חזיון-שעשועים בשלש מערכות    🔗

הנפשות:

מְרָרִי ,סוחר, קרוב לחמשים שנה.

אֲבִיגַיִּל, אשתו, כבת מ"ה שנה.

הֲדַסָּה, בתם, כבת עשרים שנה.

יוֹרָם, מלוה, כבן חמשים שנה.

עֲתַלְיָה, אשתו, קרובה לחמשים שנה.

אִיזֶבֶל, בתם, למעלה מעשרים שנה.

אָסָא, רופא, למעלה מחמשים שנה.

יְדִידְיָה, קנדידט לתורת המשפטים, כבן כ"ו שנה.

כְּלוּב, סטודנט, כבן כ"ז שנה.

מַעַשֵׂיָה, כבן כ"ו שנה

 

מערכה ראשונה.    🔗

חדר גדול בבית יורם, מוּאָר יפה, פתוח באמצע אל אולם ההומה מאדם; אנשים ונשים מתהלכים באולם, וגם זוגות יוצאות במחול תֵּראינה בעד הפתח. – בחֶדר פתח מימין ומשמאל, מַרבד ארוך לישיבה משמאל, שלחן עגול וכסאות מימין.

מחזה ראשון.    🔗

מררי ואסא.    🔗

אסא.

ומה שלומך עתה, ידידי? ימים רבים לא ראיתיך.

מררי.

מה שלומי? אני חי, תהלה לאל. היש לי פנאי לדאג לבריאותי? העסקים, העסקים מטרידים אותי מאז, ומה גם בצוק העתים האלה.

אסא.

גם אתה מתאונן על צוק העתים? ואני יודע אנשים רבים המקנאים בך.

מררי.

מה יש לקנא בי? אני חי, תהלה לאל, אבל הלזה יִקָרא חיים? הן עבודת פֶּרֶך אני עובד, בביתי לא ישכנו רגלי רוב ימי השנה אני מעַנה בדרך כחי, בלי חָשך מוטל עלי לנסוע ולנסוע. זה אך שבעה ימים שַׁבתי מדרכי, ועוד הלילה, בעוד שעה, אני נוסע מזה בדרך רחוקה, ומהחג אלך ישר אל בית הנתיבות.

אסא.

צר לי עליך, ידידי. הנך מטופל בעסקים יותר מִדַּי! אולי יותר מכפי כחך, ובכל אופן יותר מכפי צרכיך. הן רק בת אחת לך –

מררי.

תחִי ותאריך ימים! – אבל מה אעשה בלי עסקים? אדם לעמל יולד. או האם אעשה כיורם אשר הניח את כל עסקיו ויהי למלוה והולך בטל?! לנו היהודים יש רק שׁני דרכים בחייםמסחר או הלואה – ואני אוחז בדרך הראשון.

אסא.

ובזה צדקת; כי ההלואה הפרטית היא סוף כל סוף עסק לא מהודר –

מררי.

עסק לא מהודר! עסק הוא עסק, כל עסק הוא מהודר, אם רק יתן פרי הדר, רֶוַח מהודר. אבל אני אין נפשי אל ההלואה, מפני שהיא עסק לא בטוח – ביחוד בצוק העתים האלה.

אסא.

נחדל נא מזאת, כבר נוכחנו גם שנינו, כי אף שלמדנו יחד שנים רבות ב“חדר” אחד, בכל זאת איננו עוד תמימי דעים בענינים רבים; כי דרכינו התרחקו מאד אחרי צאתנו מ“החדר”אתה הלכת בדרך הישנה ואני בחרתי בדרך החדשה. אבל ברית רֵעותנו לא הופרה בשנוי דעותינו, ומאהבתי שאהבתי אותך ואת ביתך, אני אומר לךהוֵה ממעט בעסקים מטרידים, המשביעים אותך נדודי הגוף ופזור הנפש, והמשכיחים אותך את נעימות חיי המשפחה.

מררי.

משפחתי? בזאת אני מאֻשר מאד, תהלה לאל. אשתי שתחיה, היא אשה כשֶׁרה באמת העושָׂה תמיד רצון בעלה, ובתי שתחיה – הן אין כמוה בכל הארץ!

אסא.

מי כמוני יודע את ערך משפחתך היקרה! אבל נפלאת היא בעיני, מאין תדע אתה את ערכן? הן אורֵח יקר-המציאות אתה בביתך, גֵר הנוטה ללון פעמים אחדות בשנה; כי עסקיך ומעשיך ירחיקוך מִנַוְךָ הנחמד. לכן אני אומר לךשובה נא למנוחתך, הָשֵׁב לאשתך את בעלה, ולבתך – את אביה.

מררי.

הנך מדַבר באמת כאלו היו אשתי ובתי, שתחיינה, אמללות. חס ושלום, מה זה עולה על דעתך! מה זה אשיב להן? כלום חסר להן דבר? למי אני עמל אם לא בעדן? אני אוהב אותן והן אוהבות אותי כחק לישראל. יוכל היות כי ה“חדשים” אוהבים את משפחתם באופן אחר, – אבל הלא ידעת כי בדרך החדשים לא אלך, וגם אשתי ובתי שתחיינה אינן כאשת יורם ובתו.

אסא.

אבל גם לאשתך ולבתך יש מאויים שאינך חש ומרגיש כלל, יען כי רחוק אתה מהן תמיד, יען כי אין לך פנאי ללמוד לדעתן. ראה, למשל, הנה אשתך ובתך באו אתך אל חג “הבר-מצוה” בבית הזה; כל הנערות שמחות ועליזות, יוצאות במחול עם הבחורים, ואִמותיהן שמחות בשמחתן. רק בתך לבדה יושבת כאבֵלה בין השמֵחות, כי אסרת לה לָחול עם בחורים. ועל זה דוה גם לב אשתך, המצטערת מאד כי מנעת מבתך את הענג הראוי לתת לה.

מררי.

צרה גדולה! – לא, אני לא אתן לבתי לרקד עם ריקים ופוחזים. אני שורר בביתי. ובכל זאת יהי לבך סמוך ובטוח כי אמצא לה חתן יקר ונחמד. נחַכה ונראה מי תנשא לאיש קודםהאם בתי הפרושה או בת יורם הפרוצה. תהלה לאל, אני אדון בביתי, ורצוני הוא רצון אשתי ובתי שתחיינה. אולי אין זה לפי רוח “החדשים”, – אבל ה' ישמרני מהיות כיורם היָרא פשוט את אשתו ואת בתו. אני אוהב את משפחתי, אבל אני האדון, “והוא ימשל” נאמר בתורתנו **הישָנה. ** (יורם בא מהאולם).

מחזה שני    🔗

הקודמים ויורם    🔗

יורם.

איפה נסתרתם, ידידַי? אשתי צִותה לערוך את שלחן הקלפים בעד הקרואים המוצאים חפץ במשחק, ותשלחני לשאלך, ידידי הרופא, אולי תכון גם ידך עם המשַׂחקים. – ואתה ידידי, מררי, במה נוכל לשַׂמח אותך?

מררי (מסתכל בשעונו).

אני נוסע בדרך רחוקה, בעוד חצי השעה – עסק נחוץ –

יורם.

צר לי מאד. אשתי תצטער על זאת מאד.

מררי.

מה זה יֵצַר להם? הן אני לא אצלח לא למחולות ולא למשחק הקלפים. (אל אסא) הגדלתם לעשות, אתם ה“חדשים”גם חג בר מצוה יוחג כיום במחולות ובמשחקי קלפים. זהו חג יהודי!

אסא.

מדוע לא? כל חג נעשה לשם תענוג ושמחה. והמחולות היו תמיד העיקר בחגי ישראל כאשר יעיד השם חג; כי “חגֹג” פירושו רִקוד במחולות, בספר שופטים נזכר “חג ה' בשִלו” אשר בו “יָצאו בנות שילו לחול במחולות”; ובמשנה נאמר כי גם ביום הכפורים היו בנות ישראל יוצאות לָחול בכרמים.

מררי.

את תלמודך עוד לא שכחת – אבל רק את הענינים הנאותים לדֵעות “החדשים”.

יורם (אל מררי).

אולי תמצא חפץ בחזיון אשר יוצג עוד מעט בחגנו. גם תמונות חיות תֵּעָרכנה לתענוג הקרואים. אָה, אשתי ובתי יודעות לעשות הכל בטוב טעם!

מררי.

גם חזיון ותמונות חיות בחג בר מצוה? ומה החזיון ומה הן התמונות?

יורם.

בבירור אינני יודע גם אני את תּכן החזיון והתמונות, כי אשתי ובתי לא הגידו לי דבר. ואולם אלי דבר יגֻנב כי החזיון סובב על מעשה משונהמעשה בתפוחים, בבת-מלכה, בגזלן ובבעל מקנא –

אסא.

אַה, מעשה, “הילֶנה היפה”. זה באמת חזיון הגון ונאה לחג בר מצוה.

יורם.

ובתמונות החיות יש ג"כ בן-מלך ובת-מלכההיא יָשנה ימים רבים ואחרי כן חָיתה או מתה בנשיקה.

אסא.

אַהַא, מעשה דאָרנראֶסכען! גם זה ענין נאה ויאה מאד לחג בר מצוה.

מררי (יוֹרק).

טְפוּ! האם מערת פריצים היה ביתך, יורם? הן איש יהודי אתה, יהודי פשוט, ואיך לא תבוש לעשות שערוריות כאלה בביתך – ומה גם בחג קדוש, בחג בר מצוה!

יורם.

אני? אשתי ובתי עושות זאת – והן משכילות מאד ויודעות מה הן עושות. והסטודנט כלוב נִהלן בעצתו –

אסא.

מי הוא זה הסטודנט כלוב? אשתך הציגתהו לפני, אבל אינני יודע מה טיבו.

יורם.

גם אני אינני יודע אותו, אבל אשתי ובתי התוַדעו אתו במשתה מחולות בבית אליפז, ומאז הן קוראות אותו תמיד אל כל חג ומשתה בביתנו. הן מהללות מאד את כשרונותיו החברתייםהוא מחולל נפלא ובקי בעריכת חזיונות ותמונות.

מררי (לנפשו).

אשתו! בתו! הוי סמרטוט. (אל אסא) מי הוא כלוב? שאַל את בתי ותגדךפעם אחת ראַתהו בבית קדמיאל, ובכל פעם אשר יעל זכרונו על לבה, יִמָּלא שחוק פיה. שוטה גמור הוא, וגם ריק ופוחז. מעיר אשדות הוא, ואביו עשיר מאד. (איזבל וכלוב באים מהאולם).

מחזה שלישי.    🔗

הקודמים, איזבל וכלוב    🔗

איזבל (אל יורם).

אבי, אותך אני מבקשת, כי כבר שאלה אמי לך –

יורם.

אני הולך, אני הולך (שב בחפזון אל האולם).

איזבל (ברמזה על כלוב).

האדונים מכירים זה את זה?

אסא.

אמֵּך הכבודה כבר הציגתנו לפני האדון כלוב. (מציג את כלוב לפני מררי) האדון מררי, – הסטודנט כלוב.

כלוב.

הֶה? זה אבי העלמה הנחמדה הדסה? אנא, אדוני, פַּתֵּה נא את בתך הכבודה לָחול אתי – חי נפשי, כי אינני מחולל גרוע, הָה? אבל היא ממאנת –

מררי.

אל נכון יש סבה למאונה –

כלוב.

הֶה? סבה? אמנם הֻגד לי כי בתך הכבודה איננה מחוללת כלל – אבל אִתי! עד עתה לא השיבה כל עלמה את פני. (אל איזבל) האף אין זאת, עלמה כבודה? הֶה?

איזבל.

האדון מררי הוא יהודי אדוק, והוא צוה על בתו לבל תצא במחול עם גבָרים –

כלוב.

הֶה? יהודי ארתדכסי? אבל שמעתי כי “החסידים” אוסרים לבנותיהם לחול רק עם בני ישראל, ועם ה“גוים” הם מתירים. אָה, אני יודע אניקדָטות יפות בענין זה, עוד מעט אסַפר לך, עלמה כבודה. והן פנַי אינם דומים כלל לפני איש יהודי, הֶה? ובכן מותר גם לבת חסיד לָחול אתי, הֶה? זה חדוד יפה – האף אין זאת, עלמה כבודה? – אָה, כל רואַי אומרים לי כי אין טפוסי דומה כלל לטפוס היהודים. האף אין זאת, אדוני הרופא, הֶה?

אסא.

בטפשותך – רציתי לאמר בטפוסך הנך באמת חזון לא נפרץ בין היהודים.

איזבל (אל כלוב).

נמהר לשוב אל האולם, כי כרגע יָחֵל המחול השלישי (יוצאת שלובת זרוע עם כלוב).

מררי.

אלה צעיריך ה“חדשים”. שמַח בהם!

אסא.

אין מביאים ראיה מן השוטים. בוא ואַראך צעירים “חדשים” אשר בהם יוכל ישראל להתפאר. אבל למה לי להרחיק עדותי? הנה בתך גם היא עלמה נאורה ומשכלת, ובכל זאת מה גדולה אהבתה לעמה ולמולדתה! חי נפשי כי יהדותה גדולה מִשֶּלָּךאתה אדוק בחיצוניותה של היהדות, והיא אדוקה ודבֵקה בפנימיותה.

מררי (בנחת רוח).

בתי שתחיה היא בודאי בת ישראל כשֵׁרה, בכל השכלתה. אבל זאת לה, יען כי אני האדון בביתי ולא סמרטוט כיורם.

אסא.

לא, ידידי, לא אדנותך הקשה עשתה את בתך לעִבריה לאומית אמתית, כי אם דעתה הרחבה ואִמה טובת הַשֵׂכל. אתה לא חִנכת את בתך, כי אתה, במחִלה מכבודך, אינך יודע כלל מה הוא חנוך. אתה ידעת רק לאסור את זאת. ובאזהרות ובאִסורים קשים לא נחַבב את לאוּמִיותנו ותורתנו על לב בנינו “החדשים”; ובתך היא גם היא מן “החדשים” – לשוא תעמיד עלַי פנים זועפים, אבל כן הואמן “החדשים” היא בעל כרחך, כי היא נולדה בעת החדשה ובאויר המשכיל של כרך גדול. אבל לאָשרה לא היה לך פנאי לעסוק בחִנוכה, ואשתך החכמה היא לבדה פִתחה וטִפחה את לבה ואת רוחה, והיא, בעזרת מורים נבונים אשר בָּררה בעין יפה ובבינה יתֵרה –

מררי.

מורים בחרתי אני לבתי – אני שורר בביתי –

אסא.

–בעזרת מורים נבונים, הרחיבה גם את דעתה של הדסה ותעורר את שִׂכלה לחקור לתכליתו של כל דבר, ולא להוציא משפט עפ"י חיצוניותו היפָה או המכוערה.

מררי.

למה לי רוב מחקריך? הלא זאת תורת חכמינואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. וכזאת הוריתי אני את בתי. אבל אתם החדשים הולכים רק אחרי החיצוניות היפה, ותוככם נחר. מחולות, תיאטראות וכל תענוגות בשרים – ולנפש אין דואג.

אסא.

לא, ידידי. אתה אינך יודע כלל את “החדשׁים”. אתה יודע רק “חדשים” ממין כלוב ואיזבל שהִתְעַשרוּ מִפְּסֹלת ההשכלה. ואולם המחולות והתיאטראות וכל התענוגים לא יזיקו גם לנפשצריך רק לדעת לָעות דבר, והנפש היפה תדע להשתמש בהם במִדָּה ובשעת הכשׁר. רק טפשים וסרי-טעם ימצאו חפץ במחזות ממעשה “הילנה היפה”, ומה גם להציגו בחג בר מצוה.

מררי.

ולכן אני ממהר ללכת לקרא לְאשתי ולבתי לצאת מזה, לבל תחזינה עיניהן את המחזות והתמונות המנוולות. אני שורר בביתי (שב אל האולם).

מחזה רביעי    🔗

אסא ; אחרי כן עתליה וידידיה.    🔗

אסא.

הנני משחית דברי על אזן לא שומעת. ארתדכס יבש כמררי לא יבין עד עולם כי רק בלב משכילים אמִתים תנוח אהבה וכבוד לַיהדות האמתית ולאומִיותנו. ואולם אין לכחד כי משכילים כמשכילי בית יורם עלולים באמת להשניא את ההשכלה, לא רק על הארתדכסים. (יושב על המרבד בירכתי החדר. עתליה וידידיה באים מהאולם ואינם רואים את אסא).

עתליה.

מדוע זה בוששת לבוא, אדוני הקנדידט? אבל עוד לא העברת המועד. השעשועים העקריים עוד לא הוחָלה. עוד יבאו מַחזות ותמונות חיותבתי תופיע בתור הילנה היפה – אנחנו מחַכים רק עד אשר ילכו להם הקרואים הארתדכסים. הם לא יבינו עד מה בעניני השכלה כאלה, ועוד ידרשו אותם לגנאי.

ידידיה.

צר לי מאד, גבירתי, אבל גם אני אינני מסכים להעלות את הילנה היפה מקִּברה ולפָאר בה חג בר מצוה.

עתליה.

באמת אגיד לך, כי אני ובתי לא חפצנו כלל לָחֹג חג בר מצוה. הן לא חסידים אנחנו! ורק כאשׁר נודע לנו כי גם האריסטקרטים בחוץ לארץ אינם נמנעים לחֹג חג כזה, גמרנו גם אנחנו לעשות במתכונתם. אבל הן צריך לתת תבלין של ההשכלה ואריסטקרטיה בחג כזה, לכל תִּבלט יהדותו יותר מִדּי. (אסא נגש) אַה, הנה אדוננו הרופא. יחַוֶה הוא לנו דעתו בענין זה. הרופא אסא, – האדון ידידיה, קנדידט לחכמת המשפטים.

אסא (אל ידידיה).

עתה הַכֵּרתיך. הלא התראינו לפנים בבית מררי? העוד תזכרני?

ידידיה.

זֵכר איש כמוך לא ימוש מלב.

אסא.

עוד אשוב לשיח אתך. וכעת עלי לשבת על כּסא דין ולחרוץ משפט בדבר השאלה אשר עָרכה הגבירה הכבודה לפָני. גבירתי, כל דבר טוב ויפה בעתו. “הילנה היפה” היא באמת חזיון מלַבב מאד, ובתך הנחמדה בודאי תפליא לעשות בו – אבל בחג בר מצוה אין מקום לענינים כאלה. אני יועץ אותך, גבירתי, לדחות את עריכת המחזות והתמונות לנשף אחר. הן בבית נאור כביתך יֵעָרכו נשפי חשק לעתים לא רחוקות.

עתליה.

בכל חדש וחדש, כמשפט כל האריסטקרטים גם בחוץ לארץ. ומלבד זאת נָחֹג בשבוע הבא את יום הֻלדת בִּתנו –

אסא.

אם כן, הכל טוב ויפה עד מאד! את המחזות והתמונות נִדחה לחג יום הֻלדת בתך, כי אז תהי שעת הכשׁר.

ידידיה.

סלח לי, אדוני הרופא, אם אבוא לחַזק את דבריך בטעם נכבד. במשך השנה שעברה, מעת שהשלמתי חֹק למודי באוניברסיטה פה, הרביתי לנסוע במדינות חוץ לארצנו, ואלמד שם לדעת את דרכי החיים של אחינו הנאורים, האריסטקרטים. וארא והנה בחגי יום הֻלדת נוהגים להעמיד חזיונות ולערוך תמונות חיות; ואולם בחג בר מצוה מסתפקים רק בנאומים מענינא דיומא. ואם יחוג איש חג בר מצוה בחזיונות ותמונות, ילעגו לו בעולמות העליונים כעל אדם שאינו יודע חקות המודה העליונה. ואמנם לא אתפלא כי בבַית נאור ומנומס כביתך, גבירתי, אינם יודעים עדיין את החֹק הזה המקובל בבתי האריסטקרטים בחו"ל – הן חג בר מצוה הוא חג יקַר המציאות, פעם אחת בחיים, ועד עתה עוד לא נזדמן לך. ואולם עתה בהִוָּדע לך הדבר, היִי נא אַת, גבירתי, הראשונה להנהיג את המנהג האריסטקרטי הזה בעיר הזאת, ממֵּך יראו וכן יעשו כל הבתים הנאורים, כי ביתך הוא להם תמיד למופת.

אסא (לנפשו).

שועל ערום הוא הצעיר המִתַּמֶם הזה, והוא יודע לתפוש את הבריות ב“חולשותיהם”.

עתליה.

אכן צר לי מאד כי לא קִדַּמת לבֹא לעירנו. לולא זאת הייתי נמלך בך בדבר החג. בענינים כאלה צריך תמיד לקחת עצה מפי אנשים הבאים מחו"ל. אך כמובן עלי לעשות כחקות המודה של האריסטקרטים. ובכן אין דרך אחרת בלתי אם לִדחות את החזיון והתמונות ליום הֻלדת בתי – אף כי כבר נעשו כל ההכנות.

אסא.

ההכנות לא תפסולנה בלינה. הילנה היפה, זאת אומרת איזבל היפה, לא תִמָּאס גם לאחרי שבוע. לכל היותר יש לחוש פן ירקבו התפוחים – אבל לאבדה זו יש תמורה.

ידידיה.

ואני מומחה קצת בעריכת חזיונות, והנני נכון להיות לעזר לבתך. אולי אמצא מה לִתקון ולהיטיב (איזבל וכלוב באים).

מחזה חמישי.    🔗

הקודמים, איזבל וכלוב.    🔗

איזבל (אל עתליה).

אמי, אנחנו חפצים להחל בעריכת החזיון; הן הקרואים הארתדכסים הולכים ומתפטרים. (רואה את ידידיה) האח, הנה גם אדוננו הקנדידט! שמעתי כי מבַקר קשה אתה, אבל אקַוה כי תשפוט את פעולותינו במדת הרחמים. כי מי ידרוש מדִלֶטַנטים מה שדורשים ממשַׂחקים מלומדים על במת החזיון?!

ידידיה.

חלילה לי מזאת! עלמות יפות עומדות תמיד למעלה מכל בקֹרת.

אסא (לנפשו).

גם הפעם קָלע אל המטרהיָפיה זו “חלישותה” של איזבל.

עתליה.

בתי, חדשות נעשו. בואי ואודיעך הכל (הולכת עם איזבל לירכתי החדר והן מתלחשות).

כלוב.

הֶה? הלא זה ידידיה? האם לא תכירני? כּמה פעמים צחקת על האניקדטות היפות אשר סִפרתי בקהל חברנו? הֶה?

ידידיה.

אמנם הכרתיך, אף כי שֻנֵית לא מעט. שפָמך עשוי עתה בטעם המלך האשכנזי, תחת אשר ביָמַי היה מסולסל בטעם הפולַני. גם הצלחת לרכוש לך קרַחת הגונה מעת הפָּרדי ממך, ומה יש תחת הקרחת?

אסא.

ריקניות איומה!

כלוב.

הֶה? הלא ידעת כי אינני נזיר כמוך. הן לא אמרר את חיי בלמודים יבשים. היש לי צרך בלמודים? בן יחיד אני ו“הזקן” עשיר. הֶה? ועלמות יפות יש בעיר הזאת – אני אומר לכםיפות! והן קורעות אותי פשוט כדגזו מושכת לכאן וזו לכאן, כי מחולל מהֻלל אני. ויש אומרות כי גם טפוסי מלַבב. הֶה? בשבוע הזה השתתפתי בחמשה נשפי חשק. התבינו? האין זאת גבורה?! ובשבוע הבא (מוציא פנקס מחיקו וקורא)ביום א' משתה במחולות בבית אליפז, ביום ב' נשף חשק לטובת הסטודנטים, יום ג' – פנוי עדיין, ביום ד' חג-מסֵּכות בבית קדמיאל, ביום ה' יום הולדת איזבל –

ידידיה.

הנך באמת אחד מגבורי ישראל. (אל אסא) עוד לא אבדה תקותנו, אם יש לנו בעלי-כח-הסַּבל כאלה.

כלוב.

הנני לספר לכם אניקדוטה יפה בענין זה. זה עתה סִפַּרתיה באזני הדסה היפה – זאת אומרת חפצתי לסַפר לה, אבל אביה החסיד הזועף לא נתָנַני לדַבר –

ידידיה (לנפשו).

גם הדסה בזה? ואני עוד לא ראיתיה! הרָאתה אותי? (אל אסא) גם מררי וביתו באו אל החג הזה? –

אסא.

ועוד מעט ילכו מזה, או כבר הלכו מזה, כי מררי נוסע עוד הלילה בדרך רחוקה, לרגלי מסחרו, כנהוג.

ידידיה.

הוא לא שֻנה אפוא כלל. ו – אשתו ובתו? (לנפשו) לרוץ לראותה עתה לא יתכן, פן אעורר חשד.

אסא.

גם הן לא שֻנו. תלמידתך לא נטתה מהדרך הטוב אשר הורית לה.

כלוב.

הֶה? תלמידתך? אֶה, ידעתי כי בהיותך סטודנט נתת לה לקח – אינני יודע באיזו חכמה, אבל בודאי לא בחכמת המחול, כי היא לא תָחול עם גבָרים. זה חדוד יפה, הלא? – אֱמָר נא, ידידיה, מה לִמַּדת את הדסה הנחמדה?

ידידיה (שקוע במחשבות).

אני לִמַּדתי אותה לאהוב את עַמה –

כלוב.

הַהַהַ ! זה למוד משונה של סטודנט לעלמה יפה. לוּ הייתי אני מורה לה, אזי למדתיה גם אני לאהוב – אבל לא את העם. זה חדוד יפה. האף אין זאת?

ידידיה (מתעורר).

הדסה איננה כאחת העלמות מבנות חברתך, אינני מַרשה לך לדַבר בה בקלות ראש! (לנפשו) האם לא הרחקתי ללכת בהתעוררותי זו?

אסא (לנפשו).

המ… כנראה, גם כלוב השוטה קלע הפעם אל המטרה וַיִּגע ב“חולשת” ידידיה. אני מצדי מסכים בכל לב לזווג נאה כזה. (אל כלוב) חדודיך שנונים באמת, אבל גם אני אבקשך לבל תתלוצץ בהדסה, כי נכבדה היא בעיני מאד, וגם קרובה היא לי. (אל ידידיה) הנך רואה, כי סוף כל סוף גם כלוב הוא איש יהודי, למרות טפוסו האשכנזי. כי לולא זאת אזי היתה לו הרשות, וגם החובה, להועידך לַקְרָב, כמנהג סטודנטים, בגלל האִסוּר אשר אסרת עליו –

ידידיה (אל אסא).

