רקע
יעל ישראל
בית־בובות

גבר גדל־גוף היה אבי. מאה ועשרה קילו משקלו, מטר שמונים ושלושה גובהו, בלי כרס ונעליים. בזמנים שבהם צמחה כרסו עד למידת כרסה הוולדנית של אימי, אף חצה את סף המאה והפליג אל משקלים קולוסאליים יותר, שרק גרמו לו להיראות הדור יותר: לבוש בחליפת צמר שלושה חלקים עם חולצה לבנה, בעניבתו האדומה נעוצה סיכה מוזהבת ובה יהלום קטן, ועוד אחד, תואם, בטבעת הזרת. “כי ככה צריכים להתלבש כשעושים ביזנס,” הסביר לנו, הבנות.

ממסעותיו הביא לי בובה גדולה מדברת, מטרייה שקופה עם איור של לבבות כסופים, מערכת של בגדים לבובות וחמור אפור שבמהלך השנים הקריח והזדקן רע. אחיותיי הגדולות קיבלו מזוודות איפור מתקפלות ומסרקים קטנים לשיער, משובצים באבנים טובות בדוגמה של שושנים. לאימי הוא הביא בשמים פקוקים בחותמות שעם, שהוא שיבח את ייחוסם וקרא להם “קוֹלוֹניָה”, וענקים מפוארים עשויים מתערובת של זהב וזהב לבן, שהוא קרא להם “קוֹליֶה”, וכשהיה כאן צנע, גם מטרים של בדים משובחים תוצרת אנגליה: טוויד לחורף ופשתן בצבע טבעי לקיץ. “רק דה־בסט־אוף־דה־בסט, גֶרלִי,” התפאר בפני אימא.

גם מינה זכתה לקבל בשובו תשורות קטנות: צעיפי משי דקיקים וארוכים שהתנוססו כדגלים על גופה המסורבל, שרשרות אתניות מחרוזי עץ ואצעדות מזהב, שבטח גרמו לה להיראות כמו אישה אפריקאית, ומדי פעם גם סדרות שלמות של מחוכים שחורים מבתי האופנה של פריז ומילנו. הוא אמר שהיא נראתה בהם פגז, “דינמיט משחק ילדים לידה.”

מכולה שהגיעה מנמל חיפה פרקה בביתנו את רכישותיו לבית. כשהיה מודרני באירופה לשמוע פטיפון, קנה פטיפון עם סדרת תקליטים ישנים וחורקים של טינו רוסי ואדית פיאף, ובשביל אחותי הגדולה שלושה אלוויס פרסלי ושני קליף ריצ’רד, שבתוך חודש־חודשיים נשחקו עד דק. כשהטלוויזיה נהייתה פתאום במודה קנה טלוויזיה, אפילו שפה עוד לא חלמו להתחיל בשידורים. גם שואב־אבק היה לנו, ורדיו מפלצתי, שהיה אחד מרכישותיו הראשונות, עליו הניחה אימי חפצי נוי מאובקים וחסרי שימוש, כמו מאפרות הקרמיקה שהכנו לה לכבוד יום־האם, או בקבוקי שמן “עץ הזית” שקישטנו בשיעור מלאכה בתלבושת של פודלים סרוגים בצהוב, עם פונפון אדום בתור זנב. פעם הוא הביא מייבש־שיער שנראה כמו אקדח, ופעם מצלמה משוכללת עם סט עדשות תואם: הוא טען שרכש אותה מאיזה צלם אופנה שפשט רגל.

