לאבי ולאמי באהבה

יום השני

מאת

אהרן מגד

---

גרישה פלוטקין

מאת

אהרן מגד

לאמן הבמה מאיר מרגלית

את גרישה פלוטקין לא ראיתי זה שש או שבע שנים, וגם אז – בפגישתנו האחרונה, היה זה לדקות מספר בלבד, לפי שאץ היה לתפוס את מכונית המשא הנוסעת לבאר־טוביה. לא ייפלא על־כן, שככה אורו עיני בראותי אותו פתאום ברחובה של תל־אביב, עומד ליד דוכן של ספרים משומשים ומעיין באיזה כרך נושן כשהוא מקריבו לעיניו מחמת קוצר־הראי. אכן גרישה הוא ולא אחר: זו קומתו הכיפחת, המגובעת כלשהו, זה מקטורנו הירוק, המהוה והמרופט, התלוי לו בנס על שכמו, דומה, הנה־הנה הוא נשמט ארצה לולא שהוא מושכו מפעם לפעם על כתפו האחת; אלה מכנסיו האפורים, ששוליהם מעופרים אבק־דרכים והם מגלים טפח מגרביו הצונחים ברישול על הנעליים, ואלה שני שיחי שערו הדהוי מזה ומזה למערֵה הקרחת… אך דומה כי כבר זרקה בהם שיבה.

“גרישקה!” – טפחתי לו על כתפו והושטתי לו יד.

גרישה תפס את ידי בחוזקה, זקף עלי עיניו הבהירות, החמות, שהן צעירות הרבה מכפי גילו, אך ניכר היה בו שזכרונו מעורבב עליו.

“רגע, רגע…” – והוא לוחץ את ידי ביתר חוזקה בכף ידו הרחבה, הנוקשה.

“אינך זוכר את…” – פתחתי להזכיר לו.

אך הוא עצרני מלגמור ומיהר לאמור:

“לא לא, אל תזכיר לי! רגע אחד… אתה… שמע, לא יחד דפקנו כלונסאות בגדר הצפון, הה?”

“לא, טועה אתה.”

“אם כן, כבר יודע אני: עבדת בסדום בשלושים־ושבע!”

“מעולם לא.”

“במחצבה ארבע קילומטר?”

“גם כן לא.”

“אם כן מניין אני מכיר אותך… חכה רגע, שמא מרפיח?”

“ברפיח הייתי אמנם, אבל אותך לא פגשתי שם לדאבוני.”

“אם כן…” – תהה עלי יפה־יפה ועדיין אין הוא מניח מכף ידי.

“אם כן אעזור לך…”

“לא!” – הפסיקני בתקיפות – “אל תעזור לי! מעט זכרון עוד יש לי בקודקודי… עוד לא נס כולו… עוד לא נס… אה, כן! עכשיו אני זוכר! י – פה זוכר אני!… ליזרקה, מה?”

“כן דיברת.”

“לי־זרקה…” – משך עלי דיבור של חיבה ומדדני במבט של נחת – “ליזרקה מן הנמל… שמע־נא, והרי פשוט אין להכירך עוד… כזה מין… מין אדם מן הישוב נעשית… ואתה – פה־פה עכשיו, זאת אומרת, הה?” – אמר, כשהוא תוקע אצבעו למטן, אל מדרכת הרחוב.

“זהו, בעוונותינו הרבים.”

“משמע, חסל פרשת אמברים, ושקים של מאה קילו, ותיבות של קוריס־ראבינוֹ, וחביות של זפת, ודוברות־משא, עבר ובטל – מה?… במקרה נזדמנתי לשם לפני כמה חדשים, כלומר איזה קָרוֹבצ’יק שלי, שמעולם לא שמעתי שמו, בא מאמריקה, מבין אתה, וצריך הייתי להקביל את פניו כמנהג המדינה… שיערת לך מעולם שלגרישקה פלוטקין יש קוּרוֹב באמריקה? – גם אני לא. עכשיו, מבין אתה, מתגלה פתאום שלכל יהודי בארץ יש קרוב באמריקה, וכן להיפך, והם יוצאים לאור העולם כמקקים מחוריהם. זהו. אבל מה לעשות, חביבי, את הטוב גם את הרע נקבל מאת האלוהים, כמו שכתוב, וגם הם מזרע היהודים הם, ולהראות להם את הארץ – צריך גם צריך! שלח לחמך על פני המים, כמו שכתוב, וכפי שאני אומר: זהו עסק המשתלם… אבל זהו עניין לחוד… ובכן נקלעתי שוב לנמל הישן שלנו… מה אגיד לך? – לא הוא ולא האנשים ולא האוניות. לא ממנו ולא מקצתו, כמו שאומרים הבריות. זוכר אתה את נסים ברוך? – ובכן, פרח ואיננו! אמרו שנעשה איזה עסקן באגודת פועלי הבניין. שלומיקוֹ רחמים – נעלם ונסתלק! אין מכירים כזה בכלל! ושער בנפשך: אפילו יוֹסף משיח – זוכר אתה מה היה בשבילנו יוסף משיח? אותו בחור א–דיר, ע–צום כתפיים, שבבוהן אחת שלו היה עוקר ערימה של אשלג ממקומה, עוג מלך־הבשן, שכל הנמל כה– –ר על כתפיו ולב רחב כמו רפסודה היה לו – ובכן, נמחה שמו וזכרו! אבל מה אומר לך, ליזרקה – אמנם נשתנו הזמנים, והכל לא מה שהיה, הריחות לא אותם הריחות והמראות לא אותם המראות – אבל פשוט מתרחב הלב כשאתה רואה כל מה שנתחדש שם – המנופים העצומים! הגררים! המדחופים והמגרופים!… אין צורך בידים: מבין אתה משמעו של דבר! לחץ על הפידל – והמלאכה נעשית בשבילך!… הרי יודע אתה, ליזרקה, איזו נשמה של איכר יש לי, שמתיירא אני, פשוטו כמשמעו, מכל מה שקרוי בשם מכונה למינהו כמו שהתרנגולת מתייראה מן הנץ – אבל! זוהי מדינה! אַ מֶדינע – כמו שהיו אומרים אצלנו לפנים. ומה, כלום מן המדינה עצמה לא נתייראתי? אהבתי, יודע אתה, את ארץ־ישראל. ארץ־ישראל – זה משהו חם ומחמם את הלב, תאנים ותמרים, מעיינות חרבים, מדבר, אוהלים, אברהם אבינו, קבר רחל, חושו אחים חושו, אום־ג’וני, הבה נגילה, יודע אתה. וכשאמרו “מדינה” – נתקררו עצמותי והיו נוקשות זו לזו מצינה… פשוט לא נסתבר, לא על האוזן ולא על הלב… מדינה – זה מין מכונה כזו, עם ברגים וצילינדרים והשד־יודע־מה, הוּ־האַ אחד גדול עם מנהלים ופקידים ופקידונים ופרחי־כהונה ושמשים, ואני, יודע אתה, שונא את זה… אבל אחר כך אמרתי אל לבי: גרישקה – אסור! אסור כך! לא פיגרת כל הימים – אל תפגר גם עכשיו! חלץ את רגליך המזדקנות ו– קדימה! אוץ־רוץ וגם את המדינה תשיג… אגב, לאן פניך מועדות? ממהר אתה אי־שהוא? לא לשום מקום? אם כן תלווה קצת את גרישה פלוטקין בדרכו ונשוחח מעט, מה? הן זה כבר… כמה שנים לא התראינו? שבע? שמונה?”

“שבע שנים.”

“שבע שנים, מה? דבר של מה־בכך! נתרחשו כמה דברים בעולמנו מאז, מה? – ובכן, הבה נלך… אגב, רואה אתה ספר זה? – חולשה יש לי לספרים, כידוע לך, וכשעובר אני על יד דוכן של ספרים משומשים, ואפילו ממהר אני לדרכי כמו היום, למשל, היצר מפתה, ליזרקה, מה לעשות? ומוכרח אני לפחות להציץ הצצה כלשהי… ותראה מה מצאתי: ‘מחקר על צורות השם והפועל במקרא’ מאת יצחק הלוי, ספר שכמותו אני מחפש זה כמה וכמה… אין לנו מושג, ליזרקה, איזה מכמנים יש לנו בשפתנו, והם אוצרות חתומים אומר אני לך… ובכן הבה ונקנה לנו את הספר הזה אחר־כך נמשיך בדרכנו…”

נכנס גרישקה פלוטקין לפנים סוכת־הרוכלים, טפח לו, למו"ס, על כתפו, נופף לו בפניו בספר ואמר:

“שמע־נא, חבר, בכמה תמכור לי גרוטאה בלה זו, הה?”

הלה נטל את הספר, שקלו בידו, ואמר:

“לירה וחמישה־עשר.”

“אה, לא!” – קרא גרישה – “הא לך שמונים גרוש ותן תודה!”

“אמרתי לירה וחמישה־עשר ופרוטה אחת לא אוריד” – פסק הלה.

“גם לא לגרישה פלוטקין? לא יפה! שמע־נא, קח תשעים, ושלום על ישראל.”

“כמו שאמרתי: לירה וחמישה־עשר.”

“איזה מין יהודי עקשן אתה! בשביל מחברת ממועכת זו – לירה וחמישה־עשר? לספסר בי אתה אומר?”

מאחר שהלה לא ענה ונפנה לו לאצטבאתו, נטל גרישה שוב את הספר, הפכו פנים ואחור ודפדף בו בחטיפה כאומד ערכו, אחר שם אותו בבית־שחיו, הוציא שטר לירה מארנקו ותחבו לידו של המו"ס.

“הא לך לירה – וזכוֹר שעשקת את גרישה פלוטקין בעשרים גרוש.”

אחר הרים מן הרצפה את תיקו המרופט, הדהוי, והנפוח עד להתפלץ, אותו תיק ממש שבו היה מביא אוכלו לעבודה ואמר:

“נו, עכשיו שהספר הזה כבר בתיקנו הוא – יכולים אנו לזוז. סבור אתה שלא הייתי משלם עבורו גם חמש לירות? כשאני, חביבי, פוגש בספר כזה – אז אין אצלי שאלה של מחיר, מבין אתה? גם את מכנסי אמכור! אבל מה? היום חייב אתה לעמוד על המקח, שכל העיר הזו, כמו שאתה רואה אותה – חבר פושטי־עור, מלאה חמס כולה, כמו שכתוב. זהו. ועכשיו תיגש אתי עוד לכמה מקומות בענייני המעברה שלי…”

“המעברה?”

גרישה נעצר רגע, תלה בי מבט של השתוממות, ואמר:

“מה, אינך יודע שאני במעברה עכשיו?… נו, כן, מניין תדע? סוף־סוף על גרישה פלוטקין לא כותבים בעתונים ובאנקטים לא עורכים לו ובבמת המצעדים גם כן לא מוצאים אותו. ושבע שנים, אתה אומר שלא ראית אותי, ניחא, אז מה יש להתפלא?… בוא, בוא נלך…” – הלכנו כברת דרך בשתיקה, כשגרישה נותן עיניו בחלונות הראווה מתוך פיזור דעת ואחר פנה אלי שוב ואמר:

“אח, חביבי, הרבה גלגולים עברו עלי! היכן הייתי והיכן לא הייתי? זוכר אתה את שמחה ירדני? ובכן באותו יום שנפצע מאיריקו באניה הבולגרית, יום ששי היה זה, אם זכור לך, בא אלינו שמחה ירדני לחדר ומספר לי שהוא נוסע לסדום. בוא, גרישה, קח את מקלך ותרמילך ונסע יחד – אומר הוא לי, כי טובים השנים מן האחד. מה אגיד לך? – אינני רגיל להשאיר חבר לנפשו בעת צרה. עזוב תעזוב עמו – כמו שכתוב. ומלבד זה – חשבתי בלבי – עכשיו שיש כבר בנמל עדר של עיירים צעירים שכל אחד מהם יכול לשאת על גבו שקיים ולמעלה מזה – מה צורך יש בי עוד? יסתדרו העניינים בלעדי. הקיצור – ארזתי את צרורותי ו־קדימה לסדום! מקוֹר לא סבלתי שם. קשה לומר. סדום, כידוע לך, היא מקום נעים לכל הלוקים בשגרונות; מרעב – גם כן לא! כל זמן שיש לך קורט של מלח – אין אתה נופח את נשמתך, על אחת־כמה־וכמה כשהררים שלמים תלויים על ראשך; ובלילות – חביבי… שמע, לילות ירח כמו שיש בסדום – אין בכל הארץ. הרי סוף־סוף אינני טירון במה שנוגע ללילות של כנען, כידוע לך. ראיתי כבר לילות בגורן של יבניאל, אפילו עם נערה נחמדה שאחר כך השאירה אותי בלב שבור, וראיתי לילות במגדל, אבל לילות כאלה עם המלח המתנוצץ על פני האדמה ועם הצוקים הגדולים מלמעלה ועם הים החלק והשמנוני לרגליך – זהו דבר, ושמע מה שגרישה אומר לך – שכל שויצריה עם האלפים שלה וכל רוסיה עם הוולגה שלה וכל איטליה עם ניאפולי וונציה גם יחד – יכולים לטמון עצמם בעפר מפניו. לא, אין דבר שהייתי נותן במחיר הלילות האלה. ומה שנוגע לרומנטיקה – לא ראיתי צדיק נעזב, והקדוש־ברוך־הוא הטוב והרחמן דאג לזה עוד לפני שלושת אלפים שנה, מה עשה? – השאיר לנו שם את אשת לוט, וכל דכפין יעלה ויבוא עליה במזמוטין חה־חה־חה… רואה אני בך, ליזרקה, שאותך אין זה מספק… נו, טוב, מה לעשות? אני מין אדם כזה. בשבילי זה די והותר, די והותר! ובכן – נתנו לי שם למלא קרוניות באשלג, והאמינה לי שכאב לי הלב על כל אֵת שהייתי שופך לקרונית, שיודע הייתי שבסופו של דבר היא מגיעה אליכם לנמל, ושם היא מצריבה את גבותיכם… זרוק חוטרא באויר ועל שורשו יפול – כמאמר הבריות. נפטרתי מן האשלג בנמל – חזרתי אל האשלג בסדום! דרך העולם חביבי, מה לעשות? סובב־הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. אלא מה? שגרישה פלוטקין ונובומייסקי כנראה לא נולדו לדור בכפיפה אחת, לפי שאחר ששה חדשים פיטר חמישים פועלים, ואני, עבדך, אחד מהם הייתי. ובכן – חסל סדר סדום, ואחר־כך… אבל כאן, במחילה מכבודך, תטריח את רגליך ותעלה אתי לקומה השניה, לפי שכאן חייב אני לסדר משהו בשביל המעברה שלי…”

וכך עליתי עמו באותו בניין של משרדים, הומה ורועש מבאים ויוצאים. נכנס הוא לאחד החדרים ואני המתנתי לו במסדרון שעה ארוכה ומבעד לדלת היה בוקע לאוזני קולו, קול של ריתחה וערבובי־דברים: “לא יקום ולא יהיה, חבר יקר! אתה לא תצליח להיפטר ממני כל־כך מהר, אתה…” וכשיצא – היה סמוק כולו ופניו מבעבעות בזיעה והוא נושם ונושף כלאחר התכתשות.

“מבין אתה עניין שכזה?” – אמר ברדתנו לרחוב ועודנו מתנשם ומתייגע מן הרוגזה – “סככה בשביל הפרידות אני צריך לבנות אצלנו והוא, הפוּקיד הזה, אין לו עצים בשביל זה! תופס אתה? אין לו עצים! כמה יגיעות יגעתי עד שלימדתי את הקורדים שלי לחרוש בפרידות, כמה קללות וחרפות ודברי־נועם ותרגילי־שדה עלה לי הדבר – ועכשיו שלח את הכל לעזאזל, מפני שאחד פקידון עלוב אינו מבין שפרידות צריכות גג לראשן וארבעה כתלים מפני החמה והגשמים והמסתננים. אני אומר לך, ליזרקה, לכל הרוחות והשדים! – הם יוציאוני מדעתי, האזרחים הנכבדים הללו! את השכל השאירו למנהיגים ואת הלב מסרו לכתבניות ולהם עצמם נשארה רק המשכורת!… אבל סבור אתה שלא הוצאתי ממנו ארבעה קוב עצים? – הנה כאן, בכיס הזה יש לי כבר האישור! גרישה פלוטקין הוא אגוז קשה לפיצוח, ברזל בברזל ירוע, כמו שכתוב. כן… במה עמדנו? כן. זוכר אני, ובכן השארתי את סדום לחברים שלי, לפי שיודע אתה, אין אדם צריך לחטוף הכל לעצמו, כל הצרות הצרורות וכל החלוציות וכל הציונות לעצמו – וחזרתי שוב לצפון, והפעם לצפון הרחוק. לפי שאם מכיר אתה אותי, חייב אתה לדעת שתכונה ארורה יש לי והיא – הקנאה. מתקנא אני בצעירים ממני ומתקנא אני בזריזים ממני. ובכן, שמעתי באותם הימים שעולה קיבוץ צעיר לשיך־עבד בגליל העליון, ואומר אני לך – קשה כשאול קנאה, כמו שכתוב. פשוט הלב התחמץ בקרבי: מה פירוש? אני, שכבר לפני עשרים ושלוש שנה הייתי שם וחוננתי עפרו של אותו הר, כמו שאומרים, מן הראשונים שבכלל העפילו לשם, ועכשיו יבואו איזה צוציקים מן הנוער־העובד, שעל השומר ועל הגדוד ועל ברנר – הם יודעים רק מספרים, והם יקדימו אותי? לא, אמרתי, נבלה כזאת לא תיעשה בישראל! הקיצור – הפשלתי את מכנסי, נסעתי לטבריה, תפסתי אוטו משא של משקי הגליל העליון, ומן הכביש עליתי ברגל לשיך־עבד, ומה אתה סבור לך? – באתי לפני כולם!… אה, ליזרקה, מה אומר לך, ימים יפים היו לי שם. שרוי אתה עם צעירים, חש אתה כבן שבע־עשרה לכל דבר. תסע לשם עכשיו ויספרו לך הם: את הצריף הראשון בנה גרישה פלוטקין ואת חדר־האוכל בנה גרישה פלוטקין ואת הנטיעות הראשונות גם כן נטע גרישה פלוטקין. אני, כמו שאומרים, נכנסתי כבר להיסטוריה ולגיאוגרפיה שלהם, ולא כל־כך פשוט למחוק אותי משם! אפילו יבנו שם ארמונות ודור עשירי יוולד להם, כן ירבו, משהו מגרישה פלוטקין עוד יישאר במקום ההוא… אבל מכיון שרואה אני כאן חנות של צעצועים, בוא וניכנס ונקנה איזה כדורגל בשביל הילדים שלי. הה?”

נכנסנו לאותה חנות צעצועים, ולאחר משא־ומתן ממושך עם הזבנים, חזרנו ויצאנו כשלתיקו הגדוש של גרישה נוספו כדורגל אחד, שש מקפצות וארבע חפיסות של עפרונות צבעוניים.

“מבין אתה?” – אמר – “אצלנו במעברה, האבות – אלה דור המדבר. הם אמנם ילמדו אצלי לחרוש, וגם להתרחץ פעם בשבוע, וגם קצת דיסציפלינה וקצת אריתמתיקה פשוטה, דהיינו, שבין החמישי לחודש ועד העשרים בו יש חמישה־עשר ימים ולא שמונה־עשר כמו שהם טוענים כשהם באים לקבל את המשכורת, אבל לומר לך שהם ירגישו עצמם אי פעם בני בניו של יפתח הגלעדי או של חזקיה הגלילי – זאת לא אוכל. אולם הילדים – זה משהו א–חר לגמ–רי. יודע אתה הרי שאינני בקי גדול באקונומיה, ושם בממשלה יש ודאי חכמים גדולים ממני בשטח זה, אבל התיאוריה שלי היא: בילדים יש להשקיע, וההשקעה הזאת משתלמת! ושמע מה שאני אומר לך: הכדורגל הזה שאני מביא להם היום שוה חמש הלואות מאמריקה של מאה וחמישים מיליון כל אחת! זכור יפה מה שאמרתי: יותר מחמש הלוואות!… ובכן, במה עמדנו?… כן, נו, אחרי שיך־עבד קפץ עלי רוגזה של המלחמה. כך הוא, חביבי, לא אלמן ישראל, כמו שכתוב. אין מלחמה עם המדבר – יש מלחמה עם ערבים, אין מלחמה עם ערבים – יש מלחמה עם בריטים, אין מלחמה עם הבריטים – יש מלחמה עם היטלר. הקדוש־ברוך־הוא, כידוע, בחר בנו מכל העמים והוא הדואג לכך שלא תחסרנה לנו פורענויות, וגם לגרישה פלוטקין משמע דואג הוא, לבל יישאר ללא פרנסה. ובכן – מכיון שראיתי שבאותו הקיבוץ כבר דופקים העניינים, התגייסתי ליחידת ההובלה ואכלתי חול ושימורי־בשר במדבר לוב. מכיר אתה את לייבלה פישמן? הוא היה המפקד שלי, ובכן, עם יחידת־ההובלה שלנו הלכתי סביב סביב למחצית הגלובוס. כלומר, תחילה קדימה ורברס, קדימה ורברס, זוכר אתה ודאי – מצרים – קירינאיקה, קירינאיקה – מצרים ושוב קירינאיקה ושוב מצרים, עד שנתייאש אותו גנראל רומל ונשא את רגליו וברח. אילו היתה לך מפה כאן – הייתי מראה לך איזה דרך עשיתי. טוברוק – ניאפולי – אוסטריה – הולנד – בלגיה – צרפת – גרמניה – שוב צרפת, ואחר־כך… אבל זו פרשה אחרת. וכך סייר גרישה פלוטקין את העולם הגדול. מה אגיד לך, ליזרקה, ראיתי את העולם – ולא התפעלתי. תשאל אותי: ראית את רומא? – ראיתי. לא התפעלתי! את ירושלים שלנו לא אתן במחירה. ראית את האלפּים? – ראיתי. לא התפעלתי? אמרתי כבר, הדרך מעין־חוצוב לסדום יפה אלף מונים מכל אותם האלפים. ראית את אגם ג’נבה? – ראיתי. לא התפעלתי! לא לחינם טבל ישו הנוצרי את רגליו במי הכנרת ולא באגם ג’נבה! ראית את פאריז? – ראיתי. לא התפעלתי! מין תל־אביב שכזו – אבל קצת יותר גדולה, ובכן מה יש כבר להתפעל? בלוּבר הייתי וראיתי את מוֹנה ליזה עין בעין ובכן מה? – סבור אתה שמת לבי בקרבי? האמן לי שבחפציבה יש נערות יפות ומקסימות ממנה. הייתי שם השבוע לסדר משהו בענין טרקטור בשבילנו, ופתאום מופיעה למולי נערה… מה אומר לך, ליזרקה? הרי כבר אינני צעיר לימים וראיתי רבות בעולמי, וכבר הצצתי ונפגעתי כמה פעמים כמו שהכתוב אומר, – אבל נערה כזו, אתה יודע, שזופה כזו, כמו אשכול ענבים מוּסקאט, כזו שיש לך תיאבון לנעוץ את שפתיך בלחייה, ועם עינים שחורות כאלה… אגב, מה מעשיך בכלל, ליזרקה, אני מדבר ומדבר ואותך שכחתי כלל לשאול…”

“אני…” – פתחתי לאמור.

אך כאן נשא גרישה את עיניו אל שלט שעל בניין שלפנינו ואמר:

“תסלח לי רגע, כאן אני צריך להיכנס בעוד עניין אחד ואחר־כך אנחנו ממשיכים.”

נכנסנו לאותו בניין, ונכנס גרישה לחדר אחד ואחר יצא ממנו ונכנס לחדר שני, ולחדר שלישי, ולאחר שהמתנתי לו כמחצית השעה, נפתחה הדלת לרווחה ומישהו בעל־משקפיים ובעל פנים מכורכמות נעמד על מפתנה וצעק כלפי גרישה:

“חבר פלוטקין, אתה לא תפריע לי בעבודה, חבר פלוטקין!”

“אפריע גם אפריע!” – צעק לעומתו גרישה – “ואתה חבר אייזנשטיין אם לא תשלח מורה עד סוף השבוע הריני בא לכאן שוב והופך לך את המשרד שלך!”

“אל תאיים עלי בבקשה!” – צעק הלה – “אל תאיים עלי!”

“לא אני אאיים עליך!” – הטיח כנגדו גרישה – “אלא שאת כל המעברה שלי אשלח אליך, וסופך שאתה עצמך תבוא ותבקש את עזרתי!”

“אינך יחידי, חבר פלוטקין!” – קרא הלה, רועד וחיוור כולו – “ויש עוד מעברות בארץ מלבד שלך, כן כן!”

“זה לא מעניין אותי כרגע, חבר אייזנשטיין” – הפנה לו גרישה כתף – “ועד סוף השבוע…”

אך הלה הטיח את הדלת בפניו, וגרישה נאלץ היה לקפל זנבו ולרדת אתי לרחוב.

“את כל המעברה שלי אביא לו!” – שפך עתה גרישה את זעמו עלי, עד כי עוברים ושבים נעצרו בדרכם לראות מה

השערוריה – “תראה אם לא עשה כך! זה חודשיים שהילדים מתהלכים בטלים מלימודים ומתרפשים בעפר מבוקר עד ערב! מהו סבור לו, חובש־ספסל זה, שיכול אני לקרוע עצמי לגזרים ולעשות נתח מגופי מורה? אדרבא! יבוא ויראה בעיניו איזו עבודה יש שם! מבין אתה? סוף־סוף, אחר עמל ויגיעה של מחצית השנה, הצלחתי לבנות שם איזו חתיכת משק, לזרוע ארבע מאות דונם תירס ועוד איזה שמונים דונם ירקות; והצלחתי לרתום את הפרידות הקורדיות ההן לתלם – ועכשיו, שכל זה ייהרס בגלל אחד אייזנשטיין שלא הצליח עוד למצוא מורה לילדים, הה? צריך היית לבוא אתי, למעברה שלי, ולראות מה נעשה שם אחר העבודה לפני הצריפון שלי, איזה צעקות! ואיזה גדופים! ואיזה יללות! והכל עלי ועל ראשי, וילוֹנוּ העם על משה, ככתוב. מה אומר לך? בפעם הראשונה אני מבין לרוחו של משה רבנו, עליו השלום, שעמד על הר סיני, וכשראה את כל הסקנדלים שעושים לו שם למטה – זרק את הלוחות ושבר אותם לרסיסים. אבל מה? – לא היה לו מספיק לב לחסל את העסק, והלך והביא שני לוחות חדשים, וגם גרישה פלוטקין כך. כמה פעמים יש בי רצון לשבור את הלוחות ולצאת לפנסיה? – אבל כשאני רואה שוב את כל הצאן הזה, שבעצם הם לא חטאו אלא מי שפיזרם בין הזאבים – הלב לא נותן, ליזרקה. הלב לא נותן. מה לעשות? לב חלש יש לו לגרישה פלוטקין… כן, אז מה רציתי לספר לך? אתה שומע? – חוזר אני מן המלחמה ו – ישר לתוך לוע הארי כמו שאומרים הבריות. תשאל איך? – ובכן כך היה הדבר: יודע אתה שיש לי אח ביגור? מה, אינך מכיר את חיימקה? צריך אתה להכיר אותו. הוא ההיפך הגמור ממני, שומע אתה? כשם שאני אורח־פורח, נע־ונד, כן הוא איש תם וישר ויושב אוהל. רגליו תקועות בחצירים זה עשרים ושלוש שנה ואין הוא מזיזן משם צעד אחד. חושבני שמאז יריד־המזרח, מתי היה זה? בשלושים ושתים? – לא ביקר בתל־אביב אף פעם אחת, וגם אז מפני שהציגו שם איזו מכונה חדשה לייבוש בקיה… ובכן, בא אני אצלו ליגור, והקדוש־ברוך־הוא דאג לגרישה פלוטקין שלא תשתעמם עליו נפשו כשהוא חוזר מן העולם הגדול… הקיצור, היה זה בדיוק באותו 29 ליוני. אני יוצא בבוקר לחצר ואני מוצא עצמי מוקף באיזה חצי מיליון חיילים בריטים. באמונה, שכל זמן המלחמה לא ראיתי כל־כך הרבה תוֹמים בבת־אחת, על כל פנים לא בחזית האש. אתה מבין איזה ברוך־הבא ערכו לי לאחר הנצחון? כבוד מלכים ממש! סבורני שכשהגיע הגנראל מונטגומרי ללונדון לא ערכו לו קבלת פנים שכזאת. קיצורו של דבר, סחבו אותי בידים וברגלים, יחד עם כל החברים למכונית המשא שלהם – ו – לרפיח. להגיד לך ששבעו הבריטים הרבה נחת ממני – אינני יכול. לא. הרי יודע אתה שיש לי איזו חולשה לשירה. חולשה ישנה נושנה, עוד מימי הגדוד. שמעת פעם את הבס שלי? שמע: ‘שם על פני שדות נר – ח – בים…’ בס עמוק, מה? ובכן, מה עשיתי להם שם ברפיח? – הייתי שר להם בלילה! כיבוי אורות – ואני שר! שעות על שעות! את כל השירים, מימי טבריה־צמח, יודע אתה, ועד השירים האנגליים שלמדתי במלחמה, והם – מתפקעים ממש! הרי אין שום חוק שאוסר על אדם לשיר, ואפילו לא בבית־הסוהר, ובכן הם מתרגזים – ואני שר, הם רוקעים מכעס – ואני שר! ויותר מכל היו מתרתחים כשהייתי שר את השירים האנגליים שלמדתי אצלם במלחמה… סבורני שעד היום הם מתהפכים שם, באנגליה, על משכבם מן הסיוט של הבאס שלי. זהו, חביבי, יתוש קטן יכול להציק לו, לטיטוס, יותר מארבעים לגיונות של חיילים… אבל מה מעשיך אתה, ליזרקה?”

“אני…” – פתחתי לאמור.

אך גרישה הפסיקני, וכשהוא משיט עיניו על פני השלטים של החנויות, אמר:

“רגע, רגע, שמא יודע אתה איפה בית־המסחר של גולדברג־מלינוֹבסקי? מחפש אני ומחפש… אה, כן, הנה… אם כן, נכנס רגע־קט ואחר־כך נמשיך.”

נכנסנו לבית־המסחר של גולדברג־מלינובסקי, ולאחר דין־ודברים ארוך, יצאנו משם ותיקו של גרישה נתמלא בעוד שני פטישים גדולים, שלוש פצירות, חפיסה גדולה של מסמרים 10 סנטימטר, ארבעה מנעולים ועוד כמה זוטות.

“ובכן שומע אתה?” – המשיך גרישה בסיפורו כשהמשכנו ללכת – “אבל במה היינו עומדים? נו, כן, אחר רפיח הרי זה כבר מלחמת העצמאות! אבל פה מתחילה כבר הטרגדיה שלי, ליזרקה. לא עליך ולא על כל בחור־וטוב בישראל. כשפרצה המלחמה נמצאתי במקרה באילת־השחר, וכשיצאו החברה לכבוש את נבי־יושע – ברור מאליו שיצאתי יחד עמהם. מצוה כזו, כידוע לך, מעולם איני משמיט מידי. וואָס טוט גאָט? – יותר מדי טוב היה לי כנראה… שולח כדור ישר אל כתפו של גרישה פלוטקין! במלה אחת – נפצעתי ושכבתי בבית־חולים כארבעה חדשים, וכשקמתי כבר לא רצו לקבל אותי לצבא. לא עזרו צעקות ולא עזרו סקנדלים ולא עזרה פרוטקציה – לא רצו לקבל. וכך קרה שגרישה פלוטקין, מלבד כמה קרבות קטנים בהתחלה, ושיירות ושאר מיני משחקי ילדים – לא השתתף במלחמה! תופס אתה מה זה בשביל אדם כמוני? כֶּתֶם חביבי, כתם לכל החיים! ובכך דע לך, ליזרקה, שגרישה פלוטקין – לא כבש את טבריה ולא כבש את עכו ולא כבש את לוד ולא היה בנגבה ולא נלחם בעיראק־סואידן, ולא רדף אחרי המצרים לאבו־עגילה, ולא היה הראשון באילת! זכור מה שאני אומר לך: לא היה ראשון באילת! לא אסלח להם את זה, ליזרקה, לא אסלח להם לעולם…”

כאן נשתתק גרישה והיה מהלך לצדי, שקוע במחשבות ועיניו מביטות נכחן בארשת של יגון ומרירות.

“נו, ואחר־כך כבר היתה לנו מדינה” – המשיך גרישה בשברון־לבב. – “כפי שאמרתי לך כבר, לא נסתבר עלי העניין מתחילה. אני לא אוהב שורות ישרות ולא מצעדים ולא דגלים ולא המנונים. פשוט לא נולדתי בשביל זה. ואז אמרתי אל לבי: גרישה – אתה יכול לצאת לפנסיה. הלכה חמורך, נסתחפה שדך – כמו שאומרים הבריות. תארוז את המטלטלים שלך, תשים אותם תחת המיטה ותשב לכתוב זכרונות. עשו רעש גדול, תקעו בחצוצרות, טלגרמות ודיפלומטים עפו מפה לאמריקה ומאמריקה לפה, אבל בלב לגמרי לא היה שמח. וזה לא היה בשבילי. המדינה – אמרתי – מדינה למנהיגים, והארץ ניתנה לבני־אדם כמוני. ואז – יום אחד בא אצלי בוניה סולובייצ’יק מן הועד־הפועל, שבינתיים נעשה חוּשוֹב גדול בממשלה, ואמר לי כך וכך, מתחילה תקופה חדשה וצריך לבנות את המדינה אחר אלפיים שנה וכו' וכו' – הקיצור – שאהיה אצלו פקיד במחלקת עבודות ציבוריות… מה אומר לך, ליזרקה, אם לא גירשתי אותו במקל מעל פני, הרי רק מפני חסד נעורים שאני זוכר לו. אתה מתאר לך, איזו חוצפה! לבוא לגרישה פלוטקין, זה שהיה בגדוד, בעמק ובגליל, בנמל ובסדום ובמלחמה וברפיח – ולהציע לו שישב במשרד ושיהיה פקיד בממשלה!… שמע, היתה זו פגישה – עד היום עובר בי רעד כשאני נזכר בה. לא! – צעקתי – גרישה פלוטקין עוד לא מת! ואתה לא תמית אותו בנשיקה של איזו משרה מטונפת בממשלה! ולא תקנה את נשמתו במחיר איזו משכורת עלובה! עוד יש לו כוח לעמוד על רגליו ולבלות עשרה מנהיגים כמו בוניה סולובייצ’יק, ולעבור ברגל את כל הדרך מדן ועד אילת, גם אם לא היה שם ראשון!… לא מת גרישה פלוטקין! – צעקתי… והוא, חיוור כמו סיד, עזב את החדר מבלי דבר דבר. עד היום אינני אומר לו שלום. כואב לי הדבר, יודע אתה, מפני שהיינו חברים טובים לפנים. אבל אינני אומר לו שלום, וגם לא אומר לו עד יום אחרון… ככה זה. ואחרי שיצא… תאמין לי, ליזרקה… בפעם הראשונה מאז בואי ארצה… בכיתי. כן, פשוט בכיתי. אינך יכול להאמין, מה?… עובדה היא. תקפה אותי חולשת־דעת משונה, מין שברון־מתניים, ככה, כאילו זיקנה קפצה עלי. ואמרתי אל לבי – גרישה, גרישה, צריך אתה להסתלק מן העולם. אם כבר מגיעים הדברים לידי כך, כלו כל הקצין… כלו כל הקצין… ואמנם שרוי הייתי בדכדוך־נפש גמור כמה שבועות… ואחר־כך בא אלי ברוורמן מן המרכז החקלאי ו– פיתה אותי. מבין אתה לאיזה מצב הגעתי? מעולם לא עשיתי צעד בחיי על־פי עצת אחרים או החלטת אחרים. והפעם – אינני יודע כיצד היה הדבר – נתפתיתי… הציע לי איזה חלקת־אדמה של הקרן־הקימת, עם בית ועם רפת ועם כמה תרנגולות על־יד הרצליה – ואני הסכמתי והלכתי. איך הלכתי – זו שאלה אחרת – אבל הלכתי. הקיצור – איזה שבעה חדשים ישבתי על האדמה כמו שכתוב, ועדרתי וזרעתי ואכלתי לחם. אתה מתאר לך אותי? – הייתי קם בבוקר, חולב את הפרות ומחלק זרעונים לתרנגולות צ’יפ־צ’יפ־צ’יפ. יודע אתה כמו הסבתא שלי שם בקרים, לפני שבעים שנה, ואחר־כך מחטט קצת באדמה וגורף פה וגורף שם, ומטמין גללים עם זרעים ומוריד עגבניות מן השיחים, וקצת פלפל וקצת חצילים, הכל כמו שכתוב. ואחר־כך הרגשתי שאי־אפשר יותר! מחניק! מחניק פה בגרון, מבין אתה? כאילו ענבו לי חבל על צוארי! כאילו עש אוכל את עצמותי! אתה מבין – ככה אני. לא שאני מזלזל בעבודת־האדמה, באהרון דוד גורדון וביוסף אהרונוביץ. לא. זה הכל טוב ויפה ואשרי האיש – כמו אחי חיימקה מיגור – שיכול לשלוח שרשים באדמה ולראות חיים בעמלו. אבל אני – יש לי שדים ברגלים שלי, מבין אתה? שדים ממש… ויום אחד קמתי והלכתי לקרן־הקימת ואמרתי להם כך־וכך, רבותי, תודה מקרב־לב על החסד שעשיתם עמדי וקחו לכם את המשק ואת הבית ואת הרפת ותמסרו אותם למישהו טוב ממני, ושלום על ישראל. ואז, חביבי, פתאום היתה לי עדנה, כמו שכתוב, וראיתי שגרישה פלוטקין, עוד זקוקים לידים שלו ולגב שלו בארץ הזאת, ושבלעדיו – אולי יסתדרו העניינים – אבל לא על הצד הטוב ביותר, מבין אתה? נו, תגיד בעצמך, ליזרקה – באים כך וכך רבבות אנשים מתימן ומפרס ומבבל ומקורדיסטן – ובאמת בפעם הראשונה אחר אלפיים שנה – ואני אשב לי שם באיזה חור על־יד הרצליה, כאילו דבר לא קרה? לא! – אמרתי – גרישה פלוטקין חי! חי וקיים! ובלעדיו לא תתקיים מדינת־ישראל כשם שלא התקיימה בלעדיו ארץ־ישראל! והלכתי למעברה. וכפי שאתה רואה אותי היום – אני אותו גרישה פלוטקין, ממש כפי שהכרת אותי לפני שבע שנים וכפי שהכירו אותי זקנים ממך לפני עשרים ושבע שנים. ובפעם הראשונה אני מרגיש שגרישה והמדינה זה לא שני דברים כי אם דבר אחד, ושהזיווג עולה יפה, למרות הכל, למרות מה שהיה לי עם בוניה סולובייצ’יק ולמרות המרירות שבלב. ככה זה. ועכשיו אני צריך להזמין עוד כמה שקי זרעים בשביל המעברה שלי, ואחר־כך נמשיך בדרכנו… אבל טרם סיפרת לי, ליזרקה, מה מעשיך אתה, הה?”

“אני…” – פתחתי לאמור.

אבל בעצם מה זה חשוב, מה מעשי אני?

---

ברקה

מאת

אהרן מגד

היה זה בבוקר חורף קודר. השמים והים היו מקשה אחת של עופרת אטומה, ורק הד רעם רחוק היה מעביר בהם חלחלת־פתאום מפעם־לפעם. דממה כבדה היתה תלויה באויר. הים היה גבוה וכיסה את פרסת־הסלעים ואת השנוניות הרחוקות יותר. גם גל אחד לא הצחיר ברקעת המתכת הרועמת עד האופק, ודומה היה שהנה עוד־רגע תתפוצץ הדממה הזאת, שמי העופרת יותכו ארצה וכל אשר עליה יימחה.

היינו עומדים על הגבעה ופנינו אל הים, כצופים אל גזר־דינה של אותה השגחה שלפני אלפי דורות פקדה אל המבול, – שוב קומץ אנשים מול בריאה גדולה, הרת סודות, – וברגע שעמדנו לחזור אל הבקתה, מחמת טיפות כבדות שהחלו לרדת, כמו כל אחת לעצמה, ראינו דמות בלתי־מוכרה מתקרבת במשעול החוף מצד דרום. אף שהטיפות והשמים הקודרים־מאד היו מבשרים גשם כבד, לא החיש הלה את צעדיו והיה כמי שיודע את דרכו ובטוח שיגיע בעוד־מועד. משנתקרב יותר, ראינו לפנינו בחור קטן־קומה, רחב־כתפיים וילקוט על גבו. כל לבושו היה ­– מכנסיים קצרים וסוודר ירוק, בלוי במקצת, שאחר־כך נתגלו הקרעים במרפקיו. ראשו היה מגולה, ראש גדול, כדורי, גזוז־קצר, דומה לגוש־אבן בלתי־מסותת. כשניגש אלינו, היו כבר פניו מלוחלחות מן הגשם ועם זאת מלוהטות מן ההליכה הממושכת.

“נכנסתי בנחל עד הברכיים” ­– אמר במבוכה כלשהי, כמתנצל, ופלט צחוק קצר וקשה.

וברגע זה ראינו כי נעליו הגבוהות ספוגות מים ורגליו רטובות עד למעלה מברכיו.

“תיכנס, תתחמם מעט” – אמר מישהו מאתנו, וכולנו פנינו וחזרנו אל הבקתה, שאש הכירה מן המטבח החמה את אוירה והשליכה אור מהבהב על כתליה השרויים באפלולית.

הלה הפשיל את ילקוטו, הטילו בפינה, התיישב עליו והחל חולץ את נעליו. את מעשהו זה עשה ללא שמץ מבוכה, שלא כדרך הנקלעים למקום זר, אלא כעושה בתוך ביתו. אחר נטל את נעליו בידיו והעמידן על הכירה שבמדור הפנימי, וברגל יחפה חזר ונתיישב אצל השולחן, שקערות של דייסה היו מהבילות עליו.

“שמי ברקה” – הפטיר אל שכניו לספסל, ועם כך הקריב לעצמו צלחת ומילא אותה סולת מן הקערה הכללית.

היה משהו מאונס בתוי־פניו, כאילו לא נשלמה מלאכתם. כל תנועת־שריר בהם נתלוותה במאמץ רב, ודבר זה נתלבט ביותר מכך שהיה ממצמץ בעיניו מפרק לפרק, כמי שממצמץ מפני האור או כמי שאינו מיטיב לשמוע. בכל זאת היו עיניים אלה, הצרות, עם האישונים השחורים והקטנים, בעלות הבעה רכה, ילדותית, בניגוד לקשיות הקלסתר כולו, למצח הבולט־מעט, לאף הרחב, הממועך־כלשהו, ולסנטר המרובע.

“באת… להישאר כאן?” – שאל מי שישב לידו.

“אני מקוה” – אמר והמשיך ללעוט מן הדייסה.

לאחר רגע נידרדר על גג הפח ברד מטר כבד, כבמפולת־פתאום, החלל החשיך, ובתוך המהומה והמגור איש לא שם לב עוד לזר.

באותו ערב יצא ברקה לים, ובבוקר המחרת, כשחזר עם צוות הדייגים ושובל של רשת על כתפו – כבר היה כבתוך שלו יותר מכן: דומה כאילו היה כאן מימים ימימה, אזרח ממלכתו של הים, שאנו אך־תמול באנו כגֵרים לגבולה.

איש מאתנו לא שאל מי הוא ברקה ולמה בא אלינו.

באותם הימים היה המחנה פרוז לכל רוח וכל־כולו חמישה או ששה אוהלים, סככת דיג גדולה ובקתת־אבן ששימשה חדר־אוכל, מטבח ומקום ההתכנסות. כל אלה נאחזו בנס בתלוליות החול החשוף, שרוחות מערב ומזרח היו הופכות בהן, מנערות אותן, מסיעות אותן ממקומן ומשנות את צורתן בכל שעה ושעה. בבוקר שלאחר ליל סערה, היו האנשים מפשילים את שולי אוהליהם, מציצים החוצה ממשכבם ושואלים, היכן אנו נמצאים היום, כמו באניה המיטלטלת בים. כלים, אבנים, כלונסאות, קורות־עץ – היו נקברים תחת החול ולא נודע מקומם. המקומות השפלים היו הופכים הררים והגבעות היו משתייפות כדי מחציתן. לאור הבוקר הסגרירי היה מתערטל מראה פרעות־הרוח בכל אימתו: יריעות קרועות, עמודי־גדר הפוכים, מלבושים פגורים, ספוגי־מים, צלחות וספלים שהועפו, לבנים שנתלשו מחבליהם, קלתות־דיג מרוצצות. רק האופק הרחוק שבמזרח, שכמה עצי אֵלָה ניצבו בגבולו, נשאר כשהיה, עדות שהעולם עדיין במקומו עומד.

בלילות החורף היה אף הים הורס אל הגבעה, נושך ממנה נשך ומתעלל בחוף ככל שידו משגת מסוּ‎‏גרוֹ. בבקרים, משנח רוגזו, היה משליך אלינו שיירים מביזתו שלא היה לו חפץ בהם, כתן זה, המותיר בעקבותיו את נוצות טרפו להלעיג על מרדפיו.

דומה שאף בריות שונות שהיו באות אז אלינו, מי לישיבת־קבע ומי כאורח נטה ללון, כאילו מפליטת הים באו. לא היינו שואלים לא למוצאן ולא לתכלית־בואן.

ברקה קבע משכנו באוהל שיריעתו נמקה מרוב יושן ושנעזב לאחר יאוש. הוא הטליא את קרעיו, חיבר לו מיתרים חדשים, חיזק את יתידותיו, ובנה סייג של אבנים סביבו, מפני החול המשתפך מכל עבר. באוהל זה היה מסתגר בכל שעה של פנאי וכל הווייתו נתחלקה כביכול בינו ובין הים. גם כשהיה עם הצוות, היה מופרש ממנו במחיצת שתיקתו החמוּרה ואל הבקתה היה בא רק לעתות האוכל. לאחר שבועות שהיה שרוי בתוכנו – לא ידענו עליו יותר מביום בואו. בתוך החבורה היחפנית, הפרועה, המופקרת־כלשהו, היה הוא כנציב אבן, מחשה כמוהו, גם מוצק כמותו. הוא היה עשוי מחומר אחר, לעתים חשנו כאילו זה החומר הסלעי של הצוקים העתיקים, המזדקרים אצלנו במבואות הים.

הוא לא ידע חוק אחר לבד חוק הים. למרוּת ולמשפטי החברה לא היתה שליטה עליו. כשפנו אליו פעם שיצא עם העגלה של המושבה, הפטיר, אני עובד בים. מאז לא פנו אליו עוד בשום הצעה מעין זו. קשה־עורף היה ולא הכיר בסידור־העבודה המקובל או בהחלטותיהם של מוסדות. דומה שלא הבין את תכליתם. הכל השלימו עם כך, לא באו עליו בתרעומת ולא חששו פן יהיה דוגמא רעה לאחרים. נראה הדבר כאילו המושגים המקובלים, ואפילו הם מיוסדים על אָשיות המוסר וטובת־החברה, מתנפצים אל צור האופי החזק, השם אותם ללעג עד שמחווירים לעומתו.

אך כמידה שבז לסידרי החברה כך לא ידע גבול לעבודה. לעתים היינו מוצאים אותו לבדו בסככה הגדולה והאפילה, שהיתה דומה יותר למרתף של שודדים מאשר לסדנא של יורדי־ים. משהיתה נפתחת הדלת, היה האור החיוור המפציע פנימה, מערטל מראה אימים של מסכי רשת סמיכים, עגנים כבדים, מטילי ברזל, קלתות נצרים, תרנים ארוכים, חבלים ושלשלאות, ובתוכם, כחיה השומרת במאורתה על שללה – היה רבוץ ברקה, כשהוא מטליא אחת הרשתות או עוסק בתיקונים של אביזרי הסירות. לרגע היה נושא את עיניו משיפולי מצחו, הזקור כמו לנגיחה, לראות מי הבא, ומיד היה חוזר למלאכתו. לעתים, בימים של סערה, כשהים היה ירוק, גא ועז, וחזיזים חולפים בינו ובין השמים, מקצה עד קצה, היה ברקה נראה על החוף הרטוב, יחף ומכנסיו מופשלים עד למעלה מברכיו, משוטט למרחוק, עד לצוקי הכפר הערבי, ואחר־כך חוזר וממשיך עד קצה שלשלת הגבעות מדרום, ושוב חוזר על עקביו, כמה וכמה פעמים. איש לא ידע מה ביקש למצוא בשעות אלו על החוף, והיה הדבר דומה לשיטוטיו של כלב־ציד המריח טרף מרחוק. בלילות, כשהיה חש כי הים נרגע מסאונו, היה יוצא מאוהלו, יורד לבדו אל הסככה, מדליק פנס והולך להעיר את הדייגים להוריד סירה אל הים. בים, כמו על החוף, לא היה מוציא אף דיבור אחד לבטלה. היה חותר, פורש, אוסף ועומס בשתיקה גמורה, וכשם שלעולם לא היה פולט קריאת שמחה מפיו כשהעלה רשת מלאה, כך לא השמיע אף פעם שום ריטון כשחזר בידים ריקות. את ההתפעלות והריגשה וכן את רפיון־הרוח והאכזבה, ראה כתכונותיהם של טירונים. את ההצלחות ואת הכשלונות כאחד, קיבל, כדייג מלידה, מתוך שוויון־נפש, כמחזור הטבע, כחליפות יום ולילה, קיץ וחורף, שאין בכוחם להטות ממסלולו את מי שהים הוא בדמו.

ודבר זה, הוא שהבדיל את ברקה מכל אחד מאתנו. הוא היה חמוּר כמו הים, עוצר־אונים כמוהו, כמוהו צופן סוד, הרה סכנות. מאחר שהיה פרוש מן החברה, דומה היה כי אין לו בעולמו אלא הים בלבד. כשהיה יורד מן הגבעה, מעתיק בשתי ידיו סירה על גבי החול, דוחפה בשכמו בירכתיה, משיקה אל הים ואחר־כך מסיעה כנגד גלי החוף ומשייט על מרחב המים העצום עד שנהפך לנקודה זערערת באופק ­– עשה זאת באותו בטחון מעורר־קנאה, כשל פרש מנוסה, האוחז ביד קלה במושכות סוסו, עולה עליו בתנופת־רגל אחת, ובשטשוט קל מעוררו לדהירה מהירה ללא מעצור. כוח טמיר היה זה שמשכהו אל הים, בוקר וערב, מבלי יכולת להיפרד מעליו גם לשעה אחת, בין שהוא שקט ובין שהוא סוער. ברקה אהב את הים, אמרו. ואף־על־פי־כן, אי אפשר היה לדמות אהבה זו לאהבת איכר את אדמתו, היוצא אל שדותיו, פוסע על רגביהם ונהנה מן הנביטה, הגידול והפריחה. אהבתו שלו, לא היה בה מאותה שלווה ואותה הנאה־שקטה. היה בה מסערת־הקרב, מהתגרות המלחמה. אהבה זועמת, מעורבת במשטמה, מעין אהבת כלבים הנושכים זה את זה עד־דם בעת תאנתם. ברקה היה ניצב מול הים כששתי רגליו פסוקות על החול, כמי שמודד את יריבו לפני התגוששות. ומוזר הדבר, שאף כי היה ברקה קטן־קומה, הרי כשעמד יחידי על החוף, דמה לענק.

בערבים, כשהיינו מתכנסים בחבורה אחת, לגרש את העצבות שבעקב הבדידות מול שממת החול, הים והשמים האפלים – היה ברקה מסוגר באוהלו כשבלול בקליפתו. שעות אחדות היה אור העששית מפציע מסדקי הפתח כשהוא מהבהב ומתנועע עם נענועיו של התורן, ואחר כך כּבה כאילו הרוח הפיחה את שלהבתו. מה היה ברקה עושה בשעות אלו לבדו? – שום ספר לא היה מצוי באוהלו. משהיה נכנס אליו מישהו להודיעו דבר־מה, היה מוצאו מוּטל בבגדיו על מיטתו, פקוח־עיניים, ידיו שלובות־לו תחת ראשו והוא בוהה בראש התורן כששלווה גמורה שורה על פניו. דומה כאילו היה מקשיב במתיחות לכל ההמיות שבחוץ, לנפנוף כנפי הרוח, לנביחת הים, לרחש גרגרי החול, לקול חבטות ופחים מתלהמים.

לעתים, בימים שהים היה סוער, היה ברקה הולך אל הכפר הערבי הסמוך. שם היה יושב על גבי שרפרף של נצרים לפני בית הקפה, לוגם מספלו ומסתכל על הים הירוק שלרגליו, שסלעים גדולים, אבנים עתיקות ומזח גבוה הדבירוּ את סערתו במיצרם. בבית־קפה זה, שפתחו היה מעין לוע של מערה, ושאולמו – חורבה קמרונית וחשוכה שאבניה שחורות מפיח עתיק־יומין, היו לוגמים מספליהם אף דייגי הכפר. ברקה לא היה מתערב בשיחם־ושיגם, אך זקן אחד מאלה, שדוף־פנים וחסר־שיניים, היה רגיל לקרב כסאו אליו ולארח לו לשתיקה. שעה ארוכה היו שניים אלה יושבים זה בצד זה, וללא החלף מלה ביניהם היו מסתכלים בים, בחליפות צבעיו העמוקים, בהתנפצות גליו אל חומת האבנים, בקצף הניתז לחשרת־רסיסים ומשתפך על איזוב הסלעים.

באותו חורף, כשלושה חדשים לאחר בואו של ברקה, בא אלינו מרסל. היה זה בחור גבה־קומה, מסורבל במקצת, ויפהפה. תלתלים שחורים, עבותים, עטרו את ראשו, ירדו על מצחו וכיסו את עורפו; היו לו פנים שחומים, לחיים אדמוניות, אף דק ומחוטב ושפתיים מלאות, חשקניות. בבואו, נשא עמו ילקוט גב גדול, מצופה צמר־עזים חום, ממין הילקוטים הגרמניים, מזוודה שתוויוֹת בתי־מלון צרפתיים היו מודבקות עליה, ולבוש היה חולצה לבנה, מקטורן ומכנסי־קטיפה ירוקים, מהוהים. כל חזותו העידה עליו שהוא בן־טובים, אברך של מכללה או מעין זה, והיה בחגיגיות מראהו ניגוד גמור לחזותם המרופטת, הבלוייה והמזוהמת של אהלינו ומלבושינו. בהציגו עצמו לפני מי ששימש אז מעין “מזכיר”­­, הכריז שבא אלינו משום שהוא “אוהב את הים” ושאל אם יוכל לקבל אוהל לעצמו כי הוא נוהג לכתוב בערבים. הכרזתו זו, ומשאלתו, שעשו להן כנפיים עוד באותו ערב עצמו – חרצו מיד את דינו, להעלות עליו את לעגה של חבורתנו. הכל סבורים היו שלאחר ימים מספר, משיעמוד על קשיי החיים וימצא שאין המקום יפה ביותר למשכן־סופרים ולהתייחדות עם בת־השיר – יצרור עלם חמודות זה את ילקוטו ואת מזוודתו ויחזור למקום שממנו בא. אך סברה זו – נתבדתה עד מהרה. מרסל לא ידע כלל “חבלי הסתגלות” מה הם. נלהב, מתפעל, עליז ושופע חיים, היה מלהג בלי גבול ליד שולחן האוכל, ועם כל מי שנפגש בדרכו, ובלי שים לב ללגלוגם של שומעיו – היה נוטל תשעה קבין בכל שיחה ומדבר על כל ענין שעלה על לבו. בעברית משובשת שלו, מעורבת בביטויים צרפתיים, או לעתים, מתוך פיזור־דעת, בצרפתית בלבד, היה מספר על הרפתקאותיו, על תולדות־חייו, על פאריז, על בודליר, על סארטר, על זונות, על תלאות נסיעה, ודומה שמעולם לא נתן דעתו אם מבינים אותו אם לאו. לעתים, בערבים, כשנחה עליו הרוח, היה עומד באמצע הביקתה ובהחוויות של אמן הניצב על הבמה, היה מדקלם שירים ארוכים בצרפתית. פוחחותם ובורותם של שומעיו, כמו לגלוגיהם, לא הפריעו לו כל־עיקר: דומה שקהל זה, שעליו יכול היה להשפיע את כל אוצרות ידיעותיו, באין מכלים, היה הטוב בקהליו, אם לא היחידי. בחבורה זו של שני תריסרי בלויי־בגד וחובשי־גרב, היה הוא הנביא, המשורר, הפילוסוף, ולאחר זמן קצר, כשלמד, בתפיסתו המהירה את ענייני הנקודה, נעשה כביכול גם חכם־הכלכלה, המדינאי, האדריכל. המתכנן, המארגן, צופה העתידות. תמימות של ילד, פיזור־נפש של אמן ועושר־ידיעות של תלמיד־חכם חברו בו יחד, ובשל אלה נעשה מנלעג למשעשע. בפטפוטו העליז, בבדיחות־דעתו, או אף כשהיה מתלקח כנעורת בשל דבר־שטות ושופך חמתו בקיתונות של גידופים צרפתיים שאיש לא הבינם – היה מגרש עצבות ומרה־שחורה בכל אשר נמצא.

כך היתה תחילתו של מרסל בחברתנו. אלא שמעט־מעט נהפך עליו לב החברה. קסמו של המפתיע והזר – נתפוגג, החיבה שזכה בה – פינתה מקומה לסובלנות, והסובלנות – להרגשת טורח. מרסל לא צלח לעבודת־כפיים. משנשלח לחפירת בורות במחנה – היה מתחיל בהתלהבות ובעסק גדול, אך לאחר רגעים מספר היה מתייגע, נח שעה ארוכה, ומשחוזר לחפור – לא היו זרועותיו הארוכות שולטות עוד במעדר, רפויות היו, וכמו נשמטות לארץ מכובד הכלי שאין בהן כוח להחזיק בו. מפעם לפעם היה זונח את מקומו והולך אל המטבח, או יורד אל שפת־הים, לקשור שיחה עם חברים. דומה שיצר הדיבור כה חזק היה בו, עד שלא יכול להימצא אפילו שעה קצרה עם עצמו. משהיה נשלח לעבוד במקום מרוחק, בשטחים שמאחרי הגבעות, היה נוטל עמו ספר, ולא אחת נמצא יושב בצל אילן וקורא להנאתו. מעתה, שוב לא היה משעשע, אף לא נלעג. על הרבה פשעים כיסתה חיבה בחברתנו, אך לא פשע מעין זה. דומה שאף הוּא החל חש בכך, ורוחו נתמנכה. היה פורש מן החברה ומסתגר באוהלו, בו התגורר עם עוד שניים מן הדייגים, ובערבים מבלה בקריאה או בכתיבה. מעט מעט החלו רואים בו טפיל ומדברים איך ליפטר ממנו.

אלא שאז כבר היה ברקה לימינו.

לפלא היה הדבר איך נקשרו שניים אלה לאהבה זה את זה. ברקה שהיה כולו ממשות מוצקת, קשיות החומר, ומרסל, שהיה ערטילאי, מרחף על כנפי רוח, ללא קרקע תחת רגליו. האם היה בזה מסוד כוח המשיכה שבין ניגודים? או שמא מצאו זה בזה דווקא אותן סגולות, נעלמות מעין זר, שהיו מצויות בשניהם כאחד?

תחילה, דומה שלא הבחינו כלל זה במציאותו של זה. מרסל לא ראה את ברקה בקהל שומעיו, בהיותו חבוי, כדרכו, בקרן זוית. וברקה – היה מסתלק לאוהלו, כהרגלו, בשעה מוקדמת. אך לאחר זמן, נתפס יותר ויותר לשיחותיו של נער צרפתי זה, ובערבים, לא היה פורש עוד, אלא נשאר בבקתה עד שעה מאוחרת, ובהקשיבו לדבריו היו עיניו מתנוצצות, וחיוך רחב היה פושט על פניו. הוא היה נותר עד אחרון המאחרים, ובקומו ללכת, היה עוד משהה בו מבט של חיבה, כמו קשה עליו הפרידה ממנו. אף כשהיה פוגשו במחנה, היה מברכו במאור־פנים, שואלו לשלומו, וכל הבעת החומרה היתה סרה מעל פניו.

פעם, בשעה של בין־הערבים, כשהים היה רגוע, וארגמן חופה את גדותיו הרחוקים, היו שניהם עומדים על החוף ופניהם אל האופק.

“הה, איזה ים נפלא!” – אמר מרסל בפנים לוהבות, כשהוא פורש ידיו כמבקש לחבוק עולם ומלואו.

“ים יפה, מה?” ­– אמר ברקה כשהוא נושא אליו מבט של חיבה.

“ים נפלא!” – חזר ואמר מרסל – “גלוי… אבל, הרבה סודות…”

ברקה החריש רגע, כמהרהר. ואחר אמר:

“תעבוד בו – תבין את כל הסודות.”

“אה, כן,” – אמר מרסל – “אבל אני לא יודע כלום בעבודה הזו”.

“תלמד” – אמר ברקה.

אך מרסל, דומה שלא שמע את דברו. הוא הוסיף לגמוע את יפי המרחבים, כאילו היה נושמם אל קרבו.

לאחר מכן, כששמע ברקה שעומדת ליפול הכרעה על סילוקו של מרסל, הלך, זו הפעם הראשונה מאז בואו למקום, אל ישיבת המזכירות, וכשדיינו בדבר, נטל את רשות הדיבור ואמר, “מרסל הוא בחור טוב מאד ואני חושב שהוא צריך להישאר פה”. קשה היה לענות על דברים אלה ונשתררה שתיקה, ולבסוף אמר אחד החברים: “כן, אבל אי־אפשר שנחזיק פה אדם שלא יכול ולא רוצה לעבוד…” “אני אקח אותו לים” – אמר ברקה וקם ויצא.

למחרת בלילה יצא מרסל עם ברקה לים, ובעוד יומיים נטל את צרורותיו ואת ספריו והעבירם לאוהלו של רעו החדש.

שוב עורר עליו מרסל לעג ומורת־רוח. בהיותו בסירה היה מרבה להקיא ואחר היה משתטח בפישוט אברים, תשוש, מבלי יכולת להמיש יד או רגל כל זמן ההפלגה. לא רק שלא היה לעזר, אלא היה כנטל מכביד, תוספת מטען לספינה וטורח־יתר על הדייגים. בהגיעו לחוף היה מתנודד על רגליו, מהלך כשיכור עד האוהל, ורוחו שבה אליו רק לאחר כמה שעות של שינה. כעבור שבוע, משלא ניכר בו כל שינוי לטובה, שאלו הדייגים למה להם ספחת זו על צרותיהם, וביקשו שוב להיפטר ממנו. אלא שעתה ידעו שלא יוכלו לו. ברקה עמד לו למגן ולמסתור ולא הועילו כל דברי תוכחת ושידול. “אם תסלקו אותו ­– אסתלק גם אני” – אמר.

מעתה היו מרסל וברקה דבקים זה בזה ללא היפרד. ברקה היה דואג לצרכיו של מרסל במסירות של אב הדואג לילדו. הוא היה מעירו בבוקר, מצווה עליו מה ילבש, מדריכו בעבודה, מזהירו מפני הסכנות ומפני נזקי הגוף; היה מיעצו איך ינהג בחברים, נוזף בו בכל עת שנתגלה בחולשתו, מעודדו להילחם על זכויותיו. מאחר שהיה מרסל זללן מופלג, היה ברקה מותיר לו מארוחותיו, מקרב אליו את הקערות בשולחן חדר־האוכל, מושך למענו תוספות מן המטבח, ובצאתם לים היה לוקח עמו מנה אחת אפיים עבורו. מרסל היה מקבל עליו את מרותו של ברקה כנער צייתן, ועשה כל מה שציווה עליו; אולם טובתה של ריעות זו היתה טובת־גומלין. ברקה העריץ את מרסל. הוא העריץ בו את חכמתו, את עושר ידיעותיו. את כשרון דיבורו, את רוחו הפיוטית. בערבים, היו שניהם יושבים באוהלם, זה על מיטתו שלו, וזה על מיטתו שלו, ומרסל היה מרצה לפניו על פרוסט, על בודליר, על ואלרי, מדקלם שירים בצרפתית, ואם גם לא היה ברקה מבין הרבה בכל אלה – היה מקשיב לו בפה פעור ושותה בצמא את דבריו.

בשבתות, כשהשמים היו זכים והאויר חם, היה ברקה נוטל עמו את מרסל לטיול של שיט. הוא היה מעירו בבוקר ואומר: “בוא, מרסל, ננסה את המזל בחכות”. “יום יפה?” היה שואל מרסל ומחלץ את עצמותיו בעצלתיים. “יום יפה, קום” – היה ברקה עונה ומושך מעליו את השמיכות. שניהם היו הולכים אל הבקתה, מכינים לעצמם צידה ליום תמים ויורדים אל החוף. ברקה מוציא חכות מספר, חבלים, וסל־נצרים מן המחסן, ואחר הם ממישים סירת־משוטים קטנה אל המפרץ ומפליגים אל מרחב הים. ברקה היה חותר ומרסל יושב בירכתיים ומנעים לו את זמנו בשיחתו. לאחר שעה קלה היה מציע: “בוא, נתחלף מעט”, אך ברקה לא היה מניח לו: “אתה שב שם והמשך לסַפּר” – היה אומר לו – “קשה לחתור פה לבד”. משהיו מרחיקים, ומסביבם אך ים המנענע אותם כבעריסה, היה מרסל משתתק. מבטו נוהה בקמטי הגלים, ושוקע בהרהורים שעה ארוכה. “על מה אתה חושב?” ­– שואלו ברקה לבסוף. “על כל העולם” ־ ־ אומר מרסל משמתעורר מהרהוריו – “עולם גדול, והאנשים בודדים, כל אחד לעצמו”. “נכון” – אומר ברקה וממשיך לחתור. אחר היו מגיעים אל שרטון־סלע שבלב ים, מעגינים שם את הסירה וברקה תולה את החכות בזיזים. “על־יד הסלעים, מתלקטים הרבה דגים” היה אומר, “עכשיו נחכה”. וכשהיה הוא יושב ליד החכות וראשו בין ברכיו, אורב לרעידות החוטים, היה מרסל משתרע על הסלע בפישוט אברים, עוצם עיניו ומוסר עצמו לרשות החמה, עד שנרדם. משהיה מתעורר – כבר היו שלושה־ארבעה דגים מפרפרים בסל־הנצרים, וברקה מחייך בהנאה: “תישן, תישן” – הוא אומר לו – “כשאתה ישן, הדגים לא מפחדים ונתלים על החכות”. “כמה יש לך?” – היה מרסל מתנער בבת־אחת ממקומו ומרץ תוקפו, ומשתוחב ראשו לסל ורואה את הדגים המנצנצים בו בקשקשיהם הזוהרים בשמש, היו קריאות התפעלות פורצות מפיו: “איזה יופי! כמו פעמונים! פעמוני כסף! תאר לך איזה חיים יש שם בעומק הים!” “אני לא יודע למה לא יוצאים לדיג־חכות”– אומר ברקה – “אפשר לתפוס כך יותר מברשת…” אך מרסל אינו מקשיב לו. הוא משתעשע בידיו בדגים החלקלקים ודומה שרואה בהם עולם ומלואו. “תביט, תביט” – הוא אומר – “מה הם? חיים? מתים? אי אפשר לדעת… תמיד על הגבול…”

בחזרתם, והשמש כבר בשיפולי האופק, שוב יורדת שתיקה עגומה וכבדת־הרהורים על מרסל. הים אז צח ולאֶה ואין בו קמט אחד. כולו כבריכה גדולה וזכה, אוצרת דממות עמוקות ומנגינות רחוקות המרטיטות באויר מן האופקים, כנימי כינור הרוטטים ממשב רוח קל. ברקה ומרסל דומים אז לבדם בעולם כולו. הם והים ואין בּלתם.

“ים גדול!” – אומר מרסל בעלותם לחוף, ומשולהב כולו, מלא רשמים עד לא־הכיל, הוא מספר לכל הנפגש בו על קורות השיט. ברקה מחריש, אך פניו קורנות מהנאה. יותר משהוא נהנה מן המסע עצמו – הוא שמח שעלה בידו להנוֹת את מרסל.

“אנחנו יודעים רק מה מועיל ומרסל יודע מה יפה” – אמר פעם ברקה לאנשי הסירה כשפתחו לדבר בגנותו. ולא ידע, שאז כבר נאצל עליו מזהרו של היפה, כשם שבדמו של מרסל כבר נמסך מלשד החיוּת הנקנה עם העמל.

לילה אחד, היה זה בסופו של אותו חורף, נתעורר ברקה מקול סערה שקמה לפתע. התורן היה מתנודד וחג כתורנה של ספינה מטולטלת בגלים. שולי היריעות התנפנפו ונחבטו במשק פרוע על הקרקע, והמיתרים השמיעו קולות פציחה כמתפקעים. סילונות של גרגרי חול עברו ביעף מפתח האוהל, דרכו וחוצה. ברקה קם בבהלה, בהיזכרו כי שתיים מן הסירות עוגנות במפרץ והן עלולות להינתק ולהתנפץ אל הסלעים. בטלטול עז העיר אל מרסל: “קום, סערה, צריך להוציא את הסירות אל החוף!” בבת־אחת, כמי שרגיל לציית לפקודה, קפץ מרסל על רגליו ושלשל עצמו למכנסיו. יחפים וערומים עד למותניהם יצאו שניהם אל החשיכה, שם שרקה הרוח וברד חול היכה בפניהם. בהגיעם אל הים, מצאוהו גועש, עכור, וחלוצי גליו מסתערים אל רגלי הגבעה. את הסירות אי־אפשר היה לראות, אך ביודעו את מקומן, נכנס ברקה למים וקרא למרסל לבוא אחריו. בהגיע המים עד לכתפיו של מרסל וטרם נראו הסירות, אמר לו ברקה – “אתה חכה לי פה ואני אשחה ואמצא אותן”, וזנק קדימה. מרסל עמד וציפה כשהוא רועד מקור והרוח טופחת בפניו, אך מעט־מעט חש איך החול אוזל מתחת לרגליו ועמידתו נשמטת. “ברקה!” קרא, “ברקה!” אך ברקה היה רחוק ולא שמע. מרסל החל חוזר לאחוריו צעד צעד, וככל שנתרחק ממקום עומדו כן גבהו הגלים. גל אחד שטפו מעבר לראשו והפילו, אך הוא הספיק עוד לקום, ובהיסחפו מרחק רב קדימה חש את הקרקע המתגבהת פתאום. בבולעו מים מלוא בטנו, נתקף בהלת־מוות, וכנרדף על צוארו, החל לרוץ לעבר החוף עד אשר הגיע אל היבשה ונפל על פניו על החול.

