גל של בהלה הציף את ריווי כשצלצלה בדלת ואף אחד לא פתח. היא הוציאה את המפתח הרזרבי ופתחה את הדלת. הסלון היה מואפל. רק אור קלוש הבהב מהטלוויזיה. בקושי הצליחה לראות בחשכה את שתי הדמויות שישבו מכווצות על השטיח, שעונות זו על גבי זו ועל ערמות של כריות. היא הדליקה את האור. המראה היה מגוחך.
“מה אתן יושבות ככה? יצאתן מדעתכן?”
“שבעה!” צווחה אמה. “או שלא שמעת על המונח הזה מימייך?!”
“אבל למה ככה, בחושך? ואיפה כולם? עדיין לא כל כך מאוחר.” היא הציצה בשעונה. השעה הייתה רק עשר וחצי.
“הלכו,” נבחה גילי אחותה בקול צרוד מבכי.
“איך הלכו? עוד מוקדם,” מחתה, מבינה שעכשיו תהיה חייבת להאזין להרצאה המזוכיסטית של אמה – ההלקאה העצמית האובססיבית השמורה לאירועים חגיגיים כאלה. כשעלתה לדירה התנחמה שבטח יהיו הרבה אנשים – קרובים, שכנים וסתם אנשים שהכירו את אבא ויבואו להביע תנחומים – והיא תזכה לפס מהאירוע המגוחך. אם כבר פספסה את הלוויה, לפחות שתזכה לשחרור מוקדם מהצרמוניה הצבועה. אבל לא, אימא שלה לא תיתן לה את התענוג. “את נשארת לישון?!” קבעה.
“אני חייבת לחזור הביתה,” ענתה בשפל קול. “ענת מחכה לי.”
“שלא תזכירי את השם שלה בבית הזה,” אמרה אמה. “אבא שלך כבר בטח מתהפך בקבר.”
היא הביטה באמה ובאחותה שקברו את עצמן מאחורי תל הכריות, והלכה לשבת על הספה, בלי שתדע איך תעביר איתן את השעה הקרובה עד שתוכל להסתלק.
“חילול המת!” קבעה אמה בקול ניחר, אבל ריווי כבר לא הקשיבה. גילי אחותה קברה את פניה בין ברכיה, והניעה את עצמה קדימה ואחורה כפי שעשתה פעמים רבות בילדותן.
“תגידי משהו,” אמרה לה.
“מה להגיד?” ענתה גילי בקול חורק.
“תספרי איך היה בלוויה.”
“זה טיול שנתי שאני חייבת לך חוויות?”
“אל תעצבני. תספרי מי בא. הרבה באו?”
“כל במשפחה,” שחררה לבסוף אחותה את התשובה.
“ומה עם הפרידמנים והפרץ־חיותים?” משפחות פרידמן ופרץ־חיות היו שותפים ותיקים של אביה לעסקים, ולאחרונה היא סגרה עסקה שמנה עם הבן של החיותים, שירש כמוה את העסק המשפחתי, והצעיד אותו בגאון לשנות האלפיים המאלפות.
“רק זה מה שמעניין אותך?” אמרה גילי, ועדיין לא חשפה את פניה הקבורות בערמת הכריות.
“מה פתאום,” התרעמה על חוצפתה של האחות הקטנה. “אני שואלת כדי לדעת אם כיבדו אותו כמו שמגיע לו, זה הכול.”
“כיבדו, כיבדו, כמו שיכבדו אותי בגיהינום,” צווחה אמה. “ואת, למה היית צריכה לנסוע דווקא עכשיו, אה, למה עכשיו? כשאבא גוסס נוסעים לחו”ל?! את רק עסקים יש לך בראש!"
הפעם החליטה להבליג, ולא להשמיע את התשובה המקובלת במשפחתה במקרים כאלה, שנאמרת לפעמים בצחוק ולפעמים ברשעות: “וממי היא למדה את זה, אה, ממי?” בהזדמנות אחרת הייתה שוטפת את אמה כפי שנהגה לעשות בנערותה, להשפיל אותה עד שתביא אותה לדמעות. למה לא, שתלך לבכות ליד החלונות, שתנקה את התריסים עם הדמעות שלה.