“ממתי יש לך קשרים עם צלמי אופנה צרפתיים?” תמהה אימא, ואבא לא ענה. כעבור חודשיים הגיע גם מיקסר ענקי, ולצידו, מונחים כמו תינוקות בתוך קרטון שהכתובת “שביר” צורחת ממנו מכל עבר, צבא־אביזרים לכל סוגי הסחיטה, הלישה, הקיצוץ והמעיכה האפשריים. הכול רק “מֶץ” ו“בראון” – צליליהם הפרוסיים מצאו חן בעיניו, שלא לדבר על כך שהוא הִתמיד לבטוח בפיינשמקריות שלהם, גם כשאיזה מכשיר שקנה או השיג בדִיל מפוקפק התחיל לרטוט כמו חולה מחלת־נפילה. את אבא זה לא עניין בכלל. הוא המשיך להתעקש ש“אין כמו התוצרת הגרמנית.”

רק אחר כך התברר היקף עסקיו עם בתי־החרושת הגרמניים. הם סיפקו לו אבנים מזויפות שהוא מכר במחירים מופקעים כאבנים טובות, הדבר האמיתי. היקף הזיוף וההונאה היה כה גדול, שעד היום לא קמו מתחרים שיצליחו להשתוות לרשת הרמאים שהוא יצר, שיווק ותִחזק. לקונים הוא מכר זירקוניה בתור יהלומים, אבל כשפעם הזמינו אותו חוקרי המכס לחקירה, הצליח המסטר־מיינד של האבנים לשכנע אותם, שרק פלסטיק פשוט הוא מייבא מהגויים. מתוך חדר החקירות יצא אבי מהודר אפילו יותר מכפי שנכנס: כל דש וקפל במקום הנכון. הוא דרש וקיבל תער, סבון, מגבת ו“גם קוֹלוֹנְיָה,” ואפילו מתא המעצר, המכיל מיטה אחת בקושי ורבע אסלה מצחינה, הוא יצא כמו ג’נטלמן, הסיכה הקטנה נעוצה בעניבתו בדיוק בזווית המתאימה.

הם לא הצליחו לשבור אותו. עם שחרורו תוגבר קצב נסיעותיו לחוץ־לארץ. הוא אמר שלא ייתן לכלבים את התענוג הזה. אותו לא יעצרו, קבל בקול רועם, גם לא פלוגות מס־הכנסה שהסַפּיר הזה, יימח שמו ויאבד זכרו, הוא וכל צרי־מוחין שלו, משסה באזרחים תמימים, שמה בסך הכול הם רוצים, מה, לעשות כמה לירות ולהקים פה תעשייה כמו בכל מדינה נורמלית? “כמה חבל,” אמר תמיד, “שלא שמעתי בקולו של החבר שלי מהבית ספר, מה שמו, מלמד, ולא נסעתי איתו לוונצואלה. היום כבר הייתי נעשה שמה מיליונר גדול.”

“ואיך אבא, איך אני הייתי בתור בת של מיליונר?” הייתי שואלת בפעם האלף, מטפסת על ברכיו ומחככת לחי בלחיו הגלוחה למשעי: אף פעם לא השאיר עדויות.

“אז הייתה לך בארמון שלנו קומה שלמה רק בשבילך, ולונה־פארק פרטי רק בשבילך, ופוני קטן רק בשבילך, ומכונית קטנה רק בשבילך, והמון המון צעצועים רק בשבילך. ובחדר שלך היה בית־בובות ענקי,” היה מונה אבא נפלאות עצומות בקול רך, מדגיש את המילה בובות.

“אבל את זה,” היה משכנע בטון מחניף, "אני מבטיח להביא לך בפעם הבאה.

“אבל אני רוצה עכשיו, אַבּי. אני רוצה עכשיו!” “אבל את לא יכולה לקבל עכשיו, מאמא. אמרתי לך, את לא יכולה לקבל עכשיו,” היה עונה אבא. “אני אביא לך בפעם הבאה, טוב? ומי רוצה לאכול ארוחת ערב ולהיות הילדה הכי הטובה של אבא?”

“לא נכון, לא נכון, בפעם הבאה אתה תשכח!” ולצורך העניין רקעתי ברגליים.