ברקה לא שמע את קריאותיו של מרסל, אך חוש חד, מעין זה המצוי בחיות בהיות ילדיהן צפויים לסכנה – המריצוהו לשוב על עקבותיו. הוא קרא כמה פעמים בשמו של מרסל, ומשלא נענה, שחה בכל־כוחו אל המקום בו השאיר את רעו, ומשלא מצאו, שוטט בבהלה על סביבותיו והמשיך לצעוק, אחר חש אל החוף לקרוא לעזרה. שם נתקל בגופו של מרסל המוטל על החול הרטוב. “מרסל! מרסל!” – קרא וטלטלו בכתפיו, וגניחה ניחרת שנפלטה מפיו של הלה, השיבה את רוחו של ברקה. הוא הרימו, עמסו על שכמו ונשאו אל האוהל.

למחרת לא היה בכוחו של מרסל לקום. גופו להט מחום, עיניו יקדו וכתפיו רעדו. ברקה, זו הפעם הראשונה מאז בואו למקום, לא יצא לעבודה. הוא הביא לו משקה חם מן המטבח, כיסהו בכל שמצאה ידו ואחר הלך לאורווה, רתם פרידה לכרכרה ונסע למושבה להביא רופא.

השעה היתה כבר שלוש אחר־הצהרים כשחזר ברקה עם הרופא, וכשנכנסו לאוהל, מצאו את מרסל קורא בספר ורוחו טובה עליו. הרופא בדקו, קבע הצטננות, פקד עליו לבלוע גלולות, והלך. אך באמצע הלילה התעורר ברקה מאנחותיו של מרסל שחש כאבים בכל אברי גופו. ברקה לא ידע איך יעזור לו. הוא קם, רץ אל הבקתה, הרתיח תה על הכירה והביאו לו. אחר ביקש למרוח את גופו בשמן חם או לעסות את גבו, אך מרסל סירב, ולא נותר לברקה אלא לשבת לידו ולשתוק. דממה שררה בחוץ והים השמיע לחן חרישי כאילו היה רחוק מאד.

לפנות בוקר, בעוד ברקה יושב על ידו, נרדם מרסל וישן שינה עמוקה. שוב לא יצא ברקה לים, אך בראותו כי הוקל לרעו, הלך אל סככת הדיג להטליא רשתות. כשחזר לאוהל אחר־הצהרים מצא את מרסל קודח, מדמדם מחום, משמיע שירים בצרפתית. בפעם השניה רתם ברקה את הפרידה ונסע למושבה להבהיל את הרופא.

בשעה תשע בערב, כשהגיע ברקה עם הכרכרה ועם הרופא אל רגלי הגבעה, בא לקראתו אחד הדייגים, עצרו, והודיעהו כי מרסל מת.

ברקה ירד מן הכרכרה ורץ אל האוהל. ליד פתחו כבר היו מכונסים כל אנשי המקום, שרויים בדממת אֵבל. כשנכנס וראה את מרסל מוטל על המיטה ללא רוח חיים, געה בבכי, כילד וקרא: מה עשיתי לך, מרסל, מה עשיתי לך…

למחרת הלך ברקה אל אחת הגבעות הסמוכות וכרה קבר למרסל, ולאחר שעות מספר, בהגיע הלווייה אל הגבעה הורידהו לתוכו במו ידיו וסתם את הגולל.

לאחר מותו של מרסל, נסתגר ברקה בתוכו יותר מתמיד ולבש שריון של שתיקה שאי־אפשר היה להבקיעו. עיניו, שהיו רכות לפנים, עטו ארשת של פלדות, שלעתים נדמתה כשנאה. אכן, הוא לא פגע באיש ולא השמיע דבר גידוף מפיו, אך דומה היה שהוא בז לכל, כאילו, משנסתלק רעו זה, נסתלק זיוו של מקום. מרסל היה פלג גופו, אותו יסוד של חירות ושל רוח, שביקשוֹ כל הימים, מצאוֹ אך לשעה קצרה, ואיבדו במו־ידיו, האם יד הגורל היתה בזה, להפריד בין שתי התגשמויותיו של היפה, שהעולם כביכול צר מהכילן בצוותא אחת? ברקה ידע אך זאת, כי רצח את אחיו, וכקין – לא מצא מנוח לנפשו.

הוא עשה עבודתו בעקשוּת, בחוּמרה, ללא ליאות וללא שעה של נופש, כאילו שד רודפו. הוא ראה את הים ולא ראה איש. בלילות היה יוצא עם הסירה, חוזר עם בוקר, נסגר באוהלו לכמה שעות של שינה ואחר קם וממהר אל הסככה למלאכות של תיקונים.

לעתים, בימי סערה היה הולך אל הכפר הערבי ויושב בחברת הדייג הזקן, מחריש, ומטיל מבטו בגלים הירוקים, המתנפצים אל חומת הסלעים.

בהגיע האביב, החלו להגיע למקום אנשים מן הפלוגה. כמה מבנים נהרסו ואחרים הוקמו במקומם, האוהלים, מספרם נתמעט, וצריפים צצו תחתם. באו אנשי משק, וחבורת הדייגים נתבלעה בתוכם. היחפנות של ימים ראשונים, תולדת ההווייה הימית, נדחקה מפני הסדר והמשטר, שהם סימניו של יישוב הקבע.

יותר ויותר נתרחק ברקה מחברת אנשים ודומה שמעתה אף נתרפה בעבודתו. כזר היה מהלך במחנה, ששינה את צורתו מיום ליום.

ברקה לא אמר דבר כשהודיעו לו שעליו לעבור מאוהלו אל אחד הצריפים, כי באותו מקום עצמו עמדו להניח יסודותיו של הבית הראשון.

אך למחרת עם השכמה, לפני עלות השמש, כשערפל חיוור כיסה עדיין את החול הטלול ואת הים הלאה, ראינו אותו עם ילקוטו, יורד מן הגבעה ומתרחק באותה דרך שבה בא בראשית החורף. דומה הדבר כאילו הים שהביאוֹ אלינו, הוא שלקחו מאתנו לעולמים. ־ ־ ־

---

מותו של מנדל אפרת

מאת

אהרן מגד

בשעה עשר לערך, כבר נאספה חבורה די גדולה ליד הבית שבקצה רחוב שלוּש, רובם מחברי הרמה, ומיעוטם – אנשים ותיקים ממקומות אחרים, מאלה שהכירו את מנדל אפרת לפני שנים רבות. אחדים היו יושבים על מעקה המרפסת, אחדים עומדים בקבוצה אחת סביב ליבּאי, ושניים לבושי מקטרנים, היו מהלכים בחצר אנה ואנה ומדברים בלחש. שני ג’יפּים עמדו ברחוב, לפני הבית, שתריסו היה מוגף.

“הים לא רחוק מכאן” – אמר חפץ, בהשקיפו לצד מערב. רוח קלה היתה מבדרת את בלוריתו, ספק צבע פשתן דהה, ספק שיבה.

כמה עיניים נפנו אף הן לשם ולא ראו אלא את חורבות יפו ההרוסה. שברי אבנים מגובבים בערימות ערימות.

“אני באתי לארץ דרך יפו, בעשרים ושלוש היה זה, אני זוכר עוד את שם המלון שלנתי בו לילה ראשון בארץ־ישראל, שארִיקי היה שמו…” – אמר יעקב שרגאי, במאור־פנים של זכרונות.

חפץ נפנה אליו, נסתכל בו בתמיהה ואמר:

“איך זה? ואני הייתי בטוח כל הזמן שהיית אתנו במגדל.”

“חיית בטעות. שלושים שנה חיית בטעות” גיחך שרגאי “כשאני באתי הייתם כבר ברַטִיסבּוֹן.”

“אם כן את מנדל הכרת מן הרמה” אמר חפץ.

“רק מן הרמה”

“את מנדל האמיתי לא הכרת, אם כן,” אמר חפץ.

“ייתכן” אמר שרגאי וחייך.

“או, הוא היה חוצב מצוין!” – זקף חפץ אצבע של התפעלות – “חוצב מיצוייין! כשהביאו את הקלינצ’יקים הראשונים, מנדל היה הראשון שתפס את העניין והיה מרביץ עשרה בשורה ומפוצץ אבן בעשר דקות, ובקו ישר כמו בגאַטר. אתה זוכר את זה, דַניה?”

דניה חייך מבעד למשקפיו. כעסקן ציבורי זה שנים רבות לא היה מתרשם הרבה מסיפורי־זכרונות מעין אלו.

“הערבים לא קראו לו לא מנדל לא מוסקובּ, כי אם מחמוד! או, זה היה כבוד גדול בימים ההם!” – הוסיף חפץ, בפנותו אל הצעירים יותר. – “כן, הוא היה פועל טוב מאוד. אני זוכר כשבחרו בו בפעם הראשונה למועצת ההסתדרות, אמר שיבוא לשם עם בַּלאַמִינָה ויעש בוּוּם אחד גדול שכל הארץ תרעש. נו, כן, אז היתה אֶפּּּּּּּּּּּוֹכה אחרת, אפּוכה אחרת לגמרי.”

הצעירים, אלה חבריו של גידי, גיחכו. חפץ עם ה“אֶפּּּּּּּּּּוֹכה” שלו הזכיר להם דברים חביבים שעברה שעתם.

השניים לבושי המקטרנים, שהתהלכו בחצר, היו מתעכבים מפעם לפעם, פונים זה אל זה, והנמוך שביניהם, בעל המכנסים הקצרים היה מדבר בהתרגשות רבה, בתנועות־ידים נמרצות ובהידוסים לכאן ולכאן בדומה לבּוּבּה של תיאטרון המוּנעת בחוטים בלתי־נראים. הגבוה, בעל ראש נאה, ששני שיחי שער מכסיף עטרו את קרחתו, היה מרגיעו בחיוך רפה, כאומר: הדברים יתיישבו בסופו של דבר, יתיישבו. אלה היו גוֹלוֹבּוֹב ומירקין, שני פעילי המפלגה, וכיון שהיו מזדמנים אך לעיתים רחוקות, היתה זו שעה נאותה לסיים ביניהם כמה עניינים הדורשים טיפול דחוּף.

“אני לא אסכים לכך, מירקין,” – נתלהטו עיניו של גולובוב בהניחו ידו על לבו – “לא אסכים לטפל בדבר שהוא בניגוד למצפוני ושאני משוכנע כי גם לא יביא לנו שום תועלת…”

מירקין הקפיץ ידו על כתפו של גולובוב ובחיוך אמר:

“תסכים.”

“לא, מירקין” – משך גולובוב את המילים מעומק חזהו בגחנו לפנים – “אין מה לדבר!” ועתה שילב זרועו בזרועו של מירקין, ובפסעם יחד כלפי הקרן השניה של הבית, דיבר בלחש ובמהירות ואמר:" יש לך מושג מה ששולמן עומד להציע? אתה אינך יודע זאת ואני יודע. ע–שר ישיבות היו לנו בענין זה והוא לא זז מעמדתו. ותזכור מי עומד מאחוריו – ברסקי, אשכנזי, נפתלי, שוחט, וילנצ’וק. כמעט כל המזכירות כולה. אני מבין אילו היה זה דבר עקרוני, אבל בענין פורמאלי, בלתי חיוני לפועלים, שיוכל להתקבל בציבור כתכסיס בלבד…"

“נסיגה בענין זה, היא נסיגה לכל אורך החזית,” – אמר מירקין בנחת.

“לא!” – התעכב שוב גולובוב, אחז בדש בגדו של מירקין ואמר שוב: “לא! זאת היא הטעות שלך ושל בוניה…” וכאן שוב השפיל קולו, אך לעומת זאת היתה אצבעו מתנופפת ומסלידה לפני חוטמו של מירקין ומעלה, בתוקף רב ולבסוף תקעה בחזהו בחוזק, נטל את זרועו והוליכו עמו עוד צעדים מספר. בחוזרם לפני המרפסת נעצר שוב וקרא: “זהו מה שאני אומר לך, מירקין, – שערוריה!”

“צריך סבלנות” – אמר מירקין והניח ידו על כתפו של גולובוב.

שעונים בהרחבה אל מעקה המרפסת עמדו נחום מן הרמה, הוא נהג אחד הג’יפים שהביאו את האנשים, וזאב ברגמן, ונראו כממתיקים סוד. הם היו משיחים באותו ענין שכל שני פלחים היו משיחים בו בהזדמנם יחד בעונה זו – זריעת תבואות־החורף בנגב. “את שתי המכונות אנחנו שולחים לבארי” – אמר נחום – “ואת האינטרנש נשאיר בבית. אינני חושב שנספיק משהו בעבודת־חוץ. תַלווּ לנו את סאשה, נלווה לכם את הקטרפילר.”

זאב ברגמן נראה מודאג כלשהו. הוא היה מקפיץ אבן קטנה על כף ידו בתנועות בלתי־זריזות. אחר תפסה, קמץ את ידו ואמר: “נראה, ייתכן שנעשה שותפות כלשהי…”

באותו רגע נכנס אל המרפסת בּוּמה, חברו של גידי מן הגדוד הראשון, הפשיל בלוריתו לאחור, נסתכל על סביבותיו, וכשראה את יוסקה, פסע אליו ברישול כלשהו, בגרירת נעליים, הניח ידו על שכמו ואמר לאט־לאט ובקול נמוך:

“הזקן של גידי מת, מה?”

"ככה זה, הזקנים מתים אחד־אחד – אמר יוסקה בכובד־פה. גם החיוך שהעלה על שפתיו לא נשמע לו.

“שמע, הוא היה שבור לגמרי אחרי שגידי נפל, שבור לגמרי” – אמר בומה מתוך חיבה רבה למת –“ראיתי אותו פעם בחג העצמאות ופשוט אי־אפשר היה להכיר את האיש הזה. ותאר לך שבחירבה הזאת הוא גר ארבע שנים, לגמרי לבד…”

“תמיד היה קצת משוגע.” אמר יוסקה.

“לא. זה לא זה.” – נענע בומה באצבעו –" הלואי והיו הרבה משוגעים כמו מנדל אפרת. גידי היה מעריץ אותו ממש. תאר לך שהוא היה האדם היחידי שגידי הראה לו את שיריו. שמע, זה היה אדם… ממה הוא מת בעצם?"

“שחפת”

" לא, זה לא השחפת" – אמר בומה מתוך הרהורים – “אנשים כאלה לא מתים ממחלה. הוא פשוט איבד את הקשר עם החיים… אני אומר לך שאלולא עזב את הקיבוץ היה עוד מחזיק מעמד הרבה זמן.”

“ניסו להשפיע עליו שיחזור” – אמר יוסקה ביובש. נושא זה היה תמיד מעלה משקע של אי־נעימות בין חברי הרמה.

“ומה?”

“היה עקשן נורא. היה מגרש כל מי שבא לדבר איתו על זה. מין טיפוס כזה.”

“חנקה פה?” – שאל בוּמה בלחש ובניע ראש לעבר הדלת.

“כן, בחדר” – ענה יוסקה.

“ומה?”

“ככה.”

החבורה שמסביב לליבאי היתה מקשיבה לדבריו ומפעם לפעם פורצת בצחוק. ביותר צחק שם אדם אחד כחוש וקטן־קומה שחניכיו היו חשופות ושפתו העליונה מופשלת כמעט עד לחוטם. בכל גל של צחוק היה פונה לאחוריו, מזיל צחוקו כלפי הכותל ואחר חוזר וטופח לשכנו על כתפו ואומר: " נו, מה תגיד, הה?" ליבאי עצמו, אף הוא קטן־קומה, אך רחב־גרם, בעל רעמה שחורה, היה מספר את סיפוריו בחיוניות ובהרבה תנועה, אך משום כבוד המת, בקול נמוך, ומשהיה מסיים מעשה מבדח כלשהו, היה מצהיר חיוך של נצחון כלפי כולם, מקנח פיו בממחטה ומשעין מרפקיו על המעקה; כביכול לפוש קמעה, עד שיכַלו הכל את צחוקם. תחילה סיפר מעשה על מנדל אפרת, שבשעתו היה נפוץ בכל הארץ, איך במועצה החקלאית השניה או השלישית, בויכוח על תור ההתישבות, אמר לו לרנר מעל הבמה: “אפרת, אתה לא צודק!” מנדל אפרת קם ממקומו וצעק: “אתה בּורז’וי!” כל היושבים באולם פרצו בצחוק גדול והיו“ר דרש ממנו לחזור בו, אך הוא, לא בלבד שלא חזר בו אלא קפץ על הבמה וקרא: " אני דורש שיוציאו מכאן את הבּורז’וי הזה!” לבסוף הוציאו את מנדל עצמו מן האולם ומאחורי הדלת עוד צעק: " ביחסים כאלו תבנו הסתדרות? מאורת פריצים תבנו ולא הסתדרות!" חפץ, שנצטרף בינתיים גם הוא לחבורה, לא צחק, אלא נענע בראש לאחדים מן העומדים ואמר: “זהו, זהו בדיוק מנדל אפרת. טיפוסי מאוד!” וכיון שהחל ליבאי בכך, הפליג והלך בסיפורים מבדחים על אנשים שונים במועצות וועידות רבות. עתה היה מספר איך נמשכה פעם ישיבה של מועצה באולם “אוהל” בתל־אביב, עד אחר חצות, וברומברגר נרדם על הבמה, הכל יצאו והשאירוהו שם, וכשהתעורר, מצא עצמו בתוך חזרה של התיאטרון… " באיזה תפקיד אתה בוחר – שאל אותו הבמאי…" – סיפר ליבאי כשהוא שולח אצבעו לפניו, להראות איך היה הדבר…

אך באותו רגע נכנסה אל המרפסת, זו הפעם השלישית מאז נתכנסו לכאן, אותה אשה רומניה קשישה, שכנתו של מנדל אפרת, עיניה נפוחות מדמע, ובפרשה כפיה אל העומדים סביב אמרה, כמקוננת:

“כ’האָב גאָרנישט געווּסט, כ’האָב גאָרנישט געווּסט…”

והכל ידעו כבר שכוונתה לומר בזה, שכלל לא ידעה שאותו אדם שהיתה מגישה לו את ארוחותיו יום יום, זה ארבע שנים, ושסעדה אותו עד ימיו האחרונים כמעט, עד שנסתלק מן העולם ומעולמה שלה – היה איש חשוב כל־כך, ממייסדי ההסתדרות והקיבוצים. באומרה זאת – היתה כמתנצלת לפני חבורה מעוררת־כבוד זו, כאלו היתה בה אשמה כלשהי שלא חלקה לו את הכבוד הראוי בחייו ואולי גם לא עשתה די למנוע את מותו.

“איש כל־כך טוב, כ־ל כ־ך טוב” – ספקה האישה את כפיה לפני האנשים הזרים – " אסון שכזה… רק אתמול…" – ופרצה בבכי.

האנשים הרצינו ונסתכלו בה מעט במבוכה ומעט ברחמים, כמו שמסתכלים באשה העושה פרהסיא לצערה.

“אח, גוֹט גוֹט…” – מלמלה האשה ומיהרה להסתלק כדי שלא להפריע לאנשים החשובים.

“למה מחכים בעצם?” – שאל ליבאי בלחש.

“בא־כח ההסתדרות צריך לבוא” – ענה מישהו.

עתה נכנס למרפסת אדם גבוה מאוד, בעל גפיים ארוכות, נעול בסנדלים ולבוש חולצת בד. פנים גרמיות היו לו, ישרות תוים, עיניים שחורות, גדולות, עמוקות, שגבינים עבותים נזדקרו מעליהן. היה משהו אצילי, תמים וילדותי בפנים אלו ובדמות הגולמנית כולה, ומשראהו בוּמה, לחש ליוסקה: “הנה עוד אחד מדור הנפילים”. זה היה אברשה. הוא פסע אל חפץ, הושיט לו את ידו הרחבה, לחצה בחוזקה ואמר בקולו האיטי, העמוק:

“מנדל שלנו הלך, מה?”

“כן, אברשה” – אמר חפץ במנוד ראש.

“מין פאטוּם…” – אמר אברשה בעינים פעורות “לפני חודש צוקר, ועכשיו הוא…”

“כן, כן” – אמר חפץ – “האנשים מן הדור שלנו נפגשים בזמן האחרון רק בלוויות.”

“אני… תאר לך – רק הבוקר נודע לי!” – אמר אברשה בעינים נבעתות, כאילו יש בעובדה זו עוד להגביר את הרגשת האסון.

“זה קרה אמש, בשבע בערב, בתשע נכנסתי במקרה אל מאיר וסיפר לי שצלצלו מתל־אביב…”

“מעניין שלפני שבוע בדיוק דיברנו עליו, זינה ואני, והחלטתי כבר לגשת אליו… ואני לא יודע… דחיתי, ככה זה. אתה דוחה – ופתאום – מאוחר.”

בוּמה שם לב לדרך דיבורו המיוחדת של האיש, מלה בסלע, וגם ידיו הגדולות כאילו היו מסיעות אבנים כבדות מכאן לכאן בדברו, משל היה נעזר בהן כדי להגות את המילים.

“אני… אני לא יכול לסלוח לי את זה.” – הוסיף ואמר.

“מה יש להגיד,” – אמר חפץ – “את המתים אנחנו שוכחים ואת החיים אנחנו לא זוכרים, אם אפשר לומר ככה.”

“עכשיו, כשהלכתי הנה, נזכרתי איך הוא פוצץ את האבן הראשונה כשהביאו הקלינצ’יקים” – זרחו עיניו של אברשה – אתה זוכר? הוא היה הראשון שתפס תיכף את העניין! הראשון!"

“כן, רק עכשיו סיפרתי להם על זה” – חייך חפץ.

אברשה שתק, וכאילו היה מתעצם בקרבו, למצוא איזה ביטוי.

“הוא היה בן־אדם!” – אמר לבסוף בהדגשה רבה ובזקיפת אגרוף, ודומה שבמלה זו שהגה אותה כאלו חצבה מלבו, נכלל כל מה שיכול להגיד בשיבחו של אדם בסיכומו של ניסיון חיים ממושך.

“נו, וכמה אנשים יודעים היום מי היה מנדל אפרת…” – הרהר חפץ בקול.

“אני חשבתי על זה…” – אמר אברשה – " ארבע השנים האחרונות מחקו, ככה, את כל שלושים השנים שלפני זה…"

בהולה ודחופה נכנסה אל המרפסת אישה עבה ופניה סמוקות מאד, כשטופות בדמע, ושער־השיבה העבה והמפוכס שלה, פזור כמה קווצות לכאן ולכאן, סקרה בעינים אדומות את העומדים מסביב, ומשראתה את חפץ, מיהרה אליו. לפתה את זרועו, בהטילה ראשה על כתפו פרצה בבכי וקוננה: " מנדל שלנו… מנדל…" והיתה מושכת רוח מחזה כאילו עמדה להתעלף מקוצר־נשימה. “מנדל שלנו… מנדל…” – נפלטו המלים מפיה ביבבה דקה. אחר פקחה את עיניה, ומשראתה את אברשה, אחזה בזרועו, משכה אותו אליה, כדי שיהיו עומדים שלושתם יחד, כביכול לסעוד זה את זה, והתייפחה שוב, עתה על כתפו של אברשה: “מנדל שלנו… מנדל…” האנשים נשתתקו כולם ונסתכלו באבילוּת במחזה הנרגש, ובעיני כמה מהם נוצצו דמעות, דומה כאילו אך עתה נתברר להם כי אמנם מת מנדל ואיננו עוד. רק אברשה, תוי פניו לא נשתנו ואותו יגון עצור, כבוש בתוכו פנימה, ניבט מהם. הוא הניח ידו על כתפה בחיבה ואמר: “די, אסתרקה, די… מה יש לבכות…” ודבריו אלה עוד הגבירו את בכייה.

פתאום ובבת־אחת נשתתקה, הסתכלה על סביבה כמחפשת דבר־מה, ושאלה בבהלה:

“איפה חנ’קה?”

ומשהראו לה על הדלת, ניתקה מעל חפץ ומעל אברשה ומיהרה להיכנס לחדר.

החדר שבו היה מוטל מנדל אפרת על מיטתו, מכוסה בסדין עד למעלה מראשו, סדין שנראה מתוח מאוד והבליט את כפות רגליו הקרושות, היה חדר צר של ב' על ג', בעל חלון אחד גבוה ומסורג, הפונה אל החצר. כל רהיטיו היו – שולחן מכוסה נייר ירוק, מוכתם בכתמים של אוכל, כסא רעוע בעל מסעד שחור, שרפרף אחד וכוננית ספרים. השולחן והכוננית היו סמוכים זה אצל זה, על־יד המיטה, כאילו ביקש האיש שיהיו קרובים אצלו תמיד. על הקיר, מעל למיטה, היתה תלוייה תמונה של סיזאן, “המשחקים בקלפים”. הספרים שבכוננית היו עומדים ומונחים ללא־סדר, ורובם בלויים, מיעוטם ברוסית, ספרים עבים, בעלי כריכות שחורות ומרופטות, ורובם בעברית: הוצאה ישנה של שירי ביאליק, שני כרכים מכתבי פרישמן, ארבעה או חמישה כרכים של ברנר, האיליאדה בתרגומו של טשרניחובסקי, “ערך וערך עודף”, “תולדות המהפכה הצרפתית” לקרופוטקין, “נאפוליאון” של אמיל לודביג, וכמה חוברות ישנות. האצטבא התחתונה היתה גדושה כתבי־עת ישנים, ובצידם ספרים על ידיעת הארץ, “גידול עצי־פרי נשירים” ועוד.

במדור נפרד, בגומחה שבכותל, היה “המטבח”. היו אלה כיור ושלוש אצטבאות־עץ, שעל העליונה עמדו פתיליה, פּרימוס וכמה כלי־אוכל, ועל השתיים התחתונות היו מונחים בערבוביה מצרכי מזון אחדים, תה, קקאו, סוכר, מעט אורז, בתוך קופסאות פח ושקיקי נייר. צלוחית קטנה של ריבה היתה רוחשת נמלים צהובות בשוליה, וממנה נתמשכה שורה של נמלים אל שקית הסוכר שבזוית.

חנקה באה יום וחצי לפני מותו, בשעה שלאחר הצהרים. אם כי לא ראתה אותו חדשים רבים לפני כן כשם שלא ראה אותו איש מן הרמה, הרי באותו יום “היתה לה הרגשה” שהוא חולה מאד. מנדל הופתע מאוד לראותה, וכשסיפרה לו על אותה “הרגשה”, לא האמין לה, כי מעולם לא האמין בכמו־אלה. לבסוף אמר לה: “כיון שבאת – שבי כבר,” כמקבל עליו מאונס את נוכחותה. אחר־כך, כשניגשה לטפל בו, לרחוץ את הכלים בכיור ולבשל משהו אוכל, מיחה בידה בתוקף וניסה כמה פעמים לקום מן המיטה ולהניאה מכך בכח. הדבר היה עליו למעמסה, כעין חוב שלא יוכל לפרעו, כאילו בעטייה נשללה ממנו החירות היחידה שנותרה לו בשנים האחרונות, זו החירות שלא להזדקק לטובת אחרים, שלא להיות חייב דבר לאיש. “אַת סעי לך הביתה,” – פקד עליה – “הסתדרתי יפה עם כל המחלות ואסתדר גם עם זו. לכי, המשתלה מחכה לך.” נעימה זו של טענות ושל רוגז נמשכה כל השעות של אחר הצהרים בדיבורים שביניהם, ונוח היה לה בכך, כי היתה פטורה מכל גילוי־לב או קירבה יתרה. כל מה שאמרה לו, היה בגדר של מעשיוּת ובנעימה של תרעומת. “הרי אין לך כלום כאן” – אמרה בפשפשה למצוא דברי אוכל בין האצטבאות – “איך אפשר להשאיר כלים מזוהמים שכאלה… אינני מבינה איך אתה חי כך, במאורה מצחינה זו…”, אלא שלא היתה זו תרעומת כלל. “האדם הזה שבור לחלוטין, שבור לחלוטין” – היתה לוחשת לעצמה בעשותה את מלאכתה, ולאמיתו של דבר חשה כאילו זה מקומה הטבעי, להיות סועדת אותו, כאילו לא היו ביניהם ארבע־עשרה שנים של פירוד ולא היתה קיימת כלל בנפשה אותה מרירות בעקב עזיבתו את הרמה דווקא בשעת משבר. מראה תפוחי־האדמה המצומקים המתגוללים בפינה, הבצל המשחיר וצלחות הפח המזוהמות, עורר בה רחמי־אם, כאילו נתגלם בכל אלה חוסר־הישע של הגבר הזה. בשעה מאוחרת יותר הלכה להביא את הרופא, למרות שאמר כי יגרש אותו, וכשבא, כבר לא מצא מנדל כוח להתנגד לו ומסר את גופו לבדיקה כילד. התיישב, גילה את חזהו, הפנה את גבו, געה כשתחב לו כף לתוך פיו, ואחר שכב ונרדם מיד. כשיצאו אל המרפסת, שאל אותה הרופא אם אמנם זהו מנדל אפרת ממייסדי ההסתדרות, ואמר שלא היה מכירו כלל. אילו לא היה פורש מחיי הציבור – אמר, אפשר שהרבה דברים היו נראים אחרת במדינה. תמימות היא זו – חשבה חנקה באותו רגע – הרבה אנשים סבורים כך והיא, שמכירה את מנדל יותר מכולם, יודעת שאין זה נכון. מנדל היה טוב לארץ־ישראל ההיא. עכשיו, גם אילו היה רוצה בכך – אפילו סקנדלים לא היה יודע לעשות. לפני לכתו עוד שאל אותה הרופא כבדרך־אגב, “אַת אשתו?” והיא אמרה “לא.” ומיד לכך חשה בנקיפת־לב חזקה, כאילו היא מחללת את זכר חייהם שלהם ואת זכר מותו של גידי ולא תוכל לכפר על כך לעולם. היא ביקשה לתקן זאת ולומר לפחות: “אמא של בנו,” אך הרופא כבר פנה והלך.

זכרון הלילה ההוא נחתם בלבה כלילה של חסד, ואולי דוקא משום שבכל השעות הארוכות ההן, לא הזכירו אף במלה אחת לא את גידי ולא את פרשת־חייהם שלהם. היא פרשה שתי שמיכת אפורות שלו על הרצפה, הניחה כר עליהן ושכבה, וכך היו משיחים עד לפנות־בוקר. היתה בו אותה צלילות נפלאה האופיינית לשעות שלפני עמעום ההכרה. דיברו על הרמה, ועל ידידים משותפים, ועל בעיות של הארץ, וכל העת שהיתה חנקה מקשיבה לו, לא חדלה להתפלא באיזו השתתפות והבנה הוא חי את גורלם של אנשים שזה שנים רבות לא נמצא במחיצתם. דומה כי ממרחק נתבהרה ונצטללה ראייתו, הן לגבי הדברים הפרטיים והן לגבי הכלליים, ומשעה שחדל לחיות את חייו שלו, היה מלווה במחשבתו את חייהם של אחרים. כך כשסיפרה לו על פרידתו של יעקב סלוצקי ממאַשה, לא התפלא כלל, אלא אמר: “יעקב סלוצקי הוא מסוג אותם אנשים שלאחר כשלון אחד שלהם הם מחריבים את חייהם במו־ידיהם. אין הם יכולים לשאת את הידיעה כי אדם קרוב יהיה עֵד לחרפתם”. והיתה זו הערה נפלאה, כי הרי לא ידע דבר על כשלונו של יעקב! וכשדיברו על מינויו של זליג למזכיר, אמר: “היתה זו שגיאה. זליג הוא פרד טוב שצריך להיות רתום למחרשה כבדה, כשאין לו משקל המרתק את רגליו לקרקע הוא מתחיל לבעוט”. ואמנם באותו רגע חשה כמה צדק בדבריו. היו אלה ממין ההערות המגלות טיבם של בני־אדם במשפט פשוט אחד, שתמיהה איך לא עלה על הדעת קודם־לכן. אחר־כך, כשמנתה לפניו את האנשים שעזבו את הרמה בעקבות הפילוג, היה מסביר לה הסברה ביוגרפית עזיבתו של כל אחד, ואחר סיכם לפניה באותה נעימה שקטה, כמעט פילוסופית, של בטחון: “ההשתייכות המפלגתית אינה ענין לכאן, מה שקובע – הוא יחסם של האנשים אל העבודה כיסוד־הקיום. שום איכר בעולם אינו עוזב את אדמתו בגלל מריבות עם שכניו. לא כל שכן בגלל חילוקי־דעות. אצלנו עוזבים, מפני שאחרי חמישים שנה של התישבות נשארנו עוד לופטמענטשן, ועכשיו – הרבה יותר מאשר לפני חמשים שנה”. היה זה גזר־דין חמור, וקשה עוד יותר היה לשומעו מפיו של מנדל, שעזב ועבר העירה, לחיות מופרש מן העולם שברא ושאהב.

בשעה מאוחרת יותר, כשהלילה כבר היה גוסס בחלון ויצועו של מנדל הבהיק בחוורונו, שאלה אותו:

“למה אתה חי פה, מנדל?”

“נוח לי ככה” – אמר – אני עורך גלות, כדי לא לעשות שקר בנפשי."

היא לא ירדה לסוף דעתו, הרי אי־אפשר שהוא חושב כי האנשים החיים ברמה עושים שקר בנפשם.

“ומה אתה עושה כדי לתקן?” – שאלה.

“אני?…” – אמר – “מה יש לעשות?”

ולאחר ששתק שתיקה ארוכה אמר לה אותם דברים בערך שאמר בפעם אחרת לדניה, כשביקשֹו זה להחזירו לפעילות, אלא שעתה אמרם ללא שום רוגז, בשקט ובצלילות, כאילו היה מוסר צוואה:

“הדברים נתגלגלו לא כפי ששיערנו, חנקה. יש חטאים שההיסטוריה אינה מכפרת עליהם. וההיסטוריה היהודית היא אכזרית במיוחד, נוקמנית. הדבר התחיל כבר לפני שנים, מבלי שחשנו בכך. התחיל בזה שכשהלכו יהודים לשחיטה במיליונים – אנחנו כאן זללנו לתיאבון ו–נתעשרנו. כבר אינני מדבר על כך שעשינו נשפים וחגגנו את החגים כמו בכל השנים, ושמחנו שאנחנו מתקדמים ועושים חיל וכו'. לא זה החשוב. חשוב שנתעשרנו. ולא מעבודה כי אם מן המלחמה. מכרנו לאנגלים, רימינו את האנגלים, גנבנו מהם, והכל לצורך מצווה של בנין הארץ כביכול. אבל בסופו של דבר – חיינו מן המלחמה וחיינו טוב מאותה מלחמה שרצחה שם באירופה ששה מיליון… כן. שלחנו עשרה או חמישה־עשר צנחנים. ובכן מה? מי ידע מזה מלבד הם עצמם? המשכנו לעשות עושר. רובה של תל־אביב נבנתה מזה, ערים חדשות, מושבות חדשות, וגם אנחנו. תאמרי – מה יכולנו לעשות ? לא היתה זו אשמתנו, זה היה אוביקטיבי. יתכן, אבל יש גם שקר כזה. ההיסטוריה אינה מבדילה בין אשמה סוביקטיבית ובין אשמה אוביקטיבית. כשאדם נולד בורגני והוא חי מניצול עבודתם של אחרים, הרי גם זה אוביקטיבי, ואף על פי כן אין הוא יכול להיות אדם מוסרי. כשאדם רואה את אשתו נאנסת לעיניו ואין הוא יכול להושיע לה מפני חולשתו – הרי גם זה אוביקטיבי, אבל אני מסופק אם משפחה זו יכולה להתקיים אחר־כך. אשמות ‘אוביקטיביות’ כאלה הורסות ללא תקנה את האמת הפנימית, הן מגדלות סרטן ההולך ומכלה את הרקמות. חיים שלמים לא יספיקו למחוק את זה. אין כבר אפשרות של כפרה…”

הוא השתתק, כמהרהר, ואחר המשיך:

“נו, ואחר־כך – מלחמת העצמאות. שוב – לא יכולנו אחרת. ברור. לא אשמתנו היא שמיליון ערבים ברחו מן הארץ והשאירו לנו את האדמות ואת הרכוש. אבל ההיסטוריה רושמת: נטלנו רכוש, שדות ופרדסים, ובוסתנים, ובתים, שאנשים עובדים עמלו עליהם הם ואבותיהם, הרבה דורות, באנו וירשנו את כל זה ללא עמל. הביני, ללא עמל. ואינני חושב ברגע זה על הערבים, אני חושב עלינו, על עצמנו. דבר כזה מוכרח להתנקם. הוא כבר עכשיו מתנקם, ועוד יותר – בעתיד. גם זה סרטן המכלה בגופו של כל אחד ואחד מאתנו. מעטים חשים בו, וזה עוד יותר גרוע”…

שוב נשתתק, ואחר הוסיף:

“הבית הזה שאני גר בו הוא רכוש נטוש”.

כאילו היה בזה להסביר הכל.

“כן. כך זה היה ודוקא כשהקמנו את המדינה. ומה שמוזר בכל זה, הוא שעשינו זאת בלב טהור. את יודעת זאת ואי אפשר להאשים את מי שהוא. מי עשה את זה? רוצחים? גזלנים? – יהודים נרדפים ועשוקים, החוזרים כמו שאומרים, למצוא חתיכת אדמה בשביל השרידים האחרונים. מין גורל יהודי. ברוסיה אמרו עלינו שאנחנו מנצלים את האיכרים, וגם בזה היה משהו אמת. ופה – שוב… ובכל זאת – חמשים שנה זה לא היה ככה. חמשים שנה – מה שעשינו היה רק מן העבודה שלנו… כן, ככה זה היה עם הערבים. ואחר־כך קמה לנו המדינה”…

צללים רחשו בזווית החדר, מיששו את הכתלים, גיששו בין הכלים שעל האצטבאות. חנקה היתה יראה מפני בואו של הבוקר. עד שאינו בא, הרי כל זה בתחומו של עולם שלא־מכאן, אולי של חלומות רעים.

“יש אומרים סכנה שנהפך לקולוניה” – המשיך ואמר – “אבל זה לא נכון. בקולוניה האנשים מנוצלים, אבל הם עובדים. מן הניצול יש מוצא לחירות, דרך העבודה. אצלנו זה אחרת. התרגלנו שאפשר להתקיים גם בלי עבודה. יש מי שמקבל חבילות ויש מי שמקבל הלואות, ובעקיפין אין גם אדם אחד שבמידה זו או אחרת אינו נהנה מכך. הותיקים, אלה שהסתדרו, נהנים יותר, החדשים – פחות. מקבלים את הפירורים. מי ביודעין ומי בלא־יודעין, אבל כולנו בבחינת נתמכים. וזה הדבר הנורא, חנקה, מחלה שאין לה מרפא. גוף שאיננו עובד, נחלש, מתנוון. מאבד את כח ההתנגדות, הפיזית והמוסרית. איננו מאמינים עוד בעבודה, חנקה, והרי זו שוב גלות. אותה הגלות”.

מנדל החריש, ואחר אמר:

“אני רואה שכבר בוקר”.

חנקה נחרדה. הרי זה גזר דין איום ואי אפשר שישאר כך סוף־פסוק. יש אנשים עובדים, וגם אם נכונים הדברים שאמר, הרי בהכרח שישתנו. היא חשה מועקה כבדה בחזה שכדי לגול אותה צריך היה לפרוץ בצעקה. החרידה אותה המחשבה שבאמת כבר בוקר והדברים שאמר חורגים לאור היום, ובחוץ כבר נשמעים גלגלים על הרחוב ואמת באמת ניגשת.

“ואי אפשר לשנות, לדעתך?” – שאלה.

“יתכן” – אמר – “אבל אני כבר לא אזכה לראות זאת. כשנפל גידי, ידעתי שנסתיימה תקופה. לא רק בחיי”.

זו היה הפעם היחידה שהזכיר את גידי.

וכשזרחה השמש, היה תשוש מאד ונרדם. בצהרים פקח לרגע את עיניו וכמו מתוך דמדום, אמר:

“חנקה, אם לא קשה לך, תקראי לאברשה. זמן רב לא ראיתי אותו.”

היא הלכה אל אברשה ומצאה את הבית סגור. חשבה כי תשוב למחרת ותקרא לו. כשחזרה – היה התריס מוגף ודלת החדר סגורה בפנים על הוו. היא דפקה וקראה מנדל, מנדל, אך איש לא ענה.

בעזרת האשה הרומניה פתחה את הדלת.

מנדל רצה כנראה למות ביחידות.

בשעה שתים־עשרה לערך באה מכונית כחולה ונעצרה ליד הבית. הנהג, עבגוף ואדום פנים, יצא מתוכה, נכנס אל המרפסת ושאל מי פה האחראי. איש לא ידע להשיב לו מי האחראי, אך דניה ניגש אליו ושאל מה רצונו. הנהג מסר הודעה כי בא־כח ההסתדרות לא יוכל לבוא, ועל כן מבקשים שגולובוב ייצג את ההסתדרות בלוויה. לאיש לא היה ברור לאשורו מה פירוש “לייצג את ההסתדרות”, כי הכל ידעו שלא ישאו נאומי הספד על הקבר, לפי שמנדל שנא את הנאומים גם בחייו. אף־על־פי־כן, כשהודיעו זאת לגולובוב, נתרתח, נופף באצבעו והכריז: " ובכן לא תהיה ההסתדרות! נדע שההסתדרות לא היתה בלווייה של מנדל אפרת, נדע את זה!" ופנה לאחוריו והחל מהלך בחצר בזעם, כשעיניו יורות זיקים.

כעבור כמה דקות נראה טנדר מתקרב אל הבית ועליו כמנין אנשים. רחש של התלחשות עבר בין אלה שעל המרפסת, והעיניים נפנו אל הרחוב מתוך סקרנות וצפייה מתוחה. הטנדר נעצר ונוסעיו ירדו מתוכו, בחבורה אחת, מחרישים ושחוחי־ראש פסעו ונכנסו בשער, עקפו את המרפסת והלכו אל החצר. מישהו הניע בראשו למישהו.. על המרפסת נשתררה דומיה עמוקה, דממת מות.

הבאים היו מחברי הפלג השני של הרמה, אלה שלפני כחודש ימים עזבוה והצטרפו אל אחד הישובים הותיקים בעמק. ששה גברים ושלוש נשים. היה ביניהם גם יודל. מידידיו הותיקים של מנדל אפרת. הם נתכנסו בצל הבית וגולובוב ניגש אליהם. לאחר רגע נראו יודל וגולובוב פורשים אל צד ומחליפים דברים ביניהם, תחילה בלחש ואחרי כן בהתרגשות שגברה והלכה. על פי תנועותיו של גולובוב אפשר היה להבין שהוא תחילה נדהם, כאומר: אינני יכול לתפוס זאת, דבר כזה איני יכול להעלות כלל על הדעת! לאחר כך היה טוען בידיו בתוקף רב כאומר: לא נסכים לכך בשום פנים ואפן ואין מה לדבר, ולבסוף כאילו היה מזהיר: דבר זה לא יעלה בידכם. מוטקה שראה כל זאת מן המרפסת והבין שדברים חמורים נחתכים שם, מיהר אליהם בבת־ראש כנחלץ לקרב ועד־מהרה נשמע קולו מתריע: לא ניתן לכם!

על המרפסת, כמו בחצר, נשברה הדממה. מוטקה חזר, עבר מאיש לאיש ובעינים מבוהלות הודיע: אתם מבינים להיכן הגיעו הדברים? הכל ידעו עתה כי המריבה היא על מקום קבורתו של מנדל אפרת. מישהו קרא: איך אפשר כך כשהם יודעים יפה שחנקה…

ובו־ברגע נתקרבה אחת הנשים שבחצר וקראה לעבר המרפסת:

“רק שלא תזכיר את חנקה, אתה שומע? שלא תזכיר את חנקה, אנחנו יודעים יפה מאד…”

אך יודל עצר בעדה והרחיקה מן המקום ואמר בקול שקט, אך תקיף:

“מנדל לא היה שלכם בחייו ולא יהיה שלכם במותו, הוא היה של כולנו.”

דבריו אלה של יודל שילחו מעצור מפני משפטים קשים שהוטחו מעבר מזה ומעבר מזה למעקה המרפסת. מאלה המשפטים שנאמרו כבר פעמים רבות לפני־כן והיו ידועים, ואף על פי כן הסעירו תמיד שוב ושוב את הרוחות ודומה שלעולם אין בהם כדי להשקיט את האש. אותה מרירות של שנים, שלשונות רבות לה, תפסה עתה לשון של מריבה על נחלת המת. מנדל אפרת היה איש הרמה, אך מנדל אפרת עזב את הרמה. עזבה עוד לפני הפילוג. מנדל אפרת לא היה איש מפלגה. הוא היה מפלגה לעצמו. היתה לו טינה כנגד הדעות והוא אהב את האנשים. דעותיו לא היו מקובלות על שני הצדדים והוא היה מקובל על כולם. הכל ידעו זאת, ודווקא משום כך לא רצו לוותר עליו, על שמו ועל זכרו. כל הדברים שהוצלפו עתה בחמת־זעם לא היה ענינם לכאן, שכן אי אפשר היה להכריע למי הוא שייך, לבד אולי לאדמה שאותה עבד ושגזר על עצמו גלות מעליה.

“מנדל שייך קודם כל לרמה ולא תצליחו לגזול אותו ממנה” – חזר והכריז מוטקה. למרות הרוגז, הנמיכו האנשים קולם כמי שמריבים וחוששים להעיר את הישן.

“אין כבר רמה אחת” – הודיע יודל – “הרמה נמצאת בכל מקום שאנשיה נמצאים שם.”

האשה הרומנית לא הבינה את המתרחש לעיניה. היא לא ידעה עברית ולא ידעה למה האנשים רבים. בעינים נפוחות מדמע סבבה במרפסת, משכה בשרוולו של זה של זה ושאלה מה הדבר, אך האנשים משכו בכתף ולא נתפנו לענות לה או שלא חפצו בכך.

מירקין ביקש להשתיק את האנשים. הוא פרש ידיו כלפי החדר, ואמר: “אי אפשר כך, חברים, הרי זו חרפה, כאן מוטל בר־מינן…”

עם כך נעצרה מכונית שחורה לפני הבית ושלושה אנשים מגודלי זקן ירדו מתוכה. בפנים אטומות של אנשי־עסק היודעים את אשר לפניהם, צעדו בזה אחר זה בצעדים בוטחים ונכנסו אל החדר.

עתה נשתררה דומיה.

האנשים שבחצר התרחקו, נועצו ביניהם בלחש שעה ארוכה ולאחר־מכן ניגש יודל אל מירקין וקרא לו הצידה.

מירקין חזר אל המרפסת ומסר על הצעתו של יודל – לקבור את מנדל אפרת לא ברמה ולא אצלם, אלא בנחלת־יצחק, בחלקה שבה קבורים רבים מפעילי ההסתדרות. הדברים עוררו רוגז יותר משבתחילה. אחדים קראו לא לוותר בשום פנים, אחרים אמרו שזה בזיון למת לקברו רחוק מרעיו ורחוק מן המקום שאהב. וחפץ אמר: משפט שלמה. רק לאחר מחלוקת קשה עלה בידי מירקין לשכנע את חבריו להסכים להצעה, כדי למנוע בזיון גדול מזה – להיזקק לתיווכם של מוסדות.

כעבור מחצית השעה הוציאו את גווייתו של מנדל אפרת מן החדר. שנים מן הפלג הזה ושנים מן הפלג הזה נשאו את הארון, חנקה ואסתרקה הלכו ראשונות, שלובות זרוע, אחריהן, זה לצידו של זה, אברשה וחפץ, ואחריהם הלכו מחרישים כל היתר. דממה של אבל כבד שררה. אבל כבד מנשוא. דומה כאילו היו מוליכים את החרפה.

האשה הרומניה נותרה לבדה ברחוב. היא שלחה מבטה אחר השיירה המתרחקת ומחתה את הדמעות מעיניה. אחר חזרה אל חדרו של מנדל אפרת, שעמד ריק.

---

ביהודה ובגליל

מאת

אהרן מגד

בכל יום ה' בשבוע, בין עשר ואחת־עשרה בבוקר, היתה נשמעת דפיקה חלשה על דלת המערכת, ומשהייתי עונה יבוא, היתה הדלת נפתחת בזהירות רבה, ומעבר לסיפה, כמהסס להיכנס פנימה, היה ניצב רוכל אחד כשמזוודה קטנה בידו, ושואל בקול נמוך, כמתנצל על ההפרעה:

“אדוני צריך סיגריות היום?”

“צריך” הייתי עונה.

ועם כך היה פותח את המזוודה, ושוב, במסדרון, כדי שלא להטריד, ואחר נכנס ומגיש לי את קופסת הסיגריות ביד רועדת, ומשקיבל את הפרוטות בתמורתה היה משתחווה ואומר “תודה רבה”, חוזר אל הפתח, משתחווה שנית, אומר “שלום”, ובקול רפה יותר “סליחה”, וסוגר את הדלת באותה זהירות כמו בפתיחתה.

היה זה אדם קטן־קומה מאד, שפוף, לבוש מכנסיים אפורים־דהים ומקטורן מרופט, ולראשו כובע־מצחיה מיושן. פניו הקטנים, בעלי שפם־שׂיבה דליל, היו חיוורים, צהובים־כמעט, כשל אדם חולני, אך בעיניו התכולות, שתכלתן נעשתה מימית־כלשהו מחמת זקנה, ובזויות שפתיו הדקות – היה מרפרף תמיד חיוך עגום, רך, כמעט כשל נערה, מעין קרן־אור רוטטת שעוד מעט ותכבה. ארשת זו, ששיוותה לו זוהר של אצילות שנתעמעמה־מכבר, מעין אותה אצילות המשתמרת באנשים שירדו מנכסיהם, או בבתים ישנים האוצרים זכרונות של ימים־עברו – היא שהרתיעה אותי מלהגיס לבי בו, כמו שאנו נוהגים בכל הרוכלים המטרידים אותנו בעבודתנו ללא־רשות. נוסף לרגש החמלה שעורר בכל עת כניסתו, עורר בי גם מעין יראת־כבוד, או אם לדייק, הרגשה בלתי־נעימה של אשמה שאנו מגלים בנו כלפי בריות שהגורל התעמר בהן והן מקבלות אותו בשלווה שבהכנעה. אי־נעימות זו היתה גוברת בייחוד כשהיה מחווה קידה או מבקש סליחה. אז דומה היה כאילו הוא מבקש סליחה על עצם קיומו, שיש בו כביכול הפרעה לאחרים. אם כי הייתי נוהג בו בנימוס רב, נימוס שנתבקש מהליכותיו העדינות, החששניות, הרי משתמט הייתי מלהביט בו, ובעצם, בתוך־לבי, מבקש הייתי שלא יבוא כלל. כבוד נפרז זה שהיה אדם קשיש כמותו חולק לי, הצעיר ממנו בשנים, מעין הכבוד שנוהג אזרח נחות בפקיד מדרגה גבוהה, לא הסב לי נחת רוח כי אם להיפך, מתכווץ הייתי מפניו, הן מפני הידיעה שאיני ראוי לכך משום טעם, והן מפני ההרגשה שהוא משפיל את עצמו, וגם זה ללא שום טעם. התנהגותו זו, וכן חיתוך דיבורו, של לשון עברית נכונה, אך לא־שוטפת, כלשונם של אלה שהביאו עמהם את העברית מהגולה, הבדילוהו, בניגוד בולט כל־כך, מיתר הרוכלים, המחזרים על הפתחים, עד שהייתי תמיה איך נזדווגו תכונות אלה למשלוח־יד נִקלֶה.

יום אחד, לאחר ששילמתי לו בעד הסיגריות, שאל, כהרגלו:

“אולי יש לו צורך בשרוכי נעלים, או במשחת־נעלים?”

“לא, אין לי צורך” – עניתי.

“אולי סכיני גילוח?”

“לא”, – אמרתי – “יש לי מכונת־גילוח חשמלית.”

“מאמריקה?”

“כן, מאמריקה”.

הוא היסס רגע, ואחר אמר:

“יש לי קרובים באמריקה, כבר ארבעים שנה, ואיני יודע את כתובתם”.

“כיצד?”

“כך. מעולם לא כתבו לי… יש גם קרובים כאלה” – הוסיף בחיוך, שלא היה בו שמץ של תרעומת.

“אתה כבר זמן רב בארץ?” – העזתי לשאלו.

“כמה הוא סבור?”

“אינני יודע”.

“אה, זמן רב מאד!” – אמר וכבר עשה צעד ללכת. אך חזר בו והוסיף: – “משנת 1910.”

אף כי זה מכבר הייתי אומר בלבי שאדם זה אינו מן החדשים שמקרוב באו, הנה תשובה זו עוררה בי פליאה מרובה, שגררה אחריה תמיהות לאין־ספור.

“הרי זה העליה השניה!” – קראתי בהתפעלות־מה.

“כן כן, העליה השניה” – אמר במנוד ראש.

שם מפורש זה, שהזכרתו מעוררת בנו יראת־קודש, ומעלה במחשבתנו דמויותיהם של עובדי־אדמה חרושי־קמטים, איכרים ופועלים, או מנהיגים רמי־המעלה. או לפחות אנשים בעלי משרות מכובדות – לא יכולתי לקשרו בשום־פנים עם אדם שפוף־קומה זה, שפניו חיוורות כשל מי שלא ראה אור־שמש, ושכל מראהו מעיד עליו כי הוא מן המנוערים מכל קנין וזכות.

“אם כן… איך זה… איך זה שאתה עוסק במכירת־סיגריות?” – שאלתי.

“ככה זה” – אמר – “עשיתי הרבה שגיאות…”

לא העזתי לשאלו מה הן השגיאות שעשה, ואמרתי:

“ואין לך שום ידידים שיעזרו לך למצוא עבודה כלשהי?”

“זהו” – אמר – “שעכשיו אומרים שאני כבר זקן מדי”.

“אבל איך זה…” – קראתי, משלא מצאתי מלים לעשרות השאלות שנתעוררו בלבי.

“אדוני מבין” – אמר – “כשבאתי לארץ לפני ארבעים וחמש שנה, עבדתי ברכבת, בלוד. אחר־כך נסעתי לאנגליה, וכשהתארגן שם הגדוד העברי, התגייסתי כמובן. יש לי בבית שתי מדליות של פטרסון.” – חייך בענווה – “וכשנגמרה המלחמה אמרו לי שאני יכול לחזור לאנגליה. אבל נשארתי פה ועבדתי בטלפון, אצל האנגלים. כמעט שלושים שנה עבדתי בטלפון. עכשיו כשקמה המדינה אמרו לי שלא אוכל לעבוד יותר מפני שאני זקן מדי. אני באמת כבר זקן קצת…” – צחק.

“אם כן, אתה מקבל ודאי פנסיה” – אמרתי מתוך רווחה כלשהי, שהנה אין אשמת החברה, שאף אני חלק ממנה, גדולה כל־כך.

“כן, אני מקבל…” – אמר בביטול ושוב פנה ללכת. אחר נתעכב עוד והוסיף – “אדוני מבין, הממשלה האנגלית משלמת לי עשרים לירה אנגליות בחודש, אבל הממשלה שלנו נותנת לי עבורם עשרים לירה ישראליות. זה לא מספיק. הממשלה לא מבינה שזה מעט…” – ואחר הפסקה – “זהו. עשיתי הרבה שגיאות…”

עתה מנה מתוך פיזור־נפש את הכסף שבידו, אמר “תודה רבה” באותה הדגשה יתירה שגרמה לי תמיד אי־נעימות, ופנה אל הדלת. בעמדו כבר על הסף והוא אוחז בכף הבריח, אמר במאור־פנים, בהצביעו על מכשיר הטלפון שעל שולחני:

“אז לא היו עוד אוטומטים… צריך היה לבקש את המספר, כן כן, וזה לקח הרבה זמן…”

ויצא בחפזון.

המוזר ביותר היה, שלא עשה דין אלא עם עצמו בלבד, והתרעומת היחידה שהיתה לו כלפי החברה שנתקפח על־ידה זה כארבעים שנה – נצטמצמה כלפי פיחות שער־החליפין של עשרים לירות אנגליות.

בבואו בשבוע שלאחר מכן, נהג עמי ביתר חירות, ולאחר שקיבל מידי את הכסף עבור קופסת הסיגריות, אמר, כמו היה זה המשכה של השיחה הקודמת, שכפי הנראה הרהר בה בימים האלה:

“כן, שגיאה גדולה עשיתי אז”.

“ומהי?” – שאלתיו.

“שגיאה גדולה” – אמר, בהבעה של נוחם – “אני הלכתי ליהודה, וצריך הייתי ללכת לגליל. בגליל היו אז החוות והיה ‘החורש’ והיתה הקואופרציה במרחביה. שם היו אז אליעזר שוחט ובֶּצֶר וכצנלסון ועוד. זה היה משהו אחר, כן, אילו הייתי הולך אז לגליל, הכל היה אחרת. בלוד הייתי לבדי.” ולאחר היסוס ממושך שאל:

“אדוני הוא עורך עתון?”

“הן” – עניתי.

הוא השפיל מבטו אל נעליו, ואחר אמר, בקול רפה:

“ברצוני… ברצוני להראות לו דבר־מה. היוכל להקדיש לזה כמה דקות מזמנו? רק כמה דקות. זה לא ארוך ביותר”.

“בבקשה” – אמרתי.

“לא, לא היום. מחר. אם אפשר אבוא מחר בשעה זו.”

למחרת, בשעה העשירית בדיוק, נשמעה הדפיקה הרפה על הדלת, שהכרתיה היטב, והאיש הקטן פתח את הדלת, בזהירות, כדרכו, ושאל: “אפשר?” ומשהזמנתיו להיכנס, העמיד את מזוודתו בקרן־זוית, נטל כסא, קרבו אל שולחני, ונתיישב בקצהו, מעין ישיבה של־אגב. פניו החיוורים האירו באותו חיוך דק, שעתה נתפשט מן השפתיים אל השפם ואל הלחיים השקועות, ושדעיכתו כאילו נתמהמהה עוד, כהבהוב אחרון של נר לפני כבייתו. “הוא פנוי עכשיו?” – שאל שוב, בלחש, והפנה מבטו אל הדלת, כמבקש את אישורי שאיש לא יפריענו. אחר הכניס ידו בחיקו ואמר, “הבאתי את זה עמדי”, אך חזר בו, תחב את ידו לכיס הצדדי של המקטורן, ואמר, “לא, תחילה אראה לו משהו אחר”, ועם כך שלָה משם מעטפה צהובה, הוציא מתוכה תמונת קרטון עבה ושם אותה לפני.

“זה, כשעבדתי ברכבת, בלוד” – אמר בפנים נוהרות.

בתמונה נראתה דמות בחור צעיר, לבוש מכנסי עבודה עם כתפיות רחבות, חולצה ארוכת שרוולים וכובע־שרד עם מצחייה, ממין הכובעים שחובשים פועלי רכבת. ידו האחת היתה תחובה לו בכיס הקדמי של המכנסים והשניה נשענה על אופן של קטר. מן הצד אפשר היה לראות את המשכם של הפסים, עץ זית גדול וקצהו של איזה מעקה ברזל. קומת הבחור היתה קטנה, אך זקופה, אתליטית כמעט. הפנים היו ענוגים, כפני נער שטרם צימח זקנו, ואותו חיוך ענוג ועגום היה נסוך עליהם, כמו עתה, לאחר ארבעים וחמש שנה.

אחזתי בתמונה מתוך תחושה של נעימות, כמו באחיזת חפץ עתיק. תמונות מאותם הימים – יש להן מראה משלהן, משקל משלהן ואפילו ריח מיוחד. כמו הרהיטים הכבדים שבבתי אבותינו. אנשי העליות הראשונות – הרהרתי בלבי – הקלו ראש בכל צרכיהם החומריים, הסתפקו בפת חריבה למאכל ובדרגש רעוע למשכב, ואילו לתמונה, הנשמרת כעדוּת לבאוֹת, ייחסו ערך רב כל־כך. הללו, שלא כמותנו, הטביעו דיוקנותיהם על גבי קרטון עבה, כתמונות־המשפחה בדורות הקודמים, ובעמידתם לפני המצלמה היה תמיד משהו מן ה“פוזה”, עמידה של הכרת־ערך וחשיבות, בניגוד תמוה כל־כך לצניעותם בכל מעשיהם ולזלזולם בכל גינונים של נימוס. דומה, “פוזה” זו לא היתה בה קידה כלפי המצלמה אלא, כביכול, כלפי ההיסטוריה.

“יפה מאד” – אמרתי.

“והוא יודע כמה פועלים עברים היינו אז בלוד?” – אמר בנטלו לידו את התמונה – “שמונה. ואני לבדי עבדתי כמסיק בקטר. בגליל היו אז כבר מאות פועלים עברים. כן, גם ביהודה. אבל זה היה במושבות. עלי לא ידעו כלל. אני הייתי לבדי”.

הוא החזיר את התמונה למעטפה ואת המעטפה החזיר לכיסו. אחר שם ידו בחיקו והוציא משם חבילה עטופה בעתון ישן וכרוכה בחוט־משיחה פעמים מספר. הניח את החבילה על השולחן, ובזהירות רבה החל מתיר את החוט באצבעותיו הדקות והחוורות. לאחר שהתיר, פתח את העתון וגילה צרור של דפים ארוכים, משורטטים בכתב־יד צפוף.

“יקרא, בבקשה” – אמר – “זה כתבתי לפני הרבה שנים. ב־1924 או 25… יקרא, זה לא הרבה.”

שמתי את הדפים לפני, דפים דהויים מיושן, שכתמים צהובים מעין החלודה נימרו אותם פה ושם, כאילו נחרכו, או נוגעו במחלה. כתב־היד היה צפוף וקטן, אך האותיות היו ברורות, עגולות, כמחברתו של תלמיד חרוץ.

“האם יבין את הכתב בעצמו?” – שאל.

“כן, רגיל אני לכתבי־יד” – עניתי.

הרשימות, שחולקות היו ע“י כוכבים לפרקים־פרקים, היו כתובות בגוף ראשון. הראשונה התחילה במלים “זכורני את יום ה' באייר תר”ע, עת דרכו רגלי על אדמת יפו…” וכו', וסיפרה על בואו של הכותב ארצה, על הלילה הראשון במלון חיים־ברוך ומחרתו. היו כאן פרטי־פרטים על התלאות שבירידה לחוף, בבדיקות שוטרי המכס התורכיים, בהתרוצצות שהיתה לו למצוא מזוודה שנשארה בסירה הערבית ובפדייתה, ובעיקר בחיפוש אחר מכּר אחד מעיר־מולדתו, שלא הצליח בשום אופן לגלות את מקום הימצאו. השניה לא סיפרה דבר אלא תינתה מצוקת־נפש קשה. “יאוש קשה מנשוא תקפני” – נאמר בה – “עד כי שאלתי את נפשי למה באתי לארץ זו, מולדתי, שנהגה בי כאם חורגת”, ויאוש זה מבואר היה בבדידותו ובהתעמרות הסביבה בו. הרשימה השלישית סיפרה על מסע לירושלים בדליג’נס ועל האכזבה ממראה העיר ומיחסם של כמה אנשים שביקש מהם עבודה והחזירוהו ריקם. מן הרביעית ואילך, עוד חמש רשימות לא־ארוכות, סיפר המחבר על עבודתו ברכבת תחת ידו הנוגשת של ערבי אלים שהתעלל בו ללא־רחם על שנתקשה במילוי תפקידו כהלכה. כל הרשימות הללו, שהחזיקו תקופה של כחמש שנים, סובבו במעגל צר של יחסים בינו ובין כמה אנשים זרים לו או מאוסים עליו. העלילות הגדולות של העליה השניה באותו זמן, ההתישבות באום־ג’וני, כיבושה של מרחביה, הועידה הכללית של פועלי הגליל, הוויכוחים הגדולים סביב החוות והנהלתן – כל אלה נרמזו רק בדרך־אגב, שכן ידע עליהם רק מן השמועה או מן הקריאה. אפילו לועידת פועלי יהודה בעין־גנים לא יכול לבוא, כי רתוק היה לעבודתו בקטר. כאותו אופה פריזאי ששמע על המהפכה רק מפי שכניו, כי לא יכול להיפנות לצאת לרחוב, כן גם הוא, מרוחק היה ממפעלות בני־דורו ולבו כלה אליהם מבעד לאשנבי הרכבת. כעבור חמש־עשרה שנה ישב לכתוב את קורותיו והיו אלה קורות אדם בודד, אך רגיל, שיכלו להתרחש בכל זמן אחר, ויפעת הגבורה של תקופתו נגהה עליהם רק בקרניה האחרונות, קרני שקיעה, שעוררו בלבו עגמה וחרטה.

כל אותה שעה שעיינתי בדפים, היה מבטו צמוד לעיני והחיוך לא סר מעל פניו, כאילו היה חוזר וקורא עמי את הכתוב. משסיימתי, שאל:

“מה דעתו? זה מעניין?”

“מעניין מאד” – אמרתי – “האם כתבת עוד?”

“לא. רק זה” – אמר – “וזה כתבתי כבר מזמן. לפני עשרים וחמש שנה!”

“ולמה לא פירסמת?”

“זהו”, – אמר – “אז, כשכתבתי את הרשימות האלה, היה יובל עשרים וחמש שנה לעליה השניה ורציתי לפרסם אותן. מסרתי לשנים או לשלושה עתונים. אבל איש לא הכיר אותי. וכשלא מכירים… מה לעשות, ככה זה. אני עבדתי ברכבת” – הוסיף בצחוק.

עלעלתי שוב בדפים ואחר שאלתי:

“ולמה לא עזבת את העבודה ברכבת?”

חיוך רחב נשתפך על פניו, כאילו אמר בזה, כי הנה כיוונתי לשאלה הנכונה, שהוא עצמו שואלה.

“אדוני מבין” – אמר – “קשה היה אז להשיג עבודה, ואני חששתי. אלה שלא חששו – השיגו הרבה. ואני… זהו. עשיתי שגיאות. צריך הייתי ללכת לגליל.”

הוא אמר זאת לא בצער ולא במרירות כי אם בקורטוב של שמחה, כאילו בזה שגילה לעצמו את סיבת מצבו הירוד – היה כבר שילום־מה לכשלונותיו.

“האם… האם זה יכול להתאים לעתונו?” – שאל בלחש.

“לעתוני – לא” – אמרתי – “אבל הנה בעוד זמן קצר תמלאנה חמשים שנה לעליה השניה ועתונים רבים ודאי ירצו לפרסם רשימות מעין אלו”.

פניו קדרו, ודימה היה כי עוד מעט וגם את פגישתו עמי, בה גילה לפני, מתוך אימון שרחש לי, את צפונותיו היקרות ביותר – יוסיף על מספר שגיאותיו.

“אין לי מכירים”. – חזר על אותו משפט, שהיה אומרו כפסוק של קינה.

“המכיר אתה את מ.?” – אמרתי בהיזכרי באחד מעורכיו של עתון, מאנשי העליה השניה, שהכרתיו מכבר.

“אה, מ.” – אמר – “הוא בא ארצה כחצי שנה אחרי והלך ישר לחווה של סג’רה. לא למושבה כי אם לחווה. סיפרו לי אחר־כך שרצה להיכנס לשומר, אבל לא קיבלו אותו מפני שהיה קצר־רואי, ואולי מפני שלא היה בפועלי־ציון… כן, אני מכיר אותו, אבל הוא לא מכיר אותי…”

“אני אדבר אתו” – אמרתי – “אני אמליץ בפניו על הרשימות האלה”.

הוא תמה על דברי, נראה שלא הבין מה עניינו של מ. לכאן.

“בפני מ.?” – שאל.

“הוא חבר מערכת עתון” – אמרתי.

“ככה?” – אמר – “אני לא ידעתי. כבר הרבה שנים לא שמעתי עליו…” – ואחר אורו פניו והוא הניד בראשו – “זה יהיה טוב מאד אם אדוני ידבר אתו… טוב מאד… הוא חושב שיסכים?”

“אני חושב שכן. הדברים יתאימו מאד לגליון המוקדש ליובל העליה השניה” – אמרתי.

הוא הסתכל בי, מאמין ואינו מאמין, כצופה בנס, והיה כמבקש לומר דברי תודה, אך כנראה לא מצא לו מלים נאותות לכך, השפיל עיניו לצרור הדפים המונח לפני ואמר:

“ואת זה – להשאיר כאן?”

“לא”, – אמרתי – “תוכל לקחתם אתך. אני אדבר אתו ואחר־כך אתה עצמך תמסור לו אותם.”

הוא היסס עוד רגע, ואחר, כמתוך החלטה, אסף את הדפים, צררם יחד, עטפם בעתון הישן וכרכם בחוט. קם ואמר “תודה רבה רבה” ונזדרז לקחת את מזוודתו ולצאת. כחושש שמא, אם ישהה רגע אחד מיותר בחדר, יפריע בעצם נוכחותו, להתרחשותו על הנס.

לאחר רגע פתח שוב את הדלת ובעמדו על הסף, אמר, באותו חיוך טוב, שיש בו הרבה ביטול־עצמי:

“אולי מוטב שלא יאמר לו שעבדתי בלוד. רק יאמר שבאתי בעליה השניה…”

“טוב. כרצונך”.

“תודה רבה” – אמר, ויצא.

כעבור ימים אחדים דיברתי עם אותו עורך ושיבחתי בפניו את הרשימות. את שמו של האיש לא שמע. “מוזר – אמר – סבור הייתי שאני מכיר את כל אנשי העליה השניה. הם לא היו רבים כל־כך… והנה עוד אחד… היכן היה בימים ההם?” “ביהודה” – אמרתי. “יתכן…” – אמר – “אני הייתי בגליל עד פרוץ המלחמה… על כל פנים יביא את הרשימות ונעיין בהן”.

