לאחר יותר מתשע שנים להיותה בבית־הילדים, עוד היתה לאה’לה עושה את עבודתה באותה מסירות ואהבה, כמו בימים הראשונים.

היא היתה משכימה בעוד חושך, וכשחיוורון נסוך עוד על כתלי החדרים הלבנים וצללים מגששים בפינות, היתה מדיחה את מעט הכלים שנשארו מאמש ושופתת מים על הכירה. אחר־כך נכנסת אל חדר־השינה, ובלקטה את הצעצועים הפזורים על הרצפה היתה מתעכבת מפעם לפעם לשמוע את נשימתם של הילדים. את מחצית־השעה הזו, בעודה לבדה בבית, ואת הדממה מפריע רק שיעולו של תינוק, שכשוּך המים בברז המטבח, צלצול ספל בכיור, קול צעדיו המהירים של השומר על החול הטלול שבחוץ – אהבה יותר מכל שעות היום. אחר־כך היתה מלבישה את הפעוטות ומלהגת עמהם, וכשאור היום כבר פורץ מבעד לחלונות, ופטפוטיהם של הילדים מתערבים בקולות האנשים היוצאים לעבודתם בחצר – נכנסות לבית העובדות האחרות, ואז מתחיל יום החולין.

גם עכשיו היתה עוד מנשקת ומגפפת את הילדים בשעת בכייתם, למרות המחאות שהיתה שומעת זה כמה שנים, כי זה “מקלקל אותם” ו“אין זה חינוכי”. גם עכשיו היתה מתרגשת עד כי נטרדה שינה מעיניה, כשהיה אחד הילדים נופל למשכב. ואם כי סברה מקובלת היא שהשיגרה וההרגל מגיסים לבו של אדם, הנה גם עתה, לאחר שכבר קרה כדבר הזה פעמים אין־ספור, היתה בוכה ועיניה אדומות כל היום כולו, כשמי מן ההורים היה מעיר לה, ולוּ גם בעדינות, כי לבושו של ילד אינו כתיקונו, או שלא הקפידה על מאכלו, או שנתלכלך בשל הזנחתה.

היום, כמו תמיד, לא שמה החובה סייג לעבודתה. בשעות שלפנות־ערב היתה משחקת עם הילדים על הדשא ובשבתות היתה באה אל הבית “רק להציץ”, ותוך כך מסייעת לעובדת בכה ובכה, ולא היה גם יום אחד בשבוע שלא נתבקשה על־ידי מי מן ההורים שנסעו העירה או שיצאו לחופשה, לקחת את ילדם תחת חסותה, ולעולם לא היתה מסרבת.

הכל תמהו על הדבר שלאחר שנים כה רבות, ועתה היתה לאה’לה כבר בת עשרים ושמונה או עשרים ותשע, לא מצאה לה בן־זוג. בחורות רבות, שאינן יפות או טובות כמותה, נישאו לאנשים והקימו משפחות, והיא, שהיתה כה חיננית, לדעת הכל, נשארה בערירותה.