“אנ’לא, אני נשבע לך שאנ’לא אשכח,” היה אומר אבא. “בואי לאכול, אוג’ולו. נכון שאת רוצה שאבא יכין לך ביצה אָה־לָה־קוֹק, נכון, מאמא? ומי רוצה סנדוויץ' עם גבינה צהובה, גיבֶץ' שאימא הכינה וסלט ירקות נהדר, וגם שוקולד עם אגוזים? ומי האוג’ולו של אבא? בואי, בואי מהר לאבא… בואי, נשמה.” היה מרכך את קולו יותר ויותר, עד שנשמע כמו מרגרינה שנמסה לאט במחבת. תוך כדי כך היה מסרק את שערי בשתי אצבעות עבות, שתי וערב במעבה התלתלים האסופים לתסרוקת בננה.

ואולי זה היה תפוח.

“תגידי, את זוכרת איזו תסרוקת היית עושה לי כשהייתי קטנה?” אני מתחקרת אותה מייד עם כניסתי לחדרה ביום רביעי לפנות ערב, קצת לפני שנסגרים השערים למבקרים. “אז מה אם איחרתי פעם, מה תעשו לי, אה?” אני נובחת בזעף על האחות התורנית, זו המשופמת ובעלת המבט החמוץ תמידית. שתקפוץ לי!

“מה נכנס לך בראש?” נובחת גם אימי. “תפסיקי לנדנד ותעשי משהו מועיל. הנה,” היא מורה על ערמת צמרים ישנים וצמד מסרגות מעוקמות, “תני פה יד. אני רוצה לגמור עם הגרביים האלה לפני שיבוא המשיח.”

“אולי תעזבי לרגע את הסריגה?” אני מנסה.

“לא יכולה, חייבת לגמור,” עונה אימי לקונית, כאילו שהיא ממהרת לאיזה מקום.

“את באמת מאמינה שתגמרי עם זה פעם?”

“תתארי לך,” עונה אימי, והלעג בקולה נשמע צורב ואירוני מתמיד.

אני נכנעת. משחילה כף יד בתוך קונכיית הצמר המסריחה והקשה כמו ברזלית ניקוי, עליה מגלגלת אימי את החוט. דקות ספורות מהדהד השקט, ורק קולן המרגיז של המסרגות נשמע. אבל אני נחושה בדעתי לנצח. למה שרק היא תצבור נקודות? לא שזה עוזר לי במיוחד. כמה שאני מנסה לשדל אותה שתפסיק עם הסריגה המיותרת הזאת, ככה היא מתעקשת לגמור עד הסוף.

“אולי בכל זאת?” אני משדלת. “תעשי טובה ותנסי להיזכר איזו תסרוקת היית עושה לי כשהייתי קטנה.”

“טוב, בואי נראה אם אני בכלל זוכרת משהו מכל זה,” אומרת אימי בקול ממאן, מרגישים עליה שהיא חושבת שהיא עושה לי טובה גדולה. “את יודעת טוב־טוב שהוא גרם לי לשכוח הכול… גם את הזמנים הטובים, כשעוד היינו כולנו משפחה אחת, יעני פַמִילְיָה,” היא צוחקת במרירות. רק אז היא כאילו מתרצה: “תני להיזכר. אני חושבת שזה היה תפוז… בעצם, אולי קלמנטינה. לא, בטוח שתפוז! כזה עגול ויפה. ושמתי לך גם סרט כתום גדול סביב התפוז. שלא יטעו לחשוב שזה תפוח…”

גם כשקצת גדלתי, היא המשיכה לאסוף את תלתליי הקופצניים לאותן תסרוקות משונות, מופרכות, שהיא המציאה. את כל משפחת הפירות והירקות היא ניסתה על ראשי. מזל שאז עוד לא היו בשוק מיני ליצ’יס וקרמבולות. אני לא מעזה לחשוב מה היה עולה בגורל קודקודי, לו נמצאו לה עוד כמה סוגים של פירות טרופיים.