בביקוריו הבאים של הרוכל במשרדי, – ולאחר שבישרתי לו על שיחתי עם מ. הם תכפו כדי אחת ליומיים־שלושה – ניכר שינוי רב בחזותו. החיוורון שבלחייו נתמעט מפני אדמומית שפשטה בהם. המבע הכּנוּע שבעינים החייכניות נתבהר ונתאושש מעט, והפנים קרנו מאושר, שהיה בכל־זאת עצור, כמחמת חשש מפני עין־הרע. דומה היה לחולה שזה עתה החלים ויצא מחדר אטוּם אל אור השמש. הוא לא הרבה לדבר בעניינו, וכשהייתי שואלו לגורל רשימותיו, היה עונה תשובות מלאות תקוה:

“כן, הוא הבטיח לעיין.. הוא קורא בהן… אמר שחומר כזה נחוץ לו מאד…” ומאחר שראה אותי שותף לחרדתו ולצפייתו, מעין שותפות של קשר־חשאין, וחשש שמא אני מצטער על הדחיות, היה מבקש לבטל את ספיקותי ואומר: “אין דבר… עוד כמה ימים… הוא עסוק מאד, הרבה עבודה יש לו… חכינו עשרים וחמש שנה, נחכה עוד ימים מספר…”

כעשרה ימים נעדרתי מן המשרד, לרגל נסיעות, ולאחר מכן ראיתיו בפגישה של אנשי העליה השניה. במסגרת חגיגות היובל, שנזדמנתי בה כאורח. הוא ישב חיוור ושפוף באחת השורות האחרונות, בין אנשים גבוהים ממנו, חרושי־קמטים, צרובי־שמש, שפניהם זרחו בשמחת הפגישה של שותפים לעלילות גדולות, למעשי בראשית. עלוב ונדכא היה ביניהם, קטן מתמיד, זר ושונה בפניו החולניות, בלבושו, בכובע־המצחיה המרופט שלראשו. היה יחידי, לבדו. מתחת לזרועו הבחנתי באותה חבילה עטופה עתון צהוב־מיושן וכרוכה בחבל דק. הוא הקשיב לנאומים בעינים עייפות, דועכות, והדברים שנאמרו על הבמה דומה שהיו רחוקים ממנו מאד. כשנסתיימה הפגישה, והאנשים עוד נשארו באולם חבורות־חבורות, כשהם לוחצים איש ידי רעהו ומחליפים דברי ברכה ודברי זכרונות ואמירות של השתאות, לא מצאתיו עוד. כנראה שחמק ויצא באין־רואים.

ביום ה' שלאחר־כך, בשעה העשירית, נשמעה דפיקתו על הדלת. הוא פתח בזהירות, ובעמדו על הסף, שאל בקול יגע:

“אדוני צריך סיגריות היום?”

הבנתי כבר את אשר אירע לו. ובכל־זאת שאלתי:

“ומה עם הרשימות?”

“החזיר לי אותן” – אמר באותו חיוך של השלמה. ולאחר הפסקה קצרה – “ככה זה. אמרתי כבר שעשיתי שגיאות. צריך הייתי ללכת לגליל…”

הוא הגיש לי את קופסת הסיגריות, נטל מידי את הכסף, ובאמרו “תודה רבה” יצא וסגר אחריו את הדלת בחשאי.

---

חגה של לאה'לה

מאת

אהרן מגד

לאחר יותר מתשע שנים להיותה בבית־הילדים, עוד היתה לאה’לה עושה את עבודתה באותה מסירות ואהבה, כמו בימים הראשונים.

היא היתה משכימה בעוד חושך, וכשחיוורון נסוך עוד על כתלי החדרים הלבנים וצללים מגששים בפינות, היתה מדיחה את מעט הכלים שנשארו מאמש ושופתת מים על הכירה. אחר־כך נכנסת אל חדר־השינה, ובלקטה את הצעצועים הפזורים על הרצפה היתה מתעכבת מפעם לפעם לשמוע את נשימתם של הילדים. את מחצית־השעה הזו, בעודה לבדה בבית, ואת הדממה מפריע רק שיעולו של תינוק, שכשוּך המים בברז המטבח, צלצול ספל בכיור, קול צעדיו המהירים של השומר על החול הטלול שבחוץ – אהבה יותר מכל שעות היום. אחר־כך היתה מלבישה את הפעוטות ומלהגת עמהם, וכשאור היום כבר פורץ מבעד לחלונות, ופטפוטיהם של הילדים מתערבים בקולות האנשים היוצאים לעבודתם בחצר – נכנסות לבית העובדות האחרות, ואז מתחיל יום החולין.

גם עכשיו היתה עוד מנשקת ומגפפת את הילדים בשעת בכייתם, למרות המחאות שהיתה שומעת זה כמה שנים, כי זה “מקלקל אותם” ו“אין זה חינוכי”. גם עכשיו היתה מתרגשת עד כי נטרדה שינה מעיניה, כשהיה אחד הילדים נופל למשכב. ואם כי סברה מקובלת היא שהשיגרה וההרגל מגיסים לבו של אדם, הנה גם עתה, לאחר שכבר קרה כדבר הזה פעמים אין־ספור, היתה בוכה ועיניה אדומות כל היום כולו, כשמי מן ההורים היה מעיר לה, ולוּ גם בעדינות, כי לבושו של ילד אינו כתיקונו, או שלא הקפידה על מאכלו, או שנתלכלך בשל הזנחתה.

היום, כמו תמיד, לא שמה החובה סייג לעבודתה. בשעות שלפנות־ערב היתה משחקת עם הילדים על הדשא ובשבתות היתה באה אל הבית “רק להציץ”, ותוך כך מסייעת לעובדת בכה ובכה, ולא היה גם יום אחד בשבוע שלא נתבקשה על־ידי מי מן ההורים שנסעו העירה או שיצאו לחופשה, לקחת את ילדם תחת חסותה, ולעולם לא היתה מסרבת.

הכל תמהו על הדבר שלאחר שנים כה רבות, ועתה היתה לאה’לה כבר בת עשרים ושמונה או עשרים ותשע, לא מצאה לה בן־זוג. בחורות רבות, שאינן יפות או טובות כמותה, נישאו לאנשים והקימו משפחות, והיא, שהיתה כה חיננית, לדעת הכל, נשארה בערירותה.

לאה’לה היתה בחורה בעלת קומה בינונית, שמנמנת במקצת, ופניה, המעוטרים בשער ראשה החום והחלק, שמסרק תחוב בצידו כלאחר־יד – היו עגלגלים ומבהיקים כלחמניות. בצחקה – היו שתי גומות־חן מופיעות בשתי לחייה, ומעיניה המבריקות היו נשקפים כל טוב־לבה ומסירות־נפשה. לעתים, כשהיתה מקשיבה לשיחה מעניינת או לנגינה, והיא כשבויית־קסם, לחייה מסמיקות מאד וזוהר שפוך על פניה – היתה יפה באמת. אף ברגעי חג, והיה זה לרוב בחגיגות הילדים, בימי הולדת או במועדים, כשהיתה מקשטת את החדר בפרחי־שדה ובשרשראות נייר צבעוני, מלבישה את הפעוטות בבגדים מבהיקים, והיא נרגשת מאד לקראת ביקורם של ההורים – אף אז היו עיניה זורחות כמו הנרות שהיתה מציבה בפמוטי־חרס קטנים על השולחנות. אכן, חגים רבים היו לה במרוצת השנים הללו, ובשעות של צער היא נזכרת בכולם: יום ההולדת הראשון של נירה, הבכירה בילדי הקבוצה, והיא אז עובדת יחידה בבית־הילדים, הולדתו של אמיר, הבן הבכור, ההעברה מן הצריף לבית החדש, כמה חגיגות מוצלחות של חג החנוכה וחג הביכורים, טיולים נהדרים בימי אביב, אל החורשה ואל השדה הפורח בשלל־גווניו, והיא חוזרת עם הילדים הביתה ולכולם צרורות גדולים של פרחים בזרועותיהם, ואותו יום כשהחלימה בת־ציון ממחלתה הקשה וכמו ניתנו לה החיים במתנה, ואותם הימים היפים כשהוריו של גדי נסעו לחופשה ממושכת והיא טיפלה בו כבילדה שלה, בחדרה… חגים רבים לאין ספור, וכשנזכרים בהם, דומה שיש גמול גם בעד שעות קשות, שאף הן לא היו מועטות, וחטא הוא להתאונן או להצטער.

אכן, הכל חיבבו אותה, ועל כן כה תמוה היה הדבר שאיש מן הבחורים, וביניהם כמה רווקים שזה מכבר הגיעה שעתם למצוא זיווג לעצמם, לא נתאהב בה, או אם לא נאמר נתאהב, לפחות – לא מצא בה נערה ראוייה לחלק עמה קורת גג אחת.

אמנם, משהיו הותיקים מגיעים לשוחח על כך, בשבתם בערב קיץ על המרפסת והם מוזגים כבר את ספל הקפה הששי או השביעי – היו נזכרים אף במעשה אחד שאירע בלאה’לה לפני ארבע או חמש שנים, מעשה שהעלה צחוק על שפתיהם. היה אז בקבוצה רווק אחד כבן שלושים וחמש בשם היינץ, קצר־קומה, קרח ובעל חוטם גדול, אך בחור משכיל ועובד חרוץ. הלה חיזר כמה שבועות אחר לאה’לה, ולאחר זמן שמחו הכל כי סוף־סוף נמצא לה איש. שניהם היו נראים מתהלכים יד־ביד במחנה, יחד ישבו אל שולחן האוכל ויחד באו לאסיפות ויצאו מהן בדרך אל חדרה. בהליכותיה של לאה’לה לא ניכר אמנם כל שינוי. היא היתה מסורה לילדים כמקודם, ובשעות שלאחר העבודה, או בשבתות, היתה אוחזת בידו של היינץ ומוליכה אותו עמה אל בית־הילדים, “רק להציץ”, לראות מה־נשמע. גם עתה היתה משחקת עם הילדים על הדשא בשעות בין הערביים, ומקבלת על עצמה להשגיח על אלה שהוריהם נסעו. כמה מן ההורים, שראו עצמם כעין אפוטרופסים שלה, כבר דיברו ביניהם איך לחוג את חתונתה ונימנו להכין לה מסיבה שהקבוצה לא ידעה כמותה, כיאות לבתולה שגאולתה נתאחרה, והחברה חפצה ביקרה. ופתאום – איש לא ניבא זאת בלבו – הממה את הכל הידיעה כי היינץ מתגייס לצבא ועוזב את הקבוצה. דומה שלאה’לה היתה היחידה שדבר זה לא עשה עליה רושם גדול, כי שוב, לא ניכר כל שינוי בפניה או בהליכותיה ובעיקר עם הילדים. אף על פי כן – הכל הצטערו על כך. לימים, כשפגש אחד החברים בהיינץ ושאלו לפשר הדבר, השיב: “התניתי עמה שתעזוב את בית הילדים. מאחר שלא רצתה – עזבתי”. “למה זה?” – שאל אותו בחור. “ככה זה” – ענה – “אמרתי לה, או אני או הילדים. אילו הייתי נשאר עמה – סופי שהייתי גם אני הופך למטפלת. אין לי כל נטיות לכך”…

סיפור זה עורר צחוק, כאמור, והבחורות היו נדות בראשיהן ואומרות:

“לאה’לה הטובה והמסכנה. אין לה מזל. כשמישהו כבר רוצה בה, הריהו דורש ממנה לעזוב את היקר לה מכל…”

כן, לאה’לה אהבה את הילדים כולם כאילו היו ילדיה שלה, ובכל־זאת, ניכר היה שאהבה את גדי יותר מכולם. דומה שלא יכלה לעבור על פניו מבלי לקחתו על זרועותיה, לחבקו ולנשקו. אביו, יעקב, היה מזכיר־הפנים, ולעתים היה נוסע העירה ולוקח עמו את גניה חברתו לערב או לשניים, וכך היו מזדמנים לה מפעם לפעם כמה ימים של אושר, כשיכולה היתה להשפיע עליו אהבתה באין מפריע. לפני נסיעתם היתה גניה באה אליה ואומרת לה: תסכימי להשגיח על גדי עד שנחזור? והיא היתה מסתירה את שמחתה, ואומרת בהכרת־תודה חרישית: מדוע לא? בעונג. ולאחר שהיו נוסעים, ידעה שגדי הוא שלה. היא היתה מזדרזת בעבודתה ומסיימת אותה מוקדם משתמיד, אחר לוקחת את גדי לחדרה ומשחקת עמו על הרצפה בכל צעצוע שנמצא לה. משנמאסו עליו משחקים אלה, היתה יוצאת אתו לטייל. ביחוד אהבה לקחתו אל הסוכה שבמשתלת הפרחים, סוכה עגולה, עשוייה קני סוף, ששיחים עבותים ומשורגים של שושן טיפסו עליה מסביב והיוו את סככה. שם היתה משחקת עמו במחבואים כשהיא מסתתרת בין הענפים הנפתלים, וצחוק רב צחקו שניהם כשהיו מגלים זה את זה. משהיה מחשיך וכוכבים ראשונים היו מנצנצים ברקיע, היתה אוחזת בידו, וחרש חרש היו שניהם פוסעים בשביל, בדרך אל המחנה. אחר כך היתה משכיבה אותו, מתיישבת על שרפרף ליד מיטתו ושרה לו שירי ערש. עוד שעה ארוכה לאחר שהיה נרדם היתה יושבת שם.

איך היה? – היתה גניה שואלת בשובם. אה, חבל שחזרתם… – היתה לאה’לה אומרת ומשתמטת ממבטה. יעקב לא היה בא לשאול על בנו, אם משום שהיה עסוק תמיד, ואם משום שהיה רגיל כל־כך בזה שלאה’לה משגחת עליו. אולי מפני שידע שנגרמת לה הנאה יותר מטורח.

כשיצא גדי מרשות הגנון שבו עבדה לרשות הגן – חשה מעין חלל בתוכה. דכאון תקפה והרגשה של בדידות – עד כי בקושי רב עלה בידה לסיים את יום עבודתה. לראשונה, מזה שנים, היו השעות עוברות בעצלתיים, כל מה שעשתה, עשתה מתוך רפיון ואונס, וכל־כך היתה מפוזרת בנפשה, כשהרהוריה מרחפים אי־שם בעולמות אחרים, עד שהעובדות האחרות לא הבינו מה קרה לה “שהכל נופל מידיה”. לאחר זמן, משראתה שאין היא מתגברת על דכאונה, החליטה בנפשה לדבר עם יעקב. בכל ערב היתה מחליטה להיכנס אצלו ובכל ערב היתה דוחה זאת, כי השעה לא נראתה לה כשרה. לעתים היתה פוגשת בו במחנה בחשיכה, אך על פי רוב היה נקרה לה כל־כך במפתיע, עד שלא הספיקה להתכונן בנפשה. הוא היה בא לקראתה ואומר שלום והיא היתה נבהלת, ולאחר שהיה עובר על פניה לדרכו, היתה נעצרת ומביטה אחריו. כמעט אמרה לקרוא לו, אך החשש פן ייראה הדבר מגוחך בעיניו או שלא בשעתו – עצר בעדה. כמה פעמים, משראתה אור בחדרו, כבר הגיעה עד לפני הפתח, אך משום־מה סבורה היתה כי הוא עסוק מדי באותה שעה ולא רצתה להטרידו. היא רצתה למוצאו בשעה שיהיה פנוי, פנוי לחלוטין, ויוכל לשמוע אותה כשלבו שקט. פעם בא לקראתה כשגדי על זרועותיו והיא אמרה בלבה, הנה עכשיו אקבע אתו מועד לפגישה, אך משניגשה אליו, שאל אותה דבר־מה על עבודתה בשבת, וכבר לא יכלה לומר לו את חפצה. לאמיתו של דבר, לא ידעה מה תדבר אתו לכשתיפגש עמו. היא ידעה רק שלאחר זאת, יקל עליה להמשיך.

לבסוף, ערב אחד, ראתה מבעד לחלון כי לבדו הוא בחדרו, קורא בעתון, ואף ידעה שגניה נמצאת בישיבה ולא תחזור אלא בשעה מאוחרת. בלב נפעם קרבה אל הדלת ודפקה עליה דפיקה חרישית מאד, ומשנענתה, פתחה ונכנסה. “אתה פנוי עכשיו?” – שאלה בהיסוס. “שבי בבקשה” – אמר. הוא אמר זאת בקול רם מדי והיא נרתעה. ציפתה שידבר אליה חרש, ואז תוכל לומר את אשר עם לבה. שתי כורסאות ושרפרף עור עמדו בחדר והיא לא ידעה איפה תשב. לבסוף נתיישבה בקצה המיטה, בריחוק ממנו, שישב ליד שולחנו. “אולי זה ייראה מוזר בעיניך” – אמרה – “ואולי גם מפתיע…” משנשתתקה, כמתקשית למצוא את המלים הנאותות, ראה צורך לעודדה, כשם שהיה עושה לעתים קרובות כשבאו אליו חברים בענייניהם האישיים. “דברי” – אמר – “אני רגיל לכל מיני הפתעות”. הוא אמר זאת שוב בקול רם, שלאה’לה הכירה בו את נימת השיגרה שסיגל לעצמו בתפקידו. היא המשיכה לשתוק, בהשפילה עיניה אל ידיה, ולבסוף שמעה את קול עצמה אומר: “יעקב, אני רוצה לעזוב את העבודה בבית הילדים”. היא עצמה לא ידעה איך נפלטו המלים מפיה. דפיקות לבה היו כה חזקות עד שנדמה לה שהוא שומען. פיו נפער מעט ועיניו הביטו בה כאילו ראוה בפעם הראשונה. “קרה משהו?” – שאל, והפעם ברוֹך. “שום דבר לא קרה” – אמרה – “אני עיפה מאד. זה קרוב לעשר שנים אני בעבודה זו, והגיע הזמן שאצא… אולי אעבוד בגן־הירק… או במשתלה…” הוא שרטט צורות הנדסיות על גבי כותרות העתון וציפה שתמשיך אך דבריה נצמתו כמים השוקעים בחול האפיק. לבסוף זקף את גבו והחל להסביר לה עד כמה דבר זה הוא בלתי אפשרי. אמר לה שהיא העובדת הותיקה והמנוסה ביותר בבית הילדים וכי אין להעלות כלל על הדעת שיימצא מישהו שיוכל לבוא במקומה. על־כל פנים לא בשנה הקרובה. אולי לעתיד לבוא… היא ישבה ובהתה ברצפה ודבריו הגיעו אליה מרחוק, כאילו לא אליה נאמרו, וכשיצאה – חנקו דמעות את גרונה. הרגשה של עלבון צרבה בה וחרטה על מעשה־השטות שעשתה. היא לא ידעה למה אמרה דברים שלא היה כלל בדעתה לאומרם…

כשמלאו לנירה, זו הבת הראשונה של הקבוצה, עשר שנים, נזכרה אחת האמהות שזה עתה מלאו גם בדיוק עשר שנים לעבודתה של לאה’לה בבית הילדים, ועלה בדעתה שמן הראוי לערוך מסיבה לכבודה. היא דיברה עם כמה מן האמהות הותיקות ורעיון זה התקבל על לבן. באמת – אמרו – ראוייה לאה’לה שנחוג לכבודה את המאורע, כמה שמחות יש לה בחייה? משפנו בעניין זה אל יעקב, העמיד תחילה פנים מסופקות ואמר שאין זה נוהג בקבוצה, מה גם שרבים מן החברים עובדים עשר שנים ויותר בענפיהם ולא ערכו מסיבות לכבודם. דבריו אלה עוררו התמרמרות בלב האמהות. האפשר להשוות את לאה’לה ליתר החברים? – אמרו – עשר שנים היא מוסרת נפשה למען הילדים, ולה משלה אין כלום, ואף שום שכר אינה מבקשת לעצמה, ועתה משניתן לנו לגמול לה אך במעט… יעקב הסכים וקבע את המועד לאחת השבתות, לאחר האסיפה.

דבר המסיבה נשמר בסוד מפני לאה’לה, ובמוצאי־שבת אחת, בשעה מאוחרת, משנסתיימה האסיפה הכללית, סודרו השולחנות בכהרף־עין בצורת חי"ת, וכבמטה־קסם כוסו תוך דקות מספר במפות לבנות, ובקבוקי יין, עוגות וממתקים הועלו עליהם. לאה’לה, שלא הרגישה בקשר־החשאין שסביבה תמהה מאד ושאלה לסיבת הדבר, ומשענו לה שסוד הוא, צחקה הרבה וראתה עצמה שותפת למהתלה.

שקט נשתרר, ומשקם יעקב לדבר, נפנו כל העיניים אל לאה’לה וזיו של חיבה נמשך מהן אליה, כאילו הוא הזיו השמור למענה זה עשר שנים. לאה’לה לא חשה בכך ומבטה היה רתוק לפניו של יעקב, שנראו לה עתה יפים מתמיד, בארשת החגיגית אשר להם. אך משפתח להכריז על המסיבה והיא שמעה פתאום את שמה יוצא מפורש מפיו – הרגישה כאילו בא קיצה. הכל מחאו כף, ובהלה נוראה וחולשת־דעת תקפוה, ובהצף הדם את פניה, נתרוממה ממושבה וביקשה לברוח, כשהיא מפטירה חרש, “לא… בשום אופן לא…”, אך כמה זרועות אחזו בה והושיבוה על מקומה ובעל כורחה נשארה ליד השולחן. פניה להטו והיא לא ראתה דבר, חשה רק כאילו אש אחזה בה. ביקשה לאטום את אוזניה, וכמו מבעד לפרגוד עבה, ומבעד לזמזום חרישי וממושך, הגיעו לאוזניה דבריו של יעקב למקוטעין. אילו יכלה להשתיקו, לפרוץ בצעקה ולהפסיקו. הוא דיבר על אהבתה לילדים, על מסירותה, על חן־הליכותיה, על רגש החובה שבה, על צניעותה, על פשטותה… היא לא יכלה לשאת זאת, ובכל עת דברו, לחשה לעצמה שקר שקר שקר. ומשסיים, כמעט ולא עצרה כוח להבליג על דמעותיה, דמעות עלבון, שחלחלו בגרונה. אחריו דיברה אמה של נירה, אך לאה’לה לא יכלה לשאת את עיניה מן השולחן שלפניה, ואף את דבריה לא שמעה. נדמה היה לה שהכל נועצים בה מבטיהם והיו אלה כמדקרות־חרב בבשרה. מפעם לפעם שמעה קול צחוק לבבי, ואך במעומעם הבינה כי אמה של נירה מספרת זכרונות משעשעים מן הימים הראשונים לעבודתה בבית הילדים, בהיותה עוד בצריף הישן והרעוע, ובטרם ידעה לטפל בתינוקות כראוי. אחר־כך דיברה ציפורה, העובדת במחיצתה כל שבע השנים האחרונות, אך באוזני לאה’לה הוסיפו לזמזם המלים שאמר יעקב, והיא לא יכלה לסלוח לו, לעולם לא תסלח לו… ואחר־כך קמה ודיברה עוד חברה אחת… ופתאום צללו אוזניה מקול מחיאות כפיים וקריאות, ובתוך ההמולה שמעה שוב את קולו של יעקב, קורא בשמה ואומר, עכשיו הגיע תורך, לאה’לה, ומכל צד נשמעו קולות קוראים, לאה’לה… והיא שוב נבהלה מאד כבתחילה, ולרגע נשאה עיניים נפחדות על סביבותיה, ואחר העלתה חיוך מאונס על שפתיה ונענעה בראשה לאות לאו. עוד הוסיפו להפציר בה, וכמה מן החברות ניגשו אליה ולחשו על אוזנה שמוכרחה היא לומר דבר־מה, ושהכל מצפים, אך היא סירבה בתוקף, ואף שידעה כי אין היא נוהגת כראוי, לא יכלה אחרת, בשום פנים לא יכלה… ולבסוף נשמע קול שירה צוהלת ויין נמזג לספלים.

משקמו הכל ממקומותיהם, והשולחנות הוסטו לצדדים, ומישהו התייצב באמצע האולם והחל לנגן במפוחית – יצאה לאה’לה מחדר־האוכל ואיש לא הרגיש בכך.

בסגרה אחריה את דלת חדרה, היה לה כאילו היא רואה חדר זה בפעם הראשונה. היא סקרה במבטה את הכתלים הצהובים, את המיטה הצרה והצוננת עם הכיסוי הפשוט שעליה, את השולחן הקטן בפינה ועליו אגרטל עם פרחי שדה ותמונתו של גדי בהיותו בן שנתיים, את עציצי הקקטוס שעל אדן החלון שהיא משקה אותם יום יום – וכל זה נראה לה עתה זר עד כדי להעביר צמרמורת בגוף, כאילו מעולם לא היה שלה. היא התיישבה על המיטה, באפס כוח, וסמכה ראשה בשתי ידיה. מרחוק נשמעו צלילי המפוחית וקול טפיפות רגליים, ומעבר לחלון היה הלילה הצונן והטלול. אילו יכלה לבכות לפחות…

אחר־כך נשמעה דפיקה תקיפה על הדלת שהרתיעה אותה, והיה זה יעקב. “למה ברחת?” – שאל בפנים מאירות ובאותה ארשת חגיגית שהיתה לו בשעת המסיבה – “גניה שאלה עליך, וגם יתר החברות חיפשו אותך…” היא רצתה לענות דבר־מה, אך הדמעות חנקו את גרונה. הוא התיישב לידה, ובהניחו את זרועו על כתפה, אמר: “למה את עצובה, לאה’לה? כולם רוחשים לך תודה ואהבה, ואת…” היא לא ידעה איך היה הדבר, אך ראשה נשמט אל חזו והדמעות פרצו מעיניה ללא מעצור ורק אז חשה איך המועקה הכבדה שבלבה, הולכת ומפשירה.

אני מוגיעה אותו מאד – אמרה בלבה והתיקה את ראשה מחזו, ובגב ידה מחתה את הדמעות משתי עיניה. “אלך לראות אם הילדים מכוסים” – אמרה.

הוא קם, ובפנותו לצאת, אמר: “תיכנסי עוד לחדר האוכל, אנחנו מחכים לך”.

“כן…” – אמרה חרש מבלי הבט בו.

הוא יצא והיא קמה והלכה אל בית־הפעוטים. בחשיכה גחנה על כל מיטה ומיטה וחשה את חומם של הגופות הקטנים. כולם היו מכוסים ונשימתם היתה שקטה מאד.

---

בכי

מאת

אהרן מגד

מירטל היה גר בליפט קטן, מאחרי שוכה של שיחים. בקצה המחנה. אותו רישול שנהג בעצמו ובלבושו, נהג גם בדירתו. היתה שם מיטה שמעולם לא הוצעה, שולחן חיגר, דהוי־טבלה, שהופקע מרשות־הרבים, כסא אחד ותיבות מספר ששימשו לצרכים שונים. בקרנות, על הרצפה המאובקת, התגוללו תמיד גרביים ישנים, רצועות־עור. לעתים חולצת עבודה או מגבת שזוהמה של ימים רבים דבקה בה. ריח עשן סיגריות לא נפוג מעולם מן החדר.

בחור נמוך־קומה היה, אך בעל מבנה מוצק. רגלים שריריות וידים שדמו לאתים. לפניו היתה אותה הבעה מהוהה, נבוכה במקצת, כשל אדם שקם בבוקר מחלומות רעים. הוסיפה על כך הדליחות שבעיניו המימיות, שקשה היה להכיר בהן שמחה או עצב, או אפילו אדישות. הוא היה ממעט בדיבור, וכשדיבר, היו הדברים מבוללים, משפטים קצוצים וטרופים שהמלים “בסדר” או “זהו זה” או “שיהיה כבר ככה”, היו משלימות בהם לרוב את מה שלא היה ביכולתו או ברצונו לומר. כיוון שויתר על עצמו, בהילוכו ובאורחו, במשאו־ומתנו עם הבריות, לא היו הללו מרחמים עליו, אף לא נתנו את הדעת ללגלג עליו. היו מורגלים במציאותו כבמציאותם של כלים שונים שבחצר שאין איש משגיח בהם, אם לסלקם או לעשות בהם שימוש כלשהו.

רובו של היום היה משמש עגלונה של החצר. בשעות שלפנות־ערב היה מחלק, זה משנים אחדות, את האספקה הקטנה לחברים. בשתי המשימות עשה את מלאכתו ללא דופי. כאן לא היה זכר לרישול. בחמור היה מטפל באדיקות שגבלה עם קנאות. הקפיד על נקיונו ועל רתמותיו, דישן את אבוסו מכל אשר מצאה ידו בפסולת הלול והאורווה והאשפתות. מעולם לא שכח להכין לו את מנת הלילה או להתקין את מצע הקש שלו, או לכבד את הדיר ולבדקו; לעתים, בלילות של גשם או סערה, היה קם בחשיכה ורץ אל הדיר לראות אם הכל כתיקונו. איש לא העז לגעת בחמור מבלי לשאול את פיו, מחשש פן יקפח את עצמותיו. לא היה דבר שעשוי לעורר את חמתו כפגיעה כלשהי בבהמתו.

חדר האספקה, ממלכה זו שהוא היה שליטה היחיד, דמה יותר לבית־נכאת מאשר למחסן כלים. החפצים היו סדורים על גבי האצטבאות שורות־שורות ותאים־תאים, כל תא ופתק דבוק מתחתיו, ועליו רשום, לבד שם החפץ, מספר יחידותיו ותאריך כלשהו. הרצפה והכתלים היו ללא רבב. מבעד לאשנב היה מגיש את דברי האספקה לדורשים ולא נתן לאיש דריסת רגל מן המפתן ופנימה. חדר זה היה ידוע כקודש־הקדשים של מירטל וכך נהגו בו הכל. את פנקס הרישום ניהל בדקדוק רב ואי־אפשר היה למנות בו אפילו מקרה אחד של משוא־פנים. אף־על־פי־כן, משהיה דופק מישהו על פתח הליפט שלו בשעת ערב או בשבת ונזקק לדבר־מה – מעולם לא סירב. היה נוטל בידו את המפתחות, וללא אומר ודברים הולך אל המחסן, רומז לאותו בחור לעמוד מעבר לאשנב והוא עצמו נכנס פנימה ונותן לו את מבוקשו.

כשעזבה הדי את מירטל ואת הקבוצה, לא ניכר בו שינוי כלשהו ואיש לא ידע אם שרוי היה בצער או לא. באותו בוקר קיץ אפילו סייע בידה להעביר את הצרורות מחדרם שבצריף אל השער ולהעמיסם על מכונית המשא. אחר־כך ראוהו אומר לה שלום רגיל, כאילו לא נפרד ממנה אלא לפגרה קצרה, וכשעקרה המכונית ממקומה, שרבבה הדי את ראשה מבעד לחלון וצעקה לאחוריה: “ושתשגיח טוב על הילד, מירטל”. “בסדר” – ענה לה. מחזה זה העלה חיוך על פניהם של אלה שזכו לצפות בו באקראי. כשחזר אל עגלת־החמור שלו, ואחד החברים אמר לו במנוד־ראש, על דרך של ניחום־אבלים “עזבה מה?” משך מירטל בכתפיו והפטיר, כביכול בהלצה: “ככה זה, מה אפשר לעשות, נשים, אתה יודע”. היה באמירה זו כדי לעורר רחמים. לא כל־כך על שיברו כמו על שפיפותו.

לפני שש שנים, כשנכנסו מירטל והדי לחדר משפחה, עורר זיווג זה השתוממות רבה. מירטל היה משתמט מחברתן של בחורות, והיה נבוך כל־כך במעמדן עד שהיה מסמיק, מגמגם ופולט דברים חסרי־טעם משהיתה אחת מהן פונה אליו בשאלה של מה־בכך. קשה היה לדמותו בהתייחדות. הדי היתה חיית־פרא קטנה, חתולה רעבתנית, מיוחמת, שלא ידעה בושה בחיזוריה אחר בחורים. ברייה קטנה זו, צהובת־שער ויקודת־עין, היתה תובעת את שלה, ובתוקפנות, ועשתה פומבי לתבענותה זו. כשעבדה במחסן הבגדים היתה מספרת על מזמוטיה ללא שום צנעה, כמי שמספר על זלילה וסביאה. היא היתה אוהבת בקול, שוטמת בקול, מקנאה בקול. אך כל מה שסיפרה – סיפרה לפי תומה, ותכונתה זו, היא שטרפה את כל מושגי המוסר המקובלים. אי־אפשר היה לכעוס עליה, כשם שאי־אפשר לכעוס על לקקנותו הנפרזת של ילד ואפילו הוא נתפס בגניבת ממתקים מן המזווה או בשבירת כלים. יחסנו אל החוטא נקבע כנראה על־פי יחסו שלו אל מעשהו. הדי לא ידעה מהו חטא, ודבר זה הוא שקבע את יחס הסליחה אליה, אפילו מצד שומרי־המוסר האדוקים ביותר. סיפוריה, כמעשיה, מעולם לא עוררו רוגז או שאט־נפש. הם היו משעשעים ועוררו צחוק שלא היה נעדר אהדה, ואפילו חיבה. עתים דומה היה שהיא סוחפת אחריה את יתר הבחורות, לאהוב את “אהוביה”, לשנוא את שנואיה ולבעור בחמת־נקם על “הבוגדים” בה. אכן, מבדח ביותר היה כשהיתה מרטנת בחריקת־שיניים על “הבוגדים” הללו או משלחת בהם אש. אז נתגלתה בכל פראותה, בכל אכזריות־החיה שלה, שלא ידעה רחמים. דומה, מועדת היא לסרוט, למרוט, לנשוך, לרצוח־נפש. ואף־על־פי־כן, היה הדבר משעשע ותו לא.

מה מצאה הדי במירטל, שבחרה בו מכל “אהוביה”? לאחר זמן נתחוור לכל ששגעון זה היתה בו שיטה. הנאות חדשות, של חמימות־קן, ישיבה בצוותא, ומעמד מכובד יותר כביכול, בחברה – לא דחו מפניהן את הישנות, אלו של חיי החירות. שניים־שלושה חדשים ראשונים היתה הדי מסורה לו כשפחה, והיתה עוסקת בלהיטות רבה כל־כך בטיפוח החדר החדש, עד שדומה היה שבית זה יהיה קיים ועומד יותר מכל הבתים. ואמנם היתה נוהגת במתינות ובשפיות, והבחורות אמרו שנתיישבה דעתה סוף־סוף. רבים לקחו מוסר מנס של תמורה מופלאה זו ואמרו, הנה מה אורח־קבע עושה, ברוך משנה הבריות. אלא שלאחר ירחי־כלולות ספורים אלה, חזרה הדי לסורה וטפחה על פניהם של כל חכמי־הנפש הנחפזים להוציא משפט. שוב היתה תולה עצמה בצוארם של בחורים ונפגשת על דרכם של שומרי־הלילה במחנה. אך גם עתה דומה שלא היתה נלווית למעשיה שום הרגשת חטא כשם שהיתה מפזרת רגליה אחר זרים כך נשארה נאמנה לשותפה ולא ראתה כל סתירה בדבר. היא דקדקה בכל החובות של אשה לביתה, ולא זו בלבד, אלא שגוננה על מירטל בחירוף־נפש בפני כל המלעיבים בו ולחמה את מלחמותיו בכל מקום שנדמה לה כי קופח. “מירטל שלי” – היתה מכנה אותו בכל עת.

מירטל, ספק ידע על תעלוליה ספק שם עצמו כלא רואה. על־כל פנים הניח לה לסורר כאוות נפשה ושום סימן לא העיד על כך שהופר שלום־בית ביניהם או שניטלה מנוחתו. הוא היה עושה את עבודתו כתמיד, ובשעה מוקדמת של ערב מסתגר בחדרו, שוקע בשינה, ויש להניח שלא ראה בצאתה ובבואה. כשנולד להם בנם, יוסי, היו שריננו שלא מזרעו הוא, אך לזות־שפתיים זו ודאי שלא הגיעה לאוזניו.

שש שנים נתקיימה שותפות זו, שלא נתחזקה ולא רפתה, אף חדלה לעורר תמיהה או חריצת־לשון, עד שיום אחד הודיעה הדי למירטל שהיא הולכת העירה, וכפי שסיפרו, הלכה אחר אהובה, ספרדי יפה־תואר, נהג בשירות מוניות. לאחר שנסעה, סבור היה מירטל שלא מן הדין הוא שיחזיק בחדר שנועד לבעלי־משפחה ועבר להתגורר בליפט ששימש לפנים סנדלריה.

אכן, שום שינוי לא ניכר בו מאז, אך מיום שעזבה הדי. דומה שאהבתו לבנו בן־הארבע נתגברה שבעתיים.

יוסי היה דומה במראהו לאמו, אך מאביו ירש את מעמדו בחברה. בבית־הילדים היה מן הנעלבים ואינם עולבים, מסוגר בעצמו ומטרה לפגיעתם של הבריונים שבחבורה. כשבני גילו עסוקים במשחקיהם, היה הוא עומד בקרן־זווית, אגודלו בפיו, ידו השניה תומכת במרפקו, וצופה בהם מן הצד בעיניים עגומות. אף הוא היה מרושל בלבושו, מכנסיו שמוטים וצאוּיים, כנף חולצתו משורבבת לו מאחוריו, ולעולם, בין בגשמים בין בחמה, חוטמו זולג. לכל פגיעה קטנה היה פורץ בבכי ומבקש מקלט תחת סינר המטפלת. בחצר היה מוצא לו עיסוקים של יחידוּת.

אביו היה נחמתו היחידה של יוסי. משהיה רואה אותו עובר במחנה עם עגלת־החמור העמוסה אשפה או כדי חלב, היה רץ אל שער החצר הסגורה, קורא לו ומבקשו שיטלו עמו, וכשמירטל מסרב לו – הוא נשאר עומד שם ומלווה את העגלה במבט עשוק עד שנעלמת; השעה שניתן דרור לילדים ללכת אל הוריהם היתה לו שעת גאולה, הוא היה פורץ מן החצר כציפור מכלובה ורץ בכל־כוח לפגוש את אביו, ולא היה מראה מעורר רחמים יותר מאשר לראותו מחפשו ואינו מוצאו. בערב, לאחר ההשכבה, היו עוד שעה ארוכה נשמעות במחנה צעקות־בכיו של יוסי, אבא, אבא! הוא היה עומד במיטתו ומזעזע בידיו את מעקה הברזל שלה כאסיר המתאמץ לפרוץ את סוגר כלאו, עד שלסןף היה מתייאש ונרדם באפס־כוח.

מירטל היה נוהג בבנו כבאיש־כערכו. הוא דיבר עמו באותה רצינות עניינית, כבדברו עם האנשים בשעת חלוקת האספקה, אף באותה לשון בלולה ומגומגמת, לעתים אפשר היה לשומעם מתווכחים ביניהם על עניין כלשהו בלכתם במחנה, ומירטל מתעכב רגע, פורש ידיו, כשם שהוא עושה בויכוחו עם סדרן־העבודה ואומר: “אבל תבין יוסי שאינני יכול… מה אפשר לעשות… ככה זה… סוף־סוף גם אני רק בן־אדם… אינני יכול… תאמין לי…” ולעומת זאת יש שיוסי היה מנצח את אביו בדברים ואז אפשר היה לשמוע את מירטל אומר לו: “בסדר… אתה צדקת… חבל על הדיבורים שלך… צדקת… גמרנו”. ולא היה בנוהגו זה כדי להפחית אף בכלשהו מן ההערצה שרחש יוסי לאביו.

במשחקיו עם מירטל מצא יוסי פיצוי לכל העלבונות שהיו מנת חלקו בחברת הילדים. הוא ואביו היו מוצאים להם פינה מבודדת על אחד הדשאים הקטנים שבקצה המחנה ושם יכלו להשתעשע באין מפריע. מירטל היה כורע על ארבעותיו ויוסי רוכב על גבו כשהוא מנופף עליו במקל ומדרבנו באחוריו. או לעתים היו גחונים על הקרקע וחופרים בידיהם חריצים שהיו הופכים לאפיקי נחלים, לאגמים ולימים. אך שעתו הגדולה של יוסי היתה מגיעה כשהיה מירטל מוציא את החמור מדירו – אותו חמור שלא היה מרשה לאיש לגעת בו – מרכיבו עליו ויוצא עמו לסיבוב של בין־ערביים. יוסי היה יושב על גב החמור ומירטל אוחז באפסר ומהלך לפניו. באותה שעה היה יוסי לובש מלכות. הוא היה מצווה על אביו להוליכו בכל שבילי המחנה למען יראו כל הילדים בכבודו, וממרום שבתו היה צופה בגאווה על חבריו ורואה בקנאתם. כל הדרך, עד חזרתם אל הדיר, היה הבן שותק והיה האב שותק, והיתה זו מעין תהלוכת נצחון אילמת של מירטל ויוסי במחנה אויביהם. הנה הם עוברים בחוצות העיר הכבושה וכל תושביה משתחווים דום לפניהם.

לא הרחק מן הליפט של מירטל, בקרבת מוסך המכונות, מצוי היה שלד של ג’יפּ ישן, שקוע בחול עד חרטומו. היה זה שבר־כלי, חלוד וחרוך וממועך גפיים, בבחינת גרוטאה ותו־לא, אך דרך־נס נשאר בו ההגה שלם. על ג’יפ זה נטלו להם מירטל ויוסי חזקה ועשוהו רשות יחיד שלהם. בשבתות היו שניהם הולכים שמה, מקום ששקט שורר ואין ילדים מצויים בו, מתיישבים על המושב המוחלד ומפליגים למסעיהם.

“לאן נוסעים היום?” – היה יוסי שואל.

“לחיפה” – מציע מירטל.

“לא, אל אמא” – אומר יוסי.

“בסדר, סע כבר”. – אומר מירטל.

ויוסי נוטל את ההגה, מסובבו מצד אל צד, מפרטט בשפתיו, משמיע קול צפירה ויוצא למרחקים. משהוא מגיע לתעודתו, הוא עוצר ואומר, “שלום אמא, הגענו”.

“בסדר” – אומר מירטל – “עכשיו לחיפה”.

“טוב, עכשיו לחיפה” – עושה יוסי את רצונו.

ומשמגיעים לחיפה, מראה לו מירטל את כל המקומות היפים שכדאי לבקר בהם, הנמל, בית־חרושת שמן, בריכות הנפט, הר הכרמל, החורשות וכד'. ואף שיוסי יודע כבר בעל־פה את כל סיפוריו של מירטל על המקומות האלה, מקשיב הוא להם כאילו שמעם בפעם הראשונה, ולא זו בלבד אלא שמסייע לו בשאלות.

“זהו” – מסיים מירטל – “עכשיו חוזרים הביתה”.

אלא שהנסיעה חזרה, עגומה במקצת, לפי שתמיד קשה הפרידה מן המקומות המרוחקים.

הדבר היה בשבת אחת אחר־הצהריים, שעה שהמחנה כולו שרוי בתנומה. מירטל ויוסי חזרו זה־עתה ממסעיהם. מאחר שמירטל היה עיף מאד וחש בראשו, השאיר את בנו על הג’יפ והלך אל הליפט לשכב מעט. הוא השתרע על מיטתו בבגדיו ובנעליו ולאחר דקות מעטות נרדם. פתאום נתעורר מקול צעקות “אבא! אבא!”

מירטל קפץ מן המיטה, פרץ החוצה ובעמדו בפתח ראה את יוסי נגרר מן הג’יפ בידי איתן, ילד כבן שמונה, בנו של פרץ הרפתן.

“תפסיק שם!” – צעק בכל כוחו.

איתן הוסיף להחזיק ברגליו של יוסי ומירטל רץ אליו, תפסו בידו, וחיוור מכעס קרא בקול ניחר: “מה’תה עושה לו, תגיד מה’תה עושה לו”.

פניו של איתן הכחילו מן הכאב שחש בזרועו הצבותה בכף ידו הגדולה של מירטל.

“עזוב…” פלט בקוצר־נשימה.

“לא אעזוב” – המשיך מירטל ללחוץ בזרועו – תגיד מה רצית ממנו".

“עזוב אני אומר לך!” – צעק איתן.

“שתוק”! – לחש מירטל בחמת־רוח וזקר את אצבעו נוכח חוטמו של הילד. “שתוק אמרתי לך…” ופתאום חש שדמו עולה ומציף את גולגלתו עד כי חשכו עיניו. “אני אראה לך מה זה לסחוב אותו ברגליים” – פלט וסטר לו על לחיו, “אני אראה לך מה זה להוריד אותו מהג’יפ הזה” – וסטר לו בשנית, “אתה עוד תלמד…”

מעוצם המכה הצטנף הילד וביקש לגונן על גופו, אך מירטל לא שלט ברוחו, בתנופת זרוע אחת הטילו בכל־כוח על הארץ עד שהתגולל הלה בחול כעוף שחוט.

“בוא” – אחז בידו של יוסי, שישב על הארץ וייבב, המום ממראה עיניו, “בוא” – משכו אחריו, כנמלט ממקום של רצח, אל חדרו.

כשצנח על המיטה, לא חש כל חרטה בלבו. מתיקות של נקמה עמדה בחיכו. נקמה שמעולם לא ידע את טעמה.

כעבור רבע שעה, ואולי יותר, נשמעה דפיקה חזקה בדלת ועל הסף עמד פרץ כשהוא אוחז את בנו בידו.

“מה עשית לו?” – אמר בקול חנוק.

מירטל נשא מבטו אל הילד וראה את פניו הפצועות וחבורה גדולה במצחו. הוא בהה נכחו ולא ענה דבר.

“אני מרחם עליך” – אמר פרץ לאחר שתיקה ממושכת –“אחרת הייתי גומר אתך. אבל אתה לא תישאר יותר במקום הזה”. ויצא כשהוא חובט את הדלת מאחוריו.

בערב, לאחר ההשכבה, חזר מירטל אל הליפט, סגר את הדלת וצרר את חפציו המעטים בחבילה אחת וכרכה בשמיכה.

אחר הלך אל הדיר ושם תבן ושעורים באבוסו של החמור ומיצע לו את קרקעו בקש.

משם הלך אל מחסן־האספקה ותקע את המפתח עם הצרור בפי המנעול שבדלתו.

חזר אל חדרו והטיל עצמו בבגדיו על המזרן ונרדם.

למחרת, כשהיתה עוד סגרירוּת של טרם־בוקר, ואנשים לא קמו עוד לעבודתם, הלך מירטל אל בית הילדים, העיר את בנו, הלבישו, ואמר “בוא, נוסעים”.

“אל אמא?” – שאל יוסי.

“לא, לא אל אמא” – אמר מירטל ומשכו אחריו.

“לאן?” – שאל.

“לא חשוב. אתה כבר תראה”.

יוסי חש שדבר־מה בלתי־רגיל קרה, דבר מבהיל וצופן־רע, ובהיכנסם אל הליפט, כשראה את הצרור המוטל בפינה, פרץ בבכי והתיישב על הרצפה בפישוט רגליים.

מירטל לקח את הצרור בידו האחת ואת ידו השנייה הושיט ליוסי ואמר:

“די לבכות, מספיק בוא. נלך כבר”.

יוסי בכה ולא מש ממקומו.

“בוא” – משך אותו מירטל בידו

אך יוסי לא זז.

“בוא כבר. נוסעים. יהיה בסדר” – ניסה מירטל להרימו.

אך הוא כאילו דבוק היה אל הקרקע. מירטל לא הבין איך זה נעשה פתאום הילד כבד כל־כך, שאין בכוחו להרימו. הוא היה חוזר וצונח כל אימת שהיה מירטל מרפה מעט.

“אל תהיה ילד” – ניסה מירטל לשדלו – “צריך לנסוע וזהו”.

יוסי מירר בבכי.

מירטל לא ידע מה יעשה בו. הוא התיישב על המיטה חסר־ישע. צינת הבוקר העבירה צמרמורת בגופו. החוץ היה עכור, ודמום, וספוג טללים. ובכיו של הילד חלחל וחלחל, דומה שלעולם אין לו סוף.

---

ערב עצוב

מאת

אהרן מגד

מאחר שירד לראות את הנטיעות שבואדי, נתאחר היום סטולר כלשהו. קזוזות־עפר היו מתפוררות תחת כובד צעדיו, וצלו המתמשך, ארוך כל כך, עבר בין צללי העצים הנחים ביגיעה, גושים צפופים ורוטטים על פני האדמה. פרי השזיף היה מנצנץ בירקוּתו ובקשיות המוצקת של בוֹסרו. העלים נתרעננו במקצת אחר עלפון השרב, מרוח קלה שירדה מן ההר ופשטה ורעדה במישור. העיד על כך גם הקרקוש היבש שהיה עובר כגל על פני השורות, מתרחק וגז אי־שם בגבול המטע במקום שהוא גובל עם חומת הקימוֹש המצהיב. צריך יהיה להשקות מחר – אמר בלבו. תוך כך נפל מבטו על בהקות עגולות וכתומות של נגע שנימרו עליו של אחד האילנות ויש בהן כדי לעורר דאגה בלב. בין כה ובין כה כבר נשתרע צלו של ההר על כל יתר הצללים שנתמזגו עמו, וירדה אותה עגמומית טובה של בין־ערביים שמשווה את הכל, שמשלטת גוון אחד, ירקוּת כהה אחת, הלך־רוח אחד, על מטעים, שדות, שלף, בור, מעניות ובתים זערורים הצומחים על הגבעה. מישהו השאיר טוריה פגומה במקום שהפסיק את ניכושו, מתוך שנחפז לסיים, וסטולר גררה עתה אל הברז שבקצה השורה, שדבורה אחת היתה חגה ומזמזמת סביב נטפיו הנושרים ומתזזת על פני השלולית העכורה שמתחתיו, עושה אסרו־חג לעצמה. אם יהיו ידים מחר, משמע שאפשר יהיה אף להקים את הסוכה, אף לחפור את התעלה שגמירתה מתעכבת זה כמה וכמה. אלא שספק הוא. הוא יצא ממחוז המטע ליד חפיף של אבנים המגדיר רשותו של שדה התירס, וכאן היו טורים טורים קמלים עבשים־כמעט, שלא זכו לאביב ולנעורים, טורים אבלים שנהי הרוח מפרט בהם קינה. סטולר נכפף לתלוש אחד, וציצית שרשיו היתה חררה ועפרוריות צמותות בה. ללא־תקנה. גוויעה שנחרצה כבר. מה טעם שלא הופכים את השדה, אלא מותירים גבעולים דכויים אלה לדאבת־עין? שמט ועבר, וחזר אל המשעול שנתלכסן על אבנים במעלה הגבעה. עבר נחום בדרכו למטה אל הבאר ואמר לו: תוכל להשקות מחר מחמש, אבל רק עד הצהריים. ולא נתעכב אפילו לרגע. סטולר רצה לקרוא אחריו משהו אך מיד נתחרט. עד הצהריים? והרי הבטיחו כל היום. עד הצהריים. וכבר הם משתמטים משיחה? היה עייף בכל אבריו, בידיו השמוטות, בעיניו, ברגלים הללו הרגילות ברגבים ובשביל הזה ירוד ועלה ארבע פעמים ביום, זה עשרים ושתים שנה. זמן ארוך. כמעט כימי הרפת הישנה הזאת שהפרות מרמסות עתה את חצרה ושגֶנִיָה היתה מיילדת אותן, כל אחת מהן. הרפת הזאת שקירותיה הצהובים הם מצבות של חסד נעורים, שירי־נוער, רעב־יחפים, והריח הטוב של הלחם, ואח“כ נאצר בהם אותו לילה של תרפ”ט עם החציר ששימש למצע לנדודי שינה ולצפייה להדי יריות מרחוק, מצד ההר, ואח"כ, כשנצלקו הכתלים מן הפגזים, פצעים לא גלודים עד היום –

הוא תמה על עצמו באומרו שכל זה כבר לא יהיה שלו, כאילו אפשר שהאדמה שבני־אדם מתהלכים עליה לא תהיה שלהם. מה פירושו של דבר – להתחיל מחדש? צר היה לו ביותר על בנו, על יורם.

אותו הרגל מגונה של השארת שקים ישנים ברשות הרבים, שנשחתים ממידרס עגלות ובהמות, לא כל שכן בימים אלה. לקט שלושה מעל דרכו, קיפלם והניחם תחת האגוז הענף, אחר־כך ראה את מאֵשה שהיא אצה לביתה ופתאום חוזרת בה כאילו שכחה־מה ופונה לעבר השדרה ועוקפתה, ונזכר שצריך הוא לומר לה שדרושות למטע שתי בחורות למחר ותהיינה אפילו מן החדשות. עב של אבק ניתמר ליד הלולים בעקביה של עגלה מדרדרת שיוסי נוהג בה, והפוחח הזה עוד ירסק את עצמותיו בשל יצר הראוותנות שבו. מי זה מוסר לידיו את הפרידות? מרחוק ראה את יונה, בתו של נחום בת השש, ואת שרה’לה, מכרכרות על הדרך. אבא שלך כבר הלך לבאר, אמר ליונה. למה אמר? הסתכל לצדדים, כאילו נתפס בקלקלה, והמשיך בדרך הרחבה, הגדולה, בצעד רצוף.

מן הראוי היה לסור לחדר־האוכל ולחטוף פת בריבה, אך אפשר שיוחנן שם עכשיו, שחזר כבר מן העיר. ובכן נבוא כבר לארוחת הערב יחד עם גניה. מופלאה היא הרגשת בטחון זו, שיש בשניים, כאילו מגוננים זה על זה. נתקל פתאום בבניין הוותיקים החדש. כבר הציבו את החלונות. עבר על מכשולי מרישים וברזלים ולבנים, ובלש שוב את כל מבוייו של פנים הבית שגבובים בחומרים, ונתפעל בפעם המאה מצפוני היתרונות של חדר־וחצי. אלא שמוטב אילו היו עושים ארונות בקיר כמו במקומות אחרים. ואף־על־פי־כן, אותה עלייה שיש לך מעל לחדרי־השירות יש לה שימושים אין מספר.

ראית אולי את חגי שלי? שאלה אותו בתיה. – לא, לא ראיתי, נמלט מפניך הגיבור, מה? – כל היום אני רודפת אחריו, כבר אין לי כוח ממנו. והוסיפה לשון של חשאין: שמעת כבר על אליהו ומאשה?…

כבר היו אפלוליות מגפפות את ענפי העצים המסוככים על החצר כשנכנס למרפסת ודחדח ברגליו. סטולר? קראה גניה מתוך החדר. – כן, תיכף אכנס, גניה. – מדוע כל־כך מאוחר? – התעכבתי, ענה מן המרפסת ונשתהה שם ולא ידע למה, ותר בעיניו לאחיזה כלשהי במדשאה הקטנה שליד הבית, ובדלתות השכנים, ולא מצא, עד שהלך לפתוח את ברז הממטרה וזו פתחה בזמזום ריסוסים ובמחול סילוני עצוב, כמו החיים הארוכים הנמשכים לבלי־סוף, לבלי־סוף. ומה יש עוד לעשות? אין. כדאי היה לגזום את הדשא.

פתח את הדלת ומצא את יורם כשהיא מסיע את צעצוע־הג’יפ על גבי הרצפה, משים עצמו כלא רואה את הנכנס ומשתקע ביתר חשיבות בעיסוקו. לאן היום, יורם? – שאל. לירושלים – ענה מבלי לשאת עין. אחר־כך שיקע עצמו סטולר על המיטה והחל בחליצת נעליו, בפרימה סבלנית וכבדה, שכן מחר אפשר להשקות רק עד הצהריים, עד הצהריים, ושתק שעה ארוכה ונבוכה, וגניה מסדירה דברים כלשהם בארון ויורם מפרטט שפתיו בטרטורים.

– כך… – נמלטה אנחה מחזהו של סטולר משסיים לחלוץ את נעליו.

גניה לא הפנתה ראשה אליו.

– אמרתי לך, יורם, שלא תזחל אל מתחת למיטה, שמעת? – הרימה קולה גניה. אלא שזה נתעקש להיחבא באפלולית הסתרים, המחופה בפרגוד הכיסוי, ששם כאילו מצוברים וגנוזים כל הסודות של אבא־אמא, וקפץ עליו שוב רוגזה של גניה שמשכתהו ברגליו וגרור וצעוק – שמעת מה שאמרתי לך או לא? שמעת או לא? עד שפרץ בבכי. – הניחי לו, גניה, הניחי לו, – אמר סטולר ונשתתק שוב, וגניה החזירה פנים ועורף וחזרה לעיסוקה. ואי אתה יודע מה יש לה להוציא זמן רב כל כך על סידור הארון, ורק יורם רבץ באמצע החדר ובכה ובכה, אולי על שום שאין אבא ואמא מכהים בו. נלך להשכיב, – אמר סטולר וקם, ועתה חש אמנם כמה עייף הוא, שניכוש עשבים שוטים מכפיף מאד את הגב, מכפיף מאד את הגב, וחש שהוא אוהב מאד את גניה על כי לא ענתה לו דבר והחרישה.

מן הרכס שבמזרח עלה ירח. נצטבעו גגות הבתים בדם וגם אמירי הברושים. ולרגע נתרחק הכל מרחק של זמן אבוד ונעשה זר ומוזר ביפעה של כליון. על הידים! – קרא יורם וגיפף את שוקיו של אבא. – מה יש לך היום? נזפה בו גניה, קשה לך ללכת ברגל? אבא עייף. אך סטולאר הרימו ונשאו אל כתפיו ושם ישב רכוב ובטוח ונישא מאד. נישא על הכל וגאה. – הוא עצבני מאד היום – אמרה גניה. – שוב התקוטט עם גבי? – אינני יודעת. – ובארוחת הצהריים אכל? – אינני יודעת. – לא שאלת? – אינני יודעת אמרתי לך, אם כן הנח לי, מה אתה שואל. – אבל לשאול עוד אפשר. – מה לשאול, אבא? שאל יורם ומרט בשער ראשו של סטולאר. – לא כלום, יורם. – אבל מה לשאול – הפציר יורם ומשך ביתר חזקה בקווצה של שיער. – עזוב, יורם, שכחתי כבר. – לא נכון – פסק יורם. – אל תגיד לא נכון – הפגיעה בו גניה.

הקבילם האור הצחוח וצהלת הילדים והריח המחַטֶה של קרבול ושל שעווניות ושל כלי לבן מכובסים ויורם קפץ מיד אל גבי והכה בו בגבו, וזה פרץ בבכי, אלא שאמו של גבי לא נזפה ביורם זאת הפעם, והוא תמה מאד על כך, ורק משכה את בנה ונזפה בו ליד ברז המקלחת, וגניה נטלה את בנה שלה אל הפינה ולחשה לו דברי כיבושין.

ואחר־כך היתה האפלולית של חדר המיטות, ושקט לבן של המצעים והמלמול הפיוטי של התינוקות שכבר נותרו לבדם. – תשארו פה עוד קצת – התחנן יורם כשהוא מכורבל על המיטה ואגודלו בפיו. – לא, לא, יורם – אמרה גניה בלחש – צריך לישון. – אבל רק היום, רק היום – הפציר יורם – רק עוד קצת. – נישאר עוד קצת – אמר סטולאר לגניה. ועמדו שניהם רכונים על מעקה המיטה וגניה שרה חרש, נומה בני נום / נרדם על העץ כבר זמיר / נומה בני נום / הכבשים ישנות כבר בדיר / נומה בני נום / אבא חזר מן הניר / נומה בני נום / אמא תשיר לך שיר / נומה בני נום / הכבשים ישנות –

הכבשים הללו שלנו שעכשיו עונת גיזתן. הכבשים הלבנות שמנמרות את שדות השלף שלנו ביקוד צהרי קיץ ומתנהלות בו לאיטן בדמדומים, ואחר־כך מאבכות את החצר בטלפיהן והילדים מתגודדים סביבן, הכבשים שלנו שמנמנמות בין הגדרות בלילה, כבושות זו אל זו באחווה חרישית ורק פעית־מה אי־שם אי־שם מפסקת מדי פעם דממתן, הכבשים שלנו ישנות כבר בדיר. נומה בני נום. וסטולאר הרהר בכך כי מן הראוי להתקין לו איזה סוס גדול מעץ, ליורם, ואם תהיה לו שבת באחד השבועות הקרובים יגש אל הנגריה ויעשה זאת בשעות מספר, אלא שעתה עייף הוא מניכוש עשבים שוטים ומחר משקים רק עד הצהריים, רק עד הצהריים, והחלקה שליד הואדי עוד דורשת חריש ופתיחת תלמים וגיזום ואותו עץ שבהקות כתומות על עליו, כנראה שנגוע הוא ויש לרסס, אבל מתי?

ומשום־מה נשתהו עוד גניה וסטולאר. גחונים על מיטתו של יורם שעה ארוכה לאחר שנרדם, ועתה היה הילד נושם בשקט, נשימות קצובות ושקטות, לגמרי ללא עצבנות, לגמרי ללא עצבנות.

---

עסקיו הרעים של פיינברג

מאת

אהרן מגד

אליהו פיינברג היה שוכב על הספה בבגדיו ובגרביו, כשגליון של עתון מכסה את פניו. שניים־שלושה זבובים שהיו מנתרים על גופו, פעם פה ופעם שם, הטרידוהו בשנתו. עקיצתם חדה היתה, מרגיזה, ומפעם לפעם אנוס היה לחכך כפות רגליו זו בזו או להתגרד בשכמו. אחת או שתיים גם הכה על עורפו, מכה מצלצלת – והחטיא. נוסף על כן – חם היה בחדר ומחניק. שמש דרומית הטילה חמה על רצפתו ורוח לא היתה להפיג, והזיעה היתה מבעבעת בפניו וזוחלת על עורפו, ובחריץ השדרה, ומלחלחת בין מפשעותיו, דומה לו הוא טובל ושרוי בה. אכן, אך לרגעים נתנמנם וגם זו תנומה מעורבבת בחלומות. ספק חלומות ספק מראות טרופים אלו באלו. סופו שנתייאש מכל הנסיונות, שהוא יודע שבבית זה לעולם אינו יכול לנוח מעט, אפילו בשבת אחר־הצהריים, וגמר שיותר לא יישן. אלא שנתעצל לפקוח את עיניו והתקין שוב את גליון העתון, שיהיה מכסה את פניו ואת עורפו בדוחק, וחבק ידיים, וכופף מעט את ברכיו וניסה לשוות לעיניו מה חלם. חלום רע. אלא שהמטושטש היה מרובה על הנהיר, ואף זה שומט ואוזל. משרדים… מישהו סילקו מעל פניו… עלב בו והוא לא החזיר… וירד נזוף במדרגות… מי היה זה שעלב בו כך? ברמן? לא. לא הוא. פרצוף שאינו זוכרו. על כל פנים חש כאילו הוא חב חוב כבד שעליו לפרעו, חב בכבודו שנתבזה, ושוב – אותה הרגשה כאילו פח טמנו לו והוא נלכד, נכפת בחבלים שאינו יכול לנערם מעליו… והרי זה “אותו דבר” לעזאזל, שאינו מרפה גם לרגע־קט, גם לתנומת צהריים בשבת. אותו מעשה־כשל. לא לבלוע ולא להקיא. ולא הבין כיצד קרה לו “אותו דבר” וטרף את כל חשבונותיו בבת־אחת. והרי תמיד יודע היה לחשב כל צעד וצעד שלו, כל דיבור היוצא מפיו שיהא זהיר, כל תנועה שתהא בדוקה ושקולה, לא להפריז ולא למעט, וראה עצמו כאמן של יחסים עם הבריות, והרי בזכות כך השיג מה שהשיג, ויותר מכן עוד צפוי לפניו… ואפילו חיזורים אלה אחר רחל סופם שהיו נושאים פרי… אכן, פרי באושים, אמר.

הוא פקח עין אחת והציץ בשעונו. שלוש. והרי כבר איחר ממילא. אולם הבטיח לבוא והוא יקיים את הבטחתו. בימים אחרים היה נהנה מכך שהוא מאחר מעט, כדי מחצית השעה ולא יותר, ומניח לה להמתין לו. עכשיו לא נהנה. ברצון היה מוותר על הביקור הזה, שהוא יודע כבר מה הוא צופן לו. אלא שהבטיח, על כן יקיים. אדם אחר אולי היה משתמט, אך לא הוא.

שמט רגליו לארץ ונתיישב, ומחה את הזיעה במטפחתו מעל פניו, מעל עורפו, מבית־חזהו, עד שנסתפגה כולה. אביו היה ישוב ליד השולחן, ראשו שמוט על ספר, שקוע בתרדמה. הלה, חשב, שום דבר לא עשוי להפריעו. לא הזבובים ולא החום. ולא חלומות רעים. שינה שבֵעה הוא ישן, כמו שהיה הוא עצמו ישן אך לפני ימים מספר. כמו שיכול היה לישון היום, אלמלא אותו עסק־ביש. עצם בגרונו, לא לבלוע ולא להקיא.

אלמלא היתה בתו של ברמן לא היה מוציא עליה הרהור אחד של דאגה. זונחה שתעשה כחפצה וחסל. סוף־סוף אשמת שניים יש בדבר. אלא שברמן הוא אביה וזה העוקץ.

מן המטבח עלה צלצול כלים, משמע שאמו שם.

הוא קם ופנה אל המקלחת. נכנס והטיל מים להנאתו, ואחר פשט את חולצתו כדי להתרחץ, זרקה לארץ, שהיתה ספוגה בזיעה כולה וצווארונה מזוהם, ופנה אל הכיור. עם כך שאב מעט נחמה מבבואתו שבמראה. כל זמן שפניו וגופו שומרים על חזות רעננה זו, אמר, אין סיבה להתיאש, שחלק רב יש להם בכיבושיו. ידע שבוהק זה של קלסתר פניו החלקים, התפוחים קמעה, בעלי הסנטר העגול והלחיים המלאות, וכן צחוּת זו של עורו ורכוּת זו של בשרו שהוא שמן בארכובות ובבתי־השחי ומן החזה ולמטה – אינם כליל מעלותיו של גבר, ויש בחורים נאים ומוצקים ממנו. אך ידע גם־כן ששיפעת־בשר שלו שופעת בטחון, עליונות, ופטרונות, אבהית כמעט. באלה, וכן בנועם ההליכות, אין לו מתחרה בין בני גילו, בגרות מלאה זו שבו – היא היודעת לכבוש לב גברים ונשים כאחת. לא, חזותו לא בגדה בו. חיוך נשתפך על פניו כשנזכר בליל אמש, במסיבה בביתה של גאולה. הכל היו סבורים ששתה יתר על המידה והם מהתלים בו, אך לאמיתו של דבר – שתה בדיוק במידה והיה מהתל בהם. ויצא זוכה. זכר איך כרע על ברכיו לפני כורסתה של גאולה והיה מלטף את ידה ומגפף אותה ונושק לה, והכל היו משתעשעים ממראה זה, וצוחקים ומלהגים על מעשי שטות שלו. בחור מיושב ושקול זה נשתטה, אמרו, וכאשר היו מסובבים בטאנגו, היו מצודדים עין אליו ומעירים הערות של צחוק איש לרעותו. חביב היה עליהם באותה שעה, כשם שחביבים אנשים מיושבים ומכובדים כשהם פורקים מרות כבודם מעל עצמם. ידע שהיה חביב. אלא שאחר־כך נתפזרו כולם, לבד פייטל, שמזמוטים אלה לא מצאו־חן בעיניו והיה מסתובב בחדר חמוץ־פנים, כעשוק, כמרומה, ככלב שגדרו בפניו את נתחו. והוא עצמו הניח ראשו על ברכיה של גאולה ושם עצמו ישן והיתה היא מלטפת את שערו. “בוא, פייטל, שב פה” – המהם בעינים עצומות כהלום יין. והיה זה טכסיס נאה מאד, שכן הלה נתכעס מכך יותר וחייב היה לעשות מעשה. “אני הולך” – אמר פייטל. כסבור היה שתמחה בידו. אלא שהיא לא מיחתה ואמרה במנוחה “נתראה מחר, פייטל”, ואז הסתלק. אחר־כך נשאר עמה עד שלוש לפנות־בוקר. מעתה אמור, מה היה טוב באותה מסיבה – שרחל לא היתה שם.

משנזכר שוב ברחל – פתח את הברז ושטף עצמו במים. רכון בתוך הכיור רחץ את פניו, את עורפו, את צוארו, את חזהו, עד לבטנו. ותוך כדי כך נתעודד כולו, משנזכר ששלושים לירות יש בהם כדי לחסל כל אותן ענין. קילוח המים ומחשבה זו העבירו עליצות בבשרו, וכשסיפג את גופו במגבת – סרה כל דאגה מלבו. שלושים לירות ענין של מה־בכך אמר בהביטו שוב במראה, והוא ישיגם על נקלה. אותו זקן שלו רובץ על דינריו ואינו יודע מה יעשה בהם, ורשאי הוא ליטול ממנו סכום מצער זה באמתלה כלשהי. אבהותו לא עלתה לו פרוטה זה כמה שנים.

מעתה שוב היה רענן. הוא עצמו. כבר נתמלא מרץ ונזדרז בתנועותיו, כתמיד. כל אותו סיוט, שהוא ספק ממשות ספק חלום־רע – נמחה כליל. ידע שעכשיו יהיה דואג לשלושים הלירות ולא לאותו ענין, ואך ליבוטי ילדות, שאינם הולמים אדם כמותו, היו אלה ההרהורים שסיבך עצמו בהם כבקורי עכביש. סבור היית שאתה לכוּד בנסיבות של כוח חיצוני ולאמיתו היית לכוד על־ידי עצמך. הפתרון פשוט הרבה משחשבת.

חזר ונכנס לחדר הגדול והוציא מן הארון חולצה לבנה ולבשה, ותחב שוליה למכנסיו ורכסם. אחר בחר לו עניבה ירוקה וענדה לפני המראה. רגע נעצרה ידו בכריכת הלולאה, וזאת משנזכר כי הבטיח לגאולה לפוגשה בשבע וחצי ליד “אסתר”, וחשש שמא יאחר אם תעכבנו רחל אצלה, אך מיד מצא מה יאמר לה ושוב נחה דעתו. העניבה הלמה יפה הן את החולצה והן את המכנסיים. עתה לבש את המקטורן וראה שהוא מתקמר על בטנו, שהיא מכריסה קמעה. הוא רכסו בכפתור אחד בלבד, בכפתור השני, ומשך בשוליו כלפי מטה. מקטורן רכוס בכפתור אחד משווה לו תמיד צורה של בטחה יתירה. אף הפעם הפיק רצון מעצמו. אפילו הוא סמוך על שולחן אביו – יש לו צורה של בעל־נכסים – חייך בינו לבינו, וסגר את הארון.

עתה נזדרז מעט, כי ראה שיאחר יתר על המידה ויצטרך לבקש לה, לרחל, אמתלאות מאמתלאות שונות לתרץ את איחורו – והוא לא אהב לשקר, כי כל דבר־שקר שהיה מוציא מפיו, אם גם לא נתפס בו מעולם, גרם לו להרגשה של אי־נעימות, ובהזדרז לקט מעל השולחן מה שהוציא קודם מכיסיו. את הארנק ואת המפתחות תחב לכיס הימני של מכנסיו, את הסיגריות ואת המצית לכיס השמאלי, את המסרק הקטן לכיס האחורי וכמה ניירות עמד להכניס לכיסי המקטורן, אלא שנתעכב עוד רגע ופתחם תחילה לראות אם עודו זקוק להם. היו שם כמה קבלות, כרטיסים ישנים, מכתבים בכתב־מכונה, הודעות – את כל אלה מיעך והשליך החוצה מבעד לחלון. אחר נתקל שוב בפתק של רחל, שהשאירה בחדרו לפני ימים מספר, משלא מצאה אותו בבית, אותו פתק בלתי־צפוי שגרם לו לכל אותה עגמת־נפש והתרגזות ומהומה, ועכר פתאום את שלוותו, דווקא בימים שהיו מכותרים בהצלחות רבות. “אלי אהוב” – היה כתוב בו – “אשר חששתי בא. זהו זה. כבר אין ספק בדבר, לפי כל הסימנים. אני מודאגת נורא. ואולי לא. בעצמי אינני יודעת. בוא מיד, אחכה לך כל הערב. ואל תצטער. האוהבת אותך נורא רוחיק הקטנה שלך”.

