דברים שמתחילים בספר נשכח של ז’קלין כהנוב, נמשכים בשיר שגוי על שריפת הספריה באלכסנדריה וסיומם בחור שחור בשפה העברית

ז’קלין כהנוב, שהלכה לעולמה ב־1979 ושמה לא יאמר היום הרבה לדור הבז ללוונטיניות וללוונטינים, כתבה פעם ב"קשת" של אהרֹן אמיר: “בקטנותי נדמה היה לי כי טבעי הוא הדבר שיהיו בני־אדם מבינים איש את רעהו אף שהם מדברים לשונות שונות.” למרות שגדלה בקהיר, זה נשמע כמו תמצית הרעיון האלכסנדרוני ים־תיכוני, כי למולדתה הרוחנית של כהנוב קראו הלוונט: אותה טריטוריה ערטילאית ומאיימת שהיא בבחינת הסיטרא אחרא של הרעיון הציוני מאז ימי הרצל ונורדאו ועד לממשיכים המשוערים של דרכם המשוערת בתנועת העבודה של ימינו.

אני לא יודע אם ספר מסותיה היחיד בעברית, “ממזרח שמש”, יופיע ברשימה הביבליוגרפית בהקבץ (ככה במקור) שייפתח בשנה הבאה במסגרת תוכנית הבי־איי הכללית של אוניברסיטת תל אביב, ושעניינו ההיסטוריה של תרבויות הים התיכון. על־פי הוויכוח התל אביבי על אודות הים־תיכוניות שפרץ לאחרונה ב"העיר", בין יעקב שביט לעמוס קינן, סביר להניח שכהנוב, בדומה לקינן, תישאר בחוץ. כך מן הסתם יהיה גם דינה של לוונטינית אחרת, שולמית הראבן. נותר רק לקוות שכן יצליחו ללמד שם איך ייתכן שלא יהיו בני אדם מבינים איש את רעהו אף שהם מדברים עברית.

זאת היתה הערה מקדימה. ויש לי עוד אחת, בעניין דומה (ואולי לא).

בית ההוצאה של אוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה (רחוק מאלכסנדריה, רחוק מתל אביב) מפיץ בימים אלה את החוברת מס' 3 של The Tel Aviv Review בעריכתו של גבריאל מוקד (החוברת מודפסת בישראל). יום ההופעה של החוברת צויין באמצע יולי, במרחק כמה חודשים טובים מהמלחמה, שנהפכה בינתיים, לפחות בעולם יחסי הציבור האמריקאי, ובעקבות המראות מכורדיסטן, לסוס זקן למדי, כובע ישן ומרוט תיתורת. אבל מוקד מאשים את המלחמה (ואולי בצדק) בעיכוב העבודה על השלמת החוברת, והקומוניקט לעיתונות נפתח בציון העובדה מקדמת־המכירות (אין מה לעשות בעניין הזה) שטיל סקאד נפל (“ברגע האחרון”, ולא ברור מהניסוח האנגלי של מה) על בית המדפיס בתל אביב, אותה עיר שמוקד כינה כאן לפני שתי חוברות בשם “רפובליקת באוהאוס שלנו”. באותו גיליון של “פוליטיקה”, בעל הכותרת הלוֹרקיסטית (עיר אחת, 5 אחה"צ), טען דן מירון ש"תל אביב ‘לא רצתה’ מימיה הראשונים להיות אלכסנדריה או מארסיי או נאפולי של ארץ־ישראל. לא רחוק היה מליבה הרצון להיות מעין אודסה עברית ים תיכונית." והנה מוקד ב"ריוויו" שלו (בשיחה עם ג’ורג' סטיינר, ואני תכף מסיים את הערת הפתיחה) אומר שהוא באופן אישי מאמין באיפיון הדו־קוטבי של העם היהודי והתרבות היהודית: “מוקד כפול [מלשון פוקוס, כמובן, ובלי קשר לדובר] של אלכסנדריה־ירושלים, של ניו יורק־תל אביב.” ולא ברור מה עלה בגורלה של אותה רפובליקת באוהאוס.