“איפה טולי?” חקרה את אחותה.
“חזרו הביתה. הילדים לא הרגישו טוב.”
“אז למה ממנה את לא מבקשת לישון פה?” תבעה מאמה. “מה, היא לא הבת שלו?”
“את… שלא תעזי!” מחתה אמה.
תפסיקי," התחננה גילי. “את תמיד חייבת להיות כזאת רעה? כבר עדיף שתלכי, אם את ככה.”
“אני לא הולכת לשום מקום עד שאתן לא מספרות לי הכול,” ניסתה להעניק לשיחה טון קליל, כאילו הן יושבות ומרכלות בבית קפה. ולא שהן עשו את זה ביחד אי פעם. אימא שלה שונאת בתי קפה ושונאת בזבוזים מיותרים מכל סוג. נדמה שמעולם לא הבינה כי שפר עליהם מזלם, וכי כעת מותר לקנות הכול, הכסף זורם כמו מים.
“רוצות שאני אכין תה, קפה, משהו? הבאתי ממתקים מיפן, וגם שוקולדים טובים מהדיוטי.”
“אני רוצה חליטת ורד־הבר,” התרצתה גילי, אבל אמה לא פצתה את פיה כדי לענות.
“טוב, אם בכל זאת תרצי, תודיעי לי,” אמרה והלכה למטבח.
השולחן במטבח היה מפוצץ בסירים ובשקיות ניילון מלאות ובקופסאות ממתקים חתומות. כבר הרבה זמן לא ראתה את מטבחה של אמה מלא בכל טוב: תבשילים חצי אכולים בסירים, עוגיות קנויות ועוגיות מעשה בית, קופסאות מלאות בממתקים ובמאפים מלוחים שהביאו האורחים. גם המקרר היה מלא עד אפס מקום בסירים ובתבניות פיירקס, עם פשטידות שלמות וחצאי פשטידות, והמון־המון פירות וירקות טריים מאוד, דבר שלא היה מקובל בבית הוריה זה שנים רבות.
בדרך כלל, אפשר היה למצוא במקרר רק ירקות מקשישים שהצמיחו תבלולים ותלוליות סוריאליסטיות, וכמה גביעי לבן וגבינות חצי אחוז פגי תוקף, לצד שקיות סגורות או פתוחות של לחם־קל שפג תוקפו. לפעמים הייתה אמה עושה טובה ומבשלת מרק עוף דליל, שכמה גזרים ותפוחי אדמה שחו בו גב, ואבא, שתיעב את תבשיליה התפלים מאז ומתמיד, היה מזמין לעצמו טייק־אווי מהמסעדות בסביבה, הרגל שבו התפאר לא פעם. תמיד טען שכבר בצעירותו היה מזמין אוכל אשכנזי מ“בתיה” או מ“קיטון”, משווה אותו עם מה שהכינה אמה ומזלזל בבישוליה.
אחרי שחיפשה כמה דקות, מצאה מגש פלסטיק הדור וגדול, פיזרה עליו כמה מאפים שחומים שמצאה וחיממה אותם במיקרו. ריח חמים מילא את המטבח הסטרילי בדרך כלל. במגש אחר, קטן יותר, סידרה את הממתקים היפניים. גם פתחה שוקולד שוויצרי מובחר, 85 אחוזי קקאו עם שביבי מלח אטלנטי, פרסה לקוביות ופיזרה מסביב ליפנים הקטנים. את הכבודה, ביחד עם הכוסות: תה צמחים לאחותה, לעצמה קפה בוץ ועוד כוס תה נענע לאמה, למקרה שתתרצה ותסכים לקבל משהו מידיה – נשאה לסלון.
“קחי,” הגישה לאמה את הספל.
“לא רוצה,” קוננה אמה.
“תשתי, זה טוב בשבילך, זה מחזק. לא שתית כלום היום, שלא תתייבשי,” שידלה גילי.
“לא רוצה, תעזבו אותי במנוחה. פתאום אכפת לכן ממני? יופי שנזכרתן,” אמרה והתרוממה בקושי. “עד שאני חוזרת מבית־שימוש, אני רוצה שתחזירי את כל זה למטבח. זה בשביל האורחים של מחר.”