אז, כשקרא לראשונה את הכתוב, לא הבין תחילה, או נכון יותר לא האמין, ואחר הציף הדם את ראשו עד שבערו רקותיו, כי מצא עצמו פתאום במלכודת, ואין מוצא. ואחר תקפו רוגז נורא, כאילו הערימו עליו, רימוהו, עשו קנוניה נגדו. חמת רצח היתה זו. ועוד יותר הרגיזתו נעימה זו של המכתב, השלווה הזו שכאילו היתה מוצנעת בה שמחה מסותרת. ומלות החיבה הללו שכבר מרתקות אותו אליה, ועושות אותו קנינה, לצמיתות. אותו גילוי־לב אינטימי כאילו הם איש־ואשה זה משנים. ואותו “אל תצטער”, ו“האוהבת אותך נורא”, והחתימה “רוחיק הקטנה שלך” – דווקא בשעה זו. הדברים הבעירו את חמתו, כל ישותו נתקוממה. זו הפעם הראשונה, כמדומה, שכך נטרפו כל חשבונותיו, אלא שהיה אין־אונים אפילו לשפוך עליה את רוגזו ואנוס היה שוב ללבוש אותו מעטה של אדיבות. כתמיד, לכבוש עצמו במאמץ רב, רב משתמיד, ושוב לפטור משפטים של חיבה ושל דאגה אבהית ושל בטחון, ולשמור על קור־רוח. כל־כך כדי שלא להקדיח את התבשיל אותו עמל להכין זה חדשים. שכן, רחל היא בתו של אביה.

עכשיו כבר היתה דעתו מפוייסת במקצת. אף כי ידע שעדיין נכונים לו הרבה רגעים של אי־נעימות, הנה המחשבה על שלושים הלירות נטלה עוקצם של דברים. את שלושים הלירות ישיג בנקל. הוא קרע את הפתק וזרקו מבעד לחלון.

עוד רגע־קט מישש במכנסיו מתוך הרגל ומתוך פיזור־הדעת והיה נכון לצאת. אחר נכנס למטבח ואמר אל אמו:

“אם ישאלו עלי – אחזור בתשע־וחצי – עשר”.

“ושוב לא תאכל ארוחת ערב?”

“אוכל בחוץ.” ויצא.

אך משסגר אחריו את הדלת – חלפה מחשבה במוחו. הוא פתחה שוב, חזר ונכנס אל המטבח ואמר: “אולי יש לך חמש לירות במקרה?”

האם פנתה אל החדר וחזרה והושיטה לו שטר של חמש לירות.

“ואל תתאחר יותר מדי” – אמרה.

“אשתדל” – אמר בתחבו את השטר לכיסו. זקנה זו, כל אימת שהיא מלווה לו פרוטה כבר הוא נעשה ילד בעיניה.

עוד עשרים וחמש – אמר ברדתו במדרגות הבית. איך ידע שהמחיר הוא שלושים לירות? אכן, גם זו היתה תחבולה נאה. הוא צחק בקול משנזכר באותה בדיחה. במשרד השכיל להסב את השיחה לעסקי־נשים, ומניבול פה לניבול־פה סיפר מר אברך הלצה יפה: אשה אחת הרתה ולא ידעה ממי הרתה. הלכה אל הרופא ואמרה לו… בדיחה שפלה, – צחק – אבל מפולפלת. ואחר כך העיר הוא כבדרך־אגב: אבל הרי זה יקר מאד בימינו! ואברך ביטלו: יש כאלה שבשלושים לירה בלבד עושים לך את המלאכה כולה – קצבים! די בזול, די בזול – נתבדח, וכבר היה מבוקשו בידו.

אליהו פיינברג לא אהב את ביתו, ואף עתה שמח משיצא מפתחו. באביו ובאמו התבייש. אביו – שהוא ברייה מאוסה אם לומר את האמת כולה. אפילו כלפי בנו – הריהו נוהג בצביעות. מעלים ממנו עסקיו ומשקר באשר לכספיו, רוטן על חסרון כיס ואוצר שמור לו במקום כלשהו. מכוער בצורתו, בעיקום־פנים שלו, בהליכותיו הגלותיות. קטן קומה וקטן מוחין. אמו – אמת שהיתה נאה וגאה לפנים, ונוי זה וגאווה זו הרי ממנה ירש, כשם שממנה ירש גם את עבי־גופו, אלא שבמרוצת הזמן נתרפטה, איבדה תואר והדר ונתנמכה רוחה בין כלי המטבח. ביותר שנואה עליו דאגה נפרזת זו שהיא אופפתו בה. אותה טירחה יתירה בעניני מלבושים ומאכלות, שהיא למעמסה, המידבקת לנפש כזיעה לגוף. מתבייש היה להביא חבר אל ביתו ואם היה מביא – הרי בחשאי, ובשעות שאביו ואמו אינם. למען האמת, עתים דומה לו שכל היגיעה שהוא מתייגע כל־כך לזכות בהצלחה – אינה אלא כדי שיוכל להיפטר מבית זה.

עתה היה מהלך ברחוב, וכאילו נתיישרה קומתו. הלך בראש נטוי וידיו נתונות בכיסי מקטרנו. הילוך גאה, אך לא יהיר. צעד מדוד ולא פזיז. משהגיע לקרן הרחוב, החליט שלא לקצר את דרכו אלא להאריכה ולהקיף כמה רחובות. צריך הוא שהות, אמר, כדי לערוך את שיחתו עם רחל. כן, הוא יאמר לה שענין זה פשוט הוא, ורגיל, דרך־העולם כמעט ואין אשה שלא מתנסה בו פעם אחת לפחות… ומשהשמיע משפט זה לעצמו, ראה פתאום שאכן אמת הוא. אמת לאמיתה. ישר אתה יותר משהנך סבור – חייך בפנימו – ביקשת לומר דבר של ערמה והנה – אמת. כי אין לך בימינו בחורה שאינה עוברת נסיון זה על גופה, לפי שכך הם החיים המודרניים, ומה החשש? ומשהעלה בדעתו מה שתשיב לו, דברים שכבר רמזה עליהם קודם לכן – נתמלא שוב חימה. פינוק, פינוק ותו לא, אמר, וראוייה היא שיחבוט בה. חייו שהיה חובט בה אלמלא ברמן אביה.

מחמת הרוגז הרחיב צעדיו והלך בפנים קשויות ובשפתיים מהודקות, כנחוש לקרב, אלא שאחר כברת דרך קטנה נזכר שוב שיהיה עליו לנקוט לשון רכה ויד רכה, וצנן את צעדו. לאן הוא חש? לקבל את דינו? הוא נתעכב ליד חלון ראווה ונסתכל בחליפות של גברים, מכנסי צמר בעשרים ואחת, מעיל קצר בעשרים ותשע, עניבות בשתים תשעים, חליפה בששים ושבע, גברדין בשלושים… מקטורן של גברדין יעלה לו הענין, חייך, מקטורן של גברדין. לבוש נאה. ומיד נזכר בגאולה. עם כך מצא כמה זרעוני חמניות בתחתית הכיס, נטלם אל פיו ופיצחם אחד־אחד. עקר רגליו מאצל החלון והלך לו לאיטו, כאילו הוא בן־חורין. ראוי לו שיהא בן־חורין. עברה על פניו נערה ונעצר רגע להסתכל אחריה. ירכיים נאות, אמר בטביעת עין, כשהוא פולט קליפת גרעין, חתיכה ראויה להתכבד. שוב נזכר בגאולה וראה שהוא קרוב לביתה. שמא יסור אליה לשאול לשלומה? מעשה נאה יהיה זה אם תודיע לו מעין הודעה של רחל – צחק בלבו והרהר שוב בקורות הלילה.

משנתקרב לביתה של רחל נזכר שעדיין לא החליט מה יאמר לה, אך כבר הניח את הדבר לחכמתו שתשים בפיו את המלים הנאותות בשעתן. נצנצה בו מחשבה שמן הראוי היה להביא לרחל חפיסת שוקולדה או משהו בדומה לזה. אלא ששום סוכה לא היתה בסמוך, מה גם ששבת היום.

אליהו פיינברג עלה במעלות הבית, ולפני הפתח – נשתהה, להשקיט את נשימתו הכבדה. נסתכל בפעמון ואחר הניח סנטרו על חזהו ומשמש בכיסי מקטרנו. אחר הוציא את חפיסת הסיגריות והצית לעצמו אחת. ניסה שוב לתכן במוחו מה יאמר לה ואיך ולא עלה בידו. עדיין היה מהסס מלצלצל.

אך לבהלתו – נפתחה לפתע הדלת לפניו, ורחל עמדה בה.

“שלום!” – אמר כשהוא מסמיק כולו והשמיט את הסיגריה לארץ – “איך ידעת לפתוח?”

“ראיתי אותך דרך החלון” – חייכה חיוך דק ונוגה – “אני מחכה לך כבר משתים וחצי”.

“משלוש” – תיקן בחיוך. – “סלחי לי שאיחרתי”.

“העיקר שבאת” – סלחה לו זה־כבר. לא אהב את הדוק הזה שבעיניה, שכולו חמימות והתמכרות, ושעתה, כמדומה לו – נלוותה לו עוד נימת רוך של אשה בהריונה, רוך זה המבקש להאציל עצמו גם על האב־שלעתיד, רוך רווי, מלא תודה למי שהעניק לה אושר.

“מה שלומך?” – לחש לה על אזנה בלטפו את שערה.

“בסדר גמור” – אמרה בקול רפה ונשאה אליו מבט מלא הודיה על שאלתו. עתה כבר חשה רווחה בלבה, לפי שידעה שהוא שותף לה לכל, אם לדאגה ואם לשמחה. לא ידעה עדיין אם דאגה היא או שמחה.

“בסדר גמור?” – בחנה בחיוך צונן. עדיין פתח תקוה היה כאן שדבר לא אירע.

“ככה…” – נרתעה מעט ממבטו. – “דאגת?”

“אני?” – משך בכתפיו בביטול. המתין רגע ואמר – “ניכנס, מה?”

נכנסה עצבות בלבבה. מעין משב־רוח קר עבר בו. היתה זרות בנעימת קולו.

הלכה לפניו, ומשעברו על פני חדר ההורים, ראה אליהו מבעד לפתח את אמה של רחל, קד קידה קלה ואמר במאור פנים: “שלום גברת ברמן”, אך גברת ברמן לא יצאה לקראתו אלא נענעה נענוע קל בראשה והמשיכה בקריאת העתון, ודבר זה הכניס בהלה בלבו. בת־תפנוקים זו וודאי גילתה כבר הכל לאמה – אמר לעצמו, והיה לו כבר במה לפתוח עמה.

“סיפרת לאמא?” – אמר בקוצר־רוח בהיכנסם לחדרה.

“לא…” – נתייראה מפניו – “למה אתה שואל?”

“היה לי רושם שהיא כועסת משום־מה” – אמר.

“לא, סתם יש לה מצב־רוח היום” – אמרה רחלה ועיניה התחננו שיהיה טוב אליה. אלא שתחנונים אלה היה מתעב ביותר.

“מה שלום אבא?” – שאל.

“טוב” – תמהה עליו.

“לא כועס עלי?”

“למה?” – נבהלה ממנו שוב.

“צריך הייתי להיכנס אליו אתמול. איחרתי, וכשבאתי, כבר לא היה במשרד. בעצם, אני צריך לבקש את סליחתו”.

“שטויות, הוא וודאי לא זוכר כלל את זה” – אמרה.

שניהם שתקו רגע ממושך והוא ידע שהיא מצפה שיפתח באותו ענין.

“עייף נורא” – פיהק – “לא ישנתי כמעט כל הלילה”.

“היית במסיבה?” – שאלה בקול רוטט.

“כן” – פיהק שוב – “עד שלוש כמעט”.

“היה יפה?”

“בזבוז זמן”. – אמר – “מה את עשית?”

“כלום, בתשע הייתי כבר במיטה. השתדלתי לקרוא ולא יכולתי”.

“למה?” – שאל.

“ככה… חשבתי כל הזמן…” וכבר חלחלו דמעות בקולה.

פיינברג שם עצמו כאינו חש בדבר. הוא נטל ספר מעל שולחנה, נתן עינו בשמו – “דזירה” – פתחו באמצע ושאל:

“מעניין?”

“ככה…” – אמרה, ושוב ציפתה לו.

“בזמן האחרון לא מספיק לקרוא כלום” – אמר ונתיישב על הכסא.

“מה יהיה, אליק?” – נשאה אליו עינים מבקשות רחמים ונתיישבה על הספה.

עתה נסתכל בגופה וביקש לראות בו סימנים של שינוי. לרגע נדמה לו שמתניה נתעגלו מעט, ששדיה תפחו יותר, ושעל פניה נסוכה איזו ליאות. אחר אמר בלבו שרק מדמיונו הוא חוזה כך, כי בין כה וכה עבר אך זמן קצר מאד. אף כי ענין שלושים הלירות הביא לו רווחה כלשהי לפני שעה, חש עתה מועקה של טרדות ואי־נעימויות לאין־ספור משחשב על פרטי המעשה שגמר בלבו לעשות. הביקור אצל רופא בחשאין… השיחה שתאלצו לגלות דברים שבצינעה… ריח הסמים והרפואות… הצפייה… חובת ביקור־חולים בביתה…

“זה… כבר ברור?” – שאל בזהירות. עוד קיווה שיתבדה.

היא נענעה בראשה לאות “הן” ועם כך שוב עלה סומק בפניו, שהיה בו גם בהלה, גם רוגז והרגשת אין־אונים.

“מה יהיה?” – שאלה שוב.

“נעשה משהו” – אמר בנעימה מעשית, מאוששת. החליט לא להיגרר אחר רגשותיה.

היא הסתכלה בו, כמו לגלות סימן כלשהו בפניו שיבדה את חששה באשר לכוונתו. אך משלא גילתה זאת, אמרה:

“לא, אליק. אני לא אוכל”.

החלטוּת זו שבקולה, עוררה שוב את חמתו. שוב חש כאילו היא טומנת לו פח, ובכוונה תחילה, שהיא בעצם אויבתו, וכל אהבתה אינה אלא אהבה אנוכית. רצה להטיח לה זאת בפניה, רצה לומר לה שהיא תהרוס אותו ואת כל עתידו. אך הידיעה כי דברים מעין אלה, עתה, עשויים לגרור אחריהם מריבה שלא תביא לשום תוצאה, מנעתהו מכך.

“אל תהיי ילדה” – אמר בקול רך.

“אני כבר לא ילדה” – אמרה בלחש, ועם כך, שלא ברצונה, נשרו דמעות מעיניה, דמעות גדולות, ללא מעצור. הוציאה ממחטה מבית־שרוולה ומחתה אותן, אך הן הוסיפו לזלוג.

פיינברג אמר לעצמו כי ידע מראש שתבכה. כי כל פגישה עמה סופה בכי, כי טבע רע יש לה. כי רוצה היא לעורר את רחמיו. כי, על־כל־פנים, חולשת אופי היא זו, וכי אין היא יודעת לשים מעצור לעצמה.

“תסלח לי” – התנצלה בחיוך דמוע לאחר שקינחה את חוטמה – “אינני יודעת מה קרה לי בזמן האחרון… מכל דבר פעוט אני בוכה…” ושוב זלגו דמעות מעיניה.

“באמת, חדלי מזה, רוחיק…” אמר פיינברג, בנעימת כיבושין של אב לבתו הקטנה, ועם כך חש שוב את בטחונו גובר בו והחזיק טובה לעצמו על כוח הבלגתו. הוא הדליק סיגריה לעצמו, הפיח עשן והעיף עין על רחל. העניין התחיל לשעממו ותמיה היה כמה עוד יארך. הוא הסתכל דרך החלון אל הרחוב. הרחוב היה שומם, רחוב של שבת אחר־הצהרים. שני תינוקות, אוחזים זה בידו של זה, עברו אל המדרכה שמנגד. לרגע, נזכר בילדותו שלו, כשהיה אף הוא יוצא אל הרחוב בשבת אחר־הצהרים. היתה לו אז כיפת תכלת־לבן על ראשו עם מראות ירושלים. היה שמן והכל לגלגו עליו בשל כך. מפוטם מאוד היה ולא חזק ביותר. בבית־הספר, היה התלמיד השקדן ביותר במחלקתו, חביב על המורים. כלום לא משום כך שנאוהו הילדים? כינוהו מלשין, בוגד, חנף. נידוהו מחברתם. והנה עתה – מה עלה בחלקם ומה עלה בחלקו… על הגזוזטרא שממול, בקומה השניה, עמדה אשה שחומת־פנים שחורת־שער, בעלת אברים מלאים, בחלוק צבעוני… ספרדיה כנראה, אמר בלבו… הספרדיות הללו הן כפרי בשל למאכל, אמר…

“אתה אוהב אותי, אליק?”

“כמובן”, – ענה מוכנית. פיינברג לא היה מוכן לכך, וחש שתשובתו לא היתה נאותה, לא הלמה את הריגשה ואת החרדה הרוטטת שבשאלתה. נעימת קולו של עצמו צרמה באזנו, ולפיכך מיהר ונתיישב לצידה, חבק את כתפה ואמר ברוך: “כמובן, רוחיק…”

היא הודתה לו במבט מלא־ערגה ונצמדה אליו.

עתה, משחש את גופה הענוג לפות בזרועותיו, את שדיה מחוצים אל חזו, את שפתיה המתמכרות לשפתיו – נתלהט באותו שכרון־חושים המשכיח בו תמיד את כל תאריה, לבד ההנאות הנכונות לו.

היא התיקה שפתיה ממנו, כבשה ראשה בחזו ומבלי לשאת עין אליו, לחשה: “אני כל כך פוחדת, אליק…”

“אין מה לפחוד ילדונת… אין מה לפחוד…” – מלמל ולא ידע מה, ורתיעתה הקלה ממנו, בבקשה להוסיף ולדבר באותו ענין שלא הרפה ממנו, אך הגבירה בו את תשוקתו. הוא שיקע את שפתיו בצוארה ומעט־מעט הטילה בזרועותיו על הספה. היא התמסרה לו כתמיד, ובחושו את יצורי גווה, לא סרה מעיניו, כל העת, דמותה של אותה ספרדיה מן הגזוזטרה שממול.

דפיקה על הדלת העירה אותם מתנומתם וקולה של מרת ברמן נשמע “רוחיק…” “תיכף, אמא” – ענתה רחל. היא נשקה לפיינברג נשיקה חטופה על שפתיו, קמה, ויישרה את שמלתה. בחלון היו כבר דמדומים של בין־ערביים. פיינברג נסתכל בשעונו. השעה היתה שש ורבע “עלי ללכת” – אמר.

“לא, אליק, אל תעזוב אותי עכשיו” – התחננה.

“יש לי פגישה בשבע” – אמר, ועם כך נתרומם, התקין את מלבושו ועמד באמצע החדר, נכון ללכת.

“לא, אליק… תוותר הפעם על הפגישה…”

“לצערי אני מוכרח…” – אמר ברוכסו את כפתור המקטורן – “מחר בערב, כן, רוחיק?”

“עד מחר בערב… זה כל כך הרבה זמן…” – אמרה ושוב היו דמעות בעיניה.

דמעות אלה הרגיזוהו, וכמעט אמר דבר של גנאי, אך באותו רגע נשמעה שוב דפיקה על הדלת. “כן, אמא” – ענתה רחל.

מרת ברמן פתחה את הדלת ואמרה:

“אליהו, רצוני לדבר אתך רגעים מספר”.

פיינברג הסמיק, העיף מבט שואל ברחל, ומשגילה בעיניה עצבות נוראה, חסרת־אונים, המבקשת רחמים על עצמה. ידע כבר מה נכון לו. כמובל אל הגרדום הלך אחר אמה אל חדרה.

“שב רגע” – הורתה לו על הכורסה, והיא עצמה נתיישבה על הספה.

הוא נתיישב ואחז בשתי ידיו במסעד הכורסה. עתה, כמו נסגרה עליו המלכודת. תנוכי אוזניו בערו. הוא לא תפס כיצד יכול היה להיקלע למצב ביש כזה, שהכל חוֹבֵר יחד נגדו – שלושים הלירות… היעדרו מן המשרד אתמול… ועתה יאחר גם לפגישה עם גאולה… כל אלה גולל עתה על רוחיק עד כדי תאוות רציחה.

“כידוע לך” – פתחה מרת ברמן ואמרה – “בעלי ואני איננו מן הדור הישן, ולא זרות לנו ההשקפות של הצעירים…”

פיינברג אנס חיוך של הסכמה על שפתיו ונענע בראשו, ועם זאת ידע שכל נימוסיו לא יעמדו לו עתה בצרתו. הדם הציף את פניו, כמו אז, כשהיה ילד, ונקרא לחדר המורים משנתפס בקלקלה. ברגעים אלה חש היה שכל עמלו בחכמת היחסים וההתחבבות, שראהו יסוד לעלייתו ולהצלחתו, מתמוטט תחתיו.

“אנו יודעים גם אהבה מהי…” – אמרה מרת ברמן.

היא דיברה במבטא רוסי מובהק. היו לה פנים רחבים, אמיצים, קשוחים, עינים צרות, חכמות, ואף קצר, ובכל אלה דמתה יותר לאיכרה רוסית מאשר לאשת פקיד. קולה הקשה הוסיף חומרה על חומרת דבריה.

“אך אנו יודעים גם למה היא מחייבת” – הוסיפה, ועיניה הצרות נצטמצמו, עד כי דומה היה לפיינברג כי איבה נשקפת מהן.

“אני מקוה” – אמרה בהצמידה כפות ידיה זו לזו – “כי הספקת להכיר את בתנו כדי לדעת שהיא בחורה עדינה ורגישה מאד…”

“אני יודע זאת…” – אמר פיינברג בנימוס רב, ככל שאפשר היה לו במתיחות־נפש זו בה היה שרוי.

אך נראה שדווקא תשובה זו לא נשאה חן בעיני מרת ברמן. היא הסתכלה בו רגע במבט חשדני ואחר אמרה בבהירות:

“אני רוצה לדבר אתך גלויות, אליהו”. הוא נענע בראשו כאומר שהדבר הוא מובן מאליו ורצוי לו עד מאד, ועל אף הפחד ודפיקות־הלב החזקות השתדל ככל־יכולתו להעמיד פנים מקשיבות בתום־לבב, ופקח את עיניו לרווחה, כילד צייתן.

“עליך לדעת שבתי אינה מסתירה מפני דבר…”

פיינברג לא יכול להעלים את הבעת התדהמה שבעיניו. ראשו נתכופף מעט, כאילו ציפה לנחיתת מהלומה.

“היא אוהבת אותך, זאת יודעת אני…” – אמרה מרת ברמן ונשתתקה, ובחנה את פניו. “והנה” – אמרה – “אתם מתחברים כבר למעלה מארבעה חדשים, אם אינני טועה”.

אף כי נדמה לו כי היה זה אך לפני זמן קצר מאד, הרבה קצר מארבעה חדשים, כשנשק לראשונה לרחל בערב לוותו אותה הביתה – נענע בראשו לאות הן.

“ובמשך זמן זה נוצרים יחסים בין צעיר וצעירה. אינכם ילדים סוף־סוף… ויחסים אלה מחייבים. אולי יותר משאתה משער זאת…”

פיינברג נענע שוב בראשו לאות הסכמה, כמבקש לומר שיודע הוא את כובד האחריות שבדבר.

“ובכן” – אמרה מרת ברמן בקול צלול ובהחלטיות – “ברצוני שתדע כי בעלי ואני איננו רואים זאת בעין יפה. אמרתי כבר לבתי ואני אומרת גם לך… אינני אוהבת להתערב בעניניה האינטימיים, אבל במקרה זה נטלתי לעצמי רשות זאת מפני… מפני שנסיון החיים שלי עשיר משלה… עליכם להחליט… לכאן או לכאן…”

“אני…” – פתח פיינברג לומר, ולא ידע עדיין מה.

“לא, אינך צריך לענות לי עכשיו” – אמרה מרת ברמן. ולאחר שתיקה ממושכת הוסיפה: “זה בעצם כל מה שרציתי לומר לך” וקמה ממקומה.

פיינברג קם אף הוא מעל הכורסה וחש כאילו הותרה עניבת־חנק מעל גרונו. לראשונה נשם אויר מלוא חזהו.

“על־כל־פנים” – אמר בהשפלת עין – “אני מודה לך מאד גברת ברמן”. ובלחצו את ידה – יצא את החדר.

בעשותו את ארבע הפסיעות מחדרה של מרת ברמן אל חדרה של רחל, החליט פיינברג לקחת נקם על העינויים שסבל.

רחל עצמה ישבה כל אותה שעה על הספה והיתה חרדה לגורלו של אהובה, בשערה את מצוקתו. היא ציפתה לו באותה הלמות־לב שבה מצפים לצאתו של אדם קרוב מחדר בית־המשפט, בו נחרץ זה־עתה גזר־הדין עליו, או לידיעה על תוצאותיו של ניתוח מסוכן שהחיים והמוות תלויים בו. מששמעה את קול צעדיו, קמה בבהלה לקדם את פניו.

פיינברג נכנס, ובטרם הספיקה לשאלו דבר, התייצב מולה, כשידיו שלובות לו למטה מטבורו, ובעינים אדומות מכעס, אמר:

“ובכן שיקרת לי…”

רחל נדהמה כל־כך שהדיבר ניטל מפיה.

“גייסת לעזרתך את אמך, ילדה מפונקת ושקרנית” – הוסיף כשהוא נוקבה במבטו. ברגע זה דומה היה למורה הנוזף בתלמידו לאחר שתפסו בקלקלה.

“אבל אליק…” – ביקשה לומר.

“היה נעים מאד לשמוע את הטפת־המוסר הזו שאת לא העזת, מתוך פחדנות מגוחכת, לומר לי במו פיך, ושלחת אלי לשם כך את אמך… נעים מאד…”

רחל הסתכלה בו בעינים בעותות ולא ידעה מי העומד לפניה.

“אבל למה צריך היה לשקר!” – הוסיף פיינברג במשיכת כתפיים – “יכולת לומר לי את הדברים בגלוי!” והפסיק.

“ניצלת את האימון הבלתי־מוגבל שרחשתי לך”. – הוסיף ואמר.

רחל הסתכלה ניכחה, אך לא ראתה עוד דבר.

“עשית יד אחת עם אמך כדי לסחוט מפי הסכמה לדבר שברגע זה אינני יכול ואינני רוצה להסכים לו”.

הוא ציפה למענה, אך משלא ניתן לו, שם ידו על בריח הדלת ואמר בשקט:

“לא האמנתי שאת מסוגלת לכך. לא האמנתי שאת מסוגלת לשקר לי ללא בושה. אבל טוב – תפני גם להבא לעזרת אמך. אני לא אחראי עוד לשום דבר”. – ויצא.

כשירד פיינברג במדרגות, הסתכל בשעונו וראה שהשעה חמש דקות אחר שבע. אני מאחר להצגה – אמר בלבו והחליט לקחת מונית. ובעומדו על המדרכה חלפה במוחו מחשבה שבעצם מוטב שכך נתגלגלו הדברים, ועתה יבוא קץ לפרשה מאוסה זו עם רחל. אין אדם צריך לחיות בשקר עם עצמו – חשב – ואפילו תועלת כלשהי צומחת מכך. ואשר לאביה… הוא ראה מונית מתקרבת ועצרה בהרמת יד.

שעה ארוכה לאחר שיצא פיינברג מחדרה, עמדה רחל על מקומה ולא יכלה להתאושש מן התדהמה שהוכתה בה. הרגשת אין־אונים נוראה נשתלטה עליה, מעין הרגשה של קץ החיים, סף מוות. הכל אבד, הכל איננו, לא נותר כלום. הדבר היחידי שעלה בדעתה לעשותו הוא לשלוח יד בנפשה באיזו דרך שהיא. אך גם לזה אין לה כוח. אחר, משנזכרה בכל הדברים שאמר לה, חשה מיאוס בעצמה, כאילו היתה שרויה בטומאה. היתה בעיני עצמה כפי שתיארה פיינברג: שקרנית, פחדנית, זוממת מזימות. היא ראתה את עיניו האדומות־מכעס, המלאות משטמה ותאוות־נקם וכמו נגלתה לה האמת האיומה בכל עירומה. הוא לא אוהב אותי – אמרה. שוב זלגו דמעות מעיניה.

אחר־כך, משנתיישבה, חזרה שוב על הדברים שאמר לה וראתה שאינם נכונים. היא תמהה על עצמה למה לא אמרה לו פשוט שהוא טועה, שהיא לא סיפרה דבר לאִמה. הן זוהי האמת. ואולי סיפרה? – פקפקה. לא. היא לא סיפרה דבר. המחשבה שייתכן וכל חמתו עליה נתעוררה בשל אי־הבנה, מעשה טעות, בקעה כקרן־אור ביאושה. עליה לרוץ מיד, להשיגו ולומר לו שטעה, שלא הבין, שהיא לא סיפרה דבר, שאיננה שקרנית – ואז יימחה כל כעסו כלא היה. הכל יחזור לקדמותו והמריבה הנוראה תהיה כסיוט שחלף. אבל איך תמצאהו עתה?

היא ניסתה לשער מה אמרה לו אמה שהיה בו כדי לגרום לו שיטעה כל־כך. הן אי אפשר שאמה חושדת במשהו. לא היה כל רמז לכך. אמה אמרה לו ודאי מה שאמרה לה, שעליהם להחליט, ומיד. ומשום כך חשב מה שחשב. בעצם – אמרה בלבה – אין להאשימו על כך. אמה היא האשמה ולא הוא. היא הציקה לו ודאי בשאלותיה, ועל כן נתעורר בו כעס כזה. ויותר שהוסיפה לחשוב על כך – ועתה היה הדבר ברור לחלוטין – יותר ראתה שאין בו אשם. כל אדם אחר במקומו היה מגיע לידי כעס כזה. חמלה נתעוררה בלבה עליו ועמה הצורך לנחמו. אילו היה כאן, לידה, היתה מלטפת את שערו וצוחקת יחד עמו על משוגתו.

עם כך נזכרה ב“אותו דבר” וראתה כמה שוטה היתה אך לפני רגעים מספר, כשחשבה שקץ העולם בא, וכמעט רצתה לשלוח יד בנפשה. איך אפשר ששכחה, ולו לרגע אחד בלבד, כי היא נושאת בקרבה חלק מהווייתו, ששניהם בשר אחד ודם אחד ללא הינתק. שגורל אחד קושרם בעבותות שאין חזקים מהם בעולם. שאהבתם איננה עוד שחוק ילדים כבתחילתה, אלא שהיא מוחשית כאדמה שעליה עומדות רגליהם. איך יכול היה הוא, ילד שכמותו, לשכוח זאת?

עליה למוצאו, עוד הערב, ויהי מה – גמרה אומר בלבה – כי אי אפשר שיחשוב עליה, ואפילו לילה אחד, כל אותם הדברים המכוערים שאמר לה, שאין בהם שמץ אמת. עליה לומר לו שוב כמה היא אוהבת אותו, ושאך חטא הוא שיעכירו את אהבתם בדברי־ריב ללא־שחר, כמו שני ילדים קטנים ושוטים. עליה לומר שאין היא פוחדת מכלום ושרוצה היא בכל מאודה להיות אֵם לילדו.

משהחליטה כך חשה רווחה בלבה, ודיינה עם עצמה איך תמצאהו. ביררה בדעתה היכן יכולה להיות אותה פגישה שאליה הלך, העבירה לעיניה מקומותיהם של כמה מחבריו, אך ראתה שיהיה זה מעשה־שטות להתרוצץ בכל העיר ולדפוק על דלתות זרים, ועל כן גמרה שתצא בעוד שעה וחצי בערך ותלך לביתו, ואז וודאי תיגמר כבר הפגישה ותמצאהו שם. אפילו אם לא תמצאהו – תוכל לחכות לו עד שיבוא. אפילו כל הלילה תחכה לו ובלבד שלא יחשוב עליה כל אותם הדברים המאוסים.

כשצעד פיינברג בדרכו חזרה הביתה, בשעה שתים־עשרה וחצי לערך, היתה רוחו עכורה עליו. הפגישה עם גאולה לא עלתה יפה. תחילה כעסה עליו על שאיחר, וביושבם באולם הקולנוע, היו כזרים זה לזה. ככל שניסה לקשור שיחה עמה, לא הצליח, ובמשך שעתיים החליפו ביניהם רק מלים מספר של שיגרה. אחר־כך הלכו לבית־קפה ולאחר שתיקה ממושכת על שתי כוסות יין חם, שאלה אותו מה שלום רחל. עם רחל הכל נגמר – ענה לה. היא לא האמינה לו ואמרה, ממתי זה? מלפני שלוש שעות – ענה, ואמר שמעולם לא אהב אותה. שוב לא האמינה ודיברה עמו בלעג. אחר־כך ליווה אותה הביתה ונכנס עמה לחדרה. משניסה לנשקה, התנגדה לו ואמרה שברצונה לדבר עמו ברצינות. הוא לא נטה לכך ושעמום תקפו. שלא במתכוון פיהק ודבר זה הרגיזה. אמרה לו שאם הוא משתעמם בחברתה, אין היא רוצה לכוף עליו להישאר. אמר שאיננו מבין על מה נעלבה כל־כך ושהיא רגישה יתר על המידה, ומשלא ענתה לו, אמר שלום ויצא. פגישה עלובה – סיכם עתה לעצמו – בזבוז זמן לבטלה. משאמר “בזבוז”, נזכר שגם כסף בזבז: חמש מאות פרוטה למונית, שתים וחצי לירות לקולנוע, לירה ושלושים בבית־הקפה. בסך־הכל ארבע לירות ושלושים. כל זה לבטלה – רגז על עצמו. תמיה היה איך המזל הפנה לו עורף פתאום מבלי שיחוש בכך. ענין רחל… אביה… ועכשיו – גאולה. משהו אינו כשורה עמו. עם כך נזכר בענין הכרס, שהציק לו לאחרונה. כרס זו תפחה מעט יתר על המידה והיא משרה עליו כבידות. אף צורתו מתקלקלת בשלה. הריני משמין והולך – אמר, והחליט בלבו שמחר יתעניין בדבר המכון להתעמלות. עליו להתעמל פעמיים־שלוש בשבוע ותחזור אליו גמישותו אכן, זה הדבר שעליו לעשותו. הוא הרחיב את צעדיו.

כשעמד פיינברג לפני פתח ביתו, שמע קול חרישי, “אליק…”, ומשהפנה את ראשו – ראה את רחל.

“את… איך זה…” – נדהם למראה עיניו.

“חכיתי לך…” – אמרה בחיוך שהיה בו משהו קונדסי.

“אבל איך זה… בשעה זו…” – גמגם.

“לא ידעתי מתי תחזור, ובכן חכיתי עד עכשיו…” – חשה צורך להתנצל.

“כאן, ברחוב?” – אמר בנעימה של תוכחה, כאב המייסר את בתו.

“קודם ישבתי במסעדה שממול, וכשסגרו – טיילתי לי קצת ברחוב… לא ידעתי שתחזור כל־כך מאוחר…” – אף היא הרגישה כבת שנתאחרה לחזור הביתה ועליה לתרץ את איחורה לפני אביה.

פיינברג לא ידע מה יעשה בה. הוא חש עצמו שוב במלכודת. עוד זה חסר היה להשלים את מנת היום – אמר לעצמו – עד משכבך תרדוף אחריך… ללא היפטר, ללא היפטר…

“חשבתי שלא תרצי יותר לראות את פני… אחרי מה שאמרתי לך היום…” – אמר בחיוך, כמי שמכיר באשמתו.

“אתה לא מכיר עוד את רוחיק שלך…” – אמרה.

פיינברג לא אהב התרפסות.

“אבל מה זה עלה על דעתך…” – אמר, ובחל בעצמו משחשב שעתה יהיה עליו שוב לאנוס על פיו אותה לשון של חביבות, שתמיד תבעה ממנו מאמצים כה מרובים, וכה מיותרים.

“התגעגעתי…” – אמרה בהתפנקות.

הוא שטם אותה. איזה טבע ארור – אמר בלבו – גדף אותה, ירק בפניה, והיא תשוב ותלקק את כפות רגליך.

“טוב… בואי נעלה…” – אמר ביובש.

“לא… בוא נטייל מעט…” – אמרה ואחזה בכף ידו.

“עכשיו? לאן?” – אמר. רחמים נתעוררו בו על עצמו. דומה היה לו כאילו הכל עשו יד אחת לגזול ממנו את מנוחתו ואת חירותו.

“נטייל ככה סתם…” – אמרה בחיוך.

הצעתה זו נראתה לו כעזות־פנים, לאחר כל מה שהיה ביניהם סבלנותו החלה פוקעת, אך הבליג על עצמו ואמר בקול שקט:

“אני עיף מאד־מאד, רוחיק…”

“אין דבר” – אמרה – “תשתדל להתגבר על עיפותך. אף פעם עוד לא שוחחנו בינינו ברצינות…”

“אם כן בואי נעלה הביתה” – אמר – “נוכל לשוחח גם שם”.

“לא” – אמרה רחל – “שם… זה לא מתאים. בוא, נלך אל שפת הים”.

פיינברג לא יכול היה יותר להסתיר את רוגזו.

“אל שפת הים?” – אמר כמעט בצעקה – “את יודעת מה השעה עכשיו? כמעט אחת! ומחר עלי לקום בשבע לעבודה!”

רחל נסתכלה בו רגע ממושך וארשת פניה נשתנתה. החיוך שעל שפתיה נמוג והבעה של כאב עצור, אך גאה, באה במקומו.

“נכון, אליק…” – אמרה לבסוף – “עליך לישון… תסלח לי…” ופנתה ללכת.

פיינברג הופתע מן הנעימה הקרה של קולה. אכן, הוא הגדיש את הסאה. חש בעצמו אשמה כלשהי, ואפילו חמלה עליה, אך עם זאת ידע שאם ייכנע לרגש זה עתה, יהיה עליו שוב לשחק את המשחק המאוס של המאהב, אולי עד עלות השחר.

“חכי…” – קרא אחריה – “אלווה אותך הביתה, כמובן…”

“אין צורך” – אמרה – “אתה עייף מאד. שום רע לא יאונה לי”.

“מה את מדברת” – אמר – “אי אפשר שתלכי בשעה כזאת לבדך ברחובות…”

היא לא ענתה, והוא נלווה אליה והלך לצידה. הרחובות החשוכים היו ריקים וצעדיהם הדהדו בקול. היא לא אמרה דבר ואף הוא חשב למוטב כי לא יפתח בשיחה. שאל את עצמו אם ימצא עוד מונית שתחזירהו הביתה. מונית תעלה לו שוב לירה אחת לפחות. עד שיעלה על משכבו תהיה השעה שתים ודאי. מחר עליו לקום בשבע. חמש שעות שינה בסך־הכל. הוא נזכר במשרד, באביה של רחל. האם יפטרוֹ? אם יפטרו – ילך אל זקס ויעבוד בחברת הביטוח. זקס מחבבו ביותר, וכסוכן יוכל להשתכר הרבה יותר מאשר בממשלה. הוא חישב את שכרו ומצא שוב שלאחר כל הניכויים, אין הוא מספיק לו אלא כדי מחייה. חיים עלובים – אמר, ועצבות נשתלטה עליו. רבים מחבריו השיגו יותר משהשיג הוא. האם זה מפני שכשרונותיו פחותים משלהם? – לא. נסיבות שונות היו בעוכריו, בית ההורים, העדר קשרים מספיקים, אולי יושרו? יפה היה עושה אילו נסע לחוץ־לארץ לשנה־שנתיים. לאנגליה, נאמר, שם היה לומד כלכלה וכשהיה חוזר – יכול היה לזכות במשרת מנהל משרד, או שהיה פותח עסק עצמאי. הרבה כסף דרוש לכך… הוא כעס שוב על אביו, על כילי זה הקופץ את ידו ואינו מהנה אותו בפרוטה מהונו. עם כך נזכר בשלושים הלירה וגמר בלבו למשוך ידו מכל הענין. יניח לה לנפשה. לה קל להשיג את הסכום הדרוש מאשר לו. חש צביטה בבטנו ונזכר שלא אכל ארוחת־ערב, לבד עוגה אחת בבית־הקפה. שוב נעכרה רוחו בגלל ענין הכרס. כן, עליו להתעמל, להתעמל הרבה. פעמיים־שלוש בשבוע. דבר זה יחזיר לו את גמישותו…

“לילה טוב” – אמרה רחל ופנתה אל כניסת ביתה.

“חכי רגע…” אמר. אך היא לא החזירה ראשה ונעלמה בחשכת המסדרון.

פיינברג עמד נטוע במקומו. רגע ממושך הסתכל בפתח המבוי והיה תמיה שבכל הדרך הארוכה לא חש כלל במציאותה. “חיים עלובים” – אמר, ולא ידע אם נתכוון בזה לעצמו או לה, או לשניהם יחד. אחר שב על עקבו ופנה לדרכו. השעה היתה קרובה לשתים אחר חצות.

---

מעשה בלתי רגיל

מאת

אהרן מגד

יום אחד, בשעה מאוחרת של אחר־הצהריים, כשיצא נחום גבעול בשליחות אשתו לקנות תרופה בבית־המרקחת בשביל ילדם בן השלוש, שחלה בהצטננות קלה, טפח לו מישהו על שכמו וקרא בקול עליז: “נחום!”

בהפנותו את ראשו, ראה את בובלה, ידידו משכבר הימים, שלא ראהו זה כמה חדשים, מאז ביקורו האחרון בירושלים. הוא לפת את צוארו בעוז, כמעט ביקש לנשקו, וקרא: “מה נשמע, בובלה?”

“חיים! ואיך אתה?”

“חיים!”

דומה ששניהם לא מצאו יותר מה לשאול זה את זה, כי עמדו רגע כשהם מודדים איש את רעהו בחיבה רבה ולא אמרו דבר. בובלה היה אותו בחור שחרחר בעל עינים קטנות, שובבות וחייכניות ושפם שחור ומעובה, כפי שהכירו נחום כל השנים, אף נחום לא נשתנה הרבה במראהו. הוא היה אותו בחור בעל־צורה, שבלוריתו הבהירה סרוקה לאחור, עיניו עגומות במקצת ומפיקות טוב־לב ולבושו – מכנסי צמר אפורים, מקטורן קל וחולצה לבנה שצוארונה מופשל – מסודר ונקי כמו תמיד.

“ובכן? ספר מה נשמע!” – תפס בובלה בזרועו של נחום.

“אין חדש… הכל כרגיל…” – אמר נחום – “מה מעשיך בתל־אביב?”

“קפצתי עם הג’יפ לבקר את הזקנים, אתה יודע….”

“הוריך גרים פה, בסביבה?” – שאל נחום.

“פה, בבית הזה!” – הראה בובלה על בית קטן שבשכנות לבית־המרקחת. – “אגב” – אמר פתאום בעליצות – “מה אתה עושה הערב?”

“שום דבר מיוחד” – אמר נחום.

“אם כך אתה בא אתי לירושלים! ואל תגיד לי לא!” – אמר בובלה.

“מה יש בירושלים?” – שאל נחום.

“יום הולדת של מיקי! זוכר את מיקי?”

“אלא מה?”

כשהזכיר בובלה את שמה של מיקי, חש נחום מעין צביטת־לב פתאומית. היא היתה הקשרית של פלוגה ו', ופעם סבור היה אפילו שנתאהב בה. באחד הלילות, כשנשארו לבדם בחדר־הנשק ניסה לנשקה… אחר־כך עברה לחזית הצפון, והלכה ונשתכחה מלבו… אה, זה היה מזמן לפני תשע שנים בערך.

“אם כן אל תהסס ובוא. כל החברה יהיו שם!” – אמר בובלה.

“מי זה כל החברה?” – שאל נחום.

“מי?…”

למשמע השמות שמנה בובלה, חש נחום מעין טפיחה של משב רוח חמה בפניו. פתאום צבאו עליו הרבה זכרונות טובים שנתקשרו במראות של דרכים מאובקות, אהלים, מדורות, כפרים ערביים… ריח חריף של קוצים של סוף קיץ עלה באפו. רעיון זה, להיפגש שוב עם כל אותם האנשים במסיבה אחת, קסם מאד לליבו, גל של חום הציפו בחושבו על כך שיוכל שוב להרגיש עצמו – ולו לשעה אחת בלבד – כחלק מגופה של חבורה גדולה ולא אדם בודד לעצמו… אך בחשבו על הצד המעשי שבדבר, ידע שלא יוכל לעזוב את הבית בשעה כזאת, כך פתאום, ובלא להתכונן… ומה גם שהילד חולה… אשתו טרודה כל־כך…

“אני באמת מצטער” – אמר נחום – “אבל הערב לא אוכל, אצלי הילד חולה קצת… ברגע זה יצאתי לקנות תרופה בשבילו” – אמר ובלי־משים הראה לבובלה את בקבוק־התרופות הקטן שבידו.

“מה יש לו?” – שאל בובלה.

“מצונן במקצת” – אמר נחום.

“אה, זה לא כלום!” – אמר בובלה – “גש תקנה את התרופה ותודיע לאשתך שאתה נוסע אתי לירושלים. אני מתחייב להחזיר אותך. יהיה שם גם בוריס והוא חוזר הלילה לתל־אביב, תוכל לנסוע אתו. ובכן – הזדרז!”

אף שהפיתוי היה גדול ביותר, היה ברור לנחום שלא יוכל להוציא את רצונו אל הפועל, כי משיבוא עכשיו אל אשתו ויודיע לה על כך, לא תניח לו בשום פנים לנסוע.

“לא לא”, – אמר – “אני באמת מצטער”.

“חבוב…” – המשיך בובלה לשדלו, בראותו כמה נפתה לבו של רעו להצעתו – “אתה לא יודע מה אתה מפסיד! תהיה מסיבה עצומה! מה אתה מסתגר בבית כל הימים – תיפגש עם החברה, תנשום קצת אויר!”

בעצם, מעין הדברים האלה, אם כי לא מפורשים כל־כך, המהמו בלבו של נחום לא אחת. לעתים קרובות היה מהרהר בצער עד כמה ייבשה את לשדו שיגרת חיי יום־יום, בבית, ובעבודתו במשרד, ועד כמה נתרחק מחבריו מאתמול ומאותו הווי פרוע של נדודים ויחפנות עליזה שעד היום הוא מתגעגע עליו. עתה, כשעמד לפניו בובלה, פרוע הבלורית, ואותה רוח של הפקר אופפת אותו כמו בימים ההם, נתגברו בו געגועים אלה פי כמה. כמעט ואמר “הן”, אך מיד נזכר שוב בצפוי לו בבית והרגשת דכאון נשתלטה עליו.

“לא, אני מצטער…” – אמר בחיוך של התנצלות שלא הצליח להסתיר את רצונו האמיתי.

“מה מעכב אותך, חבוב?” – אמר בובלה, בהבינו מיד מה המאבק המתחולל בלבו של נחום – “האשה? – אני הולך אתך הביתה, ובאלהים שאני משכנע אותה! בוא!”

“לא לא!” – מיחה כנגדו נחום. המחשבה כי בובלה צריך לשמש לו עזר כנגד אשתו, ועם כך יהיה עֵד לתלותו בה, העליבה אותו. אך הרגשת עלבון זו, שהראתה לו במוחש את מצבו העלוב, קוממה אותו פתאום. לכל הרוחות! – אמר בלבו – מדוע לא לנסוע לירושלים לכמה שעות ולהתאוורר מעט? מה האסון בכך? יצר עז תקפו לעשות מעשה בלתי־רגיל. בלתי רגיל ומפתיע בהחלט, שינער מעליו בבת־אחת את כל אבק השיגרה של השנים האחרונות…

“בוריס חוזר עוד הלילה, אתה אומר?” – שאל.

“כמובן! עליו לקום לעבודה מחר!” – אמר בובלה בשמחה.

“ואתה בטוח שיש לו מקום בשבילי?”

“עלי ועל ראשי!” – קרא בובלה.

נחום היסס עוד רגע, אך כאשר יקרה לעתים קרובות כשהחלטה נועזת מרנינה קרביו של אדם כיין החריף, ניתכננה במוחו בן־רגע התכנית כולה.

“טוב, אני נוסע אתך!” – אמר.

“זהו זה!” – קרא בובלה בתרועת נצחון – “עכשיו אתה שוב אותו נחום גבעול של הימים הטובים ההם!”

דברים אלה נעמו מאד לאוזניו של נחום. רוח שובבות עברה אותו, עד כי חש עצמו צעיר בכמה שנים ומסוגל לכל מעשה בלתי־רגיל. צחוק פעפע במעיו.

“חכה לי רגע, אני תיכף חוזר” – אמר.

“בסדר גמור, אני מחכה לך בתוך הג’יפ” – אמר בובלה והראה לו על הרכב העומד ליד המדרכה.

ביודעו כי לא יוכל להתגבר על התנגדותה של אשתו, לא פנה נחום אל ביתו, כי אם אל חנות המכולת הסמוכה. הוא ניגש אל החנווני ואמר לו: “כשתבוא הנה אשתי, תגיד לה שקראו לי באופן פתאומי לירושלים ואחזור בעוד כמה שעות. מחכים לי ואין לי פנאי אפילו לגשת ולהודיע לה”. החנווני חזר על דבריו והבטיחו למלא את בקשתו. ביוצאו מן החנות, שלח נחום מבט לעבר ביתו, ולרגע אחד דומה שנעכרה רוחו מפאת הרגשת החובה שניקרה בלבו, אך מיד התגבר על כך, באומרו – לעזאזל החובה! צריך לצאת מן השיגרה המשעממת הזאת! – ועקר רגליו לעבר הג’יפ. לאחר צעדים מספר נעצר שוב. נדמה היה לו ששכח דבר־מה. הוא ניסה להיזכר, ומשלא עלה בידו, תלה זאת שוב בהרגשת החובה הארורה, ומיהר אל הרכב אשר יסיעו מכאן והלאה.

“ובכן, ניסע?” – אמר בהתיישבו ליד בובלה.

“זהו!” – קרא בובלה. – “ומה אמרה אשתך?”

“הסכימה כמובן!” – אמר נחום בקול רפה.

“כמובן!” – אמר בובלה – “למה תמנע ממך הנאה שכזו?”

“ברור…” – אמר נחום.

בובלה התניע את הג’יפּ והדהירו על פני הרחובות דרומה, וככל שנתרחק נחום מביתו, כן חש יותר את הרגשת החופש המעבירה עליצות בגופו, כאילו נפרק משא כבד מעל כתפיו. אך בהגיעם אל פרוורי העיר, חשה פתאום ידו של נחום, שתחבה בלי־משים לכיס השמאלי של המקטורן, בזכוכית הצוננת של בקבוק־התרופות הקטן.

“אוף, שמע!” – קרא בבהלה.

“מה קרה?” – בלם בובלה את מירוצו של הג’יפ.

“לא קניתי את התרופה” – אמר נחום.

“איזו תרופה?”

“בשביל הילד…”

“אה, שטויות!” – הרגיעו בובלה – “התרופות האלה בין כך וכך אינן מועילות כלום… מה יש לו, לילד? הצטננות קלה? זה יעבור מעצמו…”

“אתה בטוח?”

“כמובן!…” – ועם כך הפליג בשבח הריפוי הטבעי וסיפר לנחום כמה עובדות שהיו בו עצמו, כשחש כאבים מתמידים בחזהו וניסה תרופות שונות לפי פקודת הרופאים, נואש מכולן, והצליח לרפא את עצמו על־ידי שתיית יין חם, “כל התרופות הן הבל ואחיזת־עינים” – אמר – “העיקר – לאכול טוב ולשתות משקאות חמים”.

אם כי נחום היה אף הוא סבור כך, הציקה לו בכל־זאת המחשבה שהיה עליו לסור הביתה ולומר לפחות לאשתו שתשקה את הילד תה חם עם לימון. אך כעבור כמה רגעים החליט שוודאי מעצמה תעשה זאת, ובהגיעם אל הכביש הראשי המוליך לירושלים, וריח טוב של אילנות וקמה עלה באפו, – העביר מלבו כליל את עניין מחלת בנו ושקע בשיחה עם ידידו משכבר־הימים.

הרבה דברים היו לבובלה לספר לו. מאז נפגשו לאחרונה – סיים את חוק לימודיו בארכיאולוגיה וזה כמה חדשים שהוא עוסק בחפירות באזורים שונים של הארץ. לפני ארבעה חדשים השתתף במשלחת שערכה סקר בערבה. לפני חדשיים חפר בתל־לכיש, לפני חודש – באשקלון, ואך אתמול סיים מבצע כביר של גילוי עתיקות מן התקופה הכלקוליטית בסביבות באר־שבע. הנה כי כן, עושה הוא בדרכים כל הימים, מודד ארץ בשעלו, מגלה מטמונות, מגמא מרחקים על הג’יפ שלו, ורק ליומים או שלושה בחודש הוא חוזר לירושלים, ואז דומה לו שעושה קפיצת דרך של אלפי שנים. כשהיה בובלה מספר כל זאת, מתבל דבריו בפתגמים ערביים – לא חדל נחום מלהרהר במנת־חלקו שלו, העלובה. הזמנים נשתנו מאד, אך בובלה עודו נהנה מקסמן של הרפתקאות מסחררות, ואילו הוא… “ומה חדש אצלך?” – שואלו בובלה. “הכל כרגיל…” ענה ולא מצא דבר שכדאי לספר עליו. ואמנם, מה יספר לו? – זה כארבע שנים הוא עובד בארכיון של משרד הבטחון, נושם אבק של תיקים, ריח של דפוס ואתר של דיו־למכונות־כתיבה, ויום דומה למשנהו. לפני שלוש שנים וחצי נשא לאשה את ציונה, בחורה שמנמונת, לא יפה ביותר, שטוב לבה ומסירותה כעקרת־בית מהלך עליו שעמום, אם להודות על האמת. לפני שנתים וחצי נולד להם בנם, עודד, ומאז עברו עליו כמעט כל מחלות הילדות: חצבת, אדמת, חזרת… בבוקר הוא קם, אוכל ארוחה קלה, מספיק עוד להביא קרח ממרחק של שלושה רחובות, ונוסע למשרד. בחוזרו אחר הצהריים, הוא עוזר לאשתו בעבודות הבית, מדיח את הכלים, מטפל בילד, לעתים אף מסייע לה בכביסה. לאחר ארוחת הערב, כשהילד ישן, שוכבים שניהם על הספה, הוא קורא בעתון והיא בספר שהיא שואלת מן הספריה. לרוב הוא נרדם מעייפות, ובשעה מאוחרת יותר מעירה אותו ציונה ואומרת שהגיעה עת לישון ומציעה את המיטה לשניהם. למחרת שוב חוזר אותו דבר. מה עוד? – כן, בכל יום ב' בערב באה בחורה לשמור על הילד ושניהם יוצאים לקולנוע, או לעתים אף לתיאטרון. במוצאי־שבתות שומרת על הילד אמה של ציונה ואז הם הולכים לקפה. שם הם נפגשים עם עוד כמה זוגות ומפטפטים עד חצות. ציונה וחברותיה משוחחות על ילדיהן, מספרות זו לזו על חכמותיהם ומשיאות עצות אשה לרעותה בענייני מאכל ולבוש, והוא וחבריו מדברים לרוב על מודעיהם המשותפים, שתמיד אפשר להתבדח עליהם. לא, אין הוא נזכר בשום מאורע שכדאי לספר עליו לבובלה… בשבוע שעבר היו אמנם במסיבת חתונה אחת שהיתה מוצלחת מאד, אבל דבר זה וודאי לא יעניין אותו… “ומה חדש, ככה, בענייני בטחון?” – שואלו בובלה. “מה אני יודע…” – מושך נחום בכתפיו – “אני רק בארכיון, אתה מבין, ובענייני מלחמה לא מתייעצים אתי…” ומכיוון שכך מספר לו בובלה את אשר הוא יודע, על התקריות בגבולות, הצלחותיהם וכשלונותיהם של שירותי המודיעין, מצבן של יחידות צבא שונות… – כולם דברים של חידוש לנחום, שמוציאים אותו שוב מאוירה המחניק של הלשכה במשרד הבטחון אל המרחב השרבי של הנגב.

כשהגיעו לירושלים היה כבר ערב, וכשירד נחום מן הג’יפ שנעצר ליד ביתו של בובלה, וחש תחת רגליו את הקרקע הסלעית המוצקת, ראה מעל לראשו את השמים הגבוהים, הרחבים והנוצצים, ונשם את האויר הצונן, הרענן, הבשום מניחוח חריף של אורנים – חש כאילו הוא אדם חדש, צעיר מאד, מלא אונים ומרץ, המסוגל לכל מעשה ואפילו הבלתי־רגיל ביותר.

“ניכנס” – אמר בובלה בצעדו אל פתח חדרו.

אך נחום התעכב עוד רגע בחצר. הוא התייצב ליד עץ אורן גבוה והטיל מים. זה זמן רב לא הרגיש הנאה כזו במעשה זה, ושקשוק המים בעפר העביר עליצות בגופו. הבית היה מופרש במקצת מיתר הבתים, ומסביבו היה שטח ריק די נרחב, שסלעים לבנים הבהיקו בו בחשיכה. “עיר נפלאה, ירושלים” – אמר בלבו ברוכסו את כפתורי מכנסיו.

בהיכנסו לחדרו של בובלה, שוב נתקנא ברעו. שום דבר לא היה שם מן השיגרה. הבית היה ממין הבתים הערביים הישנים, שקירותיהם עבים מאד, חלונותיהם צרים וגבוהים ומסורגים סורגי ברזל, ורצפתם עשוייה מרצפות מלוטשות, רחבות וצבעוניות. החדר, חדרו של אדם העושה בו שימוש של ארעי ללינת־לילה בלבד, היה מוזנח מאד. היו שם – מיטת ברזל אחת, מכוסה שמיכת צמר שחורה והמזרן שמתחתה פרום ומדולדל, עבה בקצהו האחד ומרוקן בקצהו השני; שתי כורסות ערביות שריפודן תפוח וציפוייהן דהויים ומוכתמים מרוב יושן, מביזת הרכוש הנטוש כנראה; שולחן סורי מרובע, בעל פיתוחים; ועוד שני כסאות־עץ פשוטים בעלי מסעדים גבוהים. בכוננית של ארבע אצטבאות, על הרצפה ועל סיפי החלונות הרחבים היו מונחים ללא שום סדר, ספרים רבים, רובם אנגליים ועבי־כרס; בפינות עמדו כמה כלי מתכת שחורים, מכתש עצום, פינג’אן שמראהו עתיק, תרמיל פגז וכן כמה כדי חרס שבורים.

“הדירה שלך ודאי מסודרת יותר” – אמר בובלה בהרימו מן הרצפה כמה ספרים ובהניחו אותם זה על גבי זה על האצטבא.

“נו, כן”… – אמר נחום והעביר נגד עיניו את דירתו שלו – שולחן מהוגני עם טבלת זכוכית באמצע החדר, ארבעה כסאות מרופדים סביבו, ספה עם מסעד, ארון תלת־מדורי, מכשיר רדיו, תמונה של דייגו ריבארה על הקיר… – “אני נשוי, אתה יודע”.

“אצלך ודאי הילד עושה מהפכות, מה?” – אמר בובלה.

מבלי־משים תחב נחום את ידו לכיס המקטורן וחש בבקבוק שבתוכו. צריך הייתי בכל־זאת לקנות את התרופה – חשב.

“לא, הוא ילד שקט דווקא” – אמר.

“משפחה זה דבר חשוב!” – אמר בובלה – “נותן לך יציבות בחיים!” – ועם כך נטל מגבת ושקיק כלי רחצה שהיו תלויים על בריח החלון ואמר: “מיד אני חוזר, צריך לשטוף מעלי כמה שכבות של אבק כלקוליטי…”

כשיצא בובלה אל המקלחת, ניגש נחום אל הכוננית ופתח כמה ספרים להציץ בהם. רובם היו ספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה, וכשקרא בהם כמה משפטים פה־ושם, ונתקל במונחים המדעיים הרבים, שלא הבינם, הצטער על כך שבשעתו לא התמסר למקצוע כלשהו. לפנים זלזל בלימודים, כמו כל חבריו, מטעמים של חלוציות, ואילו עכשיו כל חבריו לומדים או שסיימו את לימודיהם, והוא נשתקע בחיי בית ובעבודה של שיגרה. ייתכן שצריך הייתי להתחתן יותר מאוחר – אמר בלבו. אחר נתקלה עינו באלבום גדול, וכשפתחו, גילה שם תמונות לאין־ספור מלפני שנים רבות, בתוכן גם תמונות עצמו. באחת נראה הוא עם בובלה ועם יעקב ליד משטרת נבי־יושע, בשנית – בתוך חבורה גדולה בחורשת הארבעים, בשלישית – לפני הפסל שעל המוחרקה, ברביעית – ליד מעין חרוד… בדפיקת־לב נשתהה מבטו על תמונה זו. הוא עמד שם לצידה של מיקי וזרועו לופתת את כתפיה… היא היתה נערה יפה, שזופה, תמירת־גו, ושערה השחור גולש על שכמה… אף הוא היה בחור נאה, בעל בלורית פשתן מתנופפת ברוח… לעזאזל, אמר, ימים יפים נתבזבזו לריק…

“עכשיו ניגש לתנובה לאכול משהו ומשם – אל מיקי!” – הכריז בובלה בכניסתו.

נחום סגר את האלבום בחטיפה, כמי שנתפס בגניבה. בובלה היה מבריק כולו: פניו מגולחים, שערו השחור נוצץ, כמו משוח בשמן, חולצה לבנה ומכנסיים אפורים לגופו, אפילו עיניו הבריקו יותר מקודם.

“אגב, מה היא עושה עכשיו, מיקי זו?” – שאל נחום בצאתם.

“לומדת באוניברסיטה. ספרות נדמה לי”. – אמר בובלה.

“התחתנה?”

“אה, אל תשאל! התחתנה ונפרדה. אחר־כך היה לה עוד מישהו שגם ממנו נפרדה… אחר־כך… קשה למנות את מספרם…”

הרהור חלף במוחו של נחום שאילו רצה מאד, יכול היה גם הוא להיות במספר אלה.

כשנכנסו לביתה של מיקי – נתקבל נחום בצהלה כזו, שלא ידע את נפשו מרוב התרגשות. כל ידידיו מאז היו שם, וכולם באו לקראתו, טפחו לו על כתף ועל שכם, לחצו את ידו, התחבקו עמו והמטירו עליו שאלות ללא־ספור. מיקי עצמה נתלתה בצוארו ונשקה לו בעוז על לחיו. מרוב אנשים ומהומה – לא ראה גם אחד ולא הספיק להוציא משפט שלם מפיו. “אין חדש, הכל כרגיל” – ענה לכל מי ששאלו על שלומו, אלא שעתה, דומה בפעם הראשונה לאחר זמן ארוך מאד, אמר זאת בלב קל, לפי שחש ששוב אין הכל כרגיל אצלו, שרגליו קלות, ושבכוחה של עליצות זו הזורמת בגופו, והרגשת הדרור, המצמיחה לו כנפיים, מסוגל הוא לעשות כל מעשה, ואפילו הבלתי־רגיל ביותר. “הכל כרגיל” – הפריח כלאחר־יד ובנעימה מופקרת ועם כך עבר מאיש לאיש והחליף דברי ידידות עם כולם. “סוף סוף נפגשים, מה?” – אמרו לו הללו שלא נתראו עמו זה שנים, מאז נסתיימה המלחמה. “כן, סוף סוף!” – אמר, אך משום־מה נדמה לו שאך אתמול היה שרוי עמהם במחנה אוהלים אחד, ושתה אתם קפה מסביב למדורה. כמה מהם היו תלמידי האוניברסיטה, אחרים – אמנים, אסיסטנטים, מוזיקאים, – ואחרים פקידים כמותו, אף הם נשואים ואבות לילדים, אולם – והוא עצמו נתפלא על־כך – לא התעניין עתה לא בעיסוקם ולא בגלגולי חייהם, ואת תשובותיהם על שאלותיו, שאלות של שיגרה – אפילו לא שמע. אחר נתיישב על אחת הספות, שמע כמה בדיחות נושנות, סיפר אף הוא כמה בדיחות, ולא עברה שעה ארוכה, עד שלתמהונו מצא עצמו מנצח על המסיבה. “למה לא שרים משהו?” – קרא בקול רם שהיסה את הרעש מסביב, ועם כך שמע מאחוריו נערה לוחשת – “נחומצ’יק נחמד נורא היום”, והוא עצמו החל בשירה. הכל החזיקו אחריו, תחילה על דרך לצון, ואחר, כששיר משך שיר – מתוך התמכרות לזכרונות ישנים, של ימים טובים שחלפו. קולו של נחום היה נאה בעיניו, אולי אפילו נאה מכל יתר הקולות, ונדמה לו כי הוא שומעו בפעם הראשונה. עם כך גילה לימינו נערה נחמדה שלא הכירה, שחורת שער, שחומה ובעלת עינים מבריקות. הוא שם ידו על כתפה ובסמכו את ראשו לראשה לחש על אזנה “מה שמך?” – “דליה” – ענתה לו בחיוך מבודח. הוא המשיך לשיר ואחר שאל: “סטודנטית?” “לא” – ענתה שוב בבדיחות. “אלא?” – “מנסה לצייר”. – “מצליחה?” – “לפעמים… על־פי רוב לא”. – “נהנית מן הציור?” – “הייתי אומרת שכן…” – “זה העיקר”. – “אתה צודק”. אחר שאלה היא: “תל־אביבי?” – “כן”. – “גם כן אמן?” – “לא!” – צחק, ונהנה מן המחמאה. “אלא?” – “סתם פקיד”. – “מצליח בעבודתך?” – “לפעמים… על פי רוב לא”. “אינך עושה רושם כזה…” – “באמת?” – צחק שוב. עתה חש עצמו מאושש מאד וקרא בקול: “למה לא שותים משהו!” ועם כך נטל את דליה בזרועה והלך עמה אל הדלפק שעמדו עליו המשקאות.

לאחר שתי כוסיות של קוניאק חריף, דומה היה לנחום שהוא מכיר את דליה זה משנים רבות. לאחר השלישית – נשתכחו ממנו חבריו, ולא ראה אלא אותה בלבד. לאחר הרביעית – כינסה תחת זרועו והמתיק לחשים באוזנה. אחר־כך ניגש אליו בובלה ואמר לו: סידרתי עם בוריס שיקח אותך חזרה. תזכור, בשתים־עשרה וחצי הוא יוצא. בסדר גמור! – החזיר לו נחום בנפנוף יד – אני אסיר תודה לך במאד! אחר־כך שוב פרצה שירה, רעשנית מבתחילה, אלא שנחום לא נטל בה חלק. עצבות ירדה לשכון בלבו והוא עמד שעון אל הדלפק וזרועו לופתת את צוארה של דליה ושניהם השקיפו על השרים בחיוך מעומעם. משנפסקה השירה, הציע נחום לדליה עוד כוסית אחת, ולאחריה, ניטשטשו המראות לעיניו והלכו סחור־סחור סביבו. “נצא מעט?” לחש לדליה על אזנה. “אפשר…” ענתה לו, ויצאו.

כשפקח נחום את עיניו למחרת בבוקר, תקפתהו בהלה נוראה. דבר ראשון שראה היה תקרה גבוהה ובלתי מוכרה, שקורת־ברזל מסוידת בלטה מתוכה, ובהפנותו ראשו לשמאל – נדהם עוד יותר בראותו, נוגע בכתפו ממש, גל של שער שחור, שער נערה. כנכווה באש נרתע מן הגוף המוטל לצידו, התרומם מעט על מרפקו והעביר ידו על פניו כמבקש להתעורר מסיוט. מה מתרחש כאן? – טלטל את ראשו, ובהסתכלו על סביבו ראה שהוא שכוב על הרצפה, על גבי מחצלת, מכוסה בשתי שמיכות שחורות, והחדר הוא חדרו של בובלה. הנערה ששכבה לידו – התחיל להיזכר עתה – היא אותה נערה שפגש אמש במסיבה. על המיטה שליד הקיר שכבו שני בחורים, שהאחד מהם היה בובלה עצמו ובפני השני אי אפשר היה להבחין, כי היו פונים אל הכותל. צמרמורת עברה בגבו והוא חש שכל גופו מתכסה בזיעה קרה. מן החלון פרץ פנימה אור יום. בהסתכלו בבהלה בשעונו ראה שהשעה – עשר פחות רבע! רקותיו הלמו. הוא העביר שוב את מבטו על סביבותיו, מבט שפחד נשקף ממנו, כאילו הוטל לסוגר והוא מחפש בו פתח לבריחה. מראה הנערה הזרה השוכבת בבגדיה לצידו, לצידו ממש, שקועה בתרדמה, העביר בו חלחלה. אל אלהים! – אמר – מה מתרחש כאן? הרי צריך הייתי עוד בלילה להגיע הביתה… וציונה… משאמר ציונה והעיף שוב עין על הנערה, הרגיש כאילו איזה מעשה־שטנים אירע בו. חש שאט־נפש מעצמו, והרגשת טומאה ועוון כבד, כבד מנשוא, שרצון למות, למות ולהיעלם, נתלווה אליה. הוא נשא עיניו לתקרה ורגע חלפה בו מחשבה שיכול הוא לתלות עצמו בוו המבצבץ מן התקרה. מוות טמא יהיה זה – חשב – טמא ומזוהם כמו כל מה שעבר עלי בלילה. פתאום נזכר בבנו, ועם כך נתרומם בבת־אחת כדי ישיבה, והגיע בידו אל המקטורן שהיה תלוי על הכסא. כן, בקבוק התרופות הקטן היה בתוך הכיס. דבר זה הרגיעו במקצת. עתה ניסה להיזכר מה היה בלילה ואיך הגיע לכאן. הוא חש כבידות נוראה בראשו, בעיקר בחלקו האחורי, כאילו אבנים היו מוטלות שם בתחתית הגולגולת, וחלל הראש כולו היה מעובה בערפל סמיך. אדי היין – אמר לעצמו. כן, הוא זכר שיצא עם אותה נערה, דליה שמה, מאולם המסיבה, עמד עמה שעה ארוכה על המרפסת, ואחר כך – הוא לא זכר איך היה הדבר – נכנס אל חדר קטן, שרוי בחשיכה, שרק אור פנס־רחוב חדר אליו דרך החלון, חדרה הפרטי של מיקי כנראה. הוא אחזה בזרועותיו, ומבעד לדלת הגיעו לאוזניו הקריאות, הצחוק וקולות השירה מן האולם… אחר־כך פסקו הקולות ונשמעה נגינת פטיפון… אחר־כך, בשכבם על המיטה, שמע כי קוראים לו בשמו, והיא, בחושבה שאין הוא שומע, ניערה אותו בכתפו ולחשה, קוראים לך, אך לא היה ברצונו לקום, או אולי התבייש… אחר־כך – נזכר – טלטל אותו מישהו משנתו וקרא קום, מיקי רוצה לישון, ושמע קול צחוק בחשיכה, וכשקם, קפץ בבהלה, משמש בכיס המקטורן וגילה שבקבוק התרופות הקטן איננו. הוא חיפשו על המיטה, מתחת למיטה, על הרצפה, בין כרעי הכסאות והשולחן, ואף הנערה, דליה, ועוד שני בחורים, שאחד מהם היה בובלה, גחנו על הרצפה ועזרו לו בכך… עתה זכר שבובלה צחק כל הזמן ולא פסק מלשאול, למה לך הבקבוק, אני אתן לך אחר במקומו, יש לי הרבה, אך הוא לא אבה לשמוע, התרגז ואמר שלא יצא מן החדר אם לא ימצא את הבקבוק. לבסוף מצאה אותו דליה בין דופן המיטה לבין הכותל וארבעתם יצאו החוצה ונכנסו לתוך הג’יפ… עתה מחה את הזיעה הקרה ממצחו ובהה נכחו במין מבט עכור, שלא היה בו עצב, אף לא חמלה או חרטה, אלא מעין טמטום שלאחר־יאוש… הכל היה כה זר ומוזר עד כי דומה היה לו שלא בו עצמו נתרחשו כל אותם הדברים, ושאף עתה לא הוא גופו יושב והוגה בהם אלא מעין גלגול שלו… מבעד לסורגי החלון ראה ענפי אורן מתנענעים בקרני־שמש… ציפור אחת היתה מקפצת עליהם… פיסת־רקיע תכולה, שבתית… הכל בחוץ כמו שבת, חשב… על המיטה שכבו שני הבחורים, גב אל גב, שקועים בתרדמה בדממת־החדר, דממה קייצית חמה ורגועה, דממה שמעבר לזמנים, של עולם שכולו שלווה… לשמאלו היתה ערימת השער השחור, ועתה, בהיותו ישוב, יכול היה לראות גם את הפנים שמעברה. חוורון של חלום היה נסוך עליהם, והשפתים היו פשוקות קמעה… הנחיריים רטטו מעט מפעם לפעם והעפעפיים היו ארוכים, חושניים, חפים־מחטא, כעפעפיה של ילדה קטנה… על מסעדי הכסאות היו תלויות, קמוטות, שמוטות זרועות, ברישול תמים, חולצותיהם של הבחורים… על האצטבאות, הספרים, ספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה… בפינות – כדי נחושת… דממת שבת, דממת־חג טהורה, היתה שורה על הכל, כמו היה זה בוקר שבת באוהל פלוגה ו' באילת־השחר, כשאף שם היו ענפי האורן מתנענעים בקרני השמש וציפרים מנתרות עליהם… פתאום החרידו הרהור שאפשר שברגע זה עצמו מחפשת המשטרה אחריו, כי… אכן, אין ספק בדבר, שמאחר שלא חזר הביתה בלילה ואף לא בבוקר, בטוחה היתה ציונה שאסון קרה ומיהרה להודיע על כך… ודאי צלצלה גם למשרד… הוא נזכר שיום ג' היום, יום ביקורו הקבוע של מנהל המחלקה וכי היום דווקא היה בדעתו לדבר עמו בעניין תיקון הדרגה… אל אלהים, מה אני יושב כך! – צעק בנפשו, ועם כך קם על רגליו ומיהר אל חדר הרחצה, לשטוף את ראשו, את כל גופו, בזרם מים קרים, אולי ינוקה מן החלאה שדבקה בו.