אָה, אני יודע את כלוב, כל כחו רק ברגליו, וידיו אינן מלומדות לקרב; ובכלל איננו רע-לב. (עתליה ואיזבל נגשות).

עתליה.

בתי מבטלת רצונה מפני רצונכם, אדוני.

איזבל (אל ידידיה).

זה באמת קרבן גדול מצדי. אבל בשכר זה אדרוש קרבן גם ממך, אדוני. שִׁיר נא לנו שיר, כי קולך יפה כאשר ידעתי; ואני אֲלַוֶה את זִמרתך בפיאַנא.

ידידיה.

אני מזַמר עתה רק זמירות-ישראל, שירים לאומיים, ואינני יודע הֲיִמָצאו אִתך תָּוֵי הזִּמרה.

איזבל.

נגוני בית הכנסת? פוי, כזה לא יתכן –

ידידיה.

אני אומר שירים לאומיים. בעת האחרונה חֻברו בחו"ל שירים ישראליים יפים מאֹד, והם מוּשָׁרים שם בכל בתי ישראל –

עתליה.

גם בבתי הנאורים, האריסטקרטים?

ידידיה.

כן, בבתי האריסטקרטים. זאת היתה עתה למודה בעולמות העליונים. (לנפשו) מֻתָּר להַפריז משום דרכי שלום.

עתליה.

השמעת, בתי? עליך להשתדל ולהשיג את השירים ואת תוי הזמרה. – אכן רק בחו"ל יודעים את כל המודות!

ידידיה (לנפשו)

העוד אראה את הדסה בזה? (אל איזבל) אני אמציא לך את השירים והמנגינות, ואז אשיר בלִויתך.

איזבל (לנפשה).

אַה, הוא רוצה לשיר אתי ביחידות; זה חפצי גם אני. (אל ידידיה בצחוק-חן) אני סרה למשמעתך, אדוני, בכל עת. מאיש נאור וטוב-טעם כמוך אלמד הכל ברצון.

אסא (לנפשו).

הוי, הוי, היא מתנכלת אל לבו, והיא “צרה” מסוכנה מאד – אם גם רק ביפיה. (אל ידידיה) עוד מעט והצלחת לעשות את הגבירה הכבודה ואת בתה לבנות-ציון מצֻיָנות.

כלוב (אל איזבל).

הֶה? מתי נחל את החזיון?

עתליה

עוד מעט אגדך הכל. בוא נא אתי, וגם אַת, בתי, שובי אתי אל האולםכי כל הקרואים נשארו בידי אביך, והוא איננו יודע מנהגי השכלה ונמוסי אריסטקרטים.

איזבל (אל ידידיה).

עוד לי לדבר אתך הרבה. המחול הבא מופנה אצלי. אם תאבה להזמינֵני –

כלוב.

הֶה? את המחול הבא יָעדת לי –

ידידיה (אל איזבל).

אם כן אזמינך אל המחול שאחריו. אבל דעי לך, עלמה כבודה, כי מחולל גרוע אני מאד, וידידנו כלוב הלא פִנק אותך בחריצות מְחולו. (לנפשו) כנראה, כבר הלכה לה הדסה.

כלוב.

הֶה? זה קומפלימנט הראוי לי. הנני לספר לכם אניקדוטה יפה בענין זה –

איזבל (אל ידידיה בחֵן).

לא המחול הוא העיקר, כי אם השיחה בעת המחול. (יוצאת עם עתליה וכלוב)

מחזה ששי.    🔗

אסא וידידיה.    🔗

אסא.

עתה בוא נא, ידידי הצעיר, והגֵד לי איזה הדרך נפלת פתאם אל תוך החג הזה. בבית מררי, למצער, אין איש יודע את דבר מציאותך בעירנו.

ידידיה.

זה שלשה ימים באתי הלום – עד כה לא היה לי פנאי לבַקר בבית מררי, כי בדבַר עסק נחוץ באתי. עסקי הזקיקַני לקחת דברים גם עם יורם, ובהיותי בביתו קרָאני בדרך אגב גם אל החג – ואָבוא.

אסא (לנפשו)

תשובה מלֵאה סודות. כמעט שאני שָׁב מהשערתי הראשונה. (בקול) אביגיל ותלמידתך תשמחנה מאד, וגם תִּבָּעַתנה לא מעט לראותך בזה לפתע פתאם, אחרי עבוֹר שנה תמימה להִפָּרדך מהן.

ידידיה (בשמחה).

האמנם? העוד הדסה – העודן זוכרות אותי?

אסא.

שנה אחת איננה מספיקה למחות זַכר מורה טוב ורֵע נאמן, – הן גם רֵע נאמן היית לבית מררי. אף כי אחרי עזבך את עירנו לא נִכרו עוד אותות רֵעותך; כי מלבד שנים שלשה מכתבים, שקבלו ממך בימים הראשונים להפרדך, נסתם כל חזון ממך.

ידידיה.

ימים רעים באו לי. בקשתי פרנסה, מעמד בחיים. הלא ידעת צרות נפשו של יוריסט עברי – ביחוד של יוריסט כמוניבראשונה היה אבי עשיר מאד, כי על כן נתָנני ללמד חכמת המשפטים, שהיא באמת מן המוֹתרות האסורות – ובאחרית שנות למודי החל מצב אבי להתמוטט, כי על כן שמתי אל ההוראה פני בעודי סטודנט –

אסא

איך אמר המשורר“ומה שְׂשון-איש אם לא אֲסון רעהו”?! אסונך היה לברכה להדסה, כי נתּן לה מורה מצוין. וזאת תהי גם לך לנחמה, כי הוראתך עשתה פרי נחמד.

ידידיה.

אָה, תלמידָתי זו המתיקה לי את מרירות עבודת ההוראה. אבל גם תלמידים אחרים היו לי – ואחרי השלימי חק למודי בהאוניברסיטה שבתי לביתי – והנה אבי רֻשש כָּליל, והקנדידט לחכמת המשפטים היה קנדידט לרָעב. אז החלה מלחמת החיים – עסקים מִקריים אשר לרגלם הרביתי לנסוע בארץ ובחו"ל. במצב כזה בוֹשתי להחליף מכתבים עם… עם בית מררי. אך עתה הוטב גורלי הרבה, ויש לי תקוה כי עוד מעט יוטב עד מאד, ומצבי יהי איתן ונכון. עתה – עתה לא אבוש עוד לראות את – את ידידַי מלפנים.

אסא (לוחץ ידו ברגש).

ידידיך מלפנים דבקו ודבֵקים בך לא בגלל נכסיך החמריים, כי אם בגלל נכסי רוחך ונפשך היפה. (אביגיל והדסה באות מהאולם), אַה, הנה ידידיך מלפנים!

מחזה שביעי.    🔗

הקודמים, אביגיל והדסה.    🔗

אביגיל (אל אסא מבלי ראות את ידידיה).

הננו באות לברכך בלילה טוב, כי הולכות אנחנו הביתה. (אסא מורה בידו על ידידיה).

הדסה (בקול עצור ובהתרגשות).

ידידיה!

ידידיה (בהתרגשות עצורה).

הדסה!

אביגיל (נגשת אל ידידיה ותוקעת לו כפה).

הלא זה ידידנו ידידיה! אורח יקר כזה לא פללתי למצא פה. הדסה! הלא תכירי את מוֹרֵך? (ידידיה והדסה תוקעים כפם זה לזה בהתרגשות ומבוכה).

אסא.

הפגישה הפתאומית הֶעתיקה מלים מפי כֻלכם, לכן אהיה אני המליץ ביניכם. האדון הקנדידט ידידיה בא לעירנו זה שלשה ימים, ובהיותו בבית יורם בדבר עסק, נקרא אל החג – ויבא וימצא גם אותנו כלנו פֹה. – יותר אינני יודע גם אני –

אביגיל (אל ידידיה).

זה שלשה ימים – ורק במקרה התכבדנו לראותך?!

הדסה (אל אסא בהביטה על ידידיה).

אנא, אסא, פַּתֵּה נא את אבי להַרשות לנו להשָׁאר בזה עוד, כי – כי חפֵצה אני –

אסא (לנפשו)

אַהַה, אני מבין. ה“חולשה” היא, כנראה, משני הצדדים. (אל הדסה) בודאי, בודאי – לכבוד האורח.

ידידיה (אל אביגיל)

אמנם חטאתי. אבל יען כי עסקי יזקיקני להאריך ימי שׁבתי בזה, אמרתיאחשוך נא את בקורי בבית ידידַי היקרים למועד מופנה; כי בימים הראשונים לבואי הייתי טרוד מאד. ומחר אמרתי לבַקר בביתך, ולהַלאותכן בדברי, אותך ואת בתך הכבודה, עד שֶׁתָּקוץ נפשכן בי; כי מחר מופנה אני מכל צד.

אביגיל.

למען הראותך כי לא תהיה לנו למעמסה, אבקש ממך להחל את בקורך תכף בזה הרגע, פֹּה בבית זר – הן כלנו פֹּה – ומחר יבוא המשך בקורך – בביתנו. (לנפשה) מררי לא יתעקש לשלחנו הביתה, בראותו את האורח. (מררי בא) אַה, הנה גם אישי.

מחזה שמיני.    🔗

הקודמים ומררי    🔗

מררי.

בֹאנה, בֹאנה, עלי לנסוע כרגע. (אסא מַטֵהו הצדה ולוחש באזניו) ומה בכך? הסטודנט לא יתחמץ גם למחר. (נגש אל ידידיה ותוקע לו כפו) אתה היית הסטודנט המורה לבתי? כן, כן – אתה לא היית כיתר הסטודנטים הריקים והפוחזים – לולא כן לא לקחתיך למורה. – אבל אני נוסע כרגע.

ידידיה.

ה' יצליח דרכך. אקוה לראותך בשובך לביתך, כי אני אשהה פה שבועות אחדים.

אביגיל (אל מררי).

הידעתַ, אישי? אני אומרת להשאר בזה עם הדסה עוד זמן מה, לשיח מעט עם אורחנו שבא לנו בהסח הדעת. הן לא מן הנמוס הוא לנוס מפניו. ואתה הלא תוכל ללכת לבדך, כי כל חפָציך כבר נשלחו אל בית הנתיבות –

הדסה (מתרפקת על אביה).

ואנחנו נשוב הביתה בלוית אסא..

אסא (אל מררי).

והחזיון והתמונות המנוולות לא יוצגו בנשף הזה, כי ידידיה החכם הצליח להשיב את עתליה ובתה ממחשבתן הסכָלה.

מררי.

כזאת עשה הסטודנט? לא יאומן כי יסופר! אכן ראיתי בו כי איננו ככל הסטודנטים, כי לולא כן לא נתַתיו לדרוך על מפתן ביתי. אם כן, אני מכיר לו טובה בשביל כך, וצריך לנהוג בו כבוד מעט. הִשָּארנה אפוא בזה –

הדסה (חובקת את אביה).

מה רב טובך, אבי! לכן בשובך מדרכך, אשַׂמחך – אני יודעת במה!

מררי (אל הדסה בצחוק ערמה).

וברצות ה' אשמחך גם אני במתנה יפה מאד, בשובי לביתי. (נגש אל ידידיה ותוקע לו כפו) שלום לך, אני נוסע. הנך בן-חיל, אני מכיר לך תודה בגלל בִּטול החזיון והתמונות (מתפטר מכלם והולך אל הפתח אשר משמאל).

ידידיה (לנפשו).

אותות ידידותו נכבדים לי מאד. לוּ רק יוּשלם חפצי בדבר המִּשרה!

מררי (אל אביגיל, בעמדו בפתח).

עתה זכרתי כי המדובר אשר הוצע לפנינו בן עירו של ידידיה הוא; כי הן גם הוא מִבָּצרה. שאלי נא את ידידיה על אדותיו – אף שאני בעצמי אָסור, על דרך מסעי, גם אל עיר בצרה לחקור ולדרוש היטב. אבל חקירה מן הצד לא תזיק (יוצא).

אביגיל.

עתה נשיח נא מעט עם ידידנו החדש-הישן. (אל ידידיה) מהעת אשר לא ראינוך שֻנית לטוב – בחיצוניותך. אקוה כי שלום לך בכֹל. (בצחוק) אולי כבר בָּנִית בית בישראל?

ידידיה.

אני שומר פי המלך שלמההכן בחוץ מלאכתך, אחַר ובנית ביתך – ואני עודני עוסק בהכנת מלאכתי בחוץ.

הדסה (לנפשה).

המענה הזה השיב נפשי למנוחתה.

אביגיל.

אקוה כי ההכנות לבנין ביתך לא תכבַּדנה ממך ולא תַּסֵחנה דעתך מבנין בֵּית-ישראל. הלא עודך עוסק בהרחבת הרעיון הלאומי? ואתה אַגיטַטור חרוץ ומצליח – על זאת תעיד תלמידתך.

ידידיה.

אָה, לבתך הכבודה הייתי אני רק המורה העוזר, כי מוֹרָהּ הראשי היתה אִמה. לי לא היה כי אם לשַׁנן לה בדבור-פה את הלֶּקח הטוב אשר נתת לה במעשיך הטובים. וממך, גברתי, למדתי גם אני, אחרי הפרדי מזה, להרחיב את הרעיון הלאומי ע"י מעשים – אם גם במעשים משונים. אני הצבתי לי למטרה את התיהדות “עולמותינו העליונים”, ולתכלית זו אני מגיש להם את הרעיון הלאומי בלבוש הָדר, בבגדים העשוים לפי המודה האחרונה. בכל מקום בואי – ואני סַבותי בערים רבות לרגלי עסקַי – אני משתדל לערוך נשפי חשק בחיצוניות יפה ונעימה, הלוקחת את לב נאורינו המזויפים מכַבדי הקליפה ורודפי התענוגים. אני מעמיד חזיונות ותמונות אשר תוכם רָצוף אהבה ליהדות, ואשר מהם נשקף הרעיון הלאומי בכל הדָרו ובכל נחיצותו. ואני משתדל להַטות לב הבנים והבנות שבעולמות העליונים להשתתף בעריכת הנשָׁפים – וההשתדלות הזאת איננה עולָה לי בעמל כבֵד, כי כלם מקבלים באהבה וברצון את ההזדמנות להראות את כשרונותיהם, האמתים או המדומים, במשחקי תיאטרון, בקריאת שירים או בנִגון – או בכלל כדי להתראות –

אסא.

זאת אומרת, הנך מרַפא את מחלת נאורינו המזויפים בדרכי הרפואה ההוֹמיאֹפַּתִּיתהקולטורה המזויפה היתה בעוכריהם, ובאותה הקולטורה בעצמה הנך אומר להחזירם למוטב. אני, בתוּר רופא הגוף, הנני מתנגד מָחלט להומיאפַתּיה; אבל לרפואת הנפש אולי תועיל, ובכל אופן לא תזיק.

הדסה.

ואני חושבת כי אומנתו, זו תורת המשפטים, לִמדה את אדוננו הקנדידט לאחוז בדרך הזה – ואולי גם אומנות הפדגוגיה שבה עסק שנים אחדות. כי גם היוריסטים גם הפדגוגים אומרים כי צריך להוציא יקר מזולל, ולהשתמש בטבעו של האדם ובנטיותיו לתַקנו ולהיטיבו.

אביגיל.

עברי לאומי כידידנו ידידיה נשען בודאי רק על הפסוקחנוך לנער **על פי דרכו. ** ואולם גם אני אדַמה כי בדברים לא יִוָּסרו נדחי-ישראל. דרשות ותוכחות לא תפעַלנה על לב המתהללים בחכמתם המדומָה, האומריםמי יורה לנו דעה? אין לאנשים כאלה אלא שעיניהם **רואות. ** ואם טחו עיניהם מראות את האמת המרה במחזות החיים, יראו נא אותה בחזון, בתמונות על הבָּמה.

ידידיה.

דבריך נאמרים בבינה עמוקה, כדרכך מאז, גבירתי הכבודה. ואולם אני אינני מתכוון כלל להראותם קָשָה, להראותם את צרות האומה, או את קלונם ושפלותם הם. נשפי חשק כאלה יֵהָפכו להם לחרדה, ואז הלא יִשׂטו מעלי ומנשָפַי. להפך, אני משתדל רק לעַנג את נפשם, להראותם ע"י חיצוניות יפה את הפנימיות היפה שביהדות, את הֲדַר העבר שלנו ואת תקוותינו לעתיד; ורק ברמיזות דקות אגַלה להם את גחכנותם של המתבוללים. ברמיזות כאלה ימצא, כמובן, כל אחד מהם רק את תמונת רעהו – אבל די לנו כי יחֵלו ללעֹג למום אחרים אשר סוף כל סוף הוא גם מום שבהם. – בקצרה, אני משתדל לתת להם תענוגים מועילים ומבריאים, לאומיות בתענוגים.

אסא.

לא למותר היה למסוך מֶסך-רפואה כזה גם לחולי ההתבוללות בעירנו –

הדסה.

כן, כן – לנשף חשק לאומי תערג נפשי. האח, מה יפה יהיה נשף כזה! מה מאד חפצתי להשתתף בעריכתו.

אסא.

אבל הן אַת אינך צריכה לרפואה זו – אין זאת כי רק טובת הכלל חפצֵך.

הדסה.

אָה, גם טובתי אני! בעירנו הנאורה אני מוצאה רק תענוגים שאינם ישראליים, ואני חפֵצה להתעלס פעם בתענוגים שלנו, בחיצוניות יפה שֶׁכֻּלה עברית.

ידידיה.

חפצך ינתן לך, עלמה כבודה. הנה יש אתי חזיון קטן ברוח עברי לאומי, אשר חברתי בעודני סטודנט – אינני יכל לחשבו בין המעשים הטובים שלי – ואותו אני אומר להציג בפעם הראשונה בעיר הזאת, בנשף חשק. פֹּה נולד ופה תהי קבורתו.

אסא.

חמדה גנוזה כזו היתה אתך, ואתה לא גלית לנו אף שמץ מֶנה בכֹל הימים אשר התהלכת אתנו?! ההיתה זאת ענוה או גאוה?

ידידיה.

יותר נכוןגאוה. חשבתי את חזיוני ל“חטאת נעורים”, ואירא מפני בקרת מבַטלת מצִּדכם; כי על כן גם לא הדפסתי אותו. ואולם ברבות הימים נוכחתי, כי אינה דומה קריאה לראִיהחזיון אשר לַקורא לא ישר כלל, יוכל למצא חן גדול בעיני הרואה אותו על הבמה – וכן גם להפך. כי בקריאה אנחנו דורשים תוך נכבד, מזון לשכל וללב; ובראִיה אנחנו דורשים ביחוד רק דבר שהעין נִזוֹנה ממנו. ומחזיוני אני אמנם לא תִמָּלא הנפש, אבל העין תשׂבע.

הדסה.

ואני בטוחה כי בחזיונך יהי תוכו כבַרוֹ. – כמה נפשות משׂחקות בו?

ידידיה.

רק ארבע נפשותשתי נקבות ושני זכרים. את תפקידו של גִּבור המחזה אני לוקח לי.

הדסה.

אמי, הרשיני נא לקחת חבל בחזיון בתור אחת הנקבות. אָה, מה מאד אשמח להשתתף בחזיון לאומי!

אביגיל.

הקשית לשאל, בתי. אני אולי הייתי מסכימה, כי גם אני בטוחה שבחזיונו של ידידנו הקנדידט אין כל דבר האסור (בצחוק) אף כי חִברוֹ בעודו סטודנט –

ידידיה.

אָה, גבירתי, חזיוני כשר בתכלית הכשרות. מחר בבקרי בביתך אתרשה לקראו באזניכן.

אביגיל.

כן, כן – הכל טוב ויפה – אבל אישי, אביך –

הדסה.

אבי? איך יתנגד לדבר טוב ומועיל כזה? הוא אוסר לי רק את הדברים שאינם חביבים גם עלי כל כך – למשל, המחול – כי גם אני אינני מוצאה חפץ גדול ברקודים וכרכורים. אבל תענוג כשר שאני נכספת לו מאד, ושיש בו גם טובת הכלל – כאשר באר לנו האדון הקנדידט – ענג כזה לא ימנע אבי ממני; האף אין זאת, אמי היקרה? – הידעת, אמי? את נשף החשק נוכל לערוך לטובת חברתנו, חברת “עוזר דלים”, כי קופתה ריקה וצרכיה מתרבים. אז יהי הנשף גם לטובת עניי הרוח גם לטובת עניי הממון –

אסא (אל אביגיל).

וב“הכשר” כָּפול כזה יִזכה הנשף גם בעיני מררי. ומלבד זאת הנה הנשף יוכל להֵעָרך לפני שוב מררי מדרכו. (אל ידידיה) כמה ימָּשכו ימי ההכנות לנשף בכלל והבחינות לחזיונך בפרט?

ידידיה.

חזיוני קטן, כאמור; רק מערכה אחת בו. ואחרי אשר אני מקבל עלי את התפקיד הראשי, בטוח אני כי ימי הבחינה לא יארכו. לכל היותר כשני שבועות או שמונה עשר יום –

הדסה (לנפשה).

כנראה ישהה פה זמן רב. לוּ ידעתי בשביל מה בא ומה הוא זומם לעשות לעתיד!

אסא.

ומררי לא ישוב מדרכו אלא לאחרי שלשה שבועות, לכל המוקדם.

אביגיל.

כן הדבר. אבל הענין דורש ישוב הדעת מצדי. (אל ידידיה) כאשר תבוא אלינו מחר נתיעץ בדבר ונראה מה לעשות. (אל הדסה) בכלל אינני יודעת התצלחי למשַׂחקת על הבמה? הן לא נסית בזאת –

הדסה (במבוכה קלה).

מורי הנכבד יעזר לי והוא יַנחני בעצתו. מורה להועיל הוא.

ידידיה (לנפשו).

מה נעמו לנפשי דבריה אלה. לא, לבי לא הִתעַני! (אל אביגיל) עלמה משכלת כבתך הכבודה מוכשרת לכל, ואני אתן לה תפקיד המתאים לרוחה העברי ולחֹם הרגשתה הלאומית – ואז תצליח בודאי. כי דברים היוצאים מן הלב מצליחים בטבעיותם הפשוטה, מכל תחבֻלות התיאטרון. כמובן אקבל עלי ברצון משרת מורה, וגם מומחה אני בעריכת חזיונות. (כלוב בא).

מחזה תשיעי.    🔗

אביגיל, הדסה, ידידיה, אסא וכלוב.    🔗

כלוב.

סלחנה לי, גבירות, ההִפרעתי? הֶה? אבל דבר לי אל ידידי ידידיה. (אל ידידיה ההולך לקראתו) הוי, פוחז! הלא הזמנת את איזבל למחול, והמזומנת יושבת ומחַכה לגוֹאלה, כי כרגע יחל המחול; ואתה מתעלס בחברת הדסה היפה, כמובן בשמירה מעולה, כי הן בת חסיד היא. הֶה? –

ידידיה.

אני מבקש ממך עוד הפעם לבל תדבר בהדסה בסגנון כזה. ועתה לך נא והגד לאיזבל כי כרגע אבוא.

כלוב.

אני הולך – רק אל תאחר. אני יודע אניקדוטה יפה בענין זה –

ידידיה.

את האניקדוטה תספר לי אחרי כן; ועתה לך נא ואני אבוא אחריך כרגע (שב אל המסובים).

כלוב (לנפשו).

חלילה לי מנגוֹע בנחלתו. איש ישר אני. הדסה היא כנראה כֻלה שלו, ואולי כַּלָּה שלו. זה חדוד יפה, הלא? (יוצא).

ידידיה.

כלוב בא להזכיר לי את חובתי! אני הזמנתי את איזבל למחול הבא, כחובת אורח לבת בעל הבית, ובשבתי בחברתכם שכחתי את הזמָנתי –

הדסה (לנפשה).

מדוע אסר אבי עלי לָחוֹל? עתה צר לי על זה מאד.

אסא.

כן לא יֵעשה. ומה גם כי הנך עומד על הפרק ליַהֵד את איזבל ואמה.

ידידיה (בצחוק)

וגם בחזיוני יעדתי לה תפקיד – כרגע אגיד לה זאת, ואל נכון לא תסרב.

הדסה.

גם איזבל תשתתף בחזיון? אַה, שכחתי כי זה דרכך בהתיהדות המתבוללים.

ידידיה.

וגם לכלוב אתן תפקיד – וכידוע לי מכבר הוא משַׂחק אמן, למרות סכלותו.

אביגיל (בקומה).

החברה תהי בלולה עד מאד בחזיונך; אבל לטובת הכלל הכֹּל מֻתר. ועתה מהר ולֵך למלא חובתך, ולנו כבר הגיע זמן ללכת הביתה.

הדסה.

אל נא, אמי! נשוב נא אל האולם ונתבונן עוד בקרואים ובמחול –

אביגיל (בצחוק).

מכיון שנסע אביך הנך נהפכת לנערה קלת הדעת. אך הפעם אעשה בקשתך – לכבוד אורחנו. (הולכת עם אסא אל האולם, ידידיה והדסה אחריהם).

הדסה (אל ידידיה, בקול שפל ומהירות).

איזה תפקיד יעדת לי בחזיונך?

ידידיה.

אַת, אַת תהי- ארושתי. (בצחוק מבוכה) כמובן, בחזיון.

הדסה (במבוכה).

אַה, בחזיון. (לנפשה) אולי אין זה חזון שוא. – (כלם יוצאים).

מחזה עשירי.    🔗

עתליה ויורם (באים מהפתח מימין).    🔗

עתליה.

הכבר עשית דבר לטובת ידידיה?

יורם.

צעדים אחדים כבר עשיתי. כבר דברתי עם שנים מחבֵרַי בועד הבַּנק שלנו; ומחר אדבר עם עוד אחדים מהם. ובאספת הועד, בעוד שני שבועות, נדין על דבר יסוּד הסניף בעיר בָּצרה. ואז אציע את ידידיה בתור דירקטר של הסניף. אני חושב כי אצליח –

עתליה.