“את באמת חושבת שאני זוכרת משהו מכל זה?” מפהקת אימא וממשיכה ללפף חוט צמר סביב אמותיי, כאוסרת אותי בסד דמיוני.


* * *


“אבא. אבא הגיע,” קוראת אחותי הגדולה בהתרגשות.

טרטור מנועה של המונית שמביאה אותו מנמל חיפה נשמע דחוס ועצבני, כשהוא מטפס בנשיפות פיח בהולות עד לקומה השנייה. מהמרפסת אני רואה אותו מוציא את המזוודות מתא המטען, משדל את הנהג לעזור לו, “תהיה חברמן, תשים פה יד.” אחר כך, בקול מעודד, טרגע לפני שהוא משאיר לו טיפ נכבד תוך כדי קריצת עין עקומה של שותפים לדבר עבירה, “עשינו את זה, בראבו! מה הבאתי, אתה שואל? הכול, זה מה שהבאתי. כי אין פה שום כלום בשממה הזאת, בנוֹ־וֶור הזה, בגוֹד־פוֹרסֵייקֶן־קאנטרי הזה, בארץ המזורגגת הזאת.” ובתור ציוני־כללי שרוף הוא מרצה לו על יתרונותיה של התחרות החופשית הבריאה ונגד המדיניות הכלכלית שהמציאו המפ"איניקים. “יימח שמם ויאבד זכרם,” הוא יורק את שמם של שנואי נפשו כאילו ירק בוטן מקולקל, “טפו!” אחר כך הוא נותן לנהג טיפ שמן – שלא ישכחו פה חלילה מי בעל הבית.

“ילדות, רדו למטה, תעזרו לי לסחוב,” הוא קורא אחרי שהמונית מתרחקת, ואימא מסננת מהכיור בקול הורס, “לכו, לכו, שאחר כך הוא לא יגיד שאני מסיתה אתכן נגדו.”

בקריאות “אבא, אבא, מה הבאת לי?” אנחנו שועטת למטה

“הוא הבטיח שיביא לי מכנסי סנט־טרוֹפֶז,” מספיקה אחותי לומר בהתנשמות.

“לי הוא הבטיח בובה ברבי,” אני מתרברבת. אולי הוא הביא לי אותה? אני אהיה הילדה הראשונה בכיתה עם בובה ברבי!

“את לא קצת גדולה בשביל בובות?” לועגת אחותי הגדולה, ואחותי השנייה מזמררת בשביל להרגיז, “תינוקת, תינוקת, ילדה של אבא!” ושתיהן צוחקת והודפות אותי בברכיים בזמן שהן מטלטלות את המזוודות בדרך למעלה.

“ברוך הבא!” אומרת אימא בפנים חמוצות ובטון סרקסטי. “טוב שנזכרת לחזור.”

“מה יש, מה קרה?” אומר אבא, נחוש בדעתו לנשקה. אבל היא דוחקת אותו הצידה. רואים שאבא חוכך בדעתו מה הכי כדאי לו להגיד לה עכשיו. “אז אני מבין שלא קיבלת את הטלגרמה ששלחתי לך מנאפולי… רציתי להודיע שאני מאחר ביומיים־שלושה, זה הכול,” הוא מוסיף בקול מתחטא. “התעכבה העסקה עם האיטלקים. זה מה שקרה. אני אשם שלא קיבלת את הטלגרמה?”

“ממש יומיים־שלושה!” מסננת אימא בקולה הלעגני השמור למקרים כאלה. “ממש יומיים שלושה!” ואז באה הצוויחה: “שלושה שבועות אתה מאחר לחזור, שלושה שבועות! ושום מכתב! שום טלפון!”