ועכשיו לשריפה באלכסנדריה. באמצע ימי ה"המתנה" שקדמו למלחמת המפרץ פרסם המוסף לספרות של “ידיעות אחרונות” (23.11.90) שיר מרושע ביופיו משל משה דור. צרכן העיתונים של אותם ימים ודאי לו שהיה שקוע ראשו ורובו (כפי שמשה דור, מן הסתם, היה כותב) בניסיון לפענח את מהלכיו הלוטים בחול שחור של סוחר המוות הבגדדי מזה, ואת מהלכיו הלוטים בדשאא־ירוק־של־גולף של חוסר הנפט הטקסני מזה. שירה, כובשת ככל שתהיה, לא סיפקה מעולם חומר מפרשֵן לאותו קורא עברי אחוז חרדה, ולכן קשה להניח שהשיר הבא עבר את מפתנו של החדר האטום ושרד בקפלי המוח הישראלי הממוסך. אגב, גם בימים כתיקונם ספק אם השיר הזה היה מזקיף ולוּ גבה אחת לרפואה. הנה השיר במלואו:

כיוונים

כְּשֶׁהֶחָ’לִיף עֻמַר אִבְּן אֵל־חַ’טִיב פּוֹקֵד לִשְׂרֹף אֶת הַסִּפְרִיָּה

הַגְּדוֹלָה שֶׁל אַלֶכְּסַנְדְּרִיָּה – "אִם בַּסְּפָרִים כָּתוּב מַה שֶּׁנֶאֱמָר

בַּקּוּרְאָן, אֵין בָּהֶם צֹרֶךְ; וְאִם סוֹתְרִים הֵם אֶת הָאָמוּר בַּקּוּרְאָן,

מִצְוָה לְהַשְׁמִידָם" – מִתְהַדְּקוֹת שְׂפָתָיו הַדַּקּוֹת יוֹתֵר

מִכָּרָגִיל: בֶּדְוִי טָהוֹר, עוֹרוֹ הַשָּׁחוּם יָבֵשׁ

כְּחוֹלוֹת חֲַצִי־הָאִי עֲרָב, חָטְמוֹ הַשֵּׁמִי הַמֻּבְהָק מִתְעַקֵּל

כְּמַקּוֹרוֹ שֶׁל נֵץ.

מֶרְחֲבֵי מַיִם מְעוֹרְרִים בּוֹ אִי־נַחַת מְסֻיָּם. לְפִיכָךְ,

הוּא מַפְנֶה אֶת עָרְפּוֹ אֶל הַיָּם הַתִּיכוֹן, הַמַּוְרִיד

בִּשְׁקֹעַ הַשֶּׁמֶשׁ וְעוֹד מְעַט יַאְדִּים כְּשֶׁתִּבְקַעְנָה

הַלֶּהָבוֹת. פַּפִּירוּס הוּא חֹמֶר דָּלִיק וְרַק

מְשׁוֹרְרִים רוֹאִים אוֹתִיּוֹת, צִפֳּרִים אוֹ נְשָׁמוֹת

פּוֹרְחוֹת מִתּוֹךְ אֵשׁ הַמְּכַלָּה, בְּלִי מַשּׂוֹא פָּנִים, הִיסְטוֹרְיָה,

סִפְרוּת, מַדָּע. "אֵין אֱלֹהִים מִבַּלְעֲדֵי

אַלְלָה וּמֻחַמַּד הוּא שְׁלִיחַ אֱלֹהִים". בְּכָרְעוֹ

עַל־גַּבֵּי שְׁטִיחַ־הַתְּפִלָּה הַקָּטָן, הַתִּפְקוּדִי, הַנֶּעֱדָר כָּל

קִשּׁוּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַסִּיחַ אֶת הַדַּעַת וּלְעַדֵּן אֶת הַחוּשִׁים,

הוּא נוֹתֵן

אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁבָּאוֹר הַמְּרַצֵּד קַל יוֹתֵר

לְכַוֵּן אֶת הַפָּנִים כְּלַפֵּי מֶכָּה.