אתה חושב כי תצליח? ואני רוצה, אני מצַוה עליך כי תצליח! הן אתה חבר של הועד המפקח על הבנק שלנו, ואם אתם מיסדים סניף של הבנק בעיר אחרת, מי יפקיד דירקטר על הסניף אם לא הועד! התבין?

יורם.

בודאי, בודאי. אבל – אבל הן אני אינני כל הועד, לכל החברים יש דעה, ולנשיא הועד יש דעה גדולה משֶּלנו. וידידיה איננו האחד התָּאֵב למשרה השמֵנה הזאת –

עתליה.

מה לך ולתאֵבים האחרים? בידידיה חפצתי לחתן לנו, ולכן עליך להמציא לו את המִּשרה. השמעת? הוא איש נאור אשר התהלך גם בחו"ל עם כל האריסטקרטים והוא זווג נאה לבִתנו –

יורם.

בודאי, בודאי. אבל – אבל הוא צעיר לימים, וחברי הועד מבַכרים קנדידטים באים בימים למשרת דירקטר –

עתליה.

אבל את הקנדידטים הזקנים לא אבחר לחתן לבתי – השמעת?

יורם.

בודאי, בודאי. אבל – אבל הוא, כמדומה לי, עוד לא גִלה כלל את חפצו – להִתחַתן בָּנו –

עתליה.

התדמה כי הוא מחוּסר השכלה ונמוס כמוך? הוא איש קולטורה, מן האריסטקרטים – כמוני, והוא יודע איך להתנהג בענינים כאלה. הבוא יבֹא אלינו, תכף ביום הראשון, לאמרתנו לי את בתכם!? בתחלה הוא סובב את בתנו באותות אהבה, כדרוש לפי מנהגי ההשכלה והאריסטקרטיה, ואחרי אשר יגמר הדבר עמה, יבא לבקשה מידנו. והאם הֻכית בסנורים? האינך רואה עד כמה כלתה נפשו לאיזבל? הוא הציע לפניה גם לשיר אתה ביחידות. התבין? ואִתי הוא מתהלך בכל סמני חִבה וכבוד – כיאות לאֵם אריסטקרטית.

יורם.

בודאי, בודאי. אבל – אבל גם לבת מררי ולאמה הוא מראה אותות חִבה –.

עתליה.

אכן הנך ריק מכל השכלה ונמוס! ראשית דבר דע לך, כי נאור אריסטקרט מתהלך על כל הנשים בחבה ובכבוד. ומלבד זאת, הנה ידידיה בעודו סטודנט נתן לֶקח בבית מררי שנים אחדות. ואולם רק על לב מחוּסָר-השכלה כמוך תוכל לעלות מחשבה, כי ידידיה הנאור ימצא חפץ בבת חסיד, בבת מררי הארתדכס הקַּנאי. הן הדסה היא נֶחשָׁלה כל כך בקולטורה, עד כי אפילו לָחול עם גברים אסור לה – התבין?

יורם.

בודאי, בודאי. גם יתכן, כי לפיכך עוד לא דִבר אתנו על דבר השדוך – –

עתליה.

השדוך! פוּי, אל תשמיע באזני דבור המוני כזה! שדוך בא ע"י שדכן נבזה, כמנהג החסידים – אבל בתנו האריסטקרטית תּתחַתן מאהבה– השמעת?

יורם.

בודאי, בודאי. רציתי לאמרלפיכך עוד לא דבר ידידיה אתנו על דבר אהבתו, יען כי בראשונה הוא חפץ לבַצר את מעמדו – ע"י מִשרַת הדירקטר – כי הוא בוֹש לבוא בידים ריקות –

עתליה.

נאור אריסטקרט יודע, כמו שאומרים, לצוד שני זבובים בבת אחת. וכן גם אתה בחוֹסר השכלתך מחויב להבין כי לולא חָשקה נפשו בבתנו מכבר, מימי סטודנטותו, אז לא בא לבקש ממך את ההשתדלות בדבר המִּשרה. התבין?

יורם.

בודאי, בודאי. ואנכי אמרתי כי הוא פָנה בדבר הזה אלי, פשוט, יען כי אני חבר הועד.

עתליה.

הרף מהערותיך, חסַר השכלה ונמוס! הִתאמץ לעשות כמִצותי; השמעת? – ועתה אני שָבה אל קרואי (הולכת אל האולם).

מחזה אחד-עשר.    🔗

יורם ; אחרי כן איזבל וידידיה.    🔗

יורם.

כמובן צָדקה אשתי, בודאי בא ידידיה רק בשביל בתי. ואני אמרתי כי בתי היא מין סחורה יקרה שידי הכל ממַמשות בה ואין איש חפץ לקנותה. כמה צעירים סָבבו אותה בכל אותות אהבה, ועדיין לא לֻקחה לאיש. לפי חשבוני יהיה ידידיה ה“נבחר” העשירי אשר בו בחרה אשתי לחתן לבתנו – ואחרית “הבחירות” הלא ראיתי. (איזבל וידידיה באים). הנה הם באים, הזווג לעתיד לבוא! כמדומה לי כי אני הייתי צריך להשתמט עתה, לבל אפריע את התיחדותם. צר לי מאד כי לא שאלתי את אשתי איך עושים האריסטקרטים בשעה כזו.

איזבל.

אַה, הנה אבי! (לנפשה) הוא מפריע תמיד.

יורם (אל ידידיה).

ההתענגת היטב במחול? בתי היא מחוללת מצוינה.

ידידיה.

על כן הייתי לה בודאי למעמסה, כי אני מחולל גרוע מאד –

איזבל.

אבל שיחותיך נעמו לי מאד, והצעתך בדבר החזיון לקחה את כל לבי. עֹנג גדול הוא לי להשתתף במחזה שחִבַּרת אתה. (בזדון) אבל מדוע לא אהיה אני ארושתך?

יורם.

אַהַה! היא תובעת והוא ממאן! אולי כן דרך האריסטקרטים בחו"ל. (אל בתו) * מה את שואלת?

איזבל.

זה אינו נוגע לך – זה על דבר משחק תיאטרון –

יורם.

אַה, על דבר משחק תיאטרון! (לנפשו) מסתמא עוד הפעם מעשה בתפוחים ובת מלכה. (בקול) אולי – אולי יש לכם לדבר עוד על דבר התיאטרון ולא תחפצו לגלות סודכם – אזי אלך לי –

ידידיה (לנפשו).

אב מן המובחר לבת עגבנית כאיזבל. (אל יורם) לא, אדוני. ואולם אני חפצתי לדבר אִתך דברים אחדים –

איזבל (לנפשה).

כל כך מהרה ידרוש את “ידי”! (בקול) אם כן אשוב אני אל האולם, כי את המחול הבא יעדתי לכלוב (יוצאה).

מחזה שנים-עשר.    🔗

יורם וידידיה.    🔗

ידידיה.

סלח לי, אדוני, אם אדבר אתך על אדות עסקים ביום שמחתך –

יורם.

אנא, אנא. עסקיך נוגעים גם לי, והם יביאו גם אותי לידי שמחה. (לנפשו) אני ירא פן אכשול בדברי, שלא כרצון אשתי.

ידידיה.

ידעתי כי רוחך נדיבה וכי תשיש להיות לעזר לאחרים; כי על כן פּניתי אליך ראשונה. אל נכון כבר החלות לפעול למעני.

יורם.

אָה, הכל הולך למישרים. כבר דברתי עם חברי הועד, והם הבטיחוני לעמוד לימינך באספת הועד הבאה –

ידידיה.

ועם נשיא הועד אדבר בעצמי, כי יש לי מכתבי המלצה אליו.

יורם (לנפשו).

על זאת אשמח מאד, כי אם ישיב פניו לא תוכל אשתי לגער עלי. (בקול) אקוה כי שאלתך תנתן לך, ואז נשמח כלנו, כי גם אני וביתי מחכים לזאת בכליון עינים. (לנפשו) לעזאזל! עוד הפעם נבהלתי בפי.

ידידיה (לנפשו)

כלם מחַכים? הדבר חשוד בעיני מאד. (בקול) ידעתי כי לב בני ביתך טוב לי –

יורם.

אשתי ובתי מעריצות אותך מאד. (לנפשו) לא! אני מחויב לברוח מפניו, כי אני מסכיל לעשות בדברי יותר ויותר. (בקול) עתה עלי לשוב אל קרואי; התלך גם אתה אל האולם? כמדומה לי כי בתי חפצה להמשיך שיחתה אתך בדבר התיאטרון –

ידידיה.

כרגע אשוב אל האולם – אני חפץ לנוח מעט מעמַל המחול. אני מודה לך מראש אל השתדלותך למעני.

יורם.

למה זה תודה? הן אני משתדל למען כלנו. (לנפשו) זהו, למצער, דבור הנשמע לפָנים שונות. (יוצא)

מחזה שלשה עשר.    🔗

ידידיה ; אחר כן אביגיל, הדסה ואסא .    🔗

ידידיה.

הדברים הולכים ומתבררים – לא לפי רוחייורם ואשתו אומרים לקנות אותי במחיר ההשתדלות . מה נבזה הדבר מצדם! מצדם?! ומצִּדי אני? אני מתאמץ להשיג משרה הגונה, בהשתדלות יורם, למען תהי לי הצדקה לבקש לי את הדסה מאת אבותיה, כי גאוָתי תמנעני מגשת אל מררי בידים ריקות – ובינתים אני מביא את יורם ואשתו לידי טעות! אבל האם אני אָשֵׁם בטעותם הנלעגה? הן אני לא נתתי להם כל תואנה לטעות כזו. אני לא רמזתי להם אף רמז קל כי אני חושב “מחשבות” על בתם העגבנית. ולא פשעי ולא חטאתי הוא, אם מבלי כל נסבה מצדי החלו הם לחשוב מחשבות עלי. ואמנם זה דרך עתליה ואיזבל לארוב לנפש כל רַוָּק אשר יִקָּרה להן. – ומלבד כל זאת נודע לי כי השתדלותו של יורם איננה שׁוָה הרבה, ואם תנתן לי המשרה – אז לא לו אהיה חיב להודות על זאת. ואולם אם יחל יורם ואשתו לתבוע בפה, אז אמחול על שתדלנותו ואשען על יכלתי לבדי, כי בי בעזרתי. – אַה, הנה חמדת נפשי (אביגיל, הדסה ואסא באים).

אביגיל.

היֵה שלום, אדוני, אנחנו הולכות הביתה –

ידידיה.

הרשיני נא, גבירתי, ללַותכן עד ביתך –

הדסה.

כן,כן. עוד לי לדבר עם האדון הקנדידט על אדות נשף החשק אשר הוא זומם לערוך.

אביגיל.

על דבר הנשף ידבר מחר בבַקרו בביתנו – כאשר אמרתי. ובהלויה אין לנו צרך, כי אסא הולך עמנו. (אל ידידיה בצחוק) ואתה, אדוני, טוב תעשה כי לא תדאג לפרט ודאגת לטובת הכלל. השאר פֹה, והוסיף לעבוד את עבודת ההתיהדות אשר החִלוֹת בחג הזה, כאשר סִפר לנו אסא. הן כר נרחב לעבודתך בנשף הזה.

ידידיה.

פקודתֵך אשמור לעשות, והנני להשָׁאר בזה לטובת הכלל –

אסא.

ואנחנו נמהר ללכת לטובת הפרט, כי אני עיף ושומם מאד מהחג הזה . (ידידיה הולך לשַלחם עד הפּתח משמאל. אביגיל ואסא יוצאים; הדסה עומדת תחתה ליד הפתח ותוקעה כפה לידידיה, והוא מגיש ידה למו פיו).

הדסה (בהשיבה את ידה).

זה לא נחוץ לטובת הכלל –

ידידיה.

אבל לטובת הפרט. – (הדסה נשמטת וממהרת לצאת) אחרי שתי שָנים של אהבה מסֻתרת, נשיקת-יד – אחת וגם היא לא הצליחה!

(המסך יורד)

 

מערכה שניה.    🔗

חדר בבית מררי. פתחים מימין ומשמאל ובאמצע. שלחן לכתיבה וארון ספרים מימין. שלחן עגול, כסאות ומרבדים משמאל.

מחזה ראשון.    🔗

הדסה; אחרי כן אביגיל.    🔗

הדסה (אוחזת גליון בידה ומתהלכת).

לא פללתי כי מוכשרת אני ככה למלאכת המִּשחק. האמנם צדקו האומרים כי לנו היהודים יש כשרון מיוחד להתחפש? אמנם כבר נסיתי בהתחפשות, כי בשתֵּי שנות אהבתי לידידיה הבינותי להסתיר רגשותי עמוק בלבי, עד כי לא עלה על דעת איש לחשוד אותי במה שיש בי – וגם ידידיה בעצמו לא ידע את לבי עד לפני ימים אחדים. ואיך יכלתי לגלות לו את לבי, בטרם ידעתי מה תחוש נפשו הוא? הן גם הוא התחפש בכל הימים אשר היה לי למורה. – אל יֵחָשב לי הדבר לעון, אבל לבי יסיתני בספק אולי לא היתה מתחבבת עלי ככה תורתו הלאומית, לולא התחבב עלי המורה בעצמו תכף בראשית ימי הוראתו. אבל למה ארשיע את נפשי? האם ידידיה עָשַׂני לעבריה לאומית? הן אמי היקרה חִנכה אותי תמיד ברוח העברי האמתי. לכן נַהפוך הדבר לפיכך התחבב עלי ידידיה, יען כי לִקחו התאים עם מַשאות נפשי מכבר, כי בו מצאתי עברי לאומי כחפצי וכמחשבותי. – אבל מה תהי אחרית אהבתנו? אני אוהבת אותו כמו שהוא, אבל אבי? היאבה לתת אותי לאיש שאין לו אלא חכמתו, חכמה שאינה מחיָה את בעליה? אמנם לידידיה יש תקוה, אבל מי יודע התבא תקותו? – אך מה לי ולתקוותיו? הן בת יחידה אני להורים עשירים, וידידיה חרוץ ומשכיל, ובכסף אבי יכין לשנינו מעמד הגון בחיים. (אביגיל באה בפתח האמצעי). הנה אמי – עוד לא אערב לבי לגלות לה אהבתי.

אביגיל.

מה זה תדברי ככה בקול?

הדסה.

אני – משננת את תפקידי.

אביגיל (בצחוק).

אם תפקידך איננו שגור עדיין בפיך, אין לך עוד תקנה, כי הן מחר בערב יֵעָרך הנשף והחזיון.

הדסה.

אבל קודם לכן תהי הבחינה האחרונה; עוד מעט יֵאָספו כלם בביתנו, ואז אוכל עוד לתקון מעֻוָת.

אביגיל.

הבא מכתב מאביך?

הדסה.

לא, היום לא בא מכתב. אבל הן במכתב שהגיע שלשֹׁם הגיד אבי כי בוא יבא ביום השלִשי, והיום יום הראשון בשבוע.

אביגיל.

כן הדבר. ובכל זאת אני רוגזת מעט. הן אביך הסכין לכתוב אלי כמעט בכל יום. – ואולם אני הולכת עתה לשים עין על הכנת ארוחת הצהרים, כי הן כל המשתתפים בבחינה יאכלו אתנו לחם (יוצאת מימין).

מחזה שני.    🔗

הדסה; אחרי כן ידידיה.    🔗

הדסה.

למה לא אגלה את לבי לאמי היקרה? הן תמיד התהלכתי אִתה כעִם רעיה נאמנה, וממנה לא כסיתי דבר, כי כן חִנכה אותי. אמנם ידידיה מאן לגלות להורַי את מחשבותיו עלי בטרם יקבל את המשרה – כי הוא בוש לגשת אליהם בידים ריקות, פן יחשדוהו – פוי, מי זה יחשוד נפש יפה כמֹהו? אך גאוה נפרזה היא מצדו. – ואם לא תנתן לו המשרה, הבגלל זאת יבא הקץ לאהבתנו? לא, אני לא אתנהו לנסוע מזה – (ידידיה בא) הנהו!

ידידיה (ממהר אליה ואוחז בשתי ידיה).

שלום לך בת ציון, חמדת נפשי!

הדסה (מחלצת ידיה מידיו, בצחוק).

אל נא בהתלהבות, מורי הנכבד! לבת ציון לא יאתה ידידות סואנה כזו. ואזנים לכותל, ואולי גם עינים – ועד כה אינני ארושתך אלא בחזון.

ידידיה.

אמנם כן. דמיוני הרחיק ללכת. עוד אינני יודע היֵאָמנו גם בי דברי המושלים, כי במת החזיון היא רמז לעולם המציאות. היום הרַת עולמי, היום יחליט ועד הבנק למי תנתן משרת הדירקטר של הסניף

הדסה.

אל נא תתרגש ככה! עולמך לא יחרב גם אם לא תבוא תקותך זו. אסור לעברי לאומי להיות קצר-רוח. גם הרעיון הלאומי מוצא מכשולים בכל פנות שאנחנו פונים; ואם בראשונה תִכָּזב תקוה זו או זו, האם עלינו לאמר נואש או להוסיף לחכות – ולפעל?

ידידיה.

צדקת, ידידת-נפשי. פתגמנו הלאומי הוא אם יתמהמה חכה לו. וגם אני לא למעמדי החמרי אני דואג; הן זה עתה יצאתי המערכה למלחמת החיים, ואם פעם ושתים אֶנָּגף – עוד לא אבדה תקותי להתגבר ולנַצח. אבל דואג אני, פן – פן בהמשך ימי המלחמה יִוָּדע לי לפתע פתאם כי אין לי עוד על מה להלחם – כי אם אַת, משאת נפשי, תֹאבדי ממני – –

הדסה.

אני – אני אחכה לך עד עולם.

ידידיה (אומר לאחוז בידה, והיא נשמטת מפניו).

באהבתך בטוחה אני. אבל אבותיך לא יתנוך לחכות בלי כל סבה.

הדסה.

אני אגיד להם את הסבה!

ידידיה (בחפזון).

אל תעשי זאת! לא אבה כי יחשוב אביך – כי יאמרו הבריות שחשקה נפשי בהון אביך –

הדסה (ברגש).

איש לא יחשוב עליך כזאת. האם חק הוא כי בת עשירים מחֻיבת להנשא דוקא לעשיר? למי כל הון אבי אם לו לבתו ול–ולבחירה?! גם בת כלבא שבוע נשאה לר' עקיבא, והוא היה אז רועה צאן ולא קנדידט לחכמת המשפטים.

ידידיה (בצחוק).

אמנם לר' עקיבא היו באחרונה עשרים וארבעה אלף תלמידים, ולי יש רק תלמידה אחת, אהובה ונעימה – אבל שקוּלה היא בעיני כנגד שלשים אלף. – לא, הדסה היקרה, אביך לא יתנך לאיש שחכמתו מרובה ממעותיו. וגם אם יֹאבה – אֵבוֹש אני – –

הדסה.

גם אני מֵאומת הבישנים, אבל אינני רואה כל בושה וקלון בזאת. האם מֻתר לאהוב רק בנות עניים?

ידידיה.

אמרי לי בעל גאוה – אבל כן אנכי עמדי. ואם לא אשיג את המשרה –

הדסה.

האמת אגיד לך שאינני חפצה כלל שתשיג את המשרה – אחרי אשר שמעתי מפיך כי יורם משתדל גם הוא לטובתך.

ידידיה.

בַנתי לרֵעך, חמדתי. אבל אל נא יהי לך הדבר הזה לפוקה; עם יורם אינני מדבר עוד כלל בענין הזה. כל דברי היו בעת האחרונה רק עם נשיא הועד ועם אחדים מהחברים שהשפעתם גדולה באמת – אבל מי יודע? יש רבים התאֵבים למשרה זו. הוא אשר אמרתי היום הרת עולמי –

הדסה.

אחת היא לי התנתן לך המשרה אם לא – אני לך ואַת לי (תוקעת לו כפה; ידידיה אומר להגישה לפיו, הדלת האמצעית נפתחה וכלוב נראה בפתח, הדסה משיבה ידה בחפזון ואומרת) ראה, הלא הזהרתיך אזנים לכותל!

ידידיה.

ואיזה אזנים! אזני חמור (הדסה קוראה בגליון).

מחזה שלישי    🔗

הקודמים וכלוב    🔗

כלוב.

הֶה? הנכם עושים את הבחינה שניכם לבדכם? אַה, אַת, עלמה כבודה, מפליאה לעשות בתפקידך; זאת ראיתי תכף בבחינות הראשונות. לוּ הייתי אני חתָנך על הבמה, אזי הִמשכתי את תפקידי גם במציאות. חדוד יפה, הלא?

הדסה (לנפשה).

הנבואה נתנה לשוטים. (אל כלוב) אבל מי ידמה לך? הן אתה בתפקידך מגשים את הסטודנט קל הדעת בטבעיות נפלאה. אכן משַׂחק אמן אתה.

כלוב.

יען כי תפקידי מתאים אל קלות דעתי בחיים, הֶה? אבל הידעת, ידידיה? מהעת אשר השתקעתי בחזיונך התעוררו בי מחשבות. החקירה העמוקה איננה אמנם אומנותי; אני אוהב חיים, חיים בּתענוגים – והיהודים נחשבו תמיד בעיני כעם השונא את החיים, את היֹפי, את טוב הטעם. הצרמָניות הדתיות שלהם יבשות ונלעגות כל כך! אָה, אני יודע אניקדוֹטות יפות בענין זה, עוד מעט אספרן לכם. – אבל מה זה חפצתי לאמר לכם? הֶה? כן, כן – חזיונך, ידידיה, הראַני את היהודים במראה מלבב מאד – ביחוד היהודים הנקראים “לאומיים” בפיך. אינני חפץ לחקור לדעת את מחשבות הלאומיים, אבל – אבל אנשים חיים הם, הם חפצים להנות מטוב החיים, ותענוגיהם לוקחים גם את לבי. אתם קוראים להם “תענוגים עבריים” – אבל תענוגים הם תענוגים, ובאלה חפצתי.

ידידיה.

זאת היא הַתְחָלת ההתיהדות של נאורינו המזויפים, עפ“י השטה החדשה אשר בחרתי (אל כלוב). ראה נא, ידידי, הנה באת עד תכלית רעיון הלאומיות, למרות שנאתך למחקרים עמוקים. יפה אמרת; אנחנו הלאומיים חפצים בחיים בחיי העם כֻּלו ובחיי האיש הפרטי. אנחנו נלחמים כנגד החפץ האוילי של “גדולינו” האומרים להמית את עממותנו להַבליע ולהַטמיע אותנו בעמי הארץ; ואנחנו נלחמים גם כנגד החפץ האוילי של”חשוכינו" האומרים להמית את האדם שביהודי לטובת חזוק היהדות המדומה שלהם. עָם אנחנו, עם אשר לו תכונה מיוחדת, יתרונות מיוחדים ומגרעות מיוחדות, והשקפות-חיים מיוחדות – השקפות טהורות, אבל אנושיות לא השקפות של מלאכי מרום, כי אם של אנשים כשרים, של אנשי מדות. לכן אנו חפצים ודורשים כי יתפתח עמֵּנו, כי יתפתח כל איש יהודי, לפי תכונתו הטבעית, הלאומית. אנחנו חפצים לעשות כמתוקנים שבכל עם ולקחת את הטוב שבהם, למען מלא את חסרונותינו; אבל איננו חפצים לעשות כמקולקלים שבהם ולאַבד את יתרונותינו ע"י קַבָּלַת מדות גרועות ומנהגים מקולקלים אשר שֵׁם “קולטורה” נקרא עליהם שלא בצדק.

כלוב.

הֶה? כמדומה לי שאני מבין היטב לרעך. ואף שאני בעצמי אוהב לפעמים לעשות כמקולקלים שבהם, בכ"ז חביבים לי מאד אותם העברים הלאומיים בתמונה שתֵּאַרת לפני – כי תענוגים אנושיים דורשים גם הם. ולמה לנו להתענג דוקא בחברת אחרים ובמתכונת אחרים, אחרי שיש לנו כל מכשירי התענוגים?! בנות ישראל נאות הן לכל הדעות. למה תצחקי לי, עלמה כבודה? אם תקניטיני, אֹמַר כפי הדבור הרגיל המסובים בזה יוצאים מן הכלל. הֶה? חדוד יפה, הלא? אבל אשובה לעניני. אני לא בקשתי תענוגות מעולם מחוץ לתחום היהודים, כי מצאתי הכל בקרב עמנו. רק זה לא כבר נוֹאלתי לבקש קרבת אחרים השתדלתי להיות לחבר לאגודת הסודנטים האשׁכנזים. והם, הידעתם? הם השיבו פני ולא קבלוני. הֶה? זו נבלה, שערוריה! הן טפוסי הוא כמעט טפוס אשׁכנזי, הלא? ומחולל מצוין אני, וגם בַּשְׁתִי אינני מן המִתְרפים; ובחקירות עמוקות אינם עוסקים גם הסטודנטים האשכנזים באספותיהם – הֶה? והם לא קבלוני! הנבלה הזאת עוררה מחשבות בלבי. עד כֹה לא ספרתי הדבר לאיש – כי בושתי; אבל לכם אני מספר, כי אתם יהודים לאומיים.

הדסה.

האניקדוטה הזאת איננה יפה כלל; אך יתרון גדול לה, כי היא לקוחה מן המציאות, מהחיים. אבל צר לי מאד כי לא ספרת את הדבר בכל הבתים אשר אתה מבקר בהם, למען ישמעו ויקחו מוסר. כי הן בבתים ההם רודפים אחרי הכבוד להיות זנב לאריים.

כלוב.

הֶה? כן, כן. אני יודע אניקדוטה יפה בענין זה, אניקדוטה לא בדויה אחד מחברַי באוניברסיטה המיר דתו, למען יקובל באגודת הסטודנטים האשכנזים, – וסוף כל סוף לא קבלוהו, באמרם המומר גם הוא יהודי! עתה נשאר האמלל קֵרֵחַ מכאן וקרֵח מכאן; כי בהִוָּדע הדבר לאביו העביר נחלתו ממנו, ויחדל משלוח לו את כסף-החֹדש. אָה, עִם “הזקנים” אסור לצחק בענינים כאלה. הֶה?

ידידיה (אל הדסה).

