתח הקניון, שאלו אם יצטרף אליהם למשקה ולארוחה קלה בבר סמוך. בצוותא שתו משקאות אסורים על מוסלמים ומאכלות אסורים על יהודים, ויהודה בית הלחמי, המגלה את רגשותיו ביתר קלות מאלישע, דיבר בדמעות בעיניו על פגישתם זו כעל מאורע שילווה אותו כל חייו, ובסערת רגשותיו ובהשפעת הוויסקי, ניגש אל סובחי ונשק לו על שתי לחייו. גם סובחי קינח את עיניו, וכך נפרדו.

שלושת החודשים קרבו לסופם. החום הכבד מנשוא של סוף אוגוסט היה עכשיו לקור צורב החודר עד אל מתחת לבגד החם ביותר. הכול סבב סביב סעודות פרידה, דשנות אף מסעודות קבלת הפנים. גם סובחי נתקף איזו אי מנוחה. יהודה בית הלחמי ואלישע נענו להזמנה לצהריים בביתו של סובחי, שהתגלתה כחוויה מזרח־תיכונית מושלמת. ובכל זאת הזמין סובחי את אלישע לבדו לסעודה לשניים. בקיץ יסתיימו ההליכים לאישור הדוקטורט, וכבר הוצעה לו משרה באוניברסיטת ביר־זית. בימים ההם טרם פרצו האינתיפאדה והאלימות־שכנגד, אך בסתר לבם תהו ודאי שניהם אם ייפגשו בארץ, והאם כאחים, כאב עם בנו החביב, ולא רק כמי שחי תחת כיבוש עם מי שנמנה עם הכובשים, הגם שכובשים אלה הם כאותו אדם שקרא, “צדתי דוב!” בעוד הדוב מרסק את צלעותיו.

כיוון שבסתר לבו השלים אלישע עם כך שזו סעודתם האחרונה, דחפה אותו הרוח להציג את השאלה שלא חדלה לנקר בראשו, והן במרוצת השנים השתכנע אלישע שחונן ביכולת מיסטית, “הדבר הזה” בלשונו. אל מול הוודאות שאם יימנע מהצגת השאלה, לא יתגלה לו לעולם מי הם אמו ואבי אמו של סובחי חג’ר, הוא חייב לספר לו על ימי רוממה של נוגה ושלו. אך מה יקרה רגע אחרי שיספר את הזכור לו מהשנה בבית סבו וכן מה מצא בשובו כעבור שנה עם נוגה לראות את המקום?

ובכל זאת, כשחיכו לקפה שינטרל את טעמו המופלא של המעדן המקסיקני, עוף בשוקולד, אזר אלישע עוז:

"בקיץ אתה חוזר הביתה, לבית לחם – "

“לדהיישה.”

“זה מחנה הפליטים?”

“שם חיה המשפחה.”

“כל השנים?”

“כל השנים.”

“ומאיזה כפר המשפחה שלך במקורה?” ניסה אלישע להתגרות ב“דבר הזה”.

“אנחנו מירושלים.”

"אבל אתה – "

“אני נולדתי בדהיישה. אבל הבית הוא ירושלים.”

“ואיפה בירושלים, אתה יודע?”

“אתה ירושלמי?” שאל סובחי.

“לא. אבל גרתי בה שנים אחדות, ואשתי יותר ממני.”

“אמא סיפרה על הבית פעמים רבות כל כך, שלפעמים נדמה לי שגם אני גדלתי ברוממה.”

“ואביך?”

“הוא בן דוד של אמי, בן אחיה של סבתא. אבל הדיבורים היו תמיד על הבית של סבא סובחי, שבנה בעצמו, אבן אבן, שתי קומות, ומתחת לו דיר ענק לצאן. הבית שלנו עמד מול בית המוכתר, שגם הוא איזה דוד. של אבי. ואתה, אלישע, מכיר את רוממה?”

אלישע חש שהנה הנה פורחת נשמתו. איזה שד דחף אותי לשאול שאלות שמפניהן הזהירו “הדבר הזה”. ועכשיו, מה אני אומר, משהו, לא דבר שינפץ את שלושת החודשים האלה, שהתקיימו מחוץ למציאות, גם לא לצאת שקרן ואידיוט –

"אני מכיר את רוממה מימי לימודי בירושלים, לפני כארבעים שנה – "

“אה! למדת שם.”

“כן, אשתי ואני סיימנו את האוניברסיטה, ועזבנו את העיר.”

“לא אהבתם את ירושלים?”

“אהבנו מאוד. אבל לא אחרי המלחמה. וחוץ מזה, החלטנו לשנות את חיינו, אבל על כך נדבר כבר בארץ. סובחי יקירי, היום עשית מחווה יוצאת מגדר הרגיל, ועל חשבון אשתך העובדת קשה כל כך. זה הזמן לרוץ הביתה ולעזור לה לטפל בילדים.”

“אז זכור, אלישע, אתה חייב לספר לי על החלטתכם לצאת מירושלים ולשנות את חייכם.”

“כשניפגש בארץ. אינשאללה.”

“באמת, אינשאללה. רשום את מספר הטלפון שלי באוניברסיטת ביר־זית. שם אעבוד.”

ושניהם ידעו שלא במהרה ייענה אללה, או אלוהים, למשאלה צנועה זו שלהם. בידי כל אחד מהם היו מספר הטלפון והכתובת של חברו. אבל מאז לא נפגשו ולא שוחחו אפילו פעם אחת. את העיקר, את העובדה שחדר המשפחה הראשון של נוגה ושלו היה בבית סבו וכן שאת אמו היפה הכיר בנעוריה, הוסיף אלישע לשמור בלבו.

שישה עד שישה־עשר    🔗

א

הרומן “יד ביד, אחוזים ושלובים” ראה אור לקראת חגי האביב, פסח, יום העצמאות, שבוע הספר, ימים טובים לספרים. אלישע ביקש אמנם לכוון את הופעתו ליום הולדתה העגול של נוגה, בסוף הסתיו דווקא, אך הואיל ושנת לידתה המדויקת היתה “נקודה רגישה”, פסח על פרט זה אפילו כשדיברו בשניים. גדולה בשנה, קטנה בשנה – העיקר שמעודם לא נהנו מימי־יחד נינוחים ומפויסים כאלה. משטר התרופות היה לשגרה, החרדות התפוגגו, ובכל הנוגע להלך נפשו ולתוכניות לעתיד, שב לגמרי לאיתנו.

משהו שונה חילחל לתוך גופה של נוגה. היא לא ידעה להניח עליו את אצבעה, אבל כחלוף ארבעת החודשים עמוסי המתח, מן ההתמוטטות הפתאומית של אלישע ועד שהגיע לכך שרדוף דיבוק הכתיבה הישן ישב לכתוב מחדש את ספרו, חשה באיזה כובד המתפשט באיבריה ויונק מתוכם את לשד החיים.

“אולי זו הידיעה,” אמרה לעצמה, “ששוב אינני מגויסת כולי לשירותו, מוכנה בכל רגע לעודד את רוחו ולטעת בו ביטחון ביכולתו לשוב אל מי שהיה, לא נכה ולא חולה כרוני. חוזרים הלילות ללא שינה, שרק בקריאה עד שתים ושלוש לפנות בוקר אני מצליחה לעצום את עיני. בשעות היום אני מתהלכת כאילו עופרת כבדה יצוקה באיברי. בעקשנות אני נלחמת בלאות זו, וחרף הפצרותיו של אלישע, לא אכניס עוזרת לביתי. הבית מצויד במידה סבירה: מכונת כביסה, שואב אבק, מדיח כלים. הדירה המרווחת, שנועדה להבטיח לאורית ולנחי המתבגרים חדרים משלהם, לאלישע חדר עבודה וגם לי חדרון משלי, גדולה מדי לשנינו. אבל מה אעשה? אניח לה להעלות אבק, להתרפט, להדיף ריח זקנים? מדי פעם נזכר אלישע, שעליו לעזור לי, ואז הוא יעיל ונחמד, אבל כמעט תמיד גורפים אותו מיני עיסוקים אל מחוץ לבית, ואילו המלאכה חייבת להיעשות. במצבו, גם לא אניח לו לטפס על סולם, לסחוב רהיטים, לשאת סלים מלאים מה”סופר“, להשתופף. אמנם גם לי נעשה כל זה קשה יותר ויותר, אבל הוא אינו צריך לדעת אילו מאמצים אני משקיעה במה שבעבר עשיתי כלאחר יד, בתום יום עבודה בסמינר וטיפול מתמיד בילדים. כשאני עולה היום בסולם להסיר אבק ממדפי הספרים, מסתחרר לא אחת ראשי, ואני נחפזת לרדת ולהתיישב לשעה קלה, ולעתים כך אני גם נרדמת, בישיבה. הכול אני עושה לאט יותר, נאלצת לנוח מפעם לפעם. לא בזה העניין. עם התגלגלות זו של חיי, למרות מה שהחלטתי לחיות עם היש, אינני מסוגלת להשלים. הן גם לי היו חלומות גדולים, וחיי נהרו למימושם המלא. פתאום, באכזריות, נבלמתי. כל עוד היה יומי מלא עבודה חינוכית, שאבתי סיפוק מהמעט שנאחזתי בו, וכל פגישה עם תלמיד לשעבר מחממת עד היום את הלב. אבל איך אצמצם עצמי בחיים הסובבים אך ורק, וזו האמת, סביב הבישול והניקוי והגיהוץ. בלילות ללא שינה יש נחמה – קוראים, ממלאים מחדש את המצברים המרוקנים, והקריאה מעוררת צורך עז להעלות על הכתב את רשמי והערכותי. לשמחתי מתקבלים מאמרי בנפש חפצה. גם זו חצי נחמה.”

וגם כשנוגה פועלת לכאורה אגב ויתור על שאיפותיה המודחקות, והתעלמות מפעמוני האזעקה של גופה, אין שכלה נוטש אותה. סירובה לראות רופא, היא מבינה היטב, כמוהו כקבלת דינו של מעגל הקסמים, שרק אלוהים בשמים יודע איך נפלה לתוכו: הלא אדם תבוני אינו רשאי להתעלם מהשפעתה ההרסנית של אי השינה, הנמשכת חודשים רבים, על הגוף ועל הנפש. וכשבמצבה זה היא מתעקשת למשוך בעול הבית כמו בצעירותה, התמוטטות גמורה היא רק שאלה של זמן.

לא שאלישע מתעלם מתשישות זו, שהבחין בה כבר בחודשי מחלתו. שוב ושוב מפציר הוא בה לעשות בדיקה יסודית, לרדת לחקר אי יכולתה להירדם, ודבר ראשון, לשכור עוזרת ואת הכביסה למסור למכבסה.

“לשנינו פנסיה טובה, ואני רוצה שתאהבי אותי, לא שתשרתי אותי. התמסרי לדברים חשובים לך, לקריאה, לכתיבה, להשלמת קובץ המאמרים, שאת חולמת עליו זמן רב כל כך.”

נוגה יודעת שדברי אלישע אינם מן השפה ולחוץ. בכלל, מאז השכיבה הממושכת בבית החולים התרכך, נגוזה המרירות שהיתה פורצת פתאום מתוכו, מכריזה שדבר לא שכח ומאום לא סלח. מה לה עדות חותכת יותר מנוסחו החדש של הרומן. בכל פעם שהיא מהרהרת בו, כלומר בנעוריהם, מתמלאות עיניה דמעות על מה שעוללה, שעוללו שניהם, לחייהם.

כשהוא חוזר ומצהיר על אהבתו לה, היא מאמינה בכנותו. מה צר שכל זה קורה כשאין עוד אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור. מראש יודעת נוגה איך יגיב כשתאמר לו, שאילו היה פחות נקמן אז, כשסיימה את שנת הלימודים השנייה בלוס אנג’לס ומוריה ממש התחננו שתמשיך עד לתואר דוקטור, לא היתה כואבת את החמצת חייה עד היום. אבל הוא, כדי להענישה ולרסק את חלומה הגדול, אמר, “לא, ישבתי פה שנתיים, שהיו לי עינוי אחד גדול, לא אמשיך להתנוון עוד שלוש־ארבע שנים ולראות איך נהפכים ילדי לאמריקנים קטנים. אנחנו חוזרים הביתה.” גם אם חטאה לו מאוד, התעללותו בה היתה אכזרית מדי. אם תאמר לו זאת, יאזין בפנים מתאבנות, ויסרב להשיב: “לא אשוב לימי לוס אנג’לס. כל טרוניה שבלבך, תַפני אל עצמך, לא אלי.”

כך נוגה. בעיני אלישע היתה שנה זו, שגם “יד ביד, אחוזים ושלובים” הופיע בה והתקבל יפה, מהטובות בחייהם. את נוגה אפף בחיבה ובדאגה, העתיר עליה מתנות וביום הולדתה הפתיעה בסעודה במסעדה משובחת, בהשתתפות הקרובים בחבריהם. אף עלה בידו לגרור אותה אל רופא־המשפחה, שלדבריו לא התגלה כל דבר חשוד בבדיקות הדם שנעשו לה, ורק כדי שלא תרגיש שיצאה בידיים ריקות, הפנה אותה למומחה לבעיות שינה. המומחה לא הניח לו להצטרף אל נוגה, וביקשו להמתין בחוץ. בצאתה מהחדר, ריחף חיוך על שפתיה.

“מה היה?”

שיחה מאוד מעניינת, פסיכולוגיה ודברים כאלה. קשקושים. רשם לי בּוֹנדוֹרמִין, מֶלַטוֹמִין, נוֹמבּוֹן, אַסיוַול, ואם איני טועה גם קסַנַאגִיס. שום דבר."

ומאז סירבה להיוועץ ברופאים. אלישע הוסיף להיות מודאג, אבל נוגה התמידה בסירובה. בכך נסגרה הפרשה לחודשים ארוכים. עבר חורף, ובאביב שלאחריו התבשר אלישע שספרו זכה בפרס כלשהו. היה טקס נאה. נאמרו דברים יפים. אף הוא קרא מהכתב מה שנהוג להשמיע בהזדמנות חגיגית זו. שבועיים־שלושה לאחר מכן, וכמו דרך אגב, אמרה נוגה:

“לכולם הודית, חביבי, לחבר השופטים, לעורך, למגיהה, להוריך עליהם השלום, ורק לי לא היתה בפיך מילה טובה אחת.”

“את טועה. הדברים שמורים אצלי, את יכולה לראות בעינייך.”

והוא פישפש בניירותיו, מצא את נאום התודה והניחו לפני נוגה.

היא הביטה בו בחיוך נוגה, ואמרה:

“קרא בעצמך.”

שמה לא נזכר. אלישע היה נבוך, התנצל והוסיף:

“הרי הספר כולו הוא את. רק את, כל החיים.”

“כן, חביבי, ואני אפילו מבינה איך זה קרה.”

“מה יש פה להבין? סתם תקלה מטומטמת. סליחה.”

“אגיד לך מה פה. לעצמך סלחת מיד. תמיד. על הכול. לי לא תסלח לעולם. על שום דבר. מה שלא אעשה.”

“לא נוגה,” חזר אלישע על אמירה שהיה חוסם בה כל סדק חזרה לימי לוס אנג’לס. “אֶל חילופי מהלומות לא אגרר. אני אוהב אותך מאוד, גיטקה. בואי נשמור שנינו מכל משמר את הימים שעוד מזומנים לנו יחד. ימים נהדרים.”

ב

פחות משנתיים עברו מאז אותו יום במוֹטֶל שבקַאלֶה, כשישבו מול הטלוויזיה וצפו בלא־ייאמן המתרחש על מדשאת הבית הלבן. חזותו הבהירה של העתיד העכירה במהירות. האוויר נמלא בהלמוּת הטַם־טַם של קוראי “בגידה”, הַלמוּת מבשרת פורענות גדולה. דירתם של נוגה ואלישע לא היתה רחוקה מרחובו של ראש הממשלה יצחק רבין, ומדי יום שישי, לפני כניסת השבת, היתה מזעיקה אותם אל החלון המערבי של דירתם אותה הַלמוּת קצובה, “רבין בוגד, רבין בוגד”. מוכי תימהון היו צופים בעשרות נערות ונערים מקרב חובשי הכיפות הסרוגות, צועדים ברחוב אופנהיימר, משמאילים לרחוב הרב אשי, וכל העת הולמים בכל הכוח, “רבין בוגד”, מתגודדים פתח בית הדירות ברחוב אשי 5, צועקים עלבונות וביזויים, ואין ממחה אחד בכל מאות הדירות שבשכונה. לא אחת תהו נוגה ואלישע גם על עצמם, שאינם יורדים בחֵימה שפוכה לרחוב ומפיצים נערים ונערות מוסתים אלה לכל רוח, רק עומדים ושומעים את הדברים בשתיקה נדהמת.

את התגברות תחושת החולשה והעייפות, המשיכה נוגה להסתיר מאלישע. למרות סימנים מדאיגים נמשכה יותר מתמיד לשיטוטים סתם ברחובות תל אביב, להצצה בחלונות ראווה, למנוחה בבית קפה, וכשהליכות ארוכות קשו עליה, החלה לפקוד את הקניון החדש ברמת אביב. רק בבית החולים, גילתה לאלישע שיום אחד, בלכתה ברחוב טַאגוֹר, נתקפה לאות כבדה כדי כך, שהתיישבה על ספסל בצד המדרכה ורק אחרי שעה ארוכה שבה אליה רוחה. בכל זאת, כשהוכרז על עצרת הזדהות עם רבין במוצאי שבת בכיכר מלכי ישראל, הסכימו שניהם, שלפחות על התייצבות בעצרת אינם רשאים לוותר. על פי הצעת נוגה, הקדימו מאוד, החנו את מכוניתם הרחק מהכיכר, ומשם עשו דרכם ברגל. מראה הרבבות הנוהרים עוד ועוד, ממלאים את הכיכר ואת הרחובות סביבה, מוסיפים להגיע מכל עבר, דיבר יותר מאלף מילים: הנה, באנו לחלוק כבוד לבוגד! כולם עמדו דחוקים זה אל זה, ואיזו שתיקה מהורהרת היתה פרושה כחופה על הכיכר כולה.

אלא שההליכה הארוכה והעמידה הממושכת היו למעלה מכוחה. לשווא תרה אחר מקום ישיבה כלשהו, אבן או שפת מדרכה. גם מהישענות על אלישע נמנעה, שמא יחשוד במשהו. כמעט עד לסוף העצרת עמדו שניהם על רגליהם, ורק אז הודתה נוגה שהיא עייפה מאוד, ומבקשת שלפני שתתחיל זרימת ההמונים, ילכו הם לעבר המכונית. לאטם צעדו לרחוב וייצמן. בברכיה חשה רעד שמעודה לא ידעה כמותו, וגרונה התמלא בתחושת בחילה מרה, שרק בכוח רצונה העז ריסנה אותה. עם התנעת המכונית, פתח הרדיו בדיבורים, ונוגה ביקשה את אלישע, שידמים את הקרקור הלא־נפסק הקודח לתוך ראשה הכואב. אלישע החיש את המהירות, מבין ממבע פניה המאומץ, שמצבה לא טוב. ברגע שנכנסו לדירה, נסגרה נוגה בחדר האמבטיה, והוא שמע זרמי קיא, ראשון, שני ושלישי. הוא נקש בדלת, אבל היא לא פתחה לו אותה. לבדה ניקתה עצמה, לבדה פשטה בגדיה וצנחה על המיטה. הוא ישב לידה, הציע שייסעו מיד למיון בבית חולים איכילוב, אבל היא טענה שרווח לה. היא תירדם, והכול יעבור בשלום. אלישע הפציר בה עוד ועוד, והיא ביקשה שיניחה לנפשה.