“אבל עוד לא אכלנו…”
“אז לכי תאכלי אצל הקורבה שלך.”
“אימא, תפסיקי!” נזפה בה גילי, מנסה להגן על שרידי הכבוד העצמי והפתיחות הליברלית שעוד נותרו בבית הזה, ולא שהיו פה הרבה כאלה בנמצא כשאבא עוד היה בחיים.
“אז איך היה בטוקיו?” שאלה גילי, מנסה להעביר נושא.
“'שום דבר לספר עליו הביתה,” ענתה בפיזור נפש. עדיין צפתה בעיניים מצומצמות בגווייה השדופה שנקראת אמה, שהתנהלה בזחילה חולנית לעבר השירותים: אמה המתאבלת על גבר שלא אהבה, שלא אהב אותה.
“אז מה, סגרת עסקאות, עשית חיל?”
“למה העקיצות, גילי? גם עכשיו, על הקבר הטרי של אבא?”
“למה עקיצות? אני באמת מתעניינת, עכשיו, כשהכול יהיה רק בידיים שלך. את הרי העתיד שלי,” קרצה.
“לא, את לא מתעניינת, אז אל תעשי את עצמך.”
“טוב, עזבי, תביאי מהממתקים היפניים האלה. מה זה, אורז? רק חסר לך שיש בפנים וואסבי, זה עושה לי פריחה.”
“תגידי, את מפגרת או מה? זה נראה לך סושי? זה ממתקים, יא מטומטמת!”
“תגידי לה שהיא יכולה ללכת,” אמרה אמה שחזרה מהשירותים.
“תגידי לה בעצמך.”
בטלוויזיה הוקרן בשפל קול סרט ישן שהיא לא זיהתה, משהו נורדי בשחור לבן, אולי של ברגמן. השדון שבתוכה התנער משרעפיו וצחק לעצמו: משפחות, ממש!
“את יודעת איפה הוא שמר את ספרי החשבונות?” שאלה את אמה.
“מאיפה לי לדעת?” נחרה אמה.
“זה מה שחשוב עכשיו?” הוסיפה אחותה את טרונייתה.
“אני בסך הכול רוצה לעבור עליהם. עכשיו, כשהכול…”
“הכול מה? הכול מה?…. שלך? שתחלמי!” צווחה אמה.
ריווי הסתכלה בשעונה. השעה הייתה אחת עשרה ורבע. היא כאן בסך הכול שלושת רבעי שעה. לא ייאמן איך הזמן זוחל כשנהנים. ואיך הוא רץ, הזמן שלה, שלשום בלילה בזרועותיו המגוננות של ההולנדי? אלוהים, חשבה, לא ישנתי איזה חמישים שעות, מעניין שאני לא מרגישה עייפה בכלל, כאילו שנעלם לי השעון הביולוגי. עם ההולנדי, במלון היפני, היא הייתה קלה כמו נוצה, נטולת זמן ושנים, נהנית כמו ילדה ממחמאותיו. וכיצד התענג על כל שריר בגופה, על כל פיסת בשר חשופה, על עורה הלבן כמו נסיכה? כך אמר, מתפעל ממניפת שערה החלק, האדום־להבה.
“תגידו, אתן זוכרות את הסיפור של אבא על רוּבן שני־כובעים?” ניסתה להקליל את האווירה. מזווית עינה ראתה את אמה זוקרת אוזניים בסקרנות. גם גילי נראתה פתאום דרוכה. עכשיו היא התנודדה קצת פחות, הכוס עם הנוזל האדמדם בין שתי ידיה. “תספרי אותו, שכחתי לגמרי,” אמרה בקול מתפנק.
“הוא היה מספר על אחד, אולי מכר שלו מהבית כנסת, רובן, שהיה חובש שני כובעים, אחד של חורף ואחד של קיץ, כדי שאם יהיה חם, יהיה לו את הכובע של הקיץ, ואם יהיה קר, יהיה לו את הכובע של החורף. אתן זוכרות איך הוא היה מחקה אותו?”