לאה’לה היתה בחורה בעלת קומה בינונית, שמנמנת במקצת, ופניה, המעוטרים בשער ראשה החום והחלק, שמסרק תחוב בצידו כלאחר־יד – היו עגלגלים ומבהיקים כלחמניות. בצחקה – היו שתי גומות־חן מופיעות בשתי לחייה, ומעיניה המבריקות היו נשקפים כל טוב־לבה ומסירות־נפשה. לעתים, כשהיתה מקשיבה לשיחה מעניינת או לנגינה, והיא כשבויית־קסם, לחייה מסמיקות מאד וזוהר שפוך על פניה – היתה יפה באמת. אף ברגעי חג, והיה זה לרוב בחגיגות הילדים, בימי הולדת או במועדים, כשהיתה מקשטת את החדר בפרחי־שדה ובשרשראות נייר צבעוני, מלבישה את הפעוטות בבגדים מבהיקים, והיא נרגשת מאד לקראת ביקורם של ההורים – אף אז היו עיניה זורחות כמו הנרות שהיתה מציבה בפמוטי־חרס קטנים על השולחנות. אכן, חגים רבים היו לה במרוצת השנים הללו, ובשעות של צער היא נזכרת בכולם: יום ההולדת הראשון של נירה, הבכירה בילדי הקבוצה, והיא אז עובדת יחידה בבית־הילדים, הולדתו של אמיר, הבן הבכור, ההעברה מן הצריף לבית החדש, כמה חגיגות מוצלחות של חג החנוכה וחג הביכורים, טיולים נהדרים בימי אביב, אל החורשה ואל השדה הפורח בשלל־גווניו, והיא חוזרת עם הילדים הביתה ולכולם צרורות גדולים של פרחים בזרועותיהם, ואותו יום כשהחלימה בת־ציון ממחלתה הקשה וכמו ניתנו לה החיים במתנה, ואותם הימים היפים כשהוריו של גדי נסעו לחופשה ממושכת והיא טיפלה בו כבילדה שלה, בחדרה… חגים רבים לאין ספור, וכשנזכרים בהם, דומה שיש גמול גם בעד שעות קשות, שאף הן לא היו מועטות, וחטא הוא להתאונן או להצטער.

אכן, הכל חיבבו אותה, ועל כן כה תמוה היה הדבר שאיש מן הבחורים, וביניהם כמה רווקים שזה מכבר הגיעה שעתם למצוא זיווג לעצמם, לא נתאהב בה, או אם לא נאמר נתאהב, לפחות – לא מצא בה נערה ראוייה לחלק עמה קורת גג אחת.

אמנם, משהיו הותיקים מגיעים לשוחח על כך, בשבתם בערב קיץ על המרפסת והם מוזגים כבר את ספל הקפה הששי או השביעי – היו נזכרים אף במעשה אחד שאירע בלאה’לה לפני ארבע או חמש שנים, מעשה שהעלה צחוק על שפתיהם. היה אז בקבוצה רווק אחד כבן שלושים וחמש בשם היינץ, קצר־קומה, קרח ובעל חוטם גדול, אך בחור משכיל ועובד חרוץ. הלה חיזר כמה שבועות אחר לאה’לה, ולאחר זמן שמחו הכל כי סוף־סוף נמצא לה איש. שניהם היו נראים מתהלכים יד־ביד במחנה, יחד ישבו אל שולחן האוכל ויחד באו לאסיפות ויצאו מהן בדרך אל חדרה. בהליכותיה של לאה’לה לא ניכר אמנם כל שינוי. היא היתה מסורה לילדים כמקודם, ובשעות שלאחר העבודה, או בשבתות, היתה אוחזת בידו של היינץ ומוליכה אותו עמה אל בית־הילדים, “רק להציץ”, לראות מה־נשמע. גם עתה היתה משחקת עם הילדים על הדשא בשעות בין הערביים, ומקבלת על עצמה להשגיח על אלה שהוריהם נסעו. כמה מן ההורים, שראו עצמם כעין אפוטרופסים שלה, כבר דיברו ביניהם איך לחוג את חתונתה ונימנו להכין לה מסיבה שהקבוצה לא ידעה כמותה, כיאות לבתולה שגאולתה נתאחרה, והחברה חפצה ביקרה. ופתאום – איש לא ניבא זאת בלבו – הממה את הכל הידיעה כי היינץ מתגייס לצבא ועוזב את הקבוצה. דומה שלאה’לה היתה היחידה שדבר זה לא עשה עליה רושם גדול, כי שוב, לא ניכר כל שינוי בפניה או בהליכותיה ובעיקר עם הילדים. אף על פי כן – הכל הצטערו על כך. לימים, כשפגש אחד החברים בהיינץ ושאלו לפשר הדבר, השיב: “התניתי עמה שתעזוב את בית הילדים. מאחר שלא רצתה – עזבתי”. “למה זה?” – שאל אותו בחור. “ככה זה” – ענה – “אמרתי לה, או אני או הילדים. אילו הייתי נשאר עמה – סופי שהייתי גם אני הופך למטפלת. אין לי כל נטיות לכך”…