מרגע שהתרחקו מהכיכר, השתוקק אלישע מאוד לדעת מה עוד קרה בעצרת, במה הסתיימה. רק עכשיו העז לפתוח את הטלוויזיה, הנמיך את קולה ללחש, ואף שתחילה לא הבין את פשר המהומה, הבכי, יללות הצופרים, התחוור לו מהר, שמה שלמראה הפגנות ימי השישי סירב הלב להאמין שיקרה, קרה. ראש הממשלה הוצא הערב להורג, ואיתו מת עידן שלם.

לבדו ישב אלישע, ובראשו מתרוצצות מחשבות על הטרגדיה הבלתי נמנעת שיניע רצח זה, שהוצאה בו אל הפועל משאלתם הכמוסה של רבים, אך מעמעמת אותן השאלה הבוערת, מה יעשה אם תישנה הקאה מבהילה זו. ראש הממשלה הובהל לאיכילוב, והמוני אדם צובאים על בית החולים. לשם לא יוכל להסיע הלילה את נוגה, גם אם תיענה לתחנוניו.

כעבור שעה או מעט יותר, יצאה נוגה במרוצה מחדר השינה אל חדר האמבטיה, ולא סגרה אחריה את הדלת. מגרונה פרץ קילוח של קיא, ומעט אחריו שני. כמה יכול להצטבר בגוף קטן כשלה? כמה? הוא נכנס לחדר האמבטיה, אך בהנפת יד נרגזת תבעה שיצא, שלא יִראֵנָה במצבה. במילה אחת לא הזכיר את רצח ראש הממשלה, גם לא שכוונתו להסיע אותה ל“אַרוֹנסוֹן”, בית החולים העירוני החדש מעבר לירקון. יתרונו הגדול של בית חולים זה הוא קרבתו לדירתם, אם כי בבילינסון או בתל השומר הוא בוטח יותר. רק אמר:

“מיידלה, אני מתחנן לפנייך. את חייבת ללכת למיון. זה עלול להיות משהו מאוד רציני.”

אבל נוגה, מוחה במגבת את פיה ואת צווארה, כופפת ראשה מתחת לברז ושוטפת את פניה, טרם היתה נכונה להיכנע:

“די, עכשיו יצא הכול, ואני כבר מרגישה קצת יותר טוב.”

“את חייבת”.

“לא!” ולאטה, נשענת על הקיר, חזרה לחדר השינה ושכבה. לבקשתה, כיבה את האור, ועמד בדלת עד ששמע את הנשימה המוכרת, האומרת שנרדמה. אל הטלוויזיה לא שב אלא נכנס לחדר עבודתו, התיישב על הספה הצרה, ניסה להעסיק עצמו בקריאה, אוזניו קשובות אל נוגה ואל קולות החוץ המסוער, רכב צופר, תנועה כבדה גם ברמת אביב הרוגעת, עיניו מביטות בעיתון השבת, והכתוב אינו מגיע למוחו.

“אלישע!”

הוא ניתר במקומו, עדיין בבגדיו, וראה את נוגה עומדת בדלת, נשענת אל המזוזה, כוחה אָפַס. הוא מיהר לאסוף אותה אליו, הביט בחלון וראה שהשחר מאיר.

“לקחת אותך?”

“שוב הקאתי והקאתי, אבל אין יותר מה. ואתה נרדמת, מסכן שלי.”

“בוא נזוז. יש איזה דברים, שאת רוצה לקחת איתך?”

“הכנתי הכול. תיק רחצה. נעלי בית. חלוק. ספר.”

אלישע לא היה יכול להתאפק, נשק לה על לחייה וחייך:

“ספר?!”

ג

מחשש מחסומי משטרה, המשך ההתגודדויות ועיכובים אחרים, הסיע את נוגה לארונסון, שהוקם בתרומות מיליארדר יהודי מגרמניה, והדרך אליו היתה קצרה מאוד. היום עלה במהירות, וכשהגיעו לכניסת המיון, התיר לו השומר להחנות את רכבו לשעה קלה בחניית הרופאים. נוגה מיאנה להיעזר בכיסא גלגלים, ונשענת עליו צעדה לתוך הכניסה המפוארת, כולה שיש, שבשעה זו נדמה היה שהיא ריקה מאדם.

לא כן חדרי המיון, שרחשו נזקקים לעזרה דחופה, אחיות, סניטרים, רופאים ובני משפחה. הטיפול הראשוני בנוגה היה מהיר ויעיל. באוזני הרופא שמעבר לדלפק, איש לא צעיר, קירח, מאוד רוסי, תיאר אלישע את מהלך הדברים מאז שבו מהעצרת בכיכר מלכי ישראל, והרופא הורה להשכיבה מיד במיטה פנויה בחדר מרווח, מצויד במכשור חדיש. החלה פעילות שגרתית, שאלות שאת התשובות עליהן רשמה בקפדנות אחות בלבן, מדידת דופק, ולחץ דם, ואק"ג. באוזני הרופא שניגש ראשון למיטתה – צעיר רזה ונמוך, ילד – חזר אלישע על מה שקרה וכן סיפר על בעיות השינה של נוגה שהחלו לפני כחצי שנה, אם לא הרבה קודם, ועל עייפותה המתמדת של מי שהיתה שיא המרץ והחיוניות. הרופא (שמו דן אלעד, וגם במילואים הוא משרת כרופא בגדוד צנחנים, גילה אלישע מהר) מישש את בטנה של נוגה, הציג כמה שאלות לנוגה, והיא הגדירה בלחש, אך בבהירות רבה, היכן שוכן כאב חזק זה שהיא חשה, ברום הבטן, מתחת לצלע הימנית התחתונה, גם את התקפי ההקאה תיארה, וכמעט בלי קול הוסיפה, שלמרות הכאבים והלחץ “לא היתה לי יציאה”. הרופא הצעיר אמר שמיד ישוב, ונעלם. כעת נשאב מזרועה דם לתוך מבחנות, ומיד לאחר מכן הוצב בצד המיטה עמוד עם מוניטור, שאלישע הכירו היטב, בזיז שבראשו נתלתה שקית שקופה והוחל בעירוי פלסמה. אלישע ישב לידה, מלטף את כף ידה הפנויה, ממתין להמשך הבירורים. רופא מבוגר, וכנראה בכיר מקודמיו, מישש את הבטן, שאל שאלות, מישהו רשם בלי הרף. הרופאים התלחשו, ובלי אומר פנו לחולים אחרים. כשהגיעו תוצאות בדיקות הדם, ניגש דוקטור אלעד שוב אל המיטה, לא התאפק ופנה אל נוגה:

“נכון שאמש צעדת ברגל עד הכיכר, עמדת שם שעות וצעדת חזרה עד וייצמן?”

“למה?”

“אינני מבין איך לא התמוטטת בדרך. ערך הֶמוֹגלוֹבִּין נורמלי לנשים הוא בין 11 ל־14. רמת ההמוגלובין אצלך היא חמש נקודה שמונה. אפס. ברמה כזאת אין אדם יכול לתפקד. תקבלי מיד שלוש מנות דם. את משהו, גברת.”

הוא ביקש לדעת אם בעבר היה לה התקף דומה. ואז שמע גם אלישע לראשונה, שכאשר ביקרו לפני שבועות מספר אצל חבר, שאין בביתו מעלית, וטיפסו לקומה הרביעית, “היו לי כאבים כמעט כמו אמש, אבל בלי הקאות. דבר כזה, ברום הבטן, יש לי כעת.”

הגיע רופא נוסף, מרכיב משקפיים, חובש כיפה, והתנהלותו משדרת שהוא (דוקטור שניטמן, ילמדו מהר) הבכיר. אלישע קלט הערה, ש“אובחנה אנמיה חריפה”, ואילו הילד הרזה העיר משהו על “רושם למלֵאוּת בבטן הימנית”. לדעתו יש להתרכז ב“בירור המעי הגס”. לא נראה היה שהבכיר התרשם, ועם זאת פסק “לאשפז אותה בכירורגית לבירור האנמיה”.

לפתע פתאום נפקחו עיניו של אלישע לראות, שהחולָה באמת, ומי יודע במה, היא נוגה, ואילו הוא, שנותח לפני כשנתיים והחלים לחלוטין, סתם מוסיף להתפנק אצלה ולהניח לה לטפל בו כאילו לא היא הזקוקה כבר ימים רבים לטיפול רפואי דחוף ורציני. ומהו טיפול רפואי רציני? ואיך ידע איזהו הטיפול הנכון והיעיל ביותר? ובמה יוכל הוא לעזור, חוץ מאשר להימצא תמיד לידה, לשַמחה, לבַדרה, לנסות ולהציל מפיה במה יוכל לשמשה? עד מהרה גילה שלהדיוט כמותו אין כל דרך לחוות דעה על החלטות הרופאים, להעמיד למבחן את שיקול דעתם ואת מניעיהם בהחלטה זו או אחרת, ושניהם תלויים בהם לחלוטין.

פרק ראשון זה נמשך יומיים בלבד.

רק בדיעבד תהה אלישע על מידת אחריותם של מי ששיחררו את נוגה מהמחלקה הכירורגית לפני שהושלמו הבדיקות, וכן על סיבתה האמיתית של המלצת המחלקה להשלים את הבדיקות אמבּוּלַטוֹרִית, באמצעות קופת החולים. במכתב השחרור, שחתם עליו דוקטור דן אלעד, צוין כי “בקבלתה נמצאה במצב כללי: טוב − − − במהלך אשפוזה קיבלה שלוש מנות דם. רמת המוגלובין בשחרור 10.8. בוצעה קוֹלוֹנוֹסקוֹפִּיָה שלמה, שנמצאה תקינה לחלוטין. בהמשך בוצעה גַסטרוֹסקוֹפִּיָה שהדגימה דלקת קלה בָּאַנטרוּם. העקומה הגדולה של הקיבה לא הודגמה היטב בשל ריבוי מרה ואוויר”. והמסקנה: “מדובר קרוב לוודאי על אַנֶמיָה כרונית, כאשר הבירור הראשון לא העלה סיבה לאנמיה במעי הגס או בקיבה. משתחררת במצב טוב − − − להמשך הבירור לבצע בדחיפות CT של הבטן ומעבר מעי דק. ביקורת מרפאתנו לאחר הבדיקות. ספירת דם חוזרת עוד שבוע בקופת־חולים.”

עברו כמה ימים, ואותן בדיקות הפריכו את ההנחות שביסוד מכתב השחרור. משקיבלה שלוש מנות דם, ורמת ההמוגלובין שבה ועלתה עד סמוך לערך הנורמלי המזערי, השתפרה הרגשתה של נוגה והצהירה כמעט על החלמה מלאה. אך על הבדיקות לא ויתר לה אלישע.

במרכז קופת חולים בזמנהוף עברה בדיקת רנטגן של המעי הדק, בדיקות דם ומעבר מעי דק. במהלך השבוע עברה במרכז הרפואי ברמת אביב CT של אזור הבטן. את שפת הרופאים, הבאה לכסות על הגלוי, מיאנה נוגה להבין, אבל אלישע קרא כהלכה: “אזור קוֹלוֹן ימני הודגם מוּרחָב עם ריבוי תוכן קיים. חשד שמדובר בתהליך תופס מקום”. בלשון בני אדם: בחלקו הימני של המעי הגס אובחנו סימנים לגידול סרטני (“תופס מקום”). לא מעודדת יותר היתה הגַסטרוֹסקוֹפִּיָה, שערכה דוקטור אירנה בלאנק, עולה מרוסיה המתקשה בעברית ונראית פזורת דעת, לא בטוחה במעשיה. עם זאת היתה חביבה, דברנית, וכיוון שביקורם הראשון (יהיה שני, התברר!) החל בשמונה והתארך עד קרוב לשתיים, שמעו הרבה על קורות משפחתה ברוסיה – סבא אורתודוקסי, הורים קומוניסטים אדוקים, וכמותם אחותה, שסירבה לחתום על ההסכמה הדרושה לקבלת אישור יציאה לאמה ולאחותה. בתום הבדיקה הממושכת ביקשה דוקטור בלאנק שימתינו לה עוד קצת. מן הממונה עליה היתה צריכה אישור לבדיקה חוזרת של “משהו שמתחבא בדרכי העיכול העליונים, ומוכרחים להגיע אליו”.

למחרת, בתום הבדיקה, כתבה:

“הֵיצֶרוּת בכניסת אִיֵליאוּם סופי לקולון. − − היצרות קולון עולֶה − − חשד לתהליך תופס מקום”. שתי הבדיקות הנפרדות העלו חשד לגידול סרטני במעי הגס, ואילו מהמחלקה שוחררה בלי שנבחן כלל חשד זה, וודאי שלא נשקלה התערבות כירורגית דחופה. רק דוקטור דן אלעד הצעיר גילה תחושה אינטואיטיבית נכונה, אך הממושקף, הוא דוקטור שניטמן, הראש, לא שעה לקולו.

ההזמנה לנוגה להתייצב במרפאה הכירורגית נקבעה ליום שני, כשבועיים לאחר שחרורה. היא הרגישה טוב, שבה להקפיד על לבושה וחזותה. הארוחה לציון יום הולדתה, השתבשה בגלל האירועים, אבל שניהם הלכו לקולנוע, ישבו בבית קפה, ובליל שבת אף בילו בבית חברים. היתה שם ידידה, רופאה בעלת מוניטין, והיא משכה את נוגה לפינה וביקשה לשמוע פרטי פרטים על מצבה. במוצאי שבת, בדיוק שבועיים לאחר ההתפרצות הראשונה, נתקפה נוגה כאבים קשים מנשוא. שוב הקיאה את “נשמתה”, ושוב התעקשה שלא לנסוע לבית חולים ארונסון, אשר בו, חש גם אלישע, “ממילא אין הרופאים יודעים מחייהם.” מותשת, בלא להשמיע אנחה אחת, שכבה על המיטה הזוגית הרחבה, אולי גם נרדמה. הפעם החליט אלישע שלא לעצום עין. הוא פתח את מעבד התמלילים, שלף מתוך זיכרון המחשב סיפור שהחל לכתוב לפני שבועות אחדים, התאמץ לרכז את מחשבותיו, כתב שורות אחדות, הציץ מדי פעם לחדר השינה, להיווכח שאכן נרגעה. עיניו בערו והוא התיישב לרגע על הספה הצרה שבחדר העבודה וככל הנראה נרדם, אך קולות הקאה קורעי לב הקפיצוהו. בחלון נראו עננים, אך גם חזרה מהם איזו בהירות, ראשית השחר העולה. השעה היתה קצת אחרי ארבע. רכונה אל האסלה, בידיה נשענת אל הקיר שמימינה ואל לוח השיש שמשמאלה, עמדה נוגה מצפה לגל נוסף שיפרוץ מתוכה, חוששת לזוז מהאסלה, ואולי אין לה עוד כוח. אלישע ניגב אותה היטב מהזיעה ומשרידי הלֵח, והיא נענתה לו מתוך חולשה אינסופית. כשאמר שהם נוסעים מיד למיון, התעקשה רק בענין אחד – שתתלבש לבדה. בהשגחתה, ארז בתיק את כל הדרוש לה, גם את הספר שעמדה בקריאתו והתכוונה לסקור, “האי של ארתורו” מאת אלזה מורנטה.

יום לפני המועד שנקבע לה לביקורת, החיש אותה אלישע שנית לבית החולים. הפעם לא הושהתה במיון. סניטר הסיעה במיטתה במסדרונות ארוכים ובמעלית גדולה למחלקה שאך לפני אחד־עשר יום, כך צוין במכתב שניתן אז לידה, שוחררה מתוכה “במצב טוב”.

ד

למחרת בצהריים, נותחה.

פתאום העניקו הרופאים דחיפות לניתוח. רק בשובו בשעה מאוחרת בערב הביתה, טילפן אל אורית ואל נחי ויידע אותם על העומד להתרחש בהשכמת הבוקר. שניהם היו נסערים ואמרו שיגיעו בטיסה הראשונה שישיגו, היא באמסטרדם והוא בלונדון. קצת לפני שמונה התייצב אלישע בקומה התת־קרקעית התחתונה, שבה ממוקמים חדרי הניתוח. מול הדלת של חדרי הניתוח, מעבר למסדרון, הוקצה חלל פתוח לקרובי המנותחים. היו אוטומטים למשקאות קרים וחמים וכיסאות פלסטיק, והוא ואחיו הצעיר יחיאל, גיסתו תמר, ונכדו הבכור, דרורי, המתינו לבשורה טובה. מדי פעם פקעה סבלנותו של אלישע, והוא קם, פתח את הדלת, שמעברה ישבה מזכירה רפואית, ואולי אחת ה“דודות” המתנדבות, ושאל מה קורה. כעבור זמן קצר היתה ה“דודה” יוצאת בדלת ואומרת: “עוד מעט. היה ניתוח דחוף מאוד, שנאלצו להקדימו. תהיו שקטים. הכול בסדר.” בצהריים יצאה אל אלישע ומלוויו והכריזה: “עכשיו מנתחים אותה. תהיו שקטים.”

כעבור נצח, שעה, שעתיים, יצא באותה דלת דוקטור נבון, מבכירי הרופאים במחלקה, עודו בבגד המנתחים הירוק, וכשראה את אלישע קם לקראתו, אמר לו:

“הניתוח הסתיים בהצלחה מלאה. הוצא הכול, והיא נקייה לגמרי. כשעתיים, אולי מעט יותר, תישאר כאן, בחדר ההתעוררות, ואז תחזור למחלקה. מותר לכם להיות שקטים.”

חששות ופחדים לא הרפו מאלישע, וככל שהתמשך הזמן והם לא ראו את נוגה נישאת על מיטתה אל מחיוץ לחדרי הניתוחים, גברה מתיחותו. גם דרורי, כולו קפיצים ודאגה לסבתו האהובה, זינק מדי פעם לעבר הדלת, וה“דודה” החדשה (בינתיים התחלפו) נענתה בחיבה לגבר הצעיר ויפה המראה, הבטיחה שמכינים אותה להחזרה למחלקה. תהיו שקטים. הכול בסדר.

השעה כבר היתה חמש, חמש וחצי, ועדיין ישבו מול דלתות סגורות, חששותיהם נהפכים לבהלה. באותה שעה לערך הגיעה סנונית, אחותו הצעירה של דרורי, מתנצלת על שאיחרה כל כך בגלל “מפקדת מטומטמת”, שחייבה אותה להישאר עד גמר עבודתה (מדריכת חובשים). אך לפני שהספיק אלישע לספר לה שסבתא ממילא עדיין “שם”, צצה פתאום ה“דודה” של אחר הצהריים ובפנים צוהלות בישרה, “עכשיו התחילו לרחוץ ולהלביש אותה. זה יהיה מהר מאוד. אל תדאגו. הכול בסדר גמור.”