לדאבון לִבֵּנו יש “זקנים” בעולמותינו העליונים המביטים בעין יפה על “צחוק” כזה (אל כלוב). עתה ידיעתי מפני מה לא סִפַּרת את מִקרך הרע לחבריך ולמַכריך, כי יראת פן ייעצוך לעשות כמעשה החבר שזכרת – ואז הלא יקפוץ “הזקן” את ידו ממך.

כלוב.

אֶה, איך תוכל לחשדני בזאת! אמנם קל הדעת אני, אוהב תענוגים אני – אבל איך אגרום לאבותי צער כזה?! והאם חסר-תענוגים אני בהשארי במחנה ישראל? הֶה? לא, לא! הנני תמים דעים עמכם, העברים הלאומיים, ביחוד בדבר התענוגים העברים (אביגיל באה).

מחזה רביעי    🔗

הקודמים ואביגיל.    🔗

אביגיל.

שלום לכם, אדוני. הנכם עוסקים בבחינה בשים לב, – בטוחה אני כי הנשף יצליח, והֶעשַׁרתם גם את קופת הצדקה.

הדסה.

עוד לא החִלונו את הבחינה; אבל האדונים משִׂיחים בדבר רעיון הלאומיות. הידעת, אמי? האדון כלוב הולך ומִתיהד.

אביגיל.

אם ככה גדלה פעולת ידידנו הקנדידט עוד לפני עריכת הנשף העברי, מה מאד תִּשגא אחריתו! צר לי מאד כי אין לי עתה פנאי לקחת חבל בשיחתכם המלבבת – עוד מעט אֶפָּנה ושבתי אליכם. ואחרי אשר הבחינה עוד לא הוחָלה, הנני קוראה לך, בתי, לעזרתי בענין ביתי. האדונים יסלחו לנו – כי צריך לדאג גם לצרכי החֹמר (אביגיל והדסה יוצאות מימין).

מחזה חמישי.    🔗

ידידה, כלוב.    🔗

כלוב.

טוב מאד כי נשארנו שנינו לבדנו, כי דבר נכבד לי אליך.

ידידיה.

הידעת, כלוב? הנך טעון בדיקה פן נֶחלפת באחר. כל דבריך וכל מנהגך היום הם שלא כדרכך תמיד. אתה – ודבר נכבד!

כלוב.

אל נא תצחק לי. הדבר נכבד מאד. הלא כבר הגדתי לך, כי בימים האחרונים התעוררו בי מחשבות – מחשבות עמוקות והקדמות ארוכות. בקִצור, אני נוכחתי כי אני – אני אוהב את איזבל.

ידידיה.

זאת תהי, אל נכון, אהבתך החמש עשרה או העשרים!

כלוב.

הֶה? אני אוהב חיים, אוהב תענוגים. ולמי יאָתה קלות דעת אם לא לבני הנעורים? הֶה? אבל – לכל עת. פתאם זכרתי כי כבר מלאו לי עשרים ושמונה שנה. הלעולמים אהיה סטודנט? הֶה? גם “הזקן” דוחק ומשַׁחרֵני מוסר במכתביו. לכן אמרתי הגיע זמן להָשלים חק למודי; ואם לא אשלים – גם אז אין הצרה גדולה כל כך. הֶה? “הזקן” עשיר, ואני יחיד לאבותי. אבל את איזבל אני אוהב – באמת ובתמים.

ידידיה.

זה אות כי טעמך טוב מאד, כי באמת היא עלמה יפה.

כלוב.

הֶה? האף אין זאת? ומחוללת מצוינה היא, ובפיאנא תפליא לעשות במנגינתה. ובכלל היא נאה לי ואני לה שנינו אוהבים חיים, שנינו אוהבים תענוגים, ושנינו בני עשירים –

ידידיה.

זה זווג נאה באמת. ובכן, בַּקש את ידה מאבותיה ובודאי לא ימנעוה ממך, וגם אביך הלא יסכים. (לנפשו) הלואי שאהיה אני בטוח ככה בהסכמת מררי!

כלוב.

הֶה? האף אין זאת? אבל – הידעת? הדבר הוא כן אני מתהלך בבית יורם זה כחצי השנה. איזבל ואמה הֶראו לי כל הימים אותות חבה. אולי בגלל טפוסי האשכנזי, הֶה? אבל זה שבועות אחדים, מעת אשר באת אתה הֵנה, היתה רוח אחרת אתן. הן – הן מדברות רק על אדותך וכמו סר לִבָּן מאחרי. אָה, אני יודע כי אתה לא תתחרה עִמי – כי לבך נתון לאחרת, לארושתך בחזיון – אל נא תקצוף עלי! אם לא תאבה לא אגַלה סוֹדך – אבל אותי לא תונה, הֶה? ובכן אבקש ממך להשיב לי את לב איזבל. הדבר תלוי בך, כי השפעתך עליה ועל אמה גדולה מאד. הֶה?

ידידיה (לנפשו).

זו הצעה טובה ויפה מאד. כבר באה העת להשיבן מִטָּעותן. (אל כלוב) בכל לבי אעשה בקשתך, ומה גם כי הדבר נָאֶה באמת לשני הצדדים. (בצחוק) ובהיות איזבל לך לאשה תַעש גם אותה לעִבריה לאומית, כי “גרים” כמוך משתדלים בקנאה לגייר גם אחרים.

כלוב.

הֶה? הדבר הזה לא יכבַד ממני, כי איזבל ואמה כבר החלו גם הן להתיַהֵד, ע"י השפעתך. למען מצוא חן בעיניך. הלא ראית כי חזיון “הילנה היפה” לא העמד גם ביום הולדת איזבל, יען כי ראו שאינו לפי רוחך. ועל זאת אמנם קצפתי מאד, כי אני מפליא לעשות בתפקידו של פַּריס. אבל סוף כל סוף צדקת אתה, כי גם אני נוכחתי באחרונה שלא יפה לעלמה הגונה להתראות בתור “הילנה”. הֶה? מותר לבחורים להתהולל כשהם בינם לבין עצמם – הן כזאת לא יאסרו “הלאומיים” – אבל בת ישראל בתור הילנה, זה אינו באמת לפי תכונתנו הלאומית. הֶה? הלא כן אמרת?

ידידיה (תוקע לו כפו).

אכן רואה אני כי לבך טהור, למרות הוללות נעוריך. שמח אני לראות כי דברי מצאו מסלות בלבבך. אני מודה לך על זה.

כלוב.

ואני מודה לך על ההבטחה שהבטחתני לעשות בקשתי בדבר אהבתי. אתה תצליח, הֶה? אתה תצליח בכל, גם ליהד את עולמותינו העליונים, כי איש נחמד אתה ודבריך מתקבלים על הלב – ביחוד על לב הנקבות, הֶה? (איזבל באה דרך הפתח האמצעי). אַה, הנה איזבל.

מחזה ששי.    🔗

הקודמים ואיזבל.    🔗

איזבל.

סלחו לי אדונַי, כי אֵחרתי לבוא. אתה, אדוני הקנדידט, בודאי לא תקצוף עלי, בדעתך כי רק למענך התמהמהתי; כי שננתי על הפיאנא את המנגינה לשירך הלאומי אשר לִמדתני. אָה, השיר והמנגינה מוצאים חן בעיני. ובאיזו הַטְעָמה אתה מזמר אותו! אני חפצה ללַוֹת את זמרתך בפיאנא, כאשר תשיר את השיר מחר בנשף חִשקנו.

ידידיה (לנפשו).

ואני כבר בחרתי בהדסה למְלַוָה. אבל לטובת ההתיהדות –! (אל איזבל) בכל לבי אקבל הלויָתך, כי מנגנת מצוינה אַת, כאשר אָמַר לי ידידנו כלוב – אף שאין לסמוך על דבריו, כי הוא נוגע בדבר, כי מדי דברו בך הוא כמדבר מתוך האש –

כלוב (לנפשו).

הוא מתחיל את הדבר בחריצות. צריך לתת לו מקום להוסיף לפעול שלא בפני. (בקול) הֶה? הידעתם? אני – אלך אל החיט להאיץ בו להביא את מלבושי הנחוץ לתפקידי. כרגע אשוב. הן גם מלבד זאת לא נוכל להחל את הבחינה, כי הדסה עודנה עסוקה בעניני הבית. (אל ידידיה) הֶה? הלא תבין –?

איזבל (לנפשה).

כנראה מקנא ידידיה אותי בגלל כלוב. זה משוש דרכי להעיר קנאה. (אל כלוב) אבל אל תתמהמה – (כלוב יוצא).

מחזה שביעי.    🔗

**ידידיה ואיזבל.    🔗

איזבל.

יודעת אני כי לב כלוב טוב לי מאד, והוא באמת בן-חיל בבחינות רבות. (לנפשה) ישמע ויוסף קנאה.

ידידיה.

כן, טוב-לב הוא באמת, גבר אשר יצלח לכל – ובכשרונותיו החברתים אין דומה לו. אין כל ספק כי הרבה לבבות יחמדוהו.

איזבל.

גם בעינַי הוא מוצא חן, (בצחוק ערמה) כל זמן שלא יצליח אחר למצא חן בעיני יותר.

ידידיה (בתמימות)

למה לך להאביד תקות רבים בהיות לאל ידך לאַשר את האחד?!

איזבל (בהורידה ראשה כמתבוששת).

אָה, אינני רָעַת הלב; ואם יש לאֵל ידי, אולי לא אמנע – אם באמת יחשוב לו האחד לאֹשֶר –

ידידיה.

אני אומר לך הוא יאֻשר מאד לשמוע דברי נחומים כאלה מפיך. הוא אוהב אותך בכל לבו. אני שערתי זאת מכבר, אבל היום נודע לי הדבר בהחלט – כי זה עתה גִלה לי כלוב את כל לבו –

איזבל (לנפשה).

אַה, לא זאת היתה כַוָנתי; הנה נלכדתי במוקשי. (בקול) ואתה, אדוני, חפץ להיות שליח האהבה בין כלוב וביני? זהו מְרום אִי-הָאֲנִיוּת – ואני דמיתי כי המַּלְאֲכוּת הזאת תכבד מעט ממך –

ידידיה (לנפשו).

המתפלל על חברו הוא נענה תחלה! (בקול) אני, בתוֹר עברי לאומי, מקיים באמת ובתמים את מצוַת תורתנו ואהבת לרעך כמוך. מה שהייתי דורש לי, זאת אחפוץ לתת לרעי. לולא היה לבִי נתון לאחרת, משכבר הימים, אזי חשבתי לי לאֹשר גדול להטות אלי את לב איזבל היפה והנאורה. ועכשיו שאני לא אוכל עוד לזכוֹת לה, יען כי לבי איננו עוד ברשותי – אני חושב לי לחובת עברי לאומי להמציא את האֹשר הגדול הזה לרעי, אשר נפשו קשורה בנפשך.

איזבל.

המֻתָּר לשאול מי היא המאֻשרת שהצליחה לקחת לבבך? אמנם אלַי דבר יגֻנב אל אדות תלמידתך – אבל לא אאמין לשמועות –

ידידיה.

הן לא השֵׁם הוא העיקר, וגם אינני יודע הַתְאֻשר אהובתי בי, כי יש בי חסרונות רבים, אשר ברבות הימים לא תוכל גם האהבה לכַסות עליהם. ואולם אַתְּ, עדינה, תהי מאֻשרת בכלוב, כי טוב לב הוא, נוח להִכָּנע – מלבד אשר בן יחיד הוא לאיש עשיר מאד. ולַכל לראש – הוא אוהב אותך אהבה עזה.

איזבל.

את מעלותיו של כלוב ידעתי מכבר; גם אהבתו לא נכחדה ממני. ואמנם הִשכיל לִבחוֹר בשָׁליח שֶׁקָּשה להשיב פניו. (הדסה באה).

מחזה שמיני.    🔗

הקודמים והדסה .    🔗

איזבל (לנפשה).

היא צָדה את נפשו. – והן אני יפה ממנה. אך הנעשה אין להשיב – ובכלוב אין לי להתבַּיֵש בַחברה.

הדסה.

אַה, שלום לך, איזבל! עתה מופנָה אני מכל עסקי, ואני נכונה לבחינה. אבל איה כלוב? לא ידעתי כי אפריע אתכם בשיחַתכם הפרטית. אני דִמיתי כי כלוב עודנו פֹה. אם יש עוד דברים ביניכם, הנני לסגת אחור.

איזבל (לנפשה).

היא בטוחה כל כך באהבתו, עד כי גם צל קנאה לא יָעִיב אותה. (בקול) אָה, השיחה לא היתה מלַבבת עד מאד, ואני מודָה לך כי הפסקת אותה.

ידידיה.

דִבַּרנו על אדות כלוב. הוא הלך מזה וכרגע ישוב.

הדסה.

הַהגדת לאיזבל את דבַר המחשבות אשר התעוררו בכלוב?

איזבל (אל ידידיה).

מה? האם גִלה לך את אהבתו בפני הדסה?

ידידיה (אל איזבל, חרש).

לא! (בקול) כלוב הודיעָנו כי הרעיון הלאומי התחבב עליו מאד. (אל הדסה) אבל היָדַעַת, עלמה כבודה? גם העלמה איזבל דבֵקה ברעיוננו; היא הציעה לפני ללַוֹת בפיאנא את השיר העברי הלאומי אשר אשיר מחר בנשף החשק.

הדסה.

על זאת אשמח מאד. התיהדות איזבל תַּעש רשׁם גדול בעולמותינו העליונים.

איזבל.

מדוע לא? יהדות יבֵשה וחשוכה זרה לרוחי. אבל יהדות יפה, נאורה וטובת טעם, היא דבר השוה לכל נפש (כלוב שָב).

מחזה תשיעי.    🔗

הקודמים וכלוב .    🔗

כלוב.

הֶה? הן לא התמהמהתי? עתה נוכל להחל את הבחינה – אך לא – לא נוכל, כי זה עתה ראיתי את הרופא אסא, והוא מבקש מכם לחכות לו, כי הוא חפץ לראות בבחינה – הוא מבין היטב בענינים כאלה, הֶה? הוא הבטיח לבוא כרגע. (אל ידידיה) הדִבַרת, הֶה?

ידידיה (אל כלוב).

כמונח בקופסא דַמיא! ועתה דע איך להתנהג – (ידידיה יושב ליד הדסה ומלחש עמה).

כלוב (אל ידידיה בלחצו את ידו).

אני מודה לך! (אל איזבל) אני שמח היום ככה, עד כי חפץ אני לחבוק את כל העולם – ואוֹתָך ראשונה. חדוד יפה, הלא?

איזבל.

ומה הוא הדבר אשר נתן בלבך שמחה גדולה כזו? האם המלבוש אשר הכין החיט לתפקידך עלה יפה כל כך?

כלוב.

הכל עלה לי יפה היום גם דברים שבחיצוניות, גם דברים שבפנימיות; הֶה? – אַה, רעיון יפה! הבה, נצא במחול עד התחָלת הבחינה, הֶה?

איזבל.

מה זה עולה על דעתך? בבית האדון מררי?

כלוב.

הוא איננו בביתו, והגבירה אביגיל תתן לנו רשות. היא מַתִּירה כל התענוגים הכשרים, כי עבריה לאומית היא, הֶה? כֻּלנו עתה עברים לאומיים, ואנחנו מִתפַּתחים לפי תכונתנו הטבעית – הלא כן אמרת, ידידיה? הֶה? – ותכונתי הטבעית היא לָחול, ביחוד ביום שמחה. זה חדוד יפה, הלא? – כשאני שמח אני מחולל תמיד.

איזבל.

אבל בלי מנגינות לא אָחול (אביגיל באה).

מחזה עשירי.    🔗

הקודמים ואביגיל .    🔗

הדסה.

אמי, הבחינה עוד לא הוחָלה, כי אנחנו מחכים לאסא, אשר הבטיח לכלוב לבוא אל הבחינה.

אביגיל.

זה טוב מאד, כי דבר לי אל אסא. – ובכן הלא נוכל בין כה וכה לעסוק בחזוק הגוף. השלחן ערוך, בֹאו נא וסעדו לִבכם!

כלוב.

הֶה? עוד לא חזק הרעב כל כך. הַרשיני נא מקודם, גבירתי הכבודה, לָחול מעט. זה שני ימים לא יצאתי במחול, ובתך הכבודה תנגן בפיאנא את מַנגינות המחול. הֶה? הלא תרשי, גבירתי.

אביגיל.

אנא, עשו כחפצכם; והמחול יַגביר את התאבון. (אל הדסה) אם כן, הוליכי, בתי, את המחוללים אל האולם. (אל ידידיה) ואתה אדוני הקנדידט, פֹה עמוֹד עִמָדי, (בצחוק) כי עלי להתיעץ אתך בדבר משפט. (לנפשה) לוּ ידע מררי את הנעשה בביתנו מיום נָסעוֹ (הדסה, איזבל וכלוב יוצאים משמאל).

מחזה אחד עשר.    🔗

ידידיה (לנפשו).

ירא אני פן תעמידני אביגיל למשפטה. (בקול) הנה קִיַמת, גבירתי, מבלי הדעת, מצוה גדולה מצוה לשַׂמח חתן וכלה.

אביגיל (בתמהון).

מה? היש בזה חתן וכלה, ואנכי לא ידעתי?

ידידיה.

כן הדבר. בטוח אני כי בעוד ימים אחדים תֵּאָרש איזבל לכלוב; וגם לי תהי צדקה – כי הייתי השדכן במקצת.

אביגיל.

אַה, זהו זווג הגון! ואני שמעתי – אבל לא האמנתי לשמועה. (לנפשה) כמדומה לי שהענין הסתבך עתה יותר.

ידידיה (בצחוק).

אני משער את הדבר אשר שמעת, גבירתי. מנהגי עתליה ואיזבל עם כל רַוק הבא לביתן נותנים תמיד מקום לשמועות כאלה. אבל אַת, גבירתי, הלא ידעת כי נפשי רחוקה מאד מעלמה כאיזבל – למרות התחָלת התיהדותה.

אביגיל.

כן, אדוני. ולכן לא האמנתי לשמועה – אף שהדבר איננו זר כל כך כי הקצוות נפגשות בעיניני זווגים. גם היה אפשר לשער כי מחשבתך טובה מאד ליַהד ע"י התחַתנות את העולמות העליונים.

ידידיה (בצחוק).

אם כן הלא נטל עלי להתחֶתן עם כל העלמות מעולמותינו העליונים.

אביגיל (בצחוק).

והן לא היו מסָרבות – למרות לאומיותך; כי חִנך גדול בעיניהן. – ואמנם בענין הזה חפצתי לדבר אתך משפטים. הלא תסלח לידידתך הזקנה על התעָרבותה בעניניך הפרטים?! אני מתפלא עליך, כי עוד לא בנית בית בישראל. את תשובתך אני יודעת; אתה חפץ לבַצר מעמדך מקוֹדם. אבל – אני בקיאה מעט בחכמת הפרצוף, וכמדומה לי שיש לך עוד טעם נסתר –

ידידיה (ברגש).

ממך, גבירתי החכמה, לא אוכל לכחד דבר. אמנם יש לי טעם נסתר, עמוק עמוק בלבי – לא, הטעם צפוּן בשני לבבות –

אביגיל (לנפשה)

זאת חפצתי לדעת, וגם ידעתי מכבר. אבל מה אעשה עתה? (בקול) ועתה אני שואלת אותך את דבר המשפט אשר אמרתי כי תהיה לאיש בת יחידה, ונפש הבת נקשרה בנפש עלם נחמד אשר אהֵבה גם הוא, מבלי אשר ידעו אבותיה דבר; ובין כה וכה בָחר אבי הנערה, בהיותו בדרך, חתן לבתו, אשר לפי דבריו הוא טוב מאד בכל הבחינות – והוא מודיע את אשתו במכתב כי יבא עם המדובר להראותו את המדוברת. – ופתאם נודע לאֵם הנערה דבַר האהבה המסֻתרה –

ידידיה (באחזו בידה בהתרגשות).

אהה, גבירתי, הושיעי!

אביגיל.

למה זה תתרגש ככה? אכן, האהבה תעַור עיני פקחים. הן הצרה איננה גדולה כל כך אם נקשרה נפש הבת בבחִירה, אזי לא ימצא עוד כל מדובר חן בעיניה, גם אם מלאך אלהים הוא; והאבות אוהבים את בתם היחידה בכל נפשם ולא יכריחוה להיות לאיש אשר אין נפשה אליו. – ואולם השאלה אשר חפצתי לשאלך, בתור יודע דת ודין – זאת היא האם אין הנאהבים ראוים לתוכחה, על אשר גרמו בכל הענין המסובך הזה, בהסתירם זמן רב כזה את אהבתם? וביחוד הבת, על אשר לא גִלתה את לבה לאִמה, לרעותה הטובה?!

ידידיה.

הבת נקיה, ו – אני האָשם. אני לא נתתיה לגלות הדבר, בטרם – בטרם אהיה שוה לה גם במעמדי החמרי. מִפּניך, גבירתי, לא אבוש – אבל מפני האדון מררי – מפני דִבות הבריות – פן יאמרו עלי –

אביגיל.

אני יודעת את נפשך היפה. אבל מי יודע מתי תבֹא תקותך לפעֹל אֹצָרות – אף כי בטוחה אני בך כי גבור חיל אתה במלחמת החיים. (אסא בא) אַה, הנה ידידנו אסא. הוא יודע הכל – אַל תבוש מפניו – אוהב נאמן הוא לכלנו.

מחזה שנים-עשר.    🔗

הקודמים ואסא.    🔗

אסא.

שלום לכם, ידידַי! אקוה כי הבחינה עוד לא נעשתה – אבל לא יכלתי להקדים לבוא – כי בלכתי הֵנה נקראתי אל יורם אשר חָלה לפתע פתאם – אל נא תִבהלו! מחלתו איננה שוה שכר בקורי – שָׁב מישיבת ועד הבנק, אשר שָׁם החליטו דבר שלא כרצון אשתו – אז עלה עשן באף עתליה, ותדרוש לפניו דרוש נאה כל כך, עד – עד אשר חש בבטנו. (אל ידידיה) אבל מה לך, ידידי? כנראה הנך חָש – בלבך!

ידידיה (לנפשו).

לבי ינבא לי רעה: המשרה נִתנה לאחר. (בקול) אין דבר – אבל שמועת יורם –

אסא.

אני יודע את מחשבותיך; אין דבר נעלם ממני. מפי יורם לא קשה להוציא מִלים: הוא הגיד לי הכל. מִשרַת הדירקטר של הסניף נִתנה לאחר – ואם כן לא תוכל עוד להיות לחתַן יורם – ועל זה אתה מצטער?

אביגיל (בצחוק)

לב ידידיה נִבא לו, כנראה, כי מחשבת עתליה לא תקום – על כן מִהר לשדך את כלוב לאיזבל –

אסא.

יַעלה ויצמח כגן רטוב; – הכבר נכתבו התנאים? אַה, שכחתי כי בבית אריסטקרטי כבית עתליה אין נוהגים כמנהגי ה“חסידים”. או אולי כבר התיהדו גם בדבר הזה ע“י שליח הלאומיות שלנו? כמדומה לי כי עתליה כבר הוציאה את ה”קרבן מנחה" הישן שלה מִקִּברו אשר חצבה לו בעלותה למעלת אריסטוקרטיה!

אביגיל.

נחדל נא מעסקי אחרים ונשים לב לעסקינו אנחנו. – ידעתי מראש כי ידידיה לא ישיג את המּשרה; כי אישי כתב אלי במכתבו האחרון כי מעשֵׂיה מִבָּצרה – זה המדובר – מלבד שהוא עשיר לעצמו, עוד יקַוה להיות לדירקטר של הסניף, – ואני משָערת כי הוא הוא שנבחר היום למשרה זו.

אסא.

טָעִית! המשרה נִתנה לאיזה איש עשיר בא בימים. כי חברי הועד מֵאנו לשים משרה כזו על שכמו על עול-ימים. אבל הידעתם? זו תואנה יפה לנו לקרר את התפעלותו של מררי מהחתן השני!

ידידיה.

גם זו לטובה! – את מעשיה אני יודע. אמנם עשיר הוא: אביו מת וינחילהו הון מסֻים. אבל איש יבש הוא, לבו רק למסחרו.

אביגיל (בצחוק).

עתה זכרתי כי לפני נסעו מזה צִוַּני אישי לשאלך למעשיה, ועד עתה לא עשיתי מצוָתו. – אבל אחת היא יהיה המדובר מי שיהיה, אני בטוחה מראש כי הדסה לא תאבה ולא תשמע. אבל הגידו נא לי, מה תהי אחרית הדבר?

ידידיה.

אני אבדתי בעניי. בידים ריקות לא אבַקש את אהובתי מאבותיה העשירים.

אסא.

לא, ידידי; אם אבדת, לא אבדת בעָניך, כי אם בגאותך הנפרזה –

ידידיה.

יהי כן – אבל כבודי יקר בעיני מכֹּל ומלבד זאת הנך מנַכֵר, אדוני הרופא את טבעו של – אבי אהובתי. סלחי נא לי, גבירתי, – אבל גם אַת הלא תוֹדִי, כי האדון מררי הוא איש קשה כברזל, העומד על דעתו ומוציאה לפעֻלות. מסופק אני מאד אם יבטל רצונו גם בדבר מעשיה, אחרי אשר מצא חן בעיניו, ואחרי אשר באמת שדוך הגון הוא – לפי השקפת אב-מַעשִׂי, אב סוחר. ואולם נניח כי בדבר הזה יעבור על מדותיו, בראותו את מאון בתו שהוא אוהב מאד – והדסה תמאן בודאי, כי איש כמעשֵׂיה לא יוכל למצא חן בעיניה, גם לוּ היה לבה מופנה מכל צד. אבל איך יעלה על דעתכם, כי יֵאות לתת את בתו לי, להקַּנדידט העני, גם לוּ מחלתי על כבודי?! כזאת לא יעשה כל אב-סוחר. לאהבת הדסה יצחק וילעג – כי ספורי אהבים כאלה נחשבו בעיניו כמעשי-יַלדות החולפים כקצף על פני המים – והוא יוסיף לבקש חתן לבתו על פי דרכו. לכן אמרתי לעת כזאת אָבדה תקותי – זה היום, אשר קויתי לו, כִלה בעשן את כל היכלי-דמיוני.

אביגיל.

אל נא תִוָּאש, ידידי! גם אני עומדת לימינך. (לנפשה) ואני יודעת איך להתהלך עם מררי הקשה.

