רקע
אהרן מגד
ביהודה ובגליל

בכל יום ה' בשבוע, בין עשר ואחת־עשרה בבוקר, היתה נשמעת דפיקה חלשה על דלת המערכת, ומשהייתי עונה יבוא, היתה הדלת נפתחת בזהירות רבה, ומעבר לסיפה, כמהסס להיכנס פנימה, היה ניצב רוכל אחד כשמזוודה קטנה בידו, ושואל בקול נמוך, כמתנצל על ההפרעה:

“אדוני צריך סיגריות היום?”

“צריך” הייתי עונה.

ועם כך היה פותח את המזוודה, ושוב, במסדרון, כדי שלא להטריד, ואחר נכנס ומגיש לי את קופסת הסיגריות ביד רועדת, ומשקיבל את הפרוטות בתמורתה היה משתחווה ואומר “תודה רבה”, חוזר אל הפתח, משתחווה שנית, אומר “שלום”, ובקול רפה יותר “סליחה”, וסוגר את הדלת באותה זהירות כמו בפתיחתה.

היה זה אדם קטן־קומה מאד, שפוף, לבוש מכנסיים אפורים־דהים ומקטורן מרופט, ולראשו כובע־מצחיה מיושן. פניו הקטנים, בעלי שפם־שׂיבה דליל, היו חיוורים, צהובים־כמעט, כשל אדם חולני, אך בעיניו התכולות, שתכלתן נעשתה מימית־כלשהו מחמת זקנה, ובזויות שפתיו הדקות – היה מרפרף תמיד חיוך עגום, רך, כמעט כשל נערה, מעין קרן־אור רוטטת שעוד מעט ותכבה. ארשת זו, ששיוותה לו זוהר של אצילות שנתעמעמה־מכבר, מעין אותה אצילות המשתמרת באנשים שירדו מנכסיהם, או בבתים ישנים האוצרים זכרונות של ימים־עברו – היא שהרתיעה אותי מלהגיס לבי בו, כמו שאנו נוהגים בכל הרוכלים המטרידים אותנו בעבודתנו ללא־רשות. נוסף לרגש החמלה שעורר בכל עת כניסתו, עורר בי גם מעין יראת־כבוד, או אם לדייק, הרגשה בלתי־נעימה של אשמה שאנו מגלים בנו כלפי בריות שהגורל התעמר בהן והן מקבלות אותו בשלווה שבהכנעה. אי־נעימות זו היתה גוברת בייחוד כשהיה מחווה קידה או מבקש סליחה. אז דומה היה כאילו הוא מבקש סליחה על עצם קיומו, שיש בו כביכול הפרעה לאחרים. אם כי הייתי נוהג בו בנימוס רב, נימוס שנתבקש מהליכותיו העדינות, החששניות, הרי משתמט הייתי מלהביט בו, ובעצם, בתוך־לבי, מבקש הייתי שלא יבוא כלל. כבוד נפרז זה שהיה אדם קשיש כמותו חולק לי, הצעיר ממנו בשנים, מעין הכבוד שנוהג אזרח נחות בפקיד מדרגה גבוהה, לא הסב לי נחת רוח כי אם להיפך, מתכווץ הייתי מפניו, הן מפני הידיעה שאיני ראוי לכך משום טעם, והן מפני ההרגשה שהוא משפיל את עצמו, וגם זה ללא שום טעם. התנהגותו זו, וכן חיתוך דיבורו, של לשון עברית נכונה, אך לא־שוטפת, כלשונם של אלה שהביאו עמהם את העברית מהגולה, הבדילוהו, בניגוד בולט כל־כך, מיתר הרוכלים, המחזרים על הפתחים, עד שהייתי תמיה איך נזדווגו תכונות אלה למשלוח־יד נִקלֶה.

יום אחד, לאחר ששילמתי לו בעד הסיגריות, שאל, כהרגלו:

“אולי יש לו צורך בשרוכי נעלים, או במשחת־נעלים?”

“לא, אין לי צורך” – עניתי.

“אולי סכיני גילוח?”

“לא”, – אמרתי – “יש לי מכונת־גילוח חשמלית.”

“מאמריקה?”

“כן, מאמריקה”.

הוא היסס רגע, ואחר אמר:

“יש לי קרובים באמריקה, כבר ארבעים שנה, ואיני יודע את כתובתם”.

“כיצד?”