לכמה רגעים רווח להם, ויחיאל אמר לרב“טית היפה, נכדת אחיו, “את הבאת איתך את המזל.” ואז נפתחה שוב הדלת, והפעם יצא בה הילד הקטן והרזה, דוקטור דן אלעד, ולאור החשמל הבוער כל שעות היממה, היו פניו חיוורות להבהיל. ישר אל אלישע ניגש, ובקול לחש הפך את בשורת ה”דודה“: צר לי, אבל אצל גברת קרוק התגלה דימום רקטאלי לא מוסבר, ומתבצעת בדחיפות פעולה כירורגית, שתהיה, אנחנו מקווים, מהירה וקלה יותר. זה משהו שלא קרה עד היום, אבל –”

“מה פתאום דימום רקטאלי?” נהם כלפיו דרורי, אינו יודע שהרופא גם הוא מהצנחנים, נכון לשסעו כשסע הגדי.

“זה דימום מפי־הטבעת,” נידבה הסבר סנונית, מדריכת החובשים.

“אני שואל את הרופא לא מה זה, אלא מה קורה פה. הניתוח הסתיים לפני ארבע שעות, אולי יותר, אז רק עכשיו הם מגלים שיוצא לה דם?!”

אבל דוקטור דן אלעד, שמאס בתפקיד מבשר הרע שהוטל עליו, כבר נעלם מאחורי הדלת.

“לא צריך להיות דוקטור בשביל לראות מה קרה,” חיוותה דעתה תמר, השתקנית תמיד, “ארבע שעות שכבה המסכנה, מורדמת, לא יודעת מה איתה, ואיש לא ניגש לבדוק אם הכול בסדר. עכשיו באו להכין אותה למחלקה, ואז ראו את הדם. כמה פעמים שזה קורה בבתי חולים!”

היה אפשר להקים קול זעקה גדולה ומרה, להטיח ראש בדלת ארורה זו, אבל גם ברגעי בהלה אלה משל אלישע ברוחו, צועד צעוד ושוב, יודע שלטוב ולרע נתונים חייה בידי המנתחים, שאלוהים יודע במה פישלוּ ואם כוחם לתקן מה שעיוותו, ואילו הוא אנוס לעמוד מאחורי הדלת, לחשוק שיניים ולקוות לטוב. חיוך משונה פשט על פניו המבוהלות, ולשני נכדיו הגדולים, דרור וסנונית, אמר:

"תשמעו משהו. כשנולד יחיאל, כבר הייתי ילד די גדול, יודע קרוא וכתוב. היה במושבה בית חולים פרטי, לא גדול, יפה, שנעלם מזמן ואיתו גם הרופא היקה שהקים אותו. אמא, זאת אומרת, אמו של הסבא שלכם, שכבה אחוזת צירים, מתפתלת בכאבים, ואני ישבתי בגינה היפה, ונורא פחדתי. אבי התרוצץ כמוני עכשיו, נכנס, יצא, נכנס, יצא, ולפתע הבחין בהבעת פני. זה היה אמצע הקיץ, אש בוערת, אבל בשבת לא היה יוצא גם בחמסין בלי ז’קט. מהז’קט הוציא ספר קטן, פתח אותו בפרק א' ואמר, ‘שב וקרא תהילים. זה יעזור לאמא ללדת ילד בריא ויפה.’ בלי חוכמות, ישבתי וקראתי פרק אחר פרק, בטוח בהשפעת קריאתי על הלידה. עובדה, ראו את אחי הקטן, גדל בלי עין הרע, גבוה ממני בראש. הו, אילו יכולתי לקחת ספר תהילים ולקרוא כמו אז, באמונה תמימה, פרק אחר פרק − − − "

ובאמצע המשפט נחנק גרונו, והוא נחפז להתרחק בפרוזדור האינסופי. סנונית מיהרה אחריו, חיבקה ונישקה אותו עד שנרגע ושב והצטרף למשפחה. שב לשתיקה המעיקה, למבטים הנעוצים בדלת מחכים שתיפתח, מפחדים שתיפתח.

ה

וכעבור עוד נצח נפתחה הדלת ועמד בה דוקטור שניטמן, הראש, לא בירוק מנתחים אלא בחליפה קלה, בעניבה, בכיפה סרוגה, כמי שגמר את מלאכתו, והוא מוכן לצאת את בית החולים. מבעד למשקפיו חיפש את אלישע.

“הכול נגמר בשלום, מר קרוק, התקלה תוקנה, בעזרת השם, אך ליתר ביטחון תישאר רעייתך בהתעוררות, תחת השגחה, עד הבוקר. היא ישנה. רגועה. אין מקום לדאגה.”

“דוקטור שניטמן, אני שמח שהכול נגמר בשלום,” בלם אלישע את החֵמה המתפרצת, “אבל יש לי אליך שאלות קשות, ואני מבקש תשובה. עכשיו.”

האם ציפה דוקטור שניטמן שהמשפחה תסתפק בדברי ההרגעה, והתכוון ללכת לדרכו? מכל מקום, ברגע שתבע אלישע תשובה עכשיו, ובנימה מתוחה, פרש את כפותיו ובמאור פנים הזמינו להיכנס:

“זה מובן מאליו. בוא, מר קרוק, בוא איתי פנימה, ואנסה להשיב לשאלותיך.”

“גם אני רוצה לשמוע,” נהם דרורי.

“זה נכדי הבכור,” אמר אלישע.

“בוא גם אתה, בואו כולכם, בבקשה.”

חביבות מופלגת זו, היפוכה של הצינה המרחיקה שאפיינה את דוקטור שניטמן, אמר אלישע בלבו, מעידה על חשש מתלונה שתוגש להנהלת בית החולים. אם לא גרוע מזה – תביעה משפטית על רשלנות חמורה. בלבו כבר גמר, שעד שלא יושלם הטיפול הרפואי, יימנע מכל צעד, שלא לקומם עליו את המחלקה ולא להזיק לנוגה. עם זאת חש, שבמצוקתו לא יעז דוקטור שניטמן לנער מעליו את המשפחה ויטרח לקנות מחדש את אמונה בו. שלושת המבוגרים התיישבו מעבר לשולחנו של הרופא, דרורו וסנונית הקשיבו בעמידה, ואז פתח דוקטור שניטמן ואמר:

“כבר עשרים ושבע שנים אני מנתח, ועד היום לא קרתה לי תקלה כזאת. האמינו לי: זו פעם ראשונה, ואינני יודע את נפשי מרוב צער.” פתיחה זו היה בה כדי להמס את לב החמישה, שהרי לטעות עלולים כולנו. אלא שמיד הוסיף משפט, מי יבין לנפש האיש הזה, שאפילו בטעות אחת לא היה מסוגל להודות: “זה תמיד קורה כשיש פרוטקציה.”

הניסיון לסלק מעליו אחריות לטעות רפואית חמורה ולהטילה על “פרוטקציה” שהפעילו דורשי טובתה של המנותחת, חרה אלישע מאוד, והוא ירה מיד בחזרה:

“על מה אתה מדבר, דוקטור? לא באשפוז הקודם ולא אתמול היה לך מושג מי רעייתי ומי אני. האם הצגתי עצמי כאיזה איש חשוב? האם שיגרתי אליך שליחים? ביקשתי משהו?”

“לא אמרתי דבר כזה –” התגונן דוקטור שניטמן.

“עוד איך אמרת, ואני גם יודע למה רמזת. בשובי אמש המום הביתה, לא תופס, שהבוקר תעבור אשתי ניתוח קשה, טילפנה ידידה של אשתי, רופאה בעלת מוניטין, שהיתה מורתך בבית הספר לרפואה, ושאלה מה נשמע. סיפרתי לה על הצפוי הבוקר והיא אמרה, שתטלפן מיד אליך, תשמע פרטים על מצבה ותעדכן אותי. זאת הפרוטקציה.”

“סבא,” נכנס דרורי קצר הפיוזים לתוך דברי אלישע, “מה כל זה חשוב עכשיו. אנחנו רוצים לדעת, דוקטור, מה גרם לדימום, ואיך איפשרתם לו להימשך כל כך הרבה שעות. הייתי כאן עם סבא כשיצא אליו המנתח הזה, לא יודע את שמו –”

“דוקטור נבון,” אמר אלישע.

“שיהיה. הוא יצא בגמר הניתוח, הבטיח ש’הכול הוצא', אין שום דבר נוסף, בעוד שעתיים יסיעו אותה מחדר ההתעוררות חזרה למחלקה ובקרוב מאוד תשוב בריאה ושלמה הביתה. עד שש חיכינו, ורק אז יצא איזה רופא צעיר, קטן ורזה –”

“דוקטור אלעד,” אמר אלישע. “דרורי, עכשיו תן לי לשאול. מה גרם לדם לשתות מגופה שעות על שעות? אני מבקש הסבר מלא.”

“אשתדל. ראשית, מדוע נדרשנו לכירורגיה, ובדחיפות? הבדיקות האמבולטוריות אישרו מה שחשדנו בו, ולא הצלחנו להוכיח. במעי הגס הימני, שבלשון הרפואית הוא מתואר כקוֹלוֹן עולה, התפתח גידול שחסם את דרכי המעיים, והיה הכרח לסלקו מיד. זאת עשינו, ובהצלחה מלאה. כרתנו את הקולון הימני, וכן את כיס המרה שהיה מלא אבנים ובמצב דלקתי, ווידאנו שאין כל סימנים מדאיגים בכבד ובחלל הבטן. אין. הכול נקי. לאחר כריתה, יש לחבר מחדש את קצות המעי באופן שישוב פעולה תקינה. חיבור זה, הַשָקָה, נעשה בעזרת מכשיר מיוחד, הפועל כמו המכשיר המשרדי, המכונה “שדכן”, Stapler באנגלית. המכשיר להשקת מעיים עגול, טבעתי, מותאם לקוטר המעי. השקת הקצוות, לאחר הכריתה, היא בסיכות כמו ב־stapler המשרדי. תשאלו, ובצדק, מה השתבש? נראה, ואני אומר זאת בצער עמוק, שבמהלך ההשקה נפגע כלי דם כלשהו. בניתוח כזה, מוצף הכול דם, ואיכשהו לא הבחין איש מאיתנו בנביעה מכלי הדם השסוע. תפרנו את הבטן, ובטוחים לחלוטין, שעשינו מלאכה שלמה, עברנו לחולה הבא בתור. זה מה שקרה.”

הדממה הנדהמת שלתוכה דיבר דוקטור שניטמן לא הופרה גם אחרי שסיים. אלישע כבש את רגשותיו, ובשקט רב אמר:

“אני מבין, דוקטור. כל אותן שעות, שהמנותחת שכבה בחדר ההתאוששות, מורדמת ואינה חשה בקילוח הדם מגופה, לא ניגשתם אליה, לא אתה, לא אחד מעמיתיך, כדי לוודא שעשיתם מלאכה שלמה. כמה דם איבדה עד שנותחה מחדש, וכלי הדם חדל לשתות?”

“בדיעבד, אני יודע שקרה מה שאסור היה שיקרה, אבל לא היה לי ולעמיתי כל יסוד לחשד שכלי דם נפגע. מעולם לא היתה לי תקלה כזאת.”

“כמה דם איבדה?”

“היא נזקקה לשש מנות דם.”

“כמה מנות חסרו ליציאת נשמתה?”

“מר קרוק, מרגע שהתחוור המצב, ניתחנו אותה שנית. מצאנו דֶמֶם מקו הסיכות של ההשקה. ביצענו השקה מתקנת, והכול, ברוך השם, הסתיים בשלום. יעברו ימים אחדים, וגברת קרוק תחזור הביתה בריאה ושלמה, וזה העיקר, מר קרוק.”

לב החמישה היה כבד עליהם, אבל איש לא העז להיכנס בין אלישע לבין דוקטור שניטמן. ואילו אלישע, שהשתוקק לקרוע את ראש המחלקה לגזרים, לשים קץ לקריירה הרפואית שלו, רק אמר:

“מתי אוכל לראותה בבוקר?”

“מוקדם ככל שתרצה. היא תהיה ערה לחלוטין, ותשמח מאוד לראותך.”

ו

בשעות הערב המאוחרות הגיעו, ממש בזה אחר זה, אורית מאמסטרדם ונחי מלונדון. עד הרבה אחרי חצות ישבו ודיברו, ובעיקר ביקשו הבת והבן לשמוע עוד ועוד פרטים על אמם. אבל גם עניין אחר עלה בשיחתם, שכן מתי מזדמנים כולם יחד, והחשש מפני הצפוי בהמשך קירבם מאוד זה אל זה. נחי מזג לעצמו ולאביו מעט ויסקי נקי, וכדי להרחיק לרגע את העננה הרובצת על שלושתם, הציע להרים כוס לממשלתו של שמעון פרס, שתושבע מחר ותחליף פעם נוספת את ממשלת רבין, אך גם הוא חייך בחמיצות. אורית נכנסה מיד לנעלי עקרת הבית, ואם כי היא ונחי היו מלאים במה שהוגש בטיסות, היה לה צורך להכין משהו, לפחות לאביה ש“בטח לא אכל כלום”. במהלך ישיבתם הארוכה מול הדלת הסגורה, סיפר אלישע, דאגה תמר לכולם, הביאה כריכים וקפה, וגם את זה אכל “רק מתוך נימוס. האוכל לא חשוב, אוריתי, בואי ושבי איתנו וסתם נדבר, את יודעת מה, נחי ואני כבר שותים ויסקי, עשי לעצמך תה ירוק – קופסת התה מביקורך הקודם עודה על המדף – ולי קפה בחלב. בלי סוכר. אינכם משערים כמה תשמח אמא כשתפקח את עיניה ותראה לידה את שניכם.”

קצת לפני שבע עמדו לפני הדלת הסגורה. אלישע נכנס פנימה כדי לברר אם נוגה התעוררה, ואפשר להכניס אליה את בתה ואת בנה, שהגיעו אמש מחו"ל. ליד הדלפק כבר ישבה “דודה”, לא אחת מהשתיים של אתמול, קשישה שלישית, שגם מתחת לחלוקה הלבן ניכר שהיא לבושה היטב, פניה עשויות בקפידה, שערה הדליל ורוד־זהבהב ושתי מטבעות פלסטיק ורודות־סגלגלות בתנוכי אוזניה.

“בוקר טוב. באתי לשאול על נוגה קרוק. אני בעלה.”

רק עכשיו ראה צחוק מתרחב בפניה, חושף שינים צחורות, שעלו הון תועפות.

“בוקר טוב מאוד לך, אדון קרוק הצעיר. אשתך החמודה ערה לגמרי. היא מרגישה מצוין, אמרה לי, ומכינים אותה לחזרה למחלקה. אתה מביט בי ולא מזהה דבר, הה?”

"אני עכשיו לא כל כך מרוכז, "התנצל אלישע. “תזכירי לי מנין אנחנו מכירים?”

“אליושינקה, זה מזכיר לך משהו?” אלישע נענע ראשו בשלילה, אנו זוכר.

“אני מכירה אותך כתינוק קטן, בחצר שלנו. הייתי מאוהבת בך וקראתי לך אליושינקה.”

“אבא שלך היה ראש השומרים במושבה?”

“בדיוק.”

“ואת,” כבר ניחש וידע, שזו רוחלה הגבוהה והצחקנית, בתו של מנדל גלמן, ראש השומרים, אבל לשונו התקשתה לחבר את הילדה שזכר עם הקשישה המצובעת, המעמידה אותו על כל כובד העשורים שעברו מאז. בכל זאת חייך כמנצח:

“את רוחלה גלמן!”

“את משפחת אשתך לא הכרתי. הם היו מהחדשים. אבל שמעתי עליה. בעלי המנוח, שלימד בפיק”א, התפעל מאוד מאשתך. הפולנייה הקטנה הזאת, עם הראש שלה, היה אומר, תגיע רחוק. מאבא שלך גם שמעתי על חתונתכם."

פגישה מוזרה זו, עולמות שאבדו מזמן פוגעים בָּעַכשָו, טילטלה את אלישע, ושלא להתנפל בבכי על צווארה של רוחלה, שהיום היא ודאי קרובה לשמונים, חייך חיוך מר:

“הנה, רחוק מאוד הגיעה. לבית החולים ארונסון.”

“לך לא נאה לדבר כך, אדוני הסופר.”

“ריגשת אותי מאוד, רוחלה גלמן.”

“אתה רוצה לראות אותה עכשיו?”

“בחוץ מחכים גם שני ילדינו.”

“ילדים אסור להכניס.”

“הילדים האלה הם בני ארבעים ועוד קצת.”

“גם לאליושה יש ילדים כאלה?! אוי ואבוי לי! אשאל רופא, ומיד אני קוראת לכם.”

אכן, מעיר כאן הסיפור, את שמחת נוגה בשני ילדיה, שבגידולם ובחינוכם שיקעה את ישותה, לא ניתן לתאר. חולשה בלתי נשלטת מיסמרה אותה למיטתה, ואפילו להגביה מעט את ידה לברכת שלום התקשתה. בנחירה היתה תחובה זונדה, לשונה כגוש חומר, ולא עלה בידה אלא ללחוש את שמותיהם ולהוסיף, “אל תדאגו לי,” ואחרי שהייה, “יהיה בסדר”. אורית ונחי כרעו בצדי המיטה וליטפו ונישקו אותה בזהירות רבה, ואורית החליקה אצבעותיה על שערה, כמבקשת לסרקו. בזוויות שפתיה של נוגה נתווה חיוך מתנצל, והיא לחשה: “צורה לי!” וכולם צחקו איתה. איך יוכלו הילדים להיכנס לנפשה, לתפוס מאיזו תהום היא עולה ולאיזה המשך נוסעות מחשבותיה? ואיך ישערו איזו חיות זורמת לתוכה מעצם היותם לידה?

כעבור דקות ספורות התבקשו לשוב ולצאת, ואם רצונם בכך, להמתין עד שתועבר במיטתה למחלקה. על הניתוחים לא דובר איתה כלל. היא עצמה עדיין לא ידעה מה עוללו לבטנה. אלישע שב וסיפר לילדיו על חרדות יום אתמול, שיתפם בכעסו על דוקטור שניטמן ושאר המנתחים, אך גם ציטט אותו בהסכמה: “עוד ימים אחדים תחזור גברת קרוק הביתה בריאה ושלמה, וזה העיקר.”

הפעם שכבה נוגה במחלקה עשרה ימים, ובסוף נובמבר שוחררה. את ילדיהם שלהם השאירו אורית ונחי אצל בני זוגם, והפקירו את הסטודנטים שלהם באמצע הסמסטר. אם רק יוכלו, אמרו, ישתדלו לבוא שנית בפגרת חג המולד והשנה החדשה. ביום שליוו את אמם הביתה, וכבר אז הפגינה שליטה מלאה בעצמה, אינה קובלת, אינה נאנחת, מבקשת רק לשמוע מה התחדש אצל ילדיה ונכדיה, טסו חזרה, אורית לאמסטרדם ונחי ללונדון.