סיפור זה עורר צחוק, כאמור, והבחורות היו נדות בראשיהן ואומרות:

“לאה’לה הטובה והמסכנה. אין לה מזל. כשמישהו כבר רוצה בה, הריהו דורש ממנה לעזוב את היקר לה מכל…”

כן, לאה’לה אהבה את הילדים כולם כאילו היו ילדיה שלה, ובכל־זאת, ניכר היה שאהבה את גדי יותר מכולם. דומה שלא יכלה לעבור על פניו מבלי לקחתו על זרועותיה, לחבקו ולנשקו. אביו, יעקב, היה מזכיר־הפנים, ולעתים היה נוסע העירה ולוקח עמו את גניה חברתו לערב או לשניים, וכך היו מזדמנים לה מפעם לפעם כמה ימים של אושר, כשיכולה היתה להשפיע עליו אהבתה באין מפריע. לפני נסיעתם היתה גניה באה אליה ואומרת לה: תסכימי להשגיח על גדי עד שנחזור? והיא היתה מסתירה את שמחתה, ואומרת בהכרת־תודה חרישית: מדוע לא? בעונג. ולאחר שהיו נוסעים, ידעה שגדי הוא שלה. היא היתה מזדרזת בעבודתה ומסיימת אותה מוקדם משתמיד, אחר לוקחת את גדי לחדרה ומשחקת עמו על הרצפה בכל צעצוע שנמצא לה. משנמאסו עליו משחקים אלה, היתה יוצאת אתו לטייל. ביחוד אהבה לקחתו אל הסוכה שבמשתלת הפרחים, סוכה עגולה, עשוייה קני סוף, ששיחים עבותים ומשורגים של שושן טיפסו עליה מסביב והיוו את סככה. שם היתה משחקת עמו במחבואים כשהיא מסתתרת בין הענפים הנפתלים, וצחוק רב צחקו שניהם כשהיו מגלים זה את זה. משהיה מחשיך וכוכבים ראשונים היו מנצנצים ברקיע, היתה אוחזת בידו, וחרש חרש היו שניהם פוסעים בשביל, בדרך אל המחנה. אחר כך היתה משכיבה אותו, מתיישבת על שרפרף ליד מיטתו ושרה לו שירי ערש. עוד שעה ארוכה לאחר שהיה נרדם היתה יושבת שם.

איך היה? – היתה גניה שואלת בשובם. אה, חבל שחזרתם… – היתה לאה’לה אומרת ומשתמטת ממבטה. יעקב לא היה בא לשאול על בנו, אם משום שהיה עסוק תמיד, ואם משום שהיה רגיל כל־כך בזה שלאה’לה משגחת עליו. אולי מפני שידע שנגרמת לה הנאה יותר מטורח.

כשיצא גדי מרשות הגנון שבו עבדה לרשות הגן – חשה מעין חלל בתוכה. דכאון תקפה והרגשה של בדידות – עד כי בקושי רב עלה בידה לסיים את יום עבודתה. לראשונה, מזה שנים, היו השעות עוברות בעצלתיים, כל מה שעשתה, עשתה מתוך רפיון ואונס, וכל־כך היתה מפוזרת בנפשה, כשהרהוריה מרחפים אי־שם בעולמות אחרים, עד שהעובדות האחרות לא הבינו מה קרה לה “שהכל נופל מידיה”. לאחר זמן, משראתה שאין היא מתגברת על דכאונה, החליטה בנפשה לדבר עם יעקב. בכל ערב היתה מחליטה להיכנס אצלו ובכל ערב היתה דוחה זאת, כי השעה לא נראתה לה כשרה. לעתים היתה פוגשת בו במחנה בחשיכה, אך על פי רוב היה נקרה לה כל־כך במפתיע, עד שלא הספיקה להתכונן בנפשה. הוא היה בא לקראתה ואומר שלום והיא היתה נבהלת, ולאחר שהיה עובר על פניה לדרכו, היתה נעצרת ומביטה אחריו. כמעט אמרה לקרוא לו, אך החשש פן ייראה הדבר מגוחך בעיניו או שלא בשעתו – עצר בעדה. כמה פעמים, משראתה אור בחדרו, כבר הגיעה עד לפני הפתח, אך משום־מה סבורה היתה כי הוא עסוק מדי באותה שעה ולא רצתה להטרידו. היא רצתה למוצאו בשעה שיהיה פנוי, פנוי לחלוטין, ויוכל לשמוע אותה כשלבו שקט. פעם בא לקראתה כשגדי על זרועותיו והיא אמרה בלבה, הנה עכשיו אקבע אתו מועד לפגישה, אך משניגשה אליו, שאל אותה דבר־מה על עבודתה בשבת, וכבר לא יכלה לומר לו את חפצה. לאמיתו של דבר, לא ידעה מה תדבר אתו לכשתיפגש עמו. היא ידעה רק שלאחר זאת, יקל עליה להמשיך.