בינתיים מפזרות אחיותיי על הספה בסלון את תכולתן של שלוש מזוודות עור ענקיות, שריחן חם, מסקרן ומבטיח. גם אני עוזרת להן. תכף אגיע לבובה שהוא הבטיח לי. ואולי יהיה שם גם בית־בובות קטן בצבעים תואמים של ורוד, וגגון אדום עם שבשבת, ובתוכו רהיטים קטנים ואנשים תואמים לבושים בבגדים קטנטנים ומגונדרים? עוד יש תקווה, אני מתעודדת. הנה, אפילו עוד לא רואים מפה את הקרקעית.

“שיוואו!” צווחת אחותי בהתפעלות, ומודדת מכנסיים מפוספסים באדום וצהוב. במותניים הם מגיעים לה עד לפופיק וחושפים חצי בטן, וברגליים הם מתרחבים כמו אוהלים. “סנט־טרופז. בול מה שרציתי,” היא מכריזה בגאווה.

“אני מקווה שאת לא חושבת ללכת ככה,” סונטת אחותי הגדולה, ומודדת אותה במבט מחסל מלמעלה למטה, “כי תדעי לך שזה נורא נועז.” ובקול מזלזל היא מציינת, “בכלל יהיה לך אומץ ללבוש את זה, עם כל הפופיק בחוץ?” וממהרת להוסיף שמן למדורה, “את גם נורא לבנה!”

“אל תהיי יורמית,” עונה אחותי השנייה ומתעלמת בכוונה מרמיזותיה של אחותנו הגדולה. בינתיים היא ממשיכה למדוד חצאית מעל המכנסיים, אפילו בלי לטרוח לפשוט אותם. רק אז היא עושה את המכה הגדולה: “תני לי שבוע ואני נעשית שוקולד, אפילו יותר מבריג’יט בארדו. את יודעת טוב מאוד שבבית הזה רק אני משתזפת כמו כושית. לא כמוך, סבונית אחת, סנובית, קנאית…”

“למי את קוראת קנאית, יא חתיכת אפס, סתומה אחת,” ממלמלת אחותי הגדולה, אבל רואים עליה שהיא רחוקה מלהתעצבן באמת. החפצים שגודשים את המזוודות מעניינים אותה הרבה יותר. באותו רגע היא כבר מנסה את המסקרה החדשה שהביא אבא. “את זה אני לוקחת לעצמי,” היא מודיעה בטון נחרץ, קובעת עובדה משפחתית לא־נדירה.

“שתחלמי,” אומרת לה אחותי. והן ממשיכות לריב.

באותו זמן גם אבא ואימא ממשיכים לריב במטבח. אימא אומרת לאבא שהוא פושע בינלאומי, שככה אין לו לב להשאיר אותה לבד בבית עם הילדות, אפילו בלי להרים טלפון. אבא מתפתל ואומר לה, שאם הוא היה במצב אחר אז הוא היה עושה כדבריה, ושהיא חייבת להבין באיזה מצב נאחס הוא היה שם, לכוד בין שתי חברות שכל אחת מהן רצתה לפוצץ את העסקה. באותה הזדמנות הוא גם מנסה לשדל אותה, בקולו הכי חמאתי ופייסני, להביט בצבא־המתנות שהביא לה. מה זאת אומרת, הביא? שום הביא. קיבץ בידיים אחד־אחד, כמו שמלקטים פרחים לנסיכה. “כמו סריס אני, הלכתי רַגְלִי מכולבו לכולבו, בקור־הכלבים של מילנו, רק בשביל לבחור בשבילך את הבגדים הכי־הכי, את הקוֹלוֹניוֹת הכי באופנה, כמו שהולכות הגברות באירופה.”

“בואי, בכבוד!” הוא מחזר אחריה בתום הפוגה קלה, שבה אימא יוצאת כמו קומביין חורק מהסתגרותה בבית השימוש. “בואי תראי איזה יופי של בגדים הבאתי ממילנו, הכול רק שיפון ומשי נקי. בואי תראי איך הילדות נהנות,” הוא מתפעל, “ילדות, אתן נהנות,” הוא שואל, וניגש לבדוק אם קניותיו עלו יפה. הייתה לו עין טובה: תמיד קלע בול למידותינו, אפילו כשגדלנו משנה לשנה, לפעמים גם מנסיעה לנסיעה.