במכתב השחרור נכתב הפעם, “משתחררת במצב כללי טוב. פצע ניתוחי תקין, תפרי מתח”. כן צוין, שבימים שלאחר הניתוח היה “מהלך תקין, פעולת מעיים, הוחל בכלכלה באופן הדרגתי”. גם נאמר, שהיא רשאית לאכול כרגיל, ולא נרשמו לה תרופות. אלישע, שלראשונה בחייהם המשותפים היה אחראי עליה בפועל ממש, קרא את המכתב חזור וקרוא, ומה שמצא, ובעיקר מה שלא מצא, הרתיח את דמו. לא נכתבו בו שקרים, אבל האמת השלמה נעדרה. הנה כך סיכם המכתב את יום הניתוח: “מהלך ניתוחי תקין. מהלך בתר ניתוחי התאפיין בהופעת דֶמם רקטאלי מסיבי ביום ראשון לאחר הניתוח. נותרה יציבה הֵמוֹדִינָמִית, אך נזקקה למתן שש מנות דם. נותחה בדחיפות, נמצא דמם מקו הסיכות של ההשקה. בוצעה רוויזיה של ההשקה והמוסטזיס.” בלשון בני אדם: הניתוח התנהל בלי כל שגיאות ותקלות. כלומר: הדימום שחייב מתן שש מנות דם, הופיע “ביום הראשון שלאחר הניתוח”. והאמת: כלי הדם שגרם לדימום נפגע במהלך ההשקה, ואיש מהמנתחים לא הבחין בכך. הדימום הופיע בניתוח עצמו, ונמשך באין עוצר עד שבאה אותה אחות “להכין” את נוגה לחזרה למחלקה, ואז גילתה אותה שוכבת באמבטיה של דם. אילו נמשך הדימום עוד כמה שעות, לא היה את מי לנתח שנית. פסיחה זו אינה מקרית. היא נועדה להעלים את אחריות המנתחים, ולכן מרחיק הסיכום את גילו “הופעת הדמם הרקטאלי”, יוצר פער רחב בין הכתוב לבין האמת.

והיה עוד נעדר, תמוה ומדאיג פי כמה. הרושם שיצרו דברי הרופאים אצל אלישע ואצל נוגה היה שכריתת חלק המעי וכיס המרה, סילקו כל חשש מגידול ממאיר. כשקרא אלישע את ההמלצות להמשך הטיפול, מצא את המלים, “מעקב מכון אונקולוגי, ביקורת עוד חודש”, לדוקטור שניטמן הציג שאלה: אם הכל נקי – לשם מה ההפניה למכון האונקולוגי, שעיסוקו בנגועים בסרטן? על כך נענה: מדובר בטיפול מונע, “שמא, וחס וחלילה”, לאלישע לא היה כל מושג ברפואה, ואוצר המילים של הרופאים היה זר לו, אך בשובו לעיין באותו מכתב שחרור, מצא ארבע מילים: “תשובה פתולוגית טרם נתקבלה”. גם על כך שאל, ונאמר לו כי אכן נשלחו דגימות לבדיקה, אבל גם זה בגדר “אם לא יועיל – לא יזיק”. איך יכול היה לשער, שב“תשובה פתולוגית” זו טמון הכול?

ז

בעניינים קשים אלה, מבין הסיפור מאליו, ראוי לקצר ולשוב לחיים. אך מה יעשה הסיפור אם מביקור הנימוסים הראשון במרפאה האונקולוגית, התיישב לו המוות בלב החיים? במרפאה האונקולוגית, שתי קומות מתחת לפני הקרקע, קיבל את פניהם רופא צעיר, שגילה בקיאות במקרה של נוגה, אף מיהר לרמוז שגם ספרי בעלה אינם זרים לו, והינחה אותם בעליצות לחדרו, מעברו הרחוק של אולם, שכולו כורסאות וספות עור רכות, אחיות המנווטות כל חולה וחולה, וגברים ונשים היושבים וממתינים.

גם בחדרו נהג בהם הרופא (דוקטור רוני מור, היה כתוב על דלתו) באדיבות רבה. לפניו היה תיק, ששב והציץ בו, והוא הסביר מדוע יש להתחיל בטיפול כימותרפי מונע בכל ההקדם, לא יש, אלא חיוני, הכרחי.

“אם הוסר הגידול והשאר נקי, כפי שהוסבר לנו, מה יפעל הטיפול?” שאל אלישע. שתיקתה של נוגה העמיקה.

“נכון, לא נמצא דבר, אך לשם זהירות, בטיפול אנחנו מבקשים למנוע הופעה חוזרת.”

“הופעה חוזרת, כדבריך,” שאלה עכשיו נוגה, “רווחת מאוד?”

“האפשרות קיימת. הסתברותה תלויה בכמה גורמים, והסיכוי שונה מאדם לאדם. זו מטרת הטיפול המונע. ברור, גברת קרוק, שאת חוששת מתופעות לוואי, המזוהות בציבור עם כימותרפיה, ואני רוצה להרגיעך. ראשית, החומר שאציע, הידוע בשם 5FU, אינו גורם לנשירת שיער ועוד תופעות בלתי נעימות. שנית, בעולם נערך עכשיו ניסוי מבוקר בחומר חדש Panorex, שאושר לשימוש כללי בגרמניה ובצרפת. בעוד ש־5FU ממית תאים סרטניים (ופוגע אגב כך גם בתאים בריאים), ה־Panorex שונה. אין הוא ממית תאים נגועים, אלא מחסן תאים מפני התפשטות המחלה. מרכז הניסוי הוא בלונדון, ואני מעביר בפקס את כל הנתונים על המטופל. אגב, אין משתפים בניסוי אנשים שמלאו להם שבעים, אבל את ממש על הסף, מצבך הכללי מצוין, ואין לי ספק שהכללתך בניסוי תאושר. פרט חשוב אחרון: כמו בכל ניסוי רחב כזה, קיימות גם קבוצות ביקורת. יש חולים שיטופלו רק ב־Panorex, יש שבצירוף מסוים של Panorex + 5FU וקבוצת הביקורת האחרת ב־5FU בלבד.”

“ואיך יוחלט מי יימנה עם איזו קבוצה?” שאל אלישע.

“בלונדון מזינים את הנתונים לתוך מחשב, והמדגם המקרי של פלט המחשב הוא שקובע על איזו קבוצה יימנה כל אחד מהמשתתפים בניסוי.”

“ואיך יודעים מה השפעת הטיפול?” המשיך והקשה.

“נערכות בדיקות דם רצופות, ובעיקר נבדקת רמת ה־CEA. אסביר: בדיקה זו, ששמה המלא הוא Carcinoembrionic A, ובקצרה CEA, מודדת את רמת סִרטוּן הדם.”

באוזני שניהם נשמע הכול מדאיג, מפחיד, ונוגה, שכדרכה נטתה לציית להמלצת הרופא, הצטרפה לדעתו של אלישע, שתשובה סופית היא מבקשת להשהות ימים אחדים. בקפדנות רשם אלישע את שמות החומרים שהזכיר דוקטור מור, ואגב כך הבחין בצירוף Duke C כתוב בדיו בראש הטופס שהיה לפני הרופא. כששאל, מה זה, פטר אותו דוקטור מור ב“שום דבר, צופן של רופאים”. תשובה זו העצימה את חששותיו, ובבית, מחוץ לטווח מבטה של נוגה, רשם לעצמו גם צופן זה, Duke C.

מבית החולים שבה נוגה בהרגשה כללית טובה. תאבונה חזר, הלאות הכבדה נעלמה, ורק עניין אחד, אסתטי בעיקרו, העכיר את רוחה ולא הרפה. בשל הניתוח הכפול, התגלה הצורך לא רק בתפירה מחדש של חתך הניתוח אלא בקשירתו באופן שהבטן כולה נראתה כשורת צמיגי אופניים. על הכול, הניתוח יצר בקע טבורי, שבלט כיתד שהזדקפה לה באזור הטבור. דוקטור שניטמן הבטיח שחודש לאחר הניתוח, כשיוסרו התפרים והקשרים, יבוצע “תיקון קוסמטי” ויסולק הבקע הטבורי. בפועל הזדקר הבקע יותר ויותר. משעלה עניין הטיפול הכימותרפי, חששה נוגה שהכול יידחה עד לאחר הטיפול. גופנית חשה טוב יותר מבכל השנה האחרונה, אבל העיווּת המכוער באזור הבטן והטבור דיכדך אותה. היא לא דיברה בזה, אך אלישע ידע את מכאובה ועשה עצמו כאינו מבחין במאומה.

הדאיגה אותו תעלומת הצירוף duke C. לבו אמר לו שיש קשר בינו לבין אותה “תשובה פתולוגית”, שצוין ש“טרם נתקבלה”. אחרי שנרדמה נוגה, פתח את המחשב והחל לתור אחרי פתרונה. הוא חיפש נושאי רפואה, חיפש סרטן, הגיע לסרטן המעי הגס, ושם אכן נמצא הפתרון. לראשונה תפס את גודל האיום על חייה של נוגה. מישהו, אולי אותו “דיוּק”, חילק את הגידולים בסרטן המעי הגס על פי חומרתם והסתברות הופעתם החוזרת, לארבע קבוצות, מהסתברות מרבית להחלמה מלאה (A) עד היעדר כל סיכוי להחלמה (D). בדרגה C, מגעת הסבירות שהסרטן יפקוד שוב את החולה לשמונים עד שמונים וחמישה אחוזים, והסיכוי שלא יחזור לחמישה־עשר עד עשרים אחוזים בלבד. שעה ארוכה לא ניתק אלישע מהמחשב. מה כוזב הרושם שנוגה מתאמצת להשאיר, כאילו שבה לאיתנה, תאבונה טוב, אין עוד התקפים, ואף את “העניין האסתטי” היא מצניעה. רק עכשיו השיג שחייה תלויים בחוט השערה, וכי כל טיפול שמציעה המחלקה האונקולוגית עדיף על אי טיפול. למחרת התקשר לידידים מומחים, גם בארץ וגם בחוץ לארץ. איש מהם לא שמע על הניסויים ב־Panorex, אך רעיון הטיפול החיסוני לא נדחה על ידי הגדול שבהם, ששהה באותה עת בניו יורק. מכלל דבריו הבין אלישע רק זאת, שחבל על כל רגע, יש לשוב אל דוקטור מור ולהתחיל בטיפול.

ח

הנתונים פוּקסֶסוּ ללונדון וכעבור ימים אחדים מסר דוקטור מור על פסיקת המחשב: נוגה תימנה עם הקבוצה השנייה, ותטופל ב־Panorex + 5FU. טיפול משולב זה, הסביר, מגדיל את סיכויי ההצלחה, מה גם, שממילא מדובר ב“טיפול מונע” בלבד.

הטיפול ניתן חמישה ימים בשבוע, מיום ראשון עד יום חמישי, שבוע אחד בחודש, ששה חודשים רצופים. בהתאם ל“פרוטוקול”, החל הטיפול בפַּנוֹרֶקס, ולאחר היום הראשון הושארה נוגה במחלקה האונקולוגית למעקב במשך הלילה. מדי חצי שעה נבדקו לחץ הדם והדופק. הרופאה, רוסייה ארכנית שהתקשתה בכתיבה עברית, ציינה בדיווח שבמהלך הזרקת הפַּנוֹרֶקס ובמהלך הלילה לא נצפו תופעות לוואי, להוציא שלשול קל. בבוקר חיכה לה אלישע, וכל השעות שפַּנוֹרֶקס ו־5FU טופטפו לתוך הווריד, במשולב, ישב לצדה. כך גם בשלושת הימים הבאים וכך בחמשת ימי הטיפול בחודש שלאחריו. אלישע בא מצויד בעיתונים, ונוגה יושבת וקוראת ספר חדש, The Unconsoled (“הלא מנוחמים”) מאת קאזוּאוֹ אִישִיגוּרוֹ, שאורית הביאה לה. אינה מתלוננת על בחילה, אינה כואבת, אינה מגלה את לבה. בשעות הערב ישבה והשלימה רשימת ביקורת על “האי של ארתורו”, קורותיו של ילד בודד בטירה שעל אי ליד נאפולי, על אמו, על אביו, עושה הקבלה בין ארתורו לבין הילד ב“אלה תולדות”, שאף עליו כתבה בעבר. אחרי שנותיהם הרבות יחד, עדיין השתאה אלישע נוכח סירובה להיכנע. גם אם אינה משערת עד כמה חמור מצבה, היטב היא מבינה שחייה בסכנה. הקריאה מרחיקה אל חייהם של אחרים, אל גורלות זרים. היא כואבת את המתהפך בארץ מאז נרצח רבין, את הטרור המתחדש ואת השנאה האוכלת מבית, אבל אינה מדברת בזה. רק פעם אחת אמרה לאלישע:

“ספרויות עמי הצפון מלאות בזאבים, והם מופיעים אפילו בסיפור של פיירברג. אצלנו באו במקומם התנים. אני זוכרת מה שסיפרת על יללת התנים מתחת לחלונך, יללות שקדחו את קיר העץ של הצריף וחדרו למיטת ילדותך. הספר מגן עלי מפני יללת התנים.”

בחודש השלישי הוזרק לה שוב ביום הטיפולים הראשון פַּנוֹרֶקס בלבד, ושוב הושארה למשך הלילה להשגחה במחלקה. בסיכום נרשם “מרגישה בטוב, ללא שום תלונה. לא חל שום שינוי לעומת האשפוז הקודם”. בשביעות רצון זורחת קידם דוקטור מור את פניהם, “יוצא מהכלל, יוצא מהכלל,” ספירות הדם השבועיות העידו שהכול פחות או יותר בתחום הנורמלי, אמר. ואלישע הבין שבדיקות אלה כללו בדיקת CEA.

ימים אחדים לאחר תום שבוע טיפולים זה, בין פורים לפסח, הוזמנו לבית חברים נאמנים. במהלך הערב התברר, שמארחיהם ועוד זוג ידידים נוסעים לאיסטנבול לשלושה מימי הפסח. אל משפחת קרוק לא פנו, כמובן מאליו, ולא הציעו לה להצטרף. עכשיו הביטו נוגה ואלישע זה בזה, אלישע אמר, מה דעתך שניסע גם אנחנו, שומר בלבו מה שהניע אותו. נוגה נענתה מיד ואמרה, למה לא?!

הטיול התנהל כאילו אין גזר דין מרחף מעל ראשה. ששת הידידים השתכנו בבית מלון מהודר בחלקה המערבי, האירופי, של העיר, סמוך לתחנה של הרכבת החשמלית החוצה את איסטנבול לאורכה. בתחילה שאל אלישע שוב ושוב איך היא מרגישה, האין ההליכות בחוצות העיר הקסומה מוגיעות אותה. היא השיבה, וממש כך חשה, שהיא נהנית מכל רגע, ואינה מוכנה לפסוח אף לא על אחת משכיות החמדה של איסטנבול, ארמונות המלוכה, המסגדים רבי־התהילה, הבזארים, השיט לפתחו של הים השחור. ואכן, כך עשו שלושה ימים, קנו מזכרות, נוגה ליקטה מתנות לאחיות המרפאה האונקולוגית וכן לעוזרת הקולומביאנית, שאלישע כפה עכשיו עליה, אכלו במסעדות, שמחו בחבריהם, ויותר מכול זה בזה. ובתוך כל זה, חיפש אלישע את צלו שלDuke C, חושד בנוגה שאת חיוניותה הבלתי נתפסת מפרנסים אך ורק כוח רצונה ונחישותה. כך היתה עד שובם. בין סוף פסח לשבוע העצמאות, שבה אל המרפאה שבקומה מינוס שתיים בארונסון, אל הישיבה בכורסת העור ולעירוי חומרי הישועה לתוך גופה.

שבוע חודשי זה היה מסע לממלכת הסבל האילם והאין מוצא. בין המטופלים היו שישבו כלואים בתוך עצמם, נמנעים מכל מגע עם היושבים לצדם. לעומתם, היו שאהבו לדבר על חוליים, על משפחתם, על מדורי הגיהנום שכבר עברו ועל הטיפולים שכבר נכשלו. בחדר הטיפולים נראו פניה השונות של הארץ, בהן זקן אחד, שלא ידע מילה עברית אחת ומדי יום בא בלוויית נכד או נכדה שתיווכו בינו לבין העוסקים בריפויו. בוקר אחד, בבואם, ראו בפרוזדור את הציירת נִשרָה פלס, שבשנותיהם הראשונות בתל אביב קשרו ידידות חמה איתה ועם בעלה המהנדס, וַלוֹדיָה פלס. בכל פגישה אמרה לו נוגה שגבר נאה ושרמנטי כמותו פוגשים רק במאה התשע־עשרה. כששאלו עכשיו את נשרה מה מעשיה במקום הזה, לחשה שימי ולודיה ספורים, כרגע הוא בחדר הטיפולים השני, וכי ישמח ודאי מאוד אם יציצו אליו וייזכרו יחד בימים היפים, כשהרבו להיפגש, ולא כמו שקרה לכולם בשנים האחרונות, שכל אחד הסתגר לו באיזה חור משלו ואינו משתוקק כלל לראות את חבריו.

וכורסה אחת לימינה היה אדם, שלוח הטיפולים שלו היה זהה לשלה. הוא היה גבר קשיש, זקוף, כחוש, תמיד בחליפה אפורה בהירה ובעניבה יינית, וכך הוא יושב – היה נדמה לאלישע – גם במהלך הטיפול. כל כמה שלא הקדימו, מצאוהו יושב בכורסה הפינתית, עיניו בעיתון הבוקר, מופרש משאר החולים. גם בבואם לטיפול, אחרי שובם מאיסטנבול, מצאו שהקדים אותם. עד לאותו בוקר לא החליפו שני משפטים, והנה קיבל את פניהם בחיוך, שחרש קמטים בפניו, עור ועצמות, שמח לראות מכרים ותיקים. שמחה לראותם גם האחות המטפלת לאה בית, כפי שנקראה בפי כול בגרנות, מקבוצת הילדים העולים שלימד אלישע. אף שמאז עברו שנים רבות, שמחה בשניהם כאילו רק אתמול נפרדו. לאה בית, הילדה טובת המזג, היתה ודאי עכשיו באמצע שנות החמישים לחייה, ובדיוק כמו בילדותה, שפעה חום, דיברה ללא לאות, ועדיין לא נשמעה כחכמה בעולם. ככל ילדי הקבוצה, עברה מאז ימי המוסד החינוכי כמה גלגולים, אך מזלה הגדול בחיים, אמרה, הוא בעלה. “פעם אספר לכם באיזו מקריות מדהימה נפגשנו, אני חיילת, חובשת, והוא כבר רופא בכיר. זהו.” ביום החמישי של שבוע הטיפולים ניגשה לאה בית ישר אל האיש השותק שבפינה ושאלה אם יוכלו להיפגש בביתה גם היום, כפי שנדברו.

“כן, בעונג רב אבוא גם הערב”, וזה היה המשפט השלם הראשון, ששמעוהו אומר, ובעברית ערֵבָה לאוזן.

לאה בית ראתה תמיהה בפני בני הזוג קרוק, וכיוון שגם לדבר אהבה מאוד, הסבירה:

“מר ברמן הוא המורה שלי לספרדית. אני עומדת לנסוע לדרום אמריקה, לביקור אצל אחי, המשמש מתורגמן מטעם האו”ם, ואני מנסה ללמוד כמה שאספיק."

“לא ידעתי שיש לך אח. בקבוצה היו יתומים רבים, ואינני זוכר שפגשתי את משפחתך.”

“פגשת, ושכחת. זה ארבעים שנה. עלינו מרומניה, וגרנו ברמלה. אחי התעוור בילדותו. היו עוד שני קטנים יותר, והמצב בבית היה קשה. כך הגעתי לקיבוץ. עליית הנוער סידרה, שאותי ישלחו לקבוצה שלך בגרנות.”

“לאה בית, אני מבין – ולא כל כך. אחיך עיוור, והוא עובד כמתרגם מטעם האו”ם?"