“כך. מעולם לא כתבו לי… יש גם קרובים כאלה” – הוסיף בחיוך, שלא היה בו שמץ של תרעומת.

“אתה כבר זמן רב בארץ?” – העזתי לשאלו.

“כמה הוא סבור?”

“אינני יודע”.

“אה, זמן רב מאד!” – אמר וכבר עשה צעד ללכת. אך חזר בו והוסיף: – “משנת 1910.”

אף כי זה מכבר הייתי אומר בלבי שאדם זה אינו מן החדשים שמקרוב באו, הנה תשובה זו עוררה בי פליאה מרובה, שגררה אחריה תמיהות לאין־ספור.

“הרי זה העליה השניה!” – קראתי בהתפעלות־מה.

“כן כן, העליה השניה” – אמר במנוד ראש.

שם מפורש זה, שהזכרתו מעוררת בנו יראת־קודש, ומעלה במחשבתנו דמויותיהם של עובדי־אדמה חרושי־קמטים, איכרים ופועלים, או מנהיגים רמי־המעלה. או לפחות אנשים בעלי משרות מכובדות – לא יכולתי לקשרו בשום־פנים עם אדם שפוף־קומה זה, שפניו חיוורות כשל מי שלא ראה אור־שמש, ושכל מראהו מעיד עליו כי הוא מן המנוערים מכל קנין וזכות.

“אם כן… איך זה… איך זה שאתה עוסק במכירת־סיגריות?” – שאלתי.

“ככה זה” – אמר – “עשיתי הרבה שגיאות…”

לא העזתי לשאלו מה הן השגיאות שעשה, ואמרתי:

“ואין לך שום ידידים שיעזרו לך למצוא עבודה כלשהי?”

“זהו” – אמר – “שעכשיו אומרים שאני כבר זקן מדי”.

“אבל איך זה…” – קראתי, משלא מצאתי מלים לעשרות השאלות שנתעוררו בלבי.

“אדוני מבין” – אמר – “כשבאתי לארץ לפני ארבעים וחמש שנה, עבדתי ברכבת, בלוד. אחר־כך נסעתי לאנגליה, וכשהתארגן שם הגדוד העברי, התגייסתי כמובן. יש לי בבית שתי מדליות של פטרסון.” – חייך בענווה – “וכשנגמרה המלחמה אמרו לי שאני יכול לחזור לאנגליה. אבל נשארתי פה ועבדתי בטלפון, אצל האנגלים. כמעט שלושים שנה עבדתי בטלפון. עכשיו כשקמה המדינה אמרו לי שלא אוכל לעבוד יותר מפני שאני זקן מדי. אני באמת כבר זקן קצת…” – צחק.

“אם כן, אתה מקבל ודאי פנסיה” – אמרתי מתוך רווחה כלשהי, שהנה אין אשמת החברה, שאף אני חלק ממנה, גדולה כל־כך.

“כן, אני מקבל…” – אמר בביטול ושוב פנה ללכת. אחר נתעכב עוד והוסיף – “אדוני מבין, הממשלה האנגלית משלמת לי עשרים לירה אנגליות בחודש, אבל הממשלה שלנו נותנת לי עבורם עשרים לירה ישראליות. זה לא מספיק. הממשלה לא מבינה שזה מעט…” – ואחר הפסקה – “זהו. עשיתי הרבה שגיאות…”

עתה מנה מתוך פיזור־נפש את הכסף שבידו, אמר “תודה רבה” באותה הדגשה יתירה שגרמה לי תמיד אי־נעימות, ופנה אל הדלת. בעמדו כבר על הסף והוא אוחז בכף הבריח, אמר במאור־פנים, בהצביעו על מכשיר הטלפון שעל שולחני:

“אז לא היו עוד אוטומטים… צריך היה לבקש את המספר, כן כן, וזה לקח הרבה זמן…”

ויצא בחפזון.

המוזר ביותר היה, שלא עשה דין אלא עם עצמו בלבד, והתרעומת היחידה שהיתה לו כלפי החברה שנתקפח על־ידה זה כארבעים שנה – נצטמצמה כלפי פיחות שער־החליפין של עשרים לירות אנגליות.

בבואו בשבוע שלאחר מכן, נהג עמי ביתר חירות, ולאחר שקיבל מידי את הכסף עבור קופסת הסיגריות, אמר, כמו היה זה המשכה של השיחה הקודמת, שכפי הנראה הרהר בה בימים האלה:

“כן, שגיאה גדולה עשיתי אז”.