“כן, הולך עקום כזה, נמוך, כמו איזה מפגר. ואיך היינו צוחקות, את זוכרת?” נהנתה גילי מהזיכרון: אבא שלהן עושה את עצמו כמו ליצן כדי להוציא מתוכן צחוקים, הולך שפוף בצמוד אל הקיר, שני הכובעים על ראשו, כמו אותה דמות שמי יודע אם הייתה קיימת במציאות, או שהוא המציא אותה מנבכי דמיונו כדי לשעשע אותן.
“והיינו מצטרפות אליו גם, זוכרת?”
“בטח שזוכרת! וטולי הייתה קופצת לו על הגב וצורחת שיעשה לה שק קמח.” הן צחקו ביחד, משגיחות מזווית העין על אימן שהחלה להתרכך ואפילו הזליפה לעברן חיוך צדדי קטן.
“מה קורה עם טולי באמת? איך היא מקבלת את זה?” הרצינה ופנתה לאחותה לקבל תשובה.
“טוב, יש לה את הקטנים. היא כל כך עסוקה, שנדמה שכל זה חולף לה מעל הראש. את יודעת מה היא עשתה בלוויה? לא תאמיני. התקשרה לרופא של הקטנים. כל רגע היא מתקשרת אליו ומרצה לו את רשימת הסימפטומים שיש כביכול לגאיה, והוא פוטר אותה בהסבר דבילי שגם אני יכולתי לתת לה, רק בשביל להיפטר ממנה. בחיי, עוד לא ראיתי יצור יותר סטרילי ממנה. את התינוקת היא תחטא באקונומיקה, אם רק תוכל,” צחקה גילי.
גם ריווי צחקה. נו, וממי היא למדה את זה, טולי שלנו? רצתה לומר אבל שתקה. הערב הרי החליטה לא לענות את אמה, להיות כאחת האדם, למרות שתמיד ידעה ש“אחת האדם” והיא, זה שני דברים שונים בתכלית.
“אחת האדם” רובצת עכשיו לצד בעלה הנופח בשנתו, לוחצת את שדיה, ואם יש לה שכל גם את דגדגנה, לספק את מה שהבעל לא סיפק. “אחת האדם” מקנחת בדמעותיה תריסים ותריסולים, בוהה בכביש כשמכונית שלו מבוששת להגיע. “אחת האדם” מחכה שמישהו יגיש לה את העולם על מחבת, עדיף טפלון, אך מה חבל – צחקק השדון שבתוכה – שהמחבת שרופה, הנזיד מקולקל, ובכלל, כמו שאומרים כל המטומטמים: זה ייגמר בבכי.
באותו רגע החלה אמה לייבב. ריווי הגישה לה צרור מטפחות נייר מבושמות שקיבלה מהדיילת במחלקה העסקים, שתקנח את דמעותיה לפני שיבוא הפרץ הדרמטי. והוא בא גם בא, הרי לא ייוותר על ההזדמנות המניאק, ובמהרה הצטרפה גם אחותה ליבבה הכבושה. רק ריווי נשארה יבשה, עם פנים לבנים כבושים בתקרה.
בשנות גסיסתו, כשהתכוננה נפשית למותו, תמיד דמיינה לוויה סגרירית, השמיים ממטירים דמעות־שליש על אביה. גם את מלבושיה דמיינה בפרוטרוט. יהיה עליה לזכור ללבוש חולצה פשוטה ולא יקרה, כדי שאחת מבנות המשפחה, שוודאי תגויס כדי לחתוך לאבלות את כנפות בגדיהן, לא תהרוס לה צווארון של איזה בגד־מעצבים יקר. עכשיו היא פטורה מזה. כמעט שמחה על שנפטרה מעונשו של הטקס הארור, מכלה המלבושים.
אבל בשלושים באמת ירד גשם. היא לבשה חצאית מעטפת שחורה, ז’קט־מעצבים שחור מעל חולצת סטן לבנה, ונעלה מגפיים שחורים עם עקב גבוה, שהתהדרו בשרוכים מוצלבים לאורכן של השוקיים. את שערה הרימה ואספה. פזור נראה לה זנותי מדי. “לבושה כדי להרוג,” קנטרה ענתי: “את מי את מתכוונת לצוד שם?”
“אותך!” קנטרה בחזרה.