“הוא כולו פלא. כבר בילדותו ראו שיש לו זיכרון אבסולוטי וכישרון מדהים לשפות, והאנשים הטובים ששמעו עליו, הוציאו אותו מרמלה, שלחו אותו לבתי ספר טובים בארץ, ומאוחר יותר לפריז, לסורבון. הוא משהו, ז’ק שלנו.”

לאה בית היתה מוכנה ודאי לספר עוד ועוד, אלא שנקראה בדחיפות לחדר הסמוך, התנצלה והבטיחה לשוב אחר כך ולסיים את הסיפור. כעת כבר נוצר איזשהו קשר עם האיש שבכורסה הסמוכה לשל נוגה. אלישע שאל: מאיזו ארץ בדרום אמריקה עלית, מר ברמן?"

“זה סיפור ארוך מדי. נולדתי וגדלתי בגליציה. בקיץ שלושים ותשע סיימתי את הגימנסיה, ובסתיו פרצה המלחמה. הרוסים נכנסו, ולקחו את אבי עם בית החרושת שלנו לרוסיה. אנחנו, אמי ואני, בנה היחיד, הושארנו מאחור, אבל הספקנו גם אנו לברוח מזרחה –”

“מאיזו עיר אתה, מר ברמן?” שאלה נוגה, שהעדיפה להאזין, וגם עם אלישע המעיטה עכשיו לדבר.

הוא נקב בשם העיר. אלישע ידע שזו עיר הולדתה, ושם משפחת אמה ברמן. לא רק את נוגה, גם אותו הדהים צירוף מקרים מוזר זה, והיכן, בחדר טיפולי היום.

“עוד יתברר שאנחנו קרובים,” השתדלה לחייך. “גם אני נולדתי שם, ואמי היתה ברמן מהבית.”

“את ברמן?”

“כך רשמו אותי בבית הספר. הורי נישאו אצל רב, ובעיני הפולנים הייתי בת לאם לא נשואה. רק לפני העלייה נישאו בנישואים אזרחיים. אולי אנחנו באמת קרובי משפחה?”

"אמרתי שברחתי עם אמי מזרחה, עד טשקנט, ושם שהינו עד שהחליטו הסובייטים על ריפטריאציה של כל הפליטים מפולין. הגענו לעירנו. הכול הושמד. אין נפש חיה. גם הניצולים המעטים מנקרים את עיני הגויים. אמי היתה אדוקה מאוד, והיה לה אח בארץ, רופא בקופת חולים. מאוד כמהה לארץ הקודש, והיא שאלה בעצת אחיה. הוא השיב שהארץ מוצפת המוני עולים חסרי כול, והוא עצמו, למרות היותו רופא, חי בצמצום רב. עצתו היתה שניסע אל האח השלישי, הבכור, שהרבה לפני המלחמה היגר ללימה. נשב שם כמה שנשב, וכשיוטב המצב בארץ, מוכרחים לקוות, ישמח לקבל אותנו אצלו בתל אביב.

“ונסעתם לפרו?” שאל קבע אלישע.

“כן, וחיינו שם הרבה שנים. אני לימדתי בבית ספר עברי, ומאוחר יותר ניהלתיו.”

“היכן רכשת עברית נקיה כל כך?” תהתה נוגה.

“הן ערב פרוץ המלחמה סיימתי את גימנסיית ‘תרבות’ בעירנו. ידענו עברית על בורייה.”

“וגם בארץ אתה עובד בהוראה?” שאל אלישע, השואף לדעת כל פרט.

“עכשיו אני פנסיונר. לא כמורה, כפקיד בנק.”

“אה?!”

“כל השנים יצאה נפשה של אמי לארץ, אבל לי היתה עמדה מכובדת וקצת חששתי.”

“ואמך גרה אצלך?” המשיך אלישע להקשות.

“לא הקמתי משפחה משלי. לפני כעשר שנים, כשזקנה אמי וחששה שלא תזכה להיקבר בארץ, עלינו. הייתי עדיין בגיל העבודה ובמלוא כוחי, אך עד מהרה גיליתי, שלא אתקבל להוראה. שיחק מזלי, ולא אפרט, ומצאתי עבודה בבנק. אמי נפטרה סמוך לאחר עלייתנו. הדוד הרופא מת הרבה לפני שבאנו. בבנק עבדתי כחמש שנים, ומאז אני חופשי לנפשי.”

“ועל אפשרות של קרבת משפחה אינך יודע לומר דבר?” חזרה נוגה לראשית השיחה.

“איך אני יכול לדעת, וכבר אין גם את מי לשאול.”

“גם לי אין,” הסכימה נוגה. “אמי נפטרה לפני חמש־עשרה שנים.”

בזה מוצתה שיחתם, וגם שקיות העירוי התרוקנו. בעוד שלושה שבועות ישובו וייפגשו, ואז ינסו לברר, הייתכן ששני ברמנים מאותה עיר לא גדולה, אינם קרובי משפחה.

ט

לשלושת השבועות הפנויים שיבץ אלישע הפתעה – שבועיים בצרפת. אחרי איסטנבול, ובתחושה ששעון החול מתרוקן, ביקש להעניק לנוגה עוד מעט שמחה. הם יצאו לדרך מיד לאחר יום העצמאות וישובו בזמן לשבוע הטיפולים של החודש החמישי. נוגה, ידע, תראה בנסיעה נוספת זו בזבוז מיותר, ולא נועץ בה, אלא הזמין כרטיסי טיסה ושכר מכונית, לפקוד כמה מהמקומות האהובים עליהם מכבר. שלא כצפוי, היתה תגובתה של נוגה: “אבל הבחירות לכנסת אני לא רוצה שנחמיץ.”

מיום שחלתה, היה אלישע למנהל הקפדן של עסקי המשפחה. הוא אמר:

“הכול under control. נחזור בזמן לטיפולים, שבוע לפני שבועות, והבחירות הן שבוע אחרי החג. ולמי חשוב לך כל כך להצביע?”

“אתה צודק, אבל בסוף תצביע גם אתה פרס. השאלה העיקרית שונה. זה עתה חזרנו מאיסטנבול, ושוב אתה מפזר כספים כאילו זה על חשבון הברון?”

גם בנזיפה קלה זו שמע שמחה מוצנעת על החיבה והפינוקים שהוא מעתיר עליה. באותו שבוע התייצבה נוגה לביקורת במרפאה הכירורגית. שכשישבו וחיכו לתורה, עבר במסדרון דוקטור שניטמן, ונוגה שאלה מתי יבצע את “התיקון הקוסמטי” לבקע הטבורי, המזדקר יותר ויותר. הפעם היה ישיר: “עד שלא תסיימי את הטיפול הכימותרפי, אין אפשרות לנתח.” אמר והלך.

רוחה של נוגה נפלה, וכדי לעודדה, תיאר אלישע שוב את נפלאות צרפת בכלל ופריז בפרט, שהנה־הנה הם עושים שם שבועיים משוגעים. כשנכנסו לבדיקה, התירה לו הרופאה הבודקת להישאר בחדר, ורק את הווילון שמאחוריו שכבה נוגה סגרה. הוא שמע את נוגה חוזרת לעניין הבקע, שכיעורו אינו נותן לה מנוח, ומקבלת אותה תשובה עצמה. ואז, כמו מחוץ לכל הקשר, אמרה לרופאה “בעלי לוקח אותי לשבועיים לצרפת.”

“קח אותה,” קראה הרופאה בהיגויה האמריקני, “קח אותה כמה שאתה רק יכול.”

משמעות תגובתה של הרופאה היתה חדה כסכין, ואלישע קיווה שנוגה לא קלטה אותה. בצאתם את המרפאה, נתלתה עליו נוגה, ובהתפנקות מעושה אמרה:

“קח אותי, קח אותי כמה שאתה רק יכול, כמה שרק נספיק.”

שלא כמנהגם בעבר, לאלתֵר הכול ברגע האחרון ולבחור בזול ביותר, הסדיר הפעם אלישע דרך האינטרנט את הלינה במקומות שבהם יעברו. בפריז ישהו במלון “אִיבִּיס” במונפרנס, ולא הרחק משם יקבל את הרנו 204. בנקל יעלו על דרך המלך מזרחה וייסעו בה לאַוַולוֹן, עיירה קסומה בבורגונדי, שלתוכה, כמו ללוֹש בחבל הטירות שלאורך הלוּאַר, נקלעו במקרה באחת הנסיעות. אשר לכל השאר, ירחם האל. ישתדלו לשוב לשאמבּוֹר, בּלוּאַ, אוֹרלֵיאָן, יגיעו לקרבת נמל התעופה אורלי. לשני הלילות האחרונים שכר אלישע חדר ב“קַמפַּנִיל”, סמוך לאורלי. להסתיר את התרגשותה מביקור חוזר (אם לא אחרון, אמרה בלבה) במקומות יפים אלה, אמרה נוגה:

“אנחנו עולים לקבר אבות”.

וכמו באיסטנבול, נהגה כל משך הטיול כאילו היא בעלומיה, בריאה לחלוטין, ואלישע הוא שהיה צריך עכשיו להקפיד על ימים קצרים בבולווארים ובמוזיאונים של פריז, לאחר קום בבוקר ולהקדים את החזרה לבית המלון. נוגה ביקשה לבלוע עוד ועוד, ואז היה אלישע מפעיל את לבו החולה ואת הצורך שלו במנוחה. תכסיס זה פעל עליה “כמו שעון”.

ימי סוף אפריל ועשרת הימים הראשונים של מאי היו משגעים ביופיים. מדי יום היה אפשר לראות בהתעוררות האביב בשדרות הערמונים הרחבות. צבטו את הלב הרחבות, השפע ויותר מכול – הרוגע. יפים באופן שונה היו מרחבי הארץ המבורכת, שעל פני כמה מחבליה הדשנים והפוריים חלפו בשבוע השני. באַוַולוֹן, זכרו מנסיעתם לאחר שקם אלישע מהניתוח, יש רחוב וחצי, שלוש־ארבע מסעדות, ובהן אחת צרפתית למהדרין, שסעדו בה פעם אחת. כבר אז הסכימה נוגה שלא להצטמצם עוד באכילת בַּאגֶטים תחת כיפת השמים, אלא ליהנות ממסעדה הגונה. בשני הלילות שעשו עכשיו באוולון, סעדו פעמיים במסעדת “פריז”, ובימים טיילו לאטם בין חורבות המנזר העתיק, צפו בגפנים השתולות בצלעו של קניון עמוק וצר, שמעו את הדממה.

כך היה בלוֹש, המתפרנסת כולה מטירה ומעשים במלכים ונסיכים, סיפורים שהעשירו והתרחבו מאז ביקרו בה לראשונה. כך היה בשאר הטירות שפקדו הפעם. עינו האחת של אלישע היתה בנופים ובטירות ועינו האחרת נטועה בנוגה השמחה בכל נוף חדש, כולה מרץ, עד שפה ושם עברו הרהור – אולי יסודם של הנבואות השחורות והטיפול הכימותרפי בטעות גדולה, והיא פשוט החלימה ונהנית מכל רגע.

י

גם שבועיים כאלה חולפים כלא היו. ימים אחדים אחרי שובם הסיע אלישע את נוגה לבית החולים לשבוע הטיפולים של החודש החמישי. משהו באישיותה מושך אליו את הבריות, והאחיות, שבמהלך השבועות הקודמים הכירה כל אחת מהן, קיבלו את פניה בשמחה, והיא לא שכחה להביא להן מזכרות מפריז, מדיז’ון, מהטירות שעל הלואר. ואז ישבה בכורסת העור, נכונה ליום הטיפולים. בכורסה הפינתית, שתמיד היה ברמן יושב בה, נראתה אשה לא מוכרת. לאה בית כבר טסה אל אחיה בדרום אמריקה, אבל היתה שם עוד אחות נעימה במיוחד, רותי, שהיא ונוגה התחבבו זו על זו, ואותה שאלה על ברמן.

“לפני שבוע נודע לנו שהוא נפטר,” השיבה רותי.

נוגה שתקה, ורק אלישע ידע במה היא מהרהרת, במוות המצוי כאן בכל פינה, רואה ואינו נראה, ויותר מזה, בקשר שהיו שני הברמנים מצליחים אולי לטוות, ועכשיו ערירי, בודד, לא משפחה, לא זיכרון, פשוט איננו. כבפעמים הקודמות, שאל אלישע את דוקטור מור אם נמדדה השפעת הטיפול, ומה המגמה שבדיקות הדם מצביעות עליה.

“עד עכשיו הכול בסדר. בחודש הבא יסתיים הטיפול, ואז נגיע להערכה מסכמת. אל תדאג, מר קרוק.”

דבר לא הדאיג את אלישע יותר מ“אל תדאג” זחוח זה, שהוא שומע מהיום הראשון. “אל תדאג”, הוא אות לפורענות. בכלל הטרידה אותו חמקמקותו של דוקטור מור. החביבות ושימת הלב שגילה בתחילה התפוגגו, ועכשיו הוא נמנע מכל מגע יזום עם שניהם. השבוע עבר. את חג השבועות חגגו בביתם של יחיאל ותמר. כששאל אלישע את נוגה אם אמנם תצביע בקלפי שבבית ספר “ארזים”, נעצה בו מבט שהזכיר גם לו את ימי אמונתם הלוהטת בחובתו של כל יחיד להשפיע, להניע את גלגלי המהפכה העברית הסוציאליסטית. מה נשאר מכל זה? הליכה לקלפי והבהק רחוק, כמו מכוכב שכבר איננו: “הטל את משקלך!”

את תוצאות הבחירות לא עיכלה נוגה, ולהבדיל מאלישע, שלא זיהה עוד הבדלים של ממש בין המחנות, אמרה, אולי בהשפעת מצבה:

“הכול יחזור אל קיר הברזל, מוות מול מוות עד אין קץ.”

וביוני הסיע שוב אלישע את נוגה למרפאה האונקולוגית לשבוע הטיפולים האחרון. דוקטור מור, שיזם את הניסוי הטיפולי, ובתחילה היו דבש וחלב תחת לשונו, נראה אמנם במרפאה, אך אלישע התחזק בתחושתו שהוא מנתק מגע, ואם כך, יש כנראה סיבה לדבר.

ששת חודשי הטיפולים הסתיימו. כעבור ימים אחדים התקבלו תוצאות בדיקת ה־ CEA, רמת הסרטון בדם. ערכי הייחוס, כלומר גבולות הנורמה אצל אדם בריא, הם בין 0 ל־4.6, ואילו אצל נוגה עלה הממצא ל־13.22, פי שלושה מעל הגבול העליון. את חרדתו של אלישע ביטל דוקטור מור, “טוב, זה אחד האינדיקטורים, לא יותר מזה, ועלייה זו אינה מחייבת שום מסקנות. תוצאות הטיפול בכללו – יוצאות מן הכלל! יוצאות מן הכלל!”

אגב שיחתם, נקרא דוקטור מור בטלפון, והם ישבו בחדרו, ממתינים לשובו. אלישע משך את התיק הרפואי של נוגה ומצא רישום מסודר ב“גיליון מעבדה” של רמת ה־CEA בששת חודשי הטיפולים. מרישום זה נראה בבירור, שהעלייה היתה רצופה ומתמדת. בתחילה נמדד ערך של 2.40, אך כבר בחודש הרביעי טיפס עד ל־7.2, וביולי הגיע עד מעל ל־13.

שוב חייב הסיפור להתנצל על פירוט מה שהוא לכאורה רק מעניינם של רופאים, חולים ובני זוגם, אך על הקורא הם מפילים שעמום. אבל גם לסיפור אין שלטון על כאבו של אדם, שאהובת חייו גוועת לעיניו, ואף שלכאורה לא ניכרים סימנים חיצוניים להיותה חולה סופנית, רק טיפול נכון יטה אולי את הכף משמונים האחוזים לעבר עשרים האחוזים. הנואשים נאחזים בכל פרט ובכל מספר, כאילו בתנועתם בכיוון הנכון תימנע הגזירה. ובכל זאת, יקצר כאן הסיפור ויגלה: הטיפול היה כישלון חרוץ לאחר בדיקות חוזרות של המעי הגס וכן CT בטן, כתב דוקטור מור למחלקה הכירורגית, ששקלה ניתוח הבקע הטבורי:

“ישנה עלייה בערכי CEA עם חשד להישנות. ב־CT חזה ראינו ממצא זעיר כ־0.5– 0.8 סנטימטרים של רקמה רכה שקשה לבדוק אותה בביופסיה ולכן החלטנו לעקוב − − − דוקטור נבון מכיר את המקרה ומוכן יהיה לנתח אם המשפחה לא תסכים להמתין כחודשיים ולראות אם ישנה דינמיקה.”

בלשון בני אדם, הבין אלישע, המחלה הממארת לא נבלמה והיא מתחילה להתפרץ מחדש. בינתיים נעלם דוקטור מור מהשטח. לאלישע נאמר שיצא להשתלמות בבית החולים סלון קטרינג בניו יורק. נוגה נותרה בלי רופא שיסביר מה הלאה. המרפאה המתה חולים, והרופאים היו עסוקים עד מעל הראש. יום אחד נסע אלישע לבדו לבית החולים, ירד לקומה מינוס שתיים וחפש רופא להיוועץ בו. דלתה של דוקטור קופלר – שלא אחת שמע במרפאה את קולה, קול של מעשנת כבדה שהיגויו הונגרי, אך עד עתה לא היה להם כל מגע איתה – היתה פתוחה. הוא שאל אם היא יכולה להקדיש לו כמה רגעים. היא הינהנה, אך סבר פניה נשאר עמום. בטרם הציג את הבעיה, הוברר לו שהיא בקיאה במקרה של נוגה. אשר להמשך, אמרה בקולה החרוך מסיגריות:

“מר קרוק, קיימנו דיון. הטיפול נכשל, ולמה לענות אותה בטיפולים ובניתוחים? איתך אני מדברת בגילוי לב. לצערי הרב, לפניה בין שישה לשישה־עשר חודשים. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להבטיח לה איכות חיים. קח אותה לבילויים, לתיאטרון, למסעדות, כל מה שהיא אוהבת.”

“”ופשוט להרים ידיים ולראות אותה גוועת?"

“אינני גיבורה גדולה, ולא אני באתי אליך. נכנסת לחדרי, ולא יכולתי לברוח לניו יורק –”

“את מדברת על דוקטור מור?”

“אני לא מדברת על איש. פנק את אשתך, זה כל מה שאני, אונקולוגית, מסוגלת להציע לך, פנק אותה.”

יא

הקיץ ופגרת האוניברסיטאות ובתי הספר הביאו לנוגה את הטובה בתרופות, את נחי ומשפחתו ולקראת הסתיו את אורית, שבאה לראות את אמה וכן את סנונית מסיימת קורס מתקדם למדריכי חובשים. נוגה סירבה להחמיץ אירוע חשוב זה בחיי נכדתה. שעות ארוכות עמדה בשמש הקופחת בבסיס הצבאי וצפתה בביצועיהן המרהיבים של סנונית וחברותיה, ועד תום מפקד הסיום הארוך לא היה אפשר לעקור אותה מהמקום.

הטיפול נפסק, אך הבדיקות נמשכו ואף לא אחת בישרה ישועה. כאילו מתוך התעלמות גמורה מכל זה, הקרינה נוגה חיוניות, התרפקה על הנכדים, החל בפעוטה וכלה בדרורי הבכור, שהשלים שירות צבאי מוארך. שום הזמנה לאותם אירועים משפחתיים, שגם בימים כתקנם נוקעת מהם הנפש, לא דחתה. באחד מקיבוצי הנגב המערבי התכנסה חבורה, שאלישע עשה איתה בסיני במלחמת יום הכיפורים, ונוגה התעקשה להצטרף. התכנסות זו דמתה למסיבה מצומצמת בבית ידידים עם הופעת ספר חדש, לא לטָרָרָם הפומבי המאוס עליה, והיא לא זזה עד שהחלו האחרונים להתפזר.