כשחזר ונכנס לחדר, וראשו נצטלל מעט לאחר הרחצה, נישא אליו מן המצע שעל הרצפה, חיוכה החביב של דליה, ששכבה עתה אפרקדן, עיניה פקוחות, זרועותיה המבהיקות תחת ראשה, ושערה גולש על מרפקיה. “לא הרגשתי כלל שקמת…” אמרה בקול צרוד במקצת, כאילו חרוך ממדורת לילה, אך בנעימה רכה, אפופת סוד. נעימה זו, שכבר עשתה אותו לשותף לקשר־חשאין, קשר של חוטאים, לא מצאה חן בעיניו. הוא ניגש אל הכסא, הסיר מעליו את המקטורן, ומבלי הבט בה אמר: “אני מוכרח למהר ולנסוע”. “כבר?” – שאלה בעצבות ונתיישבה כשידיה מושטות לפניה על השמיכה. “צריך הייתי לחזור עוד בלילה… כבר אחרי עשר…” – אמר ביובש ובהסתר־פנים, בבקשו למחות כל זכר של קירבה ביניהם. דליה הסתכלה בו רגע, העבירה ידיה על שערה, לסדרו, ואחר אמרה בהיסוס־מה: “אם כן חכה לי כמה רגעים… אלווה אותך”. “טוב, הזדרזי” – אמר. היא קמה, יישרה את שמלתה, ומשפנתה לחדר הרחצה, הסתכל אחריה והודה בלבו שגוף נאה מאד לה, מתניים צרות וגמישות, צואר גבוה, והשער השחור… בעצם, אמר, גסות היא מצידו לדבר אליה כאילו לא הכירה כלל. הוא הזדקף מלוא קומתו, ופנה אל כוננית הספרים, כשידו משתעשעת מבלי־משים בבקבוק התרופות הקטן שבכיס המקטורן.

“בוקר טוב!” – החריד את הדממה קולו של בובלה. הלה נתיישב בתנועה זריזה בקצה המיטה ונשא עינים חייכניות וקונדסיות אל נחום. “מה שלומך?” – אמר במחותו מעל פניו קורי שינה.

מראהו של בובלה הזכיר לנחום שוב את המצב האיום שהוא שרוי בו.

“אני לא יודע מה קרה לי…” – גמגם – “שתיתי… ואחר־כך…”

“קראנו לך, חבוב! בוריס רצה לקחת אותך אתו, צעקנו נחום, נחום, ואין עונה. רק לפנות בוקר מצאנו אותך בחדר של מיקי…”

“אני מוכרח להגיע לתל־אביב במהירות האפשרית… אתה מבין מה זה ש…”

בובלה הסתכל בו ופרץ בצחוק:

“מה זה היה לך עם הבקבוק? ‘בלי הבקבוק אני לא יוצא מכאן!’ צעקת. היית כנראה שיכור לגמרי!”

“בערך…” – הסמיק נחום עד שרשי שערותיו. רצה לומר משהו על הבהלה שגרם לאשתו, אך לא העיז לקרוא בשמה – “בבית חושבים ודאי שקרה לי אסון… אתה מתאר לך…”

“אמרת לאשתך שאתה נוסע, כן?” – אמר בובלה בהשחילו רגליו למכנסיו.

“כן, אבל אמרתי לה שאחזור בלילה, ועכשיו…”

“מה אתה דואג, חבוב? היא הבינה מעצמה שהמכונית התעכבה ולא יכולת לחזור – זה הכל…”

“בוקר טוב!” – הכריזה דליה בהיכנסה, רעננה, מסורקת, וסמוקת שפתים.

“ישנת טוב, ילדה?” – שאל בובלה בחיוך יודע־סוד.

“מצוין!” – הכריזה דליה, ובהתייצבה לפני נחום כשידיה אל מותניה, אמרה: “ובכן – הולכים?”

“לאן הולכים?” – קרא בובלה בגערה בהסתכלו בשניהם.

“אני מוכרח לנסוע… אתה מבין…” – אמר נחום ברוח נמוכה.

“לא, חבוב! אתה נשאר פה, לפחות עד אחר־הצהרים! וגם את!” – קרא בובלה.

“אין מה לדבר…” – חייך נחום, חיוך מאונס – “אתה מבין..”

“מה אני מבין?” – צעק בובלה והעמיד פנים זועפות כנגד נחום – “מה אני מבין? – עכשיו עשר וחצי. לעבודה – כבר לא תחזור היום. איבדת יום. לא נורא. לא יפטרו אותך בגלל זה. ואשר לאשתך… הוא חושב שאשתו דואגת לו, שהיא פוחדת שקרה לו אסון…” – פנה אל דליה בלגלוג – “אתה משוגע!” – קרא אל נחום – “מעשה רגיל בכל יום: הבעל נוסע – ונשאר לעוד יום! מעצמה תבין שהתעכבת בגלל עניין זה או אחר – זה הכל!”

“לא לא…” – אמר נחום בקול רפה. מבקש היה להעמידו על טעותו בעניין אשתו ולומר לו שלגביה אין זה מעשה רגיל שבכל יום, שיתעכב מחוץ לבית לילה שלם, ועוד בוקר, ללא הודעה, ושבכלל – הילד חולה במקצת ועבודת הבית רבה… אלא שלא יכול לומר זאת עתה, בייחוד בנוכחותה של נערה זו – “לא, אני מוכרח לנסוע!” – אמר ביתר תוקף ועשה צעד כלפי הדלת.

בובלה תפסו בזרועו ועצרו:

“רגע אחד, חבוב” – אמר לו – “תראה, אני ויהודה” – הוא רמז בראשו לעבר הבחור ששכב על המיטה ונחר – “נוסעים עוד מעט לסביבות אבו־גוש, גילו שם עתיקות מעניינות מן התקופה הכנענית. אתה ודליה תסעו אתנו, נבלה קצת בחיק הטבע, נחזור העירה, ולפנות ערב תוכל כבר להיות בבית… מה דעתך, דליה?”

“מצדי…” – אמרה דליה ונשאה עינים מפללות אל נחום – “אני אשמח מאד…”

זיווג זה שבובלה עושה בינו לבין דליה, כדבר המובן־מאליו, לא מצא חן בעיני נחום. לבד זאת, שוב הבהילתהו המחשבה שברגע זה עצמו נטרפת דעתה של ציונה מרוב דאגה לו.

“לא לא, אינני יכול…” – אמר וביקש לשמוט זרועו מאחיזתו של בובלה.

“תסביר לי למה” – הוסיף בובלה להחזיק בו – “אתה חושש מפני אשתך?”

“לא…” – העלה נחום חיוך מאונס ומעוקם – “לא זה…”

“אם כן – מה אכפת לך אם תחזור לתל־אביב בעוד כמה שעות?” – לא הרפה ממנו בובלה.

נחום הישיר מבטו אל בובלה וחייך. בעצם – חשב – אין בזה שום דבר בלתי־רגיל שאדם נוסע מביתו ומתעכב שעות מספר יותר מן הצפוי. אפילו אם אשתו דואגת, סופה שתבין שאילו קרה לו משהו בלתי־רגיל, נאמר אסון, כבר היו מודיעים לה על כך… ולמה הוא חושש? – האם אין זה משום שנשתקע כל־כך בחיי הבית ובטרדות הקטנות של יום־יום? האין בכך מסימניה של הזדקנות־הנפש? האין הוא נראה עתה – ובצדק – בעיני בובלה ובעיני דליה זו, בעל־בית זעיר החושש לעורו משהו יוצא ממפתן ביתו אל אויר העולם?

“כמה זמן תשהו שם?” – שאל.

“שעה־שעתיים – זה הכל!” – הרפה בובלה מזרועו של נחום – “בחמש תוכל להיות בתל־אביב… זהו־זה!” – טפח לו על שכמו – “נקים את יהודה ונצא לדרך!”

כעבור שעה לערך, לאחר טלטולים בדרך עפר עקלתונית בהרים, נעצר הג’יפ לרגלי גבעה חשופה שבובלה כינה אותה דיר עטאר. “כחמישים צעד מכאן – נמצאת החפירה” – אמר בובלה והוליך אחריו את יתר השלושה במעלה שביל משובש באבנים. “הנה כאן” – אמר בהגיעם לפני מחילה צרה שתלולית עפר היתה שפוכה על גדתה ושעל נחום לא עשתה כל רושם מיוחד, כי היתה בעיניו ככל תעלה אחרת הנחפרת לצרכי ביוב. בובלה ויהודה ירדו לתוכה, חיטטו בעפרה ובאבניה בסקרנות של מחפשי מטמונים והחליפו ביניהם סברות שונות. נחום ודליה עמדו על שפתה ובהו לתוכה ברוח שוממה כאילו היו עומדים על פי קבר. “אינני מבין בזה כלום” – משך נחום בכתפיו.

“בוא, נעלה אל הפסגה” – אמרה לו דליה, ושניהם נטשו את המקום.

בהגיעם אל ראש הגבעה נגלה לעיניהם מראה נהדר ורחב אפקים: בבקעה שלרגליהם – אבו־גוש על בתיה העתיקים ומנזריה הטבולים בירק, על ההר שמנגד – הפסל הלבן, מצודת המשטרה והחורש שמסביבו, ימינה משם – יער קריית־ענבים, הגגות האדומים של מעלה־החמישה, הרחק יותר – הצריח של נבי־סמואל, ומן העבר השני – הבקעה הירוקה של עין כרם, פסגת הקסטל, הטירה הלבנה של מיס קרי… המראה היה כה נהדר, שברוב התפעמותה כרכה דליה זרועה סביב מותניו של נחום, סמכה ראשה אל כתפו וצפתה בנוף כשהיא מניחה לרוח העזה לנופף בשערה הארוך באין מפריע. “רוח נוראה…” – צחקה באספה את שולי שמלתה, שהתנופפה אף היא. בלבו של נחום עורר המראה זכרונות נושנים רוויים חוויות גדולות. הוא הכיר כל שביל וכל סלע בהרים האלה ובכמה מן המשלטים שבסביבה זו נפלו לצידו מן הטובים שברעיו. הוא עצמו היה נתון כאן בסכנת מוות פעמים אין־ספור. לא הרחק ממנו, על צלע גבעה הצופה אל פני הכביש היה המשלט שאליו היה רתוק שבעה־עשר יום ללא אוכל כמעט. צמרמורת עברה בבשרו משנזכר בשעה אחת של בין־ערביים, כששיירה שעלתה לירושלים נעצרה ליד מחסום של אבנים והוא וכיתתו יצאו לחלצה, כשאש ניתכת עליהם מן ההר שמנגד… אפילו עתה נסתמרו בו כל חושיו בפתאום, כבחיה הנרדפת על צוואר מכל עבר, כמו אז… הה, ימים גדולים… דמעות עלו בעיניו משנזכר בחבריו הטובים מן המחלקה, שכל אחד מהם מוכן היה למסור את נפשו למען רעהו… הה, ימים גדולים… שלח מבטו הרחק לימין, אל מצודת הקסטל. הוא נזכר באותו לילה שלפני ההתקפה, כשיצא עם המחלקה בשתיים אחר חצות מקריית ענבים וכולם עייפים עד מוות, לאחר 48 שעות ללא שינה… זכר את הבוקר ואת הדממה האיומה שמסביב… את טרטור המשוריינים על הכביש ואת ההסתערות הפתאומית על ההר… אחר נזכר ביום שלמחרתו, כשפוצצו את בתי הכפר והחלה ההתקפה מבית־סוריק… הרעמים הראשונים של התותח… שריקות הפגזים… הקריאות “פגז”… ההתחבאות המבוהלת בעמדות… ושוב דממה ומראה הסלעים הלבנים הלוהטים בשמש… “יותר מארבעים איש נפלו לנו על הקסטל” – אמר, כמו לעצמו, ודליה נשאה עיניה אליו, אחר־כך שלחה מבטה אל המצודה, ביקשה לומר משהו אך לא אמרה, מחשש שתחלל את זכרונותיו… כן, – חשב נחום, – כל המרחב הזה על הריו ובקעותיו נכבש על ידינו – ואיפה אנחנו? חיים את חיינו המרופטים איש איש בביתו, בחברת משפחתו וכליו, רחוקים אלפי מילין מכאן… הה, אנשים עלובים אנחנו, העושים את המעשים הרגילים ביותר, יום יום, יום יום…

“הי, נחום!” – נשמע קולו של בובלה, ושניהם גלשו למטה, אל מקום החפירה. “אוצר גדול טמון פה” – אמר בובלה בהראותו על כמה חרסים ואבנים שצבר – “היה זה מקום של פולחן כנראה”. יהודה הביע סברה כלשהי על עיר־מלך, שנחום לא הבינה. “מה דעתכם שנאכל צהרים באבו־גוש?” – שאל בובלה.

רעיון זה מצא־חן בעיני נחום. קשה היתה עליו הפרידה מסביבת־הרים זו שמיטב זכרונותיו אצורים בה.

“בתנאי שלא נשהה שם זמן רב מדי” – אמר באחזו בידה של דליה.

בצאתם מן הג’יפ לרחובה של אבו־גוש, כרך נחום את זרועו סביב מותניה הנאות של דליה ולחש לה: “נהדר פה, לא?” “מקסים” – אמרה דליה. וכשצעדו כך, מאחרי בובלה ויהודה, בין שתי שורות בתי האבן עם פתחיהם הקמרוניים, דומה היה לנחום כאילו נמצאים הם בעיירה הררית אחת שבארץ נכריה, והוא עצמו גיבור של סיפור אהבים נועז, רב־הרפתקאות. כאן, במקום שאיש אינו מכיר אותם, הרחק מן החברה שנידתה אותם כביכול בשל מושגיה על חטאים ואיסורים – יכולים הם למצוא את אושרם איש בחיק רעותו. “הסתכלי” – אמר לה בהראותו על בית עתיק וגבוה, אטום פתחים, שאיזוב צמח מבין אבניו – “לא מזכיר לך טירה מימי הבינים?” דליה נעצרה, הסתכלה בבית־החומה רגע ממושך, כמודדת אותו מזוית ראייתו של נחום, ולבסוף אמרה: “נכון, כמו טירה מימי הביניים…” ולאחר שעשו עוד צעדים מספר, אמרה בעצב: “יש פה מקומות נהדרים לציור”. שניהם שתקו והתבוננו על סביבותם כמהלכים בעיר קסומה שמעולם האגדות. “היית רוצה לגור פה?” – שאל נחום. “נורא רוצה” – אמרה בהתמכרות ובערגה. – “אתה?” “או, אני אוהב את הסביבה הזאת” – אמר בקלילות – “ברצון הייתי עוזב את העיר ועובר לגור פה”. “אם כן למה אינך עושה זאת?” – נשאה אליו עינים עגומות. “לא תמיד אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים” – אמר, ובלי־משים גלגל בידו את בקבוק־התרופות הקטן שבכיס המקטורן.

“ניכנס פה” – אמר בובלה, וארבעתם נכנסו למסעדה רחבת־ידים אך חשוכה, שכתליה היו צבועים ירוק ומראה גדולה היתה קבועה בירכתיה. משנתיישבו, בא המלצר הערבי, נפנף במטפחתו על טבלת השולחן, הרכין עצמו עליהם ושאלם למבוקשם. “מה רצונך?” – שאל נחום את דליה בהחווייה, ועם כך נעמה לו ההרגשה שניתן לו להשפיע אדיבותו על נערה, זו פעם ראשונה לאחר שנים רבות. “לא איכפת לי” – צחקה דליה וכינסה כתפיה – “העיקר שיהיו אלה מאכלים ערביים אמיתיים, אתה יודע…” נחום נשא ראשו אל המלצר ומנה בשמות כל המאכלים הערביים שזכר, וכמוהו עשו גם בובלה ויהודה. “גם בקבוק עראק!” – קרא נחום אחר המלצר, ועד שהלך הלה להביא את הארוחה, גלגל בובלה בסיפורים מענייני הכפר. תלאותיה של משפחת אבו־גוש, המריבות בין בתי־האב והכיתות, ההברחות, מעשה באשה הרה שגורשה אל מעבר לגבול, מעשה בעקירת עצים בבוסתנים… על השולחן הועלו צלחות עם פלפלים חריפים, לפת, מלפפונים חמוצים, חומוס, קבאב, שישליק… נחום מזג עראק לארבעתם והרים כוסו לחיי הרעוּת שלא תחדל לעולם, ומשירד המשקה לקרביו חש תיאבון טורפני שתשוקה עזה לדיבור נתלוותה אליו. לאחר הכוס השלישית, ומשפיתח את חגורתו, החל לדבר בשבח החיים בחיק הטבע: הוא היה מכנס את כל החבורה שהיתה אמש במסיבה ומארגן אותה להקים כפר שיתופי במבואות ירושלים… בבתים הנטושים של קולוניה למשל, או בבית־סריס… הכל היו זונחים את משרותיהם שבעיר ואת לימודיהם ומתמסרים לעבודת האדמה… הנשואים שבהם היו מתחייבים לעשות זאת אפילו אם נשותיהם לא תרצינה בכך… הרווקים היו לוקחים נשים תימניות מן המעברות הסמוכות, היודעות להעמיד הרבה ולדות… אלה חיים בריאים המגדלים גזע של אנשים בריאים, בעלי־קומה וחסונים… בובלה ויהודה הסכימו לכל דבריו, ודליה לא פסקה מלצחוק. נחום היה מוכן לשבת כך עוד שעה ארוכה ולהמשיך בפיתוח רעיונותיו באוזני רעיו, אלא שבובלה הזכיר לו שעליו לחזור לתל־אביב היום. משיצאו מפתח המסעדה אל הרחוב המוצף אור־שמש, היתה דעתו של נחום זחוחה כל־כך, שחש כאילו רגליו מתנשאות מן האדמה מאליהן, הבתים חגים ומרקדים, והאנשים העוברים על פניו, עליזים כביום חג. “חג היום בכפר” – אמר לדליה. דליה צחקה. “אצלך בראש חג”, – אמרה.

השעה היתה כבר ארבע וחצי כשהגיעו לירושלים, ולאחר שנפרד נחום מעל בובלה, אמר לדליה: “אלווה אותך הביתה”. “לא, נחום” – אמרה לו – “אתה צריך לנסוע. אשתך וודאי דואגת מאד”. דאגתה זו לשלום־הבית בינו לבין אשתו – הכעיסה אותו מאד. “זה בסדר” – אמר – “היא יודעת שאחזור”. “כבר מאוחר, נחום” – אמרה לו ברצינות רבה. “אין דבר” – אמר –“יש מכוניות לתל־אביב עד חצות”, והלך עמה ללוותה. ליד פתח ביתה נעצרה דליה ואמרה: “ובכן – ניפרד…” “אעלה אתך לחדרך – אם לא איכפת לך” – אמר נחום. “לא, נחום…” – אמרה ברפיון – “עליך לחזור. אשתך באמת דואגת מאד ואינני רוצה שבגללי ייגרם לה צער כזה…” נחום צחק. “את לא מכירה אותה”, אמר, ועלה אחריה במדרגות.

חדרה של דליה היה חדר בלתי־רגיל בהחלט, שלא היה בו שום דבר מן השיגרה. עמדו בו מיטה אחת, מכוסה בשטיח צבעוני, ושולחן עגול ונמוך, ויתרו היה תפוס בבדים, מסגרות, כּנים, שפופרות צבע, בקבוקים, מכחולים וסמרטוטים. ארבעת הכתלים היו מכוסים בתמונות לכל רחבם. “כל אלה שלך?” – שאל נחום בסקרו במבט אחד את התמונות כולן. “אה, אלה ציורים ישנים” – אמרה דליה בביטול – “עכשיו אני מציירת אחרת לגמרי”. “כך?” – שאל בהצביעו על בד מצוייר שעמד על כן באמצע החדר ושנחום לא ראה בו אלא ערבוביה של צבעים אדומים וכחולים. “זה עוד לא גמור” – הסמיקה דליה והפכה את הבד על פניו.

נחום התיישב על המיטה, הניח זרועותיו על ברכיו ותלה ראשו בתמונות. סימטא צרה ושער ברזל בקצה… בית קטן שגגו אדום וברושים גבוהים לצידו… טחנת הרוח של מונטיפיורי… הכנסיה שבמגרש הרוסים… הרים חשופים… הוא הרהר בחזרתו הביתה. גם אם הכל כתיקונו ושום בהלה לא נגרמה בשל העדרו הבלתי־צפוי, יהיה עליו להתנצל לפני ציונה ולשקר לה. יצטרך לומר לה שנסע בענייני המשרד והוטלה עליו עבודה רבה שלא הספיק לסיימה. מחשבה זו דיכאה מאד את רוחו. הוא לא אהב להתנצל, ועוד פחות מכן – לשקר. אפשר שתחקור אותו ואז יסתבך בתשובותיו ויודה על האמת. אם לא על כל האמת, על מקצתה. שוב תפרוץ מריבה על דברים פעוטים כל־כך… לעולם לא יוכל להסביר לה מהו שהניעו לנסוע פתאום… מהו שתוקפו לעתים קרובות – אה, אין היא יודעת כלום על כך – להשליך מאחרי גוו את אורח החיים הרגיל ולהתחיל במשהו אחר, בלתי־רגיל בהחלט… היא לא תבין מהי ירושלים בשבילו, מה ההרים שמסביבה, חורשת קריית־ענבים, אבו־גוש, בניין המשטרה שבמו ידיו רשם כתובת אדומה בראשו… היא לא תבין מה הם לו החברים שפגשם אמש במסיבה… אמש?… נדמה לו שזה שבוע ימים לפחות שהוא שוהה פה…

“במה אתה מהרהר?” – שאלה דליה בהתיישבה לצידו על המיטה.

נחום שתק.

“תמונות יפות” – אמר – “בייחוד זו עם ההר והמחצבה שלרגליו”.

“עצוב לך?” – שאלה.

נחום חייך והוסיף להסתכל בתמונות.

“למה את לא ממשיכה בסגנון הזה?” – אמר.

“נמאס עלי…” – אמרה בביטול, וכאילו קטעה את משפטה. אף היא הסתכלה בתמונות התלויות על הקיר.

מעט־מעט ניטשטשו התמונות. הדמדומים נתעמעמו והלכו ועלטה נתכנסה בחדר עד שמילאה אותו והיתה לחשיכה.

“ספר לי מעט על עצמך” – אמרה דליה בקול אפלולי.

אך לנחום לא היה מה לספר על עצמו על כן שם ידו על כתפיה, וכשנשק לה, לחשה: “אתה צריך לנסוע, נחום… לא תגיע…”

כשהתעורר וחש את האפילה המעובה שמסביבו – קפץ בבהלה מן המיטה וקרא, “אל אלהים, אני השתגעתי לגמרי!” גישש ומצא את המקטורן, מישש את בקבוק התרופות שבכיסו ואמר, “אני רץ!” דליה התרוממה, הדליקה את האור ואמרה, “אחת וחצי…” “אחת וחצי!” צעק. “כבר אין לך קשר, תגיע מחר בבוקר…” – “אני מוכרח להגיע!” – קרא ומיהר אל הדלת. “לאן אתה הולך” – אמרה דליה בקול לאה, מצועף בקורי חלום – “לא תמצא כבר מכונית בשעה זו”. “אם כן אלך ברגל” – אמר בתוקף. הפטיר “שלום” ויצא.

בחוץ היה לילה ירושלמי נוצץ וקר, ללא אדם ברחוב וללא אור בחלון. ליל אבנים. רדוף דמיונות מבעיתים אץ נחום במורד הרחוב אל תחנת המוניות. בדמיונו ראה את ציונה מתרוצצת בין תחנות המשטרה לבין בית־הוריה ומבקשת עצה להגיע לירושלים. בבית שומרת השכנה על הילד. הילד ממרר בבכי, צועק אמא בכל כוח ומעיר את יתר השכנים… אביה מתקשר טלפונית אל מנהל המחלקה שבה הוא עובד… הלה אינו יודע דבר… מציע להתקשר בבוקר עם המשרד בירושלים… זיעה קרה כיסתה את עורפו, זחלה לאורך שוקיו.

התחנה היתה ריקה מאדם. שורה של מכוניות עמדה בצד המדרכה, אך כולן היו שקועות בתרדמה.

“אני מוכרח להגיע ויהי מה!” – אמר לעצמו. רגע חלפה מחשבה במוחו שיצא אל מבואות העיר ויחכה לאיזו מכונת־משא או לכלי־רכב צבאי, שהללו נוסעים בלילה לפעמים. אחר כך עלה בדעתו שיגש לתחנת המשטרה ויבקש שיסיעוהו לתל־אביב בדחיפות, משום פיקוח־נפש. אחר־כך שקל אם לא מוטב שילך אל מערכת אחד העתונים שוודאי יש להם קשר עם תל־אביב בלילה, או לפחות לפנות בוקר. לבסוף הבריק במוחו רעיון ששילח מיד את רגליו לרוץ ברחובות. הוא כיוון צעדיו אל שכונת מגוריו של בובלה. הוא יעיר אותו משנתו ויבקש ממנו להסיעו הביתה מיד. בובלה לא יסרב. הוא יבין.

לאחר חיפושים רבים, בהיעזרו בסימנים שונים שזכר, מצא את ביתו של בובלה. הוא דפק על הדלת, תחילה בזהירות ואחר־כך, משלא נענה, יותר ויותר בחזקה. לבסוף שמע רשרוש מבפנים, חריקת בריח, והדלת נפתחה.

“תסלח לי…” – מלמל נחום.

“נחום? – מה זה קרה…”

נחום נכנס, ובובלה העלה אור, התיישב על המיטה וניסה לסלק את השינה מעל פניו. “חשבתי שנסעת כבר” – המהם.

“יש לי בקשה אליך…” – אמר נחום בקול רועד.

בובלה נשא אליו עינים תמיהות.

“שתסיע אותי לתל־אביב”.

בובלה תחב אצבעותיו בשער ראשו, השפיל עיניו אל ברכיו, אחר נשא אליו מבטו ואמר:

"עכשיו?''

“כן. עכשיו…” – אמר נחום – “אני לא יודע מה קרה לי. הייתי עיף כנראה. נרדמתי. בבית בטח בהלה נוראה”.

בובלה השפיל שוב ראשו, כמסתכל בטבורו, וחרש את שערו באצבעותיו.

“אבל אין כבר הבדל בזה אם תסע בבוקר” – אמר – “בשמונה תוכל להיות בתל־אביב”.

“אני מוכרח להגיע עוד הלילה” – אמר נחום – “אני… יודע שזה קשה לך… ובעצם, אין לי זכות לבקש… אבל, זו הפעם היחידה…”

בובלה היה עיף, עלוף שינה, וליאות פשטה בכל אבריו משחשב שיהיה עליו לקום עתה ולהניע את הג’יפ. הוא המשיך לשבת מכווץ בעצמו, ללא אמור דבר.

נחום חש מחנק בגרונו. רצה לבכות מחוסר־אונים. כל הדברים שאירעו בו מאז צאתו מביתו (נדמה לו שהיה זה לפני זמן רב מאד, לא ישוער) ועד עתה, צבאו עליו פתאום מבלי יכולת לעמוד בפניהם. הוא לא ידע אם כאב הוא זה, או חרטה, או חלל ריק פעור כתהום, אך ידע שהוא מנוער מכל, ואין לו אחיזה בשום מקום… ולא דבר של ממש להחזיק בו… ולא ידיד… ולא בית… והרגשה זו אין לה כבר תיקון לעולם.

הוא התיישב בקצה המיטה והדממה זמזמה באוזניו. ביקש לומר משהו, להתוודות, לפרוק מעט־מה מן המועקה הרובצת בתוכו.

“אני לא יודע מה קרה לי..” – אמר – “נסעתי אתך מפני… שרציתי לראות שוב את החברה… פשוט לשכוח קצת ולהיזכר בימים ההם… אתה מבין… אני חי חיים די רגילים… ורוצים לפעמים לצאת מזה… לעשות איזה דברים גדולים, כמו אז… שמסעירים את הלב… להרגיש שאתה חי בשביל משהו… ופה… הכל כאילו התהפך… נסחפתי פתאום לדברים שלא רציתי בהם בכלל… לא יודע למה… לא יודע איך נטפלתי פתאום לבחורה שאני לא מכיר אותה בכלל ואין לי כל יחס אליה… כאילו… כאילו שכחתי שיש לי בית… וילד… ואשה… אני לא יודע איך אצא מזה עכשיו… נדמה לי שהכל הרוס אצלי…”

בובלה ישב בראש שחוח והחריש. אחר קם על רגליו, מתח את אבריו, חייך אל נחום ואמר:

“שטויות. מעשה רגיל בהחלט. קורה לכל אחד”.

“אבל למה זה קרה כך?” – אמר נחום – “אני בכלל לא רציתי בזה… התכוונתי למשהו אחר… אחר לגמרי…”

“בוא ניסע” – אמר בובלה ונטל את מפתחות הג’יפ.

בהגיעם לתל־אביב היה סגריר של טרם־בוקר תלוי באויר. הרחובות היו ריקים והבתים עמדו חיווריינים, עטופים בשינה, מכונסים מפני הצינה. אי־פה אי־שם מיהר פועל לעבודתו.

הג’יפ נעצר לפני ביתו של נחום, שעמד אף הוא מחריש ומסוגר, מחותל בדמדומים. התריסים היו מוגפים, ומנוחה שקטה, כמנוחת נשימתו של ילד באשמורת אחרונה של לילה, חפפה עליו.

“להיכנס אתך?” – שאל בובלה.

“לא, אין צורך”, – אמר נחום – “אני מודה לך מאד… מאד מאד”, לחץ את ידו.

בצעדים חרישיים, על קצות בהונותיו, עלה במדרגות, ובהגיעו אל הדלת, נעצר, הטה אוזן להקשיב, ואחר תקע בזהירות רבה את המפתח בחור המנעול.

ציונה ישבה במטבח והאכילה את הילד. פניה היו חוורים, וקשתות כהות היו מתחת לעיניה הפקוחות לרווחה.

“שלום” – מלמל, ונתיישב על הכסא – “דאגת?”

ציונה לא ענתה דבר. היא תחבה כף של דייסה בפיו של הילד ודמעות התגלגלו מעיניה.

“לא היתה לי אפשרות להודיע לך…” – אמר, ועם כך שם ידו בכיסו וחש בבקבוק התרופות הקטן. ביקש להוציאו ולהעמידו על השולחן, אך חזר בו ושאל בקול נמוך:

“הוא מרגיש יותר טוב, הילד?”

ציונה לא ענתה. דמעות נשרו מעיניה על כותנתו של הילד.

נחום קם ופנה לשפות קומקום על הכירה. בחלון הבהיק כבר אורו של יום רגיל.

---

ישראל חברים

מאת

אהרן מגד

ישראל חברים

מאת

אהרן מגד

---

יד ושם

מאת

אהרן מגד

ליוסל ברגנר, בחיבּה

סבא זיסקינד היה גר בבית קטן בפרבר דרומי של העיר. אחת לחודש בערך, בשבת אחר הצהריים, היו רעיה, נכדתו, ובעלה הצעיר, יהודה, באים לבקרו, ביקור של חובה.

רעיה היתה דופקת שלוש דפיקות זהירות על הדלת, סימן מוסכם בינה ובין סבא עוד מילדותה, כשהיה גר בביתם, עם המשפחה כולה, ושניהם היו ממתינים עד שתיפתח הדלת. “הנה הוא כבר קם” – היתה רעיה לוחשת ליהודה בפנים מאירות, משהיה נשמע מבפנים רשרוש נעלי הבית של הסב כשהוא גוררן אנה ואנה על פני החדר. עוד רגע קט והמפתח היה סב על צירו והדלת היתה נפתחת.

“הכנסו” – היה אומר בפיזור-דעת כלשהו, בעודו רוכס את מכנסיו, ולפלוף של שינה בעיניו. אף שהיה החום גדול, היה לבוש בגופיית חורף צהובה, ארוכת שרוולים, שמתוכה נראו פרקי ידיו, לבנים, דקים, ענוגים כשל נערה, וכמוהם הצואר החשוף, שעורו ממותח.

משנתיישבו רעיה ויהודה ליד השולחן, המכוסה מפה לבנה ועליה סימני הארוחה שאכל לבדו, פירורי חלה, צלחת עם שיירי בשר, כוס ובה כמה חרצנים, צלוחיות מספר וכדומה – היה הוא מיישר את הכרים הממועכים, פורש כיסוי על המיטה הצרה ומעמיד דברים על מקומם. היה זה חדר קטן, והערבוביה ששלטה בו, עוררה חמלה על חוסר-האונים של הזקן בהנהלת משק-בית: בפינה היתה אצטבא ועליה שתי פתיליות מפויחות, קומקום ושניים-שלושה סירים, לצידה – כיור ובתוכו צלחות, סכינים ומזלגות. בפינה שנייה – כוננית ובה ספרים בעלי כריכות-עור עבות, שעונים זה אל זה ומונחים זה על זה. על מסעדי הכסאות היו תלויים כמה ממלבושיו. ארון עתיק, עשוי עץ אגוז ובו מזנון ריק – עמד בדיוק מול הפתח. על הכותל היה תלוי אורלוגין שזה מכבר שָבַת מלכת.

“צריכים אנו להביא לו שעון במתנה, לסבא” – היתה אומרת רעיה ליהודה משהיתה סוקרת את החדר ומבטה נופל על האורלוגין, אלא שבכל פעם היה הדבר משתכח מלבה. היא אהבה את סבא שלה, בעל הזקן הלבן, המשיי והמחודד, הפנים השלווים שמעין נהרה של קדושה היתה נאצלת מהם, ובעל הקול הרך, השקט, שדומה עשוי הוא להשמיע רק דברים נעלים וחכמים מאד. היא כיבדה אותו גם על גאוותו, שבשלה פרש מבית אמה ועבר לגור בגפו, בקבלו על עצמו עול תלאות וטורח וייסורי בדידות לעת זקנה. מריבה מרה היתה זו בינו לבין בתו. לאחר מות האב, ירד הבית מגדולתו ופשט לבוש אמידות שלו. כמה מן הרהיטים עתיקי-היוחסין, ששימרו, לבד חפצי-יקר, כלי בדולח ותכשיטים, אף ברק עמום של זכרונות ימי-הטובה בעיר המולדת – נמכרו, ורחל, אמה של רעיה, נאלצה להשתכר למחיית הבית כאסיסטנטית אצל רופא שיניים. סבא זיסקינד, שהיה סמוך על שולחן המשפחה מאז בואו ארצה, רצה למסור לבתו את הונו המועט, שהיה מופקד בבנק. היא לא אבתה לקבלו, עקשנית וגאה היתה כמותו, ואז, לאחר מריבה ממושכת, וכמה שבועות שלא דיברו זה עם זו, נטל כמה מן החפצים שהיו בחדרו ואת האורלוגין השבור ויצא לגור לבדו. זה היה לפני כארבע שנים. עתה, היתה רחל באה אצלו אחת או שתיים לשבוע, מביאה עמה אמתחת מלאה צרכי אוכל, מנקה את החדר ומבשלת לו כדי כמה ארוחות. הוא לא הקפיד עוד על חשבון ההוצאות, אף לא שאל עליו, בדומה כאילו הסיח דעתו לחלוטין מעניינים אלה.

“ועכשיו – במה אכבד אתכם?" – היה סבא זיסקינד אומר משמצא את החדר מתוקן להכנסת-אורחים.

“אין צורך בשום כיבוד, סבא, לא לשם כך באנו” – היתה רעיה אומרת בהתרעמות.

אך שום מחאות לא הועילו. סבא היה מוציא צלוחית עם מרקחת תסוסה ומעמידה על השולחן, ענבים ושזיפים, ביסקויטים, שתי כוסות תה חריף, וכופה עליהם לאכול. רעיה היתה טועמת מעט מזה ומעט מזה לגרום נחת-רוח לסבא, ויהודה, שכל הביקורים הללו אצל הזקן היו לו עינוי וחובה אנוסה, ושמראיהם של כלי האוכל בלבד עורר בו שאט-נפש, היה רומז לה בחשאי, בהעמדת פנים בסורות, שבשום אופן לא יוכל לגעת במרקחת. היא היתה מפייסת אותו בלטיפה על ברכו ובחיוך משדל, וסבא היה מפציר במפגיע, ושוב היה עליו לטעום כמלוא כפית לפחות מן המאכל המתוק והמבחיל.

אחר-כך היה סבא שואל על דא ועל הא, ורעיה משתדלת ככל האפשר להנעים את השיחה בדברים חביבים ובדוחים, כדי להפיג מעט את השממון מעל יהודה, ולבסוף היה בא אותו דבר שמפניו נתיירא יהודה יותר מכל, ושבגללו החליט כבר לא אחת למנוע רגליו מביקורים אלה: סבא זיסקינד היה קם, לוקח את כסאו ומעמידו ליד הכותל, עולה עליו בזהירות, כשהוא אוחז במסעדו לבל יפול, פותח את האורלוגין ומוציא מתוכו אמתחת בד, שחוט שחור כרוך סביבה. אחר היה נועל את האורלוגין, יורד מעל הכסא, מחזירו למקומו, מתיישב עליו, מתיר את החוט, מוציא מתוך עטיפת-הבד חבילה של גליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר:

“רצוני שתקרא את זה”.

“סבא” – היתה רעיה נחלצת להושיע את יהודה מן המיצר – “אבל הוא כבר קרא את זה עשר פעמים לפחות…”

אך סבא זיסקינד היה משים עצמו כלא שומע ולא ענה דבר, ויהודה אנוס היה לקרוא בעיניו, אותו חיבור שכמעט ידעו בעל-פה, שהשתרע על פני שמונה גליונות ארוכים בכתב גדול ורועד במקצת, ושעניינו היה הספד על עיר המולדת באוקראינה, שחרבה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים. משהיה מסיים, היה סבא נוטל מידו את הגליונות, מקפלם, נאנח, ואומר:

“ומכל זה לא נשאר שריד. עפר ואפר. אפילו מצבה לעדות לא. תאר לעצמך, שמקהילה של עשרים אלף יהודים לא נותר גם אחד שיספר איך היה הדבר… שום זכר”.

אחר היה מוציא מאותה אמתחת-בד, שהכילה מכתבים שונים ומעטפות, את תמונת נכדו, מנדלה, שהיה בן שתים-עשרה כשנספה, בנו היחיד של בנו, אוסיפּ, שהיה מהנדס ראשי בבית-חרושת חימי גדול, מראה אותה ליהודה ואומר:

“הוא היה גאון. תאר לעצמך, בן אחת-עשרה גמר כבר את הקונסרבטוריום למוזיקה, קיבל סטיפנדיה מן הממשלה ונחשב לכנר מעולה. גאון! הבט איזה מצח…” ולאחר שהיה מחזיר את התמונה למקומה היה נאנח ואומר: “שום זכר”.

שתיקה מאונסת של השתתפות-באבל היתה משתררת על רעיה ויהודה, ששמעו אותם דברים עצמם כבר פעמים רבות, ולא הרגישו עוד דבר בחזרו עליהם שוב. ומשהיה כורך את החוט סביב לאמתחת היה משיח: “ואוסיפ היה גם כן עילוי. כשהיה נער ידע עברית היטב, ושירים של ביאליק היה קורא בעל-פה. בעצמו למד. קרא בלי סוף, גנסין, פרוג, ברשדסקי… אתם לא הכרתם את ברשדסקי, סופר טוב היה… לב חם היה לו, לאוסיפ. בפוליטיקה לא התעסק וגם ציוני לא היה, אבל גם כשעלה אצלם בדרגה לא שכח שהוא יהודי… לבנו קרא מנדל דוקא, על שם אחיו המת, הגם שאצל הרוסים ודאי לא נוח להיקרא בשם כזה… כן, לב יהודי חם היה לו…”

הוא היה פונה אל יהודה בלבד בדברו, שכן את רעיה ראה תמיד אותה ילדה שהיתה יושבת על ברכיו ומקשיבה לסיפוריו ולעולם לא גדלה בעיניו, ואילו את יהודה חשב לאיש משכיל, העשוי להבין לרעו, מה גם שהחזיק במשרה ממשלתית.

רעיה זכרה איך חלה תמורה זו בסבא, שבעקבה נדמה היה כאילו נשתבשה דעתו עליו. משנסתיימה המלחמה, עוד חי על הספק וקיווה לידיעה כלשהי מבנו, כי ידוע היה שרבים מאד הצליחו להימלט בעוברם למחוזות המזרח. הוא כיתת רגליו אצל כל בני עירו לשעבר, אך איש מהם לא קיבל אות כלשהו מקרוביו. אף על פי כן הוסיף לקוות, בסברו שמעמדו החשוב של אוסיפּ עמד לו להצלתו. אחר-כך, ערב אחד, משנכנסה רעיה הביתה, ראתהו יושב על הרצפה וקריעה בבגדו, ובבית התלחשו, ועיני האם היו אדומות מבכי. אף היא בכתה, על צערו של סבא, על מראה פניו הסגופים, על הדממה המעיקה שבחדרים. שבועות רבים לאחר מכן, כאילו גזר שתיקה על עצמו. היה יושב מבוקר עד לילה ליד שולחנו, קורא וחוזר וקורא במכתבים ישנים, מעיין שעות ארוכות בתמונות משפחה, כשהוא מקרבן אל עיניו קצרות-הראי, או שעון לאחוריו אל מסעד הכסא, מבלי עשות דבר, ידו נוגעת בקצה השולחן ועיניו צופות בחלון שלפניו, מבטן נהוי למרחוק, הזוי, דומה שנתאבן. כבר לא היה זה אותו סבא, איש שיחה, מפיק דברי חכמה ובדיחות שנונה, המתערב בהליכות הבית, שואל למעשי נכדתו, מלמדה מוסר, בוחנה בידיעותיה, ובהתפארות של ילד מוכיח שהשכלתו עולה על זו של מוריה. עתה, כאילו סגר על עצמו מפני העולם ונתבצר במחשבותיו ובזכרונותיו, שאיש מבני הבית לא יכול היה להבקיע בעדם. אחר-כך נכנסה בו עקשות משונה שקשה היה לסבלה. מתעקש היה שיגישו לו את ארוחותיו אל שולחנו, ביחידות, שלא ייכנסו אל חדרו ללא דפיקה על הדלת, שלא יסגרו את תריסי החלון מפני החמה. כשהיו עוברים על איסורים אלה – היה מתרתח ובא לידי מריבות קשות עם בתו, לעתים דומה היה שהוא שונאה.

כשמת אביה של רעיה, לא הראה סבא זיסקינד שום סימנים של צער, אף לא ניחם את בתו. וכתום ימי האבל – כמו נתעורר לחיים ויצא משתיקתו. אולם לא דיבר על האב, גם לא על אוסיפּ בנו, אלא על נכדו, מנדלה. פעמים רבות ביום היה מזכירו בשמו כאילו היה חי, תארהו בדמותו אף כי לא ראהו אלא בתמונות, וכמהרהר בקול ונועץ עם עצמו, משיח היה איך צריך היה לגדלו. קשה מכל, כשהיה בא בטענות על בנו ועל אשת בנו, שלא ראו מראש את הפורענות המתחוללת, לא הבריחוהו אל מקום בטוח, לא הסתירוהו אצל גויים, לא ביקשו להעלותו ארצה בעוד-מועד. שום הגיון לא היה בדברים והם היו מוציאים את רחל מגידרה עד שהיתה מתפרצת כנגדו: “חדל כבר! חדל! אני אצא מדעתי מן השטויות שלך!” היתה קמה ממקומה ברוגז רב, פורשת לחדרה, ואחר-כך, משהיתה נרגעת, היתה אומרת לרעיה: “סקלרוזה כנראה. מחלת השכחה. כבר אין הוא יודע מה שהוא מדבר”.

יום אחד – רעיה לא תשכח זאת לעולם – ראו היא ואמה והנה סבא לבוש בחליפת החג שלו, השחורה, ומתחתה חולצה מבהיקה מלובן, ונעליו מצוחצחות, והמגבעת לראשו… בגדים שלא לבשם זה חדשים רבים, והן נבהלו בראותן אותו כך. סבורות היו שנסתלקה דעתו. “איזה חג היום?” – שאלה אמה. “באמת אינכן יודעות?” – אמר סבא – “יום ההולדת של מנדלה היום…” ואמה פרצה בבכי, ואף היא עצמה בכתה וברחה מן הבית.

אחר-כך עבר סבא זיסקינד לגור לבדו. דעתו, כמדומה, נתיישבה, פרט לכך שלעתים קרובות היה שוכח דברים שאירעו תמול-שלשום, וזוכר היה בבהירות רבה, לפרטי-פרטיהם, דברים שאירעו בעירו ובמשפחתו לפני יותר משלושים שנה. מאז היתה רעיה באה לבקרו, תחילה עם אמה, ולאחר חתונתה, עם יהודה. הטירדה שבדבר היתה, שאנוסים היו להקשיב לדבריו על מנדלה נכדו ולקרוא אותו הספד על עיר המולדת שחרבה.

משהיתה מזדמנת לשם רחל, בעת ביקורם, היתה מגיסה לבה בסבא ונוהגת בו בתקיפות. “חדל לבלבל להם את המוח עם היצירה שלך” – היתה אומרת ומסלקת במו ידיה את הניירות מעל השולחן ומחזירה אותם לאמתחתם. “אם רוצה אתה שיוסיפו לבקר אצלך – אל תדבר אתם על המתים. דבר על החיים. אנשים צעירים הם ואין מוחם פנוי לדברים כאלה”. ובצאתם יחד מחדרו, היתה אומרת, בפנותה אל יהודה, כדי לפייסו: “אל תתפלא עליו. הוא זקן כבר, סבא. יותר מבן שבעים. מחלת השכחה”.

כשהיתה כבר רעיה בחודש השביעי להריונה, טרם הבחין בדבר סבא זיסקינד, בפיזור דעתו. אך רחל לא יכלה עוד שלא לשתף אותו בשמחתה ובצפייתה, ובישרה לו כי נין עומד להיוולד לו. וערב אחד נפתחה דלת דירתם של רעיה ויהודה, ועל מפתנה ניצב סבא עצמו, בלבוש החג שלו, כבאותו יום, יום הולדתו של מנדלה. היתה זו הפעם הראשונה שביקר בדירתם, ורעיה הופתעה כל-כך, שחיבקה אותו ונשקה לו כאשר לא עשתה מילדותה. פניו זרחו, עיניו נוצצו באותו מאור של בינה ושל שובבות כבאותם ימים רחוקים שלפני האסון, ובהיכנסו, התהלך בחדרים בצעדים מאוששים, כשהוא נותן דעתו על פרטי הריהוט וסידורי הדירה ומפזר הערות של בדיחות על סביבו, וכל-כך חביב היה, שרעיה ויהודה לא פסקו מצחוק כל עת דברו. הוא לא רמז אף במלה אחת כי יודע הוא על מה שעתיד להתרחש, ובפעם הראשונה מאז חדשים רבים, לא הזכיר כלל את מנדלה.

“אה, ילדים רעים” – אמר – “כך נוהגים עם סבא? למה לא סיפרתם לי שיש לכם דירה יפה כל-כך?”

“כמה פעמים הזמנתי אותך, סבא, לבוא?” – אמרה רעיה.

“הזמנת? צריכה היית להביא אותי אליכם, לגרור אותי בכוח!”

“גם זה רציתי לעשות, ואתה סירבת”.

“נו, סבור הייתי שאתם גרים באיזו מאורה חשכה, ומאורה יש לי גם משלי… אין דבר, סולח אני לכם”.

ומשנפרד מעליהם, אמר:

“אל תטריחו את עצמכם לבוא אצלי. עכשיו, שיודע אני כבר איפה אתם מצויים, ואיזה ארמון יש לכם, אבוא אני אליכם… אם לא תגרשו אותי, כמובן”.

כעבור כמה ימים, כשבאה רחל לביתם וסיפרו לה על ביקורו המפתיע של סבא, לא התפלאה על כך ואמרה:

“אה, אינכם יודעים במה הוא הוגה בכל הימים האלה, מאז סיפרתי לו כי עומד להיוולד לכם ילד… משאלה אחת יש לו – שאם יהיה זה בן – ייקרא… על שם נכדו”.

“מנדלה?” – קראה רעיה ופרצה בצחוק שלא-ברצונה. יהודה חייך כמו שמחייכים למשוגותיהם החביבות של זקנים.

“כמובן, אמרתי לו שיוציא דבר זה מראשו” – אמרה רחל – “אבל יודעים אתם איזה עקשן הוא. שגעון הוא שנכנס בו ואין הוא חושב כלל לוותר עליו. לא זו בלבד, אלא בטוח הוא שאתם תסכימו לכך ברצון, ובייחוד אתה, יהודה”.

יהודה משך בכתפיו: “שגעון. הילד יהיה אומלל לכל חייו”.

“והוא אינו מסוגל להבין זאת” – אמרה רחל ונימה של מורך נתגנבה לקולה.

פניה של רעיה הרצינו.

“אנחנו כבר החלטנו על השם” – אמרה – “אם תהיה זו בת, תיקרא אסנת, ואם בן – אהוד”.

שני השמות לא מצאו-חן בעיני רחל.

עניין השם הפך מאז לנושא-השיחה היחידי-כמעט בין רחל ובין הזוג הצעיר בשעת ביקוריה אצלם, ועכר את אווירת הצפייה החגיגית שהיתה שורה בבית, אותה אווירה של שלווה דקה הנאצלת ממראה האם המהלכת חרש, גופה אוצר סודות טמירים, חבויים מעין זר.

רחל, שעמדה בין דורו של סבא ובין דורם של הבנים, היתה דעתה מפולגת עליה, עתים לכאן ועתים לכאן. בדברה עם אביה היתה מוכיחה אותו על פניו, מבטלת את דעתו בתוקף ומטיחה כנגדו את כל הנימוקים ששמעה מפי רעיה ויהודה, כאילו היתה זו דעתה שלה, ובדברה עם הבנים – ביקשה לשדלם לקבל את רצונו ומעוררת עליה רוגז רב. ענין השם, שמתחילה לא היתה לו כל חשיבות בעיניה, נעשה במרוצת הימים מעין ענין גורלי, אפוף מיסתורין, צופן עתידות לא-ידועות, שפחדים קשורים בו וחיים ומוות תלויים בו. יותר מכן – גורל חייו של היילוד עצמו. בעומק לבה התפללה שתיוולד לרעיה בת.

“בעצם, מה רע כל-כך בשם מנדלה” – אמרה לבתה – “שם יהודי ככל השמות”.

“מה את מדברת, אמא” – התקוממה נגדה רעיה בכל ישותה – “שם גלותי, מכוער, איום! בשום אופן לא אהיה מסוגלת להעלותו על שפתי. את רוצה שאשנא את ילדי?”

“אה, את ילדך לא תשנאי. על-כל-פנים לא בגלל השם…”

“אשנא אותו. הרי זה כאילו אמרת לי שיוולד לי בן עם חטוטרת! ובכלל – למה זה? לשם מה?”

“למען סבא עליכם לעשות זאת” – אמרה רחל בשקט, אם כי ידעה שאין היא אומרת את האמת כולה.

“את יודעת, אמא, שאני מוכנה לעשות הכל למען סבא” – אמרה רעיה – “אוהבת אני אותו. אבל איני מוכנה להקריב את אושרו של ילדי בגלל איזו אמונה תפילה שלו. איזה טעם יש בדבר?”

רחל לא יכלה להסביר את “טעם הדבר” על דרך ההגיון, אך בלבה נתקוממה על הגיוניות זו של בתה – שהיתה גם נחלתה שלה כל השנים – שנראתה לה עתה שטחית ביותר, אחד מסימניה של קלות-הדעת שכל הדור הצעיר לוקה בה. האב הזקן היה עתה בעיניה כאילן עתיק ששרשיו עמוקים ויונקים מלשד המיסתורין של ההווייה, שבתה – ואף היא עצמה – אינם יודעים עליו דבר. לולא ויכוח זה על השם, ודאי לא היתה מגיעה לעולם להרהורים על גלגול נשמות ונצח החיים. בלילות היתה מתעוררת כשזיעה קרה מכסה את גופה. במעומעם היתה זוכרת מראות זוועה של גופות ילדים עירומים, מוכים, נדרסים תחת מגפי אנשי-צבא, והרגשת אשמה נוראה היתה מדכאה את רוחה.

אחר-כך באה רחל בהצעת פשרה: ייקרא הילד בשם מנחם. שם עברי, – אמרה – ישראלי. לכל הדעות. ילדים רבים מכונים בשם זה ולא יעלה על דעת איש ללעוג להם. אף סבא – אמרה – הסכים לזה, אחר הפצרות רבות.

רעיה מיאנה לשמוע.

“בחרנו לנו שם, אמא” – אמרה – “ששנינו אוהבים אותו, ולא נמירו באחר. מנחם הוא שם שריח זיקנה עולה ממנו. שם הקשור אצלי בזכרונות עצובים ובאנשים שאינני אוהבת אותם. מנחם אפשר לקרוא רק לילד נמוך-קומה, חלש ולא יפה. אל נדבר בזה יותר, אמא”.

רחל שתקה. היא נואשה כמעט מלהעבירם על החלטתם. לבסוף אמרה:

“ואת מוכנה לשאת בכובד האחריות של המרת רצון סבא?”

עיניה של רעיה נפקחו לרווחה ופחד נשקף מהן:

“למה את עושה מזה ענין גורלי כל-כך? את מפחידה אותי!” – אמרה ופרצה בבכי. היא החלה חוששת לפרי-בטנה כמי שחושש מעין-רעה.

“ואולי יש בדבר משהו גורלי…” לחשה רחל מבלי לשאת את עיניה. היא עצמה נרתעה מדבריה.

“מהו?” – אמרה רעיה בתלתה באמה מבט נפחד, ועם זה תובע תשובה בתוקף, לבל יוותר שום דבר-של-מיסתורין ברמזיה.

“אינני יודעת…” – אמרה – “אולי בכל זאת חייבים אנו להקים את שם המתים… כדי להשאיר להם זכר…” היא לא היתה בטוחה בעצמה, אם אמת בדברים או שהם אמונה נואלת בלבד, אך בטחונו של אביה עמד לעיניה והוא היה חזק מספיקותיה ומהתנגדותה הפשוטה והמובנת של בתה.

“אבל אינני רוצה לזכור תמיד את כל הדברים האיומים ההם, אמא. אי אפשר שהזכרון הזה יתהלך תמיד בתוך הבית והילד המסכן ישא אותו!”

רחל הבינה זאת יפה. זעקה כמו זו שמעה אף היא בתוכה משהיתה מקשיבה לדבריו של האב ורואה אותו כשהוא שוקע בזכרונות העבר. אף על פי כן אמרה בלחש, כמו לעצמה:

“אינני יודעת… נדמה לי לפעמים שלא סבא הוא החולה במחלת השכחה, אלא אנחנו. כולנו”.

כשבועיים לפני מועד הלידה הופיע סבא זיסקינד בפעם השנייה בבית רעיה ויהודה. פניו היו צהובות, זועפות, ואור עיניו דעוך. אמר שלום, ואת רעיה לא חונן אפילו במבט, כאילו היה מנדה את החוטאת. הוא פנה אל יהודה ואמר: “רצוני לדבר אתך”.

שניהם נכנסו לחדר הפנימי, הסב התיישב על הכסא כשהוא נוגע בפיסת ידו בקצה השולחן, כהרגלו, ויהודה ישב על המיטה, נמוך ממנו.

“סיפרה לי רחל שאינכם רוצים לקרוא לילד בשם נכדי” – אמר.

“כן…” – אמר יהודה בשפה רפה.

“אולי תסביר לי מדוע?” – שאל.

“אנחנו…” – גמגם יהודה, קשה היה לו לעמוד בפני מבטו הנוקב של הזקן – “השם פשוט לא מוצא-חן בעינינו”.

סבא שתק, ואחר אמר:

“מבין אני שמנדלה לא מוצא-חן בעיניכם. שם לא עברי. ניחא. אבל מנחם – מה רע במנחם?” ניכר היה שהוא מבליג בדי עמל על רגשותיו.

“זהו שם…” – יהודה ידע שאין מועיל בהסברות, מרחק של שני דורות מבדיל בין מושגיהם – “שם לא ישראלי… גלותי”.

“גלותי”. – חזר סבא ואמר. הזעם חלחל בו, ובכל זאת עצר בו מהתפרץ. בשקט אמר: “כולנו באים מן הגולה. אני, אביה ואמה של רעיה. אביך ואמך שלך. כולנו”.

“כן…” – אמר יהודה. במורת רוח ראה שבעל כורחו ייגרר לויכוח שכולו לזרא לו, מה גם עם זקן זה שדעתו כבר אינה צלולה כל-כך. רק משום הכבוד עצר בעצמו מלומר – זהו זה, וחסל. – “כן, אבל אנחנו נולדנו בארץ. זה משהו אחר”.

סבא זיסקינד הסתכל בו בבוז. ראה לפניו עם-הארץ, פּוחח, כלי ריק.

“אתה, כלומר, חושב שכאן זה משהו חדש”. – אמר – “שכל מה שהיה שם, עבר ואיננו. מת. אין לזה המשך. שאתם מתחילים הכל מחדש”.

“לא אמרתי זאת. אמרתי רק שאנחנו נולדנו בארץ…”

“נולדתם. יפה מאד…” – אמר סבא זיסקינד ברוח נרגשת – “אז מה בכך. איזו רבותא היא זו? במה אתה עולה על אלה שנולדו שם? חכם אתה מהם? משכיל מהם? גדול אתה מהם בתורה ובמעשים? דמך סמוק משלהם?” – דומה היה סבא זיסקינד כאילו הוא עומד למלוק אותו בכפו.

“גם זה לא אמרתי. אמרתי שכאן זה משהו אחר…”

סבלנותו של סבא זיסקינד לדברים של תיפלות. פקעה.

“ריקא!” – פלט ברוגזו – “מה אתה יודע מה היה שם? מה אתה יודע איזה אנשים היו שם? איזה קהילות? איזה ערים? מה אתה יודע איזה חיים היו שם?”

“כן” – אמר יהודה ברוח מדוכדכת – “אבל לנו אין כבר קשר לזה”.

“אין לכם קשר?” – גחן סבא זיסקינד כנגדו. שפתיו רטטו מרוב כעס – “למֲה… למה יש לכם קשר?”

“יש לנו… עם הארץ הזאת” – אמר יהודה וגיחך שלא-ברצונו.

“שוטה!” – פלט כנגדו סבא זיסקינד – “סבור אתה באים אנשים אל מדבר ועושים להם עם, מה? ראשון אתה לאיזו אומה חדשה? לא בנו של אבא אתה? לא בן בנו של סבא? רוצה אתה לשכוח אותם? מתבייש אתה בהם, שהיו להם מאה מונים של תרבות והשכלה משיש בך? הרי… הרי כל מה שיש כאן” – הקיף בזרועו על סביבו – “זה שלולית של מי ברזים לעומת הים הגדול שהיה שם! מה יש לך פה? ערב-רב? שבעים לשונות? שבעים חטיבות שזו נבדלת מזו? מנהגים? צורה? הרי כל בית כאן זה אומה לעצמה, מנהגים שלה ושמות שלה! ולזה יש לך קשר, אתה אומר…”

יהודה השפיל עיניו ושתק.

“אומר לך מהו קשר” – אמר סבא זיסקינד במתינות – “קשר הרי זה זכרון. מבין אתה? הרוסי קשור לעמו כי הוא זוכר את אבותיו. הוא מתקרא איבַן, אביו נתקרא איבן וסבו נתקרא איבן, עד דור ראשון. ושום רוסי לא אמר, מהיום והלאה איני מתקרא איבן כיון שאבותי ואבות אבותי נתקראו כך, ראשון אני לאומה רוסית חדשה שאין לה ולא כלום עם האיבנים. מבין אתה?”

“אבל מה זה שייך” – מחה יהודה בקוצר-רוח.

סבא זיסקינד נד לו בראשו.

“ואתה – מתבייש אתה לקרוא לבנך בשם מנדלה, שמא יזכיר לך שהיו יהודים שנקראו בשם זה. סבור אתה שצריך כבר למחות את השם הזה מעל פני האדמה. שלא יישאר לו שום זכר…”

הוא נשתתק, פלט אנחה עמוקה ואמר:

“אי בנים, בנים, אינכם יודעים מה אתם עושים… גומרים אתם את המלאכה שהחלו בה שונאי ישראל. הם העבירו מן העולם את הגופות, ואתם – את שמם ואת זכרם… לא המשך, לא עדוּת, לא יד ולא שם. שום זכר…”

ועם כך קם, נטל את מקלו, ובפסיעות רחבות פנה אל הדלת ויצא.

היילוד היה בן-זכר ושמו נקרא אהוד, וכשהיה כבן חודש ימים, לקחו אותו רעיה ויהודה בעגלת-התינוק והלכו לבית סבא.

רעיה דפקה שלוש דפיקות זהירות על הדלת, ומששמעה רחש בפנים, שמעה אף את פעימות לבה החרד. מאז נולד הילד, לא ביקר אצלם סבא אפילו פעם אחת. “אני מתרגשת נורא” – לחשה ליהודה ודמעות עמדו בעיניה. יהודה נענע את העגלה ולא השיב. זה מכבר היה אדיש לאשר יאמר או יעשה הזקן.

הדלת נפתחה, ועל סיפה עמד סבא זיסקינד כשפניו מיוגעות, מקומטות, דומה שנזדקנו הרבה. עיניו היו דבוקות שינה, וברגע הראשון כאילו לא הבחין בבאים.

“שבת שלום, סבא” – אמרה רעיה בהתרגשות. נדמה היה לה עתה שהיא אוהבת אותו יותר מתמיד.

סבא נסתכל בהם כתמיה, ואחר אמר ברוח פזורה: “היכנסו, היכנסו”.

“הבאנו את התינוק אתנו!” – אמרה רעיה בפנים זורחות והעבירה את מבטה מסבא אל התינוק הישן שבעגלה.

“היכנסו, היכנסו” – חזר ואמר סבא זיסקינד בקול יגע. – “שבו לכם” – אמר בהסירו את בגדיו מן הכסאות ובפנותו אל המיטה, ליישר את מצעיה הסתורים.

יהודה העמיד את עגלת התינוק ליד הקיר ואל רעיה לחש, “מחניק פה בשבילו”. רעיה פתחה את החלון לרווחה.

“עוד לא ראית את התינוק שלנו, סבא!” – אמרה בחיוך עגום.

“שבו, שבו” – אמר סבא, ועם כך גרר רגליו אל האצטבא, נטל משם את צלוחית המרקחת ואת קופסת הביסקויטים והעמידן על השולחן.

“אין צורך, סבא, באמת אין צורך. לא לשם כך באנו” – אמרה רעיה.

“רק משהו. אין לי במה לכבד אתכם היום…” – אמר סבא בקול רצוּץ וכהוּי. הוא הוריד את הקומקום מעל הפתיליה, מזג תה בשתי כוסות והעמידן לפניהם. אחר התיישב אף הוא, אמר “שתו, שתו”, ונענע אצבעותיו ברכוּת על השולחן.

“את אמא לא ראיתי כבר כמה ימים” – אמר לבסוף.

“עסוקה…” – אמרה רעיה בקול נמוך מבלי לשאת עיניה אליו – “עוזרת לי הרבה עם התינוק…”

סבא זיסקינד הסתכל בשתי כפות ידיו החיוורות והמגויידות, המונחות אין-אונים על השולחן, אחר שיטח אחת מהן ואמר אל רעיה:

“למה אינך שותה… התה יתקרר”.

רעיה קירבה עצמה אל השולחן ולגמה מן התה.

“ואתה, מה מעשיך עכשיו?” – שאל את יהודה.

“עובדים. כרגיל”. – אמר יהודה, ואחר הוסיף בגיחוך: “ומשחקים עם התינוק כשיש פנאי…”

סבא השפיל שוב עיניו אל כפות ידיו, שאצבעותיהן הדקות והארוכות רטטו ריטוט של זיקנה.

“קח מעט מן המרקחת” – אמר ליהודה בשלחו אצבע רועדת לעבר הצלוחית – “טובה היא מאד”.

יהודה טבל את הכפית בצלוחית ושם אל פיו.

שתיקה נשתררה, שנדמתה ממושכת, ממושכת מאד. אצבעות ידיו של סבא זיסקינד רטטו ריטוטים קטנים על גבי מפת השולחן הלבנה. חם היה בחדר וזמזומו של זבוב נשמע בו.

לפתע פרץ הילד בבכייה ורעיה נרתעה ממקומה ואצה להשתיקו. היא נענעה את העגלה ופיזמה, שקט, ילד, שקט, שקט…

גם לאחר שנשתתק המשיכה לנענע את העגלה אנה ואנה.

סבא זיסקינד נשא ראשו אל יהודה ואמר בלחש:

“סבור אתה שאי אפשר היה להצילו… אפשר היה. הרבה ידידים היו להם. אוסיפּ עצמו כתב לי על כך. מנהל בית-החרושת החשיב אותו מאד. כל העיר הכירה אותם ואהבה אותם… איך לא חשבו על כך…” – אמר בנגעו בפיסת-ידו במצחו – “הרי ידעו שהגרמנים מתקרבים… הרי אפשר היה עוד לעשות משהו…” הוא הפסיק רגע ואחר הוסיף: “תאר לך שבן אחת-עשרה כבר גמר את הקונסרבטוריום… חיות פרא!” – פער לפתע עיניים מלאות אימה כלפי יהודה – “חיות פרא! לקחת ילדים קטנים ולהכניסם לקרונות, ולהובילם…”

משחזרה רעיה ונתיישבה ליד השולחן, הפסיק ונשתתק, ורק אנחה כבדה נתמלטה מעומק חזהו.

שוב היתה שתיקה ממושכת, וככל שכבדה השתיקה, כן חשה רעיה את המועקה שבחזה גוברת עד ללא הכיל. ליד השולחן ישב סבא ונענע באצבעותיו הכחושות, ובצד הקיר שכב התינוק בעגלתו, וכמו תהום היתה פעורה בין עולם הולך ועולם בא. לא היתה זו עוד שושלת אחת אשר ריבעים לה, ואבי-המשפחה הזקן לא הכיר בנינוֹ אשר לא הקים לו זכר.

סבא זיסקינד קם ממקומו, נטל את כסאו, וקרבו אל האורלוגין. אחר עלה עליו באומרו להוציא משם את כתביו.

רעיה לא יכלה לשאת עוד את המועקה.

“בוא נלך” – אמרה ליהודה בקול חנוק.

“כן, צריך ללכת” – אמר יהודה וקם ממקומו. “עלינו ללכת” – אמר בקול בפנותו אל הזקן.

סבא זיסקינד אחז עוד רגע במפתח האורלוגין, אחר שמט את ידו, החזיק במסעד הכסא וירד מעליו.

“צריכים אתם ללכת…” – אמר בפנים מעוּנות, אחר פרש ידיו באין אונים וליווה אותם אל הפתח.

כשנסגרה הדלת מאחריהם, פרצו דמעות מעיני רעיה. היא הרכינה עצמה על העגלה והדביקה שפתיה לחזהו של התינוק. דומה היה לה באותו רגע שהוא זקוק לרחמים, לאהבה רבה, כאילו הוא בודד בעולם, יתום מאבות.