ענתי לבשה ג’ינס, סווטשירט אפור ומעיל עור שחור, ונעלה סניקרס לבנות. הפעם, חשבה ריווי בנקמנות שנעמה לה, היא תביא אותה לשם. תתייצב לצידה על שפת הקבר. תפגין את אשת־חיקה בפני עדרי המשפחות שקיוותה כי יבואו לכבד את זכר אביה. ונראה אותם פוצים פה ומצפצפים. היא ידעה מה תגיד אמה לאחיותיה: “היא הביאה אותה, היא העזה להביא אותה, תראו מה זה!”
אבל אמה הייתה עטופה בקרדיגן שחור וארוך שעטף אותה מכף רגל ועד ראש, ראשה חבוש בטורבן שחור, עוטה ארשת קודרת ונראית כמו אלמנה יוונייה מאחד האיים או כמקוננת מקצועית מהכפרים הערביים. היא לא הביטה לצדדים ולא התנחמה בחיק בנותיה, שאחזו בה משני הצדדים, וקברה את מבטה במצבה הבוהקת שכבר זכתה למקלחת ראשונה של חורף.
אחיותיה לבשו חום ואפור. רק היא ואמה בלטו בשחוריהן. היא הבחינה שאפילו נשים קשישות מבין קרוביהן לא באו במדים שחורים, כפי שנראה לה ראוי לאירוע כזה, וחשה קצת לא לעניין בתוכן. מצד שני, מצא חן בעיניה שהיא בולטת ככה, בין כל בגדי הקבצנים האפרוריים שנקבצו ועמדו לצד החלקה.
היא ספרה את מניין הסופדים לאביה: ארבעים וחמש נפשות בלבד. היא ציפתה ליותר, אבל אחיותיה סיברו את אוזנה, טענו שבלוויה היו יותר ממאתיים איש, ולא נהוג לבוא שוב לטקס גילוי המצבה אם אינך קרוב משפחה. היא בחנה את הקרואים אחד־אחד, משתדלת לזהות בבליל הפנים הדהויות והקמוטות את קרוביהן מצד אביה. את חלקם לא ראתה מאז שהייתה בת חמש או שש בוודאי, ובכל מקרה, הזיכרון מעולם לא היה הצד החזק שלה. בקושי זיהתה באיזה זקן מקרטע, עם מעיל מהוה וכובע צמר עתיק, את רחמים, דודן של אביה, בנו של אחיה התאום של סבתה, אם אביה. עוד כמה פנים מטושטשות קיבלו שם ותואר בסיוע אחיותיה. היא עצמה מעולם לא התעמקה באילן־היוחסין המשפחתי, גם מפני שחשבה שאינו מיוחס דיו, וגם מפני שבסתר ליבה עדיין התביישה בקרוביה נחותי־הדרגה. מאוחר יותר למדה לדעת שבאו משפחות רחמיאן, יזדי, קשאני וארץ־קדושה. חלקם עלו לארץ מפרס בערך באותה תקופה שסבתה עלתה, אי שם בסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, חודשים־על־חודשים על חמור אפור ועקשן בדרכים־לא־דרכים.
החזן שהוזמן על ידי אמה קרא כמה פרקי תהילים לבקשתה, פרקים שאביה אהב במיוחד, והסתלק מייד כשקיבל את שכרו השמן. איתו התנדפו גם אומרי־האמן המקצועיים, שהתקבצו ובאו מסככת האורחים כדי להשתתף בברכות ולקבל כמה גרושים מאלמנה אסירת־תודה. קרובי המשפחה חלפו על פניהן ומלמלו תנחומים וברכות ואצו לדרכם, ובסופו של דבר נשארו רק היא וענתי, אמה, אחיותיה ובני זוגן. טולי לא הביאה את הילדים מחשש לשפעת ומיני מחלות אחרות, שברוך השם אפשר לתפוס ליד קברים, ובמהלך הטקס הלכה כמה פעמים הצידה ונשמעה משוחחת בטון היסטרי נחרץ עם מה שנשמע כרופאי־הקטנים, חוקרת אותם לטיב שורת מחלות איומות והסיכוי להידבק בהן. בעלה גיורא לא חדל לתקוע בה מבטים מזרי אימה, והתנצל בפני אמה על הבושות שעשתה והבוטות שמנהגה. גילי באה עם ידיד שלה, בחור גבוה וקירח, בעל חזות של משורר מזה־רעב, חובב עליות־גג בדרום העיר. היא ניסתה לתהות על פשר הקרבה ביניהם, בין אחותה גילי למשורר מזה־הרעב, האם הם יותר מסתם חברים, ולא הצליחה לפענח דבר וחצי דבר משפת הגוף הלקונית של אחותה.