והיו הימים והערבים הארוכים בשניים, פשוט בבית. גם כשלכאורה עסקו היא בשלה והוא בשלו, היו מעורבים זה בזה. את ספרו הכרסתן של אישיגורו (שאהבה פחות מספריו הקודמים) לא הניחה עד לדף האחרון, וכדרכה בימים הטובים, כתבה מאמר ביקורת בהיר, נתמך באסוציאציות ספרותיות קולעות, ואלישע העלה את המאמר על מעבד התמלילים וצייד אותה בנוסח מודפס ובדיסקט, כמצוות הימים האלה.

בעיקר התחממו זה בחברת זה, שוחחו, שבו ונזכרו באנשים שפגשו בגלגולי חייהם השונים, ברגעים מרתקים במסעותיהם – והן גם לאחר ימי אמריקה הרבו לנסוע. לא היה גבול לחומר המרתק שצברו ל“סרטים”, בלשון דודתו של חברם הארי, בימים שעכשיו התרפקו עליהם בערגה, ימים שלא נכלל בהם הסעיף “מצב בריאות”.

את עצת הרופאה ההונגרית או הצ’כית, לא שכח, ועם זאת השהה את סידורי הנסיעה לאיטליה והזמנת חדרים בשלוש הערים שנוגה השתוקקה לראותן עוד פעם, רומא, פירנצה, ונציה. CT נוסף במכון הטומוגרפי, הצביע על נקודות מעוררות חשד בכבד ובריאות, דוקטור תיאודור, הרופא הבכיר בקומת טיפולי היום, שניאות לטפל בה, דרש לבצע בדחיפות – ביום שישי אחר הצהריים, כשאין למצוא אדם הגון אחד במקום עבודתו – קולונוסקופיה נוספת, שבשל עכירות במעי, לא הושגה בה תמונת מצב מלאה. כל אלה מעירים בזיכרונו של אלישע את התקפי ההקאה בליל הארבעה בנובמבר, והוא תוהה מה יעשו אם בפתאומיות כזאת יתחדשו ההתקפים בהיותם הרחק מהבית, מבית החולים, מהרופאים הבקיאים במחלתה. אך ישיבה בבית והמתנה פסיבית לבאות היתה מדכדכת ומאיימת יותר. הוא נועץ בנוגה, והיא אמרה בפשטות:

“בוא ניסע. מה כבר יכול להיות? איטליה היתה גיחתך הראשונה לאירופה, אלי שבשמים, לפני חמישים שנה, ובמכתביך וסיפוריך הדבקת גם אותי בהימשכות אליה. בוא ניסע.”

“נצלם בראש עוד סרט.”

“לסרט, על משקל ‘חלום באספמיא’, תקרא ‘חלום באיטליה’.”

“לי יש הצעה קולעת יותר, ‘באיטליה חלמנו ואהבנו’.”

“כמה אתה יודע לשבות את לבי. אני מנשקת אותך חביבי.” היא ישבה על הכורסה הרחבה, והוא לידה, על הספה. היא משכה אותו אליה, והוא רכן לעברה, מנשק אותה ראשון.

יב

שנים־עשר הימים באיטליה עברו לא סתם בלי פגע. הכול נענה להם. מזג האוויר היה נפלא. המלון שהזמין אלישע ברומא, בעזרת מפה ודרך האינטרנט, היה ברחוב קָבוּר, מרחק קפיצה מתחנת הרכבת המרכזית, ומשם קל היה להגיע, ברגל וברכב, לכל מקום. בהליכה הקיפו את ה“פוֹרוּם רוֹמאנוּם” רחב הידיים. ברגל שוטטו והגיעו עד מצבתו של ג’וֹרדָנוֹ בּרוּנוֹ בקאמפּוֹ דִי פיוֹרִי ומעבר לה אל פּיַאצה נבונה, ובפעם המאה סיפר אלישע איך קרא לראשונה, אולי פה ברומא, את השיר “קאמפּוֹ דִי פיוֹרִי”, שיוחס למשורר יהודי אלמוני שנספה, ורק אחרי שנים גילה שמחברו הוא צֶ’סלָב מִילוֹש. בשבת שוטטו באזור היהודי, וכך נקלעו לתפילה בבית הכנסת הגדול, חצו את הנהר לטרַאנס טֶוֶורֶה, וכל אותה עת חזרה נוגה ל“אלה תולדות” של מורנטה, שזירת התרחשותו היא אי־כאן. מדי פעם היה אלישע אומר לנוגה, “אני מתחנן לפנייך, ההליכות האלה אינן קשות מדי?” והיא היתה משיבה בחיוך: “כשיהיה ממש קשה, כבר לא אצטרך לומר מילה.”

בית המלון בפירנצה היה לשפת נהר האַרנוֹ, לא קרוב לאתרים המהוללים, אבל גם כאן התעקשה ללכת ברגל. הם מצאו קיצור המושך מבית המלון ישר למרכז, ובו הלכו מדי יום. בשער אחד הבתים באותה דרך היה שלט “המרכז האונקולוגי”, ופעמיים ביום היו עוברים על פניו. “דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך,” לחשה נוגה. ואילו על אלישע השתלטה שוב מחשבה סהרורית, שכל הרופאים וכל הבדיקות “שווים לתחת”, וכוח רצונה של נוגה ינצח את כולם.

כך היה בוונציה, שרק הוואפוֹרטוֹ והגונדולה משמשים בה חלופה לרגליים. בחיפושיו באינטרנט, מצא במֶסטרֶה, ביבשה, מלון בשם “פּלַזָה הוֹטֶל”, צירוף מילים אפוף הילה רומנטית. התגלה, שהעלו פַּיִס. המלון נעים ביותר, אך חשוב מזה, חוצים את הכביש, והנה הרכבת לוונציה. היה זה סיומו של הטיול, ושלושת הימים בוונציה היו שיאו הנפלא. הכול נענה להם, ורק עינו של אלישע לא משה מנוגה מתי זה יקרה? מתי זה יקרה?

שום דבר רע לא קרה. אדרבה, כמין פרפרת שלאחר הסעודה, נאמר להם בפיוּמִיצִ’ינוֹ, נמל התעופה של רומא, שבלי כל סיבה נראית לעין זכו ב“אַפּגרֵיידינג”, והם ישבו במחלקת העסקים.

“בצדק,” אמר אלישע לנוגה. “הפעם הרווחת יותר מזה, את המחלקה הראשונה”.

יג

כך חשו שניהם בשובם בתום שנים־עשר ימים מסחררים. נוגה יצאה מגדרה, הודתה לאלישע שוב ושוב, ציטטה במהופך פזמון ישן, “כשהוא רע, הוא רע, אבל כשהוא טוב – אין כמותו”. נרגש, נפנה אלישע אל הפולחן הקבוע – בדיקת הדואר והמסרים הטלפוניים. שום דבר חשוב, ושוב שום דבר. רק תזכורת מיחיאל ותמר שביום ראשון הבא, הלילה הראשון של ראש השנה, ארוחת הערב היא אצלם. מיום שחלתה נוגה, נטל עליו האח הצעיר את חובותיו של ראש המשפחה המצומקת.

במטוס קראו ב“הארץ” של אותו בוקר מודעת השתתפות בצער על פטירתו, לאחר מחלה קשה, של “האיש שחייו היו קודש לביטחון”, פנחס בן־גרא, הלוא הוא פטר מיקוש, פטר שלהם. חתומים על המודעה – “חבריו”. מודעות נוספות לא מצאו, ומכאן הקישו שהן התפרסמו כבר יום או יומיים קודם, וכי גם הלווייתו כבר נערכה. לאחר התדהמה למראה שמו של אדם שבתקופה חשובה היו קרובים מאוד אליו, והנה הוא במסגרת שחורה, לא התחרט אלישע על שהתעלם מבקשת פטר לבוא אליו לירושלים, ומאז לא ראה אותו אפילו פעם אחת. בהתנהגותו זו ראתה נוגה עוד גילוי של אותה אכזריות נטולת חמלה, לא חוֹנֶנֶת לעד, החבויה בנפשו של אלישע, כך חשבה גם כשפסק שלהלוויה אינו מתכוון ללכת, ואם כבר הובא פטר למנוחות, לא ייסע לירושלים לנחם את אלונה. על זה לא תריב עם אלישע, לא בסיום המלכותי של הטיול, במחלקת עסקים. אך כשנכנסו לביתם, חייגה אל יוכבד ובן־עמי. הם ידעו. ואכן, מפי יוכבד שמעה את הפרטים: פטר מת בלילה בבית המלון, ורק בבוקר גילו העובדים את גופתו. אלונה נמצאת בגרמניה עם משלחת מדענים ישראלים, ולכן נדחתה ההלוויה למחר.

“אתם נוסעים?” שאלה נוגה.

“ודאי”.

“אם אלישע לא יתפנה, תוכלו לקחת אותי?”

“איזו שאלה.”

בימים כתקנם, היה אלישע מרים את התקרה לשמע תרגיל כזה שעושה לו נוגה. אבל אלה היו ימים נוראים, ובדמיונו לא חדל שעון החול להתרוקן.

“גיטקה, לא אשאל מה כל כך חשוב לך להשתתף בהלוויה של ה…איש הזה. חזרת זה עתה משנים־עשר ימים מאומצים. משך הטיול החזקתי אצבעות, ולמזלנו עבר הכול בשלום. אבל עכשיו את חייבת לנוח. בשעות היום עדיין חם מאוד, ולא טוב לך להסתובב שעות בשמש. האמיני לי, אני דואג לך.”

"הלוואי שיכולתי לגמול לך במשהו – "

“בזה שלא תיסעי.”

“אלישע, אל תשנא כל כך. גם לי היה לב כבד על פטר, אבל הוא מת. עברנו יחד את מלחמת העצמאות. הצענו לו את מחצית הבית. היינו חברים. על הרבה דברים טובים מגיע לו כבוד אחרון. קשה לי שאינך מסוגל לסלוח, אך אם אינך יכול – אסע עם יוכבד ובן־עמי.”

“באמת?! אתן לך לנסוע לבד – ואשתגע פה מדאגה!”

בחירוק שיניים ובחשש עמוק נכנע לנוגה. שניהם נבלעו בהמון אנשי ביטחון במדים ובלי מדים, פקידי ממשלה בכירים, אנשי משק, ופה ושם שרידים מימי המלחמה הרחוקה על ירושלים, אנשים זקנים, שאת קצתם זיהו נוגה ואלישע רק כשקראו בשמם. המסע היה ארוך ומייגע, והחום מעיק יותר מששיער. אבל נוגה התעקשה להתקרב ככל האפשר אל הקבר, אפילו ניגשה אל אלונה ומילמלה כמה דברי נחמה. רק בתום הטקס הצליח אלישע לעקור אותה משם. הדרך אל מכוניתם לא היתה קצרה, אבל ברגע שנוגה התיישבה והוא הפעיל את המזגן, הוקל לו. היא נראתה סמוקה מדי, אבל הגיבה באי רצון כששאל אותה בפעם העשירית, איך את מרגישה?

“אני מרגישה כמו שמרגישים.”

“זאת אומרת?”

“אלישע, מספיק. אתה לא תירגע עד שאצהיר ש… אתה יודע מה.”

אלישע השתתק, וכך בשתיקה, כל אחד ומחשבותיו, נסעו עד לביתם. רק שם, למראה הבעתו הזועפת של אלישע, אמרה:

“בתשובה לשאלתך, אני מלאה עדיין באיטליה. מרגישה עשר, כמו שאומרים עכשיו.”

הם חזרו לארץ, אך בגלל הנסיעה הפתאומית לירושלים, לא אוּוררה הדירה ולא הוסר האבק שהצטבר, אגרטלי הפרחים מעלים ריח רע, ואי אפשר לשבת בתוך ההזנחה הזאת.

“גבירתי,” רגז אלישע, “מחר תבוא העוזרת ותעשה הכול. תקדישי את היום הזה למנוחה.”

“מנוחה ממה?” צחקה, “מהכיופים?”

“אי אפשר איתך. לפעמים נדמה לי, שאת פשוט מתגרה בשדים.”

“אז בוא לסוּפֶּר. אין לחם, אין חלב, אין ירקות, אין כלום. אחרי זה, אני נשבעת, אשכב.”

“רשמי לי מה לקנות, ואלך לבדי לסופר.”

“ולךָ מותר לשאת סלים כבדים?”

“אבקש משלוח.”

נוגה ויתרה. היא נשארה בבית, ולעיניו גם שכבה בבגדיה על המיטה הסתורה. כששב מהקניות ראה שנרדמה. גם כשהגיע המשלוח לא שמעה דבר. רק ברדת הערב התעוררה, ומיד עמדה להכין ארוחה.

“הכול מוכן לאכילה. קניתי מזון קפוא וכבר הוא בתנור.”

“כששולחים אחד כמוך לשוק, היתה אמי אומרת, חוגגים כל החנוונים. האוכל הקפוא יקר, וטעמו לא מי יודע מה.”

ובכל זאת נעמה לה מסירותו של אלישע. הוא ערך את שולחן המטבח, הגיש את האוכל היישר מהתנור, המשיך את הטיול הנפלא, שמי יודע, שמעה בתוכה שוב ושוב קול מאוב, אם לא היה האחרון. הרופאים ואלישע חברו יחד, ואת האמת הם מעלימים מפניה. אלא שדי לחבר אחד ועוד אחד, ההפסקה הגמורה של הטיפול הכימותרפי בלי שנאמרה מילה על כוונות הרופאים לעתיד, וכן חביבותו הנהדרת של אלישע, הנוגדת כל כך את נטייתו להתרכז בעצמו, מגלות הכול. שלא לדבר על הלאות, שחרף כל מאמציה להתעלם ממנה, מונחת כאבנים כבדות באיבריה. משהו רוחש שוב בגופה.

בגמר הארוחה השאירה את הדחת הכלים לאלישע, פשטה את בגדיה, לבשה חלוק ושכבה בסלון. הערב היה שלֵו מאוד. לחדשות הערב בטלוויזיה, שכיכב בהן ראש הממשלה החדש, האזינו עשר דקות, ומטעמי בריאות מיהרו להחשיך את המסך. הם צפו ב“סרט” האחרון, בחוויות שצברו ברומא, פירנצה וונציה, מזכירים זה לזה פרטים, שבטיולים דחוסים כאלה נוטים לדהות ולהימחות. הוא נזכר בבית הכנסת המפואר והריק מאדם של פירנצה, והיא בהיקלעותם המקרית למוזיאון של מרינו מריני. עוד נזכרה איך ניסה אלישע למצוא ברומא את משכנה הזמני של האופרה, שבו צפה, לראשונה בחייו, בבלט קלאסי והאזין לאריות מתוך אופרות נודעות. עד שהגיעו לרומא תיאר בדייקנות היכן שוכן תיאטרון “ארגנטינה” הזכור לו היטב משנת 1945, אך בעיר לא מצא את ידיו ואת רגליו."

“זה לא היה ממש ככה.” התגונן אלישע. "בסוף מצאתי.

“במקרה נמצאנו עומדים לפני תיאטרון בשם ‘ארגנטינה’, אבל אתה פסקת שזה לא המקום שבזיכרונך,” צחקה נוגה. ואז אמרה, שהיא בכל זאת קצת עייפה ורוצה למיטה.

יד

בלילה העיר את נוגה כאב עז יותר מכל אשר ידעה עד אז, וכמוכת עיוורון גיששה דרכה אל חדר האמבטיה, מתאפקת עד לאסלה. אלישע התעורר רק לקולן המבהיל של ההקאות, שנמשכו עוד ועוד, כאילו כל כולה זורם ויוצא מתוכה. חזרו ההתקפים, כמו בלילה הראשון. כשנרגעה מעט והתנקתה, סירבה ללכת למיון. “שם אין לי יותר מה לחפש. הטיפול נכשל, ואותי מחקו. אני רוצה להיות בבית, איתך, ומה שיהיה – יהיה.”

הפעם חזרו התקפי הכאבים בתכיפות, ואיתם ההקאות. נוגה חשה שכוחותיה נוטשים אותה, ואפילו להתנגד לשיבה לבית החולים אינה מסוגלת עוד. ואכן, בבוקר הסיע אותה אלישע לבית החולים, ומהמיון נשלחה לכירורגית. אובחנה חסימה במעי הדק, זה שאיתו הושקה שארית המעי הגס. שלושה ימים נערכו בדיקות, ואז שוחררה. עיקרו של מכתב השחרור הפרטני היה, ש“באולטרה־סאונד הודגמו שני מוקדים בכבד חשודים לגרורות − − − מפני שיש חשד לגרורות גם בחזה וגם בכבד, החולה לא מועמד טוב לניתוח”. ובמילים אחרות, אין מה לעשות, זולת טיפול שמרני בחסימה, שיביא להקלה זמנית.

פנים אל פנים אמר דוקטור שניטמן לאלישע, כי שאיבת נוזלי הבטן חשפה תאים סרטניים, ופגיעתם עלולה להיות בכל מקום. ניתוח הבקע, או כל ניתוח אחר, אינם באים בחשבון. מאז אמרה אותה רופאה בבוטות כי “מבחינה סטטיסטית” נותרו לנוגה שישה עד שישה־עשר חודשי חיים, הבין אלישע כמה חמור מצבה, אך כלום אין הרפואה חייבת לנסות הכול כדי להציל חיים, ולפחות להאריכם? הכירורגים הרימו ידיים, אז אולי יש לפנות אל האונקולוגים?

בינתיים שב דוקטור מור מניו יורק, וכשבאה אליו נוגה להתייעצות ולבדיקת דם סיפר שהוא ופרופסור שיזף, ראש המחלקה, ביקרו בסלון קטרינג, והתרשמו מאוד מתוצאות הטיפול בחומר ממשפחה כימית שונה, CPTII, המלווה אמנם בתופעות לא קלות, כשלשולים קשים, אבל זאת האפשרות המומלצת. אחרי ניסיונם המר, ביקש אלישע, קודם לכל טיפול, פגישה אישית עם פרופסור שיזף.

זו היתה פגישה ראשונה עם מנהל המחלקה מאז הוחל בטיפול לפני יותר משמונה חודשים, והיא נקבעה לשבע ושלושים בבוקר. פרופסור שיזף היה לבבי, אבל כדוקטור שניטמן בכירורגית, ישיר עד כדי אכזריות. כיוון שמאז נתגלה הגידול עברו כאחד־עשר חודשים, נותרה לנוגה פחות ממחצית שנת חיים. גם הוא לא הציע דבר זולת איכות חיים, בילויים, שמחה, רוגע. הרפואה קצרה מלהושיע.

כמתריס על עמדת ייאוש זו סיפר אלישע לפרופסור שיזף על המלצת דוקטור מור, שביקר יחד איתו בסלון קטרינג ושניהם התפעלו מהצלחתו הרבה של הטיפול ב־CPTII.