משה דור

מעט מאוד יצירות מן הספרות העברית החדשה הצליחו לרמות אותי באופן מושלם שכזה: תחילה ללכת שבי אחרי הבניה המתוחכמת של סצינת השריפה (למרות שמו המשובש של הח’ליף), מתוך תקווה שמשה דור (ידען מופלג בהרבה תחומים, ורחב־אופקים בדרך כלל) ינחית על סיפור השריפה משהו משלו, מין מכה פיוטית בבטן, שתפתיע במקוריותה, על רקע ההכנות למלחמה. למען האמת גם קיוויתי, מתוך היכרות לא רעה עם השירה הארוטית המשובחת שהוא כותב בשנים האחרונות שהנה, מה יש, ח’ליף במבט ארוטי יהיה לנו כאן.

ואז הגעתי ל"בדוי טהור" ש"עורו השחום יבש / כחולות חצי־האי ערב", וכמה נורות אדומות התחילו להבהב. אחר־כך החוטם השמי המובהק העלה כמה הרהורי חטא על האנטישמיות היהודית, ושטיח התפילה התפקודי הנעדר כל קישוט “שיש בו כדי להסיח את הדעת ולעדן את החושים” נכמר מעל לכול וסיפק את הכיסוי המושלם. “רק משוררים רואים אותיות”, דור אומר, במין התחסדות שיודעת להתקין מטעני צד מנוסחים ושמורים היטב. ואני חושב שהאותיות שהוא רואה הן אותיות מפוקפקות למדי.

ואני מכיר מעט מאוד יצירות בספרות העברית החדשה שניסו, ולא כל שכן הצליחו, לעשות מה שהשיר המגויס הזה עושה בצורה מפוארת שכזו: תשע עשרה שורות הדוקות המתמצתות לא רק את האתוס הציוני על רקע “המרחב השמי” של הברברים שורפי הספרים, אלא גם את ניצחונה הסופי של הרוח הברנריסטית בספרות העברית: התנערות מוחלטת מאותו מרחב, תיעוב מוחלט לכל מה שהוא “מייצג”, וסירוב מוחלט להעניק לתושביו את הזכות לכתוב את ההיסטוריה שלהם בעצמם.

ארחיק לכת ואומר גם זאת: השיר הזה הוא מעין הצהרת כוונות מִקדמית שבישרה לנו כבר בנובמבר שחלקם הגדול של הסופרים ואנשי הרוח, בנוסח אשכנז (שחלקם הגדול רואה בעצמו “שמאל” לגיטימי), יתייצבו בשורה הראשונה של תומכי המלחמה ההיא, תוך התעלמות מסירחון הנפט העולה מ"נימוקיה", ואחדים מהם אף ירחיקו לכת וידברו, כמובן מאליו, על האופציה הגרעינית כפתרון אפשרי.

אבל נחזור, בינתיים, לשריפה באלכסנדריה. הח’ליף עומר אבן אל־ח’טיב אינו נזכר בספרי ההיסטוריה. הכוונה כנראה לעומר אל־ח’טאב (634–644). אבל שמו של ערבי, ח’ליפי ככל שיהיה, אינו מעלה ואינו מוריד אצל משורר נוקדן בישראל שלא הרשה לעצמו מעולם, לאורכו ולרוחבו של “מעריב” לטעות באיות שמות מסובכים פי כמה של בני אדם מארבע הרוחות, גדולים כקטנים. אבל אבן אל־ח’טיב לא יצרום את אוזנו של זיסי סתוי ולא את אוזנם של כל המנקדים והמדקדקים של המוסף לספרות של “ידיעות”, האמונים על איות נכון לשמו של זבגנייב הרברט, נניח, אבל אין בידם (מרצונם החופשי) הכלים הנחוצים לבדיקתו של שם מדברי כגון זה. אלא שהשכל הישר מחייב שאם רוצים להגיש תביעת נזִיקין היסטורית נגד אותו ח’ליף, על שריפת ספריית אלכסנדריה, אולי כדאי ששמו לפחות יופיע באיות נכון בכתב האישום, שלא ייתפס חף מפשע תחתיו ויודה באשמה כתוצאה מלחץ פיסי כלשהו (כפי שקורה לא אחת במדבריות הגדה המערבית, הגדושות בח’טיבים וח’טאבים למכביר).