“ומהי?” – שאלתיו.

“שגיאה גדולה” – אמר, בהבעה של נוחם – “אני הלכתי ליהודה, וצריך הייתי ללכת לגליל. בגליל היו אז החוות והיה ‘החורש’ והיתה הקואופרציה במרחביה. שם היו אז אליעזר שוחט ובֶּצֶר וכצנלסון ועוד. זה היה משהו אחר, כן, אילו הייתי הולך אז לגליל, הכל היה אחרת. בלוד הייתי לבדי.” ולאחר היסוס ממושך שאל:

“אדוני הוא עורך עתון?”

“הן” – עניתי.

הוא השפיל מבטו אל נעליו, ואחר אמר, בקול רפה:

“ברצוני… ברצוני להראות לו דבר־מה. היוכל להקדיש לזה כמה דקות מזמנו? רק כמה דקות. זה לא ארוך ביותר”.

“בבקשה” – אמרתי.

“לא, לא היום. מחר. אם אפשר אבוא מחר בשעה זו.”

למחרת, בשעה העשירית בדיוק, נשמעה הדפיקה הרפה על הדלת, שהכרתיה היטב, והאיש הקטן פתח את הדלת, בזהירות, כדרכו, ושאל: “אפשר?” ומשהזמנתיו להיכנס, העמיד את מזוודתו בקרן־זוית, נטל כסא, קרבו אל שולחני, ונתיישב בקצהו, מעין ישיבה של־אגב. פניו החיוורים האירו באותו חיוך דק, שעתה נתפשט מן השפתיים אל השפם ואל הלחיים השקועות, ושדעיכתו כאילו נתמהמהה עוד, כהבהוב אחרון של נר לפני כבייתו. “הוא פנוי עכשיו?” – שאל שוב, בלחש, והפנה מבטו אל הדלת, כמבקש את אישורי שאיש לא יפריענו. אחר הכניס ידו בחיקו ואמר, “הבאתי את זה עמדי”, אך חזר בו, תחב את ידו לכיס הצדדי של המקטורן, ואמר, “לא, תחילה אראה לו משהו אחר”, ועם כך שלָה משם מעטפה צהובה, הוציא מתוכה תמונת קרטון עבה ושם אותה לפני.

“זה, כשעבדתי ברכבת, בלוד” – אמר בפנים נוהרות.

בתמונה נראתה דמות בחור צעיר, לבוש מכנסי עבודה עם כתפיות רחבות, חולצה ארוכת שרוולים וכובע־שרד עם מצחייה, ממין הכובעים שחובשים פועלי רכבת. ידו האחת היתה תחובה לו בכיס הקדמי של המכנסים והשניה נשענה על אופן של קטר. מן הצד אפשר היה לראות את המשכם של הפסים, עץ זית גדול וקצהו של איזה מעקה ברזל. קומת הבחור היתה קטנה, אך זקופה, אתליטית כמעט. הפנים היו ענוגים, כפני נער שטרם צימח זקנו, ואותו חיוך ענוג ועגום היה נסוך עליהם, כמו עתה, לאחר ארבעים וחמש שנה.

אחזתי בתמונה מתוך תחושה של נעימות, כמו באחיזת חפץ עתיק. תמונות מאותם הימים – יש להן מראה משלהן, משקל משלהן ואפילו ריח מיוחד. כמו הרהיטים הכבדים שבבתי אבותינו. אנשי העליות הראשונות – הרהרתי בלבי – הקלו ראש בכל צרכיהם החומריים, הסתפקו בפת חריבה למאכל ובדרגש רעוע למשכב, ואילו לתמונה, הנשמרת כעדוּת לבאוֹת, ייחסו ערך רב כל־כך. הללו, שלא כמותנו, הטביעו דיוקנותיהם על גבי קרטון עבה, כתמונות־המשפחה בדורות הקודמים, ובעמידתם לפני המצלמה היה תמיד משהו מן ה“פוזה”, עמידה של הכרת־ערך וחשיבות, בניגוד תמוה כל־כך לצניעותם בכל מעשיהם ולזלזולם בכל גינונים של נימוס. דומה, “פוזה” זו לא היתה בה קידה כלפי המצלמה אלא, כביכול, כלפי ההיסטוריה.