---

חברה ליובה ברקאית

מאת

אהרן מגד

ליוּבּה ברקאית יצאה עם אמתחתה לצרכניה, והרבה דברים היו תמוהים בעיניה. תחילה, ראתה כמה פועלים עומדים וחופרים תעלה בצד הכביש ושולמן משגיח עליהם, ולא נסתבר לה מה זה פתאום חופרים תעלה. שמא נסתמו צינורות הביוב? או אולי מערכת המים אינה כתיקונה? לא זה ולא זה. הרי לך חידושים שכלל לא ידעת עליהם. סבורה את שכל מה שנעשה בשכונה מן הראוי שעל דעת הכל ייעשה, והנה יכול שתקומי בבוקר והכל נהפך על פיו. ברקאי אף הוא לא סיפר לך, אבל כיצד שברקאי אינו יודע על כך? הוא שאני אומרת, חזור ואמור, אתה ברקאי נוסע לך העירה ולא איכפת לך כלל מה נעשה בשכונה שלך. יום אחד תמצא את ביתך מוקף תעלות שופכין סביב־סביב.

“שולמן, מה זה אתם עושים פה, אם אפשר לדעת?” – נתעכבה אצל המשגיח ושאלה.

“זה, ככה, מרחיבים קצת את הכביש” – אמר שולמן.

“אה, מרחיבים את הכביש…” – אמרה ליובה ונסתכלה בעבודה הנעשית, מתוך שיקולים שבינה לבינה.

אם מרחיבים את הכביש – הרי יפה, ולמה את באה בתרעומת? יפה מאד שמרחיבים את הכביש. באמת הגיעה השעה לכך – עקרה משם ליובה וצעדה ברגל בוטחת וגאה בכביש של רחובה.

אחר עברה ליד ביתם של ברסקי, ו– מיהי זו שעומדת בחצרם? לא. איני מכירה אותה. נערה יפה דווקא. הביטי נא, איזו צמה ארוכה ואיזו גיזרה ואיזה חזה יפה! כמעט הייתי אומרת שלא מתאים לשושנה ברסקי שתהיה להם אורחת כזאת. עירונית כנראה. ומה היא עושה אצלם? – אולי היא הנערה של משה שלהם… זה כמה חדשים שאנו שומעים על הנערה של משה וטרם זכינו לראותה. כאילו הם חוששים מפני עין־הרע שלנו. מילא, יהי כך – עברה ליוּבה על פני הבית והמשיכה דרכה.

אף על פי כן נתעכבה רגע, חזרה לאחוריה וקראה אל הנערה שעמדה ושיחקה בענף של אורן, כשהיא מורטת ממנו מחטים־מחטים:

“תסלחי לי, חברה, שושנה בבית?”

“לא, איננה”. – נשאה אליה הנערה את ראשה, נפתעת.

“ואינך יודעת מתי תחזור?”

“לא, אינני יודעת”.

“נו, מילא” – אמרה ליובה – “ומי את, אם אפשר לשאול אותך?”

“אורחת…” – הסמיקה מעט הנערה.

“אה, אורחת…” – אמרה ליובה – “נו, טוב.”

“למסור משהו לשושנה?”

“לא, אין צורך. תגידי לה רק שליובה שאלה עליה, כן, ליובה ברקאית” – חייכה ליובה.

ואף כשפנתה משם עוד היתה מחייכת בינה לבין עצמה. ראו נא כמה הם חוששים. מיד ידעתי שנערתו של משה היא. נו־נו, התכונני ליובה, עוד מעט תהיה חתונה בשכונה.

משאמרה חתונה, העיבה עב קטנה את הרהוריה. דלינקה שלנו המסכנה. אל תדאגי – אומר ברקאי, ואף על פי כן דואגת אני. סוף־סוף כבר אינה בת שמונה־עשרה או בת תשע־עשרה. באוגוסט תימלאנה לה עשרים וארבע. והיכן ראיתם מיני תהפוכות שכאלה? תחילה, בהיותה בצבא, היה לה אותו סרן שמן וגס רוח, פשוט גס רוח, שהאלוהים יודע כיצד נטפל אליה ומה מצאה היא בו. ואנכי מיד ידעתי ששום דבר לא יצא מזה. ואיני מצטערת על כך. ואחר־כך כל אותם בחורים שהיו באים בג’יפ שלהם ולוקחים אותה לאן שלוקחים, עד חצות ועד אחרי חצות. למורת רוחי ולמורת רוחו של ברקאי. ואחר־כך… אותו משבר שעבר עליה כשירוחם עזב אותה, כך־פתאום. כמה אכזריים הם החיים, אלי שלי. כבר היה אצלנו בן בית, כבננו ממש. בחור עדין־נפש כזה וגם מוכשר כל־כך. ואיזה תוכניות עשינו, וברקאי כבר סידר לו משרה כלשהי, ופתאום… דבר משונה הוא, בכל־זאת, שכל־כך הרבה בחורים מתאהבים בה, שבעה או שמונה כבר היו לה, אם איני טועה, וכולם פורחים כלעומת שבאו… הלא סוף־סוף אינה טפשה וגם מכוערת איננה… ועכשיו מה? עכשיו היא פקידה קטנה בקרייה ועם מי היא מתחברת שם?… ברקאי שקוע בענייני ההסתדרות ואינו חושב על הדברים ואַת – התהפכי בלילות על משכבך אכולה דאגה…

כמה פעמים כבר חשבת לקנות לה בד לשמלה וטרם קנית – אמרה ליובה לנפשה – שמא בכל־זאת תעשי זאת היום?

בין כה ובין כה עברה ליד חצרה של ריבה חסין וראתה את ריבה עומדת ותולה כבסים על החבל. כל כך מוקדם? – אמרה לעצמה – ואני הרי לא הספקתי עוד לעשות כלום היום. נתעכבה ליד הגדר וקראה: “שלום לך ריבה.”

“או, שלום ליובה, לא ראיתי אותך…” – הפסיקה ריבה ממלאכתה.

“את שומעת, ריבה, כל פעם שאני עוברת על יד החצר שלך, מקנאה אני בך. השושנים שלך פורחות כל כך יפה, ואצלי – אפילו לא שושנה אחת…”

“תני להן מעט זבל חימי ותראי אם לא תפרחנה להן בן־לילה” – נתקרבה ריבה אל הגדר.

“נתתי! נתתי!” – טענה ליובה – “גם אמוניאק נתתי וגם סוּפּר וללא הועיל! מין קללה היא זו באדמה שלנו. עודרים ומשקים ומזבלים – והרי לך! נו מה־תגידי שמרחיבים אצלנו את הכביש?”

“באמת? כלל לא ידעתי!”

“נו־כן, כבר התחילו לחפור! שאלתי את שולמן ואמר לי. השכונה מתפתחת, מה?” – אמרה ליובה בפנים זוהרות.

“או, כן!” – אמרה ריבה – “כל כך הרבה בונים בזמן האחרון… אם איני טועה הרי בשנה זו בלבד בנו אצלנו יותר מבכל עשר השנים האחרונות.”

“ככה זה, ריביצק’ה” – אמרה ליובה כעונה בענווה על מחמאה שניתנה לה – “ולא רק אצלנו כך, כי אם בכל המדינה, בונים ובונים למרות הכל, למרות המחסור בכסף, למרות העליה הגדולה – בכל זאת! – נו, שלום לך, אני ממהרת, עוד לא הספקתי כלום היום.”

ועתה צעדה ליובה בראש נטוי ובגאון ולבה רחב מאד בחושבה על המדינה שלנו. לכל מקום שאת נושאת עיניך – בונים ובונים. שיכון סלוצקי מדרום לשכונה, “השיכון החדש” ממזרח לה, בית החרושת למרצפות, קופת חולים החדשה, ועכשיו – בית־העם, וכל זה, תארי לך במשך שנתיים. לא שנתיים כי אם שנה וחצי. מה אני מדברת? – שנה אחת! וכשאת נוסעת העירה – הרי בכל יום צצים בתי־חרושת חדשים ושכונות חדשות. נו, ואחרי כל זאת איך אפשר לומר עוד משהו נגד כל זה, אני שואלת. באמת, אני מנסה, ולו־לרגע להבין את האנשים האלה ואינני יכולה. כאילו תהום מפרידה בינינו. הרי זהו עיוורון גמור! פשוט רצון להרע ולהשחית!

ובאומרה זאת, נזכרה ליובה בחיה פלדמן וגל של חימה הציף אותה. הגדפנית הזאת! הכלבתא הזאת! המרשעת! איזו זכות יש לה לקטרג כשטן כל הימים! לנבל את פיה בשיקוצים נגד כל מה שנעשה וכל מה שנבנה כאן בעמל־כפיים ובזיעה ובדם. היא לא נקפה אצבע בכל זה. רק הורסת והורסת ומשחיתה. שתלך לה מאתנו אם המדינה הזאת אינה מוצאת־חן בעיניה. שתלך לה לשם, אדרבא. כולנו נשמח.

וביחוד גברה חמתה של ליובה משחשבה על כך שחייקה פלדמן זו גרה דווקא, וכמו להכעיס, בשכינות, ממש מעבר לגדרה שלה, ואין גם שעה אחת שלא תראה את מראה או שלא תשמע את קולה. ואין לשאת זאת, קשה מאד.

ובאמת, חשבה ליובה, לא משום שלי היא מפריעה אלא שהכל יכול היה להיות אחרת בשכונה, כה יפה וכה שלֵיו, אלמלא חיה פלדמן זו שננעצה כקוץ ממאיר בה. כעשן לעינים. כמה כולנו שמחות על כל בית שנבנה, על כל אילן שגדל, על כל בן ובת שנולדים – על מה לא? והיא עם הארס שלה בכל מקום. אמרתי לברקאי – אילו היה לנו מעט־מעט כבוד עצמי הרי את חיה פלדמן כבר היינו מגרשים מכאן במקלות. זהו רעל. וברקאי אומר – לא, הניחי לה. הניחי לה.

ובעצם ברקאי צודק – סיכמה לעצמה ליובה – הניחי להם לנבוח ואנחנו את שלנו נעשה.

ומאחר שנחה דעתה, ואף החזיקה טובה לעצמה על שלא נתנה ליצר־רע להשתלט עליה, החישה ליובה את צעדיה וכבר הגיעה למרכז השכונה. עברה על פני שתיים־שלוש חנויות ונתעכבה רגע, והחזירה ראשה לאחוריה כאילו איבדה דבר־מה. אה, כן – נזכרה – הרי רצית לקנות בד בשביל דלינקה. ועם כך חזרה ונכנסה אל החנות של שטרייכמן.

“שטרייכמן!” – הכריזה בכניסתה – “אני רוצה ממך בד לשמלה, אבל בד יפה!”

“הרבה בדים יפים אני יכול להציע לך” – אמר שטרייכמן והוציא לפניה ארבעה־חמישה גלילי־בד והניחם על השולחן. – “בשבילך?”

“בשביל דלינקה שלי” – אמרה ליובה בזקיפת־ראש והחלה ממשמשת בבדים.

“אם בשביל דליה, אז הרשי לי להציע לך את זה עם הפרחים האדומים” – אמר שטרייכמן.

“אינני בטוחה שימצא־חן בעיניה…” – חששה ליובה ומתחה את יריעת הבד על גופה, מכתפה ולמטה. – “יודע אתה שבתי היא בררנית גדולה.”

“אני ערב לכך שהיא תשמח מאד” – אמר שטרייכמן – “במקרה שלא – אני מחזיר לך את הכסף וכל ההפסד עלי.”

“באמת אתה סבור כך?…” – הרהרה ליובה בקול, ואף־על־פי־כן עמדה וביקשה גם את יתר מיני הבד ומתחה אותם על חזה הגדול וממותניה ומטה, ותוך־כך חשבה על דלינקה שאין לה די שמחה בחייה, כן, שבעצם היא בודדה עתה מאד, לאחר שרוב חברותיה עזבו את השכונה, וגם עבודת הפקידות אינה מתאימה לה ביותר, ואילו היתה נעשית מורה, אפשר שהיו הדברים מתגלגלים אחרת… עד שלבסוף חזרה אל אותו בד מפוּרח עצמו ואמרה:

“טוב. אקח את זה. כמה תבקש בעדו?”

“שלוש ועשרים האמה” – אמר שטרייכמן בענווה והניח את יתר הגלילים על האצטבא.

“כל כך ביוקר?” – פערה ליובה עיניה לרווחה.

“נו, מה את מתפלאה. ליובה” – אמר שטרייכמן, – “הכל התייקר. מה לא מתייקר בימים אלה. בעד קילו עגבניות אני משלם עכשיו כפליים מאשר לפני שנה ועל תפוח לילד אין מה לחשוב בכלל.”

“אל נתאונן, שטרייכמן” – אמרה לו ליובה – “רק אל נתאונן. אל נחטא בשפתינו.”

“נו, אבל ככה זה.” – אמר שטרייכמן.

“לא. אל תגיד ככה זה.” – באה עליו ליובה כדברי כיבושין – “זה לא ככה. כלל לא ככה. אם נזכור כמה בונים היום וכמה עולים חדשים מגיעים לארץ וכל מה שנעשה – נדע שאסור לנו להתאונן!”

“כמובן” – אמר שטרייכמן – “ובכל זאת…”

“שום בכל־זאת” – נתכעסה ליובה – “שום בכל־זאת! כשבונים מדינה בלי שום עזרה מבחוץ ומעלים במשך שלוש שנים חצי מיליון אנשים מחוסרי כל – אז צריך להיות מוכנים גם לסבול מעט! כן־כן! כמה אני משלמת לך?” – הוציאה את ארנקה מן האמתחת.

“שתים־עשרה שמונים” – אמר שטרייכמן.

“הא לך שתים־עשרה שמונים. ואל תחטא בשפתיך, שטרייכמן, אתה שומע?”

וכשיצאה ליובה ברקאית מן החנות – היתה דעתה נוחה מעצמה. לא היתה כועסת על איש. ומשביררה דבר זה לעצמה, ראתה שעשתה מעשה טוב. לא, שני מעשים טובים, ואולי שלושה בבת אחת. ראשית, כי קנתה בד לדלינקה ובערב תוכל לשמח את לבה. שנית, כי לא עמדה עם שטרייכמן על המקח, דבר שמאד־מאד אין היא אוהבת. ושלישית – כי לימדה אותו בינה. בדברים פשוטים ומתקבלים על הלב אפשר לחנך את הבריות. בהחלט כך.

ובעוד היתה מהרהרת בזה, הגיע לאוזניה מקרוב, מן העבר השני של הרחוב, ליד גדר בית־הספר, קול ילדה בוכייה. מה היא בוכה? – ליובה מיהרה וחצתה את הרחוב, ניגשה אל הילדה שהיתה מוחה דמעותיה בכפות ידיה ושאלה אותה: “מה יש, ילדה, למה את בוכה?”

“הם זרקו לי חול לעינים!” – מיררה הילדה בבכי.

“מי זרק לך חול בעינים?” – גחנה אליה ליובה ושאלה.

“הם, הם…” – הצביעה הילדה על חבורה של ילדים שעמדו מסביבה במרחק־מה וצחקו.

“תתביישו לכם, ילדים!” – גערה בהם ליובה – “למה זה אתם זורקים חול על ילדה קטנה, יפה כך?”

“היא התחילה! זה היא התחילה!” – קראו כמה ילדים.

“לא, אינני מאמינה לכם שהיא התחילה. אתם רבים והיא אחת!” – קראה לעומתם ליובה.

"אנחנו רק קראנו לה פיצלה והיא התחילה לזרוק חול! – טען אחד הילדים.

“אל תשקר, ילד, לא יפה לשקר!” – קראה ליובה.

“את משקרת!” – קרא אחד הילדים וכל החבורה פרצה בצחוק.

“כך מלמדים אתכם לדבר?” – נתכעסה עתה ליובה מאד. גחנה שוב אל הילדה ושאלה: “מי המורה שלך, ילדה?”

“המורה גולן” – אמרה הילדה, נפחדת כלשהו.

“בואי אתי!” – אמרה לה ליובה ונטלה אותה בידה אחריה.

ובצעד תקיף ובוטח נכנסה עם הילדה אל חדר־המורים.

“חבר גולן” – אמרה ליובה והציגה לפניו את הילדה – “את הילדה הזאת מצאתי עומדת ובוכה בחצר, וחבורה שלמה של ילדים, פראי־אדם, עומדים וזורקים לה חול בפניה. אני שואלת אותך – זה נכון כך? האם צריך כך להיות?”

“מי זה השליך חול בפניך, שרה?” – פנה המורה אל הילדה.

“ספי ומוישלה וכולם…” – מלמלה הילדה בעינים מושפלות לארץ.

“ומדוע לא באת לספר לי?” – נגע המורה באצבעותיו בסנטרה והטה את ראשה אליו.

“אני מתפלאה מאד, חבר גולן!” – אמרה ליובה בפנים משולהבות – “האם אין שום השגחה על הילדים בשעת ההפסקה וכל ילד יכול לעשות ככל העולה על רוחו? אני באמת מתפלאה!”

“תביני, חברה ברקאית” – אמר המורה – “שאין באפשרות המורה לעקוב אחר צעדיו של כל ילד וילד…”

“חבר גולן” – הפסיקתהו ליובה – “נדמה לי שאינני חדשה בארץ ולא אתמול באתי לשכונה. ואני יודעת יפה מהו בית־ספר. שמונה שנים גידלתי את בתי בבית הזה. ובכל־זאת לא שמעתי על כך שילדים יתעללו זה בזה ואיש לא ימחה בידם. ייתכן שאינני מבינה בחינוך כמוך, אבל לעניות דעתי צריך להיות מינימום של משמעת, וילד צריך לדעת, כשהוא עושה מעשה רע – הוא יבוא על עונשו. וצריך גם לדעת שלאדם מבוגר ממנו אסור לו לומר – את משקרת! אני מוכרחה להגיד לך שוב, גם אם לא נעים לי הדבר, שאני מתפלאה מאד.”

ועם כך יצאה מן החדר, ובעוברה בחצר מבלי הטות ראשה ימין ושמאל אל חבורות הילדים שהסתכלו בה, מי בסקרנות ומי בצחוק, חזרה אל הרחוב.

לא, אינני מתחרטת על כך – אמרה אל לבה בצעדה בכביש הראשי – כלל וכלל לא. מן הראוי הוא ללמד את המורים האלה לקח, כדי שידעו שאין השכונה שלנו הפקר. ברקאי אמנם יכעס כשאספר לו – אבל אין דבר. אני היא זו הרואה מה שנעשה ולא הוא.

נו, השמש כבר בחצי השמים ואני עוד לא הספקתי כלום היום – אמרה והחישה את צעדיה.

ומשנכנסה ליובה לצרכניה, כבר היו שם כתריסר נשים עם אמתחותיהן; ואף שהשעה היתה כה מאוחרת, לא נותר לה אלא לחכות באורך־רוח עד שיגיע תורה. כיון שראתה שם את חנקה קרופניק, החלה משיחה עמה וסיפרה לה מה שקרה עם המורה גולן, כמה חצופים הם הילדים היום וכמה לקוייה המשמעת בבית־הספר, וגם אמרה שסדר על כל־פנים צריך להיות, כי ללא סדר מינימלי, עשוייה כל המדינה שלנו ליהפך לגהינום. אף חנקה הסכימה עמה ואמרה, שבימי המנדט היה יותר סדר משיש היום. כך הוא הדבר, חביבתי, אמרה לה ליובה, שורש הרעה הוא בזה שאין שום רספקט בפני המדינה. אילו היה קצת רספקט לא היינו מגיעים לידי כך שאחת כמו חיה פלדמן תהיה יורקת ללא בושה בפני כל מה שאנו עושים כאן במאמצים כה מרובים.

עד שהיא מדברת עמה, שמעה את גאולה נחמני מריבה עם אשה אחת שאין היא מכירה אותה. ליובה הפסיקה את השיחה והקשיבה. מי היא האשה הזו, היתה רוצה לדעת, שכל כך מחציפה פנים כאן, ולמה היא נדחקת שלא בתורה. באמת דומה שהכל נעשה הפקר אצלנו.

“תסלחי לי, חברה, אינני מכירה אותך” – פנתה אליה ליובה – “אבל יש כאן סדר, ואת חייבת לחכות בתור כמו כולנו.”

“את אל תתערבי, בבקשה ממך” – קראה לעומתה אותה אשה – “אני באתי לפני הגברת הזאת ומגיע לי לקבל קודם.”

“תסלחי לי מאד” – נתרגזה ליובה – "אני עומדת כאן כבר למעלה מרבע שעה ואותך לא ראיתי בכלל. החברה הזאת באה לפניך ואת לא צריכה להידחק. זה לא יפה מצרך, בהחלט לא יפה!''

“את לא ראית אותי? – אני עומדת כאן כבר שעה שלמה ואותך לא ראיתי, איזו חוצפה היא זו!” – נתלהטה האשה הזרה בפנותה לכל עבר לבקש הסכמה מן הנוכחות.

“על תצעקי עלי!” – קראה ליובה. – “אינני ילדה שלך ואני יכולה רק להגיד לך שאת צריכה להתבייש! כך לא נוהגים! לא באים ודוחקים רגליהן של חברות אחרות העסוקות בדיוק כמוך. יש תור…”

“טוב, טוב, איש לא שאל אותך, גברת.”

“ותדעי לך” – הרימה ליובה את קולה להסותה – “תדעי לך שמפני זה שונאים אותנו בכל מקום, מפני שמעולם לא ידענו מה זה סדר, מפני שתמיד אנחנו נדחקים ומתפרצים ודוחקים את רגלי האחרים, כן. ואת צריכה להתבייש לבוא לכאן ו…”

“ליובה, ליובה, אל תתרגזי…” – משכה אותה חנקה בזרועה – למה לך?"

“נו, מה תגידי על זה. מה תגידי על זה” – מיאנה ליובה להירגע – “והיא עוד מעיזה להגיד לי שאני משקרת!”

“אבל למה לך להתרגז…” – ביקשה חנקה להרגיעה.

“אינני מתרגזת, חנקה” – הבליגה ליובה על כעסה – “אבל הנה לך דוגמא למה שאמרתי לך קודם. לכי ובני מדינה עם בני־אדם שכאלה…”

ועוד שעה ארוכה נשתהתה ליובה בצרכניה. כי תחילה טענו עמה כמה מן החברות שלא צדקה באומרה מה שאמרה על שנאת הגויים אותנו, כי לכל עם מגרעותיו שלו ובשום אופן אין להצדיק את הרעות שעשו לנו; ולאחר מכן היתה מוכיחה הרבה את הזבניות על שאינן מקפידות על סדרי התור די־הצורך; וכשיצאה משם – כבר באמת עמדה השמש בחצי השמים.

נו, מה עוד צריכה אני? – ניסתה להיזכר בעומדה על המדרכה – ירקות יש לי, מישמיש ללפתן יש לי, שמא אקנה עוד ביצים אחדות אצל חסיה איידלמן… לא, אם אכנס אצלה, כבר אצטרך לשבת ולבטל עוד שעה בשיחה. יבוא ברקאי מן העבודה ובערב יקנה ממנה חתיכת עוף בשביל דלינקה. מוטב שאלך לי הביתה, הרי שום דבר עוד לא הספקתי היום.

אך עד שהחליטה כך ופנתה ללכת, ראתה מן העבר השני של הכביש חבורה של נשים מרוקניות יושבות בשורה אחת על שפת המדרכה, וכנגדן, שעונים אל מעקה־הגדר של המסעדה ורכונים עליו – כנופיה של גברים.

הרי לך כל המעברה כולה! – אמרה לעצמה ותהתה עליהם מתוך הרהורים שהיו לה.

אחר חצתה את הרחוב ובאה לפני הנשים, שיטחה ידה אליהן ואמרה בתרעומת: “מה אתן יושבות כך כל היום? מה יש? אין לכן מה לעשות?”

“יש עבודה, גברת? – אין עבודה!” – שיטחה אף אחת הנשים את ידה כנגדה.

“מה זה אין עבודה?” – הגיסה בהן ליובה קולה ואף חיקתה מעט את נעימת־קולן לשם קירוב־הלבבות – “מי שרוצה לעבוד, כבר מוצא לו עבודה!”

“רוצים, רוצים לעבוד”, אמרו כמה מן הנשים, והאחרות אישרו דבריהן בנענועי ראש.

“אם כן למה אינכן עובדות? הרי עד כמה שאני יודעת…” – ביקשה ליובה ללמדן דבר.

אלא שעד כה ועד כה נתגודדו סביבה אף כמה מן הגברים, בחורים וקשישים, מתוך הבטלה והשעמום. אחד שתום־עין אשר חיוך צהוב לו על שפתיו, שם עצמו פה לכולם ואמר:

“איפה יש עבודה, גברת?”

“קודם־כל אל תקרא לי גברת” – נפנתה אליו ליובה – “אינני גברת. תקרא לי חברה, או פשוט ליובה. ושנית זה לא נכון שאין עבודה. יש עבודה אלא שאתם אינכם רוצים לעבוד. מציעים לכם עבודה בעקירת־עצים – אינכם רוצים. מציעים לכם בקרן־קיימת – אינכם רוצים, בחפירה – אינכם רוצים, ובכן מה אתם רוצים, שניתן לכם לחם־חינם כל הימים? לא. אינכם בסדר!” – הטיחה ידה לעומתם.

“זה לא נכון, גברת…” פתח להשיב לה אותו שתום־עין.

“שמע־נא, אל תגיד לי לא נכון” – נתייצבה ליובה כנגדו – “אני יודעת מה שאני מדברת. אתם פשוט מפונקים, זה הכל. כן כן.” – הפנתה להם ליובה כתף וכבר עשתה צעד ללכת בפנים חמורות, אך נזכרה בדבר וחזרה וטענה לו, לאותו צעיר: “הציעו לכם ללכת להתישבות, למה לא הלכתם, מה?”

“מי הציע? בלי בתים? בלי מים? בלי עבודה? ככה?” – קראו כמה קולות בבת־אחת.

“מה זאת אומרת בלי בתים ובלי מים?” – נתכעסה עתה ליובה מאד ועמדה בשער כנגד כולם – “ואיך אתה חושב היה כשאני באתי לארץ? מישהו דאג לי לבית או לפרנסה? האם עלה על דעתי לבוא בטענות אל מישהו? לבקש שיתמכו בי? שבע שנים עבדתי בפרדסים כפועלת פשוטה ואיש לא התעניין בי, גם לא כשרעבתי ללחם! זהו שאני אומרת, שאתם מפונקים! מציעים לכם התישבות ואתם מעדיפים לעמוד פה יום שלם ברחוב באפס־מעשה או להקים שערוריות בלשכה!”

“יש לך תשע ילדים בבית, גברת?” – קרא אחריה קשיש אחד.

“קודם כל, אומרים תשעה ילדים ולא תשע” – אמרה ליובה – “ושנית, אם יש לך תשעה ילדים אז בוודאי ובוודאי שאתה מחוייב לקבל עבודה שמציעים לך ולא לבטל את ימיך ברחוב!” – ועם כך עקרה מאצלם ופסעה בצעדים תקיפים עד קרן הרחוב.

אך משהגיעה לשם, נתעכבה רגע, כביכול מסתכלת לצדדים אם אין מכונית עוברת בכביש, מכאן או מכאן, ולאמיתו של דבר היתה שוקלת בדעתה הדברים שאמרה זה־עתה לאנשי המעברה. לא כל־כך צדקת, ליובה – אמרה אל לבה – אנשים אלה, האלהים יודע מה עבר עליהם, והם באמת סובלים. ואם אינם נוהגים כמו שצריך, הרי זה פשוט מפני שאינם מחונכים. אם אנחנו, הוותיקים, נגלה יחס אחר אליהם, ישתנה גם יחסם הם לארץ. בהכרח שישתנה. הנה את מדברת תמיד על נאמנות למדינה ועל קיבוץ־הגלויות, ומה את עושה? – באה ומטיפה מוסר לעולים־חדשים מובטלים, כאילו היו כבר אזרחים. את לא היית בסדר, ליובה. הפעם לא.

וביקשה ליובה מאד לתקן את אשר עיוותה. לא נעים היה לה בפני עצמה, אם אפשר לומר כן.

והיא פנתה לאחוריה וחזרה על עקבותיה אל חבורת הנשים שעל המדרכה. ניגשה אל אחת מהן ואמרה:

“בואי אתי, חברה, יש לי איזו כביסה קטנה בבית ואם את רוצה, תוכלי לעזור לי כמה שעות.”

הנערה קמה ממקומה, נטלה את מטפחת־האוכל מן המדרכה והלכה עם ליובה כשהיא נגררת אחריה בנעליה הגדולות מלפי מידתה, נעלי גבר.

“מה שמך?” – שאלה אותה ליובה לאחר שעברו כברת־דרך קטנה.

“אוליביה” – אמרה הנערה.

“אוליביה?” – חייכה אליה ליובה במאור־פנים – “שם יפה אוליביה. ושמי ליובה.”

“גם שם יפה” – החזירה לה הנערה מחמאה במבוכה כלשהי.

“ואת נשואה? יש לך בעל?” – שאלה ליובה.

“כן” – ענתה הנערה.

"וגם ילדים?”

“שניים.”

“באמת? כל כך צעירה וכבר שני ילדים.” – מדדה אותה ליובה במבטה.

“ובעלך עובד?”

“לא, אין לו עבודה” – אמרה הנערה.

“תגידי לו שהוא צריך לעבוד!” – אמרה ליובה – “יש לו משפחה, אשה ושני ילדים, והוא חייב לפרנס אתכם! הוא לא צריך לשלוח אותך לעבודה. תזכרי להגיד לו?”

“כן” – אמרה הנערה.

ועתה שוב היתה דעתה של ליובה נוחה מעצמה. הנה היום תשתכר אצלי הנערה הזאת לירה או שתיים וכבר יהיה לה במה לקנות אוכל לילדים, אמרה לעצמה. אילו היו עושות כך כל נשי השכונה, כל אחת שוכרת לה עוזרת, ולו ליום אחד בלבד, היינו פותרים כמה בעיות של המעברה שלנו. אינני אומרת את כולן. אבל מקצתן – כן. אלא מה? שאנו כבר שכחנו מה זה עזרה הדדית. ככה זה אצלנו. נו, מה את רוצה? שחיה פלדמן תעזור במשהו לאנשי המעברה? – לעולם לא! היא תגדף את כל העולם כולו, אבל שתעשה משהו בעצמה לתקנת המצב? – לא, זה לא!…

אך באומרה כך, פנתה עם אוליביה לרחובה שלה, ואת מי היא רואה בקצה הרחוב הולכת ממולה? – נו, כמובן, את חיה פלדמן! כמו להכעיס! נו, זהו שאני אומרת, שאין מפלט, אין מפלט! לאן שלא תלכי – היא מזדקרת לעיניך! כל השכונה פשוט מלאה את כבודה ובכל מקום היא מפזרת רגליה. והביטי נא איך היא הולכת! באיזו קומה זקופה! באיזה גרון נטוי! עוד מעט תחשבי שכל השכונה שלה! אי – זו גא – ווה!

ומאחר שמאד־מאד לא רצתה ליובה להיפגש עמה ולומר לה שלום, אמרה לאוליביה, חכי לי כאן רגע, מיד אחזור אליך, ונכנסה בשער החצר של רוז’נסקי. אכנס לכאן לכמה דקות, אמרה בלבה, ובינתיים תעבור פלדמנקה זו לדרכה ואני פטורה ממנה ומן השלום שלה.

וכך עשתה. נכנסה אל עליזה רוז’נסקי ודיברה אתה על דא ועל הא, גם אמרה לה שלקחה עוזרת מן המעברה לכמה שעות, בחורה נחמדה דווקא, ומן הראוי הוא שבכלל נעזור להם במידת יכולתנו, ואחר אמרה שעוד לא הספיקה כלום היום, ומיהרה לחזור אל אוליביה.

אך שומו שמים! איזה מין מעשה שטן הוא זה! נו, באמת… בו־ברגע שהגיעה לרחוב, יצאה גם חיה פלדמן מאחת החצרות – ושוב היא כנגדה! נו, ראיתם דבר שכזה?

“בואי נלך, חברה” – אמרה ליובה לנערה. אינני מבינה אותך, ליובה – אמרה לעצמה – מה יש? את פוחדת מפניה? את מחוייבת לסור מן הדרך בגללה? – אדרבא, שתסור היא מעל דרכך!

אך כמובן שחיה פלדמן לא סרה מן הדרך! היא? – לעולם לא! מה זאת־אומרת? – הרחוב כולה שלה.

“נו,” – אמרה חיה פלדמן לליובה בהיפגשה בה – “מה תגידי על זה שמרחיבים אצלנו את הכביש?”

“חדש בשבילך?” – חייכה אליה ליובה ומשכה בכתפיה.

“רק עכשיו עברתי שם ואמר לי שולמן שהחליטו להרחיב את הכביש ברחוב שלנו!” – אמרה חיה.

“נו, כן, אנחנו ידענו על זה כבר מזמן” – אמרה ליובה ביובש, כדבר המובן מאליו – “כנראה שאת לא עוקבת אחר הנעשה בשכונה…” – הוסיפה, לשון התבדחות.

“באמת לא ידעתי…” – תמהה חיה.

“בכלל בונים, בונים הרבה אצלנו!” – ציינה ליובה בפנים של חשיבות, לציין עובדה שמוסר־השכל בצידה ורמז מפורש.

“או – כן!” – הסכימה עמה חיה – “פשוט מוצפים בבנייה! לאן שאת לא פונה – בונים ובונים, ולא רק אצלנו כך – בכל מקום!”

“כן, כן,” – אמרה ליובה ביובש – “תסלחי לי” – חייכה בנוגעה בזרועה של הנערה – “אני ממהרת. לא הספקתי עוד כלום היום”.

והמשיכה בדרכה. אחר החזירה ראשה לאחור, הביטה אחרי חיה, איך היא הולכת בזקיפות שכזאת והרהרה: אוי את צבועה, פלדמנקה, אוי את צבועה! מה את עשית בשביל השכונה שאת כל־כך מתפארת שבונים! נקפת אצבע? הלא בלבך את מתפללת שכל זה יהרס… אך בו־ברגע החזירה גם חיה את ראשה לאחור, ומרוב המבוכה נתקלה ליובה בגופה של הנערה והסמיקה מאד וצחקה ומלמלה: “מה זה אתך, חברה, את עומדת ככה לפני… נו, בואי נלך כבר.”

ואחר, משהגיעה אל שולמן העומד ומשגיח על הפועלים החופרים בצד הכביש, התעכבה אצלו ושאלה בחיוך צופן־רמזים:

“עברה אצלך חיה פלדמן?”

“כן, רק עכשיו עברה כאן…” – אמר שולמן, לפי שלא הבין למה ליובה מתכוונת.

“נו מה? אמרה משהו?” – חייכה ליובה יותר במפורש.

“שאלה משהו ביחס לעבודה” – אמר שולמן וטרם ירד לסוף רמזיה.

“ויותר לא אמרה שום דבר?”

“מה היתה צריכה לומר?” – תמה שולמן.

“אני יודעת מה היתה צריכה לומר? מה שהיא תמיד אומרת!”

“לא, לא אמרה שום דבר מיוחד” – אמר שולמן.

“נו טוב, לא חשוב…” – גיחכה ליובה לעצמה ופנתה עם הנערה לביתה.

ומשנכנסה לביתה וראתה כמה השעה מאוחרת, מיהרה מאד אל חדר־האמבטי, הוציאה את הכבסים מן הסל וערמה אותם לערימה גדולה על הרצפה ואמרה לאוליביה:

“את רואה, חברה, כאן יש לך הלבנים וכאן הצבעונים, תשרי אותם באמבטיה ותיכף אני נותנת לך סבון ואַמָה ומביאה לך כסא וקערה. רק שתשימי לב שלא יישארו כתמים, אני מקווה שאת מבינה מה שאני אומרת לך. תשפשפי יפה־יפה, אפילו אם יקח קצת יותר זמן. הנה, ככה… ועוד מעט אכין לך גם משהו לשתות. מה את אוהבת יותר, תה או קפה?”

“לא חשוב…” – אמרה הנערה.

“נו, טוב, אכין לך קפה. קפה טוב עם לחם בריבה. והעיקר שיהיה נקי.”

ובהיכנסה למטבח לשטוף את הכלים עוד חייכה בינה־לבינה והיתה מהרהרת:

טיפוס מעניין פלדמנקה זו, מה? לעתים היא אפילו מצליחה להעמיד פנים שהיא שותפת בלב ונפש לכל מה שאנו עושים בארץ. מעניין שאפילו אדם כמו שולמן לא מרגיש בזה. איזה ארס! אבל מי כמוני מכיר אותה? מי? עד קרקע נשמתה אני מכירה אותה! וראית איך החזירה ראשה אחרי? כמובן שמשהו ניקר בכל־זאת במצפונה. מעניין דוקא. כשיבוא ברקאי אספר לו על המקרה הזה. מעניין מאד לדעת מה יאמר…

“אוליביה!” – קראה ליובה מן המטבח – “מילאת את האמבטיה?”

“כן, גברת!” – ענתה אוליביה.

“אז תשימי אמה במים!” – קראה ליובה, – “ואל תקראי לי גברת. פשוט ליובה.”

---

מושיוף ובנו

מאת

אהרן מגד

בריות משונות הן הללו, אמהות ואבות הבאים לבקרנו בקיבוץ. יש אֵם עסקנית וטרחנית שעד שהיא מכניסה רגל לפנים מן השער כבר ידה בכול וקולה בכל וכובשת לה שלטון גמור על הקיבוץ כולו. אך נפלה על צוארי בתה וקראה שלום לך יקירתי, כבר היא מפזרת רגליה במחנה כולו, תוקעת חוטמה בסירי המטבח ובוזקת עצותיה לימין ולשמאל: לא־כך, חביבה, מבשלים אפונים, תחילה את המים להרתיח… ואת תפוחי־האדמה אתם מבשלים על קליפתם? כמה משונים אתם!… ועד שאתה פונה כה וכה, כבר היא במחסן־הבגדים, כבר היא בבית התינוקות מצייצת ציוצים לכל כלוב וכלוב שלהם… ובחדר־האוכל משתפלים כל הקולות מפני קולה שלה, וגם מן האסיפה הכללית לא תדיר רגליה, ולא תמנע ממנה חסדה להעיר הערה כלשהי, פרי נסיון וחכמת־קשישים, וקיצורו של דבר: כבודה מלא כל הקיבוץ כולו ואין מנוס. יש אם חולנית ואנחנית שיש לה חולי־כבד או חולי־המרה או השד־יודע־מה ואתה רואה אותה מהלכת בחצר, סמוכה על זרוע בתה, צולעת מעט על יריכה, ובבואה לחדר האוכל, מתיישבת באנחה ופניה מכורכמים ומעוקמים והיא מעקמת חוטם לכל מה שמגישים לפניה, ומשתהה שעה ארוכה־ארוכה וגונחת ומרטנת, ואחר חוזרת אל חדר בתה ושם אינה זזה ממיטתה, מעט שוכבת, מעט יושבת ושוב שוכבת… וכך ימים על ימים עד שכאילו משתלחים חולי ומרה־שחורה בקיבוץ־כולו. עד שלא מסתלקת וברוך שפטרנו. יש אם שתוקה וצנועה, שחיוך רהוי ונוגה אינו סר מעל שפתיה, ועל ראשי אצבעותיה היא קרבה לפתח זה ולפתח אחר, כנזהרת מלהפריע וכאילו לוחשת ואומרת: כמה נאה כאן הכל, כמה יפים התינוקות, כמה יפים השתילים הצעירים, כמה יפה עבודת הטבחיות בחדר־האוכל ועבודת הטראקטוריסט על ההגה, והשמים שלהם, והבתים הלבנים שלהם, והקקטוס שלפני המרפסת ובחור המהלך עם מגבת על כתפו, כמה יפה.

והאבות – לא פחות משונים מהן. יש אב בעל גוף ובעל כרס שנכנס כבעל בית, כאילו כל הקיבוץ הוא בנאוֹ, ואם לא בנאו הרי לפחות מכספו בנוהו, ואם לא מכספו בנוהו, הרי לפחות בהשראת רוחו נבנה, והריהו מהלך בחצר ומחייך לכל אחד ואחד, משל לא הוא כאן האורח אלא כולם אורחים שלו הם, והוא מקבילם בסבר־פנים יפות, ונכנס הוא למסגריה ולנגריה, סוקר המוכנות והפועלים ותולה עיניו בתקרה ובכתלים, אם הכול כשורה, ומביע שביעות רצונו שהכל נעשה כביכול כפי שעלתה במחשבתו במאה אחוזים. אלא שאת הבור הסופג שבחצר יש לסתום, כן, צריך לסתום כדי שלא יעלה צחנה, – הוא מצביע עליו בעוברו על ידו, ומן הראוי היה להקים כאן איזה מוסך, מבינים אתם, מוסך גבוה כזה וגם לא יקר ביותר, כדי שמכונות אלו לא יעלו חלודה… ויש אב שהוא בא ליהנות, משמע, מאכילה טובה, משינה טובה, מטיול נעים בשעות הבוקר בגן־הירק או בין שורות עצי הפרי. ובשעת בין־ערביים הוא מוציא כורסה מחדר בנו, ומעמידה בנחת על הדשא, ושוקע בה בהרחבה ומעשן מקטרת שלו וקורא בספר. ומניח את הספר, ומהנה עיניו בילדים המצחקים על המדשאה, קורא להם ומתערב במשחקיהם, והכל יודעים שהוא נהנה, מאוד נהנה… ויש אב הזורק מרה בכל, ועין שטוחה ועוינת, כביכול היה אומר: איזה מין קיבוץ הוא זה, לעזאזל, כאן הברזים דולפים וכאן בתי־השימוש מסריחים ובמקלחת הכול מתחככים זה בזה, והאוכל תפל והפועלים מתעצלים ולא סדר ולא משמעת, וצודקים האומרים שאין לזה שום קיום בימינו, שום קיום…

הבנים, יש מהם שמקבלים גזירה זו של ביקור־הורים באהבה, סועדים ומלבבים את אורחיהם במשתה ובמאכל, במושב ובמשכב, בין בשעות שנועדו לכך ובין מחוץ להן ובלבד שתהיה דעתם נוחה ולבם שמח; יש מהם שמתייסרים דומיה, עושים את חובתם כאילו כפאם שד, פניהם מעוננות, שפתיהם קמוצות ומשלחים הם עין מרה בכול – קשה להכירם. עד שלא נפטרים, ואז חוזרים אליהם סבר־פנים שלהם וחיוּת שלהם להיות כשהיו; ויש שנוהגים כעיירים־סוררים, נותנים ראש באורחיהם, לא כיבוד־אב־ואם ולא דרך־ארץ, מניחים אותם לנפשם, כאילו אמרו – "באתם – תנו את הדין!… " היה אצלנו אחד, בוּמה שמו, שמשהיו באים לבשר לו: “אמך באה!” היה מתבהל ואומר: “אימרו לה שאינני”, ומשלח רגליו ואין מוצאים אותו עוד.

בריות משונות הם ההורים הללו, ומשונה ומוזר מכולם היה מושיוף. הלה ביקר אצלנו רק פעם אחת ולא יסף, ואף כי באותו ביקור אחד ויחיד שלו, לא נתרחש שום דבר יוצא מגדר הרגיל, ומן הראוי שאספר לכם עליו.

כשהצטרפה אלינו חבורת הנח“ל, היה בתוכה נער אחד תמהוני שהכול קרו לו זוּזי. נער זה היה גבוה ורזה, כאילו צמח ונתארך בן־לילה, קודם לשעתו, משל כמו עשבי־השרך הללו, ארוכי הגבעול, הגדלים בצל האילנות. בלורית פישתנית היתה סתורה לו על מצחו, שמעולם לא טרח לסרקה או להפשילה לאחור, משקפיים גדולים היו רכובים לעיניו התכולות והעגומות, כאילו תמהות על סביבתן, ונצטיין ברישולו המיוחד, שאפילו אצל בני־תשחורת מחבורות־הנח”ל אינו רגיל ביותר: מכנסיו היו קצרים בהרבה מכפי מידתו, נעליו גבוהות ומסורבלות ומעולם לא שרוכות עד גמירא, חולצתו – חצייה לפנים החגורה וחצייה משתרבבת לכאן ולכאן, שרווליה, אחד למטה מן המרפק ואחד למעלה ממנו, ובגדי־שבת, מן הנראה שלא היו לו כלל. כמעט אמרתי שמעולם לא ראינו אותו מתגלח, אך נזכר אני שלא היתה לו חתימת זקן כלל־ועיקר ורק פלומה רכה ומשיית מעל לשפתו העליונה. רוב השעות שלאחר העבודה לא היה מצוי בצוותא־אחת עם בני חבורתו, אלא מהלך לו לבדו בחצר כשהוא גורר רגליו מכאן לשם ומשם לכאן, ונושא עיניו אל אמירי האילנות כאילו פותר חלומות התלויים בהם. בחדר־האוכל הוא משתהה שעה ארוכה ליד לוח המודעות כשידיו תחובות בכיסיו, מעיין בעתון התלוי על הקיר, מטה אוזן לשיחות של חברי המשק ומלקט כל פירור הנופל מפיהם. אין צורך לומר שמן האסיפות־הכלליות לא החסיר גם אחת. יושב היה על הספסל בקרן זוית, ידיו על ברכיו, גופו נטוי לפנים, עיניו פקוחות לרווחה ואוזניו קשובות לכל הגה פן יפול דבר ארצה ולא ישמע. חילֶק, סדרן העבודה שלנו, שכבר נתמחה בטביעת־עין לגבי טיפוסים כיוצא־בו, קבעוֹ מיד לעבודות של אקראי, כגון הובלת האשפה, סאניטריות, עגלונות וכדומה, ואף הוא עצמו קיבל זאת כאילו נועד לכך מטבע ברייתו.

תמהוני היה מלכתחילה, אך תמיהתנו עליו נתגברה ביותר משאמרו לנו שזוזי זה הוא בנו של מושיוף, מבעלי חברת האימפורט־אכספורט “מושיוף את מושיוף” בחיפה, זו שידועה כאחת החברות העשירות בארץ ולה מחסני קירור, מחסני ערובה, קרפיפי עצים ופחם ועוד סעיפי־עסק גדולים וחשובים. תמיהה אל“ף, כיצד בנו של מושיוף ייקרא זוזי, כאילו הוא זיז־של־כלום, קיסם של עץ שנשבּב; תמיהה בי”ת, מושיוף, שוודאי ספרדי הוא, כיצד יש לו בן שהוא בהרתן ולא שחמתן; תמיהה גימ"ל – איך מתגלגל בן טובים זה לקיבוץ מרוּד ואיך הוא נוהג ברישול כזה… תמיהה גדולה. כששאלנו על כך את חבריו, אף הם לא ידעו להשיב דבר ברי. סבורים היינו שנתמרד על אבותיו וברח מביתו, אך על זאת אמרו לנו – אדרבא, אביו הוא ששלחו לקיבוץ, ואת רצונו עשה. אך כשהיו מזכירים לזוזי את אביו, היה מושך בכתפיו ופונה עורף מבלי לומר דבר.

יום אחד, בשעה שלפני הצהרים, כשהשמש קודחת והחול מלהט, נכנסה מכונית כחולה ומהודרת לחצר המשק. נעצרה לפני חדר־האוכל, ומתוכה יצא אדם אחד עבה וקצר־רגלים שפניו דומות לקדירת־נחושת של ערביים, עיניו שחוזות ושחורות כעיני עכבר במאורתו, ולמטה מעין שמאלו נתבלטה שומה שחורה ועגולה, כגודל העדשה, שצימחה כמה שערות בודדות. לבוש היה חליפה חומה, מגבעת חומה נשתפלה על עיניו, ולרגליו נעלים אדומות. הלה נתייצב לפני מכוניתו עמידה איתנה של פישוק־רגלים, פשפש בידיו בכיסי מקטרנו ותהה על סביבותיו בעין זועמת.

אותה שעה יצא חילק שלנו מחדר־האוכל, ומשראהו האיש, קרא לעברו בתנועת־ראש, מבלי למוש ממקומו:

“שמע־נא, תסלח לי, אתה מהקיבוץ?”

“כן” – אמר חילק ונתקרב אליו.

“אתה מכיר את יוסף מושיוף?” – שאל הלה.

“מי?”

“יוסף מושיוף, מן הנח”ל."

“אה, זוזי.”

“כן זוזי” – אמר הלה בחיוך מאונס – “תגיד לו בבקשה שאביו בא ורוצה לראות אותו.”

“הוא בעבודה עכשיו…” – אמר חילק לשון של היסוס, כשהוא תוהה בדעה מבודחת על ברייה זו שהיא היא מושיוף עצמו.

“אין דבר” – אמר מושיוף בקול כהוי וכבוי – “תגיד לו שאביו בא.”

חילק נשתהה עוד רגע־קט. שקל בדעתו כמה דברים ואחר אמר: “טוב, מיד אקרא לו.” – ופנה־הלך.

עתה עקר מושיוף את רגליו הקצרות מן המקום שהיו נטועות בו, עשה כמה צעדים לכאן ולכאן מבלי שיתרחק ממכוניתו יותר משלוש פסיעות, נסתכל על הבניינים שסביבו ולא נסתברו לו, חזר ונטע עצמו לפני החרטום, הגביה קמעא את מגבעתו וצפה לעבר הדרך.

נראה הדבר שזוזי לא נתלהב ביותר מביקור בלתי־צפוי זה, שכן, היה משרך את רגליו לקראת אביו בעצלתיים, כאילו דבקו גושים של בוץ בנעליו, ועיניו היו מעומעמות כלשהו. משבא ועמד אצלו כילד שמצפה לנזיפה, הוציא מושיוף את יד ימינו מכיס מקטרנו, יד קטנה שאצבעותיה עבות ושעירות, הושיטה לו בחיוך ואמר:

“מה נשמע, יוסף?”

“טוב…” – אמר זוזי בקול־לא־קול והשפיל עיניו.

“טוב, מה?” – אמר מושיוף כשהוא משהה מבטו עליו, כשוקל מה יעשה בו. אחר הוציא את ידו השמאלית מן הכיס השני של מקטרנו, הושיט לזוזי שתי חפיסות שוקולד ואמר: “קח, זה בשבילך.”

“תודה” – אמר זוזי כשהוא נוטל את חפיסות השוקולד ברוח נמוכה, כמי שלא יודע מה יעשה בהן.

“תאכל, זה שוקולד טוב” – הפטיר מושיוף – “איפה אתה גר?”

“שם, בצריפים ההם” – רמז זוזי לעבר שכונות הצריפים החדשה.

“טוב, ניגש לחדר שלך” – אמר מושיוף ונעל את דלת המכונית.

משפסעו שניהם, זה בצד זה, נראתה קומתו של זוזי ארכנית משתמיד, ורגליו כשני כלונסאות דקים, וזאת בעיקר מפני שאביו היה מהלך הילוך ברווזני, כשהוא מתנודד מצד אל צד ורגליו שוקעות בחול מחמת כובד גופו.

אין לומר שחדרו של זוזי עשה על אדון מושיוף את הרושם הטוב ביותר, כי משהגיע למפתנו וראה את שלוש המיטות והן פרועות וסתורות־מצעים, את הבגדים המזוהמים המתגוללים מתחתיהן ואת הארגזים המשמשים לכל־צורך – נשף מלא־לוגמיו נשיפה קולנית והפטיר בקול רצוץ: “זהו, מה?”

אחר נתיישב בקצה אחת המיטות, השפיל אצבעו אל הרצפה ואמר:

“פה אתה גר?”

“כן” – אמר זוזי בחולשת־הדעת ונתיישב על המיטה השנייה.

“אני אסדר לך חדר אחר” – אמר מושיוף דבר מוחלט ותחב יד שמאלו בכיס מקטרנו בישיבה מעוקמת.

זוזי פקח עליו את עיניו התכולות ותמה:

“עם מי תסדר?”

“אל תדאג” – אמר מושיוף בעין חריפה – “אני כבר אסדר, אתה רק תגיד לי מי פה המנהל אצלכם.”

“אין פה שום מנהל…” – מלמל זוזי.

“אז האחראי, או המזכיר, או מישהו. תראה לי אותו ואני כבר אסדר.”

“אבל… אין מה לסדר… כך כולם גרים פה” – אמר זוזי.

“אל תשקר” – הטיח מושיוף כף ידו בחלל – “ראיתי פה בניינים. די טובים.”

“אלה הם בשביל הוותיקים…” – אמר זוזי.

“תשאיר את זה בשבילי” – טפח מושיוף על ברכו – “אתה תקבל חדר בבניין. אני אקנה לך גם שטיח בשביל המיטה. במה את עובד?”

“בחצר” – אמר זוזי.

“לא שאלתי אותך איפה אתה עובד” – גער בו מושיוף – “שאלתי במה אתה עובד.”

“בנקיון” – אמר זוזי.

“מה זה?” – שאל מושיוף.

“אני… אני מנקה את החצר, את המקלחות…”

מושיוף נשא את עניו אל בנו, הסתכל בו רגע ממושך כשהוא מצלצל במטבעות שבכיסו, אחר שאל:

“יש פה מסגריה?”

“כן…”

“אתה תעבוד במסגריה, אני אסדר שתעבוד במסגריה.” – אמר מושיוף לשון תקיפה.

“זה אי אפשר…” – אמר זוזי במבט מפוחד – “אי אפשר… קבעו אותי לעבודה אחרת…”

“אני אסדר לך את הדבר. עוד היום תתחיל לעבוד במסגריה.”

זוזי השפיל עיניו לרצפה ודומה שנוטה היה לבכות. משראהו מושיוף בכך, נתפוגגה מעט־מעט ארשת הקפידה שבפניו ואמר, לשון רכה:

“אתה לא מרגיש טוב פה, מה? אין דבר, אתה תרגיש טוב.”

“אני מרגיש טוב מאוד” – לחש זוזי ושפתיו רעדו.

“נחוץ לך משהו?” – שאל מושיוף – “תגיד. אל תתבייש.”

זוזי משך בכתפיו ולא ענה דבר.

מושיוף קם ממקומו, הוציא שטר־כסף מכיס מכנסיו, הושיטו לזוזי ואמר:

“קח חמש לירות. כשתצטרך משהו, תגש למושבה ותקנה.”

זוזי ישב כשראשו מושפל וידיו תלויות בין ברכיו.

“קח, מאבא לא צריך להתבייש לקחת” – אמר מושיוף ותחב את השטר לכך ידו של זוזי. השטר נשר לארץ.

מושיוף התכופף, הרים את השטר, נפנף בו אל פניו של זוזי ואמר בכעס:

“אני לא אוהב עניינים כאלה, אתה יודע את זה. תקח את החמש לירות ותשים אותן בכיס.” אחר הוסיף בלחש: “חמש לירות זה כסף היום.”

זוזי נטל את השטר ותחבו לכיסו. באותו רגע נשמעו צלצולים מבחוץ. “מה זה?” שאל מושיוף.

“מצלצלים לארוחת־הצהרים” – אמר זוזי והבעה של רווחה נסתמנה בפניו.

“נלך לאכול” – אמר מושיוף והניח ידו על כתף בנו – “ואתה תראה לי את האחראי שלכם. אני רוצה לגשת ישר אל האחראי, לא אל מישהו אחר. אני לא אוהב ללכת מסביב, אתה יודע.”

משנכנסו לחדר־האוכל, נפנו כל הראשים אליהם, ומעברים שונים נשמעו לחישות: “מושיוף, זהו מושיוף.” ועד שהיו עיניו של זוזי משוטטות מסביב למצוא מקום פנוי, הצביע מושיוף עצמו על אחד הספסלים ואמר: “בוא, נשב, שם יש מקום.”

נראה שמושיוף היה רעב כהלכה. כי משנתיישב על הספסל, הניח מרפקיו על השולחן ברחבות יתירה, חטף פרוסת לחם מן הסל, קרע ממנה קרעים־קרעים ותחבם לתוך פיו בזה אחר זה בדוחק גדול. מאחר שהמגישה נתמהמהה בהבאת המנות, כילה מושיוף בדרך זו שלוש פרוסות לחם ומספר בלתי־משוער של זיתים, שהיה קולט ופולט בהם בחיפזון כמפצח זרעונים. כל אותה שעה היה זוזי יושב ובוהה נכחו אל החלון ולפי ארשת עיניו אפשר היה לומר שמן־הסתם מחזה עגום מאוד נראה לו שם. לאמיתו של דבר הציקה לו מחשבה אחת ויחידה: איך לא למצוא את המזכיר ולהינצל מאותו בזיון ואותה בושת־פנים הצפויים לו. אך בעוד הוא מהרהר בכך, באה המגישה והקריבה לפניהם שתי צלחות שכל אחת מהן הכילה שני מיני מאכלים, האחר בהיר הנוטה־לצד־הכהוּת והשני כהה הנוטה־לצד־הבהירות.

“מה זה?” – שאל מושיוף בפנים בסוּרוֹת כשהוא משפיל אצבעו לצלחת.

“כרובית וחצילים” – אמר זוזי.

“זה לא בשבילך.” – אמר מושיוף – “תבקש משהו אחר. ביצה או משהו.”

“אני אוהב כרובית…” – אמר זוזי.

“אל תשקר לי,” – אמר מושיוף – “אתה לא אוהב כרובית.” אחר נתן בו עין זועפת והוסיף: “אני רואה שנשארת כמו שהיית. לך תבקש שיתנו לך ביצה. תגיד שאני אמרתי.”

“כולם מקבלים את המנה הזאת” – אמר זוזי בפנים מעונות – “אני לא יכול…”

“אני אסדר לך” – אמר מושיוף. קם ממקומו, עבר בצעדים רחבים ובטוחים בין שני טורי השולחנות ונתייצב בפתח המטבח. אצל הכירה היתה אותה שעה עומדת שרה’לה וראשה מאופד בהבל החם העולה מסיר אחד מגושם מאוד.

“סליחה, את הטבחית?” – פנה אליה מושיוף כשהוא מעלה חיוך של נימוסין על שפתיו.

“כן” – צפצף קולה של שרה’לה מתוך חשרת האדים.

מושיוף עשה צעד לעומתה ואמר:

“מושיוף. אבקש, אם אפשר… הואיל ובני לא אוכל כרובית, להכין חביתה עבורו.”

שרה’לה תמהה, חייכה, ואף כמעט שפרצה בצחוק, אלא שפניו של מושיוף היו אותה שעה גלויות ותמימות כל־כך, כביכול היה מבקש על עצמו: “למעני תעשי זאת, חביבה, לא כן?…” – שנשתכחו מלבה עקרונות רבים ואמרה: “טוב, מיד אכין.”

מושיוף שיכל ידיו מאחורי גבו ונסתכל באורך רוח ובשממון־מה איך שפתה שרה’לה מחבת על הכירה, יצקה עליה שמן, הבקיעה ביצה לתוכה, עד שרחשה ובעבעה והעלתה קטורת וניחוח. דומה היה אותה שעה לילד שנקלע לבית־מבשלים זר. טבחיות, לעולם הן קונות עליונות־אמהית עליך בשעת מלאכתן, ואפילו אתה חשוב כמושיוף.

במו־ידיו נטל מושיוף את הצלחת מידה של שרה’לה, החזיר לעומתה קידה של תודה ופסע לעבר שולחנו. הישג זה, אפשר היה מעלה חיוך של נצחון על פניו של מישהו אחר, אך מושיוף, שרגיל בהישגים גדולים מזה, פסע בין שני טורי הספסלים בפנים חמורות ובצעד אמיץ, כשר־צבא.

אך בהגיעו אל השולחן – כבר לא מצא שם את זוזי. מושיוף נסתכל סביבו בזעם, העביר עיניו על פני השולחנות כולם, שקל רגע בדעתו מה יעשה, ונראה הדבר שגמר בנפשו לכלות את זעמו – בחביתה עצמה. בהחלטה תקיפה נתיישב על הספסל ובהעלם־אחד הבליע את החביתה אל לועו. מיד לכך דלה מטפחת גדלה מכיס מכנסיו, מחה בה את פיו, קינח את אצבעותיו, החזירה לכיס וקם ממקומו, ניגש אל אחד החברים ואמר:

“תראה לי בבקשה את האחראי, או המזכיר שלכם.”

הלה הוליכו והביאו אצל פרץ שלנו, שהיה רכון אותה שעה בעסק גדול על צלחתו. כאן המקום לציין שפרץ אינו דומה כל־עיקר למזכיר או כיוצא־בו מבעלי הפנקסים, לפי שבחור גבוה הוא, רחב כתפיים ושפם־פיפיות אדיר לו כשל קצין תורכי וקולו גס כשפמו.

מושיוף, משראהו, הטיל בו מבט מסופק ושאל: “אתה המזכיר?”

“יש לי הכבוד!” – אמר פרץ, נתן בו חיוך נלבב וקם ממקומו, כיאות.

מושיוף הושיט לפרץ את ידו ובהשתחווייה קלה אמר:

“נסים אליהו מושיוף. אבקש לדבר אתך מספר רגעים אם אפשר.”

“אין שום מניעה!” – אמר פרץ, ובהורותו על אחד הספסלים הפנויים הוסיף: “נוכל לשבת פה אם ינעם לך.”

מושיוף נסתכל סביבו במורת־רוח ואחר אמר:

“הייתי רוצה לדבר איתך טֶט־א טט אדוני, על כן מעדיף הייתי שנצא החוצה או ניכנס לחדר כלשהו, אם לא יקשה עליך הדבר.”

“אין דבר קל מזה!” – הכריז פרץ כשהוא פולט גיהוק בריא מפיו, והוליכו אחריו.

משנכנסו לחדר המזכירות ונתיישבו, האחד מעבר לשולחן מזה והשני מעבר לשולחן מזה, הוציא מושיוף קופסת־כסף מכיסו, הקפיצה במגע אצבע והציעה לפני פרץ:

“אדוני מעשן?”

“רב תודות!” – אמר פרץ בהניחו ידו על ליבו – “אמי ציוותה עלי לא לעשן!”

“גם לא אמריקאיות?” – שאל מושיוף בחיוך.

“איסור מפורש!” – הודיע פרץ.

מושיוף סגר את קופסת הסיגריות והחזירה לכיסו, שיכל ידיו על השולחן ואמר:

“זה בעניין בני. בדרך כלל ברצוני לציין שאנכי מרוצה מזה שהוא נמצא אצלכם, אך הייתי רוצה לשנות את הסטאטוס שלו בשני סעיפים.”

פרץ מצמץ בעיניו השחורות ומשהו מעין חיוך חישש בעבי שפמו.

“לאיזה סעיפים כוונתך, אדוני?” – שאל.

“הייתי רוצה שהעניין יישאר בינינו” – אמר מושיוף כשהוא משחק באצבעותיו – “ובכן, קודם־כל בעניין הדירה. הואיל ואנוכי ראיתי שהוא משוכן בדירה גרועה, למטה מן המינימום האנושי, אבקש לסדר אותו בבניין, אם אפשר – בחדר ספיראטי.”

פרץ פקח עליו עינים תמהות, אך כיון שדעתו הייתה בדוחה עליו כלשהו, סלסל בשתי אצבעותיו בקרן שפמו הימנית ואמר, כשוקל עם עצמו:

“אה, זה עניין קשה… עניין קשה… אדוני יבין, הנוהג אצלנו הוא…”

“הייתי מעדיף אדוני” – הפסיקו מושיוף – “שלא ניגע ברגע זה בעניינים פורמאליים של נוהג (את המילה “פורמאליים” ביטא מושיוף כדרך שמבטאים אותה ב“קול ישראל,” דהיינו במלרע), לכל בעייה, כידוע לך, יש צד משפטי ויש צד אנושי, ובהתחשב עם זה שאנכי מבקש, אני סבור שמן הראוי שתסדרו דבר זה באופן מיוחד, כלומר, למעני.”

“המ…כן…” – אמר פרץ כשהוא מסיט עצמו על מושבו מימין לשמאל – “עניין קשה… אדוני צריך לדעת שאי־אפשר שניתן לחבר אחד זכויות שאינן ניתנות לחברים אחרים…”

“כן כן, אני מבין” – אמר מושיוף דרך־ביטול – “אולם אל נרמה את עצמנו” – חייך ברמז ערמומי – “אפילו במוסדות מהוגנים פאר־אקסלאנס יש אנשים הנהנים מפריבילגיות מסויימות וההנהלה מסתכלת על דברים אלה דרך האצבעות. אנוכי סבור שעניין פעוט וקל־ערך כמו העברת בן־אדם מחדר אחד לחדר שני, לא יגרום לכם קומפליקציות מיוחדות.”

"או, אדוני טועה! – קרא פרץ – “קומפליקציות גדולות… גדולות מאוד!”

“אני מבין” – אמר מושיוף – “אדוני חושש מפני דעת הקהל…”

“זהו בדיוק!” – אמר פרץ.

“כלומר, שעלול לבוא איזה ערעור מצד אינסטנציה אחרת, או משהו מעין שערוריה פומבית…”

“ויבין־נא מה יהיה מעמדי במצב כזה…” – אמר פרץ בפנים מודאגות.

“אני מבין” – אמר מושיוף בהשפילו עיניו אל אצבעותיו המשחקות אלו באלו, אך לאחר הרהור קל הוסיף: “בנידון זה אנוכי חושב שאפשר למנוע אי־נעימות מאיזה צד שהוא בדרך פשוטה ביותר…”

פרץ הטה אוזנו לשמוע, ומושיוף נשתהה רגע ואחר אמר בפנים חמורות:

“הדבר ייעשה מתוך נימוקים של בריאות, אדוני מבין מה כוונתי.”

“המ… עד כמה שידוע לי, הרי מצב בריאותו של זוזי הוא פאר־אקסלאנס…” – אמר פרץ.

“אהיה מוכן להביא לשם כך תעודה מן הדוקטור” – אמר מושיוף דבר מפורש ושטח כפותיו על השולחן.

פרץ חייך ואמר: “אדוני, יש לי פרצוף של רמאי, לדעתך?”

“איש עוד לא האשים אותי ברמאות, אדוני” – אמר מושיוף בקפידה – “הפירמה שלי ידועה בארץ ביושר שלה ואנחנו גאים על זה. אפשר לשאול על כך בממשלה ובכל מוסד ציבורי הגון. אם אמרתי שאביא תעודה מן הדוקטור, הרי זה רק כדי למנוע ממך, אדוני, אי־נעימות שעלולה לבוא מאיזה צד שהוא.”

“הנני אסיר־תודה לך, אדוני,” – אמר פרץ – “אבל אני חושש שזוזי עצמו לא יסכים לכך.”

“יוסף יעשה את אשר אני אומר לו” – אמר מושיוף כשהוא מסתכל בפרץ משיפולי מצחו, אחר הוסיף בלחש:

“אם יש צורך לשלם – אני מוכן לשלם. אצלי אין שאלה של כסף…”

פרץ חייך ואמר: “אין זו שאלה של כסף, אדוני.”

“אלא?” – שאל מושיוף.

“של פרינציפ” – אמר פרץ.

“כך.” – אמר מושיוף במבט זועם.

“זהו, אדון מושיוף.”

“אם כן, אדוני החליט לא לתת לבני דירה אחרת בשום פנים ואופן.”

“מצטער… יבין אדוני…”

“כן, אני מבין. אתה, אדוני, האחראי היחידי על העניינים האלה?”

“יש לי הכבוד.”

“תזכור שאני מתכוון לטובתך, אדוני.”

“הייתי בטוח בזה, אבל לא אוכל…”

“וזאת המלה האחרונה שלך.”

“לדאבוני…”

“בסדר” – אמר מושיוף בקומו ממקומו – “אני מקווה שלא תתחרטו על הדבר” – ויצא את החדר ופסע בצעדים נמרצים לעבר חדרו של זוזי.

כל אותה שעה היה זוזי יושב בחדרו, על קצה המיטה, מוחה עיניו מן הדמעות הנושרות מהן טפין טפין גדולים, ומקנח את חוטמו בשרוולו. ככל שביקש לעצור בעד בכיו לא עלה בידו. הן היו זולגות, הדמעות, בלי הפוגה.

מושיוף נתייצב על מפתן החדר, ומשראה את בנו יושב ובוכה – נדהם רגע. אך מיד נתאושש ואמר בקול מצווה:

“יוסף, תארוז את הדברים שלך ותבוא אתי.”

זוזי לא ענה דבר. שוב קינח את חוטמו הזולג.

“תארזו את הדברים ותבוא אתי!” – חזר מושיוף על דבריו במשנה תוקף.

“לאן” – לחש זוזי מבלי לשאת עין אליו.

“תסע הביתה, שם כבר נראה מה לעשות.”

“לא אסע…” – מלמל זוזי – “לא אסע…”

“יוסף, כשאבא אומר תסע, אז תסע.”

זוזי לא ענה. רק קול חוטמו נשמע.

“מהר, אין לי זמן, תארוז ובוא אתי” – אמר מושיוף בלשון רכה.

זוזי לא מש ממקומו.

מושיוף ניגש אליו, אחז בזרועו ואמר בלשון של שידול:

“בוא, בוא, אין לי זמן.”

“עזוב’תי” – סינן זוזי מבין שפתיו ומשך בחוזקה בזרועו.

מושיוף נעץ בו עיני זעם ודומה היה שאמר להכותו, אך תחת זאת, חזר אל המפתן, תחב ידיו לכיסי מקטרנו, צלצל במפתחות שבהם כשהוא מרעיד בעצבנות את ברכו השמאלית ואמר:

“יוסף, תזכור שאני מתכוון לטובתך.”

“לא אסע…” – לחש זוזי.

“זאת המלה האחרונה שלך, מה?”

זוזי לא ענה.

“בסדר” – אמר מושיוף – “אני מקווה שלא תתחרט על הדבר” – ופנה במהירות לעבר המכונית.

לא ידוע לנו כיצד קרה הדבר – אולם עובדה היא שכשנכנס מושיוף למכוניתו הכחולה והנהדרת וניסה להניעה – לא זזה ממקומה, וכשיצא לראות מה הסיבה – מצא את אחד מגלגליה הקדמיים כשהוא מתוקר. “לעזאזל, החמורים האלה!” – סינן גידוף מבין שיניו כשהוא בועט בכעס בגלגל. תחב ידיו בכיסיו והחל פוסע אנה ושוב מסביב למכונית, כעכברוש שנלכד. שוב בעט בגלגל המתוקר, אך לא היה בזה מועיל. מושיוף היה אובד עצות. היה לו אמנם ספייר מאחור, אך הוא לבדו לא ידע לעשות את המלאכה. טפין של זעה צפו על מצחו. “פראים! הם עוד יתחרטו על זה!” – סינן בחריקת שיניים. העביר מבטו על סביבתו אך איש לא נראה. מידבר. החצר החולית הייתה שוממת, חמה, חצר שרופה של צהרים. נשא עיניו לעבר השער, לעבר הדרך המתמשכת למרחוק, וגם שם לא ראה שום מראה של ישועה. “לכל הרוחות!” – לחש נסים אליהו מושיוף והזיח את מגבעתו כלפי מעלה, עד מחצית הפדחת. שוב שם ידיו על מותניו ונסתכל במכונית ברוח נכאה וככל שנסתכל בה, נתרבו טיפי הזיעה על מצחו. לבסוף החליט לעשות מעשה.