“אני התפעלתי?” נדהם פרופסור שיזף. “זה סיפור רשומון. הן ניסינו פה בארץ את CPTII על שבעים חולים, ורק אצל אחד היתה נסיגה משמעותית של המחלה. זו תרופה עם תופעות לוואי קשות מאוד, ובשום פנים איני יכול להמליץ עליה.”

מבולבל מאוד יצא אלישע מ“רשומון” זה. לנוגה לא סיפר דבר על חזותו המבהילה של פרופסור שיזף. בהכללה אמר, שהפרופסור שולל מכול וכול את התרופה. הוא סבור שטיפול כימותרפי נוסף אינו שווה בסבל הכרוך בו. גם ברגע אכזרי זה נשארה נוגה מאופקת ומכונסת בתוך עצמה. שנים לפני ששיערו מה צופן להם העתיד, הסכימו שאם ילקה האחד במחלה סופנית, או אם הכאבים יהיו קשים מנשוא, ייחלץ האחר לעזרתו ויחד יסיימו את חיים. בימים הקשים שלאחר ניתוח המעקפים, נשבעה נוגה שאם “יקרה לו משהו”, לא תחיה בלעדיו. והנה, מיום שהוברר לאלישע מה נואש מצבה של נוגה, שקל כל דרך להתאבדות משותפת. במגירת התרופות הגדושה נצברו כמויות כדורי שינה ומשככי כאבים, שהספיקו לביצוע מה שדיברו עליו בימים שכל התפתחות איומה כזאת נראתה רחוקה, כמעט עיונית בלבד. אחרי שתיקה כבדה, אמרה עכשיו נוגה, ש“בלי דרמות”, כפי שאהבה תמיד להדגיש, “בשקט נחרץ”, היא מבקשת שיעמוד בהסכם וישים קץ לסבלה. “וחס ושלום, אינני מתכוונת אליך. אתה נחלצת בנס מציפורני המוות, ואין סיבה שתסגיר את עצמך לידיו בהתנדבות. אבל אני, חביבי, יודעת היטב איזה גיהנום מחכה לי. כל עוד נשקף איזה סיכוי, היה טעם גם לסבל. לא עוד. עזור לי, אלישע.”

אף שידע טוב ממנה מה קרוב הקץ שצופים לה הרופאים, לא מצא אלישע בעצמו כוח נפשי לשלוח בה יד, אף שכמובן מאליו, אם יפגע בה ישים קץ גם לחייו. לנוגה אמר מה שרחש בו מאז הטיחה דוקטור קופלר, ש“סטטיסטית” יש לחולים במצבה “שישה עד שישה־עשר חודשים”:

“עד עכשיו, להוציא אותם התקפים איומים ונוראים, לא היו כאבייך בלתי נסבלים. יצאנו לשלושה טיולים נפלאים. ילדינו ונכדינו מרעיפים עלינו אהבה. יש לנו חברים טובים. את קוראת. את כותבת. ואל תשכחי את ה’סרטים' שצברנו בחיים שלמים, ועכשיו הזמן לצפות בהם. אין מה למהר, נוגה, המוות לא יברח.”

“זה נכון,” אמרה נוגה. “אבל להתנסות בהתקף נוסף אין לי כוח.”

ושוב שתקה, ולא חזרה למשאלת המוות. בזמן הראשון אחרי שחרור החסימה במעי הדק נראתה כאילו התאוששה. תאבונה פחת אמנם, אך אלישע סבר שמרתיע אותה מאכילה פחד מחסימה נוספת, וזה בניגוד למה שהסבירו לה הרופאים, שהדברים אינם קשורים. היא ממעיטה לאכול, ואך ורק מזון נוזלי – מרק עוף ומרק פירות שהיא מבשלת בעצמה. לעומת זאת, היא הולכת בשמחה לקונצרטים בסדרת המנויים שלהם. מגיבה בהתעוררות על הזמנה לבכורה בתיאטרון “גשר”, לצהריים בביתו של ידיד, אספן אמנות ידוע. נאספים שם חברים לא מעטים, והכול אומרים בהתפעלות: “נוגה נראית נהדר, עליזה, פעילה, אוכלת, אי אפשר להאמין שהיא חולה!” רק הוא מביט בה בדאגה, מחפש אותות לבלתי נמנע, וכשאין שומע הוא לוחש באוזנה: “אולי הגיעה השעה לקום וללכת?” לשמחתו תשובתה אחת: “עוד קצת, עוד קצת.”

טו

שבועיים ומשהו לאחר השחרור האחרון הבחין אלישע בשינוי משמעותי. נוגה החלה מתלוננת על צרבת בגרון, שאינה מרפה ממנה ביום ומקשה עליה מאוד בלילה. לידה ניצב תמיד בקבוק מים, והיא מרבה ללגום מתוכו. כן חזרה תחושת הבחילה, ותאבונה אבד לגמרי. גם ממרקי העוף והפירות היא טועמת בקושי. כשהעמיק סירובה לאכול, בישל לה אלישע בוקר וערב דייסות קווקר וסולת, הגיש לה יוגורט וביצה רכה. הוא טחן בבלנדר בשר עוף במרק. מכל דבר טעמה, ולא יותר.

חושש מכל דחייה, הסיע אותה לקומת טיפולי היום, לתור שלפני דלתו של דוקטור תיאודור, שניאות לטפל בה. כשנכנסו אליו בתום שלוש שעות המתנה, הבינו מדוע משתהה אצלו כל חולה זמן רב כל כך. הוא מבוגר מעמיתיו במרפאה, כחוש, קמטוטי, זקן שיבה קצרצר, אינו גורע עין מהחולה ובעלה, ובסבלנות נדירה מאזין, אינו משסע את דבריהם אלא כדי לתהות:

“מה קרה אחרי שהופסק הטיפול הכימותרפי?”

“שום דבר. הסבירו לנו שהטיפול נכשל, וזהו,” אמרה נוגה.

“מי זה, הסבירו?”

“כולם. גם פרופסור שיזף. בשיחה איתי.” אמר אלישע

“תנו לי לדבר איתו.” נטל את השפופרת וחייג: “יושבים אצלי הגברת נוגה קרוק ובעלה.”

אם כי שמעו רק את דברי דוקטור תיאודור, שיערו את הנאמר מעבר לקו. בתום השיחה הקצרה אמר שפרופסור שיזף תומך בהצעתו, לנסות טיפול ב־UFT. נוכח פסקנותו חסרת הרחמים של פרופסור שיזף בשיחתו איתו, לא הבין אלישע מה הביאו להפוך את עמדתו, שתועלתו של עוד טיפול אינה מצדיקה את הסבל הכרוך בו. נוגה נראתה נואשת מכל תקווה, אך אלישע סבר, שכל מאמץ רפואי עדיף על אפס מעש.

“מה זה UFT?” שאל אלישע.

“החומר המכונה UFT, הוא אמנם מאותה משפחה כימית של SFU,” הסביר דוקטור תיאודור, אבל אין זריקות, אין עירויים לתוך הווריד, אין טיפול הכרוך בישיבה משך שעות ארוכות, חמישה ימים רצופים, אחת בחודש, שישה חודשים, בחדר טיפול יום. החולה יושב בביתו, בולע כדורים עשרים ואחד ימים רצופים, שני UFT ושלושה Lukovorin בבוקר, וכך גם בצהרים, ועוד UFT אחד ושלושה Lukovorin בערב. אחת בשבוע מתבצעת ספירת דם ובגמר עשרים ואחד הימים הראשונים – בדיקת CEA. חוזרים לאחר הפסקה של שבוע ובולעים כדורים באותו מינון עוד עשרים ואחד יום. אם נבלמה המחלה או נסוגה, ימשיך החולה לבלוע אותם עד קץ הימים. העניין המסובך הוא," העיר בחיוך נוּגה, “שהנפקת UFT, מהתרופות היקרות שברשימה המיוחדת, טעונה אישור, בטופס מיוחד, של בית החולים שיש להגיש לאישורה של רשות מוסמכת בקופת חולים. רק אז תונפק המנה שאני מבקש לארבעה חודשי טיפול. אם תבוא מחר, מר קרוק, יהיה הטופס מוכן. מחר אני יוצא לשבוע מילואים, ואני מבקש שתקבע לגברת תור לאחר שובי.”

בכך הסתיימה לכאורה פגישתם. אך מבלי משים סטה דוקטור תיאודור לענייני דת ומדינה, הִשתַפנות האינטליגנציה, וכדומה. כבר בתום שיחתו של דוקטור תיאודור עם פרופסור שיזף, ניחש אלישע שהפרופסור אמר משהו מעין "זהו העיתונאי והסופר וכו' ". מרגע שהחזיר את השפופרת לתושבתה השתנתה נימת דבריו, וכל כך, שחשו שלא בנוח, שהרי בחוץ ממשיכים אנשים לחכות, אבל הוא, בחביבות מאופקת, חייך: “אין דבר. גם לי מגיע פעם ליהנות משיחה נעימה.”

בחוץ הוציאה נוגה מילים מפיו של אלישע: “מה טוב שנחלצנו מהשוויצר הצעיר ועברנו אל אדם קשוב ואנושי!”

טז

אלא שהשגת התרופה היתה רצופה קשיים. למחרת שב אלישע לאגף טיפולי יום, ולאחר המתנה לא קצרה מאחורי דלתו של דוקטור תיאודור הטוב, קיבל את טופס הבקשה לשימוש בתכשיר רפואי שאינו רשום, בקשה מאושרת על ידי ועדת התרופות ושירותי הרוקחות של ארונסון. בטופס היה פרוט מלא של התרופה המבוקשת: שם התרופה, המינון והכמות הנדרשת לכל עשרים ושמונה ימי טיפול ראשונים ובסך הכול למאה ושנים־עשר ימי טיפול. עם הטופס בידו, פנה לסניף קופת החולים הכללית, ששימש אותם כל השנים. כולו היה הערצה לנחמ’לה, האחראית הוותיקה למזכירות הסניף, שמעודה לא הפעילה את ה“שטיקים” הנודעים של בעלי שררה: זה לא בסמכותי. לך תביא חתימה. לך תבוא מחר. אין לי תור לפני אמצע השנה הבאה. אצל נחמ’לה הכול כאילו היא הנזקקת, ובדחיפות מרבית, למה שנצרך לו החולה. בלב מלא תודה יזכור אלישע את נחמ’לה, וכמוה את פליאה קדם, האחות הראשית בסניף, דמות מופת, שאת אנושיותה החמה והשופעת למד להכיר עד לימים האחרונים, הכאובים ביותר.

ובכן, את הטופס הוא מושיט לנחמ’לה, המטלפנת מיד אל ה“גורמים”, רופא מחוזי, רוקח ראשי, אינה מסתפקת בזה וממטירה פקסים, ולאלישע היא אומרת באנחה, הסכסוך עם האוצר לא נגמר, ותרופות מיוחדות, ש־UFT אחת מהן, אינן ברשימה המאושרת.

“ולכן טופס הבקשה המיוחד הזה!”

“אתה רואה, אני משתדלת. אבל הם לא עונים לטלפונים.”

“אז אולי אסע ואדבר איתם בעצמי. זה עניין של חיים ומוות. מי האנשים? איפה הם?”

“מר קרוק, היום יום חמישי, ומחר לא תמצא בן אדם במשרדים. עד יום ראשון אולי תתקבל תשובה לפקס, ובינתיים אשתדל לתפוס אחד מהשניים הקובעים שם למעלה.”

כיוון שדוקטור תיאודור יצא לשירות מילואים, נאלצו ממילא לחכות עד שובו. עד יום ראשון. ועד יום ראשון שלאחריו. ועד זה שלאחריו. הסכסוך עם האוצר לא נפתר, את התרופה, שהיא התקווה היחידה לעצירת עלייתו של ה־CEA (מאז יולי טיפסו ברציפות ערכי הסרטון בדם, ובבדיקה האחרונה הגיעו ל־213.9!). אל מול הקיר האטום, אמר אלישע בלבו: אלך ואקנה את התרופה בשוק הפרטי, תעלה כמה שתעלה. עד מהרה מצא שבלי אישור הצנרת הרפואית הקפדנית לא תימכר לו התרופה בשום מחיר. אובד עצות התדפק על דלתו של כל מי שעשוי לסייע לו להבקיע את הקיר. כרגיל, באה הישועה מצד מזכירה רחמנית, שתישאר עלומת שם. היא רשמה על פיסת נייר שם של אשה ומספר טלפון:

“הסיכוי קלוש, שכן הדבר אסור בחוק. אבל אין מה להפסיד. אולי תצליח איתה כמו שהצלחת איתי.”

לצלצול ענה קול נשי. הוא הציג עצמו בשמו, וביקש שתאזין לו דקות אחדות. ישנה תרופה אחת, שאולי תחולל נס ותציל את חיי אשתו, אך בשל מחלוקת על סל התרופות בין האוצר לקופות החולים, היא נמנעת ממנה.

מתחילה היה קול השומעת נעים וסבלני, לא כשל מי שבידו מפתח גדול, פקיד גבוה, ראש קטן, ספק, יבואן, אלה שאצלם זמן הוא כסף, והרבה זמן הוא כסף רב. כשסיים אלישע, הסבירה בלשון רכה, שתרופה זו אמנם בשליטתה, אך לגוף שלה אין כל רשות לנפקה אלא למוסדות רפואיים מוסמכים, בהליכים מוסדרים. וחוץ מזה, הוסיפה, והיה נדמה לו שבקולה הוא מבחין בהתנצלות וחמלה, שקנייתה שלא דרך קופות החולים, תעלה לו הון תועפות – מנה חודשית אחת עולה כחמשת אלפי שקלים חדשים. אבל אפילו יש בידו סכומים כאלה, לה אסור למכור.

“זו שאלת חיים,” אמר אלישע, לא כסף. לעיני היא דועכת מיום ליום ואין עוזר." “אכן,” אמרה לאחר שתיקה, “מהו כסף באין חיים. תן לי לבדוק משהו, ובעוד שעה קלה אטלפן אני אליך.”

בהבטחתה לשוב ולטלפן, ראה אלישע קרן ישועה. ואכן, כעבור זמן קצר טילפנה האישה הלא מוכרת ואמרה שאולי תימצא דרך להעביר לבית המרקחת של בית החולים קופסה אחת, וזו תימסר לאונקולוגית. בעוד שעות אחדות, הוסיפה, תתקשר עם פלוני, כדי לאשר ביצוע.

“תודה,” אמר אלישע, אלף תודות. ועכשיו, איך אני מסדיר את התשלום?"

“תשלום הוא בלתי אפשרי.”

“הן לא תוציאי מכיסך חמשת אלפי שקלים!”

“לא, לא, לא. תחילה נוודא אם בית המרקחת יסכים לקבל את התרופה.”

היא נתנה לו מספר טלפון, וביקשה שלמספר זה יתקשר בשעה מאוחרת יותר. ענה קול גברי, שציפה לצלצול. צר לו מאוד, אמר, אבל בית המרקחת של בית החולים מסרב לקבל את התרופה. אין הדבר עולה בקנה אחד עם הליכים רפואיים מתוקנים. צר לו מאוד, חזר.

שב אלישע וטילפן למספר הטלפון של האלמונית וסיפר לה ששוב הוא לפני קיר אטום.

“כן”, אמרה, “כבר שמעתי. היום מאוחר מדי. התקשר אלי בבוקר. אראה מה אפשר לעשות.”

כשהחזיר את השפופרת לתושבתה, הוסיף אלישע לשבת ולהרהר באישה שלא פגש מעודו והיא אינה יודעת דבר עליו, ורק חמלה אנושית מניעה אותה לעזור לו בלי לעבור על איזשהו חוק. עדיין יש אדם כזה.

בבוקר שב וטילפן, חושש מהתשובה הסופית.

“הבעיה תיפתר,” אמרה, וציינה את כתובתו של בית מרקחת מסוים. “לך לשם. אמור את שמך ותקבל קופסת כדורי UFT. זו תספיק לחודש, ועד אז אולי יבינו גם באוצר למה הם גורמים.”

שוב הודה אלישע בהתרגשות, אך חזר והפציר בה: “זה המון כסף. אני יכול לשלם.”

“לא, לא, אל תגזול ממני את המצווה.”

“בכל זאת, במשהו אני מוכרח לבטא את תודתי האינסופית. ראי, אני כותב סיפורים, ואם יש לך עניין בזה, אשלח לך, רק כדי להביע את רגשותי כלפי אצילות נפשך, ספרים משלי.”

“ספרים משלך אשמח תמיד לקבל, ובלי כל קשר ל־UFT.”

דמעות חנקו את גרונו. גם אנשים כאלה, לחש דומם, חיים בארץ הקשה הזאת, שהאדם שוב לא נחשב בה.

יז

עם קופסת ה־UFT (ועם מנת ה־Lukovorin, שקיבל בלי קושי מקופת החולים) באו נוגה ואלישע אל דוקטור תיאודור, ועל פי הנחיותיו הוחל בטיפול ביום ראשון, העשרים באוקטובר. בבדיקת דם שנערכה במעבדות קופת חולים ותוצאותיה התקבלו בעשרים ואחד, עלה שוב ערך ה־CEA והגיע לרמה של 244.9. בעשרים ואחד ימי הטיפול הראשון היה על נוגה לבלוע 105 כדורי UFT ועוד 189 כדורי Lukovorin. לאחר המנה הראשונה תפסיק לשבוע, שבראשיתו תעבור בדיקת CEA נוספת.

גם במהלך הטיפול לא שב אליה התיאבון, אולי גם מפחד חסימה נוספת. הצרבת בגרון, תחושת הבחילה והתקפי כאבי בטן הלכו וקשו. בשלושת ימי הטיפול האחרונים החריף מצבה, ובבוקר היום העשרים פנו למיון. שוב אובחנה חסימה, שוב אושפזה בכירורגית, שוב נשאב מה שנחסם, והיא הוזנה דרך הווריד. עוד בהיותה במיון צץ מנהל המחלקה הכירורגית, דוקטור שניטמן, ולאחר עיון בחומר הנוסף, לקח את אלישע הצדה, ובלי כל ריכוך ועידון, אמר:

“זה עניין של ימים, שבועות, לכל היותר כמה חודשים. בשל פיזור המחלה בנוזל הבטן והנקודות הנגועות בכבד ובאחת הריאות, אין טעם בפעולה כירורגית לשחרור החסימה. יופיעו חסימות אחרות.” הטיפול במחלקה יהיה שמרני, הסביר, זונדה ועירויים, וייעשה הכול כדי להקל עליה. שוב הציע לאלישע לדאוג לאיכות חייה, לא קשה היה לרדת לעומק האימה שבאמירה זו.

ושוב היתה נוגה מאושפזת שלושה ימים, עד שנפתחה החסימה. מכתב השחרור תיאר בפירוט מה ששמע אלישע מפי דוקטור שניטמן ואלה גם היו ההמלצות: “אם חוזרים כאבים יש לחזור לחדר מיון”.