“יפה מאד” – אמרתי.

“והוא יודע כמה פועלים עברים היינו אז בלוד?” – אמר בנטלו לידו את התמונה – “שמונה. ואני לבדי עבדתי כמסיק בקטר. בגליל היו אז כבר מאות פועלים עברים. כן, גם ביהודה. אבל זה היה במושבות. עלי לא ידעו כלל. אני הייתי לבדי”.

הוא החזיר את התמונה למעטפה ואת המעטפה החזיר לכיסו. אחר שם ידו בחיקו והוציא משם חבילה עטופה בעתון ישן וכרוכה בחוט־משיחה פעמים מספר. הניח את החבילה על השולחן, ובזהירות רבה החל מתיר את החוט באצבעותיו הדקות והחוורות. לאחר שהתיר, פתח את העתון וגילה צרור של דפים ארוכים, משורטטים בכתב־יד צפוף.

“יקרא, בבקשה” – אמר – “זה כתבתי לפני הרבה שנים. ב־1924 או 25… יקרא, זה לא הרבה.”

שמתי את הדפים לפני, דפים דהויים מיושן, שכתמים צהובים מעין החלודה נימרו אותם פה ושם, כאילו נחרכו, או נוגעו במחלה. כתב־היד היה צפוף וקטן, אך האותיות היו ברורות, עגולות, כמחברתו של תלמיד חרוץ.

“האם יבין את הכתב בעצמו?” – שאל.

“כן, רגיל אני לכתבי־יד” – עניתי.

הרשימות, שחולקות היו ע“י כוכבים לפרקים־פרקים, היו כתובות בגוף ראשון. הראשונה התחילה במלים “זכורני את יום ה' באייר תר”ע, עת דרכו רגלי על אדמת יפו…” וכו', וסיפרה על בואו של הכותב ארצה, על הלילה הראשון במלון חיים־ברוך ומחרתו. היו כאן פרטי־פרטים על התלאות שבירידה לחוף, בבדיקות שוטרי המכס התורכיים, בהתרוצצות שהיתה לו למצוא מזוודה שנשארה בסירה הערבית ובפדייתה, ובעיקר בחיפוש אחר מכּר אחד מעיר־מולדתו, שלא הצליח בשום אופן לגלות את מקום הימצאו. השניה לא סיפרה דבר אלא תינתה מצוקת־נפש קשה. “יאוש קשה מנשוא תקפני” – נאמר בה – “עד כי שאלתי את נפשי למה באתי לארץ זו, מולדתי, שנהגה בי כאם חורגת”, ויאוש זה מבואר היה בבדידותו ובהתעמרות הסביבה בו. הרשימה השלישית סיפרה על מסע לירושלים בדליג’נס ועל האכזבה ממראה העיר ומיחסם של כמה אנשים שביקש מהם עבודה והחזירוהו ריקם. מן הרביעית ואילך, עוד חמש רשימות לא־ארוכות, סיפר המחבר על עבודתו ברכבת תחת ידו הנוגשת של ערבי אלים שהתעלל בו ללא־רחם על שנתקשה במילוי תפקידו כהלכה. כל הרשימות הללו, שהחזיקו תקופה של כחמש שנים, סובבו במעגל צר של יחסים בינו ובין כמה אנשים זרים לו או מאוסים עליו. העלילות הגדולות של העליה השניה באותו זמן, ההתישבות באום־ג’וני, כיבושה של מרחביה, הועידה הכללית של פועלי הגליל, הוויכוחים הגדולים סביב החוות והנהלתן – כל אלה נרמזו רק בדרך־אגב, שכן ידע עליהם רק מן השמועה או מן הקריאה. אפילו לועידת פועלי יהודה בעין־גנים לא יכול לבוא, כי רתוק היה לעבודתו בקטר. כאותו אופה פריזאי ששמע על המהפכה רק מפי שכניו, כי לא יכול להיפנות לצאת לרחוב, כן גם הוא, מרוחק היה ממפעלות בני־דורו ולבו כלה אליהם מבעד לאשנבי הרכבת. כעבור חמש־עשרה שנה ישב לכתוב את קורותיו והיו אלה קורות אדם בודד, אך רגיל, שיכלו להתרחש בכל זמן אחר, ויפעת הגבורה של תקופתו נגהה עליהם רק בקרניה האחרונות, קרני שקיעה, שעוררו בלבו עגמה וחרטה.