זוהי, ככל הנראה, הספרות־העברית־בנוסח־אשכנז במיטבה, הספרות העברית של רפובליקת הבאוהאוס או, עוד יותר טוב, של אודסה אשר על הירקון. וזוהי, ככל הנראה, הגירסה הפיוטית של “תחפשו אותי” השָׂרידי.

קל מאוד להתפתות לאמונה הרווחת שהספרות יכולה תמיד לשמור על הראש מעל למים, יכולה לעולם הרוע שמסביב. וקל מאוד להתפתות לאמונה הרווחת שהספרות העברית היתה תמיד הסמן ההומאניסטי המפוכח ב"יחסינו עם הערבים", וקל מאוד להסתתר מאחורי הסינר של יזהר של “השבוי” ו"ח’רבת ח’זעה" ולטעון בלהט שהספרות שהניבה יצירות כאלה מעידה על חוסן מוסרי ואתיקה מחושלת.

אני תוהה כמה אנשים קוראים היום את יזהר מזה ומציצים ב"לידתה של בעיית הפליטים" של בני מוריס מזה, ונוכחים לדעת שסיפוריו של יזהר (ייחודיים ו"גדולים" כשלעצמם), יותר משחשפו אספקטים מוסריים ב"יחסינו עם הערבים", יצרו את הרושם ש"טוהר הנשק"

לעומת “מלחמת הדמים שגזרו עלינו הערבים”, העליונות המוסרית למרות נמיכות המעשים, וההתלבטות האירופית המכובדת, הכמו־האמלטית – כל אלה היו ערך עליון ומקודש ונפוץ לאורכה ולרוחבה של תש"ח. הקורא בשני הסיפורים הללו היום משוכנע שתש"ח, למרות כמה חריגים פה ושם, היתה בסך־הכול שנת בציר טובה.

וכך – בלי כוונות זדון מצידו של יזהר – מונצחת פיקציה שלא היתה ולא נבראה, ושממשיכה לספק לספרות העבירת, ארבעים שנה אחרי, מין אליבי בלתי מתיישן, אמתלה שלעולם תהיה תופסת תאוצה, מין רישיון להפוך את המציאות של האחרים לגיהנום מתוך ביטחון בלתי מעורער בצור ישועתנו הספרותי, מין רישיון להשתמש ביחס פיסי מתון כי הספרות יכולה תמיד לספק את ועדת החקירה שתכבס ותלבין, שאם יהיו חטאי הכיבוש כשנים, כשלג ילבינו בעזרתה המבורכת של הספרות.

אבל איפה היא, בכל זאת, אותה ספרות? היא איננה. הספרות איננה, אבל יש עדיין בחסרונה כדי לספק את אותו אליבי, אותו רשיון. הוואקום הספרותי נותן הכשר לכיבוש. החור השחור שנוצר בתוך השפה העברית מאז 67' נותן הכשר לכיבוש: כל שאינו מנוסח אינו קיים. להוציא כמה מובלעות, הכיבוש אינו קיים על מפת הספרות העברית. ואותן מובלעות אין בכוחן להתקיים אילמלא דמי החסות שהן משלמות לקונסנסוס הלאומי־ציוני. הביטו סביבכם ותגלו כמה סופרים ואנשי רוח פנו ימינה מיום פרוץ האינתיפאדה (קל יהיה לגלות את מספרם, כי כולם שכחו לכבות את הווינקר), וכמה סופרים ואנשי רוח צהלו בליבם פנימה למראה “פלסטינים על הגג” (בתוך המטאפורה ומחוצה לה), כי סוף־סוף זכו באמתלה המיוחלת וברשיון לנתק את ה"דיאלוג" הדמיוני איתם.