אסא.

אַה, רעיון טוב ויפה! יש מִשרה שמֵנה וכבודה בעדך. הלא בקי אתה בעניני מסחר?

ידידיה (בצחוק עצב).

מה הוא יוריסט עברי אם לא סוחר? – במשך השנה שעברה רכשתי לי בקיאות הגונה בהליכות המסחר למעשה.

אסא.

אם כן הכל טוב ויפה! בעוד שנים שלשה ימים אגמור הדבר. אז תוכל לגשת אל מררי לא רק בלב מלא, כי אם גם בידים מלאות. אני מבטיחך כי במִשרתך זו יגדל חִנך בעיני מררי יותר מאשר במִשרת הבנק!

ידידיה (אוחז בידי אסא).

האמנם? – האח, מה מאֻשר אהיה להיות אסיר-תודה לך ולא לאיזה יורם. – ובכן, עוד יש לי תקוה? האמנם כל כך מהרה תֵהפך תוגתי לשמחה? אני יודע, וגם מבשָׂרי חזיתי, כי תקוה טובה תִכָּזב בִן-רגע – אבל המַּעבָרה מן הצרה אל רֶוַח והצלה היא עפ"י רוב דרך ארֻכה מאד ומלאה חתחתים. כי על כן אמרו חכמינו כל המריעים לו, לא במהרה מטיבים לו.

אסא.

אין הנדון דומה לראיה! הן צרתך היא באמת **רק צרה מדֻמה. ** כי לולא היית בעל גאוה נפרזה, או אסטניס נפרז, לא היה כל מקום לדאגה. בעניני אהבה צריך להיות בטוח רק בהסכמת האהובה ובהסכמת אִמה; ושתי ההסכמות האלה הלא יש לך כידוע לי, וכידוע מסתמא גם לך. ורק למַרבה הזהירות וכדי לצאת ידי חובת גאותך אַמציא לך גם את הבָּסיס החמרי, אשר עליו תוכל לעמוד הָכֵן ובקומה זקופה, בבואך לדרוש את ההסכמה השלישית והאחרונה – מצד אבי הכלה. ובכן, אל תהגה עוד נכאים! שובה למנוחתך ולעליצותך, הראויה לעול-ימים ולאוהב מצליח כמוך – ונָחֵל את הבחינה.

ידידיה.

אל נא, אדוני הרופא! עודני נרגש ונרעש מאד, ולבי לא ילך עתה אחרי חזיונות בדוים; המציאות מַעסיקה אותי יותר מדי. מלך, הדיוט ומלך בִן-רגע – זה צבא חליפות שלא אוכל לשאת בקָרת-רוח. הנכם רואים כי ברוב התרגשותי שכחתי להודות לך, גבירתי הכבודה, על הסכמתך – ולך, אדוני הרופא, על הטובה אשר אתה אומר לעשות לי. קַבלו נא שניכם את תודתי המרגשה.

אביגיל.

אני מסכימה, יען אשר נוכחתי כי אתה ראוי לבתי והיא ראויה לך. ( לנפשה) אבל זהירות יתרה נחוצה לי כנגד קֹשִי אישי.

אסא.

וזכות הרעיון הלאומי, שאתה והדסה אדוקים בו, תגן עליכם לתת לכם כל חפציכם. הלואי ויֵצא הרעיון הלאוּמי אל הפועל כל כך מהרה, כמו שתבֹא תקוַתכם אַתם! (לנפשו) צריך להסיעו לענין אחר. (בקול) אמנם אתה ידידי, פועל עפ“י דרכך לטובת הרעיון. אתה משתדל לעשות את עולמותינו העליונים ליהודים, לעברים לאומיים. אבל העליונות העליונים שלנו מעטים הם, וכנגדם יש בעַמנו ש”י עולמות תחתונים, ומי ירים את אלה למעלה, למעלת ההשכלה והתרבות? אין כל ספק כי נחוץ לעשות את נאורינו ליהודים, אבל הרבה יותר מזה נחוץ לעשות את רוב עמנולאנשים, לאנשים מן הישוב והקולטורה. כי באין עָם מתוקן, אין מקום לרעיון הלאומי.

אביגיל.

אין לכחד כי לרוב עמנו, למפלגה התחתונה וגם לבינונית, חסר הרבה מאד מה שנחוץ לעם מתוקן. אבל ראשית הכל חסר להם – לחם, לחם ומנוחה. והחסרון הזה הוא אבי כל החסרונות שדבקו בעמנו. טוב החיים יעורר לטוב-טעם ודעת, וחיי צר ומצוק עומדים לשטן לכל השכלה וקולטורה.

ידידיה.

צדקת, גבירתי; כבר אמרו חכמינו: אם אין קמח אין תורה. – לא אכחד מכם כי אני בטבעי אסטניס גדול, ולמראה הבערות ומנהגי הפראות של המון עמנו אתגעש ואתמרמר מאד, אבל יודע אני כי לא הם אשמים בזה, כי אם עניותם ותנאי חייהם הקשים. וכל זמן שלא נוכל לשַׁנות את מצבם לטוב, לא נוכל גם להשכילם ולתַקנם בתרבות טובה. אם נאמר להמון עמנו שׁפרו מעשיכם, לִמדו השכלה ותרבות – אז יענו הם בצדק כל זמן שאנחנו בבערותנו לא נחוש כל כך את מכאובינו ורֹעַ חיינו, אך אם נַשכיל ונוסיף דעת – נוסיף מַכאֹב.

אסא.

אבל ההשכלה תועיל גם להטבת המצב החמרי; כי היא הנותנת לאדם את האמצעים להטיב את עסקיו הישָנים ולמצא מקורות חדשים לפרנסתו. והתרבות הן לא תזיק גם לעניים מרודים; לאיש-תרבות ממהרים להטות חסד מאשר לפרא אדם.

ידידיה.

אבל איך יהיה המון עמנו לאנשי-תרבות, אם הם יודעים ורואים כי אינם נחשבים כלל כבני אדם?!

אסא.

הן זאת תעודת הלאומיות העברית להזכירם כי אנשים הם, לעורר בקרבם את הכרת אנושיותם, את ההכרה הלאומית.

ידידיה.

כזאת עושים המטיפים הלאומיים – או היו צריכים לעשות. אבל כשאני לעצמי אינני נותן לזאת ערך גדול. לכל איש יהודי, גם לעני שבעניים, יש גאון לאומי במדה מרובה – אבל רק כשהוא בין אֶחיו. ואולם בצאתו מחוץ לאָהלו, הלא יִשָׁבר גאונו זה ביד חזקה. ומה נועיל אפוא להמון עמנו, אם נטיף להם בלי חשך דעו כי אנשים אתם, בני העם הנבחר, בעלי היסטוריה ותורה מאד נעלָה – מה שהם יודעים עפ"י רוב גם בלי מטיפים – ותכף בצאתם מבית המדרש יִוָּכחו כי אינם קרואים אדם.

אביגיל.

אני שמעתי פעמים אחדות דרשות מטיפים לאומיים – וגם דעתי אינה נוחה מהם. הם אינם יודעים לפני מי הם עומדים. הן לא הנאורים, האמתים או המזויפים, באים לשמוע דרשותיהם, כי אם בני העולמות התחתונים, כאשר קרא להם אסא. והאם לא צחוק מכאיב לב הוא לשמוע מפי המטיף לקהל כזה קולות חוצבים להבות אש על ההתבוללות, על החִקויים, על שנאת מנהגי היהדות והערָצת מנהגי אחרים?! הן שומעי המטיף לא היו ולא יהיו מתבוללים ומחַקים, היהדות יקָרה להם מאד, ואוֹמנוֹת צרפתיות לא יקחו לבניהם – פשוט מפני שאין להם כסף אף לצרכיהם ההכרחיים. ואיזו תועלת תגיע להם אפוא מדרשות כאלה?

ידידיה.

צדקו דבריך מאד, גבירתי. ובכלל אני חושב את “המוסד” הזה – את המטיפים הלאומיים – לדבר שלא בזמנו ושלא במקומו. לא טוב בעיני גם מנהג המטיפים לתאר להמון עמנו את מצבם הרע בכל נוראותיו. הן גם זאת יודעים הם בלי מטיפים – והאם יש לאל ידם לחלץ את עצמם משפלות מצבם?

אסא.

ובכן, לפי דבריך, אין לרעיון הלאומי דבר אל המון העם?

ידידיה.

אם יֵצא הרעיון אל הפועל, אז יביא הרוָחה לכל לראש להמון עמנו, כי לרַוחתם ולישועתם הוא נחוץ ומועיל ביותר. אבל לא המון עמנו יוכל להוציא את הרעיון אל הפועל – לכן אני מודה כי לפי דעתי אין לנו כלל להשתדל להרחיב את הרעיון בעולמותינו התחתונים – ומה גם כי בעולמות ההם כלם לאומיים מקדמת דנא, כלם יהודים בכל רמ“ח אבריהם. להמון עמנו נשתדל להמציא לחם ככל אשר נוכל – ולעולמותינו העליונים נשתדל להמציא מזון רוחני, מזון עברי לאומי. כי ה”עליונים" רק הם יוכלו לעזור באמת להוצאת הרעיון אל הפועל. – כאמור תתגעש אסטניסותי למראה הבערות וחסר התרבות של עולמותינו התחתונים והבינונים – אבל עוד יותר אתמרמר למראה הציביליזציה המזוּיפה, השִּׁפלות הלאומית ותאות ההתבוללות הבזויה והנלעגה של עולמותינו העליונים. ואמנם כבר אמרת, גבירתי הכבודה פעם אחת, כי בדברים לא יוָּסרו “העליונים”. ולכן אני אוחז בשִׁטָּתי ליהד את נאורינו, האמִתים או המזייפים, בדבר שבו חטאו, בתענוגים, בתענוגים עבריים.

אסא.

הרומאים הקדמונים דרשו מאת מלכיהם “לחם וקרקסאות” – ואתה מחַלק את הדבור והנך אומר “לחם” להמון העם, ו“קרקסאות” לעולמות העליונים. אמנם יש לי הרבה להשיב על דבריך; אבל כבר הרבִּינו לשיח – ועת לזכור את הקרקסאות. הלא כבר הרגעת רוחך – נִחל אפוא את הבחינה. עתה תוכל למלא את תפקידך בטבעיות אמִתית, כי הדסה תהי ארושתך – לא רק בחזון.

אביגיל.

להדסה לא נגיד מאומה עד בוא מועד. תוסיף נא לשגות בדמיונה כי רק היא ובחירה יודעים סודה. הן בעוד שני ימים יבא מררי, ואז יתברר הדבר.

אסא.

בודאי – אהבה מסֻתרה תנעם יותר. מלבד זאת תוכל להתקלקל בתַפקידה, אם יוָּדע לה דבר החתן השני. אַה, הנה כל המשַׂחקים.

מחזה שלשה עשר.    🔗

הקודמים, הדסה, איזבל וכלוב ; אחרי כן מררי.    🔗

אסא.

רבותי, גשו אל המלאכה, כי אין לי פנאי לשהות פֹה הרבה (יושב עם אביגיל אל השלחן משמאל).

כלוב.

כן. המחול עוד לא הרעיבָנו – כי נפשנו מלאה, הֶה? (אל איזבל) האף אין זאת?

ידידיה.

ובכן נחל. אתה, כלוב, עמוֹד מאחרי הפתח מימין ודפקת על הדלת, ובקראי יבא! ובאת. (כלוב יוצא מימין ודופק).

ידידיה.

יבא! (כלוב פותח את הדלת מימין ועומד בפתח, ובאותו הרגע נפתחת הדלת ומררי נכנס כבא מן הדרך. הוא פונה אל הסַּבָּל הנושא את אַמתחתו ומשַלם לו).

כֻּלם.

אַה! (אביגיל קמה במבוכה ממושבה וצועדת צעדים אחדים לקראת מררי. הדסה עומדת ליד אמה).

אסא (לנפשו).

מציאה ועַקרב באים בהיסח הדעת!

ידידיה (לנפשו).

פֹה תהי קבורת חזיוני. חזון השעשועים יֵהָפך לדרַמה של משפחה. (כלוב ואיזבל נשמטים דרך הפתח מימין).

כלוב (בעמדו בפתח).

שלום! ההמשך יבא מחר! חדוד יפה, הלא?

ידידיה.

גם לי אין עתה מקום בזה (יוצא אחרי כלוב).

מחזה ארבעה עשר.    🔗

מררי, אביגיל, הדסה ואסא.    🔗

מררי.

מה זה תשתָאו לי? עסק נחוץ הזקיקני לשוב לפני המועד אשר יעדתי במכתבי. שלום לך, אשתי! שלום לך, בתי! לך הבאתי מתנה יפה מאד, כאשר הבטחתיך – עוד מעט תראי. אבל מה זאת? הנכן עומדות דוממות ונבוכות – ומי ומי יָצאו בחפזון שָם דרך הפתח? אַה, הנה גם הרופא! האם קָרה ח"ו –?

אסא.

שלום עליך! הכל שלום! לא בתור רופא באתי הֵנה, כי אם בתור קרוב ורע – גם הבאתי אתי את הקנדידט ידידיה ועוד אחדים, לדַבר על אדות נשף חשק לטובת החברה “עוזר דלים”, שאביגיל היא מֵרָאשיה – ובבואך לא חפצו להפריע, וילכו להם.

מררי.

אתם “החדשים” אוהבים תמיד צדקות בתענוגים. (אל אביגיל) אַה, הסטודנט ידידיה עודנו פה – מה אומר הוא על מעשֶיה?

אביגיל (אל מררי).

לא אֹבה לדבר בפני הדסה. (אל הדסה) לכי וצַוי להכין הכל בחדר אביך, למען ירוץ ויחליף שמלותיו; גם שִׂימי עין בחדר המבַשלות והכיני הכל לארוחת הצהרים. (הדסה יצאה).

מחזה חמשה עשר.    🔗

אביגיל, מררי ואסא.    🔗

אביגיל.

ידידיה אמר לי כי מעשיה הוא סוחר עשיר –

מררי.

ומלבד זאת הוא איש יהודי כדאיבעי, גם יפה תֹאר ומושלם, וביחוד סוחר מַעשִׂי – ומה לנו עוד? ואחרי אשר הדבר קרוב לגמר, אנחנו יכולים לדבר גם בפני הרופא. הנני לספר לכם הכל בהיותי בבצרה, לפני שבוע ימים, ראיתיו וימצא חן בעיני מאד, גם דברתי אתו על אדות כל הפרטים – כי אבותיו מתו והוא עומד ברשות עצמו. הוא התעקש מעט וידרוש דוקא עשרים אלף נדוניה – קשה כברזל הוא, אבל כזה יכשר בעיני, אינני אוהב סמרטוטים. בקצרה, אנחנו נדברנו כי בנסעי לביתי אעבור עוד הפעם דרך בצרה ויחדו נִסע לעירנו; כי מלבד זאת יש לו פה עסק נכבד, כי הוא משתדל להיות לדירקטר של סניף הבנק שלנו אשר יִוָּסד בבצרה. הוא איננו מן הנִּרפִּים יש לו מָנה – הוא רוצה מאתים. כן צריך להיות!

אסא.

מִשרת הדירקטר נתנה לאחר – זאת יודע אני בבירור.

מררי.

כך? – אה! אם כן אדבר אתו על אדות הנדוניה בנגון אחר לגמרי. כך, כך! – אבל היש לו צרך במשרה זו? הוא עשיר, ועסקים רבים לו, עסקים טובים. – ובכן בשובי לבצרה בפעם השנית, הודיעני כי עליו לנסוע כרגע לעירנו – בדבר הבנק – המ… המשרה לא נִתנה לו? כזאת לא פִללתי. – ובכן הוכרחתי להחיש נסיעתי גם אני, בטרם גמרתי את עסקַי בבצרה, כי בענינים כאלה טוב שלא תזוז ידי מידו. ועל דרכנו הֵנה מִשַּׁשתי וחקרתי אותו היטב, וייטב בעיני מאד. אני אומר לכם שִדוך יקר! אף כי לא יהיה לדירקטר. – וזה עתה באתי אִתו לעירנו, ומחר יבא לראות את הדסה – כן נדברנו.

אביגיל.

אני יועצת לבלי גַלות להדסה כי מעשֵׂיה יבא לשֵׁם רֵאָיון. הן אפשר לסדר את הדבר כי יבא לבַקרנו בתור אורח סתם, בתור אחד מאנשי בריתך במסחר. הן בביתנו יבַקרו אורחים לעתים קרובות, והדסה מַשִׁיחה עם כל איש הבא אלינו, וכן תשיח גם אִתו.

מררי.

ומדוע לא נגיד לה מראש כי יבא מדובר לראותה?

אביגיל.

הן אפשר הדבר כי השדוך לא יֵצא אל הפועל, כי – כי המדובר לא יִכשר לפני הדסה –

מררי.

מדוע לא יכשר? הטוב בעינַי יִיטב גם בעיני בתי. אני שורר בביתי. הן הדסה איננה כבת יורם הרודפת אחרי סטודנטים ריקים ופוחזים.

אסא.

אבל אפשר הדבר כי הדסה לא תמצא חן בעיני המדובר –

מררי.

מה? בתי לא תמצא חן בעיניו? הוא יָהין לפַגל את בתי!

אסא.

מדוע לא? זה דבר התלוי בטעם והמסור אל הלב.

מררי.

טעם! לב! אלה פִּזמוני ה“חדשים” – ומעשיה איננו מן החדשים. הוא מושלם, אבל איש יהודי. ולוּ גם היה חדש בתכלית החדוש, האם לא יתפעל מבִּתי שתחיה? הן אין כמוה בכל הארץ!

אביגיל.

ובכל זאת לא תזיק זהירות יתרה. למה לנו להרעיש לִבה חנם? אם נראה כי הם מוצאים חן איש בעיני רעהו, נודיע אותה ותשמח; ואם נראה כי הדבר לא יכשר, לא נדאיב לבה חִנם וגם לשום איש לא יוָּדע הדבר, לבל יגיע נזק לא לה ולא למדובר. הן ככה יֵעָשה עתה תמיד בענינים כאלה.

מררי.

גם אתְּ, אשתי, החִלות, לעת זקנה, ללכת בדרכי “החדשים”. אבל מה מִני יהלוך? יהי כדבריכם. סוף כל סוף יִגָּמר השדוך, גם אם לא תדע הדסה מראש. – אינני חפץ להתרגש בוִכוחים, כי בכלל אין שלום לי. הנסיעה הזאת הכשילה כחי עד מאד. העסקים מקַצרים ימַי.

אסא.

הלא זה הדבר אשר אמרתי כל הימים הוֵה ממעט בעסקים, או קח לך עזר כנגדך, עוזר חרוץ אשר ישא בעמָלך.

מררי.

כן, כן, – לך נקל לדבר – אתה אינך יודע טיב עסקַי. אבל נִשבר ומנופץ אני מעמל הדרך – ובכלל אין שלום לי. ארחץ ואחליף שִׂמלותי ושַׁבתי לדַבר אתך. חכה נא לי, אסא. (יוצא משמאל).

מחזה ששה עשר.    🔗

אביגיל ואסא.    🔗

אביגיל.

שמֵחה אני כי נפתה אישי לבלתי גַלות להדסה מראש את דבר הראיון. אבל השדוך לקח את לבו עד מאד, ולא על נקלה ירֶף ממנו.

אסא.

אין דבר! הלא ראית כי אִי-הצלָחת מעשיה בדבר הבּנק עשה רשׁם במררי. ומלבד זאת – אל תדאגי! אני מקבל עלי את בטול השדוך.

אביגיל (בצחוק).

הנך היום קבלן לכל דבר. זה לא כבר קבלת עליך להמציא גם משרה טובה לידידיה – ומאַין?

אסא.

מוצא שפתי אשמור. האם לא יצלח ידידיה למנהל עסקֵי מררי?

אביגיל.

אַה, זה באמת רעיון יפה! וגם אני אדבר על לב אישי לקחת את ידידיה לעוזר ומנהל. אבל מי יודע? אולי ימאן ידידיה. אולי יִירא בגאותו פן יאמר מררי – פן יאמרו הבריות כי במחשבה תחלה בִקש לו את המשרה הזאת, למען יהי אח"כ לחתן למררי העשיר –

אסא .

נשים דעתן קלה – וגם אַת, אביגיל החכמה, אינך יוצאת מהכלל הזה. האם ידידיה יבַקש את המשרה מאישך? להפך, אני אעשה בערמה כי יציע מררי את המשרה לידידיה – ודוקא בטרם יתבטל השדוך עם המדובר – לבל יהי כל מקום לחשד. ואני אֹמַר לידידיה, כי המשרה אשר הבטחתי אני לו היא ענין אחר לגמרי – ובאמת לא יכבד ממני כלל להמציא משרה הגונה לאיש כידידיה. בקצרה, תנוח דַּעתך אני מקבל עלי גם את זאת. אבל מה שלא אקַבל עלי – זה דבר עריכת הנשף למחר בערב. כי באמת אין לדרוש מאיש כמררי שֶׁיַרשה לבתו לשַׂחק בחזיון, בשעה שבא חתן לראותה – ומה גם חתן שאינו מן החדשים!

אביגיל.

ומלבד זאת אסור להזכיר כלל לפני מררי, כי ידידיה עוסק בחזיונות ובעריכת נשפים – כי אז יֵחשב ידידיה בעיניו כִּמְרַדֵּף ריקים, ולא יאמין בחריצותו ובכשרונו לעסקי מסחר.

אסא.

זוהי באמת הערה נכונה. אכן אשה חכמה אַת סוף כל סוף. ובכן אל נא נדַבר כעת כלל על אדות הנשף – נראה איך יפול דבר. הן באופן היותר רע נוכל לדחות את הנשף למועד אחר.

אביגיל.

כן דברת. אני הולכת להרגיע את רוח הדסה בדבר הנשף (יוצאת מימין).

מחזה שבעה עשר.    🔗

אסא; אחרי כן מררי.    🔗

אסא.

אקוה כי עסקי הקבלנות שלי יצליחו – אף כי מררי הוא באמת קשה עֹרף כפֶּרֶד. אבל עקשנותו של מררי היא תאזרני עֹז – היא תעורר בי את תאות הנצחון להתגבר עליו. חפץ אני להראותו כי סוף כל סוף איננו השורר בביתו; חפץ אני להראותו כי “חדשים” ערומים מ“הישנים” (מררי שב).

מררי.

אינני יודע מה חסר לי – אבל אין שלום בעצָמי. ומה יש לתמה על זה? עמל הדרך, דאגות העסקים וכל מיני רגז והתרגשות –

אסא.

גשה אלי ואמושך. (הוא בודק את מררי. לנפשו) חסון הוא כאַלון בגופו, כמו שהוא קשה כארז בדעותיו. (בקול) המ… לעת עתה אין כל סכנה – אבל הזהירות היא אֵם החכמה. למחלתך קוראים Obstinantia.

מררי.

מה אתה שָׂח? אינני יודע שפת הרופאים – דַּבר אלי בלשון בני אדם!

אסא.

זו מחלה המובנת רק לרופאים, היודעים שפַת לַטינה. אבל כאמור – אין כל סכנה – רק עליך להנָּזר מעסקים. מנוחה – מנוחה שלֵמה.

מררי.

הנך מדַבר כבטלן. להנזר מעסקים! האֵשב לכתוב תפלין? האֵשב ללמוד?

אסא.

מדוע לא? הלא איש חסיד אתה, וגם בר אורין – ומדוע לא תדאג לנפש?

מררי.

נחדל מדברי-אולת. סוחר אני מנעורי, ועסקי מסחר נחוצים לי כמים לדגים.

אסא.

אבל גם הבריאות נחוצה לך, לפי עניות דעתי. אמנם מותר לך להתעסק מעט במסחר – אבל רק מעט מִזער, פן יבֻלע לך.

מררי.

מעט! מעט! – הן אלפי עסקים לי, וכלם דורשים עֹמק העיון ועבודה רבה, וביחוד השגחה מעולה. אמנם אחרים לוקחים להם עזר כנגדם, להָקל מטּרחם ומַשָׂאם, אבל אני לא הסכנתי בזה. עֵין האדון בעצמו – זה דבר שאין לו תמורה.

אסא.

ואני ראיתי סוחרים רבים, אשר עסקיהם עולים כפורחת בידי מנהלים חרוצים. למשל, קדמיאל הגיד לי כי מנַהלו מפליא לעשות יותר ממנו בעצמו – וקדמיאל איננו תינוק בן-יומו.

מררי.

לפעמים יִקָּרו מנהלים חרוצים. לוּ מצאתי איש כלבבי –!

אסא (במתינות)

אני יודע איש כלבבך גבר חרוץ, נבון ומעשִׂי עד מאד – אבל לא אדע היֹאבה הוא –

מררי.

ומי הוא? אדרבא, אמר נא. ומדוע לא יאבה? הן לא בחנם אדרוש עזרתו – אני יודע לשַׁלם לאיש כמפעלו –

אסא.

לשַׁלם! הוא ידרוש הרבה מאד – וגם שוה הוא הרבה – והוא יודע ערכו –

מררי.

ובכל זאת הגידה נא. הן אתה אינך מקבל עליך כל התחייבות להמציאו לי –

אסא.

זה הקנדידט לחכמת המשפטים – ידידיה.

מררי (בצחוק).

הסטודנט העני? היצאת מדעתך או הנך לועג לי?

אסא.

ידידיה איננו סטודנט – זה יותר מִשָׁנה אשר יצא מהאוניברסיטה מוכתר בתֹאר קנדידט לחכמת המשפטים – היוריסטים הם כלם אנשי מעשה, סוחרים גמורים – כי חלק גדול מחכמת המשפטים עוסק בעניני ממונות – כמו סדר “נזיקין” שלנו – והיוריסטים העברים הם בודאי סוחרים חריפים – ומה גם אלה שלמדו גמרא – וידידיה הוא למדן גדול, כידוע לך. ומלבד כל זאת עָסק בפועל ממש בעסקי מסחר גדולים, מיום עזבוֹ את האוניברסיטה. אבל כאמור, מסופק אני מאד היֹאבה הוא – כי הוא מתהלך בגדולות ובנפלאות –

מררי.