“שאני אתן לך את התענוג?” אומרת לו אימא בקול ספקני, כאילו הצליח לרצות אותה, מחייכת את אחד מחיוכיה הספורים, העקומים.

“בואי יה־עיני, בואי יה־רוחי. בכבוד, עד חצי המלכות,” אומר אבא בקול רך, ומוביל אותה בהילוך תיאטרלי מגוחך אל עבר הסלון, שם אנחנו מתפרקדות בין המזוודות, בתוך עשרות השמלות ועשרות זוגות הנעליים שכבר הוצאנו, כמו בתוך קונכייה ענקית עשויה מבגדים.

הוא דולה מהקונכייה בגדים ועוד בגדים, כמו מתוך מזוודה שאין לה ראשית, גם לא אחרית, ואני מייד מתלהבת, “זאת המזוודה של מרי פופינס!”

“בראבו, איזה דמיון, אוג’ולו, את ממש שייקספיר,” מתמוגג אבא, ומונה כמו כרוז בשוק הכרמל: “זה קניתי במילנו… זה ברומא… זה בפירנצה…” כאילו זכה בהגרלה. “לך, לך,” צוחקת אימא, ספק נוזפת, ספק מלטפת, דוחפת אותו ממנה, “מה קנית כל כך הרבה.”

“מה פירוש ‘מה קניתי כל כך הרבה?’ בשביל מי אני מרוויח כסף, אה? בשביל מי, טְרוֹנצ’וֹ? זה לך,” הוא אומר בנדיבות וזורק שמלה כחולה, אוורירית ויפהפייה לחיק אחותי. “וזה לך, אוג’ולו,” הוא מוציא מכנסיים ירוקים מפוספסים עם כתפיות גומי כחולות־ירוקות, וביד מלטפת מלביש אותם עליי. ו“זה,” הוא מכריז בחגיגיות ומוציא צעיף שחור ענקי שזור בחוטי זהב, “בשביל אימא. אז שלא ייכנס לכן לראש, ילדות, לקחת את זה לעצמכן. אתן שומעות? כבר יש לכן מספיק דברים. כל הזמן רק רוצות עוד, עוד, עוד… שום דבר לא מספיק לכן,” הוא אומר בשקט כבוש ומסתכל במיאוס על אחיותיי הגדולות.

“ולמי זה?” אומרת אחותי הגדולה וחוטפת בתאווה, מתוך שקית פלסטיק מבושמת בריח של חוץ־לארץ, מין חלוק משי לבן בדוגמה מוזרה.

“זה בטח לא בשבילך, טרונצ’ו,” אומר אבא בטון של ‘יש לי חדשות בשבילך’, וחוטף לה את החלוק מהידיים.

“למה רק לאימא הבאת חלוק כזה, אה?” מתלוננת אחותי הגדולה. “גם אני צריכה אחד כזה. לא היה מזיק לך לקנות שניים. איזה קמצן אתה, אבאאא,” היא מקוננת בפינוק.

“תתביישי לך, איך את מדברת לאבא,” אומרת אימא, מתגייסת פתאום להגן עליו. הרי בסוף היא ממילא לא לובשת את מה שהוא קונה לה. בסוף הכול עובר לאחותי הגדולה.

“דֶשָׁה לָה,” אומר אבא, “תעזבי אותה.” ולאחותי הוא מרצה בחשיבות: “זה חלוק מיוחד במינו.” רואים עליו שהוא נהנה להסביר את רזי האופנה האחרונה, ואגב כך מריח את הבגדים, וכפי הנראה שואב מכך סיפוק עמוק. “הצרפתיות קוראות לו בשם משונה, כנראה אינדיאני… סרונג'… זהו, ככה קוראים אותו בפריז. זו המודה הכי פופולרית שהולכת עכשיו בשוק. אני אקנה לך אחד כזה בפעם הבאה, דפנהל’ה. רק תרשמי לי איזה צבע את רוצה.”