הביטו סביבכם ותגלו את הנס הנוסף שקרה לשפה העברית מיום תחייתה: הכיבוש עבר בתוכה כלהב מלובן, אבל היא נותרה ברה וזכה וצחה, ואיש לא יוכל למצוא בתוכה בעתיד את ה"אקדח העשן". היא כל כך שקטה ומבוישת שסופרים כמו אהרן מגד מהרהרים באפשרות להשתיקה אחת ולתמיד. “יידיש לא דיברתי מעודי”, אמר מגד ליונה הדרי־רמג' ("ידיעות אחרונות, 19.4.91), “לא למדתי מעודי, אף על פי כן נדמה לי שאני ‘מרגיש’ אותה, קרוב לה קירבת משפחה… נכון שעם מעצב את לשונו, אך בה במידה נכון הדבר שהלשון מעצבת את העם. חשבי מה היה קורה לנימוסים, ליחסים בין אנשים, ליחס לארץ, לערכים, לאופי העם הזה, אילו כל העם בישראל היה מדבר יידיש?”

ומעניין איך אומרים כיבוש ביידיש. אולי עוד יתברר, עם קצת מזל, שאפילו אין מלה כזאת.

הביטו סביבכם ותגלו איך מעניקים בבירת ישראל המאוחדת, מדי שנתיים, את “פרס ירושלים לחירות האדם”, במרחק עישון סיגריה מארונות העינויים העשנים של השב"כ. איך חובשים על הראש הפלסטיני שק תפקודי, “הנעדר כל קישוט שיש בו כדי להסיח את הדעת ולעדן את החושים”, עד אובדן החושים. ואיך אומרים בעברית כאב, ואיך אומרים צעקה. והיכן עובר הגבול הלשוני, לדעתה של האקדמיה ללשון, המבדיל בין לחץ פיסי לבין עינויים. והיכן הספרות בכל זה. כמה אילנה המרמנים יש. מתי שמעתם לאחרונה צעקה מהדהדת בין השורות. מתי לאחרונה רוסקו עצמות בתוך רומן. ובכלל, מתי לאחרונה מצאתם עקבות כלשהם, בתוך השפה העברית, של משהו רע ונורא ומגואל בדם, שקורה מזה עשרים וארבע שנים מתחת לאף היהודי הסולד, שפעם, באירופה הנאורה, מולדת הבאוהאוס וכל היתר, היו כותבים עליו שורות כמו אותה שורה של משה דור: “חטמו השמי המובהק / מתעקל כמקורו של נץ”.

אבל נחזור לשריפה באלכסנדריה.

יש לציין שמשה דור לא המציא את הסיפור הזה. הכול התחיל ב־1663, כשהמלומד מאוקספורד אדוורד פוֹקוֹק פרסם את הטקסט הערבי (בחלקו) והתרגום הלטיני של ספר מהמאה השלוש עשרה, מאת גריגורי אבו אל־פָרַג', הלא הוא אבן אל־עִבְּרִי (הבן של העברי), הלא הוא בַּר היבראיוס (1226–1286). אבן אל־עברי היה סופר דו־לשוני, ערבית וארמית, ונחשב אחרון הסופרים בשפה הארמית־סיריאנית. הוא היה בנו של רופא יהודי מומר, והגיע למשרה הגבוהה של ארכיבישוף ארם־נהריים ופרס.

על־פי גרסתו (ובקיצור), המוסלמים כבשו את אלכסנדריה ב־641, בפיקודו של עַמְר אבן אל־עאס, בימי הח’ליף עוּמַר אבן אל־ח’טאבּ (אותו אל־ח’טיב של דור, שמעולם, אגב, לא ביקר במצרים). עַַמְר, מלבד היותו אחד המפקדים הצבאיים המהוללים, היה איש־ספר וחובב פילוסופיה לעת מצוא. אבן אל־עברי מפגיש אותו עם חכם יווני בשם יוחנן (שמת כמאה שנה לפני כן), והלה שואל את המפקד מה בדעתו לעשות עם הספרים של ספריית אלכסנדריה. עמר מחליט שעניין רציני שכזה מן הדין שיועלה בפני הח’ליף בכבודו ובעצמו. ואכן תשובתו של עומר אבן אל־ח’טאב לתהיית המפקד מגיעה, ולשונה כמצוטט אצל משה דור לאמור: “אם בספרים כתוב מה שנאמר בקוראן, אין בהם צורך, ואם סותרים הם את האמור בקוראן, מצווה להשמידם.” כרכי הספריה מחולקים בין ארבעת אלפי בתי־המרחץ של אלכסנדריה, והם מכלכלים את דוודיה במשך שישה חודשים.