בגדולות ובנפלאות! היש תקוה ליוריסט עברי? אני יודע יוריסטים עברים ההולכים בלי מכנסַיִם. – כך, כך? אני לא שִערתי כלל כי ידידיה הוא “מזיק” כזה! אמנם בעל מח הוא – זאת ראיתי בימים אשר היה מורה לבתי – איש בינה. בכלל היה שוֹנה מאד מכל הסטודנטים, כי לולא כן לא לקחתיו למורה; גם נאמן רוח הוא – בזה אין כל ספק; כי ממשפחה נכבדה הוא – אף כי אביו רֻשש. – ואתה אומר כי הוא בקי היטב בעניני מסחר, גם למעשה? כן, כן, הרוצה שֶׁיַּחכים יעסוק בדיני ממונות – והוא יוריסט ולמדן –

אסא (לנפשו)

הוא מדַבר ממש כשדכן! (בקול) כן, הוא חרוץ מאד בכל אשר הוא עושה. ולולא היה צעיר לימים אזי הָפקד כבר לדירקטר של בַּנק. גם ועד הבנק שלנו חפץ להפקידו לדירקטר על הסניף בבצרה – אבל לא יכלו, מפני מעוט שנותיו.

מררי.

ולכן לא הָפקד גם המדובר שלנו? צר לי מאד.

אסא.

על אדות המדובר שלך אינני יודע מאומה. אבל זאת יודע אני, כי ידידיה עמד בשורה הראשונה. אבל הוא איננו דואג כלל – מכל עבָרים מציעים לפניו מִשרות מעוּלות –

מררי.

למשל, כמה נותנים לו שכר לשנה?

אסא.

אינני יודע – אבל לא מעט. אך הוא מסָרב – כנראה איננו רוצה למכר את עצמו.

מררי.

ומה יעשה בלי משרה? הן כסף אין לו. – אולי נושא הוא נפשו אל שדוך שָׁמֵן – אבל מי יקח יוריסט שאין לו עסק קבוע!

אסא (לנפשו).

ידידיה מַכיר בריותיו היטב. (בקול) לוּ חפץ אזי נמצאו קופצים רבים עליו. למשל, עתליה ואיזבל תבעו ממש בפה – אך הוא מֵאן –

מררי.

טפוּ! איך יעלה על הדעת, כי נפש יפה כידידיה – אני יודע אותו הוא נפש יפה, יקר המציאות בין “החדשים” – כי איש כמֹהו, למדן ומושלם גדול, יקח לאשה את בת עתליה?! טוב עשה כי מאן. אדם חשוב הוא. – אולם אני הייתי יועץ אותו לקבל איזו מִשרה הגונה – ואז יוכל להיות לשדוך טוב באמת – לאלה המחַזרים דוקא אחרי סטודנטים. – הידעת? הנני לתהות על קנקנו בידיעות המסחר, ואם אמצאהו טוב לפני, אקחהו לי לעוזר. – לי לא יסרב; הן אנשים מַכָּרים אנחנו מכבר, ובביתי היה מורה שנים אחדות.

אסא.

נַס, אולי תצליח. אך איך שיהיה, דַּע לך כי אם יקָרה בריאותך בעיניך, מהר וקח לך עוזר – או חדל ממסחרך. ועתה אני הולך לבַקר את חולַי – גם יורם ביניהם; כי אשתו נתנה לו לֶקח טוב על אשר לא הצליחו לצוד את נפש ידידיה – ומטוב לִקחה חָלה. אבל עלי ללכת אליו מהרה – הן יֵרָפא בטרם אשוב אליו; כי כבר הסכין במחלה זו מיום חתונתו ועד הֵנה. – שלום! (יוצא).

מחזה שמונה עשר.    🔗

מררי; אחרי כן ידידה .    🔗

מררי.

ההכרח לא יגונה – עת לעשות לבריאותי. ואם אמצא בידידיה ככל אשר אמר אסא עליו, אקחהו בשתי ידי למנהל עסקי. איש ישר ונאמן הוא – בזה אין כל ספק – ובו אוכל לבטוח. בכלל מדקדקים “החדשים” במצות שבין אדם לחברו, יותר ממנו הישָׁנים. ואפיקורסותו אינה נוגעת לי – הן לא לחתן אני לוקח אותו, כי אם למנהל עסקי. וידידיה נחוץ לעסקי – גם מפני טעם נכבד שלא חפצתי לגלות לאסא, ושלא אגיד מראש גם לו בעצמו, לבל יגדיל תביעותיו. הן בעסקי המרובים לא אמָּלט ממשפטים ודברי ריבות, ובכל שנה אני משֶׁלם כסף רב ליודעי דת ודין הפושטים עורי מעל עצמותי – וכשיהי יוריסט המנהל עסקי, אֵחָלץ מההוצאה המרובה הזאת. – כן, הצעת אסא טובה, וכיון שבאה לידי לא אחמיצנה. – הוא לא יאבה? עֶ , שטוּת! מדוע לא יאבה? – הוא ידרוש הרבה בשכרו? נוּ – סוף כל סוף הוא סטודנט תָּם, ועוד טרם ידע לעשוק את הבריות כסוחר רגיל. ולמה לו כסף? הן כאשר יתחַתן יקבל נדוניא הגונה – ובזמן הזה יש קופצים רבים על סטודנטים כמֹהו. כמובן אינני מחויב לעורר בו את החֵפץ לשדוכים – כי אם אך יצלח לעסקי, טוב לי שיִשָׁאר רַוָּק ולא יוכל לעזבני. (ידידיה בא) אַה, הנהו בא. אצבע אלהים היא! הבה, אמששהו ואבדקהו היטב.

ידידיה.

סלח לי, אדוני. אני חפצתי להתיעץ עם רעיתך הכבודה בדבר – מעשה צדקה.

מררי.

אַה – כבר שמעתי – נשף חשק לטובת החברה “עוזר דלים”. צדקה – בודאי מצוה גדולה; אבל נשפי חשק, מחולות בחורים ובתולות – על זה לא נצטַוִינו בהר סיני. אבל הדבר איננו נוגע לי – זה עסק אשתי היא גבאית של החברה – תעש כחפצה וכדרוש לטובת החברה. הן אשתי ובתי אינן מחוללות עם גברים – ומה אִכפת לי אם אחרים יתהוללו בנשף חשק?! – ואחרי אשר באת הֵנה, שֵב נא ונשיח מעט – עם הנשים תשיח אחרי כן. בכלל, הן למדן אתה והנך יודע כי אסור להרבות שיחה עם הנשים. – נשיח נא בעניני גבָרים. ראשית דבר מה מעשיך? הן חכמתך איננה עץ חיים –

ידידיה (לנפשו).

אנא פניו מועדות? בכל אופן עלי להזָּהר בדברי. (בקול). עד עתה עסקתי בנסיונות בניתי עולמות והחרבתים – או נחרבו בידי אחרים; כל התחלות קשות. אבל הנסיונות הועילו לי הרבה הם הורוני את מלחמת החיים, ובם רכשתי לי בקיאות בענינים המעשיים, ידיעת הברִיות, וביחוד ידיעות בהליכות המסחר. אני שִׁנַּנתי לי בפועל ממש את התורה אשר למדתי בהאוניברסיטה להלכה.

מררי.

כמדומה לי כי רב לך לעסוק בנסיונות. הן איש נבון אתה היודע לדַמות דבר אל דבר. – אם בקי אתה בהליכות המסחר, מדוע לא תבקש לך משמרת קבועה בבית מסחר? – בכלל, אני יועץ אותך – מנסיון – להחל את מלחמת החיים בעסקי אחרים, ולא בעסקי עצמך. בעסקי אחרים תוכל לאַבד רק ממון אחרים, ובעסקי עצמך הלא תאַבד את ממונך אתה –

ידידיה (לנפשו)

הוא חושד אותי במה שאין בי! (בקול) אבל אני אינני חפץ לאַבד גם ממון אחרים. אני חפץ להועיל לאחרים. בממון חברי אני זהיר יותר מאשר בשֶׁלִּי. לכן לא בקשתי לי משמרת פקודה, בטרם ידעתי נכונה כי שכָרי לא יֵצא בהפסד אחרים – בהפסד בעָלַי. ואולם עתה אדַמה כי כבר קניתי לי דֵי זהירות ובקיאות. עתה אקוה כי אוכל להועיל לאחרים – וממילא גם לעצמי.

מררי (לנפשו).

אלה דברי איש ישר, אבל גם של איש מַעשִי. (בקול) ומה היא הפקודה אשר תאַוה נפשך, ואשר לפי דעתך הנך ראוי לה והיא לך?

ידידיה (לנפשו).

החקירה הזאת מַתְּמִהָה אותי מאד. לא שִׁערתי כי הוא מִתְעַנְיֵן בי ככה! (בקול) אני הייתי בוחר בעסקי בנק – אבל משמרת בינונית לא תכון לי, ומשמרת עליונה לא תנתן לעול ימים. אך כמובן אין ברצוני לחַכות עד שיַּלבינו שערותי, למען אזכה למִשרת דירקטור. (בצחוק) וגם לא אוכל לקַוֹת כי יֵעָשה לי נס כלר' אלעזר בן עזריה בנשיאותו –

מררי (לנפשו).

הוא “שקץ” גדול, אבל עול-ימים נחמד. (בקול) ומדוע דוקא דירקטור? המבלי אין בתי מסחר פרטיים בישראל?

ידידיה.

אחינו בני ישראל אוהבים להרבות במסחר, אבל הם שונאים להרבות בהוצאות. סוחרינו מבַכרים, בבחירת עוזריהם, את הזוֹל על הטוב והמועיל – אף שכידוע אסיא דמַסי במגן מגן שויא.

מררי (לנפשו)

הנה המקום המסוכן! (בקול) סוחרינו אינם מַרויחים על נקלה – כל פרוטה עולה להם בעמל רב, בסכנות גדולות – בכלל, כל העסקים מסוכנים עתה – ולכן אינם פזרנים בשכירות.

ידידיה (לנפשו).

אני חושד אותו כי הוא מתחנן על נפשו. הענין מלַבב. (בקול) אבל עוזר ומנהל חרוץ יביא לבעליו ברכה מרובה הוא יגדיל וירחיב את העסק, ישגיח בעין פקוחה על כל הפרטים, יחפש וימצא את הדרכים הקרובים לשכר ורחוקים מהפסד. עוזר חרוץ ונאמן יודע כי הוא מקבל עליו אחריות גדולה בנהלו עסקי אחרים, והידיעה הזאת תמריצהו לדקדק במעשיו ולחַשב דרכיו בעֹמק העיון ובזהירות יתרה. בעל העסק אחרָאי רק לעצמו, ואם ישגה – מי ידרוש חשבון ממנו? אבל המנהל יודע כי על כל צרה שלא תבוא הוא עתיד לתת דין וחשבון לבעליו – ועוד יותר הוא ירא מפני מוסר כליותיו הוא – כי על כן ישתדל לעשות הכל על צד היותר טוב – כמובן, לפי ראות עיני בשר – כי מפני רוח שאינה מצויה, אי אפשר להִשָּמר. – לכן, מי הסוחר החפץ במנהל חרוץ ונאמן, חיב לתת לו בעין יפה שכר הגון חלף עמלו, וחלק הגון מהברכה הבאה לרגליו.

מררי (לנפשו).

הוא הולך באמת בגדולות ונפלאות! (בקול) כמה, למשל, היית דורש בשכרך, בתור מנהל עסקי סוחר – כמוני? הנך יודע בערך, את טיב עסקי, מהימים אשר היית מורה בביתי. עסַקי – כך – בינונים; ומעת עזבך את ביתי לא גדלו ולא הִתרַבו.

ידידיה (לנפשו).

השערָתי באה! עתה בודאי אסור לי להתראות לפניו כמסתפק במועט. (בקול) את טיב עסקיך אני יודע – ואמנם לא בינונים הם. עסקיך דורשים עבודה רבה. ואני הייתי יועץ לבוא בחוברת עם שוקי חו"ל לצרך מסחרך, תחת אשר עד עתה הסכנת למכור סחורתך בארץ.

מררי.

כזאת חשבתי גם אני – אבל הן לא אוכל “לקרוע את עצמי” –

ידידיה (בצחוק).

המנהל יוכל “לקרוע את עצמו”, כי שכיר הוא. – אז כמובן יגדל מסחרך יותר, ולפיהו יגדל גם פריו; אבל גם העבודה תִרֶב. ואולם אני לא הייתי דורש ממך שכר שכיר – כי אם חלק ברֶוַח, כשותף.

מררי (לנפשו).

הוא איננו כסיל! (בקול) ואם נפסיד, הלא תהיה מחויב להשתתף גם בהפסד?

ידידיה.

עד עתה לא הפסדת מעולם בעסקיך – ואם בהיות אני המנהל לא יצליחו עסקיך, הלא אַשמָתִי היא – ולא אצלח אפוא כלל למנהל עסקיך. אבל בטוח אני כי על יָדִי לא יתקלקלו עסקיך – ולכן אני דורש חלק – נֹאמר שלשים למאה.

מררי.

היצאת מדעתך? – סלח לי – אבל באמת כמעט יצאה נפשי בדַברך. הן כל הוני מונח בעסקַי, ואתה תשַׁחד בעדם רק מכֹּחך – והן גם אני לא אשב בָּטל, גם בקחתי אותך למנהל. אני אוסיף לעבוד – שכֶם אחד נעבוד. – לא, לא! אתה הוצאת הדבר מפיך בלי ישוב הדעת!

ידידיה (לנפשו)

הוא חפץ בי מאד; אהיה גם אני קשה כברזל! (בקול) אם תנָאַי אינם כְּשֵרים לפניך, הרשות בידך למָאן. אבל אני יודע מה אני שָׂח. אני יודע ערך פעולותי ואת הטוב אשר אעשה לעסקיך. – לי יש פנאי לחכות. (בצחוק) הן עודני צעיר לימים, כאשר הֻגד לי בבַּנק.

מררי (לנפשו).

קשה, קשה הוא מאד. אבל כזאת אהבתי. (בקול) בטוח אני כי לא תעמוד על דעתך. הן אנשים מַכָּרים אנחנו – וטוב לך להיות בבית איש הנודע לך מכבר. גם אשתי ובתי הנך יודע, והנך אוהב נאמן להם – וגם הם לך. אָה, אנחנו נחיה ברֵעות – לא כסוחר עם “האדם” שלו. – הידעת? בֹא אתי אל משפחתי ונסעד לִבֵּנו – אז נוסיף לדבר על אדות עסקנו. – גם סוד אגַלה לך – הן אתה אוהב נאמן לביתי, ואקוה כי עוד נתקרב יותר – ואיך אכחד ממך דבר? (מדבר באזני ידידיה) מחר יבא מדובר לראות את בתי – בן עירך הוא. מעשֵׂיה מבצרה, עשיר מאד ואיש כמו שנאמר – האף אין זאת? אשתי איננה חפֵצה לגלות הדבר להדסה – שגעונות שלהם! הם דואגים פן לא יֵצא השדוך אל הפועל – פן לא תמצא הדסה חן בעיני המדובר. הגד נא, האין זאת אִוֶּלת רבה? אתה יודע את בתי היטב – היש איש בעולם שלא יתפעל ממנה?

ידידיה (בהתרגשות).

בתך היא אוצר יקר, תפארת בנות ישראל!

מררי (בנחת רוח).

האף אין זאת? הלא זה דבָרי מאז אין כמוה בכל הארץ! – והם דואגים – משוגעים! – אבל אשתי בִקשה לבל אגַלה הדבר להדסה ולשום איש – יהי כן! – מחר בעזרת ה' יוָּדַע הדבר לכל – רק לך גִּליתי הסוד מקודם, הן אנשים רֵעים אנחנו. ועתה בֹא אתי, נִסעַד לבנו – ובדרך אגב תוכל לשיח גם עם הנשים על אדות הנשף שלכם.

ידידיה (בלכתו אחרי מררי, לנפשו).

היש בעולם איש מאֻשר ואֻמלל גם יחד, כמוני עתה?!

(המסך יורד)

 

מערכה שלישית.    🔗

הדיקוֹרציה כמו במערכה השניה

מחזה ראשון.    🔗

הדסה, אחרי כן אביגיל.    🔗

הדסה.

לבי מלא שמחה וגם דאגה. אבי החליט לקחת את ידידיה למנהל לעסקיו – כן הגיד אֶמש לאמי בפָני. בכל מאמצי כֹחי התאפקתי לבלתי נפול על צוארי אבי, לשמע הבשורה הזאת – כי יראתי פן יגָּלה סודי. – אבל ידידיה עודנו מפקפק, ולא אבין מדוע. הוא עלול להרוס ולנַפץ את אָשרנו בגאוָתו הנפרזה, – אבל הן עתה יוכל לגשת אל אבי בקומה זקופה – עתה איננו עוד קנדידט עני, כי אם בעל מִשרה הגונה. – האח, מה נעימה לי התקוה לראות את ידידיה יום יום בקִרבָתי כבן-בית, כבַימים אשר היה מורה לי! עתה יִשָּׁנה חלום הקסם אשר חלמתי במשך שנות הוראתו! – אבל מדוע נוסיף להיות כחולמים? הן עתה יבא פתרון החלום, עתה אין לנו עוד להסתיר אהבתנו – עתה עגַלה, מבלי שאול פי ידידיה – כבר יִסרוני כליותי על הסתירי סודי, זה זמן רב, מאמי היקרה, מרעותִי הנאמנה. עון כבד הוא, לא אוכל שאתו עוד. (אביגיל באה) הִנֶּהָ – תדרך נפשי עוז! (נופלת על צוארי אמה).

אביגיל.

מה לך, בתי, שֶׁכָּכה נִפעמת?

הדסה.

סלחי נא, אמי היקרה – אַת תסלחי לי – אַת טובה ונעימה – צפנתי סוד ממך – לוּ ידעת – הוא נפש יקרה – גם אַת הִלַלת אותו תמיד –

אביגיל (בצחוק).

מי? – ידידיה .

הדסה.

הנך יודעת הכל! ואני הפוֹתה דמיתי כי מעיני אמי החכמה יִכָּחד דבר – הלא תסלחי לי? אָה מה יפה נפשו – מה רָם רוחו – ולבו טוב לי מאד!

אביגיל (לנפשה).

וִידוי מאֻחר, ובכל זאת קִדֵּם לבוא מעט. (בקול) ידעתי, בתי, ידעתי, וגם שָׂמחתי כי בָחרת בטוב. גם אביך לא יתיצב לשטן, הן פיו מלא עתה תהלת ידידיה – ומה גם כי ידידיה יהיה רצוי לו מעתה, גם מפאת מצבו החמרי –

הדסה (בשמחה).

האף אין זאת? אבי לא יוכל עוד להתנגד משום פנים –

אביגיל (לנפשה).

אם היא גִלתה סודה, עלי לגַלות גם סודי. (בקול) אבל בתי – הן אביך לא יָדע דבר בחירתך – וכחק לישראל בִּקש הוא, כל הימים, חתן לבתו. ובזה צָדק, כי בת ישראל לא תחזור בעצמה אחרי הבחורים –

הדסה (מתבוששת).

אָה, אמי! הן אני לא בִקשתי – אני מצאתיו בביתנו – נפשותינו נפגשו ונקשרו –

אביגיל.

הן לא לגער בך ולהוכיחך אמרתי זאת. יודעת אני כי בתי לא נטתה ולא תט אף כחוט השערה מדרך ישראל – כי על כן גם בּוֹשְׁתְּ לגלות לי לבך בכל הימים הרבים. – אבל, כאמור, אביך עשה את שלו ויבקש לך חתן, וגם מצא איש כלבבו –

הדסה (בהתרגשות).

אבל לבי כבר נתון לידידיה!

אביגיל.

אל תֵּחָפזי, פתַיה קטנה. הלא אמרתי לך כי אביך לא ידע זאת. ובכן הועיד את העלם אשר מצא, לבוא לבַקר בביתנו – ומדוע לא? הן ביתנו פתוח לאורחים כל הימים. ועוד היום יכַבדנו העלם בבקורו –

הדסה.

אבל אני לא אראהו ולא אדבר אתו! הן לא אעשה חנף בנפשי! ואיך אשא פני אל ידידיה?!

אביגיל.

ידידיה יודע הכֹּל –

הדסה.

אהה! הידיעה הזאת תפלח לבו. אמי, מהרי ואִמרי לו כי אני לא אראה כלל את – את מצִיאת אבי, למען ינֻחָם וְיֵרָגַע.

אביגיל (בצחוק).

התדַמי כי ככה נקַלות בעיניו, או ככה נקל הוא בעיני עצמו, עד שֶׁיּירא פן תחליפיהו בִן-רגע באחר?! לא, הוא חכם ממך, ובמנוחה שלֵמה הוא צופה לְבוא המדובר. וגם אַת, בתי, אל תיראי מפניו – התנהגי אתו כמנהגך עם כל אורח. הן הוא איננו אוהב אותך בהתלהבות – כי עוד לא ראה אותך כלל – ובכן לא יגזל אותך בחָזקה מביתנו – ומלבד זאת הלא כלנו נהיה מסובים אתך. הוא יבא, ואנחנו כלנו נשיח אתו – ואחַר ילך לו.

הדסה.

ואני אשתדל להיות לו לזָרא!

אביגיל.

לא! להפך, אַת תתנהגי אִתו בנמוס ובחבה, כחובת בת בעל הבית לאורחים. כי אם אַין יקצף אביך והֵרִיח ריח חשד. ואביך איש קשה, כידוע לך. (בצחוק) ואולם אינך מחויבת להִתלַקֵּח באהבה לוהטת אל המדובר. הן אפשר הדבר כי לא ייטב בעיניך – ואז לא יַכריחֵך אביך. וגם אפשר הדבר כי אַת לא תמצאי חן בעיני המדובר – כי אולי אין טעמו גרוע כטעם ידידיה –

הדסה.

אבל מדוע לא אַגיד לאבי מִיַד – עוד לפני בוא האורח –

אביגיל.

כי כבר מצאת לך חתן? – לא, כזה לא יתכן! ודוי כזה, בעת שאביך מתברך בלבו, כי מצא לך איש כלבבו. – ודוי כזה שאינו בכלל לפי רוח אביך והשקפותיו, יעלה את חמתו עד להשחית – ואז – אז אינני מקבל עלי כל אחריות. לשֵמע הודוי הזה לא יאבה עוד לתת גם המִּשרה לידידיה – והענין יסתבך מאד. ואולם אחרי אשר המִּשרה תהי כבר על שכם ידידיה, והמדובר כבר הלך לו, והשדוך לא יקום – אם מצד המדובר או מצד המדוברת, – אחרי אשר כל הענין יִשָׁכח מלבו, אז אגַלה אני סודך לאביך, בשעת הכשׁר, והכל יבא על מקומו בשלום.

הדסה (בחבקה את אמה).

מה רבה חכמתך, אמי היקרה, ומה טובה אַת לי! בעצתך אֵלך – בעצתך אֵלך תמיד.

אביגיל.

ועתה, בתי, המקשיבה, לכי וצַוי להכין הכל לכבוד האורח – והִכּוֹני גם אַת (הדסה יוצאה).

מחזה שני.    🔗

אביגיל; אחרי כן אסא.    🔗

אביגיל.

את רוח הדסה הרגעתי, אבל אני עוד טרם אדע שלֵו בנפשי. מהחתן השני אולי נִפָּטר בכֹה או בכֹה – כי מדברי ידידיה ואף מדברי התהִלה של מררי בעצמו רואה אני כי מעשיה לא יסכון לבִתי. אבל היחפוץ מררי בחתן הראשון? הוא מתעב בכלל את “הסטודנטים”, אף שהוא מודה לפעמים כי ידידיה היה שונה תמיד מכל חבריו. עתה מוצא אמנם ידידיה חן בעיניו מאד, כי גִלה בו כשרון גדול למסחר – אבל היתרון הזה המכשיר את ידידיה למנהל עסקי מררי, איננו מכשירו עדיין לחתן לאישי החסיד. – רק תקוה אחת יש לי: זו אהבת אישי לבתנו; גם הוא יחפוץ כמוני שתֵּשב הדסה תמיד במקומנו, בקִרבתנו – ובקחתנו את ידידיה לחתן לא נִפָּרד עוד מבִּתנו, כי ידידיה יהיה תמיד המנהל לעסקי בעלי, או שותפו. (אסא בא).

אסא.

שלום לך, מחותֶּנת! מה שלום המחותן היום?

אביגיל.

שלום לאישי; הוא נָח וינפש מעמל הדרך, ועתה לבו טוב עליו מאד. הוא מחכה ראשונה לבוא ידידיה בדבר המשרה, ואח"כ לבוֹא המדובר. אמנם מחותנת כפולה אני היום – ומי יודע אם לא יופָרו שני השדוכים גם יחד –

אסא.

הַרפי מדאגות חנם. עת לדאג לדבר נכבד יותר – זה נשף החשק אשר נקבע לערב הזה. אני אמרתי כי נדחה אותו למועד אחר, אבל זה עתה בהיותי בבית יורם – יורם נרפא כָּליל – הודיעה לי עתליה בכל תֹּקף, כי בשום אופן לא תַרשה לדחות את הנשף, כי בתוֹר גבאית של החברה כבר חִלקה את כל הכרטיסים ותַּקדש קרואיה לערב הזה; ואשה אריסטקרַטית כמוה מַקפדת מאד על הדיקנות. ומפני עתליה גם אני ירא מאד – עוד מעט תבא אליך לשַׁחרך מוסר וללמדך פרק בהלכות השכלה ואריסטוקרטיה.

אביגיל.

באמת גם זה ענין לא נעים. עתה נִחמתי כי נפתיתי לדבריך לתת את הדסה להשתתף בחזיון, שלא מדעת מררי. זאת היא הפעם הראשונה אשר נסיתי להונות את אישי – וזה שכר העבֵרה.

אסא.

הפעם הראשונה?! והאם לא תוני אותו גם בדבר אהבת הדסה וידידיה? – אך מסתמא יתוקן הכל בעצה טובה, אף כי הזמן קצר מאד באמת. בבחינה אין אמנם צרך גדול – כי כלם יודעים את תפקידם היטב – אבל “רשיון הרוממות”, מצד מררי, נחוץ מאד. כנראה אהיה מוכרח לקבל עלי גם את הקבלנות הזאת. ואַת הלא נוכחת כי קבלן מצליח אני: ענין המשרה של ידידיה כמעט שכבר נגמר –

אביגיל.