בדרך למגרש החנייה התלוננה אמה “שהצד שלה” בקושי הגיע. רק טייה רשל עשתה טובה ובאה עם מטלטליה מירושלים: שקיות ובהן מטעמים לאחייניתה האהובה. היא לא הייתה באמת דודתה של אמה, לפחות לא מדרגה ראשונה, אבל הייתה מספיק זקנה כדי להיות דודתה של אישה בת שבעים. ריווי חשה שהיא צופה במתושלח ובני דורו: אז איך הם מתנהלים בקלילות כזו ללוויות של קרובים רחוקים, ועוד נושאים עימם חבילות כבדות, כאילו כלום, כאילו שהחיים, ויותר מכך המוות, הם משחק ילדים? בעוד שהיא ובני דורה מתנהלים בכבדות מדוכדכת, מעושנת, אפופת כדורי הרגעה וממריצים מסוגים שונים, רק כדי להצליח לפקוח עין בבוקר ולצלוח את הדרך המתארכת לעבודה. בחצי אוזן שמעה את תלונות אמה ממשיכות לנסר באוזני צאצאיה, ואת אחיותיה שמנסות להרגיעה בשלל תירוצים: מזג האוויר הסגרירי, אם היה יום יפה ונוח היו ודאי מגיעים הרבה יותר אנשים, ועוד כל מיני כאלה. ומה? לא הספיקו לה האורחים בשבעה? הרי המקרר מתפוצץ מתקרובת שהביאו כל מיני אנשים שהן אפילו לא זוכרות מיהם, גם לא משמחות משפחתיות.
“כן, בטח, כולם הקרובים שלו,” נבחה אמה. “כולם אכפת להם רק ממנו. ממני לאף אחד לא אכפת. רק כשאני איקבר, הם יבואו.”
וריווי כבר התחילה לשמוח על כך שנעדרה מהלוויה. לחוות את האישית־לוחצת הזו בשלושים, היה מספיק טראומטי.
היא הורידה את ענתי בעיתון, והמשיכה לבית אמה, למפגש משפחתי שעליו התעקשה האם. משום שלא רצו להעליבה, שלוש בנותיה הסכימו לכך בחצי פה, שהלך והתעוות לשמע תלונותיה, כאילו קיבלו שיתוק בחצי הפנים. רק שלא תוציא עכשיו צוואות עבשות, התפללה ריווי, ותכריח אותנו לשמוע. לא התחשק לה להיות חלק מזה. את אומדן הכספים והנכסים כבר ידעה ממילא, שכן מזה מספר שנים מאז שחלה אביה שהיא השתלטה על העסק וניהלה אותו על פי רצונה, מפרישה בעין יפה אחוזים מן הרווחים לאמה ולאחיותיה.
בבית אמה כבר התקבצו בסלון אמה, טולי ובעלה, וגילי, בלי החבר הקיפח שלה. היא התנצלה בשמו ואמרה שהיה חייב לחזור לעבודה, אבל לאף אחד זה לא היה אכפת במיוחד, כי ניכר היה שכולם מעדיפים להסתגר במסגרת המשפחתית המצומצמת.
טולי הלכה לחמם מים לקפה, וגילי ניגשה לעזור כדי להשחים בטוסטר־אובן את שאריות המאפים משבת. לזכר אביה, נזכרה אמה להכין את המאפה האהוב עליו, שנקרא במשפחה בשמו הספרדי, בּוּלֶמָה: בצק חמאה נימוח מפוצץ בגבינה בולגרית ותרד. את השקיות שהביאה טיה רשל אסרה אמה לפתוח ולחשוף את המטעמים הטורקיים הנהדרים שידעה להכין, בטענה שאת זה יאכלו בשבת, כשהם יבואו אליה. כך ודאי חשבה שתצליח לגרום לבנותיה לבוא אליה שוב, כאילו עדיין היו ילדות קטנות שמחכות לממתקים.