“לא צריך, ז’קו,” אומרת אימא. “אני כבר אתן לה את מה שהבאת לי. אתה יודע שאין לי כוח בשביל כל המוֹדָה הזאת שאתה מביא איתך, פעם ככה ופעם ככה… אפשר לקבל מזה כאב ראש. אני לא מבינה איך הגברות באירופה משתגעות לקנות כל עונה גרדרובה חדשה. מה אני, פרינסס גרייס? יותר טוב שדפנה תלבש את זה, עליה גם עומד יותר יפה.”

“לא, לוסי,” מתעקש אבא. “אני קניתי את זה בשבילך. דפנה יכולה לחכות עוד כמה חודשים. לא יזיק לה לחכות פעם. אני כל הזמן אומר לך שאת מפנקת את הילדות יותר מדי.”

“אני מפנקת יותר מדי?” אומרת אימא בקול נדהם ששוב חוזר אליו הטון הלעגני. “למה מי קונה להן כל שני וחמישי סמרטוטים שהן לא צריכות? מי ממלא את הארונות בזבל? מי מרשה להן לחזור מאוחר? אפילו על זה שהן כבר מזמן לא באות איתך לבית־כנסת ולא שומרת שבת, אתה לא אומר כלום… נוסעות בשבת, מעשנות בשבת, מדליקות אור, מדברות דיבורים מלוכלכים, הולכות עם בחורים – דברים שפעם היה עולה לך הדם לראש בגללם! עליי אתה צועק אם חס ושלום הדלקתי בטעות אור בשבת, ולהן אתה הכול מוותר.”

“את לא תקבעי לי,” רועם קולו של אבא, “מה להגיד ומה לעשות עם הבנות שלי. זה הבית שלי ואני יעשה בו מה שאני רוצה.”

“זה הבית שלך?” אומרת אימא ומתנפחת וקולה נעשה איום מתמיד. “טוב לשמוע. סוף־סוף אתה מדבר. סוף־סוף שם ת’קלפים על השולחן. זה הבית שלו, שמעתם? אם זה הבית שלך, אז מה מונע ממני לקום וללכת בזה הרגע? שהפוסטמה שלך תבוא לגור פה. שתנקה אחריך ותבשל לך ותגדל את הבנות שלך. למה אתה לא הולך אליה, אה? תלך אליה כבר, דֶּבֶק. היא בטח מתגעגעת אליך, הַנֶגְרִיטָה. ובטוח שיותר ממני,” וקולה שנעשה דק ושקט יותר ויותר מחרחר פתאום: “לך, לך אליה כבר, למינה־שבפינה־השתינה שלך.” אומרת את זה כאילו ירקה עליו את שמה של הנֶגְרָה, כמו חרצן זיתים שמושפרץ מהפה, והשפיץ הקטלני שלו עוד עלול לפצוע בטעות עובר־אורח תמים שהזדמן לסביבה.

“זה מה שאת אומרת, שאני ילך?” אומר אבא בקול הכי שקט שלו, זה שבא לפני הסערה, לפני שהוא עושה את המכה הגדולה. “את רוצה שאני ילך? אמרת – אמרת. אז הנה, אני הולך,” הוא אומר, וחוטף מידיה בגסות ובהפגנתיות את חלוק המשי הלבן, ותוך כדי כך כמעט מפיל אותה אחורנית. “זה הולך אליה!” הוא קובע, ודוחף את החלוק מתחת לבית־שחיו, מנסה להתנתק מאימא כמו מישהו שמסלק מעליו חרק גדול.