אך ידידיה עודנו מפקפק – הוא מַקשה לשאל ולתבוע כל כך, כאִלו יבקש תואנה להשתמט מהצעת מררי –

אסא.

אני מבין, אני מבין. כנראה הוא מֵרִיח ריח קנוניא בינינו בדבר מִשרָתו – וכעין פגיעה בכבודו. אך הן הוא יבא כרגע – טוב כי לא ימצאֵנו עסוקים בשיחה – הוא נוטה עתה לחשד, מאד מאד. לכי נא למעשיך, ועִצרי את מררי, לבל יבא עד אם כליתי דברי עם ידידיה. נחוץ להרגיעו ולבטל פקפוקיו ודקדוקי אסטניסותו (אביגיל יוצאה).

מחזה שלישי.    🔗

אסא; אחרי כן ידידיה.    🔗

אסא.

הקָשה מכֹּל – זה באמת ידידיה. בקשיות מררי החִלותי להטיל ספק: כנראה לי הוא רוצה רק שיאמינו הבריות כי הוא השורר בביתו. ואביגיל החכמה נזהרה מעקור את האמונה הזאת מלבו ומלב הבריות, וגם היא מתאמצת לפַתות את עצמה כי היא עושה רק את רצון בעלה. אבל באמת היא מוליכה אותו בנחת בדרך שהיא רוצה, – ורק בדברים שאינם נוגעים לה עד מאד, היא מניחה לו לעמוד על דעתו. היא חִנכה את הדסה באופן נאור מאד – אם גם ברוח עברי לאומי – ותתחכם לפַתות את מררי, כי הוא היה השליט בעניני חנוך בתם, כי הוא בחר במורים הטובים בעיניו, וכי בכלל הכל נחתך רק על פיו. ולוּ חשבה לנכון כי טוב להדסה לָחול עם גברים – אזי לא הועילה למררי כל חסידותו, ובבקר לא עבות אחד היה משתַּבֵּח בעיר כי הוא בתור השורר בביתו הכריח את אשתו ובתו לעבור על אִסור המחולות. – ואמנם אשה חכמה היא: יודעת היא להכחיד עָצמה גם ממני, מיועצה הטוב – וגם ממנה בעצמה. כי מבנות ציון המצוינות היא: היא יודעת כי כבוד בעלה זה כבודה וכבוד ביתה. ואם שררה תקיפה של בעל הבית אינה נעימה לפעמים לבני ביתו – אבל השררה המדומה של מררי יפה בודאי לכבוד בית בישראל, יותר מההכנעה הגלויה והמתבטלת של יורם בפני אשתו. – בקצרה, בטוח אני כי מכיון שאביגיל רָצתה את אהבת ידידיה והדסה, לא יעברו ימים מועטים, ומררי יודיע כי בתור השורר בביתו מצא הוא חתן לבתו – את ידידיה. אבל ידידיה – הוא קשה באמת בגאותו, ולוֹ אין עדיין אשה, ואף כי אשה חכמה כאביגיל! (ידידיה בא). אַה, הנהו. (אל ידידיה) מה אתה עושה בזה, ידידי, בשעה מוקדמת כזו?

ידידיה.

מררי הועידני לשעה הזאת – בדבר המִּשרה –

אסא.

איזו משרה?

ידידיה.

מה? אתה אינך יודע מאומה? הוא אומר לקחת אותי לעוזר או לשותף במסחרו. ואני אמרתי כי מידך באה לי זאת –

אסא.

חדשות השמעתני! אנכי? גם אני חפצתי לדבר אתך על דבר משרה – כדבר אשר הבטחתיך – אבל לא עלה על לבי כלל כי גם מררי פָּרש מצודתו עליך. ואולם אחרי אשר אִנה אלהים לידך ענין יפה כזה, אשר לא פִללנו לו – אדַמה כי אין לך עוד צֹרך בהצעותי –

ידידיה.

להפך, עתה יש לי צרך גדול בחסדך, אדוני. בהשקפה הראשונה לא ראיתי גם אני כל אִי-כבוד בהצעת מררי, אחרי אשר הוא היה המתחיל בדבר – ואולם אחרי כן נמלך עלי לבי, ואבדוק וארא והנה לא נאה לי להֵרָאות בעיני הבריות בתור המזיק ברשות הנִּזָק – וכמעט שאני נוטה לבלי קבל את הצעת מררי.

אסא.

לאִוֶּלת כזו אתה קורא ישוב הדעת? סוחר גדול מבקש ממך להיות לו לעוזר ולשותף – הצעה הראויה להתכבד- ואתה אומר להשיב פניו, בשביל שבמקרה יש לו בת שנפשך חשקה בה במסתרים – ואתה דואג פן – פן תְּקָרבך המשרה הזאת אל המטרה אשר נשאת נפשך אליה! – אין זאת כי אם נָקעה נפשך מהדסה לפתע פתאם.

ידידיה.

מי יתן והתעוררה אהבתי להדסה אחרי שהייתי עוזר או שותף למררי, אזי לא היה מקום לכל חשד ולכל פקפוק. אבל הדבר כמו שהוא עתה, מחויב לעורר חשד – וגם בעינַי אני לא אוכל לזכות אָרחי. אתם קוראים לזאת גאוה ודקדוקי כבוד; אבל – עברי לאומי אני, והלאומיות מַטלת עלינו את החובה לשמר כבודנו מכל משמר, להראות כי רגש הגאון האנושי עֵר וחי בקרבנו, כי גם התכלית הנכספה מאד לא תקֶדש בעינינו את התחבֻּלות השפלות – ואף לא את התחבלות המסופקות. כלאומיותי כן אהבָתי: אני מתעב לבקש חסד בגב כפוף, כי אם משפט אדרוש בקומה זקופה. והמשפט צריך להיות נִרכש בתחבלות ישרות, גלויות וטבעיות ולא בהערמה ועקמומיות. – ואיך אתגנב עתה אל בית מררי בכונה, למען יהי לי המשפט לאמר לו אחרי כן: תן לי עתה את בתך לאשה, כי כבר בִּצַּרת מעמדי בתומָתך!

אסא.

דבריך יפים – אבל הגיונך רפה. לוּ היתה אהבת הדסה דבר האסור לך מצד הדין או מצד היושר, או לוּ היית באמת מזיק למררי ולביתו באהבתך את בתו, – גם אז לא תוכל לחשוב לך לעון להשתמש בהצעת מררי – לא הצעתך אתה! – למען הַתִּיר את האסור ולהכשיר את הנזק. אבל מה זה תחשוב בלבך? מי יוכל לאסור לאדם הגון כמוך לאהוב את הדסה? היגיע נזק לבית מררי מאהבתך זו? להפך, חתן כמוך הוא ברכה להדסה ותפארת לבית מררי. לא אעשה לך חנף באמרי כי חתן כמוך לא ימצא מררי – כל זמן שיבקש **הוא. ** ובכן מה החרדה אשר חרדת לשוא? לא חסד ולא משפט חפצת לעצמך, אבל חפץ אתה להיטב למררי: לתת לו עוזר חרוץ במסחרו וחתן יקר לבתו.

ידידיה.

איך שיהיה – אבל יותר שמח לבי וַיגל כבודי, לוּ באה לי המשרה ממקום אחר: אזי היתה קומתי זקופה יותר; אז יכלתי לגשת אל מררי ולהראות לבריות את בר לבבי ונקיון דעתי. ומדוע זה לא אצַפה לרֶוח והצלה ממקום אחר? איגע ואמצא. וגם אתה, אדוני, הלא אמרת כי תקוה אחרת נשקפה לי על ידך.

אסא.

אחרי שָׁמעי את דבר הצעת מררי, הנני מחויב להודות כי התקוה האחרת איננה יפה ככה. עוזר או שֻׁתף למררי – זה מקרה שאינו מזדמן בכל יום. ומי זה יִוָאל לעזוב עסק בָּרִי וטוב מאד, וללכת לבקש עסק מסופק או בינוני? אם כזאת היא מַעשִׂיוּתְךָ, מסופק אני אם תצליח בכלל לעסקים שבעולם המעשה. (מררי בא) הנהו. עשה כבינתך – לי אחת היא. (אל מררי בלאט) הוא ממאן – כנראה יש לו במחשבה עסק יותר טוב. ראֵה הזהרתיך – ואתה אַל תרף ממנו. (בקול) אני הולך לחדר הנשים. על דבר מצב בריאותך נדבר אחרי כן. כנראה טוב לך היום. אינני חפץ להפריעכם – איש כמוני אך לטֹרח הוא בשיחה מַעשִׂית. (יוצא).

מחזה רביעי.    🔗

מררי וידידיה.    🔗

מררי

נוּ, ידידי, עתה נדַבר בקצרה, אבל בישוב הדעת, כי עוד מעט יבא אלי אורח – הלא ידעת, זה המדובר.

ידידיה.

לי אין צֹרך להתישב בדבר. את תנאַי שמתי לפניך, ומהם לא אסור. (לנפשו) באופן כזה אולי יבוטל הדבר.

מררי (בצחוק).

הנך ממש גזלן, ידידי. גם עלי אומרים הבריות כי קשה אני – אבל לנגדך הנני כחלמון ביצה. ובאמת לא אבין מדוע הנך לָהוּט ככה אחרי ממון. אם סוחרים פשוטים כמוני רודפים אחרי כסף – אין בזה כל פלא, כי הממון מעמיד אותנו על רגלינו, הוא יתן לנו חן וחסד בעיני הגוים, ורק הוא ילביש אותנו צורת אדם, אדם שיש לו זכיות ידועות. כי מה אנחנו בלי כסף? נִבזים ושפלים, בבית ובחוץ. – אבל אתם “המלומדים”, למה אתם נהרגים על הפרוטה? הן אתם אינכם צריכים לקנות בכסף את הכבוד וצורת האדם. הכל מכבדים אתכם בבית ובחוץ, בגלל השכלתכם; אתם נקראים אדם בכל מקום, וכל הזכיות נתונות לכם. לכן אתפלא לראות כי איש מלומד כמוך בהול ככה על ממון.

ידידיה (בצחוק).

האמנם יִכָּבדו המלומדים ככה, גם אם אין להם אלא חכמתם? ובכל זאת כמדומה לי שלמשל לא היית נותן את בתך למלומד שאין מצבו החמרי איתן עד מאד –

מררי.

אני? זה ענין אחר לגמרי. אני אינני מחַזר בכלל אחרי חתנים מלומדים – לא לפי רוחי והשקפותי הם. – אני איש יהודי עִברי תמים כאבותי, ודרכי “החדשים” לא יִתָּכנו בעיני – וגם בעיני בתי לא ייטבו המלומדים, כי לא כדרכיהם דרכיה. לכן לא הייתי לוקח מלומד לחתן, גם אם היו לו אוצרות קֹרַח. אבל גדול עתה מספר האבות הרודפים דוקא אחרי חתנים מלומדים, כי בנותיהם חונכו לתכלית זו – והם מוקירים את המלומדים, גם אם ידיהם ריקות.

ידידיה (לנפשו).

אם כן אין מצבי החמרי מעלֶה או מוריד אותי בעיניו! אפקורס אני, ותו לא מידי. (בקול) ומדוע פסולים המלומדים בעיניך ככה? האמן נא לי: יש בין החדשים עִברים אמִתים, עברים לאומיים האוהבים בכל נפשם את עמם ומולדתם ובעד כל הון לא יכַחשו בדת אבותיהם. ידעתי כי נמצאו משכילים אשר השתמשו בהשכלתם לרעה, להסב לב הצעירים מֵעַמם ותורתם. אבל אנחנו המשכילים הלאומיים משתמשים בהשכלתנו לטובה: אנחנו מתאמצים להפיח אש אהבת היהדות בלב בנים כֶּחָשים; אנחנו מתאמצים ומצליחים להשיב את נדחי ישראל אל עמם ותורתם; אנחנו מתאמצים ומצליחים לחבב על נאורינו האמִתים והמזויפים, את כל עניני ישראל אשר בָזו או שכחו או לא יָדעו כלל: את הדר העבר שלנו ואת תקוותינו לעתיד. בקצרה, אנחנו הלאומיים מוכיחים להם בעזרת השכלתנו, כי תפארת ישראל נַעלָה ורָמה מיפיפיתו של יפת; והאם דרכים כאלה לא יתכנו בעיני יהודי כשר כמוך, אדוני?

מררי (לנפשו).

כנראה הוא חפץ להשתמט מהעסק, לכן הִשִׂיאני לענין אחר. (בקול) עניני הלאומיים אינם ידועים לי היטב, כי אם רק מתוך הפַּסקוִילים הנשלחים אלי לעתים קרובות. איש סוחר אני, ועסקי מטרידים אותי מאד מאד – אין לי פנאי לעסוק בענינים חדשים כאלה. זאת יודע אני – לא רק מתוך הפסקוילים – כי דעת שלומי אמוני ישראל אינה נוחה מדרכי הלאומיים. ובאמת – האם מסטודנטים ומשכילים תבוא תשועת ישראל? הם מלמדים תורה חדשה: עָבר – עתיד – היסטוריה – לאומיות! אדרבא הגידה נא – הן למדן אתה – הכזאת היא תורת ישראל? – ולמה לנו לגַיֵר את הנאורים ואת האפקורסים? גרים כאלה קשים לנו כסַפחת. אין צרך ליהדות בהם. קיום היהדות תלוי באנשים אחרים, ממין אחר לגמרי. והנאורים, האפקורסים – מוטב לנו שיֵצאו לגמרי ממחנה ישראל – לא מעוקצם ולא מדובשם! – לעתידותינו ידאג הקב“ה בכבודו ובעצמו – ידיעת עתידות זו אומנתו – ואַל נא יתאַמרו הלאומיים להיות שותפים להקב”ה. – אבל הן גם אני ואתה אין כַּונתנו לעשות שותפות בעסק הלאומיות, כי אם בעסק אחר – לכן נשובה לעניננו.

ידידיה (לנפשו).

והדסה היא בת לאיש כזה! עתה רואה אני לי חובה לחַלצה מהשפעתו ו“מחתָניו” אשר יבקש לה – גם לולא אהבתיה. אקבל את הצעתו ויאמרו הבריות מה שיאמרו! (בקול) כן דברת, אדוני. גם בראשי אין מקום ללאומיות ולעסקים בבת אחת.

מררי.

ובכן זה הדבר אשר אני אומר לך: בשותפות אחפוץ גם אני, כאשר הגדתי לך אֶמש. אבל לי יש עוד שותפים, זו אשתי ובתי – מלבד מה שאני מניח את כל הוני בעסקי. מובן מאליו הוא כי הרבית בעד כספי אנַכה מהרֶוַח מראש – עשרה למאה –

ידידיה.

רבית כזו לא יחשוב סוחר לשותפו – לכל היותר אסכים לנֶשך של שבעה למאה. (לנפשו) צריך לפשוט לו יד.

מררי.

נוּ, נֹאמר: שמונה למאה. ואת הרֶוַח נתחלק באופן כזה –

ידידיה.

אם תקח ממני נשך שמונה למאה, לא אֹבה ולא אשמע לשַׁנות את תנאי החלוקה מכפי שקצבתי אֶמש.

מררי.

שמע נא לעצתי: אל תַּקשה לבבך! הַסכם אל התנאים אשר שמתי לפניך אתמול – הן ההבדל איננו גדול כל כך – ומה גם כי הוא דבר שאין לו שעור – מי יודע כמה נרויח? ולמה לנו להתוכח עתה חנם? ובכלל – הִשָׁען על יָשְׁרִי: אם יצליח ה' את אשר נעשה, יהי דַי לשנינו ולא אעשה לך עָול – אני אינני גזלן כמוך. ובכן יהי כדברי – וכאשר תִּכלה השָׁנה בהצלחה, ברצות ה', לא אמנע הוספה ממך – הן אי אפשר לבלוע את כל העולם בפעם אחת! – תן גם לי לחיות – הן לא לשנה אחת אני מתחבר עִמך. וַתֵּר בשנה הראשונה מִשֶׁלך, ובשנים הבאות אוַתר משֶׁלי.

ידידיה (לנפשו).

ביָשרו אינני בוטח הרבה, אבל ההצעה הגונה. (בקול) ובכן אני מסכים לתנאיך בשנה הראשונה, ובשנה השניה יהי כדברי –

מררי.

בשנה השניה! כאשר נחיה, בעזרת ה', נראה. – ובכן, יהי במזל ובהצלחה! ואתה כתוֹב את דברי האמָנה בספר – הן יוריסט אתה וידעת איך לכתוב – ומחר נאַשר את החֹזה כחֹק. אבל העסק נגמר. אני מחכה היום לטלגרמה – יוכל היות כי תצטרך לנסוע מחר בדרך לא רחוקה. בכל אפן היֵה נכון.

ידידיה (לנפשו).

הָלאה דאגה ודקדוקי הבל! אני קרֵב אל מטרתי. (בקול) ועתה אֵלכה לי – הן אתה מחכה לאורח. שלום (יוצא).

מחזה חמישי.    🔗

מררי; אחרי כן אביגיל ואסא.    🔗

מררי.

אולי הייתי נמהר מעט – אבל סרבנותו המריצַתני יותר – וסוף כל סוף הן התגברתי עליו ואכניע את לבו הקשה. הוא נחוץ ומועיל לעסקַי. (אביגיל ואסא באים) נוּ, בָּרכוני במזל טוב! הנה גמרתי את העסק עם ידידיה שלכם. איש קשה הוא – ובכל זאת נכנע לי ויעש כרצוני – אני שורר בביתי.

אסא (לנפשו).

כשם שנכנס לברית המסחר כן יִכָּנס לחופה!

אביגיל.

אני שמֵחה על זאת מאד. איש יקר הוא – נפש יפה בחיצוניות יפה – הלואי שנצליח ככה גם בבחירת חתן לבתנו!

מררי.

נצליח, נצליח, בעזרת ה'. היום הזה יום הצלחה לנו: הוא הביא לי מנהל חרוץ לעסקי, והוא יביא לנו גם חתן טוב –

אביגיל.

הלואי שהיה החתן דומה אל המנהל!

מררי.

מה זה תדברי? ההִשמַעת לאזניך את אשר הוצאת מפיך? איך תוכלי לערבב מין בשאינו מינו? מנהל הוא מנהל, וחתן – זה ענין אחר לגמרי. במנהל לעסקי אני מבקש רק את האדם שבו – וידידיה הוא אדם – ובחתן אני מבקש גם את היהודי – יהודי כחפצי.

אסא.

וידידיה הוא אדם ויהודי גם יחד – יהודי מאד נעלה.

מררי.

את “יהודיך” אתה אני יודע. לכם “החדשים” יכשר יהודי כמֹהו – אבל לי לא ישׂפֹק. ואולם מה לי וליהדותו? למסחרי אין צרך באמונותיו ודעותיו – הן אינני סוחר ביראת שמים.

אביגיל.

מי יתן והיו כל נערינו וגם זקנינו עברים אמִתים, עברים נוכָחים כידידיה! לוּ עשו כל צעירינו כמֹהו –

מררי.

ידעתי, ידעתי! הוא מגַיֵּר נאורים ואפקורסים? הוא מעשיר את היהדות עֹשר גדול!! – אך בטוח אני כי בעָסקו במסחרי יזניח את מעשי אִולתו אלה. אני אינני עוסק בלאומיות, ולא אחפוץ כי גם עוזרי במסחר יטַפל בה. – אבל מה לנו ולמעלותיו של ידידיה? עלינו לשים לב אל מעלותיו של המדובר אשר יבא כרגע – ואתם תחזו כי אני יודע לבחור. השָׁאר בזה גם אתה, אסא, למען תגיד “מבינותך” בדבר “השלָמָתו”.

אסא.

בתך מבִינה היטב בעניני השכלה, והיא תשען רק על בינתה –

מררי.

בתי תשען על אביה. אני שורר בביתי. – לא אֹמַר לכם כי המדובר הוא משכיל ומושלם כידידיה – אבל הן בתי לא נוֹעדה להיות כַּלה לסטודנטים – הוא מושלם כבן בעלי בתים חשובים – אבל עשיר הוא מאד, גם אם לא נִתנה לו מִשרַת דירקטור.

אסא.

גם ידידיה איננו עני –

מררי.

כן, כן – אני העשרתיו, כי לקחתיו אל מסחרי.

אביגיל.

ולולא לקחתו אתה אזי לקחוהו אחרים. איש משכיל וחרוץ כמֹהו הוא איש אוצרות, כי הוֹנו באוֹנו הרוחני –

מררי.

מה זה היה לכם כי מִלֵאתם פיכם תהלת ידידיה? יודע אני כי הוא משכיל, חרוץ, נפש יפה – וגם למדן. אם כן ישמח בו חותנו לעתיד לבוא. ואני חפץ לשמוח בחתָני אני. אני שורר בביתי ועושה כרצוני.

אביגיל.

אם יהי המדובר דומה לידידיה, נשמח בו כלנו. גם אני חפצה לשמוח בחתני, וביחוד אחפוץ כי תשמח הדסה בו. אבל מי יודע!

מררי.

הרפי ממני ולמה תאָנקי, ולמה תפתחי פה לשטן? זה דרכך תמיד למרר את חיי בנַקרנותך ובספקותיך. אִם – אולי – מי יודע! – נחַכה ונראה: אם המדובר איננו המיועד מִשָׁמַיִם, אוסיף לחַפש עד שאמצא את המיועד.

אביגיל (לנפשה).

הדרך סלולה. הסגנון הזה ידוע לי. עתה בטוחה אני כי אצליח. (בקול) הדיקנות איננה כנראה מִדה אהובה של המדובר. הן כבר עברה השעה אשר יעד לבוא אלינו –

מררי.

הנך מחַפשת בו מומים עוד בטרם ראית אותו. דיקנות! צרה גדולה! אני מבטיחכם כי מעולם לא העביר המועד בעסקי מסחר.

אסא.

כמדומה לי כי גם הראיון הזה הוא רק עסק מסחר לפי השקפתך ולפי השקפתו הוא – (מעשיה בא).

מררי.

הנהו! ראו נא, ראו נא – האיננו כאחד “החדשים” בחיצוניותו?

מחזה ששי.    🔗

הקודמים ומעשיה.    🔗

עשיה (אל מררי).

סלח לי כי אֵחַרתי מעט. אבל עסק נחוץ עצרַני –

מררי.

זה האדון מעשיה מבצרה – זו אשתי – זה הרופא אסא, קרוב לאשתי ואוהב נאמן לביתי.

מעשיה (לנפשו).

רופא? הדבר מֵעיר חשד! (בקול) כן, אני גמרתי עתה עסק קטן אבל טוב. (מוציא מחיקו ילקוט גדול ומתוכו גליון ומראה את השורה האחרונה של הגליון למררי) הידעת את האיש הזה?

מררי.

אַה, זה גדעון הסוחר ביערים.

מעשיה (משיב ילקוטו לחיקו).

כן. עשיתי אִתו עסק קבלנות זה עתה – עסק קטן. אבל בריא וטוב – אני רודף תמיד אחרי עסקים קטנים – בָּם אין סכנה –

אביגיל.

אבל גם מעסקים גדולים לא תמשוך ידך. הלא שמענו כי התאַוִּית למשרת דירקטור?

מעשיה.

מדוע לא? אני בקי היטב בעניני הלואה – גם תנאי המקום גלוים וידועים לפני, כי בן-בָּצרה אני – לכן אמרתי: מדוע לא? עוד איזה אלפי שקל בשָׁנה – אבל הם דורשים כי הדירקטור יִנָּזר מכל העסקים ויָשׂים לבו אך אל הבנק – ובזאת לא חפצתי. עסקַי מכניסים לי יותר – (אל מררי בהוציאו ילקוטו) ראה נא, הנה שלשה עסקים טובים שגמרתי בשבועות האחרונים. (מראה גליונות למררי) הידעת את זה? האציל פּלדש. ואת זה? הרֹזן יִדלוף. ואת זה? איננו מהאצילים, אבל עשיר מאד. (משיב ילקוטו) כן – עסקי אלה שקולים כנגד כל הדירקטוריות.

מררי (אל אסא).

נַס נא אותו בעניני הַשלָמה.

אסא (אל מעשיה).

הלא מבצרה אתה? יש לי בעירכם ידיד-נעורים ושמו אלידע הצלֶלפוני –

מעשיה.

אלידע? אלידע? מה מסחרו?

אסא.

הוא איננו עוסק במסחר כי אם בספרות. הוא גם אחד מראשי הלאומיים –

מעשיה

סופר-ולאומי? אַה, זכרתי – ידעתיו, ידעתיו – בשנה שעברה חָטף ממני עשרה שקלים לישוב ארץ ישראל, כי הוא המורשה. (מוציא ילקוטו) הנה השובר. – אבל שִמעו ואגדכם: השָׁנה לא יצודני עוד ברשתוֹ – לא אשוב עוד לכִסלה –

אביגיל.

ומדוע? האין הרעיון חשוב בעיניך?

מעשיה.

שִמעו לי ואגדכם: הלאומיות היא בֶגד בוגדים – כל כַונתם אך הממון – אני אומר לכם: כל הכסף ישאר בידי ראשי הלאומיים ועוזריהם ועוזרי עוזריהם –הכסילים נותנים – אבל אני לא אֹבה להיות כסיל. פעם אחת נוֹאלתי ולא יותר.

מררי (אל אביגיל).

מדוע לא תבוא הדסה? מהרי וקִראי לה! (אביגיל יוצאה).

אסא.

אינני יודע את הלאומיים בעירך – אולי שוטים הם. אבל אלידע איננו כסיל, וגם איש ישר הוא.

מעשיה.

אלידע הוא סופר, והסופרים שוגים בחלומות ודמיונות. שמעו לי ואגדכם: רק סוחרים, אנשי מעשה, יודעים לשפט מֵישרים.

אסא.

יש גם סוחרים גדולים העוסקים בלאומיות –

מעשיה.

יש, בודאי יש. הנה למשל הסוחר העשיר חשביה מעירי – (אל מררי) הלא ידעת אותו? (מוציא ילקוטו) הנה כתב החֹזה על העסק אשר עשיתי אִתו בראשית השנה. הראית? – איש קשה הוא וערום כנחש – אבל אני יודע איך להתהלך אִתו – כן, הוא לאומי נלהב – למצער חפץ הוא שיאמינו הבריות כי הוא אחד מעמודי הלאומיות – אף כי הוא רק מדַבר ואינו עושה מאומה. אבל שמעו לי ואגדכם: אם תראו סוחרים שעוסקים בלאומיות – אז או שיש להם בזאת הנאת ממון או הנאת כבוד. בלי הנאה וחשבון לא ינקוף איש-מעשה אף אצבע קטנה. (אביגיל שבה עם הדסה).