בצעדים מהירים עבר את החצר כלפי חדרו של זוזי ובהתקרבו לשם נשתהה רגע, אחר נכנס בשקט, נתיישב אצל זוזי על המיטה, נגע בזרועו ואמר:

“אל תהיה ילד, זוזי, בשביל מה אתה בוכה?”

זוזי לא נשא עין אליו.

“זה יפה, לבכות ככה?” – פרש ידיו בתמיהה ונתן עיניו ברצפה.

ומשראה שזוזי אינו מתרצה, הוסיף ואמר:

“בשביל מי עשיתי את זה, לא בשבילך? תבין, אני רוצה שיהיה לך טוב. שתגור בחדר יפה, ולא ככה כמו החמורים גרים. וגם שלא תעבוד סתם אלא שתלמד מקצוע. כל בן אדם צריך שיהיה לו מקצוע. ואחר־כך, למה ברחת כשהלכתי למטבח וסידרתי בשבילך חביתה? יפה ככה לברוח מאבא שלך?”

רגע ממושך שם מושיוף עיניו בעורפו של זוזי, שהיה מכוסה אגודות של שער צהוב ואחר אמר:

“אבל אם אתה מרגיש טוב גם ככה – אז בסדר. אז אני שמח גם־כן. זה הכל! לא צריך שיהיה בינינו מרירות. זה לא טוב שיש אי־הבנה בין הבן והאבא שלו…”

משפטו נשאר תקוע שעה קלה ואף ידו היתה תלוייה בחלל. מן הנראה שרצה לומר עוד דבר־מה המסתבר על הלב, דבר של פיוס, אך כיון שלא נמצא לו, אמר בחפזון:

“שמע, זוזי קרה לי איזה פנצ’ר בגלגל הקדמי, תיגש רגע אחד אל האחראי שלכם ותבקש שיסדרו לי את זה ואני אחת־שתיים נוסע וחסל. אני צריך להיות בחיפה בשלוש…”

עתה, לראשונה, נשא זוזי את עיניו אל אביו, כאילו תמיה לכוונתו, אחר חזר והשפילן ואמר:

“תסדר בעצמך, אני לא אגש אליו.”

מושיוף נדהם.

“מה זה ‘תסדר בעצמך’?” – קרא בחמת־רוח – “כשאני אומר לך לֵך תסדר, אז אתה אומר לי, ‘תסדר בעצמך’?”

“סידרת הכל, תסדר גם את זה” – השיב זוזי משפטו לארץ.

“מה סידרתי?” – נהם מושיוף ופרפר ידיו לעומתו – “כלום לא סידרתי, אתה מבין? הוא חמור! אי אפשר לדבר אתו בכלל! הוא לא בן־אדם! יותר קל לסדר דברים בממשלה משאתו!”

“אני לא אדבר אתו” – אמר זוזי.

“משוגע!” – צעק משויף כשהוא מנער את זוזי בזרועות – “אתה משוגע! אתה רוצה שאני אשאר בקיבוץ?”

“אני לא אדבר אתו” – שנה זוזי על דברו.

מושיוף החוויר, קם ממקומו, שטח כף־ידו ואמר:

“תן את החמש לירות.”

זוזי הוציא את שטר הכסף מכיסו ותלאו לפניו מבלי לשאת עיניו מן הרצפה. מושיוף חטף את השטר ויצא את החדר.

עתה התרוצץ מושיוף בחצר כחיה בסוגר. עיניו להטו ושפתיו רעדו מחרון. הוא חיפש את פרץ. חיפשו בחדר־האוכל ולא היה שם, חיפשו בחדר־המזכירות ולא היה, פנה לבית־המלאכה וגם שם לא מצאו. אחר חזר אל המכונית ובעט בארבעת גלגליה. הה, לכל השדים והרוחות, איזה…

ופתאום ראה את פרץ. הלה הופיע מבין העצים ופניו אל השער.

מושיוף פסע אליו בצעדים מהירים, אנס חיוך על שפתיו ועצרו.

“תסלח לי…” – אמר.

“האם קרה משהו, אדון מושיוף?” – שאל פרץ בראותו את חוורון פניו.

“לא דבר רציני ביותר…” – אמר מושיוף בפרשו את ידיו – “אבל הואיל וקרה איזה אקצידנט קטן בגלגל, הייתי מבקש… אם לא יגרום לכם הדבר טירחה מיותרת… לסדר לי את הדבר… אני אשלם, כמובן.” – הוסיף.

“כולי לשירותך, אדון מושיוף!” – אמר פרץ בנפש חפצה – “רק רגע־קט והעניין יסודר פאר אקסלאנס!”

“אהיה אסיר תודה לכם במאוד!” – הספיק עוד מושיוף לאמור.

ואמנם, עברו אך רגעים מועטים ופרץ חזר בלויית שני בחורים מן המסגריה שנשאו כמה כלים בידיהם. הללו העלו את המכונית על הג’ק, פירקו את הגלגל המתוקר, הרכיבו את הספּייר במקומו, ולא עברה שעה ארוכה והכל היה כתיקונו.

מושיוף ניער ידיו מן החול שדבק בהן וברוח טובה לחץ את ידיהם של השלושה ואמר:

“מאוד מאוד אנכי מודה לכם על העזרה שהגשתם לי… זה… ככה…” אך מאחר שלא נמצאו לו עוד מלות הודייה, נטל את פרץ בזרועו הצידה, הוציא את שטר חמש־הלירות מכיסו, תחב לו לתוך ידו ואמר: “בבקשה… לאות תודה בלבד…”

פרץ נרתע לאחוריו ואמר:

“אדוני, זהו העלבון הגדול ביותר שאתה יכול לגרום לי!”

“לא, באמת…” – שידלו מושיוף – “אנכי מבקש מאוד…”

“אין מה לדבר, אדון מושיוף…” – אמר פרץ.

“אבל מדוע?” – שאל מושיוף כשידו האוחזת בשטר תלויה לפניו.

“פרינציפ, אדון מושיוף!” – חייך פרץ, ובמועל יד נפרד ממנו ופנה לדרכו.

אך משחזר מושיוף אל מכוניתו ועמד לפתוח את דלתה, נפל משהו על החול כשתי פסיעות ממנו, ועוד משהו כחמש פסיעות ממנו. הוא החזיר ראשו, נשא את עיניו, ומרחוק ראה את זוזי. הלה היה מסתכל בו במבט תמוה מאוד, ספק בבוז, ספק במבוכה, וידיו שמוטות לצידיו.

מושיוף פסע כמה פסיעות, הרים את שתי חפיסות השוקולד מן הארץ, ותחבן לכיס מקטרנו. אחר נכנס למכוניתו, הניעה, ובתוך ענן של אבק יצא את שער הקיבוץ, בדרך העירה.

---

בלה, בלה...

מאת

אהרן מגד

אין לך קיבוץ שאין לו צדקת שלו. חמורה, קפדנית, ישרת־דרך ללא־סור־ימין־או־שמאל, עסקנית וטרחנית, חרוצה למהדרין. לא דבק בה שמץ חטא ולא נמצא בה פסול אשר עווֹן, אדוקה בתרי"ג מצוות ואין מלפניה סליחה כלפי קלי־הראש והליצים. כל־כולה כובד־העול וחומרת החובה אשר מטילים עלינו החיים שכל־כך קשים הם וכל־כך אכזריים, בתוקף המצב ונסיבות הזמן הקודרות, והגורל אשר יעדו לנו עמנו וארצנו. בזכותה ובזכות שכמותה מתקיים הקיבוץ. נין ושריד היא לאמותינו, עליהן־השלום, שרה, רבקה, רחל ולאה שצדיקות גמורות היו. אלא שעל מעשי צדקתן של הללו יודעים אנו רק מפי האגדה והמסורה ואילו במוֹפתי צדקתה שלה חוזות עינינו יום־יום ושעה־שעה.

צדקת כזו היתה בּלה שלנו, הכלכלנית. בוגרת היתה מאתנו בארבע או בחמש שנים, ובשערה השחור מאד, הגזוז קצר, כבר טוויים היו כמה חוטים של שיבה, אך לעומת זאת היה מרצה שקול כנגד מרצם של כל חברינו וחברותינו בצירוף אחד. פליאה היתה לראותה כיצד היא מספיקה לעשות עבודה שלה, ועם זאת לסייע ביד הטבחיות, שוטפות־הכלים והמגישות גם־יחד, מכאן לכאן לעזור בהעמסת האשפה, לשאת שק לחם על גבה מן המאפייה, לפרק עם הנהג את המרכולת ממכוניות־המשא, להורות לחצרן איזה תיקונים יעשה בדוד הקיטור או במערכת המים, לריב עם המזכיר על בחורה המתרשלת במלאכתה. לעוץ ללולנית איזה מן השיירים תיקח לצרכיה, לנזוף ברפתן על מיעוט החלב המוקצב לה, להתקין במו־ידיה אצטבאות חדשות במחסן, לפי שיודעים אתם, אם תחכה עד שהנגריה תעשה זאת – יעלו עשבים בלחייה, לדאוג לכך שתעלת־השופכין תוטה לאפיקה, כי אם לא היא, ובעוד מועד, יעלה סירחון בכל המחנה, ובערב – עוד לאַחֵר בסידור העבודה עד שעת חצות. חוזר חלילה למחרת, ואפילו שבת שלה אינה שבת, כי אם תסמוך על המחליפה, מיד יהפך הכל על פיו. כל המצוי במחיצתה, רואה אותה ביגיעה ובפועלה, ואיך צופיה עינה על הליכות המשק, לרבות הליכות החברים ומעשיהם שבגלוי ובמוצנע, מין מורך־לב תוקפו, יראת־הכבוד ויראת־החטא ושפלות־עיניים, ודומה לו, כל־כמה שלא ישתדל, לעולם לא יגיע למעלת חריצותה ומסירותה, וכבר נחשב בעיניו קצת מאוס, קצת ראוי לתוכחת־מוסר, להרהורי תשובה, ועל־כל־פנים – רחוק מאד מן השלימות.

בושה לספר – אך אף כי טובה כפולה ומכופלת לנו ממנה, ואלמלא היא כידוע לא היינו מגיעים למה שהגענו – לא היינו מחבבים אותה כל־כך, אם לא לומר יותר מזה. שמא משום שמידה בינונית יש בנו, ושמא משום שקלי־ראש וחומדי לצון אנו. חס וחלילה שהיתה אומרת דבר־מה בגנותנו שעה שאנו מבלים בצוותא ובנעימים לעת־ערב, אלא שדוקא אותה שעה היא נוֹטלת מטאטא ומכבדת את רצפת חדר־האוכל. וכאילו היתה אומרת: טוב לכם שאתם פנויים לבילויים, אך את הרפש מי יסלק מכאן? – כמובן שאני! וכיוון שכך, כבר מהולה שמחתנו בשמינית של ייסורי־מצפון. ובסופה של מסיבה, כשאנו רוקדים, ואיש־איש חובק מותני זוגתו ומפליא בכרכורים ובתנופות – היא היא שמביאה כלי עם מים ומרַבֶּצת את האבק, להזכירנו שאין התענוגות דוחים את החובה. כך גם בשעת חצות, כשאנו עומדים מסביב לכירה שבמטבח וצולים מן השיירים של ארוחת הערב, אין לך גם פעם אחת שאין היא מופיעה לפתע, כביכול לגרד תחתיתה של איזו קדירה, או לסדר את הכלים על מקומם, ללא אומר ודברים, ומיד אנו נעשים חיישנים, נאלמים דומיה כתינוקות שסרחו, עד שנאנחים לרווחה ביציאתה.

מולקה שלנו, בחור מן הפשוטים, שמח וטוב־לב, אם גם מוּעד לכל מיני תעלולים ומעשים אשר לא ייעשו – היה משַׂנֵא אותה. לא יכול היה לשאת מראיה לעיניו. פעם, במר־ליבו, אמר לנו דבר של טעם: “אילו לפחות מצאתי משהו לא בסדר אצלה כבר היית מולק אותה. אבל כל הצרה היא שהיא תמיד בסדר, אתם מבינים מה זה?”

רעיון גדול אמר מולקה, והוא שביטא את כל אוזלת ידינו כלפי בלה ושכמותה. קשים רשעים לחברינו, אך מולקה היה גורס: קשות צדקניות לקיבוץ כספחת. כנגד הרשעים אנו מתמרדים, ואם רבים וחזקים אנו מהם – אנו מבערים אותם מתוכנו. אך לצדיקים אנו משועבדים עד יום אחרון ונאנחים תחת עולם ללא מפלט. ובלה היתה תמיד בסדר. ככל שלא היית אורב לה, לתופסה, ולא רק פעם אחת בלבד, בקלקלה כלשהי, בדבר שיש בו לפגוע בחוקי־חיינו – לא היתה ממציאה לך הזדמנות־נכספת מעין זו. צנועה שבצנועות היתה – חדרה דל ואין בו דבר מלבד מיטה צרה מכוסה בד־שק שזור חוט־רקמה עבה פה ושם, כסא קטן שהוא ארגז עץ מכוסה אף הוא בד־שק מאותו מין עצמו, ארון ללא דלתות שעל פתחו וילון מבד־שק מאותו מין עצמו, וכוננית לחצי־תריסר ספרים שמפית פרושה עליה מבד־שק מאותו מין עצמו. על מפית זו עמד תמיד אגרטל של חרס ובו צרור פרחי־שדה, כלניות ומרגניות בחורף, וקמשונים וקיפודנים ארוכי־קוץ בקיץ. בלה לא אהבה את פרחי התרבות הגדלים בצידי המדשאות. חדר זה, מקומו היה בצריף, כי על החדר שבבניין, שהגיע לה על־פי תור הוותק – ויתרה למען זוג זקנים, הוריה של צפורקה. אין צריך לומר שלבושה צנוע, שתי שמלות לשבת ושתיים לעבודה, ושמעולם לא חטאה בקבלת מתת מקרוב או גואל ולא בטובת־הנאה כלשהי מידי המחסנאית. מיום בואה אלינו, זכורה לנו רק שנה אחת שבה קיבלה חופשה לשמונה ימים, ואף אז לא יצאה מתחום המקום. יום־יום היתה סרה לשעה־שעתיים למטבח לסייע בידי המחליפה, אם בממש ואם בעצה. אף ביתר השעות דומה שלא מצאה לה מנוח, כי נראית היתה פעמים בגן־ירק פעמים ברפת, ויום אחד יצאה עם הפלחים אל קטיף תירס ובערבו סיפרו הללו שמעולם לא היה להם יום קשה מזה, כי אנוסים היו לרוץ אחריה בשורות ולא הצליחו להדביקה.

יש הקונה שלטון בעושר, בגבהות־לבב, בעזות־מצח וביתר מידות מגונות, ויש הקונהו בתוקף אדיקותו כי רבה ונשגבה עד מאד. בלה ודאי שמן האחרונים היתה. פעם, כשהיינו משיחים בכך, מי בלצון ומי במר־נפש, אמר איצ’ה, שהוא בן למשפחה יראת־שמיים: “אין לך דור שאין בו חסידים ומתנגדים, ואפילו הקיבוץ, שחבריו כולם מינים, נחלק לפי סימן זה. בלה היא מן המתנגדים ועל־כן איני סובלה. אנשים הפוסלים במומיהם של אחרים, מן הסתם יש בהם מום כלשהו.” וכשדחקנו בו לגלות לנו איזה מום יש בבלה, אדרבא, יוציאנו אלינו ונראה, ויסור מעלינו מורא צדקתה, משך בכתפיו ואמר: “משהו בה לא מוצא־חן בעיני, אבל אינני יודע מהו.” “אה, אינך יודע…” אמר מולקה מתוך אכזבה – “והרי זה מה שאני טוען, שאין לה שום חולשה…” אלא שלאחר זאת שקע בהרהורים, בדומה כאילו היה תוהה על טיבה ומתאמץ לדלות משהו מזכרונו, ולבסוף אמר, ספק אמירה ספק שאלה: “בלה זו אהבה פעם איש?…”

ניתן לשער שבלה היתה חשה ביחסו של מולקה אליה, לפי שאין לומר בשום פנים כי היה משתדל להסתירו מפניה. ללא טעם וללא סיבה היה מיירה בה מבטים כחניתות שחוטות, בעוברו על ידה, כאילו אמר: “הו, קוץ ממאיר בבשרי, צנינים בעיני, סירים וחרולים, מתי יגיע היום המיוחל הזה וימוש צילך מעל פנינו…” וכשהיתה מתיישבת מולו אל השולחן בחדר־האוכל, ודבר זה היה קורה משום־מה פעמים רבות. מיד היה נוטל כליו ועוקר עצמו לשולחן אחר בלי אמר ודברים. אחת לשניים־שלושה ימים היה מתאנה לה ומוצא אמתלה כלשהי לריב עמה, כגון למה מרק הפירות אינו חם כל־צרכו, או שהחצילים מלוחים יתר־על־המידה, או שהמנות זעומות מדי. אלא שאף כלפי מולקה לא חטאה בלה בשפתיה ולא ענתה למחרפה בלשונו, כי אם הסבירה לו בהשכל ובדעת, דברים מפורשים היטב, ק"ן טעמים, מעניין המצב הכלכלי ומצב העבודה, והכרחי האקונומיה וכיוצא־בזה, דברים שיש בהם לסבר אוזנו של כל בר־דעת. אלא שאת מולקה היו דברי חלקות אלה מרגיזים כל־כך, שהיה שומט עצמו מפניה, בתנועת יד של יאוש, ונושא רגליו בטרם תסיים משפטיה. וכמובן, שתמיד צדקה בריבה עמו. הה, הרי זו הצרה, שתמיד צדקה. שאפילו למולקה, שנהג בה ברשעות, החזירה במידה של חסידות, אם אפשר לומר כן, בבחינת מה שלמדנו פעם בספר ישעיה: “אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם…”

“הה,” – אמר פעם מולקה – “אילו ראיתי פעם דמעה אחת בעינה, הייתי סולח לה הכל. דמעה אחת בלבד! בעד מרגלית אחת שכזו, הייתי נותן מחצית חיי! אבל מה יש לדבר – לא תזכו לכך, אפילו תארבו לה יומם ולילה – לא תעשה עמכם חסד כזה! לא בלה!”

כשבאה אלינו ז’אנֶט הצרפתיה, חלפה רוח תזזית בקבוצה, כאילו עברה יין. חיוכים וקריצות פרחו לכל עבר, ברק משונה ניצת בעיני הבחורים, רווקים מושבעים ראו עצמם פתאום צעירים בעשר שנים, היתה להם עדנה; הנשואים, רוח של בדיחות־דעת דבקה בהם, היו מציצים בה בהתנגב, מצודדים בה עין מעבר לכתפי חברותיהם, ובולעים את רוקם. רגשת־רוחות מעין זו לא זכרו הותיקים מאז יום העליה להתיישבות. השם בלבד היה בו כדי להעלות סומק בלחייהם של הבחורים. “ז’אנט…” היו מבטאים את שמה בחן צרפתי. “ראית את ז’אנט?” “ז’אנט כבר היתה כאן?” “היכן עובדת היום ז’אנט,” “ז’אנט עוד לא באה?” רבים נזכרו בפזמונות צרפתיים והיו מפזמים אותם בשעות העבודה ובחדר־האכל, ואחדים היו מחברים לַחַן כלשהו ומצרפים לו חרוזים מעין: “ז’אנט ז’אנט, הו, אלואֶט… ז’אנט ז’אנט, לבי לוהט… ז’אנט ז’אנט, האין זה חטא לאהוב אותך כעת…” אחרים לימדו לשונם כמה מלים צרפתיות והיו פונים זה אל זה ב“קומאן סאווה” ו“קאס קיל יה” ו“בון ז’ור מ’סייה” ו“בוֹן סוּאַר מאדאם.” “אוה, לה־דיאבל” – היו מגדפים הבחורים משנתקשו בעבודה כלשהי. “מארוולוֹ!” – היו קוראים בהתפעלות. “מארש א לה טראוויי!” – היו מאוששים איש את אחיו בצאתם לעבודה בבוקר. “פיני מאנז’ה” – היו מקנחים פיהם בסופה של סעודה בערב, “או־רבוּאר” – היו מנופפים יד זה לזה בהיפרדם. דומה כל עניין חשוב בקבוצה נדחה מפני ז’אנט, שכל הלבבות נתפנו אך לה. אפילו יוס, הגזבר, שהוא מחמיר פנים מטיבו ונוח לכעוס, היה חוזר לעת ערב מן העיר ופניו קורנות כאילו שמע הלצה טובה. לכניסתו למשק היה פונה אל החברים, בלגלוג כביכול, ושואל: “נו, מה שלום ז’אנט?”

ואמנם היתה ז’אנט בחורה שלא היינו רגילים בשכמותה. צחקנית, גחכנית, קרצנית, זיוותנית. שובבנית כצפריר קל שבחודש אדר. אותו הילוך מרפרף, כנכונה בכל רגע לצאת במחול, אותן תנועות־ראש חינניות, אותה נעימת־קול ענוגה כשיר! אותן שמלות ססגוניות, תלתול שבשער, ברק־שובבות שבעין! אותו תבלין של צרפתית! אותו מנהג חירות שלה עם הבחורים, שמיד לבואה כבר היא מפטפטת עמהם, כבר היא קוראת לכל אחד ואחד בשמו, והעיקר – צוחקת עמהם מין צחוק שדרכו להדביק ללא מעצור. כל דבר מצחיק אותה. נסה לשונך בצרפתית עילגת ותצחק, אמור לה משפט עברי ותצחק, שאל אותה לשלומה ותצחק. וכיון שנהגה ז’אנט חירות עם הבחורים שקלו לה אף הם בחפץ־לב מידה כנגד מידה.

דבר המסתבר מאליו הוא, כי משדרכה כף רגלה של ז’אנט בחצר הקבוצה, ראשונה שהקבילה פניה – היתה בלה; שכך מנהגה תמיד שמזדרזת היא לפרוש כנפה על כל חברה חדשה מיד לבואה. אך ירדה מן האוטובוס וכבר קידמתה בלה וברכה אותה במאור־פנים ואמרה לה את שמה ושאלה לשמה שלה. “ז’אנט?” – אמרה בתמיהה – “שם משונה במקצת, אך אין דבר, אנחנו נעבֵר לך אותו.” אחר נטלה מידה את צרורותיה ואמרה לה: “בואי, חביבה, עד שנמצא לך חדר של קבע, נשים את המזוודות בחדרי, לא כן?” והכניסה אותה לחדרה ואמרה, שמא רוצה את לנוח קצת מן הדרך, והגישה לה כוס מים ואמרה, רואה את? החדרים שלנו פשוטים הם וצנועים לא כמו בפאריז וודאי, אך יש בהם חמימות שאין בפאריז וודאי, ועם כך לימדתה קצת הלכות פשטות וצניעות הנהוגים בחיי הקבוצה. אחר, משנחה מעט, אמרה לה, בואי, חביבה, אראה לך את המשק שלנו כדי שתתמצאי בו, ושילבה זרועה בזרועה והוליכה אותה בשבילי המחנה. היא הראתה לה את גינות הנוי, אחר הלכה אתה אל הלולים, ומשם אל הרפת, ומשם אל הדיר, ומשם אל בתי המלאכה, וכל השעה הזאת היא מספרת לה קצת תולדותיו של כל ענף, משמע, כיצד היה בתחילה קטן ועכשיו הוא גדול, וכמה צער היה בגידולו וכמה עיכובים, וקצת ענייני הקשיים שישנם גם עתה, כגון שהרפתן אינו מתאים לתפקידו או שאין הנגריה מספיקה למלא את ההזמנות. לבה של ז’אנט, דומה שהיה במקום אחר, ורוחה פזורה מעט, ורגליה עייפות, אף על פי כן הקשיבה מאד לכל דבריה ונענעה בראשה לומר שהיא מבינה כל המוסבר לה, ושיתפה עצמה בצערה של בלה משתינתה לפניה קצת מצרותיה עם החברים. “ואיפה את רוצה לעבוד, ז’אנט?” – שאלה אותה בלה. “הו, לא איכפת לי” – ענתה ז’אנט – “בכל מקום שתקבעו, ברפת, בלול, בשדה, בגינה.” תשובה זו מצאה מאד חן בעיני בלה, כי מאז ומעולם היא מחזיקה בדעה שהנכונוּת לעבוד בכל עבודה היא יסוד־מוסד לחברוּת טובה בקיבוץ. היא חוננה אותה במבט של חיבה, כאם המרוצה מבנה העונה יפה על שאלותיה, ואמרה לה: “אם כן אולי תעבדי בחדר־האכל, כי אז נעבוד יחד?” “נחמד מאד!” – אמרה ז’אנט בנענוע כתפיים וצחקה.

למחרת בבוקר נכנסה ז’אנט ברוח רעננה אל המטבח… אך שומו שמיים, באיזה לבוש! מכנסיים צרים מבד שחור ודק ובהם כיסים גדולים מלפנים, וחולצה אדומה מנומרת בפרחים ירוקים עם גלאי משולש מן הצואר ולמטה! “בוקר טוב!” – קראה בחגיגיות – “במה אני מתחילה?” החברות נסתכלו בה וזקפו גביניהן בתמהון, משכו כתפיים והתלחשו זו עם זו. מה היא סבורה, בחורה זו, שבאה למשחק טניס? או לטיול על שפת הים? “בלה כבר תגיד לך” – אמרו לה. ומשנכנסה בלה וראתה אותה בכך, חייכה בסלחנות ואמרה: “הרי בלבוש כזה לא תוכלי לעשות שום עבודה!” “הוי, אין דבר” – אמרה ז’אנט בעליזות – “אני אוהבת את הלבוש הזה. במה אני מתחילה?” “יהא כך” – אמרה בלה – “מעצמך תיווכחי שאין זה בגד לעבודה,” והלכה להורותה מה עליה לעשות. הראתה לה מקומם של כלי־האוכל וכלי הניקוי, הדליים והסחבות, ואמרה לה כך וכך תעשי, וכיון שטוב מראה עינים, עשתה היא בעצם ידיה כמה מן המלאכות, להיות לה לדוגמה. “אני כבר מבינה” – אמרה ז’אנט ונטלה מידה את הכלים והחלה מיד בעבודה. ומרגע שהחלה – עשתה הכל כל־כך בזריזות ובחריצות עד כי אמרה בלה לנפשה, עובדת חרוצה ממנה לחדר־האוכל לא הייתי מוצאת לעולם, ואשר ללבושה, טוב לבוש מוזר עם תבונת־כפיים מעצלות־רוח בכסות של עמלים, כפי שאנו יודעים ממקרים רבים שהיו לנו. רק דבר אחד בלבד לא נתקבל על לבה, והוא, שהיתה ז’אנט שרה ללא־הפסק כל זמן עבודתה, ובצרפתית דווקא, ובקול רם דווקא. ולא שאין היא אוהבת לשמוע שירים, אלא שדבר זה משרה מין קלות־ראש שאינה במקומה ואינה בשעתה.

ניתן הדבר להיאמר שביום הראשון וכן ביום השני הפיקה ז’אנט רצון מעם בלה. בזכות חריצותה, סלחה לה בלה חטאים שלעולם לא היתה סולחת אותם לשום חברה אחרת, כגון עניין הלבוש שהזכרנו, כגון עניין סלסולי הזמרה בשעת העבודה, כגון עניין התסרוקת המשונה וכיוצא באלה. היא אפילו גוננה עליו מפני לעז יתר החברות ואמרה להן, אין דבר, חברות, חייבים אנו במצוות קליטת העליה ולעתים טוב לחנוֹך לעולה על פי דרכו. במרוצת הימים תקבל מעצמה את אורחות חיינו.

במרוצת הימים אמרה… אך אהה, במרוצת הימים, משראתה בלה מה שנתחולל בקבוצה בעקבה של ז’אנט, איך הכל שטופים בשחוק ובהבלים כאילו נסכה בהם נסך עוועים, איך אין משיחים לא בבעיות ולא בעשיוֹת אלא בז’אנט, איך משתכחת תורה ומשתכחים הדבקים בה באמת ובתמים, איך קלות־הראש פושה בכל ואין תוכחת. איך היקר הופך זולל והכל דשים בעקבם מצוות קלות כחמורות – חשה כאילו כל ששקדה לבנות ולבצר ולחזק ביתידות ובסמוכות, מתמוטט לעיניה – וקצרה ידה מהושיע. דומה היתה לאיכר זה הרואה איך שטף מים כביר סוחף את שדותיו וכל עמלו יורד לטמיון, או הרואה את סוסו שלו, זה שאילפו ולמדו, מתיר את אפסרו, בוטש בפרסותיו, משתולל ובז לבעליו, כאילו הוכה בשגעון.

עיניה ראו את הנעשה – וידה קצרה מהושיע. וכי מה יכלה לעשות? יכול יכלה לעמוד בפרץ כנגד העבירות הקטנות אך לא כנגד קלקול המידות של החברה כולה. יכלה להחזיר למוטב את הסוררים שבקצות המחנה, אך לא לעצור ברוח רעה שפשטה בכולו. אפילו ניסתה לעשות כן – אין לה שומע, שכן, מאז בואה של ז’אנט, דומה כאילו נאטמו האוזניים מהקשיב לדבריה. לא שמזלזלים בה, או מדברים בה סרה, או חורצים לשון כנגדה, אלא גרוע מכך – אין נותנים את הדעת עליה כל־עיקר, כאילו לא היא בלה.

גרוע מכך – שאפילו היה בכוחה לעשות לא היתה יודעת מה. כלום היתה פוגעת בז’אנט? והריהי עובדת זריזה מאין כמוה, ואף לא עברה על חוקות הקבוצה. כלום היתה מטיפה מוסר לחברים? – מה היתה אומרת להם?… דבר זה הוא שעירבב את סיברה עליה: חשה היא בעליל שקדשים מתחללים ועקרונות נרמסים והכל חורג ממסגרתו, ויודעת היא שמקור הרעה היא ז’אנט – ואף על פי כן אין הדברים ניתנים לתיקון עפ"י מידת הצדק.

הלכה בלה ומיעטה עצמה מפני ז’אנט, נתכנסה בתוכה, כמו גזרה עליה שתיקה ופרישות. ז’אנט ואני, אי אפשר שנשתמש בכתר אחד, אמרה, מאחר שמאסו בי תהיה להם ז’אנט. רוגז פינה מקומו למרירות ומרירות פינתה מקומה לרחמים. מרחמת היתה על הקבוצה שכך עלתה לה ושאין היא רואה לאן סוף הדברים להתגלגל. כשעוברת היתה במחנה, היתה משפילה עיניה כיהודי ירא־שמיים העובר בין עולים וחושש לעיניו שתיטמאנה.

מולקה, משהיה רואה אותה בכך, היה נעצר רגע, ממצמץ בעיניו, ושואל את נפשו: מה קרה לה לאותה עוקרת־הרים שכך נפלו פניה ונפלה רוחה? הנאמר כי אותו יתוש בשם ז’אנט שבר את עוזה ואת גאונה? לא, לא ייתכן! או שמא נתאהבה סוף־סוף? אף זה לא מתקבל על דעתי… מתוך זחיחות הדעת ושמץ קינטור, היה קורא לעומתה: “בללה, מה שלומך, בללה?”

מעתה היה קורא לה “בללה” בלמ"ד כפולה, וּבנעימה צרפתית, כמשפט האופנה הרווחת.

יום אחד, כשלושה חדשים לאחר בואה לקבוצה, בשעה שלאחר העבודה, נכנסה ז’אנט לחדרה של בלה ופניה שלא כתיקונן, חיוורות ועננה רובצת עליהן.

“אפשר לדבר אתך כמה רגעים?” – שאלה.

בלה נתרוממה על מיטתה, הראתה על הכסא ואמרה “שבי.” היא היתה תמיהה מאד על נעימת קולה של ז’אנט שלא היה בו כלום מן העליזות.

“אני מקוה שאני לא מפריעה לך” – אמרה ז’אנט.

“לא, דברי.” – אמרה בלה ביובש. מרַעֲדת קולה של ז’אנט הבינה שדבר־מה שאינו כשורה קרה עמה, דבר שאפשר והוא בשורה טובה לה־עצמה, אך העמידה פנים אדישות.

“אני…” – מלמלה ז’אנט בשפה רועדת והשפילה עיניה – “אינני יודעת למה אני פונה דווקא אליך בעניין זה… אולי מפני שאת היית הראשונה שקיבלת אותי בבואי. אולי מפני שאת מבוגרת יותר… ואולי…” – הפסיקה רגע – “אולי מפני שבעצם אין לי כאן שום חברה שאני יכולה להתייעץ אתה…”

בלה הקשיבה ולא סייעה בידה. שמינית־שבשמינית של הנאה, שבו־ברגע הכחישה אותה לעצמה, חשה בראותה את ז’אנט, זו הפעם הראשונה, כציפור נלבטת בסבך.

“אני…” – אמרה ז’אנט בחצי־קול – “אני במצב לא נעים במקצת…” – ועם כך נשאה אליה מבטה כמצפה שתבין מעצמה.

בלה לא הנידה עפעף. דומה היתה שהיא מנחשת מה הדבר, אף על פי כן, סייגה עצמה מפני האכזבה, והבעת פניה היתה כאומרת: איני משערת כלל מהו… היא הניחה זרועותיה על ברכיה והישירה מבטה אל ז’אנט כממתינה שתמשיך.

ז’אנט שתקה רגע ממושך, מוללה באצבעותיה את שולי שמלתה, יישרה אותה בפתאום, אחר אמרה בלחש, מבלי לשאת עיניה:

“אני הרה.”

גביניה של בלה נזדקפו מאליהן ופיה נפער מעט. היא לא ראתה את ז’אנט. היא חשה מעין אור מציף את פנימה, כמעט כדי לפרוץ בצחוק. הרגשת רווחה גדולה נתפשטה בה, כאילו מועקה כבדה מאד, שנשאה בתוכה כאבן במשך שלושה חדשים, נפשרה פתאום, היתה כאין. עדיין לא האמינה כי אמנם כך הוא ועתיד הכל לחזור לקדמותו. כל זה היה כדי־רגע. מיד חשקה שפתיה, כחוששת פן תסגיר את רגשותיה, ולבשה שוב אותה ארשת אדישה, מעשית, כשל בעלת־נסיון ששום דבר אינו עשוי להפתיעה.

“את מבינה אותי?” – אמרה ז’אנט, לאחר שלא אמרה בלה דבר.

“כן… זה עלול לקרות…” אמרה בלה בנעימה לאה, מתמשכת, כאילו אינה נדרשת אלא לשמיעת וידוי בלבד.

“אני מוכרחה לעשות משהו…” – אמרה ז’אנט בהסמיקה מאד. דומה היה שהדם יפרוץ מפניה, אך רק דמעות נקוו בעיניה.

בלה שתקה שתיקה ממושכת כשוקלת את הדברים בדעתה. רגש של רחמים נתעורר בה כדי־רגע אך כבה מיד. שוב זכרה את שלושת החדשים. האם לא יהיה זה ממידת־הצדק שתשלם ז’אנט על מה שעוללה לה?… מאידך – אסור לה להיגרר אחר יצר של נקמה. חייבת היא לנהוג ביושר.

“אני אגיד לך” – אמרה בנעימה מעשית ובלשון רגילה – “זהו עניין קשה. היו לנו אמנם שניים־שלושה מקרים כאלה, אבל… אגב, את יודעת ודאי כמה זה מסוכן…”

“אני יודעת.” – אמרה בראש מושפל – “אבל אני לא יכולה אחרת.”

בלה צמצמה עיניה והסתכלה בה במצודד. היא העבירה מבטה על פני גופה היפה וחשה עצמה כאילו נתגמדה פתאום, כולה גל של בלויים ללא־חפץ. אותה הרגשת רווחה שמקודם, פגה כליל ופינתה מקומה לעצב כוסס. כמה נואלה לחשוב כי ז’אנט היא זו הנתונה במצוקה ולה יתרון הכוח לעזור לה! לרגע ירדו כל העניינים הרבים שברומו של עולמה ממעלתם ואיבדו כל חשיבות. עתה ראתה עצמה אשה מול אשה. אכן, צחקה צחוק מר בקרבה, זו באה אלי שאושיע אותה ממצוקתה… מעמדה זה נראה פתאום משפיל ללא־נשוא. אפשר והיא אשר צריכה להתוודות לפני ז’אנט. יש דברים שלא אמרתם מעולם.

“תוכלי לעזור לי בזה?” – לחשה ז’אנט בתחינה – “את יודעת… אני עוד חדשה כאן…”

בלה התעוררה מהרהוריה, חזרה והסתכלה בה, ופתאום נעורה בה תשוקה שטנית, לדעת את כל פרטי המעשה. ודאי היה לה עתה, שאם תיענה לה – תישמט ג’אנט מידה עולמית.

“את בטוחה שזה הכרחי?…” – שאלה בזהירות.

“כן! כן!” – אמרה ז’אנט בבהילות.

“זאת אומרת” – אמרה ברוך – “שבשום אופן אינך רוצה להתקשר אתו…”

“לא…” – לחשה ז’אנט.

בלה מיעכה באצבעה את כף ידה השנייה, מעך וחזור ומעך, אחר נשאה עיניה שוב אל ז’אנט ואמרה:

“אבל… את מבינה… עלינו לדעת מי הוא…”

ז’אנט נרתעה על מושבה ופלטה בבהלה:

“למה זה נחוץ?”

בלה גיחכה שלא־ברצונה. “את מבינה, סוף סוף זוהי אחריות…”

“כל האחריות עלי” – נחפזה ז’אנט לומר – “הוא לא יודע כלום וגם אינני רוצה שידע.”

“כן” – אמרה בלה – “אבל אנחנו חייבים לדעת…”

פניה של ז’אנט נתעוו בכאב. “אינני יכולה…” – הגתה בלא־קול.

משנשאה עיניה אל בלה, הרימה זו מעט את כפות ידיה מעל ברכיה והניחתן שוב. היה איזה שביב מוזר בעיניה שז’אנט לא ראתה אותו מעולם לפני כן. הבעת פניה אמרה: אני מצטערת, אבל לא אוכל לעזור לך.

ז’אנט קמה בכבידות רבה ממקומה, וכמו מתוך אפיסת־כוחות צעדה אל הדלת. משאחזה בבריח, שמעה את קולה של בלה, מהגה באיטיות:

“אני יכולה רק להבטיח לך שלא אספר לאיש.”

ידה של ז’אנט נשארה מונחת על כף הבריח רגע ממושך מאד. קצה נעלה סב על עקבו אנה ושוב, ודש גרגר חול שעל הרצפה. היא חזרה, נתיישבה על הכסא ואמרה בראש נטוי:

“מולקה.”

רגע – נפערו עיניה של בלה בתמהון גדול, כמו בהישמע בשורת אסון. אחר נתהדקו שפתיה, ועל פניה נשתלטה ארשת מאובנת, קישחת, שלא גילתה דבר.

ז’אנט קמה ויצאה מן החדר.

למחרת לא באה בלה לעבודה, זו הפעם הראשונה מאז היותה בקבוצה, ובבוקר היום שלאחר־כך הוכתה הקבוצה בתדהמה למשמע הידיעה כי בלה עוזבת.

כמה חברים, ובתוכם מולקה, ראוה כשהיא נושאת את שתי מזוודותיה, כל רכושה, אל שער החצר. “כלב אני אם אני מבין משהו בטיבן של נשים” פלט מולקה. אך דמעה בעינה לא זכה לראות.

---

הבוגד

מאת

אהרן מגד

את שעיה, שחקן הכדורגל המפורסם, אתם מכירים.

ובכן ג’מבו מן השכונה שלנו היה החבר של שעיה. כשהיה עובר ברחוב השכונה, היו הילדים מצביעים עליו ואומרים, הנה החבר של שעיה הולך, ומלווים אותו במבטיהם ביראת־כבוד. כשהיתה איזו ילדה משכונה אחרת באה לשחק עם הילדות שלנו בקלאס וג’מבו נראה להן, היו הן מפסיקות ממשחקן ולוחשות לה על אוזנה: את רואה את זה? זה החבר של שעיה, וזו משתאה אחריו בפליאה רבה.

לאמיתו של דבר, ג’מבו עצמו לא היה חברו של שעיה, אלא שאחיו הגדול ממנו למד עם שעיה בבית־הספר העממי, אך מאחר שהלה עזב זה מכבר את השכונה ואין איש זוכרו עוד, לא היינו מדקדקים בפרט זה. זכות זו היא שנתגלגלה עליו, שנעשה מלך השכונה והכל מקבלים עול מלכותו ברצון ובאהבה.

ג’מבו היה בחור גבוה וזקוף, בעל גוף שרירי ומתוח, מה שקוראים אתליטי. פנים שחומות היו לו שבאמצען אף פחוס, ממועך במקצת, זכר לקטטה שמילדוּת, ושפתו התחתונה היתה שסועה, זכר לקטטה אחרת. שערו השחור, המסורק לאחור, היה תמיד מבריק משמן המשחה ובעיניו השחורות היתה עכרורית צהובה שזרקה בהן טעם של מרירות. איש לא ידע אל נכון מה מעשהו של ג’מבו. היו שאמרו שהוא מלמד שחייה על שפת הים, אחרים – שהוא מדריך ב“גיבור ישראל,” ואחרים – שהוא מוכר כרטיסים ליד פתחי בתי הקולנוע. אלו ואלו לא היו להם ראיות לסברתם. עובדה היא שרוב שעות היום היה ג’מבו הולך בטל. בשעה עשר לערך, היה נראה כשהוא יוצא מצריפו שבקצה השכונה, לבוש בחולצת הטריקו הצהובה שלו, קצרת השרוולים, המבליטה יפה את חזהו, ובמכנסיו הכחולים, הצרים, החגורים מעט־מה מתחת למותן, מתוך רישול שבגינדור – והוא פוסע לאורך רחוב העפר אל קצהו השני, ששם הקיוסק של לייבל. ג’מבו היה צועד בראש זקוף, מבלי הבט ימין או שמאל ומבלי שעוֹת לנערים המשחקים בצידי הרחוב וחולקים לו כבוד. אם משום השסע שבשפתו ואם משום טיבו – לעולם היה דומה כאילו הבעת בוז מר על פניו, ומעולם לא זכה איש שיחוננו בחיוך. משהיה מגיע אל הקיוסק של לייבל, היה מרכיב עצמו על שרפרף בחוץ, ליד הפתח, מוציא חופן זרעונים מכיסו, מפצחם, ומסתכל נכחו על הרחוב. כך היה יושב ומסתכל שעות הרבה ואינו פונה לאיש. עתים עוברת נערה והוא משהה מבטו אחריה עד שנעלמת, עתים הוא עונה ברפרוף־עין, מעשה־חסד, למי שמברכו לשלום, עתים קם לרגע, קונה חפיסת שוקולד אצל לייבל וחוזר ומתיישב ושובר ממנה ריבועים־ריבועים. במה היה מהרהר ג’מבו כל אותן שעות שהוא בוהה נכחו, איש לא ידע, על־כל־פנים ודאי שלא היו אלה הרהורים שמחים, כי הבעת פניו היתה כשל מי שבוחל בכל מה שעיניו רואות.

בשעות אחר־הצהרים לא היינו רואים את ג’מבו, ובשעות הערב, אם לא הלך לאן שהלך, היה בא למועדון, ששם שולחן הפינג־פונג, משליט סדר ומטיל מרותו בנערים. כיון שג’מבו היה הטוב שבמשחקי הפינג־פונג בשכונה, שליט היה על השולחן רוב הערב, ובשעה שלא היה משחק, ישב על הספסל שליד הקיר, מונה את הנקודות, קובע את התור ופוסק בכל מחלוקת. פסק שלו לא היו עליו עוררין, ואם הרהיב מישהו לפקפק בו, מיד היה מטיל בו עיניו ומסנן מבין שפתיו, “סתלק ממני” והלה מתנדף כבהרף־עין. בדומה לכך, כשנופלת קטטה היה הוא מפריד בין הנצים בשתי תנופות זרוע, אחת לכאן ואחת לכאן, ושם לה קץ. בדומה לכך, כששניים מריבים בהוויות העולם, כגון זה אומר – פלאש גורדון שיחק בחרב השחורה שהוצג בגן־רינה, וזה אומר לא, כי שיחק באהבתיך לנצח באוריון, הולכים שניהם אצל ג’מבו והוא מפטיר להם כך או אחרת וסוף לויכוח. עד היכן הגיע כוח מרותו של ג’מבו בשכונה, אפשר ללמוד מעניין ג’נטילה.

מה עניין ג’נטילה? ג’נטילה היתה מעין מלכת היופי של השכונה. היא היתה יפהפיה באמת. שערות שחורות וחלקות היו לה עם פסוקת בצד, פנים לבנים, ועינים שחורות, פוזלות מעט, אך מין פזילה שיש בה קסם מיוחד – מסתורין, אם אפשר לומר כן. מביני־טעם היו אומרים – זוהי “פזילה איטלקית.” היא היתה צובעת את שפתיה ולובשת מין סוודר שחור בעל צוארון גבוה וצר, שהיה מבליט יפה את חזה הענוג, וחצאית אדומה היתה לה עם ריץ’־רץ' מאחור. היא היתה מהלכת הילוך זקוף וגא, בנענוע קל של הירכיים, ולא היה אדם אחד, מנער ועד זקן, שלא היה משתאה עליה בעוברה ברחוב. בהיותה על שפת הים – היתה כל השכונה מתגאה בה, כי לא נפריז אם נאמר שהיא הוציאה מוניטין לשכונה אפילו יותר מג’מבו, החבר של שעיה. הכל ידעו שג’נטילה היא מהשכונה שלנו ואת שם השכונה היו מבטאים בהברה אחת עם שמה. דבר המובן מאליו הוא כי ג’נטילה עצמה ידעה כמה יפה היא ונהגה כבוד בעצמה. שלא כרוב נערות השכונה, לא היתה מתערבת בין הבריות ולא היתה מצחקת עם הנערים, ובפומבי היתה מופעת רק פעמיים ביום. פעם אחת בבוקר, בצאתה לקנות לחמניות בחנות של זילבר, זה המכונה “הרצל” על שום זקנו, ופעם שניה בערב, בלכתה אל הקיוסק של לייבל לקנות ארטיק או דבר־מתיקה אחר. כל מי שרצה לחזות בה היה מכוון מהלכיו לשתי עתות אלה.

לאחר כל האמור לעיל לא ייפלא שכולנו חמדנו את ג’נטילה. אך כאן אנו מגיעים לעניין כוח שלטונו הגדול של ג’מבו. אף כי מעולם לא שמענו מפיו דבר־אזהרה כלשהו באשר לג’נטילה, ואף כי לא נראה בחברתה, לא בשעות היום ולא בשעות הערב – לא העיז איש מאתנו לקרב אליה, וכל־כך – רק משום שמקובל היה עלינו כי פרש חסותו עליה. כביכול קודש היא לו, כל הקרבים אליה יאשמו, רעה תבוא עליהם. ולא זו בלבד שלא היינו נטפלים אליה כליתר הנערות, ולא היינו שורקים מאחריה, ולא מושכים לה בשערה, ולא הולכים בעקבותיה בחבורה, ולא חומדים לצון עמה, ולא מלהגים עליה שלא בפניה, אלא שזכתה לכבוד ששום נערה לא זכתה לו, שבעוברנו על פניה, היינו נעצרים בהילוכנו, ואומרים לה בכובד ראש, “שלום ג’נטילה.”

אך נניח לג’נטילה ונפנה לענייננו.

בגינו של החבר של שעיה היה ראש מעייניה של השכונה בתחרויות כדורגל, וכל משחק של המכבי היה מטיל בה ריגוש גדול. יום ששעיה היה מבקיע שערים, היה יום חג ונצחון לשכונה, ויום שקבוצתו נוחלת מפלה – יום של אבל ובושת־פנים. ימים שלפני התחרות היתה מתחילה פרשת הניחושים, ובעקבותיהם ויכוחים גדולים שהכל נטלו בהם חלק לבד ג’מבו. הלה היה קופץ שפתיו, ושלא כמנהגו לא היה פוסק במחלוקת. רבים מאתנו האמינו ששתיקתו צופנת בה את ידיעת האמת לאשורה. ערב התחרות, היינו אף אנו גוזרים שתיקה על עצמנו, מחשש עין־הרע, ולפני היפרדנו איש איש לביתו, היינו לוחצים את ידו של ג’מבו, לחיצה אמיצה, ללא אומר ודברים, סגולה להצלחה. אל התחרות עצמה היינו הולכים בחבורה־אחת וג’מבו בראש. בשער המגרש היה הוא פורץ את הדרך לפנינו ובארבעה כרטיסים שהיה תוקע לידי הסדרן, – כל תריסר שלנו משחילים עצמם פנימה תוך כדי מהומה שאנו מקימים. עד שהסדרן מנופף בידו לעצרנו, כבר אנחנו מבולעים בקהל וכובשים לנו מקומות מתחת לטריבונה. ג’מבו היה צופה בתחרות כשהוא שפוף לפניו, מרפקיו שעונים על ברכיו, אגרופו בתוך פיו ועיניו מרצדות בין שעיה והכדור. כל שעת המשחק לא היה מראה סימן ריגוש כלשהו אלא ברגע ששעיה מבקיע שער או מחטיא שער. כששעיה מבקיע שער, היינו אנו נופלים על צוארו של ג’מבו ומתנשקים עמו מרוב שמחה, וכשהיה מחטיא, היינו מציצים בו במצודד ורואים איך הוא נושך את אגרופו. יותר משהיינו מצטערים על מפלתו של שעיה היינו מיצרים בצערו של ג’מבו. קשה היה לראות אותו בצערו. עתים היינו ניגשים אליו ומבקשים לנחמו. “אין דבר, ג’מבו, שעיה עוד יוכיח” – היינו אומרים לו, אך הוא לא היה עונה דבר, אלא כובש יגונו בתוכו. פעם, היה זה לפני שנתיים לערך, במשחק עם ביתר תל־אביב, כששעיה הבקיע ששה שערים בזה אחר זה – ראינו דמעות בעיניו של ג’מבו. היתה זו הפעם האחת והיחידה שראינו דמעות בעיניו, ודבר זה עשה עלינו רושם גדול כל־כך שאף אנו נשנק גרוננו מדמעות; מאורע זה זכור עד היום. היה זה יומו הגדול של ג’מבו.

אחד ויחיד היה בשכונה שלא קיבל עליו מרוּתו של ג’מבו – והוא לַמַלוֹ. למלוֹ היה בן יחיד ומפונק לאמו האלמנה. הוא היה קטן־קומה, עגלגל ומפוטם, בעל פנים מבהיקות, כמגולגלות בחמאה, ומרכיב משקפיים. עליו היו מספרים שאמו מאכילה אותו בקורקבני תרנגולות וכך נתרבק לה. לבוש היה תמיד במכנסיים קצרים, רחבים מאד, וללא חגורה, שכפתורם העליון היה מטובע בטבורו כצימוק בעיסה ותמיד היינו מצפים לכך שייפקע וייתלש ממקומו ויביא חירות לכרסו המעוּנה. למלו זה היה בחור עז־פנים, חריף־שכל ומהיר־לשון. בשעות היום היה מסייע לאמו בחנות־המכולת שלה ובערב היה לומד בבית־ספר למסחר ולפקידות ברחוב בלפור. הוא נחשב למלומד גדול והראה בקיאות מופלגת בכל עניין גדול וקטן. הוא ידע את שמות המזלות שברקיע ואת שמות כל כוכבי הקולנוע בהוליבוד. את תאריכי הולדתם של כל האנשים המפורסמים ומספרי תושביהן של כל בירות העולם ואת סיפורי הרכיל על כל אחד ואחד מתושבי השכונה ואת תולדות חייהם. רצונך לדעת מתי מת נפוליאון – שאל את למלוֹ, רצונך לדעת על־ידי מי נוצח ג’ו לואיס בפעם האחרונה – שאל את למלו. אמרו עליו שהוא יודע חצי ישעיהו בעל־פה, ועוד אמרו עליו שהוא היחידי בשכונה שמבין את איינשטיין. כל זה – אמרו – בא לו מקריאה מופלגת בספרים, כי אין ספר או חוברת שלא בלעם אל קרבו, בהספק של שני ספרים ליום לערך.

כאן המקום לפרש מניין בא לו לבחור זה השם למלו, לפי ששמו מלידה לא היה למלו כי אם שמואליק. ובכן, כשהיה שמואליק תינוק כבן חמש או שש, – כבר אז נחשב לעילוי גדול ואמו היתה מתפארת בו שהיא יכולה להניחו לבדו בחנות ואיש מן הקונים לא יצליח להונותו במחיר. כיון שנתפרסם בכך – היו הגדולים חומדים שעשוע לבחון את ידיעותיו, וכשהיו שואלים אותו, “שמואליק אתה יודע כבר כמה זה שבע ועוד שבע?” היה עונה: “למה לא? ארבע־עשרה,” או – “אתה יודע איפה זה טבריה?” – “למה לא? על שפת ים כנרת” וכדומה. מאז נדבק לו השם למלו ושמו הראשון, דומה שנשתכח אפילו מלב אמו יולדתו.

אך נחזור לענייננו. למלו זה לא לקח חלק במשחקינו, לא במשחקי הפינג־פונג שבערבי השבוע ולא באימוני הכדורגל שבשבתות, שלא לומר שמעולם לא הלך לשום תחרות כדורגל, בין מקומית בין ארצית, בילוי שנחשב בעיניו כביטול זמן. ואף־על־פי־כן – וזה הדבר המופלא ביותר מכל הדברים המופלאים המסופרים על למלו – לא היה ידען ובקי כמוהו בכדורגל בכל השכונה, אם לא בכל העיר, ולא היה נלהב כמוהו לויכוחים על תחרויות ותוצאותיהן. הוא היה קורא מתמיד של “ספורט לעם” ו“ספורט ישראל” וכל מדורי הספורט של יתר העתונים והשבועונים, וידע את שמות כל שחקני הכדורגל בארץ לפי מעלתם, זכר בעל־פה את תוצאות כל התחרויות ומספר השערים שהבקיע או החטיא כל חלוץ, או שספג כל שוער, וידע אפילו את הרכביהן של קבוצות הכדורגל הנודעות ביותר בעולם ואת מעמדן באליפויות. בערבים שלפני תחרות היה למלו בא למועדון, כדרכו, בשעה מאוחרת, קרוב לחצות, ונוטל עשר ידות בניחושים. בפנים מלוהטות היה מתווכח עם יריביו ומוכיח להם בראיות בדוקות את אמיתות סברותיו ומוכן היה להמר עם כל אחד מאתנו על ניחושיו. קשה היה לעמוד נגד שטף דיבורוֹ וחריפות שכלו, והאמת ניתנה להיאמר שלרוב היה הצדק עמו.

והנה למלו, כפי שכבר אמרנו, כיחש בעוז־נפש במנהיגותו של ג’מבו. לא זו בלבד שזלזל בו זלזול גמור, לא דיבר אתו מטוב ועד רע, כפר בסימן היוחסין שלו בהפיצו בעיקשות את הדעה שג’מבו מעולם לא היה החבר של שעיה, אלא שאף העליל עליו ש“הוא מוכן למכור את כל השכונה בעד תועלתו הפרטית” וש“הוא בחור חסר־מצפון המסוגל למעשים השפלים ביותר שבריה אנושית מסוגלת לעשות.” קשה לחזור על כל דברי הלעז של למלו על ג’מבו, כיוון שרובם היו מתובלים בפסוקים מן התנ"ך, כגון “בן נעוות־המרדוּת” או “נפש מתועבת בגוף משוקץ,” “סיר נפוח וגולגולת נבובה” “ספחת שדופה” “זרע מרעים” “סוס מיוזן,” “תבוא עליו שחפת וקדחת ודלקת וחרחור,” וכדומה. דברים אלה, וביחוד אותן המלים ממין “ספחת” או “חרחור,” היו מעוררים את חמת כולנו עליו עד כי אמרנו לגרשו מן המועדון. אך כשהיינו תוקפים עליו ומשתיקים את דברי החרפות שלו בצעקות, היתה תשובה אחת שגורה על פיו: “אתם עוד תראו מיהו ג’מבו.”

מעצמכם תבינו שלא היה זה לפי כבודו של ג’מבו לתגר מלחמה עם נער־מרבק מרבה להג ורפוס־בשר כלמלו. הוא לא היה מחוננו אפילו במבט אחד והניח לנו לריב את ריבו. אפשר לומר שנהג בו ככלב בעל־קומה ואציל־יחס בזאטוט־כלבלבים מתולתל וכדרדורי המכשכש בזנבו, חורץ לשון ומנבח לריק. משהיינו אומרים לג’מבו, פגע בו ורצץ את גולגלתו, היה מפטיר בשפה של ביטול: “תנו לו לנבוח, הוא לא נושך.”

זה היה נוהגו של ג’מבו בלמלו כל הימים, נוהג שהגדיל את כבודו בעינינו, עד אותו מאורע עם הקבוצה התורכית פנרבחצה.

ומעשה שהיה כך היה: כשבאה הקבוצה התורכית לארץ, היתה סערת רוחות גדולה בשכונה, כי כולנו ראינו במשחקה המיוחד עם נבחרת ישראל מבחן עליון, כמו שאומרים, לשעיה. עניין של כבוד היה זה בשביל השכונה יותר מתמיד, וכל אחד מאתנו היה מוכן להשליך נפשו מנגד ובלבד ששעיה יבקיע כמה שערים וינחיל נצחון לישראל. והנה בערב יום התחרות, משגברו הניחושים והויכוחים הגיעו לריתחתם, קרה דבר בלתי־רגיל, והוא, שג’מבו קם לאיטו מעל הספסל והטיל לחלל המועדון אמירה גדולה שצלצלה כנבואה היוצאת מפי הגבורה: “מה יש פה לתווכח” – אמר ג’מבו – “מחר שעיה קובר את התורכים.”

“אתה בטוח?” – נשמע קולו של למלו מקצה־המועדון, זו הפעם הראשונה פנים־אל־פנים מול אויבו.

כולנו ניצבנו מזה ומזה, דוממים ועוצרים נשימתנו לראות איך יפול דבר.

ג’מבו עמד בפישוק רגלים והטיל מבט של בוז בכדור השומן שמנגד. דומה היה בעינינו אותה שעה לגלית העומד מול דוד, כרגע יפצה פיו ויאמר, הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות… אלא שלמלו היה זה שחירף את מערכות השכונה וכולנו היינו כחומה בצורה מאחרי ג’מבו, החבר של שעיה.

שפתיו של ג’מבו נתעקמו בחיוך נעווה, ולאחר שתיקה ממושכת, שבה שקל כנראה אם יהפכו לגל של עצמות לאלתר, או ידחה זאת לפעם אחרת, אמר:

“יש לך עוד משהו להגיד?”

“לא” – צפצף למלו מקצה המועדון בהסמיקו עד תנוכי אוזניו.

“אם כן אתה יכול לתנדף אל אמא שלך” – סינן ג’מבו לעברו והפנה לו גב לקול צחוק גדול שפרץ מפי כולנו.

ולמלו התנדף בו־ברגע.

את תוצאות התחרות עם פרנבחצה כולכם יודעים. אבלים וחפויי־ראש חזרנו באותה שבת אל השכונה מבלי יכולת לשאת עין זה אל זה. כל הדרך שתקנו, ובעמדנו להיפרד איש איש לביתו, באבק הדמדומים של בין הערביים, נעצר ג’מבו לרגע ואמר:

“כל זה – העין־רעה של למלו. אם הכלב הזה יופיע עוד פעם אחת במועדון – אני אשבור לו את השיניים, אחת אחת.”

וכשג’מבו אומר דבר כזה – בטוחים אתם שיקיים את דברו.

איוּם זה הגיע לאוזניו של למלו עוד בו־ביום, וכיוון שבדרך־כלל שמר נפשו מכל סכנה, לא ראינו זכר ממנו לא במועדון ולא בסמוך לו. משהיה פוגשו מי מאתנו ברחוב השכונה ושואלו בלגלוג למעשיו, היה עונה: “אין דבר, אתם עוד תראו מיהו ג’מבו. את כל השכונה הוא ימכור בעבור התועלת הפרטית שלו. הוא יבגוד בכולכם. אפילו בג’נטילה.”

יותר משבעה שבועות הדיר למלו את רגליו מן המועדון, ויש לשער שבאותו פרק זמן הלעיט את כרסו בעוד כמה תריסרי ספרים, וצבר הרבה דעת. ג’מבו הוסיף לשלוט שלטון־יחיד בשכונה ללא חותר ומערער, מה־גם ששעיה הבקיע הרבה שערים והגדיל את כבוד חברו בעינינו. הוא היה פארה וגאוותה של השכונה, מגינה ופטרונה, בעבורו נתכבדנו כולנו. בערבים – משהיה בא למועדון – האציל עליו מרוחו ומגבורתו. משהיה נעדר ממנו לפרקים, והאמת ניתנה להיאמר שנעדר לפרקים די קרובים, אף אז חשנו כאילו מצוי הוא בקרבתנו, כי לפי המשוער, מהלך היה עם ג’נטילה בין עצי השדרה, והרי ג’נטילה שלנו היא פאר השכונה. חביבה ומכובדת היא עלינו כמותו. בזכותו, אם אפשר לומר כן, חופף עלינו חינה ויופיה.

אך ערב אחד, כשג’מבו לא היה, הופיע פתאום למלו למועדון, ובפנים מלוהטות ועינים רושפות־אש נפל לתוכנו ואמר:

“אתם רוצים לראות מיהו ג’מבו? – בואו אתי!”

מארשת פניו המאויימת ומהופעתו הפתאומית במועדון, שהיה בה משום חירוף־נפש – הבנו שדבר בלתי־רגיל קרה אשר כל גורלה של השכונה תלוי בו. נדהמים ופעורי־פה עמדנו סביבו.

“מה קרה?” – שאלנו.

“כלום. בואו אתי” – אמר למלו.

“לאן?”

“אתם כבר תראו לאן.”

הנחנו את כלינו ויצאנו אחר למלו מן המועדון. הלכנו אחריו עד תחנת האוטובוסים ועלינו על מספר חמש. כל הדרך שתקנו מתוך צפייה דרוכה לאשר יבוא, וכשהגענו לרחוב דיזנגוף, אמר למלו, פה יורדים. איפה זה? – שאלנו מתוך רגש סתום שהולכים אנו אל מקום שתועבה נעשית בו. לא רחוק, בואו – אמר למלו וצעד בראש, כברת דרך לפנינו. צעדנו במהירות, בלי דבר דבר, כמשלחת עונשין היוצאת לתפוס פושע בקלקלתו. למלו, דומה שחשש פן נאחר ומפעם לפעם הפנה ראשו אלינו וזרזנו באומרו, בואו, בואו אחרי. עברנו ליד חלונות הראווה הגדולים והמוארים ולאחר שחצינו את הכיכר באמצעו, לקצר את הדרך, נעצר למלו לרגע והודיע: הנה זה, עוד מעט. תגיד כבר איפה? – אמרנו כשרוחנו כבר קצרה ממנו. שם בקפה רוֹוַאל – לחש למלו ומשכנו אחריו. תמהים ומחרישים נחפזנו אחריו, כשניחושים רעים שונקים את לבבנו, לואי ויתבדו.

אך אהה, הם לא נתבדו. משהגענו בסמוך לקפה רוֹואל וניצבנו מנגד לפתח – לא יכולנו להאמין למראה עינינו:

בעומקו של בית הקפה, בירכתי החדר, ישב ג’מבו אל שולחן קטן, ולידו, ממש לצלעו – נערה זהובת־שער, מפורכסת, בעלת גוף דק ותמיר, עינים נוגות וגדולות, צואר גבוה ולבן כמוהו לא ראינו מעודנו, לבושה שמלה ממין צבע ירוק מבריק מאד וכתפיה חשופות. היו לה פנים חשובות כמו לסטודנטית או משהו.

“גלילה שמה” – אמר למלו כשהבעת נצחון נקמנית על פניו – “רקדנית של גרטרוד קראוז.”

לא ידענו מיהי גרטרוד קראוז ולא עניין אותנו. לא שמענו אפילו את דבריו. מוכי תדהמה עמדנו נוכח המחזה שראינו. רגשי חימה, איבה, עלבון, בעיקר עלבון משפיל המבקש את נקמתו, הציפו אותנו.

“נבל” – סינן מישהו מאתנו מבין שיניו.

“בוגד” – פלט שני בזעם.

“מכר אותנו, את כל השכונה הוא מכר” – לחש שלישי בכאב ובמשטמה.

“עכשיו אתם יודעים מיהו ג’מבו” – אמר למלו.

אכן, עכשיו ראינו במו עינינו מיהו ג’מבו. נורא היה לחשוב על כך, שכל אותו זמן שהיינו מעריצים את החבר של שעיה, כמלך השכונה, כגאוותה, שכל אותו זמן שכולנו שמנו בו מבטחנו ונתנו בו כל אמוננו, כאשר לא נתנו לאיש מלבדו, ועל כבודה של ג’נטילה שמרנו מכל משמר בעבורו – היה הוא בוגד בנו עם אחת רקדנית חשופת־כתפיים מקפה רוואל. העלבון צרב ככוויה בבשר, עד לדמעות. כמו מבעד לערפל צהוב, ראינו את ג’מבו, אלילנו מאתמול, יושב בפנים ליד אותה בובה מפורכסת, לוגם מן הקפה ומחייך אל פניה, והיא מחייכת אליו ולוחשת לו משהו, ומרכינה עצמה אל כתפו, ופתאום צוחקת… אי אפשר היה לשאת זאת. העלבון בער בנו. היינו מרוּמים, מבוּזים, היתלו בנו כבשוטים. ביקשנו לעשות משהו ולא ידענו מה.

“תקרא לו שיצא הנה” – אמר חבּש, ידידו הקרוב ביותר של ג’מבו, אל למלו.

“מה אתה רוצה לעשות?” – שאל למלו, נבהל כלשהו, כחושש פן הגדיש את הסאה.

“כלום. תקרא לו. תגיד לו שאני מחכה לו פה” – חזר חבּש ואמר בפנים מרות.

“שמע” – אמר למלו בעינים מפוחדות – “תזכור שפה רחוב דיזנגוף, זה לא השכונה. אם אתה מתכוון…”

“אני לא מתכוון לשום דבר” – אמר חבש – “תקרא לו…”

למלו היסס עוד רגע, אחר אזר עוז ונכנס פנימה. מבעד לחלון הרחב ראינו איך הוא ניגש אל ג’מבו, מרכין עצמו אליו ולוחש דבר־מה. ג’מבו תמה תחילה, כאינו מבין דבר, אחר חייך אל הבובה שלידו ואמר לה משהו, כאילו ביקש את סליחתה, ואף היא חייכה אליו ונענעה בראשה, אחר קם והלך אחר למלו.

משניגש ג’מבו אלינו וראה עצמו מוקף על־ידי החבורה כולה – ואין לומר שפנינו היו חביבות באותה שעה – נרתע מעט. הוא העביר מבטו מאיש לרעהו, ובפעם הראשונה מאז אנו מכירים את ג’מבו, ראינו הבעת מבוכה בעיניו, הבעה שהשתדל לחפות עליה בהעלותו חיוך אווילי ומעוקם על שפתיו.

“אתם…” – גמגם – “אתם קראתם לי?”

חבש נעץ בו מבט דלוח ואמר לאט לאט, אך בארס:

“אנחנו רק רצינו לדעת מיהי הבובה הזאת שאתה יושב על־ידה.”

ג’מבו העביר שוב עיניו עלינו כשוקל מה אנו זוממים עליו. מעגל של איבה ונקם סגר סביבו. למלו נרתע כמה פסיעות הצידה כמתרחק ממקום סכנה.

“מענין אותך מאד?” – אמר לבסוף.

“כן!” – אמר חבש בתוקף – “את כולנו זה מעניין!”

ג’מבו גיחך.

“תיכנס פנימה” – אמר – “אני אעשה לך הכרה אתה.”

חבש בלע את רוקו. אגרופיו נקפצו, ורגע, דומה היה שאמר להכותו. אך הוא עצר ברוחו, ובלעג מר סינן מבין שפתיו:

“אתה – החבר – של – שעיה – מה?”

מבטו של ג’מבו נפל על למלו, כמו רק עתה הבין מאין נפתחה עליו הרעה.

“אתה – החבר – של – שעיה – מה?” – חזר חבש על משפטו כשהוא משחיז עיניו כלפיו.

“יש לך עוד משהו לשאול?” – אמר ג’מבו לאט ובכבידות, כדרכו בדברו עם אויביו.

חבש החריש רגע ואחר אמר:

“לא. זה הכל. בוגד.”

ובתנועת־יד הורה לנו ללכת אחריו.

למחרת ראו תושבי השכונה שתי כתבות זפת לכל רוחבה של חזית המועדון, האחת, באותיות גדולות מאד:

ג’מבו בוגד

ומתחתיה, באותיות קטנות מאלו, משפט שחותם סגנונו של למלו היה טבוע עליו:

ג’מבו איננו, לא היה מעולם, ולא

יהיה לעולם, החבר של שעיה.

חרם על ג’מבו!

למותר להוסיף שג’נטילה נעשתה מותרת באהבה ושום איסורים לא חלו עליה מאותו יום ואילך.

---

מעשה בחמור

מאת

אהרן מגד

הגיעה השעה שאספר לכם על ישׁיוֹם.

בשתיים מידות ניכר ישיוֹם החמור עוד מנעוריו, – בהרהרנוּת שבו ובמרדנות שבו. סבורים אתם ששתיים אלה אינן דרות בכפיפה אחת, והן קנוטות זו לזו, ואף־על־פי־כן עובדה היא, שבו נתמזגו לשלימות של אופי.

אותם הימים נטועים היינו על גבעת החימר, שמדרום למושבה ומצפון לכפר הערבי עזמַת, פרסה מכאן ופרסה מכאן, ואנחנו באמצע. ואם משום כך, ואם מטעם אחר, הוציאו עליו, על ישיוֹם, לעז שממזר הוא, אמו ערביה ואביו יהודי, מילדי המזמוטים באחד משדות־המרעה. לפיכך ייחסו הרהרנות שבו לדם אביו, ומרדנות שבו לדם אמו, אלא שאני עצמי איני סבור כן. ראייה לדבר, שבימי־המלחמה שילח מרדוּת שבו כנגד הערבים ולאחריה היה מהרהר הרהוּרים של גנות כנגד היהודים.

אבל למה נקדים את המאוחר? דיר קטן היה לו, לישיוֹם, שבנאוֹ מוטקה שלנו מריקועי־פחים חלודים וכלונסאות של אקליפטוס, ושם היה שרוּי כל השעות שאין הילדים מוציאים אותו להריצו על פני המישור אשר אצל החורשה. לא היה שעשוע חביב עליהם כרכיבה על גבו, בזה אחר זה, עד שהוא מפילם מעליו לשמחתם של הצופים. פיני, הוא הבכוֹר שבחברת ילדינו, היה האחד שידע חכמה זוֹ להצמיד ארכובותיו אל בטנו וללפות את צווארו ולהחזיק מושב עד־הסוף. כי עליכם לדעת שלא ככל חמור ישיוֹם. כל עוד הוא דוהר ומדלג דילוגים גדולים באוויר, דומה אתה כפרש, גאון ממלא את לבך, ואתה מנופף בזמורה שבידך כאביר מלחמה, הטשׂ בחרבו על אויביו, אך כשהוא מסיים מרוצתו בניתורים־ניתורים ובסילודים קטנים ומרקידך על שדרתו, מיד עכוזך מתקדד ומתרדד, מעיך מתחלחלים, ואם אין אתה פיני, סופך שאתה מתגלגל מעל גבו ומשתטח בחיבוט־עצמות על החול.