לבסוף, ערב אחד, ראתה מבעד לחלון כי לבדו הוא בחדרו, קורא בעתון, ואף ידעה שגניה נמצאת בישיבה ולא תחזור אלא בשעה מאוחרת. בלב נפעם קרבה אל הדלת ודפקה עליה דפיקה חרישית מאד, ומשנענתה, פתחה ונכנסה. “אתה פנוי עכשיו?” – שאלה בהיסוס. “שבי בבקשה” – אמר. הוא אמר זאת בקול רם מדי והיא נרתעה. ציפתה שידבר אליה חרש, ואז תוכל לומר את אשר עם לבה. שתי כורסאות ושרפרף עור עמדו בחדר והיא לא ידעה איפה תשב. לבסוף נתיישבה בקצה המיטה, בריחוק ממנו, שישב ליד שולחנו. “אולי זה ייראה מוזר בעיניך” – אמרה – “ואולי גם מפתיע…” משנשתתקה, כמתקשית למצוא את המלים הנאותות, ראה צורך לעודדה, כשם שהיה עושה לעתים קרובות כשבאו אליו חברים בענייניהם האישיים. “דברי” – אמר – “אני רגיל לכל מיני הפתעות”. הוא אמר זאת שוב בקול רם, שלאה’לה הכירה בו את נימת השיגרה שסיגל לעצמו בתפקידו. היא המשיכה לשתוק, בהשפילה עיניה אל ידיה, ולבסוף שמעה את קול עצמה אומר: “יעקב, אני רוצה לעזוב את העבודה בבית הילדים”. היא עצמה לא ידעה איך נפלטו המלים מפיה. דפיקות לבה היו כה חזקות עד שנדמה לה שהוא שומען. פיו נפער מעט ועיניו הביטו בה כאילו ראוה בפעם הראשונה. “קרה משהו?” – שאל, והפעם ברוֹך. “שום דבר לא קרה” – אמרה – “אני עיפה מאד. זה קרוב לעשר שנים אני בעבודה זו, והגיע הזמן שאצא… אולי אעבוד בגן־הירק… או במשתלה…” הוא שרטט צורות הנדסיות על גבי כותרות העתון וציפה שתמשיך אך דבריה נצמתו כמים השוקעים בחול האפיק. לבסוף זקף את גבו והחל להסביר לה עד כמה דבר זה הוא בלתי אפשרי. אמר לה שהיא העובדת הותיקה והמנוסה ביותר בבית הילדים וכי אין להעלות כלל על הדעת שיימצא מישהו שיוכל לבוא במקומה. על־כל פנים לא בשנה הקרובה. אולי לעתיד לבוא… היא ישבה ובהתה ברצפה ודבריו הגיעו אליה מרחוק, כאילו לא אליה נאמרו, וכשיצאה – חנקו דמעות את גרונה. הרגשה של עלבון צרבה בה וחרטה על מעשה־השטות שעשתה. היא לא ידעה למה אמרה דברים שלא היה כלל בדעתה לאומרם…