מחזה שביעי.    🔗

מררי, אסא, מעשיה, אביגיל והדסה.    🔗

אביגיל (אל הדסה).

זה האדון מעשיה מבצרה – זו בִתי.

מעשיה (לנפשו).

יפה היא, אבל מה חורו פניה. והרופא הקרוב – זה חשוד מאד!

מררי (אל הדסה).

האדון מעשיה מדַבר על הלאומיות – כאשר ידַבר איש מעשה –

הדסה.

טוב מאד.

מעשיה.

בעירנו יש גם עלמות העוסקות בלאומיות – הן לומדות עברית, עורכות נשפי חשק – גם עלי העמיסו כרטיס לנשף שעשו בשבוע שעבר – אבל לא הלכתי, כי נסעתי לרגלי מסחר – להרויח כסף נחוץ יותר מלראות תעלולי בטלנים – הכרטיס עודנו אתי. (מוציאו מילקוטו) הנהו – מחירו שני שקלים – לא בזול – אבל לא יכלתי הָשֵב פני הַמְעַשִׂים, כי אני עומד בקשרי מסחר עמהם. כן, העלמות בעירנו עוסקות בלאומיות בשים לב. אבל שמעו לי ואגדכם: להן נאה לעסוק בזאת, כי אין להן כל עבודה ודאגה אחרת – אבל לגבָרים לא נאה כלל לרדוף רוח ולשגות בהבלים כאלה – הגבָרים מחויבים להתאמץ להרויח כסף. האף אין זאת, עלמה כבודה?

הדסה.

כן דִּבַּרת.

מררי (אל אביגיל).

מדוע היא מקַמצת ככה במלים? הן הוא יַחשׁבֶהָ לִפתַיה –

אביגיל (אל מררי).

בִּתנו צנועה, ולא תתוַכח עם איש זר.

מעשיה.

ביחוד התרחבה הלאומיות בעירנו ע"י סטודנט ששָׁב מהאוניברסיטה – הוא מצא חן בעיני נאורינו, וביחוד בעיני הנאורות, ויקבלו עליהם כל מה שגָּזר. ואמנם גם לו נאה לעסוק בזאת כי אין לו עסק אחר – הוא למד חכמת המשפטים, וכמובן אין לו מה לאכל. אני חפצתי להעסיקו במסחרי – כי בן חיל הוא – אבל דל-גֵּאה הוא, ותביעותיו איומות.

מררי.

הלא זה ידידיה? אני לקחתיו למנהל עסקי.

מעשיה.

כך? אל נכון הוא עולה לך בדמים מרובים. הוא יַקרן גדול – אבל חרוץ הוא, והוא ישביעך רצון – אם רק לא יוסף לשגות בהבלי הלאומיות. שמעו לי ואגדכם: חלומות הלאומיות מוציאים את האדם מעולם המסחר.

מררי.

אני אדע לשים רסן בפי ידידיה –

אסא.

איש נבון וחרוץ יודע לָעוּת דבר –

מעשיה

במחילה מכבודך – אתה אינך סוחר. אבל אנחנו הסוחרים יודעים זאת היטב: סוחר המסיח דעתו מעסקיו אף רגע אחד – הוא נכון לַצֶלַע. הסוחר מחויב להגות בעסקיו יום ולילה – וגם בשעה שהוא אנוס לשיח שיחה בטלה, צריך שתהיינה מחשבותיו נתונות כֻּלן למסחרו. ובאמת אני משתדל להשתמט משיחות בטלות, כי הן אינן מכניסות מאומה. האף אין זאת עלמה כבודה?

הדסה.

כן הוא: שיחות בטלות אינן מכניסות מאומה.

מעשיה (לנפשו).

חכָמה גדולה איננה כפי הנראה. לוּ היתה, למצער, בריאה! הרופא חשוד בעיני מאד.

אביגיל.

השיחות אינן ממלאות את הקֵּבה – ואתם, אדוני, רעבים אל נכון. אלכה לראות הכבר ערוך השלחן (יוצאה והדסה אחריה).

מררי.

ראו נא, השיחות מַסיחות באמת דעתו של אדם מהמסחר. שכחתי כי עלי לשלוח טלגרמה נחוצה. (אל מעשיה) אתה הלא תסלח לי, כי איש מעשה אתה. כרגע אשוב – ובין כה וכה הנה הרופא לפניך – גם אשתי ובתי תשובנה כרגע (יוצא).

מחזה שמיני.    🔗

אסא ומעשיה.    🔗

מעשיה (לנפשו).

טוב מאד כי יצאו כלם. אחקור את הרופא. כנראה איננו חכם גדול ולא יִכבד להציל מפיו דבר אמת. (בקול) אתה הנך הרופא הקבוע בבית מררי? גם קרובו אתה? רופא במשפחה זה חִסכון גדול – כי לַקרוב לא ישֻׁלם כלרופא זר, האף אין זאת? וקרוביך נצרכים לך, כנראה, לעתים קרובות.

אסא (לנפשו).

אַה, אני מתחיל להבין מה חפצו בדברי ערמומיות הללו! האח, זה רעיון נַעלה! (בקול) כנראה הנך בקי בחכמת הפַּרצוף.

מעשיה (לנפשו).

טוב מאד! (בקול) כן, פני אשת מררי דַלים וחִורים ככה – וגם הבת – תֵרָאה כְמִתְחַלָה.

אסא (בתמימות)

עֶ – אין כל סכנה –

מעשיה (לנפשו).

חכם גדול! (בקול) הידעת, אדוני? לרופאים אין כל סכנה ברבות מספר החולים – אבל לבַעל סכנה גדולה היא לקחת אשה מִתְחַלָה – סכנה מכמה טעמים – וביחוד מטעם ההוצאה. הרופאים אינם מאכל זול – ומה גם הנסיעות לחו"ל!

אסא.

אבל למה תדבר ככה? הן אני לא הגדתי לך מאומה. (לנפשו) אמנם צָדק: הדסה חולה, חולַת אהבה.

מעשיה (בצחוק ערמה).

הן קרוב אתה ואיך תגַלה סוד? אבל אני יודע מה שאני יודע. לא! זה איננו עסק לאיש כמוני! אני אוהב עסקים בריאים וטובים, ובספקות לא אכניס ראשי. לאשה מִתְחַלֶה לא תשׂפֹק גם נֵדָה של חמשים אלף. (אביגיל באה מימין ומררי משמאל).

מחזה תשיעי.    🔗

הקודמים, אביגיל ומררי.    🔗

אביגיל.

אנא. אדוני, בֹּאו, בֹּאו נא וסַעדו לבכם מעט –

מעשיה.

אני – אין לי פנאי – סִלחו לי – עוד לי לבַצֵעַ בזה עסקים נחוצים, והזמן קצר – כי בערב אני נוסע הלאה –

אביגיל.

אבל הן אורח אתה בביתנו, ואיך נשַׁלֵחך בלי טעימה ולגימה?

מררי.

ועוד לא דברנו מאומה בעצם הענין –

מעשיה.

צר לי מאד – אבל אי אפשר – בשום אופן אי אפשר – אולי אבוא אליכם לפני נָסעי מזה – אם אוכל להִפָּנות מעט –

מררי.

אולי?! האין הענין הזה נכבד בעיניך כיתר עסקיך?

מעשיה.

אני – אכתוב אליך מביתי – כעת אני טרוד מאד – סלחו נא – שלום, שלום! שלום לבתכם, שלום ובריאות. (אל אסא) שלום, אני מכיר לך טובה (יוצא).

מררי.

מה זאת? קצרה בינתי מהבין –

אביגיל.

כנראה לא מצאנו חן בעיניו –

אסא.

אני הבינותי מדבריו כי הדסה לא טובה בעיניו –

מררי (בקצף)

מה? הוא יָהין לפַגֵּל את בתי! הוא! הן הוא איננו שוה בצפרנה הקטנה – הן פרא אדם הוא. ואם סוחר עשיר הוא, מה בכך? לבתי אין צרך בכספו – יש רב לבתי, בעזרת ה' – אני יכל לתת את בתי גם לאיש שאין לו כסף – אני שורר בביתי – העָזה, חוצפה!

אסא.

הוא חושד את בתך במה שאין בה – הוא שאל אותי למַחלתה –

מררי.

הוא מחפש מומים בבתי! הוא! הלואי שהיה הוא בריא בשכלו, כמו שהדסה בריאה בגופה. שערוריה עשה! לא אתנהו עוד לדרוך על מפתן ביתי. אני שורר בביתי.

אביגיל.

איש כמהו עלול להוציא שם רע על בתנו – הוא יודיע בקהל כי מֵאן לקחתה יען כי חולה היא.

מררי.

הוא מאן לקחתה? הן לוּ גם פצר בי ימים על שנה, לא נתתי לו את בתי. אני שורר בביתי. בתחלה דִמיתי כי השדוך טוב, כי עשיר הוא. אבל עתה נוכחתי כי איננו בן-אדם כלל. – אכן טוב עשיתי כי לא גליתי הדבר להדסה מראש. כן, כן, הוא עלול להוציא שֵׁם רע, כי שוטה ופטפטן הוא, וגם נפש שפָלה. כן, הוא רע לב: הוא קרא לידידיה דל גאה – אף כי איננו שוה גם להתיר שרוך נעליו של ידידיה –

אביגיל.

ובכל זאת הודה גם הוא כי ידידיה חרוץ ובן-חיל.

מררי.

כלום להסכמתו הוא צריך? האם שוטה כמעשיה יודע להעריך ערכו של ידידיה? אני יודע ערכו, ולכן לקחתיו למנהל – לא, לשותף, אני שורר בביתי, ואינני צריך להסכמת אחרים. – אפקורס הוא? עוסק בלאומיות? ובכל זאת יוכל להונות את מעשיה עשרת מונים, גם בדבר מסחר. וביראת שמים של מעשיה ג"כ אינני בטוח כל כך – הוא יעש כל התועבות בשביל שוה פרוטה. – וידידיה למדן גדול – בעל מֹח!

אביגיל.

ובעל נפש יפה מאין כמהו –

אסא.

ואהוב לבריות, נכבד בעיני הכל – אשרי האיש אשר יקחהו לחתן. צר לי מאד כי אין לי בת – את כל הוני נתתי לו –

מררי.

נוּ, נוּ, – הונך לא היה מספיק לנדוניא לידידיה; הלא ידעת כי הוא הולך בגדולות ובנפלאות – וגם שוה הוא הרבה לחותן המחַזר אחרי סטודנטים, כי אין כמהו בין ה“חדשים”.

אביגיל.

והאם אנחנו צריכים לחַזר אחרי אנשים כמעשֵׂיה? האם בתנו איננה ראויה לעברי נאור – לעברי אמתי כידידיה? הן גם היא עבריה נאורה, כי תלמידת ידידיה היא. ואין כל ספק כי רק עם איש כידידיה יאֻשר חֶלקה. ולמה לנו להפרד מבִּתנו, מחֶמדת נפשנו, ולשלחה לבית איש זר אשר לא ידענו מתמול שלשם? הן ידידיה יֵשב עמָנו כל הימים, כי שותפך הוא. – נשאל אפוא את פיהו ואת פי הדסה –

אסא.

ואז לא תצטרכו לדאג פן יבאיש מעשיה ריח הדסה – והוא בודאי יוציא דבה רעה –

מררי.

יעש מעשיה כחפצו; אינני ירא מפניו. אני יכל לתת את בתי גם לאיש שאין לו כסף – אני שורר בביתי. ולידידיה יש כסף – הוא שותפי, והוא ירויח, למצער, חמשת אלפים בשנה בעזרת ה'. עוד היום אדַבר אתו – הוא לא ימאן, כי אוהב הוא את ביתי. גם הדסה לא תסרב – אני שורר בביתי, ופקודתי תשמר רוחה.

אסא (לנפשו).

כן הוא: הוא שורר בביתו – בעשותו רצון אשתו.

אביגיל.

ידעתי כי תבחר בטוב. אתה יודע נפש בתך ונתת לה איש כלבבה – וידידיה הוא איש כלבבה. (הדסה באה).

מחזה עשירי.    🔗

מררי, אסא, אביגיל והדסה.    🔗

אביגיל.

התבשרי בתי כי אביך בִּקש ומצא לך חתן טוב –

הדסה.

אבל אמי – הלא ידעת –

מררי.

מה? האין ידידיה טוב בעיניך? הלא זה החתן אשר בחרתי לך!

הדסה (נופלת על צוארי אביה).

אבי! מה מאֻשרה אני!

מררי.

הלא זה הדבר אשר אמרתי: בתי היא בת ישראל כשרה ולא תַמרה פי אביה.

הדסה (נופלת על צוארי אמה).

אמי היקרה – לא אוכל להבליג על רגשותי – דמעות גיל – אני בושה מפני אבי ומפני אסא – לא אוּכל עמוד פה – (יוצאה בחפזון).

אסא.

זוהי באמת בת ציון, צנועה וכשרה. (אל אביגיל) עתה נבצע מעשנו בדבר נשף החשק. (עתליה באה, אביגיל הולכת לקראתה). לא, לא! אמהר להוציא את מררי מזה, לבל יוָּדע לו הדבר מפי עתליה. (אל מררי) מהר ונצא (אסא ומררי יוצאים).

מחזה אחד עשר.    🔗

אביגיל ועתליה.    🔗

עתליה.

הגידי נא לי, גבירה, מה תהי אחרית הנשף.

אביגיל.

הכל טוב ונכון – היום בערב יֵעָרך הנשף.

עתליה.

ואישך החסיד יתן את בתו לשחק בחזיון? הן הוא רואה אָון במנהגי קולטורה ואריסטקרטיה כאלה – והוא מושל ממשלת עריצים בביתו.

אביגיל.

אמנם כן, אישי שורר בביתו, והוא לא יַרשה לבתנו לשחק בחזיון – אבל הוא הפך את החזיון למציאות.

עתליה.

לא אבין. בארי נא את דבריך. – זה דרך היהודים לדבר תמיד בחידות וחדודים.

אביגיל.

אמנם כן: היהודים מחודדים מטבעם – אבל לא כלם. ואולם הדבר פשוט: הלא ידעת כי בחזיון תשחק בתי בתור ארושתו של ידידיה – ואחרי אשר עפ"י בחירת אישי יהיה ידידיה באמת חתן לבתנו, אין החזון כי אם קשׁט דבר אמת – ולמה לא יַתִּיר בעלי?

עתליה.

מה? ידידיה יקח את בתך לאשה? אמנם שמעתי שמועה כזו, אבל לא האמנתי.

אביגיל.

ומודע לא האמנת? אָה, הוא ראוי לבתי – כי גם הוא עברי נאור.

עתליה.

הוא נאור כאחד האריסטקרטים, כאחד ממנו. אבל סלחי נא לי, הן בתך היא בת חסיד – וגם לחול עם גברים אסור לה –

אביגיל.

כי על כן בחרנו בידידיה, יען כי הוא מחולל גרוע – אבל שניהם ייטיבו צעד בדרך הטוב והישר.

עתליה.

לנו הנאורים, האריסטקרטים, יש דעות אחרות בענין זה. – אבל – אז כן, הכל טוב ויפה. העקר הוא, כי הנשף יערך במועדו. אני מקפידה על הדיקנות, כחק לאנשי קולטורה. (יורם בא)

מחזה שנים עשר.    🔗

הקודמות ויורם.    🔗

עתליה (אל יורם)

מה לך פֹה?

יורם.

אני – בא אל האדון לשאלו לסוחר מִמַּכריו – בדבר הלואה.

אביגיל.

הנני לקרא לאישי – כרגע יבא (יוצאה).

עתליה.

השמעת? ידידיה לוקח באמת את בת החסיד לאשה! נבָלה היא מאין כמוה – הלא?

יורם.

בודאי, בודאי. אבל – אבל גם לבתנו יש חתן – וכלוב עשיר וידידיה עני –

עתליה.

עני! רק מחוּסר השכלה כמוך יאמר כזאת. איש אריסטקרטי כידידיה איננו עני – קנדידט לחכמת המשפטים! התבין?

יורם.

בודאי, בודאי. אבל – אַת בעצמך אמרת כי ידידיה לא יסכון לנו אם לא יהי לדירקטר – ובו לא בחרו –

עתליה.

ומדוע לא השתדלת כי יבָּחר לדירקטר? לך אין פֶּה לדבר – אתה יודע רק להַלות כסף ולקחת נשך – כמנהג היהודים –

יורם.

אבל – אבל אַת בעצמך צוית עלי להניח את עסקי מסחרי ולהחזיק רק בהלואה, באמרך כי כל האריסטקרטים הם עתה מַלְוִים –

עתליה.

מַלוים! אל תשמיע באזנַי דבור המוני כזה! אמור: דיסקנטרים או בנקירים. השמעת? עד זקנה ושיבה לא אצליח לעשותך לאריסקרט כמוני. (אביגיל שבה).

אביגיל (אל יורם).

אישי מחכה לך בלשכתו – הואילה נא אדוני –

יורם (אל עתליה).

כרגע אשוב והלכנו יחדו הביתה.

עתליה.

אין לי צרך בך. לֶך לְךָ! (יורם יוצא) ואני אלך להגיד לבתי ולכלוב להִכון אל הנשף. שלום! (יוצאה)

מחזה שלשה עשר.    🔗

אביגיל; אחרי כן אסא ואחריו מררי.    🔗

אביגיל.

לא פללתי כי יקל לי ככה להטות את מררי לחפצי. ואמנם לאָשרנו נכשל הפעם ב“מדובר” שאינו מהוגן – כי לולא היה מעשֵׂיה אדם שלא מן הישוב, כי עתה לא על נקלה החליף מררי אותו בידידיה. אבל ברוך השם, הכל נעשה יפה ואישי שורר בביתו. (אסא בא).

אסא.

הכל הולך למישרים. מררי מסכים שתהיה הדסה ארושת ידידיה גם בחזיון. כמובן אמרתי לו כי אַת לא הסכַּמת לזאת עד שיתן הוא את הסכמתו הרוממה – כי הוא השורר בביתו. ואולם זאת נוכחתי, כי לולא קם השדוך עם ידידיה אזי לא הִרשה להדסה בשום אופן לשַׂחק בחזיון.

אביגיל.

ולולא ידעתי מראש כי ידידיה יהיה באמת חתן להדסה, אזי לא הרשיתי זאת גם אני – כי אני עושָׂה תמיד רצון בעלי.

אסא.

ידעתי, ידעתי. – ומה עשתה עתליה בזה?

אביגיל.

היא באה לשאל על דבר הנשף, וארגיע את רוחה, בדעתי מראש כי עתה יסכים מררי. – ואולם זאת ראיתי: בהתיהדותה של עתליה עוד לא הצליח ידידיה הרבה. ובזה אמנם צָדק אישי: אין צרך ליהדות בנפשות כאלה. (מררי בא).

מררי.

יורם הלך לו. הידעתם בשביל מה בא? הוא בא לשאל לאמונתו של מעשֵׂיה – כי מעשיה חפץ ללוֹת כסף ממנו. כמובן לא כִחַדתי מיורם את עשרו של מעשיה – הן כסף יש לו באמת – אני לא אשֵׁקר גם על שונאַי – ומעשיה איננו שונא, רק פרא אדם סתם. (ידידיה בא). אַה, הנה החתן. צאו מזה – אני חפץ לדבר אתו ביחידות. (אביגיל ואסא יוצאים).

מחזה ארבע עשר.    🔗

מררי וידידיה.    🔗

מררי.

טוב עשית כי באת. אתמול באת בדבר נשף החשק, ואחרית בִּקורך היה עסק שותפות. וגם הפעם באת בודאי בדבר הנשף שלכם – ואחרית הבקור יהי גם הפעם עסק שותפות.

ידידיה (לנפשו).

לבו טוב עליו מאד היום. האם “המדובר” הֵסב בשמחתו? (בקול) באמת באתי לא רק בדבר הנשף. ראשונה הבאתי לך כתב האמָנה שערכתי –

מררי.

טוב מאד. ואני אמרתי כי נשף החשק ולאומיותך יסיחו דעתך מעסקיך. אכן איש חרוץ אתה, איש מעשה – כן אהבתי. ולכן אני חפץ לדבר אתך גם הפעם על דבר עסק – גם זה עסק שותפות. הלא ידעת כי מעשיה מבצרה בא לראות את בתי – וזה לא כבר הלך מזה – ואני הצעתי חתן לבתי – כי אני שורר בביתי – ובתי שמעה לקולי כחובת בת ישראל –

ידידיה (בהתרגשות).

לא יתכן הדבר! הדסה!! היא – היא לא תאבה ולא תשמע –

מררי.

ואני אומר לך: היא חפֵצה בכל לב – הן החתן הוא איש כלבבה –

ידידיה.

היה לא תהיה! אני יודע את מעשֵׂיה – הוא לא יוכל למצא חן בעיני עלמה מַשכלת כהדסה.

מררי.

מעשֵׂיה לא מצא חן גם בעיני אחרי אשר בא בצל קורתי. – אבל אני מצאתי חתן אחר לבתי, והוא טוב בעיני כולנו –

ידידיה.

לא יתכן הדבר! אני יודע כי לא יתכן –

מררי.

מדוע לא יתכן? אני שורר בביתו ובִתי עושה כרצוני. ומה גם כי החתן ידוע לה מכבר – ועתה הוא גם שותפי –

ידידיה.

מה זה תדבר, אדוני? האמנם? האמנם בא גָד לי? אתה נותן לי את תאות לבי, את מַשאת נפשי?

מררי.

אינני מבין בלשון המשוררים. אני אומר לך בלשון בני אדם: בך בחרתי לחתן – כמה נדוניא תדרוש?

ידידיה (חובק את מררי).

לוּ ידעת מה מאֻשר אני!

מררי.

כן אמרה גם הדסה – אכן תלמידתך היא. אבל ענני נא, כמה נדוניא תדרוש?

ידידיה.

אני שואל ממך רק את בתך – היא אוצר יקר לי, יקר מכל הון.

מררי.

אני קצבתי נֵדה לבתי עשרים אלף שקל – התֵאות?

ידידיה.

אל נא, אבי! אינני חפץ כי יאמרו הבריות שלקחתי את הדסה בגלל כסף נדוניתה.

מררי.

ואני אינני חפץ כי יאמרו הבריות ששִׁלחתי את בתי החוצה בלי מהר ונדה. תהלה לאל יש לי רב, ורק בת אחת לי –

ידידיה.

נחדל נא מזאת; כחפצך כן תעשה. ואני חפץ עתה לראות את חמדת נפשי – אַה, הנה היא באה (הדסה, אביגיל ואסא באים).

מחזה חמשה עשר.    🔗

מררי, ידידיה, אביגיל הדסה ואסא.    🔗

ידידיה (רץ לקראת הדסה וחובק אותה).

הנה באה תקותנו!

אסא.

חַבקני נא גם אני – את הדסה עוד תחבוק לעתים קרובות –

ידידיה.

לא כן. ברוב רגשותי שכחתי חק ומשפט. הַאֵם קודמת לכֹל! (חובק את אביגיל, ואחרי כן את אסא).

מררי.

אני אומר לכם הוא קשה כברזל – כאשר אהבתי. גם בדבר הנדוניא הוא עומד על דעתו – הוא מאן לקחת נֵדה.

ידידיה.

וגם בדבר הלאומיות אעמוד על דעתי עד עולם: אני אהיה תמיד עברי לאוּמי – אני אשתדל ליַהֵד הכל – גם את חוֹתני –

מררי.

מה? אני זקוק להתיהדות? – האינני יהודי כשר?

ידידיה.

אתה יהודי כשר, אבל לא עברי לאומי – כזה תהיה על יָדִי – עוד תשתתף עִמי גם בלאומיות.

הדסה.

ואני אהיה תמיד עבריה לאומית – כי אני בת לאִמי, וכמוה אעשה תמיד רצון ידידיה.

אסא.

ומה גם כי רבך ומורך הוא – ומורא רַבך! –

כלוב (מכניס ראשו בפתח).

הֶה? המֻתר לבוא? (נכנס עם איזבל).

מחזה ששה עשר.    🔗

הקודמים, כלוב ואיזבל.    🔗

כלוב.

אנחנו באים אל הבחינה שנִּדחתה. הֶה? אני שכחתי הכל, כי איזבל לקחה את לבי ואת ראשי. חדוד יפה, הלא?

מררי.

אני מתיר לכם לעשות הבחינה, כי הדסה היא ארושת ידידיה באמת ובתמים. אני שורר בביתי ומצוָתי תֵעָשה.

איזבל (אל מררי).

גם לי תתיר, כי גם אני ארושת כלוב באמת.

אביגיל.

אבל ראשונה אתן לכם לגימה קטנה, בתור ערבון למשתה הארושין (יוצאה ומביאה יין).

כלוב.

ואנחנו כלנו עברים לאומיים, הֶה? גם את האדון מררי אני מקבל עתה אל חברתנו הלאומיות, אחרי אשר הוא מַתִּיר תענוגים עבריים. אָה, אנחנו נעשה את האדון מררי לעִברי כדאיבעי! – חדוד יפה, הלא?

אסא.

את העבודה הזאת כבר קִבל ידידיה על עצמו. (לנפשו) וכמדומה לי כי בזאת יצליח פחות מאשר בעולמות העליונים –

כלוב.

כן, כן. ידידיה לוקח לבבות – לא רק לב הדסה. (אל הדסה) התַרשי לו גם לימים הבאים לקחת לבבות, הֶה?

הדסה.

ידידיה לוקח את הלבבות לא לעצמו, כי אם למען השיבֵם אל עַמם –

ידידיה.

ואת לבי אני נתתי לעַמי ולך –

כלוב (בקחתו כוס יין).

תחי הלאומיות העברית! יחיו התענוגים העברים! ולַכֹּל לראש תחיינה בנות ציון!

אסא.

ויחי ידידיה המיהֵד את עולמותינו העליונים~ ויחיו כל הנאורים העברים!

אביגיל.

וִיחי אישי השורר בביתו!

(המסך יורד)