ובכן, כיוון שעדיין היה ישיום עייר רך שטרם יצלח למשוך בכרכרת הלחם הנוסעת יום־יום למושבה, עומד היה רוב היום במחיצתו, ושהות לו להרהר הרהורים. כי הרהורים אלה לא היו אלא מזימות של בריחה, – דבר זה היה מתחוור לנו לעתים מזוּמנות, שלא פעם אחת בלבד היינו פותחים את הדיר ומוצאים אותו ריק. מיד עובר קול במחנה: ישיוֹם ברח, וכל בחור וטוב, שלא להזכיר הילדים, יוצאים בהולים לחפשו. מי לחורשה. מי לחצרו של ירדני, שהיתה בה אתון אחת, ומי לכפר עזמת. לרוב היינו מוצאים אותו רבוץ ומעלה גירה־של־נחת באחת הפחתות שבמסיבי אותו כפר ערבי, כאילו לא עוון בכפו.

חולשה היתה לו לישיום, אם אפשר לומר כן. לאותם משכנות של ערביים. כיוון שנמלט מבית־כלאו, מיד משלח רגליו במורד הגבעה שלנו, מגיע אל דרך העפר המוליכה דרומה ומהנה עצמו, כשטוף בתאווה, בריחותיה של אותה כברת־ארץ. מצמיד הוא חרטומו אל האדמה, ועושה פסוקת על־גבי החול מכוח נשיפתו, ונוהה כביכול אחרי חוטמו עד שמשייר מאחריו קו עקלתוני, ארוך ומסולסל, שהוא רישומו יותר מעקבות טלפיו. משמגיע לציבוּר של גללים, ואפילו לצפיעה כזית, מיד משתהה על ידה, מחכך בה חוטמו, ואחר נושא ראשו כנגד החמה בריטוט נחיריים מגודל התענוג, עד שמזורר שתיים ושלוש פעמים. ומכיון שלא אצה לו השעה, הריהו משתהה ובוחן טיבם של דרדרים, של קמשונים, של קורטמים שבצידי־הדרך ומחייה נפשו בהם, שבטעמם אין הוא נותן כל טוב אבוסו. אף זו מידה שהיינו מונים בו, מין יחפנות שכזו, שעיקרה שנאת־הנוחיות וחיבה לכל מה שריח של הפקר נודף הימנו. לסוף מגיע אל כיכר הכפר, או אל גורנו, ושם מצחק עם בני־מינו ומשתובב עמהם בתעלוּלים, יודעים אתם, כתעלולי החמורים.

אם כי היה ישיום מוקיר רגליו, דרך־שיטה, מן המושבה, שלא מצא בה מן־הסתם, דבר לשובב בו את רוחו, הרי פעם בפעם, – אם מחמת הכרח־לא־יגונה ואם כדי לבלבל דעתם של מרדפיו, – היה מוצא עצמו מהלך ברחובה, מטרה להתקלסוּתם של מיני נערים ריקים ופוחזים שהיו מצוּיים אז במושבות, אם לא לומר גם בימינו אלה.

וכאן אני מגיע לספר לכם על שום מה נתקרא באותו שם משוּנה “ישיום.”

פעם אחת, היה זה ביום השבת אחר־הצהרים, התפרץ ישיום מדירו, כמשוגתו לפרקים קרובים, ושם פעמיו אל המושבה. אותה שעה שקוּעים הבתים בתנומה של שובע ושל משמני־בשר, הרחוב הארוך, רחוב של חול, מתפרקד לו בלהטה של חמה זיוונית, האילנות שבחצרות יגעים ורק מנענעים נענוע קל בראשיהם, אפילו נביחת־כלב לא נשמעת. אדם יחידי שמהלך ברחוב, כובע של פקק לראשו ומקל־נועם לו בידו, הוא מר ויינגרטן, סגן־ראש הוועד, פוסע לו לאטו ולהנאתו, משיט עיניו על הבתים שמשמאל וּמימין, כביכול מלך היוצא לסייר אחוזותיו.

וכל־כך צהל ישיוֹם בדרורו, שלא חל ולא חש, שיצא פיני בעקבותיו, ורק בהגיעו אל מול בית־הכנסת, כשהחזיר ראשו לאחריו, ראה את מרדפוֹ. מיד נשא טלפיו והיה דוהר דהירה רהוטה לאורך הרחוב. וכאן אירע בו אותו מאורע ביש, שהטביע בו חותם לכל ימי חייו, שכן מחמת בהילות יתירה נסתמאו עיניו, כנראה, ונגף באותו מר ויינגרטן נגיפה ישרה, חיבטו בצלעו, עד שהתנודד זה על כרעיו, ונשמט כובעו ארצה. וכל־כך בערה בו חמתו של סגן ראש הוועד, שלולא קצרה ידו להשיגו ודאי היה הורגו בצליפה אחת, אך תחת זאת נופף לעומתו במטהו וקרא:

חכה, חכה, יש יוֹם ואני מפרק עצמותיך אחת לאחת!

שמע פיני המלים יש יוֹם יוצאות מפיו של סגן־ראש הוועד, כרכר מריבוּי הצחוק והחליט, שאין שם נאה לאותו חמור אלא יֵשיוֹם.

ואילו ישיום עצמו, נכנסה בו אותה שעה שנאה לבעלי־בתים שלא עזבתו עד אחרית־ימיו. כל אימת שמבחינה עינו באחד מבני־מינם, הריהו נרתק למקומו ופוצה פיו בתרועה גדולה, שהולכת מאופק עד אופק, כאילו משמיע קול אזעקה על צר ואויב קרב ובא.

משעברנו להתישבות, והגיע ישיום לפרקו, תם תור בטלתו ונרתם בעול של מעשים. כאן הוא מוביל חומר ולבנים לבנין, כאן – ירקות מן הגן, כאן – אשפה של חדר־האוכל, וכאן – זבל של הרפת. ממש לשעיר המשתלח היה. כיוון שלא היו הדרכים סלוּלות עדיין, לא בטבורו של המחנה ולא במסיביו, הרי שכל שליחוּת שצריך לעשותה – מטילים על החמור. שומע הוא דברי הלולנית שאומרת, כי צריך להביא תערובת מן המחסן, או מנחם הפלח, כי צריך להעביר שקים של חיטה, או יוכבד המטפלת, כי צריך להביא את הרופא מן המושבה, – כבר הוא יודע מה שמעוּתד לו.

דעה רוֹוחת בין הבריות היא, שחביבים יסורים על חמורים, אך לומר כי אף ישיום קיבלם באהבה, – הרי זה לקשור לו כתר צדיק שאינו הולמו. אף־על־פי־כן עשה כל המצווה עליו ולא היה קובל כאחדים מן החברים. אורך־רוח ואורך־אפיים, אלה מוֹתר החמור מן האדם, וישיום נטל הרבה קבין מהן. מושך הוא בכרכרה, השוקעת בחריצי החול, ועושה פסיעה־פסיעה של ערך ושל משמעות, ואם אין מוֹרדוֹ העגלון מכעיסו במרדע שבידו, פנוּיה דעתו להרהורים. יש לשער שהיה מהרהר בימים טובים מאלה, בישועות ונחמות. כך בימות החול, ובימי שבת וּמועד – מוציאים אותו הילדים מן האורווה ועושים בו להנאתם. רוכבים עליו שניים־שניים, ושניים והאח הקטן מאחוריהם, וכדי לדרבנו, עושים זנבו גלגל ודוקרים לו בעכוזו, ותחבולה רעה מכל התחבולות מצאו, שאינו יכול לעמוד בפניה, שמוחצים במקל על שדרתו. מיד הוא ניתר מרוב כאב ונושא רגליו בדהרה גדולה. והללו פּוחחים ששים מעיהם.

מעשה שבאחד הלילות כרעה דינה שלנו ללדת והיה צורך להבהילה אל הרופא. מיהר מורדו והעירו לישיום מתרדמה של חלומות, ורתמוֹ לכרכרה. הושיבוּ את דינה על כרים וכסתות בתוך הכרכרה ושמו פניהם למושבה. דינה היתה גונחת בציריה וגניחות אלה האיצו במורדו להצליף בחמורו. ככל שהצליף, כן גדלה סרבנותו של ישיום. המעט שמעירים אותו משנתו וגוזלים קצת שעות המנוחה שיש לו, – עוד מחבטים את עורו בשוט! וכל־כך נתמלא תרעומת ועֶבְרָה על בריות בצלם אדם, שלסוף הרביץ עצמו על הדרך וסירב לקום. ירד מורדו מעל דוכנו והחל מחבט בחמור בחמת־רוח, מבעט בו בירכותיו ובכרסו, מושך בזומו ובמתגו, מצעק ומחרף בכל כוח, – וּללא הועיל. נתעקש ישיום ואמר: הרגוני־נא הרוג, ואינני זז. הצלף בו וגער בו, השחת בו גידופים בכל לשון, – והוא כסלע שאין להזיזו. סופו של מעשה, שהמליטה דינה בכרכרה תחת גלגל־המזלות. משהאיר השחר, ראו שהוא בן־זכר, וכעבור שמונת ימים קראו לו נחמיה. ליצנים שלנו היו מתבדחים ואומרים לה, לדינה: נולד לך משיח, שכן בכרכרה של חמור חיבלת אותו. לימים – כשגדל הנער, לא היה אדם במקומנו שנקשרה נפשו בנפש החמור כנחמיה זה.

אך נאמר על ישיום מה שנאמר, הרי לשבחו יוּגד, שאילמלא הוא, ודאי שבאותם הימים היינו נידונים לשיתוק־אברים. נסתבר על ישיום המקום, ובשעות של פנאי הוא מטייל לו להנאתו בין המשפתיים ומלחך שיח נאה זה ועשבים עריבים אלו. אפשר לומר שזכינו ונתמשך על מקומנו מקסמם של אותם משכנות ערביים שאהבם ישיום בילדותו. שוב לא היה חש עצמו כבתחילה, אבר זר שנתלש ממקומו, ותוהה על סביבו כאילו נטעוהו מעבר לים, אלא שנעשה לבן־בית ומבין שפתם של אילנות ודשאים שבמשקנו. מאחר שלא היה נוטה לברוח, משלחים אותו לשוּח חופשי באחוּ, פעמים הוא מתגלגל על גבו לחלץ עצמותיו, פעמים הוא רבוץ ומעלה גירה והרהורים נעימים, ופעמים הוא מסייר בתחומי שדותינו עד הואדי שהיה לו בחזקת גבול־ולא־יעבור.

גם החברים היו מחבבים את ישיום חיבה שאינה תלויה בדבר. כביכול ילד־שעשועים. בשעות בין־ערביים, כשמסובים על הדשא הגדול, מרבים לספר מחכמותיו, ואין לך אחד שאין לו איזה מעשה של בדיחוּת שאירעוֹ עם ישיום. אילו הייתי בא למנות כל אותן הלצות – צריך הייתי לכתוב ספר הבדיחה והחידוד על ישיום החמור. אך מאחר שאין שעתי פנויה לכך, אספר לכם רק שניים מתעלוליו, כדי שתלמדו מהם על יתרם:

פעם אחת ראתה חייקה הירקנית, שידועה היא כצייקנית גדולה, את ישיום מקרטם ראש של כרוב בגן. עקרה ממקומה ורצה לגרשו. חש בכך ישיום ונתלש ממקומו ועם כך תלש גם את הכרוב על שרשו. רדפה אחריו חייקה להציל את הגזילה מפיו. נס מפניה ישיום אל ערוגות האספסת. ראה גדעון את החמור, שהוא מבוסס את ערוגותיו, גער בחייקה: “חמסנית שכמותך, מה את משלחת בי בעירך!” החזירה לו חייקה: “עד שאתה מצעק, עזור לי להשיב את הגזילה מלועו.” רץ גדעון להניס את ישיום וברח זה אל שדה השעורים, ראה שייקה ששדהו מתבטש, צווח: “חמסנים, מה אתם משלחים בי את בעירכם!” ויצא אף הוא ברודפים. נמלט החמור אל הכרם, ואף שם קרה כדבר ההוא. קיצורם של דברים, לא היה ענף מענפי המשק שפסח עליו ישיום, ובכל אשר ירוץ ישחית על דרכו. ולא עברה שעה של כלום, וכל עובדי הענפים עזבו עבודתם ורצו אחר החמור להשיגו, עד שעקף זה את כל השטחים והגיע לאורוותו שהיא מקלט בטוח. קמה מהומה גדולה ועצומה, שכל ענף וענף תלה את הקולר ברעהו וכולם יחד בחייקה הירקנית. נתייפחה זו ונדרה שיבוא עליה מה והיא תביא את הדבר לאסיפה. הוּבא הדבר לאסיפה ועשו כולם יד אחת נגד חייקה וגמרו לחייב את גן הירק בתשלומי נזק של כל הענפים. קראה חייקה חמס וצעקה “חמור אכל כרוב ושיני אני תקהינה? אם יקרים לכם חמורים מבני־אדם, יהי לכם החמור ואני הולכת,” ולמחר נטלה צרורותיה ונסתלקה.

מעשה שני חל בחג־הביכורים.

לא היה דבר שׂנוי על ישיום יותר מן התהילה והפרסומת. ענוותן גדול היה, הולך תמים, נבזה בעיניו ונמאס. והנה דווקא בו בחרו להעמידו בראש תהלוכת הביכורים ולעטור כתר לראשו. חשבו, חסד הם גומלים לו ושלמי תודה. על ראש שונאיו חסדים כאלה ועטרות כאלה! ובכן, רתמוהו לו לישיום בכרכרה והעמיסו עליה לעיפה מביכורי הגן וביכורי המטע, מן הבננות, מן הביצים ומתנובת הרפת, ועיטרו לראשו זר פרחי פרג וחרצית, שעשו הילדים ושהוסיפה עליו רנה מפרחי המשתלה שלה. ניתן האות ויצאה התהלוכה מכיכר המשק, ופניה אל שלף המספוא שנועד לטקס. בראש הלך החמור, ואחריו המכים בחלילים ובתופים, ואחריהם הילדים, ואחריהם הפרדות והטראקטורים ושאר כל הכלים, החברים והחברות. מי שלא ראה אותה תהלוכה לא ראה מחזה־היתולים מימיו, הכל – בעטיו של חמור סורר זה, ישיום. אותה עטרה שעטרו לו, חש אותה כמין ספחת על ראשו. תחילה סבר שזבובים עוקצים אותו, עמד וניער ראשו לטורדם מעליו, אחר כך סבר, קרציות הן שנדבקו למצוץ דמו, טלטל עורפו אילך ואילך ולא נפטר מהן; ראה זהורית של פרג וחשב שדמו שותת, ראה אבקנים של חרצית, חשב מוגלה היא, והרכין ראשו לארץ לחכך מצחו בחול כדרך החמורים. כיוון שלא הועילו כל תחבולותיו, קפץ עליו שטן מרדות שבו. פצחו הילדים בשיר “סלינו על כתפינו,” עמד ונער נעירה גדולה, שעירבבה את השרים והטילה צחוק גדול; אחר־כך ראה מרחוק צל חמור כחמור, סטה מן הדרך ומשך את כל השיירה אל שדה בוּר וקוצים; אחר־כך, משהחזירוהו למסלול, ראה ציבור של גללים ונתעכב להחיות נפשו בריחו, ואי־אפשר היה להמישו ממנו שעה ארוכה, וכל התהלוכה נתעכבה בגללו, ולסוף, משהגענו לרחבת הטכס, חש גירוד כזה בראשו, שהחל להשתולל ולהתפרע, והיה מקפץ על קדמיותיו ומבעט באחוריותיו, ולא נתקררו רגליו עד שהפך את הכרכרה על פיה, שיבר את הביצים, שפך את החלב, רמס הירקות, בטש הפירות, הפך החג לחגא, וחסל סדר ביכורים.

ואף־על־פי שהיה ישיום מטיל מהומה פעם בפעם ולא נצטיין בדרך־ארץ ולא סבלה דעתו גינונים של טכס, מכל מקום לא ירדה קרנו ולא סר חינו. כל־כך היתה גאוותנו עליו, עד שכשבאים אורחים מן העיר ותיירים ממדינות הים לבקר אצלנו, מיד אנחנו מוליכים אותם לראות את ישיום. והללו עומדים סביבו, תוהים ומשתאים כאילו הוא דבר של פלא. מצייצים בלשונם וטופחים לו על צווארו ועל צלעותיו ואומרים: אי, ברייה נאה, ברייה נאה! ומניעים בראש זה לזה ואומרים: ראו, כמה הוא צייתן ושפל־מצח, או: ראו, כמה הוא ענוותן ובעל מסירות־נפש. לא יצאו ימים רבים ונתפרסם טיבו בכל המושבות והערים, והחלו המשוררים כותבים עליו שירים, הסופרים – סיפורים, ובעלי המאמרים – מפרנסים עטם ממנו וממלאים טורים שלמים בעתון. אלה מונים בו מידות אלה ואלה מידות אחרות ממה שיש בו וממה שאין בו. אלה אומרים: הסרבנות וקשיות־העורף הן מסגוּלותיו, שמפלות אותו משאר בהמות; ואלה אומרים לא כי, הכניעות ושפלות־הרוח; אלה אומרים: הוא ערל־לב ואלה – הוא ישר־לב; אלה – יש בו מין אטימות וקטנות־מוחין, ואלה – יש בו מין רגשנות ואנינות, אלא שהוא מסתירן בכוונה; אלה – הוא חצוף ועז־פנים, ואלה – הוא שובב וטוב־לב. ותלי־תלים של סברות וראיות. הצד השווה שבהם, שכולם גמרו בהסכמה אחת, שהוא־הוא בהמת הארץ. הגיעו הדברים לידי כך, שפרסמו תמונתו בלוחות הקרן־הקיימת, וּועדת השמות שליד אותה הקרן השיאתנו עצה לקרוא לנקודתנו “גבעת חמור.” הצעה זו פסלנו פה אחד, שלא לגרום עגמת־נפש לישיום עצמו, ומאותו הטעם עצמו פסלנו גם הצעה של אחד החברים לעשות תמונה שלו סמל לקיבוצנו.

כבר אמרתי, שהיה ישיום ענו גדול, וכל אותו פרסום לא עשה עליו כל רושם. כשהראו לו פעם אחת את צלם־דמותו מודפס על־גבי גלויה צבעונית, שיצאה לאור לכבוד איזה יובל, הרטיט עור־מפרקתו והסליד אוזניו, כביכול מנער חוצנו מכל הענין. ואמנם רבים סברו, וביחוד עסקני־ציבור למיניהם, שהיו מתפרנסים על חגיגות ומשתאות שערכו לשמו, שהוא כליל־המעלות בצורת בהמה. לאמיתו של דבר, היה ישיום בשר־ודם ככל בן־אתונות, שיצרים טובים ויצרים רעים מתרוצצים בו בערבוביה, – וראייה לדבר מעשה שהיה.

באותם הימים לא היו עוד לפקידי המוסדות כלי־רכב מהודרים כבימינו, ופעם אחת בא אלינו פקיד מפקידי מחלקת החקלאות רכוב על אתון, על־מנת לראות, מה השיגה ידנו לעשות ומה לא השיגה. קשר את אתונו אל עמוד מעמודי החצר ויצא לסייר בענפים, ועמו פמליא גדולה של חברינו. כשחזרנו לאותו עמוד, מצאנו את ישיום, שפרץ כנראה את סוגרו, כשהוא מצחק עם האתון, מרחרח בה פנים ואחור, מחכך צווארו בצווארה וכל ילדי הגן ובית־הספר עומדים מסביב, ששים ושמחים.

“וחמור זה, מה שימוש יש לכם בו?” – שאל אותו פקיד באותה מעשיות, ששאל על כל כלי וכלי במשקנו.

“זה ישיום,” – אמרנו אמירה של גאווה.

“יש יום ותשלחוהו מכאן,” – אמר – “יצור זה, טיבו שאוכל ואינו עושה…”

אך אוי לאותה בושה! אך יצאו המלים מפיו, קפץ ישיום על האתון ועשה בה מעשה חמור בחמורית. בושו גם חפרו פני הפקיד וסומק עז הציפם, ולא ידע אנה ישים עיניו. מיהרו המטפלות ומשכו את הילדים לבתיהם, ואף אנו באנו לידי בלבול עשתונות.

לימים סיפרו שנתעברה האתון וילדה בן זכר שדמה בכל לאביו־מולידו.

אך ביותר נתעלה ונתגדל כבודו של ישיום כימי ההתכתשויות עם הבריטים. בימים ההם, כזכור לכם, חדלו פרזון בישראל והולכי נתיבות הלכו ארחות עקלקלות. הדרכים בחזקת סכנה, וכל אדם חשוד כמורד־במלכות. כיוון שכבר ידוע היה שבחוֹ של ישיום ברבים, החליטו אלה שסמכותם להחליט, להפקיעו מעבודות המשק ועשאוהו סבל לכלי־משחית. חבשו מרדעת על גבו, טענו עליו שני פחים והצפינו בתוכם אקדחים, רימונים, כדורי־יריה ושאר כלי־חבלה. כיוון שהפחים דומים שמכילים בתוכם מים, וישיום דומה לבהמה ערבית מעם־הארץ, לא העלה על עצמו חשדם של שוטרים וחיילים. עובר ישיום מישוב לישוב, מנקודה לנקודה ושני פחיו על גבו. וכל מקום שהוא בא אליו – יודעים שבשורה הוא מביא עמו. לא היתה אז בריה שנתחבבה על ישראל חברים כישיום. אפילו אותו וויינגרטן, שבינתיים נעשה סוחר בתל־אביב, מששמע על ישיום ופעליו, הלך וּביקש שיתירו לו את נדרו שנדר לפצח את עצמותיו. וישיום עצמו, אם כי לא ידע בבירור מה עושים בו, ראה בחוש, כי שליחות גדולה הוא עושה. מכאן ואילך נהיה שקול וכבד במפסעיו, חמוּר ורצין בהרהוריו. הולך קדורנית וראשו שחוח, אטם חטמו מריחות של גללים ואשפתות, מנע מחיכו מטעמים שבצידי־הדרך ולא נתן עוד לבו למעשי שטות ומרדנות־בעלמא. לא היתה פעולה בימים ההם שלא היה ישיום מעורב בה בדרך זה או אחר. והיה מעשה שפתאום לפתע באישון־לילה נתעוררנו מקול נעירתו של ישיום. בהלה גדולה אחזתנו: מה עושה ישיום במחננו, והרי הוא מטוּפל בהובלת נשק כמה וכמה מילין צפונה מכאן? קפצנו כולנו מעל מיטותינו ויצאנו לקראתו. בא ישיום במרוצה ונעצר ליד פשפש אוּרוותו וכפף ראשו, כאילו נתייסר על חטא כלשהו. זיפיו סמורים, אוזניו שמוּטות, וזנבו בין רגליו. ניכר היה, שלא בא אוכל אל פיו שעות מרובות. שמנו תבן לרגליו – ולא אבה לגעת בו. הבינונו שדברים בגו. ואמנם למחרת נתבשרנו כי נתפש החמר והוּשם בכלא. אך לאחר־מכן נתלמד להבדיל בין בריטי לבן־ברית. וכשהבחינה עינו באחד ממסעיו לגיונר משלהם בעודו מרחוק, עשה כאתונו של בלעם בשעתה, נטה מן הדרך והלך בשדה. הכה בו המחמר להחזירו, פנה אל השדה השנייה. הכהו בשנית ובשלישית, עד שרבץ תחתיו ולא אבה קום. בין כך וכך גילה המחמר, מיהו הניצב בדרך וחרבו שלופה לפניו. כיוון שגזר ישיום על עצמו שתיקה חמורה באותם הימים, ולא הוציא מפיו קול־נהיקה וקול־נעירה, ידענו שאם הוא נוער, אות מבשר רע הוא. פעם אחת באו הבריטים לעשות חיפוש באחד המשקים. ראשון שראם היה ישיום, פתח בנעירה גדולה, תקיעה־תרועה־ושברים והזעיק את כל הציבור ולא יצאה שעה קלה, והמוני־המונים נהרו מכל הסביבה להשיב מלחמה שערה.

מאחר שהיה שמו של ישיום נישא על כל שפתיים, היו שלא דקדקו דקדוקים של זהירות. בבתי הקפה ובאכסניות, מפה לאוזן מלחששים, ישיום, ישיום, ישיום… גוּנב שמע השם הזה גם לאוזני הבריטים, ולא ידעו פשרוֹ, ישבו במועצותיהם חכמים וּנבונים ולא מצאו, מהו ומיהו ישיום זה. חקרו את האסירים, שהיו שבויים בכלאם, ועינום להציל מפיהם פשר־דבר, ולא עלתה בידם. היו מהם שאמרו: מין נשק חדש הוא שיש ליהודים; היו שאמרו שמה של אגודת־חשאין הוא. אף־על־פי־כן פקפקו בדבר, עד שבא אחד מיועצי־סתריהם, הלעיג על כולם ואמר: אנחנו, שעם הבייבל אנו, איך נתעלם מעינינו מקרא מפורש? הלא מצינו כתוב בספר ירמיהו: “יש־יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון,” הרי שישיום זה אינו אלא כמין סיסמא שלהם לעלות ולכבוש את ירושלים עיר קדשם.

מאותו יום העמידו הבריטים משמרות חזקים בירושלים, חסמו את הדרכים אליה והפילו חיתיתם על כל הישוב. לסוף ימים נתגלה להם שישיום הוא שמו של חמור. בערה בהם חמתם להשחית ואמרו: אם אין אנו תופסים חמור זה, כל העם מתמרד עלינו. והלכו לחפשו מישוב לישוב, כדי להעלותו לגרדום, אך עד שהם מחפשים, הכריזו אומות־העולם על המדינה, ופרצה המלחמה.

משפרצה, הלך ישיום להוליך משאות בדרך ירושלים. כביש־הגבוּרה טרם ייסלל בימים ההם, ובלילות, במטר־יריות, היה ישיום נושא על גבו סלי נשק, תחמושת, לחם ומים לנצורים. כל לילה שבא ישיום לירושלים, חג הוא לה. ואחר־כך… אבל מה כי אספר לכם על עלילותיו במלחמה, הלא הן כתוּבות על ספר מלחמות היהודים, וכל הרוצה ייתי אותו ספר ויחזה.

אלא שכאן מתחיל עיקר הסיפור שרציתי לספר לכם. רבים משומעי, משאני מגיע לכאן, פורשים והולכים להם, אף אתם אם יש בכם מי שקצרה רוחו יפנה לעיסוקיו, או יעשה כל שלבו חפץ.

עוד קודם לגמר הקרבות לקחו את ישיום והכניסוהו לאוּרוות הממלכה שעל יד לוד. כי אמרו, מעכשיו מה צורך לנו בו? שם הקצו לו דיר־פחים מרופש ואמרו לו: פה מקומך, פה רבץ עד שתיקרא. רבץ ישיום באותו דיר אפל, שומם ונדכא, ולא הוציאוהו משם אפילו לראות זיווה של חמה. בבוקר היה בא השומר, שם תבן ושעורים לפניו, יוצא ונועל את הדלת אחריו. אפילו אותו יום־שמחה, שנתקיימה בו תהלוכת הנצחון בכל ערי הארץ וּמושבותיה, ואת כל הסוסים שבאורוות הלבישו עדיים ומדים, מיני זוגים וצלצלים, והוציאום להראותם לפני כל העם, עמד ישיום בתוך פירשו ולא הודיעוהו דבר. תאמר, נשתכח מלב, אך לא מלב כל. רבים היו שזכרו את חסדו ושאלו, היכן ישיום זה שבנערותו עשו לו פומבי גדול בלוחות קרן־הקיימת ואחר־כך נודע לשם כנושא־סבל של כלי־החירות אשר לנו? דחאום בקש ואמרו: מה לכם שואלים על אחד חמור, והיום לנו סוסים אבירים, נאים מסוסי פרעה, הדורים מסוסי שלמה. אך תשובה זו לא סיברה אזניהם של רבים מאנשי ירושלים ומאנשי יישובי הספר, שסברו, חמור בהמת־הארץ הוא ועשוי הוא להועיל במקומות שחמורים מהלכים בהם וסוסים אינם מהלכים בהם, שהם רוב מקומות. משרבו המתלוננים, יצא צו מלפני השלטון לבל ייזכר ולבל ייפקד שמו של ישיום, לפי ששם זה – טעם מרדות יש בו ועשוי לקומם את העם על מאשריו. כל מקום שנכתב ישיום מחקוּהוּ, וכל אדם שהזכיר שם ישיום נעשה חשוד כקושר במלכות.

צו זה אפשר שהפחיד רבים, אבל לא את מורדו, העגלון שלנו. חזרו ימים כתיקונם במשק, והכל הרגישו בחסרונו של ישיום. הלך מורדו אל הרשות לבקש שיחזירו את ישיום. אמרו לו: אפשר שנצטרך בו עוד. הלך להשתדל אצל רבים ודחאוהו בשהי־פהי. הלך אצל אותו פקיד ממחלקת החקלאות, שאתונו נתעברה מישיום, שמא יעזור לו, – משך הלה בכתפיו ואמר: איני מכירך כלל, מה אתה בא אצלי. אמר לו מורדו: הלא זרעו של ישיום בחצרך, מה אתה מתנכר לאביו־מולידו? אמר: כבר מזמן מכרנוהו ואל תזכיר שם זה, שאתה מתחייב בנפשך, וסילקו מעל פניו. הקיצור: גורש מורדו ממשרד למשרד ומלשכה ללשכה והעלה חרס בידו.

נתהפך עליו גלגלו של ישום. לא עליכם, חברים, מכאוב כמכאובו.

מי שלא ראהו באותם הימים, לא ראה ברייה עלובה מימיו. רבוץ היה באותו דיר, כל־כולו מכוסה סחי, עיניו זולגות דמעות סמיכות כעין המוגלה, לסתותיו נפוּלות, זיפיו מדובללים, צלעותיו בולטות, מפסעותיו רוטטות, זנבו מדוּלדל, נסתלק צלם־בהמה ממנו. מאכלות שהקריבו לפניו, לא נגע בהם, והסתפק בקב של תבן שלא לגווע. ברוב יאושו היה מהרהר בדברי־הימים ומעלה זכרונות. מהרהר היה באבותיו ובאמותיו, בחמורו של אברהם, באתונו של בלעם, באתונות של קיש… ועד דורות אחרונים. אין לו מה שיתבייש ביוחסין שלו, כולם זיכו את בעליהם ולולי הם, ודאי לא היה העולם כפי שהוא… זכר ימי הטובה שלו, איך חיבבוהו הכל, איך היה מושך בכרכרה והולך בתלמים, ונושא בפחי המים ובשקים… געגועים עזים תקפוהו על מורדו ועל פיני, שאפילו שבטיהם, שבטי אוהב, ערבים לו. זכר שעשועיו עם הילדים, תעלוליו עם הגדולים, נכמרו רחמיו על עצמו ולא ידע, למה עוללו לו כך. פשפש במעשיו וחטאים לא מצא. כלום באמת נשכחתי מלב? – שאל. בכה בכה בלילה ודמעתו על לחיו, אין לו מנחם מכל אוהביו…

פעם אחת, כשהיה ישיום שרוי בקהות חושים, מנמנם מרוב דכדוך וחולשת־הדעת, שוגה בהזיות ממין ההזיות שפוקדות אותו באותם הימים, רואה עצמו מקפץ ומדלג על הגבעות, מרכיב את פיני והופכו על הארץ וכיוצא באלה, שמע קול נעירה מבחוץ. ננער מהזיותיו, נעמד על ארבעותיו ונגש אל האשנב. ראה אתון הולכת בדרך, ונער גם הוא. החזירה לו האתון קול נעירה, והחזיר הוא לה. נעצרה האתון והסתכלה בו, וחש ישיום שתשוקתה אליו. החל מבעט בקיר, מבעט ומכה. שמע השומר, נכנס אל הדיר, גידפו בכל לשון, בעט בכרסו, הצליף על גבו בשוט שבידו באכזריות חימה ושטף־אף ולא אמר די, עד שקרס ישיום תחתיו, כולו פצע וחבוּרה ומכה טריה.

באותו לילה נתעוררה בישיום רוח מרדות שבו. קם ונגח את דלת דירו במצחו, נגפה בצלעותיו ובעכוזו, בעטה ברגליו, עד שֶפְרָצָה, יצא וברח.

היה לילה, וישיום אינו יודע היכן הוא מצוי. לפנים נהירים היו לו שבילי הארץ, בין באור בין בחשכה. עכשיו – דומה הכל נשתנה. בקתות שעמדו בצד הדרך – נסתרו, פרדסים – יבשו, כפרים – נמחו, ואין עשן עולה מתנוריהם. אף הריחות – לא כשהיו. לא ריח גמלים, לא ריח זרדים, לא ריח גללים מיובשים. מפה ומשם מבהיקים לעיניו בתי פח, ואינו יודע מה הם. אף קולות שרגיל היה לשמוע, אינו שומעם עוד. כאילו מתו כל הכלבים ופגרו כל החמורים, והוא חמור יחידי נשאר בחללו של עולם. הרביץ עצמו בתעלה שליד הכביש ואמר: נחכה עד הבוקר ונראה.

משהאיר השחר, קם ישיום על רגליו, מצמץ בעיניו ופלבל לצדדים ולבו היה חלוק עליו, לאן יפנה. עד שהוא מפקפק, נשתקשק הכביש מכלי־רכב גדולים וקטנים, וכולם שוקקים כלפי מערב. באה איזו ברוקווי גמלונית, הדפה אותו בעכוזו ומכוח אותה הדיפה, נישא אף הוא מערבה. רץ, טפוף ודדה, טפוף ודדה על גבי הכביש, עד שהגיע לתל־אביב. כאן עלו בנחיריו ריחות של בנזין ועטרן ואבק, ועלו באוזניו קולות של כלי־רכב, ושבעים לשון, שאפילו אחת מהן אינו שומע, ולא היה בכל אלה כדי להורותו לא דרך ולא סימן של דרך. מה עשה? עשה כהרגלו לעשות מנערותו, השפיל את חוטמו אל המדרכה והלך אחר חוטמו, הלוך ורחרח את אבק המדרכה, עד שימצא גלל להחיות בו את נפשו, וזה יורהו את הדרך למקום שבהמות מצויות בו. גלל לא מצא, כמובן, אך תוך שהוא כרוך אחר חוטמו, נתקל בערימה של בלואים שדמתה עליו ככפיפה של חרובים. לאמיתו של דבר היה זה צרור עצמותיו של פושט־יד זקן, שהיה רבוץ שם ספק מנמנם ספק מת, ידו פשוּטה לפניו, ואגודות של זבובים יונקים בתאווה מזוויות עיניו. רחרח בו ישיום מכאן ומכאן ונשף עליו מהבל אפו, ולא נזדעזע הזקן. החל כוסס את כנף בגדו, ולא נתעורר. כיוון שלא טעם בו טעם, נפנה ישיום אל צד וראה קופסה לפניו, תחב את חרטומו לתוכה, נצמדה אליו והחלה לקשקש ולצלצל “גלין־גלין.” נתעורר הזקן, מצמץ בעיניו וראה את ישיום. נשתפך חיוך על פניו ומלמל כמי שנעשה לו חסד: “אה, חמור! באמת חמור! ואני אמרתי פסוּ חמורים מן הארץ!” שלף את הקופסה שהיתה חסומה על חרטומו של החמור, צחק ואמר: “אי חמור שוטה, חמור שוטה, רוצה אתה אותן שתיים־שלוש פרוטות שבתחתית הקופסה? טול אותן, מה חפץ לי בהן! אפילו הקופסה גדושה על פיה, לא תשיג ידך לקנות כיכר לחם בעבורה!” תמה ישיום ותלה בו עינים שואלות. צחק הזקן ואמר: “תמה אתה, למה אני יושב כאן? אגיד לך למה, כדי לבלבל דעתן של הבריות, שמי שיש לו כליות, רואה אותי וכליותיו מייסרות אותו. אלמלא אני כאן, כל האנשים שבעיר מפוייסים עם עצמם.” עמד ישיום שרוי בעצב ועיניו אגמים של עגמה. ראהו הזקן בכך ואמר: “חמור, חמור, לך והודע על עצמך ברחובות וּבשווקים, שידעו כל העולם שלא נכרת עוד גזע החמורים מן הארץ.”

פנה מעמו ישיום וירט במורד הרחוב. עברו עליו אנשים ונשים ולא נתנו דעתם עליו. הציץ בכל אחד מהם, ולא מצא שביב מאיר כנגדו. כולם משוממים או זעומים, וּפניהם נבולות, כאילו נמלטים מבית־מריבה. נתעכרה עליו רוחו, שאין איש מכירו והכל מתכחשים לו, ודמעה דלוחה נטפה מעינו ונגרה בעצלתיים על גרם לחיו. עם כך מצא עצמו עומד בקרן של כיכר הומיה וליד דוכן של גאזוז. מאחר שהיה צמא, נשא ראשו אל ברז הצנצן, שהיה מטיף־נטפים אדומים וסמיכים לתוך כוס. עוד הוא עומד ומונה את הנטפים, ראתו זיבורת אחת ונתבהלה מאד. זכרתו אותה זיבורת מן הימים שהיה מוביל אשפה לשדות וידעה כל חסדיו. בקשה להזהירו, זנקה מנזרו של צנצן הגאזוז, קפצה ועופפה מסביב לראשו של ישיום זגזגים־זגזגים סביב־סביב וזמזמה לו באוזניו ואמרה:

זקור זנבך וזוז מזה, וזיל וזנח זה זבול זדים כולו זנוּנים, אוזניך שים בזמום זהום, בגזר זנבית שים העכוז, היה ניזון זירים בזוז וזכור כי טוב חצי אבוז תירז גרוז, ויש עמו עזמה עזוז, מזבחי בז ורוגז בם, ראה הוזהרת על הזמם.

לא הבין ישיום את דבר האזהרה וכמעט נקזזו אוזניו מן הזמזוּם המפזז ומנתז כחזיזים מעל ראשו. אילו היה מבין, היה עוזב מיד את העיר וניצל מצרה גדולה.

אותו יום, אחד הימים שלפני בחירות היה, כשכל העיר כולה – כרוז על גבי כרוז. אין לך זיז שבכותל שלא נדבק עליו שלט צבעונין, ואין לך עמוד שאינו מכוסה בכל אותיות הא"ב. אתה הולך ברחוב ודומה אתה צועד בין שיטין של אותיות פורחות. מכל עבר ממטירים עליך כרזות ומבלבלים דעתך בצווחות, עד שמתחרשות אוזניך.

וזה הדבר אשר קרה את ישיום: נער אחד מנערי הרחוב, שנשא כרוזים בחיקו, חיפש מקום להדביק עליו כרוז ולא מצא. לא היתה זרת פנויה מהם. ראה את ישיום צועד ברחוב. נצנץ בו רעיון. מיהר והדביק על צדו, לכל רוחב הגרם, שלט, ועליו אות גדולה מאותיות הא“ב. חלק לו בעיטה בעכוזו ואמר: רוץ הודע שבחיה של אות זו לפני המונה של העיר. עמדו האנשים שעל המדרכות מלכת והתייצבו להסתכל בחמור ובאות הדבוקה לו על צלעותיו. חציים התמוגגו מרוב צחוק ונחת וחציים התפקעו מרוב רוגז. קראו הנרגזים לעומת הנהנים: מה אתם נהנים? חכמה גדולה היא לערבב חמור חמורתיים נבער מדעת במלחמת האותיות? ענו להם אלה: הנה, זוהי גדולתנו, שאפילו חמורים אומרים תהילתנו! נתרתחו הנרגזים וקראו: שלכם הוא? אמרו הנהנים: כל מה שאתם רואים – שלנו! התפרצו כמה מחמומי המוח ועמדו לקרוע את השלט מעל גבו של ישיום. באו אחרים ועמדו לסוכך עליו. התגלגלו הדברים לידי תגרת ידיים של ממש. באו שוטרים באלותיהם והפרידו בין הניצים. בין כך ובין כך קרב נער אחד מנערי הרחוב אל ישיום והדביק לו שלט גדול על צלעותיו מצדו השני ועליו אות אחרת מאותיות הא”ב, היפוכה של הראשונה. נחלק שוב ההמון לשתיים. אלה שצחקו תחילה, קפץ עליהם רוגז, אלה שרגזו – ששוּ מעיהם. התפרצו הראשונים לקרוע מעליו את השלט, באו האחרונים לסוכך עליו. התגלגלו הדברים לידי תגרת ידים של ממש. באה פלוגה של שוטרים והפרידה בין הניצים וקרעה את שני השלטים מעל גבו של החמור.

מכל אותה מהומה יצא ישיום בשן ועין, חבול בכל גופו. וסאת ייסוריו לא נמלאה עדיין. אך נמלט מידי ההמון, סחוף ודווי, ולבו בל עמו, ראוהו שני אנשים שהליכותיהם מוזרות, הצביעו עליו והיו מתלחשים ביניהם. האחד היה מודענו ויינגרטן, שכפי שסיפרתי לכם כבר נעשה סוחר־בשר בעיר, והשני גוץ וכרסתן, שפניו מכורכמות וחמוצות, כמי שארס מפעפע לו בכרסו, את שמו אינני יודע.

לחש הגוץ לויינגרטן: ראית?

ענה ויינגרטן: ראיתי, מכיר אני אותו.

ענה הגוץ: ובכן?

אמר ויינגרטן: בעלי שרד במקום.

אמר הגוץ: לא יחרץ.

אמר ויינגרטן: ניחא, נשקול למקולין.

אמר הגוץ: תחילה שקלים אחר שוקלים.

הפך ויינגרטן כף ידו במהפך־שאלה כאומר: משמע?

קמצץ הגוץ אצבעות ידו באתנחתא, כאומר: כתר זעיר!

הרחיף ויינגרטן ידו לעבר הרחוב כאומר: יברח!

הבריג הגוץ אצבעו על צדעו כאומר: חסר־דעה אתה!

נפנו שניהם, עקרו רגליהם ומיהרו לאחד הרחובות הצדדיים. בדרך פירש הגוץ לפני ויינגרטן: שוטה, תחילה מוכרים, אחר צדים. שאל ויינגרטן: ואם יברח? אמר לו הגוץ: שוטה, ומה בכך? לאחר שמכרנו, מה הפרש בדבר? ענה ויינגרטן: בנתי. נכנסו לחצר אחת, שהיו בה חבורות חבורות של אנשים, כל חבורה מתלחשת לעצמה ובלשון שלה. נגשו אל אחת החבורות והפילו הברה: “יש!” קם ריגוש גדול בחבורה, אלה לחצו ידים זה לזה, אלה קראו קריאות עצורות של שמחה, אחדים צלצלו במעות שבידיהם וגלגלון באוויר, ואחרים החליפו ניירות ירוקים אלה עם אלה. רק הגוץ, שעמד בתווך, לא נסתלק קור־רוחו, השביח את הסערה ואמר: רבותי, ההתרגשות היא מנת־חלקם של הולכי־בטל, אנחנו – לעבודה! היכן שומסקי הקצב? מיד עברה הרינה: היכן שומסקי הקצב? היכן שומסקי הקצב? קיראו לשומסקי הקצב! הלך ויינגרטן לקרוא לשומסקי הקצב. שאל אחד את הגוץ: כשר? אמר הגוץ: אף למהדרין. שאל שני: והיכן הבעל־דבר? אמר הגוץ: כמטחווי זרוע. שאל שלישי: בעל־כנף? אמר הגוץ: לא. שאל רביעי: מעלה גירה? אמר הגוץ: כן. בינתיים בא שומסקי הקצב. מיד החלו מדיינים, נושאים ונותנים, שוקלים וטרים. לבסוף אמר הגוץ לשומסקי: קירבו וכרעיו – מאה, הראש והפדר – מאה וחמשים, שתי הכליות והחלב על הכסלים והיותרת על הכבד על הכליות – מאתיים, החזה והשוק – עוד מאה, עור החמור וכל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו – אלף! הצהיבו פניו של הקצב, פרטט בשפתיו בינו לבין עצמו תוך שהוא מצלצל במעות שבכיסו, הניע בראשו ואמר: הרבה! אמר הגוץ: פשיטא, דררא דממונא! אמר הקצב: אף־על־פי־כן! פרשה כל החבורה אל צד והניחה את שומסקי לבדו לשעה של כלום. נתייעצו ביניהם ברמזי־רמזים, לסוף קראוהו והודיעוהו: בפחות אי־אפשר. אמר שומסקי: בשום פנים? אמר הגוץ: בשום פנים! אמר שומסקי: מנוי וגמור.

נשא שומסקי רגליו משם והלך אל האטליז שלו, הרים את הבריח, פתח את הדלת, נכנס, לבש את סינורו והתייצב מאחורי דוכנו. עברה שם אשה אחת עם אמתחתה וראתה שהאטליז פתוח, והקצב עומד וממתין, נכנסה ושאלה בחשאי: יש משהו, שומסקי? אמר לה שומסקי: בשבילך יהיה, היום אחר־הצהרים. חוננה אותו האשה במיטב חיוכיה ואמרה: ידעתי שלא תשכח אותי, והסתלקה חיש־מהר החוצה. בדרכה לביתה אמרה אל לבה: רוחב־לב היא מידה נעלה והלכה ובישרה את הבשורה לשכנתה והשביעתה לא לספר את הדבר לאיש. קפצה שכנתה משמחה ואמרה בלבה: צרות־עין היא מידה מגונה והלכה והודיעה על הדבר לשכנתה, והשביעתה לא לספר את הדבר לאיש. הכלל, משכנה לשכנה, ולא עברה שעה קלה ותור ארוך של נשים, זקנים וטף נתמשך מפתח אטליזו של שומסקי והקיף כמה וכמה רחובות. עומדים הכל בתור ואין איש מגיד לרעהו חצי דבר, שחזקה עליהם שבועת שכניהם. אך כל העובר ורואה תור, אומר בלבו: כולם עומדים, אעמוד גם אני. אפשר מוכרים כאן צלחות, אפשר גרביים, אפשר דברי מתיקה, כולם חסרים אנו, – ועומד גם הוא. משעברו שתים־שלוש שעות, ואין התור זז אפילו כזנב הלטאה, התחילו הבריות רוקעים ברגליהם ורוגזים מקוצר־רוח ודומה להם שכל העומד לפניהם הוא פורץ תור ומשיג גבול. צועקת אשה על בחור: חמור! כלל לא עמדת כאן! מחזיר לה הבחור: את חמורה! עמדתי כאן לפניך! שומע זאת זקן וצועק: בהמות שכמותכם! מה אתם מכנים זה את זה חמור? שומעת זאת אשה אחרת ומקוננת: כן, כולנו חמורים שעומדים אנחנו ואיננו יודעים למה. שומעת זאת רעותה וקוראת: אם חמורה את, למה את עומדת כאן? עונה לה הראשונה: קבורת חמור תהי קבורתך, נבלה שכמותך! הקיצור, עברו הדברים מתגרות־שפתיים לתגרות־ידיים, וכמה נשים נתעלפו על המדרכה לאלתר. באו שוטרים להפריד בין הניצים ולהחיות את המתעלפות ושאלו את האנשים, למה אתם עומדים כאן? מילאו הכל פיהם מיים ושתקו, שנשבעו לא להגיד דבר. באו השוטרים אל שומסקי ושאלו אותו: מה קול התור הזה הצובא על פתחך? משך שומסקי בכתפיו ואמר: השומר ישראל אנכי? רואים אתם שדוכני ריק!

מכאן לכאן, נודע לסוכני הרשות כי חמור מתהלך בעיר וחבר־מרעים אומרים לצודו ולחלקו שלל ביניהם. כיוון שמקובל עליהם לאו עכברא גנב אלא חורא גנב – ציוו על השוטרים להניח כל עניין אחר, למצוא ולהביא את החמור.

דחופים ובהולים יצאו שני מנייני שוטרים ברכב וברגל, אל כל קצות העיר למצוא את החמור. תרו וחיפשו, בדקו ובלשו, ולא הניחו פנה או סימטא, קרן רחוב וקרן זווית, חצר וקרפיף בכל העיר כולה שלא בדקום, ולסוף שעות רבות חזרו אל המטה והודיעו: לא מצאנו. גער בהם ראש המשטרה וצעק: חרפה אתם ממיטים על משטרת ישראל! יצאו בשנייה ולא מצאו.

לערב בא נער אחד אל מטה המשטרה והודיע שראה חמור ליד גדר גן־החיות. מיד יצאו שני מנייני שוטרים דחופים ובהולים, הקיפו את כל גן־הדסה סביב־סביב עד שמצאו את ישיום עומד וממתיק רחרוחים עם חמור גן־החיות שמעבר לגדר מזה. כפתוהו והובילוהו לבית־הסוהר ביפו וחבשוהו בתא שבחצר.

עמד ישיום באותו תא, וככל שהרהר לא ידע, מה עוון מצאו בו להטילו לכלא.

חלף קציר כלה קיץ, וישיום עודו מוטל בתאו. מרוב צער ויסורים נשתנה כל כך שאילו ראהו מורדו עצמו, לא היה מכירו. עצמיו רחפו, יצורי־גוו רעדו ולא נותר בו ממה שהיה לו בנעוריו אלא זיק עמום שבעין, שלא כבה. קשה מכל – שדבקו בו מידות משונות שלא ידעו אבותיו, כגון שהיה מפלבל בעיניו ובוטש ללא הרף באחת מקדמיותיו, ושנעשה רטנן ותרעומתן ללא תקנה. קשה היה לראותו בכך. הרהורים רעים מכעירים נפשה של כל ברייה, מכעירים אף את פניה שהם ראי לנפשה.

צר הדבר להגידו, חברים, אבל מחמת המצוקה והיאוש, בא ישיום לכלל מינוּת. כפר בעיקר וכיחש בבורא. כל השעות שהיה ער היה מעלה גרה של שנאה ומספיגה בריר של מזימות־נקם, שהוא לבדו מתק לחיכו. משנאת מרדפיו ומכלאיו יצא לשנוא כל ברייה בצורת אדם וכל מעשה ידיה.

כידוע לכם, צער מרובה והרהורים שדרכם להסתבך אלו באלו – עשויים לטרף את הדעת, וכך אירע לו לישיום, שלא עבר זמן רב והחל מגלה סימנים של טירוף. מבעט ברגליו, מכה ראשו בכותל, ומה שגרוע מזה – שכמה פעמים ביום היה משמיע נעירות איומות שכל בית הכלא מזדעזע מהן, חרדת אלהים. לא הועילו להשקיטו, לא גידופים ולא צליפות־שוט ולא חבטות־מקל. נורא מכל היה, כשבלילה־בלילה, שעה שהסוהר כאילו קפאהו ירח ורק חנית מזוקרת בראש חומתו – נקרעת לפתע הדממה מקול נעירה איומה המתגלגלת שברים־שברים על פני העיר עד שגוועת בקצות פרבריה. לבסוף לא יכלו עוד יושבי הכלא לשאתו. עשו יד אחת, הקימו מהומה גדולה ואמרו לשומרים, אם אינכם מוציאים מעלינו חמור משוגע זה, המחריד שנתנו בלילות וממרר לחמנו בימים – אנו פורצים לתאו ומפצחים את גולגלתו. הלכו השומרים אל הממונים עליהם, כי אף הם עצמם קצה נפשם בו, ואמרו להם. בדקו הממונים בערכאות ולא מצאו שום פסק הנוגע לדינו של החמור. תמהו ואמרו: למה, בעצם, הוא כלוא אצלנו? לא היה מי שישיב להם דבר. אמרו לשומרים: שלחוהו וילך לכל הרוחות.

בבוקר יום המחרת נכנס השומר לתאו של ישיום; פתח לפניו את הסורג, פרש ידו לפניו ואמר לו, בבקשה.

צא, צא, חבר – חזר ואמר השומר…

משונה הדבר, אבל אף כי נדמה לנו, צריך היה ישיום לפרוץ בצהלה מבעד לפתח אל מרחב הדרור, כי לרגע זה נכסף מעת שנכלא – הנה עמד על מקומו, לא נע ולא זע, רק הרטיט בראשו ומצמץ בעיניו בגלל אלומה צרה של אור שהבקיעה פנימה, וכאילו לא הבין מה רוצים ממנו.

צא, צא כבר – אמר השומר – צא וניפטר משגעונך. אך ישיום עמד על מקומו כמי שניטמטם. הלך השומר לאחוריו ובעט בעכוזו – ולא מש. גלגל זנבו כסליל – ולא מש. שם שתי ידיו על שתותיו ודחפו בכל כוח – ולא מש. נתקצף עליו וגידפו חמור משוגע בכל לשון – ולא מש.

הלך וקרא לעוד שני שומרים ואמר להם – ראיתם אסיר מטומטם? – פותחים לפניו את כלאו והוא מסרב לצאת. נכנסו שלושתם, קשרו חבל לצוארו והחלו מושכים בו בכל עוז. ככל שמשכו – כן נתעקש ישיום ומשך לאחוריו עד שהצמיד עכוזו לכותל וסימר רגליו לרצפה. מופלא הדבר, שלאחר ימי מצוקה כה רבים, היה כוחו גדול מכוח שלושה אנשים אלימים.

הרפו האנשים מן החבל, מחו זיעה מעל מצחיהם. עמדו וטיכסו עצה איך להמישו, כעוקרי עצים המדיינים ביניהם איך לשרש אילן עבות מקרקעו. ניסו בכה ובכה, לדחפו משלושה צדדים, לעקוד את רגליו, לעקם את ראשו על צוארו – ולא עלה בידם. לבסוף נתייאשו והלכו אל ראש בית־הסוהר, אולי ימצא הוא עצה איך לסלק חמור מטורף זה מתאו שהוא רואה אותו כביתו.

לאחר שהלכו להם ונותר ישיום לבדו, היה לו כאילו סרה אימת חרב מעל צוארו. מעט־מעט נתאושש ונשא ראשו. כשנשא את ראשו – החלו נחיריו מרטיטות וכשתמה למה הן מרטיטות, ראה שקרן־אור של זהב המפציעה מבעד לפתח היא שמרטיטה אותן. משחש ישיום בריחה של קרן זו שאבק־פז שלה נראה לו כוילון של משי – עשה צעד אחד, ועוד צעד אחד, כמהסס, ומכאן לכאן – מצא עצמו מעבר לפתח ובחצר, ששם היה האור שפוך כאגם גדול. מצמץ ישיום בעיניו מפני האור הלבן, כמתיירא ממנו, והסתכל על סביבותיו. לא היה אדם מסביב. רק שממון צחיח של בוקר קיץ והשמש מצהירה בעיצומה. עברה צמרמורת בעורו של ישיום, מעין צמרמורת של היוצא מן הצינה לחמה, ביחוד חמה של בוקר. עשה עוד צעדים מספר והגיע אל שער התייל. כיון שבאותה שעה פתחו שוטרים את השער להכניס אסיר לחצר, לא נתן איש דעתו על כך שחמק ישיום ויצא.

עמד ישיום בכיכר הרחוב של יפו והשתומם על העולם, כמה זר הוא. עוברות נשים מעוברות וסלים בידיהן, רוכלים עומדים ליד דוכנים וירקות שטוחים עליהם, מן הסמטאות עולה קול משור וקורנס של בתי־מלאכה, ומן המסעדה יוצא ריח מאכלים, נשא ישיום חוטמו להכיר בריח המאכלים ולא הכירם. לא היו אלה מאכלים מפולפלים של ערביים, לא מאכלים מבושמים של מזרחיים ולא מאכלים מבוצלים של מערביים. אין פלא שלא הכירם. היו אלה מאכלים של בולגריים שריחם ממלא את הכיכר, ריח קאצ’קאוואל, ריח ירקות מבושלים ג’ובץ, וריח שעועית בתבלינים, אותם לא טעם מימיו.

עד שהוא תוהה – רקע כנגדו פוחח אחד וקרא: הה! נבהל ישיום מאד ונשא רגליו במרוצה גדולה מבלי הבט לאחוריו, שד רודפו.

קרוב לשני מיל כמדומה הוא אורכו של רחוב יפו־תל־אביב והוא הומה וסואן יותר מכל הרחובות שבעיר – אך מכוח אימת־המרדף עברהו ישיום מקצה עד קצה בשעטה אחת, בפחות מרבע שעה. משהגיע לקצהו – עמד רגע לשאוף רוח, נשא עיניו על סביביו, השקיף על הבקעה ההומה, אחר נתן ראש ודירדר במורד, טפוף ודדה, עד שהגיע לפרבר. הגיע לפרבר, האט מהלכו, נתחכך בצריפים, עבר בסמטאות מרופשות שמי שופכין מפכים בהן והתנהל לאיטו כאילו היה ברחובו שלו. אך עוד הוא מהלך כברחובו, שמע קול כלבים נובחים. נשא רגליו לרוץ והיו הם רצים ומנבחים לשני צדדיו, רודפים ומנבחים עד שהוציאוהו לתחום השדה. שם עמדו ונבחו עליו מרחוק. אם מכירים אתם את כלבי השכונות ודאי אתם יודעים שזה דרכם, לעמוד על גבול מושבם ולגדף את הזר מרחוק.

לא ברור אם מכוח הזכרון הסמוי או מקרה הוא בלבד – אך רגליו של ישיום נשאוהו בדרך העולה ירושלימה, היא הדרך שכבשוה פרסותיו בעודו מוביל צידה למגינים, בטרם נסללה. היה ישיום רץ ומהלך, רץ ומהלך, טפוף טפוף טפוף, עד שהגיע לגבעות הסלע. כשהגיע לשם, היה לו כאילו נשכחו כל תלאותיו, ימי עניו ומרודיו ושבתו בכלא. השפיל חטמו לעפר והחל מרחרח ונושף בו בקוים מסולסלים כבימי הטובה, ומשראה שהוא מבדיל בין המינים לפי ריחם, בין קוץ לברקן, בין דרדר לקורטם, בין עולש לחלמית – ידע שאכן שב לאיתנו. ליחך ומילא את כרסו כדי שבעו, אחר תר מסביב ומצא כיכר קטנה שעפרה שחוק ונקי מאבנים, הפך עצמו על גבו, התגלגל והתפלש שלוש פעמים, קם על רגליו, צמרר את עורו, את ראשו ואת אזניו לנער את האבק, והמשיך ללכת.

לעת הצהרים הגיע ישיום לפרשת הדרכים של הרטוב ולא ידע איזה דרך יבור, לימין או לשמאל. מימין ראה אלפי בתי־פחים נוצצים בשמש וברקם מרצד, ומשמאל – בתי־עץ על קביים, והוא לא הכיר לא את אלה ולא את אלה. מה עשה? עשה ככל חמור. נקט דרך בינונית והלך אחר חוטמו במעלה ההר, בדרך לא סלולה.

לאחר שעה ארוכה הגיע לנס־הרים, ומשעמד על הפסגה וראה חצי ארץ־ישראל פרושה לרגליו – התמלא גבורה כארי ונשא קולו בנעירה אדירה שהדיה נתגלגלו בגיאיות ונתפשטו כאדוות גלים בשפלה. לולא היינו יודעים שישיום בור גמור היה, היינו סבורים שלמד ישעיהו פרק מ', על הר גבה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים. אחר שילח רגליו כאילה וקיפץ על הסלעים, דילג על הגבעות. עם כך נכנס בין שתילים רכים של אורן המבצבצים מתוך הקוצים הצהובים ורחרח בהם, כי היה ריחם רענן כריח מים. ישיום לא ידע שבתוך יער הוא מהלך, מה גם יער של הקרן הקיימת. ראהו שומר היער, הטיל בו אבנים, צעק אחריו מלא, רדפו, עד שגירשהו אל דרך האבנים. הלך ישיום בדרך בראש שפוף עד שראה עץ זית. הרביץ עצמו בצלו ואמר, כאן אפוש מעט ואחשב את דרכי.

כאן ברצוּני לומר משהו על תכונות החמור. רוב בני־אדם סבורים שהחמור, שמוצאו מן הערוד, הריהו פרא למוד־מדבר ואל המדבר תשוקתו. אך יוסר אפסר מעל צוארו – ובחיי דרור ימצא אושרו. לא כן הדבר. החמור הוא ברייה צייתנית ואוהבת בית ואפילו היא מרדנית כישיום בנערותו ומתפרצת מאדוניה – סופה שהיא חוזרת אל אבוס בעליה. חמורים של יוון נתפרסמו ביצריהם הרעים, חמורים של ארץ־ישראל נתפרסמו באהבת העול ובכוח סיבלם. כמה בהמות וחיות זכו לכבוד בארץ־ישראל, כמו הצבי, הראם, השור והחמור, אלא שהודם של הראשונים פנה הלך, שלא לומר שהם עצמם נתמעטו ואזלו, והודו של החמור נשאר בעינו, שלא לומר שמעולם לא עזב את הארץ. הראשונים נשתבחו בקרניהם וביפי תארם והוא – במעלות רוחו. זו הסיבה כנראה, שזכה למה שלא זכו הם: לשאת את יצחק לעקדה, את בלעם לאוהלי יעקב, את שאול להוליך אל המלוכה, וכן יזכה במהרה בימינו לשאת משיח על גבו. אין לך חמור בכל הארץ שאינו מזמן עצמו להיות חמורו של משיח. כל כך נתחבב החמור על ישראל, עד שהיו אומרים – הרואה חמור בחלום – יצפה לישועה. כמו־כן כינו מיני צמחים על שמו, כמו – חזרת החמור, קישוא החמור, ירוקת החמור, חומצת החמור. גבורת החמור החי נודעה בשערים בימי קדם, ומן הראוי להזכיר שאפילו בלחי החמור המת, הצליח שמשון להכות אלף איש.

כל העמים שישבו בארץ חיבבו את החמור. הערביים, שסיפרו עליו אגדות לאין־ספור, מנו בו ארבעה מינים עיקריים: עייר – והוא חמור דק־גו, קטן־קומה, זריז, קונדסי, טופפני ולבו טוב עליו אגדות לאין־ספור, מנו בו ארבעה מינים עיקריים: עייר ביחוד לאנשים מעם־הארץ; פרא – והוא חמור עז, שעורו שחור, חלק ומבריק כמשוח בשמן, וגבו מחודד – ברייה סוררת, מרדנית, אך נבונה, וכוחה במותניה, יפה להובלת משאות קלים על אוכף או באמתחת, כגון אריגים וירקות, אף טובה למשוך בשיירת גמלים; חמור־גרם – או חמור סתם, הוא החמור המצוי, שקומתו בינונית, עורו גס, שערו זיפני וקשה וגוונו אפור, עתים לצד הלבן עתים לצד השחור, ברייה ידועת־סבל, קשת־רוח ומרת־נפש ואטומת־מוח, יפה לעבודות השדה, לחרישה. לדישה־במורג, לסיבוב אנטיליה על הבאר, הכלל – לכל מלאכה בזוייה; אביר – והוא חמור לבן, גבה־קומה, גא ונשוא־פנים, ונועד לשאת על גבו סוחרים שמרכולתם יקרה, כגון משי ועדיים, ואנשים נכבדים ורמי־יחס. בין אלה לאלה עוד כמה מינים שלא כאן המקום למנותם.

כל זה ללמדכם, שהחמור הוא הוא בהמת־הארץ, מעפרה קורץ ובין קוציה ודרדריה גדל, דבק בה לאהבה אותה ולא עזבה, מימי קדם ועד עתה.

ובכן, רבץ ישיום בצל עץ הזית, העלה גרה והרהר במה שעבר עליו ובמה שמעותד לו. תמיה היה איך קרה הדבר שעבר כברת־ארץ כה גדולה ושום איש מיושבי הכפרים לא שלח יד לתפסו כדי לאסרו לעגלתו או לטעון משא על גבו. ביקש תשובה על כך ולא מצא. בשעה אחרת ובמקום אחר, ודאי היה נתפס ליאוש ולמרה שחורה, אך עתה, שהיה רבוץ בשדה ומעלה גרה להנאתו, אמר בלבו: צא וחשב. רוב רובה של ארץ־ישראל הרים, גליל עליון, גליל תחתון, שלוחות אפרים והכרמל, הרי ירושלים וחברון, מדבר יהודה והנגב, ובכל אלה אי־אפשר לעבוד את האדמה ללא חמור. כי מה יתרון החמור על כל בהמה? – שהוא מהלך בין צורים, אינו בז לשום מלאכה, נוטה שכמו לסבול, אינו מתיירא מחמה וגשמים ומסתפק בקב של שעורים מערב שבת לערב שבת. סופם שהם נזקקים לי, קושרים אפסר לצוארי ושמים איבוס לפני ורותמים אותי למלאכות שאני רגיל להן. יש יום והוא קרוב.

משאמר כך, נחה עליו דעתו, עצם עיניו ונתנמנם. מתוך הנמנום שמע, או דמה ששמע, קול מפזם, מפזם ומזמר, כמו עולה ברוח חרישית מבקעה רחוקה ונגינתו נעימה:

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשׂרֵקָה בְּנֵי אֲתֹנוֹ

בְּכוֹר חֲמוֹר הָדָר לוֹ מֵרֹאשׁ צוּרִים יִנְעַר:

יַט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וְעַל כָּתֵף יִשָׂא

רַגְלָיו לָרוּץ אֹרַח, יִרְבַּץ בַּצָּהֳרָיִם:

יָשׁוּף נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ וְקָדְקֹד אוֹיְבָיו יִמְחַץ

בְּרוּחַ אַפּוֹ יְפִיצֵם וּמְשַׂנְאָיו מִן־יְקוּמוּן:

טוֹבֵל בַּפֶּלֶג רַגְלָיו וְלְשׁוֹנוֹ תְּלַחֵךְ דּשֶׁא

יִדְרֹךְ עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ צוֹפֶה גִבְעוֹת עוֹלָם:

חֲמוֹר־חַמוֹרָתַיִם עָז־לוֹ זַרְעוֹ יִשְׂגֶּה מְאֹד

מְבָרֲכָיו בָּרוּךְ וְאוֹרֲרָיו אָרוּר:

וכל־כך ערב לו הזמר – ששקע בתרדמה.

שעה אחת או שתיים היה ישיום ישן שינה עמוקה שכמותה לא ידע זה ירחים רבים. אחר־כך חש זבוב עולה ויורד על פניו ונדמה לו ששמע קול שיח דברים, כמו מרחוק, אך קרב ובא. חשב, אולי מתוך החלום שמע, אך עד שהוא מתעצל לפקוח עיניו ואזניו מלים תבחן, חש יד נוגעת בצוארו. בבת־אחת נתרומם על רגליו, ועם כך ראה לפניו שני אנשים, אחד זקן וזקן לבן לו, והשני צעיר ושערו שחור. כנראה שבגלל לבושם שהיה עני, ומראה פניהם שהפיק חיבה, לא נבהל מהם ישיום, אלא עמד על מקומו והניח להם לעשות בו כחפצם.

שם הזקן שתי ידיו על שכמו והצעיר קשר חבל לצוארו, ומשחש את ידיהם של הללו, חלפה צמרמורת של עונג בשדרתו של ישיום, אותה צמרמורת עצמה כבימים הרחוקים, כשהיה מורדו רותמו לכרכרה.

עלה הזקן על גבו וצייץ בלשונו כבקי ורגיל, והצעיר משך בחבל והלך לפניו. פסע ישיום אחר מובילו בשביל בין הסלעים והיה שוחק לעצמו מרוב הנאה, ובדי־עמל עלה בידו לכלוא שמחתו בקרבו לבל תפרוץ בנעירה. לאחר שעה לא ארוכה ראה ישיום כפר קטן בראש ההר, שבתיו בתי פחים ובתי עץ, יושב על שדות מעוזקים, בין גדרי אבן.

אותו כפר לא היה בו גם חמור אחד למשאוי, ומשראו תושביו מרחוק זקן משלהם רכוב על גבי חמור, הפליאם הדבר כל־כך שנתלקטו ליד השער, צעירים וזקנים, נשים ותינוקות בזרועותיהן, לראות במחזה. מילאו פיהם שחוק ובדיחה, ועד שהגיעו ישיום ורוכבו למבוא הכפר, כבר עמדה שם כל העדה להקביל את פניהם. לא הבין ישיום מהו כבוד־מלכים זה שחולקים לו, ונשתאה כל־כך עד שסבור היה שאת המשיח הוא נושא על גבו.

צהלו עוללים, שמחו בחורים ובתולות, נשים הרחיבו פיהן בצחוק וזקנים גיחכו לזקניהם, ומשנכנס ישיום לרחוב הכפר – פצח כל הקהל בשיר ומחא־כף:

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְבַשֵׂר וְאוֹמֵר –

מְשִׁיחַ־צִדְקֵנוּ בָּא, עַל חֲמוֹר מְחַמֵּר,

קוֹל אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ, הוּא דָוִד בְּעַצְמוֹ,

יִתְקַע שׁוֹפָר מֵרֹאשׁ הָהָר וִיקַבֵּץ נִדְּחֵי עַמוֹ.

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה

בּוֹאוּ אַחֲרָיו נֵלְכָה

בוֹאוּ יַה־בַּחוּרִים, נֵלְכָה –

והיו מושכים אחריו עד שהגיעו לפתח ביתו של אותו זקן. שם הקיפו את ישיום, תהו עליו פנים ואחור, טפחו לו על צוארו ועל ירכיו ואמרו: הי חמור, הי חמור, חמור יפה שלא ראינו כמותו. הי חבוב, הי חבוב, זו בהמה נאה! ולא זזו מלחבבו ולא הניחו לו עד שלא הרכיבו כל תינוק ותינוק שבכפר על גבו. רק משירדו דמדומי ערב והנשים נזדרזו להכין פת־ערבית – התפזרו לבתיהם.

נטל הזקן לחמור וקשרו לעמוד שבחצרו, הניח לפניו שק של שעורים ואמר לו: אכול, אכול, למחר אנו משכימים ויורדים אל השדה. אכול, בֶּן־אתון, יש יום ואתה מוביל ראשית תבואתי. אכול, אכול.

בא לילה וירח סמוק עלה בהרי ירושלים. צללים נתמודדו על המורדות ורוח קלה הביאה עמה ריחות אלה ואורן. אנשי הכפר ישנו כבר את שנתם ושלווה היתה שרוייה בכל. הכל ישנים וישיום ער. ישיום ער ושתיים דמעות מתגלגלות מעיניו.

רשאים אנו לומר שהיו אלה דמעות של גיל, כי באותה שעה דומה היה לישיום שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.