כשמלאו לנירה, זו הבת הראשונה של הקבוצה, עשר שנים, נזכרה אחת האמהות שזה עתה מלאו גם בדיוק עשר שנים לעבודתה של לאה’לה בבית הילדים, ועלה בדעתה שמן הראוי לערוך מסיבה לכבודה. היא דיברה עם כמה מן האמהות הותיקות ורעיון זה התקבל על לבן. באמת – אמרו – ראוייה לאה’לה שנחוג לכבודה את המאורע, כמה שמחות יש לה בחייה? משפנו בעניין זה אל יעקב, העמיד תחילה פנים מסופקות ואמר שאין זה נוהג בקבוצה, מה גם שרבים מן החברים עובדים עשר שנים ויותר בענפיהם ולא ערכו מסיבות לכבודם. דבריו אלה עוררו התמרמרות בלב האמהות. האפשר להשוות את לאה’לה ליתר החברים? – אמרו – עשר שנים היא מוסרת נפשה למען הילדים, ולה משלה אין כלום, ואף שום שכר אינה מבקשת לעצמה, ועתה משניתן לנו לגמול לה אך במעט… יעקב הסכים וקבע את המועד לאחת השבתות, לאחר האסיפה.

דבר המסיבה נשמר בסוד מפני לאה’לה, ובמוצאי־שבת אחת, בשעה מאוחרת, משנסתיימה האסיפה הכללית, סודרו השולחנות בכהרף־עין בצורת חי"ת, וכבמטה־קסם כוסו תוך דקות מספר במפות לבנות, ובקבוקי יין, עוגות וממתקים הועלו עליהם. לאה’לה, שלא הרגישה בקשר־החשאין שסביבה תמהה מאד ושאלה לסיבת הדבר, ומשענו לה שסוד הוא, צחקה הרבה וראתה עצמה שותפת למהתלה.

שקט נשתרר, ומשקם יעקב לדבר, נפנו כל העיניים אל לאה’לה וזיו של חיבה נמשך מהן אליה, כאילו הוא הזיו השמור למענה זה עשר שנים. לאה’לה לא חשה בכך ומבטה היה רתוק לפניו של יעקב, שנראו לה עתה יפים מתמיד, בארשת החגיגית אשר להם. אך משפתח להכריז על המסיבה והיא שמעה פתאום את שמה יוצא מפורש מפיו – הרגישה כאילו בא קיצה. הכל מחאו כף, ובהלה נוראה וחולשת־דעת תקפוה, ובהצף הדם את פניה, נתרוממה ממושבה וביקשה לברוח, כשהיא מפטירה חרש, “לא… בשום אופן לא…”, אך כמה זרועות אחזו בה והושיבוה על מקומה ובעל כורחה נשארה ליד השולחן. פניה להטו והיא לא ראתה דבר, חשה רק כאילו אש אחזה בה. ביקשה לאטום את אוזניה, וכמו מבעד לפרגוד עבה, ומבעד לזמזום חרישי וממושך, הגיעו לאוזניה דבריו של יעקב למקוטעין. אילו יכלה להשתיקו, לפרוץ בצעקה ולהפסיקו. הוא דיבר על אהבתה לילדים, על מסירותה, על חן־הליכותיה, על רגש החובה שבה, על צניעותה, על פשטותה… היא לא יכלה לשאת זאת, ובכל עת דברו, לחשה לעצמה שקר שקר שקר. ומשסיים, כמעט ולא עצרה כוח להבליג על דמעותיה, דמעות עלבון, שחלחלו בגרונה. אחריו דיברה אמה של נירה, אך לאה’לה לא יכלה לשאת את עיניה מן השולחן שלפניה, ואף את דבריה לא שמעה. נדמה היה לה שהכל נועצים בה מבטיהם והיו אלה כמדקרות־חרב בבשרה. מפעם לפעם שמעה קול צחוק לבבי, ואך במעומעם הבינה כי אמה של נירה מספרת זכרונות משעשעים מן הימים הראשונים לעבודתה בבית הילדים, בהיותה עוד בצריף הישן והרעוע, ובטרם ידעה לטפל בתינוקות כראוי. אחר־כך דיברה ציפורה, העובדת במחיצתה כל שבע השנים האחרונות, אך באוזני לאה’לה הוסיפו לזמזם המלים שאמר יעקב, והיא לא יכלה לסלוח לו, לעולם לא תסלח לו… ואחר־כך קמה ודיברה עוד חברה אחת… ופתאום צללו אוזניה מקול מחיאות כפיים וקריאות, ובתוך ההמולה שמעה שוב את קולו של יעקב, קורא בשמה ואומר, עכשיו הגיע תורך, לאה’לה, ומכל צד נשמעו קולות קוראים, לאה’לה… והיא שוב נבהלה מאד כבתחילה, ולרגע נשאה עיניים נפחדות על סביבותיה, ואחר העלתה חיוך מאונס על שפתיה ונענעה בראשה לאות לאו. עוד הוסיפו להפציר בה, וכמה מן החברות ניגשו אליה ולחשו על אוזנה שמוכרחה היא לומר דבר־מה, ושהכל מצפים, אך היא סירבה בתוקף, ואף שידעה כי אין היא נוהגת כראוי, לא יכלה אחרת, בשום פנים לא יכלה… ולבסוף נשמע קול שירה צוהלת ויין נמזג לספלים.