המאמץ להשיג את תרופת הפלא לא הועיל לבלימתו או השהייתו של רוע הגזירה. כלעג לרש, נפתר הסכסוך עם האוצר, ובית המרקחת של קופת חולים ניפק לאלישע את מלוא המנה הראשונה (ובפועל, השנייה), אך משתכפו החסימות והאשפוזים ורמת ה־CEA הוסיפה להמריא, לא ראה דוקטור תיאודור טעם לייסר עוד את נוגה בכימותרפיה. לאלישע הציע, בארבע עיניים, שנוגה תאושפז בהוספיס. שירות זה ניתן גם כ“הוספיס בית” להולכים למות. באחד הימים באו לדירתם רופא ואחות, הסבירו מה שהסבירו, רשמו מה שרשמו, השאירו מספרי טלפון, ונוגה, כמו שתנהג כל עוד תישאר במלוא ההכרה, האזינה בשקט, ולא שכחה להודות למבקרים על טרחתם. גם כשיצאו, לא השמיעה הגה, לא קוננה על מר גורלה. היתה רק פעם אחת, הוא יושב על הספה והיא בכורסה הרחבה, לימינה בקבוק המים, שהיא מנסה לשווא לכבות בו את הצרבת, ועל ברכיה ספר פתוח, שעד לסוף לא הניחה מידה. היא נראתה מהרהרת במשהו, הופכת בו עוד ועוד, ופתאום אמרה בקול נרגז:

“אתה היית מוכן לזרוק אותי בשביל החברים שלך!”

צמרמורת עברה אותו. אף שמשפט זה היה לכאורה מנותק מכל הקשר, הבין אלישע מיד מה היתה השרשרת האסוציאטיבית הארוכה שבסופה הטיחה בפניו מה שעד עכשיו היה בעיניה שורש כל מה שהשתבש בחייהם. זה אתה. אתה התחלת. אתה הוא שמאסת בי. אתה דחפת אותי למה שעוללתי אני לחיינו.

ואלישע, שגם הוא לא שכח דבר, אמר רק זאת:

“אני אוהב אותך מאוד, נוגה. את חולה, ואני לא אגָרֵר לשום מקום. גם לא ללוס אנג’לס.”

וכדי לא להיסחף, יצא ושב וחזר, רכן אליה, חיבקה אליו ונישק אותה שוב ושוב:

“רק אותך אהבתי, יחידת חיי, רק אותך אני אוהב.”

“ואתה אלישע, יחידי מאז ועד עולם. רק שעד עולם עומד כבר בחלוננו.”

יח

בערב, שעות אחדות אחרי ביקורם של אנשי ההוספיס, תקפו את נוגה כאבים קשים יותר מכל אשר התנסתה בו במשך השנה ובעיקר בחודשים אחרונים אלה, עוויתות והקאות ריקות, הקאות של לא־כלום. בלי להמתין רגע, עזר אלישע לנוגה להתלבש ולאסוף מה שתרצה לקחת, והסיע אותה למיון. לבו מנבא לו את הרע מכול. הפעם בא למיון דוקטור נבון, שבישר להם בשעתו כמה מוצלח היה ניתוח המעי הגס. כיוון שטיפול כירורגי אינו אפשרי עוד, הוא מציע שתאושפז במחלקה פנימית. אלישע שמע, וחמתו בערה בו להשחית:

“אתם לא תזרקו אותה למחלקה, שאיש בה אינו מכיר את תולדות מחלתה. אתם פישלתם בניתוח, דוקטור נבון, ואתם תטפלו בה.”

ואכן, דוקטור נבון נרתע והורה לאשפזה בכירורגית. שם הכירוה הרופאים, האחיות והאחים, והיא זכתה להערכה ולכבוד, כפי שנהגו בה בכל מקום. האחות הראשית, קשוחה, גבוהית, ראש שיבה גזוז עד קרוב לשורשים, מצאה לה אחד משני החדרים המבוקשים, חדרים לאחד ולעתים לשניים. עכשיו היתה בו יחידה. בלב כוססה שאלה גדולה: ומה בתום שלושת הימים, אחרי שישחררו שוב את המעי הדק, שנחסם או שדופנותיו נדבקו? נוגה תשוב הביתה, שמעתה הוא הוספיס? והן אותן תופעות יישָנו, ובתכיפות גוברת?

לפי שעה, הועיל הטיפול. נוגה ניזונה אך ורק דרך הווריד, הזונדה מוציאה כל מה שמאיים לחדש את כאביה, שבה והיתה, חרף חולשתה הרבה, צלולה וחריפה. כאילו היא בריאה לגמרי וראשה חסר דאגה, ביקש אלישע שתקרא סיפור קצר שלו, שנכתב כמו מאליו באחד הלילות האחרונים, כשגם הוא התקשה לעצום עין. נוגה, כדרכה, קראה לאט, בריכוז, הציעה שישמיט את משפט הסיום, הנשמע לה יָתֵר, מקהה את עוצמת השורות שלפניו.

אלישע, כתמיד, אמר רק, “טוב, אני צריך לחשוב על זה.”

ונוגה, אחרי הרהור נוסף, חולשתה והזונדה מכבידות עליה, אמרה:

“ואתה, אלישע, עדיין לא נפרד מהוריך?”

היטב שמע מה שאמרה, גם מה שהוצנע בין המילים: עדיין אתה שם, איתם, וטרם הגעת אלינו, אל חיינו השלמים יחד, אלי. עד היום לא.

הוא שב אל כיסאו בפינת החדר. שם ישב מבוקר עד צהריים, נוסע הביתה לאכול ולנוח מעט, ושב ויושב עד כיבוי האורות. גם הפעם פגעה במקום הכואב ביותר.

באחד הימים הראשונים לאשפוזה, בצאתו למזוג לעצמו ספל תה, הבחינה בו האחות הראשית. היא רוצה להחליף איתו כמה מילים, אמרה. זהו זה, אמר לו לבו, כעת תסביר לו שמקומה של נוגה אינו בכירורגית, ויהיה צורך למצוא לה סידור. להפתעתו, אמרה לו בשם המחלקה את ההפך הגמור:

“החלטנו, שנוגה תישאר אצלנו כמה שיידרש. במידת האפשר, תטופל. כשיתגברו הכאבים, ידאגו הרופאים גם להקל עליה. דוקטור שניטמן עוד ידבר איתך.”

הוא כבש את התרגשותו נוכח מחווה אנושית זו, שגם השתמע מתוכה ששעון החול מתרוקן. בחדר הסמוך לזה של נוגה, כמדי יום, בהפסקות קצרות, צעקה אישה בודדה "הילדים שלי! איפה הילדים שלי! אני רוצה את הילדים שלי! הקולות נשמעו למרחוק, אבל איש לא שם אליהם לב. במהלך חמישה־עשר חודשים אלה ויותר, שהם נכנסים ויוצאים במחלקה, צפה אלישע בהרבה סבל, ראה בני אדם מתפשטים מכבודם, בוכים, מקללים, מבקשים למות. במחלקה אחת זו היה מיוצג כל הפסיפס האנושי הבלתי אפשרי של שנות התשעים בישראל: עולים שאינם דוברים מילה עברית, נשים מבוהלות, שהצורך בהיגיינה קפדנית וסטריליות, נתפס בעיניהן כסוג של התנשאות, והן וקרוביהן גודשים את החדר, אוכלים בצוותא תבשיל ביתי, והערות האחריות פוגעות בכבודם. באחד האשפוזים שכבה בחדר אחד עם נוגה פלאחית מעזה. שוב ושוב אותתה האישה לאלישע בידיה עד שהבין שהוא מתבקש לצאת. בשובו, סיפרה לו נוגה שכפרית זו ביקשה להתפלל, ואיך תעשה זאת בנוכחותו של גבר? בתודה על היענותו, הגישה לו הפלאחית מלפפון גדול, ששלפה מאי־שם בכליה. ראה גם איך בחדר המקרים הקשים מאוד, במיטה סמוכה לשל נוגה מת לעיניהם גבר גדול ונאה, מוקף במשפחתו, ובשל איזו תקנה רפואית, שאלישע לא ירד לסופה, הושאר במיטתו עוד כמה שעות, רק וילון סוגר עליה. הכול ראה. אך צעקותיה הקצובות של האישה, “הילדים שלי! איפה הילדים שלי!”, קדחו לתוך לבו. יום אחד לא התאפק ושאל מדוע מניחים לאישה זו לצעוק בלי הפסקה.

“אין לה מה לעשות כאן.” אמרה לו האחות הראשית. “היא חולת כליות, ועוברת פעמיים בשבוע דיאליזה. בעלה חולה גם הוא, ושוכב בבית. הילדים אינם באים, שלא נכריח אותם לקחת את אמם הביתה. הדיאליזה נעשית חינם, אבל אמבולנס הלוך ושוב, פעמיים בשבוע, עולה כסף רב, שאין להם. אז הפקידו אותה בידינו. מה נעשה? נזרוק אותה?”

לא נותר לאלישע אלא לכוף ראשו ולשתוק.

יט

לבד מגיחות קצרות הביתה לשעה או שעתיים, לא זז ממיטתה. בתיבת המכתבים מצא הודעה על צרור דואר גדול, ומיום ליום דחה את ההליכה לסניף הקרוב. יום אחד איחר לנסוע הביתה, וכשנסע חזרה היה סניף הדואר פתוח שוב, והוא אסף את הצרור, ספר גדול, כריכה קשה. הוא הניחו במושב לידו ומיהר לבית החולים. בחניה התת־קרקעית גברה סקרנותו והוא פתח את הצרור: “שירי אהבה”, מבחר חדש, בפורמט מהודר ומאויר, מתוך שירי נתן אלתרמן. המשך לשבת במכונית הדוממת, מעלעל, לתחייה שבים רגעי שמחה מאז פגישתם המהממת, בימי ירושלים שבין מלחמה למלחמה, עם “כוכבים בחוץ”, “שמחת עניים” ו“שירי מכות מצרים”. איזה שי נפלא להביא לנוגה, ומיד מחשבה מבוהלת, שוב אינה עומדת בסבל המתעצם, והוא בטיפשותו הילדותית, יביא לה את שנות קריאתם היפות, שירים שידעה על פה ולימדה גם בימים שבמרפקים דחקו את אלתרמן אל מחוץ לאופנת החובה, והתלמידים חויבו להיבחן רק על בעלי המרפקים. “חוטי חיי האחרונים ניתקים”, תחשוב, “ואתה בא להכאיב לי בכל היופי הזה, שירגש רבים רבים, לא עוד אותי.” בקושי היא חיה, למה לה התרגשות כזאת. ומצד אחר, איך הוא מעז להעלים מעיניה ספר כמו זה, כאילו כבר אינה חיה?

אלישע לקח את הספר, חצה מסדרונות, עלה במעלית והגיע לחדרה. היא שכבה בעיניים עצומות. מראה הזונדה הנעוצה בנחירה והמחט בזרועה המנוקדת במחטים, לא היה קל. בשקט ישב על כיסאו, שב אל העיתון שקרא בו לפני הצהריים. ואז שמע את לחש קולה:

“אתה פה?”

“מאוד פה.”

“מתי הגעת?”

“הרגע. הבאתי לך משהו.”

“מה אני כבר צריכה?”

“מיד תראי”. את כיסאו קירב אל צדה הימני של המיטה, הפנוי ממכשירים, והראה לה את הספר, את האיורים, שאל אם היתה רוצה שיקרא באוזניה כמה מהשירים. היא הינהנה, ואלישע פתח:

עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בִּשְׂפָתַיִם כָּבוֹת.

עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם − − −

ובקול רפה, צלול להפליא, המשיכה נוגה:

עוֹד אוֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת,

שֶׁיֶּשְׁנָן,

שֶיֶּשְׁנָן עֲַדיִן. − − −

וכך שיר אחרי שיר. אלישע מתחיל, מתוך הספר:

עַל קַבַּיִם אֵלַיִךְ שִׁירַי מְדַדִּים –

הָה, קִרְאִי לִי!

יָפָה עַד בּוּשָׁה אַתְּ! –

ונוגה מהזיכרון, לוחשת:

לָבוּשׁ לְתִפְאֶרֶת אֵצֵא מִדַּעְתִּי

אֶל אוֹרֵךְ הַבּוֹקֵעַ בַּשַׁעַר!"

אלישע:

אַתְּ נִרְדַמְתְּ. וַאְנִי אֶכָּנֵס וְאֵשֶׁב.

לָרִצְפָּה אֵשֵׁב

לְהַבִּיט עָלַיִיךְ.

ונוגה:

שׁוֹתֵק וְנָכְרִי, בְּחַדְרֵךְ הַשָּׁלֵו,

אְחַכֶּה לָךְ כְּמוֹ נְעָלָיִךְ.

אלישע:

אָז תָּקוּמִי מוּאֶרֶת בְּנֹגַהּ־אוֹיְבִים,

כִּי עָבַר בִּשְׁנָתֵךְ אֱלֹהַי.

אָז תָּקוּמִי –

ונוגה:

וּשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת לֹא־טוֹבִים

יִתְקָרְבוּ לְאִטָּם,

יֹאחֲזוּךְ בְּיָדָם

וְיוֹבִילוּ אוֹתָךְ אֵלַי.

כך התנהל שיחם, ובמובן עמוק יותר זו היתה פרידתם.

עברו ימים אחדים. בשעת שחר אחת ירדה נוגה מהמיטה (ומה על מחט העירוי? והזונדה?), אין איש איתה, לבחור חלוק נקי מהעגלה שלפני החדר. כשהתכופפה, איבדה כנראה את שיווי המשקל, נפלה ושיברה את צוואר ירך־ימין. מאז היתה רתוקה למיטה, אחוזת כאבים, וקוקטייל הסמים, שניתן לה במינון גובר, שיקע אותה בהדרגה בעולם אחר, והיא ניתקה מהקרובים ביותר. “שירי אהבה” היה שיח הסיום שלהם.

כ

לפני אותו רגע, ביום שהסיע אלישע את נוגה בפעם האחרונה לבית החולים, הזעיק את אורית ואת נחי, תיאר בנאמנות את מצב אמם והוסיף שאין יודע מתי יאזל הגרגר האחרון משעון חייה. מיד אמרו שניהם, אורית לחוד באמסטרדם ונחי לחוד באוקספורד, שהיתה לביתו האקדמי, שכבר הם יוצאים לדרך.

ואכן, נוגה, שקרבתם של ילדיה ונכדיה היתה טובה לה ממאה תרופות, נראתה כאילו דם חדש הוזרם לתוכה. פניה המעונות הוארו באור שמחתה. היא ביקשה שיספרו לה הכול, והם השתדלו לדבר הרבה, כדי שתדבר פחות ככל האפשר. הכול ידעו שהנה־הנה עלול ליפול המסך השחור, אבל נחי, ויותר ממנו אורית, היטיבו לשוות למפגש משפחתי זה, שנעשה נדיר יותר ויותר, אוירה קלילה ועליזה, רווית אנקדוטות מהילדות והנעורים, שאפילו מפי נוגה הפיקו צחוקים, שלרגעים היה צלילם רונן כבאותן שנים רחוקות, שרק אלישע זכר, תמול שלשום.

השלושה התחלפו ליד מיטתה של נוגה, וכעבור שבוע, כשהגדירו רופאים את מצבה כ“יציב”, החליטה אורית “לקפוץ” לימים אחדים לאמסטרדם כדי להשלים עם תלמידיה סמינר שהפקירה באמצע, וביקשה שיזעיקו אותה ברגע שתחול הידרדרות נוספת. נחי לא זה, והוא ואביו היו מחליפים משמרות. נוגה נפלה בהשכמת הבוקר, כשלא היה לצדה, ואת שניהם ייסרו רגשי אשם. אילו היה איתה אחד מהם, והיו מביאים לה את החלוק למיטתה. את הנעשה אין להשיב.

קשה מזה, דוקטור שניטמן זימן את אלישע לשיחה, אמר לו שכאביה של נוגה (גם הוא עבר לקרוא לה בשמה הפרטי) מחמירים, ומשנוסף השבר בצוואר הירך,

מסבה לה כל תנועה ייסורי שאול. הימים הבאים, שאין יודע כמה ייארכו, יהיו בלתי נסבלים.

“אתם נותנים לה משככי כאבים?”

“לא במינון הדרוש למצב כזה. רק צירוף מיוחד, שאנחנו קוראים לו קוקטייל, יגרום שלא תחוש עוד כאב.”

“כלומר, לא תהיה בהכרה?”

“אפשר לומר זאת גם כך. העצבים הסנסוריים לא יגיבו, ממש כמו בניתוח.”

“ואתה ממליץ על קוקטייל כזה?”

“טיפול כזה אפשרי רק בהסכמת המשפחה.”

“אני בעד כל מה שימנע עוד ועוד סבל מיותר, אבל אני רוצה להיוועץ בבני.”

אלישע סיפר לנחי כל מה ששמע מדוקטור שניטמן, וגם דעתו היתה כדעת אביו. זמן קצר אחרי שהוחל בהזרקת קוקטייל סמים מהממים אלה, נותק הקשר בין נוגה לסביבתה. היא לא הכירה את אלישע, לא את נחי, לא את דרורי, נכדה הבכור. בעולם הזוי היתה, ומתנועות ידיה היה אפשר לשער שהיא חווה דברים שונים, אולי גם עושה עשיות כלשהן בעולמה הסגור, שכל חלונותיו מוגפים.

ראשון העלה דרורי חשש, שבמצב הזוי זה היא עלולה לקום ממיטתה כשלא יהיה איש מהמשפחה לידה. כבר באותו לילה בא ושכב למרגלות המיטה, כאילו הוא שוב בהרי הלבנון, רובץ לילות ארוכים במארב, לא זז עד שהאיר היום. לא הועילו הפצרות. אצל דרורי התקבצו יחד עקשנויות כל סעיפי המשפחה, ושום כוח לא היה מסוגל להזיזו מדעתו. כך עשה כמה לילות, עד שנחלשה כל כך, שלא היתה מסוגלת לזוז. נחי ואלישע המשיכו לשבת ליד מיטתה במשמרות, רואים שאיזה רוגע נסוך עליה, כאילו כך, באין כאבים, תחיה ימים רבים.

ויום אחד, כשהחליף אלישע את נחי, ששב לכמה שעות אל המחשב הנייד ובאינטרנט התחבר אל עמיתיו ותלמידיו שנטש לפני כשלושה שבועות, נכנסו אל החדר אחות ואח וביקשו את אלישע לצאת לשעה קלה, שכן באו לרחוץ את נוגה.

אלישע יצא אל המסדרון, אמר בלבו, שזו הזדמנות ללגום מעט תה בחדר האוכל הקטן, הצמוד לחדרה של נוגה. בחר ספל פלסטיק כחול, נקי ויבש, מזג מתוך התיון תמצית שחורה, הוסיף מים רותחים וכפית סוכר. עמד בחלון ובהה לעבר שדה דוב, הים, הגבעה הפחוסה שלפני חמש שנים שימשה לטילי “פטריוט”, ראה איך עד הרצליה צומחים מתוך החול עוד ועוד בתי קומה. פתאום חש שהשתהה יותר מדי. רוקן את שארית התה ומיהר לשוב אל החדר. מולו במסדרון, באה האחות הראשית, הגבוהית, ששיבתה מסופרת קצר מאוד. היא פשטה את ידיה ואימצה אותו אליה. אלישע הבין, אך חיכה לשמוע: “זהו. היא איננה.”

אלישע נכס לחדר. כרגיל, שכבה נוגה וראשה על כר מוגבה, עיניה עצומות ופיה פתוח למחצה. ידה השמאלית נחה על המיטה. הוא רכן אליה, הגביה אל פיו את כף ידה הרכה, החמה, נשק לה בהיסוס, שוב ושוב, כמו בפעם הראשונה, כשטיילו בין פרדסי המושבה, ההדרים נתנו ריח מתוק של בין פורים לפסח, והדרך החולית היתה כבושת גשם. הכול, אמר אלישע בלבו, הכול כבר איננו.