ריווי זכרה את המטעמים המופלאים האלה של טיה רשל מילדותה: מאסַפָּנים מעוטרים בשקדים שלמים, דוֹלמֶ’ס שמנמנים, מפוצצים באורז ובצנוברים, ועוגיות קוּרַביאֶל, שהוכנו במיוחד לפורים, והזכירו לה את עוגות־החול שהכינה בארגז החול בגן הילדים, וטעמן – שעמד על שפתיה כאילו רק אתמול נגסה בהן, לצד זכר הקמח היבשושי בניחוח הקינמון שנמרח על קצוות הפה – אאיץ בה להתווכח עם אמה ולדרוש שיפתחו את השקיות כבר עכשיו, לא בשבת.
אבל חוסר האנרגיה שהתנחל בה בחודש האחרון הוריד את רוחה הששה לקרב כמעט תמיד, והיא התקפלה בכורסתה. מהמטבח עלו ריחות המאפים המחוממים, אבל בעלה האשכנזי של טולי, שלא אהב את מאכלי עדתם, אמר שהוא מעדיף דווקא מתוק, והיא קמה כדי להביא לו משהו אחר לאכול, וגילתה את ארונות המטבח מפוצצים כפי שלא היו כבר שנים.
אמה מילאה את המזווה והמקפיא בעשרות מוצרי מזון שלא תאכל לעולם. בכל ימי חייהם המשותפים הייתה נוזפת בבעלה על שקנה יותר מדי ומילא את הבית במצרכים, והעדיפה את הניקיון המופתי על פני שולחנות, המזוהמים, כדבריה, במזון מלוכלך. עתה כאילו מילאה את צוואתו הרוחנית, או שמא ניסתה להמשיך את דרכו באיזו דרך אובססיבית ובלתי נתפסת? עוד מעט תתחיל להזמין טייק־אווי ממסעדות, ואז נדע כולנו שהיא באמת ירדה מהפסים.
טוב, כמה כבר אפשר לשבת ככה בשקט, חשבה ריווי, כשהם ישבו ולא דיברו, בוחשים בכוסות התה או מפוררים באצבעותיהם את העוגיות והמאפים. איך שלא יהיה, היא עצמה החליטה שעליה לחלץ את עצמה משם כמה שיותר מהר, אפילו שלא ידעה לאן תלך, הרי ענתי במשמרת־ערב בעיתון ותחזור רק מאוחר בלילה, ולדירת גילי אחותה אין לה חשק ללכת. אין לה חשק לשמוע פתרונות חדשים לבעיות ישנות, כמו טחורים, כאבי גב ואקנה, מה חדש בשוק החומרים ההומאופתים, ומה מוכרים בחנות־הבריאות החדשה שנפתחה סמוך לביתה.
כשהביטה במשפחתה הקטנה חשה צער על שנשארה לבדה בלי אבא, מול כל הנשים המטורפות האלה. היא בחנה אותן אחת־אחת: אמה היושבת שבורה, מבכה גבר שבימי חייו ירדה לחייו, גילי ששיחקה בשערה וכססה את ציפורניה בעצבנות, וטולי שפיתחה מנהג חדש: כל פיסת עוגייה או מאפה נבדקה על ידה בשבע עיניים, ואחרי שבחנה אותם, פסלה אותם אחד אחרי השני והחזירה לצלחת. מבין עשרים ומשהו העוגיות ומיני המאפה שנבדקו על ידה במעבדה הביולוגית שנפתחה זה עתה בגולות עיניה, נאותה להכניס לפיה רק שניים, וגם את זה עשתה תוך כדי עיוות פניה.
שוב אנחנו ארבע נשים וגבר אחד, חשבה ריווי והביטה בגיורא גיסה, רק שזה, לא תואר לו ולא מראה, לא הדר ולא שכל. צער עז על שלא הצליחה להגיע ללוויית אביה כרסם בה שוב בעוצמה שלא הרגישה אף פעם. זהו, עכשיו היא יתומה באופן רשמי.
* * *
(שני פרקים מתוך הרומן בכתובים, “בתו של סוחר תכשיטים”)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.