משקמו הכל ממקומותיהם, והשולחנות הוסטו לצדדים, ומישהו התייצב באמצע האולם והחל לנגן במפוחית – יצאה לאה’לה מחדר־האוכל ואיש לא הרגיש בכך.

בסגרה אחריה את דלת חדרה, היה לה כאילו היא רואה חדר זה בפעם הראשונה. היא סקרה במבטה את הכתלים הצהובים, את המיטה הצרה והצוננת עם הכיסוי הפשוט שעליה, את השולחן הקטן בפינה ועליו אגרטל עם פרחי שדה ותמונתו של גדי בהיותו בן שנתיים, את עציצי הקקטוס שעל אדן החלון שהיא משקה אותם יום יום – וכל זה נראה לה עתה זר עד כדי להעביר צמרמורת בגוף, כאילו מעולם לא היה שלה. היא התיישבה על המיטה, באפס כוח, וסמכה ראשה בשתי ידיה. מרחוק נשמעו צלילי המפוחית וקול טפיפות רגליים, ומעבר לחלון היה הלילה הצונן והטלול. אילו יכלה לבכות לפחות…

אחר־כך נשמעה דפיקה תקיפה על הדלת שהרתיעה אותה, והיה זה יעקב. “למה ברחת?” – שאל בפנים מאירות ובאותה ארשת חגיגית שהיתה לו בשעת המסיבה – “גניה שאלה עליך, וגם יתר החברות חיפשו אותך…” היא רצתה לענות דבר־מה, אך הדמעות חנקו את גרונה. הוא התיישב לידה, ובהניחו את זרועו על כתפה, אמר: “למה את עצובה, לאה’לה? כולם רוחשים לך תודה ואהבה, ואת…” היא לא ידעה איך היה הדבר, אך ראשה נשמט אל חזו והדמעות פרצו מעיניה ללא מעצור ורק אז חשה איך המועקה הכבדה שבלבה, הולכת ומפשירה.

אני מוגיעה אותו מאד – אמרה בלבה והתיקה את ראשה מחזו, ובגב ידה מחתה את הדמעות משתי עיניה. “אלך לראות אם הילדים מכוסים” – אמרה.

הוא קם, ובפנותו לצאת, אמר: “תיכנסי עוד לחדר האוכל, אנחנו מחכים לך”.

“כן…” – אמרה חרש מבלי הבט בו.

הוא יצא והיא קמה והלכה אל בית־הפעוטים. בחשיכה גחנה על כל מיטה ומיטה וחשה את חומם של הגופות הקטנים. כולם היו מכוסים ונשימתם היתה שקטה מאד.