אלא שאבן אל־עברי העתיק את סיפורו, מלה במלה, מהיסטוריון ערבי אחר בשם אל־קִיפְ’טִי (ומשפט בודד אצל היסטוריון אחר בן דורו) סיפור השריפה, שאמורה היתה להתרחש כשש מאות שנה לפני כן, אינו מופיע בשום מקום, ובשום שפה. אחד המעשים שיכולים לציין את סופה המטאפורי של ההגמוניה היוונית באגן הים התיכון, ואשר אמור היה לקרות באחת הערים הכי מפורסמות של העולם, אינו מוזכר בשום מקום לפיני אבן אל־קיפ’טי. היסטוריונים אירופאים (גִיבּוֹן, בַטְלֵר, ורבים אחרים) פסלו את המעשיה על הסף. פירושים אפשריים לצמיחת העלילה, בשלהי המאה השתים עשרה, ניתן למצוא בניסיונם של היסטוריונים ממקורבי סלאח אל־דין למצוא גושפנקא “היסטורית” למעשה שעשה כאשר כבש את קהיר מידי הפאטימים ב־1711: פירוק ספרייתם, שכללה ספרות מינוּת איסמאעילית, וחיסול אוצרותיהם במכירה פומבית. משל רצו אותם היסטוריונים לומר: גם הח’ליף עומר עשה כגון דא.

וחשוב מכול, כאשר הגיעו הערבים לאלכסנדריה ב־641, לא היה שם מה לשרוף. “ספריית אלכסנדריה”, ככל הנראה, נשרפה על ידי המון מוסת של פנאטים נוצרים, מתומכיו של סיריל בישוף אלכסנדריה, ב־416. קארל סֵייגן, בסידרתו “קוסמוס”, ששודרה בטלוויזיה הישראלית כמה פעמים בראשית שנות השמונים, עשה על הנושא פרק יפה במיוחד, שאותו כנראה החמיץ, במיוחד, משה דור.

העניין בקורותיה של ספריית אלכסנדריה התעורר לאחרונה מחדש עם פרסום ספרו האיטלקי לוצ’יאנו קאנפ’ורה, “הספריה הנעלמת” (1987 באיטלקית, 1989 באנגלית). הניו יורק ריוויו אוף בוקס פרסם ב־14 ביוני 1990 מאמר ביקורת על הספר, וזה גרר חליפת מכתבים בין המבקר והסופר ב־27 בספטמבר 1990, וכן מכתב מפורט מאת המזרחן ברנרד לואיס. לואיס, שמעולם לא היה חשוד באהבת יתר לנשוא ספריו ומחקריו, תרם מכתב די מפורט שבו סיכם באלגנטיות רבה את כל הידוע על הנושא, וזיכה את הערבים בצורה סופית ומוחלטת.

האם עקב משה דור, שייתכן ששהה בוושינגטון אותם ימים, אחר הפרשה? קשה להניח שלא. הייתכן שלא צפה ב"קוסמוס" בזמנו? אללה יודע. אבל השיר, מן הסתם, נכתב בצל משפטו של סדאם חוסיין, שהוא עתיד לשרוף את מחצית ישראל אם יותקף, ובצל השתהלבות הפלסטינים מן הרעיון. ומן הון להון אש הזכירה אש, ועניין הספריה עלה. ומי יחמיץ הזדמנות פז שכזאת: לבוא חשבון עם האיסלם והערבים החל בכובשים הברבים של המאה השביעית וכלה בכבושים כפויי הטובה של המאה העשרים.

עד עכשיו לתומי חשבתי שספרים, רבותי, שורפים באירופה. בברלין למשל. באודסה. אבל מתברר שגם בתל אביב התחילו עם זה, יום אחד, בחמש אחה"צ, לפני עשרים וארבע שנים. ובאור המרצד של אודסה־אשר־על־הים קל יותר להפנות את הפנים הרחק ממכה.