כל אותה שעה שעיינתי בדפים, היה מבטו צמוד לעיני והחיוך לא סר מעל פניו, כאילו היה חוזר וקורא עמי את הכתוב. משסיימתי, שאל:

“מה דעתו? זה מעניין?”

“מעניין מאד” – אמרתי – “האם כתבת עוד?”

“לא. רק זה” – אמר – “וזה כתבתי כבר מזמן. לפני עשרים וחמש שנה!”

“ולמה לא פירסמת?”

“זהו”, – אמר – “אז, כשכתבתי את הרשימות האלה, היה יובל עשרים וחמש שנה לעליה השניה ורציתי לפרסם אותן. מסרתי לשנים או לשלושה עתונים. אבל איש לא הכיר אותי. וכשלא מכירים… מה לעשות, ככה זה. אני עבדתי ברכבת” – הוסיף בצחוק.

עלעלתי שוב בדפים ואחר שאלתי:

“ולמה לא עזבת את העבודה ברכבת?”

חיוך רחב נשתפך על פניו, כאילו אמר בזה, כי הנה כיוונתי לשאלה הנכונה, שהוא עצמו שואלה.

“אדוני מבין” – אמר – “קשה היה אז להשיג עבודה, ואני חששתי. אלה שלא חששו – השיגו הרבה. ואני… זהו. עשיתי שגיאות. צריך הייתי ללכת לגליל.”

הוא אמר זאת לא בצער ולא במרירות כי אם בקורטוב של שמחה, כאילו בזה שגילה לעצמו את סיבת מצבו הירוד – היה כבר שילום־מה לכשלונותיו.

“האם… האם זה יכול להתאים לעתונו?” – שאל בלחש.

“לעתוני – לא” – אמרתי – “אבל הנה בעוד זמן קצר תמלאנה חמשים שנה לעליה השניה ועתונים רבים ודאי ירצו לפרסם רשימות מעין אלו”.

פניו קדרו, ודימה היה כי עוד מעט וגם את פגישתו עמי, בה גילה לפני, מתוך אימון שרחש לי, את צפונותיו היקרות ביותר – יוסיף על מספר שגיאותיו.

“אין לי מכירים”. – חזר על אותו משפט, שהיה אומרו כפסוק של קינה.

“המכיר אתה את מ.?” – אמרתי בהיזכרי באחד מעורכיו של עתון, מאנשי העליה השניה, שהכרתיו מכבר.

“אה, מ.” – אמר – “הוא בא ארצה כחצי שנה אחרי והלך ישר לחווה של סג’רה. לא למושבה כי אם לחווה. סיפרו לי אחר־כך שרצה להיכנס לשומר, אבל לא קיבלו אותו מפני שהיה קצר־רואי, ואולי מפני שלא היה בפועלי־ציון… כן, אני מכיר אותו, אבל הוא לא מכיר אותי…”

“אני אדבר אתו” – אמרתי – “אני אמליץ בפניו על הרשימות האלה”.

הוא תמה על דברי, נראה שלא הבין מה עניינו של מ. לכאן.

“בפני מ.?” – שאל.

“הוא חבר מערכת עתון” – אמרתי.

“ככה?” – אמר – “אני לא ידעתי. כבר הרבה שנים לא שמעתי עליו…” – ואחר אורו פניו והוא הניד בראשו – “זה יהיה טוב מאד אם אדוני ידבר אתו… טוב מאד… הוא חושב שיסכים?”

“אני חושב שכן. הדברים יתאימו מאד לגליון המוקדש ליובל העליה השניה” – אמרתי.

הוא הסתכל בי, מאמין ואינו מאמין, כצופה בנס, והיה כמבקש לומר דברי תודה, אך כנראה לא מצא לו מלים נאותות לכך, השפיל עיניו לצרור הדפים המונח לפני ואמר:

“ואת זה – להשאיר כאן?”

“לא”, – אמרתי – “תוכל לקחתם אתך. אני אדבר אתו ואחר־כך אתה עצמך תמסור לו אותם.”

הוא היסס עוד רגע, ואחר, כמתוך החלטה, אסף את הדפים, צררם יחד, עטפם בעתון הישן וכרכם בחוט. קם ואמר “תודה רבה רבה” ונזדרז לקחת את מזוודתו ולצאת. כחושש שמא, אם ישהה רגע אחד מיותר בחדר, יפריע בעצם נוכחותו, להתרחשותו על הנס.