“שלא תעיז,” צורחת אימא ומנסה לחטוף לו את החלוק בחזרה. “מצידי תלך ואל תחזור. אבל את זה אתה משאיר כאן!”

“תראי אותי,” אומר אבא, ובתנועה הפגנתית מכניס את החלוק לשקית הניילון הריחנית, זאתי ששמתי עליה עין עוד מקודם, כי רציתי להשוויץ איתה בפני כל הבנות מהכיתה. אבל אבא לא מקשיב למחאותיי וממשיך לדחוס לתוכה מכל הבא ליד, עוד ועוד פריטי לבוש ומתנות, צעיפים, מטריות, קומביניזונים, חגורות, מוצרי קוסמטיקה ותכשיטים קטנים, עד שהשקית כמעט מתפקעת.

“שלא תעיז, זה שלי,” צווחת אחותי הגדולה, ומושכת בחזרה שמלת מיני אדומה והורגת מבד ברוקד, עם רקמת חרוזים במחשוף, בדיוק כמו זו שראינו בשבוע שעבר על אחת מהדוגמניות בחוברת החדשה של “בּוֹרדָה”, ואחותי הגדולה ציינה בידענות שהיא נראית פצצה, בול אורסולה אנדרס, טוב, אולי רק בלי הבלונד המחומצן והחזייה המדליקה מ“דר' נוֺ”.

“שום דבר כאן לא שלך,” צווח אבא לעבר אחותי הגדולה. “הכול כאן שלי. אז תכניסי לך את זה טוב־טוב לראש. ואת,” הוא אומר במיאוס לאימא, “את תני את המעיל־פרווה שקניתי לך שנה שעברה. אני לוקח גם אותו.”

“בשביל שתיתן לנגרה שלך?” אומרת אימא בקול מאיים וזזה הצידה כאילו הוא עומד לרצוח אותה. “שתחלום. אין לך טיפת בושה. אפילו מהפה של הבנות שלך אתה גונב.”

“זה הדברים שלי ואני אתן אותם למי שאני רוצה,” אומר אבא וצורר את יתרת החפצים לצרור ענק.

“כן, יודעים, לפוסטמה שלך,” אומרת אימא ביובש.

“נכון,” אומר אבא, “הכול בשבילה.”

“אז הסמרטוט הלבן היה מהתחלה בשבילה, אה?” אומרת אימא בטון של מישהו שפתאום הבין משהו חשוב. “שחקן עלוב. תודֶה שהבאת אותו בשבילה. בשביל מה עשית לי את כל ההצגה? יכולת להגיד כבר מהתחלה.” “נכון,” אומר אבא בטון יבש, שקט, מנותק כזה, כמו תמיד בשעה שאיבד בבת אחת את העניין במה שקורה סביבו. “באמת הבאתי בשבילה.”

אימא השתתקה. אימא קפאה על מקומה. אבל כשאבא הלך פרצה ההיסטריה.

אימא נשכבה על המיטה ובכתה שלושה ימים ברציפות. אפילו לחלון לא קמה כדי לבכות לצידו כמו שהייתה רגילה. אפילו בשביל להתקלח לא קמה, או בשביל ללכת לפטפט עם השכנה הטורקייה, ובטח שלא בשביל להכין לי סנדוויצ’ים לבית־הספר כמו שהייתי רגילה. דפנה, אחותי, נאלצה לבשל ולנקות את כל הבית במקומה.

אחרי שנגמרו לאימא הדמעות והיא קפאה ופניה אל הקיר, מסרבת להרפות משמיכת הפוך שלה שכבר הרקיבה מזיעה ומדמעות, וממאנת לדבר מטוב ועד רע איתנו או עם אבא שחזר בשביל לפייס אותה ולהשכין שלום־בית בהמלצת הרב, הוזמן אמבולנס שאסף אותה לבטנו החלולה על אלונקה, כמו שאוספים מישהו שעבר הלם קרב: לא רואה, לא שומע, שקוע בעצמו לנצח.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!