לאחר רגע פתח שוב את הדלת ובעמדו על הסף, אמר, באותו חיוך טוב, שיש בו הרבה ביטול־עצמי:

“אולי מוטב שלא יאמר לו שעבדתי בלוד. רק יאמר שבאתי בעליה השניה…”

“טוב. כרצונך”.

“תודה רבה” – אמר, ויצא.


כעבור ימים אחדים דיברתי עם אותו עורך ושיבחתי בפניו את הרשימות. את שמו של האיש לא שמע. “מוזר – אמר – סבור הייתי שאני מכיר את כל אנשי העליה השניה. הם לא היו רבים כל־כך… והנה עוד אחד… היכן היה בימים ההם?” “ביהודה” – אמרתי. “יתכן…” – אמר – “אני הייתי בגליל עד פרוץ המלחמה… על כל פנים יביא את הרשימות ונעיין בהן”.

בביקוריו הבאים של הרוכל במשרדי, – ולאחר שבישרתי לו על שיחתי עם מ. הם תכפו כדי אחת ליומיים־שלושה – ניכר שינוי רב בחזותו. החיוורון שבלחייו נתמעט מפני אדמומית שפשטה בהם. המבע הכּנוּע שבעינים החייכניות נתבהר ונתאושש מעט, והפנים קרנו מאושר, שהיה בכל־זאת עצור, כמחמת חשש מפני עין־הרע. דומה היה לחולה שזה עתה החלים ויצא מחדר אטוּם אל אור השמש. הוא לא הרבה לדבר בעניינו, וכשהייתי שואלו לגורל רשימותיו, היה עונה תשובות מלאות תקוה:

“כן, הוא הבטיח לעיין.. הוא קורא בהן… אמר שחומר כזה נחוץ לו מאד…” ומאחר שראה אותי שותף לחרדתו ולצפייתו, מעין שותפות של קשר־חשאין, וחשש שמא אני מצטער על הדחיות, היה מבקש לבטל את ספיקותי ואומר: “אין דבר… עוד כמה ימים… הוא עסוק מאד, הרבה עבודה יש לו… חכינו עשרים וחמש שנה, נחכה עוד ימים מספר…”


כעשרה ימים נעדרתי מן המשרד, לרגל נסיעות, ולאחר מכן ראיתיו בפגישה של אנשי העליה השניה. במסגרת חגיגות היובל, שנזדמנתי בה כאורח. הוא ישב חיוור ושפוף באחת השורות האחרונות, בין אנשים גבוהים ממנו, חרושי־קמטים, צרובי־שמש, שפניהם זרחו בשמחת הפגישה של שותפים לעלילות גדולות, למעשי בראשית. עלוב ונדכא היה ביניהם, קטן מתמיד, זר ושונה בפניו החולניות, בלבושו, בכובע־המצחיה המרופט שלראשו. היה יחידי, לבדו. מתחת לזרועו הבחנתי באותה חבילה עטופה עתון צהוב־מיושן וכרוכה בחבל דק. הוא הקשיב לנאומים בעינים עייפות, דועכות, והדברים שנאמרו על הבמה דומה שהיו רחוקים ממנו מאד. כשנסתיימה הפגישה, והאנשים עוד נשארו באולם חבורות־חבורות, כשהם לוחצים איש ידי רעהו ומחליפים דברי ברכה ודברי זכרונות ואמירות של השתאות, לא מצאתיו עוד. כנראה שחמק ויצא באין־רואים.

ביום ה' שלאחר־כך, בשעה העשירית, נשמעה דפיקתו על הדלת. הוא פתח בזהירות, ובעמדו על הסף, שאל בקול יגע:

“אדוני צריך סיגריות היום?”

הבנתי כבר את אשר אירע לו. ובכל־זאת שאלתי:

“ומה עם הרשימות?”

“החזיר לי אותן” – אמר באותו חיוך של השלמה. ולאחר הפסקה קצרה – “ככה זה. אמרתי כבר שעשיתי שגיאות. צריך הייתי ללכת לגליל…”

הוא הגיש לי את קופסת הסיגריות, נטל מידי את הכסף, ובאמרו “תודה רבה” יצא וסגר אחריו את הדלת בחשאי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!